רוק מסביב לשעון: מה קרה ב-13 ביולי בעולם הרוק

כל יום מציין אירועים משמעותיים בהיסטוריה של מוזיקת הרוק והפופ, עם שפע של אנקדוטות פורצות דרך שהתרחשו בעשורים קודמים. כשאנחנו מסתכלים אחורה בזמן, על היום הזה בתולדות המוזיקה, אנחנו נזכרים ברגעים המדהימים שעיצבו את נוף הרוק והפופ, החל מיציאתם של תקליטים אגדיים, הופעות אייקוניות וגם דברים משמחים לצד עצובים שקרו לאמני המוזיקה המובילים.

כחובבי מוזיקת רוק, אנחנו לא יכולים שלא לחוש תחושת נוסטלגיה כשאנחנו מהרהרים באירועים הבלתי נשכחים שהתרחשו אז. הנכם מוזמנים לצלול איתי למנהרת הזמן עם אירועי פופ ורוק שאספתי עבורכם ממקורות שונים ונדירים מאד שאינם ברשת. אהבתם וברצונכם לקבל עוד ועוד? בשביל זה בניתי עבורכם הרצאות מוסיקה מעשירות ומעניינות ופודקאסטים מומלצים.

אז מה קרה ב-13 ביולי (13.7) בעולם של רוק קלאסי?

חקר, ערך וכתב: נעם רפפורט

הציטוט היומי: "אנו מאמינים שהמוזיקה היא הדרך הטובה ביותר לתקשורת. מוזיקה היא קסם ובאפשרותנו ליצור את הקסם הזה עם המודיז. הלהקה שלנו היא בורג קטן במערכת הגדולה שמטרתה להביא שלום והבנה בעולם כה מתוסבך" (המתופף של המודי בלוז, גרהאם אדג', בעיתון ROCK SCENE, בשנת 1974)

כלב הציד שטרף את העולם: הסיפור המלא מאחורי הלהיט ששינה את המוזיקה. התאריך הוא 13 ביולי 1956. בעוד העולם מתנהל במסלולו, מתחיל להימכר תקליטון חדש שעתיד להצית אש תרבותית שתבער במשך עשורים. על התווית מתנוסס שמו של זמר צעיר בשם אלביס פרסלי, ושם השיר הוא HOUND DOG. זהו לא רק עוד שיר, זהו הרגע בו הרוק'נ'רול הפך מכוח מבעבע תת-קרקעי להתפרצות געשית ששינתה את פני כדור הארץ.

אבל כדי להבין איך כלב הציד הזה יצא למסעו, צריך לחזור שלוש שנים אחורה, אל המקור העוצמתי והמחוספס שלו. השיר נכתב על ידי צמד פזמונאים יהודים צעירים ומוכשרים בטירוף מלוס אנג'לס, ג'רי לייבר ומייק סטולר, שהיו אז בני 19 בלבד. הם לא כתבו אותו עבור מלך לעתיד, אלא עבור מלכת הבלוז הבלתי מעורערת, ווילי מיי ת'ורנטון, הידועה יותר בכינויה ביג מאמא ת'ורנטון.

הגברת ת'ורנטון הייתה אישה גדולה, בעלת נוכחות מרתיעה וקול שיכול היה לנפץ זכוכיות ולרפא נשמות בו זמנית. הגרסה שלה, שהוקלטה בשנת 1953, הייתה בלוז איטי, כבד ובועט. אישה שזועקת על הגבר הלא יוצלח שלה, הג'יגולו חסר התועלת, אותו היא מכנה "כלב ציד". השיר הפך ללהיט ענק במצעדי הרית'ם אנד בלוז, הלהיט הגדול ביותר בקריירה שלה. אך כמו רבים מחלוצי הבלוז השחורים, היא ראתה מעט מאוד כסף מההצלחה המסחררת הזו. תהילתה האמיתית הגיעה מההשפעה העצומה שלה על דור שלם של מוזיקאים, כולל זמרת אחת בשם ג'ניס ג'ופלין, שלימים הפכה את שירה האחר, BALL AND CHAIN, להמנון רוק.

אז איך שני נערים לבנים כותבים המנון בלוז כה אותנטי? הסיפור, כפי שסיפר לייבר, הוא מעניין מאד. "כתבנו 90 אחוז מהשיר במכונית, בדרך לביתו של המפיק ג'וני אוטיס. אני תופפתי על גג הרכב מקצב שקראנו לו BUCK DANCE. כשהגענו, מייק סטולר ניגש ישר לפסנתר, אפילו לא טרח לשבת, עם סיגריה תלויה בזווית הפה, והתחיל לנגן. כשהשמענו את זה לביג מאמא, היא חטפה את דף המילים מידי ואמרה, 'זה הלהיט הגדול שלי, נכון?'. ואז היא החלה לשיר אותו כמו פרנק סינטרה. עצרתי אותה ואמרתי, 'זה לא הולך ככה'. היא נעצה בי מבט שורף, עם צלקות התער על פניה, ואמרה 'אל תגיד לי איך לשיר בלוז, ילד לבן'". בסופו של דבר, היא שרה אותו בדיוק כמו שהם רצו.

נעבור קדימה לאפריל 1956. אלביס פרסלי, כבר כוכב עולה, מוזמן לסדרת הופעות במלון פרונטיר בלאס וגאס, אך הקהל המבוגר והמנומנם לא ממש מתחבר לסגנון הפרוע שלו. באחד הלילות, הוא וחברי להקתו הולכים לראות הופעה של להקה מטקסס בשם FREDDIE BELL AND THE BELL BOYS במועדון סהרה הסמוך. פרדי בל ולהקתו ביצעו גרסה קומית וקצבית של HOUND DOG, עם מילים ששונו כדי להפוך את השיר לבדיחה. אלביס נדלק. הוא לא שמע את הגרסה של ביג מאמא ת'ורנטון, הוא שמע את גרסת המסיבות של פרדי בל, והחליט שזה השיר הבא שלו.

בגרסתו, אלביס שינה את המילים לחלוטין. הוא לא שר על גבר בטלן, אלא פשוט מטיח עלבונות כלליים. במקום שבו ת'ורנטון שרה "אמרת לי שאתה משהו מיוחד, אבל עכשיו אני רואה את האמת", אלביס שר "אמרו שאת משהו מיוחד, אבל זה היה רק שקר". זה הפך את השיר למשהו אחר לגמרי, המנון מרדני וחסר פשרות.

ההקלטה עצמה, ב-2 ביולי 1956 באולפני RCA בניו יורק, הייתה מסע מפרך. נדרשו לא פחות מ-31 טייקים כדי להגיע לתוצאה המושלמת. הגיטריסט שלו, סקוטי מור, היה אחראי לאחד מיסודות הרוק'נ'רול הגדולים. באמצעות גיטרת גיבסון L-5 ומגבר ייחודי של RAY BUTTS, הוא ניגן שני קטעי סולו עם צליל שלא נשמע כמותו מעולם. גיטריסטים עד היום מנסים לפענח איך בדיוק הוא יצר את הסאונד החד והצורמני הזה. מור עצמו הודה לא פעם שאין לו מושג איך עשה זאת, והוסיף עוד שכבה של מסתורין להולדת הרוק.

והיה עוד סיפור אחד, מדהים לא פחות, שהתרחש ברקע. מייד לאחר שכתב את השיר, מייק סטולר התחתן ויצא לירח דבש באירופה. בדרכו חזרה לאמריקה על סיפון אוניית הפאר האיטלקית אנדריאה דוריה, הספינה התנגשה בספינה אחרת בגלל ערפל כבד וטבעה. סטולר ואשתו הטרייה היו בין הניצולים שחולצו בסירות הצלה, באירוע טרגי בו נספו קרוב ל-50 נוסעים. כשהגיע סוף סוף למזח בניו יורק, המום אך בחיים, המתין לו שותפו ג'רי לייבר עם בשורה מדהימה: "יש לנו להיט ענק עם זמר חדש בשם אלביס פרסלי". תגובתו הראשונית של סטולר לשיר הייתה אכזבה: "זה נשמע לי נורא עצבני, מהיר מדי, לבן מדי. אבל אתה יודע, אחרי שהתקליטון מכר שבעה או שמונה מיליון עותקים, זה התחיל להישמע הרבה יותר טוב".

התקליטון עצמו היה תופעה. הוא יצא כצד א' כפול, יחד עם הבלדה DON'T BE CRUEL, והפך לאחד הסינגלים הנמכרים יותר בכל הזמנים. אך ההצלחה לוותה בשערורייה. הופעתו של אלביס עם השיר בתוכנית הטלוויזיה של מילטון ברל, עם תנועות האגן הפרובוקטיביות שלו, חוללה סערה לאומית. המבקרים קראו לו וולגרי ומסוכן, והורים מודאגים אסרו על ילדיהם להאזין לו, מה שכמובן רק הגביר את הפופולריות שלו בקרב הנוער.

באופן אירוני, עם השנים, אלביס עצמו החל לסלוד מהשיר שהפך אותו לסמל. הוא הרגיש כבול אליו. בהופעותיו המאוחרות, הוא היה מבצע אותו בחוסר חשק, מאיץ את הקצב כדי לסיים איתו כמה שיותר מהר, או פשוט מקצר אותו. הכלב שפעם שיחרר אותו לחופשי, הפך עם הזמן למשקולת על צווארו. אך עבור העולם, HOUND DOG יישאר לנצח שאגת הקרב של מהפכה מוזיקלית, הרגע בו מלך הוכתר לצלילי נביחה מחשמלת.

האקדח, המפוחית והשערורייה: ב-13 ביולי בשנת 1973 יצא תקליט משונה אך חשוב בקריירה של בוב דילן. תקליט-פסקול לסרט שלא כולם זוכרים, שנולד מתוך כאוס הפקתי, ספג ביקורות קטלניות והפך, כנגד כל הסיכויים, לקאמבק המפואר של אמן שכבר חשבו שאיבד את זה. זהו סיפורו הלא ייאמן של PAT GARRETT & BILLY THE KID.

בוב דילן, האיש שהגדיר מחדש את המוזיקה הפופולרית בשנות השישים, היה סוג של רוח רפאים בשנת 1973. מאז תאונת האופנוע המסתורית שלו בשנת 1966, הוא מיעט להופיע, התרחק מאור הזרקורים והוציא תקליטים שבלבלו את מעריציו ואת המבקרים. רבים תהו האם הגאון המוזיקלי אי פעם יחזור להיות אותו כוח טבע משפיע. ואז, משום מקום, הוא צץ על סט של מערבון אלים ומאובק במקסיקו. איך, לכל הרוחות, זה קרה?

התשובה, כמו הרבה דברים טובים בחיים, קשורה לחברות. התסריטאי של הסרט, רודי וורליצר, היה חבר קרוב של דילן. בתחילה, כל מה שביקש ממנו היה לכתוב שיר נושא לסרט. אבל דילן, שגדל על סיפורי המערב הפרוע, נדלק על הרעיון. הוא לא רצה רק לכתוב שיר, הוא רצה להיות חלק מהאקשן. הוא ביקש מוורליצר תפקיד בסרט. וורליצר, שהתסריט כבר היה סגור וחתום, היסס. אבל דילן לא ויתר וכתב שיר ראשון ומהפנט בשם BILLY.

אודישן תחת השפעת טקילה

הסצנה הבאה נשמעת כאילו נלקחה מסרט אחר לגמרי. לקראת חג ההודיה, דילן ורעייתו הגיעו לדורנגו, מקסיקו, לפגוש את במאי הסרט, סם פקינפה, איש קשוח וחובב טיפה מרה. בפגישה נכחו גם כוכבי הסרט, כריס קריסטופרסון וג'יימס קובורן. אחרי כמה כוסיות טקילה, כשהאווירה התחממה, ביקש פקינפה מדילן לנגן לו משהו. דילן שלף את הגיטרה וניגן שני שירים שכתב: את BILLY המדובר, ושיר נוסף בשם GOODBYE HOLLY.

האגדה מספרת שפקינפה היה המום לחלוטין. הוא הביט בדילן בעיניים דומעות ואמר משהו בסגנון של "האיש הזה חייב להיות בסרט". וכך היה. וורליצר התסריטאי, ששמח על המהלך, תפר לדילן דמות קטנה אך משמעותית, מסתורית ואניגמטית, שנקראה אליאס. דמות שמתאימה לדילן כמו כפפה ליד, או יותר נכון, כמו מפוחית לפה. באופן משעשע, וורליצר טען מאוחר יותר שדילן עצמו דרש שהתפקיד שלו יצומצם עוד יותר, כנראה כדי לשמור על הילת המסתורין.

כאוס על הסט ושיעור לחיים

צילומי הסרט עצמם היו סיוט לוגיסטי. באחת הפעמים, מישהו הפיל בטעות את המצלמה הראשית, מה שגרם לבעיית פוקוס קשה ודרש לצלם סצנות רבות מחדש. אולפני MGM, שהיו מודאגים מהתקציב התופח, סירבו לממן את הצילומים החוזרים. הלחץ על הסט היה אדיר. פקינפה, מצדו, ניסה לצלם סצנות "מתחת לרדאר" של המפיקים, בטענה שזה הסרט שלו והוא יעשה מה שבראש שלו.

נוסף לכל הצרות, פקינפה עצמו היה שקוע עמוק באלכוהוליזם. הוא נהג לשתות כמויות אדירות של וודקה מדי בוקר רק כדי להפסיק את הרעידות בגופו, מה שהגביל את יכולת התפקוד שלו לארבע שעות ביום במקרה הטוב. עבור דילן, החוויה הזו הייתה שיעור חשוב מאין כמותו: אי אפשר ליצור אמנות טובה במערכת ההוליוודית הנוקשה, עם צוותים שלא חולקים איתך את אותו חזון יצירתי. את הלקח הזה הוא יישם כמה שנים מאוחר יותר, כשיצר את סרטו השאפתני RENALDO AND CLARA משנת 1978.

נק... נק... נקישה על דלתות גן עדן

מתוך כל הכאוס הזה, נולד הקסם המוזיקלי. הקלטת הפסקול לא הייתה פשוטה. דילן נאבק להגיע לביצוע המושלם של השיר BILLY, והיה ברור שיידרשו מספר סשנים כדי להשלים את התקליט. אבל דווקא בתוך הלחץ, משהו נפלא קרה.

אחת הסצנות בסרט מתארת שריף ותיק (בגילומו של סלים פיקנס) הגוסס מירי, בעוד אשתו מביטה בו בכאב. הסצנה הזו הוקרנה באולפן מול הנגנים כדי שיוכלו להיכנס לאווירה. דילן, בהשראת הרגע הקולנועי העוצמתי, כתב על המקום את אחד השירים המזוהים יותר עמו, KNOCKIN' ON HEAVEN'S DOOR. ההקלטה של השיר הזה, בניגוד לשאר, זרמה בקלות מפתיעה. היא התרחשה בשעות הבוקר, והכל פשוט התחבר. ג'ים קלטנר, המתופף בסשן, סיפר מאוחר יותר שהוא פשוט התחיל לבכות תוך כדי התיפוף, מרוב שהתרגש מהשיר ומהסצנה. שיר פשוט, עם קומץ אקורדים, שהפך להמנון על-זמני.

המבקרים קטלו, הקהל התאהב

כשהתקליט יצא סוף סוף, מגזין המוזיקה רולינג סטון פשוט קבר אותו. המבקר ג'ון לנדאו, שלימים יהיה ידוע כמי ש"גילה" את ברוס ספרינגסטין, כתב על התקליט שתי מילים בלתי נשכחות: MERELY AWFUL (פשוט נורא). לנדאו טען שדילן ממשיך במסע ההרס העצמי שלו, שהתחיל בתקליט SELF PORTRAIT, ושהוא כבר לא רלוונטי תרבותית. "רוב החומר האינסטרומנטלי פה לא יכול לעמוד בפני עצמו מחוץ להקשר של מוזיקת רקע לסרט", כתב. "נגינת המפוחית של דילן היא מהגרועות ביותר שנשמעו, עד כדי תחושה שזה בכוונה". דילן, מצידו, הגיב בביטול וטען שהביקורת לא מקצועית ונכתבה על ידי מישהו שלא הבין את הסרט.

אבל הקהל חשב אחרת לגמרי. השיר KNOCKIN' ON HEAVEN'S DOOR זינק למצעדים והפך ללהיט הענק הראשון של דילן מאז LAY LADY LAY בשנת 1969. ההצלחה הזו הייתה מרה-מתוקה, כי היא התרחשה בצל דרמה אדירה מאחורי הקלעים.

העקרונות, הכסף והנקמה

באותה תקופה, החוזה של דילן עם חברת התקליטים שלו, COLUMBIA, היה על סף סיום. הוא ניהל משא ומתן עם נשיא החברה, קלייב דייויס, על חוזה חדש שיכלול את הפסקול ושני תקליטים נוספים. אבל במאי 1973, דייויס פוטר במפתיע מהחברה. הנהלת COLUMBIA החדשה החליטה לסגת מההסכם עם דילן. רק אחרי צעקות ודרמות במשרדי החברה, הם הסכימו בלית ברירה להוציא את הפסקול, אך ביטלו את ההבטחה לשני התקליטים הנוספים.

דילן היה מזועזע וזועם. ואז, הלהיט יצא והפך להצלחה מסחררת. פתאום, ב-COLUMBIA הבינו איזו טעות ענקית הם עשו. הם חזרו לדילן עם הזנב בין הרגליים, הציעו לו תנאים משופרים ואחוז תמלוגים גבוה יותר על כל הקטלוג שלו. אבל בוב דילן הוא איש של עקרונות. ברגע שהיה יכול, הוא נתן להם שיעור שלעולם לא ישכחו, עזב את החברה בה היה חתום כל הקריירה, וחתם בחברת ASYLUM החדשה של דייוויד גפן. המהלך הזה טרף את קלפי תעשיית המוזיקה והוכיח שוב שעם בוב דילן, שום דבר אינו צפוי.

וכך, התקליט הקטן והחינני הזה, שנולד בנסיבות כה משונות, לא רק שהחזיר את דילן למרכז הבמה, אלא גם סימל את עצמאותו האמנותית והעסקית. הוא אולי לא התקליט הכי מהולל שלו, אבל הוא בהחלט אחד הסיפורים היותר טובים.

איך שיר שנולד בהשראת מכונית פורד פלקון משומשת הפך לסמל עולמי של חופש, מרד והוליד בלי כוונה ז'אנר מוזיקלי שלם? ב-13 ביולי 1968, העולם עוד לא ידע שהוא עומד לקבל זריקת אדרנלין ישירות לווריד, עם יציאתו של התקליטון BORN TO BE WILD של להקת STEPPENWOLF.

