רוק מסביב לשעון: מה קרה ב-10 ביוני בעולם הרוק

הנכם מוזמנים לצלול איתי למנהרת הזמן עם אירועי פופ ורוק שאספתי עבורכם ממקורות שונים ונדירים מאד שאינם ברשת. אהבתם וברצונכם לקבל עוד ועוד? בשביל זה בניתי עבורכם הרצאות מוסיקה מעשירות ומעניינות ופודקאסטים מומלצים.

אז מה קרה ב-10 ביוני בעולם של רוק קלאסי?

חקר, ערך וכתב: נעם רפפורט

הציטוט היומי: "אנשים רוצים אמנות. הם רוצים שואוביז. הם רוצים לראות אותך ממהר לדרכך בלימוזינה שלך" (פרדי מרקיורי לעיתון NME, שנת 1977)

כשבוב דילן רוצה אותך בתקליטון חדש. התאריך הוא 10 ביוני בשנת 1966. בעולם המוזיקה מנשבות רוחות של שינוי, ובוב דילן נמצא בעיצומה של סערה יצירתית. בדיוק ביום הזה, הוא שחרר לעולם תקליטון מבריק בשם I WANT YOU. אז איך הפך ויכוח לילי באולפן לאחד השירים הכי קליטים של דילן? ואיך גיטריסט מבריק אחד שינה את הכל ברגע?

בצד אחד של התקליטון התנוסס השיר I WANT YOU, ובצדו השני, למעריצים האדוקים, המתינה הפתעה: גרסת הופעה חיה ובועטת לשיר JUST LIKE TOM THUMB'S BLUES, שהוקלטה בליברפול, אנגליה, פחות מחודש קודם לכן (ב-14 במאי 1966), במהלך סיבוב ההופעות החשמלי והשנוי במחלוקת שלו. אותה הופעה, שבה ספג דילן קריאות "בוגד" מקהל מסורתי שסירב לקבל את הגיטרה החשמלית, העניקה לבי-סייד הזה גוון מחוספס ומתוח, שתיעד נאמנה את הלך הרוח הסוער של דילן באותם ימים.

נכון, השיר המרכזי, I WANT YOU, הוא פצצת פופ מרוכזת של שלוש דקות בלבד. אבל אל תתנו לאורך להטעות אתכם. במילות השיר דחוסה גלריה של טיפוסים סהרוריים ודמויות שלא תפגשו בשום מקום אחר: יש שם קברן אשם, נגן רחוב שבור לב, מלכות בוכות, פוליטיקאי שיכור וגם ילד עם חליל סיני. הקרנבל המוזר הזה יוצר תחושת מסתורין ובלבול, אבל אז מגיע הפזמון הפשוט, הקליט והישיר שחותך דרך כל הדימויים כמו סכין חמה בחמאה ופשוט מכריז: "אני רוצה אותך". כי ככה זה דילן. עם דימויים שיוצרים אווירה של עולם שקצת יצא משיווי משקל – בדיוק כמו המצב הרגשי שבו נמצא אדם מאוהב.

אבל הסיפור האמיתי התרחש מאחורי הקלעים, באולפני קולומביה שבנאשוויל, טנסי. האולפנים הללו, שהיו ידועים באווירה המקצועית והמהירה שלהם, הפכו לבית עבור דילן בחיפושו אחר הצליל המושלם. האיש בעמדת ההפקה והאורגן היה המוזיקאי אל קופר, שותפו של דילן ליצירה. קופר, שהפך לדמות מפתח בהקלטות האלבום הכפול BLONDE ON BLONDE, שמע את הסקיצה של השיר והתאהב מיד. הוא ידע שיש לו להיט ביד והיה נחוש להקליט אותו. הבעיה? דילן עצמו, באחד ממצבי הרוח החמקמקים והמפורסמים שלו, פשוט סירב. הוא לא היה בעניין.

קופר לא היה איש שמוותר בקלות, והוא הבין שהדרך היחידה להוציא מדילן את המיטב היא ליצור לו עובדות בשטח. הוא החליט לנקוט בטקטיקה מתוחכמת: הוא ניצל את אחת ההפסקות שלקח דילן, כינס את נגני העל של נאשוויל, המכונים "נאשוויל קאטס" (בהם המתופף קנת' בוטרי והגיטריסט צ'ארלי מקוי), וביקש מהם להקליט את ערוצי הבסיס של השיר בלעדיו. כשדילן חזר לאולפן בשעת לילה מאוחרת, הוא גילה שהשיר כמעט מוכן ומחכה רק לקול שלו, כשהאווירה באולפן כה נלהבת שהוא לא יכול היה לסרב להצטרף לחגיגה.

והקסם האמיתי קרה ברגע של אילתור. הגיטריסט, וויין מוס, התבקש לנגן סולו קצר. מה שיצא לו מהאצבעות באותו טייק היה ריף גיטרה ייחודי, שנשמע כמעט כמו קריאת השכמה. קופר, שישב בחדר הבקרה, היה בהלם. "היה לי את העיבוד הבסיסי בראש", הוא סיפר מאוחר יותר, "אבל אז וויין מוס ניגן ולא הייתי מוכן לזה! זו הייתה תוספת נפלאה למה שחשבתי!".

כך, ברגע האחרון, כמעט בטעות, הוקלט השיר האחרון לאלבום הכפול הראשון בהיסטוריה של הרוק, BLONDE ON BLONDE (אמנם יש שמתווכחים על התואר, שכן האלבום FREAK OUT של פרנק זאפה ואמהות ההמצאה יצא כמעט במקביל ביוני 1966). דילן עצמו תיאר את הצליל שלו אז כ"צליל כספית פראי ודק" – ולחשוב שהכספית הזו כמעט וחמקה ממנו כי הוא לא רצה לשחרר אותה לקהל.

מה קרה כשדילן של האייטיז פגש מכונת תופים? ב-10 ביוני 1985, נחת בחנויות התקליט EMPIRE BURLESQUE, והבהיר שעם בוב דילן, שום דבר אינו צפוי. זה דילן 2.0?

אוקי! אוקי! אני לא מת על התקליט הזה. בורלסקה?! צר לי, זה יותר כמו דיסקוטק, אם יורשה לי לומר. ערכי ההפקה המודרניים של שנת 1985 פרצו פה את הסכר, ועל אף שמיק טיילור עדיין מתעסק פה עם הגיטרה שלו, ויש לציין שהיו לי תקוות גדולות לגבי הבחור הזה אחרי שהוא עזב את הרולינג סטונס, מדובר פה בסינטיסייזרים רפויים ומכונות תופים רועמות. רגע, תנו לי לבדוק מי המפיק. היי, אין כאן קרדיטים להפקה! איזה פחדן! אוקיי אוקיי, אחרי הכל בוב שר את זה והקשיב לתוצאות הסופיות בעצמו, אז כנראה שהוא היה מרוצה. השאלה היחידה שאני רוצה לשאול את מר צימרמן היא מה לעזאזל גרם לו לצאת החוצה ולרצות כל כך להישמע עכשווי ב-1985? הוא החמיץ כל כך הרבה ספינות וטרנדים לפני כן, שהבחירה הסופית הזו ללכת על סגנון פופ אלקטרוני היא בלתי מוסברת. אני מניח שכל כך מעט מפיקים לא היו מוכנים לאמץ טכניקות הפקה מודרניות באותה תקופה, שבוב פשוט לא רצה לבזבז זמן על מציאת בחור בסגנון רטרו. חבל.

וחשוב לזכור ששנת 1985 הייתה שיא העידן שבו צלילים מלוטשים ומלאכותיים שלטו במצעדים. בוב דילן, האמן שתמיד נחשב לאנטי-ממסדי, ניסה באופן מודע מאוד להתחבר לאווירה הזו. האירוניה היא שדווקא המפיק הנסתר שאותו חיפשתי בתיסכול, ארתור בייקר, היה דמות מפתח בסצנת הדאנס וההיפ-הופ של ניו יורק באותם ימים. הוא הביא איתו את כל הטכנולוגיה החדשה לאולפן כדי לנסות ולרענן את הסאונד של דילן, אבל התוצאה? המממ... צר לי...

מספיק לי לשמוע שיר כמו WHAT THE NIGHT COMES FALLING FROM THE SKY כדי להשתעל. דילן נשמע פה כמו  דינוזאור קבצן זקן שבוכה כדי לקבל נדבה ברחוב בשנות ה-80. מדכאת במיוחד העובדה שהגרסה המקורית, ללא הדיסקו, היא מצוינת, מה שהופך את זה למקרה קלאסי של שחיטת רעיונות. לשמוע ולא להאמין. אבל לא הכל רע בתקליט הזה. שיר הפתיחה, TIGHT CONNECTION TO MY HEART, הוא שיר מאד יפה. פשוט הפקת האייטיז הזו מתאימה להמון אמנים אחרים - אבל לדעתי, לא לדילן. התקליט נסגר עם הבלדה היפה DARK EYES, שבה זה רק בוב עם הגיטרה ומפוחית הפה שלו, בדיוק כמו בימים הטובים ההם, אה? מי יודע, אולי אם הוא היה עושה את כל תשעת השירים האחרים באותם עיבודים, זה היה עובד טוב יותר? מי יודע? זה בהחלט לא מהתקליטים הגרועים שלו אבל גם לא נקודת שיא. לפחות רואים שבוב דילן עדיין היה מוכן לקחת כמה סיכונים בכתיבת שירים בפועל, במקום כל כך הרבה מבני דורו שחשבו שרכישת הרקע הזה של הפקה אלקטרונית והיי-טק תהיה תחליף מצוין ליצירת מלודיות.

