רוק מסביב לשעון: מה קרה ב-13 ביוני בעולם הרוק

הנכם מוזמנים לצלול איתי למנהרת הזמן עם אירועי פופ ורוק שאספתי עבורכם ממקורות שונים ונדירים מאד שאינם ברשת. אהבתם וברצונכם לקבל עוד ועוד? בשביל זה בניתי עבורכם הרצאות מוסיקה מעשירות ומעניינות ופודקאסטים מומלצים.

אז מה קרה ב-13 ביוני (13.6) בעולם של רוק קלאסי?

חקר, ערך וכתב: נעם רפפורט

הציטוט היומי: "אני משתמש בשיריי כאמצעי להעיר אותי. זה כמו לתקוע מזרק ברגל שנרדמה" (בונו, הזמר של להקת U2, בעיתון NME, שנת 1985)

עלילות לנון ומון המג'נון. ב-13 ביוני בשנת 1974 הופיעה להקת המי במדיסון סקוור גארדן בפעם השלישית (מתוך ארבע) ברציפות, כשכל הכרטיסים נחטפו. סדרת הופעות זו הגיעה בשיאו של סיבוב ההופעות השאפתני לקידום האלבום 'קוואדרופוניה', סיבוב שהיה רצוף בקשיים טכניים משמעותיים. זו הפעם הראשונה שלהקת המי הופיעה בניו יורק, מזה שלוש שנים. לאחר ההופעה ביום השלישי פנה מתופף הלהקה, קית' מון, לבלות עם ג'ון לנון.

ג'ון לנון היה אז עם חברתו, מאי פאנג, בסוויטת מלון פייר וקית' מון הצטרף אליו לבילוי. קית' בהיותו קית', הציע שכולם ישתו משקאות אלכוהוליים לרוב, בהנחה מוטעית כפי שהתברר, שלג'ון יש בר ענק עם משקאות בחדרו. כל מה שהיה ללנון זה בקבוק יין אדום יקר, יין אדום משובח מאוד, שניתן לו על ידי מנהלו לשעבר, אלן קליין.

העיתונאי של מלודי מייקר, כריס צ'ארלסוורת', היה שם וסיפר: "ג'ון היה קצת מבוהל שהוא קיבל את הבקבוק הזה והזכיר שבאותה עת הוא היה מעורב בתביעה נגד קליין ושאולי יש למנהל ההוא סיבה טובה להרעיל אותו. ג'ון הציע שמישהו מהחבורה שם צריך לטעום מהיין. הוא אמר, 'ובכן קית', אתה לא יכול לטעום את זה כי אתה המתופף עם להקת המי, אתה עושה הופעה מחר בלילה ואנחנו לא רוצים שתמות. אני ג'ון לנון, הביטל המפורסם, ואני לא יכול למות. אני מאוהב במאי פאנג, היא בת לוויה שלי כרגע ואני לא רוצה שהיא תמות, לכן האדם היחיד שנשאר לטעום מהיין הוא אתה, כריס... אז הנה - בוא תטעם'.

הבקבוק נפתח כמו שצריך, היין נמזג לכוס שלי וטעמתי את זה כשהאחרים כולם בהו בי. עד היום זו הייתה

כוס היין המשובחת ביותר שאי פעם שתיתי בכל חיי... זה היה כה עשיר בטעם, זה היה כל כך טוב. אמרתי לכולם, 'זה ממש טוב'. מיד לאחר מכן היין אזל, קית' מון איבד עניין ופרש משם לענייניו".

בנוגע ללהקת המי, סדרת ההופעות במדיסון סקור גארדן לא החלה ברגל ימין. הגיטריסט, פיט טאונסנד, התרגז על מעריצי להקה שהיו בשורות הראשונות וצעקו לו, "תקפוץ על הבמה, פיט! תקפוץ!" - כשלראשונה הוא חש, כפי שאמר לאחר מכן, שהוא מופיע כפרודיה קרקסית של עצמו על הבמה. התסכול של טאונסנד היה נעוץ גם בשימוש המורכב בסרטי הקלטה שליוו את ביצוע שירי 'קוואדרופוניה', סרטים שסבלו מתקלות בלתי פוסקות וגרמו לחברי הלהקה לנגן ללא סנכרון. הוא שתה המון אלכוהול על הבמה, מרוב תסכול, ומאחורי הקלעים, בזמן שהקהל צעק להדרן, צרחו חברי הלהקה זה על זה וסירבו לעלות שוב לבמה. הביקורת בעיתונים גרסה שלא היה שום חומר חדש ללהקה להציע ושהביצועים היו מאכזבים, כמו גם מערכת ההגברה שלא הפסיקה להשמיע צפצופים מטרידים, בעיה שהוחמרה משמעותית בשל ניסיונם הכושל של הטכנאים לשלב את הסאונד המורכב של האלבום עם ההופעה החיה. לא קל היה ללהקה אז.