תאמינו או לא, באולפן ההקלטות איש לא התרגש במיוחד. עבור חברי להקת סטפנוולף, זה היה עוד שיר מתוך סשן ההקלטות לתקליט הבכורה שלהם. אף אחד מהם, כולל הזמר הכריזמטי ג'ון קיי, לא העלה בדעתו שהם כרגע מנסרים את אחד ההמנונים הגדולים והמשפיעים יותר בתולדות הרוק. התגובות מסביב היו פושרות למדי, שיר נחמד, לא יותר. הם פשוט לא שמעו את מה שמיליונים עמדו לשמוע.

את המילים, שהפכו למנטרה עבור דורות של אופנוענים, כתב בכלל אדם בשם מארס בונפייר. זהו כמובן שם במה, מאחוריו עמד דניס אדמונטון, אחיו של מתופף הלהקה, ג'רי אדמונטון. בונפייר לא היה כותב של להיט אחד, והוא תרם ללהקה שירים נוספים, אך היצירה הזו שינתה את חייו. ומה הייתה ההשראה לאחד משירי המאצ'ו הגדולים אי פעם? ובכן, כאן הסיפור מקבל טוויסט משעשע.

בונפייר סיפר שההשראה הגיעה משני מקורות מפתיעים. יום אחד, בעודו מטייל בשדרות הוליווד, הוא ראה פוסטר בחלון ראווה עם תמונה של אופנוע הבוקע מהאדמה כמו לבה של הר געש, תחת הכותרת BORN TO RIDE. במקביל, הוא חווה בפעם הראשונה את טעם החופש האמיתי, לא על גבי אופנוע אימתני, אלא בזכות רכישתו הראשונה והצנועה: מכונית פורד פלקון קטנטנה מיד שנייה. "פתאום יכולתי לנסוע לאן שרציתי, מתי שרציתי", הוא תיאר את התחושה. השילוב בין הדימוי הפראי של האופנוע לבין תחושת השחרור האישית שהעניקה לו המכונית, הוליד את השיר על יציאה אל הדרכים הפתוחות, אל ההרפתקה והחופש.

אבל הגרסה הראשונית שבונפייר הציג ללהקה הייתה שונה מאוד מהתוצאה הסופית. זמר הלהקה, ג'ון קיי, ששמו המקורי הוא יואכים קראוזדה ונולד בגרמניה ממנה נמלט עם אמו בילדותו, זיהה מיד את פוטנציאל החופש שבשיר. "כשהוא הציג לי את השיר לראשונה, הוא היה מעין בלדה עממית שקטה על החיים בדרכים", סיפר קיי. "אבל מרגע שהתחלנו לעבוד עליו כלהקה, הקצב הואץ, הגיטרות התחזקו, והוא הפך למפלצת הרוק האייקונית שכולם מכירים". החיבור של קיי, אדם שחווה דיכוי ובריחה בחיפוש אחר חירות, עם טקסט על פריצת גבולות, יצר כימיה מושלמת.

הולדת ה-HEAVY METAL

אחרי שהשיר הוקלט, הלהקה עדיין התלבטה איזה שיר מהתקליט לשחרר כתקליטון הבא שלהם. קודמו, SOOKIE SOOKIE, היה שיר מצוין אך נכשל כישלון חרוץ במצעדים. מנהל הלהקה, רד פוקסטר, שהיה גם שדרן רדיו בכיר בלוס אנג'לס, החליט לעשות מעשה. הוא ערך סקר לא רשמי בקרב חבריו השדרנים בתחנות הרדיו השונות ושאל אותם מה צריך להיות הסינגל הבא. התשובה הייתה חד משמעית וגורפת: BORN TO BE WILD.

הם צדקו, ובגדול. אך ההשפעה של השיר חרגה הרבה מעבר להצלחתו המסחרית. בשורה השנייה של הבית השני, טמן בונפייר צמד מילים שיהדהד למשך עשורים ויוליד תת-תרבות שלמה: I LIKE SMOKE AND LIGHTNING, HEAVY METAL THUNDER. זו הייתה הפעם הראשונה בהיסטוריה שצמד המילים HEAVY METAL הופיע בתוך טקסט של שיר רוק. באופן אירוני, המונח עצמו לא הומצא על ידי הלהקה. הוא הופיע לראשונה בספרו של הסופר ויליאם בורוז, "המכונה הרכה", שיצא בשנת 1961, שם הוזכרה דמות בשם THE HEAVY METAL KID. סטפנוולף פשוט היו הראשונים שהטמיעו אותו בתוך שאגת גיטרות וקולו המחוספס של קיי, ובכך העניקו, בלי להתכוון, שם לז'אנר המוזיקלי הכבד והעוצמתי שעתיד היה להתפתח.

מהכביש המהיר למסך הגדול

שנה לאחר יציאתו, ב-1969, השיר קיבל דחיפה אדירה שהפכה אותו מלהיט ענק להמנון בן אלמוות. הוא נבחר להיות שיר הפתיחה הבלתי נשכח של סרט הקולנוע EASY RIDER, סרט המסע וסמל התרבות הנגדית בכיכובם של פיטר פונדה ודניס הופר. סצנת הפתיחה, בה שני הגיבורים יוצאים למסע על אופנועיהם המרהיבים לצלילי הריף המחשמל, נצרבה בתודעה הקולקטיבית והפכה את השיר ואת אופנועי הארלי דיווידסון לישות אחת. כיום, קשה למצוא אופנוען שלא מכיר כל תו, כל צליל וכל ניואנס ביצירה המונומנטלית הזו.

ההצלחה הייתה מסחררת. ב-20 ביולי 1968, שבוע לאחר יציאתו, הלהקה הופיעה עם השיר בתוכנית הטלוויזיה המצליחה AMERICAN BANDSTAND. באותו היום, השיר נכנס לראשונה למצעד הבילבורד האמריקני למקום ה-39 והצנוע. חמישה שבועות קצרים בלבד לאחר מכן, הוא כבר התבסס בבטחה במקום השני והמכובד, והפך את חברי הלהקה, שנקראה על שם ספרו של הסופר הגרמני הרמן הסה, לכוכבי רוק בינלאומיים.

ולפרט טריוויה אחרון לחובבי הסאונד: רבים נוטים לחשוב שצליל האורגן הדומיננטי בשיר מנוגן עם אורגן האמונד. ובכן, טעות היא זו. האורגניסט של הלהקה, גולדי מקג'ון, השתמש בהקלטה באורגן פחות מוכר מתוצרת חברת LOWREY, מה שהעניק לשיר את הגוון הייחודי והמעט "מלוכלך" שלו. אין מה להוסיף - זה רעם מתגלגל על גלגלים!

המחזה שהפך מתשוקה לסערה: ב-13 ביולי 1973 הונח על מדפי החנויות תקליט שהפך לאחד המפוארים, השנואים והמדוברים יותר בתולדות הרוק המתקדם. קראו לו A PASSION PLAY, והוא היה היצירה של להקת ג'ת'רו טול, שיצאה למסע שאפתני שכמעט וריסק אותה. זהו סיפור על גלות מס, ציפורים מבושלות, אולפן רקוב, לחץ אטומי וגאונות מוזיקלית שהקדימה את זמנה או פשוט הלכה רחוק מדי.

שנה קודם לכן, בשנת 1972, ג'ת'רו טול הייתה על גג העולם. התקליט הקונספטואלי שלה, THICK AS A BRICK, שכלל שיר אחד ארוך ומתפתל על פני שני צדדים שלמים, כבש את המצעדים והפך אותה לאחת הלהקות הגדולות והמוערכות ביותר. ההצלחה המסחרית האדירה הזו, שהגיעה עם עטיפת עיתון פיקטיבית ומלאת הומור בריטי שנון, הכניסה ללהקה הררי מזומנים, אבל גם הביאה איתה צרה חדשה ויקרה: רשות המיסים הבריטית.

כדי להימלט משיעורי המס המפלצתיים של הממלכה המאוחדת, מנהיג הלהקה הכריזמטי, איאן אנדרסון, ארז את החליל והגיטרה והיגלה את עצמו לשווייץ. בדירה קטנטנה, חמוש בגיטרה אקוסטית הוא החל לשרבט את הרעיונות הראשונים למה שהיה אמור להיות התקליט הבא. לאחר חג המולד, הצטרפו אליו שאר חברי ההרכב המופתי: מרטין באר בגיטרה החשמלית, ג'פרי האמונד-האמונד בגיטרת הבס, ג'ון אוון בפסנתר, אורגן ההאמונד והסינטיסייזר, ובארימור בארלו מאחורי מערכת התופים וכלי ההקשה.

קומדיית הטעויות בטירה הצרפתית

החבורה התמקמה לחזרות בבניין חשוך ליד מונטרה, אך האווירה לא התאימה להם. באוגוסט 1972, הם עברו לקומפלקס האולפנים המפורסם CHATEAU D'HEROUVILLE בצרפת, מקום שהקליטו בו אמנים כמו אלטון ג'ון ופינק פלויד. אלא שכאן, החלום הפך לסיוט. אנדרסון תיעב את המקום וכינה אותו 'אולפן רקוב', והתלונן שהציוד הטכני פשוט לא עומד בסטנדרטים הנדרשים למוזיקה המורכבת שלהם.

אבל הבעיה לא הייתה רק טכנית. האוכל שהוגש במקום, לטענת הגיטריסט מרטין באר, היה מחריד וכלל בין היתר ציפורים מבושלות שהוגשו בשלמותן. האווירה הקשה, יחד עם הגעגועים למשפחות ולבנות הזוג שנשארו בבריטניה, החלה לתת את אותותיה. המורל צנח, והלהקה מצאה את עצמה שוקעת בדכדוך. למרות התנאים, הם הצליחו להקליט כמות חומרים שהספיקה לתקליט וחצי, חומרים שלימים יכונו בפי המעריצים CHATEAU D'ISASTER TAPES.

אנדרסון הרגיש שהקסם אבד. "כשהגענו ליצור את התקליט שבא אחרי 'עבה כלבנה', התחלנו להקליט שירים נפרדים כמו פעם", הוא סיפר, "אך הריגוש לא היה שם. אז גנזנו את כל זה. סיימנו להקליט בצרפת שלושה צדדים לאלבום כפול ופשוט זרקנו הכל לפח".

השבר הנפשי הגיע לשיאו כאשר שניים מחברי הלהקה הודיעו שהם לא מסוגלים להמשיך יותר. באופן אירוני ומקומם, בדיוק ביום שבו החליטו לארוז ולחזור הביתה לאנגליה, הגיע האישור המיוחל לאזרחות שווייצרית, אחרי שנה שלמה של בירוקרטיה. אבל זה היה מאוחר מדי. הגעגועים הביתה גברו על הפחד מהמיסים, והלהקה חזרה לאנגליה עם זנב מקופל ו-17 ימים בלבד עד לתחילת סיבוב הופעות חדש שכבר נקבע מראש.

לידה מחדש תחת לחץ

במהלך אותו סיבוב הופעות קצר, הקהל קיבל טעימות קטנות מהחומרים הגנוזים, אבל אנדרסון ידע שהוא חייב כיוון חדש. במרץ 1973, בלחץ זמן אדיר, הוא התיישב וכתב במהירות מסחררת יצירה חדשה, קונספטואלית וקודרת מתמיד: A PASSION PLAY. הלהקה נכנסה לאולפני מורגן בלונדון והקליטה את כל התקליט בזמן שיא.

ההומור השנון של THICK AS A BRICK נעלם כלא היה. הפעם, ג'ת'רו טול לא באו לצחוק על הרוק המתקדם, הם הפכו לשיא הרצינות והמורכבות שלו. התקליט מגולל את סיפורו של אדם בשם 'רוני פילגרים', שמת ומגלה שנשמתו תקועה בעולם שבין החיים למוות, כשהיא לא מצליחה להיכנס לגן עדן או לגיהנום ובסופו של דבר חוזרת לכדור הארץ. נושאים של חיים, מוות, בחירה וגורל נארגו לתוך יצירה מוזיקלית צפופה, עמוסה במעברים חדים, מקצבים משתנים וקטעי סולו וירטואוזיים. העטיפה המבריקה, במקום עיתון, עוצבה הפעם כתוכנייה של מחזה תיאטרון, ובה צילומים של חברי הלהקה כשחקנים. אנדרסון אף העניק לעצמו שם במה בתוכנייה: MARK RIDLEY.

המבקרים קוטלים, הקהל מתפלג

התגובות לא איחרו לבוא, והן היו אכזריות. מגזין הרולינג סטון, שתמך בלהקה מאז 1969, פרסם ביקורת קטלנית שבה נכתב: "התקליט נחנק מרוב כובד היומרנות שנוצקה בו. הרעיונות נעים בין הילדותיים ללא הגיוניים. הלהקה וירטואוזית, אך התקליט הותיר אותי בתחושה שיש בו המון PLAY אך ללא PASSION. זהו תקליט יקר מבחינת הפקה שיש בו אך ורק שעמום חסר תכלית". במגזין המלודי מייקר הבריטי היו חריפים עוד יותר: "אני כל כך מאוכזב מהמוזיקה פה שאני שוקל לא להקשיב יותר לעולם לתקליט של להקה בריטית כלשהי. אם זה הכיוון שאליו לוקח אותנו הרוק המתקדם, אז הגיע הזמן שנלך לאחור".

התקליט הזה חצה את קהל המעריצים לשניים. עבור רבים, זו הייתה הנקודה שבה היומרה והמורכבות הפכו לבלתי נסבלות, והם נטשו את הלהקה. עבור אחרים, זו הייתה יצירת מופת, פסגה של תחכום מוזיקלי ולירי, והרגע שבו סיפור האהבה שלהם עם ג'ת'רו טול התחיל באמת. למרות הביקורות, התקליט זינק למקום הראשון במצעד המכירות בארצות הברית, הוכחה לכוח העצום שהיה ללהקה באותה תקופה.

ארנב, משקפיים וקריירה שכמעט הסתיימה

ובתוך כל הכובד והרצינות, היה גם רגע אחד של קסם והומור צרוף: הקטע THE HARE WHO LOST HIS SPECTACLES (הארנב שאיבד את משקפיו). קטע ביניים קליל ומתוזמר להפליא, שמזכיר מערכון של מונטי פייטון, ומשמש כהפוגה קומית בין שני חלקי היצירה. את המוזיקה לקטע המקסים הזה כתב הקלידן ג'ון אוון, והקריין הוא לא אחר מאשר הבסיסט ג'פרי האמונד-האמונד. הקטע אף זכה לקליפ מושקע ויקר, שעלותו עמדה על 30,000 דולר, סכום אסטרונומי לאותה תקופה.

סיבוב ההופעות שליווה את התקליט היה מפרך לא פחות מההקלטות. הלהקה ביצעה את כל היצירה במלואה מול קהל שעדיין לא הכיר אותה, מה שהפך מופע של שלוש שעות לחוויה מתישה עבור רבים. המבקרים שוב קטלו, והתלוננו שהמופע מתוזמן ומתוכנת לפרטי פרטים, ונטול הספונטניות החיונית של הופעת רוק.

הביקורות הקשות הובילו את מנהל הלהקה, טרי אליס, לצעד דרמטי וחסר אחריות. מבלי להתייעץ עם איש, הוא קנה עמוד שלם בעיתון מלודי מייקר ופרסם מודעה שבה נכתב כי להקת ג'ת'רו טול פורשת מהופעות חיות. חברי הלהקה גילו זאת כשפתחו את העיתון והזעם היה עצום. אנדרסון ראה בתעלול השיווקי הזה שקר בזוי שעשה ללהקה נזק תדמיתי אדיר.

ב-29 בספטמבר 1973, בבוסטון, הלהקה קיימה את הופעתה האחרונה בסיבוב. ואז, דממה. עשרה חודשים חלפו עד שג'ת'רו טול נראתה שוב על במה. A PASSION PLAY נותר עד היום כאחד התקליטים המפלגים והמרתקים ביותר שמוכיח דבר אחד - הדרך לגן עדן עוברת דרך הגיהינום.

גם זה קרה ב-13 ביולי: מגיבורי גיטרה שכמעט טבעו, דרך מפגשים גורליים ועד להופעות שהפכו להיסטוריה – הנה מה שהתרחש מאחורי הקלעים של הצלילים ששינו את העולם.

כשהאגם כמעט ניצח את באדי הולי

שנה לפני מותו הטרגי בהתרסקות מטוס, המוזיקה כמעט ואיבדה את באדי הולי בדרך רטובה הרבה יותר. בשנת 1958, בזמן חופשה קצרה, החליט חלוץ הרוקנ'רול לנסות את כוחו בסקי מים באגם ציורי בוויסקונסין. מה שהתחיל כבילוי קיצי ומהנה הפך במהרה לסצנה מסרט מתח, כאשר הולי איבד שליטה על המגלשיים ומצא את עצמו נאבק על חייו במים. למרבה המזל, הוא חולץ בשלום, אך האירוע הזה נרשם כעוד תזכורת לכך שחייו הקצרים היו רצופים בסכנות, הרבה לפני אותו יום פברואר קטלני ב-1959.

הלידה של סאונד אפל: EARTH עולים לבמה

בפינה חשוכה של העיר התעשייתית בירמינגהם, במועדון בלוז קטן וצנוע בשם HENRY'S BLUESHOUSE, עלתה בשנת 1968 להקה צעירה בשם EARTH להופעתה הראשונה אי פעם. ארבעת החברים, טוני איומי, גיזר באטלר, ביל וורד ואוזי אוסבורן, ניגנו בלוז-רוק כבד ורועש, אבל משהו בשם לא התחבר להם לאווירה האפלה והכבדה שהם רצו ליצור. כעבור זמן לא רב, בהשראת סרט אימה איטלקי ישן, הם יאמצו שם חדש ומאיים הרבה יותר, שם שיהפוך לשם נרדף לז'אנר שלם: BLACK SABBATH. באותו ערב, איש בקהל לא ידע שהוא עד לרגע היוולדה של מפלצת מטאל.

פרס לשניים, כבוד לאחד ומאחר כרוני אחד

טקס פרסי המוזיקה היוקרתי IVOR NOVELLO בלונדון של 1965 היה אמור להיות חגיגה כפולה לצמד כותבי השירים הגדול בעולם. פול מקרטני וג'ון לנון זכו שניהם בפרס על תרומתם למוזיקה הבריטית, אך רק אחד מהם טרח להגיע. לנון, בצעד מחאתי אופייני, סירב להשתתף בטקס. מקרטני, לעומת זאת, פשוט שכח. כן, קראתם נכון. אחד המוזיקאים המצליחים בעולם שכח מאירוע שבו הוא מקבל פרס. הוא הגיע באיחור אופנתי של ארבעים דקות, התנצל בחיוך מבויש, ואסף את הפסלון.

ימי ההולדת של רוג'ר מגווין: חגיגה או קללה?

