רוק מסביב לשעון: מה קרה ב-12 ביולי בעולם הרוק

כל יום מציין אירועים משמעותיים בהיסטוריה של מוזיקת הרוק והפופ, עם שפע של אנקדוטות פורצות דרך שהתרחשו בעשורים קודמים. כשאנחנו מסתכלים אחורה בזמן, על היום הזה בתולדות המוזיקה, אנחנו נזכרים ברגעים המדהימים שעיצבו את נוף הרוק והפופ, החל מיציאתם של תקליטים אגדיים, הופעות אייקוניות וגם דברים משמחים לצד עצובים שקרו לאמני המוזיקה המובילים.

כחובבי מוזיקת רוק, אנחנו לא יכולים שלא לחוש תחושת נוסטלגיה כשאנחנו מהרהרים באירועים הבלתי נשכחים שהתרחשו אז. הנכם מוזמנים לצלול איתי למנהרת הזמן עם אירועי פופ ורוק שאספתי עבורכם ממקורות שונים ונדירים מאד שאינם ברשת. אהבתם וברצונכם לקבל עוד ועוד? בשביל זה בניתי עבורכם הרצאות מוסיקה מעשירות ומעניינות ופודקאסטים מומלצים.

אז מה קרה ב-12 ביולי (12.7) בעולם של רוק קלאסי?

חקר, ערך וכתב: נעם רפפורט

הציטוט היומי: "מעולם לא אהבתי את האלבום 'ריבולבר'. אני לא אוהב את הביטלס. זה לא אומר שלא אהבתי כל דבר שהם עשו ואני גם לא אומר שהם לא השפיעו עליי, כי זה בלתי אפשרי לא להיות מושפע מהם. 'ריבולבר' זה אלבום שממש לא אהבתי. השיר GOOD DAY SUNSHINE הוא חלול. זה זבל. היו כמה דברים טובים באלבום ההוא. לעומת זה, מאד אהבתי את BLONDE ON BLONDE של בוב דילן. זה אלבום!". (מיק ג'אגר בעיתון NME, בשנת 1974).

ב-12 ביולי בשנת 1971 היה רגע שבו כדור הארץ רעד, המציאות התעקמה והמוזיקה השחורה שינתה את פניה לנצח. כי יצא תקליטה השלישי של להקת פ'אנקדליק ושמו MAGGOT BRAIN.

בפינת הרחוב של דטרויט, עיר המנועים והמוטאון, פעל גאון מוזיקלי ותמהוני לא קטן בשם ג'ורג' קלינטון. האיש, שהיה יותר מנהיג כת מאשר מנהל להקה, ניצח ביד רמה על אימפריית הפ'אנק שלו, שפעלה תחת שני שמות במקביל, ולרוב עם אותה חבורת נגנים וירטואוזית. הראשונה הייתה PARLIAMENT, שהגישה למאזינים פ'אנק קליל, חללי וגרובי שנועד להזיז את הישבן. השנייה, והצד האפל והמסוכן יותר של אותו מטבע, הייתה FUNKADELIC. כאן, קלינטון שחרר כל רסן. המוזיקה הפכה כבדה, פסיכדלית, עמוסה בדיסטורשן ונושאת מסרים פוליטיים וחברתיים נוקבים שבעטו בבטן הרכה של אמריקה. אם נהיה כנים, זו החבורה שאני אוהב יותר.

תקליט זה, MAGGOT BRAIN, היה הכרזת מלחמה על כל מה שהיה מקובל במוזיקה האמריקאית של אותה תקופה. הוא סירב להתיישר לפי חוקים, התעלם מגבולות של ז'אנרים, וסלל לעצמו נתיב חדש, בוצי ומחשמל. והוא יצא משם כמנצח הגדול.

המסע אל תוך זה מתחיל עם קטע הנושא את שם התקליט, רצועה שהיא אחד מרגעי השיא המטלטלים של עולם המוזיקה. זה לא מתחיל בשיר, אלא בנבואת זעם מהדהדת, מונולוג קצר שקלינטון מגיש בקול עמוק ומדיטטיבי: "אמא אדמה בהריון בפעם השלישית, כי כולכם דפקתם אותה. אני טעמתי את הרימות במוח היקום, כי ידעתי שאני חייב לעלות מעל כל זה או לטבוע בחרא של עצמי".

ואז זה מגיע. גיטרה חשמלית מתחילה לפרק אקורדים במשקל של שש שמיניות, כמו פעימות לב איטיות, ומעליהן מתחיל לרחף סולו הגיטרה הבלתי נתפס של אדי הייזל, שנמשך כעשר דקות ומספר סיפור שלם ללא מילים. ואיזה סיפור זה! מסתבר שקלינטון, כמפיק ומנטור, הטיל על הייזל משימה חד פעמית באולפן. הוא הנחה אותו לעצום את עיניו ולנגן כאילו זה עתה קיבל את הבשורה הנוראה מכל: שאמו מתה. הייזל, גיטריסט צעיר ומוכשר, צלל למעמקי הכאב ושפך את נשמתו דרך ששת המיתרים, כשהצלילים נשמעים כמו דמעות צורבות של בכי. באמצע הסשן, ניגש אליו קלינטון וביקש ממנו להמשיך לנגן, אבל הפעם, לדמיין שקיבל הודעה נוספת, שאמו עדיין בחיים. הטריק הפנומנלי הזה עבד. הסולו של הייזל נע בין יגון קורע לב לתקווה אקסטטית, מסע רגשי שלם שכל מאזין חווה בעוצמה.

קלינטון שאף להוציא אותנו, המאזינים, מהגוף הפיזי שלנו. הוא רצה שניכנס למצב תודעתי של MAGGOT BRAIN, סיטואציה שבה המוח משוחרר, מרחף בטריפ הזיה פ'אנקי לחלוטין. למעשה, כל חברי הלהקה ניגנו ברצועה הזו, אך במהלך המיקס הסופי, קלינטון קיבל החלטה מהפכנית: הוא הנמיך כמעט עד כדי השתקה את כל ערוצי הנגינה האחרים, והותיר את הגיטרה של הייזל כמעט לבדה בחזית, מה שהעצים את הדרמה והפך את הסולו לאירוע המרכזי. שנים לאחר מכן, בגרסת הרימסטר של התקליט, שוחררה גרסת הבונוס עם המיקס המקורי, ובה ניתן לשמוע את כל הלהקה בפעולה.

התקליט הזה, קצר יחסית (כ-36 דקות בלבד) אך עמוס וטעון מאין כמותו, מכיל עוד רגעים מופלאים. יש בו את ניחוחות הגוספל המעושנים של CAN YOU GET TO THAT, שהוא למעשה גרסה פסיכדלית לשיר ישן יותר של הרכב מוקדם של הלהקה, THE PARLIAMENTS. יש את סאונד התופים הכבד והמלוכלך של SUPER STUPID, שיר שמספר במפורש על מכור כבד לסמים שקונה בטעות חומר מזויף ומסוכן. והגרוב בשיר הזה פשוט גורם לך לרצות ללקק את הפטיפון. אי אפשר להתעלם מהגרוב הקטלני של HIT IT AND QUIT IT, עם סולו אורגן ההאמונד המשובח של הקלידן הגאון, ברני וורל, שעושה שימוש מבריק באפקט ה-PERCUSSION הייחודי של הכלי.

התקליט נחתם בפיצוץ קוסמי כאוטי בשם WARS OF ARMAGEDDON. זהו לא שיר, אלא ג'אם-קולאז' אולפני פרוע וחסר מעצורים, קרב מוזיקלי כשברקע נשמעים אפקטים של בכי תינוקות, פיצוצים ורעשים קוסמיים.

באופן לא מפתיע, המבקרים של אותה תקופה פשוט לא ידעו איך לעכל את היצירה הזו. רולינג סטון פשוט קטל את התקליט במילים קשות: "מי צריך את החרא הזה? הלהקה ממשיכה להרעיף עלינו את המוזיקה המוגבלת שלה, שמביאה את הצד האפל של הפסיכדליה. המוזיקה פה נחמדה אך לא מצליחה לרגש. כשעשועי פ'אנק שנעשים רק בשביל להיות פ'אנק – זה הופך לזבל. התקליט נפתח במונולוג עם המילים: 'טעמתי את הרימות שבמחשבה של היקום, ולא נפגעתי מזה'. ובכן, חבר יקר, אל תסתכל מסביב, כי אתה עומד בתוך חרא שמגיע לך עד הברכיים". היום, כמובן, התקליט נחשב לקלאסיקה על-זמנית, וביקורות כאלו הן חלק מקפסולת הזמן המופלאה של עולם המוזיקה. למה אני מביא אותה? כי חברי הלהקה קראו אותה בזמן אמת ואפשר לנחש את התגובות שלהם.