נסיכה, סמים וצרות בצרורות: סוף השבוע הפרוע שחיסל את הרומן של מרווין גאי עם אנגליה. כן - יום שישי ה-13, ביוני 1981 היה תאריך שנועד לפורענות, ובמקרה של נסיך הנשמה, מרווין גאי, הוא בהחלט קיים את ההבטחה. מה שהיה אמור להיות קאמבק מפואר על אדמת בריטניה, הפך במהרה לקומדיה של טעויות, דרמה ופארסה מלכותית שהותירה את כולם פעורי פה.

התקשורת הכריזה בהתלהבות כי 'סיבוב ההופעות של גאי באנגליה חוזר שוב', אבל יומיים לאחר מכן התפרסם כי 'לגאי נותר זמן מועט ביותר לערוך חזרות עם להקת ליווי שתגיע מארה"ב. עכשיו הוא חתום על חוזה הופעות ויפגוש את הלהקה רק יומיים לפני שהסיבוב יתחיל'. האמת שלא הייתה בעיה עם הלהקה אלא עם הזמר, שהיה זקוק להופעות כדי לקבל כסף באנגליה, אותו לא יצטרך להכניס למחזור עסקיו שבארה"ב – הוא חי אז כגולה מרצון באוסטנדה שבבלגיה, מנסה לברוח מחובות מס עצומים וממשקעים נפשיים כבדים. הלהקה הגיעה לאנגליה אבל הזמר עצמו שהה אז, משום מה, בהוואי (או כך לפחות טען) ומשם התקשר למפיק העניין, ג'פרי קרוגר, כדי להודיע לו כי דרכונו אבד.

הפאניקה החלה לבעבע, קרוגר ניגש לעניינים והזמר הבלתי צפוי הגיע לאנגליה והתגורר במלון 'בריטניה', שם ערך ראיונות לתקשורת, עד עשר בלילה. ביום המחרת השקיע גאי את מרבית הזמן לשינה. היום הראשון בסיבוב זה נערך ברויאל אלברט הול. היה זה יום שישי ה-13 בחודש וכל הידוענים רצו להגיע לצפות בזה. מיק ג'אגר התקשר וביקש שיארגנו לו כרטיסים, כמו גם פול מקרטני. הביקוש היה כה רב שרבים מהסלבריטאים נאלצו לקבל את הבשורה שאין מקום עבורם.

בערב ההופעה חימם הזמר אדווין סטאר והותיר את הקהל מריע ונרגש לקראת בוא מרווין לבמה. אבל אז החלה צרה, כשקרוגר ניגש אל מאחורי הקלעים לבדוק אם הזמר מוכן לפעולה. הוא מצא את דלת חדר ההלבשה נעולה וגאי והלהקה נעולים בפנים. הוא פרץ את הדלת בכוח רב וכשהצליח לפזר קצת את ענני המריחואנה, מצא את כוכב הערב אומר לשאר הלהקה, 'תרגיעו את העניינים כל עוד הבוס כאן'. האמת המרה הייתה שהלהקה, שהורכבה מנגני סשן אמריקאים שלא הכירו את הניואנסים של גאי, נגררה להרגלי הצריכה שלו במקום להתמקד במוזיקה.

אז ניאותו השאר לכבות את הג'וינטים שלהם, לעלות לבמה ולהעניק הופעה בעייתית. לאחר הופעה זו הוכנו כמה כוסות קפה שלגם גאי וההופעה השנייה נרשמה כמוצלחת בהרבה. הקהל לא האמין לעוצמה שניצבה מולו על הבמה. גאי נראה במיטבו ככוכב נשמה אמיתי. אבל הבעיות לא פסקו פה.

