רוק מסביב לשעון: מה קרה ב-11 ביולי בעולם הרוק

כל יום מציין אירועים משמעותיים בהיסטוריה של מוזיקת הרוק והפופ, עם שפע של אנקדוטות פורצות דרך שהתרחשו בעשורים קודמים. כשאנחנו מסתכלים אחורה בזמן, על היום הזה בתולדות המוזיקה, אנחנו נזכרים ברגעים המדהימים שעיצבו את נוף הרוק והפופ, החל מיציאתם של תקליטים אגדיים, הופעות אייקוניות וגם דברים משמחים לצד עצובים שקרו לאמני המוזיקה המובילים.

כחובבי מוזיקת רוק, אנחנו לא יכולים שלא לחוש תחושת נוסטלגיה כשאנחנו מהרהרים באירועים הבלתי נשכחים שהתרחשו אז. הנכם מוזמנים לצלול איתי למנהרת הזמן עם אירועי פופ ורוק שאספתי עבורכם ממקורות שונים ונדירים מאד שאינם ברשת. אהבתם וברצונכם לקבל עוד ועוד? בשביל זה בניתי עבורכם הרצאות מוסיקה מעשירות ומעניינות ופודקאסטים מומלצים.

אז מה קרה ב-11 ביולי (11.7) בעולם של רוק קלאסי?

חקר, ערך וכתב: נעם רפפורט

הציטוט היומי: "אני לא מקשיב לשירים של להקת הדלתות. יש שירים שעשינו בלהקה שאני ממש לא אוהב לשיר. אני אוהב לשיר את הבלוז. את הטריפים החופשיים האלה של הבלוז שאין בהם התחלה או סיום ברורים. זה פשוט נכנס למסלול מסוים בו אני יכול להמציא דברים על המקום. וכולם עושים סולואים מסביבי. אני אוהב סגנון כזה של שירים ולא את השירים בעלי המבנה הברור מדי. אני אוהב להתחיל קטע בלוז מאולתר ולראות לאן זה ילך משם. לא מזמן עשינו ג'אם סשן שכזה בדלתות. היינו זקוקים לשיר נוסף לתקליט הרביעי שלנו. אימצנו את המוחות שלנו חזק מאד אבל לא הצלחנו להביא אותו. היינו באולפן ולפתע התחלנו לזרוק לאוויר כל מיני שירים ישנים. הדבר הוביל לג'אם אולפני שנמשך כשעה. בג'אם הזה סקרנו את היסטוריית מוסיקת הרוק. התחלנו עם הבלוז, עברנו לרוק'נ'רול, מוסיקת SURF, מוסיקה לטינית - כל הסיפור. לקטע הזה שהקלטנו אני קורא ROCK IS DEAD. אני בספק אם מישהו ישמע את זה אי פעם". (ג'ים מוריסון ברולינג סטון, שנת 1969).

גראונד קונטרול טו מייג'ור טום! ב-11 ביולי בשנת 1969 יצא באנגליה תקליטון לדייויד בואי עם השיר SPACE ODDITY.

צדו השני של התקליטון בא עם השיר WILD EYED BOY FROM FREECLOUD. עותקי פרומו נשלחו לכלי התקשורת השונים ובהם מיקס סטריאופוני. בחנויות, משום מה, נמכרו התקליטונים כשהם במיקס מונו. הביקורות מיהרו לשבח.

עיתון מלודי מייקר בביקורתו אז: "דייויד הוא בחור צעיר ומוכשר שכתב שירים טובים רבים ומתרכז כיום במופעי פנטומימה. הוא הפיק פעם אלבום מעניין שאיבדתי במסיבה בה הייתי בארלס קורט, ומאז לא זכיתי לראותו. מאז, בואי לא הצליח לצוף מבריכת המחתרת האישית שלו. פיסת המוזיקה החדשה הזו שלו, שמזכירה את הבי ג'יז, כתובה ומבוצעת באופן יפהפה. באופן מוזר, זה עוד יכול להיות להיט ולהזניק את בואי לפסגה".

גם בעיתון "דיסק" נעשתה השוואה עם שיר זה לסגנון להקת הבי ג'יז ונכתב שם גם ש"יש לי התערבות במשרד שזה הולך להיות להיט גדול מאד שיפיל את כולם".

גם זה קרה ב-11 ביולי: סקנדלים, קאמבקים וחימומים היסטוריים. ברוכים הבאים למסע בזמן היישר אל הרגעים הגדולים, הקטנים וההזויים של עולם המוזיקה. קחו כוס קפה, תגבירו את הווליום ובואו נצלול פנימה.

1971: כשפיטר פגש את ברוס

דמיינו את הסיטואציה: מועדון קטן בניו ג'רזי, והלהקה הבריטית המצליחה HUMBLE PIE עולה להופיע. אבל רגע לפני שהם מפוצצים את המקום עם הבלוז-רוק הכבד שלהם, על הבמה עולה בחור צעיר, קצת כחוש, עם גיטרה וחלומות גדולים. קוראים לו ברוס ספרינגסטין, וביחד עם להקתו דאז הוא נותן הופעת חימום כל כך מחשמלת, עד שהיא גונבת את ההצגה.

מישהו אחד בקהל שם לב במיוחד. זה היה פיטר פרמפטון, הגיטריסט של HUMBLE PIE בעצמו, שכמה שנים מאוחר יותר יהפוך לאחד הכוכבים הגדולים בעולם עם האלבום FRAMPTON COMES ALIVE. פרמפטון נשאר פעור פה מהאנרגיה והכישרון הגולמי של ספרינגסטין. בסוף הערב הוא ניגש אל הבחור הצעיר מניו ג'רזי והודיע לו חגיגית: "אני רוצה אותך כמופע החימום שלנו לכל שאר ההופעות באזור". השאר, כמו שאומרים, היסטוריה. הבוס החל את דרכו, ופרמפטון הוכיח שיש לו אוזן לא רק לגיטרות, אלא גם לכישרונות ענק.

1975: כשהחליל מחוץ למודי בלוז - זה לא חליל הקסם!

באותה שנה, איש כלי הנשיפה והקולות של המודי בלוז, ריי ת'ומאס, החליט שהגיע הזמן לצאת לדרך עצמאית. הוא שחרר תקליט סולו ראשון בשם היומרני FROM MIGHTY OAKS. ובכן, אם להסתמך על הביקורת שפורסמה אז במגזין הרולינג סטון, מהאלונים האדירים האלו לא צמח אפילו בלוט אחד ראוי.

המבקרים פשוט קטלו את התקליט מכל כיוון אפשרי. "זה עוד ספין-אוף מבית היוצר של המודי בלוז", הם כתבו, "ותקליט הסולו הראשון של ריי ת'ומאס הוא מגוחך ממש כמו השם שלו". הם לא עצרו שם ולעגו גם ל"עטיפה הרומנטית-מזויפת והקיטשית שרק מוסיפה למבוכה". ומה לגבי המוזיקה? ובכן, תשעת השירים תוארו ככאלה ש"נעים על הסקאלה שבין בינוניות משמימה לאומללות צרופה". הלחנים הדלילים, כך נטען, קרסו תחת הנטל של העיבודים התזמורתיים המנופחים. על יכולותיו של ת'ומאס כזמר נכתב: "הקול הכמו-אופראי שלו בורח מהר מדי לצלילים רועדים וחוסר יכולת בסיסי להחזיק טון". שורת הסיכום הייתה מוחצת ומשעשעת במיוחד: "זו פשוט דייסה של צלילים ותו לא". כנראה שעדיף היה להישאר עם החליל בלהקה.