אז הסיפור שלנו מתחיל בקיץ 1984. דילן, טרי ורענן לאחר סיבוב הופעות אירופאי סוער שהסתיים בהופעה בלתי נשכחת באירלנד ב-8 ביולי, לא נח על זרי הדפנה. במקום חופשה, הוא נכנס ישירות לאולפן. התכנון המקורי היה צנוע: ללטש כמה שירים ששרבט באחוזתו במאליבו, קליפורניה. אבל דילן, כמו דילן, לא הסתפק במועט. הוא החליט שהוא רוצה גוף עבודה אחיד, מגובש, כזה שמספר סיפור שלם. ההחלטה הזו היא שהפכה את ההקלטות למרתון יצירתי שנמתח מיולי 1984 ועד מרץ 1985. מעניין לציין כי בתקופה זו, דילן הקפיד להקליט סקיצות רבות בטייפ-רקורדר הביתי שלו, כשהוא מנסה לשבור את הרגלי הנגינה ה"דילניים" המוכרים ולחפש מבנים הרמוניים חדשים, דבר שהכין את הקרקע לשינוי הקיצוני שעמד לבוא.

אם התקליטים הקודמים של דילן היו עם צלילים אקוסטיים יחסית, EMPIRE BURLESQUE היה כמסיבת ניאון בלב מנהטן. לראשונה, דילן אימץ במלוא העוצמה את הסאונד הדיגיטלי החדשני של התקופה. באותן שנים, הצליל הסינתטי של ה-LINN DRUM וסינטיסייזרים מסוג YAMAHA DX7 שלטו במצעדים – מפרינס ועד היורית'מיקס – ודילן, בצעד שנראה כניסיון נועז (ואולי גם מעט מבלבל למעריצים הוותיקים) להתכתב עם רוח הזמן, החליט להחליף את חטיבת הקצב האנושית במכונות מדויקות וקרות. התוצאה הייתה שונה בתכלית מכל מה שמעריציו הכירו.

כדי להשלים את המהפך, גויס למשימה האיש החם ביותר בתעשייה באותם ימים, המפיק ארתור בייקר. בייקר לא היה איש פולק. הוא היה האדריכל של צליל המועדונים והרחובות, האיש מאחורי להיטי ענק של אמנים כמו AFRIKA BAMBAATAA ו-NEW ORDER, ומי שהפך את הצמד הול אנד אוטס למכונת להיטים משומנת. בייקר היה ידוע בטכניקת ה"רמיקס" שלו – חיתוך והדבקה של סרטי הקלטה כדי ליצור לופים מהפנטים – ודילן, באופן מפתיע, שיתף איתו פעולה בהתלהבות, כשהוא מאפשר לו "לשפץ" את השירים שלו באולפן ולהוציא אותם מהקופסה האקוסטית המסורתית. המשימה שלו הייתה ברורה: לקחת את דילן, משורר הדורות, ולהפוך אותו לרלוונטי עבור קהל צעיר שגדל על וידאו קליפים ב-MTV. שירי התקליט, כמעט כולם, עברו תחת ידיו המיומנות של בייקר וקיבלו טיפול מודרני שכלל מכונות תופים דומיננטיות, סינטיסייזרים נוצצים וסאונד רחב שנועד לכבוש את גלי האתר. זה כבר לא היה הקהל של BLONDE ON BLONDE או DESIRE, אלא דור חדש שחיפש את הריגוש הבא.

למרות המעטפת הנוצצת, דילן לא ויתר על עומק מוזיקלי. הוא אסף סביבו נבחרת נגנים מרשימה ביותר. בין היתר, תרמו מכישרונם חטיבת הקצב הג'מייקנית האדירה סליי ורובי, הגיטריסט רון ווד מהרולינג סטונס, ואפילו חברים מלהקת הלבבות השבורים של טום פטי. החיבור בין הנגינה האורגנית והחיה שלהם לבין ההפקה האלקטרונית של בייקר יצר מתח מרתק.

אבל כמו תמיד אצל דילן, המפתח נמצא במילים. מאחורי ההפקה הזוהרת הסתתרו כמה מהטקסטים החדים והאישיים ביותר שלו באותה תקופה. שירים כמו I'LL REMEMBER YOU ו-DARK EYES הראו שהמשורר עדיין שם, בוחן ענייני אהבה, אובדן ואת מצב העולם. הקליפ לשיר בולט מהתקליט, TIGHT CONNECTION TO MY HEART, בוים על ידי במאי הקולנוע המוערך פול שריידר והיה יצירה קולנועית קטנה בפני עצמה, הוכחה נוספת לכיבוש היעד של MTV. אגב, עבור חובבי דילן מושבעים, השיר הזה נושא סיפור מרתק: הוא התחיל את דרכו כדמו בשם SOMEONE'S GET A HOLD OF MY HEART בגרסה אקוסטית ומלודית בהרבה, ובתהליך ההפקה של האלבום עבר "מטמורפוזה" מוחלטת תחת שרביטו של בייקר, שהפך אותו להמנון דאנס-רוק, עדות חיה לניסוי הכלים המוזיקלי שדילן ביצע באותה עת.

ההימור השתלם, לפחות מבחינה מסחרית. התקליט התקבל היטב במצעדי המכירות וטיפס למקום ה-11 בבריטניה ולמקום ה-33 בארצות הברית. חודש בלבד לאחר יציאת התקליט, ב-13 ביולי 1985, דילן עלה לבמת מופע הצדקה הענק לייב אייד יחד עם קית' ריצ'רדס ורון ווד. ההופעה, שהייתה מבולגנת הראתה צד אחר ופראי שלו. מארגן המופע, בוב גלדוף, לא התרשם וירה נגדו בספרו: "עבורי האכזבה הכי גדולה של הערב הייתה דילן. הוא שר שלוש מהקלאסיקות שלו, כולל BLOWING IN THE WIND, שאמור היה להיות אחד הרגעים הגדולים של הקונצרט. למרבה הצער, הביצוע היה קטסטרופלי. הוא פגש את קית' ריצ'רדס ורוני ווד ב-1 בלילה במועדון בניו יורק בלילה הקודם והם הציעו לגבות אותו. אז הנה הם היו - כותב השירים המכונן של מוזיקת ​​הפופ והגדול בעולם, גיטריסט קצב ובן זוגו. אבל לא היה להם זמן, הם לא יכלו להישאר מכוונים ונראה שהם התייחסו לשיר בזלזול. בוב הפגין חוסר מוחלט של הבנה של הנושאים שהעלתה הפקת לייב אייד באמירה בלתי נסלחת, 'זה יהיה נחמד אם חלק מהכסף הזה ילך לחקלאים האמריקאים״. יש הבדל קיצוני בין להפסיד פרנסה ולאבד את חייך. זה היה דבר מגוחך, טיפשי ולאומני לומר. דילן עזב את הבמה וכשעבר ליד המנהל שלו, הוא רק הרים את מבטו אליו ואמר 'סליחה'..."

דילן עצמו, על פי מקורבים, היה גאה ומרוצה מאוד מהתוצאה הסופית של התקליט EMPIRE BURLESQUE. הוא ראה בו צעד קדימה, ניסיון אמיץ ולא מתנצל לדבר בשפה של זמנו. שנים אחרי, הוויכוח עדיין נמשך: האם החדשנות הדיגיטלית וההפקה המהוקצעת שירתו נאמנה את קולו ואת שיריו של דילן, או שמא היו מסכה נוצצת מדי על פנים מוכרות ואהובות?

ברולינג סטון נכתב אז בביקורת על התקליט: "תקליט זה מחזיר את הצרימה למוזיקה של בוב דילן. אחרי שהייה בת שלושה, אולי ארבעה, תקליטים על הירח, התקליט ה-29 שלו הוא משהו אחר: פיצוץ של רוק'נ'רול אמיתי, מועבר דרך הפקה צפופה ומטלטלת - קצוץ ומתועל בהתאמה אישית על ידי אשף הרמיקסים, ארתור בייקר, שמעניק לדילן יותר אמינות טהורה של קצב רחוב מאשר הוא שאף לה מאז... ובכן, בחרו את השנה הרחוקה האהובה עליכם. האם יכול להיות שיש כאן להיטים ממשיים? האם דילן 'חזר'? שוב? יש פיתוי להשמיע בשורה כזו.

