רוק מסביב לשעון: מה קרה ב-13 ביוני בעולם הרוק

כל יום מציין אירועים משמעותיים בהיסטוריה של מוזיקת הרוק והפופ, עם שפע של אנקדוטות פורצות דרך שהתרחשו בעשורים קודמים. כשאנחנו מסתכלים אחורה בזמן, על היום הזה בתולדות המוזיקה, אנחנו נזכרים ברגעים המדהימים שעיצבו את נוף הרוק והפופ, החל מיציאתם של תקליטים אגדיים, הופעות אייקוניות וגם דברים משמחים לצד עצובים שקרו לאמני המוזיקה המובילים.

כחובבי מוזיקת רוק, אנחנו לא יכולים שלא לחוש תחושת נוסטלגיה כשאנחנו מהרהרים באירועים הבלתי נשכחים שהתרחשו אז. הנכם מוזמנים לצלול איתי למנהרת הזמן עם אירועי פופ ורוק שאספתי עבורכם ממקורות שונים ונדירים מאד שאינם ברשת. אהבתם וברצונכם לקבל עוד ועוד? בשביל זה בניתי עבורכם הרצאות מוסיקה מעשירות ומעניינות ופודקאסטים מומלצים.

אז מה קרה ב-13 ביוני (13.6) בעולם של רוק קלאסי?

חקר, ערך וכתב: נעם רפפורט

הציטוט היומי: "אני משתמש בשיריי כאמצעי להעיר אותי. זה כמו לתקוע מזרק ברגל שנרדמה" (בונו, הזמר של להקת U2, בעיתון NME, שנת 1985)

ב-13 ביוני בשנת 1974 הופיעה להקת המי (THE WHO) במדיסון סקוור גארדן בפעם השלישית (מתוך ארבע) ברציפות, כשכל הכרטיסים נחטפו. זו הפעם הראשונה שלהקת המי הופיעה בניו יורק, מזה שלוש שנים. לאחר ההופעה ביום השלישי פנה מתופף הלהקה, קית' מון, לבלות עם ג'ון לנון.

ג'ון לנון היה אז עם חברתו, מאי פאנג, בסוויטת מלון פייר וקית' מון הצטרף אליו לבילוי. קית' בהיותו קית', הציע שכולם ישתו משקאות אלכוהוליים לרוב, בהנחה מוטעית כפי שהתברר, שלג'ון יש בר ענק עם משקאות בחדרו. כל מה שהיה ללנון זה בקבוק יין אדום יקר, יין אדום משובח מאוד, שניתן לו על ידי מנהלו לשעבר, אלן קליין.

העיתונאי של המלודי מייקר, כריס צ'ארלסוורת', היה שם וסיפר: "ג'ון היה קצת מבוהל שהוא קיבל את הבקבוק הזה והזכיר שבאותה עת הוא היה מעורב בתביעה נגד קליין ושאולי יש למנהל ההוא סיבה טובה להרעיל אותו. ג'ון הציע שמישהו מהחבורה שם צריך לטעום מהיין. הוא אמר, 'ובכן קית', אתה לא יכול לטעום את זה כי אתה המתופף עם להקת המי, אתה עושה הופעה מחר בלילה ואנחנו לא רוצים שתמות. אני ג'ון לנון, הביטלס המפורסם, ואני לא יכול למות. אני מאוהב במאי פאנג, היא בת לוויה שלי כרגע ואני לא רוצה שהיא תמות, לכן האדם היחיד שנשאר לטעום מהיין הוא אתה, כריס... אז הנה- בוא תטעם'.

הבקבוק נפתח כמו שצריך, היין נמזג לכוס שלי וטעמתי את זה כשהאחרים כולם בהו בי. עד היום זו הייתה

כוס היין המשובחת ביותר שאי פעם שתיתי בכל חיי... זה היה כה עשיר בטעם, זה היה כל כך טוב. אמרתי לכולם, 'זה ממש טוב'. מיד לאחר מכן היין אזל, קית' מון איבד עניין ופרש משם לענייניו".

בנוגע ללהקת המי, סדרת ההופעות במדיסון סקור גארדן לא החלה ברגל ימין. הגיטריסט, פיט טאונסנד, התרגז על מעריצי להקה שהיו בשורות הראשונות וצעקו לו, "תקפוץ, פיט! תקפוץ!" - כשלראשונה הוא חש, כפי שאמר לאחר מכן, שהוא מופיע כפרודיה קרקסית של עצמו על הבמה. הוא שתה המון אלכוהול על הבמה, מרוב תסכול, ומאחורי הקלעים, בזמן שהקהל צעק להדרן, צרחו חברי הלהקה זה על זה וסירבו לעלות שוב לבמה. הביקורת בעיתונים גרסה שלא היה שום חומר חדש ללהקה להציע ושהביצועים היו מאכזבים, כמו גם מערכת ההגברה שלא הפסיקה להשמיע צפצופים מטרידים.

נסיכה, סמים וצרות בצרורות: סוף השבוע הפרוע שחיסל את הרומן של מרווין גאי עם אנגליה. כן - יום שישי ה-13, ביוני 1981 היה תאריך שנועד לפורענות, ובמקרה של נסיך הנשמה, מרווין גאי, הוא בהחלט קיים את ההבטחה. מה שהיה אמור להיות קאמבק מפואר על אדמת בריטניה, הפך במהרה לקומדיה של טעויות, דרמה פסיכדלית ופארסה מלכותית שהותירה את כולם פעורי פה.

התקשורת הכריזה בהתלהבות כי 'סיבוב ההופעות של גאי באנגליה חוזר שוב', אבל יומיים לאחר מכן התפרסם כי 'לגאי נותר זמן מועט ביותר לערוך חזרות עם להקת ליווי שתגיע מארה"ב. עכשיו הוא חתום על חוזה הופעות ויפגוש את הלהקה רק יומיים לפני שהסיבוב יתחיל'. האמת שלא הייתה בעיה עם הלהקה אלא עם הזמר, שהיה זקוק להופעות כדי לקבל כסף באנגליה, אותו לא יצטרך להכניס למחזור עסקיו שבארה"ב. הלהקה הגיעה לאנגליה אבל הזמר עצמו שהה אז, משום מה, בהוואי ומשם התקשר למפיק העניין, ג'פרי קרוגר, כדי להודיע לו כי דרכונו אבד.

הפאניקה החלה לבעבע, קרוגר ניגש לעניינים והזמר הבלתי צפוי הגיע לאנגליה והתגורר במלון 'בריטניה', שם ערך ראיונות לתקשורת, עד עשר בלילה. ביום המחרת השקיע גאי את מרבית הזמן לשינה. היום הראשון בסיבוב זה נערך ברויאל אלברט הול. היה זה יום שישי ה-13 בחודש וכל הידוענים רצו להגיע לצפות בזה. מיק ג'אגר התקשר וביקש שיארגנו לו כרטיסים, כמו גם פול מקרטני. הביקוש היה כה רב שרבים מהסלבריטאים נאלצו לקבל את הבשורה שאין מקום עבורם.

בערב ההופעה חימם הזמר אדווין סטאר והותיר את הקהל מריע ונרגש לקראת בוא מארווין לבמה. אבל אז החלה צרה, כשקרוגר ניגש אל מאחורי הקלעים לבדוק אם הזמר מוכן לפעולה. הוא מצא את דלת חדר ההלבשה נעולה וגאי והלהקה נעולים בפנים. הוא פרץ את הדלת בכוח רב וכשהצליח לפזר קצת את ענני המריחואנה, מצא את כוכב הערב אומר לשאר הלהקה, 'תרגיעו את העניינים כל עוד הבוס כאן'.

אז ניאותו השאר לכבות את הג'וינטים שלהם, לעלות לבמה ולהעניק הופעה בעייתית. לאחר הופעה זו הוכנו כמה כוסות קפה שלגם גאי וההופעה השנייה נרשמה כמוצלחת בהרבה. הקהל לא האמין לעוצמה שניצבה מולו על הבמה. גאי נראה במיטבו ככוכב נשמה אמיתי. אבל הבעיות לא פסקו פה.

מופע צדקה נקבע והנסיכה מרגרט התנדבה להגיע, גאי לא התרגש, התמסטל בחדרו שבמלון עד שאישוני עיניו יצאו מחוריהם ועמם יצא סירוב להגיע להופעה. מגרונו לא יצאה שירה כי אם צעקה מול קרוגר בצורת 'תגידו לי מדוע הנסיכה מרגרט באמת רוצה שהכושי הזה יופיע בפניה!'. בארי גורדי, נשיא חברת מוטאון, התקשר מהוליווד כדי להציע למארווין סכום כסף אדיר כדי שיופיע. הצעה זו לא הצליחה לחדור את מסך ערפל הסמים לראש הזמר הסורר, שניאות להגיע רק כשהאירוע הסתיים.

הוא עלה לבמה וניגן בפסנתר מול תריסר מנקות שרק רצו להחזיר את האולם לקדמותו ולעוף משם הביתה. התקשורת חגגה למחרת ומיהרה להכריז כי 'מארווין גאי מתנשא מול משפחת המלוכה'. קרוגר ידע דבר אחד; שהוא סיים את ענייניו עם מארווין גאי ומארווין גאי סיים את ענייניו עם אנגליה.

התאריך הוא 13 ביוני 1964. אמריקה עדיין מנסה לעכל את רעש הגיטרות החשמליות שמגיע מבריטניה, והנה חמישה בחורים צעירים עם שיער ארוך מדי לטעמה של הוליווד עומדים לעלות לבמה בפריים טיים. קבלו את הרולינג סטונס, בהופעת הבכורה הטלוויזיונית שלה בארצות הברית, בתוכנית הבידור הנוצצת "הוליווד פאלאס". מה שהיה אמור להיות עוד צעד ב"פלישה הבריטית" הפך במהרה לרגע טלוויזיוני מביך, מצחיק ובלתי נשכח, שרק חישל את הלהקה בדרכה לפסגת עולם הרוק.

המנחה, השחקן דין מרטין, לא הסתיר את הזלזול שלו בסטונס כשהוא מגלגל בהתנשאות את עיניו ומעיר הערות מעליבות על הלהקה. מרטין לקהל: "הרולינג סטונס, נכון גדול? ובכן, אתם מכירים את להקות הזמר האלה של היום שאתה תחת הרושם שיש להן שיער ארוך? זה לא נכון בכלל. זו אשליה אופטית. פשוט יש להם מצח נמוך וגבות גבוהות". מאוחר יותר בתוכנית הציג מרטין לקהל גם פיל קטן ואת האקרובט לארי גריסוולד שביצע כמה פעלולים ולאחר מכן אמר המנחה הזחוח, "זה האבא של הרולינג סטונס. הוא ניסה להתאבד מאז".