1968: החתונה המוזרה של "מג'יק אלכס"

בסוף שנות השישים, סביב להקת הביטלס הסתובבה חבורה צבעונית של טיפוסים, ואחד הידועים והשנויים ביותר במחלוקת שבהם היה יאני "מג'יק אלכס" מרדאס. "גורו האלקטרוניקה" והממציא-בעירבון-מוגבל הזה, שהבטיח ללהקה פלאים טכנולוגיים כמו אולפן של 72 ערוצים ושדה כוח בלתי נראה סביב הבית של ג'ורג' הריסון, התחתן ב-11 ביולי 1968.

הכלה המאושרת (או שלא) הייתה יופרוסין דוקסיאדס בת ה-22, בתו של ארכיטקט יווני בעל שם עולמי. החתונה עצמה הייתה אירוע נוצץ בכנסייה יוונית אורתודוקסית בלב לונדון, והשושבין של החתן לא היה אחר מאשר ג'ון לנון. בין האורחים המכובדים שהגיעו לחלוק כבוד היו גם יוקו אונו, הזמר דונובן, וג'ורג' האריסון שהגיע עם אשתו דאז, פאטי בויד. על מעלליו הרבים וההזויים של מרדאס, שבסופו של דבר בעיקר עלה לביטלס הרבה כסף ועצבים, אפשר לקרוא בהרחבה בספר שכתבתי, "ביטלמאניה!".

1994: הרולינג סטונס חוזרים לנשוך ב-VOODOO LOUNGE

הרולינג סטונס היו צריכים אז להוכיח שהם עדיין רלוונטיים והם עשו זאת בגדול עם התקליט VOODOO LOUNGE. הביקורות היו נלהבות, והרולינג סטון הכריז על קאמבק מפואר. "נעלמו המהלכים החלקלקים, הקריצות הטרנדיות והשירים חסרי הברק", נכתב במגזין. "התקליט החדש של הלהקה הוא מרושל ומרהיב בו זמנית, ומתענג על הרוק'נ'רול המובהק שהסטונס הוכרו כשליטיו הבלעדיים לפני כמעט 30 שנה". קרדיט גדול ניתן למפיק דון ווז, שהצליח לעדכן את הסאונד מבלי לאבד את המהות. "יחד, הם שומרים על הגרובים קצרים ובועטים, מה שיוצר תקליט מהודק אך לא מעובד מדי, מסודר אבל בשום אופן לא מנומס". התיפוף הגאוני של צ'ארלי ווטס פינה מקום לבסיסט החדש, דאריל ג'ונס, להשתלב בקלות, והשירה של מיק ג'אגר תוארה כ"עונג צרוף".

אבל הסטונס לא באמת השתנו. הביקורת ציינה בהומור שהם "שומרים על הגישה מתקופת האבן שלהם בכל הנוגע לנשים ומין, גם כשהם חצו את גיל העמידה". המבקר אף ציטט מישהו שרטן בעיתון: "למה הם לא שרים על דברים שבאמת מעסיקים אותם, כמו כאבי גב כרוניים או התחמקויות ממס?". התשובה של המבקר הייתה מושלמת: "אולי אלו נושאים ראויים, אבל אני טוען שמיק הסבא הזה עדיין עשיר בהורמונים ושמח יותר בזכות זה". אמן!

הכוכבים שנולדו ב-11 ביולי:

ג'ון לוטון (1946): הזמר של להקות הרוק הכבד LUCIFER'S FRIEND ואוריה היפ. לוטון הלך לעולמו ב-29 ביוני 2021.

פיטר מרפי (1957): הסולן הכריזמטי וסנדק הגות' של להקת באוהאוס, שהגדירה ז'אנר שלם.

ריצ'י סמבורה (1959): הגיטריסט ושותפו המרכזי של ג'ון בון ג'ובי לכתיבת הלהיטים הגדולים של להקת בון ג'ובי.

סוזן וגה (1959): הזמרת-יוצרת המוכשרת שהביאה לעולם קלאסיקות נשיות נפלאות.

המתופף שפוטר מגאנס אנד רוזס בגלל סמים?! זה נשמע כמו בדיחה גרועה... ב-11 ביולי בשנת 1990 פוטר סטיבן אדלר, מתופף להקת הרוק, גאנס אנד רוזס, בגלל התמכרותו הקשה לסמים.

אדלר הסביר בספרו האוטוביוגרפי: "כשחזרנו ללוס אנג'לס, שוב הלכנו כל אחד לדרכו. הגעתי לעוד צומת כשהגוף שלי הזהיר אותי לעצור מלחגוג ללא הכרה. לחצתי על הברקס במשך כשבוע, ואז פתאום חליתי מאוד.

לא היה לי מושג מה לא בסדר איתי. עישנתי הרואין באופן קבוע ונתתי לזה הפסקה בלתי מוגבלת. עכשיו, רעדתי כולי, הרגשתי מאוד חלול וקר. חוויתי את הכוח הבוטה המלא של גמילה שכזו, שכן הגוף שלי כאב כמו שלא כאב מעולם.

גרתי בחדר אמבטיה, כל הזמן צריך להקיא. התקשרתי לדאגי וסיפרתי לו מה עובר עלי. הוא אמר לי שהוא

רוצה לקחת אותי מיד לרופא, ומיד נרגעתי, חושב, 'טוב, דאגי, תשמור עליי'. אז הלכנו למתקן רפואי באולימפיק ובפיירפקס. הרופא שם בידי רבע כדור קטן והורה לי לקחת את זה עם מים. הוא אמר לי, 'זה יגרום לך להרגיש טוב יותר, כי גם אם תנסה לרמות ולקחת הרואין, לא תרגיש כלום'. מה שהוא לא אמר לי (ומה שהרופא המזוין לא טרח לבדוק קודם) זה שאתה צריך להיות נקי לחלוטין מסמים כדי לקחת את זה. מטופלים היו צריכים גמילה מלאה על מנת שהתרופה תפעל כראוי. אם היו לך אופיאטים במערכת הגוף כשלקחת את זה, היא תרסק אותך. אלוהים, גיליתי את זה בדרך קשה.

תוך שעות לאחר שחזרתי הביתה, חליתי אף יותר גרוע ממה שהיה לפני. התקשרתי לדאגי ואמרתי לו, 'מה לעזאזל הוא נתן לי? זה לא עובד. אני חולה יותר ממה שהייתי אי פעם בחיי!' הוא שלח אחות לבדוק אותי. אחרי שהיא עזבה, אני זוכר שהתיישבתי, הוקל לי לרגע שעכשיו אני בסדר. אבל הזיעה התחילה לרדת על הפנים שלי, פתאום נבהלתי בצורה מדהימה ובכנות חשבתי שאני הולך למות. התחושה הזו נמשכה נצח, כי

כפי שאמרתי, לא נגמלתי לחלוטין. הרופא היה צריך לשאול מה מצבי לפני שנתן לי את זה. הייתי חולה נורא במשך שבועות.

