רוק מסביב לשעון: מה קרה ב-10 ביוני בעולם הרוק

כל יום מציין אירועים משמעותיים בהיסטוריה של מוזיקת הרוק והפופ, עם שפע של אנקדוטות פורצות דרך שהתרחשו בעשורים קודמים. כשאנחנו מסתכלים אחורה בזמן, על היום הזה בתולדות המוזיקה, אנחנו נזכרים ברגעים המדהימים שעיצבו את נוף הרוק והפופ, החל מיציאתם של תקליטים אגדיים, הופעות אייקוניות וגם דברים משמחים לצד עצובים שקרו לאמני המוזיקה המובילים.

כחובבי מוזיקת רוק, אנחנו לא יכולים שלא לחוש תחושת נוסטלגיה כשאנחנו מהרהרים באירועים הבלתי נשכחים שהתרחשו אז. הנכם מוזמנים לצלול איתי למנהרת הזמן עם אירועי פופ ורוק שאספתי עבורכם ממקורות שונים ונדירים מאד שאינם ברשת. אהבתם וברצונכם לקבל עוד ועוד? בשביל זה בניתי עבורכם הרצאות מוסיקה מעשירות ומעניינות ופודקאסטים מומלצים.

אז מה קרה ב-10 ביוני בעולם של רוק קלאסי?

חקר, ערך וכתב: נעם רפפורט

הציטוט היומי: "אנשים רוצים אמנות. הם רוצים שואוביז. הם רוצים לראות אותך ממהר לדרכך בלימוזינה שלך". (פרדי מרקיורי לעיתון NME, שנת 1977)

התאריך הוא 10 ביוני 1966. בעולם המוזיקה מנשבות רוחות של שינוי, ובוב דילן נמצא בעיצומה של סערה יצירתית. בדיוק ביום הזה, הוא שחרר לעולם תקליטון חדש וקצרצר, טעימה מסקרנת לקראת יצירת המופת המתקרבת שלו. אז איך כך הפך ויכוח לילי באולפן לאחד השירים הכי קליטים של דילן? ואיך גיטריסט מבריק אחד שינה את הכל ברגע?

בצד אחד של התקליטון התנוסס השיר I WANT YOU, ובצדו השני, למעריצים האדוקים, המתינה הפתעה: גרסת הופעה חיה ובועטת לשיר JUST LIKE TOM THUMB'S BLUES, שהוקלטה בליברפול, אנגליה, פחות מחודש קודם לכן במהלך סיבוב ההופעות החשמלי והשנוי במחלוקת שלו.

השיר המרכזי, I WANT YOU, הוא פצצת פופ מרוכזת של שלוש דקות בלבד. אבל אל תתנו לאורך להטעות אתכם. במילות השיר דחוסה גלריה של טיפוסים סהרוריים ודמויות שלא תפגשו בשום מקום אחר: יש שם קברן אשם, נגן רחוב שבור לב, מלכות בוכות, פוליטיקאי שיכור וגם ילד עם חליל סיני. הקרנבל המוזר הזה יוצר תחושת מסתורין ובלבול, אבל אז מגיע הפזמון הפשוט, הקליט והישיר שחותך דרך כל הדימויים כמו סכין חמה בחמאה ופשוט מכריז: "אני רוצה אותך".

אבל הסיפור האמיתי התרחש מאחורי הקלעים, באולפני קולומביה שבנאשוויל, טנסי. האיש בעמדת ההפקה והאורגן היה המוזיקאי אל קופר, שותפו של דילן ליצירה. קופר שמע את הסקיצה של השיר והתאהב מיד. הוא ידע שיש לו להיט ביד והיה נחוש להקליט אותו. הבעיה? דילן עצמו, באחד ממצבי הרוח החמקמקים והמפורסמים שלו, פשוט סירב. הוא לא היה בעניין.

קופר לא היה איש שמוותר בקלות. הוא החליט לנקוט בטקטיקה מתוחכמת. הוא ניצל את אחת ההפסקות שלקח דילן, כינס את נגני העל של נאשוויל, המכונים "נאשוויל קאטס", וביקש מהם להקליט את ערוצי הבסיס של השיר בלעדיו. כשדילן חזר לאולפן בשעת לילה מאוחרת, הוא גילה שהשיר כמעט מוכן ומחכה רק לקול שלו. קופר לא הותיר לו ברירה אלא להצטרף לחגיגה.

הקסם האמיתי קרה ברגע של אילתור. הגיטריסט, וויין מוס, התבקש לנגן סולו קצר. מה שיצא לו מהאצבעות באותו טייק היה ריף גיטרה ייחודי. קופר, שישב בחדר הבקרה, היה בהלם. "היה לי את העיבוד הבסיסי בראש", הוא סיפר מאוחר יותר, "אבל אז וויין מוס ניגן ולא הייתי מוכן לזה! זו הייתה תוספת נפלאה למה שחשבתי!".

כך, ברגע האחרון, כמעט בטעות, הוקלט השיר האחרון לאלבום הכפול הראשון בהיסטוריה של הרוק, BLONDE ON BLONDE (שיש שמתווכחים האם זה באמת הוא - או שמא האלבום FREAK OUT של זאפה ואמהות ההמצאה הוא הראשון?). דילן עצמו תיאר את הצליל שלו כ"צליל כספית פראי ודק". עם רגע קטן של עקשנות, תחבולה מבריקה אחת ואלתור גיטרה חד פעמי, שהעניקו לעולם שלוש דקות בלתי נשכחות.

ב-10 ביוני 1985, נחת בחנויות EMPIRE BURLESQUE, והבהיר שעם בוב דילן, שום דבר אינו צפוי. זה דילן 2.0 שפגש את מכונת התופים.

הסיפור שלנו מתחיל בקיץ 1984. דילן, טרי ורענן לאחר סיבוב הופעות אירופאי סוער שהסתיים בהופעה בלתי נשכחת באירלנד ב-8 ביולי, לא נח על זרי הדפנה. במקום חופשה, הוא נכנס ישירות לאולפן. התכנון המקורי היה צנוע: ללטש כמה שירים ששרבט באחוזתו במאליבו, קליפורניה. אבל דילן, כמו דילן, לא הסתפק במועט. הוא החליט שהוא רוצה גוף עבודה אחיד, מגובש, כזה שמספר סיפור שלם. ההחלטה הזו היא שהפכה את ההקלטות למרתון יצירתי שנמתח מיולי 1984 ועד מרץ 1985.

ברוכים הבאים לשנות השמונים

אם התקליטים הקודמים של דילן היו עם צלילים אקוסטיים יחסית, EMPIRE BURLESQUE היה כמסיבת ניאון בלב מנהטן. לראשונה, דילן אימץ במלוא העוצמה את הסאונד הדיגיטלי החדשני של התקופה. התוצאה הייתה שונה בתכלית מכל מה שמעריציו הכירו.

כדי להשלים את המהפך, גויס למשימה האיש החם ביותר בתעשייה באותם ימים, המפיק ארתור בייקר. בייקר לא היה איש פולק. הוא היה האדריכל של צליל המועדונים והרחובות, האיש מאחורי להיטי ענק של אמנים כמו AFRIKA BAMBAATAA ו-NEW ORDER, ומי שהפך את הצמד הול אנד אוטס למכונת להיטים משומנת. המשימה שלו הייתה ברורה: לקחת את דילן, משורר הדורות, ולהפוך אותו לרלוונטי עבור קהל צעיר שגדל על וידאו קליפים ב-MTV. שירי התקליט, כמעט כולם, עברו תחת ידיו המיומנות של בייקר וקיבלו טיפול מודרני שכלל מכונות תופים דומיננטיות, סינטיסייזרים נוצצים וסאונד רחב שנועד לכבוש את גלי האתר. זה כבר לא היה הקהל של BLONDE ON BLONDE או DESIRE, אלא דור חדש שחיפש את הריגוש הבא.

נבחרת החלומות באולפן

למרות המעטפת הנוצצת, דילן לא ויתר על עומק מוזיקלי. הוא אסף סביבו נבחרת נגנים מרשימה ביותר. בין היתר, תרמו מכישרונם חטיבת הקצב הג'מייקנית האדירה סליי ורובי, הגיטריסט רון ווד מהרולינג סטונס, ואפילו חברים מלהקת הלבבות השבורים של טום פטי. החיבור בין הנגינה האורגנית והחיה שלהם לבין ההפקה האלקטרונית של בייקר יצר מתח מרתק.

אבל כמו תמיד אצל דילן, המפתח נמצא במילים. מאחורי ההפקה הזוהרת הסתתרו כמה מהטקסטים החדים והאישיים ביותר שלו באותה תקופה. שירים כמו I'LL REMEMBER YOU ו-DARK EYES הראו שהמשורר עדיין שם, בוחן ענייני אהבה, אובדן ואת מצב העולם. הקליפ לשיר בולט מהתקליט, TIGHT CONNECTION TO MY HEART, בוים על ידי במאי הקולנוע המוערך פול שריידר והיה יצירה קולנועית קטנה בפני עצמה, הוכחה נוספת לכיבוש היעד של MTV.

הצלחה מסחרית, חיבוק מהקהל וטיפשות על הבמה

ההימור השתלם, לפחות מבחינה מסחרית. התקליט התקבל היטב במצעדי המכירות וטיפס למקום ה-11 בבריטניה ולמקום ה-33 בארצות הברית. חודש בלבד לאחר יציאת התקליט, ב-13 ביולי 1985, דילן עלה לבמת מופע הצדקה הענק לייב אייד יחד עם קית' ריצ'רדס ורון ווד. ההופעה, שהייתה מבולגנת הראתה צד אחר ופראי שלו. מארגן המופע, בוב גלדוף, לא התרשם וירה נגדו בספרו: "עבורי האכזבה הכי גדולה של הערב הייתה דילן. הוא שר שלוש מהקלאסיקות שלו, כולל BLOWING IN THE WIND, שאמור היה להיות אחד הרגעים הגדולים של הקונצרט. למרבה הצער, הביצוע היה קטסטרופלי. הוא פגש את קית' ריצ'רדס ורוני ווד ב-1 בלילה במועדון בניו יורק בלילה הקודם והם הציעו לגבות אותו. אז הנה הם היו - כותב השירים המכונן של מוזיקת ​​הפופ והגדול בעולם, גיטריסט קצב ובן זוגו. אבל לא היה להם זמן, הם לא יכלו להישאר מכוונים ונראה שהם התייחסו לשיר בזלזול. בוב הפגין חוסר מוחלט של הבנה של הנושאים שהעלתה הפקת לייב אייד באמירה בלתי נסלחת, 'זה יהיה נחמד אם חלק מהכסף הזה ילך לחקלאים האמריקאים״. יש הבדל קיצוני בין להפסיד פרנסה ולאבד את חייך. זה היה דבר מגוחך, טיפשי ולאומני לומר. דילן עזב את הבמה וכשעבר ליד המנהל שלו, הוא רק הרים את מבטו אליו ואמר 'סליחה'..."

דילן עצמו, על פי מקורבים, היה גאה ומרוצה מאוד מהתוצאה הסופית של התקליט EMPIRE BURLESQUE. הוא ראה בו צעד קדימה, ניסיון אמיץ ולא מתנצל לדבר בשפה של זמנו. שנים אחרי, הוויכוח עדיין נמשך: האם החדשנות הדיגיטלית וההפקה המהוקצעת שירתו נאמנה את קולו ואת שיריו של דילן, או שמא היו מסכה נוצצת מדי על פנים מוכרות ואהובות?