קית' ריצ'רדס: "אתה לא יכול להאשים את דין, הוא בטח היה מזועזע. כלומר, הוא היה צריך להציג פיל, ואז אותנו. מה אפשר להגיד על זה? אם דינו היה חושב קצת יותר, הוא לא היה נוהג כך, אבל אני לא מאשים אותו. בזמנו זה היה כמו עלבון קטלני, אבל כל הדברים האלו רק גרמו לנו לרצות להוכיח את עצמנו כך שנוכל לחזור ולנשוך לו את הראש".

מיק ג'אגר: "לא ציפינו שמשהו גדול יקרה באמריקה. פשוט התרגשתי מהיכולת לקנות כמה תקליטים ביתר קלות, ואם היה לנו מזל, באמת ראינו כמה מהאמנים באופן אישי".

ביל ווימאן: "התוכנית הזו הייתה כמו הדבר השני בתור אחרי התוכנית של אד סאליבן, שלא יכולנו להגיע אליה עדיין. ופשוט לעגו עלינו לגמרי, בשידור חי בטלוויזיה, על ידי דין מרטין. הוא היה המנחה ושיכור מהמוח שלו. הוא פשוט היה גס רוח, מה שלא עשה לנו טוב. והם חתכו את שלושת השירים שלנו ל-45 שניות של

שיר אחד, זה כל מה שיש לנו. זה היה אסון מוחלט".

כשנסיכת הפולק פוגישת את האיש הזועם של הג'אז: הסיפור המטורף מאחורי התקליט MINGUS. ב-13 ביוני 1979, עולם המוזיקה קיבל יצירה שהקדימה את זמנה, בלבלה את המבקרים ושלחה את המעריצים לגרד את הראש בתמהון. ג'וני מיטשל, מלכת הפולק הבלתי מעורערת, משחררת את התקליט MINGUS, יצירה הרבה יותר ממחווה – זו הצהרה אמנותית נועזת, מפגש פסגה בין שני ענקים וצוואה מוזיקלית מרגשת.

בפינה אחת, צ'רלס מינגוס, "האיש הזועם של הג'אז". בסיסט וירטואוז ומלחין פורץ דרך, איש עצום ממדים עם אישיות גדולה מהחיים, שהמוזיקה שלו הייתה סוערת, בלתי צפויה ומלאת נשמה. בשנת 1976, הגורל הנחית עליו מכה אכזרית: מחלת ניוון שרירים (ALS) ששיתקה את גופו האדיר והותירה אותו מרותק לכיסא גלגלים, ללא יכולת לפרוט על הבס שהיה חלק מגופו.

בפינה השנייה, ג'וני מיטשל. היא כבר מזמן לא הייתה רק הנערה עם הגיטרה האקוסטית ששרה על אהבות ושיברונות לב. בסוף שנות השבעים, מיטשל הייתה במסע חקר עמוק אל תוך טריטוריית הג'אז. תקליטים כמו HEJIRA ו-DON JUAN'S RECKLESS DAUGHTER כבר רמזו על הבאות, כשהיא מקיפה את עצמה בנגני-על ומחליפה את שירי הפופ שברדיו בהאזנה אדוקה ליצירות המורכבות של מיילס דייויס. היא הייתה מוכנה לקפיצה הבאה, והמפגש עם מינגוס הוא בדיוק מה שהיא חיפשה.

שיחת טלפון משנה חיים

החיבור לא היה מיידי. כשהיא יצרה קשר ראשוני, מינגוס הציע לה פרויקט משותף: הלחנת המחזה FOUR QUARTETS של טי אס אליוט. מיטשל מיהרה לקנות ספר עם כתביו אך, מתוך כבוד עצום למקור, הרגישה שכל נגיעה שלה במילים תהיה בגדר חילול הקודש וסירבה בנימוס. אבל מינגוס לא ויתר. באפריל 1978 הוא התקשר שוב והפיל פצצה: הוא הלחין שישה קטעים חדשים וקרא לכולם "ג'וני". מיטשל הייתה המומה וכמובן גם מוחמאת.

בזמן שהיא הרגישה שזכתה בהזדמנות של פעם בחיים ללמוד מאחד מגדולי המוחות המוזיקליים, המנהלים התחננו בפניה שתרד מהרעיון שנראה כהתאבדות מסחרית. אבל לג'וני היו תוכניות אחרות. מינגוס הפך למוזה שלה. בפגישתם הראשונה בביתו במנהטן, הוא קידם את פניה בכיסא הגלגלים עם חיוך קורן, והוא ואשתו סו עטפו אותה בחיבוק חם. זה היה זה.

נבחרת החלומות של הפיוז'ן

מינגוס נתן לה רעיונות מולחנים-למחצה, רסיסי מנגינות שרקח במוחו הפורה, וביקש ממנה להשלים את המלאכה ולכתוב מילים לשתיים מיצירותיו המוכרות, כולל GOODBYE PORK PIE HAT HAT האלמותי. כשמינגוס הציע לג'וני את הרכב הנגנים לתקליט המיועד, היא לא הכירה אף אחד מהם, אך הסכימה לנסות והגיעה לאולפן. שם חיכו לה הנגנים שהוא בחר, כולל הסקסופוניסט ג'רי מאליגן. אבל ג'וני הקשיבה וקלטה כי מינגוס מושך אותה לג'אז של שנות השישים. היא רצתה את הג'אז של ההווה, את הסאונד החשמלי והמסעיר של הפיוז'ן.

בלי להסס, היא הרכיבה את מה שאפשר לכנות "השמנת של הג'אז": על הבס, במקומו של מינגוס, היא הציבה את מה שצריך – אשף הפרטלס ששינה את פני הכלי, ג'קו פסטוריוס. לצידו התייצב חברו מלהקת WEATHER REPORT, הסקופוניסט האדיר וויין שורטר. על הקלידים ניצח המאסטרו הרבי הנקוק ועל התופים הופקד המנוע האנרגטי (גם חבר WEATHER REPORT) פיטר ארסקין. זו לא הייתה להקה, זו הייתה נבחרת חלומות.

מרוץ נגד הזמן

באופן כללי, בזמן שנבחרת החלומות התגבשה, מצבו של מינגוס הידרדר והוא איבד את יכולת הדיבור. שיתוף פעולה זה הפך למשימת חייה של מיטשל: להגשים את חזונו האחרון, להפוך לנציגתו בעולם הצלילים. אשתו סו מילאה תפקיד מכריע כשסיפקה לה קלטות ישנות בהן נשמע קולו של מינגוס מדבר, צוחק ומספר סיפורים.

העבודה על התקליט הפכה למרוץ נואש נגד הזמן. ג'וני רצתה נואשות שמינגוס יספיק לשמוע את היצירה השלמה. היא כמעט הצליחה. הוא שמע את כל השירים פרט לאחד, הקטע שבאופן מצמרר נשא את השם GOD MUST BE A BOOGIE MAN.

קולו של מינגוס שזור לאורך כל התקליט בקטעי קישור קצרים ומרתקים, שהם עולם ומלואו. אפשר לשמוע אותו שר ביום הולדתו, מספר על התחרות הסמויה שלו עם דיוק אלינגטון - כולל מי ימות קודם, מתווכח עם אשתו סו על גילו המדויק. גם עטיפת התקליט היא פרי יצירתה של ג'וני – ציור שמן מרגש של מינגוס שציירה בעצמה.

פנינה שהקדימה את זמנה

כשיצא התקליט, התגובות היו קשות. לא ידעו איך לעכל את המיזוג הנועז. תחנות הרדיו סירבו להשמיע אותו, והמכירות היו מהגרועות ביותר של מיטשל בכל שנות השבעים. בעיתון מלודי מייקר נכתב בפסקנות כי "התקליט לא מוסיף כבוד לשמו של מינגוס ומוריד מערכה של מיטשל". ג'וני נפגעה עמוקות ולקחה צעד אחורה אל תוך שתיקה אמנותית.

אבל מגזין הרולינג סטון ראה את הנולד: "מוזיקת ​​מינגוס לא נשמעת כמו של אף אחד אחר. השפעתו הייתה עצומה מאז תקליטיו הראשונים בשנת 1956, אך השפעה זו ניכרה בעיקר דרך הדוגמה שלה כיצד לקלוט את מסורת הג'אז מבלי להיות קשור אליה, כיצד להתעלם מהמוסכמות הנוכחיות וליצור משלך. התקליט של ג'וני מיטשל נראה כאנדרטה הולמת יותר לאיש. אני בספק אם צ'רלס מינגוס היה רוצה זאת בדרך אחרת".

ההיסטוריה הוכיחה שהרולינג סטון צדק. עם השנים, MINGUS הפך מכישלון מסחרי לפנינה נדירה ומוערכת בקטלוג העשיר של מיטשל. אז בפעם הבאה שאתם מחפשים הרפתקה, שימו את התקליט הזה. תנו לנבחרת החלומות של ג'וני ולמוזה הגדולה מהחיים של מינגוס לקחת אתכם למסע.

ב-13 ביוני 1970, חובבי המוזיקה בלונדון נתקלו בפוסטר מסקרן שהבטיח אירוע חד פעמי. פחות מחודש אחרי שעזב במפתיע את פליטווד מק, אחת הלהקות המצליחות יותר באנגליה אז, הגיטריסט והזמר פיטר גרין חזר לבמה. אבל זה לא היה קאמבק מהסוג שמישהו ציפה לו.

המיקום: מועדון ה-NIGHT ANGEL במרכז לונדון, מרחק יריקה מתחנת הרכבת התחתית טוטנהאם קורט רואד. האווירה: מחתרתית וספוגת עשן. על הפוסטר נכתב בפשטות: "פיטר גרין פוגש את LITTLE FREE ROCK ואת ג'ינג'ר ג'ונסון". אם זה לא הספיק, באותו ערב הופיעו גם חלוצי האפרו-רוק DEMON FUZ ולהקת COCHISE. לונדון של 1970 בערה, וזה היה אחד הגפרורים.

להקת LITTLE FREE ROCK הורכבה משלושה חברים שהוציאו את תקליט הבכורה שלהם בסוף 1969. ג'ינג'ר ג'ונסון הנהיג אז חבורה של מתופפים בסגנון אפריקאי - חבורה שניגנה, ביולי 1969 על הבמה, עם הרולינג סטונס בהופעתם החינמית בהייד פארק. פיטר גרין הצטרף למסע המוסיקלי הזה ולאחר מכן סיפר פיטר איילינגוורת', הגיטריסט של LITTLE FREE ROCK: "פיטר הפך פרנואיד כלפי עסקי המוסיקה וכשהוא הגיע לנגן איתנו, הוא לא ניצב מקדימה. הוא עמד על הבמה מאחור. היינו על הבמה עם המתופפים האפריקאיים וזה נראה כגרסה האפריקאית של להקת סנטנה. פיטר ואני ניגנו סולואים זה מול זה". מה בעצם היה שם? ובכן, זה היה יותר מופע התחמקות מאשר הופעת בכורה. פיטר גרין, האיש שכתב והלחין להיטי ענק ושהסולואים שלו גרמו לאריק קלפטון להזיע, לא רצה להיות הכוכב. הוא רוצה להיטמע.

