רוק מסביב לשעון: מה קרה ב-13 ביולי בעולם הרוק

הנכם מוזמנים לצלול איתי למנהרת הזמן עם אירועי פופ ורוק שאספתי עבורכם ממקורות שונים ונדירים מאד שאינם ברשת. אהבתם וברצונכם לקבל עוד ועוד? בשביל זה בניתי עבורכם הרצאות מוסיקה מעשירות ומעניינות ופודקאסטים מומלצים.

אז מה קרה ב-13 ביולי (13.7) בעולם של רוק קלאסי?

חקר, ערך וכתב: נעם רפפורט

הציטוט היומי: "אנו מאמינים שהמוזיקה היא הדרך הטובה ביותר לתקשורת. מוזיקה היא קסם ובאפשרותנו ליצור את הקסם הזה עם המודיז. הלהקה שלנו היא בורג קטן במערכת הגדולה שמטרתה להביא שלום והבנה בעולם כה מתוסבך" (המתופף של המודי בלוז, גרהאם אדג', בעיתון ROCK SCENE, בשנת 1974)

כלב הציד של אלביס שטרף את העולם. התאריך הוא 13 ביולי 1956. בעוד העולם מתנהל במסלולו, מתחיל להימכר תקליטון חדש שעתיד להצית אש תרבותית שתבער במשך עשורים. על התווית מתנוסס שמו של זמר צעיר בשם אלביס פרסלי, ושם השיר הוא HOUND DOG. זהו לא רק עוד שיר, זהו הרגע בו הרוק'נ'רול הפך מכוח מבעבע תת-קרקעי להתפרצות געשית ששינתה את פני כדור הארץ.

אבל כדי להבין איך כלב הציד הזה יצא למסעו, צריך לחזור שלוש שנים אחורה, אל המקור העוצמתי והמחוספס שלו. השיר נכתב בקיץ 1952 על ידי צמד פזמונאים יהודים צעירים ומוכשרים בטירוף מלוס אנג'לס, ג'רי לייבר ומייק סטולר, שהיו אז בני 19 בלבד. הם לא כתבו אותו עבור מלך לעתיד, אלא עבור מלכת הבלוז הבלתי מעורערת, ווילי מיי ת'ורנטון, הידועה יותר בכינויה ביג מאמא ת'ורנטון.

הגברת ת'ורנטון הייתה אישה גדולה, בעלת נוכחות מרתיעה וקול שיכול היה לנפץ זכוכיות ולרפא נשמות בו זמנית. הגרסה שלה, שהוקלטה באוגוסט 1952 ויצאה לאור בשנת 1953, כשהיא מלווה בלהקתו של ג'וני אוטיס (שגם תופף בהקלטה), הייתה בלוז איטי, כבד ובועט. אישה שזועקת על הגבר הלא יוצלח שלה, הג'יגולו חסר התועלת, אותו היא מכנה "כלב ציד". השיר הפך ללהיט ענק במצעדי הרית'ם אנד בלוז, הלהיט הגדול ביותר בקריירה שלה, ושהה במקום הראשון במשך שבעה שבועות רצופים, תוך שהוא מוכר כמעט חצי מיליון עותקים - הישג נדיר לאמנית שחורה באותה תקופה. אך כמו רבים מחלוצי הבלוז השחורים, היא ראתה מעט מאוד כסף מההצלחה המסחררת הזו. ת'ורנטון סיפרה שקיבלה צ'ק בודד על סך 500 דולר ומעולם לא ראתה תמלוגים נוספים, בעוד שמפיק השיר, ג'וני אוטיס, ניסה לנכס לעצמו קרדיט של כותב שותף - מה שהוביל למאבק משפטי מול לייבר וסטולר. תהילתה האמיתית הגיעה מההשפעה העצומה שלה על דור שלם של מוזיקאים, כולל זמרת אחת בשם ג'ניס ג'ופלין, שלימים הפכה את שירה האחר, BALL AND CHAIN, להמנון רוק.

אז איך שני נערים לבנים כותבים המנון בלוז כה אותנטי? הסיפור, כפי שסיפר לייבר, הוא מעניין מאד. "כתבנו 90 אחוז מהשיר במכונית, בדרך לביתו של המפיק ג'וני אוטיס. אני תופפתי על גג הרכב מקצב שקראנו לו BUCK DANCE. כשהגענו, מייק סטולר ניגש ישר לפסנתר, אפילו לא טרח לשבת, עם סיגריה תלויה בזווית הפה, והתחיל לנגן. כשהשמענו את זה לביג מאמא, היא חטפה את דף המילים מידי ואמרה, 'זה הלהיט הגדול שלי, נכון?'. ואז היא החלה לשיר אותו כמו פרנק סינטרה. עצרתי אותה ואמרתי, 'זה לא הולך ככה'. היא נעצה בי מבט שורף, עם צלקות התער על פניה, ואמרה 'אל תגיד לי איך לשיר בלוז, ילד לבן'". בסופו של דבר, היא שרה אותו בדיוק כמו שהם רצו, אך הכניסה לתוכו את הנשמה המחוספסת שלה, כולל נהמות כלב ספונטניות ברקע, שאולתרו על ידי חברי הלהקה בזמן ההקלטה ונתנו לשיר את החספוס החייתי והמדבק שלו.

נעבור קדימה לאפריל 1956. אלביס פרסלי, כבר כוכב עולה, מוזמן לסדרת הופעות במלון פרונטיר בלאס וגאס, אך הקהל המבוגר והמנומנם לא ממש מתחבר לסגנון הפרוע שלו. באחד הלילות, הוא וחברי להקתו הולכים לראות הופעה של להקה מטקסס בשם FREDDIE BELL AND THE BELL BOYS במועדון SANDS הסמוך. פרדי בל ולהקתו ביצעו גרסה קומית וקצבית של HOUND DOG, עם מילים ששונו כדי להפוך את השיר לבדיחה. אלביס נדלק. אמנם אלביס היה צרכן אדוק של מוזיקה שחורה ובוודאות הכיר את הגרסה המקורית והמצליחה של ביג מאמא ת'ורנטון, אבל הוא שמע את גרסת המסיבות הקופצנית של פרדי בל, והחליט שזה השיר הבא שלו ובעיבוד הזה בדיוק. אלביס אפילו ניגש לפרדי בל מאחורי הקלעים וביקש בנימוס את רשותו לאמץ את העיבוד שלו. בל, שלא שיער בנפשו איזו היסטריה השיר יעורר, הסכים בשמחה ובכך ויתר מבלי דעת על תהילת עולם ענקית.

בגרסתו, אלביס שינה את המילים לחלוטין (או ליתר דיוק, אימץ את המילים ששינה פרדי בל). הוא לא שר על גבר בטלן, אלא פשוט מטיח עלבונות כלליים. במקום שבו ת'ורנטון שרה "אמרת לי שאתה משהו מיוחד, אבל עכשיו אני רואה את האמת", אלביס שר "אמרו שאת משהו מיוחד, אבל זה היה רק שקר". זה הפך את השיר למשהו אחר לגמרי, המנון מרדני וחסר פשרות שדיבר ישירות אל בני הנוער האמריקאים, שחיפשו בדיוק את האנרגיה החצופה והמשוחררת הזו.

ההקלטה עצמה, ב-2 ביולי 1956 באולפני RCA בניו יורק, הייתה מסע מפרך – הרבה בגלל שאלביס שימש למעשה כמפיק בפועל של עצמו ודרש שלמות אבסולוטית מהנגנים. נדרשו לא פחות מ-31 טייקים כדי להגיע לתוצאה המושלמת (מספר חריג מאוד עבור אלביס, שבדרך כלל הסתפק בטייקים בודדים להקלטה). הגיטריסט שלו, סקוטי מור, היה אחראי לאחד מיסודות הרוק'נ'רול הגדולים. באותו סשן מפורסם הוא ניגן בגיטרת הגיבסון L-5 CES האהובה שלו, אותה רכש ב-1954, והוא השתמש במגבר ייחודי של RAY BUTTS (מדגם ECHOSONIC, שהיה הראשון להכיל אפקט "סלאפבאק" דיליי מובנה). גיטריסטים עד היום מנסים לפענח איך בדיוק הוא יצר את הסאונד החד והצורמני הזה. מור עצמו הודה לא פעם שאין לו מושג איך עשה זאת, והוסיף עוד שכבה של מסתורין להולדת הרוק.

לא רק הגיטרה בלטה, אלא גם פתיח התופים דמוי מכונת-הירייה של המתופף די.ג'יי. פונטנה, שהעניק לשיר את האנרגיה הפראית שלו, ונוצר בהשראת תופי מצעדים צבאיים ומקצבי ג'אז מהירים.

והיה עוד סיפור אחד, מדהים לא פחות, שהתרחש ברקע. מייד לאחר שכתב את השיר, מייק סטולר התחתן ויצא לירח דבש באירופה. בדרכו חזרה לאמריקה על סיפון אוניית הפאר האיטלקית אנדריאה דוריה, הספינה התנגשה בספינה אחרת בגלל ערפל כבד וטבעה (ב-25 ביולי 1956). סטולר ואשתו הטרייה היו בין הניצולים שחולצו בסירות הצלה, באירוע טרגי בו נספו קרוב ל-50 נוסעים. כשהגיע סוף סוף למזח בניו יורק, המום אך בחיים, המתין לו שותפו ג'רי לייבר עם בשורה מדהימה: "יש לנו להיט ענק עם זמר חדש בשם אלביס פרסלי". סטולר, שעדיין היה מבולבל מהטביעה ולא הכיר את אלביס, שאל: "השיר של ביג מאמא?", ולייבר השיב בהתלהבות: "לא, של איזה ילד לבן בשם אלביס פרסלי!", ותוך כדי שהוא אומר זאת, שלף מכיסו והעניק לסטולר צ'ק תמלוגים על סך 5,000 דולר – סכום עתק באותם ימים. תגובתו הראשונית של סטולר לשיר הייתה אכזבה: "זה נשמע לי נורא עצבני, מהיר מדי, לבן מדי. אבל אתה יודע, אחרי שהתקליטון מכר שבעה או שמונה מיליון עותקים, זה התחיל להישמע הרבה יותר טוב".

התקליטון עצמו היה תופעה. הוא יצא כצד א' כפול, יחד עם הבלדה DON'T BE CRUEL, והפך לאחד הסינגלים הנמכרים יותר בכל הזמנים (עם למעלה מ-10 מיליון עותקים ברחבי העולם). אך ההצלחה לוותה בשערורייה. הופעתו של אלביס עם השיר בתוכנית הטלוויזיה של מילטון ברל ב-5 ביוני 1956 (עוד לפני שהקליט אותו רשמית באולפן), עם תנועות האגן הפרובוקטיביות שלו ובלי גיטרה שתסתיר אותו, חוללה סערה לאומית. המבקרים קראו לו וולגרי ומסוכן, והורים מודאגים אסרו על ילדיהם להאזין לו. הסערה הייתה כה גדולה, שכאשר אלביס הוזמן להופיע בתוכניתו של סטיב אלן יום לפני ההקלטה באולפן, המארח החליט "לסרס" את התדמית המסוכנת שלו: הוא הכריח את אלביס ללבוש טוקסידו מהודר ולשיר את השיר לכלב באסט-האונד אמיתי העונה לשם "שרלוק", שחבש כובע צילינדר קטן ונראה אדיש לחלוטין לכל הסיטואציה המוזיקלית סביבו. אלביס הרגיש מושפל.

אך זה כמובן רק הגביר את הפופולריות שלו בקרב הנוער. באופן אירוני, עם השנים, אלביס עצמו החל לסלוד מהשיר שהפך אותו לסמל. הוא הרגיש כבול אליו. בהופעותיו המאוחרות בשנות ה-70, הוא היה מבצע אותו בחוסר חשק, מאיץ את הקצב כדי לסיים איתו כמה שיותר מהר, או פשוט מקצר אותו ומשתמש בו רק כמעבר לשירים אחרים. הכלב שפעם שיחרר אותו לחופשי, הפך עם הזמן למשקולת על צווארו. אך עבור העולם, HOUND DOG יישאר לנצח שאגת הקרב של מהפכה מוזיקלית, הרגע בו מלך הוכתר לצלילי נביחה מחשמלת.

האקדח, המפוחית והשערורייה עם דילן. ב-13 ביולי בשנת 1973 יצא תקליט משונה אך חשוב בקריירה של בוב דילן. תקליט-פסקול לסרט שלא כולם זוכרים, שנולד מתוך כאוס הפקתי, ספג ביקורות קטלניות והפך, כנגד כל הסיכויים, לקאמבק המפואר של אמן שכבר חשבו שאיבד את זה. זהו סיפורו הלא ייאמן של PAT GARRETT & BILLY THE KID.

בוב דילן, האיש שהגדיר מחדש את המוזיקה הפופולרית בשנות השישים, היה סוג של רוח רפאים בשנת 1973. מאז תאונת האופנוע המסתורית שלו שהתרחשה ב-29 ביולי ליד ביתו בוודסטוק, ואשר עד היום רב הנסתר על הגלוי לגבי חומרתה האמיתית, והאם שימשה עבור דילן בעיקר כתירוץ מושלם להימלט מלחצי התהילה המסחררת - הוא מיעט להופיע, התרחק מאור הזרקורים והוציא תקליטים שבלבלו את מעריציו ואת המבקרים. רבים תהו האם הגאון המוזיקלי אי פעם יחזור להיות אותו כוח טבע משפיע. ואז, משום מקום, הוא צץ על סט של מערבון אלים ומאובק במקסיקו. איך, לכל הרוחות, זה קרה?

התשובה, כמו הרבה דברים טובים בחיים, קשורה לחברות. התסריטאי של הסרט, רודי וורליצר, היה חבר קרוב של דילן. בתחילה, כל מה שביקש ממנו היה לכתוב שיר נושא לסרט. אבל דילן, שגדל על סיפורי המערב הפרוע, נדלק על הרעיון. הוא לא רצה רק לכתוב שיר, הוא רצה להיות חלק מהאקשן. הוא ביקש מוורליצר תפקיד בסרט. וורליצר, שהתסריט כבר היה סגור וחתום, היסס. אבל דילן לא ויתר וכתב שיר ראשון ומהפנט בשם BILLY.

הסצנה הבאה נשמעת כאילו נלקחה מסרט אחר לגמרי. לקראת חג ההודיה, דילן ורעייתו שרה הגיעו לדורנגו, מקסיקו, לפגוש את במאי הסרט, סם פקינפה, איש קשוח וחובב טיפה מרה שהיה ידוע כמאסטר של המערבונים המדממים. בפגישה נכחו גם כוכבי הסרט, כריס קריסטופרסון וג'יימס קובורן. אחרי כמה כוסיות טקילה, כשהאווירה התחממה, ביקש פקינפה מדילן לנגן לו משהו. דילן שלף את הגיטרה וניגן שני שירים שכתב: את BILLY המדובר, ואילתור נוסף שגרסאות שונות מצביעות על שירים בונים איתו.

האגדה מספרת שפקינפה היה המום לחלוטין. הוא הביט בדילן בעיניים דומעות ואמר משהו בסגנון של "האיש הזה חייב להיות בסרט". וכך היה. וורליצר התסריטאי, ששמח על המהלך, תפר לדילן דמות קטנה אך משמעותית, מסתורית ואניגמטית, שנקראה אליאס (כלומר, שם בדוי). באחת הסצנות הזכורות בסרט, כשהוא נשאל לשמו, הוא עונה "אליאס". כשנשאל "אליאס מה?", הוא משיב ביובש: "אליאס מה שבא לך". אז זו הייתה דמות שמתאימה לדילן כמו כפפה ליד, או יותר נכון, כמו מפוחית לפה. באופן משעשע, וורליצר טען מאוחר יותר שדילן עצמו דרש שהתפקיד שלו יצומצם עוד יותר, כנראה כדי לשמור על הילת המסתורין ואכן, ברוב חלקי הסרט דמותו של דילן בעיקר משקיפה מהצד בשתיקה, מחייכת במסתוריות או אפילו קוראת את האותיות הקטנות על קופסאות שימורים.

צילומי הסרט עצמם היו סיוט לוגיסטי. באחת הפעמים, מישהו הפיל בטעות את המצלמה הראשית, מה שגרם לבעיית פוקוס קשה. כתוצאה מפגיעה חמורה בעדשות המצלמה, חומרי גלם של ימי צילום שלמים הפכו למטושטשים ופסולים. פקינפה דרש לצלם סצנות רבות מחדש. אולפני MGM, שהיו מודאגים מהתקציב התופח, סירבו לממן את הצילומים החוזרים. הלחץ על הסט היה אדיר. פקינפה, מצדו, ניסה לצלם סצנות "מתחת לרדאר" של המפיקים, בטענה שזה הסרט שלו והוא יעשה מה שבראש שלו.