עבור רוג'ר (או ג'ים, כפי ששינה את שמו) מגווין, מנהיג להקת הבירדס שנולד ב-1942, יום הולדתו בחודש יולי של שנות השישים היה רצף של אירועים משונים ומאכזבים.

1965: הבירדס היו אמורים להופיע באולם באיווה. הקהל חיכה, הכרטיסים נמכרו, אבל הלהקה פשוט לא הגיעה. מסיבה שנותרה עלומה עד היום, הם הבריזו, ולהקת חימום מקומית בשם THE THUNDERBOLTS נאלצה להציל את הערב. יום הולדת שמח, רוג'ר.

1966: לפחות הפעם הם הגיעו. הבירדס הופיעו במלון בניו יורק כחלק מאירוע גדול.

1967: חברת התקליטים קולומביה שחררה תקליטון חדש של הבירדס, עם השיר LADY FRIEND שכתב דייויד קרוסבי. כולם, מהלהקה ועד למנהלים, היו בטוחים שיש להם להיט ענק ביד. המציאות טפחה על פניהם כשהשיר התרסק במצעדים והגיע בקושי למקום ה-82.

1968: השיא השלילי הגיע בסיבוב הופעות בדרום אפריקה. עיתון מקומי ביוהנסבורג לא ריחם בביקורת: "הבירדס היו גרועים באופן מחפיר. הם התעלמו מהקהל, מילמלו למיקרופון, ולבשו בגדים שנראו כאילו הם עובדים בגינה. המוזיקה הייתה רועשת, מזייפת ומפורקת. קשה להאמין שזו הלהקה שמכרה מיליוני תקליטים".

הפסנתרן שדייויד בואי רצה, והעולם הפסיד

בשנת 1971, דייויד בואי היה אמן צעיר ומבטיח בתהליך הקלטת התקליט שיהפוך אותו לכוכב, תקליט שיקרא לימים HUNKY DORY. מנהלו, טוני דפרייס, ידע שהשירים החדשים דורשים נגינת פסנתר וירטואוזית. הוא פנה לאיש אחד ויחיד: הקומיקאי והפסנתרן דאדלי מור. במכתב רשמי הוא כתב: "החומר שדייויד כתב זקוק לפסנתרן הטוב ביותר שיש, ואהיה אסיר תודה אם תוכל להגיע לסשן של שלוש שעות". מור, שהיה עסוק בקריירה משלו, מעולם לא ענה למכתב. אפשר רק לדמיין איך שירים כמו LIFE ON MARS היו נשמעים עם הטאץ' הג'אזי של מור.

היכל התרבות, 1969: הערב שבו דרכיהם של איינשטיין וגאון נפרדו

במסגרת "פסטיבל הפסטיבלים" המפואר שנערך בהיכל התרבות, התכנסו גדולי הזמר העברי לבצע את מיטב להיטיהם מפסטיבלי העבר. אריק איינשטיין, עדיין מלקק את פצעי המקום השביעי והמאכזב בפסטיבל הזמר, עלה לבמה ושר את "פראג" הנפלא, ולצידו גם את "ליל סתיו" ו"הגר". יהורם גאון, לעומת זאת, ריגש את הקהל עם "בלדה לחובש" ו"עץ האלון". על במה אחת עמדו שני ענקים, אך מאותו הערב, משהו השתנה. הקשר ביניהם התרופף, וכל אחד מהם פנה למסלול אמנותי שונה לחלוטין. איינשטיין פנה לרוק ולחבורת לול, וגאון המשיך בדרכו הממלכתית. זה היה ערב של סיכום תקופה, וגם של פרידה שקטה.

ובקצרה, עוד כמה רגעים היסטוריים:

1963: להקת הרולינג סטונס, שכבר החלה לצבור מוניטין בלונדון, יצאה להופעתה הראשונה מחוץ לעיר הבירה. זה קרה ביורקשיר, והם שימשו כלהקת חימום ללהקת ההוליס המצליחה. תחשבו על זה בפעם הבאה שתשלמו הון על כרטיס להופעה שלהם.

1974: במהלך הופעה במדיסון סקוור גארדן, אירח אריק קלפטון את המוזיקאי טוד ראנדגרן. כשטוד עלה לנגן, הגיטרה שלו סירבה לשתף פעולה. במחווה מדהימה של נדיבות, קלפטון פשט מעליו את גיטרת הפנדר האהובה שלו, הגיש אותה לאורחו המופתע, ופשוט עמד בצד והקשיב לו מנגן.

1973: להקת גרייטפול דד שחררה תקליט הופעה חיה בשם HISTORY OF THE GRATEFUL DEAD VOL. ONE, שהכיל הקלטות מ-1970 באולם הפילמור איסט המיתולוגי בניו יורק.

1968: במהלך יום חופש מהקלטות "האלבום הלבן" האינטנסיביות, לקח ג'ון לנון את בת זוגו החדשה, יוקו אונו, לבקר את דודתו מימי, האישה שגידלה אותו. זה היה המפגש הראשון והמתוח בין שתי הנשים המשמעותיות בחייו.

1964: התקליטון HOUSE OF THE RISING SUN של להקת האנימלס, עיבוד מחשמל ודרמטי לשיר עם אמריקאי ישן, כבש את המקום הראשון במצעד הבריטי, והפך לאחד ההמנונים הגדולים של הפלישה הבריטית.

2025: הלך לעולמו דייב קאזינס, מנהיג להקת הפולק-רוק הבריטית החשובה ששמה סטרובס. בן 85 במותו.

הבוקר שבו יום שני הפסיק להיות סתם עוד יום מעצבן: הסיפור המצמרר מאחורי הלהיט I DON'T LIKE MONDAYS. השעון הראה את ה-13 ביולי 1979, ובריטניה התעוררה לצלילי תקליטון חדש של להקת הגל החדש האירית, THE BOOMTOWN RATS, עם שיר עם שם פשוט וקליט, I DON'T LIKE MONDAYS.

המנגינה, שנפתחה בפסנתר והתפתחה לפזמון סוחף, כבשה את תחנות הרדיו והטיסה את הלהקה לפסגת המצעדים. אך מאחורי השיר, שהפך לקריאת קרב של כל מי שמתבאס לחזור לעבודה, מסתתר סיפור אמיתי, אפל ומחריד, שהתרחש חצי שנה קודם לכן בצד השני של העולם והפך יום שני שגרתי אחד לגיהינום עלי אדמות.

זה קרה בסן דייגו, קליפורניה, ב-29 בינואר 1979. בוקר יום שני, קריר וערפילי, החל ככל הבקרים. הורים הסיעו את ילדיהם לבית הספר היסודי "קליבלנד", והמורים התכוננו לעוד שבוע של לימודים. מול בית הספר, בבית פרטי, התעוררה ברנדה אן ספנסר, נערה בת 16, והחליטה שהיא פשוט לא אוהבת את היום הזה. את התסכול שלה היא החליטה לפרוק בדרך קטלנית. היא ניגשה אל מתנת חג המולד שקיבלה מאביה כמה שבועות קודם לכן: רובה חצי-אוטומטי מסוג רוגר 10/22, עם כוונת טלסקופית ו-500 כדורים.

בסביבות השעה שמונה בבוקר, כשחצר בית הספר החלה להתמלא בילדים צוהלים, ספנסר פתחה את חלון חדר השינה שלה, כיוונה את הרובה אל עבר המתרחש ממול, ופתחה באש. במשך דקות ארוכות, שהרגישו כמו נצח, היא ירתה באופן שיטתי וקר רוח. קולות הנפץ התערבבו בצרחות אימה ובקול זכוכיות מתנפצות. המנהל, ברטון ראג, שרץ החוצה בניסיון להציל את התלמידים, נורה ונהרג במקום. שרת בית הספר, מייק סוקאר, שניסה לסייע לו, נורה ונהרג גם הוא. בסך הכל, ספנסר הצליחה לפצוע שמונה ילדים ושוטר אחד, בנוסף לשני המבוגרים שהרגה.

כוחות משטרה הקיפו את ביתה והטילו עליו מצור שנמשך קרוב לשבע שעות. מסוק משטרתי חג באוויר, והאזור כולו הפך לזירת מלחמה. אביה של ספנסר הוזעק מעבודתו, ובלית ברירה נאלץ לעמוד מחוץ לביתו, אוחז ברמקול משטרתי, ולהתחנן בפני בתו שתיכנע ותצא החוצה.

במהלך המצור המתוח, התרחש אחד הפרטים המקפיאים ביותר בסיפור. ספנסר, בתוך הבית המכותר, חיפשה בספר הטלפונים את המספר של כתב עיתון מקומי והתקשרה אליו. הכתב, שהיה המום מהשיחה הלא צפויה, שאל אותה את השאלה המתבקשת: למה? למה עשית את זה? תשובתה, שנאמרה באדישות מצמררת, הפכה למשפט שייזכר לדראון עולם: "אני פשוט לא אוהבת ימי שני. זה קצת מחיה את היום". היא הוסיפה והסבירה: "פשוט עשיתי את זה בשביל הכיף. לא הייתה לי סיבה, זה היה פשוט כיף. זה כמו לירות בברווזים בבריכה". על המתנה שקיבלה מאביה, אמרה: "אני חושבת שהוא רצה שאני אהרוג את עצמי, אבל אני החלטתי להראות לו כמה אני מעריכה את המתנה".

כאשר נכנעה לבסוף ויצאה מהבית, היא נראתה רגועה באופן מטריד, כאילו חזרה מסיבוב קניות. בחקירתה טענה ששתתה כמויות גדולות של וויסקי ועישנה מריחואנה באותו בוקר, טענות שהופרכו מאוחר יותר בבדיקות דם.

באותו הזמן, בוב גלדוף, הסולן הכריזמטי והנמרץ של להקת עכברושי בומטאון, שהה עם להקתו בסיבוב הופעות בארצות הברית. הוא ישב בתחנת רדיו באטלנטה, ג'ורג'יה, וחיכה לראיון, כאשר דיווח על הירי הטרגי בסן דייגו הגיע דרך מכשיר הטלקס. גלדוף נדהם מהסיפור, אך מה שבאמת תפס אותו הייתה התשובה של ספנסר לשאלת ה"למה". הציטוט "אני לא אוהבת ימי שני" הכה בו כברק. הוא ראה בו לא רק תירוץ מופרך של נערה מופרעת, אלא ביטוי אולטימטיבי לאבסורד ולחוסר התכלית של אלימות חסרת פשר.

גלדוף החל לשרבט את מילות השיר כמעט על המקום. הוא בנה את השיר סביב הניגוד החריף שבין מנגינת הפסנתר היפהפייה והכמעט קלאסית, לבין הטקסט המזעזע שמתאר את האירוע. הפזמון, שחוזר על הציטוט המפורסם של ספנסר, הופך את התירוץ העלוב שלה למקהלה טראגית. כשהתקליטון יצא בבריטניה בקיץ 1979, הוא הפך לסנסציה מיידית. הקהל הבריטי, שהיה רגיל לשירי מחאה פוליטיים, קיבל כאן משהו אחר: שיר פופ מושלם שמבוסס על זוועה אמיתית. השיר שהה ארבעה שבועות רצופים במקום הראשון במצעד הבריטי והפך לאחד הלהיטים הגדולים של השנה באירופה כולה.

אך בארצות הברית, הסיפור היה שונה לחלוטין. תחנות רדיו רבות סירבו להשמיע את השיר, מחשש שהוא מפאר את המעשה של ספנסר או פוגע ברגשות הציבור והמשפחות. משפחתה של ספנסר ניסתה ללא הצלחה למנוע את הפצתו. הרגישות העצומה לנושא, במיוחד במדינה שבה הגישה לנשק היא סוגיה כה נפיצה, הפכה את השיר לטאבו. כתוצאה מכך, הלהיט הענק כשל מסחרית באמריקה וטיפס בקושי למקום ה-73 במצעד הבילבורד. ברנדה ספנסר הודתה באשמה בשני סעיפי רצח ונידונה למאסר עולם עם אפשרות לשחרור על תנאי לאחר 25 שנים. היא עדיין כלואה בקליפורניה, ובקשותיה לשחרור מוקדם נדחו פעם אחר פעם. עם השנים היא הביעה חרטה, אך גם סיפקה גרסאות סותרות לאירועים.

ה-13 ביולי בשנת 1967 היה היום בו הבסיסט השקט של הרולינג סטונס תפס את המיקרופון. סאמר אוף לאב? לא כל כך עבור הרולינג סטונס. בקיץ 1967, כשכל העולם חגג את עידן ילדי הפרחים, מיק ג'אגר וקית' ריצ'רדס מצאו את עצמם עמוק בדרמה משפטית שאיימה לשלוח אותם לכלא. אך דווקא מהכאוס הזה, נולד במקרה לגמרי אחד השירים המוזרים והמיוחדים ביותר בקטלוג של הלהקה, והכל בזכות בסיסט אחד ממורמר ונסיעה של 45 דקות.

זה קרה ב-13 ביולי 1967. ביל וויימן, הבסיסט השקט של הרולינג סטונס, עלה על רכבו ונהג במשך שלושת רבעי שעה מביתו אל אולפני אולימפיק בלונדון. הוא ציפה ליום הקלטות שגרתי לקראת התקליט החדש של הלהקה, אך כשהגיע, גילה לתדהמתו שהכוכבים הראשיים של המופע, מיק ג'אגר וקית' ריצ'רדס, פשוט לא טרחו להגיע.

הסיבה לא הייתה מרד נעורים טיפוסי. ימים ספורים קודם לכן, בריטניה סערה בעקבות פשיטת המשטרה הידועה לשמצה על אחוזת REDLANDS של ריצ'רדס. הצמד נתפס עם חומרים אסורים ועתה, משוחרר בערבות, היה שקוע עד צוואר בייעוץ משפטי ובדיונים קדחתניים, כשחרב המאסר מתנופפת מעל ראשיהם. וויימן, שכל חטאו היה להגיע לעבודה, הרגיש את העצבים מתחילים לדגדג.

טכנאי הסאונד גלין ג'ונס (שעוד יעבוד עם לד זפלין, איגלס, הביטלס והמי), ניגש אל וויימן המתוסכל והתנצל. "ניסיתי לתפוס אותך בטלפון כל הבוקר כדי להגיד לך לא לבוא, אבל לא ענית", אמר. מכיוון שזמן אולפן יקר עמד להתבזבז, ג'ונס חשב מחוץ לקופסה והציע לוויימן הצעה מהפכנית: "שמע, ביל, אולי יש לך במקרה איזה שיר משלך שבא לך להקליט?". לשמחתו של ג'ונס, וויימן ענה בחיוב. "כן, האמת שיש לי משהו", הוא מלמל, "אני קורא לו ACID IN THE GRASS". השם התאים בול לרוח התקופה.

מפגש פסגה ספונטני באולפן

הגורל רצה ובאותו הרגע נכח באולפן גם קלידן הבית של הסטונס באותה תקופה, ניקי הופקינס. הופקינס, וירטואוז אמיתי שתרם את כשרונו גם לקינקס וללהקת המי, התיישב ליד מקלדת הצ'מבלו העתיקה שהייתה באולפן ומיד החל לרקום פתיח קסום ומהפנט לשיר. אבל זה לא הכל. באולפן הסמוך, הקליטה להקת המוד המצליחה SMALL FACES. סולן הלהקה, סטיב מאריוט, והבסיסט רוני ליין, שמעו את הנעשה בחדר הסמוך, נדלקו על הרעיון, ופשוט נכנסו פנימה והתנדבו לשיר קולות רקע. כך, באופן ספונטני לחלוטין, נוצרה לה סופרגרופ חד פעמית.

וויימן, שלא היה רגיל לעמוד במרכז הבמה וחש חוסר ביטחון לגבי יכולות השירה שלו, ביקש מג'ונס טובה קטנה. הוא הציע לטכנאי "לעטוף" את קולו באפקט טרמולו כבד, שיצר צליל מהדהד, חלומי ופסיכדלי שהסווה במעט את קולו הישיר.

בריאן ג'ונס - הגיבור הטראגי

למחרת, ג'אגר וריצ'רדס, רגועים קצת יותר מהסערה המשפטית, חזרו לאולפן. ג'ונס השמיע להם את היצירה החדשה. הם נדהמו. השיר היה שונה מכל מה שעשו אי פעם, והם אהבו את התוצאה המוזרה והיפהפייה. השניים נכנסו מיד לתא ההקלטה והוסיפו קולות רקע משלהם, שהשתלבו נהדר עם קולותיהם של מאריוט וליין.

כעת הגיע תורו של בריאן ג'ונס, הגיטריסט המייסד והנשמה המוזיקלית של הלהקה. ג'ונס, שהיה ידוע ביכולתו לנגן על כל כלי אפשרי, ניגש אל המלוטרון ובעזרת דגימות צליל של כלי מיתר, יצר קו מלודי עדין שנשמע כמו מנדולינות מרחפות.

אך מאחורי הגאונות המוזיקלית, הסתתרה טרגדיה. באותם ימים, בריאן ג'ונס היה בתהליך התפוררות איטי וכואב. השימוש המאסיבי בסמים ריסק את נפשו השברירית והוא הלך ואיבד קשר עם המציאות. בספרו האוטוביוגרפי, וויימן תיאר בכאב את מצבו של חברו: "בריאן היה מקשקש על כל כלי שנקרה בדרכו. מלוטרונים, סקסופונים... אני זוכר שהיה שם נבל שהמתין להקלטה של תזמורת למחרת. בריאן התיישב לידו והחל לנסות להוציא ממנו צלילים. הכישרון עדיין היה שם, אבל הוא פשוט הרס את עצמו. זה היה טרגי. הוא היה נגן מבריק אבל כל מה שעניין אותו היה לקשקש על כלי נשיפה וכלי הקשה הודיים. מחיר ה'סופרסטאר' היה כבד מדי עבורו".

הנחירות שהגיעו לשיר

השיר, שקיבל לבסוף את השם הרשמי IN ANOTHER LAND, היה כמעט מוכן. ואז הגיע הטאץ' הסופי וההזוי ביותר. בסוף יום הקלטות מפרך, ביל וויימן נרדם על הספה בחדר הבקרה. הטכנאי הערמומי, גלין ג'ונס, הבחין בכך והקליט את נחירותיו של הבסיסט העייף. באופן משעשע, קטע הנחירות הזה שולב בסוף השיר בגרסת התקליט המלא, THEIR SATANIC MAJESTIES REQUEST (אך הושמט מגרסת הסינגל).

ב-2 בדצמבר 1967, השיר יצא כתקליטון בארצות הברית, ובצעד חסר תקדים, הקרדיט על צד A ניתן לביל וויימן בלבד. עד היום לא ברור לחלוטין מדוע, אך ככל הנראה זו הייתה מחווה של הלהקה לבסיסט שלהם, שאולי הרגיש מעט מקופח יצירתית. באופן מפתיע, השיר הצליח לטפס עד למקום ה-87 במצעד האמריקני, הישג לא מבוטל לשיר סולו של בסיסט בתוך להקת ענק.