מופע צדקה יוקרתי, במסגרת אירועי ה-PRINCE'S TRUST, נקבע והנסיכה מרגרט התנדבה להגיע. גאי לא התרגש, התמסטל בחדרו שבמלון עד שאישוני עיניו יצאו מחוריהם ועמם יצא סירוב מוחלט להגיע להופעה. מגרונו לא יצאה שירה כי אם צעקה מול קרוגר בצורת 'תגידו לי מדוע הנסיכה מרגרט באמת רוצה שהכושי הזה יופיע בפניה!'. בארי גורדי, נשיא חברת מוטאון, התקשר מהוליווד כדי להציע למרווין סכום כסף אדיר כדי שיופיע. הצעה זו לא הצליחה לחדור את מסך ערפל הסמים לראש הזמר הסורר, שניאות להגיע רק כשהאירוע הסתיים.

הוא עלה לבמה וניגן בפסנתר מול תריסר מנקות שרק רצו להחזיר את האולם לקדמותו ולעוף משם הביתה. התקשורת חגגה למחרת ומיהרה להכריז כי 'מרווין גאי מתנשא מול משפחת המלוכה'. קרוגר ידע דבר אחד; שהוא סיים את ענייניו עם מרווין גאי ומרווין גאי סיים את ענייניו עם אנגליה. עבור מרווין, זה היה רגע שפל שסימן את תחילתו של מסע ארוך ומיוסר חזרה ללוס אנג'לס, שם ימצא, בסופו של דבר, את הלהיט SEXUAL HEALING אך גם את סופו הטרגי.

קבלו רגע טלוויזיוני מביך, מצחיק ובלתי נשכח, שרק חישל את הסטונס בדרך לפסגת עולם הרוק. התאריך הוא 13 ביוני 1964. אמריקה עדיין מנסה לעכל את רעש הגיטרות החשמליות שמגיע מבריטניה, והנה חמישה בחורים צעירים עם שיער ארוך מדי לטעמה של הוליווד עומדים לעלות לבמה בפריים טיים. קבלו את הרולינג סטונס, בהופעת הבכורה הטלוויזיונית שלה בארצות הברית, בתוכנית הבידור הנוצצת "הוליווד פאלאס".

עבור הלהקה, זו הייתה טבילה באש במלוא מובן המילה. הסטונס עלו לבצע את הלהיט שלהם באותה עת, NOT FADE AWAY (שהוא קאבר לבאדי הולי), אך מול קהל אולפן מבוגר ומנוכר שצפה בהם בתדהמה, הם הבינו מהר מאוד שהם לא רק מופיעים מול צופים – הם נלחמים על הלגיטימיות של סגנון חיים שלם שנתפס באותו ערב כזר לחלוטין לקהל הבית האמריקאי.

המנחה, השחקן דין מרטין, לא הסתיר את הזלזול שלו בסטונס כשהוא מגלגל בהתנשאות את עיניו ומעיר הערות מעליבות על הלהקה. מרטין לקהל: "הרולינג סטונס, נכון גדול? ובכן, אתם מכירים את להקות הזמר האלה של היום שאתה תחת הרושם שיש להן שיער ארוך? זה לא נכון בכלל. זו אשליה אופטית. פשוט יש להם מצח נמוך וגבות גבוהות". מאוחר יותר בתוכנית הציג מרטין לקהל גם פיל קטן ואת האקרובט לארי גריסוולד שביצע כמה פעלולים ולאחר מכן אמר המנחה הזחוח, "זה האבא של הרולינג סטונס. הוא ניסה להתאבד מאז".

הגיטריסט קית' ריצ'רדס: "אתה לא יכול להאשים את דין, הוא בטח היה מזועזע. כלומר, הוא היה צריך להציג פיל, ואז אותנו. מה אפשר להגיד על זה? אם דינו היה חושב קצת יותר, הוא לא היה נוהג כך, אבל אני לא מאשים אותו. בשעתו זה היה כמו עלבון קטלני, אבל כל הדברים האלו רק גרמו לנו לרצות להוכיח את עצמנו כך שנוכל לחזור ולנשוך לו את הראש".