נוסף לכל הצרות, פקינפה עצמו היה שקוע עמוק באלכוהוליזם. הוא נהג לשתות כמויות אדירות של וודקה מדי בוקר רק כדי להפסיק את הרעידות בגופו, מה שהגביל את יכולת התפקוד שלו לארבע שעות ביום במקרה הטוב. למרות התמכרותו והכאוס שיצר סביבו, השחקנים ואנשי הצוות העריצו אותו. כריס קריסטופרסון, למשל, הגן עליו בחירוף נפש מפני התערבותם הדורסנית של האולפנים וראה בו גאון אמיתי שיש לשמר את חזונו. עבור דילן, החוויה הזו הייתה שיעור חשוב מאין כמותו: אי אפשר ליצור אמנות טובה במערכת ההוליוודית הנוקשה, עם צוותים שלא חולקים איתך את אותו חזון יצירתי. את הלקח הזה הוא יישם כמה שנים מאוחר יותר, כשיצר את סרטו השאפתני RENALDO AND CLARA משנת 1978.

מתוך כל הכאוס הזה, נולד הקסם המוזיקלי. הקלטת הפסקול לא הייתה פשוטה. דילן נאבק להגיע לביצוע המושלם של השיר BILLY שאכן שולב בסופו של דבר בפסקול במספר וריאציות שונות אשר משמשות כמוטיבים מוזיקליים המלווים את הגיבור בשלבים השונים של מסעו, והיה ברור שיידרשו מספר סשנים כדי להשלים את התקליט. אבל דווקא בתוך הלחץ, משהו נפלא קרה.

אחת הסצנות בסרט מתארת שריף ותיק (בגילומו של סלים פיקנס) הגוסס מירי, בעוד אשתו (בגילומה של השחקנית המקסיקנית קייטי חוראדו) מביטה בו בכאב. הסצנה הזו הוקרנה באולפן מול הנגנים כדי שיוכלו להיכנס לאווירה. דילן, בהשראת הרגע הקולנועי העוצמתי, כתב על המקום את אחד השירים המזוהים יותר עמו, KNOCKIN' ON HEAVEN'S DOOR. ההקלטה של השיר הזה, בניגוד לשאר, זרמה בקלות מפתיעה. היא התרחשה בשעות הבוקר, והכל פשוט התחבר. ג'ים קלטנר, המתופף בסשן, סיפר מאוחר יותר שהוא פשוט התחיל לבכות תוך כדי התיפוף, מרוב שהתרגש מהשיר ומהסצנה. שיר פשוט, עם קומץ אקורדים, שהפך להמנון על-זמני. נק... נק... נקישה על דלתות גן עדן...

וכשהתקליט יצא סוף סוף, מגזין המוזיקה רולינג סטון פשוט קבר אותו. המבקר ג'ון לנדאו, שלימים יהיה ידוע כמי ש"גילה" את ברוס ספרינגסטין (ומי שכבר קטל בעבר את דילן בביקורת המפורסמת על האלבום SELF PORTRAIT שאותה פתח במילים "מה זה החרא הזה?"), כתב על התקליט שתי מילים בלתי נשכחות: MERELY AWFUL (פשוט נורא). לנדאו טען שדילן ממשיך במסע ההרס העצמי שלו, שהתחיל בתקליט SELF PORTRAIT, ושהוא כבר לא רלוונטי תרבותית. "רוב החומר האינסטרומנטלי פה לא יכול לעמוד בפני עצמו מחוץ להקשר של מוזיקת רקע לסרט", כתב. "נגינת המפוחית של דילן היא מהגרועות ביותר שנשמעו, עד כדי תחושה שזה בכוונה". דילן, מצידו, הגיב בביטול וטען שהביקורת לא מקצועית ונכתבה על ידי מישהו שלא הבין את הסרט.

אבל הקהל חשב אחרת לגמרי. השיר KNOCKIN' ON HEAVEN'S DOOR זינק למצעדים והפך ללהיט הענק הראשון של דילן מאז LAY LADY LAY בשנת 1969. ההצלחה הזו הייתה מרה-מתוקה, כי היא התרחשה בצל דרמה אדירה מאחורי הקלעים.

באותה תקופה, החוזה של דילן עם חברת התקליטים שלו, COLUMBIA, היה על סף סיום. הוא ניהל משא ומתן עם נשיא החברה, קלייב דייויס, על חוזה חדש שיכלול את הפסקול ושני תקליטים נוספים. אבל במאי 1973, דייויס פוטר במפתיע מהחברה. הנהלת COLUMBIA החדשה החליטה לסגת מההסכם עם דילן. רק אחרי צעקות ודרמות במשרדי החברה, הם הסכימו בלית ברירה להוציא את הפסקול, אך ביטלו את ההבטחה לשני התקליטים הנוספים.

דילן היה מזועזע וזועם. ואז, הלהיט יצא והפך להצלחה מסחררת. פתאום, ב-COLUMBIA הבינו איזו טעות ענקית הם עשו. הם חזרו לדילן עם הזנב בין הרגליים, הציעו לו תנאים משופרים ואחוז תמלוגים גבוה יותר על כל הקטלוג שלו. אבל בוב דילן הוא איש של עקרונות. ברגע שהיה יכול, הוא נתן להם שיעור שלעולם לא ישכחו, עזב את החברה בה היה חתום כל הקריירה, וחתם בחברת ASYLUM החדשה של דייוויד גפן. המהלך הזה טרף את קלפי תעשיית המוזיקה והוכיח שוב שעם בוב דילן, שום דבר אינו צפוי. דילן הקליט ב-ASYLUM שני אלבומים בלבד – PLANET WAVES ואלבום ההופעה BEFORE THE FLOOD. ב-1974 הוא חזר ל-COLUMBIA לאחר שהשתמש במהלך כדי לאלץ אותם להעביר אליו את הבעלות המלאה על המאסטרים של ההקלטות המקוריים שלו, צעד עסקי מבריק וחסר תקדים לאותה תקופה.

כך, התקליט הקטן והחינני הזה, שנולד בנסיבות כה משונות, לא רק שהחזיר את דילן למרכז הבמה, אלא גם סימל את עצמאותו האמנותית והעסקית. זה אולי לא התקליט הכי מהולל שלו, אבל הוא בהחלט אחד הסיפורים היותר טובים, נכון?

מחזה התשוקה המסעיר של ג'ת'רו טול. ב-13 ביולי בשנת 1973 הונח על מדפי החנויות תקליט שהפך לאחד המפוארים, השנואים והמדוברים יותר בתולדות הרוק המתקדם. קראו לו A PASSION PLAY, והוא היה היצירה של להקת ג'ת'רו טול, שיצאה למסע שאפתני שכמעט וריסק אותה. זהו סיפור על גלות מס, ציפורים מבושלות, אולפן רקוב, לחץ אטומי וגאונות מוזיקלית שהקדימה את זמנה או פשוט הלכה רחוק מדי.

שנה קודם לכן, בשנת 1972, ג'ת'רו טול הייתה על גג העולם. התקליט הקונספטואלי שלה, THICK AS A BRICK, שכלל שיר אחד ארוך ומתפתל על פני שני צדדים שלמים, כבש את המצעדים והפך אותה לאחת הלהקות הגדולות והמוערכות ביותר. ההצלחה המסחרית האדירה הזו, שהגיעה עם עטיפת עיתון פיקטיבית ומלאת הומור בריטי שנון, הכניסה ללהקה הררי מזומנים, אבל גם הביאה איתה צרה חדשה ויקרה: רשות המיסים הבריטית, שאיימה באותן שנים למסות את הכנסותיהם העצומות בשיעור מפלצתי של עד 83% - מהלך שהבריח אמני רוק ענקיים רבים מהממלכה לחפש מקלטי מס.

כדי להימלט משיעורי המס המפלצתיים של הממלכה המאוחדת, מנהיג הלהקה הכריזמטי, איאן אנדרסון, ארז את החליל והגיטרה והיגלה את עצמו לשווייץ. בדירה קטנטנה, חמוש בגיטרה אקוסטית הוא החל לשרבט את הרעיונות הראשונים למה שהיה אמור להיות התקליט הבא. לאחר חג המולד, הצטרפו אליו שאר חברי ההרכב המופתי: מרטין באר בגיטרה החשמלית, ג'פרי האמונד-האמונד בגיטרת הבס, ג'ון אוון בפסנתר, אורגן ההאמונד והסינטיסייזר, ובארימור בארלו מאחורי מערכת התופים וכלי ההקשה.

החבורה התמקמה לחזרות בבניין חשוך ליד מונטרה, אך האווירה לא התאימה להם. באוגוסט 1972, הם עברו לקומפלקס האולפנים המפורסם CHATEAU D'HEROUVILLE בצרפת, מקום שהקליטו בו אמנים כמו אלטון ג'ון ופינק פלויד. אלא שכאן, החלום הפך לסיוט. אנדרסון תיעב את המקום וכינה אותו 'אולפן רקוב', והתלונן שהציוד הטכני פשוט לא עומד בסטנדרטים הנדרשים למוזיקה המורכבת שלהם.

אבל הבעיה לא הייתה רק טכנית. האוכל שהוגש במקום, לטענת הגיטריסט מרטין באר, היה מחריד וכלל בין היתר ציפורים מבושלות שהוגשו בשלמותן, כולל הנוצות, העיניים והמקור. האווירה הקשה, יחד עם הגעגועים למשפחות ולבנות הזוג שנשארו בבריטניה, לצד מכת פשפשים שפשטה במיטות האולפן וזיהום מעיים קשה שבו לקה אנדרסון, החלה לתת את אותותיה. המורל צנח, והלהקה מצאה את עצמה שוקעת בדכדוך. למרות התנאים, הם הצליחו להקליט כמות חומרים שהספיקה לתקליט וחצי, חומרים שלימים יכונו בפי המעריצים CHATEAU D'ISASTER TAPES (חלקים נרחבים מהקלטות אלו ניצלו מהשמדה ושוחררו רשמית עשרות שנים מאוחר יותר, באלבום האוסף הכפול NIGHTCAP משנת 1993).

אנדרסון הרגיש שהקסם אבד. "כשהגענו ליצור את התקליט שבא אחרי 'עבה כלבנה', התחלנו להקליט שירים נפרדים כמו פעם", הוא סיפר, "אך הריגוש לא היה שם. אז גנזנו את כל זה. סיימנו להקליט בצרפת שלושה צדדים לאלבום כפול ופשוט זרקנו הכל לפח".

השבר הנפשי הגיע לשיאו כאשר שניים מחברי הלהקה הודיעו שהם לא מסוגלים להמשיך יותר. באופן אירוני ומקומם, בדיוק ביום שבו החליטו לארוז ולחזור הביתה לאנגליה, הגיע האישור המיוחל לתושבות שווייצרית לצרכי מס (ולא אזרחות שווייצרית כפי שנהוג לטעות, שכן קבלת אזרחות מלאה בשווייץ דורשת שהות רצופה של למעלה מעשור), אחרי שנה שלמה של בירוקרטיה. אבל זה היה מאוחר מדי. הגעגועים הביתה גברו על הפחד מהמיסים, והלהקה חזרה לאנגליה עם זנב מקופל ו-17 ימים בלבד עד לתחילת סיבוב הופעות חדש שכבר נקבע מראש.

במהלך אותו סיבוב הופעות קצר, הקהל קיבל טעימות קטנות מהחומרים הגנוזים, אבל אנדרסון ידע שהוא חייב כיוון חדש. במרץ 1973, בלחץ זמן אדיר, הוא התיישב וכתב במהירות מסחררת יצירה חדשה, קונספטואלית וקודרת מתמיד: A PASSION PLAY. כדי להעשיר את הצליל באלבום החדש, אנדרסון החליט לשלב בו, מלבד החליל המוכר, גם נגינה בסקסופון סופרן וסופרנינו – כלים שלמד לנגן עליהם בעצמו חודשים ספורים בלבד לפני כן, מה שהעניק ליצירה גוון ג'אזי וייחודי. הלהקה נכנסה לאולפני מורגן בלונדון והקליטה את כל התקליט בזמן שיא.

ההומור השנון של THICK AS A BRICK נעלם כלא היה. הפעם, ג'ת'רו טול לא באו לצחוק על הרוק המתקדם, הם הפכו לשיא הרצינות והמורכבות שלו. התקליט מגולל את סיפורו של אדם בשם 'רוני פילגרים', שמת ומגלה שנשמתו תקועה בעולם שבין החיים למוות, כשהיא לא מצליחה להיכנס לגן עדן או לגיהנום ובסופו של דבר חוזרת לכדור הארץ. נושאים של חיים, מוות, בחירה וגורל נארגו לתוך יצירה מוזיקלית צפופה, עמוסה במעברים חדים, מקצבים משתנים וקטעי סולו וירטואוזיים. העטיפה המבריקה, במקום עיתון, עוצבה הפעם כתוכנייה של מחזה תיאטרון בתיאטרון פיקטיבי שנקרא LINWELL THEATRE, ובה צילומים של חברי הלהקה כשחקנים.

התגובות לא איחרו לבוא, והן היו אכזריות. מגזין רולינג סטון (בביקורת מפורסמת לשמצה שכתב המבקר סטיבן הולדן), שתמך בלהקה מאז 1969, פרסם ביקורת קטלנית שבה נכתב: "התקליט נחנק מרוב כובד היומרנות שנוצקה בו. הרעיונות נעים בין הילדותיים ללא הגיוניים. הלהקה וירטואוזית, אך התקליט הותיר אותי בתחושה שיש בו המון PLAY אך ללא PASSION. זהו תקליט יקר מבחינת הפקה שיש בו אך ורק שעמום חסר תכלית". במגזין המלודי מייקר הבריטי היו חריפים עוד יותר: "אני כל כך מאוכזב מהמוזיקה פה שאני שוקל לא להקשיב יותר לעולם לתקליט של להקה בריטית כלשהי. אם זה הכיוון שאליו לוקח אותנו הרוק המתקדם, אז הגיע הזמן שנלך לאחור".

התקליט הזה חצה את קהל המעריצים לשניים. עבור רבים, זו הייתה הנקודה שבה היומרה והמורכבות הפכו לבלתי נסבלות, והם נטשו את הלהקה. עבור אחרים, זו הייתה יצירת מופת, פסגה של תחכום מוזיקלי ולירי, והרגע שבו סיפור האהבה שלהם עם ג'ת'רו טול התחיל באמת. למרות הביקורות, התקליט זינק למקום הראשון במצעד המכירות בארצות הברית, הוכחה לכוח העצום ולנאמנות הקהל שהיה ללהקה באותה תקופה.

ובתוך כל הכובד והרצינות, היה גם רגע אחד של קסם והומור צרוף: הקטע THE HARE WHO LOST HIS SPECTACLES (הארנב שאיבד את משקפיו). קטע ביניים קליל ומתוזמר להפליא, שמזכיר מערכון של מונטי פייטון, ומשמש כהפוגה קומית בין שני חלקי היצירה. את המוזיקה לקטע המקסים הזה כתב הקלידן ג'ון אוון בשיתוף עם אנדרסון ודייוויד פאלמר, והקריין הוא לא אחר מאשר הבסיסט ג'פרי האמונד-האמונד, שהקריא את הסיפור במבטא צפון-אנגלי תיאטרלי ומוגזם. הקטע אף זכה לקליפ מושקע ויקר שעלותו עמדה על 30,000 דולר, סכום אסטרונומי לאותה תקופה. קליפ זה הוקרן בהופעות החיות כקטע מעבר, מה שאפשר לחברי הלהקה לרדת מהבמה ולהחליף תלבושות – קונספט ויזואלי מהפכני להופעת רוק דאז.

סיבוב ההופעות שליווה את התקליט היה מפרך לא פחות מההקלטות. הלהקה ביצעה את כל היצירה במלואה מול קהל שעדיין לא הכיר אותה, מה שהפך מופע של שלוש שעות לחוויה מתישה עבור רבים. כדי לשמור על סינכרון מושלם עם הקרנות הווידאו שעל המסכים, הלהקה נאלצה לנגן תוך כדי האזנה לרצועת תזמון באוזניות. טכניקה זו הגבילה את החופש המוזיקלי שלהם ותרמה לתחושת הנוקשות. המבקרים שוב קטלו, והתלוננו שהמופע מתוזמן ומתוכנת לפרטי פרטים, ונטול הספונטניות החיונית של הופעת רוק.