ואי אפשר לדבר על התקליט הזה מבלי להזכיר את העטיפה, שהיא יצירת אמנות בפני עצמה. התמונה האייקונית של ראשה של הדוגמנית ברברה צ'יזבורו, כשהוא קבור באדמה ורק פניה זועקות החוצה, היא דימוי מטריד, רב עוצמה ויפהפה בו זמנית עם אי נוחות, יופי וזעקה פנימית.

חברים, אם עוד לא עשיתם זאת, רוצו להאזין למאסטרפיס הזה. זה משהו אחר, מיוחד במינו. זו מוזיקת נשמה מהחלל החיצון. זו מוזיקת רוק מהגיהינום. זו מוזיקת פ'אנק פסיכדלית. או בקיצור, זה פ'אנקדליק. כי ככה עושים מוזיקה!

הנה עוד לילה בו שונו פני המוסיקה! ב-12 ביולי בשנת 1965 הקליטו הביץ' בויז את השיר SLOOP JOHN B. קלאסיקה!

חצות הלילה בלב הוליווד, 12 ביולי 1965. בעוד העולם ישן, באולפני WESTERN בלוס אנג'לס, גאון מוזיקלי אחד התכונן לשנות את ההיסטוריה. זהו הסיפור על סשן הקלטות לילי אחד, שהצית את הגפרור ליצירת המופת שתוגדר כאחד התקליטים החשובים והמשפיעים בכל הזמנים.

אז בעוד שרוב תושבי לוס אנג'לס שקועים בחלומות, חברי להקת הביץ' בויז, או ליתר דיוק, המוח המוזיקלי שלהם, בריאן וילסון, רק מתחיל את יום העבודה. על הפרק: הקלטת שיר-עם ישן בשם SLOOP JOHN B. האווירה מחשמלת. וילסון, בתפקיד המפיק והמנצח על התזמורת, לא מוכן להתפשר על פחות משלמות. הוא דורש מהנגנים טייק אינסטרומנטלי מושלם לחלוטין לפני שקולותיהם הברורים של חברי הלהקה יתווספו להקלטה. הסשן המפרך נמשך עד שלוש לפנות בוקר, ולאחר ארבעה עשר טייקים מורטי עצבים, וילסון סוף סוף מצא את האחד – הטייק שהיווה את הבסיס לאחת הקלאסיקות הגדולות של הפופ.

אבל מי היו אותם נגנים מסתוריים שיכלו לספק את הסחורה תחת לחץ כזה? באולפן נכחה נבחרת החלומות של נגני האולפן של לוס אנג'לס, חבורה שתזכה לכינוי THE WRECKING CREW. הם היו הנשק הסודי מאחורי אינספור להיטים של אמנים כמו פרנק סינטרה, סיימון וגרפונקל והבירדס, וידעו להקליט כל דבר במהירות וביעילות שיא. אך באופן משעשע, הבסיסטית המופלאה קרול קיי, שניגנה בסשן ההוא, חשפה שנים לאחר מכן שהכינוי המפורסם כלל לא היה בשימוש באותה תקופה. "זה היה כינוי שהמתופף האל בליין, שניגן איתנו, המציא הרבה אחרי שהתפרקנו", היא סיפרה. "אף אחד מאיתנו לא קרא לעצמו ככה אז. היינו פשוט נגני אולפן שעבדו קשה".

מקורו של השיר עצמו מרתק לא פחות. מדובר בשיר-עם מהאיים המערביים של הודו, שמקורו ככל הנראה בשנות העשרים של המאה העשרים. הוא מספר את סיפורה של ספינה בשם THE JOHN B, שצוותה השיכור והפרוע גורם לצרות, ובסופו של דבר הספינה נסחפת אל החוף. מי שהביא את הרעיון לבצע את השיר היה חבר הלהקה אל ג'ארדין, חובב מושבע של מוזיקת פולק. הוא הושפע עמוקות מגרסת הכיסוי של קינגסטון טריו, ניגש אל הפסנתר באחד הימים, ניגן את השיר לבריאן וילסון והפציר בו: "בריאן, אתה חייב לעשות לזה עיבוד משלך, כמו שרק אתה יודע".

וילסון, שמוחו כבר החל לרקום חזיונות מוזיקליים מורכבים, הסכים וניגש למלאכת המחשבת. במהלך העיבוד, הוא עשה שינוי קטן אך גאוני בשורה אחת, שינוי שהעניק לשיר כולו משמעות חדשה ועומק פסיכדלי. במקור, השורה הייתה THIS IS THE WORST TRIP SINCE I WAS BORN. וילסון, בהברקה של רגע, שינה אותה ל: THIS IS THE WORST TRIP I'VE EVER BEEN ON. המילה TRIP, שפירושה המקורי הוא "טיול" או "מסע", קיבלה בשנות השישים משמעות נוספת ומוכרת היטב – חוויה פסיכדלית תחת השפעת סמים. השינוי הזה הפך את השיר מסתם סיפור על מסע כושל, להצהרת סמים.

בסופו של דבר, SLOOP JOHN B נחת בסוף הצד הראשון של התקליט החשוב PET SOUNDS. למעשה, תאריך זה, ה-12 ביולי, מסמל את תחילת העבודה המעשית על מה שיהפוך לתקליט הפופ החשוב ביותר בהיסטוריה. אך למרבה הפלא, בסיום אותו סשן לילי, וילסון לא היה בטוח כלל מה לעשות עם ההקלטה המבריקה שיצר. הוא הרגיש שהיא אולי לא מתאימה לסגנון הכללי שתכנן, וההקלטה נשכחה על המדף למשך חמישה חודשים תמימים עד שהוחלט בכל זאת להשתמש בה.

באותה תקופה, מוחו של וילסון היה שרוי באובססיה – ליצור את תקליט הפופ המושלם שיתעלה על RUBBER SOUL של הביטלס, תקליט שהדהים אותו והצית בו את הרצון להגיע לגבהים חדשים. בזמן שהוא הסתגר באולפן, עמל על תזמורים מורכבים והקלטות ניסיוניות, שאר חברי הביץ' בויז המשיכו להופיע בלעדיו ברחבי העולם, כשהם שרים את להיטי הגלישה הישנים והמוכרים שלהם. הם עדיין היו להקת הקיץ והים, בזמן שהמנהיג שלהם רקם במחשכים את המהפכה המוזיקלית הגדולה של המאה העשרים. ההקלטה של SLOOP JOHN B הייתה הירייה הראשונה באותה מהפכה.

מתחילים להתגלגל! ב-12 ביולי בשנת 1962 הופיעה להקת הרולינג סטונס בפעם הראשונה. כן, זה הלילה עם היסטוריה בהתהוות!

לונדון של תחילת שנות השישים, עיר אפורה שעדיין מלקקת את פצעי המלחמה, עמדה בפני רעידת אדמה תרבותית שהיא כלל לא ידעה שהיא מצפה לה. בתוך מועדון הג'אז המעושן והאפלולי, מארקי המפורסם ששכן אז ברחוב אוקספורד, עלתה לבמה חבורת צעירים עם חלומות גדולים וכיסים ריקים, תחת שם חדש ומאולתר: THE ROLLIN' STONES. זו הייתה ההופעה הראשונה שלהם אי פעם, הרגע שבו ניצת הגפרור שהצית את אחת הלהבות הגדולות בתולדות המוזיקה.

הפרסום הצנוע לאותו ערב היסטורי, שהודפס בחופזה, הפריד באופן משעשע את שמו של הסולן, מיק ג'אגר, משאר החבורה. כולם יחד, אגב, קיבלו תשלום של 20 לירות שטרלינג בלבד עבור המאורע, סכום שהם כנראה חילקו ביניהם עד הפני האחרון. ומי היו "כולם"? ובכן, כאן הסיפור מתחיל להסתבך. על הבמה עמדו בוודאות הזמר הכריזמטי מיק ג'אגר, צמד הגיטריסטים שהפכו לסמל, בריאן ג'ונס וקית' ריצ'רדס, ועל גיטרת הבס ניגן דיק טיילור, שבמהלך מפתיע בהמשך דרכו יהפוך לגיטריסט של להקת THE PRETTY THINGS. ומי תופף? זו שאלת מיליון הדולר, או ליתר דיוק, שאלת ה-20 ליש"ט, ואגיע אליה בהמשך. ישנה סברה שהיה זה מיק אייבורי, לימים המתופף של להקת הקינקס.