ברולינג סטון נכתב אז בביקורת על התקליט: "תקליט זה מחזיר את הצרימה למוזיקה של בוב דילן. אחרי שהייה בת שלושה, אולי ארבעה, תקליטים על הירח, התקליט ה-29 שלו הוא משהו אחר: פיצוץ של רוק'נ'רול אמיתי, מועבר דרך הפקה צפופה ומטלטלת - קצוץ ומתועל בהתאמה אישית על ידי אשף הרמיקסים, ארתור בייקר, שמעניק לדילן יותר אמינות טהורה של קצב רחוב מאשר הוא שאף לה מאז... ובכן, בחרו את השנה הרחוקה האהובה עליכם. האם יכול להיות שיש כאן להיטים ממשיים? האם דילן 'חזר'? שוב? יש פיתוי להשמיע בשורה כזו.

אבל אמפייר בורלסק אינו פשוט כמו חזרה פשוטה לצורת רוק'נ'רול עבור דילן. נכון, השירים הרוקיים הגואים של האלבום מרגשים את המאזין בדחיפות שרירית שחסרה בחלק גדול מעבודותיו האחרונות של דילן (כשנולד מחדש). עם זאת, ברגע שזה מתחבר, מבינים עד מהרה את האג'נדה הרוחנית שלו. הלהט האוונגליסטי העמום של שלב ישו של דילן אמנם נסוג, אבל הפטליזם האפל והאפוקליפטי שלו עדיין מרעיש במילים.

לראשונה, המוזיקה מתחרה במילים למאבק טהור. בגלל האופי הבסיסי של החומר, ככל שיוצג בצורה אליפטית, האימפריה בורלסק חייבת לבלבל ולעצבן מאזינים רבים. אני ממשיך להתגעגע לספציפיות הרגשית של יצירות מופת של דילן בעבר. דילן אולי לעולם לא יפתור את המתח בין שכנוע רוחני ובעיטות רוק'נ'רול, אבל אני אוהב לחשוב שהוא תועה בכיוון הנכון".

ב-10 ביוני בשנת 1967 נערכה בתיאטרון 'סאוויל' (SAVILLE) בלונדון הופעה מעניינת. אז מה קרה? התשובה בדיווח מאז בעיתון NME:

"שלוש צורות שונות לחלוטין של מוזיקת פופ בריטית הובאו יחדיו לערב של יום ראשון שהפך לאחד המופעים המלהיבים ביותר שהוצגו עד כה בתיאטרון 'סאוויל'. שלוש הופעות מהמעלה הראשונה הוצגו שם. כל אחת מהן הביאה עימה ניסיון ליצור מוסיקה חדשנית. שלישייתו של ג'ימי הנדריקס, שנקראת 'אקספריינס', הייתה מחוספסת, שורשית וגאונית. הופיעה שם גם להקת פרוקול הארום, הלהקה המדוברת ביותר כיום באנגליה. וכמו כן הופיע דני ליין עם תזמורת המיתרים החשמלית שלו. שני המופעים שנקבעו ליום זה הפכו במהרה, ובאופן לא מפליא, לסולד אאוט.

הנדריקס, למרות בעיות טכניות שהיו במגבר הגיטרה שלו, היה דינמי כתמיד. המופע שלו היה הטוב ביותר שלו עד כה. הוא התאמץ לחפות על התקלות ואף העניק מופע מרהיב של שבירת הכלים בסוף ההופעה. הקטע הפותח של הופעתו היה עם שיר של הביטלס. פול מקרטני נראה משועשע כשישב באותו זמן במרפסת הצפייה שמלמעלה. הנדריקס המשיך עם 'היי ג'ו', 'פוקסי ליידי', 'פרפל הייז' ועוד כמה שירים עד שסיים את המופע בפיצוץ.

דני ליין, לשעבר חבר במודי בלוז, הולך להיות כוכב גדול. ואני לא עושה תחזיות כאלה בדרך כלל. הוא נתן הופעה יפהפייה עם התזמורת הקלאסית שלו, שהורכבה מארבעה סטודנטים מהאקדמיה המלכותית. יחד איתם היו המתופף ויו פרינס והבסיסט בינקי מקנזי. דני בא פה עם נוסחה מנצחת.

ופרוקול הארום? הם באו עם צליל טוב מאד. הפסנתר המהפנט נשמע בכל שיר של הלהקה הזו. כמו גם קולו המיוחד של גארי ברוקר. הלהקה הזו מצוינת מבחינה מוסיקלית. אבל המופע שלהם חסר תנועה ויזואלית. אבל בגלל שחברי הלהקה לא עובדים זמן רב יחדיו, נראה שאפשר לסלוח להם על זה. גם להקת הבנות, THE CHIFFONS, הופיעה באותו ערב אך נראתה כהרכב פג תוקף".

הנה הערות שלי להבהרת העניינים עוד יותר:

1. דני ליין, שמקרטני ראה אותו בהופעה זו, הפך בשנת 1971 לחבר קבוע בלהקתו של החיפושית, שנקראה 'כנפיים'. ליין עבד עם מקרטני לכל אורך שנות השבעים, עד שמעצרו של מקרטני ביפן, בשנת 1980, הוביל לסכסוך בין השניים. הנוסחה הקלאסית, שליין המציא פה, בהופעה עם סקציית כלי קשת וחטיבת קצב, הפכה לבסיס עליו הוקמה להקת אי.אל.או. נו טוב, גם דני ליין וגם חברי אי.אל.או הגיעו מבירמינגהם והכירו זה את זה (המתופף של אי.אל.או, בב בוואן, ניגן עם דני ליין באותה להקה לפני שהאחרון הפך לחבר במודי בלוז).

2. ההרכב THE CHIFFONS הפך לנושא מרכזי באשמה שריחפה מעל ג'ורג' האריסון בעניין להיטו MY SWEET LORD. בתביעה שהוגשה נגד האריסון נטען כי הוא גנב את הלחן של שירו מהשיר HE'S SO FINE של הרכב הנשים הזה. האריסון הפסיד במשפט, בשנת 1976.

3. המתופף ויו פרינס היה לפני כן חבר בלהקת THE PRETTY THINGS, אך הוא היה פרוע מדי עבור אותה חבורה. יש הטוענים כי קית' מון, המתופף של להקת המי, היה ילד טוב וממושמע לידו.

השנה היא 1975, והאיגלס עומדים על סף תהילת עולם. ב-10 ביוני יוצא התקליט הרביעי שלהם, ONE OF THESE NIGHTS, יצירה שתזניק אותם לפסגת המצעדים ותהפוך אותם לאחת הלהקות הגדולות בעולם. אבל מאחורי ההרמוניות המושלמות וההפקה המהוקצעת, הסתתרה דרמה של אגו, קרבות שליטה וקרעים עמוקים שכמעט פירקו את הלהקה מבפנים.

הכל התחיל עם דם חדש. גיטריסט וירטואוז בשם דון פלדר, שניגן עד אז עם צמרת הרוק של החוף המערבי כמו דייויד קרוסבי וגרהאם נאש, הוזמן לאולפן לנגן סולו קטן בשיר GOOD DAY IN HELL במהלך ההכנות לתקליט הקודם, ON THE BORDER. צמד המנהיגים, גלן פריי ודון הנלי, נדהמו מהכישרון שלו וביקשו ממנו להישאר ולנגן גם בשיר ALREADY GONE. הכימיה הייתה מיידית. פריי והנלי הבינו שפלדר הוא החתיכה החסרה בפאזל, זו שתיקח את הסאונד של הלהקה מטריטוריית הקאנטרי-רוק הרגועה ותעיף אותו אל מחוזות רוק האצטדיונים. פלדר, שהבין את ההזדמנות שנקרתה בדרכו, לא היסס לרגע והודיע לגרהאם נאש על עזיבתו.

אבל לא כולם קיבלו את המהפך בברכה. הגיטריסט ברני לידון, ממייסדי הלהקה והאיש שהתווה את הקו הכפרי המובהק שלה בתחילת הדרך, הרגיש שהבייבי שלו נחטף. פריי והנלי, שחיפשו הצלחה מסחרית רחבה יותר, רצו פחות בנג'ו ויותר גיטרות חשמליות צורחות, פחות שירי קאנטרי נינוחים ויותר בלדות כוח ולהיטי רוק שיכבשו את הרדיו. לידון ראה בזה התמסחרות ובגידה בערכים האמנותיים של הלהקה. חדרי החזרות הפכו לשדה קרב, עם ויכוחים קולניים ומריבות מרות בינו לבין פריי והנלי. הוא הרגיש זר בלהקה שהוא עצמו הקים.

המאבק על הכיוון המוזיקלי היה רק סימפטום למאבק כוחות עמוק יותר. אם בתחילת הדרך היה חוק לא כתוב שכל חבר להקה יקבל הזדמנות לשיר לפחות שיר אחד או שניים בתקליט, בשנת 1975 החוקים השתנו. פריי והנלי, שהבינו היטב שקולותיהם הם סימן ההיכר של הלהקה וכרטיס הכניסה הבטוח לפלייליסט של הרדיו, החליטו שהם יהיו הסולנים הראשיים. שאר החברים נאלצו לבלוע את הגלולה המרה ולקבל את המעמד החדש, מה שהוסיף שמן למדורה הבוערת ממילא.

הבסיסט הביישן ובעל קול המלאך, רנדי מייזנר, עוד הצליח להכניס לתקליט בלדה אחת עוצרת נשימה שכתב ושר, TAKE IT TO THE LIMIT. השיר הפך לאחד הלהיטים הגדולים מהתקליט, אבל באופן אירוני, הוא גם היה זה שחתם את הקריירה של מייזנר בלהקה. שנתיים לאחר מכן, במהלך סיבוב הופעות מתיש, מייזנר התקשה להגיע לצלילים הגבוהים של השיר שנדרשו ממנו מדי ערב. באחת ההופעות, מאחורי הקלעים, גלן פריי התעמת איתו ודרש ממנו לעלות ולשיר את הלהיט, לא משנה מה ייצא מגרונו. מייזנר סירב, היו מכות והבסיסט המותש והמושפל הרגיש שהוא נרמס, נשבר, וזמן קצר לאחר מכן עזב את הלהקה בטריקת דלת.

חוזרים לשנת 1975. האווירה המתוחה הורגשה היטב גם באולפני ההקלטות במיאמי ובלוס אנג'לס. דון פלדר, הגיטריסט החדש, הצליח לקבל קרדיט כתיבה על שני שירים, TOO MANY HANDS ו-VISIONS. את האחרון הוא אפילו זכה לשיר, במה שהפך לשיר היחיד בכל הקטלוג העצום של איגלס שבו הוא הסולן הראשי. אך גם כאן, הוא הרגיש את נחת זרועם של פריי והנלי. בעוד שהם בילו ימים שלמים באולפן היקר כדי להקליט את קולותיהם לשלמות, לפלדר הוקצבו עשרים דקות בלבד כדי להקליט את שירתו.

עבורו, ההקלטות היו גם חוויה כואבת פיזית. באחד הימים, הוא החליט להירגע בג'קוזי המפנק שהיה באולפן, עד שנקרא בדחיפות לחזור ולהקליט קטע גיטרה. המים החמים ריככו את עור אצבעותיו, ובאמצע הסשן הוא הרגיש איך העור פשוט מתקלף וקצות אצבעותיו מתחילות לדמם על מיתרי הגיטרה. סצנה סוריאליסטית שהמחישה את הלחץ והטירוף שאפפו את יצירת התקליט.

למרות הדרמה הפנימית, התוצאה הסופית הייתה הצלחה מסחררת. ONE OF THESE NIGHTS הפך לתקליט הראשון של איגלס שכבש את המקום הראשון במצעד האמריקאי, מכר למעלה מארבעה מיליון עותקים והיה מועמד לפרס הגראמי היוקרתי לתקליט השנה בשנת 1976 (אך הפסיד ל-STILL CRAZY AFTER ALL THESE YEARS של פול סיימון). שלושה סינגלים מתוכו הפכו ללהיטי ענק: שיר הנושא המהפנט, LYIN' EYES הקאנטרי-פופי, וכמובן הבלדה הגדולה של רנדי מייזנר.