הביקורות הקשות הובילו את מנהל הלהקה, טרי אליס, לצעד דרמטי וחסר אחריות. מבלי להתייעץ עם איש, הוא קנה עמוד שלם בעיתון מלודי מייקר ופרסם מודעה שבה נכתב כי להקת ג'ת'רו טול פורשת מהופעות חיות. חברי הלהקה גילו זאת כשפתחו את העיתון והזעם היה עצום. אנדרסון ראה בתעלול השיווקי הזה שקר בזוי שעשה ללהקה נזק תדמיתי אדיר, במיוחד משום שהעיתונות לא הגיבה בצער ולמעשה ניצלה את הודעת הפרישה כדי ללעוג ללהקה אף יותר.

ב-29 בספטמבר 1973, בבוסטון, הלהקה קיימה את הופעתה האחרונה בסיבוב האמריקאי העמוס. ואז, דממה. עשרה חודשים חלפו עד שג'ת'רו טול נראתה שוב על במה. A PASSION PLAY נותר עד היום כאחד התקליטים המפלגים והמרתקים ביותר שמוכיח דבר אחד - הדרך לגן עדן עוברת דרך הגיהינום.

גם זה קרה ב-13 ביולי: מגיבורי גיטרה שכמעט טבעו, דרך מפגשים גורליים ועד להופעות שהפכו להיסטוריה – הנה מה שהתרחש מאחורי הקלעים של הצלילים ששינו את העולם.

פרס לשניים, כבוד לאחד ומאחר כרוני אחד

טקס פרסי המוזיקה היוקרתי IVOR NOVELLO בלונדון של 1965, שנערך במלון "סבוי" המפואר ב-13 ביולי, היה אמור להיות חגיגה כפולה לצמד כותבי השירים הגדול בעולם. פול מקרטני וג'ון לנון זכו שניהם בפרס על תרומתם למוזיקה הבריטית (למעשה, הם גרפו באותו ערב לא פחות מחמישה פרסים שונים על הישגיהם בשנת 1964, כולל פרס על השיר המושמע ביותר עבור A HARD DAY'S NIGHT), אך רק אחד מהם טרח להגיע. זה לא היה לנון, שביוגרפים רבים מציינים שהיעדרותו נבעה בעיקר מסלידתו העמוקה מאירועים מעונבים של תעשיית המוזיקה והעדפתו להישאר בביתו שבמחוז סארי. מקרטני, לעומת זאת, פשוט שכח. כן, קראתם נכון. אחד המוזיקאים המצליחים בעולם שכח מאירוע שבו הוא מקבל פרס. בזמן שאמרגן הביטלס, בריאן אפשטיין, נאלץ לעלות לבמה במקומם, לאסוף את הפרסים ולנסות לתרץ את ההיעדרות המביכה של כוכביו, מקרטני היה בכלל בביתו. רק לאחר שקיבל שיחת טלפון בהולה שהזכירה לו את המאורע, הוא עזב הכול ומיהר לנסוע למלון. הוא הגיע באיחור אופנתי של ארבעים דקות כשהוא מתנשף מהדרך, התנצל בחיוך מבויש, ואסף את הפסלון לקול תשואות הקהל, שסלח לו מיד בזכות הקסם האישי שלו.

ימי ההולדת של רוג'ר מגווין: חגיגה או קללה?

עבור רוג'ר (שנולד בכלל בשם ג'ים ושינה את שמו לרוג'ר בשנת 1967 בעקבות הצטרפותו לתנועה הרוחנית "סובוד") מגווין, מנהיג להקת הבירדס שנולד ב-13 ביולי 1942, יום הולדתו בחודש יולי של שנות השישים היה רצף של אירועים משונים.

1965: הבירדס היו אמורים להופיע באולם באיווה. הקהל חיכה, הכרטיסים נמכרו, אבל הלהקה פשוט לא הגיעה. מסיבה שנותרה עלומה עד היום, הם הבריזו, ולהקת חימום מקומית בשם THE THUNDERBOLTS נאלצה להציל את הערב. האכזבה של הקהל הייתה ככל הנראה עצומה במיוחד, משום שרק שלושה שבועות קודם לכן, בסוף יוני 1965, כבש שירם MR TAMBOURINE MAN את המקום הראשון במצעד הבילבורד האמריקאי והפך אותם בן רגע לסנסציית פופ לאומית בקנה מידה של הביטלס.

1966: לפחות הפעם הם הגיעו. הבירדס הופיעו במלון בניו יורק כחלק מאירוע גדול. ההופעה הזו התקיימה בתקופת מבחן עבור הלהקה. חודשים ספורים לפני כן עזב אותם סולנם וכותב השירים העיקרי שלהם, ג'ין קלארק, בעקבות חרדת טיסות קשה. בעקבות זאת, מגווין נאלץ לקחת על עצמו את עמדת הסולן המוביל, וכל זה קרה במקביל לשחרור אלבומם הפסיכדלי ופורץ הדרך FIFTH DIMENSION באותו החודש ממש.

1967: חברת התקליטים קולומביה שחררה תקליטון חדש של הבירדס, עם השיר LADY FRIEND שכתב דייויד קרוסבי. כולם, מהלהקה ועד למנהלים, היו בטוחים שיש להם להיט ענק ביד. המציאות טפחה על פניהם כשהשיר התרסק במצעדים והגיע בקושי למקום ה-82. זה היה הסינגל היחיד של הבירדס שנכתב אך ורק על ידי קרוסבי. הכישלון המסחרי הצורב שלו, בשילוב עם נאומיו הפוליטיים והשנויים במחלוקת של קרוסבי בפסטיבל הפופ במונטריי חודש אחד קודם לכן, העמיקו את הקרע הפנימי בלהקה והובילו בסופו של דבר לפיטוריו של קרוסבי באוקטובר של אותה שנה.

1968: השיא השלילי הגיע בסיבוב הופעות בדרום אפריקה. עיתון מקומי ביוהנסבורג לא ריחם בביקורת: "הבירדס היו גרועים באופן מחפיר. הם התעלמו מהקהל, מילמלו למיקרופון, ולבשו בגדים שנראו כאילו הם עובדים בגינה. המוזיקה הייתה רועשת, מזייפת ומפורקת. קשה להאמין שזו הלהקה שמכרה מיליוני תקליטים". ההופעה המחפירה לא נבעה רק מזלזול בקהל, אלא ממשבר של ממש: ימים ספורים לפני תחילת הטור, גראם פרסונס – חבר הלהקה הטרי שהסיט את סגנונם לכיוון הקאנטרי-רוק – סירב ברגע האחרון לעלות על הטיסה לדרום אפריקה במחאה על משטר האפרטהייד (ויש הטוענים שפשוט רצה להישאר בלונדון כדי לבלות עם קית' ריצ'רדס). נטישתו הפתאומית הותירה את מגווין וכריס הילמן לבדם, והם נאלצו לאלתר הופעות עם נגנים מחליפים כשהם מפורקים מוזיקלית ומנטלית מול קהל שמרני שלא הבין את הסגנון החדש שלהם.

ובקצרה, עוד כמה רגעים היסטוריים:

1963: להקת הרולינג סטונס, שכבר החלה לצבור מוניטין בלונדון, יצאה להופעתה הראשונה מחוץ לעיר הבירה. זה קרה ביורקשיר, במועדון ה"אאוטלוק" שבעיר מידלסברו, והם שימשו כלהקת חימום ללהקת ההוליס המצליחה. על פי העדויות, חברי הלהקה קיבלו עבור הופעה היסטורית זו שכר זעום שנע סביב 40 לירות שטרלינג בלבד. תחשבו על זה בפעם הבאה כשתשלמו הון על כרטיס להופעה שלהם.

1974: במהלך הופעה במדיסון סקוור גארדן שסימנה את חזרתו המרגשת של אריק קלפטון לבמות אחרי מאבק קשה בהתמכרות להרואין, אירח קלפטון את המוזיקאי טוד ראנדגרן. כשטוד עלה לנגן, הגיטרה שלו סירבה לשתף פעולה. במחווה מדהימה של נדיבות, קלפטון פשט מעליו את גיטרת הפנדר האהובה שלו, שהייתה ככל הנראה "בלאקי" האגדית שהרכיב בעצמו מחלקים של שלוש גיטרות שונות, הגיש אותה לאורחו המופתע, ופשוט עמד בצד והקשיב לו מנגן.

1973: להקת גרייטפול דד שחררה תקליט הופעה חיה בשם HISTORY OF THE GRATEFUL DEAD VOL. ONE, שהכיל הקלטות מ-1970 באולם הפילמור איסט המיתולוגי בניו יורק. האלבום מוכר יותר למעריצי הלהקה תחת השם BEAR'S CHOICE – על שם איש הסאונד המיתולוגי של הלהקה (וכימאי ה-LSD המפורסם) אוסלי "דוב" סטנלי, אשר בחר וערך בעצמו את ההקלטות. בנוסף, האלבום הוקדש לזכרו של קלידן הלהקה, רון "פיגפן" מקרנן, שמת מסיבוכי אלכוהוליזם חודשים ספורים קודם לכן בטרם עת, וקולו מקבל בו במה מרכזית.

1968: במהלך יום חופש מהקלטות "האלבום הלבן" האינטנסיביות, לקח ג'ון לנון את בת זוגו החדשה, יוקו אונו, לבקר את דודתו מימי בבית בעיירת החוף פול (POOLE), אותו רכש ג'ון עבור הדודה מספר שנים קודם לכן. זה היה המפגש הראשון והמתוח בין שתי הנשים המשמעותיות בחייו. חלק גדול מהמתח באותו מפגש נבע מכך שמימי השמרנית סירבה לקבל את הרומן הפומבי של אחיינה עם האמנית היפנית, שהייתה גם מבוגרת ממנו בשבע שנים, ונותרה נאמנה לאשתו הראשונה שנזרקה מאחור, סינתיה.

1964: התקליטון HOUSE OF THE RISING SUN של להקת האנימלס, עיבוד מחשמל ודרמטי לשיר עם אמריקאי ישן, כבש את המקום הראשון במצעד הבריטי, והפך לאחד ההמנונים הגדולים של הפלישה הבריטית.

2025: הלך לעולמו דייב קאזינס, מנהיג להקת הפולק-רוק הבריטית החשובה ששמה סטרובס. בן 80 במותו. הלהקה שהקים בשנות ה-60 תיזכר לעד גם כחממה מוזיקלית אדירה, שהזניקה את הקריירות של סנדי דני ושל קלידן העל ריק וייקמן, רגע לפני שזה הצטרף ללהקת יס.

הכאוס של ג'ף בק ולד זפלין... ב-13 ביולי בשנת 1969 והלוקיישן הוא הסינגרס בול בקווינס, ניו יורק. להקתו של ג'ף בק, שכללה באותה עת שני כוכבים עולים בשם רוד סטיוארט בשירה ורון ווד על הבס, הגיעה להופיע במסגרת פסטיבל פופ מקומי. באוויר הייתה תחושה של התרגשות, אך איש לא שיער את גודל הכאוס שעמד להתפרץ.

כבונוס מפתיע, בין אלפי הצופים הסתובבו גם חברי להקת לד זפלין – שאלבום הבכורה שלהם יצא רק חצי שנה קודם לכן – שהופיעו באותו אצטדיון ממש בערב שלפני כן כחלק מסיבוב ההופעות האמריקני שלהם, ופשוט נשארו באזור כדי לראות את הקולגות הבריטיים שלהם בפעולה.

הערב התקדם, והגיע תורה של להקת ג'ף בק לעלות. האנרגיות היו בשיאן, והלהקה פצחה בביצוע סוער לקלאסיקת הרוק'נ'רול של אלביס פרסלי, JAILHOUSE ROCK. זה היה הרגע שבו כל החוקים נזרקו מהחלון. לפתע, ללא כל אזהרה מוקדמת, טיפסו לבמה חברי לד זפלין במלוא הדרם כדי להצטרף לג'אם סשן ספונטני. הקהל נכנס לטירוף. אך השיא עוד היה לפנינו. ג'ון בונהאם, המתופף האימתני של זפלין, כנראה הרגיש שהחום של יולי בניו יורק וההתלהבות המוזיקלית דורשים צעדים דרסטיים. הוא פשוט החל להתפשט על הבמה, עד שנשאר עירום כביום היוולדו, כל זאת תוך כדי שהוא ממשיך לתופף בקצב מסחרר. בונהאם, שזכה לכינוי "בונזו", היה ידוע בנטייתו לתעלולים מוגזמים תחת השפעת אלכוהול. הסט שעליו תופף באותו רגע היה שייך לא פחות מאשר לכרמין אפיס, מתופף ה-VANILLA FUDGE, שהיה חברו הקרוב ומי שהכיר לו במקור את תופי ה"לודוויג" הענקיים שהפכו לסימן ההיכר שלו.

הבמה, שהייתה עמוסה במוזיקאים מהשורה הראשונה, הפכה לזירת התרחשות סוריאליסטית. כולם החלו להתפרע ולנגן בו זמנית. ג'ף בק, שלא נשאר חייב, אחז בכוס מיץ תפוזים וזרק אותה בפרצופו של אלווין לי, הגיטריסט של TEN YEARS AFTER. רוד סטיוארט, מצדו, השתמש בעמוד המיקרופון שלו כדי לחבוט קלות בישבנו החשוף של בונהאם המתופף. המהומה הייתה כה גדולה עד שהשומרים והשוטרים שנכחו במקום נאלצו לעלות לבמה כדי להשתלט על העניינים ולעצור את המתופף הסורר והערום. אך הדרמה האמיתית התרחשה מאחורי הקלעים של הכאוס הזה. באותו ערב גורלי, ניגשו אל ג'ף בק שניים מחברי להקת VANILLA FUDGE – הבסיסט טים בוגרט והמתופף כרמין אפיס. השניים, שהיו ידועים כחטיבת קצב מהודקת וכבדה במיוחד, הציעו לבק הצעה שאי אפשר לסרב לה: לפרק את הלהקות הנוכחיות שלהם ולהקים יחד הרכב חדש, שלישיית כוח אימתנית, מה שנקרא סופרגרופ.

בק, שחש ככל הנראה מיצוי מההרכב שלו וזיהה הזדמנות אמנותית ומקצועית להתקדם, לא היסס לרגע. הוא החליט במקום לפרק את להקת ג'ף בק. באופן מכוון ואולי אף אכזרי, הוא עשה זאת ממש לפני הופעתם המתוכננת בפסטיבל וודסטוק, אירוע שהיה יכול להזניק את הלהקה כולה, ובמיוחד את סטיוארט ואת ווד, למעמד של כוכבי-על בינלאומיים. עם זאת, תוכנית הסופרגרופ של בק נדחתה באופן טרגי; בנובמבר אותה שנה הוא נפצע קשה בתאונת דרכים כשרכב על מכונית ההוט-רוד שלו, וגולגולתו נסדקה. בוגרט ואפיס לא יכלו לחכות והקימו את להקת "קקטוס", והטריו המתוכנן BBA - בק, בוגרט ואפיס - קרם עור וגידים בסופו של דבר רק בשנת 1972.

המהלך הזה יצר קרע עמוק. רוד סטיוארט האשים מאז את בק במניעת חשיפה אדירה ובגניבת הזדמנות של פעם בחיים. הוא טען שבק, בקור רוח, שדד מהם את תהילת הנצח שהייתה מובטחת להם בוודסטוק. בק, מצידו, הגיב בראיונות מאוחרים יותר ולא הביע חרטה. הוא טען שדווקא שמח על המהלך, מכיוון שהוא מנע ממנו להיות מתויג לנצח כ"גיטריסט של שנות השישים". הוא רצה להתפתח, לחקור כיוונים מוזיקליים חדשים וכבדים יותר, והמעבר לשלישייה עם בוגרט ואפיס היה בדיוק מה שחיפש.

הבוקר שבו יום שני הפסיק להיות סתם עוד יום מעצבן: הסיפור המצמרר מאחורי הלהיט I DON'T LIKE MONDAYS. היום, 13 ביולי בשנת 1979, ובריטניה התעוררה לצלילי תקליטון חדש של להקת הגל החדש האירית, THE BOOMTOWN RATS, עם שיר עם שם פשוט וקליט, I DON'T LIKE MONDAYS. השיר, ששוחרר כסינגל המוביל מאלבומם השלישי, לא רמז כלל בשמו על הטרגדיה המסתתרת מאחוריו.