אבל האמת היא שהחיבור בין הכוכבים הללו לא נולד יש מאין על במת המארקי. הסיפור מתחיל שנה קודם לכן, ב-1961, בעיירה דארטפורד שמחוץ ללונדון הסואנת. שני חברי ילדות, מיק ג'אגר וקית' ריצ'רדס, חידשו את הקשר ביניהם על רציף הרכבת בזכות ערמת תקליטי בלוז נדירים שג'אגר נשא עמו. החיבה המשותפת לבוץ של מיסיסיפי דלתא הולידה להקה ראשונה וחמודה בשם LITTLE BOY BLUE AND THE BLUE BOYS, שכללה גם את חברם המשותף דיק טיילור, יחד עם בוב בקוויט ואלן את'רינגטון.

במקביל, במרחק לא רב משם, איש צעיר ומוכשר בשם בריאן ג'ונס עשה את דרכו מהעיירה צ'לטנהאם אל לונדון הגדולה. הייתה לו תוכנית ברורה: להקים להקת רית'ם אנד בלוז משלו. הוא אפילו אימץ לעצמו שם במה מסתורי, אלמו לואיס, שהיה מחווה לשני גיבורי הבלוז שלו, אלמור ג'יימס ולואיס מאיירס. ג'ונס פרסם מודעה קטנה בעיתון בחיפוש אחר נגנים, וכך יצר קשר עם הפסנתרן איאן סטיוארט, שהפך לחבר שקט אך חיוני בגלגוליה המוקדמים של הלהקה.

כמו כוכבים במסלול התנגשות, הגורל משך את כולם לאותו המקום: מועדון מארקי. ג'אגר וריצ'רדס היו נוסעים ברכבת מדארטפורד ללונדון באופן קבוע, סופגים את האווירה ומטפחים חלומות. הם הפכו למבקרים קבועים במועדון, שם ניגנה דרך קבע להקת הבלוז של אלכסיס קורנר, שנחשב לאבי הבלוז הבריטי. ג'אגר הצעיר והנועז לא התבייש, ובכמה הזדמנויות קפץ לבמה ושר כמה קטעי בלוז עם הלהקה של קורנר. ומי ישב שם על כיסא המתופף? בחור שקט עם פני פוקר בשם צ'ארלי ווטס. הגלגלים כבר החלו לנוע.

המזל הגדול נפל בחלקם של החברים הצעירים כאשר להקה אחרת, שהייתה אמורה להופיע במארקי באותו 12 ביולי, קיבלה הצעה מפתה להקליט תוכנית רדיו עבור הבי.בי.סי. בעלי המועדון, הרולד פנדלטון, נותר עם חור בלוח ההופעות ופנה לחבורה של ג'אגר וג'ונס, אותם כבר הכיר כחבר'ה רציניים שמסתובבים במועדון, והציע להם למלא את החלל. הם קפצו על ההזדמנות. הייתה רק בעיה אחת: הם היו צריכים שם, ומהר, כדי שפנדלטון יוכל להדפיס את המודעה. על פי הסיפור, בריאן ג'ונס ביצע שיחת טלפון נרגשת למארגנים, וכשנשאל לשם הלהקה, עיניו שוטטו בחדר ונחו על עטיפת תקליט של גיבורם המשותף, מאדי ווטרס. שם השיר שקפץ לו לעין היה ROLLIN' STONE. השאר, כמו שאומרים, היסטוריה.

ומה הם ניגנו באותו לילה מכונן? הם פתחו עם KANSAS CITY של וילברט האריסון ומשם עברו ל-HONEY WHAT'S WRONG של בילי פיורי. הרוק'נ'רול-בלוז המשיך לבעבע עם השיר השלישי CONFESSIN'S THE BLUES של צ'אק ברי ומשם אל BRIGHT LIGHTS BIG CITY של ג'ימי ריד. הבלוז היה אלמנט חזק ביותר בחבורה שפנתה משם לבצע את DUST MY BROOM של אלמור ג'יימס ואז לעוד שיר של צ'אק ברי, DOWN THE ROAD APIECE. ואחריהם באו שירים כגון איש ההוצ'י קוצ'י של מאדי ווטרס ו-RIDE 'EM ON DOWN של רוברט ג'ונסון ועוד שיר של צ'אק ברי עם BACK IN THE USA (כן, זה שהביטלס יקרצו איתו שנים לאחר מכן עם BACK IN THE USSR). ואחרי עוד כמה שירים נחתמה ההופעה עם HAPPY HOME של אלמור ג'יימס. כפי שניתן לראות, עוד לא היה זכר לחומרים מקוריים. זה היה ערב של מחווה טהורה וגדושת תשוקה לאלילים שלהם מעבר לאוקיינוס.

אבל בואו נחזור לתעלומה הגדולה של הערב: המתופף. קית' ריצ'רדס שפך אור על החיפושים הקדחתניים שלהם בדרכו הציורית: "לא העזנו להופיע עד אז. עשינו חזרות עם כל מיני מתופפים. מיק אייבורי הגיע, המתופף של הקינקס. הוא היה נוראי אז. הוא פשוט לא הצליח למצוא את הקצב. הכרנו את צ'ארלי. הוא היה חבר, אבל הוא ניגן באותו זמן עם אלכסיס קורנר. הוא היה המתופף הקבוע שלו. פשוט לא יכולנו לשלם לו. יום אחד אספנו מתופף בשם טוני צ'פמן שהיה המתופף הקבוע הראשון שלנו. הוא היה איום ונורא. אחד הגרועים ביותר. הוא היה מתחיל שיר במהירות מסוימת ומסיים אותו במהירות כפולה, או לחילופין, איטי פי שלושה".

הטוויסט המעניין הוא שטוני צ'פמן, המתופף ה"נורא", כלל לא זכר שניגן בהופעה הראשונה. מיק אייבורי, מצידו, הכחיש באופן עקבי ועקשני שהיה שם. התעלומה הזו הובילה מוזיקולוגים ומעריצים רבים להאמין באפשרות המדהימה שהסטונס עלו לבמה באותו לילה היסטורי ללא מתופף כלל, ופשוט דהרו קדימה על כנפי האנרגיה הצעירה והבלוז המחוספס. כך או כך, באותו ערב של יולי, על במה קטנה בלונדון, החלה אבן אחת להתגלגל, והיא לא עצרה מאז.

אמונה עיוורת, כאוס מוחלט: הבכורה האמריקאית של BLIND FAITH שהפכה לקרב היאבקות בניו יורק. ב-12 ביולי בשנת 1969 הופיעה להקת BLIND FAITH לראשונה בארה"ב. זה היה יום גרוע ביותר ללהקה.

ניו יורק, 12 ביולי, 1969. האוויר במדיסון סקוור גארדן היה מחשמל. זו לא הייתה סתם עוד הופעה, אלא הופעת הבכורה בארצות הברית של הסופרגרופ הראשונה והמדוברת ביותר אז, BLIND FAITH. על במה אחת התקבצו שמות שכל אחד מהם הוא עולם ומלואו: הגיטריסט אריק קלפטון והמתופף הפראי ג'ינג'ר בייקר, שניהם טריים מההתפרקות של להקת CREAM; הקלידן והזמר בעל קול הזהב סטיב וינווד, שהגיע מלהקת טראפיק; והבסיסט ריק גרץ', שגויס מלהקת FAMILY. הציפייה הייתה בשמיים, אך מה שהתרחש באותו ערב בפני כ- 21,500 צופים היה רחוק שנות אור מהפנטזיה המוזיקלית, וקרוב הרבה יותר לזירת אגרוף המונית.

הצרות, כמו תמיד במקרים כאלה, החלו מדבר קטן, כמעט סמלי. ג'ינג'ר בייקר, הידוע במזגו החם לא פחות מכישרון התיפוף שלו, סיים סולו תופים ארוך ומיוזע. כמחווה לקהל, הוא השליך אל עבר המעריצים מקל תופים שבור. פיסת העץ הצנועה הזו הפכה מיד לגביע קדוש, וכמה מעריצים נלהבים מדי פתחו במריבה קולנית על הזכות לקחת אותה הביתה. המהומה הסלימה במהירות כשאחד הצעירים טיפס על הבמה כדי לזכות בשלל. כאן, משטרת ניו יורק החליטה שהגיע הזמן להתערב. שני שוטרים עלו לבמה ודחפו בחוזקה את הצעיר חזרה אל הקהל. בייקר, שצפה במתרחש, לא נשאר חייב וזעם. הוא נשמע צועק לעברם במבטא בריטי כבד: "הוא רק ילד! הניחו לו לנפשו!".

למרות התקרית, ההופעה נמשכה. כשהלהקה סיימה את הסט שלה, הקהל סירב להאמין שזה נגמר. במשך עשר דקות ארוכות, האולם רעד מתשואות ומקריאות חוזרות ונשנות להדרן. לבסוף, הרביעייה נכנעה ללחץ ועלתה חזרה לבמה. אך בדיוק ברגע הזה, הסדר הציבורי קרס לחלוטין. מסיבה שאינה ברורה לחלוטין, שוטרים שהוצבו באולם החלו להלום באלות באנשים שעמדו קרוב לבמה.