באותו חודש סיפר גרין לעיתון המוסיקה הבריטי, ביט אינסטרומנטל: "אני רוצה לג'מג'ם הרבה עם אנשים, בין אם בציבור ובין אם בבית. פעם הייתי מוסיקאי מכובד ואני רק רוצה להמשיך לבדר את האנשים הטובים וכל אחד אחר שרוצה להקשיב. אני רוצה להשתחרר מהלחצים שגורמים לך להרגיש, 'אתה צריך להיות טוב הלילה

כי אנחנו פליטווד מאק ואנשים שילמו כסף כדי לבוא לשמוע אותנו'. אני רוצה לעשות ג'אמים ואם מישהו יתקשר ויציע לי לנגן, אז אני אלך לנגן לשם הנאה ולהכיר אנשים אחרים באמצעות נגינה איתם. ניגנתי בקומונה

בגרמניה ושם גיליתי כמה השתניתי, דרך נגינה באופן אישי עבורם וללא לחץ". (באותה קומונה נתנו לגרין כמות גדולה של אל.אס.די ששינתה את מחשבתו מכאן והלאה - נ.ר)

גרין המשיך באותו עיתון: "החלטתי לתת את הכסף העודף שלי לארגון שעוזר להקל על הרעב במדינות לא מפותחות. היה לי חשוב לשים את הכסף איפה שזה יעזור, אבל אני מבין שאני לא יכול לחנך אנשים אלא אם כן יש להם אוכל בבטן תחילה. לתת את הכסף זו מחווה, כי אני יודע שהקצת שאני נותן לא יעשה כלום באמת, אבל אני מעדיף להיות בלעדיו ולעשות את זה כמחווה. הרבה אנשים מפחדים להגיד את זה, אבל אני מרגיש שאני מונחה על ידי הרוח האלוהית, או אלוהים בכבודו ובעצמו, אם תרצו".

כך, באותו ערב יוני לח בלונדון, הקהל ב-NIGHT ANGEL לא ראה את החזרתו של כוכב רוק. הוא היה עד ללידתו של אמן במסע חיפוש, איש שהעדיף את חדוות הנגינה האנונימית על פני אור הזרקורים המסמא. זה היה הצעד הראשון והמגומגם במסע ארוך ופתלתל, שהרחיק אותו מהמוזיקה והחזיר אותו אליה שנים רבות לאחר מכן.

ב-13 ביוני 1970 נחת בחנויות התקליטים בבריטניה התקליט הראשון של להקה חדשה בשם אוריה היפ. על העטיפה כתב הקלידן קן הנסלי שהאותיות LP הזכירו לו יותר LARGE PROBLEMS מאשר LONG PLAYER. הוא ידע בדיוק על מה הוא מדבר, כי הדרך להוצאת התקליט הזה הייתה רצופה בעניין, עוני, חילופי נגנים ובעיקר דבק.

המסע לתקליט הבכורה, שקיבל את השם VERY EAVY VERY UMBLE, היה הכל חוץ מפשוט. עבור הנסלי, המצטרף הטרי, החיים לפני אוריה היפ היו מאבק הישרדות. הוא כבר הספיק להיות חבר בשתי להקות מקצועיות, THE GODS, שהוציאה שני תקליטים בשמה ותקליט נוסף תחת השם HEAD MACHINE, ו-TOE FAT, בה ניגן בתקליטה הראשון. למרות הפעילות הענפה, חשבון הבנק שלו היה ריק והוא עצמו לא פעם ישן במכונית המקרטעת.

שאר חברי הלהקה לעתיד – הסולן הכריזמטי דייויד ביירון, הגיטריסט מיק בוקס, הבסיסט פול ניוטון והמתופף אלכס נאפייר – פעלו תחת השם SPICE מאז 1967. המנהל שלהם, גארי ברון, הציע רעיון גורלי: להוסיף לתבשיל קלידן.

לתפקיד גויס בתחילה קולין ווד, מורה במקצועו וחבר של ברון, שניגן קטעי מלוטרון יפהפיים בשירים COME AWAY MELINDA ו-WAKE UP. ברון, שכנראה זיהה את הפוטנציאל, הציע לווד חברות קבועה בלהקה אך כאיש משפחה ובעל משרה יציבה, ווד העדיף את ביטחון המשכורת כמורה על פני הרפתקה עם להקה אלמונית. הוא ויתר על התהילה, אבל הוא לפחות לא נאלץ לישון באוטו.

הטעימה הקצרה הזו מהצליל העשיר של הקלידים פתחה לחברי SPICE את התיאבון. הבסיסט פול ניוטון נזכר בקלידן מוכשר שהכיר, קן הנסלי, והציע לצרפו. ההחלטה הזו לא רק שינתה את חייהם של כל המעורבים, אלא גם הולידה צליל חדש. עם הצטרפותו של הנסלי, שונה שם הלהקה לאוריה היפ, על שם הדמות הנכלולית מספרו של צ'ארלס דיקנס, 'דייויד קופרפילד'.

הנסלי הצטרף באיחור, כשרוב החומר לתקליט הבכורה כבר היה כתוב ומוכן. הוא הספיק להוסיף את נגינת אורגן ההאמונד המופלאה שלו, אך תרומתו היצירתית הגדולה יותר תבוא רק בתקליט הבא, SALISBURY. עם זאת, הוא הספיק לשפץ ולשדרג את השירים GYPSY ו-I'LL KEEP ON TRYING.

קורי עכביש, 8 ערוצים וקלאסיקה בהתהוות

התקליט נפתח בסערה עם שני המנוני רוק כבד, GYPSY ו-WALKING IN YOUR SHADOW. מהרגע שאורגן ההאמונד הדיסטורשני של הנסלי תוקף בפתיחה של GYPSY, ברור שהיה פה משהו מיוחד. האופן שבו הוא שלט ב-DRAWBARS של האורגן, מושך ודוחף אותם באמצע השיר, הוא שיעור מאלף בווירטואוזיות רוק. לחדי השמיעה, אפשר אפילו לשמוע את דייויד ביירון מתופף בכפיות סוכר - אולי רגע אחרי שהכין לכולם כוס תה באולפן.

הפנינה היוצאת דופן בתקליט היא הבלדה המצמררת COME AWAY MELINDA. השיר בוצע על ידי הלהקה בימי SPICE, לאחר שביירון שמע ביצוע שלו על תקליט שהיה בבית משפחתו. זה רגע של שקט יחסי אך טעון בתוך סערת הגיטרות והאורגן.

ההקלטות נערכו באולפני LANSDOWNE, עם מיקסר של שמונה ערוצים בלבד. אז התרחש חילוף נוסף. המתופף אלכס נאפייר ניגן בשישה מתוך שמונת השירים. בשניים הנותרים, LUCY BLUES ו-DREAMMARE, החליף אותו מתופף צעיר בשם נייג'ל אולסון, שעזב זמן קצר לאחר מכן כדי להצטרף ללהקתו של פסנתרן בשם רג'ינלד דווייט, שמוכר בתור אלטון ג'ון. למעשה, ביירון ואלטון ג'ון עבדו יחד באותה תקופה כזמרי אולפן שכירים שהקליטו גרסאות כיסוי זולות ללהיטי התקופה עבור חברה שהפיקה תקליטים מוזלים למכירה בסופרמרקטים. ביירון אמר פעם בראיון שהוא ידע כבר אז שאלטון ג'ון נועד לגדולה.

התוספת של הנסלי לא הסתכמה רק בנגינה. הוא הביא איתו יכולת ווקאלית לשיר קולות רקע גבוהים במיוחד, שיחד עם הקולות של ביירון ובוקס יצרו הרמוניות קוליות עשירות – אלמנט שהבדיל אותם מלהקות כבדות אחרות של התקופה כמו לד זפלין, דיפ פרפל או בלאק סאבאת'.

דבק על הפנים והלם באמריקה

סיפור העטיפה הפך לחלק מהפולקלור של הלהקה. פניו המעוות של דייויד ביירון מכוסות במשהו שנראה כמו קורי עכביש. בפועל, מדובר בדבק. המנהל גארי ברון שכר מכונה מיוחדת ליצירת קורי עכביש מדומים. לפי הסיפור של הגיטריסט מיק בוקס, הוא פשוט שפך את כל התכולת הדבק על פניו של ביירון ברגע ספונטני. הצלם מיהר לתפוס את הרגע ההיסטורי. ביירון הממורמר בילה שעות ארוכות בניסיונות להוציא את שאריות הדבק מהפנים ומהשיער.

בעוד הלהקה חשבה שיצרה יצירת מופת, המבקרים היו חלוקים. ה"דיסק אנד מיוזיק אקו" דווקא פרגן יחסית: "זו להקה מיומנת והכל נשמעת פה בשליטה... יש פה סולואים טובים, אפילו אם המוזיקה לא ממש מקורית". לעומת זאת, ב"ביט אינסטרומנטל" היו פחות נחמדים: "אם אתם מחפשים מוזיקה כבדה, יש ודאי תקליטים טובים אחרים יותר שעדיין לא רכשתם, של ג'ף בק, לד זפלין, דיפ פרפל, MOUNTAIN, המי או CREAM".

אך את שיא השליליות קבע מגזין הרולינג סטון. אחת ממבקרות המוזיקה שם, מליסה מילס,, הלכה רחוק מדי בביקורת שלה. אז הנה, בניגוד למקומות אחרים שבהם רק מדגישים משפט נוקב אחד בביקורתה, תקבלו פה את כל הביקורת: "אם הלהקה הזו תצליח, אני אאלץ להתאבד. מהצליל הראשון פה אתם יודעים שלא תרצו לשמוע יותר. אוריה היפ היא גרסה רדודה של ג'ת'רו טול. היא משעממת ומטופשת יותר. יש בלהקה הזו חמישה חברים: שירה, אורגן, גיטרה, גיטרה בס ותופים. החמישה נכשלים מלהביא צליל חדש. האקורדים שלהם חוזרים על עצמם באופן משעמם. לפי החומר הפרסומי שקיבלתי, להקת אוריה היפ בילתה שנה באולפן, כשהיא ביצעה חזרות וכתבה שירים. אין ספק שמחסור בניסיון בהופעות חיות גרם לאיכות של התקליט. אם הם היו מופיעים במועדונים, הם ודאי היו נזרקים מהבמה וכך היה נחסך מאיתנו בזבוז של זמן, כסף וגם ויניל". נו, להקת אוריה היפ הצליחה ובגדול. מה קרה מאז למליסה מילס?