המנגינה, שנפתחה בפסנתר והתפתחה לפזמון סוחף (הכולל ריף פסנתר אייקוני שנכתב על ידי קלידן הלהקה, ג'וני פינגרס, שלימים אף תבע את בוב גלדוף וזכה בקרדיט שותף על כתיבתו), כבשה את תחנות הרדיו והטיסה את הלהקה לפסגת המצעדים. אך מאחורי השיר, שהפך לקריאת קרב של כל מי שמתבאס לחזור לעבודה, מסתתר סיפור אמיתי, אפל ומחריד, שהתרחש חצי שנה קודם לכן בצד השני של העולם והפך יום שני שגרתי אחד לגיהינום עלי אדמות – אירוע שנחשב בעיני רבים לאירוע הירי המודרני הראשון בבתי ספר בארצות הברית, שבישר על תופעה אלימה וטראגית שתלך ותחמיר בעשורים שלאחר מכן.

זה קרה בסן דייגו, קליפורניה, ב-29 בינואר 1979. בוקר יום שני, קריר וערפילי, החל ככל הבקרים. הורים הסיעו את ילדיהם לבית הספר היסודי "קליבלנד", והמורים התכוננו לעוד שבוע של לימודים. מול בית הספר, בבית פרטי ומוזנח שבו חלקה מזרון על הרצפה עם אביה לאחר שהוריה נפרדו, התעוררה ברנדה אן ספנסר, נערה בת 16, והחליטה שהיא פשוט לא אוהבת את היום הזה. את התסכול שלה היא החליטה לפרוק בדרך קטלנית. היא ניגשה אל מתנת חג המולד שקיבלה מאביה כמה שבועות קודם לכן: רובה חצי-אוטומטי מסוג רוגר 10/22, עם כוונת טלסקופית ו-500 כדורים. ספנסר ציינה מאוחר יותר כי ביקשה בכלל מכשיר רדיו לחג המולד, אך אביה החליט משום מה לקנות לה במקום זאת נשק חם.

בסביבות השעה שמונה בבוקר, כשחצר בית הספר החלה להתמלא בילדים צוהלים, ספנסר פתחה את חלון חדר השינה שלה, כיוונה את הרובה אל עבר המתרחש ממול, ופתחה באש. במשך דקות ארוכות, שהרגישו כמו נצח, היא ירתה באופן שיטתי וקר רוח 36 כדורים. קולות הנפץ התערבבו בצרחות אימה ובקול זכוכיות מתנפצות. המנהל, ברטון ראג, שרץ החוצה בניסיון להציל את התלמידים, נורה ונהרג במקום. שרת בית הספר, מייק סוקאר, שניסה לסייע לו ולמשוך אותו למקום מבטחים, נורה ונהרג גם הוא. בסך הכל, ספנסר הצליחה לפצוע שמונה ילדים ושוטר אחד (השוטר רוברט רוב, שנורה בצווארו כשהגיע לזירה וניסה לסייע למנהל הפצוע), בנוסף לשני המבוגרים שהרגה.

כוחות משטרה הקיפו את ביתה והטילו עליו מצור שנמשך קרוב לשבע שעות. כדי למנוע ממנה להמשיך לטווח בילדים הפצועים, המשטרה נאלצה לאלתר והציבה משאית זבל גדולה שחסמה לחלוטין את קו הראייה מחלונה אל חצר בית הספר. מסוק משטרתי חג באוויר, והאזור כולו הפך לזירת מלחמה. אביה של ספנסר הוזעק מעבודתו, ובלית ברירה נאלץ לעמוד מחוץ לביתו, אוחז ברמקול משטרתי, ולהתחנן בפני בתו שתיכנע ותצא החוצה.

במהלך המצור המתוח, התרחש אחד הפרטים המקפיאים ביותר בסיפור. עיתונאי מקומי בשם גאס סטיבנס מהעיתון "סן דייגו איבנינג טריביון", החל לצלצל באופן אקראי למספרי טלפון ברחוב של בית הספר כדי להשיג עדויות מהשטח, וכך התקשר במקרה לביתה של ספנסר. להפתעתו המוחלטת, מי שענתה לו ברוגע בצד השני של הקו הייתה היורה עצמה. הכתב, שהיה המום מהשיחה הלא צפויה, שאל אותה את השאלה המתבקשת: למה? למה עשית את זה? תשובתה, שנאמרה באדישות מצמררת, הפכה למשפט שייזכר לדראון עולם: "אני פשוט לא אוהבת ימי שני. זה קצת מחיה את היום". היא הוסיפה והסבירה: "פשוט עשיתי את זה בשביל הכיף. לא הייתה לי סיבה, זה היה פשוט כיף. זה כמו לירות בברווזים בבריכה". על המתנה שקיבלה מאביה, אמרה: "אני חושבת שהוא רצה שאני אהרוג את עצמי, אבל אני החלטתי להראות לו כמה אני מעריכה את המתנה".

כאשר נכנעה לבסוף ויצאה מהבית, היא נראתה רגועה באופן מטריד, כאילו חזרה מסיבוב קניות. בחקירתה טענה ששתתה כמויות גדולות של וויסקי ועישנה מריחואנה באותו בוקר (ובשלב מאוחר יותר בחייה אף הוסיפה וטענה שהייתה תחת השפעת סם ההזיות PCP), טענות שהופרכו מאוחר יותר בבדיקות דם שטוקסיקולוגים ערכו, אשר הוכיחו כי גופה היה נקי לחלוטין מחומרים משני תודעה בעת ביצוע הרצח.

באותו הזמן, בוב גלדוף, הסולן הכריזמטי והנמרץ של להקת עכברושי בומטאון, שהה עם להקתו בסיבוב הופעות בארצות הברית. הוא ישב בתחנת רדיו של אוניברסיטת ג'ורג'יה סטייט, WRAS, וחיכה לראיון, כאשר דיווח על הירי הטרגי בסן דייגו הגיע דרך מכשיר הטלקס. גלדוף נדהם מהסיפור, אך מה שבאמת תפס אותו הייתה התשובה של ספנסר לשאלת ה"למה". הציטוט "אני לא אוהבת ימי שני" הכה בו כברק. הוא ראה בו לא רק תירוץ מופרך של נערה מופרעת, אלא ביטוי אולטימטיבי לאבסורד ולחוסר התכלית של אלימות חסרת פשר.

גלדוף החל לשרבט את מילות השיר כמעט על המקום. הוא בנה את השיר סביב הניגוד החריף שבין מנגינת הפסנתר היפהפייה והכמעט קלאסית, לבין הטקסט המזעזע שמתאר את האירוע. הפזמון, שחוזר על הציטוט המפורסם של ספנסר, הופך את התירוץ העלוב שלה למקהלה טראגית. כשהתקליטון יצא בבריטניה בקיץ 1979, הוא הפך לסנסציה מיידית. הקהל הבריטי, שהיה רגיל לשירי מחאה פוליטיים, קיבל כאן משהו אחר: שיר פופ מושלם שמבוסס על זוועה אמיתית. השיר שהה ארבעה שבועות רצופים במקום הראשון במצעד הבריטי והפך לאחד הלהיטים הגדולים של השנה באירופה כולה.

אך בארצות הברית, הסיפור היה שונה לחלוטין. תחנות רדיו רבות סירבו להשמיע את השיר, מחשש שהוא מפאר את המעשה של ספנסר או פוגע ברגשות הציבור והמשפחות. משפחתה של ספנסר ניסתה ללא הצלחה למנוע את הפצתו. הרגישות העצומה לנושא, במיוחד במדינה שבה הגישה לנשק היא סוגיה כה נפיצה, הפכה את השיר לטאבו. כתוצאה מכך, הלהיט הענק כשל מסחרית באמריקה וטיפס בקושי למקום ה-73 במצעד הבילבורד.

ברנדה ספנסר הודתה באשמה בשני סעיפי רצח ונשפטה כבגירה לכל דבר, אף על פי שהייתה בת 16 בלבד. היא נידונה למאסר עולם עם אפשרות לשחרור על תנאי לאחר 25 שנים. אבל היא עדיין כלואה בקליפורניה (במוסד לעברייניות בצ'ינו), ובקשותיה לשחרור מוקדם נדחו פעם אחר פעם. עם השנים היא הביעה חרטה, אך גם סיפקה גרסאות סותרות לאירועים, כולל טענות חדשות שהועלו בשנת 2001 על כך שסבלה מהתעללות מינית קשה מצד אביה, טענות שמעולם לא הוכחו בבית המשפט. בית הספר היסודי "קליבלנד", שבו התרחש האסון, נסגר בשנת 1983, ארבע שנים בלבד לאחר אירוע הירי, עקב ירידה מתמשכת במספר התלמידים שנרשמו אליו בעקבות הטרגדיה.

בסיסט הסטונס בתקליטון על ארץ אחרת. ב-13 ביולי בשנת 1967 הבסיסט השקט של הרולינג סטונס (ביל וויימן) תפס את המיקרופון. סאמר אוף לאב? לא כל כך עבור הרולינג סטונס. בקיץ 1967, כשכל העולם חגג את עידן ילדי הפרחים, מיק ג'אגר וקית' ריצ'רדס מצאו את עצמם עמוק בדרמה משפטית שאיימה לשלוח אותם לכלא. אך דווקא מהכאוס הזה, נולד במקרה לגמרי אחד השירים המוזרים והמיוחדים ביותר בקטלוג של הלהקה, והכל בזכות בסיסט אחד ממורמר ונסיעה של 45 דקות.

זה קרה ב-13 ביולי 1967. ביל וויימן, הבסיסט השקט של הרולינג סטונס, עלה על רכבו ונהג במשך שלושת רבעי שעה מביתו אל אולפני אולימפיק בלונדון. הוא ציפה ליום הקלטות שגרתי לקראת התקליט החדש של הלהקה, אך כשהגיע, גילה לתדהמתו שהכוכבים הראשיים של המופע, מיק ג'אגר וקית' ריצ'רדס, פשוט לא טרחו להגיע.

הסיבה לא הייתה מרד נעורים טיפוסי. ימים ספורים קודם לכן, בריטניה סערה בעקבות פשיטת המשטרה הידועה לשמצה על אחוזת REDLANDS של ריצ'רדס. הצמד נתפס עם חומרים אסורים ועתה, משוחרר בערבות, היה שקוע עד צוואר בייעוץ משפטי ובדיונים קדחתניים, כשחרב המאסר מתנופפת מעל ראשיהם (ג'אגר אף נידון תחילה לשלושה חודשי מאסר וריצ'רדס לשנה, גזרי דין שבוטלו בהמשך רק לאחר ערעור מתוקשר). וויימן, שכל חטאו היה להגיע לעבודה, הרגיש את העצבים מתחילים לדגדג.

טכנאי הסאונד גלין ג'ונס, ניגש אל וויימן המתוסכל והתנצל. "ניסיתי לתפוס אותך בטלפון כל הבוקר כדי להגיד לך לא לבוא, אבל לא ענית", אמר. מכיוון שזמן אולפן יקר עמד להתבזבז, ג'ונס חשב מחוץ לקופסה והציע לוויימן הצעה מהפכנית: "שמע, ביל, אולי יש לך במקרה איזה שיר משלך שבא לך להקליט?". לשמחתו של ג'ונס, וויימן ענה בחיוב. "כן, האמת שיש לי משהו", הוא מלמל, "אני קורא לו ACID IN THE GRASS". השם התאים בול לרוח התקופה, אך מאוחר יותר הוחלט לשנותו כדי לא להתגרות בצנזורה וברשויות החוק שכבר ישבו ללהקה על הווריד.

הגורל רצה ובאותו הרגע נכח באולפן גם קלידן הבית של הסטונס באותה תקופה, ניקי הופקינס. הופקינס, וירטואוז אמיתי שתרם את כשרונו גם לקינקס וללהקת המי, התיישב ליד מקלדת הצ'מבלו העתיקה שהייתה באולפן ומיד החל לרקום פתיח קסום ומהפנט לשיר. אבל זה לא הכל. באולפן הסמוך, הקליטה להקת המוד המצליחה SMALL FACES. סולן הלהקה, סטיב מאריוט, והבסיסט רוני ליין, שמעו את הנעשה בחדר הסמוך, נדלקו על הרעיון, ופשוט נכנסו פנימה והתנדבו לשיר קולות רקע. כך, באופן ספונטני לחלוטין, נוצרה לה סופרגרופ חד פעמית שהורכבה מנציגי שתיים מהלהקות החשובות ביותר של "הפלישה הבריטית".

וויימן, שלא היה רגיל לעמוד במרכז הבמה וחש חוסר ביטחון לגבי יכולות השירה שלו, ביקש מג'ונס טובה קטנה. הוא הציע לטכנאי "לעטוף" את קולו באפקט טרמולו כבד, שיצר צליל מהדהד, חלומי ופסיכדלי שהסווה במעט את קולו הישיר. האפקט הזה התאים בצורה מושלמת לאווירת המדע הבדיוני והפסיכדליה.

למחרת, ג'אגר וריצ'רדס, רגועים קצת יותר מהסערה המשפטית, חזרו לאולפן. ג'ונס השמיע להם את היצירה החדשה. הם נדהמו. השיר היה שונה מכל מה שעשו אי פעם, והם אהבו את התוצאה המוזרה והיפהפייה. השניים נכנסו מיד לתא ההקלטה והוסיפו קולות רקע משלהם, שהשתלבו נהדר עם קולותיהם של מאריוט וליין. בנוסף, ג'אגר לקח זוג קסטנייטות והוסיף תפקיד כלי הקשה שהעשיר את המרקם הצלילי של השיר.

כעת הגיע תורו של בריאן ג'ונס, הגיטריסט המייסד והנשמה המוזיקלית של הלהקה. ג'ונס, שהיה ידוע ביכולתו לנגן על כל כלי אפשרי, ניגש אל המלוטרון ובעזרת דגימות צליל של כלי מיתר, יצר קו מלודי עדין שנשמע כמו מנדולינות מרחפות, כשלכך הוסיף גם נגינה עדינה על גיטרה אקוסטית.

אך מאחורי הגאונות המוזיקלית, הסתתרה טרגדיה. באותם ימים, בריאן ג'ונס היה בתהליך התפוררות איטי וכואב. השימוש המאסיבי בסמים ריסק את נפשו השברירית והוא הלך ואיבד קשר עם המציאות. בספרו האוטוביוגרפי, וויימן תיאר בכאב את מצבו של חברו: "בריאן היה מקשקש על כל כלי שנקרה בדרכו. מלוטרונים, סקסופונים... אני זוכר שהיה שם נבל שהמתין להקלטה של תזמורת למחרת. בריאן התיישב לידו והחל לנסות להוציא ממנו צלילים. הכישרון עדיין היה שם, אבל הוא פשוט הרס את עצמו. זה היה טרגי. הוא היה נגן מבריק אבל כל מה שעניין אותו היה לקשקש על כלי נשיפה וכלי הקשה הודיים. מחיר ה'סופרסטאר' היה כבד מדי עבורו".

השיר, שקיבל לבסוף את השם הרשמי IN ANOTHER LAND, היה כמעט מוכן. ואז הגיע הטאץ' הסופי וההזוי ביותר. בסוף יום הקלטות מפרך, ביל וויימן נרדם על הספה בחדר הבקרה. הטכנאי הערמומי, גלין ג'ונס, הבחין בכך והקליט את נחירותיו של הבסיסט העייף. באופן משעשע, קטע הנחירות הזה שולב בסוף השיר בגרסת התקליט המלא, THEIR SATANIC MAJESTIES REQUEST (אך הושמט מגרסת הסינגל).

ב-2 בדצמבר 1967, השיר יצא כתקליטון בארצות הברית, ובצעד חסר תקדים, הקרדיט על צד A ניתן לביל וויימן בלבד. עד היום לא ברור לחלוטין מדוע, אך ככל הנראה זו הייתה מחווה של הלהקה לבסיסט שלהם, שאולי הרגיש מעט מקופח יצירתית. באופן מפתיע, השיר הצליח לטפס עד למקום ה-87 במצעד האמריקני, הישג לא מבוטל לשיר סולו של בסיסט בתוך להקת ענק. הצד השני של אותו תקליטון היה השיר THE LANTERN, שדווקא כן נשא את הקרדיט המסורתי של צמד הכותבים ג'אגר/ריצ'רדס.

מה שבטוח הוא, שאם ג'אגר וריצ'רדס היו מתייצבים לעבודה באותו יום גורלי, השיר הזה לעולם לא היה נולד, וסביר מאוד להניח שביל וויימן היה מסיים את הקריירה הארוכה שלו ברולינג סטונס מבלי לשיר סולו, אפילו פעם אחת.