הזמר מיק ג'אגר: "לא ציפינו שמשהו גדול יקרה באמריקה. פשוט התרגשתי מהיכולת לקנות כמה תקליטים ביתר קלות, ואם היה לנו מזל, באמת ראינו כמה מהאמנים באופן אישי".

הבסיסט ביל ווימאן: "התוכנית הזו הייתה כמו הדבר השני בתור אחרי התוכנית של אד סאליבן, שלא יכולנו להגיע אליה עדיין. ופשוט לעגו עלינו לגמרי, בשידור חי בטלוויזיה, על ידי דין מרטין. הוא היה המנחה ושיכור לגמרי. הוא פשוט היה גס רוח, מה שלא עשה לנו טוב. והם חתכו את שלושת השירים שלנו ל-45 שניות של שיר אחד, זה כל מה שיש לנו. זה היה אסון מוחלט".

כשנסיכת הפולק פוגשת את האיש הזועם של הג'אז. ב-13 ביוני בשנת 1979, עולם המוזיקה קיבל יצירה שהקדימה את זמנה, בלבלה את המבקרים ושלחה את המעריצים לגרד את הראש בתמהון. ג'וני מיטשל, מלכת הפולק הבלתי מעורערת, משחררת את התקליט MINGUS, יצירה שהיא מפגש פסגה בין שני ענקים וצוואה מוזיקלית מרגשת.

ואווו! איזה תקליט מדהים זה! זה מפגש פסגה היסטורי, כמעט רוחני, בין שתיים מהדמויות הגדולות ביותר בתולדות המוזיקה המודרנית. בפינה אחת, צ'רלס מינגוס, "האיש הזועם של הג'אז". בסיסט וירטואוז ומלחין פורץ דרך, איש עצום ממדים עם אישיות גדולה מהחיים, שהמוזיקה שלו הייתה סוערת, בלתי צפויה ומלאת נשמה. בשנת 1976, הגורל הנחית עליו מכה אכזרית: מחלת ניוון שרירים (ALS) ששיתקה את גופו האדיר והותירה אותו מרותק לכיסא גלגלים, ללא יכולת לפרוט על הבס שהיה חלק מגופו.

בפינה השנייה, ג'וני מיטשל. היא כבר מזמן לא הייתה רק הנערה עם הגיטרה האקוסטית ששרה על אהבות ושיברונות לב. בסוף שנות השבעים, מיטשל הייתה במסע חקר עמוק אל תוך טריטוריית הג'אז. תקליטים כמו HEJIRA ו-DON JUAN'S RECKLESS DAUGHTER כבר רמזו על הבאות, כשהיא מקיפה את עצמה בנגני-על ומחליפה את שירי הפופ שברדיו בהאזנה אדוקה ליצירות המורכבות של מיילס דייויס. היא הייתה מוכנה לקפיצה הבאה, והמפגש עם מינגוס הוא בדיוק מה שהיא חיפשה.

וזה תמיד נשמע לי כמו תקליט ללילה. בסדר, אפשר להקשיב לו בהנאה גם במהלך היום (כפי שאני עושה לא פעם) - אבל האווירה שלו מאד לילית. הוא נשמע כמו חדר אפוף עשן. כמו שיחה אינטימית שנמשכת עד עלות השחר. בניגוד להפקות הגרנדיוזיות של שנות ה-70 המאוחרות, האלבום הזה שומר על סאונד קרוב, יבש וחשוף. מיטשל משתמשת בקול שלה גם ככלי נשיפה נוסף באנסמבל. ועוד איזה אנסמבל!

החיבור לא היה מיידי. כשהיא יצרה קשר ראשוני, מינגוס הציע לה פרויקט משותף: הלחנת המחזה FOUR QUARTETS של טי אס אליוט. מיטשל מיהרה לקנות ספר עם כתביו אך, מתוך כבוד עצום למקור, הרגישה שכל נגיעה שלה במילים תהיה בגדר חילול הקודש וסירבה בנימוס. אבל מינגוס לא ויתר. באפריל 1978 הוא התקשר שוב והפיל פצצה: הוא הלחין שישה קטעים חדשים וקרא לכולם "ג'וני". אלו לא היו רק מנגינות אקראיות, אלא סקיצות הרמוניות מורכבות שהפכו לבסיס העבודה של מיטשל, כשהוא מפקיד בידיה את האחריות להפיח חיים במחשבותיו המוזיקליות האחרונות. מיטשל הייתה המומה וכמובן גם מוחמאת.