באמריקה יצא התקליט תחת השם URIAH HEEP ובעטיפה יצא שונה לחלוטין – ציור מצויר של דמות תרנגול-נחש. גם רשימת השירים השתנתה, כאשר את השיר LUCY BLUES החליף BIRD OF PREY, שהפך לאחד מלהיטי הלהקה האהובים.

הנה הביקורת הנדירה מעיתון להיטון:

והנה אני עם קן הנסלי (שהלך לעולמו בנובמבר 2020):

הצד הפחות מוכר של הירח: ב-13 ביוני 1969, נחת בחנויות התקליטים באנגליה הפסקול של פינק פלויד לסרט MORE, שהיה התקליט השלישי של הלהקה. על איביזה, סמים ופסיכדליה: הנה התקליט שפינק פלויד הקליטה בשמונה ימים!

בראשית 1969, כשהסמים הפסיכדליים של לונדון עדיין היו באוויר, קיבלה להקת פינק פלויד הצעה שקשה לסרב לה: להלחין פסקול שלם לסרט קולנוע. חברי הלהקה, שחיפשו כיוונים חדשים אחרי פיטוריו של סיד בארט, קפצו על ההזדמנות בשתי ידיים, ולא רק בגלל טובת הלב. הבמאי, ברבט שרודר, שהיה יד ימינו של במאי הגל החדש הצרפתי ז'אן לוק גודאר, לא רק העריץ את שני התקליטים הראשונים שלהם וכינה אותם "המוזיקה הטובה ביותר ששמעתי אי פעם", אלא גם שלשל לכיסו של כל מחברי הלהקה 600 לירות שטרלינג. זה בהחלט עשה את זה לארבעה המוזיקאים הצעירים.

מעבר לכסף, הלהקה ראתה בהלחנת פסקולים נתיב קריירה מבטיח. הלהקה תרמה לפני כן מוזיקה לסרט דל תקציב בשם THE COMMITTEE (בכיכובו של הזמר פול ג'ונס, לשעבר בלהקת מנפרד מן).

מסע אל תהום הנשייה באיביזה

הסרט של שרודר צלל עמוק וללא פילטרים בתוך קהילת ההיפים באיביזה, על תרבות ספוגת הסמים. העלילה עקבה אחר סטפן, סטודנט גרמני תמים שמגיע לפריס, מתאהב עד מעל הראש בבחורה אמריקאית יפהפייה ומסתורית, ומגיע אחריה לאי הספרדי שטוף השמש. שם, בגן העדן שהופך לגיהינום, הוא נשאב לעולם של התמכרות שמסתיימת במותו ממנת יתר בסמטה אפלה. נושאים כבדים שלא בדיוק צעקו "להיט קופתי".

זהו התקליט הראשון של פינק פלויד בהרכב המרובע והמוכר: רוג'ר ווטרס בבס, דיויד גילמור בגיטרה, ריק רייט בקלידים וניק מייסון בתופים. באופן ייחודי, זהו גם התקליט היחיד בקטלוג העשיר של הלהקה שבו גילמור הוא הזמר בכל השירים. ווטרס, שעדיין לא הרגיש בטוח מספיק ביכולותיו הווקאליות, העביר את המיקרופון לחברו החדש בלהקה, והתוצאה היא כמה מהביצועים הווקאליים המלודיים והיפים יותר של גילמור.

שמונה ימי ג'אמים, עפרונות ושעון עצר

הזמן היה קצר והמלאכה מרובה. המוזיקה כולה נכתבה והוקלטה בשמונה ימים, בין ינואר לפברואר 1969. בגלל שלא היה מדובר בתקליט רשמי של הלהקה עבור חברת התקליטים שלה, EMI לא אישרה להקליט את השירים באולפניה. במקום זאת, החברים נכנסו לאולפני PYE בלונדון.

שיטת העבודה הייתה ספונטנית להפליא. הלהקה צפתה בקטעים ערוכים מהסרט והתחילה לג'מג'ם. הציוד הטכנולוגי המתקדם ביותר שעמד לרשותם לצורך תזמון המוזיקה לסצנות היה עפרונות ושעון עצר. בזמן שגילמור, רייט ומייסון אלתרו, ווטרס היה מתיישב בפינה וכותב מילים בהשראת מה שראה על המסך. שרודר גם ביקש מהם ליצור קטעי אווירה, מוזיקה שהדמויות בעצמן מאזינות לה, וכך נולדו קטעים כמו SPANISH PIECE ו-THE PARTY SEQUENCE. מעניין לגלות שחלק מהשירים המופיעים בסרט באים בגרסאות שונות לחלוטין מאלו שבתקליט.

תחנת רוח, אנדי וורהול ובלוז איביזאי

חודשיים אחרי הקרנת הבכורה של הסרט בפסטיבל קאן, התקליט יצא לחנויות והצליח לטפס עד למקום התשיעי המכובד במצעד הבריטי. העטיפה, שעיצבה חברת היפנוסיס, מציגה תמונה מתוך הסרט שעברה עיבוד פסיכדלי. "הושפענו אז מאוד מעטיפות תקליטי ג'אז, במיוחד אלו של חברת בלו נוט עם זריקות הצבע הבהירות שלהן", סיפר המעצב אוברי פאוואל. סטורם ת'ורגרסון, שותפו, הוסיף: "המטרה שלנו הייתה לקחת תמונה רגילה של תחנת רוח באיביזה ולהפוך אותה למשהו מרגש באמת". באופן משעשע, למרות שהלהקה כבר זנחה את ה-THE בשמה בתקליט הקודם, כאן היא עדיין מופיעה כ-THE PINK FLOYD.

מסע צד צדדי: מבט מקרוב על השירים

1. השיר CIRRUS MINOR: הקטע נפתח בציוצי ציפורים. ההקלטה הזו של הציפורים נלקחה מאלבום אפקטים (של חברת HMV) שנקרא DAWN CHORUS. מכאן השיר עובר לאווירה אקוסטית חלומית. הגיטרה האקוסטית, האורגן הכנסייתי של ריק רייט והשירה של גילמור מעניקים תחושת ריחוף. CIRRUS היא מילה לטינית שמשמעותה "תלתל שיער". זה גם השם של עננים המורכבים מחוטים נפרדים, לרוב לבנים, המופיעים בגבהים של 19,700 עד 39,400 רגל (6,000 עד 12,000 מטר), שלעתים קרובות אומרים שהם דומים לשיער מלאך. האם צריך לראות את שם השיר הזה כהתייחסות למצב הנפשי של הדמות בסרט, סטפן? אוּלַי. רק גילמור ורייט מנגנים בשיר היפהפה הזה.

2. השיר THE NILE SONG: הקטע הרוקי הכבד ביותר שיצא מהלהקה. זה גם אחד השירים היחידים שלא מכיל בתוכו קלידים בכלל. דייויד גילמור שר כאן באופן כבד ומחוספס. סגנון שירה שנדיר מאד לשמוע ממנו. השיר הזה אף יצא כתקליטון בכמה ארצות באירופה.

3. השיר CRYING SONG: זוהי בלדה פסטורלית עם קולות חולמניים של גילמור. זמן רגיעה קסום אחרי הקטע השני הכבד. ריק רייט מנגן כאן בוויבראפון

4. הקטע האינסטרומנטלי UP THE KHYBER: היחיד אי פעם בקטלוג של פינק פלויד שהקרדיט בו ניתן לריק רייט וניק מייסון בלבד. זהו קטע אינסטרומנטלי בעל מקצב תופים מהיר עם נגינת פסנתר דיס-הרמונית (ואחרי כן גם אורגן). השם של השיר יכול להתייחס למעבר ח'ייבר, שהוא נתיב מסחר חשוב בין פקיסטן לאפגניסטן. אופציה נוספת היא שהמילה KHYBER בסלנג קוקני משמעותה ישבן. כלומר - UP THE KHYBER יכול להשתמע כ- UP YOUR ASS.

5. השיר GREEN IS THE COLOUR: אחד השירים היפים ביותר של פינק פלויד מהתקופה הראשונה. זוהי בלדה אקוסטית קסומה עם נגינת חליל של לינדי, אשתו של ניק מייסון.

6. השיר CYMBALINE: עוד אחד מהשירים החזקים יותר של הפלויד מהתקופה הזו. השיר מדבר על הלחצים מצד עסקי המוזיקה עד כדי סיוט (לא סתם חברי הלהקה השתמשו בשם NIGHTMARE עבורו, כשניגנו אותו כחלק מיצירה שלמה בהופעותיה אז, בשם THE MAN AND THE JOURNEY). גם פה נשמע צליל חליל שנוגן על ידי אשתו של מייסון.

7. הקטע שמסיים את צידו הראשון של התקליט ונקרא PARTY SEQUENCE: הקטע הזה הוא דקה של נגינת בונגוס וחליל. אשתו של ניק מייסון מנגנת גם כאן בחליל. בגרסת הסרט נשמעת גם גיטרה, שלא מופיעה בתקליט.

8. צד ב' של התקליט נפתח עם הקטע MAIN THEME: זהו הקטע שפותח את הסרט. זוהי יצירה אינסטרומנטלית יפהפייה ואווירתית מאד שנושאת את המאזין על גלים של עונג.

9. השיר IBIZA BAR: השיר הזה מזכיר מאד את THE NILE SONG בסגנון שלו.

10. הקטע MORE BLUES: כשמו כן הוא. קטע בלוז קצר ומאולתר באולפן.

11. הקטע QUICKSILVER: הקטע הזה הינו קולאז' צלילים שמזכיר את הגישה של הפלויד בתקופה הזו, שהפכה אותה לאחת ממובילות זרם ה- SPACE ROCK. זהו הקטע הכי אוונגארדי באלבום. הפתיחה שלו, עם רעשי המתכת שמנוגנים תוך כדי האצה והאטת סרט ההקלטה, מבשרת שמדובר בקטע שהוא שונה משאר האלבום. בהוצאת האלבום בארה"ב, שם הקטע שונה ל- WATER PIPE.

12. הקטע A SPANISH PIECE: דקה וארבע שניות של גילמור סולו שיוצר כאן דמות פלמנקו מגוחכת. הקטע הזה הוא מין אתנחתא קומית שמראה כי ללהקת פינק פלויד יש גם הומור לפעמים.

13. הקטע המסיים DRAMATIC THEME: השיר שחותם את האלבום עם סולו גיטרה של גילמור על מבנה מוזיקלי שמזכיר את MAIN THEME.

צנזורה, חוות דעת והמחיר בלירות

למרות שלעיתים חברי הלהקה התייחסו אליו כפרויקט צד, MORE הוא לא פחות מאבן דרך במסלול הלהקה. עיתון 'רקורד מירור' פרסם בביקורתו: "זה תקליט פסיכדלי ומושכל שיש בו הכל. התקליט הזה הוא חוויה להקשבה ממוסטלת". עיתון המחתרת הבריטי, GRASS EYE, פרסם ביקורת על התקליט: "קשה להבין את התקליט מבלי לראות קודם את הסרט, אך כרגע הסרט נמצא בידיו של המצנזר, כי יש שם סצנת סמים בעייתית לכאורה (רוצים פה להגן על הצעירים הבריטים, אתם מבינים). לכן אי אפשר לשפוט את התקליט כרגע".