אבל אמפייר בורלסק אינו פשוט כמו חזרה פשוטה לצורת רוק'נ'רול עבור דילן. נכון, השירים הרוקיים הגואים של האלבום מרגשים את המאזין בדחיפות שרירית שחסרה בחלק גדול מעבודותיו האחרונות של דילן (כשנולד מחדש). עם זאת, ברגע שזה מתחבר, מבינים עד מהרה את האג'נדה הרוחנית שלו. הלהט האוונגליסטי העמום של שלב ישו של דילן אמנם נסוג, אבל הפטליזם האפל והאפוקליפטי שלו עדיין מרעיש במילים.

לראשונה, המוזיקה מתחרה במילים למאבק טהור. בגלל האופי הבסיסי של החומר, ככל שיוצג בצורה אליפטית, האימפריה בורלסק חייבת לבלבל ולעצבן מאזינים רבים. אני ממשיך להתגעגע לספציפיות הרגשית של יצירות מופת של דילן בעבר. דילן אולי לעולם לא יפתור את המתח בין שכנוע רוחני ובעיטות רוק'נ'רול, אבל אני אוהב לחשוב שהוא תועה בכיוון הנכון".

ערב מחשמל בלונדון! ב-10 ביוני בשנת 1967 נערכה בתיאטרון 'סאוויל' (SAVILLE) בלונדון הופעה מעניינת. אז מה קרה? התשובה בדיווח מאז בעיתון NME:

"שלוש צורות שונות לחלוטין של מוזיקת פופ בריטית הובאו יחדיו לערב של יום ראשון שהפך לאחד המופעים המלהיבים ביותר שהוצגו עד כה בתיאטרון 'סאוויל'. שלוש הופעות מהמעלה הראשונה הוצגו שם. כל אחת מהן הביאה עימה ניסיון ליצור מוסיקה חדשנית. שלישייתו של ג'ימי הנדריקס, שנקראת 'אקספריינס', הייתה מחוספסת, שורשית וגאונית. הופיעה שם גם להקת פרוקול הארום, הלהקה המדוברת ביותר כיום באנגליה, שכבשה אז את כל המצעדים עם הלהיט A WHITER SHADE OF PALE שיצא כחודש לפני כן. וכמו כן הופיע דני ליין עם תזמורת המיתרים החשמלית שלו. שני המופעים שנקבעו ליום זה הפכו במהרה, ובאופן לא מפליא, לסולד אאוט.

הנדריקס, למרות בעיות טכניות שהיו במגבר הגיטרה שלו, היה דינמי כתמיד. המופע שלו היה הטוב ביותר שלו עד כה. הוא התאמץ לחפות על התקלות ואף העניק מופע מרהיב של שבירת הכלים בסוף ההופעה. הקטע הפותח של הופעתו היה SGT. PEPPER'S LONELY HEARTS CLUB BAND – ביצוע חסר תקדים לשיר הנושא של האלבום. פול מקרטני, שהיה בקהל, נראה משועשע כשישב באותו זמן במרפסת הצפייה שמלמעלה, מה שהמחיש את ההערכה העצומה שהביטלס רחשו להנדריקס באותה תקופה. הנדריקס המשיך עם 'היי ג'ו', 'פוקסי ליידי', 'פרפל הייז' ועוד כמה שירים עד שסיים את המופע בפיצוץ.

דני ליין, לשעבר חבר במודי בלוז, הולך להיות כוכב גדול. ואני לא עושה תחזיות כאלה בדרך כלל. הוא נתן הופעה יפהפייה עם התזמורת הקלאסית שלו, שהורכבה מארבעה סטודנטים מהאקדמיה המלכותית. יחד איתם היו המתופף ויו פרינס והבסיסט בינקי מקנזי. דני בא פה עם נוסחה מנצחת.

ופרוקול הארום? הם באו עם צליל טוב מאד. הפסנתר המהפנט נשמע בכל שיר של הלהקה הזו. כמו גם קולו המיוחד של גארי ברוקר. הלהקה הזו מצוינת מבחינה מוסיקלית. אבל המופע שלהם חסר תנועה ויזואלית. אבל בגלל שחברי הלהקה לא עובדים זמן רב יחדיו, נראה שאפשר לסלוח להם על זה. גם להקת הבנות, THE CHIFFONS, הופיעה באותו ערב אך נראתה כהרכב פג תוקף".

התקליט שהוא נסיעה בדרכים לעבר מלון קליפורניה. ב-10 ביוני בשנת 1975 יצא התקליט הרביעי של להקת איגלס, ONE OF THESE NIGHTS. אבל מאחורי ההרמוניות המושלמות וההפקה המהוקצעת, הסתתרה דרמה של אגו, קרבות שליטה וקרעים עמוקים שכמעט פירקו את הלהקה מבפנים.

באותה תקופה, עולם המוזיקה האמריקאי עבר שינוי דרמטי. הפולק-רוק העדין של תחילת שנות ה-70 פינה את מקומו לטובת סאונד גדול, מלוטש ושאפתני יותר – מה שזכה מאוחר יותר לכינוי "רוק אצטדיונים". איגלס, עם אלבומם הרביעי, היו לא רק משתתפים בשינוי הזה, אלא האדריכלים הראשיים שלו, כשהם מכוונים את המפרשים של הלהקה לעבר האופק של "מלון קליפורניה" עוד לפני שהשם בכלל עלה כרעיון.

הכל התחיל עם דם חדש. גיטריסט בשם דון פלדר, שניגן עד אז עם צמרת הרוק של החוף המערבי כמו דייויד קרוסבי וגרהאם נאש, הוזמן לאולפן לנגן סולו קטן בשיר GOOD DAY IN HELL במהלך ההכנות לתקליט הקודם, ON THE BORDER. צמד המנהיגים, גלן פריי ודון הנלי, נדהמו מהכישרון שלו וביקשו ממנו להישאר ולנגן גם בשיר ALREADY GONE. הכימיה הייתה מיידית. פריי והנלי הבינו שפלדר הוא החתיכה החסרה בפאזל, זו שתיקח את הסאונד של הלהקה מטריטוריית הקאנטרי-רוק הרגועה ותעיף אותו אל מחוזות רוק האצטדיונים. פלדר, שהבין את ההזדמנות שנקרתה בדרכו, לא היסס לרגע והודיע לגרהאם נאש על עזיבתו.

כניסתו של פלדר לא רק הוסיפה יכולת טכנית, אלא שינתה את הדינמיקה הקולית של הגיטרות בלהקה. הוא הביא עמו סגנון נגינה מורכב יותר, "דו-קרב גיטרות" שהפך מאוחר יותר לסימן ההיכר המובהק ביותר של הלהקה – השילוב ההרמוני והתחרותי בין הגיטרות של פלדר וג'ו וולש (שיצטרף מאוחר יותר) הוא זה שבנה את החומה הצלילית שמאפיינת את יצירות המופת הבאות שלהם.

אבל לא כולם קיבלו את המהפך בברכה. הגיטריסט ברני לידון, ממייסדי הלהקה והאיש שהתווה את הקו הכפרי המובהק שלה בתחילת הדרך, הרגיש שהבייבי שלו נחטף. פריי והנלי, שחיפשו הצלחה מסחרית רחבה יותר, רצו פחות בנג'ו ויותר גיטרות חשמליות צורחות, פחות שירי קאנטרי נינוחים ויותר בלדות כוח ולהיטי רוק שיכבשו את הרדיו. לידון ראה בזה התמסחרות ובגידה בערכים האמנותיים של הלהקה. חדרי החזרות הפכו לשדה קרב, עם ויכוחים קולניים ומריבות מרות בינו לבין פריי והנלי. הוא הרגיש זר בלהקה שהוא עצמו הקים.

המתח הזה לא היה רק על סגנון מוזיקלי, אלא על הזהות העצמית של הלהקה: האם הם להקת קאנטרי-רוק עם שורשים כנים, או תאגיד של כוכבי רוק שמטרתו למכור מיליוני תקליטים? לידון, שהיה איש של ערכי מוזיקת שורשים, לא מצא את מקומו בתוך המכונה המשומנת שהנלי ופריי בנו במו ידיהם.

המאבק על הכיוון המוזיקלי היה רק סימפטום למאבק כוחות עמוק יותר. אם בתחילת הדרך היה חוק לא כתוב שכל חבר להקה יקבל הזדמנות לשיר לפחות שיר אחד או שניים בתקליט, בשנת 1975 החוקים השתנו. פריי והנלי, שהבינו היטב שקולותיהם הם סימן ההיכר של הלהקה וכרטיס הכניסה הבטוח לפלייליסט של הרדיו, החליטו שהם יהיו הסולנים הראשיים. שאר החברים נאלצו לבלוע את הגלולה המרה ולקבל את המעמד החדש, מה שהוסיף שמן למדורה הבוערת ממילא.