בזמן שהיא הרגישה שזכתה בהזדמנות של פעם בחיים ללמוד מאחד מגדולי המוחות המוזיקליים, המנהלים התחננו בפניה שתרד מהרעיון שנראה כהתאבדות מסחרית. אבל לג'וני היו תוכניות אחרות. מינגוס הפך למוזה שלה. בפגישתם הראשונה בביתו במנהטן, הוא קידם את פניה בכיסא הגלגלים עם חיוך קורן, והוא ואשתו סו עטפו אותה בחיבוק חם. זה היה זה.

מינגוס נתן לה רעיונות מולחנים-למחצה, רסיסי מנגינות שרקח במוחו הפורה, וביקש ממנה להשלים את המלאכה ולכתוב מילים לשתיים מיצירותיו המוכרות, כולל GOODBYE PORK PIE HAT האלמותי. כשמינגוס הציע לג'וני את הרכב הנגנים לתקליט המיועד, היא לא הכירה אף אחד מהם, אך הסכימה לנסות והגיעה לאולפן. שם חיכו לה הנגנים שהוא בחר, כולל הסקסופוניסט ג'רי מאליגן. אבל ג'וני הקשיבה וקלטה כי מינגוס מושך אותה לג'אז של שנות השישים. היא רצתה את הג'אז של ההווה, את הסאונד החשמלי והמסעיר של הפיוז'ן.

בלי להסס, היא הרכיבה את מה שאפשר לכנות "השמנת של הג'אז": על הבס, במקומו של מינגוס, היא הציבה את מה שצריך – אשף הפרטלס ששינה את פני הכלי, ז'קו פסטוריוס. עבור מיטשל, הבחירה בז'קו לא הייתה רק טכנית; הוא היה הנגן היחיד שהעז להתמודד עם המורכבות של מינגוס ולהוסיף לה את האנרגיה הפראית והמלודית שאפיינה את הקול האמנותי שלה באותה עת. פסטוריוס לא רק מחזיק את הקצב. הבס שלו שר. הוא מנגן קווים מלודיים שמתפתלים סביב השירה של מיטשל. הבס שלו הוא ממש כלי מרכזי שמגשר בין האוונגרד של מינגוס לנגישות של מיטשל. ולצידו התייצב חברו מלהקת WEATHER REPORT, הסקסופוניסט האדיר וויין שורטר. על הקלידים ניצח המאסטרו הרבי הנקוק ועל התופים הופקד המנוע האנרגטי (גם חבר WEATHER REPORT) פיטר ארסקין. זו לא הייתה להקה, זו הייתה נבחרת חלומות. והעיבודים לא חוששים להשתמש במתח הרמוני. יש פה צלילים צורמים נפלאים, חילופי אקורדים לא צפויים ומקצבים שבורים שמשקפים מורכבות מהפנטת. זה מאתגר וזה עמוק.

באופן כללי, בזמן שנבחרת החלומות התגבשה, מצבו של מינגוס הידרדר והוא איבד את יכולת הדיבור. שיתוף פעולה זה הפך למשימת חייה של מיטשל: להגשים את חזונו האחרון, להפוך לנציגתו בעולם הצלילים. אשתו סו מילאה תפקיד מכריע כשסיפקה לה קלטות ישנות בהן נשמע קולו של מינגוס מדבר, צוחק ומספר סיפורים.

העבודה על התקליט הפכה למרוץ נואש נגד הזמן. ג'וני רצתה נואשות שמינגוס יספיק לשמוע את היצירה השלמה. היא כמעט הצליחה. הוא שמע את כל השירים פרט לאחד, הקטע שבאופן מצמרר נשא את השם GOD MUST BE A BOOGIE MAN.

קולו של מינגוס שזור לאורך כל התקליט בקטעי קישור קצרים ומרתקים, שהם עולם ומלואו. קטעים אלו, שכונו באלבום כ-RAPS, היוו תיעוד גולמי ואינטימי של אמן הנאבק במגבלות גופו אך מסרב לאבד את חדות לשונו. אפשר לשמוע אותו שר ביום הולדתו, מספר על התחרות הסמויה שלו עם דיוק אלינגטון - כולל מי ימות קודם, מתווכח עם אשתו סו על גילו המדויק. גם עטיפת התקליט היא פרי יצירתה של ג'וני – ציור שמן מרגש של מינגוס שציירה בעצמה.