התוצאה הייתה כאוס מוחלט. הקהל, שחש מותקף, הפך את זעמו כלפי כל מה שנקרה בדרכו. כיסאות נתלשו ממקומם והושלכו, מחסומים נפרצו ואנשים החלו לנפץ ציוד. קורבן בולט במיוחד לזעם היה הפסנתר החשמלי של סטיב וינווד, שנופץ לרסיסים על ידי ההמון המשולהב.

לאחר האירוע, ניסה ג'ינג'ר בייקר לספק פרשנות מאוזנת בראיון למגזין המוזיקה הבריטי NME. "נעשו טעויות משני הצדדים", הוא אמר. "גם המעריצים וגם השוטרים לא התנהגו כשורה. אני לא מאשים את השוטרים שנכנסו לפניקה, זה אכן היה מצב מפחיד. מצד שני, הם לא היו צריכים להשתמש בכל כך הרבה כוח. מכות כאלה יכלו רק לעורר כאוס גדול יותר". אך במגזין המתחרה, מלודי מייקר, דווח על פרט עסיסי נוסף: על פי עדי ראייה, בייקר עצמו לא הסתפק במילים, התעמת פיזית עם אחד השוטרים, חטף מכות הגונות ונזקק לטיפול.

ומה לגבי המוזיקה? הביקורות למחרת לא היללו את הבכורה. בעיתון "אוקלנד טריבון" נכתב בכותרת נוקבת: "הלהקה החדשה של אריק קלפטון נאלצה להיאבק בצלילי הקהל בניו יורק". המבקר תהה, "לעיתים רחוקות כל כך מרוכז כישרון כה רב בלהקה אחת. אך האם הלהקה יכולה לממש את הפוטנציאל הטמון בה? זה אינו ברור". הכתב סיכם שההופעה, שהתקיימה על במה מסתובבת כדי לאפשר לכל הצופים מבט טוב, הייתה קצרה מדי, מאולפת מדי, ובסופו של דבר, נפלה קורבן להתנהגות המשתלחת של מעריציה.

כאילו כדי להוסיף עוד שכבה לאירוע הסוריאליסטי, את הערב פתחו שתי להקות חימום מעולות, FREE הצעירה והמבטיחה, ולהקת DELANEY AND BONNIE. הבחירה בהן לא הייתה מקרית; קלפטון התאהב בסאונד של דלייני ובוני, ובסופו של דבר פירק את BLIND FAITH כדי לצאת לסיבוב הופעות דווקא איתם. ובנוגע ל-FREE, קלפטון היה המום מהצליל שהפיק גיטריסט הלהקה, פול קוסוף, וביקש ממנו שילמד אותו כמה טריקים.

במבט לאחור, הבכורה האמריקאית הכאוטית של BLIND FAITH הייתה מיקרוקוסמוס לקריירה הקצרה והסוערת של הלהקה. היא הספיקה להוציא תקליט אחד בלבד, שעל עטיפתו הופיעה נערה צעירה חשופת חזה, ועוררה שערורייה לא קטנה בפני עצמה. ההבטחה הייתה עצומה, אך הלחצים, האגו והציפיות הבלתי אפשריות הביאו לפירוק מהיר. חודש אחד בלבד לאחר הקרב במדיסון סקוור גארדן, פסטיבל וודסטוק היה אמור להגדיר את שיא "שלום ואהבה" של דור ילדי הפרחים. אך באותו ערב בניו יורק, האמונה הייתה עיוורת, והכאוס ניצח.

הלילה בו הרוק יצא למלחמה בדיסקו! שיקגו, 12 ביולי 1979. מה שהתחיל כרעיון שיווקי מבריק למשוך קהל למשחק בייסבול, הפך במהרה לקרב תרבותי מכוער, רווי אלכוהול ואש, שסימל עבור רבים את מותו של ז'אנר מוזיקלי שלם. זהו סיפורו הלוהט של DISCO DEMOLITION NIGHT.

זה היה אמור להיות ערב קיץ שגרתי בפארק קומיסקי בשיקגו. קבוצת הבייסבול המקומית, ה-WHITE SOX, אירחה את הדטרויט טייגרס למשחק כפול, אבל האמת היא שלאף אחד לא היה ממש אכפת. העונה הייתה אבודה, היציעים היו ריקים למחצה, והבעלים הנואש של הקבוצה, ביל ויק, איש שיווק ותיק ופרוע בעצמו, היה חייב לעשות משהו דרמטי כדי למלא את הכיסאות. הפתרון הגיע מכיוון בלתי צפוי: תחנת רדיו מקומית ושדרן צעיר וכריזמטי בשם סטיב דאל.

דאל, שדרן רוק מושבע, פוטר לאחרונה מעבודתו לאחר שתחנת הרדיו בה עבד עברה לפתע לפורמט של מוזיקת דיסקו בלבד. הוא נשבע לנקום. כשהוא חמוש במיקרופון ובצבא מאזינים הולך וגדל, הוא הקים את ה-DISCO INSANE ARMY, צבא אנטי-דיסקו פיקטיבי, והפך את השנאה לז'אנר למשימת חייו. יחד עם ויק, הם רקחו את המבצע המושלם: כניסה למשחק תעלה 98 סנט בלבד, בתנאי שמביאים תקליט דיסקו שייתרם למדורה ענקית. התכנון היה פשוט: בין שני המשחקים, דאל, מחופש לגנרל בצבא האנטי-דיסקו שלו, יעלה על המגרש ויפוצץ את כל התקליטים שנאספו בפיצוץ מרהיב.

"אני שונא את הטעם של פינה קולדה", הסביר דאל לשדר החדשות גרג גאמבל בערב הגורלי, רגע לפני שניפץ תקליט דיסקו על ראשו בשידור חי. "אני אלרגי לתכשיטי זהב, אז אין שם שום דבר בשבילי. בדיסקו אתה צריך להשקיע כל כך הרבה זמן בייבוש השיער שלך. זה בזבוז חשמל ואנרגיה".

אך התוכנית, שהייתה אמורה למשוך כ-20,000 צופים, יצאה מכלל שליטה עוד לפני שהחלה. במקום הקהל המצופה, הגיעו למעלה מ-50,000 איש, ועוד כ-20,000 נותרו מחוץ לשערים הנעולים. האווירה הייתה מחשמלת, אבל גם נפיצה. מהר מאוד התגלתה הטעות הלוגיסטית הראשונה, והקטלנית מכולן. "הבעיה הראשונה", סיפר דאל לימים, "הייתה שהם הפסיקו לאסוף את התקליטים כשהם מילאו את הפח הענק שאמור היה להתפוצץ. אז אנשים פשוט נשארו עם התקליטים בידיים, והתחילו להשתמש בהם בתור פריסבי. זה היה מסוכן ביותר, צלחות ויניל שחורות ומסוכנות חתכו את האוויר מכל עבר".

המשחק הראשון בקושי התנהל. הקהל היה שיכור, פרוע, ורק חיכה לרגע הגדול. כשהמשחק הסתיים, החל המופע המרכזי. סטיב דאל, לבוש במדי קרב וקסדה, עלה על ג'יפ צבאי ודהר למרכז המגרש. הוא תפס את המיקרופון והוביל את ההמון בקריאות קצובות של DISCO SUCKS! DISCO SUCKS. ואז, הפיצוץ. הארגז הענק, מלא באלפי תקליטים כמו של דונה סאמר, הבי ג'יז, בוני אם ואדמה, רוח ואש, התפוצץ בקול אדיר והותיר חור שחור ומפויח במרכז הדשא.

זה היה האות. אלפי צופים, משוחררי כל רסן, פרצו את מחסומי האבטחה ושטפו את המגרש. הם החליקו על הבסיסים, טיפסו על עמודי הסימון, קרעו חתיכות מהדשא כמזכרות והבעירו מדורות קטנות מתקליטים שלא הגיעו לארגז. המשטרה, שהייתה בנחיתות מספרית מוחלטת, ניסתה להשתלט על המהומה בעזרת פרשים, אך ללא הועיל. המגרש נראה כמו אזור אסון. המשחק השני, כמובן, בוטל. למחרת, ה-WHITE SOX נאלצו להודיע על הפסד טכני, מכיוון שהמגרש לא היה ראוי למשחק.

עבור רבים ממעריצי הרוק המסורתי, שחשו שהדיסקו המסחרי והמצועצע גוזל את הבכורה מגיבורי הגיטרה שלהם ואף מכריח אותם להקליט בעצמם להיטי דיסקו כדי לשרוד (כמו הרולינג סטונס עם MISS YOU או רוד סטיוארט עם DA YA THINK I'M SEXY), האירוע היה לא יותר מאשר לילה של כיף פרוע ולא מזיק. המאבק הרגיש להם מוצדק, מרד של האותנטיות נגד הפלסטיק.