הבסיסט הביישן ובעל קול המלאך, רנדי מייזנר, עוד הצליח להכניס לתקליט בלדה אחת עוצרת נשימה שכתב ושר, TAKE IT TO THE LIMIT. השיר הפך לאחד הלהיטים הגדולים מהתקליט, אבל באופן אירוני, הוא גם היה זה שחתם את הקריירה של מייזנר בלהקה. שנתיים לאחר מכן, במהלך סיבוב הופעות מתיש, מייזנר התקשה להגיע לצלילים הגבוהים של השיר שנדרשו ממנו מדי ערב. באחת ההופעות, מאחורי הקלעים, גלן פריי התעמת איתו ודרש ממנו לעלות ולשיר את הלהיט, לא משנה מה ייצא מגרונו. מייזנר סירב, היו מכות והבסיסט המותש והמושפל הרגיש שהוא נרמס, נשבר, וזמן קצר לאחר מכן עזב את הלהקה בטריקת דלת. האירוע הזה הדגיש את המחיר הכבד של הסטנדרט הגבוה שהציבו הנלי ופריי; עבורם, המוזיקה הייתה מוצר שחייב להישמע מושלם, גם אם זה אומר להקריב את בריאותם הנפשית והפיזית של חברי הלהקה.

חוזרים לשנת 1975. האווירה המתוחה הורגשה היטב גם באולפני ההקלטות במיאמי ובלוס אנג'לס. דון פלדר, הגיטריסט החדש, הצליח לקבל קרדיט כתיבה על שני שירים, TOO MANY HANDS ו-VISIONS. את האחרון הוא אפילו זכה לשיר, במה שהפך לשיר היחיד בכל הקטלוג העצום של איגלס שבו הוא הסולן הראשי. אך גם כאן, הוא הרגיש את נחת זרועם של פריי והנלי. בעוד שהם בילו ימים שלמים באולפן היקר כדי להקליט את קולותיהם לשלמות, לפלדר הוקצבו עשרים דקות בלבד כדי להקליט את שירתו.

עבורו, ההקלטות היו גם חוויה כואבת פיזית. באחד הימים, הוא החליט להירגע בג'קוזי המפנק שהיה באולפן, עד שנקרא בדחיפות לחזור ולהקליט קטע גיטרה. המים החמים ריככו את עור אצבעותיו, ובאמצע הסשן הוא הרגיש איך העור פשוט מתקלף וקצות אצבעותיו מתחילות לדמם על מיתרי הגיטרה. סצנה סוריאליסטית שהמחישה את הלחץ והטירוף שאפפו את יצירת התקליט.

ולמרות הדרמה הפנימית, התוצאה הסופית הייתה הצלחה מסחררת. ONE OF THESE NIGHTS הפך לתקליט הראשון של איגלס שכבש את המקום הראשון במצעד האמריקאי, מכר למעלה מארבעה מיליון עותקים והיה מועמד לפרס הגראמי היוקרתי לתקליט השנה בשנת 1976 (אך הפסיד ל-STILL CRAZY AFTER ALL THESE YEARS של פול סיימון). שלושה סינגלים מתוכו הפכו ללהיטי ענק: שיר הנושא המהפנט, LYIN' EYES הקאנטרי-פופי, וכמובן הבלדה הגדולה של רנדי מייזנר.

סיבוב ההופעות שבא בעקבות התקליט התיש את חברי הלהקה עד דק. חברת התקליטים, שהבינה שהחבורה על סף שבירה וזקוקה לחופשה, החליטה לשחרר בינתיים תקליט אוסף שיגשר על הפער. האוסף הזה, THEIR GREATEST HITS 1971-1975, הפך לתקליט הראשון אי פעם שקיבל מעמד פלטינה והמשיך למכור עשרות מיליוני עותקים, והפך לאחד התקליטים הנמכרים יותר בהיסטוריה.

במגזין רולינג סטון, תחת הכותרת "שירים מתוקים וסקסיים מלוס אנג'לס", נכתב על ONE OF THESE NIGHTS: "התקליט הזה מסמל את השיא של גל הרוק הדרומי שצץ אחרי להקת הבירדס. יש ביצירה של הלהקה ניגוד מוחלט בין האווירה הנוצצת והנרקיסיסטית של הוליווד מול הנואשות וחוסר היציבות שבה. אפילו העיבודים של השירים מסתירים את הפסימיות שבמילים. תוסיפו לזה נגינה נהדרת והרמוניות ווקוליות מיוחדות - ותקבלו את מה שהרבה אנשים נוטים ורוצים לפנטז על הוליווד. אני אוהב את התקליט הזה יותר משלושת קודמיו בגלל שאין בו קונספט מוגדר. שיר הנושא מציג את הלהקה באלמנט חדש - שירת פאלצטו בסגנון רית'ם אנד בלוז שבוקעת מגרונם של הבסיסט רנדי מייזנר והמתופף דון הנלי.

התקליט לא חסר את החולשות שלו. קטע שהייתי שמח להעיף מהתקליט הוא JOURNEY OF THE SORCERERS, שיצר הגיטריסט ברני לידון. גם הבלדה שלו I WISH YOU PEACE די נוראית. התקליט הזה הוא לא מושלם. זה נכון. והבעיה של הלהקה הזו היא שאין בה זמר אחד ראוי. בעוד שיש לה שירים רבים יפים - אין לה שיר אחד מעולה. הלהקה תמיד נשמעת לי מאולצת כשהיא באה להעביר מסר כלשהו. זה כנראה מה שגל הרוק הדרומי בא להציע היום - חוסר אמינות".

במבט לאחור, הביקורת הזו נשמעת אירונית להפליא. המבקר פסל את הלהקה כי "אין לה שיר אחד מעולה", אך איגלס היו רחוקים מפרישה; הם בדיוק החלו לצבור את התסכול והחומרים שיבשילו ליצירת המופת "מלון קליפורניה" – שיר שמוכיח בדיוק את ההפך הגמור מהביקורת הזו.

באופן אירוני, הקטע האינסטרומנטלי שלידון יצר, JOURNEY OF THE SORCERERS, הפך מאוחר יותר להיות מוכר ברחבי העולם כנעימת הפתיחה של סדרת המדע הבדיוני הקומית של ה-BBC, "מדריך הטרמפיסט לגלקסיה". זה לא נשמע כמו שום דבר אחר בתקליט ואני ממש אוהב את זה. אבל הביקורת הקטלנית הזו של הרולינג סטון הייתה הקש ששבר את גבו של לידון. הוא הרגיש שהלהקה שהקים הפכה למפלצת דו-ראשית (הנלי ופריי) שיורקת אש על כל מי שלא מיישר איתה קו. זמן קצר לאחר מכן, הוא פרש. את שירו שחותם את התקליט, I WISH YOU PEACE, רבים זוכרים לטובה כשיר שתחנת הרדיו "קול השלום" נהגה לשדר מדי יום, לאחר דקת הדומייה לזכר קורבנות האלימות.

העזיבה של לידון פינתה מקום לחבר חדש ומשמעותי, גיטריסט פרוע ובלתי צפוי בשם ג'ו וולש. עם הגעתו, איגלס נכנסו לשלב הבא באבולוציה שלהם, שלב שיוביל אותם היישר לצ'ק-אין במלון קליפורניה. אבל זה, כמו שאומרים, כבר נופש סיוטי אחר לגמרי.

הלילה שבו הרוק המתקדם פגש גז מדמיע: ב-10 ביוני 1971, מה שהיה אמור להיות עוד ערב קסום באמפיתיאטרון רד רוקס המרהיב שבדנבר, קולורדו, הפך לשדה קרב של ממש. מה לא התעופף שם חוץ מצלילים? אבנים, בקבוקים, קללות, בני אדם וכמה סוגים של גז מדמיע.

הכל היה מוכן לערב גדול. היה זה ה-10 ביוני 1971, ולהקת ג'ת'רו טול הבריטית דהרה על גלי ההצלחה המסחררת של התקליט החדש והמוערך שלה, AQUALUNG, שיצא רק כמה חודשים קודם לכן. הכרטיסים להופעה באמפיתיאטרון "רד רוקס", הידוע באקוסטיקה המושלמת שלו החצובה בסלע האדום, אזלו שבועיים מראש. אבל כמו תמיד באותה תקופה, היו כאלו שלא היו מוכנים לקבל "לא" כתשובה.

כבר משעות אחר הצהריים, אלפי צעירים ללא כרטיס – מוערכים בכ-2,000 עד 3,000 איש מעבר ל-9,000 בעלי הכרטיסים החוקיים – החלו להתאסף על הגבעות והסלעים המקיפים את האמפי, במטרה לתפוס הופעה בחינם. "אנשי הגבעות", כפי שכונו, לא הסתפקו בצפייה מרחוק. הצרות, לדברי סגן מפקד משטרת דנבר דאז, ג'רי קנדי, החלו כשעה לפני שעת המופע המתוכננת, כאשר רבים מהם החלו לטפס על הגדרות ועל גב המבנה כדי לפרוץ פנימה.

כאן, המשטרה המקומית קיבלה החלטה שתצית את השטח. במקום כוחות קרקעיים, הוחלט להשתמש באמצעי דרמטי ומעורר מחלוקת: מסוקים החלו לטוס בגובה נמוך ומסוכן מעל הקהל שמחוץ לאמפי, וממש להמטיר עליו כמויות נדיבות של גז מדמיע מסוג CS. התוצאה הייתה הפוכה לחלוטין מהרצוי. במקום להתפזר, ההמון זעם. הגז לא הרתיע, הוא רק ליבה את האש. בקבוקים, אבנים וכל הבא ליד הפכו לתחמושת נגד השוטרים. מכונית משטרה אחת התהפכה והוצתה, ועשרות אנשים נפצעו מעצמות שבורות, חתכים ושאיפת גז. אפילו נפוצה שמועה, שהוכחשה רשמית מאוחר יותר, על אדם שנהרג לאחר שמכל גז פגע בראשו והוא נפל מצוק.