כשיצא התקליט, התגובות היו קשות. לא ידעו איך לעכל את המיזוג הנועז. תחנות הרדיו סירבו להשמיע אותו, והמכירות היו מהגרועות ביותר של מיטשל בכל שנות השבעים. בעיתון מלודי מייקר נכתב בפסקנות כי "התקליט לא מוסיף כבוד לשמו של מינגוס ומוריד מערכה של מיטשל". ג'וני נפגעה עמוקות ולקחה צעד אחורה אל תוך שתיקה אמנותית.

אבל מגזין רולינג סטון ראה את הנולד: "מוזיקת ​​מינגוס לא נשמעת כמו של אף אחד אחר. השפעתו הייתה עצומה מאז תקליטיו הראשונים בשנת 1956, אך השפעה זו ניכרה בעיקר דרך הדוגמה שלה כיצד לקלוט את מסורת הג'אז מבלי להיות קשור אליה, כיצד להתעלם מהמוסכמות הנוכחיות וליצור משלך. התקליט של ג'וני מיטשל נראה כאנדרטה הולמת יותר לאיש. אני בספק אם צ'רלס מינגוס היה רוצה זאת בדרך אחרת".

ההיסטוריה הוכיחה שהרולינג סטון צדק. עם השנים, MINGUS הפך מכישלון מסחרי לפנינה נדירה ומוערכת בקטלוג העשיר של מיטשל. אז בפעם הבאה שאתם מחפשים הרפתקה, שימו את התקליט הזה. תנו לנבחרת החלומות של ג'וני ולמוזה הגדולה מהחיים של מינגוס לקחת אתכם למסע. זה יופי אמיתי זה!

פיטר גרין חוזר! פיטר גרין חוזר! ב-13 ביוני בשנת 1970, חובבי המוזיקה בלונדון נתקלו בפוסטר מסקרן שהבטיח אירוע חד פעמי. פחות מחודש אחרי שעזב במפתיע את פליטווד מק, אחת הלהקות המצליחות יותר באנגליה אז, הגיטריסט והזמר פיטר גרין חזר לבמה. אבל זה לא היה קאמבק מהסוג שמישהו ציפה לו.

המיקום: מועדון ה-NIGHT ANGEL במרכז לונדון, מרחק יריקה מתחנת הרכבת התחתית טוטנהאם קורט רואד. האווירה: מחתרתית וספוגת עשן. על הפוסטר נכתב בפשטות: "פיטר גרין פוגש את LITTLE FREE ROCK ואת ג'ינג'ר ג'ונסון". אם זה לא הספיק, באותו ערב הופיעו גם חלוצי האפרו-רוק DEMON FUZ ולהקת COCHISE. לונדון של 1970 בערה, וזה היה אחד הגפרורים.

להקת LITTLE FREE ROCK הורכבה משלושה חברים שהוציאו את תקליט הבכורה שלהם בסוף 1969. ג'ינג'ר ג'ונסון הנהיג אז חבורה של מתופפים בסגנון אפריקאי - חבורה שניגנה, ביולי 1969 על הבמה, עם הרולינג סטונס בהופעתם החינמית בהייד פארק. פיטר גרין הצטרף למסע המוסיקלי הזה ולאחר מכן סיפר פיטר איילינגוורת', הגיטריסט של LITTLE FREE ROCK: "פיטר הפך פרנואיד כלפי עסקי המוסיקה וכשהוא הגיע לנגן איתנו, הוא לא ניצב מקדימה. הוא עמד על הבמה מאחור. היינו על הבמה עם המתופפים האפריקאיים וזה נראה כגרסה האפריקאית של להקת סנטנה. פיטר ואני ניגנו סולואים זה מול זה". מה בעצם היה שם? ובכן, זה היה יותר מופע התחמקות מאשר הופעת בכורה. פיטר גרין, האיש שכתב והלחין להיטי ענק ושהסולואים שלו גרמו לאריק קלפטון להזיע, לא רצה להיות הכוכב. הוא רוצה להיטמע.