אך עבור קהילות שלמות, האירוע נשא אופי אפל ומטריד הרבה יותר. הדיסקו לא היה רק מוזיקה; הוא היה פסקול של שחרור ומרחב בטוח עבור קהילות מודרות. מועדוני הדיסקו היו המקומות הראשונים בהם אנשי הקהילה הגאה והשחורה יכלו לרקוד ולהתבטא בחופשיות. העובדה שרוב מוחלט של המתפרעים בקומיסקי פארק היו גברים לבנים צעירים, הפכה את המחאה ממאבק מוזיקלי לאקט בעל ניחוח גזעני והומופובי.

"זה הרגיש לנו כמו שריפת ספרים נאצית", אמר נייל רודג'רס, הגיטריסט והמפיק של להקת הדיסקו-פ'אנק CHIC. "פתאום אנשים פחדו אפילו להגיד את המילה 'דיסקו'".

אז האם ליל הריסת הדיסקו באמת "הרג" את הז'אנר? היסטוריונים רבים יגידו שהדיסקו כבר היה בתהליך דעיכה טבעי. אבל אין ספק שהפיצוץ ההוא בשיקגו היה המסמר הסמלי והקולני ביותר בארון הקבורה שלו. הוא הפך מאירוע שיווקי כושל לאחת מנקודות הרתיחה התרבותיות הזכורות יותר בתולדות ארצות הברית, צלקת מכוערת שמזכירה איך שנאה למוזיקה יכולה להפוך בקלות לשנאה לאנשים שרוקדים לצליליה.

כשהשמש של קליפורניה זורחת על כל העולם. ב-12 ביולי 1965 שחררה להקת הביץ' בויז תקליטון קטן עם שיר אחד שהפך להמנון נצחי. הצטרפו אליי למסע בזמן אל הרגע שבו המוח המבריק והמעורער של בריאן ווילסון המציא פתיחה של מוזיקה קלאסית, מייק לאב כתב מילים במסדרון ונגנית בס אחת עשתה היסטוריה קטנה משלה. זהו הסיפור מאחורי CALIFORNIA GIRLS.

בקיץ 1965, אמריקה הייתה צריכה גיבורים משלה. בזמן שהלהקות הבריטיות כבשו את המצעדים, מקליפורניה הגיעה התשובה האמריקאית המושלמת: הביץ' בויז. וכשהמחט נגעה בחריצים של התקליטון החדש שלהם, העולם שמע משהו אחר. משהו גדול יותר. זו לא הייתה עוד מנגינה קליטה על גלים ומכוניות מהירות. זו הייתה יצירת מופת קטנה, הצהרה מוזיקלית שהגדירה מחדש את החלום הקליפורני והפיצה אותו לכל נער ונערה ברחבי אמריקה ומחוצה לה.

הכל התחיל בתוך ראשו של המנהיג המוזיקלי של הלהקה, בריאן ווילסון. באותה תקופה, ווילסון כבר פרש מהופעות חיות. הלחץ, הנסיעות וההתמוטטות הנפשית שעבר הובילו אותו להסתגר באולפן ההקלטות, שם הרגיש בטוח ליצור. וליצור הוא ידע, ועוד איך. את ההשראה לשיר הוא קיבל, לפי עדותו בספרו, לאחר טריפ LSD ראשון בחייו. "המוזיקה התחילה כמו בסרטי המערבונים הישנים, כשהגיבור רוכב לאט לתוך העיר", תיאר. "ניגנתי את זה בפסנתר שוב ושוב עד שכמעט לא יכולתי לשמוע מה אני מנגן, ואז פתאום ראיתי את המנגינה כולה מרחפת מעל הפסנתר".

התוצאה הייתה הפתיחה המפוארת והתזמורתית של השיר, קטע כמעט קלאסי שנשמע כמו פתיחה לסרט הוליוודי. "אני עדיין ממש גאה בהקדמה הזו", הודה ווילסון שנים לאחר מכן. "יש לה תחושה קלאסית. לקח לי קצת זמן ליצור אותה, ואחרי זה היה לי ממש קשה לצאת מהסגנון הזה כדי לכתוב שירים אחרים".

אבל מנגינה גאונית צריכה גם מילים, וכאן נכנס לתמונה בן דודו של בריאן, הזמר מייק לאב. בעוד בריאן היה המאסטרו המוזיקלי, לאב היה המשורר הפרגמטי של הביץ' בויז. ברוס ג'ונסטון, שהצטרף ללהקה באותה תקופה כדי להחליף את בריאן בהופעות, היה עד לרגע הבריאה: "הייתי במסדרון של האולפן, ופתאום הדלת נפתחה ובריאן הוציא את ראשו החוצה. הוא קרא, 'היי מייק, בדיוק הקלטתי את הרצועה הזאת. אני רוצה לקרוא לזה CALIFORNIA GIRLS, אז תכתוב כמה מילים'". ג'ונסטון מספר שהסתובב עם לאב במסדרון ופשוט צפה בו רוקח את המילים במקום.

לאב, שתמיד הצטיין בשיעורי ספרות אנגלית ואמריקאית (אך הודה ש"כישורי המתמטיקה שלי לא בדיוק שודרגו"), שאב מהכישרון הטבעי שלו למילים וחיבר מעין מניפסט המשבח נשים מכל רחבי ארצות הברית, אך מסתיים במסקנה המתבקשת: הבנות הכי טובות נמצאות בבית, בקליפורניה. זה היה מהלך שיווקי מבריק.

ההקלטה עצמה הייתה אירוע בפני עצמו, וגייסה את "נבחרת החלומות" של נגני האולפן של לוס אנג'לס, קבוצה שכונתה THE WRECKING CREW. בתופים היה האל בליין, בפסנתר והאורגן ניגן ליאון ראסל הצעיר, ולצידם שורה של מוזיקאים מהשורה הראשונה כמו ג'רי קול ובילי סטריינג' בגיטרות, פרנק קאפ בוויברפון, וסוללת נשפנים מרשימה.

אבל אחד הסיפורים המעניינים ביותר מההקלטה שייך לבסיסטית קרול קיי, אחת הנשים הבודדות בסצנת נגני האולפנים של אותה תקופה. בריאן ווילסון, שהיה בעצמו נגן בס מחונן, נהג לכתוב לה את תפקידי הבס המדויקים שהוא רצה. לדבריה, CALIFORNIA GIRLS היה השיר היחיד שבו היא הרשתה לעצמה לסטות מהתוכנית. היא הרגישה שהקטע מזכיר לה שיר קאנטרי ותיק בשם TUMBLING TUMBLEWEEDS, וניגנה ליין בס קופצני וייחודי משלה. התוצאה? דליקטס!

את השירה המובילה בשיר ביצע מייק לאב, אך ההרמוניות הקוליות המורכבות, סימן ההיכר של הלהקה, כללו את כל החבורה: בריאן, אחיו קארל ודניס ווילסון, ואל ג'ארדין. לצידם, כאמור, היה גם קול חדש. זו הייתה הופעת הבכורה הקולית של ברוס ג'ונסטון בשיר של הביץ' בויז, ציון דרך אישי עבורו בתוך יצירה שהפכה לנכס צאן ברזל תרבותי. כך נולד המנון הקיץ המושלם עם הזמנה פתוחה לחלום על חופים זהובים, גלים כחולים, והבטחה מתוקה שמחכה ממש מעבר לפינה.

הקול של המלאכית המושלמת עם חמש האוקטבות שנאלם. ב-12 ביולי 1979, עולם המוזיקה נפרד בצער עמוק מאחת הזמרות המיוחדות והמרגשות יותר שידע. מיני ריפרטון, האישה עם הטווח הווקאלי עוצר הנשימה הלכה לעולמה בגיל 31 בלבד, לאחר מאבק עיקש במחלת הסרטן. היא השאירה אחריה מורשת מוזיקלית קצרה אך מסנוורת, ובראשה יהלום נצחי אחד: הלהיט LOVIN' YOU.

סיפורה של ריפרטון הוא סיפור על כישרון פנומנלי, על אופטימיות חסרת תקנה ועל היכולת למצוא את האור גם ברגעים האפלים ביותר. כפי שאמרה פעם: "מעולם לא הגעתי לכוכבות. ברגע שזה מפסיק להיות כיף לי, לבעלי ולילדים שלי, אני לא שם. בכל פעם שאתה מרגיש שאתה מחליק למטה ונראה ששום דבר לא הולך כשורה, קח את המצב ותהפוך אותו. תסדר את הדברים. פשוט קח את זה ותדחוף את ההרגשה הזו, כי זה המקום שבו השמש זורחת". ואכן, במהלך תשע שנות הקריירה שלה, היא לא הפסיקה לדחוק עננים כדי לאפשר לשמש, לא לזרוח פנימה, אלא לזרוח החוצה, ממנה אל העולם.

