רוק מסביב לשעון: מה קרה ב-11 ביולי בעולם הרוק

הנכם מוזמנים לצלול איתי למנהרת הזמן עם אירועי פופ ורוק שאספתי עבורכם ממקורות שונים ונדירים מאד שאינם ברשת. אהבתם וברצונכם לקבל עוד ועוד? בשביל זה בניתי עבורכם הרצאות מוסיקה מעשירות ומעניינות ופודקאסטים מומלצים.

אז מה קרה ב-11 ביולי (11.7) בעולם של רוק קלאסי?

חקר, ערך וכתב: נעם רפפורט

הציטוט היומי: "אני לא מקשיב לשירים של להקת הדלתות. יש שירים שעשינו בלהקה שאני ממש לא אוהב לשיר. אני אוהב לשיר את הבלוז. את הטריפים החופשיים האלה של הבלוז שאין בהם התחלה או סיום ברורים. זה פשוט נכנס למסלול מסוים בו אני יכול להמציא דברים על המקום. וכולם עושים סולואים מסביבי. אני אוהב סגנון כזה של שירים ולא את השירים בעלי המבנה הברור מדי. אני אוהב להתחיל קטע בלוז מאולתר ולראות לאן זה ילך משם. לא מזמן עשינו ג'אם סשן שכזה בדלתות. היינו זקוקים לשיר נוסף לתקליט הרביעי שלנו. אימצנו את המוחות שלנו חזק מאד אבל לא הצלחנו להביא אותו. היינו באולפן ולפתע התחלנו לזרוק לאוויר כל מיני שירים ישנים. הדבר הוביל לג'אם אולפני שנמשך כשעה. בג'אם הזה סקרנו את היסטוריית מוסיקת הרוק. התחלנו עם הבלוז, עברנו לרוק'נ'רול, מוסיקת SURF, מוסיקה לטינית - כל הסיפור. לקטע הזה שהקלטנו אני קורא ROCK IS DEAD. אני בספק אם מישהו ישמע את זה אי פעם" (ג'ים מוריסון ברולינג סטון, שנת 1969).

גראונד קונטרול טו מייג'ור טום! ב-11 ביולי בשנת 1969 יצא באנגליה תקליטון לדייויד בואי עם השיר SPACE ODDITY. התאריך אינו מקרי: התקליטון שוחרר בדיוק חמישה ימים לפני שיגורה של משימת "אפולו 11" ההיסטורית אל הירח. שם השיר עצמו היווה משחק מילים על שמו של סרטו פורץ הדרך של הבמאי סטנלי קובריק, "2001: אודיסיאה בחלל", שיצא שנה קודם לכן והיה ההשראה המרכזית לכתיבת השיר.

צדו השני של התקליטון בא עם השיר WILD EYED BOY FROM FREECLOUD.

אוקי, יש שירים שנוגנו בכל תחנת רדיו אפשרית, שולבו באינספור סרטים, פרסומות וסדרות, וזכו, בצדק, למעמד של קלאסיקה אלמותית. השיר הזה של דייוויד בואי, על התעלומה בחלל, הוא ללא ספק במקום גבוה ברשימה הזו. אז קל מאוד ליפול למלכודת הציניות כשמדובר בשיר שנמצא כל כך עמוק בתוך קטגוריית השירים שנטחנו עד דק. ובכל זאת, משהו ביצירת המופת הזו מצליח לחדור את חומת הבנאליות וההשמעות החוזרות פעם אחר פעם, ולהזכיר לי בדיוק למה התאהבתי בו מלכתחילה.

נשבע לכם, אני זוכר את זה כאילו זה היה אתמול. הייתי נער צעיר מאד כשהרדיו התנגן ברקע. באותם ימים, הרדיו היה שער עבורי לעולמות חדשים ומופלאים. פתאום, בקעו מהרמקולים הצלילים העדינים של הגיטרה האקוסטית. ואז, הקול התיאטרלי, המהפנט והכל-כך ייחודי של בואי פתח במילים, "גראונד קונטרול טו מייג'ור טום!" ואחר כך בא השיגור ומשהו באותו רגע השתנה בי. הרגשתי כאילו אני עצמי נשאב לתוך חללית, עוזב את כדור הארץ המוכר ומרחף אל תוך החלל האינסופי והשחור. והמשפט שהכי צמרר אותי במסע הראשון הזה? "תגידו לאשתי שאני אוהב אותה מאד". לא יודע למה. יש דברים שאי אפשר להסביר במילים. וברור שלא ידעתי אז עדיין מה זה מלוטרון. זו פשוט הייתה חוויה רגשית נטו.

אז היום, כשאני מקשיב לשיר הזה, אני לא רק שומע את דייוויד בואי בשיא הראשון שלו. אני פוגש שוב את הנער הצעיר שהייתי, שמגלה לראשונה את הכוח של המוזיקה. השיר אולי נוגן אצלי מיליוני פעמים אבל בכל פעם שאני מוצא את עצמי מקשיב לו - החוויה נותרת אינטימית ופרטית לחלוטין. יש פה המון רגש ונוסטלגיה.

ומעניין לדעת שטוני ויסקונטי, מפיקו הקבוע של בואי באותה תקופה, סירב להפיק את SPACE ODDITY בטענה שמדובר בגימיק מסחרי זול שנועד לרכוב על באזז הנחיתה על הירח. עקב כך, מלאכת ההפקה הופקדה בידיו של גאס דאדג'ון. בנוסף, ריק וייקמן הובא כנגן אולפן כדי לנגן במלוטרון המזוהה כל כך עם השיר, וקיבל על כך תשלום זעום של 9 לירות שטרלינג בלבד.

עותקי פרומו נשלחו לכלי התקשורת השונים ובהם מיקס סטריאופוני. בחנויות, משום מה, נמכרו התקליטונים כשהם במיקס מונו. הסיבה לכך לא הייתה מקרית: באותן שנים, רוב תחנות הרדיו (במיוחד בשידורי AM) ומרבית הפטיפונים הביתיים עדיין פעלו במונו, כך שחברות התקליטים העדיפו להפיץ את המהדורות המסחריות בפורמט זה. בהקשר של שידורי הרדיו, אירוע בולט היה סירובה של רשת ה-BBC להשמיע את השיר עד שהאסטרונאוטים של "אפולו 11" שבו בשלום לכדור הארץ – הרשת חששה שזה יהיה חסר טעם ורגישות לשדר שיר על אסטרונאוט שהולך לאיבוד בחלל (מייג'ור טום) בזמן שמשימה אמיתית ומסוכנת לחלל נמצאת בעיצומה.

הביקורות מיהרו לשבח. עיתון מלודי מייקר בביקורתו אז: "דייויד הוא בחור צעיר ומוכשר שכתב שירים טובים רבים ומתרכז כיום במופעי פנטומימה. הוא הפיק פעם אלבום מעניין שאיבדתי במסיבה בה הייתי בארלס קורט, ומאז לא זכיתי לראותו. מאז, בואי לא הצליח לצוף מבריכת המחתרת האישית שלו. פיסת המוזיקה החדשה הזו שלו, שמזכירה את הבי ג'יס, כתובה ומבוצעת באופן יפהפה. באופן מוזר, זה עוד יכול להיות להיט ולהזניק את בואי לפסגה".

גם בעיתון "דיסק" נעשתה השוואה עם שיר זה לסגנון להקת הבי ג'יס ונכתב שם גם ש"יש לי התערבות במשרד שזה הולך להיות להיט גדול מאד שיפיל את כולם". את הביקורת הזו כתבה פני ולנטיין, שהייתה אז אחת ממבקרות המוזיקה החשובות והמשפיעות בבריטניה. ההתערבות שלה אכן השתלמה: השיר טיפס באותה שנה למקום ה-5 במצעד הבריטי. שש שנים מאוחר יותר, כשהוצא מחדש כסינגל בשנת 1975, הוא כבר כבש את המקום הראשון, הפך ללהיט ה"נאמבר וואן" הראשון של בואי במולדתו, וקיבע את דמותו של מייג'ור טום כאחת הדמויות האייקוניות יותר בתולדות מוזיקת הפופ והרוק.

גם זה קרה ב-11 ביולי. סקנדלים, קאמבקים וחימומים היסטוריים. ברוכים הבאים למסע בזמן היישר אל הרגעים הגדולים, הקטנים וההזויים של עולם המוזיקה. קחו כוס קפה, תגבירו את הווליום ובואו נצלול פנימה.

1971: כשפיטר פגש את ברוס

דמיינו את הסיטואציה: מועדון קטן באשבורי פארק, ניו ג'רזי, בשם SUNSHINE IN והלהקה הבריטית המצליחה HUMBLE PIE עולה להופיע. אבל רגע לפני שהם מפוצצים את המקום עם הבלוז-רוק הכבד שלהם, על הבמה עולה בחור צעיר, קצת כחוש, עם גיטרה וחלומות גדולים. קוראים לו ברוס ספרינגסטין, וביחד עם להקתו דאז, שנקראה באותם ימים STEEL MILL (וכללה בין היתר את המתופף ויני לופז והאורגניסט דני פדריצ'י, לימים חברי האי סטריט באנד) הוא נותן הופעת חימום כל כך מחשמלת, עד שהיא גונבת את ההצגה. כן, הלהקה של ספרינגסטין ניגנה באותה תקופה הארד-רוק עוצמתי שהתחרה באנרגיות של ההרכבים הבריטיים הגדולים.

מישהו אחד בקהל שם לב במיוחד. זה היה פיטר פרמפטון, הגיטריסט של HUMBLE PIE בעצמו, שכמה שנים מאוחר יותר יהפוך לאחד הכוכבים הגדולים בעולם עם האלבום FRAMPTON COMES ALIVE. פרמפטון נשאר פעור פה מהאנרגיה והכישרון הגולמי של ספרינגסטין. בסוף הערב הוא ניגש אל הבחור הצעיר מניו ג'רזי והודיע לו חגיגית: "אני רוצה אותך כמופע החימום שלנו לכל שאר ההופעות באזור". למעשה, ההתלהבות של פרמפטון הייתה כה גדולה, עד שהוא גם הבטיח לספרינגסטין לעזור לו להשיג חוזה הקלטות נחשק בחברת A&M ואף הציע להפיק את הלהקה באולפן בעצמו – הצעה שספרינגסטין בחר לבסוף שלא לרדוף אחריה, מתוך רצון לשמור על חופש אמנותי מלא). השאר, כמו שאומרים, היסטוריה. הבוס החל את דרכו, ופרמפטון הוכיח שיש לו אוזן לא רק לגיטרות, אלא גם לכישרונות ענק.

1975: כשהחליל מחוץ למודי בלוז - זה לא חליל הקסם!

באותה שנה, בעקבות הפסקת הפעילות הזמנית של הלהקה שהחלה ב-1974 (במסגרתה כל חבריה פנו להקלטת פרויקטים אישיים), איש כלי הנשיפה והקולות של המודי בלוז, ריי ת'ומאס, החליט שהגיע הזמן לצאת לדרך עצמאית. הוא שחרר תחת הלייבל של הלהקה (THRESHOLD) תקליט סולו ראשון בשם היומרני FROM MIGHTY OAKS, אותו כתב בשיתוף עם חברו המוזיקאי ניקי ג'יימס. ובכן, אם להסתמך על הביקורת שפורסמה אז במגזין הרולינג סטון, מהאלונים האדירים האלו לא צמח אפילו בלוט אחד ראוי.

המבקרים פשוט קטלו את התקליט מכל כיוון אפשרי. "זה עוד ספין-אוף מבית היוצר של המודי בלוז", הם כתבו, "ותקליט הסולו הראשון של ריי ת'ומאס הוא מגוחך ממש כמו השם שלו". הם לא עצרו שם ולעגו גם ל"עטיפה הרומנטית-מזויפת והקיטשית שרק מוסיפה למבוכה". ומה לגבי המוזיקה? ובכן, תשעת השירים תוארו ככאלה ש"נעים על הסקאלה שבין בינוניות משמימה לאומללות צרופה". הלחנים הדלילים, כך נטען, קרסו תחת הנטל של העיבודים התזמורתיים המנופחים (שנכתבו על ידי המעבד ריצ'רד יוסון, מי שעבד קודם לכן גם על התזמורים באלבום LET IT BE של הביטלס).