המלכה נולדה! ב-13 ביולי בשנת 1973 נחתה על מדפי התקליטים בבריטניה עטיפה מסתורית, ובה דמות צללית סגולה (בגרסה האמריקאית העטיפה אכן הודפסה בגווני ורוד-סגול, אך בגרסה הבריטית המקורית הרקע היה שחור לחלוטין והצללית הוארה בתאורת מג'נטה, מתוך צילום של דאגלס פודיפוט מהופעה במועדון ה"מרקי") של זמר תיאטרלי אוחז במיקרופון. השם היה קצר, קליט ויומרני: QUEEN. אבל מאחורי השם והתמונה המרהיבה הסתתרה דרך חתחתים של הקלטות ליליות, תסכולים מקצועיים ומאבקי אגו שהיו יכולים לפרק כל להקה אחרת.

הכל התחיל זמן קצר לאחר שהרביעייה – פרדי מרקיורי, בריאן מאי, רוג'ר טיילור וג'ון דיקון – חתמה על חוזה ניהול והפקה עם אולפני טריידנט בלונדון (בניהולו של נורמן שפילד, שלימים יהפוך לדמות שנואה על הלהקה ויזכה לשיר עוקצני במיוחד בשם DEATH ON TWO LEGS).

באופן טבעי, המנהלים החדשים רצו שהלהקה תקליט באולפן הבית שלהם בסוהו, שהיה מהמתקדמים והמבוקשים בלונדון (והיה בין הראשונים בבריטניה להציע מכונת הקלטה של 16 ערוצים). אבל הייתה בעיה קטנה, או גדולה. האולפן היה כל כך פופולרי, שאמנים מהשורה הראשונה כמו דייוויד בואי ואלטון ג'ון תפסו את כל שעות הפעילות הנורמליות. לחברי קווין הצעירים והלא מוכרים הוצעה עסקה אחרת: אתם תקבלו את האולפן רק בזמנים "המתים", כשאף אחד אחר לא רוצה אותו. המשמעות הייתה הקלטות בשעות הזויות, לרוב בין שתיים לחמש לפנות בוקר. הלהקה הייתה צריכה להיות בכוננות מתמדת ולישון לעיתים קרובות על רצפת האולפן, לקבל טלפון בהתראה קצרה ולטוס לאולפן כדי להספיק להקליט עוד קטע גיטרה או עוד שורה ווקאלית לפני שהשמש תזרח.

הסשנים, כצפוי, לא היו פיקניק. המפיק שהוצמד להם, רוי תומאס בייקר (יחד עם ג'ון אנתוני), שמע את חמשת הדמואים שהקליטו קודם לכן באולפני DE LANE LEA והודיע להם חגיגית: "זה נחמד, חברים, עכשיו תקליטו הכל מחדש כמו שצריך". ההחלטה הזאת הכניסה את הלהקה לסחרור של פרפקציוניזם. שיר אחד בלבד מהסשן המקורי ההוא, THE NIGHT COMES DOWN, הצליח לשרוד ולהיכנס לתקליט (מכיוון שהלהקה פשוט סירבה לקבל את המיקס החדש שבייקר ניסה ליצור וטענה שהדמו המקורי טוב בהרבה). בשיר הזה ניגן בריאן מאי בגיטרה אקוסטית HAIRFRED פשוטה וזולה שבריאן שינה והתקין לה מיתרי מתכת ושייף את הגשר שלה כדי שתפיק צליל המזכיר סיטאר. הוא יחזור לכלי הזה שנים גם בהקלטת השיר WHITE QUEEN וגם בהקלטת השיר JEALOUSY לתקליטם השביעי, JAZZ.

החברים לא היו מרוצים מהסאונד, מהביצועים, וכמעט מכל דבר. הוויכוחים היו קולניים והזמן התבזבז. שיר בשם MAD THE SWINE, למשל, הוקלט במלואו אך נזרק מהתקליט ברגע האחרון כי הלהקה, ובעיקר פרדי, לא אהבו את צליל כלי ההקשה והמיקס הסופי. הוא מצא את דרכו החוצה אל הקהל רק בשנת 1991, כצד ב' של סינגל בשם HEADLONG. עוד קורבנות של חדר העריכה היו SILVER SALMON, שיר רוק כסחני בסגנון לד זפלין (שנכתב על ידי טים סטאפל, סולן להקת SMILE המקורית); POLAR BEAR, שיר רך יותר שהגיע עוד מימי להקת SMILE (וגם הוא נכתב על ידי סטאפל); ו-HANGMAN, קטע רוק כבד שהיה בהופעות הלהקה עד שנת 1975 אך מעולם לא ראה אור רשמי בתקליט אולפן (ונחשב לאחד "הגביעים הקדושים" בקרב אספני הלהקה, עד שדלפה הקלטה חיה שלו באיכות טובה שנים רבות לאחר מכן).

השריד היחיד מתקופת SMILE שכן נכנס לתקליט היה DOING ALRIGHT, ששמר על רוח המקור אך זכה לעיבוד מחודש ועוצמתי, כשבפסנתר מנגן הפעם בריאן מאי בעצמו (בחירה מעניינת, לאור העובדה שפרדי מרקיורי היה פסנתרן מחונן והקלידן הראשי של הלהקה, אך מאי הוא זה שהלחין את פתיחת הפסנתר של השיר ולכן ביצע אותה בעצמו באולפן).

אחד השירים הבולטים בתקליט, LIAR, נכתב על ידי פרדי מרקיורי עוד ב-1970 ונקרא במקור LOVER. הוא בוצע על ידי להקתו הקודמת WRECKAGE, אך עבר שדרוג משמעותי לקראת ההקלטה ונחשב לאחד השירים המוקדמים שהציגו את המבנה המורכב ואת ריבוי הקולות שיהפכו לסימן ההיכר של קווין. סביב השיר הזה התפתח ויכוח סוער על קרדיטים, שבסופו נולד חוק ברזל בלהקה: מי שכותב את המילים לשיר, מקבל את הקרדיט הבלעדי עליו. חוק זה נותר בעינו במשך 16 שנים, עד לאלבום THE MIRACLE ב-1989, אז החליטה הלהקה לחלוק את כל הקרדיטים והתמלוגים באופן שווה בין ארבעתם כדי למנוע סכסוכים). נקודה. סימן קריאה!

השראה מסוג אחר הגיעה מהשיר MY FAIRY KING, יצירה מורכבת שסוגרת את צד א' של התקליט והראשונה שהציגה את עולם הפנטזיה הבדוי של פרדי שנקרא RHYE. אחת השורות בשיר אומרת MOTHER MERCURY, LOOK WHAT THEY'VE DONE TO ME. פרדי, ששם משפחתו המקורי היה בולסארה, ראה בזה סימן והחליט לאמץ את השם מרקיורי כשם הבמה הרשמי שלו (פרדי טען מאוחר יותר שהשורה אכן נכתבה על אימו שלו, ג'ר בולסארה). בריאן מאי סיפר מאוחר יותר שזו הייתה הפעם הראשונה שהוא ראה את פרדי עובד על כתיבת מילים עם כל נשמתו, כאילו חייו תלויים בכך.

ואם כבר השראה, המתופף רוג'ר טיילור תרם לתקליט את MODERN TIMES ROCK’N’ROLL, המנון רוק מהיר ועצבני אותו הוא שר בעצמו כסולן ראשי. השיר נשמע בהשפעת COMMUNICATION BREAKDOWN של לד זפלין, שבעצמו "לקח השראה" משיר ישן יותר בשם NERVOUS BREAKDOWN של אדי קוקראן. השראה על השראה...

התקליט היה גמור ומוכן כבר בינואר 1973, אך כאן החל הסיוט האמיתי: אף חברת תקליטים לא הסכימה להוציא אותו. במשך שישה חודשים ארוכים התרוצצו המנהלים בין משרדים וקיבלו תשובות שליליות. התסכול בקרב חברי הלהקה היה עצום. כשהתקליט סוף סוף יצא, הם כבר היו עמוק בתוך כתיבת החומרים לתקליט הבא, QUEEN II, והרגישו שתקליט הבכורה הוא כבר היסטוריה רחוקה. הם פשוט לא התחברו אליו יותר.

גם עטיפת התקליט מספרת סיפור. מאחור, לצד רשימת השירים, נכתב בגאווה: "ואיש לא ניגן בסינטיסייזר". זו הייתה דרישה נחרצת של בריאן מאי (שגובתה על ידי פרדי), שחשש שאנשים יחשבו שצלילי הגיטרה המורכבים והשכבתיים שלו הם תוצאה של מכונה אלקטרונית ולא של נגינתו המבריקה. ג'ון דיקון, מצידו, נרשם על העטיפה כ"דיקון ג'ון" למורת רוחו. המפיק חשב שהיפוך השם יישמע מסתורי יותר. בתקליטים הבאים זה כבר לא יקרה ודיקון דרש להחזיר את שמו המקורי. הקולאז' המרהיב בעטיפה הפנימית הורכב על ידי פרדי ובריאן, כשמעל שמות השירים מופיע צילום של בובת מתופף קטנה, מתנה שרוג'ר טיילור קיבל ממעריץ אנונימי עוד לפני שהלהקה הייתה מפורסמת.

אפילו שם התקליט לא היה מובן מאליו. בין השמות שנשקלו ונפסלו היו DEARY ME (ביטוי שהמפיק רוי תומאס בייקר אהב לומר) והשם הביזארי TOP FAX, PIX AND INFO. בסוף, היומרני, הקצר והקולע מכולם ניצח: QUEEN.

מעבר לאוקיינוס, מגזין רולינג סטון האמריקאי זיהה את הפוטנציאל המפלצתי. בביקורת מהללת, חזה המבקר גורדון פלטצ'ר שקווין עומדת להיות הלד זפלין הבאה: "השמועות אומרות שקווין תוכתר בקרוב כ'לד זפלין החדשה', שזה אירוע שבוודאי יתאים למבקר הזה מצוין. אין ספק שלרביעייה האנגלית הפ'אנקית והאנרגטית הזו יש את כל הכלים שחבריה צריכים כדי לתבוע את כס מלכות ההבי-מטאל של זפלין ומעבר לכך - להפוך לכוח משפיע באמת בעולם הרוק. אלבום הבכורה שלהם מעולה.

האנלוגיה של זפלין לא אמורה לרמוז שהמוזיקה של קווין כמעט מבוססת בלוז כמו התוכן של תקליטי זפלין הראשונים. לא, השירים שלהם הם יותר ברוח להקת המי, רוק ישר קדימה עם עיבודים חותכים וקשוחים שמתארים את הרגעים הטובים ביותר של WHO'S NEXT ו-QUADROPHENIS. עם זאת, יש רמה מסוימת של אינטליגנציה שבה המופע מוצג, שפיות מובנית שמתקיימת לצד הזעם המטורף שנותן לי את הרושם שללהקה היו כנראה הרבה תקליטי להקת יס על הפטיפונים שלה בשלוש השנים בהן האלבום הזה התגבש.

כוח אדם: בריאן מאי מנגן בגיטרה, ואם זה נראה כאילו הוא באמת יודע את הפרטים הקטנים של הכלי שלו, יש לכך סיבה טובה. הוא הכין את הכלי בעצמו, מעץ שמצא באח בת 100 שנה. ובמקום שבדרך כלל הייתם מצפים למצוא חורים בצליל של להקה בת שלושה חלקים, במקום זאת תמצאו את מאי עושה שימוש מצוין בתכונות החשמליות של הכלי שלו.

לזמר, פרדי מרקיורי, יש קול חזק ויציב שלעולם לא חסר כוח וסמכות. הוא מתמודד עם מגוון רחב של מטלות ווקאליות, אף פעם לא מאבד את אווירת השחצנות והיהירות המלכותית שלו. בואו נגיד שהתוצר של המתופף רוג'ר מדוז טיילור והבסיסט דיקון ג'ון הוא הר געש קולי אדיר שהתפרצותו גורמת לכדור הארץ לרעוד.

יש שיר באלבום (מזכיר להפליא את COMMUNICATION BREAKDOWN של זפלין) בשם MODERN TIMES ROCK'N'ROLL וזו בדיוק המוזיקה של קווין. הם הראשונים מתוך גל חדש לגמרי של רוקרים אנגליים, והכי כדאי לכם ללמוד לאהוב אותם עכשיו כי הם כאן כדי להישאר. התקליט הזה אדיר".

וכך, כנגד כל הסיכויים, נולד תקליט בכורה שהניח את היסודות לאחת הלהקות הגדולות והמשפיעות בהיסטוריה. וזה היה רק קצה הקרחון, או כפי שרמז הקטע האינסטרומנטלי הקצרצר שסגר את התקליט, SEVEN SEAS OF RHYE (שהוקלט בגרסתו הקצרה והאינסטרומנטלית באלבום זה פשוט משום שהלהקה עדיין לא סיימה לכתוב אותו) - הצצה קטנה לעולם שלם של קסם שעתיד היה להתפרץ במלוא הדרו שנה מאוחר יותר באלבום הבא, בו הקטע ישלים את מילותיו ויהפוך ללהיט הראשון של הלהקה בטופ-10 הבריטי. המלכה עלתה על כסאה.

המצלמה נדרכה, הפלאשים נורו: ב-13 ביולי בשנת 1981 יצא התקליטון השלישי של להקת דוראן דוראן, עם השיר GIRLS ON FILM.

התאריך הוא 13 ביולי 1981. בריטניה מתעוררת לעוד יום תחת שלטונה של מרגרט תאצ'ר. האווירה הכללית עדיין סוחבת את האפרוריות של שנות השבעים המאוחרות, שנים של מוזיקת פאנק זועמת, בגדים שחורים ודאגה כללית מהמצב (ואף מהומות גזע ואבטלה גואה ברחבי המדינה). אבל מתחת לפני השטח, משהו חדש, צבעוני ומלהיב מבעבע. מרד של ממש, לא רק פוליטי אלא אסתטי. מעמד הפועלים הבריטי, שחיפש דרך לברוח מהמציאות הקודרת, מצא מפלט באופנה צבעונית ומוזיקה קצבית.

בלונדון, מועדונים כמו ה-BLITZ שנוהל על ידי אושיות חיי הלילה סטיב סטריינג' וראסטי איגן, היו המרכז של תנועה חדשה שזכתה לכינוי "הרומנטיקנים החדשים". על רחבות הריקודים שלטו דיסקו אירופאי נוצץ, צלילים ראשונים של היפ הופ שהגיעו מעבר לאוקיינוס ומוזיקת נשמה עשירה. אייקוני סטייל כמו בריאן פרי ודיוויד בואי הפכו למודלים לחיקוי, והוכיחו שגברים יכולים להיות גנדרנים, מאופרים ומרגשים. והכלי המרכזי במהפכה הזו היה הסינתיסייזר, שהדיח את הגיטרה הבועטת של הפאנק והפך למלך החדש של הפופ.

בתוך כל ההמולה הזו, בעיר התעשייתית בירמינגהם, הרחק מהסצנה הלונדונית, התגבשה לה חמישייה שתהפוך לאחד מעמודי התווך של העשור החדש: דוראן דוראן (שנקראה על שם דמות הנבל מהסרט הפסיכדלי ברברלה משנת 1968).

"כל הסצנה בלונדון נראתה לנו מאוד שטחית", סיפר שנים לאחר מכן הקלידן ניק רודס, המוח האסתטי של הלהקה. "בבירמינגהם, אנשים חיכו בקוצר רוח לסופי השבוע כדי שיוכלו להתלבש במיטב מחלצותיהם וללכת למקום כמו ה-RUM RUNNER, שהיה המועדון היפהפה שלנו, ושבעליו, האחים פול ומייקל ברו, הפכו בהמשך למנהלי הלהקה ולפטרונים שלה. והיית רואה שם את כולם – פקידי משרד, פועלי מפעל, סטודנטים. האווירה הייתה טעונה בחשמל". הבסיסט ג'ון טיילור, היפה והשקט, היטיב להגדיר את הסאונד שחיפשו: "מה שאנחנו עושים זה בעצם דיסקו לבן אירופאי, מעין הכלאה בין האנרגיה הפאנקיסטית של הסקס פיסטולס לגרוב הבס של להקת שיק".