ואז הגיעה מכת המוות: סלאש (הגיטריסט של הלהקה) התקשר אליי ואמר לי שאנחנו הולכים להיכנס לאולפן כדי להקליט את השיר CIVIL WAR. 'אחי, לא דיברת עם דאגי? אני חולה לעזאזל'. סלאש לא רצה לשמוע את זה. קולו היה מנותק באופן מוזר, אפס רגש. 'אנחנו לא יכולים לבזבז עוד כסף', הוא ענה. האם באמת שמעתי את החרא הזה? מהחבר הכי יקר שלי, הבחור שעזרתי לו להיכנס ללהקה? לעזאזל! איפה הייתה הנאמנות?

איפה החמלה? 'לעזאזל עם זה, סלאש. תקשיב לי. שנינו מכירים מישהו בלהקה שבזבז הרבה יותר זמן וכסף ממה שהיה עולה לדחות את סשן ההקלטה המחורבן הזה. זה יהיה רק עוד שבוע או יותר שייקח לי להשתפר'. לא הקלטנו יותר משנה ועכשיו הם רצו להקליט שיר אחד ארור, והם לא יכלו לחכות שארגיש טוב יותר. זה היה כזה שטותי, ואני יכולתי רק לקוות שזה היה מישהו אחר שלחץ על הכפתורים שלו. לא רציתי להאמין שסלאש באמת הרגיש כך בשבילי.

בלי שום ברירה, ניסיתי לעשות את העבודה שלי. ממש משכתי את ראשי מהשירותים, התקלחתי והגעתי בזמן לאולפן. ישבתי על השרפרף, בוהה בתופים שלי, אבל עוד גל של בחילה פגע בי ופתאום הייתי חולה לחלוטין ומוכה כאב. החבר'ה הסתכלו עליי, ולא היו רחמים על פניהם. שום דבר. במקום זאת, הם התעצבנו עליי, ואף אחד לא אמר דבר. ניסיתי לתופף אבל התזמון שלי לא היה טוב. החבר'ה בתא הסאונד ביקשו לעשות עוד טייק, ולבסוף לא יכולתי לשאת את המתח. 'חבר'ה, אני דפוק. אבל אני חולה, לא מסטול. אני פשוט חולה וזה הכל. דאגי, תגיד להם. ספר להם כמה התרופה הזאת גורמת לי להיות חולה'.

אבל כמו סיוט בזמן שקורה בזמן שאני ער, דאגי הפנה את מבטו. התחננתי בפניו: 'אתה חייב להגיד להם שגם אם הייתי חוגג עם סמים, התרופה שהרופא נתן לי הייתה חוסמת את זה'. דאגי לא אמר מילה. החבר האחרון שלי נטש אותי. לא הייתה אהבה; הוא פשוט הסתובב ויצא מהחדר. נפלתי למלכודת, דרך המעשים המטופשים שלי, והם רצו את הגרוע מכל עבורי. אף פעם לא חשבתי שזה יכול לקרות לי. זה תמיד היינו חמישתנו מאוחדים, צוות בלתי נפרד. אבל מכונת גאנס אנד רוזס הפכה להיות מסיבית, ויכולתי להרגיש אותה דוחפת אותי הצידה. לא יכולתי לסבול את הרעיון של להיבעט מהלהקה. מאוד לא רציתי שזה ייגמר, ואני באמת חשבתי שלא עשיתי שום דבר שמגיע לי שייקחו ממני את זה. פשוט עשיתי את מה שכולנו עשינו, חייתי את חיי כוכבי הרוק.

נהגו בי שלא כשורה. לעזאזל, אנחנו חיממנו את הרולינג סטונס, ואקסל רוז נפל מהבמה המזוינת תוך כדי

שהוא שר OUT TA GET ME וכל החברים התייחסו לכל העניין כאילו זה לא ביג דיל. אבל אני מעדתי על במת התוף במהלך הופעה בפארם אייד והתגובה הייתה זעם מוחלט; 'תראו את סטיבי, המסומם הזה חסר האחריות'. כולנו עבדנו כל כך קשה כדי להגיע לפסגת ההר ורק התחלנו לקצור את הפירות. בסיוטים הכי גרועים שלי, לא תיארתי לעצמי שזה יילקח ממני. סמכתי על דאגי שישמור עליי. הוא גרם לי להאמין שהוא

הגב שלי, שהוא דואג לי ואוהב אותי. ובכן, הוא השתגע לעזאזל. פיתו אותי לתת בו אמון מוחלט ולא רציתי להאמין לקונספירציה שהייתה נגדי.

יום לאחר סשן ההקלטה של CIVIL WAR, דאגי התקשר אליי וביקש ממני לרדת למשרד לחתום על כמה מסמכים. הוא לא הציע הסבר להתנהגותו ביום הקודם. רק אמרתי לו שאני עדיין מאוד חולה. הייתה שתיקה ארוכה בטלפון, ואז דאגי אמר לי שהעניין חשוב מאוד ושזה לא ייקח הרבה זמן. הוא אמר לי שהוא קיבל הוראה מעורכי דין שיגידו לי שנוכחותי נחוצה לחלוטין שם. למרות מה שקרה, עדיין רציתי להאמין שדאגי הוא השומר שלי, וכשהוא הבטיח שאכנס ואצא משם במהירות, החלטתי להגיע. דאגתי יותר למצב שלו מאשר שלי. יכולתי לשמוע לחץ בקולו. אז אספתי את עצמי ושריל הסיעה אותי. כשנכנסתי, הייתה ערימה של ניירות בשבילי לקרוא.

לקרוא!? אפילו לא יכולתי לראות. הם אמרו לי שכל מה שאני צריך לעשות זה לחתום בחלק התחתון של כל הדפים שאלתי מה זה היה בערך. דאגי אמר לי, קאין מה לדאוגק. במצבי, לא יכולתי לקרוא את כל החרא הזה, אבל הייתי קצת מבוהל והלסת שלי פשוט נשמטה. בעצם, חשבתי שבמסמך זה אני מתחייב לא לחגוג ולא לפשל בשום פעילות הקשורה ללהקה בארבעת השבועות הקרובים. אחרת הם יקנסו אותי ב-2,000 דולר. חשבתי, 'נו, זו לא בעיה. ללהקה אפילו אין שום דבר מתוכנן במהלך החודש הבא, ולמרות זאת, מה זה אלפיים?' חתמתי על הכל. רק רציתי לצאת משם, ללכת הביתה ולשכב.