על יכולותיו של ת'ומאס כזמר נכתב: "הקול הכמו-אופראי שלו בורח מהר מדי לצלילים רועדים וחוסר יכולת בסיסי להחזיק טון". שורת הסיכום הייתה מוחצת ומשעשעת במיוחד: "זו פשוט דייסה של צלילים ותו לא". כנראה שעדיף היה להישאר עם החליל בלהקה. עם זאת, ולמרות קטלות המבקרים בעיתונות המוזיקה, קהל המעריצים הנאמן הצביע אחרת: האלבום זכה להצלחה מסחרית יחסית והצליח לטפס עד למקום ה-23 במצעד האלבומים הבריטי ולמקום ה-68 במצעד הבילבורד האמריקאי.

1968: החתונה המוזרה של "מג'יק אלכס"

בסוף שנות השישים, סביב להקת הביטלס הסתובבה חבורה צבעונית של טיפוסים, ואחד הידועים והשנויים ביותר במחלוקת שבהם היה יאני "מג'יק אלכס" מרדאס, מהגר יווני שהצליח להתחבב על ג'ון לנון (שהעניק לו את הכינוי "מג'יק") ומונה למנהל חברת "אפל אלקטרוניקס" למרות היעדר כל הכשרה הנדסית רשמית. "גורו האלקטרוניקה" והממציא-בעירבון-מוגבל הזה הבטיח ללהקה פלאים טכנולוגיים כמו אולפן של 72 ערוצים - הבטחה שהתנפצה ללהקה בפרצוף בתחילת 1969 במהלך פרויקט GET BACK, כשהתברר שהאולפן שבנה בסאוויל רואו היה למעשה קופסה חובבנית נטולת ציוד הקלטה תקין, מה שאילץ את ג'ורג' מרטין להזעיק במהירות ציוד מאולפני EMI. והיה תכנון של שדה כוח בלתי נראה סביב הבית של ג'ורג' האריסון (בנוסף להבטחות להמציא עבורם שמש מלאכותית, טפט שמנגן מוזיקה, וקופסת אורות מהבהבים שנקראה THE NOTHING BOX שג'ון לנון בהה בה שעות על סמים). אז האיש ההזוי הזה התחתן ב-11 ביולי 1968.

הכלה המאושרת (או שלא) הייתה יופרוסין דוקסיאדס בת ה-22, בתו של ארכיטקט יווני בעל שם עולמי, קונסטנטינוס דוקסיאדס. החתונה עצמה הייתה אירוע נוצץ בכנסייה יוונית אורתודוקסית ששמה כנסיית סנט סופיה בבייסווטר. קבלת הפנים המפוארת נערכה לאחר מכן במלון סבוי והשושבין של החתן לא היה אחר מאשר ג'ון לנון, שהופיע לאירוע בחליפה לבנה בוהקת. בין האורחים המכובדים שהגיעו לחלוק כבוד היו גם יוקו אונו (עבורה ועבור לנון זו הייתה אחת ההופעות הפומביות הראשונות שלהם כזוג, בשיאה של סערת הגירושים של ג'ון מסינתיה - גירושים שאלכס עצמו בחש בהם לא מעט כנציגו של לנון), הזמר דונובן, וג'ורג' האריסון שהגיע עם אשתו דאז, פאטי בויד. פול מקרטני ורינגו סטאר נעדרו מהאירוע.

על מעלליו הרבים וההזויים של מרדאס, שבסופו של דבר בעיקר עלו לביטלס הרבה כסף ועצבים (עד שפוטר לבסוף ב-1969 על ידי המנהל העסקי החדש והקשוח של הלהקה, אלן קליין, שסגר את "אפל אלקטרוניקס"), אפשר לקרוא בהרחבה בספר שכתבתי, "ביטלמאניה!".

1994: הרולינג סטונס חוזרים לנשוך ב-VOODOO LOUNGE

הרולינג סטונס היו צריכים אז, בשנת 1994 ולאחר עזיבתו של נגן הבס המקורי ביל וויימן, להוכיח שהם עדיין רלוונטיים (במיוחד לאור העובדה שזה היה אלבום האולפן הראשון שלהם מזה חמש שנים, מאז STEEL WHEELS), והם עשו זאת בגדול עם התקליט VOODOO LOUNGE. הביקורות היו נלהבות, והרולינג סטון הכריז על קאמבק מפואר (מה שאכן תורגם בהמשך לזכייה בפרס הגראמי לאלבום הרוק של השנה).

"נעלמו המהלכים החלקלקים, הקריצות הטרנדיות והשירים חסרי הברק", נכתב במגזין. "התקליט החדש של הלהקה הוא מרושל ומרהיב בו זמנית, ומתענג על הרוק'נ'רול המובהק שהסטונס הוכרו כשליטיו הבלעדיים לפני כמעט 30 שנה". קרדיט גדול ניתן למפיק דון ווז, שהפיק את האלבום יחד עם ג'אגר וריצ'רדס, ושהצליח לעדכן את הסאונד מבלי לאבד את המהות, הרבה בזכות התעקשותו לחזור לשיטות הקלטה מסורתיות שבהן הלהקה מנגנת יחד באותו החדר. כי יחד, הם שומרים על הגרובים קצרים ובועטים, מה שיוצר תקליט מהודק אך לא מעובד מדי, מסודר אבל בשום אופן לא מנומס. התיפוף הגאוני של צ'ארלי ווטס פינה מקום לבסיסט החדש, דאריל ג'ונס, שניגן קודם לכן עם ענקים כמיילס דייוויס וסטינג וצורף כאן כנגן שכיר ולא כחבר להקה רשמי מן המניין, להשתלב בקלות. השירה של מיק ג'אגר תוארה כ"עונג צרוף".

אבל הסטונס לא באמת השתנו. הביקורת ציינה בהומור שהם "שומרים על הגישה מתקופת האבן שלהם בכל הנוגע לנשים ומין, גם כשהם חצו את גיל העמידה". המבקר אף ציטט מישהו שרטן בעיתון: "למה הם לא שרים על דברים שבאמת מעסיקים אותם, כמו כאבי גב כרוניים או התחמקויות ממס?". התשובה של המבקר הייתה מושלמת: "אולי אלו נושאים ראויים, אבל אני טוען שמיק הסבא הזה עדיין עשיר בהורמונים ושמח יותר בזכות זה". למה סבא? כי ג'אגר הפך לסבא באופן רשמי כבר ב-1992 עם הולדת נכדתו, אסיסי. סבא סבבה!

1965: אלביס מקליט

למרות שאלביס אהב את I FORGOT TO REMEMBER TO FORGET, שנכתב על ידי סטאן קסלר וצ'ארלי פד'רס, הוא לא היה בטוח לגביו – אולי הוא היה שגרתי מדי עבורו. בכל אופן, אלביס הקליט אותו ב-11 ביולי 1955 באולפני 'סאן'. השיר הזה הפך בסופו של דבר ללהיט הראשון של אלביס שהגיע למקום הראשון במצעד הקאנטרי של מגזין הבילבורד ושהה שם במשך 39 שבועות. בנוסף לאלביס, סקוטי מור (בגיטרה חשמלית) וביל בלאק (בקונטרבס), היה שם גם המתופף ג'וני ברנרו, שניגן בלהקת ווסטרן סווינג ועבד עבור סם פיליפס (המפיק והמייסד של אולפני סאן) תמורת 15 דולר לסשן. ברנרו היה יכול לצאת לסיבוב הופעות עם השלישייה, מה שהיה עשוי להפוך אותו לאחד ממתופפי הרוק'נ'רול המפורסמים בעולם, אבל הוא לא רצה לעזוב את אשתו, משפחתו ואת עבודתו מעבר לכביש בחברת החשמל, הגז והמים של ממפיס. בגלל סירובו, מי שהפך זמן קצר לאחר מכן למתופף הקבוע והמיתולוגי של אלביס היה די. ג'יי. פונטנה.

1982: אוזי אוסבורן חוזר להתניע

הבסיסט רודי סארזו בספרו: "בצהרי ה-11 ביולי, הגענו לפורטלנד, אורגון, כדי להופיע באותו ערב בתיאטרון פאראמונט. לאחר ביצוע צ'ק-אין במלון הילטון, רנדי (רודס הגיטריסט) ואני יצאנו לארוחת צהריים וקצת סיורים, מכיוון שהיינו נרגשים לחזור לדרכים. היה נדמה שככל שסיבוב ההופעות נמשך זמן רב יותר, כך בילינו יותר זמן בלוס אנג'לס ופחות זמן בדרכים. היינו ממש צריכים להיכנס חזרה לקצב ההופעות על ידי קיום יותר מופעים רצופים. ההופעה באותו ערב הייתה מלאה במתח מוזיקלי, בעודנו מנסים לנער את החלודה מהאצבעות שלנו.

מבקר רוק מקומי כתב על ההופעה של אותו ערב: "אוסבורן ולהקתו ערכו את הופעת הבכורה שלהם בפורטלנד במוצאי שבת בפאראמונט. הלהקה החדשה כבדה בדיוק כמו בלאק סאבאת' וכוללת את אותו הרכב כלים, אבל מנגנת רוק בסגנון קצבי יותר. הקהל או שלא שם לב למונוטוניות של הלהקה, או שלא היה אכפת לו. הפאראמונט, שכל הכרטיסים אליו אזלו, היה מלא בהמון של מעריצים נלהבים וצורחים, שהריעו על כל תנועה וסולו".

דוראן דוראן - הופעה מסוג אחר

דוראן דוראן היו אמורים במקור להופיע ב-11 ביולי 1981, בשיאו של גל מהומות היסטורי ששטף את ערי בריטניה באותו קיץ, באולם האודאון בברמינגהאם. עד אז, רחובות שלמים נהרסו ונבזזו. המשטרה רצתה שהתיאטרון יבטל את ההופעה, אך מנהל האודאון והאחים ברואו, שהיו מנהלי הלהקה, ציינו שהביקוש לראות את הגיבורים המקומיים היה כל כך עז, שאם יבטלו את ההופעה של דוראן דוראן, המשטרה עלולה למצוא את עצמה מתמודדת עם מהומה גדולה שנייה. ההיסטריה המקומית סביב הלהקה הייתה אז בנקודת רתיחה של ממש: אלבום הבכורה שלהם יצא לאור רק כחודש קודם לכן, ויומיים בלבד לאחר ההופעה הזו עתיד היה להשתחרר סינגל הפריצה הענק שלהם, GIRLS ON FILM.

לכן, באותו אחר צהריים, הלהקה חתמה על אלבומים למעריצים שנדחפו והתפתלו בחנות HMV שברחוב ניו. באותו ערב, הם הופיעו במה שסיימון לה בון הזמר יזכור כהופעה השקטה והמאופקת ביותר שנתנו אי פעם. זה היה נראה כאילו הקהל הנאמן בקנאות ממועדון ה-RUM RUNNER היו שרויים בהלם מהמהומות שהחריבו את הנדסוורת' במהלך סוף השבוע (מהומות שפרצו, בין היתר, על רקע מתחים גזעיים, אבטלה גואה בקרב צעירים ויחס נוקשה מצד המשטרה באמצעות "חוקי החיפוש"). זה לא היה לילה מתאים להשתגע בו בברמינגהם.

דוראן דוראן לא היו חסינים בפני המהומות, הגורמים להן, והשפעותיהן. שלושה מהם עדיין גרו בבית, והוריהם היו כמובן מודאגים. מעט מאוחר יותר, המתופף רוג'ר טיילור סיפר בראיון שדוראן דוראן היו מיודדים עם UB40 ולהקות שחורות אחרות בברמינגהם. חברי UB40 נהגו לערוך חזרות ממש בדלת הסמוכה אליהם, בחללי החזרות המחתרתיים של העיר התעשייתית. רוג'ר נזכר: "אנחנו היינו שרים שירים על 'ריו' ובחורות בסרטים, בזמן שהחבר'ה האלה כתבו על גזענות, עוני וחיים קשים ברחוב. זה גרם לנו לחשוב". ההשוואה של רוג'ר מדגישה היטב את הקוטביות המוזיקלית של אותה תקופה: בעוד ש-UB40 (שאת שמה שאבה מטופס דרישת דמי האבטלה הבריטי) שיקפה את המחאה החברתית והקושי של מעמד הפועלים, דוראן דוראן הובילה את תנועת ה"ניו רומנטיק" – תנועה שהציעה אסקפיזם טהור, פנטזיה וזוהר אופנתי כדרך מילוט מבריטניה האפורה והשסועה של תחילת שנות השמונים.