הם לא רצו להיות עוד להקת סינטיסייזרים. הייתה להם שאיפה גדולה יותר. "מה שרצינו לעשות", הסביר רודס, "היה פשוט לאסוף את כל האלמנטים שאהבנו מסוגי מוזיקה שונים. דיסקו זה דבר די טוב בפני עצמו, אבל הרבה פעמים השירה פשוט הורסת את כל העסק. לנו יש קווי מלודיה חזקים באמת. אני חושב שזה משהו שהיה חסר לדיסקו. באופן כללי, מנגינות היו חסרות בנוף המוזיקלי בשנתיים האחרונות".

אבל בתחילת הדרך, החזון הגדול הזה נתקל במכשול משמעותי: לא היו להם מספיק שירים, וחשוב מכך, לא היה להם סולן. בספרו האוטוביוגרפי, חושף הגיטריסט אנדי טיילור את הרגעים הראשונים והמגומגמים: "היה ברור שהם רוצים מישהו שיודע לנגן בגיטרה במגוון רחב של סגנונות. אבל מהר מאוד גיליתי שהרפרטואר שלהם לא ממש מפותח. לא היו להם שירים גמורים, אבל היה להם יהלום קטן אחד, שהיה הפזמון של GIRLS ON FILM, ולניק היה תפקיד קלידים קטן שהתחבר לזה. אפשר היה לשמוע מיד שיש פה משהו מיוחד".

אנדי טיילור ממשיך ומשחזר את השיחה הגורלית: "אני זוכר שניק אמר לי, 'זה אחד הקטעים שיש לנו, ואנחנו באמת חושבים שזה יהיה להיט'. ואז הוא שר את השורה, 'בנות בסרט, בנות בסרט', וידעתי שזה מגניב. שאלתי מי כתב את זה, והתברר שזה היה הזמר הקודם שלהם, אנדי וויקט, שנאמר לי שהוא 'בחופשה'. במציאות, וויקט כבר עזב את הלהקה, אך לא לפני שהקליט איתם קלטת דמו ב-1979 שכללה את המלודיה הראשונית לשיר, ומה שהם שכחו לציין זה שלא היה להם זמר בכלל. קטע הפזמון הזעיר הזה היה השריד היחיד מההרכב הקודם. בהמשך, כמובן, היינו צריכים להתמודד עם וויקט כשהשיר יצא באופן מסחרי וזכה להצלחה". וויקט בסופו של דבר קיבל תשלום חד-פעמי של 600 ליש"ט על תרומתו לשיר, תוך ויתור על זכויות היוצרים שלו.

הלהקה הייתה צריכה סולן, ומהר. ואז, כמו בסצנה מסרט הוליוודי, הוא נכנס. "ישבנו כולנו ב-RUM RUNNER כשנכנס פנימה בחור גבוה ויפה תואר עם רגליים ארוכות, שלבש מכנסיים מנומרים בצבע ורוד והרבה מאוד ביטחון עצמי", נזכר אנדי טיילור. "'שלום, אני סיימון לה בון', הוא אמר במבטא דרומי. הדבר הראשון שחשבתי היה, 'אלוהים אדירים – הוא נראה בדיוק כמו אלוויס!' חיבבנו אותו מיד".

ההתלהבות רק גברה כשגילו שהוא לא רק פנים יפות. לה בון הביא איתו מחברת שירים בכתב ידו (שהייתה מלאה בשירים שכתב כשהיה סטודנט לדרמה באוניברסיטת בירמינגהם). "המחברת הזו התבררה כמנורת אלאדין של ממש", כתב טיילור, "היא הכילה את כל המילים שיכולנו אי פעם לחלום עליהן. זה היה, עבורי, הרגע המכונן של דוראן דוראן, הרגע שבו סיימון שלף את ספר המילים הקטן הזה".

החיבור היה מיידי. הלהקה התרשמה מהקלות שבה סיימון שר לתוך מיקרופון ונע בטבעיות. הוא ביקש מהם לנגן את אחד הקטעים האינסטרומנטליים שלהם, הקשיב בריכוז, ואז התאים לו מיד שיר מהמחברת שלו שנקרא "קול הרעם" (שיר שהפך לרצועה השלישית באלבום הבכורה שלהם). המנגינה הייתה של אנדי טיילור, שנותר המום מההתאמה המושלמת בין המילים ללחן שלו. היה ברור שלסיימון לה בון יש אוזן חדה לפופ מסחרי. הם השמיעו לו את הריף של GIRLS ON FILM והוא מיד החל לעבד אותו מחדש, בונה סביבו בתים וגשר. כבונוס נוסף, הוא סיפר להם שהוא מעריץ את להקת SIMPLE MINDS, להקה שגם ג'ון טיילור וניק רודס העריצו. זה חתם את העסקה. ג'ון טיילור פנה ללה בון ואמר לו, "טוב, אתה בלהקה. יש לנו הופעה בעוד ארבעה שבועות". באותו לילה, כתב הבסיסט בהתרגשות ביומנו: "סוף סוף יש לנו זמר! הכוכב כאן!".

עם סולן כריזמטי ופזמון קליט, השיר GIRLS ON FILM קיבל חיים חדשים. המילים שכתב לה בון הפכו את השיר לביקורת חדה על עולם האופנה והניצול של דוגמניות, שנאלצות להתמודד עם סביבת צילומים תזזיתית שבה הן הופכות לאובייקט עבור ההמונים. כדי להעצים את המסר, הלהקה שילבה בתחילת השיר את צליל המצלמה האייקוני של מצלמת NIKON - סאונד שהפך לאחד המזוהים ביותר עם התקופה.

אך גולת הכותרת, והסיבה העיקרית שהשיר הפך לסנסציה, הייתה הקליפ הפרובוקטיבי. לצורך המשימה גויסו צמד הבמאים המוערך גודלי וקרים (חברים לשעבר בלהקת 10CC), שיצרו סרטון נועז, צבעוני וחסר עכבות באולפני שפרטון שבאנגליה. הקליפ, שדימה סט צילומים פרוע, ונועד במקור להקרנה על מסכי וידאו במועדוני לילה או לשידור בערוץ הפלייבוי, כלל סצנות של היאבקות בבוץ, דוגמניות בלבוש מינימלי, ורמיזות מיניות שלא השאירו הרבה מקום לדמיון. העירום החלקי והאווירה הכללית היו יותר מדי עבור ערוץ המוזיקה החדש MTV, שהושק בארצות הברית בדיוק באותו הקיץ (באחד באוגוסט 1981), שהזדרז לצנזר אותו או לשדר גרסה ערוכה בכבדות (גרסת היום של MTV השמיטה את כל סצנות העירום). כמובן, האיסור רק הגביר את הסקרנות והפך את הקליפ לאירוע שכל נער ונערה רצו לראות.

כך, GIRLS ON FILM לא היה רק התקליטון השלישי של דוראן דוראן. הוא היה ממוקד עדשה. הוא שילב בין מלודיות פופ ממכרות, סאונד סינטיסייזר חדשני, ביקורת חברתית ואסתטיקה ויזואלית פורצת דרך. הוא הציג לעולם להקה שידעה בדיוק איך להיראות, איך להישמע ואיך להשתמש במדיום החדש של הוידאו קליפ כדי לכבוש את העולם, תופעה שזכתה מאוחר יותר באמריקה לכינוי "הפלישה הבריטית השנייה". המצלמה נדרכה, והשאר, כמו שאומרים, היסטוריה. קליק!

כשג'נסיס באים נגד מטיפי הדת. ב-13 ביולי 1992, בעידן שבו להקת ג'נסיס כבר מילאה אצטדיונים והייתה אחת הלהקות הגדולות בעולם, יצא לרדיו סינגל חדש ושונה עם השם הלועזי והקליט JESUS HE KNOWS ME. זה לא היה עוד בלדת אהבה או המנון פופ קלאסי. הפעם, הלהקה כיוונה את התותחים הכבדים שלה לעבר אחת התופעות היותר שנויות במחלוקת של התקופה באמריקה: מטיפי הטלוויזיה, או כפי שהם מוכרים, הטלוויזיוניסטים.

השיר נולד בתקופה שבה הכותרות בארצות הברית היו מלאות בסיפורים על מטיפים כריזמטיים שהשתמשו במסך הקטן כדי לצבור הון עתק. שמות כמו ג'ים בייקר, רוברט טילטון ובני הין הפכו לשמות מוכרים בכל בית, ולאו דווקא מהסיבות הנכונות. אותם מטיפים היו תחת חקירות פדרליות בחשד שהבטיחו למאמיניהם גאולה כלכלית, ריפוי ממחלות והצלחה בחיים, כל זאת בתמורה לתרומות נדיבות היישר לחשבון הבנק הפרטי שלהם. דמות בולטת נוספת שריחפה מעל השיר היא המטיף אורל רוברטס, שבאחת הפרשות הידועות לשמצה איים על צופיו בשנת 1987 שאם לא יתרמו לו 8 מיליון דולר עד תאריך מסוים, אלוהים "ייקח אותו הביתה" (כלומר, יהרוג אותו). בייקר, למשל, הסתבך בפרשיית מין והונאה שהובילה למאסרו. טילטון נחשף כמי שזורק לפח את בקשות התפילה של הצופים לאחר שהוציא מתוכן את הכסף. הבטחות לשגשוג ועושר הפכו למוצר צריכה, והאמונה נמכרה לפי דרישה.

אל תוך הכאוס הזה צללו חברי ג'נסיס עם הומור בריטי חד וביקורת נוקבת. הקליפ של השיר, שהפך לקלאסיקה בפני עצמה והיה מועמד לפרס בשנת 1993, אך לא זכה בו בפרס BRIT לקליפ הבריטי של השנה, הוא יצירת מופת סאטירית. במרכזו ניצב הסולן והמתופף, פיל קולינס, כשהוא מגלם דמות של מטיף טלוויזיוני חלקלק, לבוש בחליפה זוהרת, שחי חיי פאר של מיליונר בזכות התמימות והתרומות של צופיו. קולינס, בכישרון משחק קומי אדיר, מציג את כל הקלישאות: הוא מניח ידיים על המסך ומבטיח לצופים "לגעת" בהם דרך המרקע, הוא טובל מאמינים בבריכת שחייה מפוארת שהיא כביכול "מים קדושים", ומסביבו עדת מעריצים היסטרית. לאורך הקליפ מוצג בתחתית המסך מונה תרומות פיקטיבי שהולך ומטפס במהירות לסכומי עתק, וכן מספר טלפון שמתחיל ב-1-555. בקליפ מופיעים גם שני חברי הלהקה האחרים, הקלידן טוני בנקס והגיטריסט מייק ראת'רפורד, בתפקידי אורח קומיים כמטיפים עמיתים, מה שמוסיף רובד נוסף של גיחוך למעמד.

אף שקולינס והלהקה ירו לכל הכיוונים, הייתה מטרה ספציפית אחת על הכוונת: המטיף ארנסט אנג'לי. אנג'לי היה דמות ידועה, שהוביל תוכנית פופולרית בה לימד על "ריפוי באמונה" וקידם את "בשורת השגשוג", תורה שנויה במחלוקת הגורסת כי האל רוצה שמאמיניו יהיו עשירים. הטקסט של השיר עצמו מדגיש את הצביעות הזו בשורות מחודדות כמו: "אלוהים ידאג לך, אם תעשה כדבריי, אבל אל תעשה כמוני". קולינס אימץ בקליפ כמה מהמניירות המוכרות של אנג'לי. באופן אירוני, שנים מאוחר יותר, בשנת 2007, אנג'לי הסתבך פעם נוספת כשטען שתפילותיו יכולות לרפא איידס בדרום אפריקה, מה שעורר סערה בינלאומית. ומה חשב אנג'לי על השיר של ג'נסיס?

בספרו האוטוביוגרפי, מייק ראת'רפורד שפך אור על ההשראה הישירה לשיר: "הטלוויזיוניסטים האמריקאים היו תופעה לוהטת באותה תקופה, הם מילאו את ערוצי הטלוויזיה, וזה בדיוק מה שהשיר בא לעשות, לחשוף את הנוכלים שבהם. לאחד המטיפים הבולטים הייתה תוכנית ביום שישי בערב והוא אמר לצופיו שזהו רצון האל שעד יום שני הם יתרמו לו חמישה מיליון דולר. רק אלוהים יודע איך, אבל הוא הצליח לגייס את הסכום. לאחר מכן נפתחה חקירה ענקית שחשפה שימוש בסמים, פרשיות מין עם קטינים ושאר מעשים מלוכלכים שמומנו על ידי אותם מיליונים".

התהליך היצירתי של השיר היה ספונטני למדי, כפי שהסביר הקלידן טוני בנקס: "פיל התחיל לנגן מקצב תופים מהיר מאוד באולפן, ואני פשוט התחלתי לנגן מעליו רצף של אקורדים. הפתיחה המוזיקלית של השיר, שהגיעה לאחר מכן, תוכננה במכוון להישמע כמו הפתיחים הדרמטיים והראוותניים של תוכניות האירוח הדתיות. הביט המוכר ששומעים בתחילת השיר לא היה שם בהתחלה, הוא הגיע מאוחר יותר. התחלתי לנגן את מקצב הרגאיי ששומעים בקטע האמצעי כי הוא התאים לקצב של התופים. כך נוצר לנו החלק המרכזי של השיר, והפתיחה פשוט צמחה מתוך זה. אני חושב שזה עבד די טוב בסופו של דבר".

ב-13 ביולי בשנת 1985 נערכו מופעי לייב אייד למען הרעבים באתיופיה. היה זה אחד המופעים החשובים בהיסטוריה, מבחינה פילנטרופית, אשר שודר במקביל לכ-1.9 מיליארד צופים ברחבי כ-150 מדינות, והצליח לגייס למעלה מ-127 מיליון דולר. היו אמנים שזכו שם לתהילת עולם והיו שספגו מפח נפש.

ההופעות נערכו במקביל בלונדון (באצטדיון וומבלי מול כ-72,000 צופים) ובפילדלפיה (באצטדיון JFK מול כ-89,000 צופים). חלק מהאמנים נתנו הופעות מרשימות ביותר (כמו להקת קווין, נטולת האפקטים הבימתיים אך עתירת הכריזמה והדיוק, ש-20 דקות ההופעה שלה נבחרו מאוחר יותר בסקרים רבים כ"הופעת הרוק החיה הטובה ביותר בכל הזמנים") וחלק נתנו הופעות מבישות ביותר (כמו האיחוד של לד זפלין עם פיל קולינס ומתופף להקת 'שיק' טוני תומפסון, הופעה שסבלה מחוסר חזרות משווע, זיופים ובעיות סאונד קשות).

מנהלו של אריק קלפטון, רוג'ר פורסטר, אמר אז: "נראה כי יש מוטיב לא טהור לשבעים וחמישה אחוזים מהאמנים המופיעים שם. הם שכחו מה היא המטרה ורק מציבים דרישות מבחינת זמן הופעה, עם מי הם רוצים לנגן, עם מי אינם רוצים לנגן, אחרי מי אינם רוצים לעלות לבמה ועוד שטויות". בוב גלדוף, שאירגן את ההפקה הזו, נאלץ לדחות שמות ידועים כמו להקות פורינר ויס. הוא גם עשה הכל כדי שכל השירותים שניתנו לאומנים וצוות ההפקה, אם זה חדרי מלון, אוכל, הסעות, ציוד הגברה ועוד - לא יעלה מכיסו אלא ינתן כתרומה למאמץ.

"הלוגיסטיקה של הדבר הזה מדהימה", אמר בוב גלדוף, "אבל אנו נוטים לשכוח, בתוך כל הבלגאן וההתרגשות במה מדובר, וזה אמור להיות דבר שמסוגל לגייס הרבה כסף כדי להאכיל הרבה אנשים". באותו יום, אגב, איבד גלדוף את שלוותו בראיון ל-BBC, דפק על השולחן וצעק למנחה בשידור חי: "רק תן לנו את הכסף המזורגג שלך!" - התפרצות שהובילה באופן אירוני לזינוק מיידי ועצום בקצב התרומות הטלפוניות.

אחד הנעדרים הבולטים היה בילי ג'ואל שהחליט להתקפל אחרי שגלדוף התעקש כי ינגן לבד בפסנתר על הבמה. מנהלו של ג'ואל סירב בטענה כי אי אפשר לעשות זאת במופע בסדר גודל שכזה וזה לא הוגן לו ולמעריציו שיעלה לבדו אחרי הופעת רוק של אמן אחר עם להקה. גם ברוס ספרינגסטין החליט לא להגיע כי לא רצה לבטל חופשה של חברי להקתו בשביל זה - החלטה שעליה התחרט עמוקות שנים מאוחר יותר, והודה שהייתה טעות היסטורית.