מה שבטוח הוא, שאם ג'אגר וריצ'רדס היו מתייצבים לעבודה באותו יום גורלי, השיר הזה לעולם לא היה נולד.

המלכה נולדה! היה זה ה-13 ביולי, שנת 1973. על מדפי התקליטים בבריטניה נחתה עטיפה מסתורית, ובה דמות צללית סגולה של זמר תיאטרלי אוחז במיקרופון. השם היה קצר, קליט ויומרני: QUEEN. אבל מאחורי השם והתמונה המרהיבה הסתתרה דרך חתחתים של הקלטות ליליות, תסכולים מקצועיים ומאבקי אגו שהיו יכולים לפרק כל להקה אחרת.

הכל התחיל זמן קצר לאחר שהרביעייה – פרדי מרקיורי, בריאן מאי, רוג'ר טיילור וג'ון דיקון – חתמה על חוזה ניהול והפקה עם אולפני טריידנט בלונדון. כדי להתגבש ולנעול את החומרים לתקליט הבכורה, עשו החברים מעשה חריג: הם ארזו את הציוד וברחו לפאב נידח, אי שם הרחק מהרעש וההמולה של העיר. המטרה הייתה ברורה: אפס הסחות דעת, מקסימום יצירתיות. שם, בין חביות בירה לקירות עץ, נולדו והתעצבו השירים שעתידים היו להרכיב את הפצצה המוזיקלית הראשונה שלהם.

באופן טבעי, המנהלים החדשים רצו שהלהקה תקליט באולפן הבית שלהם בסוהו, שהיה מהמתקדמים והמבוקשים בלונדון. אבל הייתה בעיה קטנה, או גדולה. האולפן היה כל כך פופולרי, שאמנים מהשורה הראשונה כמו דייוויד בואי ואלטון ג'ון תפסו את כל שעות הפעילות הנורמליות. לחברי קווין הצעירים והלא מוכרים הוצעה עסקה אחרת: אתם תקבלו את האולפן רק בזמנים "המתים", כשאף אחד אחר לא רוצה אותו. המשמעות הייתה הקלטות בשעות הזויות, לרוב בין שתיים לחמש לפנות בוקר. הלהקה הייתה צריכה להיות בכוננות מתמדת, לקבל טלפון בהתראה קצרה ולטוס לאולפן כדי להספיק להקליט עוד קטע גיטרה או עוד שורה ווקאלית לפני שהשמש תזרח.

מלחמות אולפן ושירים שנזרקו

הסשנים, כצפוי, לא היו פיקניק. המפיק שהוצמד להם, רוי תומאס בייקר, שמע את חמשת הדמואים שהקליטו קודם לכן באולפני DE LANE LEA והודיע להם חגיגית: "זה נחמד, חברים, עכשיו תקליטו הכל מחדש כמו שצריך". ההחלטה הזאת הכניסה את הלהקה לסחרור של פרפקציוניזם. שיר אחד בלבד מהסשן המקורי ההוא, THE NIGHT COMES DOWN, הצליח לשרוד ולהיכנס לתקליט, וגם הוא עבר מיקס חדש. בשיר הזה ניגן בריאן מאי בגיטרה אקוסטית נדירה מדגם DILLOWAY, כלי שהוא יחזור אליו שנים מאוחר יותר בהקלטת השיר JEALOUSY לתקליטם השביעי, JAZZ.

החברים לא היו מרוצים מהסאונד, מהביצועים, וכמעט מכל דבר. הוויכוחים היו קולניים והזמן התבזבז. שיר בשם MAD THE SWINE, למשל, הוקלט במלואו אך נזרק מהתקליט ברגע האחרון כי הלהקה, ובעיקר פרדי, לא אהבו את צליל כלי ההקשה. הוא מצא את דרכו החוצה אל הקהל רק בשנת 1991, כצד ב' של סינגל. עוד קורבנות של חדר העריכה היו SILVER SALMON, שיר רוק כסחני בסגנון לד זפלין; POLAR BEAR, שיר רך יותר שהגיע עוד מימי להקת SMILE, הגלגול הקודם של קווין; ו-HANGMAN, קטע רוק כבד שהיה בהופעות הלהקה עד שנת 1975 אך מעולם לא ראה אור רשמי בתקליט אולפן.

השריד היחיד מתקופת SMILE שכן נכנס לתקליט היה DOING ALRIGHT, ששמר על רוח המקור אך זכה לעיבוד מחודש ועוצמתי, כשבפסנתר מנגן הפעם בריאן מאי בעצמו.

חוקי ברזל, השראה אלוהית וגניבות ספרותיות

אחד השירים הבולטים בתקליט, LIAR, נכתב על ידי פרדי מרקיורי עוד ב-1970 ונקרא במקור LOVER. הוא בוצע על ידי להקתו הקודמת WRECKAGE, אך עבר שדרוג משמעותי לקראת ההקלטה. סביב השיר הזה התפתח ויכוח סוער על קרדיטים, שבסופו נולד חוק ברזל בלהקה: מי שכותב את המילים לשיר, מקבל את הקרדיט הבלעדי עליו. נקודה. סימן קריאה!

השראה מסוג אחר הגיעה מהשיר MY FAIRY KING, יצירה מורכבת שסוגרת את צד א' של התקליט. אחת השורות בשיר אומרת MOTHER MERCURY, lOOK WHAT THEY'VE DONE TO ME. פרדי, ששם משפחתו המקורי היה בולסארה, ראה בזה סימן והחליט לאמץ את השם מרקיורי כשם הבמה הרשמי שלו. בריאן מאי סיפר מאוחר יותר שזו הייתה הפעם הראשונה שהוא ראה את פרדי עובד על כתיבת מילים עם כל נשמתו, כאילו חייו תלויים בכך.

ואם כבר השראה, המתופף רוג'ר טיילור תרם לתקליט את MODERN TIMES ROCK’N’ROLL, המנון רוק מהיר ועצבני. השיר נשמע בהשפעת COMMUNICATION BREAKDOWN של לד זפלין, שבעצמו "לקח השראה" משיר ישן יותר בשם NERVOUS BREAKDOWN של אדי קוקראן. השראה על השראה...

העטיפה, השם וההמתנה המתסכלת

התקליט היה גמור ומוכן כבר בינואר 1973, אך כאן החל הסיוט האמיתי: אף חברת תקליטים לא הסכימה להוציא אותו. במשך שישה חודשים ארוכים התרוצצו המנהלים בין משרדים וקיבלו תשובות שליליות. התסכול בקרב חברי הלהקה היה עצום. כשהתקליט סוף סוף יצא ביולי, הם כבר היו עמוק בתוך כתיבת החומרים לתקליט הבא, QUEEN II, והרגישו שתקליט הבכורה הוא כבר היסטוריה רחוקה. הם פשוט לא התחברו אליו יותר.

גם עטיפת התקליט מספרת סיפור. מאחור, לצד רשימת השירים, נכתב בגאווה: "ואיש לא ניגן בסינטיסייזר". זו הייתה דרישה נחרצת של בריאן מאי, שחשש שאנשים יחשבו שצלילי הגיטרה המורכבים והשכבתיים שלו הם תוצאה של מכונה אלקטרונית ולא של נגינתו המבריקה. ג'ון דיקון, מצידו, נרשם על העטיפה כ"דיקון ג'ון" למורת רוחו. המפיק חשב שהיפוך השם יישמע מסתורי יותר. בתקליטים הבאים זה כבר לא יקרה. הקולאז' המרהיב בעטיפה הפנימית הורכב על ידי פרדי ובריאן, כשמעל שמות השירים מופיע צילום של בובת מתופף קטנה, מתנה שרוג'ר טיילור קיבל ממעריץ אנונימי עוד לפני שהלהקה הייתה מפורסמת.

אפילו שם התקליט לא היה מובן מאליו. בין השמות שנשקלו ונפסלו היו DEARY ME (ביטוי שהמפיק רוי תומאס בייקר אהב לומר) והשם הביזארי TOP FAX, PIX AND INFO. בסוף, היומרני, הקצר והקולע מכולם ניצח: QUEEN.

הנבואה של הרולינג סטון

בעוד הקהל הבריטי התייחס לתקליט באדישות יחסית (הוא הגיע למקום ה-32 במצעדים), מעבר לאוקיינוס, מגזין הרולינג סטון האמריקאי זיהה את הפוטנציאל המפלצתי. בביקורת מהללת, חזה המבקר גורדון פלטצ'ר שקווין עומדת להיות הלד זפלין הבאה: "השמועות אומרות שקווין תוכתר בקרוב כ'לד זפלין החדשה', שזה אירוע שבוודאי יתאים למבקר הזה מצוין. אין ספק שלרביעייה האנגלית הפ'אנקית והאנרגטית הזו יש את כל הכלים שחבריה צריכים כדי לתבוע את כס מלכות ההבי-מטאל של זפלין ומעבר לכך - להפוך לכוח משפיע באמת בעולם הרוק. אלבום הבכורה שלהם מעולה.

האנלוגיה של זפלין לא אמורה לרמוז שהמוזיקה של קווין כמעט מבוססת בלוז כמו התוכן של תקליטי זפלין הראשונים. לא, השירים שלהם הם יותר ברוח להקת המי, רוק ישר קדימה עם עיבודים חותכים וקשוחים שמתארים את הרגעים הטובים ביותר של WHO'S NEXT ו-QUADROPHENIS. עם זאת, יש רמה מסוימת של אינטליגנציה שבה המופע מוצג, שפיות מובנית שמתקיימת לצד הזעם המטורף שנותן לי את הרושם שללהקה היו כנראה הרבה תקליטי להקת יס על הפטיפונים שלה בשלוש השנים בהן האלבום הזה התגבש.

כוח אדם: בריאן מאי מנגן בגיטרה, ואם זה נראה כאילו הוא באמת יודע את הפרטים הקטנים של הכלי שלו, יש לכך סיבה טובה. הוא הכין את הכלי בעצמו, מעץ שמצא באח בת 100 שנה. ובמקום שבדרך כלל הייתם מצפים למצוא חורים בצליל של להקה בת שלושה חלקים, במקום זאת תמצאו את מאי עושה שימוש מצוין בתכונות החשמליות של הכלי שלו.

לזמר, פרדי מרקיורי, יש קול חזק ויציב שלעולם לא חסר כוח וסמכות. הוא מתמודד עם מגוון רחב של מטלות ווקאליות, אף פעם לא מאבד את אווירת השחצנות והיהירות המלכותית שלו. בואו נגיד שהתוצר של המתופף רוג'ר מדוז טיילור והבסיסט דיקון ג'ון הוא הר געש קולי אדיר שהתפרצותו גורמת לכדור הארץ לרעוד.

יש שיר באלבום (מזכיר להפליא את COMMUNICATION BREAKDOWN של זפלין) בשם MODERN TIMES ROCK'N'ROLL וזו בדיוק המוזיקה של קווין. הם הראשונים מתוך גל חדש לגמרי של רוקרים אנגליים, והכי כדאי לכם ללמוד לאהוב אותם עכשיו כי הם כאן כדי להישאר. התקליט הזה אדיר".

וכך, כנגד כל הסיכויים, נולד תקליט בכורה שהניח את היסודות לאחת הלהקות הגדולות והמשפיעות בהיסטוריה. וזה היה רק קצה הקרחון, או כפי שרמז הקטע האינסטרומנטלי הקצרצר שסגר את התקליט, SEVEN SEAS OF RHYE - הצצה קטנה לעולם שלם של קסם שעתיד היה להתפרץ במלוא הדרו שנה מאוחר יותר. המלכה עלתה על כסאה.

המצלמה נדרכה, הפלאשים נורו: ב-13 ביולי בשנת 1981 יצא התקליטון השלישי של להקת דוראן דוראן, עם השיר GIRLS ON FILM.

התאריך הוא 13 ביולי 1981. בריטניה מתעוררת לעוד יום תחת שלטונה של מרגרט תאצ'ר. האווירה הכללית עדיין סוחבת את האפרוריות של שנות השבעים המאוחרות, שנים של מוזיקת פאנק זועמת, בגדים שחורים ודאגה כללית מהמצב. אבל מתחת לפני השטח, משהו חדש, צבעוני ומלהיב מבעבע. מרד של ממש, לא רק פוליטי אלא אסתטי. מעמד הפועלים הבריטי, שחיפש דרך לברוח מהמציאות הקודרת, מצא מפלט באופנה צבעונית ומוזיקה קצבית.

בלונדון, מועדונים כמו ה-BLITZ היו המרכז של תנועה חדשה שזכתה לכינוי "הרומנטיקנים החדשים". על רחבות הריקודים שלטו דיסקו אירופאי נוצץ, צלילים ראשונים של היפ הופ שהגיעו מעבר לאוקיינוס ומוזיקת נשמה עשירה. אייקוני סטייל כמו בריאן פרי ודיוויד בואי הפכו למודלים לחיקוי, והוכיחו שגברים יכולים להיות גנדרנים, מאופרים ומרגשים. והכלי המרכזי במהפכה הזו היה הסינyיסייזר, שהדיח את הגיטרה הבועטת של הפאנק והפך למלך החדש של הפופ.

בתוך כל ההמולה הזו, בעיר התעשייתית בירמינגהם, הרחק מהסצנה הלונדונית, התגבשה לה חמישייה שתהפוך לאחד מעמודי התווך של העשור החדש: דוראן דוראן. "כל הסצנה בלונדון נראתה לנו מאוד שטחית", סיפר שנים לאחר מכן הקלידן ניק רודס, המוח האסתטי של הלהקה. "בבירמינגהם, אנשים חיכו בקוצר רוח לסופי השבוע כדי שיוכלו להתלבש במיטב מחלצותיהם וללכת למקום כמו ה-RUM RUNNER, שהיה המועדון היפהפה שלנו. והיית רואה שם את כולם – פקידי משרד, פועלי מפעל, סטודנטים. האווירה הייתה טעונה בחשמל". הבסיסט ג'ון טיילור, היפה והשקט, היטיב להגדיר את הסאונד שחיפשו: "מה שאנחנו עושים זה בעצם דיסקו לבן אירופאי".

הם לא רצו להיות עוד להקת סינטיסייזרים. הייתה להם שאיפה גדולה יותר. "מה שרצינו לעשות", הסביר רודס, "היה פשוט לאסוף את כל האלמנטים שאהבנו מסוגי מוזיקה שונים. דיסקו זה דבר די טוב בפני עצמו, אבל הרבה פעמים השירה פשוט הורסת את כל העסק. לנו יש קווי מלודיה חזקים באמת. אני חושב שזה משהו שהיה חסר לדיסקו. באופן כללי, מנגינות היו חסרות בנוף המוזיקלי בשנתיים האחרונות".

אבל בתחילת הדרך, החזון הגדול הזה נתקל במכשול משמעותי: לא היו להם מספיק שירים, וחשוב מכך, לא היה להם סולן. בספרו האוטוביוגרפי, חושף הגיטריסט אנדי טיילור את הרגעים הראשונים והמגומגמים: "היה ברור שהם רוצים מישהו שיודע לנגן בגיטרה במגוון רחב של סגנונות. אבל מהר מאוד גיליתי שהרפרטואר שלהם לא ממש מפותח. לא היו להם שירים גמורים, אבל היה להם יהלום קטן אחד, שהיה הפזמון של GIRLS ON FILM, ולניק היה תפקיד קלידים קטן שהתחבר לזה. אפשר היה לשמוע מיד שיש פה משהו מיוחד".

אנדי טיילור ממשיך ומשחזר את השיחה הגורלית: "אני זוכר שניק אמר לי, 'זה אחד הקטעים שיש לנו, ואנחנו באמת חושבים שזה יהיה להיט'. ואז הוא שר את השורה, 'בנות בסרט, בנות בסרט', וידעתי שזה מגניב. שאלתי מי כתב את זה, והתברר שזה היה הזמר הקודם שלהם, אנדי וויקט, שנאמר לי שהוא 'בחופשה'. במציאות, וויקט כבר עזב את הלהקה, ומה שהם שכחו לציין זה שלא היה להם זמר בכלל. קטע הפזמון הזעיר הזה היה השריד היחיד מההרכב הקודם. בהמשך, כמובן, היינו צריכים להתמודד עם וויקט כשהשיר יצא באופן מסחרי וזכה להצלחה".

הלהקה הייתה צריכה סולן, ומהר. ואז, כמו בסצנה מסרט הוליוודי, הוא נכנס. "ישבנו כולנו ב-RUM RUNNER כשנכנס פנימה בחור גבוה ויפה תואר עם רגליים ארוכות והרבה מאוד ביטחון עצמי", נזכר אנדי טיילור. "'שלום, אני סיימון לה בון', הוא אמר במבטא דרומי. הדבר הראשון שחשבתי היה, 'אלוהים אדירים – הוא נראה בדיוק כמו אלוויס!' חיבבנו אותו מיד".

ההתלהבות רק גברה כשגילו שהוא לא רק פנים יפות. לה בון הביא איתו מחברת שירים בכתב ידו. "המחברת הזו התבררה כמנורת אלאדין של ממש", כתב טיילור, "היא הכילה את כל המילים שיכולנו אי פעם לחלום עליהן. זה היה, עבורי, הרגע המכונן של דוראן דוראן, הרגע שבו סיימון שלף את ספר המילים הקטן הזה".

החיבור היה מיידי. הלהקה התרשמה מהקלות שבה סיימון שר לתוך מיקרופון ונע בטבעיות. הוא ביקש מהם לנגן את אחד הקטעים האינסטרומנטליים שלהם, הקשיב בריכוז, ואז התאים לו מיד שיר מהמחברת שלו שנקרא "קול הרעם". המנגינה הייתה של אנדי טיילור, שנותר המום מההתאמה המושלמת בין המילים ללחן שלו. היה ברור שלסיימון לה בון יש אוזן חדה לפופ מסחרי. הם השמיעו לו את הריף של GIRLS ON FILM והוא מיד החל לעבד אותו מחדש, בונה סביבו בתים וגשר. כבונוס נוסף, הוא סיפר להם שהוא מעריץ את להקת SIMPLE MINDS, להקה שגם ג'ון טיילור וניק רודס העריצו. זה חתם את העסקה. ג'ון טיילור פנה ללה בון ואמר לו, "טוב, אתה בלהקה. יש לנו הופעה בעוד ארבעה שבועות". באותו לילה, כתב הבסיסט בהתרגשות ביומנו: "סוף סוף יש לנו זמר! הכוכב כאן!".