טרגדיה עם הסמאשינג פאמפקינס

טרגדיה נוראה אחרת התרחשה במחנה של להקת סמאשינג פאמפקינס בשנת 1996. הלהקה הייתה בשיא הצלחתה, רגע לפני שתי הופעות סולד-אאוט במדיסון סקוור גארדן. אז, הכה האסון. קלידן ההופעות שלה, ג'ונת'ן מלבוין, יצא יחד עם המתופף ג'ימי צ'מברליין ממלון "ריג'נסי" כדי להשיג קצת הרואין באזור מפוקפק של האיסט וילג'. הם חזרו עם סוג חזק מאוד של סמאק (הרואין) שהיה מוכר בשם RED RUM (היפוך של MURDER, כן?). עד השעה 4:00 בבוקר למחרת, ג'ונתן כבר היה מת. ג'ימי, שהצליח להתעורר מהערפול שלו למספיק זמן כדי להתקשר למוקד 911, ניסה להחיות את מלווין בכך שהכניס אותו למקלחת קרה – אך זה היה מאוחר מדי. המשטרה עצרה אותו מיד בחשד לאספקת הסם. תוך שעות ספורות, כולם כבר היו בתחנת המשטרה כדי למסור עדויות.

סולן הלהקה, בילי קורגן, סיפר מאוחר יותר על הטראומה: "היינו ברגע הכי גדול בקריירה שלנו, ופתאום אנחנו בחקירת משטרה. כאילו חשבו שלהקות הן כנופיות סמים. הייתי צריך לעזוב את הלהקה באותו רגע". ימים ספורים לאחר מכן, צ'מברליין פוטר מהלהקה בהצהרה קשה: "במשך תשע שנים נלחמנו בהתמכרויות של ג'ימי. זה כמעט הרס את כל מה שאנחנו מאמינים בו. החלטנו להמשיך בלעדיו, ואנו מאחלים לו את הטוב ביותר שיש לנו להציע. אנו רוצים להודות לכולם על האיחולים והתמיכה בשבוע הטרגי הזה".

הלווייתו של ג'ונתן מלווין נערכה ב-15 ביולי. אף אחד מחברי הלהקה לא הוזמן. לאחר מספר אודישנים סודיים ביותר במטרה למצוא מתופף שיוכל לעזור לפאמפקינס לסיים את סיבוב ההופעות שלהם, הלהקה בחרה בחבר להקת פילטר לשעבר, מאט ווקר. תפקידי הקלידים של ג'ונתן מלווין נוגנו על ידי דניס פלמיון, שהושאל מלהקה ממילווקי בשם דה פרוגס. סיבוב ההופעות התחדש בלאס וגאס ב-27 באוגוסט. בחזרה במנהטן, ג'ימי צ'מברליין הופיע בבית משפט באשמת החזקת סמים ב-8 באוקטובר. השופט איפשר לו להירשם לתוכנית גמילה מסמים במקום לשלוח אותו ל-15 ימי מאסר בכלא.

הסטרובס מופיעים ומקליטים

בשנת 1970, במהלך סיבוב ההופעות הראשון שלהם, כל ההופעות של הגלגול הזה של להקת הסטרובס הוקלטו. ב-11 ביולי 1970, הם הופיעו באולם "קווין אליזבת" שבלונדון, ולאחר מכן בחרו להוציא את ההקלטה של אותה הופעה כאלבום ההופעה החיה שלהם, JUST A COLLECTION OF ANTIQUES AND CURIOS, שהיה האלבום הראשון של הלהקה שיצא גם בארה"ב.

הכוכבים שנולדו ב-11 ביולי:

ג'ון לוטון (1946): הזמר של להקות הרוק הכבד LUCIFER'S FRIEND ואוריה היפ. לוטון הלך לעולמו ב-29 ביוני 2021.

פיטר מרפי (1957): הסולן הכריזמטי וסנדק הגות' של להקת באוהאוס, שהגדירה ז'אנר שלם.

ריצ'י סמבורה (1959): הגיטריסט ושותפו המרכזי של ג'ון בון ג'ובי לכתיבת הלהיטים הגדולים של להקת בון ג'ובי.

סוזן וגה (1959): הזמרת-יוצרת המוכשרת שהביאה לעולם קלאסיקות נשיות נפלאות.

המתופף שפוטר מגאנס אנד רוזס בגלל סמים?! זה נשמע כמו בדיחה גרועה... ב-11 ביולי בשנת 1990 פוטר סטיבן אדלר, מתופף להקת הרוק, גאנס אנד רוזס, בגלל התמכרותו הקשה לסמים.

הרואין וקוקאין היו העניין והאירוע שחרץ את גורלו בלהקה היה ניסיון ההקלטה של השיר CIVIL WAR. מצבו הפיזי והנפשי הירוד של אדלר פגע ביכולת הנגינה שלו, והוא הזדקק לעשרות רבות של ניסיונות כדי להצליח להקליט את תפקיד התופים הבסיסי. אדלר, שהיה חלק מההרכב הקלאסי של הלהקה והקליט עמה את אלבום הבכורה המצליח APPETITE FOR DESTRUCTION, הוחלף מיד לאחר מכן על ידי מאט סורום, שהגיע מלהקת THE CULT. בעקבות הפיטורים הגיש אדלר תביעה נגד חברי הלהקה, בטענה שאולץ לחתום על מסמך הוויתור על חלקו כשהוא תחת השפעת סמים קשים, תביעה שלבסוף הסתיימה בפשרה בשנת 1993 שבמסגרתה קיבל פיצוי של כ-2.25 מיליון דולר וזכויות תמלוגים.

אדלר הסביר בספרו האוטוביוגרפי: "כשחזרנו ללוס אנג'לס, שוב כל אחד פנה לדרכו. הגעתי לעוד פרשת דרכים כשהגוף שלי אותת לי לעצור את החגיגות חסרות ההכרה. לחצתי על הברקס למשך כשבוע, ואז פתאום חליתי מאוד.

לא היה לי מושג מה קורה איתי. הייתי מעשן הרואין באופן קבוע ופתאום הפסקתי לחלוטין. עכשיו רעדתי כולי, הרגשתי ריקנות וקור מקפיא. חוויתי את העוצמה הברוטלית של קריז כזה, כשהגוף שלי כאב כמו שלא כאב מעולם.

התגוררתי בחדר האמבטיה, מקיא ללא הפסקה. התקשרתי לדאגי וסיפרתי לו מה עובר עליי. הוא אמר שהוא רוצה לקחת אותי מיד לרופא, ומיד נרגעתי. חשבתי לעצמי, 'טוב, דאגי, תשמור עליי'. אז הלכנו למרפאה באולימפיק ופיירפקס. הרופא שם לי ביד רבע כדור קטן והורה לי לבלוע אותו עם מים. הוא אמר, 'זה יגרום לך להרגיש טוב יותר, כי גם אם תנסה לרמות ולקחת הרואין, לא תרגיש כלום'. מה שהוא לא אמר לי (ומה שהרופא המזוין לא טרח לבדוק קודם) זה שאתה חייב להיות נקי לחלוטין מסמים כדי לקחת את זה. מטופלים היו צריכים לעבור גמילה מלאה כדי שהתרופה תפעל כראוי. אם היו לך אופיאטים במערכת כשלקחת את זה, התרופה הייתה פשוט מרסקת אותך. אלוהים, גיליתי את זה בדרך הקשה.

תוך שעות מרגע שחזרתי הביתה, הרגשתי הרבה יותר גרוע ממה שהייתי קודם. התקשרתי לדאגי ואמרתי לו, 'מה לעזאזל הוא נתן לי? זה לא עובד. אני יותר חולה ממה שהייתי אי פעם בחיי!' הוא שלח אחות שתבדוק אותי. אחרי שהיא הלכה, אני זוכר שהתיישבתי, חשתי הקלה לרגע וחשבתי שעכשיו אני בסדר. אבל אז התחלתי להזיע בטירוף, פתאום נתקפתי פאניקה איומה ובכנות חשבתי שאני הולך למות. התחושה הזו נמשכה נצח, כי כמו שאמרתי, לא הייתי נקי לחלוטין. הרופא היה צריך לשאול מה מצבי לפני שנתן לי את הכדור. הייתי חולה נורא במשך שבועות.

ואז הגיעה מכת המחץ: סלאש (הגיטריסט של הלהקה) התקשר אליי ואמר לי שאנחנו נכנסים לאולפן כדי להקליט את השיר 'CIVIL WAR'. 'אחי, לא דיברת עם דאגי? אני חולה מת'. סלאש לא רצה לשמוע מזה. הקול שלו היה מנותק בצורה מוזרה, אפס רגש. 'אנחנו לא יכולים לבזבז עוד כסף', הוא ענה. האם באמת הרגע שמעתי את החרא הזה? מהחבר הכי יקר שלי, הבחור שעזרתי לו להיכנס ללהקה? לעזאזל! איפה הייתה הנאמנות? איפה החמלה? 'שיקפוץ לי הכסף, סלאש. תקשיב לי. שנינו מכירים מישהו בלהקה שבזבז הרבה יותר זמן וכסף ממה שהיה עולה לדחות את סשן ההקלטות המחורבן הזה. ייקח לי רק עוד שבוע בערך להתאושש'. לא הקלטנו יותר משנה ועכשיו הם רצו להקליט שיר אחד ארור, והם לא יכלו לחכות שארגיש טוב יותר. זה היה כל כך מגוחך, ויכולתי רק לקוות שמישהו אחר משך לו בחוטים. לא רציתי להאמין שסלאש באמת מרגיש ככה כלפיי.

בלי שום ברירה, ניסיתי לעשות את העבודה שלי. ממש הרמתי את הראש מהאסלה, התקלחתי והגעתי בזמן לאולפן. ישבתי על השרפרף, בוהה בתופים, אבל עוד גל של בחילה היכה בי ופתאום הרגשתי חולה לגמרי ומוכה כאב. החבר'ה הסתכלו עליי, ולא היו שום רחמים על פניהם. כלום. במקום זאת, הם התעצבנו עליי, ואף אחד לא אמר מילה. ניסיתי לתופף אבל התזמון שלי לא היה טוב. החבר'ה בחדר הבקרה ביקשו לעשות עוד טייק, ולבסוף לא יכולתי לשאת את המתח. 'חבר'ה, אני דפוק. אבל אני חולה, לא מסטול. אני פשוט חולה וזה הכל. דאגי, תגיד להם. ספר להם עד כמה התרופה הזאת גורמת לי להיות חולה'.

אבל כמו בסיוט בהקיץ, דאגי השפיל את מבטו. התחננתי בפניו: 'אתה חייב להגיד להם שגם אם הייתי רוצה לחגוג עם סמים, התרופה שהרופא נתן לי הייתה חוסמת את זה'. דאגי לא אמר מילה. החבר האחרון שלי נטש אותי. לא הייתה שם אהבה; הוא פשוט הסתובב ויצא מהחדר. נפלתי למלכודת בגלל המעשים המטופשים שלי, והם רצו את הגרוע מכל עבורי. בחיים לא חשבתי שזה יכול לקרות לי. תמיד היינו חמישתנו מאוחדים, צוות בלתי נפרד. אבל המכונה שנקראת 'גאנס אנד רוזס' הפכה למפלצת, ויכולתי להרגיש אותה דוחפת אותי הצידה. לא יכולתי לסבול את הרעיון שיעיפו אותי מהלהקה. כל כך לא רציתי שזה ייגמר, ובאמת חשבתי שלא עשיתי שום דבר שמצדיק שייקחו את זה ממני. פשוט עשיתי את מה שכולנו עשינו - חייתי את חיי כוכב הרוק.