הסיפורים הקטנים מאחורי הלהיט הגדול: LOVIN' YOU

אי אפשר לדבר על מיני ריפרטון מבלי לדבר על הבלדה העדינה והיפהפייה שהפכה אותה לכוכבת ענק בשנת 1975. אבל מאחורי השיר הפשוט לכאורה, מסתתרים כמה סודות עסיסיים וסיפורים משפחתיים מחממי לב. קבלו כמה תופינים מהסבנטיז:

יצירה משפחתית: ריפרטון לא כתבה את השיר לבדה. היא חלקה את הקרדיט עם בעלה והשותף המוזיקלי שלה, המלחין והמפיק ריצ'רד רודולף.

הבת המפורסמת: לזוג נולדה בת בשם מאיה רודולף. כן, כן, הקומיקאית והכוכבת של סאטרדיי נייט לייב. ריפרטון לא רק הקדישה לה את השיר, אלא ממש שילבה את שמה בתוכו. אם תקשיבו היטב בסוף השיר, ממש כשהצלילים דועכים, תשמעו אותה לוחשת-שרה "מה-אה-אה-אה-אה-יה", מעין שיר ערש אישי וקסום שהונצח לנצח.

תעלומת המפיק המסתורי: מי שהפיק את השיר והיה אחראי לצליל הייחודי שלו היה לא אחר מאשר סטיבי וונדר בכבודו ובעצמו. ריפרטון עבדה איתו באותה תקופה כזמרת ליווי, והוא זיהה מיד את הפוטנציאל הגלום בה. עם זאת, בשל התחייבויות חוזיות לחברת התקליטים שלו, שמו של וונדר לא יכול היה להופיע בקרדיטים הרשמיים. הפתרון היצירתי? וונדר נרשם תחת שם המותג של חברת ההפקות שלו, BLACK BULL PRODUCTIONS. ולמה דווקא השם הזה? כי וונדר הוא בן מזל שור, כמובן.

הדרך אל הפסגה: משיקגו ועד סטיבי וונדר

ריפרטון, ילידת שיקגו, החלה את דרכה המוזיקלית כסולנית בהרכב הסול הפסיכדלי ROTARY CONNECTION בין השנים 1966 ל-1970. הלהקה זכתה להצלחה מסוימת, אך לאחר מספר תקליטים, ריפרטון הרגישה שהגיע הזמן לצאת לדרך עצמאית. במשך שנה וחצי, בזכות הגמישות הווקאלית המדהימה שלה והכשרתה באופרה, היא הפכה לאחת מזמרות הליווי המבוקשות יותר בתעשייה. היא הקליטה עם ענקים כמו סליי והפאמילי סטון, הפסנתרן רמזי לואיס והזמרת רוברטה פלאק.

רגע אחרי יום הולדתה ה-22, בעזרתו של רמזי לואיס, היא הוחתמה על חוזה הקלטות בחברת ג'ניס רקורדס. התקליט הראשון שלה זכה להצלחה בינונית בלבד, ולימים סיפרה ריפרטון שהחברה פשוט לא עשתה דבר כדי לקדם אותו. אבל התקליט הזה עשה משהו חשוב בהרבה: הוא חשף לעולם את הקול החד-פעמי שלה, קול שהתפרש על פני חמש אוקטבות שלמות, מהצלילים הנמוכים והעמוקים ביותר ועד לשריקות הגבוהות שהפכו לסימן ההיכר שלה.

סטיבי וונדר שמע את הקול וידע שהוא חייב לעבוד איתה. "רציתי לעבוד איתך. את שרה כמו מלאך", הוא אמר לה בפגישתם, והפך למפיק שלה כשהיא חתמה על חוזה חדש בחברת התקליטים EPIC. התוצאה הראשונה של שיתוף הפעולה הזה הייתה התקליט PERFECT ANGEL, שהפך לתקליט הזהב הראשון שלה והכיל, כמובן, את הלהיט LOVIN' YOU. ההצלחה נמשכה גם עם תקליטה הבא, ADVENTURES IN PARADISE.

המאבק, האופטימיות והצלקת הכי יפה בעולם

דווקא בשיא הצלחתה, בשנת 1976, חייה של ריפרטון התהפכו. היא אובחנה כחולת סרטן השד ועברה ניתוח כריתת שד מלאה. אך במקום לשקוע בייאוש, היא הגיבה בעוצמה ובאומץ מעוררי השראה. שבועות ספורים לאחר הניתוח היא כבר חזרה לאולפן ההקלטות, ולאחר מכן לבמה, מופיעה ושרה כאילו שום מחלה לא מאיימת עליה.

"רק בגלל שאישה עברה כריתת שד", הסבירה בראיונות, "ועכשיו יש לה שד אחד, אין סיבה לחשוב שהחיים שלי נהרסו, מינית או פיזית. הצלקת בגוף שלי היא הדבר הכי יפה בעולם, כי היא מייצגת את הסיבה שבגללה אני עדיין חיה". היא הפכה לאחת הנשים המפורסמות הראשונות שדיברו בפתיחות על המחלה והניתוח, והפכה לדוברת של אגודת הסרטן האמריקנית.

אבל לאחר מאבק אמיץ, מלא אופטימיות ותקווה, מיני ג'וליה ריפרטון רודולף נכנעה למחלה בבית החולים סידרס סיני בלוס אנג'לס. מותה היכה את עולם המוזיקה והמעריצים בהלם מוחלט. רק חבריה הקרובים ביותר ידעו עד כמה חמור היה מצבה, ורק המעגל הפנימי ביותר שיער שהיא כבר השלימה עם האפשרות של המוות. היא השאירה אחריה עולם שלם שעדיין מאוהב בקולה, ובצליל הנצחי של אמא השרה לבתה הקטנה בלהיט ענק.

היום בו נולד הפאוור-קורד: הסיפור המלא על הקרב ששינה את הרוק'נ'רול! 12 ביולי 1964. יום קיץ שגרתי בלונדון שהפך לאחד הרגעים המכוננים בתולדות המוזיקה. באולפני IBC במרכז העיר, ארבעה צעירים עמדו לשנות את חוקי המשחק, להמציא צליל חדש ולשחרר לעולם שאגה ראשונית שמהדהדת עד היום: YOU REALLY GOT ME.

זה אולי נשמע כמו סיפור הצלחה מיידי, אבל הדרך להקלטת הקלאסיקה של להקת הקינקס הייתה רצופת מלחמות, איומים, ייאוש ומגבר גיטרה אחד שסבל מהתעללות קשה אך מבורכת. זו לא הייתה, למעשה, הפעם הראשונה שהלהקה ניסתה להקליט את השיר. ניסיון קודם הוליד גרסה אנמית וחסרת חיים, שנשמעה יותר כמו שיר קאנטרי עייף מאשר המנון רוק בועט.

מנהיג הלהקה והמוח היצירתי מאחוריה, ריי דייויס, הביט בקנאה בלהקות כמו האנימלס והרולינג סטונס, שכבשו את המצעדים עם סאונד בלוזי מחוספס ובועט. הוא ידע שבשביל שהקינקס ישרדו ויפרצו, הם צריכים פרוסה גדולה ועסיסית מעוגת הרית'ם אנד בלוז. הבעיה? חברת התקליטים שלהם, PYE, חשבה אחרת. "חברת התקליטים אהבה את הגרסה האיטית והמנומנמת", סיפר ריי דייויס. "הם רצו להוציא אותה לשוק כמו שהיא, ואיימו שאם זה לא יצליח, החוזה שלנו מבוטל והם זורקים אותנו לרחוב. נאלצנו להילחם על חיינו כדי לקבל הזדמנות נוספת להקליט את השיר כמו שאנחנו שומעים אותו בראש".

קללות באולפן ואיום קיומי

הדרמה סביב הגרסה הראשונה הגיעה לשיאים כמעט קומיים. ריי טען לאורך השנים כי במהלך ההקלטה המקורית, ממש לפני סולו הגיטרה, אפשר לשמוע את אחיו הצעיר והגיטריסט המוביל, דייב דייויס, צועק לו בעצבים FUCK OFF. "צעקתי לדייב כדי לדרבן אותו לנגן סולו טוב, אבל כנראה שרק הסחתי את דעתו ועיצבנתי אותו", הסביר ריי. בניסיון נואש להציל את המצב, ריי הקליט את עצמו שר OH NO כדי להסתיר את הקללה העסיסית. באופן מדהים, חברת PYE התעקשה להוציא את התקליטון עם הקללה החבויה.