הצנזורה לא הייתה רק נחלתה של בריטניה. הסרט MORE נפסל להקרנה גם בארצנו, ורק ב-1974, אחרי מאבק משפטי, הוא קיבל אישור להקרנה. אם רציתם לרכוש את התקליט באמצע שנות השבעים בישראל, הייתם נפרדים מ-24.90 לירות בדיוק.

ב-13 ביוני בשנת 1975 יצא באנגליה תקליט חדש ללהקת אוריה היפ ושמו RETURN TO FANTASY.

עיתוני המוסיקה בבריטניה עשו את עבודתם הרגילה בכתיבת הביקורות. מבקר אחד, שנשאר חסר שם, כתב: "האלבום הזה מייגע להחריד. אם הרעיון שלך לזמן טוב הוא לבהות בטלוויזיה עם הסאונד כבוי, זה בשבילך. השיר 'פרימה דונה' נשמע כמו משהו שלהקת סטטוס קוו דחתה כי זה לא היה מורכב מספיק. השירה של ביירון משתמשת בטריקים זולים, מיק בוקס הוא גיטריסט מינימלי וקן הנסלי מתייחס למקלדות שלו יותר כמו כריות אלקטרוניות מאשר כלים מוסיקליים".

גם לעיתון רולינג סטון היו רק דברים קשים להגיד על המוצר הזה:

"לצוד את אוריה היפ זה דבר פשוט. האלבומים שלהם מלאים מטרות של קליעה למטרה. גם האלבום החדש, כמו קודמיו, הוא רעשני ושטחי. לעתים מוציא האלבום תגובות של עצבנות מצד המאזין. זאת הודות לצווחות מנקבות האוזניים של דייויד ביירון או צלילי החריקות מהסינטיסייזר של קן הנסלי. הרוק המכני שלהם מותיר ריק בזיכרון המאזין למשך עשר דקות מתום ההקשבה".

טוני סטיוארט, מעיתון NME, כתב: "חברי אוריה היפ מנסים ביחד להיות שלושה דברים שונים, שרק מדי פעם משלימים זה את זה. האם הם רוצים להיות כבדים? האם הם רוצים לבסס מחדש את המוניטין שלהם, שנפגע על ידי התקליט הקודם? או שהם רוצים לזרוח ככותבי שירים טובים וכנגני מוסיקה טובה? בעיקרון, היפ חייבת להתגבר על ההיבטים הסותרים של קולקטיב האישיות שלה".

למרות זאת, האלבום נמכר היטב.

הנה הביקורת מעיתון עולם הקולנוע:

גם זה קרה ב-13 ביוני: יש ימים בלוח השנה שנראים רגילים לגמרי, אבל כשצוללים לארכיוני המוזיקה, מגלים שהם צומת דרכים של אירועים מכוננים. ה-13 ביוני הוא בדיוק יום כזה – שבו חוויות נעורים, להיטי ענק, טרגדיות אישיות ומהפכות מוזיקליות התערבבו זה בזה ויצרו פסקול בלתי נשכח.

פרנק זאפה מסיים תיכון, העולם עוד לא יודע מה צפוי לו

ב-13 ביוני 1958, נער צעיר ונטול פשרות בשם פרנק זאפה זרק את כובע הבוגרים שלו באוויר וסיים את לימודיו בבית הספר התיכון בלאנקסטר, קליפורניה. רוב חבריו לכיתה כנראה המשיכו לקולג' או לעבודה מסודרת, אבל לזאפה היו תוכניות אחרות. עשור בדיוק לאחר מכן, בשנת 1968, הוא לא שכח את המעמד. את תמונת סיום לימודיו המשופמת הוא שתל בגאווה על העטיפה האחורית של התקליט CRUISING WITH RUBEN AND THE JETS, יצירת מופת שהייתה מחווה והומאז' גם יחד לשירי ה-DOO WOP של שנות החמישים, תקופה בה הוא עצמו היה נער מתבגר. העולם עוד לא ידע שהוא מקבל את אחד המוחות המוזיקליים הגדולים והפרועים של המאה ה-20.

קיץ נצחי במצעד הבריטי

קדימה לשנת 1970. להקה עם שם משעשע, מונגו ג'רי, כבשה בסערה את המקום הראשון במצעד הבריטי עם המנון הקיץ האולטימטיבי, IN THE SUMMERTIME. הלחן המפורסם פשוט צץ לו בראש יום אחד, ולמחרת הוא כתב את המילים מהר מאוד. "אין לו פזמון; כל מה שיש לו הוא מנגינה שחוזרת שוב ושוב עם סט של מילים שמעלות באוב חגיגה של החיים", הוא אמר. "במיוחד אם אתה צעיר: זה יום נהדר, הצלחת להשיג מכונית ואתה משייט מסביב ואוסף בחורות". השיר יישאר בפסגת המצעד הבריטי למשך שבעה שבועות ברציפות.

טרגדיה במשפחת הסול

לא כל אירועי ה-13 ביוני היו משמחים. בשנת 1973, אפלה גדולה ירדה על חייו של הסנדק של מוזיקת ​​הנשמה, ג'יימס בראון. בנו הבכור, טדי, נהרג בגיל 19 בלבד בתאונת דרכים בניו יורק. המכונית בה נסע התנגשה בגשר בטון לאחר שהנהג, חברו, נרדם על ההגה. האובדן הנורא הותיר צלקת עמוקה בליבו של בראון, אירוע טרגי שהדהד בכאב בביוגרפיה המורכבת שלו.

הקשר הישראלי, הביטלס והמפיק שחזר בתשובה

בתאריך זה בשנת 2021, הלך לעולמו בגיל 76 קן ברג'ס, מוזיקאי ומפיק בריטי שהיה נשוי לזמרת הישראלית נאוה ברוכין (מהנשמות הטהורות). לפני שעלה ארצה וחזר בתשובה הוא היה דמות בסצנת הרוק הפסיכדלי של לונדון בשנות השישים. הוא היה שותף לכתיבת הקלאסיקה MY WHITE BICYCLE של להקת TOMORROW, בה ניגן גיטריסט צעיר בשם סטיב האו, שלימים יהפוך לכוכב בלהקת יס. בשיחות שקיימתי עמו, הוא סיפר לי על מפגשים באולפן גם עם לא אחרים מאשר הביטלס. "פול היה מאד נחמד כלפיי", הוא נזכר בחיוך, "אבל ג'ון תמיד היה חמוץ".

שינייד אוקונור והזעם הקדוש בקיסריה (ובירושלים)

ב-13 ביוני 1995 הופיעה שינייד אוקונור באמפי קיסריה. אך הביקור שלה בישראל לא היה חף מדרמות. כשהגיעה לירושלים לקראת הופעתה השנייה בבריכת הסולטן, התרחש פיצוץ. היא תקפה צלמים שביקשו לתעד אותה בכנסיית הקבר בעיר העתיקה. לאחר שהתבצרה במקום ומאבטחיה הודיעו שהיא לא תצא עד שהצלמים יעזבו, היא ניסתה לחמוק דרך דלת אחורית. הצלמים הבחינו בה ורדפו אחריה. היא נמלטה לחנות סמוכה, וכשיצאה לבסוף, ניא עשתה זאת בצעקות ובמכות, שברה ציוד צילום, שרטה צלם וקרעה חולצה של אחר. ביקור נפיץ ובלתי נשכח.

המלך, הבארדו והשירות הצבאי ששינה הכל

נחזור אחורה בזמן, ל-13 ביוני 1959. אלביס פרסלי, מלך הרוק'נ'רול, מנצל חופשה משירותו הצבאי בגרמניה וטס לפריס. העניין: פגישה עם סמל המין הצרפתי, השחקנית בריז'יט בארדו. בזמן שהותו בעיר האורות, המלך לא נח לרגע. הוא בילה כל לילה במועדונים וחזר עם פמליה של בחורות לסוויטה המפוארת שלו במלון המשקיף על השאנז אליזה.

הגיוס לצבא, שהחל בשנת 1957, היה מהלך מחושב של מנהלו, קולונל טום פארקר. המטרה הייתה לשפר את תדמיתו של אלביס מ"מורד" ל"פטריוט אמריקאי" ולהנגיש אותו לקהל בוגר יותר. המהלך הצליח, אבל גבה מחיר אמנותי כבד. כשאלביס השתחרר, עולם המוזיקה השתנה. הוא מצא את עצמו לא רלוונטי, חתום על חוזים לסרטים נוסחתיים וסתמיים שהכניסו כסף אך גרמו למעריציו המקוריים, כולל חברי הביטלס, להניד בראשם בצער.

פחד ותיעוב בסופרגרופ הראשון

ב-13 ביוני 1969, להקת העל בליינד פיית', שכללה את אריק קלפטון וג'ינג'ר בייקר מלהקת CREAM, סטיב ווינווד מטראפיק וריק גרץ' מלהקת פאמילי, נחתה באוסלו. הציפיות היו בשמיים. ווינווד הביע את חששו בפני עיתונאי מקומי: "אני מקווה שהאנשים יתלהבו מאיתנו רק לאחר שישמעו אותנו ולא בגלל השמות שלנו בלהקה. כבר יש לנו פרס של תקליט זהב עבור תקליט שטרם סיימנו להקליט אותו!". הלחץ היה עצום, והלהקה אכן התפרקה לאחר תקליט אחד וסיבוב הופעות בלבד.

הביטלמאניה משתלטת על אוסטרליה

באותו יום ממש, אבל חמש שנים קודם לכן, בשנת 1964, הביטלס הופיעו פעמיים באולם סנטניאל באדלייד, אוסטרליה, מול 6,000 מעריצים צורחים. "אוסטרליה הייתה רגע אחת כמו הפעם הראשונה באמריקה", אמר ג'ון לנון. "אני חושב שכל אוסטרליה הגיעה לראות אותנו. ראינו מיליוני אנשים. כולם שמחו וצעקו, ואף אחד לא נפגע". רינגו סטאר, שהחלים מדלקת שקדים, נחת בסן פרנסיסקו בדרכו להצטרף לחבריו. מי שפחות שמח לשמוע על כך היה המתופף המחליף, ג'ימי ניקול, שנהנה מכל רגע בלב הביטלמאניה וקיווה בסתר ליבו שהמחלה של רינגו תימשך עוד קצת.