סיבוב ההופעות שבא בעקבות התקליט התיש את חברי הלהקה עד דק. חברת התקליטים, שהבינה שהחבורה על סף שבירה וזקוקה לחופשה, החליטה לשחרר בינתיים תקליט אוסף שיגשר על הפער. האוסף הזה, THEIR GREATEST HITS 1971-1975, הפך לתקליט הראשון אי פעם שקיבל מעמד "פלטינה" והמשיך למכור עשרות מיליוני עותקים, והפך לאחד התקליטים הנמכרים יותר בהיסטוריה.

במגזין רולינג סטון, תחת הכותרת "שירים מתוקים וסקסיים מלוס אנג'לס", נכתב על ONE OF THESE NIGHTS: "התקליט הזה מסמל את השיא של גל הרוק הדרומי שצץ אחרי להקת הבירדס. יש ביצירה של הלהקה ניגוד מוחלט בין האווירה הנוצצת והנרקיסיסטית של הוליווד מול הנואשות וחוסר היציבות שבה. אפילו העיבודים של השירים מסתירים את הפסימיות שבמילים. תוסיפו לזה נגינה נהדרת והרמוניות ווקליות מיוחדות - ותקבלו את מה שהרבה אנשים נוטים ורוצים לפנטז על הוליווד. אני אוהב את התקליט הזה יותר משלושת קודמיו בגלל שאין בו קונספט מוגדר. שיר הנושא מציג את הלהקה באלמנט חדש - שירת פאלצטו בסגנון רית'ם אנד בלוז שבוקעת מגרונם של הבסיסט רנדי מייזנר והמתופף דון הנלי.

התקליט לא חסר את החולשות שלו. קטע שהייתי שמח להעיף מהתקליט הוא JOURNEY OF THE SORCERERS, שיצר הגיטריסט ברני לידון. גם הבלדה שלו I WISH YOU PEACE די נוראית. התקליט הזה הוא לא מושלם. זה נכון. והבעיה של הלהקה הזו היא שאין בה זמר אחד ראוי. בעוד שיש לה שירים רבים יפים - אין לה שיר אחד מעולה. הלהקה תמיד נשמעת לי מאולצת כשהיא באה להעביר מסר כלשהו. זה כנראה מה שגל הרוק הדרומי בא להציע היום - חוסר אמינות".

באופן אירוני, הקטע האינסטרומנטלי שלידון יצר, JOURNEY OF THE SORCERERS, הפך מאוחר יותר להיות מוכר ברחבי העולם כנעימת הפתיחה של סדרת המדע הבדיוני הקומית של ה-BBC, "מדריך הטרמפיסט לגלקסיה". אבל הביקורת הקטלנית הזו הייתה הקש ששבר את גבו של לידון. הוא הרגיש שהלהקה שהקים הפכה למפלצת דו-ראשית (הנלי ופריי) שיורקת אש על כל מי שלא מיישר איתה קו. זמן קצר לאחר מכן, הוא פרש. את שירו, I WISH YOU PEACE, רבים זוכרים לטובה כשיר שתחנת הרדיו "קול השלום" נהגה לשדר מדי יום, לאחר דקת הדומייה לזכר קורבנות האלימות.

העזיבה של לידון פינתה מקום לחבר חדש ומשמעותי, גיטריסט פרוע ובלתי צפוי בשם ג'ו וולש. עם הגעתו, איגלס נכנסו לשלב הבא באבולוציה שלהם, שלב שיוביל אותם היישר לצ'ק-אין במלון קליפורניה. אבל זה, כמו שאומרים, כבר נופש סיוטי אחר לגמרי.

הלילה שבו הרוק המתקדם פגש גז מדמיע: ב-10 ביוני 1971, מה שהיה אמור להיות עוד ערב קסום באמפיתיאטרון רד רוקס המרהיב שבדנבר, קולורדו, הפך לשדה קרב של ממש. מה לא התעופף שם חוץ מצלילים? אבנים, בקבוקים, קללות, בני אדם וכמה סוגים של גז מדמיע.

הכל היה מוכן לערב גדול. להקת ג'ת'רו טול הבריטית דהרה על גלי ההצלחה המסחררת של התקליט החדש והמוערך שלה, AQUALUNG, שיצא רק כמה חודשים קודם לכן. הכרטיסים להופעה באמפיתיאטרון, הידוע באקוסטיקה המושלמת שלו החצובה בסלע האדום, אזלו שבועיים מראש. אבל כמו תמיד, היו כאלו שלא היו מוכנים לקבל "לא" כתשובה.

כבר משעות אחר הצהריים, אלפי צעירים ללא כרטיס החלו להתאסף על הגבעות והסלעים המקיפים את האמפי, במטרה לתפוס הופעה בחינם. "אנשי הגבעות", כפי שכונו, לא הסתפקו בצפייה מרחוק. הצרות, לדברי סגן מפקד משטרת דנבר דאז, ג'רי קנדי, החלו כשעה לפני שעת המופע המתוכננת, כאשר רבים מהם החלו לטפס על הגדרות ועל גב המבנה כדי לפרוץ פנימה.

כאן, המשטרה המקומית קיבלה החלטה שתצית את השטח. במקום כוחות קרקעיים, הוחלט להשתמש באמצעי דרמטי במיוחד: מסוקים החלו לטוס בגובה נמוך ומסוכן מעל הקהל שמחוץ לאמפי, וממש להמטיר עליו מכלי גז מדמיע. התוצאה הייתה הפוכה לחלוטין מהרצוי. במקום להתפזר, ההמון זעם. הגז לא הרתיע, הוא רק ליבה את האש. בקבוקים, אבנים וכל הבא ליד הפכו לתחמושת נגד השוטרים. מכונית משטרה אחת התהפכה והוצתה, ועשרות אנשים נפצעו מעצמות שבורות, חתכים ושאיפת גז. אפילו נפוצה שמועה, שהוכחשה רשמית, על אדם שנהרג לאחר שמכל גז פגע בראשו והוא נפל מצוק.

הכאוס לא נשאר בחוץ. בשל המבנה הקניוני של רד רוקס, ענני הגז המדמיע נסחפו פנימה עם הרוח, ישר אל הקהל ששילם ממיטב כספו ואל הבמה עצמה. זמר החימום, ליווינגסטון טיילור (אחיו של ג'יימס טיילור המפורסם), נאלץ לנטוש את הבמה באמצע הסט שלו כשהוא נחנק ודומע. כאילו לא די בגז, "אנשי הגבעות" החלו להשליך פנימה את מכלי הגז הריקים ואת בקבוקי השתייה שלהם.

בזמן שבחוץ התנהל קרב, בפנים התרחשה דרמה רפואית. שני רופאים שניסו להגיע לפצועים קשה בקהל גילו שתיקיהם הרפואיים נגנבו, מה שהותיר אותם כמעט חסרי אונים. תחנת העזרה הראשונה הקטנה קרסה תחת העומס, כשצוות זעיר מטפל בפצועים מדממים ובאנשים מבוהלים שביקשו לקבל חמצן.

וברגע הזה בדיוק, הלימוזינה של ג'ת'רו טול הגיעה לפארק. השומרים בכניסה, שחשבו שמדובר בעוד חבורת מעריצים, צעקו להם "המופע בוטל, תסתובבו ותעופו מפה!". מנהל הלהקה, טרי אליס, לא התבלבל, קפץ מהרכב ורץ לשכנע את השומרים שהם לא הקהל – הם המופע המרכזי.

רק כשחברי הלהקה צעדה במנהרות המובילות לחדרי ההלבשה, הם הבינו את גודל האסון. אנשים התעלפו סביבם במסדרונות, פצועים עם ראשים חבושים ודם על הבגדים הסתובבו המומים. התמונה הייתה של אזור מלחמה. אבל המופע, כך הם החליטו, חייב להימשך. איאן אנדרסון עלה לבמה לבדו, רק הוא והגיטרה האקוסטית שלו. הקהל ההמום והמפוחד פרץ במחיאות כפיים סוערות. הוא ניגן שיר אחד, וכשסיים, נשען אל המיקרופון ואמר במשפט שנכנס לפנתיאון: "ברוכים הבאים למלחמת העולם השלישית". הקהל צחק, המתח נשבר.

שאר חברי הלהקה הצטרפו אליו, והם החלו לנגן. במהלך ההופעה, הגז המשיך לחלחל פנימה בגלים. אנשים בקהל התעלפו מהאדים, ועל הבמה המצב לא היה טוב יותר. הקלידן ג'ון אוונס נחנק מהגז ולא הצליח לראות את הקלידים מבעד לדמעות, אך סירב בעקשנות להפסיק לנגן. הלהקה הפגינה מקצוענות עוצרת נשימה והמשיכה עד התו האחרון.

לאחר ההופעה, סיכם אנדרסון את האירוע במילים חדות: "ובכן, המבוכה של עצירת הופעה היא הרבה יותר גרועה מהכאב הקל של קצת גז מדמיע לריאות. זה פשוט לא נוח לכמה דקות. אם תפסיק פתאום או משהו, זה יהיה משהו שתצטרך לחיות עמו במשך שבועות אחר כך. בכל מצב שבו אתה על הבמה מול אנשים ומשהו משתבש, זה חייב להיות אסון לחלוטין לפני שתעצור באמצע שיר ותרד מהבמה. זה יהיה חייב להיות הפסקת חשמל מוחלטת או משהו כזה, ואפילו במקרה של הפסקת חשמל מוחלטת, הייתי נשאר על הבמה וצורח על הקהל, או עושה ריקוד סטפס או משהו כזה. זו באמת רק שאלה של... אתה מרגיש כזה טוויסט אז אתה נאבק. אני מתכוון , החומר הזה של הגז מדמיע ממש מגעיל, זה עדיין כואב מאוד, נשמתי את זה עמוק מאוד. הדעות שלי לגבי אופן הטיפול במצב - למרות שתמיד הייתה לי הבנה מסוימת לתפקיד של השוטר הממוצע, אני עדיין מרגיש שמלמעלה זה טופל בצורה גרועה. אני לא מדבר על השוטר הממוצע בכחול אבל מלמעלה הם לא יודעים מה הם עושים מספיק כדי להיות שריפים או מפקדי משטרה או מה שלא יהיה. יש להם אחריות. כדי להיות מפקד משטרה אתה באמת צריך להיות אחראי על חיי אדם”.

האירוע, שזכה לכינוי "המהומה ברד רוקס", הוביל להחלטה דרמטית לא פחות: נאסר לקיים הופעות רוק באמפיתיאטרון האהוב למשך חמש שנים. כך, לילה אחד של מוזיקה וטירוף לא רק נכנס לדפי ההיסטוריה של ג'ת'רו טול, אלא גם השתיק את צלילי הרוק באחד המקומות היפים יותר.

ב-10 ביוני בשנת 1985 יצא התקליט LITTLE CREATURES של להקת ראשים מדברים (TALKING HEADS).

הנה הביקורת המקורית שפורסמה ברולינג סטון (כרגיל, בתרגום שלי, כמובן): "מכיוון שראשים מדברים פינקו אותנו בעושר המוזיקלי שלהם במשך תשע שנים, אנחנו מצפים להתקדמות נועזת עם כל אלבום חדש. אז מה יש כאן? למעשה, 'יצורים קטנים' הוא נסיגה מהאוונגרד, נסיגה שמתחילה מיד באמנות העטיפה. באלבומים קודמים התהדרה הלהקה בהכשרתה האמנותית האקדמאית ועיצבה גרפיקה ניסיונית עבור עטיפות התקליטים שלה.