באותו חודש סיפר גרין לעיתון המוסיקה הבריטי, ביט אינסטרומנטל: "אני רוצה לג'מג'ם הרבה עם אנשים, בין אם בציבור ובין אם בבית. פעם הייתי מוסיקאי מכובד ואני רק רוצה להמשיך לבדר את האנשים הטובים וכל אחד אחר שרוצה להקשיב. אני רוצה להשתחרר מהלחצים שגורמים לך להרגיש, 'אתה צריך להיות טוב הלילה

כי אנחנו פליטווד מאק ואנשים שילמו כסף כדי לבוא לשמוע אותנו'. אני רוצה לעשות ג'אמים ואם מישהו יתקשר ויציע לי לנגן, אז אני אלך לנגן לשם הנאה ולהכיר אנשים אחרים באמצעות נגינה איתם. ניגנתי בקומונה

בגרמניה ושם גיליתי כמה השתניתי, דרך נגינה באופן אישי עבורם וללא לחץ". למעשה, באותה קומונה נתנו לגרין כמות גדולה של אל.אס.די ששינתה את מחשבתו מכאן והלאה.

גרין המשיך באותו עיתון: "החלטתי לתת את הכסף העודף שלי לארגון שעוזר להקל על הרעב במדינות לא מפותחות. היה לי חשוב לשים את הכסף איפה שזה יעזור, אבל אני מבין שאני לא יכול לחנך אנשים אלא אם כן יש להם אוכל בבטן תחילה. לתת את הכסף זו מחווה, כי אני יודע שהקצת שאני נותן לא יעשה כלום באמת, אבל אני מעדיף להיות בלעדיו ולעשות את זה כמחווה. הרבה אנשים מפחדים להגיד את זה, אבל אני מרגיש שאני מונחה על ידי הרוח האלוהית, או אלוהים בכבודו ובעצמו, אם תרצו".

אז באותו ערב יוני לח בלונדון, הקהל ב-NIGHT ANGEL לא ראה את חזרתו של כוכב רוק. הוא צפה בלידתו של אמן במסע חיפוש, איש שהעדיף את חדוות הנגינה האנונימית על פני אור הזרקורים המסנוור. זה היה הצעד הראשון והמגומגם במסע ארוך ופתלתל, שהרחיק אותו מהמוזיקה והחזיר אותו אליה רק שנים רבות לאחר מכן.

אוריה היפ - תקליט ראשון! ב-13 ביוני 1970 נחת בחנויות התקליטים בבריטניה התקליט הראשון של להקה חדשה בשם אוריה היפ. על העטיפה כתב הקלידן קן הנסלי שהאותיות LP הזכירו לו יותר LARGE PROBLEMS מאשר LONG PLAYER. הוא ידע בדיוק על מה הוא מדבר, כי הדרך להוצאת התקליט הזה הייתה רצופה בעניין, עוני, חילופי נגנים ובעיקר דבק.

לא אשכח את הפעם הראשונה בה הקשבתי לשיר GYPSY מהתקליט הזה! זה היה באמצע האייטיז ותחנת הרדיו הייתה THE VOICE OF PEACE. הריגוש שאחז בי כששמעתי בפעם הראשונה את הריף "טה - טה - טה - טה דאאאם... טה -טה -טה - טה דאאאם"? זה היה כמו להשיג איזה גביע קדוש. למזלי, השדרן אמר לאחר מכן את שם הלהקה, כך שיכולתי מיד לשייך את הטירוף הזה ששמעתי לשם של להקה שהבנתי שאני צריך לחפש בנרות תקליטים שלה (כי בימים ההם זה היה פחות קל מהיום למצוא תקליטים נחשקים). וכשבסוף קניתי את התקליט, ביד שניה היכן שהוא, זה היה יום של חגיגה.

אבל המסע לתקליט הבכורה, שקיבל את השם VERY EAVY VERY UMBLE, היה הכל חוץ מפשוט עבור הלהקה. עבור הנסלי, המצטרף הטרי, החיים לפני אוריה היפ היו מאבק הישרדות. הוא כבר הספיק להיות חבר בשתי להקות מקצועיות, THE GODS, שהוציאה שני תקליטים בשמה ותקליט נוסף תחת השם HEAD MACHINE, ו-TOE FAT, בה ניגן בתקליטה הראשון. למרות הפעילות הענפה, חשבון הבנק שלו היה ריק והוא עצמו לא פעם ישן במכונית המקרטעת.