חילופי משמרות ברלינג סטונס

ושוב, ה-13 ביוני 1969. הרולינג סטונס ערכו מסיבת עיתונאים בהייד פארק בלונדון. המטרה - להציג את הגיטריסט החדש שלהם, מיק טיילור, שהחליף את חבר הלהקה המייסד והמסובך, בריאן ג'ונס. טיילור הצעיר נשמע נרגש ומעט המום: "הכל קצת מוזר לי, אני עדיין לא ממש מרגיש חלק מהלהקה. מה שהם עושים זאת תערובת של מוזיקת ​​נשמה, פולק בלוז, ואני אוהב את כל הדברים האלו". הסטונס גם הכריזו על מופע חינמי ענק בפארק ב-5 ביולי. המופע יהפוך למעין אזכרה לבריאן ג'ונס, שימצא את מותו פחות מחודש לאחר מכן.

המתופף של המלך הולך לעולמו

ה-13 ביוני 2018. די ג'יי פונטנה, המתופף המשפיע שליווה את אלביס פרסלי בתקופת הזוהר הגדולה שלו, מת בשנתו בגיל 87. בנו דיוויד פונטנה, כתב: "אבא שלי מת בשנתו בשעה 9:33 הלילה 13 ביוני. הוא היה מאוד שלו ללא כאבים. אנו מבקשים פרטיות בשלב זה. תודה על האהבה והתפילות שלכם". די.ג'יי פונטנה, שנולד בשברופורט לואיזיאנה ב-15 במרץ 1931, החל במקור לתופף עם אלביס פרסלי, הבסיסט ביל בלאק והגיטריסט סקוטי מור כבר ב-1954. נשיא חברת התקליטים, סאן רקורדס, סם פיליפס, הרכיב במקור את להקת הליווי, BLUE MOON BOYS, של אלביס ללא מתופף ולכן רק בהקלטה שנערכה ב-10 בינואר 1956 הצטרף פונטנה. המפגש הזה הניב את השיר HEARTBREAKHOTEL ועולם המוסיקה לעולם לא יהיה אותו הדבר מאז. פונטנה נזכר בערב הראשון שהוא, אלביס, מור ובלאק ניגנו יחד בתור הרביעייה שתמשיך להשיק ולהגדיר את הרוק'נ'רול: "ובכן, בלילה הראשון אנשים היו מנומסים, אבל זה היה קהל כפרי, מבוגר יותר, ואני חושב שמה שהם עשו, הם הלכו הביתה ואמרו לילדים שלהם, 'יש בחור ביריד הזה בלואיזיאנה שאתם חייבים ללכת לראות.' בסופי השבוע הבאים לא היה לנו כלום בהופעות מלבד צעירים בקהל, אז זו הייתה נקודת הפריצה למעשה. הילדים היו צורחים וצורחים ואני חושב שזה מה שבאמת התחיל שם". במהלך 14 השנים הבאות, מהפעם הראשונה של פונטנה עם אלביס, המתופף היה לצדו באולפן, בהופעות וכן הופיע במספר סרטים של אלביס. פונטנה בשנת 2010: "אלביס היה בחור נחמד שהתייחס לאנשים כמו שהוא רצה שיתייחסו אליו. עבדנו קשה איתו ופשוט ניסינו לעשות תקליטים טובים. ידענו שלולא אלביס, לא היינו עושים כלום".

בונוס: גם זה קרה בחודש יוני - חמסין של ציפיות, מקלחת צוננת של סאונד: הערב הלוהט שפתח את המועדון "אמצע הדרך". תל אביב, יוני 1980. הקיץ בשיאו, האוויר מהביל והעיר כולה על הרגליים. בגני התערוכה, במקום בו עד לא מזמן החליקו צעירים נלהבים במשטח הגלגיליות סקייט לנד, קם מועדון הופעות חדש ומבטיח: "אמצע הדרך". הבאזז סביב ערב הפתיחה היה מחשמל, בעיקר בזכות ההרכב שעתיד היה לעלות לבמה המרכזית – להקת "חמסין", הסופרגרופ החדשה של אפרים שמיר.

על הנייר, לחמסין היה כל מה שצריך כדי לכבוש את עולם המוזיקה המקומית. לצדו של שמיר, יוצא כוורת וקול מוביל, התייצבה נבחרת חלומות: הבסיסט הוירטואוז אוהד אינגר והמתופף העוצמתי אלון הלל. על כל התזמורת הזו ניצחו שניים מהשמות הגדולים בתעשייה – המפיק מיכאל תפוח והמאסטר לואי להב, שחזר במיוחד מארצות הברית אחרי שעבד על כמה מהתקליטים הגדולים ביותר של ברוס ספרינגסטין. השניים, שהיו חתומים על ההצלחה הפנומנלית של להקת תמוז, הבטיחו שהפעם זה הולך להיות גדול אפילו יותר. השמועות בעיר דיברו על הרכב שיגדיר מחדש את הרוק הישראלי, על סאונד שלא נשמע פה קודם.

הערב נפתח בהופעת חימום של דייויד ברוזה, אז כוכב עולה, אבל בערב זה נשאר אדיש למדי. ואז, בשיא המתח, עלתה חמסין. זה הגיע בסוף הערב... לקהל צמא. מאוד.

אבל הבעיה לא הייתה בנגנים המעולים או בחומרים החדשים, אלא במשהו בסיסי הרבה יותר: הסאונד. מערכת ההגברה החדשה לא תפקדה כראוי. קולו של אפרים שמיר, אותו קול צלול מ"ערב של יום בהיר", נשמע צרוד, מרוח ולא מובן כלל. המילים, שגם כך היו מורכבות, נבלעו ברעש צורמני. הקהל, שישב סביב שולחנות עמוסי תקרובת, נראה מבולבל. האם זו המהפכה המובטחת?

ההמולה לא נשארת רק בתוך המועדון. בעלי אולמות אירועים סמוכים, כמו "גן אורנים" הפופולרי, התלוננו שהרעש מחריש האוזניים פוגע להם בעסק. בתוך הקהל המאוכזב נצפו כמה מהפנים המוכרות של הביצה, ביניהם שלום חנוך, שהלחין עבור הלהקה את השיר "כל זמן זה הזמן", וכן אסתר שמיר, דני ליטני וג'וזי כץ, שבאו לחזות בפלא וכנראה יצאו עם כאב ראש קל.

למרות הפתיחה הצולעת, היו מי ששמרו על אופטימיות וטענו שהמוזיקה פשוט מקדימה את זמנה, וכי בתוך חודש כולם ידברו על הפיצוץ של חמסין. בספטמבר של אותה שנה, השיר "שורפת את הלב" הוצג בפינה לשיפוטכם של גלי צה"ל, אך לא הצליח לשרוף שום מצעד. אפרים שמיר עצמו סיכם את החוויה במרחק, כשהבין שבארץ, לפעמים לוקחים דברים טובים זמן רב להתקבל. נראה שהקהל עוד לא היה מוכן לחום הכבד.

רוברט וויאט מודל החודש, יוני בשנת 1972. "לכולם היו תרומות שונות מאוד לסופט מאשין ולא יכולנו להסכים באמת". באותו זמן התראיין ווייאט לעיתון המוזיקה CREAM ושטח את הבעיות שהובילו לפרישתו מלהקת סופט מאשין.

"הרבה סיבות גרמו לפרישתי וההחלטות שלי לגבי עשייה של דברים חדשים כל כך מגוונות, שקשה לי לדייק בהן. הייתי זקוק לשינוי חיים מוחלט. למעשה הייתי אומלל. ממש אומלל. אז הכל היה צריך להשתנות בכל רמה שהיא. אם אני מרגיש שהאנשים שאני עובד איתם לא עושים את מה שהם צריכים לעשות או שאני לא מסוגל לתת להם את מה שמוזיקאי צריך לתת, זה נוטה להתבטא בקשיי אישיות ואני מתחיל לא לאהוב את האדם הזה מאוד. השעיר לעזאזל במקרה הזה הפך להיות סקסופוניסט הלהקה, אלטון דין.

הייתי גאה בכך שעבדתי בלהקה עם מייק ראטלדג' ויו הופר, שהחשיבה שלהם באה לידי ביטוי במוזיקה מקורית להפליא. הרגשתי שאלטון לא מעריך את זה. העניין הוא שכאשר החלטנו להרחיב את ההרכב, חשבנו במונחים בהם כל חבר חדש יגלם את הרעיונות שכבר הגיעו מהלהקה כפי שהיא עומדת. היינו זקוקים למגוון רחב יותר של רעשים וגם רצינו לנסות להיות חטיבת קצב מאחורי סולן לזמן מה. אבל או שלא היינו חטיבת קצב מספיק טובה או שאלטון לא היה מספיק מעניין בהקשר הזה, כדי לבצע את האחריות מסוג זה. אני לא חושב שהוא התעניין במה שהיה סופט מאשין. זה היה סוג של עבודה בתשלום טוב יותר ובטוח יותר ממה שהיה לו עד אז, אני לא רוצה להישמע מרושע לגביו. היו לנו הופעות טובות ורעות והוא בצדק אהב מאוד את הכתיבה של מייק. הוא ואני מאוד אהבנו לנגן ביחד, לפוצץ בחופשיות ולהרפות מהדברים הברורים לטובת הפתעות. לפעמים זה התאזן היטב, אבל זה בעצם היה קשר כוזב. בכלל, היחסים בסופט מאשין תמיד היו קצת מוזרים.

לכולם היו תרומות שונות מאוד ללהקה ולא יכולנו להסכים באמת. זה יכול להיות רק כשבילים שחוצים זה את זה כי התחלנו במקומות שונים והלכנו לכיוונים שונים ומה שיהיה מספק לאדם אחד פשוט לא יהיה לאחר. כמו שמישהו היה כותב קומפוזיציה שלדעתך יפה ואז מעבד אותה ונותן את הסולו לאדם הלא נכון. אתה יודע, זו המנגינה שלו, עזוב אותו בשקט. הגענו כך שלא ממש ידענו במה מדובר.

הקושי החל בזמן בו נסענו לצרפת. בסתיו 1969, בהרכב של השביעיה. היו קשיים מדהימים בכל המישורים, לא כולל את החלק המעשי שלא היה את הציוד או את הכסף עבור שבעה אנשים. בסופו של דבר זה נשבר לחלוטין. היו המון דברים חדשים, הרבה בעיות, הרבה נוירוזות, שנוספו לזה שהיה קר להפליא בטנדר וכולנו היינו קצת מבולבלים. הסדקים פשוט התחילו להופיע. זהות הקבוצה הפכה למשהו לא ברור.