על גב העטיפה החדשה, לעומת זאת, הארבעה לבושים כמו חיילים בצבא הישע, בעוד שבחזית שירבט הווארד פינסטר פרופיל מצויר של הלהקה, כשבקדמה זה הוא דייויד ביירן שכל משקל העולם הכבד על כתפיו. בתקליט עצמו מציגים דייויד ביירן והחבר'ה אלבום שמנסה להתנער מהמוניטין הכבד שלהם. השירים פשוטים ומושרשים בבירור במבנים של פופ, וביירן מזריק תחושה של סחרחורת לירית שכמעט גורמת לזה להישמע כמו משהו של להקה אחרת. 'יצורים קטנים' הוא הקול של דייוויד ביירן שמתאהב בנורמליות.

לעתים קרובות זה מסוכן לקחת מילות שירה כפשוטו כמשמעו, אבל אנחנו יודעים מטורי הרכילות שיש לביירן חברה, והאלבום מלא בתמונות של שינוי. עם נשים מסתוריות וכמעט קסומות המאכלסות שבעה מתוך תשעת השירים, השינוי בטוח נשמע כמו אהבה.

לאחר שנים של הערצה ביקורתית על הבאת מושג אמנותי רב למוזיקת ​​הרוק, אולי ביירן נזכר שבמקור בחר במוזיקה בגלל נגישותה. הכל באלבום מעיד על כך שיש פה נסיגה מכוונת מהניסוי בטרילוגיית ההפקות עם בריאן אינו, שזיכתה את הלהקה במוניטין שלה. כשאישה מודיעה לביירן כי הזוג נמצא בעולם מושלם, הזמר תוהה: 'האם אני בדיוק כמו האחרים?'.

זו בטח התלונה על יצורים קטנים. למרות שמדובר באלבום צנוע וקסום, אלה שמשווים יצירתיות למורכבות ללא ספק יפטירו אותו כגל ישן. אבל כששאר עולם הפופ עדיין נלהב עם REMAIN IN LIGHT המבריק, מה יכול להיות חתרני יותר מאשר הבאת תקליט נקי ושמח? נראה שזה המסר של השיר החותם, ROAD TO NOWHERE הערמומי. ביירן מודה שהוא אבוד, אבל נודד בשמחה לשום מקום משום שיש לו חברה. אתה יכול לשמוע אותו מחייך, ונראה שלא אכפת לו יותר מדי אם אנחנו עוקבים אחריו או לא".

הזמר דייויד רופין מהפיתויים איננו החל מה-1 ביוני 1991. מה קרה שם וכיצד לעזאזל סמים קשורים לזה?

עם קול שריסק לבבות וכישרון ענק, סולן הטמפטיישנס היה בדרך הבטוחה לפסגה. אבל שדי הסמים והאגו דרשו מחיר כבד, שהסתיים בלילה טראגי אחד עם מזוודה מלאה בכסף וגופה חסרת שם.

היה לו את כל העולם בכף היד. דיוויד רופין, כוכב הנשמה האמיתי, היה הפנים והקול של ההרכב הגברי הלוהט ביותר שיצא ממפעל הלהיטים של דטרויט, חברת התקליטים מוטאון. הוא הנהיג את הטמפטיישנס, "הפיתויים", בתקופת הזהב שלהם, אבל כדי להגיע לשם הוא היה צריך קצת עזרה מבפנים. בן דודו, הבסיסט בעל הקול העמוק מלווין פרנקלין, כבר היה חבר בהרכב שנוהל ביד רמה על ידי נשיא מוטאון, ברי גורדי. כשאל בריאנט, אחד הזמרים, סולק מהלהקה בגלל התנהגות בעייתית, נסללה דרכו של רופין פנימה. עם קול הבריטון הייחודי שלו, הוא פרץ דרך מרקם הקולות המהוקצע של הלהקה וקבע סטנדרטים חדשים במוזיקה השחורה.

תחת שרביטו של המאסטרו סמוקי רובינסון, הטמפטיישנס צעדו מלהיט ללהיט. רופין היה הסולן המוביל ברובם, כולל בקלאסיקה הנצחית MY GIRL משנת 1965. קולו, שהיה תערובת מושלמת של חספוס וליטוף, נגע במיליוני לבבות ברחבי העולם. אבל מאחורי חליפות המשי והכוריאוגרפיה המושלמת, רופין חיפש פיתויים מסוג אחר. הסמים החלו לכרסם בו, והאגו שלו תפח לממדים מפלצתיים. בסיבובי ההופעות הוא התעקש לנסוע בנפרד משאר חברי הלהקה, בלימוזינה פרטית עם נהג צמוד, סעיף בחוזה שלא תמצאו אצל אף אמן אחר.

הפיצוץ היה בלתי נמנע. בשנת 1968, בשיא תהילתם, עזב רופין את הטמפטיישנס. הסיבה הרשמית הייתה חילוקי דעות מוזיקליים וכלכליים, אך האמת הייתה שהוא דרש שהלהקה תיקרא "דיוויד רופין והטמפטיישנס", בדומה למהלך של דיאנה רוס עם הסופרימס. שאר החברים סירבו, והוא יצא לדרך עצמאית. תחילת קריירת הסולו שלו נראתה מבטיחה, אך עם השנים הוא החליק במדרון תלול של התמכרות והחלטות גרועות. בשנת 1982, לאחר שריצה עונש מאסר בגין העלמת מס, הוא בלע את הגאווה וחזר ללהקת העבר שלו, בעיקר כדי להבטיח מקור הכנסה יציב.

ההצלחה הגדולה האחרונה שלו הגיעה באופן מפתיע בשנת 1985. הוא חבר לצמד המצליח דאריל הול וג'ון אוטס לתקליט הופעה חיה מאולם אפולו. התקליט, שכלל ביצועים מחשמלים לקלאסיקות נשמה, הגיע למעמד זהב והזניק את רופין חזרה לאור הזרקורים. באותה שנה הוא זכה לרגע של תהילת עולם כשהופיע לצידם במופע הענק לייב אייד. לרגע היה נדמה שהקאמבק הנוצץ הושלם.

אך אז, כשהכל נראה אפשרי, רופין כשל והרס הכל. באפריל 1988 הוא הורשע בדטרויט באחזקת קוקאין בכמות מסחרית. במקום להישלח לכלא, נגזרה עליו סדנת גמילה כפויה. נדמה היה שהטיפול הצליח והוא אף חזר לעבוד ולהופיע עם הטמפטיישנס. חברו הטוב, לינסטן מארל, סיפר למגזין הרולינג סטון: "הוא נראה נהדר כשבאתי לאסוף אותו מסיבוב הופעות בניו ג'רזי. היה לי ברור שהוא נקי. אבל כשהוא הגיע למשרדי, ב-31 במאי, הוא לא נראה טוב. הוא היה עייף, לא מגולח, לא האיש שאספתי משדה התעופה שלושה שבועות לפני כן".

מארל היה בעליה של אותה לימוזינה אליה נכנס רופין באותו לילה גורלי, כשהוא אוחז במזוודת מסמכים ובה 40,000 דולר במזומן, מקדמה שקיבל עבור סיבוב הופעות באירופה. בראשו הייתה רק מחשבה אחת: להגיע לכתובת של בית בו מכרו קראק. רופין השתמש שם בסמים, איבד את הכרתו והתמוטט. המזוודה עם הכסף, שמעולם לא נמצאה, נשארה מאחור.

השעון הראה 02:46 לפנות בוקר, ה-1 ביוני 1991, כשגלגלי הרכב נעצרו בחריקה מול הכניסה לחדר המיון. גופו חסר ההכרה של רופין הוצא מהרכב והונח על המדרכה הקרה. הלימוזינה דהרה ונעלמה אל תוך הלילה. צוות רפואי מיהר אליו וניסה לבצע בו החייאה, אך בשעה 03:55 נקבע מותו. הוא היה בן 50. ללא כל אמצעי זיהוי עליו, הוא נרשם בתיקי בית החולים כאלמוני, JOHN DOE. רק כעבור שלושה ימים, לאחר נטילת טביעות אצבעות, התגלתה זהותו האמיתית של האיש שקולו כבש את העולם. מייקל ג'קסון, מעריץ וחבר, שמע על הטרגדיה והתנדב לממן את כל הוצאות ההלוויה המפוארת.

במותו, כמו בחייו, רופין ידע למשוך קהל. אלפי מעריצים היסטריים התאספו מחוץ לכנסייה הבפטיסטית החדשה בדטרויט, דחפו את מחסומי המשטרה וזעקו את שמו של הזמר האהוב.

"בכיתי מאוד כששמעתי את החדשות על מותו", אמרה אז לרולינג סטון הזמרת מארי וולס, כוכבת מוטאון נוספת ומי שאחראית ללהיט הענק MY GUY. "לא רק כי היינו חברים, אלא גם כי המוזיקה שלו ממש נגעה בי". באופן טרגי, גם וולס לא האריכה ימים. היא מתה כשנה לאחר מכן, ב-26 ביולי 1992, בגיל 49 בלבד, מסרטן הגרון שנגרם כתוצאה מהרגל מגונה של עישון ארבעים סיגריות ביום. עוד קורבן של עולם הזוהר, שהבטיח הכל ולקח הכל.

גם זה קרה ב-10 ביוני. אלביס פוגש את זפלין, בואי מאבד את העשתונות וסטיבי ווינווד חוזר לחיים.

הדקו חגורות, סובבו את כפתור הווליום למקסימום והצטרפו אליי למסע בזמן אל כמה מהרגעים הגדולים, המוזרים והמרגשים ביותר שאירעו בתאריך זה ממש לאורך ההיסטוריה של המוזיקה.

1964: הסטונס כובשים את מקדש הבלוז

תאמינו או לא, אבל בעלות של שילינג אחד בלבד, יכולתם להצטרף למועדון המעריצים הרשמי הראשון של להקת הרולינג סטונס, שהגיליון הראשון שלו יצא בדיוק היום ועלותו שילינג אחד (חו"ל שילינג!). שם סיפר הבסיסט ביל ווימן: "במקור למדתי פסנתר אבל פניתי לגיטרה אחרי שנשאבתי למוזיקה של צ'אק ברי. הבנתי שאם אני רוצה לנגן מוזיקה כזו". היו שם גם אייטמים כמו השמועה העיקשת שטענה שבריאן ג'ונס ומיק ג'אגר חלו בלוקמיה ונותרו להם רק שישה חודשים לחיות. תגובתו של מיק הייתה, "בהחלט לא נכון... לעולם לא אוכל לדחוס את כל המחיה שלי לשישה חודשים!" ביל ווימן סיפר שם גם על הסיבה שעזב עבודה קודמת : "הייתי צריך לעזוב. בגלל השיער שלי. נתתי לזה לגדול ולגדול ואנשים התחילו לתת לי מבטים סקרניים. או שהייתי צריך להסתפר או לעזוב את החברה. אז עזבתי". וגם פורסם שם הזיכרון היקר ביותר של בריאן ג'ונס : "אני חושב שלנגן במפוחית ​​עם בו דידלי הגדול היה כנראה הרגע הגדול ביותר. לא שוכחים את היום שבו חלום ארוך שנים מתגשם". אבל זה כלום לעומת מה שקרה ביום הזה באולפני CHESS המיתולוגיים בשיקגו. חברי הלהקה, שגדלו על ברכי הבלוז של אמנים כמו מאדי ווטרס והאולין וולף שהקליטו שם, נכנסו סוף סוף למקדש הקדוש בעצמם. ביוזמתו של המפיק הגאון פיל ספקטור, הם הקליטו שם גרסאות מחשמלות לקלאסיקות כמו IT'S ALL OVER NOW, I CAN'T BE SATISFIED ו-TIME IS ON MY SIDE. הרצפה רעדה, ההיסטוריה נכתבה.