גיליתי מאוחר יותר שמה שחתמתי למעשה זה ויתור על החיים שלי. המסמכים המשפטיים למעשה ציינו שהם הולכים לתת לי 2,000 דולר על התרומה שלי ללהקה. כל השאר, התמלוגים שלי, השותפות שלי בלהקה, הזכויות שלי, נעלמו! כמובן, לא ידעתי את זה בזמן. אני בטוח שעם כל הניירות האלו שחתמתי בתמימות, הם ידעו שהם חורצים את גורלי. הייתה להם עסקה חתומה נגדי. למחרת אחר הצהריים, קיבלתי שיחה נוספת מדאגי. 'החבר'ה לא רוצים שתהיה בתקליט הבא. הם הולכים להשתמש במישהו אחר'. עדיין הרגשתי חרא, ובשלב הזה אני מניח שראיתי את זה מגיע.

'שיהיה'. פשוט ניתקתי את הטלפון והתחלתי לבכות. היה לי די מזה, אבל לא יכולתי שלא להיות מדוכא. אפילו לא טרחתי להתקשר לסלאש. מה היה הטעם? כדי להקהות את הכאב, יצאתי לבולמוס מסיבה, עישנתי גראס, שתיתי יגרמייסטר, ובלעתי את כל הכדורים שמצאתי. פשוט נעלתי את עצמי רחוק בחדר שלי. הרגשתי שמכרתי את נשמתי לרוק'נ'רול, והשטן פשוט עצר להחתים אותי על מסמכים. כמה ימים של מסיבה רק הכניסו אותי למצב גרוע יותר שניסיתי להרוג את עצמי. חתכתי את פרקי הידיים שלי והתמוטטתי על הרצפה הקשה. הפנים שלי כנראה פגעו בכיסא או בשולחן קפה כשנפלתי כי שריל מיהרה פנימה ומצאה אותי חבול קשות, כשהשפה שלי פתוחה לרווחה. החתכים בפרקי הידיים שלי לא היו כמעט מה שנדרש לעשות את העבודה כמו שצריך, אבל הם השאירו צלקות מכוערות שעדיין מזכירות לי את החושך הזה. אני מאמין שזעקתי לעזרה יותר מאשר בעצם ניסיתי למות".

המחליף של אדלר בלהקה היה המתופף מאט סורום.

ב-11 ביולי בשנת 1971 התראיין רינגו סטאר באלמריה, ספרד, בעת הפסקה מצילומי הסרט BLINDMAN, למלודי מייקר. הנה כמה ציטוטים...

"אני אהיה בלהקה עם ג'ון וג'ורג' וקלאוס פורמן ואקרא לזה LADDERS או איך שלא תרצו לקרוא לזה, אבל אני לא חושב שזה יוכל להיקרא הביטלס".

שאלה: "למי יש את כל החומרים האלו של הביטלס שלא שוחררו?"

רינגו: "זה בסביבה. לחברת אפל יש את הרוב. הם לא יכולים לשחרר את זה אלא אם כן נסכים. הם לא יכולים פשוט לדחוף את זה החוצה".

שאלה: "כמה דברים היית אומר שיש? כמה שירים? חמישים או פחות?"

רינגו: "לא, לא, לא קרוב לזה. הייתי אומר שיש 20 או 30 שירים לכל היותר. שמעתי שיש מספיק חומר ל-25 שנה וכל זה, אבל אסור להאמין לזבל הזה".

שאלה: "מה אתה חושב על האלבום האחרון של ג'ון?"

רינגו: "חלק מהשירים פשוט מדהימים".

שאלה: "מה לגבי האלבום המשולש של ג'ורג'?"

רינגו: "ובכן, ג'ורג' סנסציוני. יש כל כך הרבה שירים נהדרים שם"

שאלה: "מה עם התקליט של פול?"

רינגו: "אני מרגיש עצוב עם האלבומים של פול כי אני מאמין שהוא אמן גדול, יצירתי להפליא, חכם להפליא אבל הוא מאכזב אותי באלבומים שלו. אני לא חושב שיש מנגינה אחת טובה באלבום RAM שלו. אני פשוט מרגיש שהוא בזבז את זמנו, זה פשוט איך שאני מרגיש... נראה שהוא אוהב להיות מוזר".

שאלה: "אתה יכול לומר מתי הופיעו הסדקים הראשונים בביטלס?"

רינגו: "אני חושב שזה היה באלבום הלבן. עזבתי את הלהקה באלבום הלבן; נאלצתי לעזוב. חשבתי ששלושת האחרים ביחד ואני נפרד מהם".

איש הביץ' בויז והמאסטרפיס שנדחה. ב-11 ביולי בשנת 1967 ערכה להקת הביץ' בויז עוד סשן הקלטה לתקליט SMILEY SMILE. הלוקיישן הוא האולפן הביתי של בריאן וילסון בבל אייר. שם הסתיימה העבודה על השיר WIND SHIMES, כשבהמשך הערב קרה עוד משהו.

אז הגיעה לביתו של בריאן וילסון אסטרולוגית שהוא העסיק ואמרה בהתלהבות כי "עתה זה הזמן שכל העולם ישמע את המאסטרפיס החדש שלך", בריאן הנרגש רץ לאחוז בידיו את סליל ההקלטה ששמר, עם גרסה מוקדמת לשיר HEROES AND VILLAINS, ולנסוע לעבר תחנת הרדיו KHJ, ששכנה בשדרת מלרוז בלוס אנג'לס.

גרסה זו כבר הייתה אצלו כחודש אך הוא חשש להשמיעה לאחרים עד בוא הזמן הנכון. עם סליל ההקלטה בידו ועם חברי הלהקה שנסעו אחריו, קרוב לחצות, בלימוזינות לכיוון התחנה - הוא חש שהוא מביא עמו את הבשורה החדשה. מבחינתו, הוא העניק לתחנה את הזכות להשמעת בכורה וחש כאילו הוא סטרווינסקי שמציג לראשונה את "פולחן האביב".

בריאן עשה את הצעד מבלי לעדכן את חברת התקליטים, קפיטול, בה הייתה חתומה הלהקה. החבורה הגיעה לשער תחנת הרדיו אך השומר לא הסכים לפתוח אותו, עד שהבין כי האנשים שמולו אינם מזיקים ואף ידועים מאד. בריאן רץ לעבר עמדת השידור ובגאווה הגיש את תוצרתו הטריה לשדרן. הייתה זו מתנה מגן עדן.

השדרן, טום נאוד, מבלי להניד עפעף, השיב בקול אדיש, "אני לא יכול להשמיע שירים שאינם בפלייליסט".

בריאן כמעט התעלף למשמע הדברים. הנה הוא שם, עם עידוד ברור מהאסטרולוגית שבאה במיוחד לביתו כדי להגיד לו שהזמן הגיע, והחצוף הזה דוחה אותו. בסוף שודר השיר, אך רק אחרי שיחה משם למנהל השידורים שביקש שיעבירו לו את השדרן רק כדי להגיד לו, "תשדר את זה מיד, מטומטם!". אבל הנזק שהתקרית הזו עשתה לבריאן כבר נעשה. הוא חזר לביתו מוכה נפשית.