הכאוס לא נשאר בחוץ. בשל המבנה הקניוני והסגור של רד רוקס, ענני הגז המדמיע נסחפו פנימה עם הרוח, ישר אל הקהל ששילם ממיטב כספו ואל הבמה עצמה. זמר החימום, ליווינגסטון טיילור (אחיו של ג'יימס טיילור המפורסם יותר), נאלץ לנטוש את הבמה באמצע הסט שלו כשהוא נחנק ודומע. כאילו לא די בגז, "אנשי הגבעות" החלו להשליך פנימה את מכלי הגז הריקים ואת בקבוקי השתייה שלהם לעבר הקהל והבמה.

בזמן שבחוץ התנהל קרב, בפנים התרחשה דרמה רפואית. שני רופאים שניסו להגיע לפצועים קשה בקהל גילו שתיקיהם הרפואיים נגנבו במהלך המהומה, מה שהותיר אותם כמעט חסרי אונים. תחנת העזרה הראשונה הקטנה של הפארק קרסה תחת העומס, כשצוות זעיר מטפל בפצועים מדממים ובאנשים מבוהלים שביקשו לקבל חמצן בתוך ענני הערפל הכימי.

וברגע הזה בדיוק, הלימוזינה של ג'ת'רו טול הגיעה לפארק. השומרים בכניסה, שחשבו שמדובר בעוד חבורת מעריצים או מתפרעים, צעקו להם "המופע בוטל, תסתובבו ותעופו מפה!". מנהל הלהקה, טרי אליס, לא התבלבל, קפץ מהרכב ורץ לשכנע את השומרים שהם לא הקהל – הם המופע המרכזי.

רק כשחברי הלהקה צעדו במנהרות המובילות לחדרי ההלבשה, הם הבינו את גודל האסון. אנשים התעלפו סביבם במסדרונות, פצועים עם ראשים חבושים ודם על הבגדים הסתובבו המומים. התמונה הייתה של אזור מלחמה. אבל המופע, כך הם החליטו, חייב להימשך. איאן אנדרסון עלה לבמה לבדו, רק הוא והגיטרה האקוסטית שלו. הקהל ההמום והמפוחד פרץ במחיאות כפיים סוערות. הוא ניגן שיר אחד, וכשסיים, נשען אל המיקרופון ואמר במשפט שנכנס לפנתיאון: "ברוכים הבאים למלחמת העולם השלישית". הקהל צחק, המתח נשבר.

שאר חברי הלהקה הצטרפו אליו, והם החלו לנגן. במהלך ההופעה, הגז המשיך לחלחל פנימה בגלים. אנשים בקהל התעלפו מהאדים, ועל הבמה המצב לא היה טוב יותר. הקלידן ג'ון אוונס נחנק מהגז ולא הצליח לראות את הקלידים מבעד לדמעות, אך סירב בעקשנות להפסיק לנגן. הלהקה הפגינה מקצוענות עוצרת נשימה והמשיכה עד התו האחרון.

לאחר ההופעה, סיכם אנדרסון את האירוע במילים חדות: "ובכן, המבוכה של עצירת הופעה היא הרבה יותר גרועה מהכאב הקל של קצת גז מדמיע לריאות. זה פשוט לא נוח לכמה דקות. אם תפסיק פתאום או משהו, זה יהיה משהו שתצטרך לחיות עמו במשך שבועות אחר כך. בכל מצב שבו אתה על הבמה מול אנשים ומשהו משתבש, זה חייב להיות אסון לחלוטין לפני שתעצור באמצע שיר ותרד מהבמה. זה יהיה חייב להיות הפסקת חשמל מוחלטת או משהו כזה, ואפילו במקרה של הפסקת חשמל מוחלטת, הייתי נשאר על הבמה וצורח על הקהל, או עושה ריקוד סטפס או משהו כזה. זו באמת רק שאלה של... אתה מרגיש כזה טוויסט אז אתה נאבק. אני מתכוון, החומר הזה של הגז מדמיע ממש מגעיל, זה עדיין כואב מאוד, נשמתי את זה עמוק מאוד. הדעות שלי לגבי אופן הטיפול במצב - למרות שתמיד הייתה לי הבנה מסוימת לתפקיד של השוטר הממוצע, אני עדיין מרגיש שמלמעלה זה טופל בצורה גרועה. אני לא מדבר על השוטר הממוצע בכחול אבל מלמעלה הם לא יודעים מה הם עושים מספיק כדי להיות שריפים או מפקדי משטרה או מה שלא יהיה. יש להם אחריות. כדי להיות מפקד משטרה אתה באמת צריך להיות אחראי על חיי אדם”.

האירוע, שזכה לכינוי "המהומה ברד רוקס", הוביל להחלטה דרמטית לא פחות: נאסר לקיים הופעות רוק באמפיתיאטרון האהוב למשך חמש שנים תמימות. כך, לילה אחד של מוזיקה וטירוף לא רק נכנס לדפי ההיסטוריה של ג'ת'רו טול, אלא גם השתיק את צלילי הרוק באחד המקומות היפים ביותר בעולם עד לשנת 1976, אז הוסר האיסור והמקום חזר לארח מופעי ענק.

ב-10 ביוני בשנת 1985 יצא התקליט LITTLE CREATURES של להקת ראשים מדברים (TALKING HEADS).

בואו נודה על האמת: הלהקה הזו בהחלט חסרה את היכולת לייצר תקליט רגיל לחלוטין, אבל התקליט הזה בהחלט דחף אותם בכיוון הזה. אין ספק שההצלחה המסחרית של SPEAKING IN TONGUES הייתה גורם רציני לשינוי, למרות שאני גם חושב שאולי, לפעם אחת, דייוויד בירן פשוט התעייף מזה שמתייחסים אליו כל הזמן כאל פריק או חנון, או שניהם יחד. ורק חלק קטן מהשירים פה עדיין כולל משהו שמזכיר את משחקי הגומלין הקלאסיים של ג'רי האריסון ודייוויד בירן, ורובם פשוטים פחות או יותר בכל הנוגע לתפקידי הקצב של הגיטרות. יש פה כמה מקצבי פופ, כמה מקצבי פאנק סטנדרטיים, ואפילו השפעה של מוזיקת קאנטרי במקומות מסוימים. כן, קראתם נכון.

הדבר הטוב הוא שכל השירים האלה טובים. זו מוזיקה אמיתית, מופקת היטב, עם תופים טובים, בס טוב, הרבה גיטרות לא גנריות, ומקלדות שנשמרות במקומן הראוי לאורך כל הדרך. הכל נשמע נהדר. זה תקליט של שירי פופ קצרים, תמימים, שמחים, שלווים מאוד ומרגיעים. בלי החשיכה המהפנטת של TEARS FOR FEARS. אם אתם רוצים כאב וסבל, לכו לשים איזה תקליט של הצמד ההוא במקום. ראשים מדברים באו הפעם עם הכיוון של "בואו נהיה עליזים". אבל רגע אחד, מה לגבי המילים פה ושם? המילים הן לא על נשמה שעוזבת גוף מת או משהו כזה? אה, מי בכלל דואג מהמילים? בואו נהנה. גם אם צועדים בדרך לשום מקום.

הנה הביקורת המקורית שפורסמה ברולינג סטון (כרגיל, בתרגום שלי, כמובן): "מכיוון שראשים מדברים פינקו אותנו בעושר המוזיקלי שלהם במשך תשע שנים, אנחנו מצפים להתקדמות נועזת עם כל אלבום חדש. אז מה יש כאן? למעשה, 'יצורים קטנים' הוא נסיגה מהאוונגרד, נסיגה שמתחילה מיד באמנות העטיפה. באלבומים קודמים התהדרה הלהקה בהכשרתה האמנותית האקדמאית ועיצבה גרפיקה ניסיונית עבור עטיפות התקליטים שלה.

על גב העטיפה החדשה, לעומת זאת, הארבעה לבושים כמו חיילים בצבא הישע, בעוד שבחזית שירבט הווארד פינסטר פרופיל מצויר של הלהקה, כשבקדמה זה הוא דייויד ביירן שכל משקל העולם הכבד על כתפיו. בתקליט עצמו מציגים דייויד ביירן והחבר'ה אלבום שמנסה להתנער מהמוניטין הכבד שלהם. השירים פשוטים ומושרשים בבירור במבנים של פופ, וביירן מזריק תחושה של סחרחורת לירית שכמעט גורמת לזה להישמע כמו משהו של להקה אחרת. 'יצורים קטנים' הוא הקול של דייוויד ביירן שמתאהב בנורמליות.

לעתים קרובות זה מסוכן לקחת מילות שירה כפשוטו כמשמעו, אבל אנחנו יודעים מטורי הרכילות שיש לביירן חברה, והאלבום מלא בתמונות של שינוי. עם נשים מסתוריות וכמעט קסומות המאכלסות שבעה מתוך תשעת השירים, השינוי בטוח נשמע כמו אהבה.