1965: העסקה המפוקפקת של הסמול פייסס

להקת THE SMALL FACES הצעירה והבועטת חתמה על חוזה ניהול לשלוש שנים עם דון ארדן, איש עסקים שכונה בלחשושים "אל קפונה של הפופ" בזכות שיטותיו הקשוחות. עוד באותו ערב, הוא כבר סידר להם הופעה באולם וויקהאם ב-ESSEX. בסוף הערב, כשהחברים באו לבקש את כספם, הודיע להם עוזרו של ארדן שהם לא יקבלו תשלום. הסיבה? הם ניגנו חזק מדי. איזה יופי... שנה בדיוק לאחר מכן, הקצב המסחרר של ההצלחה גבה את מחירו, כשסולן הלהקה סטיב מאריוט התמוטט מתשישות על סט צילומי תוכנית הטלוויזיה READY STEADY GO, מה שהוביל לביטול כל ההופעות לשבוע הקרוב.

1966: הצעקה הראשונה של ג'ניס ג'ופלין

בסן פרנסיסקו הלוהטת של הסיקסטיז, עלתה לבמה באולם AVALON אישה צעירה בשם ג'ניס ג'ופלין, להופעתה הראשונה עם להקת BIG BROTHER AND THE HOLDING COMPANY. הקול הגדול, הנשמה המתפרצת והכאב חשפו את אחת הזמרות המשפיעות של דורה. הלוואי ויכולנו לקפוץ לשם עכשיו.

1968: הביטלס מתפצלים ליצירות נפרדות

בעוד ג'ון לנון הסתגר באולפני EMI כדי לערוך אפקטים וליצור את הקולאז' האוונגרדי והשנוי במחלוקת REVOLUTION 9, שיופיע על התקליט הלבן, חברו ללהקה ג'ורג' האריסון היה בצד השני של העולם. בקליפורניה, הוא הצטלם לסרט התיעודי RAGA על מורו הרוחני והמוזיקלי, נגן הסיטאר ראבי שנקאר. נו, כל אחד והטריפ שלו.

1971: הצ'רצ'ילים נוחתים בלונדון

ומזווית קצת יותר מקומית אך לא פחות מסעירה, להקת הצ'רצ'ילים, ששינתה את שמה לג'ריקו ג'ונס עבור השוק הבינלאומי, נחתה באנגליה. המטרה: לכבוש את הממלכה המאוחדת ולקדם את תקליטה החדש והמחוספס JUNKIES MONKEYS AND DONKEYS. את הסיפור המלא על מסעה המדהים של הלהקה, מרמלה ועד לונדון הסוערת, תוכלו למצוא בספר המקיף שכתבתי, "רוק ישראלי 1967-1973".

1972: לד זפלין פוגשת את המלך

זהו סיפור שקשה להמציא. להקת לד זפלין הגיעה להופיע בבופאלו, ניו יורק, אבל לפני שהחברים עלו לבמה, הם קפצו למדיסון סקוור גארדן כדי לחזות בפלא: הופעה של לא אחר מאלביס פרסלי. אחרי המופע שלהם, חברי הלהקה המשיכו למועדון ה-BITTER END, שם תפסו הופעה של פול גורביץ, ומשם המשיכו למועדון NOBODY'S. הדיווחים מאותו לילה מספרים על חברי הלהקה הענקיים שרים בהתלהבות קלאסיקות כמו BLUE MOON אל תוך הלילה. שנה בדיוק לאחר מכן, במילוואקי, האווירה הייתה פחות משעשעת. במהלך הופעה, זיקוקים שהודלקו בקהל הפריעו לזמר רוברט פלאנט. כשהציג את השיר MISTY MOUNTAIN HOP, הוא לא התאפק ועקץ: "הנה שיר שאינו מדבר על זיקוקים, חוץ מאלו שאתם שמים בתוך ניירות לגלגול סיגריות".

1973: בואי וההשתוללות בליברפול

בשיא טירוף הגלאם-רוק, הגיע דייויד בואי עם להקתו, העכבישים ממאדים, לשתי הופעות ביום אחד בתיאטרון אמפייר בליברפול. שתי ההופעות הפכו להתפרעות מסוכנת של מעריצים. במהלך ההופעה הראשונה, בואי ראה מאבטח מכה נערה, ירד מהבמה בדמעות והודיע שהוא לא חוזר עד שכל האבטחה תסולק. התוצאה הייתה כאוס מוחלט: הקהל שטף את פיר התזמורת, הרס פסנתר כנף יוקרתי וסיכן את יציבות המבנה. בואי המבוהל הבין את טעותו, עלה חזרה וניסה להמשיך, אך כשהקהל לא נרגע, הוא צעק למיקרופון: "כשנכנסתם לתיאטרון, ראיתם את השלט 'אמנים בעבודה'. באתם לראות אותנו. כשתלכו לעבודה שלכם, אנחנו נבוא לראות אתכם. עד אז, תסתמו את הפה שלכם!". בקהל, אגב, עמדו שני נערים שיהפכו בעצמם לכוכבים: איאן מקולוק, לימים מנהיג אקו והבאנימן, ומארק אלמונד בן ה-15, סולן SOFT CELL. אלמונד, שהותקף בדרך להופעה בגלל מראהו יוצא הדופן, זכה לרגע של נחמה אלוהית כשהצליח ללחוץ את ידו של בואי במהלך השיר ROCK'N'ROLL SUICIDE. "זה היה רגע של התגלות", סיפר שנים אחר כך.

1974: המי במדיסון סקוור גארדן

בשיא כוחה, כשהיא מקדמת את אופרת הרוק השאפתנית QUADROPHENIA, פתחה להקת המי סדרה של ארבע הופעות סולד-אאוט במדיסון סקוור גארדן בניו יורק, וביססה את מעמדה כאחת מלהקות ההופעות הגדולות בעולם.

1976: מקרטני שובר שיאים

פול מקרטני הוכיח שיש חיים אחרי הביטלס, ובגדול. הופעתו עם להקת כנפיים בסיאטל שברה שיא עולמי לאותה תקופה עם קהל של 67,100 איש במקום סגור. המופע, שנפתח עם צמד השירים VENUS AND MARS ו-ROCK SHOW, סחף את הקהל וכלל גם חמישה שירים של להקתו הקודמת. ההופעה כולה צולמה לסרט ההופעות המצוין ROCKSHOW.

1977: הקלאש והגרפיטי

הפאנק-רוק לא מתנצל: ג'ו סטראמר וטופר הידון מלהקת הקלאש נעצרו על חם כשריססו את שם הלהקה על קיר. העונש? קנס של חמישה פאונד בלבד.

1986: שנה גדולה לסטיב ווינווד, שנה קשה לג'רי גרסיה

בעוד סטיבי ווינווד חזר למרכז הבמה עם התקליט BACK IN THE HIGH LIFE והלהיט העצום HIGHER LOVE (שבו התארחה בשירת רקע צ'אקה קאן). ברולינג סטון נכתב אז בביקורת עליו: "עם התקליט הזה יצר סטיב ווינווד את התקליט המעולה הראשון ללא ספק בקריירת הסולו שלו שהיא בת כמעט עשור. מאז הופעת הבכורה הנועזת שלו בלהקת ספנסר דייוויס, ווינווד כיכב בתור נגן ומלחין, ויכולותיו כזמר בעל נשמה מובהקת ואף אגדיות. עם זאת, ווינווד מונע על ידי אינסטינקט. הוא פרפקציוניסט שנראה לעתים קרובות נבוך מסינוור כישרונו הטבעי. תקליט הסולו הקודם שלו, TALKING BACK TO THE NIGHT, משנת 1982, סבל ממאמץ יתר של איש אחד. הפעם הוא החליף את האוטונומיה הסטרילית של האולפן לתחושה חיה יותר של להקה, שמעניקה ברק לקולו להתנשא מעליה. ובדיוק כשנדמה שיש לנו עוד מקרה דמוי פיל קולינס, השירים של סטיב גולשים לאפיקים בלתי צפויים להפליא. אין שיר פה באורך של פחות מחמש דקות, וכל אחד מהם מדויק מאד". בצד השני של האוקיינוס, גיטריסט להקת גרייטפול דד, ג'רי גרסיה, נכנס לתרדמת בעקבות סיבוכים של מחלת הסוכרת. למרבה שמחתם של מיליוני מעריצים, הוא התעורר וחזר להופיע.

1993: זעקתה של שינייד אוקונור

עדיין תחת מתקפה ציבורית קשה בעקבות קריעת תמונת האפיפיור בשידור חי בתוכנית הטלוויזיה סאטרדיי נייט לייב, פרסמה הזמרת שינייד אוקונור מודעה על עמוד שלם בעיתון אייריש טיימס. במודעה נכתב בפשטות "תפסיקו לפגוע בי, בבקשה", כשהיא קושרת את מצוקותיה להתעללות שספגה בילדותה.

2016: קבלו את סר רוד!

על תרומתו הגדולה למוזיקה ולצדקה, קיבל הזמר רוד סטיוארט תואר אבירות ממלכת בריטניה. קומו לכבודו של סר רודריג דייויד סטיוארט.

אלו אנשי המוזיקה שנולדו היום:

ריק פרייס (1944), הבסיסט של להקת THE MOVE. הוא מת במאי 2022.

טום פאוולר (1951), הבסיסט שניגן בסבנטיז עם פרנק זאפה. הוא מת ביולי 2024.

קים דיל (1961), הבסיסטית הכריזמטית של הפיקסיז.

ג'ימי צ'מברלין (1964), המתופף העוצמתי של הסמאשינג פאמפקינז.

ג'ואי סנטיאגו (1965), הגיטריסט ושותפה של קים דיל לפיקסיז.

המהפכה של הביטלס נמשכת: התקליטון החדש שהוציאו ב-10 ביוני 1966 לא היה עוד להיט, הוא היה הצהרת כוונות ששינתה את חוקי המשחק באולפן ההקלטות וזעזעה את חברת התקליטים.

לונדון, קיץ 1966. האוויר מחשמל, והביטלס כבר מזמן לא רק רוצים להחזיק לכם את היד. ב-10 ביוני נחתה בחנויות התקליטים באנגליה פצצה מוזיקלית קטנה וחכמה: תקליטון חדש של ארבעת המופלאים עם השירים PAPERBACK WRITER בצד אחד ו-RAIN בצדו השני. שום דבר לא הכין את המעריצים למה שעמד לבקוע מהרמקולים.

הסיפור של שיר הנושא מתחיל, כמו הרבה סיפורים טובים, בנסיעה ארוכה במכונית. פול מקרטני, בדרכו לביתו של ג'ון לנון, חשב לעצמו: למה לא לכתוב שיר שהוא בעצם מכתב? "מכיוון שהייתה לי נסיעה ארוכה כדי להגיע לבית של ג'ון, לעתים קרובות התחלתי לחשוב רחוק ולכתוב בדרכי לשם", סיפר פול. "פיתחתי את כל הרעיון במכונית. נכנסתי לבית, לקחתי את קערת הקורנפלקס שלי ואמרתי, 'מה דעתך שנכתוב שיר כמו מכתב: 'אדוני היקר או גברתי'?' כתבתי הכל וג'ון אמר, 'כן, זה טוב'. זה פשוט זרם". השיר, שנפתח בשירת א-קפלה עוצמתית של הרמוניות קוליות, ממשיך לריף גיטרה חד ובועט ומספר סיפור שלם על סופר מתחיל שמנסה למכור את ספרו, המונה אלף עמודים. וחשוב מכל – זה לא היה עוד שיר אהבה. ג'ון לנון תיאר אותו בתמציתיות כ"בנו של DAY TRIPPER", והוא צדק. השיר לקח את הניסיוניות של הלהקה באולפן לגבהים חדשים, וכל זה באמצעות שני אקורדים בלבד.