למחרת המשיכו הביץ' בויז להקליט לתקליט SMILEY SMILE והפעם עם גרסה חדשה לשיר WONDERFUL, אך בריאן כבר הבין שהעולם לא מחכה לו, הגאון של שנת 1965. עד כדי כך שכשהתקליטון עם HEROES AND VILLAINS יצא, מבקרת הבית של עיתון 'דיסק', פאטי ואלנטיין, כתבה עליו בביקורתה: "האם היה שווה לחכות תשעה חודשים לתקליטון הזה של הביץ' בויז? האם היה שווה לבריאן ווילסון הלום הטראומה להסתגר באחוזתו בשביל זה? התשובה היא 'לא' מוחלט. התקליטון הזה מורכב באופן מעניין, שמזכיר לפעמים את השיר 'התמוטטות העצבים ה-19' של הרולינג סטונס. יש בו מקומות יפים ששווים אפילו מיליון שנה לחכות להם. אך התקליטון בשלמותו מאכזב.

בריאן ווילסון גרם לנו לצפות יותר מדי זמן ליצירת אמנות בדרג הגבוה ביותר. התוצאה רחוקה מאד מ-GOOD VIBRATIONS, שהיכה אותנו ישר על הראש. אולי זה יהפוך ללהיט גדול ואולי הייתי מתלהבת מזה ביותר, אם זה היה צץ תחת שם להקה אחר, אבל ציפינו ליותר מדי מהביץ' בויז, שלא מצליחים לספק את הסחורה עם השיר הזה".

תקליט הג'נקיאדה המדהים של קרטיס מייפילד - SUPERFLY יוצא ב-11 ביולי בשנת 1972 לחנויות.

סופרפליי הוא שמו של סוחר קוקאין שמתחיל להבין שחייו יסתיימו בקרוב בכלא או במותו. הוא מחליט לבנות מסלול בריחה מהחיים על ידי ביצוע העסקה הגדולה ביותר שלו ולברוח כדי להתחיל חיים חדשים. זה כמובן לא היה דבר קל. קטעים כמו FREDDIE'S DEAD, JUNKIE CHASE ו- PUSHERMAN הביאו את הפסקול המושלם לתמונת מצב עגומה ביותר באמריקה של אז.

הסרט והפסקול עשויים להיתפס כניגודים, שכן הסרט מחזיק בדעות מעורפלות למדי על סוחרי סמים, ואילו עמדתו של קרטיס מייפילד היא קריטית בהרבה. האלבום הפך להיות רב מכר מפתיע ובשל הצלחתו, נשכרו שירותיו של מייפילד לספק מוזיקה למספר פסקולים קולנועיים נוספים.

ברולינג סטון נכתב אז בביקורת: "למעשה, המסר נגד הסמים פה הוא הרבה יותר חזק ומוגדר מאשר בסרט, שדולל על ידי מטרות צולבות סכיזואידיות. הסרט מבליט את תודעת המאצ'יסמו-קוקאין תוך שהוא עושה מוסר פוליטי לגבי התהליך ששומר על סמים בלתי חוקיים, אך רואה שהם מסופקים בכמות לגטו. הדרך היחידה שבה מתייחסים לתודעה פוליטית שחורה היא לגרום לה להיראות חסרת אונים וטריוויאלית.

עם זאת, ה'עלילה' המרומזת במוזיקה ובמילים של קרטיס מייפילד עוקבות מקרוב אחר הקו של הסרט; כל שיר ניתן לזיהוי בקלות עם סצנות שונות; הגישות והתנוחות הרבות שקרטיס נוקט במוזיקה שלו, בין אם זו הפרסונה הקשוחה אך הרגישה או סוג של גוף שלישי נרטיבי, כולן מצביעות על דחיית שליטה בסמים ושחרור עצמי, הנושאים החיוביים ביותר של מה שיהיה סרט בעל השפעה רבה.

אבל האיכות הגדולה ביותר של כל פסקול היא שהוא יכול לעמוד בפני עצמו. זה הוא לא רק פסקול מעולה ומלא דמיון, אלא גם מוזיקה פ'אנקית משובחת והמיטב מבין ארבעת האלבומים של קרטיס מייפילד שנעשו מאז שעזב את להקת THE IMPRESSIONS. התקליט הזה צריך להימכר בכמויות כקוקאין טוב".

המהפך הגדול של פליטווד מאק: התקליט שיצא ב-11 ביולי בשנת 1975 והציל אותה מאבדון.

כבר מהצלילים הראשונים של שיר הפתיחה הקצבי, MONDAY MORNING, היה ברור כשמש בצהרי היום בלוס אנג'לס: זו לא אותה פליטווד מאק שהכרתם. הסאונד היה מהודק, ההפקה מלוטשת, והכיוון היה חד משמעית פופ. הלהקה לקחה את כל מה שהייתה ויצקה אותו לתבנית חדשה, נוצצת וממכרת. המהלך הזה, שהיה הימור מסוכן, התברר כבינגו היסטרי. התקליט נסק היישר אל המקום הראשון במצעד המכירות בארצות הברית והפך לפסקול של אותה שנה. באופן משעשע למדי, במולדתם בריטניה, הקהל היה קצת יותר סקפטי, והתקליט הסתפק בהגעה למקום ה-23 בלבד.

המעריצים הוותיקים והאדוקים, אלו שגדלו על ברכי הבלוז השורשי של הלהקה, ככל הנראה הזדעזעו עמוקות והתאדו כלא היו. אבל לחברי הלהקה, זה לא באמת הזיז. על כל מעריץ בלוז שאיבדו, הם הרוויחו אלף חובבי פופ נלהבים. כדי לבצע את הזינוק הזה, חברי הגרעין המקורי, הבסיסט השקט ג'ון מקווי והמתופף הגבוה וחסר המנוח מיק פליטווד, נאלצו לבגוד באופן כמעט מוחלט בשורשי הבלוז העמוקים שלהם. האם הם היו כל כך נואשים להצלחה מסחרית אחרי שנים של דשדוש? או שאולי, אחרי כל כך הרבה שנים של דשדוש בלוזי פשוט נמאס להם? התשובה, כנראה, נמצאת איפשהו באמצע. וכן, הם השניים שניצבים בצילום העטיפה הקדמי.

זוג מהשמיים (או מדירה עלובה בהוליווד)

סיפור הצטרפותם של הזמר-גיטריסט לינדסי באקינגהאם והזמרת סטיבי ניקס הוא אופרת סבון בפני עצמה. השניים היו צמד לא רק על הבמה אלא גם בחיים, אחרי שלהקתם הקודמת, FRITZ, התפרקה. הם חלקו דירת חדר אחד וגירדו שקלים לשכר דירה. לינדסי היה מתאמן שעות על הגיטרה ומקליט דמואים, וסטיבי עבדה לפרנסתם כמלצרית ומנקה. בשנת 1973 הם הוציאו תקליט משותף תחת השם "באקינגהאם ניקס", עם עטיפה מפורסמת בה הופיעו בעירום, בתקווה נואשת למשוך תשומת לב (או שאולי פשוט היה חם באותו יום?). למרבה הצער, חברת התקליטים סיפקה שיווק עלוב והתקליט נכשל מסחרית. בסוף 1974, לסטיבי ניקס נשבר מהעוני, והיא כבר תכננה לנטוש את החלום ולחזור ללימודים בקולג'.