לאחר שנים של הערצה ביקורתית על הבאת מושג אמנותי רב למוזיקת ​​הרוק, אולי ביירן נזכר שבמקור בחר במוזיקה בגלל נגישותה. הכל באלבום מעיד על כך שיש פה נסיגה מכוונת מהניסוי בטרילוגיית ההפקות עם בריאן אינו, שזיכתה את הלהקה במוניטין שלה. כשאישה מודיעה לביירן כי הזוג נמצא בעולם מושלם, הזמר תוהה: 'האם אני בדיוק כמו האחרים?'.

זו בטח התלונה על יצורים קטנים. למרות שמדובר באלבום צנוע וקסום, אלה שמשווים יצירתיות למורכבות ללא ספק יפטירו אותו כגל ישן. אבל כששאר עולם הפופ עדיין נלהב עם REMAIN IN LIGHT המבריק, מה יכול להיות חתרני יותר מאשר הבאת תקליט נקי ושמח? נראה שזה המסר של השיר החותם, ROAD TO NOWHERE הערמומי. ביירן מודה שהוא אבוד, אבל נודד בשמחה לשום מקום משום שיש לו חברה. אתה יכול לשמוע אותו מחייך, ונראה שלא אכפת לו יותר מדי אם אנחנו עוקבים אחריו או לא".

גם זה קרה ב-10 ביוני. אלביס פוגש את זפלין, בואי מאבד את העשתונות וסטיבי ווינווד חוזר לחיים.

הדקו חגורות, סובבו את כפתור הווליום למקסימום והצטרפו אליי למסע בזמן אל כמה מהרגעים הגדולים, המוזרים והמרגשים ביותר שאירעו בתאריך זה ממש לאורך ההיסטוריה של המוזיקה.

1964: הסטונס כובשים את מקדש הבלוז

תאמינו או לא, אבל בעלות של שילינג אחד בלבד, יכולתם להצטרף למועדון המעריצים הרשמי הראשון של להקת הרולינג סטונס, שהגיליון הראשון שלו יצא בדיוק היום ועלותו שילינג אחד (חו"ל שילינג!). שם סיפר הבסיסט ביל ווימן: "במקור למדתי פסנתר אבל פניתי לגיטרה אחרי שנשאבתי למוזיקה של צ'אק ברי. הבנתי שאם אני רוצה לנגן מוזיקה כזו". היו שם גם אייטמים כמו השמועה העיקשת שטענה שבריאן ג'ונס ומיק ג'אגר חלו בלוקמיה ונותרו להם רק שישה חודשים לחיות. תגובתו של מיק הייתה, "בהחלט לא נכון... לעולם לא אוכל לדחוס את כל המחיה שלי לשישה חודשים!" ביל ווימן סיפר שם גם על הסיבה שעזב עבודה קודמת : "הייתי צריך לעזוב. בגלל השיער שלי. נתתי לזה לגדול ולגדול ואנשים התחילו לתת לי מבטים סקרניים. או שהייתי צריך להסתפר או לעזוב את החברה. אז עזבתי". וגם פורסם שם הזיכרון היקר ביותר של בריאן ג'ונס : "אני חושב שלנגן במפוחית ​​עם בו דידלי הגדול היה כנראה הרגע הגדול ביותר. לא שוכחים את היום שבו חלום ארוך שנים מתגשם". אבל זה כלום לעומת מה שקרה ביום הזה באולפני CHESS המיתולוגיים בשיקגו. חברי הלהקה, שגדלו על ברכי הבלוז של אמנים כמו מאדי ווטרס והאולין וולף שהקליטו שם, נכנסו סוף סוף למקדש הקדוש בעצמם. ביוזמתו של המפיק הגאון פיל ספקטור, הם הקליטו שם גרסאות מחשמלות לקלאסיקות כמו IT'S ALL OVER NOW, I CAN'T BE SATISFIED ו-TIME IS ON MY SIDE. הרצפה רעדה, ההיסטוריה נכתבה.

1965: העסקה המפוקפקת של הסמול פייסס

להקת THE SMALL FACES הצעירה והבועטת חתמה על חוזה ניהול לשלוש שנים עם דון ארדן, איש עסקים שכונה בלחשושים "אל קפונה של הפופ" בזכות שיטותיו הקשוחות. עוד באותו ערב, הוא כבר סידר להם הופעה באולם וויקהאם ב-ESSEX. בסוף הערב, כשהחברים באו לבקש את כספם, הודיע להם עוזרו של ארדן שהם לא יקבלו תשלום. הסיבה? הם ניגנו חזק מדי. איזה יופי... שנה בדיוק לאחר מכן, הקצב המסחרר של ההצלחה גבה את מחירו, כשסולן הלהקה סטיב מאריוט התמוטט מתשישות על סט צילומי תוכנית הטלוויזיה READY STEADY GO, מה שהוביל לביטול כל ההופעות לשבוע הקרוב.

1966: הצעקה הראשונה של ג'ניס ג'ופלין

בסן פרנסיסקו הלוהטת של הסיקסטיז, עלתה לבמה באולם AVALON אישה צעירה בשם ג'ניס ג'ופלין, להופעתה הראשונה עם להקת BIG BROTHER AND THE HOLDING COMPANY. הקול הגדול, הנשמה המתפרצת והכאב חשפו את אחת הזמרות המשפיעות של דורה. הלוואי ויכולנו לקפוץ לשם עכשיו.

1968: הביטלס מתפצלים ליצירות נפרדות

בעוד ג'ון לנון הסתגר באולפני EMI כדי לערוך אפקטים וליצור את הקולאז' האוונגרדי והשנוי במחלוקת REVOLUTION 9, שיופיע על התקליט הלבן, חברו ללהקה ג'ורג' האריסון היה בצד השני של העולם. בקליפורניה, הוא הצטלם לסרט התיעודי RAGA על מורו הרוחני והמוזיקלי, נגן הסיטאר ראבי שנקאר. נו, כל אחד והטריפ שלו.

1971: הצ'רצ'ילים נוחתים בלונדון

ומזווית קצת יותר מקומית אך לא פחות מסעירה, להקת הצ'רצ'ילים, ששינתה את שמה לג'ריקו ג'ונס עבור השוק הבינלאומי, נחתה באנגליה. המטרה: לכבוש את הממלכה המאוחדת ולקדם את תקליטה החדש והמחוספס JUNKIES MONKEYS AND DONKEYS. את הסיפור המלא על מסעה המדהים של הלהקה, מרמלה ועד לונדון הסוערת, תוכלו למצוא בספר המקיף שכתבתי, "רוק ישראלי 1967-1973".

1972: לד זפלין פוגשת את המלך

זהו סיפור שקשה להמציא. להקת לד זפלין הגיעה להופיע בבופאלו, ניו יורק, אבל לפני שהחברים עלו לבמה, הם קפצו למדיסון סקוור גארדן כדי לחזות בפלא: הופעה של לא אחר מאלביס פרסלי. אחרי המופע שלהם, חברי הלהקה המשיכו למועדון ה-BITTER END, שם תפסו הופעה של פול גורביץ, ומשם המשיכו למועדון NOBODY'S. הדיווחים מאותו לילה מספרים על חברי הלהקה הענקיים שרים בהתלהבות קלאסיקות כמו BLUE MOON אל תוך הלילה. שנה בדיוק לאחר מכן, במילוואקי, האווירה הייתה פחות משעשעת. במהלך הופעה, זיקוקים שהודלקו בקהל הפריעו לזמר רוברט פלאנט. כשהציג את השיר MISTY MOUNTAIN HOP, הוא לא התאפק ועקץ: "הנה שיר שאינו מדבר על זיקוקים, חוץ מאלו שאתם שמים בתוך ניירות לגלגול סיגריות".

1973: בואי וההשתוללות בליברפול

בשיא טירוף הגלאם-רוק, הגיע דייויד בואי עם להקתו, העכבישים ממאדים, לשתי הופעות ביום אחד בתיאטרון אמפייר בליברפול. שתי ההופעות הפכו להתפרעות מסוכנת של מעריצים. במהלך ההופעה הראשונה, בואי ראה מאבטח מכה נערה, ירד מהבמה בדמעות והודיע שהוא לא חוזר עד שכל האבטחה תסולק. התוצאה הייתה כאוס מוחלט: הקהל שטף את פיר התזמורת, הרס פסנתר כנף יוקרתי וסיכן את יציבות המבנה. בואי המבוהל הבין את טעותו, עלה חזרה וניסה להמשיך, אך כשהקהל לא נרגע, הוא צעק למיקרופון: "כשנכנסתם לתיאטרון, ראיתם את השלט 'אמנים בעבודה'. באתם לראות אותנו. כשתלכו לעבודה שלכם, אנחנו נבוא לראות אתכם. עד אז, תסתמו את הפה שלכם!". בקהל, אגב, עמדו שני נערים שיהפכו בעצמם לכוכבים: איאן מקולוק, לימים מנהיג אקו והבאנימן, ומארק אלמונד בן ה-15, סולן SOFT CELL. אלמונד, שהותקף בדרך להופעה בגלל מראהו יוצא הדופן, זכה לרגע של נחמה אלוהית כשהצליח ללחוץ את ידו של בואי במהלך השיר ROCK'N'ROLL SUICIDE. "זה היה רגע של התגלות", סיפר שנים אחר כך.