אתה מכניס אנשים אחרים לנגן את הדברים של מייק ויו, אבל כדי להיכנס הם צריכים להיות שאפתניים מוזיקלית ואחרי זמן מה הם רוצים לנגן חלק מהחומר שלהם, והם מנגנים לך את זה, ואתה לא אוהב את זה, נכון? ואז זה יוצא בגלוי. הרי אותו אדם נועד להיות שם בשבילך ולא אתה בשבילו. אז מתעוררת היררכיה שמטריפה את אותם אנשים שרואים שהם ממוקמים במקום הלא נכון בעיניהם. הנטייה הטבעית היא אפוא לסגת, מכיוון שאיש אינו רוצה לחשוב על עצמו כעל חרא או שמוק. אז כולם מתחילים להיות רשמיים זה עם זה ואז זה הופך לסוג של עבודה אחרת. מכאן ואילך זה רק עניין של זמן עד שהכל מתפרק.

מעולם לא חשבתי שסופט מאשין מוקלטת באופן אינטליגנטי ששיקף את התקדמותנו בפועל. היינו לוקחים יצירות חדשות לאולפן, מקליטים אותן, חודשיים אחר כך לומדים איך לנגן אותן, חצי שנה אחר כך משליכים אותן ואז חודש אחרי זה חוזרים שוב לאולפן עם עוד דברים חדשים שלא למדנו לנגן כמו שצריך. סופט מאשין במיטבה כמעט לא מתועדת. במקרה הטוב, התקליטים האלו מהווים רק רמז קלוש למה שהיינו.

סופט מאשין למעשה התפרקה אחרי התקליט הראשון שהקלטנו. עשינו את ההופעה האחרונה עם הנדריקס, בהוליווד בול ואחריה מייק חזר ללונדון, קווין (איירס) המשיך למיורקה וחברת התקליטים לא ידעה שנפרדנו. האלבום הראשון עוד לא יצא, למרות שחלפה חצי שנה מאז שהקלטנו אותו ונראה היה לנו שאין חובה להמשיך. קיבלתי דברים שונים שרציתי לעשות שלא יכולתי לעשות עם הלהקה. זו הייתה הקלה גדולה להיכנס לאולפן ולנגן בעצמי בכל הכלים ולעשות את זה בלי להיות דמוקרטי בעניין. זה הכל.

זה היה חורף 1968. רק חזרתי לניו יורק וכבר פנו אלי לעשות קצת מוזיקת ​​קולנוע והייתי די שמח. אבל הם אמרו 'לא, תשמע, התקליט הזה של סופט מאשין שעשיתם הוא מדהים, אנחנו רוצים להוציא אותו. הלהקה צריכה לחזור לפעול'. אז התקשרתי למייק בלונדון ואמרתי 'אתה רוצה להקים גרסה חדשה של הלהקה?' והוא אמר 'לא, כן, לא, כן, כן'. הוא חזר והביא איתו רעיונות מוזיקליים חדשים ועשינו את המנגינות האלה שהפכו להיות הצד הראשון של התקליט השני של סופט מאשין. זה היה סידור של שברי דברים שנשכחו מאז שיצרנו אותם לפני המון זמן ללהקת THE WILDE FLOWERS".

החודש, יוני בשנת 1968 ועיתון 'דיסק אנד מיוזיק אקו' הבריטי דיווח על פסטיבל במיאמי, שלא הלך כמצופה:

"הניסיון של מיאמי לחקות את פסטיבל מונטריי עם מוסיקת האנדרגראונד, שנערך במשך יומיים, לא ממש הצליח - למרות שהופיע שם ג'ימי הנדריקס עם השלישיה שלו. הרעיון היה לעשות פסטיבל בן יומיים עם מוסיקת רוק ובלוז. משעה 12 בצהריים ועד חצות. ביום הראשון של הפסטיבל חזו 12,000 האנשים שהגיעו בהופעה חסרת השראה של ארת'ור בראון. במהלך הופעתו נאלץ בראון לקצר שיר אחד כי חרג מהזמן שהוקצב לו. ככה זה כשג'ימי הנדריקס מופיע אחריך וחוקי הרעש של מיאמי מונעים קיום הופעות אחרי חצות.

יום לאחר מכן ירד גשם. באופן מפתיע מאד לאזור כמו מיאמי שבדרך כלל שטוף שמש. זה לא היה גשם אלא מבול ששטף את כל הפסטיבל. בעוד הגשם יורד, החל גשם של צעקות ומריבות במקום בין מנהלי אמנים ומפיקי הפסטיבל. הנושא של המריבה היה כסף. מפיקי הפסטיבל סירבו לשלם למספר אמנים בטענה שהגשם הינו כוח עליון. אפילו ג'ימי הנדריקס לא הצליח להציל את הפסטיבל הזה".

והחודש, יוני בשנת 1967, וג'ימי הנדריקס מספר במילותיו על תקליט הבכורה שלו, לעיתון המוסיקה הבריטי RAVE: "זה אלבום אישי מאד. ממש כמו התקליטונים שהוצאנו לפניו. אתם ודאי יכולים לחוש שדברים רבים בתקליט הזה נעשו באופן ספונטני באולפן. אולי חלק מהחומר בתקליט הזה מתקדם יחסית לזמן הזה. אני לא יודע. אני מאמין שהציבור יתפוס את התקליט הזה ויבין אותו. לא עשינו פה פשרות. אני מאד שמח עם התקליט הזה אך אני כבר נרגש לקראת הדבר הבא שאעשה".

להקת סלייד מודל החודש, יוני בשנת 1973.

סלייד, מלהקות הגלאם-רוק המובילות אז, חזרה אז לאנגליה לאחר סיבוב הפריצה שלה בארצות הברית, עם שיא של הצלחות וכישלונות.

העיתונאי, קית' אלת'אם, פגש את הלהקה קצת לפני כן, בהופעה בסן פרנסיסקו. כך הוא דיווח לעיתון NME:

"פגשתי את הלהקה זמן קצר לאחר ההופעה שלה, שם ניגנה בפני אולם חצי מלא וקיבלה ביקורות מעורבות. הכותב של לוס אנג'לס טיימס, רוברט הילבורן, דיווח שסלייד היו 'טובים' אבל לא 'מאוד מאוד טובים'. ראיתי גם את סלייד מחממת את להקת האמבל פאי בווינטרלנד של סן פרנסיסקו - וזה היה סיפור אחר. שם הם הצליחו היטב מול קהל שכמובן בא לשמוע את הפאי. האנשים היו מוכנים מספיק להגיב לדרישה המתמשכת של סלייד. הם מחאו כפיים ורקעו ברגליהם למרות שהם לא היו נלהבים. הבעיה העיקרית של סלייד היא למצוא קהל צעיר יותר. מכיוון שקהל מופעי הרוק הגדולים באמריקה מורכב עדיין מסטודנטים מבוגרים, שהולכים לראות להקות מבוססות יותר כמו האמבל פאי, הסטונס, לד זפלין, ג'ת'רו טול ו-ELP. זה לא הבית הרגיל של סלייד. הם זקוקים לקהל איפשהו בין האוסמונדס לחמישיית ג'קסון - אבל איך להגיע לקהל זה בלי תקליטן להיט או באזז טלוויזיה גדול היא הבעיה שעומדת בפני המנהל של הלהקה, צ'אס צ'נדלר.

סלייד שמה רגל בדלת. עכשיו חבריה צריכים להידחק לתוך הסלון. בכל זאת, נראה שהמצב לא השפיע על ההומור הטוב והכנות המוחלטת של הלהקה. לא היה מתח בחדר ההלבשה בסן פרנסיסקו, שם הגיטריסט דייב היל נדחק לתחפושת מרשימה. לסלייד יש את היכולת המולדת להרגיע אנשים - אף אחד לא מקבל מהם התעלמות קרה.

הזמר נודי הולדר היה מוכן כתמיד לענות על שאלות ישירות על הדילמה הנוכחית שלהם. 'אני חושב שאנחנו מתקדמים - שתי ההופעות הטובות ביותר שעשינו היו באקדמיה בניו יורק. היינו רוצים קהל צעיר יותר, אבל עם המצב באמריקה אני חושב שההורים מחזיקים את הילדים בבית. אנחנו נגיע אליהם, אבל זה ייקח זמן. להיט בהחלט יעזור לנו -לפרוץ פה. תקשורת חזותית חשובה לנו, אז הצטלמנו לתוכנית באמריקה בשם מידנייט ספיישל. מקווים שזה יעזור. אנחנו לא משנים את ההופעה שלנו. הם צריכים להתרגל אלינו.

היו לנו כמה חברי כנופיית מלאכי הגיהנום בהופעות - אפילו היו כמה מהם על הבמה, אבל עדיין לא ניסינו להעליב אותם. אני בכל מקרה לא ממש מעליב, אתה יודע - אני משתמש בהומור גס שגורם להם להבין שאנחנו בני אדם. באקדמיה בניו יורק קיבלנו קבלת פנים נהדרת, והדבר הכי מאכזב היה לקרוא כאן דיווח שאומר שחצי מהקהל יצא. זה פשוט לא היה נכון. זו בהחלט עובדה שדיווחים מאמריקה על הופעות בודדות בחוף המערבי יכולים לתת רושם מוטעה לגבי כמה גדולה להקה בכל המדינה. אתה יכול להיות ענק בשיקגו, למשל, ולא להצליח כלל בלוס אנג'לס. ערים המרוחקות רק כמה מאות קילומטרים זו מזו שונות לרוב בקבלתן ממש כמו גרמניה מול איטליה. עשינו כמה הופעות במועדונים קטנים וזה היה מלהיב בדיוק כמו בימי ההופעות במועדון מארקי בלונדון. עשינו שתי הופעות כאלה באוהיו, למשל, וזה היה נהדר.

אנחנו אף פעם לא סובלים ממתח מיותר כי יש לנו כל כך כיף מאחורי הקלעים. מצאנו את הפורמט שלנו ואנחנו נצמדים אליו. כשאנשים אומרים שאנחנו 'רוקנרול חסר שכל' אני אוהב את זה - זה תיאור נחמד. אנחנו ממילא לא מכוונים לראש - אנחנו להקת רוק לקישקעס. אני לא מקבל את הביקורת שכל התקליטים שלנו נשמעים אותו הדבר. האקט שלנו מוגדר כעת בצורה מסוימת ואנחנו יודעים שהוא עובד. אנחנו נהנים מהדבר שהכנו לעצמנו. חשוב שהפנים שלנו יזוהו על ידי אנשים'...".