אך אז, בדצמבר הגורלי של אותה שנה, קרה הנס. גיטריסט הלהקה דאז, בוב וולש, החליט לפרוש. מיק פליטווד, בחיפושיו אחר אולפן הקלטות חדש, הגיע במקרה לאולפני SOUND CITY בלוס אנג'לס. המפיק במקום, קית' אולסן, רצה להדגים לפליטווד את איכות הסאונד של האולפן והשמיע לו קטע גיטרה מהתקליט הנשכח של "באקינגהאם ניקס". פליטווד נדהם מיכולות הנגינה של הגיטריסט האלמוני ומיד ביקש לאתר אותו. הוא רצה את לינדסי באקינגהאם בלהקה. באקינגהאם, במהלך שיתברר כהחלטה גאונית, התעקש: "אני לא מגיע לבד. זו עסקת חבילה, אני וסטיבי, שנינו ביחד". פליטווד, שהיה זקוק נואשות לגיטריסט, הסכים.

כימיה, להיטים וחלוקת עבודה

לאחר שבועיים אינטנסיביים של חזרות, במהלכם חמשת החלקים של הפאזל למדו להכיר ולנגן יחד, הלהקה נכנסה לאולפן. התוצאה הייתה תקליט שבו הכימיה בין הכותבים השונים יצרה שלם הגדול מסך חלקיו. כתיבת השירים התחלקה כמעט שווה בשווה בין שלושת הכוחות היצירתיים:

כריסטין מקווי: הקלידנית וכותבת השירים הוותיקה, הביאה את הטאץ' המלודי והחם. שירים כמו OVER MY HEAD ו-SAY YOU LOVE ME היו פופ מושלם, קליטים ומרגשים, והפכו ללהיטי רדיו ענקיים. מבקר הרולינג סטון דאז קבע שהיא אחת הסולניות וכותבות השירים הטובות ביותר בפופ, וציין כיצד היא הופכת מבנים פשוטים ליצירות אמינות וכובשות.

לינדסי באקינגהאם: הוא לא היה רק גיטריסט מחונן, אלא גם המוח שמאחורי ההפקה המבריקה. הגעתו סימנה שדרוג אדיר בסאונד של הלהקה. גם אם שיר מסוים לא היה יצירת מופת מלודית, תחבולות העיבוד וההפקה שלו הפכו אותו למעניין ומלוטש. הוא קיבל את הכבוד לפתוח את התקליט עם MONDAY MORNING ולחתום אותו עם I'M SO AFRAID האפל והמהפנט, שהוסיף רובד קודר ומאיים לאווירה הכללית.

סטיבי ניקס: האישה שהצטרפה "על הדרך", כחלק מעסקת החבילה, התגלתה כנשק הסודי. היא סיפקה את הלהיט הגדול והמזוהה ביותר עם התקליט, RHIANNON. השיר, אותו כתבה עוד לפני שהצטרפה ללהקה, הציג את כל מה שיהפוך אותה לסמל: מילים מיסטיות על מכשפה, קול מעט צרוד ומסתורי, ומנגינת פופ קליטה עם ריף גיטרה בלתי נשכח. באופן אירוני, דווקא היא, שהמבקרים בתחילה חשבו שאינה משתלבת היטב, הפכה לפנים של הלהקה.

ביקורות מעורבות, הצלחה מסחררת

בעוד שהקהל האמריקני חיבק את הלהקה בחום, המבקרים היו חלוקים. בעיתון NME הבריטי, המבקר רוי קאר כתב שהלהקה ויתרה על "סינדרום גיבור הגיטרה" ופנתה למיינסטרים. הוא פספס לחלוטין את העובדה שבאקינגהאם הוא גיטריסט וירטואוז עם סגנון ייחודי משלו. ברקורד מירור קבעו שזה היה אמור להיות התקליט הטוב ביותר של הלהקה אבל הוא "לא ממש מצליח להגיע לשם", ושהקסם מימי התקליט FUTURE GAMES קצת חמק.

וברולינג סטון נכתב: "לא רק שפליטווד מאק כבר לא מכוונת לבלוז, היא אפילו כבר לא ממש בריטית; שני החברים החדשים ביותר, לינדזי באקינגהאם (גיטרה ושירה) וסטיבי ניקס (שירה, גיטרה אקוסטית) הם אמריקנים, וכל חמשת החברים מבוססים כעת. בלוס אנג'לס. הלהקה החלה את דרכה הרוחנית בלוס אנג'לס, באלבום FUTURE GAMES, כשהוא הובל על ידי הגיטריסט / הזמר המסנוור לעיתים קרובות, דני קירוואן. ובכן, קירוואן כבר מזמן איננו, אך ההשראה שלו נותרת בשיריה ובשירתה של כריסטין מקווי (שהתפתחה גם כקלידנית יעילה) ובנגינת הגיטרה החשמלית של באקינגהאם. הודות למאמציהם, פליטווד מאק הוא בקלות האלבום הטוב והעקבי ביותר של הלהקה מאז האלבום BARE TREES.

ארבעת השירים שכתבה ושרה כריסטין מקווי מבהירים מתמיד שהיא אחת הסולניות הטובות ביותר בפופ, וגם כותבת שירים מיומנת. השירים שלה הופכים מבנים של פופ קונבנציונאלי ליצירות אטרקטיביות ואמינות לאורך זמן. כל אחד מהם נשמע כמו שיר רדיו אידיאלי. השירה שלה מעט צרודה, לא יפה אבל לא מושפעת - פשוט כובשת; היא עושה הכל נכון.

אך תרומותיה היוו נקודה חזקה מאז הופיעה לראשונה עם הלהקה באלבום KILN HOUSE. מה שהופך את האלבום הזה לשיפור ניכר לעומת האחרונים הם המאמצים של באקינגהאם, שמעניק לפליטווד מאק נוכחות גיטרה וקול מכובדת ומתאימה, דבר שחסר ללהקה מאז עזיבתו של קירוואן. מבין ארבעת הרצועות שהוא שולט בהן, לשיר MONDAY MORNING הפותח יש את המשיכה הראשונית הטובה ביותר, אך שיר הגיטרה הקשיח, WORLD TURNING (שיתוף פעולה של מקווי / באקינגהאם) והשיר I'M SO AFRAID הקודר להפליא, בולטים יותר עם כל השמעה.

לעומת זאת, ניקס עדיין לא השתלבה היטב בתוך הלהקה. בהשוואה להשתלבות של מקווי, השירה של ניקס נשמעת קשוחה ומנומסת, במיוחד ב- LANDSLIDE, שם היא נשמעת אבודה ולא במקומה. RHIANNON שלה עובד קצת יותר טוב. הודות לזוגיות המוזיקלית הניכרת בין מקווי לבאקינגהאם, האלבום החדש של פליטווד מאק הופך להיות אלבום מרשים בעוד תקופת מעבר ללהקה".