נעדרים בולטים נוספים היו פרינס שהסתפק בשליחת קליפ מוקלט מראש, ומייקל ג'קסון שהיה עמוק בהתחייבויות עסקיות ואולפניות באותה עת. את האירוע באנגליה פתחה להקת סטאטוס קוו, שבחרו לפתוח, באופן סמלי ומושלם לאירוע חובק עולם, עם הלהיט ROCKIN' ALL OVER THE WORLD. גיטריסט הלהקה והזמר, פרנסיס רוסי: "להקות הן יצורים מצחיקים, תמיד רוצים להופיע אחרונים. היו המון מריבות, מי יופיע ראשון. אז עלינו ראשונים וכולם ראו אותנו. רבים אחרים שהתקוטטו בעניין, ירו לעצמם ברגל. ברגע שסיימנו, ראינו אחרים מקללים שהם לא פתחו את המופע".

מאחורי הקלעים היה אפשר לראות אמנים רבים כשהם יחדיו, ברגעים נדירים. כמו למשל הרגע בו אריק קלפטון, ג'ימי פייג', רוברט פלאנט, פיל קולינס, בוב דילן, טום פטי ורון ווד ישבו יחדיו ושוחחו. פלאנט מיהר להגיד שם כי מדרגות לרקיע אינו השיר בשבילו הוא התאחד עם להקתו לאירוע והוא מעדיף שישימו לב יותר לשיר 'קאשמיר'. פול מקרטני ודייויד בואי התחבקו ארוכות והצטלמו לתקשורת בעוד להקתו של אלטון ג'ון התחממה לקראת תחילת המופע שלו. סטינג נראה גם הוא עם חברתו, טרודי, ומיהר להכריז כי 'הכי אהבתי את ההופעה של קווין'. אז הוא ניגש לבריאן מאי כדי לספר לו על כך. בינתיים נראה פרדי מרקיורי משוחח בהנאה עם סולן יו 2, בונו, שהופעת להקתו באירוע זה היוותה נקודת מפנה בקריירה שלהם והזניקה אותם למעמד של כוכבי על עולמיים.

אז נראה בוב גלדוף רץ בהיסטריה ביניהם ונובח כי 'הבמאים המפגרים בפילדלפיה שידרו מיד בהתחלה בחורה עירומה בקהל. מה נסגר איתם? הם לא מבינים שהרוסים יכבו מיד את הטלוויזיה ולא יתרמו דבר בגלל זה?'. רבים קיוו כי שלושת הביטלס יאחדו כוחות על הבמה, עם ג'וליאן לנון במקום אביו - אך זה לא קרה (בסופו של דבר הופיע פול מקרטני לבדו וביצע את השיר LET IT BE, אך נאלץ לשיר את שתי הדקות הראשונות ללא מיקרופון שעבד בשל תקלה טכנית מביכה).

מה עוד היה שם, למשל? בוב דילן בסט אקוסטי עם קית' ריצ'רדס ורון ווד, במהלכו עורר דילן סערה תקשורתית כשהציע מהבמה שחלק מהכסף ייתרם גם לחקלאים האמריקאים שנקלעו לחובות קשים - אמירה שהכעיסה מאוד את גלדוף, אך הובילה להקמת מופע ה-FARM AID חודשיים לאחר מכן. חברי זפלין הנותרים לראשונה על במה מזה חמש שנים ועם פיל קולינס, שגנב למתופף הנוסף ברגע הזה את ההצגה. ראוי לציין שקולינס רשם היסטוריה באותו יום כשהיה האמן היחיד שהופיע בשתי היבשות: הוא פתח את היום בהופעה בוומבלי, טס במסוק לנמל התעופה הית'רו, עבר לטיסת קונקורד המהירה משמעותית מטיסה רגילה, והגיע היישר לפילדלפיה כדי לתופף גם שם.

גם קרוסבי, סטילס, נאש ויאנג התאחדו ביום זה אבל קולותיהם לא התאחדו לגמרי איתם. ואלביס קוסטלו, שקיבל דקות ספורות בלבד, העדיף, מכל הקטלוג הגדול שלו, לבצע דווקא את שיר הביטלס על כל שאתם זקוקים לו זו אהבה. זה אחר זה עלו לבמות, בשני מקומות שונים בעולם, אמני רוק קלאסי ולצידם אמנים עדכניים, מסונטזים, מנופחי שיער ומצועצעי לבוש. ההפקה הוכתרה כהצלחה אדירה ובוב גלדוף קיבל את התואר סיר מהמלוכה, מבלי שרבים ידעו כי גם התנהג לא בסדר (בין אם בשל איומים ופרובוקציות שהפעיל על אמנים כדי שיופיעו, או בשל הביקורות הקשות שספג בדיעבד על כך שחלק מהמיליונים שגויסו הגיעו בסופו של דבר לידי ממשלת אתיופיה ושימשו לרכישת נשק במקום להאכיל רעבים).

מה סיפרו האמנים שהופיעו, בספריהם על לייב אייד?

גיזר באטלר (הבסיסט של בלאק סאבאת') בספרו: "בתחילת 1985, חישבתי את הסיכויים, של בלאק סאבאת' המקורית לחזור להופיע, כבלתי אפשריים. אז ראיתי את תמונות איומות של ילדים מורעבים באפריקה מוכת הרעב, ושבוב גלדוף הרכיב כמה קונצרטים לגיוס כספים. אז טלפנתי למנהל הלהקה, דון ארדן, דון ארדן והצעתי שארבעתנו נתאחד שוב למען הצדקה. הדבר הראשון שדון אמר לי היה, 'אתה לא עושה את זה. הם לא ישלמו לכם'. השבתי, 'זה לצדקה, דון. להעלאת המודעות וגיוס המון כסף לאנשים מורעבים באתיופיה'. אבל צדקה לא הייתה קיימת בעולמו של דון. בנוסף, מערכת היחסים שלו עם שרון (בתו וגם אשתו של זמר הלהקה, אוזי אוסבורן) הגיעה לרמות רעילות חדשות.

השמועות אומרות ששרון ניסתה להכניס את אוזי ללייב אייד כאמן סולו, אבל המארגנים לא היו מעוניינים. עם זאת, כאשר גלדוף הבין ברגע האחרון שלאין לו להקות מטאל מעורבות בסיפור, הוא שאל אם נוכל להופיע בפילדלפיה. טוני (איומי הגיטריסט) נרתע, אבל ביל (וורד המתופף) ואוזי היו להוטים, אז אמרנו לגלדוף שנהיה שם. הייתה לנו רק חזרה אחת, שלא באמת הייתה חזרה. יום קודם לכן, הוגש לאוזי כתב תביעה מדון, באמצע ראיון חי. דון איים לנקוט בצעדים משפטיים אם אוזי יופיע תחת בלאק סאבאת', אבל אוזי - או יותר נכון שרון - פשוט התעלמו ממנו.

כולנו הסתדרנו כי ידענו שזה יהיה רק איחוד חד פעמי. למעשה, בילינו את רוב זמן החזרות שלנו בהעלאת זיכרונות. ביום של ההופעה, היינו כמו החוליגנים שהרסו את המסיבה. הלהקה היחידה שבאמת הסתדרנו איתה הייתה הפריטנדרס. כריסי היינד הגיעה לבד לאצטדיון, אבל חלקנו אוטו הסעות עם השאר. אוזי כל הזמן אמר, 'איפה כריסי? לביל המתופף יש קעקוע של הפנים שלה על התחת שלו'. הם נראו מבולבלים לחלוטין, לא ידעו אם אוזי מספר את האמת או לא (הוא שיקר!).

בגלל שהיינו תוספת של הרגע האחרון, הם דחסו אותנו ב-9:55 בבוקר – בין בילי אושן ל-RUN DMC. אני יודע שזה היה לצדקה, אבל זה לא היה מיקום נהדר להופיע בו, בין שני אלו. אני חושב שהופענו די טוב. למעשה, אני לא זוכר הרבה מהביצועים שלנו. הספקנו לנגן רק שלושה שירים. לא עשינו כמו להקת קווין וגנבנו את ההצגה, אבל אני חושב שיצאנו מזה בסדר".

אוזי אוסבורן (הזמר של בלאק סאבאת') בספרו: "אם להיות בכנות אתכם, הייתי לחוץ לגבי לייב אייד. לא דיברתי עם טוני במשך שנים, אז זה לא היה בדיוק המצב הכי נוח. ואז המארגנים שמו אותנו בין בילי אושן וה- FOUR FUCKING TOPS, בשעה עשר בבוקר. אני לא יודע מה הם חשבו. זה לא התחיל טוב. כשהייתי בלובי של המלון, לפני ההופעה, בחור ניגש אליי ואמר, 'היי, אוזי, אפשר לצלם?' ואני אמרתי, 'בטח, כן' ואז הבחור אמר, 'מצטער, אני חייב לעשות את זה', והגיש לי תביעה. זה היה מחמי, דון ארדן. הוא תבע אותי - לפני הופעת צדקה מזוינת.

כשכולם מאחורי הקלעים שמעו על התביעה - אחד מאנשי הצוות הטכני ניגש אליי ואמר, 'הוא די טיפוס, דון ארדן שלך, לא?' 'למה אתה מתכוון?' שאלתי אותו. 'הוא אמר שעטיפת התקליט BORN AGAIN מזכירה לו את הנכדים שלו'. אם לא ראיתם את העטיפה הזו - BORN AGAIN היה האלבום השלישי של בלאק סאבאת'

אחרי שעזבתי - זה עם תינוק שדון עם ניבים וטפרים. איזה דבר לא יאמן להגיד!

מצד אחד, הביצוע שלנו בלייב אייד היה טוב אבל מצד שני, הכל היה קצת מביך. בתור התחלה, עדיין הייתי בעודף משקל - בסרטון, אני בגודל של כוכב לכת. כמו כן, בשש השנים שחלפו מאז עזבתי את הלהקה, הפכתי לסלבריטאי באמריקה, בעוד בלאק סאבאת' הלכה לכיוון השני. אז קיבלתי יחס מועדף, למרות שאני לא ביקשתי את זה. אבל לא טיפלתי בזה בחן רב, כי האגו של כוכב הרוק המעורפל שלי יצא משליטה. עמוק בפנים, חלק ממני רצה לומר להם, 'פיטרתם אותי ועכשיו אני לא צריך אתכם, אז לכו לעזאזל'. במבט לאחור עכשיו, כל מה שאני יכול לחשוב הוא, למה הייתי כזה? למה הייתי צריך להיות כזה אידיוט?".

טוני איומי (הגיטריסט של בלאק סאבאת') בספרו: "הייתי באמצע הכנת האלבום שלי כשביקשו מאיתנו להופיע בהופעה ענקית. כל האנשים האלה עשו את זה וזה היה למטרה טובה מאוד. אמרתי: 'נשמע טוב. בואו נעשה את זה'. אז חזרנו יחד להופעה חד פעמית בלייב אייד בפילדלפיה. הסתדרנו טוב כשהתראינו שם ואני חושב שכולנו קיווינו שזה יקרה. הארגון הציע לנו משבצת זמן במתקן חזרות. הגענו לחלל והיינו אמורים לעשות חזרות לשלושה שירים אבל היינו שם ופטפטנו. לא הייתה ממש חזרה, באמת. בחורה נכנסה ועמדה מאחור והתבוננה. אז אמרתי למישהו: 'אתה יכול להגיד לה שזו חזרה פרטית?' כי לא ידעתי מי זו. היא צבעה את שיערה לכהה ולא נראתה כמו מדונה, אבל זו הייתה מדונה והיא לא הייתה מאוד מרוצה מכך שהושלכה החוצה.

משם חזרנו לבר והשתכרנו כהוגן. למחרת היינו בשעה כמו עשר בבוקר. היה לי הנגאובר נוראי אז שמתי את המשקפיים הכהים שלי. היינו מודעים לחשיבות האירוע, אבל זה נגמר מאוד. בינתיים, דון ארדן שיגר לאוזי תביעה, כי הוא חשב שאנחנו הולכים להתאחד שוב ושרון היא שתנהל אותנו. דון רצה לעצור כל דבר שקורה, כי הוא טען שהוא ניהל אותי ושאין סיכוי שנעשה משהו בלעדיו. התביעה הזו העכירה קצת את האווירה שלנו בלייב אייד. אני לא יודע אם לייב אייד באמת הציל אנשים. אתה עושה את הדבר, הם מגייסים את הכסף ומה קורה אז? הם קונים את האוכל או מה שהם צריכים, אבל אתה אף פעם לא 100 אחוז בטוח מי מקבל מה. אבל אני חושב שזה היה דבר טוב לעשות בכל מקרה. נושא החזרה להיות ביחד כלהקה אפילו לא עלה. עליתי על המטוס חזרה הביתה ולא ראיתי אותם שוב במשך שנים".

ג'ון אילזלי (הבסיסט של דייר סטרייטס) בספרו: "זה היה כבוד להתבקש לעמוד בראש אירוע כשהיו כל כך הרבה שמות ענקיים אחרים בסצנת המוזיקה הבריטית באותה תקופה. הבעיה הייתה שהיינו אמורים להופיע בקרבת מקום כשכל הכרטיסים נמכרו חודשים לפני כן. האם נאכזב את מעריצינו הנאמנים, או שנסרב

להוסיף את קולנו לפנייה עולמית שמטרתה להקל על סבל נרחב? נראה שלא הייתה תשובה. גלדוף היה, במקרה שלנו, כמו רוטוויילר בטירוף. הוא אדם שקשה מאוד להגיד לו לא. העקשנות והתשוקה שלו למטרה הייתה שטנית ומלאכית בבת אחת. לייב אייד היה הישג מדהים של ארגון כשהמרכיבים העיקריים שלו מבוצעים תוך מספר שבועות בלבד, ורובם על ידי אירי אחד מאוד עקשן. בסוף הסכמנו להופיע אחר הצהריים.

אחרי בדיקת הסאונד שלנו בארנה, עברנו את החניון אל אצטדיון וומבלי והופענו בין U2 ללהקת קווין, מבצעים את MONEY FOR NOTHING עם סטינג. אולי לא היינו מובילים, אבל עשינו סט ארוך ביותר, בערך עשרים

דקות בסך הכל, ובידיעה שיש קרוב למיליארד אנשים שצופים בזה בטלוויזיה. ביליון! זה היה בערך חמישית מאוכלוסיית כדור הארץ. כמובן שהיינו מתוחים כשהלכנו על הבמה הזו, לא מעט בגלל שלא הייתה בדיקת סאונד. פשוט המשכנו, התחברנו, ובקושי משכתי את הרצועה של הגיטרה שלי על כתפי כשסטינג התחיל לשיר 'אני רוצה את ה-MTV שלי'. לייב אייד היה הישג לוגיסטי מהמעלה הראשונה. אני פשוט מאוד שמח שהופענו קודם ולא אחרי להקת קווין. ההופעה שלהם גנבה את ההצגה. מודעים לכך שזה עתה השתתפנו באירוע היסטורי גדול, זו הייתה תחושה מוזרה כאשר, חצי שעה לאחר מכן, יצאנו מאחור וחצינו את החניון בחזרה לארנה".

בוב גלדוף צוטט כאומר שהוא מרגיש שלקווין היה את הסאונד הטוב ביותר והיא נתנה את הביצועים הטובים ביותר של האירוע כולו. גלדוף היה בתא בוומבלי ועזר לארגן את הכאוס עד ששמע את המוזיקה והבין שהיא טובה יותר באופן ניכר ממה שהיה כל היום (בגלל בעיות טכניות רבות). הוא שאל: "מי זה?" והתשובה הייתה "קווין". הוא הפסיק לעבוד לכמה דקות, כשהוא מרותק למה שקרה על הבמה. הגיטריסט בריאן מאי הודה שלקווין היה יתרון גדול על פני אמנים רבים אחרים, כי הם התרגלו לנגן בהרבה אצטדיוני ענק. קווין ערכה חזרות על הופעתה באינטנסיביות במשך שלושה ימים בתיאטרון שו בלונדון. לפני שהחברים עלו לבמה בוומבלי, טכנאי הסאונד של הלהקה דאג לכוון במהירות את מערכת ההגברה כך שההופעה הזו תהיה רועשת יותר משל השאר. אבל קווין כמעט ולא הופיעה בגלל העובדה שפרדי מרקיורי פחד שההופעה שלהם תיראה כהצהרה פוליטית. בוב גלדוף שכנע בסופו של דבר את הלהקה שאין שום דבר פוליטי בקונצרט. הוא גם שכנע את מרקיורי שהוא חייב לקחת חלק כי זה יהיה מול הקהל הכי גדול שהם יופיעו מולו אי פעם.