התייחסו אליי בצורה ממש לא הוגנת. לעזאזל, חיממנו את הרולינג סטונס, ואקסל רוז נפל מהבמה המזוינת תוך כדי שהוא שר 'OUT TA GET ME' וכל החברים התייחסו לזה כאילו זה שטויות. אבל כשאני מעדתי על במת התופים במהלך הופעה ב'פארם אייד', התגובה הייתה זעם מוחלט: 'תראו את סטיבי, המסומם חסר האחריות הזה'. כולנו עבדנו כל כך קשה כדי להגיע לפסגת ההר ורק התחלנו לקצור את הפירות. אפילו בסיוטים הכי גרועים שלי, לא תיארתי לעצמי שזה יילקח ממני. סמכתי על דאגי שישמור עליי. הוא גרם לי להאמין שהוא שומר לי על הגב, שהוא דואג לי ואוהב אותי. ובכן, הוא איבד את זה לגמרי. פיתו אותי לתת בו אמון מוחלט ולא רציתי להאמין שיש נגדי קונספירציה.

יום אחרי סשן ההקלטות של 'CIVIL WAR', דאגי התקשר אליי וביקש שארד למשרד לחתום על כמה מסמכים. הוא לא הציע שום הסבר להתנהגות שלו ביום הקודם. רק אמרתי לו שאני עדיין מאוד חולה. הייתה שתיקה ארוכה בטלפון, ואז דאגי אמר לי שהעניין חשוב מאוד וזה לא ייקח הרבה זמן. הוא אמר שעורכי הדין הורו לו למסור לי שנוכחותי שם הכרחית לחלוטין. למרות מה שקרה, עדיין רציתי להאמין שדאגי הוא השומר שלי, וכשהוא הבטיח שאכנס ואצא משם במהירות, החלטתי להגיע. דאגתי למצב שלו יותר מאשר לשלי. יכולתי לשמוע את הלחץ בקולו. אז אספתי את עצמי ושריל הסיעה אותי. כשנכנסתי, חיכתה לי ערימה של ניירות לקרוא.

לקרוא?! בקושי יכולתי לראות משהו. הם אמרו לי שכל מה שאני צריך לעשות זה לחתום בתחתית כל עמוד. שאלתי במה מדובר בערך, ודאגי אמר לי שאין לי מה לדאוג. במצבי, לא יכולתי לקרוא את כל החרא הזה, אבל הייתי קצת מבוהל והלסת שלי פשוט נשמטה. למעשה, חשבתי שבמסמך הזה אני מתחייב לא לחגוג ולא לפשל בשום פעילות שקשורה ללהקה בארבעת השבועות הקרובים, אחרת יקנסו אותי ב-2,000 דולר. חשבתי, 'נו, זו לא בעיה. ללהקה אפילו אין שום דבר מתוכנן לחודש הקרוב, וגם אם כן - מה זה כבר אלפיים דולר?' חתמתי על הכל. רק רציתי לצאת משם, לחזור הביתה ולשכב.

מאוחר יותר גיליתי שמה שחתמתי עליו היה למעשה ויתור על מפעל חיי. המסמכים המשפטיים ציינו בעצם שהם הולכים לתת לי 2,000 דולר על התרומה שלי ללהקה. וכל השאר – התמלוגים שלי, השותפות שלי בלהקה, הזכויות שלי – נעלמו! כמובן שלא ידעתי את זה באותו זמן. אני בטוח שכשחתמתי בתמימות על כל הניירות האלה, הם ידעו שהם חורצים את גורלי. הייתה להם עסקה סגורה נגדי. למחרת אחר הצהריים, קיבלתי עוד שיחה מדאגי. 'החבר'ה לא רוצים שתהיה בתקליט הבא. הם הולכים להשתמש במישהו אחר'. עדיין הרגשתי חרא, ובשלב הזה אני מניח שכבר ראיתי את זה מגיע.

'שיהיה'. פשוט ניתקתי את הטלפון והתחלתי לבכות. היה לי די והותר מזה, אבל לא יכולתי שלא להיות מדוכא. אפילו לא טרחתי להתקשר לסלאש. מה היה הטעם? כדי להקהות את הכאב, יצאתי למסע הרס של סמים ואלכוהול; עישנתי גראס, שתיתי יגרמייסטר ובלעתי כל כדור שיכולתי למצוא. פשוט נעלתי את עצמי בחדר שלי, מנותק מהעולם. הרגשתי שמכרתי את נשמתי לרוק'נ'רול, והשטן פשוט קפץ כדי להחתים אותי על מסמכים. כמה ימים של התרסקות רק הביאו אותי למצב גרוע יותר שבו ניסיתי להתאבד. חתכתי את ורידי כפות הידיים שלי והתמוטטתי על הרצפה הקשה. הפנים שלי כנראה פגעו בכיסא או בשולחן הקפה כשנפלתי, כי שריל מיהרה פנימה ומצאה אותי חבול קשות, עם שפה פתוחה לרווחה. החתכים בידיים שלי לא היו קרובים להיות עמוקים מספיק כדי לעשות את העבודה כמו שצריך, אבל הם השאירו צלקות מכוערות שעדיין מזכירות לי את החושך הזה. אני מאמין שזו הייתה זעקה לעזרה יותר מאשר ניסיון אמיתי למות".

ב-11 ביולי בשנת 1971 התראיין רינגו סטאר באלמריה, ספרד, בעת הפסקה מצילומי הסרט BLINDMAN, למלודי מייקר. הנה כמה ציטוטים...

"אני אהיה בלהקה עם ג'ון וג'ורג' וקלאוס פורמן ואקרא לזה LADDERS או איך שלא תרצו לקרוא לזה, אבל אני לא חושב שזה יוכל להיקרא הביטלס".

שאלה: "למי יש את כל החומרים האלו של הביטלס שלא שוחררו?"

רינגו: "זה בסביבה. לחברת אפל יש את הרוב. הם לא יכולים לשחרר את זה אלא אם כן נסכים. הם לא יכולים פשוט לדחוף את זה החוצה".

שאלה: "כמה דברים היית אומר שיש? כמה שירים? חמישים או פחות?"

רינגו: "לא, לא, לא קרוב לזה. הייתי אומר שיש 20 או 30 שירים לכל היותר. שמעתי שיש מספיק חומר ל-25 שנה וכל זה, אבל אסור להאמין לזבל הזה".

שאלה: "מה אתה חושב על האלבום האחרון של ג'ון?"

רינגו: "חלק מהשירים פשוט מדהימים".

שאלה: "מה לגבי האלבום המשולש של ג'ורג'?"

רינגו: "ובכן, ג'ורג' סנסציוני. יש כל כך הרבה שירים נהדרים שם"

שאלה: "מה עם התקליט של פול?"

רינגו: "אני מרגיש עצוב עם האלבומים של פול כי אני מאמין שהוא אמן גדול, יצירתי להפליא, חכם להפליא אבל הוא מאכזב אותי באלבומים שלו. אני לא חושב שיש מנגינה אחת טובה באלבום RAM שלו. אני פשוט מרגיש שהוא בזבז את זמנו, זה פשוט איך שאני מרגיש... נראה שהוא אוהב להיות מוזר".

שאלה: "אתה יכול לומר מתי הופיעו הסדקים הראשונים בביטלס?"

רינגו: "אני חושב שזה היה באלבום הלבן. עזבתי את הלהקה באלבום הלבן; נאלצתי לעזוב. חשבתי ששלושת האחרים ביחד ואני נפרד מהם".

איש הביץ' בויז והמאסטרפיס שנדחה. ב-11 ביולי בשנת 1967 ערכה להקת הביץ' בויז עוד סשן הקלטה לתקליט SMILEY SMILE. הלוקיישן הוא האולפן הביתי של בריאן וילסון בבל אייר - אולפן שאולתר בתוך ביתו, שכן בריאן הפך לפרנואיד, סירב לצאת מביתו ולהקליט באולפנים המקצועיים כבעבר, ואפילו התקין ארגז חול ענק בסלון כדי שיוכל להרגיש את החוף בזמן שהוא מנגן בפסנתר. בהמשך הערב קרה עוד משהו לא נעים.

כזכור, רק חודשיים קודם לכן, במאי 1967, בוטל רשמית פרויקט הדגל המקורי והשאפתני של הלהקה, האלבום SMiLE, מה שהותיר את בריאן חרד לגבי עתידו היצירתי.

אז ביום הזה הגיעה לביתו של בריאן וילסון אסטרולוגית שהוא העסיק. באותה תקופה בריאן היה שקוע עמוק במיסטיקה, נעזר ביועצים רוחניים, וקיבל החלטות מקצועיות הרות גורל על סמך "ויברציות" חיוביות או שליליות ומפות כוכבים. האסטרולוגית אמרה בהתלהבות כי "עתה זה הזמן שכל העולם ישמע את המאסטרפיס החדש שלך". בריאן הנרגש רץ לאחוז בידיו עותק של הקלטה ששמר – גרסה מוקדמת לשיר HEROES AND VILLAINS. הייתה זו יצירה מורכבת שנכתבה יחד עם התמלילן ואן דייק פארקס, שכבר הספיק לנטוש את הפרויקט במרץ של אותה שנה בשל חיכוכים קשים עם חברי הלהקה (ובראשם מייק לאב, שלא סבל את המילים המופשטות והפסיכדליות).

השיר הזה נועד להיות ממשיך הדרך המצופה ללהיט הענק GOOD VIBRATIONS, שעליו עבד בריאן חודשים ארוכים והורכב מעשרות מקטעים שונים בשיטה שנקראה "מודולרית". כעת, חמוש בסליל ההקלטה, יצא בריאן בנסיעה לעבר תחנת הרדיו KHJ, ששכנה בשדרת מלרוז בלוס אנג'לס.

הגרסה הזו כבר הייתה אצלו כחודש, אך הוא חשש להשמיעה לאחרים עד בוא הזמן הנכון. עם סליל ההקלטה בידו וכשחברי הלהקה נוסעים בעקבותיו בלימוזינות לכיוון התחנה קרוב לחצות – הוא חש שהוא מביא עמו בשורה חדשה. מבחינתו, הוא העניק לתחנה (שהייתה אז העוצמתית והפופולרית ביותר בלוס אנג'לס ולמעשה קבעה מה יהיה להיט) את הזכות להשמעת בכורה. הוא חש כאילו הוא איגור סטרווינסקי המציג לראשונה את "פולחן האביב".

בריאן עשה את הצעד מבלי לעדכן את חברת התקליטים קפיטול, בה הייתה חתומה הלהקה. החבורה הגיעה לשער תחנת הרדיו, אך השומר לא הסכים לפתוח אותו עד שהבין כי האנשים שמולו אינם מזיקים ואף ידועים מאוד. בריאן רץ לעבר עמדת השידור ובגאווה הגיש את תוצרתו הטרייה לשדרן. מבחינתו, הייתה זו מתנה מגן עדן.

השדרן, טום נאוד, השיב בקול אדיש ומבלי להניד עפעף: "אני לא יכול להשמיע שירים שאינם בפלייליסט המוכתב מראש של התחנה". התחנה פעלה באותם ימים תחת פורמט קפדני ומהפכני שנקרא BOSS RADIO, אותו המציא ביל דרייק. במסגרת פורמט זה, השדרנים היו כבולים לחלוטין לפלייליסט נוקשה שאושר מראש. כל סטייה ממנו הייתה עילה לפיטורים מיידיים, גם אם פול מקרטני או בריאן וילסון היו עומדים מולם. נשמע לכם מוכר בימינו עם תחנת רדיו ישראלית כלשהי?

בכל אופן, בריאן כמעט התעלף למשמע הדברים. הנה הוא שם, עם עידוד ברור מהאסטרולוגית שבאה במיוחד לביתו כדי להגיד לו שהזמן הגיע, והחצוף הזה דוחה אותו. השיר שודר לבסוף, אך רק לאחר שיחת טלפון משם למנהל השידורים של התחנה, רון ג'ייקובס. ג'ייקובס, שהיה מודע לכוחם של הביץ' בויז, ביקש שיעבירו לו את השדרן, רק כדי לפקוד עליו: "תשדר את זה מיד, מטומטם!". אך הנזק שהתקרית הזו עשתה לבריאן כבר נעשה. הוא חזר לביתו מוכה נפשית ומעורער, בתחושה שהממסד הרדיופוני פנה לו עורף.