הסערה שלפני השמועות

ההצלחה האדירה של התקליט שלחה את פליטווד מאק למסע הופעות אינסופי, ארוך ומתיש ברחבי אמריקה. הלחץ, התהילה הפתאומית והחיים בדרכים גבו מחיר כבד. נישואיהם של כריסטין וג'ון מקווי התפרקו ברעש גדול. במקביל, מערכת היחסים הסוערת של לינדסי באקינגהאם וסטיבי ניקס עלתה על שרטון והתרסקה. כל הדרמה הזו, כל שברון הלב, הכעס והבגידות, חלחלו ישירות אל תוך החומרים של התקליט הבא שלהם. אותו תקליט, שייקרא RUMOURS, יאגד את כל השברים האישיים הללו לאחת היצירות המוזיקליות המצליחות והמושלמות ביותר בהיסטוריה.

בונוס: החודש, ביולי בשנת 1969 הגיעו להקות יס והנייס להופעות משותפות באירלנד, ביחד עם להקת הרוק-קומדיה BONZO DOG DOO DAH BAND. על הנייר זה היה נראה שילוב מדהים של להקות - בפועל? זה הריח רע! רע מאד!.

הדיווחים בשטח סיפרו על הופעות נהדרות שהלהקות קיימו, זו לצד זו, בבלפסט ודאבלין. אך סוף סיבוב ההופעות המשותף הזה הפך לסוג של אסון קומי. יום אחד נסעו חברי יס במכונית ההסעות המסחרית, ביחד עם כתב המוסיקה כריס וולש (מעיתון מלודי מייקר), לכיוון יעד ההופעה הבא באירלנד, שהתגלה כמגרש כדורגל בין דאבלין לקורק. הלהקות הגיעו למקום וציפו לראות שם כמויות של קהל שהשתוקק לראותן. לא הייתה שם נפש חיה כשהגיעו. הבמה הרעועה היא זו שחיכתה להן כשהחברים גילו לחרדתם שמעגל החשמל שחובר אליה היה חובבני ביותר. לאחר שציוד הלהקות הועלה לבמה ניסו אנשי הצוות הטכני להפעיל את החשמל. קצר חשמלי לא איחר להגיע. זה היה צפוי. שלוש פעמים ניסו אנשי הצוות להפעיל מחדש את החשמל אך ללא הצלחה. לפיכך יעצו הם לא לקיים את ההופעות שם. כך ישבו להם 14 מוסיקאים, עם מיטב הלבוש האופנתי שלהם, באמצע מגרש כדורגל נטוש והתחילו לצחוק כשלפתע חלחל לנחיריהם ריח נוראי של סירחון. לאחר גישוש קל התגלה שסמוך למגרש שכן לו בית מטבחיים של חזירים.

חברי הלהקות החליטו לפרוש לפאב הקרוב ביותר שמצאו וללגום שיכר טוב לשיפור המצב. קית' אמרסון הקלידן מצא פסנתר בפינת הפאב והתיישב לנגן בו קטעים מאולתרים. זמן לא רב לאחר מכן פרצה כל החבורה, עם אמרסון בפסנתר, בגרסה משלה ל- GIVE PEACE A CHANCE של ג'ון לנון. הגרסה שלהם באה עם המילים GIVE BOOZE A CHANCE (תן צ'אנס לאלכוהול). מיד לאחר מכן פרשה כל החבורה השמחה למכוניות שהסיעו אותה, ב-20 ביולי, לשדה התעופה ובחזרה ללונדון. כשהמטוס היה בשמיים, הכריז לפתע קברניט הטיסה שהאמריקאים הולכים ממש בעוד מספר רגעים לשדר את נחיתת האדם הראשון על הירח.

בונוס: החודש, יולי בשנת 1969. בעוד העולם נושא עיניים אל הירח, סצנת הרוק הבריטית מקבלת לידיה תקליט חדש בשם SCRAPBOOK, פרי יצירתה של להקת CLOUDS.

על הנייר, זו הייתה אמורה להיות יריית הפתיחה למסע כיבוש עולמי. בפועל, זו הייתה בעיקר תזכורת כואבת לרכבת שכבר יצאה מהתחנה, כשבקטר נוהג נהג אחר לגמרי. זהו סיפורה של הלהקה שהייתה שם קודם, על המהפכן הצנוע שסלל את הדרך, ועל שורה של החמצות, עימותים ודרמות מאחורי הקלעים שיכלו לפרנס אופרת רוק שלמה.

הסיפור שלנו מתחיל, כמו כל סיפור טוב, הרבה לפני כן, בלונדון התוססת של אמצע שנות השישים. שלישייה צעירה ומבטיחה בשם 1-2-3 עושה גלים במועדונים המיוזעים של העיר. על הבס מנצח איאן אליס, בתופים מכה הארי יוז, אבל במרכז הבמה, ומאחורי מפלצת צלילים אימתנית, יושב הגאון השקט: בילי ריצ'י, האיש שהכניס את אורגן ההאמונד לעולם הרוק המתקדם עוד לפני שמישהו ידע לקרוא לז'אנר בשמו.

רבים סבורים שקית' אמרסון, הקלידן הווירטואוז של הנייס ובהמשך של אמרסון לייק ופאלמר, הוא אבי מהפכת ההאמונד. אך האמת, כמו תמיד, מורכבת יותר. אמרסון, אז מוזיקאי צעיר וקפדן, היה אורח קבוע בהופעות של 1-2-3. הוא עמד שם בקהל, פעור פה, וצפה בבילי ריצ'י עושה להאמונד דברים שאף אחד לא העז לעשות קודם. ריצ'י לא רק ניגן – הוא השתולל. הוא ציטט קטעים מיצירות קלאסיות של באך ומוצרט וארג אותם לתוך שירי רוק, רעיון שאמרסון יאמץ בהתלהבות ויהפוך לסימן ההיכר שלו.

"היה לי האמונד מדגם M102", סיפר ריצ'י שנים אחר כך. "שמתי לב שאם אתה מטיח אותו ברצפה, אפקט ה-SPRING REVERB, שהיה בעצם קפיץ פיזי, יוצר צליל אדיר של רעם. הייתי עושה את זה בסוף הקטעים. לא חשבתי שזה כזה סיפור גדול, אבל קית' ראה את זה, לקח את זה, החצין את זה והפך את זה למופע שלם". ואכן, 1-2-3 כבר ביצעו בהופעותיהם את הקטע NUT ROCKER, שנים לפני שאמרסון, לייק ופאלמר הפכו אותו ללהיט ענק בהופעותיהם (ובסיום התקליט "תמונות בתערוכה").

הפוטנציאל היה כל כך גדול, שאפילו בריאן אפשטיין, המנהל המיתולוגי של הביטלס, זיהה את היהלום והחל במגעים לנהל את השלישייה. אבל הטרגדיה רדפה. אפשטיין הלך לעולמו במפתיע בטרם הספיק להחתים אותם, והלהקה נותרה יתומה. הניהול עבר לידי שותפו, רוברט סטיגווד (שניהל את CREAM והבי ג'יס), אך הוא לא גילה עניין והשליך אותם הצידה. הלהקה התפרקה מבלי להקליט תקליט מסודר אחד, וכל מה שנותר הם קטעי דמו מפוזרים וזיכרונות.