חברי הלהקה היו מזועזעים. דייב דייויס, הגיטריסט הצעיר והמרדן, איים שאם הסינגל ייצא במתכונתו העלובה, הוא פורש מנגינה ולעולם לא ייגע יותר בגיטרה. אם זה לא הספיק, חברתו של דייב דאז סיכמה את העניין בצורה הברורה ביותר: "הגרסה הזו לא גורמת לי שום חשק להוריד את התחתונים שלי". המסר היה חד וברור.

הגיבור של הסיפור, שהציל את הלהקה ואת עתיד הרוק, היה המנהל לארי פייג'. הוא התייצב מול מנהלי חברת התקליטים והודיע להם בצורה נחרצת שאם הגרסה הזו תצא, הוא לא ימסור להם את זכויות היוצרים על השיר. האיום עבד. PYE נכנעה, אך הודיעה ללהקה שהיא תצטרך לממן את סשן ההקלטה החדש מכיסה הפרטי. מבחינתם, הקינקס היו כבר עם רגל אחת מחוץ לדלת.

המגבר הקרוע שהוליד מהפכה

הלהקה הגיעה לסשן הגורלי באולפני IBC, שהיו מהמתקדמים ביותר באנגליה באותה תקופה. אבל ריי דייויס לא רצה סאונד נקי ומלוטש; הוא רצה צליל מלוכלך, מסוכן וראשוני. במקום להשתמש במכונת ההקלטה החדישה בעלת ארבעת הערוצים, הוא התעקש שהטכנאי ישתמש במכשור ישן יותר, כדי להשיג את הגסות שחיפש.

אך את הסוד האמיתי לסאונד המפוצץ של YOU REALLY GOT ME צריך לחפש במגבר הגיטרה של דייב. דייב, שהיה מתוסכל מהצליל הדק של המגבר הזול שלו, מתוצרת ELPICO, החליט לקחת את העניינים לידיים. הוא לקח סכין גילוח ופשוט שיסף ודקר את הרמקול של המגבר. התוצאה: צליל מעוות, חורק, רווי דיסטורשן ועם זאת, גאוני. זה היה הצליל שיגדיר את הפאוור-קורד ויסלול את הדרך להארד-רוק ולמטאל.

"כשיצאתי מהאולפן אחרי שהקלטנו את הגרסה החדשה, הייתה לי הרגשה עמוקה שזה הולך להיות תקליטון ענק", נזכר ריי. "ידעתי שזה שיר של פעם בחיים, שלעולם לא אצליח לכתוב עוד אחד כזה. וזה נכון, לא כתבתי. עד לאותו רגע, התייחסו אלינו כמו לבדיחה. השיר הזה שינה הכל".

קרב הגיטריסטים: מי באמת אחז בגיטרה שם?

כמו בכל סיפור גדול, גם כאן צמחה תיאוריית קונספירציה שהעסיקה את עולם המוזיקה במשך עשורים. במרכזה עמד לא אחר מאשר ג'ימי פייג', אז נגן אולפנים מבוקש ולימים מנהיג לד זפלין. לאורך השנים, פייג' סיפק גרסאות סותרות ומבלבלות בנוגע למעורבותו בשיר. בשנת 1972 הוא רמז: "הקינקס לא ממש רצו אותי שם. ניגנתי גיטרה פה ושם בשירים שלהם". שנתיים לאחר מכן, בראיון לעיתון מלודי מייקר, הוא היה נחרץ יותר: "ריי דייויס טוען שלא ניגנתי בשיר הזה, וזה פשוט שטויות! ניגנתי בכל התקליט הראשון שלהם. בעיקר גיטרת ליווי, לא את התפקיד המוביל, אבל בהחלט ניגנתי".

אך הבלבול חגג. חמש שנים אחר כך, הוא שינה שוב את גרסתו: "לא ניגנתי בטמבורין בשירים של הקינקס, למרות מה שריי טוען! ניגנתי בגיטרה! אבל לא ניגנתי ב-YOU REALLY GOT ME, אלא בשירים אחרים שלהם מהתקליט הראשון".

ריי דייויס, מצידו, הציג גרסה עקבית ומשעשעת: "ג'ימי פייג' אכן היה נוכח בסשן ההקלטה", כתב, "אבל הוא ניגן בטמבורין. הוא טען שניגן בגיטרה לאיזה כתב בארצות הברית כשהיה שיכור, ומאז פשוט לא רצה להיתפס כשקרן והסיפור תפח". כדי לסגור את הוויכוח, כבר ב-1965 הצהיר ריי במלודי מייקר: "כדי לנקות את כל השמועות, דייב דייויס מנגן את כל הסולואים בהקלטות שלנו, ועושה זאת טוב יותר מכל אחד אחר".

ולקינוח, גם ג'ון לורד, הקלידן המהולל של דיפ פרפל, טען פעם שהוא זה שניגן את תפקיד הפסנתר בשיר. במציאות, היה זה פסנתרן האולפנים ארת'ור גרינסלייד שתרם את הצלילים. כנראה שככה זה כשיוצרים קלאסיקה שכזו, כולם רוצים להיות חלק ממנה. אבל האמת שייכת לארבעת חברי הקינקס, ולמגבר אחד קרוע ששינה את פני המוזיקה לנצח.

גם זה קרה ב-12 ביולי: כשחולדות הפכו ללהיטים, גיטריסטים התרסקו והמשטרה חקרה את בילי קורגן.

הצטרפו אליי לסיבוב מסחרר בתקליט הגדול של ההיסטוריה, היישר אל ה-12 ביולי, יום עמוס באירועים משונים, טרגיים, מצחיקים ובעיקר בלתי נשכחים בעולם המוזיקה. יוצאים לדרך!

פרידה מגברת הפולק-רוק ומסתורין ישראלי

נתחיל בבשורה עצובה. ביום זה בשנת 2020, העולם נפרד מג'ודי דייבל, הזמרת בעלת הקול הנפלא שהלכה לעולמה בגיל 71 לאחר מאבק בסרטן הריאות. דייבל לא הייתה סתם עוד זמרת; היא הייתה הקול הנשי הראשון של להקת פיירפורט קונבנשן, מחלוצות הפולק-רוק הבריטי, והטביעה את חותמה על צליל הסצנה המתפתחת של שנות השישים. לאחר שעזבה את הלהקה, היא המשיכה לשתף פעולה עם הרכבים מרתקים כמו TRADER HORNE וההרכב שהיווה את הגלגול המוקדם של קינג קרימזון, GILES, GILES AND FRIPP. בהמשך חייה, היא חזרה לקדמת הבמה והוציאה מספר תקליטי סולו שזכו לשבחים.

נקפוץ קדימה בזמן לשנת 1994, היישר לחצר האחורית שלנו. להקת אירוסמית', מפלצת הרוק האמריקאית, נחתה להופעה בפארק הירקון בתל אביב. אלא שלמרבה הפליאה, ובניגוד לכל הציפיות מהופעה בסדר גודל כזה, הפארק נראה ריק יחסית. האם היו אלה מחירי הכרטיסים? אולי הערכה מוגזמת של הפופולריות שלהם בארץ הקודש באותה תקופה? התעלומה נותרה בעינה.

קאט סטיבנס, חמאס וחתונה בצמרת הפופ

בשנת 2000, סיפור אחר קשר את ישראל לעולם המוזיקה ובנסיבות אף פחות משמחות. יוסוף איסלם, הידוע יותר בשם הבמה הקודם שלו, קאט סטיבנס, מצא את עצמו מסורב כניסה לישראל. הסיבה, לטענת הרשויות, הייתה חשד שהעביר כספים לארגון החמאס. הזמר, שהתאסלם שנים קודם לכן, מיהר להוציא הצהרה נחרצת בה הכחיש כל קשר לארגון וטען כי מדובר באי הבנה מצערת.

נחזור אחורה לאווירה קלילה יותר, לשנת 1968. ביום זה התרחשה חתונת פופ מלכותית של ממש. מיקי דולנז, המתופף והקול המוביל של להקת המאנקיז, נשא לאישה את סמנתה ג'אסט, מגישת תוכנית הלהיטים הבריטית המיתולוגית TOP OF THE POPS. זה היה מפגש פסגה בין תופעת הפופ האמריקאית המתוכננת-היטב לבין מרכז העצבים של המוזיקה הבריטית. הזוגיות הזו החזיקה מעמד שבע שנים, עד לגירושיהם בשנת 1975.