למחרת המשיכו הביץ' בויז להקליט עבור האלבום SMILEY SMILE, והפעם עם גרסה חדשה לשיר WONDERFUL. בניגוד לגרסת הפופ התזמורתית והעשירה שתוכננה לאלבום המקורי, השיר הוקלט כעת בגרסה מינימליסטית ורווית אפקטים קוליים, ששיקפה את התרופפותו הנפשית של בריאן. בריאן כבר הבין שהעולם לא מחכה לו, הגאון של שנת 1966. עד כדי כך, שכאשר יצא התקליטון עם HEROES AND VILLAINS והגיע רק למקום ה-12 בארה"ב (כשהוא קוטע רצף להיטי ענק של הלהקה ומסמן את תחילת דעיכתם המסחרית שם) – כתבה עליו פני ואלנטיין, מבקרת הבית של שבועון המוזיקה הבריטי 'דיסק אנד מיוזיק אקו':

"האם היה שווה לחכות תשעה חודשים לתקליטון הזה של הביץ' בויז? האם היה שווה לבריאן וילסון הלום הטראומה להסתגר באחוזתו בשביל זה? התשובה היא 'לא' מוחלט. התקליטון הזה מורכב באופן מעניין, שמזכיר לפעמים את השיר 'התמוטטות העצבים ה-19' של הרולינג סטונס. יש בו מקומות יפים ששווים אפילו מיליון שנה לחכות להם. אך התקליטון בשלמותו מאכזב. בריאן וילסון גרם לנו לצפות יותר מדי זמן ליצירת אמנות בדרג הגבוה ביותר. התוצאה רחוקה מאוד מ-GOOD VIBRATIONS, שהיכה אותנו ישר על הראש. אולי זה יהפוך ללהיט גדול ואולי הייתי מתלהבת מזה ביותר, אם זה היה צץ תחת שם להקה אחר. אבל ציפינו ליותר מדי מהביץ' בויז, שלא מצליחים לספק את הסחורה עם השיר הזה".

הפרויקט שנגנז, SMiLE, הפך ל"אלבום האבוד" אולי המפורסם ביותר בתולדות הרוק. לקח לבריאן וילסון כמעט 40 שנה להתגבר על הטראומה, עד שבשנת 2004 הוא השלים, הקליט מחדש והוציא את היצירה כפרויקט סולו. האלבום זכה להצלחה גדולה ולפרסי גראמי, ובכך השלים את המעגל שהחל באותו לילה גורלי בשנת 1967.

סופרפליי, איזה פסקול! ב-11 ביולי בשנת 1972 יצא תקליט הג'נקיאדה המדהים של קרטיס מייפילד - SUPERFLY. האלבום, שהפך לאבן פינה במוזיקת הסול והפ'אנק, ליווה את סרט ה"בלאקספלויטיישן" בבימויו של גורדון פארקס ג'וניור. הפסקול זכה להצלחה כה מסחררת, עד שההכנסות ממכירותיו עלו על ההכנסות של הסרט בקופות הקולנוע – תופעה נדירה ביותר בהיסטוריה של הוליווד.

קבלו את סוחר הסמים וגיבור הסרט שהוא למעשה יאנגבלאד פריסט, אותו גילם השחקן רון אוניל. המילה "סופרפליי" היא מושג סלנג המתאר את סגנון חייו המוחצן והייחודי. הוא מתחיל להבין שחייו יסתיימו בקרוב בכלא או במותו. אז הוא מחליט לבנות מסלול בריחה מהחיים על ידי ביצוע העסקה הגדולה ביותר שלו ולברוח כדי להתחיל חיים חדשים. זה כמובן לא היה דבר קל. וקרטיס מייפילד הביא את הפסקול המושלם לתמונת מצב עגומה ביותר באמריקה של אז. שני הסינגלים מתוך האלבום, FREDDIE'S DEAD ושיר הנושא SUPERFLY, הפכו ללהיטי ענק ונמכרו כל אחד בלמעלה ממיליון עותקים. מייפילד שילב בהם את שירת הפלצט המוכרת שלו עם שימוש חלוצי בגיטרות עם אפקט ווא-ווא, כלי הקשה (קונגס) וליינים עמוקים וגרוביים של גיטרה בס, שנוגנו על ידי הבסיסט ג'וזף "לאקי" סקוט.

הסרט והפסקול עשויים להיתפס כניגודים, שכן הסרט מחזיק בדעות מעורפלות למדי על סוחרי סמים ואף ספג בזמנו ביקורת חריפה על כך שהוא עושה גלוריפיקציה לפשע דרך רכבי הפאר והלבוש המצועצע של פריסט. עדיין, עמדתו של קרטיס מייפילד היא קריטית בהרבה ומשמשת כקול מוסרי המזהיר את הקהילה השחורה מנפילה למלכודת הסמים ברחובות. האלבום הפך להיות רב מכר מפתיע, כאשר כבש את פסגת מצעד 200 האלבומים של בילבורד למשך ארבעה שבועות רצופים (הישג יוצא דופן לאמן שחור באותה תקופה), ובשל הצלחתו, נשכרו שירותיו של מייפילד לספק מוזיקה למספר פסקולים קולנועיים נוספים.

אבל אל תבינו לא נכון... זה לא היה קל לעשות את התקליט הזה... התחייבויות אחרות דרשו את תשומת ליבו של מייפילד קודם לכן. ב-22 בפברואר 1972, הוא הופיע בתוכנית של המנחה הפופולרי דיק קאבט והרגיש שזלזלו בו כשקאבט לא הזמין אותו לשבת לריאיון, כפי שעשה עם כל כך הרבה אמנים אחרים. המפיק של קאבט אמר: "על מה יש לו לדבר איתו?". מייפילד זיהה את ההערה הזו כעקיצה. זה היה ביטול של ההצלחה האדירה שהשיג ושל העמל הרב שהשקיע כדי להגיע אליה. הוא גם היה עסוק בהפקת תקליט ללהקתו הישנה, THE IMPRESSIONS. שמו היה TIMES HAVE CHANGED.

לאחר סיום העבודה על זה, מייפילד קיבל חומרי גלם נוספים מהסרט "סופרפליי" ולא אהב את מה שראה. הוא אמר, "קריאת התסריט לא אמרה לך 'ואז הוא לקח עוד מנת קוקאין', וכדקה לאחר מכן 'הוא לקח עוד מנה'. אז כשראיתי את זה ויזואלית, חשבתי לעצמי, שזה תשדיר פרסומת לקוקאין. לא הייתי צריך לעזוב את השכונה שלי כדי להיות מוקף בדברים שעליהם מדבר 'סופרפליי'. זה היה קל יותר מרוב התסריטים כי זה עסק בסביבה שהכרתי. זה לא שהגטו שורץ סרסורים וסוחרי סמים, אלא שהם פשוט חלק מאוד בולט לעין בגטו. אם תעמוד בפינת הרחוב, אתה תשים לב לסרסור, כי הוא כל כך ססגוני. אם הוא יעבור שם פעמיים, אתה תזכור אותו ותכיר אותו, בזמן שאולי לא תזכור מישהו אחר שעבר שם חמש פעמים. ואתה חייב להבין שחצי מכל עיר גדולה היא גטו". הוא כתב על עצמו ועל הילדות שלו. הוא כתב על הדברים שהוא ראה כשגדל ב-WHITE EAGLE, הדברים שהוא חווה כשחי באחת הערים המופרדות גזעית ביותר בצפון.

ובכל זאת, הוא לא רצה לקחת חלק בסרט שהילל את הדברים האלה. במקום לסגת, הוא הכפיל את המאמצים שלו. הוא עיצב את השירים שלו כניתוחי אופי, כשכל אחד מהם הפך לסרט מיניאטורי בפני עצמו. במידה מסוימת, הוא הפך למצפון של הסרט. מספיק לקרוא את המילים של השיר PUSHERMAN כדי להבין: "אני אמא שלך, אני אבא שלך / אני הניגר ההוא בסמטה, אני הרופא שלך בעת צרה / רוצה קצת קוק? קח קצת עשב / אתה מכיר אותי, אני חבר שלך /הבן אדם העיקרי שלך, באש ובמים / אני סוחר הסמים שלך".

"יצרתי את המוזיקה והמילים כדי שיהוו פרשנות, כאילו מישהו מדבר בזמן שהסרט מתנגן", הוא אמר. "היה לי חשוב לתת משקל נגד לוויזואליה - להיכנס ולהסביר את זה בדרך שבה הילדים לא יקראו את זה כתשדיר פרסומת לסמים". וכשהמסר כבר היה קיים, הוא היה צריך שהמוזיקה תתאים לו, אז הוא חזר לאיש שעשה יותר מכולם עבור המוזיקה שלו - ג'וני פייט, שהתגייס מיד למשימה.

כרגיל, קרטיס הביא קלטות עם חלקיקי נגינה בגיטרה ורעיונות ווקאליים. אך בפעם הראשונה, כשג'וני שמע את השירים, הוא הרגיש חוסר השראה לכתוב עיבודים. "ברוב השירים היו מעט מאוד שינויי אקורדים, מעט מאוד קווים מלודיים", הוא אמר. הלחנת שירים בעלי שני אקורדים לא השאירה הרבה מקום לדמיון מבחינתו. עדיין, ג'וני יצר רקעים מוזיקליים בלתי נשכחים לשירים, מדהימים בגאונותם ובמורכבותם. נבלים, אבובים, כלי מיתר, קרנות, פעמונים וחלילים תורמים לציור התמונה לא פחות מהמילים עצמן. אחת הסיבות להצלחת הדבר היא העבודה המשותפת של תזמורת עם להקה באולפן. כך שאפשר היה לשמוע ביחד כל ניסיון משותף.

הטכנאי רוג'ר אנפינסן נזכר בעבודה באולפן צפוף עם עד ארבעים נגנים בחלק מהשירים. מייפילד והלהקה היו נדחקים בין נבלים, קרנות, כלי מיתר, חלילים ונגנים אחרים, וזמרי הרקע נאלצו לשיר מחדר הבקרה. "זו הייתה הפעם היחידה שעבדתי בצורה כזו עם קרטיס", אמר אנפינסן. "היה נראה שמדובר בניסיון ללכוד חשמל מסוים, אנרגיה חיה". הם הקליטו את השירים בשלושה ימים בלבד, שלאחריהם מייפילד שכלל את קטעי השירה שלו. לאחר מכן, כולם לקחו צעד אחורה כדי להעריץ את התוצר המוגמר.

ברולינג סטון נכתב אז בביקורת על התקליט (אותה פרסם המבקר בוב דונאט בנובמבר 1972): "למעשה, המסר נגד הסמים פה הוא הרבה יותר חזק ומוגדר מאשר בסרט, שדולל על ידי מטרות צולבות סכיזואידיות. הסרט מבליט את תודעת המאצ'יסמו-קוקאין תוך שהוא עושה מוסר פוליטי לגבי התהליך ששומר על סמים בלתי חוקיים, אך רואה שהם מסופקים בכמות לגטו. הדרך היחידה שבה מתייחסים לתודעה פוליטית שחורה היא לגרום לה להיראות חסרת אונים וטריוויאלית.

עם זאת, ה'עלילה' המרומזת במוזיקה ובמילים של קרטיס מייפילד עוקבות מקרוב אחר הקו של הסרט; כל שיר ניתן לזיהוי בקלות עם סצנות שונות; הגישות והתנוחות הרבות שקרטיס נוקט במוזיקה שלו, בין אם זו הפרסונה הקשוחה אך הרגישה או סוג של גוף שלישי נרטיבי, כולן מצביעות על דחיית שליטה בסמים ושחרור עצמי, הנושאים החיוביים ביותר של מה שיהיה סרט בעל השפעה רבה ויהפוך לאחת מיצירות המפתח של הקולנוע האפרו-אמריקאי בשנות ה-70.

אבל האיכות הגדולה ביותר של כל פסקול היא שהוא יכול לעמוד בפני עצמו. זה הוא לא רק פסקול מעולה ומלא דמיון, אלא גם מוזיקה פ'אנקית משובחת והמיטב מבין ארבעת האלבומים של קרטיס מייפילד שנעשו מאז שעזב את להקת THE IMPRESSIONS. התקליט הזה צריך להימכר בכמויות כקוקאין טוב". SAY NO MORE...