הבס שבסוף תפס

אבל המהפכה האמיתית התרחשה מתחת לפני השטח, בערוץ הבס. פול, שהשאיר בצד את בס ההופנר המזוהה איתו לטובת בס ריקנבקר נוצצת, דרש סאונד בס חזק, עמוק ושמן, כזה שהוא שמע בתקליטים של אמני מוזיקה שחורה מארצות הברית. טכנאי ההקלטה המסור, קן טאונסנד, עבד קשה כדי למלא את הבקשה. הוא הקליט את הבס בעוצמה כה גבוהה, עד שהיה צריך להשתמש בטכניקה מיוחדת כדי למנוע מהציוד להתפוצץ. וכן, הנהלת אולפני EMI נזפה בו קשות על כך שחרג מספרי החוקים הנוקשים של האולפן. עלה חשש אמיתי שהבס ה"פראי" יגרום למחט הפטיפון לקפוץ מהתקליטון בבתיהם של המעריצים. אבל בסופו של דבר עניין המחט הסתדר וההצלחה המסחררת של השיר הכריעה את הכף: המדיניות באולפן שונתה, אבל רק עבור הקלטות של הביטלס.

אבל איך לעזאזל מנגנים יצירת מופת אולפנית כזאת על הבמה? ובכן, לביטלס היה פתרון יצירתי. ג'ורג' האריסון גילה את הסוד: "אז מה שעשינו עם זה, היה להגיע לנקודה שבה זה היה גרוע במיוחד, ואז היינו עושים את 'הרגליים של אלביס' ומנופפים לקהל וכולם היו צורחים וזה כיסה את זה. כפי שפול אמר, הצרחות כיסו הרבה רגעים מדאיגים".

גשם גשם מיטפטף!

ומה עם הצד השני של התקליטון? RAIN לא היה סתם שיר למילוי מקום, אלא יצירה פסיכדלית פורצת דרך בפני עצמה. זהו אחד השירים הראשונים בהיסטוריה של הפופ שהשתמש בטכניקת הקלטה לאחור – קולו של ג'ון לנון נשמע לקראת סוף השיר כשהוא שר חלק מהמילים מהסוף להתחלה, רעיון שעלה במוחו במקרה כשהאזין לקלטת בביתו. ורינגו? הוא היה מבסוט ביותר להשתכשך בשלוליות הגשם כשמעברי התופים שלו באו, לטענתו, עם אפקט של מכה במצילת ההיי-האט לפני ביצוע מכבר. זה הפך, לדבריו, לקטע התיפוף האהוב עליו בלהקה. אה כן, וחברי הלהקה הקליטו את התיפוף והבס באולפן באופן מהיר שלאחר מכן הואט במכשיר ההקלטה, כדי לתת לקצב נופך כבד יותר.

כל הסיפור של ארבעת המופלאים - בספר שכתבתי על הביטלס, "ביטלמאניה!".

הרצאה על הביטלס ("ביטלמאניה!" ו"הביטלס למיטיבי לכת") והרצאות מוסיקה אחרות,

להזמנה פה: 050-5616459

השאגה האחרונה של אריה הברזל מציון: התקליט שהפך לצוואה של בוב מארלי. אז תשכחו לרגע מהסמארטפונים ומהטיקטוק, אנחנו קופצים אחורה בזמן אל ה-10 ביוני 1980. ביום זה ממש, יצא לחנויות תקליט חדש של גדול זמרי הרגאיי, בוב מארלי, יחד עם להקתו הנאמנה, THE WAILERS. השם שנבחר היה טעון ועוצמתי: UPRISING. איש לא תיאר לעצמו שזו תהיה יצירת האולפן האחרונה שתצא בחייו של מארלי, שנפרד מהעולם כשנה לאחר מכן, והותיר אחריו מורשת מוזיקלית נצחית.

ובכן, UPRISING הוא לא רק עוד תקליט, הוא נחשב בצדק לאחד משיאי הקריירה של מארלי. כבר אז, כשהוא נאבק במחלת הסרטן, הצליח מארלי לזקק את כל תורתו המוזיקלית והרוחנית לכדי יצירה אחת, דחוסה ובועטת. מצד אחד, הוא שלח לרחבות הריקודים בעולם כולו את הלהיט המדבק COULD YOU BE LOVED, שיר עם גרוב פ'אנקי-דיסקואי שהפך להמנון בינלאומי ומילא אצטדיונים. מצד שני, התקליט כולו ספוג באמונה הראסטפארית שלו באופן ישיר וחסר פשרות, יותר מבכל תקליט אחר שלו. שירים כמו ZION TRAIN או FOREVER LOVING JAH הם הצהרות אמונה צלולות.

הקסם הגדול של מארלי, שהתבטא בעוצמה גם כאן, היה היכולת המופלאה שלו לגשר על פערים תרבותיים. הוא שר על מאבקים פוליטיים בג'מייקה, על נבואות ועל אמונה עמוקה, ובכל זאת הצליח לגעת בלב הקהל הרחב בעולם, קהל שלא תמיד הבין כל פרט ופרט בסיפורי המאבק ב"בבילון" אך הרגיש את האמת והנשמה שבכל צליל. את ההפקה המוזיקלית ליוו בקולותיהן המלאכיים שלישיית ה-I THREES, שהוסיפה ממד שמיימי לצליל הכללי.

אך היהלום שבכתר, הרגע שמגדיר את התקליט ואולי את מורשתו של מארלי כולה, מגיע בסיום. השיר החותם את UPRISING הוא יצירת המופת האקוסטית REDEMPTION SONG. כאן, מארלי זונח את ההפקה המלאה ונשאר לבדו, רק הוא והגיטרה שלו. זוהי אינה עוד רצועה בתקליט, זוהי צוואה רוחנית, תפילה חשופה וחשובה. בשיר הוא מצטט את הוגה הדעות הג'מייקני מרכוס גארבי בשורה אלמותית: "שחררו את עצמכם מעבדות מנטלית, איש מלבדינו לא יכול לשחרר את תודעתנו".

מסע ההופעות שקידם את התקליט שבר שיאים באירופה כלל הופעה מול קהל של 100 אלף איש במילאנו, אך זה נקטע באופן טרגי לאחר שמארלי התמוטט במהלך ריצה בסנטרל פארק בניו יורק. אז הובן שזו לא סתם נפילה. התקליט UPRISING הפך באחת מהצהרת התעוררות רוחנית לתזכורת כואבת אך מלאת תקווה לסוף דרכו של אמן ענק. זהו תקליט של אדם שידע שהזמן קצר, והיה לו עוד כל כך הרבה מה להגיד.

ברולינג סטון נכתב אז בביקורת: "התקליט SURVIVAL, של השנה שעברה, מצא את בוב מארלי קרוב לשיאו, והעריך באומץ את אחדות השחורים העולמית מנקודת מבט ראסטפארית ועם המוזיקה הכי נושכת וחסרת פשרות שלו מזה זמן. התקליט החדש הוא היורש המדאיג של האלבום ההוא. התקליט החדש מוצא את המשורר-נביא המוביל של הרגאיי במצב רוח מהורהר ופסימי, בטוח באמונותיו הדתיות אך מודאג מעתיד קודר.

התקליט הנוכחי נפתח ב-COMING IN FROM THE COLD, ביצוע ווקאלי זוהר שמציע אפשרויות בלתי מוגבלות עבור ילדי ג'ה. ברגע שמארלי הרים אותנו הוא מוריד אותנו עם REAL SITUATION. מדיטציה מהורהרת על סכסוכים בינלאומיים המרמזת על הארמגדון הבלתי נמנע. וכך זה הולך: אקסטזה אישית ופילוסופית מול פירוק פוליטי וחברתי בלתי נמנע. ניצחון אמיתי על כדור מבולבל מו כדור הארץ הזה, נראה מארלי חושב, יהיה רוחני לחלוטין: בבל עדיין לא מוכנה להתמוטט.

למרות שהחזון של מארלי על המרד חשוך למדי, הצליל מלא ובהיר וכדי להפיג את מצב הרוח הזה, הזמר כותב סינתזה של רגאיי-דיסקו ב-COULD YOU BE LOVED, עם קולות גיבוי נושמים של שלו שמרות ה- I THREE. אולם בסופו של דבר, בוב מארלי משאיר אותנו עם עדות חדה: REDEMPTION SONG, אותו הוא שר סולו, בליווי הגיטרה האקוסטית שלו בלבד. כשהאמן מבצע את הבלדה העממית הזו, מרגישים אדם מושיט יד ומתמודד עם האפשרויות האיומות של שחרור ואסון. סיור עוצמתי כזה, כמו חלק גדול מהמרד, מרגש כמו שהוא מטריד מאוד".

ב-10 ביוני בשנת 1976 יצא גיליון של עיתון להיטון. הנה כמה תופינים שאספתי לכם משם:

מודעת הופעה - 10 ביוני בשנת 1970:

כשהזאב המיילל פגש את האריות של לונדון: הסיפור המטורף מאחורי אלבום הבלוז שהכותרות יכלו לזעוק: "סופרגרופ אדירה נולדת!", אבל מאחורי הקלעים של אלבום הסשנים הלונדוני של HOWLIN' WOLF התחוללה דרמה של אגו, מתח, פערים תרבותיים, קומדיה של טעויות, ורגע אחד מצמרר של גאונות צרופה. כן, ב-10 ביוני 1910 נולד צ'סטר ארתור ברנט, הלא הוא האוולין וולף, אז בואו נצלול לסיפור המדהים של THE LONDON SESSIONS.

הכל התחיל בערב מהביל בסן פרנסיסקו, אוגוסט 1968. מאחורי הקלעים של אולם הפילמור ווסט, שם עמדו להופיע להקות העל CREAM ו-ELECTRIC FLAG, כשבשטח הסתובב איש חברת התקליטים CHESS, נורמן דיירון. הוא זיהה את אריק קלפטון ומייק בלומפילד מפטפטים, ניגש אליהם בלי היסוס ושאל שאלה ששינתה הכל: "הייתם מוכנים להקליט תקליט עם האולין וולף?".

קלפטון, אלוהי הגיטרה, היה חשדן. מי זה הבחור הזה? האם זו מתיחה? רק אחרי שהשתכנע שמדובר בהצעה אמיתית, ההססנות שלו הפכה להתלהבות טהורה. הבעיה הייתה, כמו תמיד, תזמון. וולף עצמו בכלל לא ידע על הרעיון. הזמן חלף, CREAM התפרקה ברעש גדול, וקלפטון המשיך להרפתקה הבאה שלו, להקת BLIND FAITH, שגם התפרקה במהרה.

רק במאי 1970 נוצר חלון הזדמנויות. ביום הראשון של החודש, האולין וולף, אז כבר בן 59, עלה על טיסה ללונדון. "כשהצעתי לו את זה לראשונה, הוא חשב שזה רעיון גרוע", סיפר דיירון. "הוא לא ידע מי אלו הנגנים הבריטים האלה. אבל הוא סמך עליי, אז הוא בא".