ג'ורג' האריסון נגד העולם (והאוטו שלו)

ומה שלום הביטלס? ובכן, ב-12 ביולי 1964, ג'ורג' האריסון היה בדרכו להופעה של הלהקה בברייטון, כשלפתע איבד שליטה על מכונית היגואר שלו והתנגש בעוצמה בלונדון. האריסון יצא מהתאונה בפציעות קלות בלבד, אבל הסיפור לא נגמר כאן. מעריצים שחלפו במקום זיהו את האליל ואת רכבו המרוסק, ומיהרו לאסוף שברי פח וזכוכית מהכביש כמזכרות יקרות ערך מהאירוע. טירוף הביטלמאניה במיטבו.

שנים רבות לאחר מכן, ב-1997, אותו האריסון, עכשיו כבר אמן ותיק ומנוסה, סיפק כותרות מסוג אחר לגמרי. בראיון לעיתון הצרפתי "לה פיגארו", הוא לא חסך את שבט לשונו מאמני התקופה. הוא כינה את להקת יו 2 "יהירים" ואת המוזיקה של הספייס גירלס "זבל מוחלט", והוכיח שגם בגיל מתקדם, הוא לא חושש להביע את דעתו הנחרצת.

תקליטונים, טרגדיות וצלילים מהצד האפל

ה-12 ביולי היה יום משמעותי גם עבור הביטלס כלהקה. בשנת 1963 יצא באנגליה התקליטון המורחב (EP) הראשון שלהם, שכלל ארבעה פגזים של אנרגיה: TWIST AND SHOUT, A TASTE OF HONEY, DO YOU WANT TO KNOW A SECRET ו-THERE'S A PLACE. הפורמט הזה איפשר למעריצים לקבל מנה מרוכזת של הלהקה במחיר נגיש יותר מתקליט ארוך נגן.

עשור וחצי אחר כך, בשנת 1983, עולם הרוק התעטף בעצב עם מותו של כריס ווד, חבר להקת טראפיק, בגיל 39 בלבד ובגלל עניינים עם הכבד. ווד היה הלב והנשמה הרב-גונית של הלהקה; הוא ניגן בסקסופון, חליל, קלידים, בס וגיטרות, והיה הכוח השקט מאחורי המנהיגים בלהקה - סטיב ווינווד וג'ים קפאלדי. הוא לא היה איש של קדמת הבמה, אך תרומתו לצליל הייחודי של טראפיק, ששילבה רוק, ג'אז ופסיכדליה, הייתה מכרעת. הוא גם תרם מכישרונו להקלטות של אמנים כמו ג'ימי הנדריקס, ניק דרייק וג'ון מרטין.

טרגדיה נוראה אחרת התרחשה במחנה של להקת סמאשינג פאמפקינס בשנת 1996. הלהקה הייתה בשיא הצלחתה, רגע לפני שתי הופעות סולד-אאוט במדיסון סקוור גארדן. אז, הכה האסון. קלידן ההופעות שלה, ג'ונת'ן מלבוין, נמצא מת ממנת יתר של הרואין במלון בניו יורק. מי שהיה איתו והזריק יחד איתו את הסם, שכונה RED RUM, היה מתופף הלהקה, ג'ימי צ'מברליין. צ'מברליין התעורר לפנות בוקר, גילה את חברו מחוסר הכרה, ניסה להחיותו ללא הצלחה והזעיק עזרה. המשטרה עצרה אותו מיד בחשד לאספקת הסם. סולן הלהקה, בילי קורגן, סיפר מאוחר יותר על הטראומה: "היינו ברגע הכי גדול בקריירה שלנו, ופתאום אנחנו בחקירת משטרה. כאילו חשבו שלהקות הן כנופיות סמים. הייתי צריך לעזוב את הלהקה באותו רגע". ימים ספורים לאחר מכן, צ'מברליין פוטר מהלהקה בהצהרה קשה: "במשך תשע שנים נלחמנו בהתמכרויות של ג'ימי. זה כמעט הרס את כל מה שאנחנו מאמינים בו".

הבשורה על פי פליטווד מאק והעכברוש של מייקל ג'קסון

ונעבור לקוריוז של ממש משנת 1969. מגזין רולינג סטון פרסם ידיעה מוזרה למדי, לפיה שני חברי להקת פליטווד מאק, פיטר גרין וג'רמי ספנסר, מתכננים להוציא תקליט קונספט מתוזמר, בליווי מקהלה, שיתאר את חייו של ישו. התקליט הזה, כך נטען, ייצא במקביל לתקליט "רגיל" של הלהקה ולתקליט סולו של ספנסר. כמובן, התקליט על ישו מעולם לא ראה אור, אבל הידיעה הקטנה הזו שיקפה היטב את המצב הנפשי השברירי והמגמות המיסטיות שהחלו לבעבע בתוך הלהקה, שהובילו לבסוף להתפרקותה בגלגולה המקורי.

ואם כבר בסיפורים מוזרים עסקינן, בואו נדבר על מייקל ג'קסון. בשנת 1972, הוא הוציא את הבלדה קורעת הלב BEN. השיר הפך ללהיט ענק ונגע ללבם של מיליונים עם המילים הנוגעות שלו על חברות אמת. מה שרוב המאזינים לא ידעו, הוא שהשיר נכתב עבור סרט אימה באותו שם, ו"בן" המדובר הוא לא חבר אנושי, אלא עכברוש, מנהיג של חולדות רצחניות. השיר הוצע במקור לכוכב הנעורים דוני אוסמונד, אך הוא היה עסוק בסיבוב הופעות, וכך התגלגל הדבר לידיו של ג'קסון בן ה-14. דוני אוסמונד סיפר לימים: "מייקל ואני היינו צוחקים על זה כל הזמן. לי היה להיט על אהבת כלבלבים (PUPPY LOVE), והוא קיבל להיט על עכברוש".

יום הולדת שמח, נקודת מפנה והופעה ששינתה סדרי עולם

ביום זה בשנת 1943 נולדה כריסטין פרפקט. העולם יכיר אותה טוב יותר בשם כריסטין מקווי, לאחר שנישאה לבסיסט ג'ון מקווי והצטרפה ללהקתו, פליטווד מאק. לפני כן, היא הייתה הקלידנית והזמרת של להקת הבלוז CHICKEN SHACK. מקווי, שהלכה לעולמה בנובמבר 2022, הפכה לאחת מכותבות השירים והזמרות המוכשרות והאהובות בדורה, והייתה עמוד השדרה המלודי של הלהקה המצליחה.

נסיים עם שתי אבני דרך היסטוריות מה-12 ביולי. בשנת 1958, הרכב צעיר מליברפול בשם "אנשי המחצבה" (THE QUARRYMEN), שכלל את ג'ון לנון, פול מקרטני, ג'ורג' האריסון, קולין האנטון ודאף לואו, נכנס לאולפן הקלטות קטן והקליט שני שירים ישירות על גבי תקליטון בודד: קאבר לשיר של באדי הולי, ושיר מקורי ראשון של צמד כותבים חדש בשם מקרטני-האריסון. זה היה התיעוד המוקלט הראשון של מה שעתיד להפוך לביטלס, פיסת היסטוריה יקרת ערך. הפרטים הנרחבים על הקלטה זו נמצאים בספר שכתבתי על הביטלס, "ביטלמאניה!"

ובשנת 1969, בפסטיבל פופ בפילדלפיה, להקת לד זפלין הייתה רשומה כהופעה המרכזית של הערב, מעל להקת ג'ת'רו טול. אלא שהגיטריסט ג'ימי פייג' חש ברע, והוחלט שזפלין תעלה ראשונה להופעה מקוצרת. למרות זאת, הלהקה הצעירה פשוט פירקה את המקום. הקהל יצא מדעתו ודרש הדרן, בניגוד להוראות המפורשות של המארגנים שאסרו על הדרנים. בסופו של דבר, המארגנים נכנעו ללחץ הקהל ואיפשרו ללד זפלין לחזור לבמה. באותו ערב, גם כשהם לא המופע המרכזי ועם גיטריסט חולה, כולם הבינו מי הלהקה הגדולה ביותר בעולם.

מה אומר ומה אגיד? ה-12 ביולי הוא הוכחה חותכת שבעולם הרוק'נ'רול, אף פעם לא משעמם.

מי בא איתי, ב-12 ביולי בשנת 1969, להופעה של אריק איינשטיין והצ'רצ'ילים, לצד להקת השוקולדה, במועדון אפולו בנתניה?

בלוג מוסיקה - כל מה שרציתם לדעת על מוזיקה - ועוד קצת.

הנכם מוזמנים לשתף את הבלוג עם חבריכם.

רוצים לשמוע עוד הרצאות מעניינות על הופעות מוסיקה? זמרים ישראליים? להקות רוק? הביטלס? תקליטים? רוק מתקדם? ועוד מגוון נושאים? מוזמנים ליצור איתי קשר. בינתיים, בואו ליהנות גם מפודקאסט מומלץ ומבלוג המוסיקה באתר.