קבלו את המהפך הגדול של פליטווד מאק. ב-11 ביולי בשנת 1975 יצא התקליט FLEETWOOD MAC שהציל את הלהקה מאבדון. האלבום, שלעיתים זכה בקרב המעריצים והמבקרים לכינוי "האלבום הלבן" בשל עטיפתו המינימליסטית, הפך לאבן דרך ששינתה לעד את פני הרוק הרך האמריקני.

כבר מהצלילים הראשונים של שיר הפתיחה הקצבי, MONDAY MORNING, היה ברור כשמש בצהרי היום בלוס אנג'לס: זו לא אותה פליטווד מאק שהכרתם. הסאונד היה מהודק, ההפקה מלוטשת, והכיוון היה חד משמעית פופ. הלהקה לקחה את כל מה שהייתה ויצקה אותו לתבנית חדשה, נוצצת וממכרת. המהלך הזה, שהיה הימור מסוכן, התברר כבינגו היסטרי. התקליט ממש לא נסק היישר למקום הראשון. הטיפוס שלו היה איטי להדהים – לקח לו לא פחות מ-58 שבועות שלמים לטפס במעלה המצעד עד שכבש לבסוף את פסגת הבילבורד 200 בספטמבר 1976, והגיע למכירות של למעלה מ-7 מיליון עותקים בארה"ב בלבד והפך לפסקול של אותה שנה. באופן משעשע למדי, במולדתם בריטניה, הקהל היה קצת יותר סקפטי, והתקליט הסתפק בהגעה למקום ה-23 בלבד.

המעריצים הוותיקים והאדוקים, אלו שגדלו על ברכי הבלוז השורשי של הלהקה, ככל הנראה הזדעזעו עמוקות והתאדו כלא היו. אבל לחברי הלהקה, זה לא באמת הזיז. על כל מעריץ בלוז שאיבדו, הם הרוויחו אלף חובבי פופ נלהבים. כדי לבצע את הזינוק הזה, חברי הגרעין המקורי, הבסיסט השקט ג'ון מקווי והמתופף הגבוה וחסר המנוח מיק פליטווד, נאלצו לבגוד באופן כמעט מוחלט בשורשי הבלוז העמוקים שלהם. האם הם היו כל כך נואשים להצלחה מסחרית אחרי שנים של דשדוש? או שאולי, אחרי כל כך הרבה שנים של דשדוש בלוזי פשוט נמאס להם? התשובה, כנראה, נמצאת איפשהו באמצע. וכן, הם השניים שניצבים בצילום העטיפה הקדמי.

סיפור הצטרפותם של הזמר-גיטריסט לינדסי באקינגהאם והזמרת סטיבי ניקס הוא אופרת סבון בפני עצמה. השניים היו צמד לא רק על הבמה אלא גם בחיים, אחרי שלהקתם הקודמת, FRITZ התפרקה. הם חלקו דירת חדר אחד וגירדו שקלים לשכר דירה. לינדסי היה מתאמן שעות על הגיטרה ומקליט דמואים, וסטיבי עבדה לפרנסתם כמלצרית ומנקה.

בשנת 1973 הם הוציאו תקליט משותף תחת השם "באקינגהאם ניקס", עם עטיפה מפורסמת בה הופיעו בסוג של עירום, בתקווה נואשת למשוך תשומת לב (או שאולי פשוט היה חם באותו יום?). למרבה הצער, חברת התקליטים סיפקה שיווק עלוב והתקליט נכשל מסחרית. בסוף 1974, לסטיבי ניקס נשבר מהעוני, והיא כבר תכננה לנטוש את החלום ולחזור ללימודים בקולג'. הייאוש והתסכול הללו בדיוק הם שהובילו אותה לכתוב את שירה המופתי LANDSLIDE במהלך ביקור באספן, קולורדו, בעודה משקיפה על הרי הרוקי ומהרהרת בחשש בעתיד הזוגיות והקריירה שלה.

אך אז, בדצמבר הגורלי של אותה שנה, קרה הנס. גיטריסט הלהקה דאז, בוב וולש, החליט לפרוש (החלטה שנבעה מתשישות עמוקה וממאבקים משפטיים מתישים מול מנהלם לשעבר של הלהקה, קליפורד דייוויס). מיק פליטווד, בחיפושיו אחר אולפן הקלטות חדש, הגיע במקרה לאולפני SOUND CITY בלוס אנג'לס. המפיק במקום, קית' אולסן, רצה להדגים לפליטווד את איכות הסאונד של האולפן והשמיע לו קטע גיטרה מהתקליט הנשכח של "באקינגהאם ניקס". (השיר הספציפי שהושמע באותו רגע היסטורי היה הקטע FROZEN LOVE). פליטווד נדהם מיכולות הנגינה של הגיטריסט האלמוני ומיד ביקש לאתר אותו. הוא רצה את לינדסי באקינגהאם בלהקה. באקינגהאם, במהלך שיתברר כהחלטה גאונית, התעקש: "אני לא מגיע לבד. זו עסקת חבילה, אני וסטיבי, שנינו ביחד". פליטווד, שהיה זקוק נואשות לגיטריסט, הסכים.

לאחר שבועיים אינטנסיביים של חזרות, במהלכם חמשת החלקים של הפאזל למדו להכיר ולנגן יחד, הלהקה נכנסה לאולפן. התוצאה הייתה תקליט שבו הכימיה בין הכותבים השונים יצרה שלם הגדול מסך חלקיו. כתיבת השירים התחלקה כמעט שווה בשווה בין שלושת הכוחות היצירתיים: כריסטין מקווי: הקלידנית וכותבת השירים הוותיקה, הביאה את הטאץ' המלודי והחם. שירים כמו OVER MY HEAD ו-SAY YOU LOVE ME היו פופ מושלם, קליטים ומרגשים, והפכו ללהיטי רדיו ענקיים. מבקר הרולינג סטון דאז קבע שהיא אחת הסולניות וכותבות השירים הטובות ביותר בפופ, וציין כיצד היא הופכת מבנים פשוטים ליצירות אמינות וכובשות.

לינדסי באקינגהאם: הוא לא היה רק גיטריסט מחונן, אלא גם המוח שמאחורי ההפקה המבריקה. הגעתו סימנה שדרוג אדיר בסאונד של הלהקה. גם אם שיר מסוים לא היה יצירת מופת מלודית, תחבולות העיבוד וההפקה שלו הפכו אותו למעניין ומלוטש. הוא קיבל את הכבוד לפתוח את התקליט עם MONDAY MORNING ולחתום אותו עם I'M SO AFRAID האפל והמהפנט, שהוסיף רובד קודר ומאיים לאווירה הכללית.

סטיבי ניקס: האישה שהצטרפה "על הדרך", כחלק מעסקת החבילה, התגלתה כנשק הסודי. היא סיפקה את הלהיט הגדול והמזוהה ביותר עם התקליט, RHIANNON. השיר, אותו כתבה עוד לפני שהצטרפה ללהקה, הציג את כל מה שיהפוך אותה לסמל: מילים מיסטיות על מכשפה, קול מעט צרוד ומסתורי, ומנגינת פופ קליטה עם ריף גיטרה בלתי נשכח. באופן אירוני, דווקא היא, שהמבקרים בתחילה חשבו שאינה משתלבת היטב, הפכה לפנים של הלהקה.

בעוד שהקהל האמריקני חיבק את הלהקה בחום, המבקרים היו חלוקים. בעיתון NME הבריטי, המבקר רוי קאר כתב שהלהקה ויתרה על "סינדרום גיבור הגיטרה" ופנתה למיינסטרים. הוא פספס לחלוטין את העובדה שבאקינגהאם הוא גיטריסט וירטואוז עם סגנון ייחודי משלו. ברקורד מירור קבעו שזה היה אמור להיות התקליט הטוב ביותר של הלהקה אבל הוא "לא ממש מצליח להגיע לשם", ושהקסם מימי התקליט FUTURE GAMES קצת חמק.

וברולינג סטון נכתב: "לא רק שפליטווד מאק כבר לא מכוונת לבלוז, היא אפילו כבר לא ממש בריטית; שני החברים החדשים ביותר, לינדזי באקינגהאם (גיטרה ושירה) וסטיבי ניקס (שירה, גיטרה אקוסטית) הם אמריקנים, וכל חמשת החברים מבוססים כעת. בלוס אנג'לס. הלהקה החלה את דרכה הרוחנית בלוס אנג'לס, באלבום FUTURE GAMES, כשהוא הובל על ידי הגיטריסט / הזמר המסנוור לעיתים קרובות, דני קירוואן. ובכן, קירוואן כבר מזמן איננו, אך ההשראה שלו נותרת בשיריה ובשירתה של כריסטין מקווי (שהתפתחה גם כקלידנית יעילה) ובנגינת הגיטרה החשמלית של באקינגהאם. הודות למאמציהם, פליטווד מאק הוא בקלות האלבום הטוב והעקבי ביותר של הלהקה מאז האלבום BARE TREES.ארבעת השירים שכתבה ושרה כריסטין מקווי מבהירים מתמיד שהיא אחת הסולניות הטובות ביותר בפופ, וגם כותבת שירים מיומנת.

השירים שלה הופכים מבנים של פופ קונבנציונאלי ליצירות אטרקטיביות ואמינות לאורך זמן. כל אחד מהם נשמע כמו שיר רדיו אידיאלי. השירה שלה מעט צרודה, לא יפה אבל לא מושפעת - פשוט כובשת; היא עושה הכל נכון.אך תרומותיה היוו נקודה חזקה מאז הופיעה לראשונה עם הלהקה באלבום KILN HOUSE. מה שהופך את האלבום הזה לשיפור ניכר לעומת האחרונים הם המאמצים של באקינגהאם, שמעניק לפליטווד מאק נוכחות גיטרה וקול מכובדת ומתאימה, דבר שחסר ללהקה מאז עזיבתו של קירוואן. מבין ארבעת הרצועות שהוא שולט בהן, לשיר MONDAY MORNING הפותח יש את המשיכה הראשונית הטובה ביותר, אך שיר הגיטרה הקשיח, WORLD TURNING (שיתוף פעולה של מקווי / באקינגהאם) והשיר I'M SO AFRAID הקודר להפליא, בולטים יותר עם כל השמעה.לעומת זאת, ניקס עדיין לא השתלבה היטב בתוך הלהקה. בהשוואה להשתלבות של מקווי, השירה של ניקס נשמעת קשוחה ומנומסת, במיוחד ב- LANDSLIDE, שם היא נשמעת אבודה ולא במקומה. RHIANNON שלה עובד קצת יותר טוב. הודות לזוגיות המוזיקלית הניכרת בין מקווי לבאקינגהאם, האלבום החדש של פליטווד מאק הופך להיות אלבום מרשים בעוד תקופת מעבר ללהקה".

ההצלחה האדירה של התקליט שלחה את פליטווד מאק למסע הופעות אינסופי, ארוך ומתיש ברחבי אמריקה. הלחץ, התהילה הפתאומית והחיים בדרכים גבו מחיר כבד. נישואיהם של כריסטין וג'ון מקווי התפרקו ברעש גדול. במקביל, מערכת היחסים הסוערת של לינדסי באקינגהאם וסטיבי ניקס עלתה על שרטון והתרסקה. כל הדרמה הזו, כל שברון הלב, הכעס והבגידות, חלחלו ישירות אל תוך החומרים של התקליט הבא שלהם. אותו תקליט, שייקרא RUMOURS, יאגד את כל השברים האישיים הללו לאחת היצירות המוזיקליות המצליחות והמושלמות ביותר בהיסטוריה, עם מכירות של למעלה מ-40 מיליון עותקים ברחבי העולם.

בונוס: קלף חזק מנצח: הסיפור המלא מאחורי התקליט שיצא החודש, יולי בשנת 1974, ושינה את חייה של להקת רנסאנס. שמו הוא TURN OF THE CARDS ותתכוננו - התכנים בו אינם קלים.