בנוגע להגבלות הזמנים של ההופעות - במהלך ההופעה של להקת המי נדלקה נורת אזהרה אדומה בקדמת הבמה שהבהבה כדי להזהיר את הלהקה שהזמן שלהם נגמר. מה גם שגנרטור התפוצץ במהלך אחד משירי הלהקה, מה שגרם לאיבוד קישור הלוויין לשידור ברחבי העולם.

פרינס התבקש להופיע בקונצרט, אך הוא החליט "לפרוש" מהופעות חיות באותה תקופה. עם זאת, הוא הקליט שיר לאירוע בשם THE TEARS IN YOUR EYES. אמנים נוספים שהוזמנו אך לא הגיע להופיע היו ברוס ספרינגסטין (שבדיוק סיים סיבוב הופעות, היה מותש והתחרט לאחר מכן), מייקל ג'קסון וסטיבי וונדר. השניים האחרונים אף ביקשו להחרים את האירוע בטענה שמעט אמנים שחורים הוזמנו להופיע בו. למרות שכמה להקות התאחדו לאירוע, להקה אחת שהתבקשה לעשות זאת אך לא התאחדה הייתה הביטלס. חברי הלהקה הנותרים התבקשו להופיע כשג'וליאן לנון ממלא את מקומו של אביו המנוח ג'ון לנון, אך הם סירבו. רק פול מקרטני הגיע להופיע. במהלך ההופעה שלו המיקרופון שלו כבה. להקת U2 תכננה לנגן שלושה שירים, אבל כשבונו קפץ מהבמה לרקוד עם בחורה מהקהל, זה גרם לשיר להיות ארוך מדי, אז הם הורידו את השיר השלישי מהסט.

במהלך הופעתו, בוב דילן הצהיר שחלק מההכנסות של לייב אייד צריכות ללכת לעזרה לחקלאים האמריקאים שהיו בסכנה לאבד את החוות שלהם. הערה אגבית זו נתנה מאוחר יותר השראה לווילי נלסון וג'ון מלנקמפ, שלא הופיעו בלייב אייד, להתחיל לארגן את הקונצרטים השנתיים של פארם אייד. במקור בוב דילן התכוון לבצע את BLOWING IN THE WIND עם שלישיית הפולק הוותיקה פיטר פול ומרי. למעשה, השלישייה הייתה רשומה על המודעות לקראת האירוע. עם זאת, דילן התקשר למארגנים כמה ימים לפני האירוע ואמר שהוא יופיע בלי שלושת אלו אלא עם קית' ריצ'רדס ורון ווד מהרולינג סטונס.

הצמד הפופולרי, דריל הול וג'ון אוטס, היו בלהקת הליווי של מיק ג'אגר במהלך הופעתו שם עם טינה טרנר. אמן אחד שאכן הופיע על הבמה בלונדון אך לא הורגש יחסית היה יוסף איסלאם (קאט סטיבנס). הוא אפילו כתב שיר להופעה, אבל בגלל אילוצי זמן לא ביצע אותו. להקת דיפ פרפל הייתה אמורה לבצע שיר בשידור ישיר משווייץ, שם הייתה בסיבוב הופעות, אבל בגיטריסט ריצ'י בלאקמור סירב והעניין נפל. פינק פלויד לא הופיעה באירוע כי חבריה היו בעיצומן של מחלוקות קשות בין רוג'ר ווטרס לשאר חברי הלהקה. עם זאת, הגיטריסט דיוויד גילמור ניגן בגיטרה עבור בריאן פרי ומבלי שהוזכר שם שמו.

פיל קולינס בספרו: "השמועה החלה להתפשט על אירוע 'ג'וקבוקס עולמי'. ביחד עם בוב גלדוף, שככל הנראה יהווה קונצרטים ענקיים ועטורי כוכבים באותו יום בבריטניה ובארה"ב. קראתי על זה וחשבתי, 'זה לעולם לא יקרה. זה יותר מדי פנטסטי'. בשנת 1985 היו אלו הימים הראשונים של טכנולוגיית הקונצרטים המשודרים בו זמנית, ולהפיק מופע חי משני צדי האוקיינוס האטלנטי פשוט נראה שאפתני מדי. הנחתי שזה סתם שמועה ובכל מקרה, אני עסוק מספיק במקומות אחרים. אז פתאום גלדוף עשה מסיבות עיתונאים, מכריז על כך וכך

שיופיעו - מבלי שדיבר עם מישהו. ואז הוא פתאום בטלפון איתי, 'בונו עושה את זה, אז אתה תעשה את זה?' - כך הגיעה ההצעה להופיע בתפקיד מסוים בג'וקבוקס הזה.

בדאלאס, רוברט פלאנט שאל אותי, 'האם אתה עושה את ההצגה הזו שגלדוף מעמיד?' 'כן, אני חושב שכן'.

'אה,', אמר רוברט. 'אתה יכול להוסיף אותי לזה?' 'אתה לא צריך אותי לזה - אתה רוברט פלאנט! פשוט תתקשר למפיק ביל גרהאם, שמפיק את העניין בפילדלפיה. 'הו לא, אני לא יכול להתקשר לביל. אנחנו לא מסתדרים עם ביל. ביל שונא אותנו'. ואז נזכרתי ב'תקרית אוקלנד': הקרב מאחורי הקלעים הידוע לשמצה במופע של לד זפלין ב-1977, בו הותקף אחד מהצוות של גרהאם על ידי חברי צוות צפלין. אבל זה היה עולם 'הענן האפל' של לד זפלין, לא העולם הקל לאין שיעור של רוברט פלאנט. אז אני אומר בקלילות, 'אני בטוח שזה יהיה בסדר. ביל יהיה בסדר!'

ואז רוברט אמר, 'אתה, אני וג'ימי יכולים לעשות משהו'. ההברות 'לד' ו'זפ' לעולם אינן נאמרות. אין בכלל דיבור על להחיות את לד זפלין, שלא ניגנו יחד מאז מותו של ג'ון בונהאם חמש שנים קודם לכן. אין מפגש מחודש. שום דבר. אז, אין דיבורים על לעשות משהו גדול ואין דיבורים על חזרות. מה יכול להשתבש?

זמן לא רב אחרי דאלאס אני בסיבוב הופעות איפשהו באמריקה, ואני מקבל שיחת טלפון. זה סטינג. 'אתה עושה את הקונצרט הזה של גלדוף, פיל?' 'כן אני כן…' 'טוב', אומר סטינג, 'אתה רוצה לעשות את זה ביחד?'

עכשיו כשהוא בתהליך של השקת קריירת סולו, סטינג לא התכוון מיד להצטרף מחדש לחבריו ללהקה פוליס שהתפרקה, לא משנה כמה אירוע גדול או גלובלי זה. באותה מידה, הוא לא רצה להיות שם למעלה לבד. אני מבין את זה. 'בטח, סטינג, למה לא?'

בינתיים, בעולם של ג'ימי פייג' ורוברט פלאנט, דבר אחד הוביל לאחר וזה הפך להחייאת להקת הרוק הגדולה ביותר. זו התפתחות שאני לא ידעתי עליה למרבה הצער. רוברט לא התקשר, אז אני לא ידעתי שגם ג'ון פול ג'ונס מגיע. ופתאום - לד זפלין! רק כדי להוסיף לדרמה, התקיימה גם שיחה מקבילה נוספת. מישהו שאל, 'זה יהיה נהדר אם תוכל לעשות משהו נוסף בלייב אייד, פיל - יש רעיון?' 'טוב, באמת, אני מעדיף פשוט לנגן בתופים עם מישהו', הייתה תשובתי הכנה. אני רגיל לזה. אני יכול להחליק לתפקיד הזה, אין בעיה. אני לא

צריך לדאוג לגבי הקול שלי. "איפה אריק קלפטון ורוברט פלאנט מופיעים?" אני שואל. 'אריק באמריקה. כך גם רוברט'. אז, אני חושב שזה לא יעבוד. 'חזרתי לאנגליה אחרי סיבוב הופעות ארוך באמריקה. לא מתחשק לי לחזור לשם כל כך מהר. בנוסף, אני מחויב לנגן עם סטינג בוומבלי'.

ואז מתחיל התכנון. 'ייתכן, אם פיל ייקח טיסת קונקורד, שהוא יגיע לפילדלפיה לפני סיום ההופעה. הוא יכול לעשות את שלו עם סטינג ב וומבלי, יטוס לאמריקה ויסיים את היום על הבמה עם אריק ועם רוברט'. הסכמתי לרעיון. עם אריק, אין לי דאגות. חזרות זה הדבר האחרון שאני רוצה לעשות, במיוחד בגלל שזה צריך לקרות באמריקה. אבל זה לד זפלין - ואני מעריץ! מאוחר יותר גיליתי שהם שאלו גם את המתופף לשעבר של להקת שיק, טוני תומפסון, לנגן איתם, אבל רוברט עדיין רצה אותי איתם. סיימתי עם סטינג ועליתי לטיסת הקונקורד.

יש שמועות על טיסת הקונקורד הזו. במיוחד שיצא לי המוח מרוב קוקאין. אני יכול לראות מאיפה המיתוס אולי הגיע. זה כוכבי רוק שמתעופפים גבוה! זה שנות השמונים! זה העשור לזה. באמצע הטיסה, נקבע שאעשה שידור מהקונקורד באמצעות מערכות התקשורת של הטייסים. במהרה נחתנו בנמל התעופה JFK בניו

יורק, בלי מכס, ישר למסוק אחר, ואנחנו הולכים לאצטדיון JFK בפילדלפיה. זה לוקח כמעט זמן להגיע מניו יורק לפילי כפי שלקח לעבור את האוקיינוס האטלנטי.

מאחורי הקלעים אומרים לי שהכל בסדר עם מערכת התופים. אני קופץ אל חדר ההלבשה של אריק והתחושה הייתה שאפילו הלהקה שלו ממלמלת, 'הוא פאקינג בא להשוויץ...' אבל זה מאוחר מדי להפסיק עכשיו. ואז אני מתחיל לעשות את דרכי לאיזור של לד זפלין. אני יכול לראות את העננים השחורים מתאספים לפני שאני מגיע לשם. הנה איך זה. רוברט לבדו - בחור מקסים. רוברט עם זפלין - מתרחשת כימיה מוזרה. זה כמו זן מגעיל של אלכימיה. הכל הופך כהה מאוד - גופרתי אפילו. זה ברור מיד שג'ימי מתוח ועצבני. אבל הכיף עוד לפנינו. כרגע אני מתוודע לג'ון פול ג'ונס, שהוא שקט יותר מעכבר כנסייה. ואז אני מתוודע לטוני תומפסון. הוא בסדר איתי, אבל לא בצורה מגניבה. אני מזכיר לו את המלכודות בנגינה עם שני מתופפים. עשיתי את זה שנים עם ג'נסיס והלהקה שלי, ויודע היטב עד כמה זה יכול להשתבש. הסוד, שלמדתי מניסיון קשה, הוא לשמור את זה פשוט.

אבל המבט של טוני מצביע על כך שהוא לא מעוניין ב'טיפים' מכל מי שזה עתה ירד מהקונקורד. לאט לאט מתגלה לי: החבר'ה האלו עבדו די קשה להתכונן ללייב אייד, וטוני התאמן איתם לפחות שבוע. זה עניין גדול לכל הצדדים, חוץ ממני שלא הבנתי אז שאני רק רוכב עליהם. ואז ג'ימי מביט בי. 'אז', הוא אומר כנהמה, 'אתה יודע מה אנחנו מנגנים?' עניתי והרגשתי שנכשלתי במבחן. מה שאני חושב שג'ימי בעצם אומר זה: 'האם אנחנו באמת צריך את הבחור הזה? האם אנחנו באמת צריכים שהוא ינגן איתנו?' אני עשוי להרגיש כמו הבחור שהרס את המסיבה.

הבטתי ברוברט ושאלתי אותו, 'אמרת למישהו למה אני כאן? אני כאן כי ביקשת ממני להכניס אותך לפאקינג הופעה הזו, ואז אמרת, 'אולי אתה, אני וג'ימי יכולים לעשות משהו?' זה למה אני פה! לא באתי לכאן כדי לנגן עם לד זפלין. באתי לכאן כדי לנגן עם החבר שלי שהפך בחזרה לזמר הראשי של לד זפלין, וזה שונה מאוד מהרעיון המקורי'. עכשיו אני לכוד ברשת הבלתי מתפקדת הרעילה והלא מתפקדת של לד זפלין, אבל אין לי ברירה אלא להתנער מהספקות ולהמשיך עם זה. הסט עם אריק כיף גדול וללא בעיות. ואז: המפגש הגורלי.

אני לא שומע את רוברט ברור מהמקום שבו אני יושב על הבמה, אבל אני שומע מספיק כדי לדעת שהוא לא שר במיטבו. אם אתם יכולים למצוא את הצילומים של ההופעה (מחנה זפלין עשו כמיטב יכולתם לקרצף אותו מספרי ההיסטוריה), תראו אותי מתופף באוויר, יוצא מהדרך פן תהיה תאונת רכבת. אם הייתי יודע שזו תהיה להקה של שני מתופפים, הייתי מרחיק את עצמי מההליכים הרבה לפני שהתקרבתי לפילדלפיה. על הבמה אני לא מוריד את העיניים מטוני תומפסון. אני דבוק אליו. אני צריך לעקוב - הוא לוקח את ההובלה הכבדה ובוחר להתעלם מכל העצה שלי. הוא כנראה חושב, 'זו תחילתה של קריירה חדשה. ג'ון בונהאם כבר לא בסביבה. זו יכולה להיות ההתחלה של מפגש מחודש של לד זפלין. ואני לא צריך את הדפוק האנגלי הזה בדרכי'. אני לא שופט אותו, אלוהים ישמור על נפשו. תומפסון היה מתופף פנטסטי. אבל זה היה מאוד לא נוח, ואם הייתי יכול לעזוב את הבמה הזו, הייתי עושה זאת, אבל דמיינו את הסיקור של זה? ככה ללכת במהלך הביאה השנייה? מי לעזאזל קולינס חושב שהוא? אחרי מה שנראה כמו נצח, אנחנו מסיימים. אני חושב, 'אלוהים, זה היה

נורא. ככל שזה ייגמר מוקדם יותר, כך ייטב'..."

עד כאן פיל קולינס. להקת "דמעות לפחדים" נאלצה לבטל את הופעתה בלייב אייד לאחר ששניים מחברי הלהקה התפטרו. השאר החליטו לתרום כספים למטרה אך חשו את כובד אי הסכמתו של גלדוף להניח להם. זמר הלהקה, רולנד אורזבל, אמר במרירות: "בוב גרם לנו להרגיש מאוד אשמים. כל אותם מיליוני אנשים גוססים וזו הייתה אשמתנו. הרגשתי נורא. אני אומר לך, אני יודע איך היטלר כנראה הרגיש".

במונחים טכניים, ניתן למדוד את האירוע בסופרלטיבים: קהל הטלוויזיה הפוטנציאלי הגדול ביותר, חיבור הלוויין הבין-יבשתי הגדול ביותר, הבמה הגדולה ביותר, הרשימה המרשימה ביותר של מבצעי רוק'נ'רול. כ-70 מיליון דולרים נאספו למען המטרה ולייב אייד יישאר כאחד ממופעי ההתרמה המרשימים ביותר.

בוב גלדוף לקהל שישב בבית וצפה בשידורים: "מיק ודיוויד עשו את הסרטון הזה, של DANCING IN THE STREETS, במיוחד כדי שתוכלו לתת משהו. וזה לא קורה מספיק. אתם חייבים לטלפן אלינו ולהוציא את הכסף מהכיסים שלכם. אל תלכו לפאב הערב, בבקשה. הישאר בפנים ותנו לנו את הכסף. יש אנשים שמתים... עכשיו! אז תנו לי את הכסף!"

ב-13 ביולי בשנת 1989 הופיע אריק קלפטון בפעם השנייה בישראל.

בלוג מוסיקה - כל מה שרציתם לדעת על מוזיקה - ועוד קצת.

הנכם מוזמנים לשתף את הבלוג עם חבריכם.

רוצים לשמוע עוד הרצאות מעניינות על הופעות מוסיקה? זמרים ישראליים? להקות רוק? הביטלס? תקליטים? רוק מתקדם? ועוד מגוון נושאים? מוזמנים ליצור איתי קשר. בינתיים, בואו ליהנות גם מפודקאסט מומלץ ומבלוג המוסיקה באתר.