קלפטון קיבל על עצמו את משימת גיוס הנגנים. הוא פנה לשמות הכי גדולים שיכל למצוא: רינגו סטאר מהביטלס וקלאוס פורמן, הבסיסט המבוקש של התקופה. הוא קבע איתם סשן באולפני אולימפיק והזמין גם את איאן סטיוארט, הפסנתרן ומנהל ההופעות של הרולינג סטונס. אבל קלפטון היה מתוח. הוא ידע שמשהו חסר. הוא דרש ממנהל CHESS לממן כרטיס טיסה משיקגו לגיטריסט הקבוע והנאמן של וולף, יוברט סאמלין. המנהל סירב, וקלפטון הציב אולטימטום חד וחלק: "אם אין סאמלין, אז אין גם קלפטון". המסר הובן. סאמלין הוטס מיד ללונדון. "בחברת התקליטים רצו שאני אנגן את כל התפקידים הראשיים", סיפר קלפטון, "מבחינתי זה היה שגוי. יוברט הכיר את כל הניואנסים".

בלאגן באולפן: מלחמת המפיקים

הדרמה רק התחילה. כשהמפיק נורמן דיירון הגיע לאולפני אולימפיק, הוא הזדעזע. "הבנתי מיד שיש בעיה. האולפן הזה היה טוב למוזיקה קלאסית, לא לבלוז מלוכלך", הוא טען. "השתמשו במיקרופונים הלא נכונים. והטכנאי, גלין ג'ונס, לא רצה שאגיד לו מה לעשות".

לגלין ג'ונס, טכנאי בריטי מוערך שעבד עם כולם, הייתה גרסה קצת שונה. למעשה, גרסה הפוכה לחלוטין. "לא הבנתי איך הבחור הזה מ-CHESS אי פעם הפיק תקליט", ירה ג'ונס. "הייתה לו אישיות של דג מת, והוא לא ידע כלום על בלוז. בניסיון להיות מסחרי, הוא הזמין את רינגו וקלאוס. אני מעריץ שלהם, אבל הם לא נגני בלוז".

באולפן עצמו, האווירה הייתה סוריאליסטית. "האולין וולף ישב על כיסא באמצע החדר ולא זז. כמו פסל", תיאר קלאוס פורמן. "בכל פעם שסיימנו טייק, הוא פשוט הביט ברצפה. כשרינגו ניסה לעודד אותו, הוא רק הרים אצבע לכיוון חדר הבקרה, כאומר 'הוא המפיק, לא אני'. אבל אז, כשהוא התחיל לשיר, הוא לקח את המיקרופון, ניגש אלינו והביט לי ישר בעיניים. איזה ביצועים! איזו עוצמה!".

רינגו סטאר הוסיף: "עצמתי עיניים לרגע, ולפתע הרגשתי חום אדיר. פקחתי אותן וראיתי שהוא עומד צמוד אליי ושר לתוך פניי". קלפטון הודה: "בימים הראשונים ממש פחדתי ממנו. הוא בקושי דיבר. זה היה מוזר לראות אותו יושב שם ונותן לחבורת ילדים לבנים לנהל את ההצגה".

גלין ג'ונס: "רינגו בא אליי ביום הראשון ושאל אותי מה לעזאזל הוא עושה שם וביקש שאחלץ אותו ואת קלאוס מההתחייבות". אז ג'ונס לקח יוזמה. "הצעתי למפיק שהוא עשה טעות ואולי אוכל לשכנע את ביל וויימן וצ'ארלי ווטס מהרולינג סטונס לבוא. צלצלתי לביל, וכשהוא שמע מי האמן, הוא עזב הכל ורץ לאוטו, המום מההזדמנות לנגן עם האיש הגדול. תודה לאל שהם היו פנויים". רינגו וקלאוס שוחררו בנימוס.

ומה לגבי דיירון? ג'ונס לא ריחם. "זרקתי אותו מחדר הבקרה כבר ביום הראשון. הוא ניסה להשמיע לנו את השיר הבא מתקליט, אבל השמיע אותו במהירות הלא נכונה. הייתם מאמינים? העפתי אותו משם".

הרגע ששבר את הקרח

המתח הגיע לשיא כשהגיעו להקליט את LITTLE RED ROOSTER. קלפטון הודיע שהוא לא יכול לנגן את זה. האולין וולף הביט בו בתמיהה ואמר לו שהוא כן יכול. קלפטון התעקש שלא. ואז, איש הבלוז הזקן לא ויתר. הוא לקח גיטרה אקוסטית, ניגש לקלפטון ואמר את המשפט האלמותי: "בוא, אלמד אותך איך מנגנים את זה. מישהו צריך לדעת את זה אחרי שאמות". קלפטון סיפר: "זה היה רגע מסמר שיער. הוא ניגש אליי, הרים לי את המרפק והראה לי היכן להניח את האצבעות".

גלין ג'ונס תיאר את וולף: "איש ענק עם חזה בגודל חבית וידיים ענקיות, עם אצבעות שנראו שמנות מדי לנגן בגיטרה. הקול שלו נשמע כאילו שפכו לו כמה קילוגרמים של זכוכית טחונה לגרון". לילה אחד, כשקית' ריצ'רדס ישב מרותק בחדר הבקרה, וולף סיפר סיפורים על שיריו. "אני נבוך להודות שלא הבנתי מילה בגלל המבטא", הודה ג'ונס, "אבל צחקתי במקומות הנכונים כדי לעודד אותו להמשיך".

הדרמה בשירותים והסוף הטרגי

הסשנים התקדמו, וב-4 במאי הגיע לאולפן גם מיק ג'אגר והוסיף קצת כלי הקשה. בסוף יום ההקלטות, דיירון שם לב שוולף נעלם. הוא חיפש אותו בכל האולפן עד שהגיע לשירותים. "הצצתי מתחת לדלתות התאים וזיהיתי את הנעליים הגדולות שלו", סיפר. "קראתי לו, דפקתי, לא הייתה תגובה. פרצתי את הדלת ומצאתי אותו יושב על האסלה, מחוסר הכרה. פחדתי שקיבל התקף לב ושאני אהיה האיש שהרג אותו". למרבה המזל, וולף התעורר, זועם על הפלישה לפרטיותו, ונלקח לבית חולים לשמונה שעות של בדיקות. מאוחר יותר התברר שהוא סבל ממחלת לב ושתה בכבדות במקום לקחת את תרופותיו.

המאסטרים של ההקלטה חזרו לארצות הברית עם דיירון להמשך עבודה. שם, נגן מפוחית צעיר בשם ג'ף קארפ הוסיף את תפקידיו, אך אז פרץ ריב קשה בין השניים על קרדיט ההפקה. דיירון לקח את הסלילים ונעלם. הסיפור קיבל תפנית טרגית להחריד: קארפ יצא להפלגה עם חברתו, קפטן הסירה לקח סמי הזיה, השתגע והחל לרדוף אחריהם עם סכין קצבים. קארפ קפץ למים כדי להינצל, אך טבע כי לא ידע לשחות. מותו הפתאומי פתר את סכסוך הקרדיטים.

ב-21 באוגוסט 1971, יצא סוף סוף האלבום THE LONDON SESSIONS. הוא הפך להצלחה המסחרית הגדולה ביותר של האולין וולף בארצות הברית. באופן אירוני, בבריטניה, למרות השתתפות חברי הביטלס, הסטונס וקלפטון, זה נכשל. חובבי הבלוז הטהור ראו בו פרויקט מזויף ומסחרי. עיתון המוזיקה DISC הכריז ש"אין למה לצפות", והרקורד מירור הסכים.

המוזיקה נעצרה: ריי צ'ארלס, הגאון ששינה הכל, הלך לעולמו. האיש שהיה הפסקול של אמריקה, הפסנתרן העיוור שראה את נשמתה של המוזיקה, נפרד ב-10 ביוני 2004 מהעולם והותיר אחריו מורשת שתישאר פה לנצח.

בביתו שבבוורלי הילס, כשהעולם עוד לא ידע שהוא עומד בפני אובדן עצום, הסתיימו חייו של האיש שהיה תופעת טבע מוזיקלית. במשך חצי מאה, צ'ארלס לא רק ניגן מוזיקה, הוא פירק והרכיב אותה מחדש. הוא לקח את הגוספל מהכנסייה והביא אותו לרחובות, לקח את הקאנטרי מהכפר והביא אותו למועדונים, וחיבר בין ג'אז, רוק ובלוז באופן שאיש לפניו לא העז לחלום עליו. כל סגנון שבו נגע, הפך מיד לשלו.

רק שנה לפני מותו, הוא עוד היה מלא בתוכניות. אחרי שעבר ניתוח מוצלח להחלפת מפרק הירך, הוא היה להוט לחזור לבמה, למקום שהיה ביתו האמיתי. "אני לא הולך לחיות לנצח", אמר אז בראיון, "יש לי מספיק היגיון לדעת את זה. אני גם יודע שזו לא שאלה כמה זמן אני חי, אלא כמה טוב אני חי". אך זמן קצר לאחר מכן, בריאותו התדרדרה והוא מת מסיבוכים של מחלת כבד.

השפעתו הייתה טוטאלית: כפסנתרן, כותב שירים, מנהיג להקה ומפיק. אף שהתעוור לחלוטין בגיל שבע כתוצאה ממחלת הגלאוקומה, נדמה היה שאצבעותיו רואות את הקלידים טוב יותר מכל אדם אחר. הוא היה מסוגל לשיר את הבלוז הכי עמוק וכואב, וברגע הבא להפוך לזמר פופ קליל ומדויק. קולו היה כלי נגינה בפני עצמו, כזה שיכל להביע כל רגש אנושי אפשרי: חצוף או מהוסס, צוהל או דומע, חסר מעצורים או מתגעגע. היה בו פשוט הכל.

בשנות החמישים הוא הניח את היסודות למוזיקת הנשמה כשהכניס את התשוקה והדרמה של שירי הכנסייה לתוך טקסטים חילוניים. הלהיטים שיצר עבור חברת התקליטים אטלנטיק, כמו I'VE GOT A WOMAN, נחשבים לאבני הבניין של כל מה שקרה אחר כך ברוק ובנשמה. אבל הוא סירב להישאר במגירה אחת. מי לא מכיר את הקריאה הנצחית ב-HIT THE ROAD JACK? או את הבלדה קורעת הלב GEORGIA ON MY MIND, שהפכה להמנון הלא רשמי של מדינת ג'ורג'יה? קראו לו "הגאון", כי איש לא הצליח להגדיר אותו. הוא היה רית'ם אנד בלוז, אבל הוא היה גם ג'אז טהור.

"כשהתחלתי", סיפר פעם, "ניסיתי לחקות את נט קינג קול כי פשוט הערצתי אותו. אבל בוקר אחד קמתי ואמרתי לעצמי, 'כולם אומרים שאני נשמע כמו נט קינג קול, אבל רגע, הם בכלל לא יודעים איך קוראים לי'. אז הבנתי שאני חייב לשנות את זה. אמא שלי לימדה אותי, 'תהיה עצמך, ילד'. וזו הנחת היסוד שהלכתי איתה מאז".

הבלגן בירושלים והמאבק בגזענות

צ'ארלס היה גם לוחם שקט אך נחוש למען שוויון זכויות. "מה שמעולם לא הבנתי", אמר, "היה כיצד אנשים לבנים יכולים לאפשר לאנשים שחורים לבשל להם את האוכל, אבל לא לתת להם לשבת איתם לשולחן. איך אתה יכול כל כך לא לאהוב מישהו ובו זמנית לתת לו להכין עבורך את הארוחה?". בשנת 1961, הוא ביטל הופעה באוגוסטה, ג'ורג'יה, לאחר שגילה שהקהל בה יהיה מופרד גזעית. המעשה הזה עלה לו בקנס ובהרחקה מהופעות במדינה למשך שנים.