בלונדון של 1974, האוויר היה סמיך מצלילי רוק מתקדם. בין להקות ענקיות כמו יס וג'נסיס, להקה אחת, רנסאנס, עמדה על סף יצירת התקליט שיקבע את מקומה בפנתיאון. תקליט שהוא קוקטייל מסחרר של כישרון מתפרץ, אמביציה חסרת מעצורים, הימור עסקי גדול ורגע אחד בזמן שבו כל הקלפים הסתדרו נכון. נו, יש תקליטים שמתיישנים, ויש כאלה שדומים לאדריכלות קלאסית – הם רק הולכים ומשתבחים עם השנים. האלבום הזה של רנסאנס משתייך בבירור לקבוצה השנייה.

עד אותה שנה מכוננת, להקת רנסאנס כבר עברה כמה גלגולים, אבל בשנת 1974 היא סוף סוף מצאה את הנוסחה המנצחת. זו הייתה החמישייה שמעריצים רבים רואים כהרכב האולטימטיבי (אם כי בינינו - למרות שאני מ-א-ד אוהב את ההרכב הזה,ההרכב הראשון עם ג'יין רלף הוא האהוב עליי ביותר). במרכז הבמה, או יותר נכון, מרחפת מעליה, ניצבה אנני הסלאם, זמרת בעלת קול זך ומהפנט שהתפרש על פני חמש אוקטבות. לידה, המאסטרו ג'ון טאוט, קוסם קלידים שרקם שטיחים מוזיקליים מורכבים בפסנתר ובסינטיסייזרים, כשהוא שואב השראה עמוקה מהכשרתו הקלאסית. בבס פרט ג'ון קאמפ שלא רק החזיק את הקצב, הוא צייר מלודיות נועזות שהפכו לסימן היכר של הלהקה. ומאחורי כולם, טרנס סאליבן הניע את המכונה המשומנת הזאת עם תיפוף דינמי ועוצמתי.

אבל החתיכה האחרונה בפאזל, זו שהפכה את הלהקה מיחידה מוכשרת לכוח בלתי ניתן לעצירה, הייתה הגיטריסט והמלחין הראשי, מייקל דאנפורד. דאנפורד היה גיבור הצללים של הלהקה בתקליטים הקודמים. הוא כתב את המוזיקה, אך נשאר מאחורי הקלעים. עבור TURN OF THE CARDS, הוא צעד קדימה והצטרף רשמית לחמישייה. לראשונה, המוח היצירתי שהגה את המלודיות היה גם חלק פיזי ונושם מהדינמיקה הבימתית. זה היה שינוי קטן על הנייר, אך רעידת אדמה בפועל.

הלהקה הגיעה לאולפן כשהיא רוכבת על גל של הצלחה גואה, במיוחד מעבר לאוקיינוס. בארצות הברית, הקהל התאהב בשילוב הייחודי של רוק, פולק ומוזיקה קלאסית. התקליט הקודם, ASHES ARE BURNING, קיבל זמן אוויר נרחב ברדיו והופעות הלהקה היו מוצלחות. ההצלחה הזו הריחה כמו הזדמנות, והיה אדם אחד שנשם את הריח הזה עמוק לריאותיו: המנהל שלהם, מיילס קופלנד.

קופלנד, דמות צבעונית ואנרגטית בתעשיית המוזיקה (ולימים מי שינהל את להקת פוליס של אחיו המתופף, סטיוארט), לא היה איש פראייאר. הוא בדיוק הקים את חברת התקליטים העצמאית שלו, BTM RECORDS והחליט שרנסאנס תהיה ספינת הדגל של המיזם החדש, ו-TURN OF THE CARDS נועד להיות התקליט הראשון שיוצא תחת המותג החדש בבריטניה. זה היה צעד אמיץ שהעניק ללהקה חופש אמנותי ותמיכה כלכלית חסרת תקדים. אבל עם החופש באה אחריות כבדה. הלהקה לא רק הקליטה תקליט חדש, היא נשאה על כתפיה את גורלה של חברת תקליטים שלמה. הלחץ להצליח, הן אמנותית והן מסחרית, היה אדיר. כישלון לא היה אופציה פה.

ההקלטות נערכו באולפני דה ליין לי בוומבלי, לונדון. על ההפקה הופקד דיק פלאנט, ששימש כטכנאי בתקליט הקודם והכיר את הלהקה היטב. כשהתכתבתי עם דאג בוגי (מי שהיה בסיסט בלהקת קווין לפני ג'ון דיקון ועבד אז כטכנאי אולפן במתחם ההוא) הוא סיפר לי שלעבוד לצד דיק פלאנט בהקלטות ההן הייתה חוויה שגרמה לשערות ידיו לסמור. מבחינת בוגי, פלאנט היה גאון בלהקליט סאונד באולפן ההוא. האווירה באולפן הייתה מחשמלת. החמישייה, שכעת פעלה כיחידה מגובשת ומשופשפת, עבדה באינטנסיביות כדי לתרגם את הנופים המוזיקליים הגרנדיוזיים שבראשם לסלילי ההקלטה.

השיר שפותח נקרא RUNNING HARD, עם תחושה של מאבק ומרדף בלתי פוסקים. ההשראה למילותיה של תמלילנית הלהקה, בטי תאצ'ר, הגיעה מחוויה אישית ומטרידה. היא תיארה הליכה לאורך שביל צוק בין הים לקו הרכבת לאחר שהחמיצה את האוטובוס האחרון, ואת התחושה שהיא נרדפת על ידי כוח בלתי נראה. זה תורגם לתמונה רחבה יותר עם קצב החיים הבלתי פוסק ולתחושת השאיפה המתמדת ללא יעד ברור. מבחינה מוזיקלית, השיר בולט בציטוט משפט מלודי מתוך השיר MR PINE, שבא בתקליט ILLUSION מהגרסה המוקדמת יותר של הלהקה, כמו גם קטע מתוך LITANIES מאת המלחין הצרפתי ג'האן אלן. השימוש ביצירה של אלן נעשה בתחילה ללא אישור מפורש ממשפחתו, מה שהוביל לאיום בתביעת זכויות יוצרים, אך העניין יושב לבסוף. מעניין לציין שלמרות ש-LITANIES נכתבה במקור לעוגב וג'ון טאוט ביצע אותה בהקלטה על פסנתר בצורה וירטואוזית ומרשימה.

אחריו באה הבלדה I THINK OF YOU. בניגוד מוחלט לעוצמת השיר הקודם זו בלדה עדינה ומרגשת. בטי תאצ'ר חשפה כי המסר של השיר הוא אהבה אוניברסלית וללא תנאי. הוא מדבר על היכולת להחזיק חיבה לכלל האנושות, אפילו לאלה שנראים "בלתי ניתנים לאהבה". המילים מבטאות צורה טהורה ומקיפה של אהבה, המתעלה על מערכות יחסים אישיות ומתפשטת לחיבוק רחב ופילוסופי יותר של בני האדם. המנגינה הפשוטה אך האלגנטית ושירתה הצלולה והמרוממת של אנני הסלאם מעצימות את המסר.

צד א' נחתם עם THINGS I DON'T UNDERSTAND. זה אפוס מתמשך בן תשע דקות, המתעמק בנושאים קיומיים של בלבול, כשהמילים נכתבו במשותף על ידי מייקל דנפורד ומתופף-מייסד להקת רנסאנס המקורי ג'ים מקארטי, משקפות תחושה של בלבול לנוכח פעולתו המסתורית של היקום. השיר היה בפיתוח מאז ימיה הראשונים של הלהקה.

הצד השני נפתח עם BLACK FLAME, שיר עוצמתי ודרמטי שנוצר בהשראת מלחמת וייטנאם. בטי תאצ'ר הסבירה שהשיר בוחן את היכולת האנושית לרוע ואת הרעיון שכל אחד מסוגל לבצע מעשים נוראיים אם הוא מאמין שמטרתו צודקת. "הלהבה השחורה" משמשת כמטאפורה לאופי ההרסני והצורך של שנאה וסכסוך. אחרי כן מגיע COLD IS BEING עם עיבוד ל"אדאג'יו בסול מינור" המפורסם, המיוחס בדרך כלל למלחין הבארוק תומאסו אלבינוני (אם כי מי שכתב אותו באמת נתון במחלוקת והקונצנזוס כיום הוא שהמוזיקולוג האיטלקי רמו ג'אזוטו הלחין את רובה המוחלט של היצירה בעצמו במאה ה-20).

המילים הנוגעות ללב של בטי תאצ'ר ונגינת ההאמונד (בצליל שבא לדמות עוגב) הופכות את היצירה המלנכולית למדיטציה עמוקה על עצב, בדידות ותמותה. השירה של הסלאם בשיר זה הוקלטה תוך שימוש באפקט הדהוד בולט במיוחד, במטרה לדמות שירה בתוך חלל של קתדרלה עצומה - מה שהוסיף נופך כנסייתי ורוחני למילים המקפיאות.

צד ב' נחתם עם MOTHER RUSSIA. התהליך הקבוע שלהם היה שדאנפורד שולח לה קלטת עם מנגינה, והיא הייתה כותבת מילים בהשראתה. אך בתקליט הזה, התרחשה חריגה אחת שהולידה את אחד השירים החזקים יותר של הלהקה. תאצ'ר קראה את הרומן המטלטל של הסופר הרוסי וחתן פרס נובל, אלכסנדר סולז'ניצין, "יום אחד בחייו של איוון דניסוביץ'", המתאר את זוועות החיים במחנה עבודה סובייטי. הסיפור נגע בה כל כך עמוק, שהיא כתבה את המילים לשיר MOTHER RUSSIA עוד לפני ששמעה תו אחד. היא שלחה את הטקסט לדאנפורד, ובכך הפכה את תהליך היצירה על פיו. התוצאה הייתה אפוס מוזיקלי עוצר נשימה. ממש באותה השנה בה הוקלט התקליט (1974), סולז'ניצין נעצר וגורש מברית המועצות למערב בעקבות פרסום "ארכיפלג גולאג", מה שהפך את השיר לאקטואלי ופוליטי מתמיד. היצירה הפכה מיד לאחד מעמודי התווך של הופעות הלהקה, ושימשה לרוב כדי לחתום את ההדרן, תוך שהיא מאפשרת לג'ון טאוט להפגין סולו פסנתר עוצמתי וסוחף.

וכדי להשלים את הפאר, גויס המעבד התזמורתי ג'ימי הורוביץ שהוסיף עיבודים מרהיבים לכלי קשת ונשיפה שהשתלבו באופן מושלם עם הסאונד של הלהקה, והעניקו לתקליט עומק מבלי להאפיל על נגינת החמישייה.

אי אפשר לדבר על התקליט הזה בלי להזכיר את העטיפה המהפנטת שלו, פרי יצירתם של אנשי סטודיו העיצוב HIPGNOSIS - המוח מאחורי כמה מהעטיפות המוכרות ביותר בהיסטוריה של הרוק, כולל אלו של פינק פלויד ולד זפלין. הדימוי של קלפי טארוט הפרושים על רקע נוף מיסטי קלע בדיוק לתחושת המסתורין והפאר של המוזיקה. למעשה, הלהקה כל כך התלהבה מהקונספט הוויזואלי, שזה העניק לתקליט את שמו. המבנה האדריכלי המופיע על העטיפה מאחורי הקלפים הוא טירת וורוויק שבאנגליה. אירוני למדי שלמרות ששם הלהקה הוא "רנסאנס", העטיפה העניקה לאלבום דווקא סגנון ואווירה המזוהים עם ימי הביניים.

בונוס: החודש, יולי בשנת 1980, סיפר סטיב מאריוט (לשעבר מלהקת SMALL FACES) לעיתון TROUSERS PRESS על התקופה שלו עם אותה להקה בסיקסטיז. יש לו דברים מעניינים לספר שם.

"בשנת 1965 עבדתי בחנות מוזיקה ונפגשתי שם עם רוני ליין - בחור קטן ונחמד, בגיל שלי. מכרתי לו שם את גיטרת הבס הראשונה שלו. שאלתי אם הוא הרוצה לנגן איתי בחתונות ומסיבות בר מצווה. הוא אמר כן וצירפנו את קני ג'ונס המתופף שהכרנו. ג'ימי ווינסטון היה נגן אורגן, אבל יותר חשוב זה שהיה לו רכב הסעות. אז הוא צורף גם כן.