1974: המי במדיסון סקוור גארדן

בשיא כוחה, כשהיא מקדמת את אופרת הרוק השאפתנית QUADROPHENIA, פתחה להקת המי סדרה של ארבע הופעות סולד-אאוט במדיסון סקוור גארדן בניו יורק, וביססה את מעמדה כאחת מלהקות ההופעות הגדולות בעולם.

1976: מקרטני שובר שיאים

פול מקרטני הוכיח שיש חיים אחרי הביטלס, ובגדול. הופעתו עם להקת כנפיים בסיאטל שברה שיא עולמי לאותה תקופה עם קהל של 67,100 איש במקום סגור. המופע, שנפתח עם צמד השירים VENUS AND MARS ו-ROCK SHOW, סחף את הקהל וכלל גם חמישה שירים של להקתו הקודמת. ההופעה כולה צולמה לסרט ההופעות המצוין ROCKSHOW.

1977: הקלאש והגרפיטי

הפאנק-רוק לא מתנצל: ג'ו סטראמר וטופר הידון מלהקת הקלאש נעצרו על חם כשריססו את שם הלהקה על קיר. העונש? קנס של חמישה פאונד בלבד.

1986: שנה גדולה לסטיב ווינווד, שנה קשה לג'רי גרסיה

בעוד סטיבי ווינווד חזר למרכז הבמה עם התקליט BACK IN THE HIGH LIFE והלהיט העצום HIGHER LOVE (שבו התארחה בשירת רקע צ'אקה קאן). ברולינג סטון נכתב אז בביקורת עליו: "עם התקליט הזה יצר סטיב ווינווד את התקליט המעולה הראשון ללא ספק בקריירת הסולו שלו שהיא בת כמעט עשור. מאז הופעת הבכורה הנועזת שלו בלהקת ספנסר דייוויס, ווינווד כיכב בתור נגן ומלחין, ויכולותיו כזמר בעל נשמה מובהקת ואף אגדיות. עם זאת, ווינווד מונע על ידי אינסטינקט. הוא פרפקציוניסט שנראה לעתים קרובות נבוך מסינוור כישרונו הטבעי. תקליט הסולו הקודם שלו, TALKING BACK TO THE NIGHT, משנת 1982, סבל ממאמץ יתר של איש אחד. הפעם הוא החליף את האוטונומיה הסטרילית של האולפן לתחושה חיה יותר של להקה, שמעניקה ברק לקולו להתנשא מעליה. ובדיוק כשנדמה שיש לנו עוד מקרה דמוי פיל קולינס, השירים של סטיב גולשים לאפיקים בלתי צפויים להפליא. אין שיר פה באורך של פחות מחמש דקות, וכל אחד מהם מדויק מאד". בצד השני של האוקיינוס, גיטריסט להקת גרייטפול דד, ג'רי גרסיה, נכנס לתרדמת בעקבות סיבוכים של מחלת הסוכרת. למרבה שמחתם של מיליוני מעריצים, הוא התעורר וחזר להופיע.

1993: זעקתה של שינייד אוקונור

עדיין תחת מתקפה ציבורית קשה בעקבות קריעת תמונת האפיפיור בשידור חי בתוכנית הטלוויזיה סאטרדיי נייט לייב, פרסמה הזמרת שינייד אוקונור מודעה על עמוד שלם בעיתון אייריש טיימס. במודעה נכתב בפשטות "תפסיקו לפגוע בי, בבקשה", כשהיא קושרת את מצוקותיה להתעללות שספגה בילדותה.

2016: קבלו את סר רוד!

על תרומתו הגדולה למוזיקה ולצדקה, קיבל הזמר רוד סטיוארט תואר אבירות ממלכת בריטניה. קומו לכבודו של סר רודריק דייויד סטיוארט.

אלו אנשי המוזיקה שנולדו היום:

ריק פרייס (1944), הבסיסט של להקת THE MOVE. הוא מת במאי 2022.

טום פאוולר (1951), הבסיסט שניגן בסבנטיז עם פרנק זאפה. הוא מת ביולי 2024.

קים דיל (1961), הבסיסטית הכריזמטית של הפיקסיז.

ג'ימי צ'מברלין (1964), המתופף העוצמתי של הסמאשינג פאמפקינז.

ג'ואי סנטיאגו (1965), הגיטריסט ושותפה של קים דיל לפיקסיז.

השאגה האחרונה של אריה הברזל מציון: התקליט שהפך לצוואה של בוב מארלי. אז תשכחו לרגע מהסמארטפונים ומהטיקטוק, אנחנו קופצים אחורה בזמן אל ה-10 ביוני 1980. ביום זה ממש, יצא לחנויות תקליט חדש של גדול זמרי הרגאיי, בוב מארלי, יחד עם להקתו הנאמנה, THE WAILERS. השם שנבחר היה טעון ועוצמתי: UPRISING. איש לא תיאר לעצמו שזו תהיה יצירת האולפן האחרונה שתצא בחייו של מארלי, שנפרד מהעולם כשנה לאחר מכן, והותיר אחריו מורשת מוזיקלית נצחית.

ובכן, UPRISING הוא לא רק עוד תקליט, הוא נחשב בצדק לאחד משיאי הקריירה של מארלי. כבר אז, כשהוא נאבק במחלת הסרטן, הצליח מארלי לזקק את כל תורתו המוזיקלית והרוחנית לכדי יצירה אחת, דחוסה ובועטת. מצד אחד, הוא שלח לרחבות הריקודים בעולם כולו את הלהיט המדבק COULD YOU BE LOVED, שיר עם גרוב פ'אנקי-דיסקואי שהפך להמנון בינלאומי ומילא אצטדיונים. מצד שני, התקליט כולו ספוג באמונה הראסטפארית שלו באופן ישיר וחסר פשרות, יותר מבכל תקליט אחר שלו. שירים כמו ZION TRAIN או FOREVER LOVING JAH הם הצהרות אמונה צלולות.

הקסם הגדול של מארלי, שהתבטא בעוצמה גם כאן, היה היכולת המופלאה שלו לגשר על פערים תרבותיים. הוא שר על מאבקים פוליטיים בג'מייקה, על נבואות ועל אמונה עמוקה, ובכל זאת הצליח לגעת בלב הקהל הרחב בעולם, קהל שלא תמיד הבין כל פרט ופרט בסיפורי המאבק ב"בבילון" אך הרגיש את האמת והנשמה שבכל צליל. את ההפקה המוזיקלית ליוו בקולותיהן המלאכיים שלישיית ה-I THREES, שהוסיפה ממד שמיימי לצליל הכללי.

אך היהלום שבכתר, הרגע שמגדיר את התקליט ואולי את מורשתו של מארלי כולה, מגיע בסיום. השיר החותם את UPRISING הוא יצירת המופת האקוסטית REDEMPTION SONG. כאן, מארלי זונח את ההפקה המלאה ונשאר לבדו, רק הוא והגיטרה שלו. זוהי אינה עוד רצועה בתקליט, זוהי צוואה רוחנית, תפילה חשופה וחשובה. בשיר הוא מצטט את הוגה הדעות הג'מייקני מרכוס גארבי בשורה אלמותית: "שחררו את עצמכם מעבדות מנטלית, איש מלבדינו לא יכול לשחרר את תודעתנו".

מסע ההופעות שקידם את התקליט שבר שיאים באירופה כלל הופעה מול קהל של 100 אלף איש במילאנו, אך זה נקטע באופן טרגי לאחר שמארלי התמוטט במהלך ריצה בסנטרל פארק בניו יורק. אז הובן שזו לא סתם נפילה. התקליט UPRISING הפך באחת מהצהרת התעוררות רוחנית לתזכורת כואבת אך מלאת תקווה לסוף דרכו של אמן ענק. זהו תקליט של אדם שידע שהזמן קצר, והיה לו עוד כל כך הרבה מה להגיד.

ברולינג סטון נכתב אז בביקורת: "התקליט SURVIVAL, של השנה שעברה, מצא את בוב מארלי קרוב לשיאו, והעריך באומץ את אחדות השחורים העולמית מנקודת מבט ראסטפארית ועם המוזיקה הכי נושכת וחסרת פשרות שלו מזה זמן. התקליט החדש הוא היורש המדאיג של האלבום ההוא. התקליט החדש מוצא את המשורר-נביא המוביל של הרגאיי במצב רוח מהורהר ופסימי, בטוח באמונותיו הדתיות אך מודאג מעתיד קודר.