ובדצמבר 1972, הדרמה הגיעה גם לישראל. צ'ארלס נקבע להופיע בבנייני האומה בירושלים, באולם שאובזר במיוחד עם רמקולים סטריאופוניים שהוטסו מחו"ל. אלא שכאן החל הבלגן. המפיק הישראלי פרסם תאריכים שגויים, מה שגרם לביטולים ודחיות של הרגע האחרון ולכעס עצום בקרב רוכשי הכרטיסים. התירוץ הרשמי היה שביתה בנמל התעופה, אבל האמת הייתה פשוטה ומביכה יותר: צ'ארלס הגיע בדיוק בתאריך שנקבע בחוזה שלו, המפיק פשוט התבלבל. חלק מהקהל בהופעה בירושלים החליט למחות והתפרע באולם, תוך ניסיון לשבש את עבודתו של צוות טלוויזיה אמריקאי שבא לתעד את המופע. למרות הפתיחה הצורמת, צ'ארלס המשיך והופיע גם בקולנוע 'ארמון' בחיפה ובהיכל הספורט והיכל התרבות בתל אביב.

התמכרות, קאמבק וחיים שהפכו לסרט

שנות השישים הביאו איתן גם משבר אישי. בשנת 1965, צ'ארלס נעצר על החזקת הרואין. הוא בילה שנה במכון גמילה בקליפורניה, ההפסקה היחידה שלקח בקריירה הארוכה שלו. לאחר מכן, חזר לבמה נקי ונחוש. נוכחותו במצעדי הפופ אולי פחתה, אבל הכבוד כלפיו רק גדל. הוא שיתף פעולה עם ענקים כמו ארית'ה פרנקלין וקאונט בייסי, זכה בגראמי על ביצוע לשיר של סטיבי וונדר (LIVING FOR THE CITY), ואף הופיע בסרט הקאלט "האחים בלוז" בשנת 1980.

הפרק האחרון והמפואר נכתב, באופן אירוני, ממש לאחר מותו. הסרט RAY, בכיכובו של ג'יימי פוקס שגילם את דמותו באופן מושלם, יצא לאקרנים בשנת 2004 וזכה להצלחה מסחררת. צ'ארלס, שמת עם סיום הצילומים, לא זכה להרגיש כיצד הסרט מחזיר את שיריו אל לב המיינסטרים ומציג אותם לדור חדש של מאזינים. הקהל הבוגר התאהב מחדש, והצעירים גילו את הקסם בפעם הראשונה.

"אני מניח שאני סוג של חיה מוזרה", אמר פעם בניסיון להסביר את סוד הקסם שלו. "מה שעובד בשבילי זה שירים שאני יכול להכניס את עצמי לתוכם. זה לא קשור לשיר עצמו, הוא יכול להיות נהדר, אבל חייב להיות שם משהו בשבילי. אני שר את מה שאני מרגיש, את מה שאני באמת מרגיש. זהו זה". ועכשיו, כשהוא איננו, התחושה הזו מהדהדת חזק מתמיד.

בונוס: החודש, יוני (לא ידוע בדיוק באיזה יום) בשנת 1970, יצא תקליט הסולו הראשון של דייב מייסון ושמו ALONE TOGETHER.

מייסון היה אז שם חזק בתעשיה, כאקס להקת טראפיק, ובתקליט הזה הגיעו להתארח אצלו אמנים ידועי שם כגון ליאון ראסל, דלייני ובוני בראמלט, ג'ים קפאלדי (המתופף של טראפיק) וגם חטיבת הקצב של דרק והדומינוס (בה מייסון היה חבר למשך כחמש דקות...) - הבסיסט קרל ריידל והמתופף ג'ים גורדון.

חברת התקליטים ראתה כי כך ושמחה להשקיע רבות בתקליט עם עטיפה נפתחת ומרהיבה לכדי פוסטר כמו גם תקליט בצבעים לא שגרתיים. אז כן, התקליט הזה טוב מאד מכל זווית בה תסתכלו עליו או תקשיבו לו. שמונת השירים בו נהדרים והכוח שמייסון מקבל מראסל ודלייני ובוני הוא דבר שאין להמעיט בערכו. מייסון הצליח לקחת את היופי שיצר בתקליטים של טראפיק ולהפוך אותו למסלול האישי שלו. האמת? פה ושם זה נשמע לי כמו שירים שדרק והדומינוס יכלו להקליט. שימו לב במיוחד לצד הראשון של התקליט ובמיוחד ל-ONLY YOU KNOW AND I KNOW הרוקי להפליא.

דייב מייסון המשיך לחצוב דרך ארוכת שנים בעולם המוזיקה אך תמיד היה בה גם סוג של פספוס (הייתם מאמינים שהוא אפילו מצא את עצמו כנגן מחליף בלהקת פליטווד מאק באחד מגלגוליה הנשכחים ביותר?). למרות המוזיקה האיכותית שהוא יצר, משהו תמיד נדפק בדרך. אבל לא כך בתקליט הזה, שעדיין סימן הבטחה ענקית מאד לאמן שלפני כן פרש פעמיים (!) מלהקת טראפיק והפיק בהצלחה את תקליט הבכורה של להקת פאמילי.

גם תקליטים אלו יצאו החודש, יוני, בשנת 1970 - אם כי לא ידוע בדיוק באיזה יום.

להקת IT'S A BEAUTIFUL DAY הוציאה את תקליטה השני שנקרא MARRYING MAIDENS. האמת? זה נשמע תקליט שנעשה על ידי הרכב שונה לגמרי מזה שעשה את התקליט הראשון כשהפעם הדגש הוא יותר על ניחוחות החוף המערבי. יש פה ושם קטעים בארומת קאנטרי מבאסת לטעמי. התקליט ידוע בעיקר בגלל קטע הפתיחה, DON AND DEWEY בו חברי הלהקה העתיקו את הקטע WRING THAT NECK של דיפ פרפל כנקמה על כך שאלו לקחו מהם את הלחן של BOMBAY CALLING, מהתקליט הראשון, והפכו את זה ל-CHILD IN TIME ללא מתן קרדיט. למרות ההבטחה הגדולה של תקליט הבכורה, מתקליט זה והלאה הפכה הלהקה לשם מינורי בעולם הרוק.

להקת דם, יזע ודמעות הוציאה את תקליטה השלישי שנקרא BLOOD SWEAT AND TEARS 3, אבל גיטריסט הלהקה, סטיב כץ, לא אהב את זה - כפי שסיפר בספרו: "תחילת הסוף של הלהקה הייתה בתקליט השלישי שלנו, במהלך השיר LONESOME SUZIE של ריצ'רד מנואל, שהוקלט לראשונה על ידי הבאנד. אתה ממש יכול לשמוע את דיוויד (קלייטון תומס הזמר) מחייך. הוא הורס את זה. זה יומרני. זה לא כנה; אתה יכול להרגיש את זה. אני כל כך שונא את זה שלא הקשבתי לזה רבעים שנה, אבל הנה, כי אני רוצה לחיות את זה מחדש ולחלוק את זה איתך... הו, אלוהים אדירים, זה אפילו יותר גרוע ממה שאני זוכר. הוא פשוט זורק את זה כאילו הוא דין מרטין או משהו מזורגג שכזה, שזה לא מה שעסקנו בו, בכלל לא. האיש איבד כל חוש של רית'ם אנד בלוז, כל תיאולוגיה של נשמה. קדימה והקשיבו לו; אתם יכולים לשמוע אותו נושף שמש. זה לא כנה".

להקת FOTHERINGAY הוציאה את תקליטה היחיד שנקרא כשמה. זה קיבל ביקורות טובות מאד. בעיתון "דיסק" נכתב בביקורת: "אולי זה הדבר הטוב ביותר שיצא מהפירוק של פיירפורט. אין ספק שזו להקה מוכשרת מאד". במלודי מייקר נכתב בביקורת על האלבום: "הלהקה הזו מביאה את האלמנטים שהכי אהבתי בפיירפורט קונבנשן. זה האופן בו אמורה להיות מוזיקה בריטית!". בעיתון ביט אינסטרומנטל פרסמו בביקורת: "לאחר כמה צעדים מהוססים אנו מקבלים פה אלבום בכורה מבטיח. האווירה פה קלילה יותר מזו של פיירפורט ושירתה של סנדי מעולה". אך התגובות להופעות הלהקה היו פחות נלהבות. סנדי מצאה את עצמה נתונה בלחץ רב עקב זה שהיא הייתה הדמות המרכזית בלהקה. הכעס שלה היה לעיתים בלתי נשלט בעקבות הלחצים האלו. פירוק הלהקה היה מהיר. זה קרה בימים הראשונים של 1971, בעקבות ריב שפרץ בין סנדי לבויד המפיק. הסיבה הייתה שבויד מכר את חברת ההפקה שלו לקראת המעבר שלו לעבודה בארה"ב. סנדי נלחצה מאד מכך שבויד נוטש אותה. גם ניק דרייק, שהיה חתום באותה חברה, נלחץ מאד והרגיש שהקרקע נשמטה לו מתחת לרגליים השבירות מאד שלו. באחד הסשנים לקראת האלבום השני של הלהקה הציעה לפתע סנדי לבויד שאולי באמת הגיע הזמן שלה לעשות אלבום סולו. היא ביקשה ממנו שיפיק אותו. בויד השיב לה שהצעתה הגיעה באיחור כי הוא כבר עם הפנים קדימה לארה"ב. סנדי החליטה לפרק את הלהקה על מנת לנסות לשכנע את בויד להישאר עמה באנגליה. בויד לא ויתר ולא נשאר להפיק את סנדי. היחסים בין סנדי לבויד הורעו מאותו רגע ועד למותה, באפריל 1978.

גיטריסט הג'אז, ג'ורג' בנסון, הוציא תקליט מחווה לאבי רואד של הביטלס ושמו THE OTHER SIDE OF ABBEY ROAD. בנסון בספרו: "מבקרים בכל העולם שנאו את זה. למזלי, פול מקרטני או אהב את האלבום או לא שמע את זה, ואני אומר את זה כי אם היו לו בעיות עם התקליט, אולי הוא לא היה רוצה לעשות משהו איתי. כפי שהתברר, נפגשנו כמה שנים מאוחר יותר והפכו לחברים טובים. פול הוא אחד האנשים החביבים ביותר בתעשיית המוזיקה".

להקת RARE EARTH הוציאה את תקליטה השלישי שנקרא ECOLOGY. רוב השירים בו נכתבו על ידי המפיק טום באירד כשהלהקה מספקת להם ביצועים נלהבים ביותר. הפעם אין פה צד שלם שנתפס על ידי להיט ריקודים שהוא קאבר של להיט נשמה ישן, אך מוזיקת הנשמה מקבלת פה מקום של כבוד עם קלאסיקה נוספת בדמות I KNOW I'M LOSING YOU ואם ב-GET READY היה זה צליל הסנר של פיטר ריברה שתפס את תשומת הלב, הפעם אלו המצילות בתופים שלו. יופי של תקליט!

להקת THE METERS הוציאה את תקליטה השלישי ששמו STRUTTIN והפעם חברי הלהקה אף הרחיבו את המנעד המוזיקלי שלהם עם הוספת שירה. להקה זו, עם ארומת הפ'אנק שלה, הייתה אז משפיעה מאד וכל מי שמחפש את הגרוב השורשי עם צלילי האמונד מדליקים - אל תפספסו את זה.

בלוג מוסיקה - כל מה שרציתם לדעת על מוזיקה - ועוד קצת.

הנכם מוזמנים לשתף את הבלוג עם חבריכם.

רוצים לשמוע עוד הרצאות מעניינות על הופעות מוסיקה? זמרים ישראליים? להקות רוק? הביטלס? תקליטים? רוק מתקדם? ועוד מגוון נושאים? מוזמנים ליצור איתי קשר. בינתיים, בואו ליהנות גם מפודקאסט מומלץ ומבלוג המוסיקה באתר.

הרצאות מוסיקה שלי ותכני מוסיקה מיוחדים לפלטפורמות שונות - לפרטים והזמנות: 050-5616459