תוך אחד עשר שבועות היה לנו להיט במקום ה-14 במצעד! זה היה מטורף, לא ביקשנו את זה ולא האמנו שזה קרה לנו. עד אז כבר ויתרתי על הניסיון להצליח. התחלנו לעשות מועדונים קטנים וחתונות, אבל בגלל שהפכנו להיות חלק מאופנת ה- MODS, נתבקשנו להופיע במועדון הפלמינגו. לא מיהרנו לשמוח מזה, כי לא היינו טובים. הלהקה האחרת שפעלה באופנה ההיא הייתה להקת המי.

מנהלים החלו לתור אחרינו והחלטנו ללכת עם מי שיציע את סכום הכסף הגבוה ביותר. היה זה דון ארדן שנתן לנו 40 ליש"ט בשבוע! זה היה 40 ליש"ט יותר ממה שהיה לנו בשבוע. אבל הנה היה לנו להיט גדול, WHATCHA GONNA DO ABOUT IT, ורק 40 ליש"ט נכנסו כל שבוע לקופה שלנו.

היו לנו שירים שכתבנו אבל לא הרשו לנו בתחילה להשתמש בהם. היינו צריכים להוכיח את עצמנו. קיבלנו הזדמנות לכתוב את הסינגל השני שלנו, I'VE GOT MINE, שלא הצליח כלל. אז נאלצנו להקליט את SHA LA LA LEE, שכתבו מורט שומאן וקני לינץ'.

לינץ' היה מניאק אמיתי. גרנו אז, כל הלהקה, בבית אחד וכשהוא בא אלינו עם המון שירים כאופציות להקלטה, נאנחנו שהוא בכלל בא. לא רצינו אותו. הוא השמיע לנו עשרות שירים מחורבנים שלא רצינו כלל. אז התחלנו לכתוב שירים, כמו HEY GIRL ו- ALL OR NOTHING, ומאז לא הבטתי לאחור מבחינת כתיבת שירים.

הרכב של ג'ימי וינסטון התקלקל והוא מצא את דרכו אל מחוץ ללהקה. במקומו הבאנו את איאן מקלייגן והתקליט הראשון שעשינו הוקלט באופן חי באולפן. חוץ מכמה שירים שהקלטנו לפני כן עם ג'ימי, השאר נעשה בסשן אחד של שלוש שעות. האמת שהקלטנו הרבה חרא לחברת DECCA ואני מייעץ לאנשים להימנע מלקנות את זה.

מדון ארדן עברנו להיות מנוהלים על ידי אנדרו לוג אולדהם, המנהל של הסטונס. אז התחלנו להקליט דברים טובים יותר, לחברת התקליטים שהוא הקים, IMMEDIATE. את השיר TIN SOLDIER כתבתי במקור לזמרת פי.פי ארנולד. האמת שכתבתי את השיר על מי שהייתה אחר כך אשתי הראשונה. אז הבאתי את השיר לארנולד, והיא כל כך התלהבה ממנו שהבנתי שעליי דווקא לשמור אותו לי וללהקתי. במקום זה כתבתי לה שיר שנקרא IF YOU THINK YOU'RE GROOVY.

לא רצינו לשחרר את LAZY SUNDAY כסינגל, למרות שידענו שיהיה להיט. לא רצינו את הגימיקים המסחריים האלו. העדפנו שירים כמו ITCHYCOO PARK. האפקטים בו היו מיוחדים והיה צורך בשישה מהנדסים עם ארבע מכונות הקלטה, שיפעלו ביחד כדי שנוכל לעשות אפקט PHASING על התופים. נהגנו להטריף את טכנאי ההקלטה עם הדרישות שלנו. הם ניסו להתנגד בטענה שזה לא אפשרי מבחינה טכנית ושזה נוגד את אתיקת ההקלטה. לא הסכמנו לשמוע להם.

כולם חשבו שאנדרו אולדהם מפיק אותנו. אני זוכר שיחה עם גרהאם נאש כשהיה עם ההוליס. בזמן שחיכינו לתורנו להצטלם באולפן לטופ אוף דה פופס הוא אמר, 'אני אוהב את מה שאנדרו עשה בשיר LAZY SUNDAY'. אמרתי, 'על מה לעזאזל אתה מדבר? זה אנחנו!'.

אחרי זה קיבלתי המון הצעות להפיק אנשים אחרים, אני ורוני ליין בנפרד. דבר אחד אהבתי, שמעולם לא קיבלתי קרדיט הפקה עליו למרות שהפקתי אותו, היה SUPERNATURAL FAIRY TALE, שהיה שיר הנושא באלבום של להקת ART, שהפכה אחר כך להיקרא SPOOKY TOOTH. הם רצו את אפקט ה- PHASING וכל החרא הזה, אז עשיתי להם את זה. זה יצא לאור עם קרדיט הפקה לג'ימי מילר, שעשה את שאר האלבום.

את האלבום OGDENS NUT GONE FLAKE, שיצא בשנת 1968, לקח לנו כשנה לעשות. צד אחד בו היה קונספטואלי. רוני ואני נהגנו להתמסטל ולשבת בערב בגינת הבית. ערב אחד התחלנו לדבר על עשיית שיר שהדמות המרכזית בו היא אידיוט שהולך לברר היכן הירח הלך. מין סיפור קוקני שכזה. אז החלטנו שנעשה צד שלם של זה ולא אלבום שלם, כדי לא לשעמם אנשים עם זה יותר מדי. זה גרם לנו לצחוק ואהבנו כל דבר שגרם לנו לצחוק.

אלוהים יודע איך זה הצליח. אבל זה הצליח ואני גאה בזה מאד. זה היה שווה שנה של עבודה. הקלטנו באולפנים שונים רק כדי לבדוק באיזה אולפן יש את הצליל הטוב ביותר. והבאנו את סטנלי יונווין המטורף לעשות את הקריינות בין השירים. נתנו לו כל מיני מושגים מדליקים שיגיד בתוך הטקסט הקוקני שלו. רק העריכה של דבריו עם המוזיקה שלנו לקחה שלושה חודשים. אני עדיין שמח להשמיע לי את האלבום הזה, כשאני מוצא עותק במצב טוב שלו.

האלבום הזה יוצא מחדש אחת לכמה שנים ועכשיו שמו את העטיפה העגולה שלו כצילום רגיל בריבוע. וזה אחרי כל העבודה המטורפת שעשינו כדי להוציא אותו כקופסה עגולה! האלבום גרף בזמנו כל פרס אפשרי ותפסנו את אנדרו אולדהם אוסף אותם ושם אותם במשרד שלו כאילו הם שלו.

ואז הגיעה שנת 1969 ועזבתי את הלהקה. הדבר השלם האחרון שעשינו לפני לכתי היה שיר בשם THE AUTUMN STONE. זה היה אמור להיות שיר הנושא של התקליט הבא שלנו, שלא הצלחנו לסיים. אנדרו ממש לא אהב את השיר הזה והאירוניה היא שהוא מיהר להפיק אלבום אוסף שלנו, עם כל מיני קטעים שונים ומשונים, וקרא לו בשם הזה.

הקלטנו המון חומר שלא הספקנו לסיים. והיה גם התקליטון עם השיר THE UNIVERSAL. הקלטתי אותו על קסטה בגינת הבית שלי. לכן שומעים ברקע כלב נובח. זה אחד השירים המצחיקים יותר שכתבתי.

באלבום THE AUTUMN STONE יש גם כמה קטעים שהוקלטו בהופעה שעשינו, מיד אחרי צאת OGDENS NUT GONE FLAKE, בניוקסל. חשבנו אז להוציא אלבום בהופעה חיה. אבל לא היינו להקה של הופעות בזמן הזה. היינו להקה אולפנית שיצאה להופיע. לא ראיתי כיצד יכולנו לעשות משהו טוב מ- OGDENS NUT GONE FLAKE. ניסינו לבצע כמה שירים ממנו בהופעה חיה וזה נשמע איום ונורא. אז ראיתי שזה הזמן הנכון לעזוב. רציתי לעזוב לפני שהלהקה תהפוך לערמת גחלים. לכן, כל מה שתקראו בעיתונים אינו נכון, חוץ מהדבר הברור שעזבתי את הלהקה בגלל הפחד שנגמור על הקרשים".

בונוס: להקת הרוק המתקדם, ג'נטל ג'יאנט, מודל החודש, יולי בשנת 1972.

זו היא להקה שנראה שהפופולריות שלה הייתה קיים כמעט לגמרי מחוץ למולדת שלה. בתקופה ההיא היא הופיעה בארה"ב עם ג'תרו טול וזה עבר בהצלחה, אך לא הגיע לעיתונות הבריטית, דבר שהטריד את חברי הלהקה, שהצביעו על היחס הלא הוגן שהם קיבלו כאשר עיתון מסוים נתן ביקורת גרועה על האלבום שלהם, מהסוג שהם חשבו שהיה לגמרי לא הוגן והראה כי המבקר אף פעם לא הקשיב לזה.

בגלל זה הם שלחו מכתב מחאה חזק למערכת העיתון זכו באייטם התנצלות שבו הכותב -מבקר הודה שרק שמע פעם אחת את התקליט. הם גם הדגישו שאנשי עיתונות בריטים לא מבינים את אחריותם כלפי האמנים בפומבי. מילת שבח אחת בשבועונים למוזיקה הייתה יכולה להשפיע על אלפי קוראים בכל רחבי בריטניה לשמוע את הלהקה המדוברת והדבר היה גורם גם לקהל בארצות אחרות באירופה לשים לב.

"הזניחו אותנו ללא הרף במקום שבו נוצרנו". אמר אחד מהם בעצבנות. "אנחנו במצעדי האלבומים כעת באיטליה ובהופעה אחת ברומא הופענו מול 20,000 איש וזו רק ההזדמנות אותה אנו צריכים באנגליה. מה שאנחנו צריכים זה קהל טוב להופעות. הוכחנו שניתן לעשות זאת. אנחנו לא סוג של להקה למועדונים. אנו צריכים לקבל הזדמנות להישמע. התקליט האחרון שלנו, THREE FRIENDS, כנראה יעשה את זה באירופה ואנחנו מקווים שזה יקרה גם באנגליה".

בונוס: החודש, יולי בשנת 1976, נאמרו גם הדברים האלו בדפי גיליונות הרקורד מירור שיצאו באותו חודש.

"להיות על הבמה היה נהדר אבל מחוץ לבמה לא הייתי מאושר הרבה זמן" - דיוויד קוברדייל, עד לא מזמן הזמר של דיפ פרפל.

"אני חושב שאנחנו חייבים חומר מתאים למצעדים. כלומר, אנחנו כותבים שירים ולא אופרות יפות, והדגש תמיד היה על שירים עם מלודיה חזקה. כשפיטר (גבריאל) התחיל להשתמש בתלבושות במופע, הציבור התחיל לשים לב אבל זה הגיע לשלב שבו אנשים ציפו ממנו ליותר מדי והוא התחיל להרגיש כמו חיה מופעית" - פיל קולינס מלהקת ג'נסיס.

"הפרסום הטוב ביותר הוא הדברים הרעים. התרגלתי שאנשים מבקרים את מה שאני עושה, וזה לא אכפת לי" - דמיס רוסוס.

"אני מרגיש שאנחנו פרפקציוניסטים, אנחנו מתאמצים הרבה בכל דבר שאנחנו עושים. "אני לא אהפוך לגולה מס. בכל מקרה, עדיין לא. נצטרך לראות מה יקרה.לא הייתי רוצה לעזוב את אנגליה כי אאבד את כוס התה שלי - ג'ון דיקון מלהקת קווין, שזמן קצר לאחר מכן כבר ייאלץ לגלות מאנגליה.

"לא היינו נכנסים לעסקי המוזיקה אם לא היינו רציניים מספיק כדי להתאמץ עד הסוף" - פרדי מרקיורי מלהקת קווין.

בלוג מוסיקה - כל מה שרציתם לדעת על מוזיקה - ועוד קצת.

הנכם מוזמנים לשתף את הבלוג עם חבריכם.

רוצים לשמוע עוד הרצאות מעניינות על הופעות מוסיקה? זמרים ישראליים? להקות רוק? הביטלס? תקליטים? רוק מתקדם? ועוד מגוון נושאים? מוזמנים ליצור איתי קשר. בינתיים, בואו ליהנות גם מפודקאסט מומלץ ומבלוג המוסיקה באתר.