עם סולן כריזמטי ופזמון קליט, השיר GIRLS ON FILM קיבל חיים חדשים. המילים שכתב לה בון הפכו את השיר לביקורת חדה על עולם האופנה והניצול של דוגמניות, שנאלצות להתמודד עם סביבת צילומים תזזיתית שבה הן הופכות לאובייקט עבור ההמונים. כדי להעצים את המסר, הלהקה שילבה בתחילת השיר את צליל המצלמה האייקוני של מצלמת NIKON, סאונד שהפך לאחד המזוהים ביותר עם התקופה.

אך גולת הכותרת, והסיבה העיקרית שהשיר הפך לסנסציה, הייתה הקליפ הפרובוקטיבי. לצורך המשימה גויסו צמד הבמאים המוערך גודלי וקרים (חברים לשעבר בלהקת 10CC), שיצרו סרטון נועז, צבעוני וחסר עכבות. הקליפ, שדימה סט צילומים פרוע, כלל סצנות של היאבקות בבוץ, דוגמניות בלבוש מינימלי, ורמיזות מיניות שלא השאירו הרבה מקום לדמיון. העירום החלקי והאווירה הכללית היו יותר מדי עבור ערוץ המוזיקה החדש MTV, שהזדרז לצנזר אותו או לשדר גרסה ערוכה בכבדות. כמובן, האיסור רק הגביר את הסקרנות והפך את הקליפ לאירוע שכל נער ונערה רצו לראות.

כך, GIRLS ON FILM לא היה רק התקליטון השלישי של דוראן דוראן. הוא היה ממוקד עדשה. הוא שילב בין מלודיות פופ ממכרות, סאונד סינטיסייזר חדשני, ביקורת חברתית ואסתטיקה ויזואלית פורצת דרך. הוא הציג לעולם להקה שידעה בדיוק איך להיראות, איך להישמע ואיך להשתמש במדיום החדש של הוידאו קליפ כדי לכבוש את העולם. המצלמה נדרכה, והשאר, כמו שאומרים, היסטוריה.

ישו מכיר אותו, והוא גם מיליונר: בתאריך ה-13 ביולי 1992, בעידן שבו להקת ג'נסיס כבר מילאה אצטדיונים והייתה אחת הלהקות הגדולות בעולם, יצא לרדיו סינגל חדש ושונה עם השם הלועזי והקליט JESUS HE KNOWS ME. זה לא היה עוד בלדת אהבה או המנון פופ קלאסי. הפעם, הלהקה כיוונה את התותחים הכבדים שלה לעבר אחת התופעות היותר שנויות במחלוקת של התקופה באמריקה: מטיפי הטלוויזיה, או כפי שהם מוכרים, הטלוויזיוניסטים.

השיר נולד בתקופה שבה הכותרות בארצות הברית היו מלאות בסיפורים על מטיפים כריזמטיים שהשתמשו במסך הקטן כדי לצבור הון עתק. שמות כמו ג'ים בייקר, רוברט טילטון ובני הין הפכו לשמות מוכרים בכל בית, ולאו דווקא מהסיבות הנכונות. אותם מטיפים היו תחת חקירות פדרליות בחשד שהבטיחו למאמיניהם גאולה כלכלית, ריפוי ממחלות והצלחה בחיים, כל זאת בתמורה לתרומות נדיבות היישר לחשבון הבנק הפרטי שלהם. בייקר, למשל, הסתבך בפרשיית מין והונאה שהובילה למאסרו. טילטון נחשף כמי שזורק לפח את בקשות התפילה של הצופים לאחר שהוציא מתוכן את הכסף. הבטחות לשגשוג ועושר הפכו למוצר צריכה, והאמונה נמכרה לפי דרישה.

אל תוך הכאוס הזה צללו חברי ג'נסיס עם הומור בריטי חד וביקורת נוקבת. הקליפ של השיר, שהפך לקלאסיקה בפני עצמה וזכה בפרס BRIT לקליפ הבריטי של השנה, הוא יצירת מופת סאטירית. במרכזו ניצב הסולן והמתופף, פיל קולינס, כשהוא מגלם דמות של מטיף טלוויזיוני חלקלק, לבוש בחליפה זוהרת, שחי חיי פאר של מיליונר בזכות התמימות והתרומות של צופיו. קולינס, בכישרון משחק קומי אדיר, מציג את כל הקלישאות: הוא מניח ידיים על המסך ומבטיח לצופים "לגעת" בהם דרך המרקע, הוא טובל מאמינים בבריכת שחייה מפוארת שהיא כביכול "מים קדושים", ומסביבו עדת מעריצים היסטרית. בקליפ מופיעים גם שני חברי הלהקה האחרים, הקלידן טוני בנקס והגיטריסט מייק ראת'רפורד, בתפקידי אורח קומיים כמטיפים עמיתים, מה שמוסיף רובד נוסף של גיחוך למעמד.

אף שקולינס והלהקה ירו לכל הכיוונים, הייתה מטרה ספציפית אחת על הכוונת: המטיף ארנסט אנג'לי. אנג'לי היה דמות ידועה, שהוביל תוכנית פופולרית בה לימד על "ריפוי באמונה" וקידם את "בשורת השגשוג", תורה שנויה במחלוקת הגורסת כי האל רוצה שמאמיניו יהיו עשירים. קולינס אימץ בקליפ כמה מהמניירות המוכרות של אנג'לי. באופן אירוני, שנים מאוחר יותר, בשנת 2007, אנג'לי הסתבך פעם נוספת כשטען שתפילותיו יכולות לרפא איידס בדרום אפריקה, מה שעורר סערה בינלאומית. ומה חשב אנג'לי על השיר של ג'נסיס? ובכן, הוא כלל לא נעלב. למעשה, הוא הודה שהחיקוי החמיא לו מאוד.

בספרו האוטוביוגרפי, מייק ראת'רפורד שפך אור על ההשראה הישירה לשיר: "הטלוויזיוניסטים האמריקאים היו תופעה לוהטת באותה תקופה, הם מילאו את ערוצי הטלוויזיה, וזה בדיוק מה שהשיר בא לעשות, לחשוף את הנוכלים שבהם. לאחד המטיפים הבולטים הייתה תוכנית ביום שישי בערב והוא אמר לצופיו שזהו רצון האל שעד יום שני הם יתרמו לו חמישה מיליון דולר. רק אלוהים יודע איך, אבל הוא הצליח לגייס את הסכום. לאחר מכן נפתחה חקירה ענקית שחשפה שימוש בסמים, פרשיות מין עם קטינים ושאר מעשים מלוכלכים שמומנו על ידי אותם מיליונים".

התהליך היצירתי של השיר היה ספונטני למדי, כפי שהסביר הקלידן טוני בנקס: "פיל התחיל לנגן מקצב תופים מהיר מאוד באולפן, ואני פשוט התחלתי לנגן מעליו רצף של אקורדים. הביט המוכר ששומעים בתחילת השיר לא היה שם בהתחלה, הוא הגיע מאוחר יותר. התחלתי לנגן את מקצב הרגאיי ששומעים בקטע האמצעי כי הוא התאים לקצב של התופים. כך נוצר לנו החלק המרכזי של השיר, והפתיחה פשוט צמחה מתוך זה. אני חושב שזה עבד די טוב בסופו של דבר".

השיר JESUS HE KNOWS ME הפך ללהיט גדול, כבש את מצעדי הפזמונים והוכיח שוב שמוזיקת פופ יכולה להיות גם חכמה, מצחיקה ובועטת. ולא, זה לא הרוק המתקדם של פיטר גבריאל - זו להקת ג'נסיס שכיוונה למקום אחר לגמרי.

ב-13 ביולי בשנת 1985 נערכו מופעי לייב אייד למען הרעבים באתיופיה. היה זה אחד המופעים החשובים בהיסטוריה, מבחינה פילנטרופית. היו אמנים שזכו שם לתהילת עולם והיו שספגו מפח נפש.

ההופעות נערכו במקביל בלונדון ובפילדלפיה. חלק מהאמנים נתנו הופעות מרשימות ביותר (כמו להקת קווין, נטולת האפקטים הבימתיים אך עתירת הכריזמה והדיוק) וחלק נתנו הופעות מבישות ביותר (כמו האיחוד של לד זפלין עם פיל קולינס). מנהלו של אריק קלפטון, רוג'ר פורסטר, אמר אז: "נראה כי יש מוטיב לא טהור לשבעים וחמישה אחוזים מהאמנים המופיעים שם. הם שכחו מה היא המטרה ורק מציבים דרישות מבחינת זמן הופעה, עם מי הם רוצים לנגן, עם מי אינם רוצים לנגן, אחרי מי אינם רוצים לעלות לבמה ועוד שטויות". בוב גלדוף, שאירגן את ההפקה הזו, נאלץ לדחות שמות ידועים כמו להקות פורינר ויס. הוא גם עשה הכל כדי שכל השירותים שניתנו לאומנים וצוות ההפקה, אם זה חדרי מלון, אוכל, הסעות, ציוד הגברה ועוד - לא יעלה מכיסו אלא ינתן כתרומה למאמץ.

"הלוגיסטיקה של הדבר הזה מדהימה", אמר בוב גלדוף, "אבל אנו נוטים לשכוח, בתוך כל הבלגאן וההתרגשות במה מדובר, וזה אמור להיות דבר שמסוגל לגייס הרבה כסף כדי להאכיל הרבה אנשים".

אחד הנעדרים הבולטים היה בילי ג'ואל שהחליט להתקפל אחרי שגלדוף התעקש כי ינגן לבד בפסנתר על הבמה. מנהלו של ג'ואל סירב בטענה כי אי אפשר לעשות זאת במופע בסדר גודל שכזה וזה לא הוגן לו ולמעריציו שיעלה לבדו אחרי הופעת רוק של אמן אחר עם להקה. גם ברוס ספרינגסטין החליט לא להגיע כי לא רצה לבטל חופשה של חברי להקתו בשביל זה.

את האירוע באנגליה פתחה להקת סטאטוס קוו. גיטריסט הלהקה והזמר, פרנסיס רוסי: "להקות הן יצורים מצחיקים, תמיד רוצים להופיע אחרונים. היו המון מריבות, מי יופיע ראשון. אז עלינו ראשונים וכולם ראו אותנו. רבים אחרים שהתקוטטו בעניין, ירו לעצמם ברגל. ברגע שסיימנו, ראינו אחרים מקללים שהם לא פתחו את המופע".

מאחורי הקלעים היה אפשר לראות אמנים רבים כשהם יחדיו, ברגעים נדירים. כמו למשל הרגע בו אריק קלפטון, ג'ימי פייג', רוברט פלאנט, פיל קולינס, בוב דילן, טום פטי ורון ווד ישבו יחדיו ושוחחו. פלאנט מיהר להגיד שם כי מדרגות לרקיע אינו השיר בשבילו הוא התאחד עם להקתו לאירוע והוא מעדיף שישימו לב יותר לשיר 'קאשמיר'. פול מקרטני ודייויד בואי התחבקו ארוכות והצטלמו לתקשורת בעוד להקתו של אלטון ג'ון התחממה לקראת תחילת המופע שלו. סטינג נראה גם הוא עם חברתו, טרודי, ומיהר להכריז כי 'הכי אהבתי את ההופעה של קווין'. אז הוא ניגש לבריאן מאי כדי לספר לו על כך. בינתיים נראה פרדי מרקיורי משוחח בהנאה עם סולן יו 2, בונו.

אז נראה בוב גלדוף רץ בהיסטריה ביניהם ונובח כי 'הבמאים המפגרים בפילדלפיה שידרו מיד בהתחלה בחורה עירומה בקהל. מה נסגר איתם? הם לא מבינים שהרוסים יכבו מיד את הטלוויזיה ולא יתרמו דבר בגלל זה?'. רבים קיוו כי שלושת הביטלס יאחדו כוחות על הבמה, עם ג'וליאן לנון במקום אביו - אך זה לא קרה.

מה עוד היה שם, למשל? בוב דילן בסט אקוסטי עם קית' ריצ'רדס ורון ווד. חברי זפלין הנותרים לראשונה על במה מזה חמש שנים ועם פיל קולינס, שגנב למתופף הנוסף ברגע הזה את ההצגה. גם קרוסבי, סטילס, נאש ויאנג התאחדו ביום זה אבל קולותיהם לא התאחדו לגמרי איתם. ואלביס קוסטלו, שקיבל דקות ספורות בלבד, העדיף, מכל הקטלוג הגדול שלו, לבצע דווקא את שיר הביטלס על כל שאתם זקוקים לו זו אהבה.

זה אחר זה עלו לבמות, בשני מקומות שונים בעולם, אמני רוק קלאסי ולצידם אמנים עדכניים, מסונטזים, מנופחי שיער ומצועצעי לבוש. ההפקה הוכתרה כהצלחה אדירה ובוב גלדוף קיבל את התואר סיר מהמלוכה, מבלי שרבים ידעו כי גם התנהג לא בסדר. כמו למשל, במקרה הבא.

מה סיפרו האמנים שהופיעו, בספריהם על לייב אייד?

גיזר באטלר (הבסיסט של בלאק סאבאת') בספרו: "בתחילת 1985, חישבתי את הסיכויים, של בלאק סאבאת' המקורית לחזור להופיע, כבלתי אפשריים. אז ראיתי את תמונות איומות של ילדים מורעבים באפריקה מוכת הרעב, ושבוב גלדוף הרכיב כמה קונצרטים לגיוס כספים. אז טלפנתי למנהל הלהקה, דון ארדן, דון ארדן והצעתי שארבעתנו נתאחד שוב למען הצדקה. הדבר הראשון שדון אמר לי היה, 'אתה לא עושה את זה. הם לא

ישלמו לכם'. השבתי, 'זה לצדקה, דון. להעלאת המודעות וגיוס המון כסף לאנשים מורעבים באתיופיה'. אבל צדקה לא הייתה קיימת בעולמו של דון. בנוסף, מערכת היחסים שלו עם שרון (בתו וגם אשתו של זמר הלהקה, אוזי אוסבורן) הגיעה לרמות רעילות חדשות.

השמועות אומרות ששרון ניסתה להכניס את אוזי ללייב אייד כאמן סולו, אבל המארגנים לא היו מעוניינים. עם זאת, כאשר גלדוף הבין ברגע האחרון שלאין לו להקות מטאל מעורבות בסיפור, הוא שאל אם נוכל להופיע בפילדלפיה. טוני (איומי הגיטריסט) נרתע, אבל ביל (וורד המתופף) ואוזי היו להוטים, אז אמרנו לגלדוף שנהיה שם. הייתה לנו רק חזרה אחת, שלא באמת הייתה חזרה. יום קודם לכן, הוגש לאוזי כתב תביעה מדון, באמצע ראיון חי. דון איים לנקוט בצעדים משפטיים אם אוזי יופיע תחת בלאק סאבאת', אבל אוזי - או יותר נכון שרון - פשוט התעלמו ממנו.

כולנו הסתדרנו כי ידענו שזה יהיה רק איחוד חד פעמי. למעשה, בילינו את רוב זמן החזרות שלנו בהעלאת זיכרונות. ביום של ההופעה, היינו כמו החוליגנים שהרסו את המסיבה. הלהקה היחידה שבאמת הסתדרנו איתה הייתה הפריטנדרס. כריסי היינד הגיעה לבד לאצטדיון, אבל חלקנו אוטו הסעות עם השאר. אוזי כל הזמן אמר, 'איפה כריסי? לביל המתופף יש קעקוע של הפנים שלה על התחת שלו'. הם נראו מבולבלים לחלוטין, לא ידעו אם אוזי מספר את האמת או לא (הוא שיקר!).

בגלל שהיינו תוספת של הרגע האחרון, הם דחסו אותנו ב-9:55 בבוקר – בין בילי אושן ל-RUN DMC. אני יודע שזה היה לצדקה, אבל זה לא היה מיקום נהדר להופיע בו, בין שני אלו. אני חושב שהופענו די טוב. למעשה, אני לא זוכר הרבה מהביצועים שלנו. הספקנו לנגן רק שלושה שירים. לא עשינו כמו להקת קווין וגנבנו את ההצגה, אבל אני חושב שיצאנו מזה בסדר".

אוזי אוסבורן (הזמר של בלאק סאבאת') בספרו: "אם להיות בכנות אתכם, הייתי לחוץ לגבי לייב אייד. לא דיברתי עם טוני במשך שנים, אז זה לא היה בדיוק המצב הכי נוח. ואז המארגנים שמו אותנו בין בילי אושן וה- FOUR FUCKING TOPS, בשעה עשר בבוקר. אני לא יודע מה הם חשבו. זה לא התחיל טוב. כשהייתי בלובי של המלון, לפני ההופעה, בחור ניגש אליי ואמר, 'היי, אוזי, אפשר לצלם?' ואני אמרתי, 'בטח, כן' ואז הבחור אמר, 'מצטער, אני חייב לעשות את זה', והגיש לי תביעה. זה היה מחמי, דון ארדן. הוא תבע אותי - לפני הופעת צדקה מזוינת.

כשכולם מאחורי הקלעים שמעו על התביעה - אחד מאנשי הצוות הטכני ניגש אליי ואמר, 'הוא די טיפוס, דון ארדן שלך, לא?' 'למה אתה מתכוון?' שאלתי אותו. 'הוא אמר שעטיפת התקליט BORN AGAIN מזכירה לו את הנכדים שלו'. אם לא ראיתם את העטיפה הזו - BORN AGAIN היה האלבום השלישי של בלאק סאבאת'

אחרי שעזבתי - זה עם תינוק שדון עם ניבים וטפרים. איזה דבר לא יאמן להגיד!

מצד אחד, הביצוע שלנו בלייב אייד היה טוב אבל מצד שני, הכל היה קצת מביך. בתור התחלה, עדיין הייתי בעודף משקל - בסרטון, אני בגודל של כוכב לכת. כמו כן, בשש השנים שחלפו מאז עזבתי את הלהקה, הפכתי לסלבריטאי באמריקה, בעוד בלאק סאבאת' הלכה לכיוון השני. אז קיבלתי יחס מועדף, למרות שאני לא ביקשתי את זה. אבל לא טיפלתי בזה בחן רב, כי האגו של כוכב הרוק המעורפל שלי יצא משליטה. עמוק בפנים, חלק ממני רצה לומר להם, 'פיטרתם אותי ועכשיו אני לא צריך אתכם, אז לכו לעזאזל'. במבט לאחור עכשיו, כל מה שאני יכול לחשוב הוא, למה הייתי כזה? למה הייתי צריך להיות כזה אידיוט?".