החברות והמשבר עם דיוויד בואי

בתוך הסצנה הלונדונית הזו, 1-2-3 לא היו לבד. סביבם הסתובבו שלל דמויות שעתידות לעצב את פני המוזיקה. אחד מהם היה בחור צעיר, כמעט אלמוני, בשם דיוויד ג'ונס, שלימים יוכר כדיוויד בואי. "נהגנו לשתות יחד בפאבים", נזכר ריצ'י. "אפילו עשינו עיבוד לאחד השירים המוקדמים שלו, I DIG EVERYTHING". הקשר היה כל כך חם, שכאשר עיתון רקורד מירור פרסם ביקורת צוננת על הופעה של 1-2-3, היה זה בואי עצמו שטרח ושלח מכתב תגובה נזעם למערכת.

כדי להבין עד כמה היו חברים, צריך לחזור לאחד הרגעים הסוריאליסטיים של התקופה. "כשהופענו עם ג'ימי הנדריקס בתיאטרון סאוויל, שהיה שייך לאפשטיין, דייויד הגיע ורצה נואשות להיכנס", סיפר ריצ'י. "אז העמדנו פנים שהוא הסבל שלנו. הוא ממש סחב את הגיטרה של הנדריקס והלך מאחוריו כאילו הוא איש צוות טכני. זה נשמע אירוני היום, אבל אז זו הייתה דרך מקובלת להתפלח להופעות. גם איאן אנדרסון, לפני שהקים את ג'ת'רו טול, היה עושה את זה איתנו".

אבל אז הגיע הטוויסט בעלילה. לאחר התפרקות 1-2-3 והקמת להקת CLOUDS תחת ניהולו של טרי אליס (מנהלה של ג'ת'רו טול), הגלגל החל להסתובב. בשנת 1969, בואי, שכבר היה כוכב של להיט אחד עם SPACE ODDITY, התקשה לשכנע את הקהל שיש לו עוד מה להציע. באחת ההופעות הקשות שלו בברייטון דום, לצד CLOUDS, הקהל פשוט לא אהב את הזמר עם הגיטרה האקוסטית והתספורת המתולתלת וצעק לעברו בוז צורם.

כשירד מהבמה שבור ומרוסק, ניגשו אליו חברי CLOUDS כדי לנחם אותו. המתופף יוז והבסיסט אליס הגיעו ראשונים. ריצ'י, שהלך מאחוריהם, ראה את בואי מביט בחבריו במבט קר, מנוכר, כאילו שואל 'מי אתם בכלל?'. עבור ריצ'י, זה היה יותר מדי. הוא התפרץ, ניגש לבואי, נופף באצבעו מול פניו וצרח: "אולי תלך לעזאזל?".

הפיצוץ הזה הותיר צלקת עמוקה. "דיוויד ניסה ליצור איתי קשר אחר כך, אבל התעלמתי", הודה ריצ'י במרירות באוטוביוגרפיה שלו. "הוא ביקש מהארי ואיאן לבוא להקליט איתו דמואים לתקליט חדש שייקרא HUNKY DORY. אני סירבתי. אחר כך קיבלתי דרך המו"ל המשותף שלנו בקשה נוספת מדיוויד, לנגן פסנתר בשיר חדש בשם LIFE ON MARS. שוב סירבתי. אני כל כך מתחרט על זה. אני חושב שזה הדבר הכי טוב שהוא אי פעם עשה. ריק ווייקמן נכנס במקומי ועשה עבודה נהדרת, אבל לא טובה יותר ממה שאני הייתי עושה. פשוט לא הייתי במצב רוח לזה. התנהגתי בטיפשות גמורה".

השלום הגיע רק שנים רבות לאחר מכן. בואי שלח לבנו של ריצ'י תמונה חתומה מסיבוב ההופעות SERIOUS MOONLIGHT, והשניים נפגשו פעם אחת אחרונה לפני מותו של בואי. "שמחתי לראות שהוא נראה מבוגר כמוני", כתב ריצ'י באירוניה עצובה. "הוא כל הזמן שיחק את 'דיוויד בואי' עד שלפעמים שכח להיות 'דיוויד ג'ונס'. אבל העיקר שהשלמנו".

העימות עם מלך הארגמן וסגירת המעגל

הטינה של ריצ'י לא הופנתה רק כלפי חברים ותיקים. הוא ראה בלהקה אחרת, קינג קרימזון, את היורשת האמיתית לחדשנות של 1-2-3, במיוחד בשיר כמו 21ST CENTURY SCHIZOID MAN. הגורל זימן לו מפגש טעון עם הגיטריסט רוברט פריפ. "הופענו יחד בלוטון", נזכר ריצ'י, "ופריפ בא לדבר איתי. הוא אמר שלמרות המורכבות של 1-2-3, הוא אף פעם לא 'התרגש' מהם. הרגשתי שאני רוצה להרביץ לו. ריסנתי את עצמי פיזית, אבל תקפתי אותו מילולית. נפגעתי לראות איך הוא מנסה להרחיק את עצמו מהרכב שהוא בבירור שאב ממנו השראה. אני מתחרט על התגובה שלי מאז".

וכך, אנו חוזרים לנקודת ההתחלה: יולי 1969 והתקליט SCRAPBOOK. לאחר כל הדרמות, התהפוכות וההחמצות, איך התקבל התקליט בזמן אמת? ובכן, הדעות היו חלוקות, ושיקפו היטב את הבלבול סביב הלהקה.

ברקורד מירור כתבו: "המילים שלהן טובות מהמלודיות. ושניהם טובים מהשירה. זה לא תקליט שיצית שריפה, וסביר להניח שמעריצי הלהקה יתאכזבו ממנו".

מנגד, במגזין BEAT INSTRUMENTAL היו נלהבים יותר: "הלהקה משיגה פה תמהיל מעניין של מוזיקליות והומור".

בסופו של דבר, CLOUDS לא הצליחו לפרוץ את תקרת הזכוכית. הצל של העבר, של 1-2-3, היה גדול מדי, והעתיד כבר נתפס על ידי אחרים. למי שרוצה בכל זאת לטעום משהו מהאווירה המקורית והפרועה של 1-2-3, ריצ'י עצמו המליץ: "אם תקשיבו לשיר CARPENTER מהתקליט הראשון של CLOUDS, זה ייתן לכם, פחות או יותר, את התחושה של מה שהיה שם". הוכחה נוספת לכך שבסיפור של הרוק, התזמון הוא לפעמים הכל, והראשונים לא תמיד זוכים בכל הקופה.

בלוג מוסיקה - כל מה שרציתם לדעת על מוזיקה - ועוד קצת.

הנכם מוזמנים לשתף את הבלוג עם חבריכם.

רוצים לשמוע עוד הרצאות מעניינות על הופעות מוסיקה? זמרים ישראליים? להקות רוק? הביטלס? תקליטים? רוק מתקדם? ועוד מגוון נושאים? מוזמנים ליצור איתי קשר. בינתיים, בואו ליהנות גם מפודקאסט מומלץ ומבלוג המוסיקה באתר.