מה אמנים אמרו החודש, בשנת 1976, למגזין המוסיקה TROUSER PRESS? אספתי לכם מהם:

קית' מון, מלהקת המי, על האנרגיה שלו אחרי ההופעה: "זה פשוט... אחרי ההופעה אתה יורד מהבמה עם כל כך הרבה אדרנלין, אתה כל כך מרומם אחרי הופעה, כל השאר משני. זה כאילו, 'לעזאזל עם כולם! מה זה להרוס מכונית? מה זה להרוס חדר במלון?'". על המוניטין ה"משוגע" שלו: "אם מישהו יכול להגדיר משוגע! אולי אני אקסצנטרי, אבל משוגע? מטורף? ובכן, לפעמים. האם כולם לא משוגעים לפעמים? ההבדל הוא שבמקרה שלי זה מוגזם, ובעיקר, מדברים עליו". על אורך הקריירה: "אני לא אוהב לעבוד תחת יותר מדי אשליות. אני יודע שהיום אני יכול להיות בפסגה ומחר נשכח. אז אני עובד על העובדה שאני לא מתכוון שזה יקרה". על ההשפעה של הקינקס: "הקינקס! הו, הקינקס היו אחת ההשפעות העיקריות עלינו. יש הרבה מהסגנון של הקינקס בלהקת המי". על הדינמיקה הפנימית של הלהקה: "אף אדם אחד בה לא מכתיב מה המי עושה... ארבעתנו מכתיבים את מדיניות המי, כי מדיניות המי היא ארבעתנו".

פיל קולינס, מלהקת ג'נסיס, על הדמיון הקולי שלו לפיטר גבריאל: "ככה הקול שלי נשמע. זה נשמע כמו חיקוי, אני יודע אבל זה לגמרי נכון. הרבה פעמים כשאנשים חשבו שפיטר שר את כל השירה, הייתי שם ברקע ושרתי איתו". על ההצגה התיאטרלית של הלהקה שעשויה להאפיל על המוזיקה: "כן, הצלחנו. זה פגע בתגובתם של אנשים אלינו. הם חשבו שהלהקה שלנו זה כמו רוד סטיוארט והפייסס, או בריאן פרי ורוקסי מיוזיק. וזה בכלל לא היה ככה". על תהליך היצירה שלהם: "אנחנו תמיד הולכים אחרי האף שלנו, באמת. אנחנו לא מייחסים יותר מדי דעות קדומות למה שאנחנו עושים".

לו ריד על אלבומו החדש: "קוני איילנד בייבי הוא האלבום האמיתי הראשון שלי מאז הוולווט אנדרגראונד. עברתי על השאר. עם האלבום METAL MACHINE MUSIC , אמרתי 'היי, אני עדיין כאן ואני אומר שלום'...". על השקפתו הוא אמר: "אין לי פחד... מכלום!"

פול קוסוף על להקת באד קומפאני, שהוקמה על ידי חבריו לשעבר ללהקת FREE: "הם לא חזקים כמו שציפיתי שיהיו. נראה שהלהקה מונחת בכבדות על כתפיו של פול (רודג'רס). אני לא חושב שהוא שר טוב כמו פעם". על מאבקיו בעבר עם סמים: "המחלה שלי לימדה אותי את הנזק שסמים יכולים לגרום. כל מה שאני רוצה לעשות עכשיו זה לנגן בלוז".

דיוויד ביירן, מלהקת טוקינג הדס, על כוונת הלהקה: "אנחנו לא רוצים להישמע לא נוחים או מטרידים או לגרום לאנשים להרגיש לא בנוח". על איך הלהקה ראתה את עצמה: "אנחנו חושבים על עצמנו יותר כמבדרים של אנשים מאשר כאמירה אמנותית או הצגה של רעיון". על כך שהלהקה כונתה "הלהקה העולה הכי לוהטת בניו יורק": "זה גורם לי להסיח את דעתי".

ומה אמנים אמרו החודש, בשנת 1975, למגזין המוסיקה TROUSER PRESS? אספתי לכם מהם:

ג'ון אנטוויסל מלהקת המי על רצונו המוקדם לנגן מוזיקת ​​רוק: "מכיוון שגדלתי בעידן הרוק'נ'רול רציתי לנגן רוק'נ'רול. לא רציתי לנגן דיקסילנד, אבל מאחר שיכולתי לנגן בחצוצרה, זה מה שניגנתי". על הדינמיקה בתוך הלהקה: "להיות בלהקת המי זה כמו להיות נשוי לשלושה אנשים אחרים. אנשים לא מצפים שתדבר על אשתך, אני לא מדבר על שאר הלהקה. אני לא אוהב לעשות את זה כי זה אף פעם לא נשמע נכון". בנוגע לאלבום ילדים שתכנן להפיק, הוא הודה באמונתו ב: "...קינג קונג, גלגול נשמות, פיות בגן, שלגיה ושבעת הגמדים, גובלינים, שדים ומכשפות, טלפתיה, נעורי נצח, מיקי מאוס; סנטה קלאוס".

רון וראסל מאאל, מהצמד ספארקס, על הלהקה המוקדמת שלהם, HALFNELSON: "זו הייתה פשוט סיטואציה אמנותית-מלאכותית שבה בכלל לא ידענו מה אנחנו עושים. אנחנו עדיין לא יודעים מה אנחנו עושים". רון מאאל על כתיבת שירים: "הלוואי ויכולתי, באמת הלוואי והייתה דרך מהירה כי זה ממש משעמם. אבל כששיר עולה, אז הכל שווה את זה. כשזה לא עולה אז זה לא שווה את הכל. כל שיר הוא גמול בפני עצמו".

פרנסיס רוסי מסטטוס קוו - כשנשאל לגבי המלצות כיצד לשמור על הזרת שלו בכושר לקראת נגינה בגיטרה, הוא ענה: "תדחוף את זה לפי הטבעת שלך". ממש תשובה אינטליגנטית. על ההתפתחות המוזיקלית של הלהקה: "אנחנו הולכים ללמוד את האקורד הרביעי שלנו בשבוע הבא. שלושה אקורדים בשלוש עשרה שנים זה לא רע". על תפיסת הלהקה את עצמה כמוזיקאים: "אנחנו סתם חבורה של טיפשים ארורים".

אריק ברדן מהאנימלס על המעבר שלו לעבר תרבות הנגד האמריקאית: "סתם ביליתי באנגליה, לא עשיתי שום דבר מיוחד, תמיד הייתי עם אותם אנשים, כמעט כמו אריסטוקרטיה. ואז מישהו טפטף לי קצת אסיד וזה היה כמו דבר חדש לגמרי. משהו קרה באמריקה שרציתי לחוות".

החודש, יוני בשנת 1965, יצא מגזין נוסף בסדרת מגזיני המעריצים של הרולינג סטונס. אז אספתי לכם משם כמה ציטוטים.

קית' ריצ'רדס מבטא את חיבתו לבית ואת ההתרגשות שביצירת מוזיקה חדשה. על החזרה לאנגליה: "כל הקריעה הזו מסביב לעולם היא בסדר, אבל אני עדיין חושב שאנגליה זה המקום הכי טוב לחיות בו". הוא מוסיף, "...נהדר לראות שוב את נמל התעופה הטוב והישן של לונדון...".

על ההקלטה בארה"ב: "בילינו כמה ימים שלמים באולפנים בשיקגו ובהוליווד בעבודה על שירים חדשים. אני מקווה שתאהבו את המיני-אלבום החדש שעשינו. חלקכם תאהבו, כי אתם כבר שם צורחים בקהל". הוא הסביר את ההבדל בין הקלטות חיות להקלטות באולפן, וקבע: "על הבמה הקהל הוא חלק מכל העניין. תמיד יש שם הרבה יותר התרגשות, בגלל התגובה בינינו לביניכם, שקשה מאוד להשיג באולפן".

מיק ג'אגר דן במעמדה של הלהקה בסצנת המוזיקה ובהערכה שלה למעריציה. על התחרות עם הביטלס: "אנחנו חייבים הרבה לביטלס, כמובן, אבל זה לא אומר שאנחנו צריכים לתת להם לעשות את הדברים כרצונם. אני חושב שניתן להם תחרות הגונה". לגבי תמיכת המעריצים, ג'אגר אמר: "הילדים שבאמת אוהבים אותנו עוברים תקופה קשה. ובכל זאת, המעריצים האלו באים לראות אותנו, קונים את התקליטים וצועקים בשבילנו". הוא הבטיח לאוהדים: "אני נשבע, כאן ועכשיו, שתמיד נעשה כל שביכולתנו למען מועדון האוהדים. אלו האנשים שבאמת חשובים...".

בריאן ג'ונס מדבר בגלוי נגד הביקורת שספגה הלהקה בנוגע למראה החיצוני שלה ומגן על האותנטיות שלה. על ביקורת אישית: "...כשאנשים מנסים לומר לנו שאנחנו לא מתלבשים נכון, או שהשיער שלנו לא בסדר, ובכן... זו התקפה די אישית. אנחנו לא אוהבים את זה". הוא הדגיש את האותנטיות של הלהקה: "אם היינו משהו מלבד עצמנו, אז היינו יכולים להיות מותקפים על חוסר כנות. אנחנו באמת מאמינים שהמוזיקה שלנו היא הדבר הכי חשוב". על הרעיון של תדמית מפוברקת: "זה פשוט טיפשי. אנחנו יכולים להיות רק עצמנו. ברור שההצלחה מגיעה פשוט כי אנחנו בדיוק זה. עצמנו".

ביל ווימן פורק את תסכולו מהרעיון ששיערם הארוך הפך אותם ללא מקצועיים. הוא הצהיר: "אנחנו מתנגדים לתיאוריות האלה, לפיהן בגלל שיש לנו שיער ארוך אנחנו לא יכולים להיות מוזיקאים מקצועיים. כלומר, זה מלא שטויות..." והוא צייר הקבלה למוזיקאים קלאסיים, ושאל, "ומה לגבי כל הגברים הקלאסיים האלה עם שיער ארוך? האם מישהו אי פעם אמר שהם לא יכולים לנגן כמו שצריך כי אין להם תספורת?".

איאן סטיוארט, מנהל ההופעות, מספק הצצה מבפנים לחיי הלהקה בסיבוב ההופעות. הוא מתאר את האתגרים בניהול גישת המעריצים מאחורי הקלעים, שלעתים קרובות מוכתבת על ידי הנהלת התיאטרון: "אם הם מחליטים שהם לא רוצים שאף אחד יבקר מאחורי הקלעים, ובכן, זה הכל. אין לי מה לעשות בנידון".

הוא משתף את מה שעושה הלהקה בזמן הפנוי מאחורי הקלעים: "לעתים קרובות קית' וביל יושבים ושרים שירים של האחים אוורלי, בדרך כלל מלווים את עצמם בגיטרות אקוסטיות".

בלוג מוסיקה - כל מה שרציתם לדעת על מוזיקה - ועוד קצת.

הנכם מוזמנים לשתף את הבלוג עם חבריכם.

רוצים לשמוע עוד הרצאות מעניינות על הופעות מוסיקה? זמרים ישראליים? להקות רוק? הביטלס? תקליטים? רוק מתקדם? ועוד מגוון נושאים? מוזמנים ליצור איתי קשר. בינתיים, בואו ליהנות גם מפודקאסט מומלץ ומבלוג המוסיקה באתר.

הרצאות מוסיקה שלי ותכני מוסיקה מיוחדים לפלטפורמות שונות - לפרטים והזמנות: 050-5616459