טוני איומי (הגיטריסט של בלאק סאבאת') בספרו: "הייתי באמצע הכנת האלבום שלי כשביקשו מאיתנו להופיע בהופעה ענקית. כל האנשים האלה עשו את זה וזה היה למטרה טובה מאוד. אמרתי: 'נשמע טוב. בואו נעשה את זה'. אז חזרנו יחד להופעה חד פעמית בלייב אייד בפילדלפיה. הסתדרנו טוב כשהתראינו שם ואני חושב שכולנו קיווינו שזה יקרה. הארגון הציע לנו משבצת זמן במתקן חזרות. הגענו לחלל והיינו אמורים לעשות חזרות לשלושה שירים אבל היינו שם ופטפטנו. לא הייתה ממש חזרה, באמת. בחורה נכנסה ועמדה מאחור והתבוננה. אז אמרתי למישהו: 'אתה יכול להגיד לה שזו חזרה פרטית?' כי לא ידעתי מי זו. היא צבעה את שיערה לכהה ולא נראתה כמו מדונה, אבל זו הייתה מדונה והיא לא הייתה מאוד מרוצה מכך שהושלכה החוצה.

משם חזרנו לבר והשתכרנו כהוגן. למחרת היינו בשעה כמו עשר בבוקר. היה לי הנגאובר נוראי אז שמתי את המשקפיים הכהים שלי. היינו מודעים לחשיבות האירוע, אבל זה נגמר מאוד. בינתיים, דון ארדן שיגר לאוזי תביעה, כי הוא חשב שאנחנו הולכים להתאחד שוב ושרון היא שתנהל אותנו. דון רצה לעצור כל דבר שקורה, כי הוא טען שהוא ניהל אותי ושאין סיכוי שנעשה משהו בלעדיו. התביעה הזו העכירה קצת את האווירה שלנו בלייב אייד. אני לא יודע אם לייב אייד באמת הציל אנשים. אתה עושה את הדבר, הם מגייסים את הכסף ומה קורה אז? הם קונים את האוכל או מה שהם צריכים, אבל אתה אף פעם לא 100 אחוז בטוח מי מקבל מה. אבל אני חושב שזה היה דבר טוב לעשות בכל מקרה. נושא החזרה להיות ביחד כלהקה אפילו לא עלה. עליתי על המטוס חזרה הביתה ולא ראיתי אותם שוב במשך שנים".

ג'ון אילזלי (הבסיסט של דייר סטרייטס) בספרו: "זה היה כבוד להתבקש לעמוד בראש אירוע כשהיו כל כך הרבה שמות ענקיים אחרים בסצנת המוזיקה הבריטית באותה תקופה. הבעיה הייתה שהיינו אמורים להופיע בקרבת מקום כשכל הכרטיסים נמכרו חודשים לפני כן. האם נאכזב את מעריצינו הנאמנים, או שנסרב

להוסיף את קולנו לפנייה עולמית שמטרתה להקל על סבל נרחב? נראה שלא הייתה תשובה. גלדוף היה, במקרה שלנו, כמו רוטוויילר בטירוף. הוא אדם שקשה מאוד להגיד לו לא. העקשנות והתשוקה שלו למטרה הייתה שטנית ומלאכית בבת אחת. לייב אייד היה הישג מדהים של ארגון כשהמרכיבים העיקריים שלו מבוצעים תוך מספר שבועות בלבד, ורובם על ידי אירי אחד מאוד עקשן. בסוף הסכמנו להופיע אחר הצהריים.

אחרי בדיקת הסאונד שלנו בארנה, עברנו את החניון אל אצטדיון וומבלי והופענו בין U2 ללהקת קווין, מבצעים את MONEY FOR NOTHING עם סטינג. אולי לא היינו מובילים, אבל עשינו סט ארוך ביותר, בערך עשרים

דקות בסך הכל, ובידיעה שיש קרוב למיליארד אנשים שצופים בזה בטלוויזיה. ביליון! זה היה בערך חמישית מאוכלוסיית כדור הארץ. כמובן שהיינו מתוחים כשהלכנו על הבמה הזו, לא מעט בגלל שלא הייתה בדיקת סאונד. פשוט המשכנו, התחברנו, ובקושי משכתי את הרצועה של הגיטרה שלי על כתפי כשסטינג התחיל לשיר 'אני רוצה את ה-MTV שלי'. לייב אייד היה הישג לוגיסטי מהמעלה הראשונה. אני פשוט מאוד שמח שהופענו קודם ולא אחרי להקת קווין. ההופעה שלהם גנבה את ההצגה. מודעים לכך שזה עתה השתתפנו באירוע היסטורי גדול, זו הייתה תחושה מוזרה כאשר, חצי שעה לאחר מכן, יצאנו מאחור וחצינו את החניון בחזרה לארנה".

בוב גלדוף צוטט כאומר שהוא מרגיש שלקווין היה את הסאונד הטוב ביותר והיא נתנה את הביצועים הטובים ביותר של האירוע כולו. גלדוף היה בתא בוומבלי ועזר לארגן את הכאוס עד ששמע את המוזיקה והבין שהיא טובה יותר באופן ניכר ממה שהיה כל היום (בגלל בעיות טכניות רבות). הוא שאל: "מי זה?" והתשובה הייתה "קווין". הוא הפסיק לעבוד לכמה דקות, כשהוא מרותק למה שקרה על הבמה. הגיטריסט בריאן מאי הודה שלקווין היה יתרון גדול על פני אמנים רבים אחרים, כי הם התרגלו לנגן בהרבה אצטדיוני ענק. קווין ערכה חזרות על הופעתה באינטנסיביות במשך שלושה ימים בתיאטרון שו בלונדון. לפני שהחברים עלו לבמה בוומבלי, טכנאי הסאונד של הלהקה דאג לכוון במהירות את מערכת ההגברה כך שההופעה הזו תהיה רועשת יותר משל השאר. אבל קווין כמעט ולא הופיעה בגלל העובדה שפרדי מרקיורי פחד שההופעה שלהם תיראה כהצהרה פוליטית. בוב גלדוף שכנע בסופו של דבר את הלהקה שאין שום דבר פוליטי בקונצרט. הוא גם שכנע את מרקיורי שהוא חייב לקחת חלק כי זה יהיה מול הקהל הכי גדול שהם יופיעו מולו אי פעם.

בנוגע להגבלות הזמנים של ההופעות - במהלך ההופעה של להקת המי נדלקה נורת אזהרה אדומה בקדמת הבמה שהבהבה כדי להזהיר את הלהקה שהזמן שלהם נגמר. מה גם שגנרטור התפוצץ במהלך אחד משירי הלהקה, מה שגרם לאיבוד קישור הלוויין לשידור ברחבי העולם.

פרינס התבקש להופיע בקונצרט, אך הוא החליט "לפרוש" מהופעות חיות באותה תקופה. עם זאת, הוא הקליט שיר לאירוע בשם THE TEARS IN YOUR EYES. אמנים נוספים שהוזמנו אך לא הגיע להופיע היו ברוס ספרינגסטין (שבדיוק סיים סיבוב הופעות, היה מותש והתחרט לאחר מכן), מייקל ג'קסון וסטיבי וונדר. השניים האחרונים אף ביקשו להחרים את האירוע בטענה שמעט אמנים שחורים הוזמנו להופיע בו. למרות שכמה להקות התאחדו לאירוע, להקה אחת שהתבקשה לעשות זאת אך לא התאחדה הייתה הביטלס. חברי הלהקה הנותרים התבקשו להופיע כשג'וליאן לנון ממלא את מקומו של אביו המנוח ג'ון לנון, אך הם סירבו. רק פול מקרטני הגיע להופיע. במהלך ההופעה שלו המיקרופון שלו כבה. להקת U2 תכננה לנגן שלושה שירים, אבל כשבונו קפץ מהבמה לרקוד עם בחורה מהקהל, זה גרם לשיר להיות ארוך מדי, אז הם הורידו את השיר השלישי מהסט.

במהלך הופעתו, בוב דילן הצהיר שחלק מההכנסות של לייב אייד צריכות ללכת לעזרה לחקלאים האמריקאים שהיו בסכנה לאבד את החוות שלהם. הערה אגבית זו נתנה מאוחר יותר השראה לווילי נלסון וג'ון מלנקמפ, שלא הופיעו בלייב אייד, להתחיל לארגן את הקונצרטים השנתיים של פארם אייד. במקור בוב דילן התכוון לבצע את BLOWING IN THE WIND עם שלישיית הפולק הוותיקה פיטר פול ומרי. למעשה, השלישייה הייתה רשומה על המודעות לקראת האירוע. עם זאת, דילן התקשר למארגנים כמה ימים לפני האירוע ואמר שהוא יופיע בלי שלושת אלו אלא עם קית' ריצ'רדס ורון ווד מהרולינג סטונס.

הצמד הפופולרי, דריל הול וג'ון אוטס, היו בלהקת הליווי של מיק ג'אגר במהלך הופעתו שם עם טינה טרנר. אמן אחד שאכן הופיע על הבמה בלונדון אך לא הורגש יחסית היה יוסף איסלאם (קאט סטיבנס). הוא אפילו כתב שיר להופעה, אבל בגלל אילוצי זמן לא ביצע אותו. להקת דיפ פרפל הייתה אמורה לבצע שיר בשידור ישיר משווייץ, שם הייתה בסיבוב הופעות, אבל בגיטריסט ריצ'י בלאקמור סירב והעניין נפל. פינק פלויד לא הופיעה באירוע כי חבריה היו בעיצומן של מחלוקות קשות בין רוג'ר ווטרס לשאר חברי הלהקה. עם זאת, הגיטריסט דיוויד גילמור ניגן בגיטרה עבור בריאן פרי ומבלי שהוזכר שם שמו.

פיל קולינס בספרו: "השמועה החלה להתפשט על אירוע 'ג'וקבוקס עולמי'. ביחד עם בוב גלדוף, שככל הנראה יהווה קונצרטים ענקיים ועטורי כוכבים באותו יום בבריטניה ובארה"ב. קראתי על זה וחשבתי, 'זה לעולם לא יקרה. זה יותר מדי פנטסטי'. בשנת 1985 היו אלו הימים הראשונים של טכנולוגיית הקונצרטים המשודרים בו זמנית, ולהפיק מופע חי משני צדי האוקיינוס האטלנטי פשוט נראה שאפתני מדי. הנחתי שזה סתם שמועה ובכל מקרה, אני עסוק מספיק במקומות אחרים. אז פתאום גלדוף עשה מסיבות עיתונאים, מכריז על כך וכך

שיופיעו - מבלי שדיבר עם מישהו. ואז הוא פתאום בטלפון איתי, 'בונו עושה את זה, אז אתה תעשה את זה?' - כך הגיעה ההצעה להופיע בתפקיד מסוים בג'וקבוקס הזה.

בדאלאס, רוברט פלאנט שאל אותי, 'האם אתה עושה את ההצגה הזו שגלדוף מעמיד?' 'כן, אני חושב שכן'.

'אה,', אמר רוברט. 'אתה יכול להוסיף אותי לזה?' 'אתה לא צריך אותי לזה - אתה רוברט פלאנט! פשוט תתקשר למפיק ביל גרהאם, שמפיק את העניין בפילדלפיה. 'הו לא, אני לא יכול להתקשר לביל. אנחנו לא מסתדרים עם ביל. ביל שונא אותנו'. ואז נזכרתי ב'תקרית אוקלנד': הקרב מאחורי הקלעים הידוע לשמצה במופע של לד זפלין ב-1977, בו הותקף אחד מהצוות של גרהאם על ידי חברי צוות צפלין. אבל זה היה עולם 'הענן האפל' של לד זפלין, לא העולם הקל לאין שיעור של רוברט פלאנט. אז אני אומר בקלילות, 'אני בטוח שזה יהיה בסדר. ביל יהיה בסדר!'

ואז רוברט אמר, 'אתה, אני וג'ימי יכולים לעשות משהו'. ההברות 'לד' ו'זפ' לעולם אינן נאמרות. אין בכלל דיבור על להחיות את לד זפלין, שלא ניגנו יחד מאז מותו של ג'ון בונהאם חמש שנים קודם לכן. אין מפגש מחודש. שום דבר. אז, אין דיבורים על לעשות משהו גדול ואין דיבורים על חזרות. מה יכול להשתבש?

זמן לא רב אחרי דאלאס אני בסיבוב הופעות איפשהו באמריקה, ואני מקבל שיחת טלפון. זה סטינג. 'אתה עושה את הקונצרט הזה של גלדוף, פיל?' 'כן אני כן…' 'טוב', אומר סטינג, 'אתה רוצה לעשות את זה ביחד?'

עכשיו כשהוא בתהליך של השקת קריירת סולו, סטינג לא התכוון מיד להצטרף מחדש לחבריו ללהקה פוליס שהתפרקה, לא משנה כמה אירוע גדול או גלובלי זה. באותה מידה, הוא לא רצה להיות שם למעלה לבד. אני מבין את זה. 'בטח, סטינג, למה לא?'

בינתיים, בעולם של ג'ימי פייג' ורוברט פלאנט, דבר אחד הוביל לאחר וזה הפך להחייאת להקת הרוק הגדולה ביותר. זו התפתחות שאני לא ידעתי עליה למרבה הצער. רוברט לא התקשר, אז אני לא ידעתי שגם ג'ון פול ג'ונס מגיע. ופתאום - לד זפלין! רק כדי להוסיף לדרמה, התקיימה גם שיחה מקבילה נוספת. מישהו שאל, 'זה יהיה נהדר אם תוכל לעשות משהו נוסף בלייב אייד, פיל - יש רעיון?' 'טוב, באמת, אני מעדיף פשוט לנגן בתופים עם מישהו', הייתה תשובתי הכנה. אני רגיל לזה. אני יכול להחליק לתפקיד הזה, אין בעיה. אני לא

צריך לדאוג לגבי הקול שלי. "איפה אריק קלפטון ורוברט פלאנט מופיעים?" אני שואל. 'אריק באמריקה. כך גם רוברט'. אז, אני חושב שזה לא יעבוד. 'חזרתי לאנגליה אחרי סיבוב הופעות ארוך באמריקה. לא מתחשק לי לחזור לשם כל כך מהר. בנוסף, אני מחויב לנגן עם סטינג בוומבלי'.

ואז מתחיל התכנון. 'ייתכן, אם פיל ייקח טיסת קונקורד, שהוא יגיע לפילדלפיה לפני סיום ההופעה. הוא יכול לעשות את שלו עם סטינג ב וומבלי, יטוס לאמריקה ויסיים את היום על הבמה עם אריק ועם רוברט'. הסכמתי לרעיון. עם אריק, אין לי דאגות. חזרות זה הדבר האחרון שאני רוצה לעשות, במיוחד בגלל שזה צריך לקרות באמריקה. אבל זה לד זפלין - ואני מעריץ! מאוחר יותר גיליתי שהם שאלו גם את המתופף לשעבר של להקת שיק, טוני תומפסון, לנגן איתם, אבל רוברט עדיין רצה אותי איתם. סיימתי עם סטינג ועליתי לטיסת הקונקורד.

יש שמועות על טיסת הקונקורד הזו. במיוחד שיצא לי המוח מרוב קוקאין. אני יכול לראות מאיפה המיתוס אולי הגיע. זה כוכבי רוק שמתעופפים גבוה! זה שנות השמונים! זה העשור לזה. באמצע הטיסה, נקבע שאעשה שידור מהקונקורד באמצעות מערכות התקשורת של הטייסים. במהרה נחתנו בנמל התעופה JFK בניו

יורק, בלי מכס, ישר למסוק אחר, ואנחנו הולכים לאצטדיון JFK בפילדלפיה. זה לוקח כמעט זמן להגיע מניו יורק לפילי כפי שלקח לעבור את האוקיינוס האטלנטי.

מאחורי הקלעים אומרים לי שהכל בסדר עם מערכת התופים. אני קופץ אל חדר ההלבשה של אריק והתחושה הייתה שאפילו הלהקה שלו ממלמלת, 'הוא פאקינג בא להשוויץ...' אבל זה מאוחר מדי להפסיק עכשיו. ואז אני מתחיל לעשות את דרכי לאיזור של לד זפלין. אני יכול לראות את העננים השחורים מתאספים לפני שאני מגיע לשם. הנה איך זה. רוברט לבדו - בחור מקסים. רוברט עם זפלין - מתרחשת כימיה מוזרה. זה כמו זן מגעיל של אלכימיה. הכל הופך כהה מאוד - גופרתי אפילו. זה ברור מיד שג'ימי מתוח ועצבני. אבל הכיף עוד לפנינו. כרגע אני מתוודע לג'ון פול ג'ונס, שהוא שקט יותר מעכבר כנסייה. ואז אני מתוודע לטוני תומפסון. הוא בסדר איתי, אבל לא בצורה מגניבה. אני מזכיר לו את המלכודות בנגינה עם שני מתופפים. עשיתי את זה שנים עם ג'נסיס והלהקה שלי, ויודע היטב עד כמה זה יכול להשתבש. הסוד, שלמדתי מניסיון קשה, הוא לשמור את זה פשוט.

אבל המבט של טוני מצביע על כך שהוא לא מעוניין ב'טיפים' מכל מי שזה עתה ירד מהקונקורד. לאט לאט מתגלה לי: החבר'ה האלו עבדו די קשה להתכונן ללייב אייד, וטוני התאמן איתם לפחות שבוע. זה עניין גדול לכל הצדדים, חוץ ממני שלא הבנתי אז שאני רק רוכב עליהם. ואז ג'ימי מביט בי. 'אז', הוא אומר כנהמה, 'אתה יודע מה אנחנו מנגנים?' עניתי והרגשתי שנכשלתי במבחן. מה שאני חושב שג'ימי בעצם אומר זה: 'האם אנחנו באמת צריך את הבחור הזה? האם אנחנו באמת צריכים שהוא ינגן איתנו?' אני עשוי להרגיש כמו הבחור שהרס את המסיבה.

הבטתי ברוברט ושאלתי אותו, 'אמרת למישהו למה אני כאן? אני כאן כי ביקשת ממני להכניס אותך לפאקינג הופעה הזו, ואז אמרת, 'אולי אתה, אני וג'ימי יכולים לעשות משהו?' זה למה אני פה! לא באתי לכאן כדי לנגן עם לד זפלין. באתי לכאן כדי לנגן עם החבר שלי שהפך בחזרה לזמר הראשי של לד זפלין, וזה שונה מאוד מהרעיון המקורי'. עכשיו אני לכוד ברשת הבלתי מתפקדת הרעילה והלא מתפקדת של לד זפלין, אבל אין לי ברירה אלא להתנער מהספקות ולהמשיך עם זה. הסט עם אריק כיף גדול וללא בעיות. ואז: המפגש הגורלי.