התקליט הנוכחי נפתח ב-COMING IN FROM THE COLD, ביצוע ווקאלי זוהר שמציע אפשרויות בלתי מוגבלות עבור ילדי ג'ה. ברגע שמארלי הרים אותנו הוא מוריד אותנו עם REAL SITUATION. מדיטציה מהורהרת על סכסוכים בינלאומיים המרמזת על הארמגדון הבלתי נמנע. וכך זה הולך: אקסטזה אישית ופילוסופית מול פירוק פוליטי וחברתי בלתי נמנע. ניצחון אמיתי על כדור מבולבל מו כדור הארץ הזה, נראה מארלי חושב, יהיה רוחני לחלוטין: בבל עדיין לא מוכנה להתמוטט.

למרות שהחזון של מארלי על המרד חשוך למדי, הצליל מלא ובהיר וכדי להפיג את מצב הרוח הזה, הזמר כותב סינתזה של רגאיי-דיסקו ב-COULD YOU BE LOVED, עם קולות גיבוי נושמים של שלו שמרות ה- I THREE. אולם בסופו של דבר, בוב מארלי משאיר אותנו עם עדות חדה: REDEMPTION SONG, אותו הוא שר סולו, בליווי הגיטרה האקוסטית שלו בלבד. כשהאמן מבצע את הבלדה העממית הזו, מרגישים אדם מושיט יד ומתמודד עם האפשרויות האיומות של שחרור ואסון. סיור עוצמתי כזה, כמו חלק גדול מהמרד, מרגש כמו שהוא מטריד מאוד".

המוזיקה נעצרה: ריי צ'ארלס, הגאון ששינה הכל, הלך לעולמו. האיש שהיה הפסקול של אמריקה, הפסנתרן העיוור שראה את נשמתה של המוזיקה, נפרד ב-10 ביוני 2004 מהעולם והותיר אחריו מורשת שתישאר פה לנצח.

בביתו שבבוורלי הילס, כשהעולם עוד לא ידע שהוא עומד בפני אובדן עצום, הסתיימו חייו של האיש שהיה תופעת טבע מוזיקלית. במשך חצי מאה, צ'ארלס לא רק ניגן מוזיקה, הוא פירק והרכיב אותה מחדש. הוא לקח את הגוספל מהכנסייה והביא אותו לרחובות, לקח את הקאנטרי מהכפר והביא אותו למועדונים, וחיבר בין ג'אז, רוק ובלוז באופן שאיש לפניו לא העז לחלום עליו. כל סגנון שבו נגע, הפך מיד לשלו.

רק שנה לפני מותו, הוא עוד היה מלא בתוכניות. אחרי שעבר ניתוח מוצלח להחלפת מפרק הירך, הוא היה להוט לחזור לבמה, למקום שהיה ביתו האמיתי. "אני לא הולך לחיות לנצח", אמר אז בראיון, "יש לי מספיק היגיון לדעת את זה. אני גם יודע שזו לא שאלה כמה זמן אני חי, אלא כמה טוב אני חי". אך זמן קצר לאחר מכן, בריאותו התדרדרה והוא מת מסיבוכים של מחלת כבד.

השפעתו הייתה טוטאלית: כפסנתרן, כותב שירים, מנהיג להקה ומפיק. אף שהתעוור לחלוטין בגיל שבע כתוצאה ממחלת הגלאוקומה, נדמה היה שאצבעותיו רואות את הקלידים טוב יותר מכל אדם אחר. הוא היה מסוגל לשיר את הבלוז הכי עמוק וכואב, וברגע הבא להפוך לזמר פופ קליל ומדויק. קולו היה כלי נגינה בפני עצמו, כזה שיכל להביע כל רגש אנושי אפשרי: חצוף או מהוסס, צוהל או דומע, חסר מעצורים או מתגעגע. היה בו פשוט הכל.

בשנות החמישים הוא הניח את היסודות למוזיקת הנשמה כשהכניס את התשוקה והדרמה של שירי הכנסייה לתוך טקסטים חילוניים. הלהיטים שיצר עבור חברת התקליטים אטלנטיק, כמו I'VE GOT A WOMAN, נחשבים לאבני הבניין של כל מה שקרה אחר כך ברוק ובנשמה. אבל הוא סירב להישאר במגירה אחת. מי לא מכיר את הקריאה הנצחית ב-HIT THE ROAD JACK? או את הבלדה קורעת הלב GEORGIA ON MY MIND, שהפכה להמנון הלא רשמי של מדינת ג'ורג'יה? קראו לו "הגאון", כי איש לא הצליח להגדיר אותו. הוא היה רית'ם אנד בלוז, אבל הוא היה גם ג'אז טהור.

"כשהתחלתי", סיפר פעם, "ניסיתי לחקות את נט קינג קול כי פשוט הערצתי אותו. אבל בוקר אחד קמתי ואמרתי לעצמי, 'כולם אומרים שאני נשמע כמו נט קינג קול, אבל רגע, הם בכלל לא יודעים איך קוראים לי'. אז הבנתי שאני חייב לשנות את זה. אמא שלי לימדה אותי, 'תהיה עצמך, ילד'. וזו הנחת היסוד שהלכתי איתה מאז".

צ'ארלס היה גם לוחם שקט אך נחוש למען שוויון זכויות. "מה שמעולם לא הבנתי", אמר, "היה כיצד אנשים לבנים יכולים לאפשר לאנשים שחורים לבשל להם את האוכל, אבל לא לתת להם לשבת איתם לשולחן. איך אתה יכול כל כך לא לאהוב מישהו ובו זמנית לתת לו להכין עבורך את הארוחה?". בשנת 1961, הוא ביטל הופעה באוגוסטה, ג'ורג'יה, לאחר שגילה שהקהל בה יהיה מופרד גזעית. המעשה הזה עלה לו בקנס ובהרחקה מהופעות במדינה למשך שנים.

ובדצמבר 1972, הדרמה הגיעה גם לישראל. צ'ארלס נקבע להופיע בבנייני האומה בירושלים, באולם שאובזר במיוחד עם רמקולים סטריאופוניים שהוטסו מחו"ל. אלא שכאן החל הבלגן. המפיק הישראלי פרסם תאריכים שגויים, מה שגרם לביטולים ודחיות של הרגע האחרון ולכעס עצום בקרב רוכשי הכרטיסים. התירוץ הרשמי היה שביתה בנמל התעופה, אבל האמת הייתה פשוטה ומביכה יותר: צ'ארלס הגיע בדיוק בתאריך שנקבע בחוזה שלו, המפיק פשוט התבלבל. חלק מהקהל בהופעה בירושלים החליט למחות והתפרע באולם, תוך ניסיון לשבש את עבודתו של צוות טלוויזיה אמריקאי שבא לתעד את המופע. למרות הפתיחה הצורמת, צ'ארלס המשיך והופיע גם בקולנוע 'ארמון' בחיפה ובהיכל הספורט והיכל התרבות בתל אביב.

שנות השישים הביאו איתן גם משבר אישי. בשנת 1965, צ'ארלס נעצר על החזקת הרואין. הוא בילה שנה במכון גמילה בקליפורניה, ההפסקה היחידה שלקח בקריירה הארוכה שלו. לאחר מכן, חזר לבמה נקי ונחוש. נוכחותו במצעדי הפופ אולי פחתה, אבל הכבוד כלפיו רק גדל. הוא שיתף פעולה עם ענקים כמו ארית'ה פרנקלין וקאונט בייסי, זכה בגראמי על ביצוע לשיר של סטיבי וונדר (LIVING FOR THE CITY), ואף הופיע בסרט הקאלט "האחים בלוז" בשנת 1980.

הפרק האחרון והמפואר נכתב, באופן אירוני, ממש לאחר מותו. הסרט RAY, בכיכובו של ג'יימי פוקס שגילם את דמותו באופן מושלם, יצא לאקרנים בשנת 2004 וזכה להצלחה מסחררת. צ'ארלס, שמת עם סיום הצילומים, לא זכה להרגיש כיצד הסרט מחזיר את שיריו אל לב המיינסטרים ומציג אותם לדור חדש של מאזינים. הקהל הבוגר התאהב מחדש, והצעירים גילו את הקסם בפעם הראשונה.

"אני מניח שאני סוג של חיה מוזרה", אמר פעם בניסיון להסביר את סוד הקסם שלו. "מה שעובד בשבילי זה שירים שאני יכול להכניס את עצמי לתוכם. זה לא קשור לשיר עצמו, הוא יכול להיות נהדר, אבל חייב להיות שם משהו בשבילי. אני שר את מה שאני מרגיש, את מה שאני באמת מרגיש. זהו זה". ועכשיו, כשהוא איננו, התחושה הזו מהדהדת חזק מתמיד.

בלוג מוסיקה - כל מה שרציתם לדעת על מוזיקה - ועוד קצת.

הנכם מוזמנים לשתף את הבלוג עם חבריכם.

רוצים לשמוע עוד הרצאות מעניינות על הופעות מוסיקה? זמרים ישראליים? להקות רוק? הביטלס? תקליטים? רוק מתקדם? ועוד מגוון נושאים? מוזמנים ליצור איתי קשר. בינתיים, בואו ליהנות גם מפודקאסט מומלץ ומבלוג המוסיקה באתר.

הרצאות מוסיקה שלי ותכני מוסיקה מיוחדים לפלטפורמות שונות - לפרטים והזמנות: 050-5616459