אני לא שומע את רוברט ברור מהמקום שבו אני יושב על הבמה, אבל אני שומע מספיק כדי לדעת שהוא לא שר במיטבו. אם אתם יכולים למצוא את הצילומים של ההופעה (מחנה זפלין עשו כמיטב יכולתם לקרצף אותו מספרי ההיסטוריה), תראו אותי מתופף באוויר, יוצא מהדרך פן תהיה תאונת רכבת. אם הייתי יודע שזו תהיה להקה של שני מתופפים, הייתי מרחיק את עצמי מההליכים הרבה לפני שהתקרבתי לפילדלפיה. על הבמה אני לא מוריד את העיניים מטוני תומפסון. אני דבוק אליו. אני צריך לעקוב - הוא לוקח את ההובלה הכבדה ובוחר להתעלם מכל העצה שלי. הוא כנראה חושב, 'זו תחילתה של קריירה חדשה. ג'ון בונהאם כבר לא בסביבה. זו יכולה להיות ההתחלה של מפגש מחודש של לד זפלין. ואני לא צריך את הדפוק האנגלי הזה בדרכי'. אני לא שופט אותו, אלוהים ישמור על נפשו. תומפסון היה מתופף פנטסטי. אבל זה היה מאוד לא נוח, ואם הייתי יכול לעזוב את הבמה הזו, הייתי עושה זאת, אבל דמיינו את הסיקור של זה? ככה ללכת במהלך הביאה השנייה? מי לעזאזל קולינס חושב שהוא? אחרי מה שנראה כמו נצח, אנחנו מסיימים. אני חושב, 'אלוהים, זה היה

נורא. ככל שזה ייגמר מוקדם יותר, כך ייטב'..."

עד כאן פיל קולינס. להקת "דמעות לפחדים" נאלצה לבטל את הופעתה בלייב אייד לאחר ששניים מחברי הלהקה התפטרו. השאר החליטו לתרום כספים למטרה אך חשו את כובד אי הסכמתו של גלדוף להניח להם. זמר הלהקה, רולנד אורזבל, אמר במרירות: "בוב גרם לנו להרגיש מאוד אשמים. כל אותם מיליוני אנשים גוססים וזו הייתה אשמתנו. הרגשתי נורא. אני אומר לך, אני יודע איך היטלר כנראה הרגיש".

במונחים טכניים, ניתן למדוד את האירוע בסופרלטיבים: קהל הטלוויזיה הפוטנציאלי הגדול ביותר, חיבור הלוויין הבין-יבשתי הגדול ביותר, הבמה הגדולה ביותר, הרשימה המרשימה ביותר של מבצעי רוק'נ'רול. כ-70 מיליון דולרים נאספו למען המטרה ולייב אייד יישאר כאחד ממופעי ההתרמה המרשימים ביותר.

בוב גלדוף לקהל שישב בבית וצפה בשידורים: "מיק ודיוויד עשו את הסרטון הזה, של DANCING IN THE STREETS, במיוחד כדי שתוכלו לתת משהו. וזה לא קורה מספיק. אתם חייבים לטלפן אלינו ולהוציא את הכסף מהכיסים שלכם. אל תלכו לפאב הערב, בבקשה. הישאר בפנים ותנו לנו את הכסף. יש אנשים שמתים... עכשיו! אז תנו לי את הכסף!"

ב-13 ביולי בשנת 1989 הופיע אריק קלפטון בפעם השנייה בישראל.

בונוס: השנה היא 1970 ודיוויד בואי מציג: גיבורי-על, צביעות ורוק'נ'רול עם להקתו החדשה HYPE!

היישר מלונדון, דיוויד בואי, האיש ששלח את מייג'ור טום לחלל, פותח חזית חדשה ובועטת נגד הצביעות של עולם המוזיקה עם הרכב חדש, שם חדש ופרובוקטיבי, ותלבושות שיגרמו לכם לחשוב שהגעתם לקומיקס ולא להופעת רוק.

המונח HYPE הוא התלהבות מוגזמת ומלאכותית, אז איזה אמן שפוי יחליט לקרוא ככה ללהקה שלו? ובכן, דיוויד בואי הוא לא בדיוק אמן שגרתי, והוא עשה בדיוק את זה. הבחירה בשם HYPE היא לא פחות מאשר אצבע משולשת שהוא מניף אל מול היומרנות וחוסר הכנות שהוא מזהה בחלקים נרחבים של תעשיית המוזיקה.

"בחרתי את השם הזה בכוונה", הוא הסביר בקולו השקט אך הבטוח, "במקום שם שאולי יישמע כבד או רציני. עכשיו אף אחד לא יוכל לבוא ולהגיד שעובדים עליו. במיוחד היום, יש כל כך הרבה צרות אופקים בקרב להקות, או לפחות מאחורי המארגנים שטוענים שהם מציגים מוזיקה חופשית לאנשים חופשיים. אני פשוט לא מבין איך הם יכולים להגיד את זה, כשהם כל כך צבועים בכל דבר אחר שהם עושים. אני מניח שאפשר לומר שבחרתי בשם HYPE עם קריצה גדולה וצינית".

להתראות מייג'ור טום, שלום למציאות

התקליטון האחרון של בואי היה כמובן היצירה הדרמטית והמהפנטת SPACE ODDITY, שיר שהיווה השתקפות מושלמת לעומק הדמיון הפרוע שלו. במובנים מסוימים, הרעיון מאחורי השיר היה כל כך פשוט, סיפור על אסון בחלל ותחושת הניתוק של אסטרונאוט, עד שזה פלא שאף אחד לא חשב על זה קודם. סביר להניח שאם השיר היה יוצא חמש או שש שנים קודם לכן, הוא היה זוכה לקבלת פנים קפואה ואולי אפילו היה מוחרם בטענה שהוא "חולני". למעשה, זה בדיוק מה שקרה בארצות הברית, שם התקליט נאסר להשמעה בתחנות רבות.

"שמחתי מאוד שהתקליטון הצליח", הודה בואי, "אבל להכניס להיט למצעדים זה לא היה הדבר הכי חשוב עבורי. למען האמת, אני עד היום לא לגמרי מבין למה הוא הפך לכזה פופולרי". נראה שמצעדים כבר לא ממש מעניינים אותו.

אז מה צופן העתיד לשיר החדש שלו עם HYPE, שנקרא PRETTIEST STAR? "אני חושב שהרבה אנשים מצפים לעוד כמו הלהיט האחרון שלי", אמר דיוויד, "והשיר החדש הוא כל דבר חוץ מזה. אני בטוח שזאת הסיבה שהבי.בי.סי לא משמיעים אותו. כולם רצו עוד שיר עם אותה אווירה של החלל, אבל מכיוון שכבר עשיתי את זה, לא ראיתי שום טעם בלעשות את זה שוב. השיר ההוא שירת את מטרתו, אבל אני מקווה מאוד שלא יצפו ממני עכשיו לכתוב ולהקליט שורה שלמה של שירים שכל כך ברורים מאליהם כמו ספייס אודיטי, שלקח לו בערך שלושה או ארבעה חודשים להתפוצץ במצעד, וזה אחרי שחברת התקליטים עיכבה את היציאה שלו בכמעט שלושה חודשים נוספים. הסיבה היחידה שאני יכול לחשוב עליה היא שהם חיכו כדי לעשות קופה על הנחיתה האמריקאית על הירח". ואכן, תזמון היציאה של השיר, 11 ביולי 1969, ימים ספורים לפני נחיתת אפולו 11 ההיסטורית, היה לא פחות מגאוני מסחרית. "הוא נאסר להשמעה בארצות הברית כי הם חשבו שהוא מפגין חוסר טעם ואפילו עלול להרגיז כמה אנשים רגע לפני המשימה הגדולה".

גיבורי-על, פנטזיה וחברים חדשים

על האיסור ההוא, בואי לא התנצל לרגע. "כל השירים שלי הם מאוד אישיים", הוא הסביר, "ואני משלב את זה עם הגזמה מכוונת כדי שהמשמעות תהיה ברורה לחלוטין למאזין. הרבה מהיצירות שלי הן למעשה סיפורי פנטזיה. אני מאוד אוהב את השירים של מארק בולאן, למשל, כי אני חושב שהוא מרגיש בדיוק אותו הדבר לגבי כתיבה. אני מאושר מהלהקה שיש לי עכשיו. יש לי את טוני ויסקונטי, שניגן בס כמעט בכל התקליטים שלי והוא גם מפיק מוזיקלי בחסד, את ג'ון קיימברידג' בתופים ואת מיק רונסון בגיטרה. אני מנגן בגיטרת 12 מיתרים. למרות שכולנו מרוצים מההרכב, אני לא רואה את זה הופך למשהו קבוע לחלוטין. אני רוצה לשמר את HYPE ואת עצמי כשתי יחידות עבודה נפרדות, כדי שנוכל לשמור על הזהויות הנפרדות שלנו".

ומה קורה על הבמה? כאן הסיפור הופך לצבעוני במיוחד. "ההופעות שעשינו עד כה היו טובות יותר ממה שציפיתי. ניגנו באולם ראונדהאוס בלונדון לאחרונה וזה היה אדיר. הקהל בראונדהאוס מרגיש אחרת מהקהל הלונדוני האדיש הרגיל. חברות שונות שלנו תפרו לנו תלבושות שגורמות לנו להיראות כמו דמויות מקומיקס, משהו כמו דוקטור סטריינג' או הענק הירוק. קצת חששתי ללבוש אותן בהופעה בראונדהאוס כי לא ידעתי איך הקהל יגיב. אם הם יחשבו שזו הצגה אחת גדולה וזולה, כל העניין יתפוצץ לנו בפנים. אבל נראה שהם קיבלו את זה, וזה היה נהדר".

אז שימו לב: דיוויד בואי לא נח על זרי הדפנה של האסטרונאוט המפורסם שלו. הוא יוצר משהו חדש, תיאטרלי, רועש ובעיקר – כן. גם אם זה אומר לקרוא ללהקה שלך על שם הדבר הכי מזויף בתעשייה. זה לא הייפ, זו מהפכה. בהצלחה, דייויד!

בונוס: השנה היא 1979 ורוד סטיוארט בצרות: האם הלהיט הענק SEXY הוא בעצם העתקה?

סערה של ממש מתחוללת סביב אחד הכוכבים הגדולים של הרוק. רוד סטיוארט, הזמיר הצרוד עם רעמת השיער המפורסמת, וחברת התקליטים שלו, RIVA, מוצאים את עצמם במרכזן של שתי פרשיות משפטיות סבוכות. הטענות? שירים שסטיוארט היה שותף לכתיבתם והקליט בקולו הייחודי, דומים באופן מחשיד עד מאוד לחומרים של מוזיקאים אחרים. האם מדובר בצירוף מקרים תמוה או שמא יש דברים בגו?

הדרמה הראשונה מגיעה היישר מחופיה הסוערים של ברזיל. הזמר והיוצר הברזילאי המוערך, ג'ורג'י בן, הגיש תביעה משפטית רשמית בארצות הברית. על פי כתב התביעה, קו המלודיה הבלתי נשכח של הלהיט המגה-היסטרי של סטיוארט, DA YA THINK I'M SEXY, אינו אלא העתק כמעט מדויק משירו של בן, "טאג' מהאל". כן, קראתם נכון, אותו פזמון דיסקו קליט שהרקיד מיליונים ברחבי העולם והפך את סטיוארט לסמל סקס בינלאומי, עומד כעת בלב מחלוקת על מקוריות.

אך כאן הסיפור מקבל תפנית מפתיעה, כזו שיכולה לבלבל גם את עורכי הדין הממולחים ביותר. סטיוארט וכרמין אפיס, המתופף שקיבל קרדיט על כתיבת המוזיקה ללהיט, החליטו עוד קודם לכן לתרום את כל זכויות היוצרים והתמלוגים מהשיר לארגון UNICEF למען ילדים נזקקים. בתגובה לתביעתו של בן, מסרו אנשיו של סטיוארט כי בעוד הם מכחישים כל כוונה להשתמש במזיד בחלקים משירו של אמן אחר, כל ניסיון לתבוע את זכויות היוצרים ולקבל תמלוגים מהשיר יפגע ישירות במתנה הנדיבה שהוענקה ל-UNICEF. עמדתו של סטיוארט, כך נמסר, היא "להתנגד לכל תביעה כדי להבטיח שילדי העולם הנזקקים לא יקופחו כתוצאה מההצעה הנדיבה שנעשתה עם תרומת השיר". במילים אחרות, מי שתובע את סטיוארט, בעצם לוקח כסף מילדים רעבים. מהלך מבריק או תרגיל יחסי ציבור? תחליטו בעצמכם. על פי גורמים בחברת התקליטים RIVA, נראה שהמהלך עבד, ובן ומוציאיו לאור שוקלים מחדש את צעדיהם וכעת מנהלים משא ומתן לפשרה.

אך אם חשבתם שבזאת תמו צרותיו של רוד, תחשבו שוב. החזית השנייה והמפתיעה לא פחות מגיעה דווקא מסקוטלנד, מולדתו של סטיוארט. להקה סקוטית בעלת השם המשעשע "סליפרי דיק" (אשאיר לכם את התרגום), מנסה בכל כוחה לגייס מספיק כסף כדי לממן תביעה משפטית נגד סטיוארט והגיטריסט גארי גריינג'ר, שותפו לכתיבה. טענתם? השיר I WAS ONLY JOKING, הבלדה הארוכה והמהורהרת מהתקליט המצליח שלו משנת 1977, דומה באופן "מצמרר" לשיר שהם כתבו שלוש שנים קודם לכן, שנקרא "פרדייז פאונד".

כדי לבסס את טענתם, חברי הלהקה לא הסתפקו בתחושת בטן. הם הזמינו ניתוח מוזיקלי מקיף והשוואתי ממומחה למוזיקה מאוניברסיטת אדינבורו. הממצאים היו חד משמעיים: המומחה מצא מהלכי אקורדים זהים בין שני השירים ו"דמיון ניכר בדפוסים הצליליים". ג'ון סימפסון, חבר הלהקה, סיפר שהם קיבלו ייעוץ משפטי לאורך השנה האחרונה, אך פשוט אין ביכולתם לממן את העלויות האדירות של מאבק משפטי מול כוכב בסדר הגודל של סטיוארט וצוותו.

במחנה של סטיוארט, כמובן, לא נשארו חייבים. אנשי RIVA דחו את הטענות מכל וכל ואף עברו למתקפה. הם מסרו לעיתונות כי לדעתם, הלהקה בסך הכל מחפשת פרסום על גבו של האמן המצליח. יתרה מכך, הם עברו לאיומים והצהירו שאם הלהקה תמשיך להפיץ את ההאשמות לפיהן סטיוארט או גריינג'ר שמעו קלטת דמו של "פרדייז פאונד" ו"שאלו" ממנה את הלחן, חברת התקליטים תתבע אותם על הוצאת דיבה חמורה. "אם רוד רוצה להשתמש בשיר של מישהו אחר, כפי שעשה מדי פעם בעבר, הוא משתמש בו ונותן להם קרדיט מלא", מסר נציג החברה. "אם הלהקה הזו תמשיך בהאשמותיה, אנחנו נתבע אותם על פגיעה חמורה בשמם הטוב של רוד וגארי".

אז מה צופן העתיד? האם ג'ורג'י בן יקבל נתח מהעוגה הסקסית או שהתמלוגים ימשיכו לזרום לילדי העולם? והאם להקת סליפרי דיק תצליח למצוא את הצדק שלה בדמות משקיע שיממן את מלחמת דוד וגוליית המשפטית? נראה שאופרת הסבון של הרוק רק החלה, והיא מספקת דרמה לא פחות גדולה מהמוזיקה עצמה.

בונוס: שתיקת זפלין רועמת. - לד זפלין משותקת בשנת 1976, אך הגיטרה של ג'ימי פייג' צורחת מתמיד.

אם המכונית של הסולן רוברט פלאנט לא הייתה מתרסקת בעוצמה אל תוך עץ אומלל באי היווני רודוס בשנת 1975, מרסקת את קרסולו ואת כל העצמות שתמכו ברגלו השמאלית, אין ספק שלהקת לד זפלין הייתה מותירה אבק לכל מתחרותיה בעולם הרוק של אותה שנה. אבל פלאנט, טיפוס שלא בדיוק אהב להופיע בישיבה על כיסא, היה עדיין רחוק חודשים ארוכים מהחלמה מלאה. אז הלהקה שאפילו אלטון ג'ון בכבודו ובעצמו כינה "ההרכב הגדול ביותר בעולם המוזיקה", פשוט לא הוציאה קול מהבמה.

ועם זאת, באופן שקשה להסביר, התקליט השביעי והאחרון של הלהקה אז, PRESENCE, המשיך לטפס במצעדי המכירות והתברג כאחד הנמכרים ביותר של השנה. כל זאת, שימו לב, ללא כל סיבוב הופעות שיקדם אותו, ללא סינגל שייצא לרדיו, ואפילו ללא תמונה של חברי הלהקה על העטיפה. כאילו לא די בכך, סרט הופעה של הלהקה, שנקרא THE SONG REMAINS THE SAME, כבר היה בשלבי עריכה אחרונים לקראת יציאתו לאקרנים בסתיו של 1976. כל זה התרחש בתקופה שבה רוב גיבורי ההבי מטאל האחרים כבר הספיקו למתן את הסאונד שלהם או פשוט למצוא את מותם בנסיבות טרגיות ובלתי צפויות.

ג'ימי פייג', הגיטריסט, שהה באותם ימים במה שנראה כמו חופשת עבודה בלוס אנג'לס, יחד עם פלאנט, המתופף ג'ון "בונזו" בונהאם, האמרגן האימתני פיטר גראנט וחברים שונים מלהקת באד קומפאני. פייג' שמר על פרופיל נמוך במיוחד. שגרת יומו הרגועה, שכללה כתיבת חומרים חדשים, מנוחה ופיקוח על להקה צעירה בשם DETECTIVE, ההחתמה החדשה בלייבל של זפלין, SWAN SONG, הופרעה רק פעם אחת לטובת ביקור במועדון ההופעות רוקסי כדי לראות את להקת דוקטור פילגוד.

הוא לא חש ולו שמץ של אשמה על הבטלה היחסית הזו, שהרי בחודשים האחרונים לפני כן הוא עבד ללא הרף וסיים שני פסקולים שלמים: האחד לסרט ההופעה של הלהקה, והשני לסרטו האוונגרדי של הבמאי קנת' אנגר, LUCIFER RISING (סאגה שתסתיים לא טוב בין השניים).

יותר מכל חבריו לשעבר מלהקת היארדבירדס, ג'ף בק ואריק קלפטון, ג'ימי פייג' הוכיח את עצמו כגיטריסט הבריטי המצליח והעקבי ביותר בדורו. הוא גם היה, ללא ספק, המסתורי מביניהם. פייג' הפסיק להעניק ראיונות באופן קבוע כבר מזמן, כתגובת נגד לביקורות השליליות והארסיות שלהקת לד זפלין ספגה עם פריצתה בשנת 1969. וגם אחרי כל השנים בדרכים, אינספור הסיפורים על הוללות פרועה, סמים ואפילו שמועות על פולחן שטני, פניו של פייג' נותרו כאילו לא דבק בהן רבב. מקורביו נהגו לכנות אותו בחיבה "ג'יימס הצעיר". בגיל 33, הוא נראה כמו נער שברירי ואנמי בן 18. למען האמת, הוא אכן סבל מבעיה כרונית בחזה ונהג להשתעל תכופות. "זה רץ אצלנו במשפחה", הוא הסביר. "לאבא שלי יש רק ריאה אחת".

"אני לא מתכוון להכחיש אף אחת מהשמועות", התגרה פייג' בחיוך ממזרי במי שביקשו ממנו לספר. "אני לא טיפש, אני יודע כמה המיסטיקה הזאת חשובה. למה לי להרוס את כל זה עכשיו?"

אדם אחד שניסה אז לשפוך מעט אור על תופעת פייג' / זפלין היה היחצ"ן והביוגרף הלא רשמי ריצ'י יורק. בספרו הוא ליקט ציטוטים מראיון ישן עם פייג' למגזין זיג זאג והוסיף שיחות שניהל עם בכיר בחברת התקליטים אטלנטיק וחבר קרוב שליווה את הלהקה בסיבובי הופעות.

"זה פשוט קורע מצחוק, באמת", אמר פייג' לאחר שסיים לקרוא את הספר. "לרוברט, בונזו, ג'ונסי (הבסיסט והקלידן ג'ון פול ג'ונס) ולי יש משהו מיוחד שקורה בינינו. היה יכול להיות נחמד אם היה יוצא ספר טוב, עבודה רצינית, שהיה מסביר אותנו בדרך אחרת מלבד המוזיקה. אבל הספר הזה הוא מקרה קלאסי של מישהו שמנצל לרעה את הגישה שהייתה לו אלינו". ודווקא מכל הספרים - בארצנו בחרו לתרגם לפני שנים את הספר הזה...

התאונה של פלאנט, הוסיף פייג', הייתה מבחן נאמנות נוסף לכל האנשים שסבבו את הלהקה. ללד זפלין היה סיבוב הופעות קצרצר שאמור היה להתחיל שבועיים בלבד לאחר מכן. "זה פשוט היה כל כך ברור מי החברים האמיתיים שלנו", נאנח פייג'. "אם סיבוב ההופעות היה יוצא לפועל, כולם היו מאחורינו במאה אחוז. אבל ברגע שהדברים קרו, המצב של רוברט היה כואב וטראומטי. עד לאחרונה, הוא בכלל לא היה בטוח אם יוכל אי פעם לחזור להיות פעיל על הבמה. אז כל האנרגיות שלנו הופנו ישירות אליו. שום דבר אחר לא היה חשוב. תתפלאו כמה מהר אנשים ממשיכים הלאה למים שקטים ופחות סוערים".

כשנשאל עד כמה ביטול סיבוב ההופעות הכעיס אותו, פייג' ירה בחזרה: "הדבר היחיד שהכעיס אותי היה שלא הייתי שם כשהתאונה קרתה. זה הכל. רציתי מאוד להגיע לרודוס יחד עם רוברט ומשפחתו, אבל הייתי חייב להישאר בלונדון ליום נוסף כדי לעבוד על הסרט. לא יכולתי לבטל, אז נשארתי. גם הבת שלי הייתה במכונית, דרך אגב. זה פרט שמעולם לא פורסם. אלוהים אדירים, אתה אף פעם לא יודע מה מחכה לך מעבר לפינה. התאונה הזו הייתה חוויה נוראית. רוברט ואני הכנו את עצמנו לקראת סיבוב ההופעות הזה ביחד, אנחנו תמיד עושים את זה. והפעם, הכל נקטע באחת. מעבר לזה, במשך חודשים על גבי חודשים, רוברט פשוט לא ידע מה יעלה בגורלו. אם יורשה לי לומר, רק כוח הרצון שלו העביר אותו דרך זה. אפילו הרופא שלו לא האמין. אני בחיים לא הייתי מצליח לעשות את זה. היו לי תאונות בעבר. אבל תמיד הדאגה הייתה 'האם אני הולך לדפוק את כל הלהקה?'. הפעם זה היה משהו שפשוט לא ידענו מה יהיו ההשפעות ארוכות הטווח שלו. כל מה שיכולנו לעשות היה לחשוב מחדש על העתיד שלנו כמיטב יכולתנו ולקוות לטוב. מעולם לא הייתה שום מחשבה על פירוק הלהקה".

הצעקה מתחילה

במהלך החשיבה המחודשת על העתיד, פייג' והאמרגן פיטר גראנט פסלו מיד את האפשרות לנצל את תקופת ההחלמה של פלאנט כחופשה, אפילו לא עבור רוברט עצמו. "הסכנה הגדולה ביותר בתקופה כזו היא פשוט לא לעשות כלום", הסביר פייג', "החלטנו לשמור על המוח שלנו פעיל ולהתרכז במה שהתחיל להפוך למלאכת המלאכות שלנו – עבודת אולפן – במקום להתפזר לכל עבר".

ברגע שפלאנט היה מסוגל לנוע מעט, הלהקה עקרה את עצמה ועברה למאליבו קולוני, פרבר חוף שטוף שמש בלוס אנג'לס. הלהקה כתבה ועשתה חזרות במשך חמישה שבועות, ולאחר מכן טסה לאולפני MUSICLAND במינכן לשלושה שבועות אינטנסיביים של הקלטות. הכוונה המקורית הייתה בסך הכל להקליט כמה "רעיונות גולמיים". הם יצאו משם עם התקליט PRESENCE.

פייג', שדיבר בשם הלהקה כולה, כלל לא היה מוטרד מהעובדה שהתקליט נוצר כמעט מתוך גחמה. "אני חושב", הוא קבע בנחרצות, "שזו האמירה המושלמת ביותר שלהקה יכולה להוציא תחת ידה. כל הדחיפות והתשוקה העצורה שלנו נמצאות שם יותר מתמיד, וזו גם הסיבה שאין אף קטע אקוסטי בתקליט. המנגנון פשוט היה משומן באופן מושלם הפעם. התחלנו לצרוח בחזרות ומעולם לא הפסקנו. מינכן היא המקום האהוב עליי בעולם, ויצאתי לבלות שם רק לילה אחד בכל התקופה. כל שעה ערה אחרת בוזבזה באולפן".

בסשן סוער נוסף, שנמשך 14 שעות רצופות, הקליט פייג' את כל קטעי הסולו בתקליט. "אם תחשבו על זה, כשעובדים בפרק זמן כל כך קצר, סולואים של גיטרה יכולים להפוך לקלישאתיים מאוד מהר. פשוט כי המוח שלך נמצא במצב מסוים, אתה נתפס באותה עקומה. בעבר, וזה היה הסיפור עם האלבום הכפול פיקיל גראפיטי, הייתי מקליט חבילה של סולואים בחודש הראשון, ואז עוד כמה בחודש השני ועוד כמה בשלישי וכן הלאה. באופן טבעי, אתה מקבל תחושה שונה לחלוטין בכל חודש. בלילה האחד הזה שהקלטתי את הסולואים, כבר התקרבנו לסוף החודש שהזמנו באולפן. הייתי מותש ומודאג לגבי כמה חזק כל סולו צריך להיות. אני, בשום מחיר, לא רוצה לחזור על עצמי. ומעל כל זה, אני ממש חסר ביטחון לגבי הנגינה שלי, במיוחד הסולואים. אני אף פעם לא מרשה לאף אחד להיות באולפן כשאני מקליט אותם".

"למדתי שיעור חשוב. אני במיטבי כשאני מותש ותחת לחץ. כשאתה עייף ותחת אש, כל מה שאתה רוצה לדעת זה מה אתה חייב לעשות. שום דבר אחר לא מפריע לך. אז הפכתי למאוד אינטנסיבי, וזכרתי שאסור לי לשכפל שום ניואנס מתקליטים קודמים, ופשוט עשיתי את זה. הסולואים יצאו טובים. מעולם לא היה לי את הגוון הזה בנגינה קודם, אני לא חושב".

אך בשלב מסוים, הפרויקט כולו כמעט טבע. ימים ספורים לאחר שהחל ללכת שוב, פלאנט, כשהוא גורר אחריו גבס מסיבי, מעד ונפל. "הוא בסך הכל יצא החוצה מהאולפן להשתין", סיפר פייג'. "היו כבלים מפוזרים בכל מקום, ואיך לא, הרגל הבריאה שלו נתפסה באחד מהם והוא נפל ישר על הגבס. שמעתי חבטה אדירה. רצתי אליו, מבועת. אחרי כל מה שהוא עבר בראש שלו, הוא בדיוק התחיל להחזיר לעצמו את הביטחון. בסוף התברר שהכל בסדר, אבל זה היה קרוב מאוד לאסון".

האובייקט מתרומם

ההקלטות הסתיימו לפני חג המולד של 1975. ובמסורת זפלינאית אמיתית, עיצוב העטיפה עיכב את יציאת התקליט ביותר מארבעה חודשים. חברת הגרפיקה הבריטית HIPGNOSIS הגתה לבסוף את הרעיון של האובייקט השחור שעל העטיפה. "דיברתי איתם," נזכר פייג', "ואחד המעצבים אמר, 'אתה יודע, כשאני חושב על לד זפלין, אני תמיד חושב על כוח אדיר. העובדה שארבעה אנשים יכולים ליצור אפקט כזה, יש שם בהחלט נוכחות. וזהו. הוא הגה את רעיון האובייקט, ואפילו רצה לקרוא לתקליט 'אובליסק', אבל אני התעקשתי על PRESENCE. זה גורם לך לחשוב על משהו גדול יותר מסתם סמל".

והסרט THE SONG REMAINS THE SAME? הוא התבסס בעיקר על הופעה במדיסון סקוור גארדן משנת 1973 שצולמה על פני שני לילות, באחד מהם נשדדה הכספת של הלהקה במלון ונגנבו ממנה 180,000 דולר. "זה לא מפריע לי שההופעה היא ישנה יחסית", אמר פייג'. "לא יכולנו לצלם סרט מאוחר יותר מבלי לדחות את תאריך היציאה עמוק לתוך שנות השמונים. הקטעים על הבמה עדיין לוהטים. בנוסף, יש לנו ארבעה קטעי פנטזיה, אחד לכל חבר בלהקה, ויש גם המון חומרים מאחורי הקלעים. עם מערכת הסאונד ההיקפית, זה אמור להיות די מעניין".

אחרי שבע שנים של פעילות, ג'ימי פייג' שידר תחושה שהוא לא יכול להיות גאה יותר בלד זפלין. "רוברט עלה לשיר על הבמה לפני כמה לילות עם באד קומפאני בפורום של לוס אנג'לס, וזה הוכיח לו שהוא עדיין יכול לזוז כמו שהוא רוצה. אבל זו הייתה הופעה של עשר דקות, לא שלוש שעות. אנחנו לא יכולים להיות שאננים מדי. אני לא רוצה לגלות שאחרי שבוע הוא סובל מייסורים. ובכל זאת, אם נתאים את הקצב אליו, אני מעריך שנחזור לדרכים עד השנה הבאה. בקלות".

בונוס: תופים, כסף והרבה דם רע.

המתופף איינסלי דאנבר פותח חזית משפטית נגד להקת JOURNEY והחודש, בשנת 1980, הוא היה בעת תסבוכת בה דרש לקבל 3.25 מיליון דולר! .מה קרה? בואו לגלות איתי...

הנה הדרמה מאחורי הלהיטים הגדולים מתפוצצת: המתופף המקורי של ענקית הרוק JOURNEY, איינסלי דאנבר, טען שחבריו לשעבר נישלו אותו מההצלחה רגע לפני ששטף אותם נהר של מזומנים. הלהקה טענה מנגד: "הוא פשוט לא התאים יותר". כעת, עם תביעות הדדיות, האשמות חמורות וסיפורים על חברות שהתפרקה, הסאגה המשפטית של JOURNEY הייתה מרשימה.

הסערה שהתחוללה במסדרונות להקת JOURNEY הגיעה לבית המשפט, ובגדול. ב-28 במאי 1980, הגיש המתופף לשעבר, איינסלי דאנבר, תביעת ענק על סך 3.25 מיליון דולר נגד חבריו ללהקה בבית המשפט העליון של סן פרנסיסקו. דאנבר, מוזיקאי מוערך ביותר שניגן בעברו עם אמנים כמו פרנק זאפה ודיוויד בואי, ולמעשה הקים את הלהקה יחד עם הגיטריסט ניל שון והקלידן גרג רולי, טען שסולק ממנה בספטמבר 1978, ממש על סף הפריצה הגדולה, ומאז הם מונעים ממנו את חלקו ברווחים.

כתב התביעה של דאנבר היה מניפסט שלם של עלבון ותחושת בגידה, וכולל שורה של סעיפים כבדי משקל, ביניהם הפרת חוזה העסקה והתערבות זדונית ומכוונת במערכת היחסים החוזית שלו. דאנבר, שעבר לאחוז במקלות התופים של להקת JEFFERSON STARSHIP, לא חסך במילים קשות: "כשהצטרפתי ללהקה בשנת 1973, אמרו לי שזו משפחה", הוא סיפר, "הבטיחו לי שנתחלק שווה בשווה בהצלחה של הלהקה, לא משנה מה יקרה".

ואכן, במשך ארבע וחצי שנים, הלהקה חרשה את הבמות בסיבובי הופעות מפרכים ואינסופיים. ההצלחה הכלכלית הגדולה הגיעה סוף סוף עם התקליט INFINITY, התקליט הראשון בו השתתף הסולן החדש סטיב פרי, שהזניק את JOURNEY למעמד של כוכבי-על עם להיטים כמו WHEEL IN THE SKY ו-LIGHTS. אלא שלדברי דאנבר, דווקא אז, רגע לפני שהכסף הגדול התחיל לזרום, חבריו החליטו להדיח אותו. "הם פשוט סחטו אותי החוצה", הוא האשים, "הם לא ממש פיטרו אותי באופן רשמי, אלא פשוט הודיעו לי שהם לא רוצים לנגן איתי יותר".

מנהל הלהקה, וולטר "הרבי" הרברט, הציג תמונה שונה לחלוטין. לדבריו, דאנבר שוחרר מהלהקה בגלל "אי-התאמה מהמעלה הראשונה", מושג מכובס שמאחוריו, לטענת הרברט, עמדו חילוקי דעות עמוקים הן במישור האישי והן במישור המוזיקלי. הגעתו של סטיב פרי שינתה את הסגנון של JOURNEY מרוק מתקדם וג'אזי יותר לסאונד מלודי ומסחרי שכבש את הרדיו, וייתכן שלדאנבר, שהגיע מרקע מוזיקלי שונה, היה קשה להסתגל לשינוי.

אך הסיפור מסתבך עוד יותר. מסתבר שהתביעה של דאנבר היא למעשה תגובת-נגד לתביעה שהגישה נגדו עוד בחודש אפריל חברת הניהול של הלהקה, NIGHTMARE PRODUCTIONS (בתרגום חופשי: "הפקות סיוט", שם אירוני למדי בנסיבות העניין). בתביעתה, טענה החברה כי דאנבר קיבל תשלומים עודפים בסך של יותר מ-60,000 דולר כמקדמות. "הצעד הזה נכפה עלינו בגלל עמדתו הבלתי סבירה לחלוטין של איינסלי והדרישות שלו מהלהקה", מסר הרברט.

דאנבר, מצידו, הדף את הטענות מכל וכל. הוא גרס כי 60,000 הדולרים המדוברים היו פיצוי על שירותים ועבודות קודמות, ושלמעשה, חברת NIGHTMARE PRODUCTIONS היא זו שחייבת לו סכום גדול הרבה יותר. עורך דינו של דאנבר, גלנדון מיסקל, הוסיף שמן למדורה: "אנחנו מנהלים משא ומתן עם NIGHTMARE מאז ספטמבר 1978 כדי שישלמו לו את תמלוגי האמן המגיעים לו על פי חוק".

בתביעתו, דאנבר לא חסך מאף אחד וציין כנתבעים עיקריים את חברי הלהקה המייסדים גרג רולי, רוס ואלורי וניל שון, ואת המנהל הרברט. מעבר לטענה המרכזית על אי-תשלום תמלוגים עבור התקליטים בהם ניגן, הוא טען שהם סיימו את העסקתו באופן לא צודק וללא סיבה מוצדקת.

אך כאן הגיעה האשמה חמורה במיוחד: דאנבר טען שהמניות בחברת NIGHTMARE שקיבל בשנת 1975 כחלק מהסכם ההעסקה שלו, איבדו מערכן באופן דרמטי. הסיבה, לטענתו, היא "הסטה במרמה של נכסי החברה" אל שתי חברות-בת חדשות שהוקמו לאחרונה בשמות הציוריים NOCTURNE (נוקטורנו) ו-DAYDREAM (חלום בהקיץ).

חברת NIGHTMARE הכחישה כמובן את כל ההאשמות והתעקשה שלאחר עזיבתו של דאנבר, "המשא ומתן עמו צלח והוביל לפתרון תביעותיו בנוגע לזכויות ההפצה במוזיקה של JOURNEY". באשר לכספים אחרים שדאנבר טען שמגיעים לו, הרברט טען שהציע לו הצעה נדיבה מאין כמותה. "הצעתי לו עסקה שהייתה יותר מהוגנת", אמר הרברט, "ההצעה כללה שותפות מתמשכת בכל דבר שהוא היה מעורב בו, למשך כל ימי חייו". לדבריו, הלהקה הציעה לרכוש את מניותיו של דאנבר לפי שווי שוק, וכן "הוצע לו תשלום במזומן שיכסה תמלוגים שונים ויסדיר את כל חובותיו עד ליום הפשרה".

אך כאן, הסיפור קיבל תפנית אחרונה ודרמטית. כשעורך דינו של דאנבר, מיסקל, נשאל על ההצעה ה"נדיבה" הזו, תגובתו הייתה נחרצת וחד משמעית: "מעולם לא, מעולם לא!", הוא הכריז, "אם הצעה כזאת הייתה מונחת על השולחן, כל העניין הזה היה נסגר מזמן".

הכפפות הוסרו, המילים הקשות נאמרו, וכעת נראה שהצדדים היו רחוקים מפתרון. הקרב על המורשת, הכסף והצדק של להקת JOURNEY עבר מהאולפן אל אולם בית המשפט, ועולם הרוק כולו עצר את נשימתו כדי לראות כיצד הסיוט הזה יסתיים.

בלוג מוסיקה - כל מה שרציתם לדעת על מוזיקה - ועוד קצת.

הנכם מוזמנים לשתף את הבלוג עם חבריכם.

רוצים לשמוע עוד הרצאות מעניינות על הופעות מוסיקה? זמרים ישראליים? להקות רוק? הביטלס? תקליטים? רוק מתקדם? ועוד מגוון נושאים? מוזמנים ליצור איתי קשר. בינתיים, בואו ליהנות גם מפודקאסט מומלץ ומבלוג המוסיקה באתר.