שאר חברי הלהקה לעתיד – הסולן הכריזמטי דייויד ביירון, הגיטריסט מיק בוקס, הבסיסט פול ניוטון והמתופף אלכס נאפייר – פעלו תחת השם SPICE מאז 1967. המנהל שלהם, גארי ברון, הציע רעיון גורלי: להוסיף לתבשיל קלידן. אז לתפקיד גויס בתחילה קולין ווד, מורה במקצועו וחבר של ברון, שניגן קטעי מלוטרון יפהפיים בשירים COME AWAY MELINDA ו-WAKE UP. ברון, שכנראה זיהה את הפוטנציאל, הציע לווד חברות קבועה בלהקה אך כאיש משפחה ובעל משרה יציבה, ווד העדיף את ביטחון המשכורת כמורה על פני הרפתקה עם להקה אלמונית. הוא ויתר על התהילה, אבל הוא לפחות לא נאלץ לישון באוטו.

הטעימה הקצרה הזו מהצליל העשיר של הקלידים פתחה לחברי SPICE את התיאבון. הבסיסט פול ניוטון נזכר בקלידן מוכשר שהכיר, קן הנסלי, והציע לצרפו. ההחלטה הזו לא רק שינתה את חייהם של כל המעורבים, אלא גם הולידה צליל חדש. עם הצטרפותו של הנסלי, שונה שם הלהקה לאוריה היפ, על שם הדמות הנכלולית מספרו של צ'ארלס דיקנס, "דייויד קופרפילד". אגב, השם שבחרו לאלבום הוא הומאז' ישיר לדמותו של אוריה היפ שמרבה להשתמש בצירוף הזה כדי להפגין ענווה מזויפת – משחק מילים מתוחכם ששיקף היטב גם את מצבם הכלכלי העגום של חברי הלהקה באותם ימים.

הנסלי הצטרף באיחור, כשרוב החומר לתקליט הבכורה כבר היה כתוב ומוכן. הוא הספיק להוסיף את נגינת אורגן ההאמונד המופלאה שלו, אך תרומתו היצירתית הגדולה יותר תבוא רק בתקליט הבא, SALISBURY. עם זאת, הוא הספיק לשפץ ולשדרג את השירים GYPSY ו-I'LL KEEP ON TRYING.

התקליט נפתח בסערה עם שני המנוני רוק כבד, GYPSY ו-WALKING IN YOUR SHADOW. מהרגע שאורגן ההאמונד הדיסטורשני של הנסלי תוקף בפתיחה של GYPSY, ברור שהיה פה משהו מיוחד. האופן שבו הוא שלט ב-DRAWBARS של האורגן, מושך ודוחף אותם באמצע השיר, הוא שיעור מאלף בווירטואוזיות רוק. מבקרי מוזיקה רבים רואים בדיעבד בGYPSY, ובאלבום הזה בכלל, את אחת מאבני הדרך הראשונות של מה שייקרא לימים "פרוגרסיב מטאל". השילוב בין הדרמה התיאטרלית של ביירון (איזה זמר אדיררר!), האורגן הדומיננטי והמבנה המורכב של השירים, יצר סאונד שהקדים את זמנו. לחדי השמיעה, אפשר אפילו לשמוע את דייויד ביירון מתופף בכפיות סוכר - אולי רגע אחרי שהכין לכולם כוס תה באולפן? והגיטרה הנושכת של מיק בוקס וחטיבת הקצב של פול ניוטון הבסיסט ואלכס נאפייר המתופף? להקות רבות אחרות היו מוכנות למכור כליות כדי להשיג את אותה תחושת נגינה ויצירתיות. תאמינו לי.

הגיטריסט, מיק בוקס: "היינו צריכים לכתוב עוד כמה שירים, אז התחלנו לעשות חזרות במרכז הקהילתי האנוול שבשפרדס בוש בלונדון, שזה גם המקום שבו דיפ פרפל עבדו. אנחנו היינו בחדר אחד והם בחדר אחר; זה היה רעש אטומי! חזרנו לאולפן והקלטנו כמה מהשירים שעליהם עשינו חזרות שם, GYPSY היה ביניהם. אני זוכר שחזרתי הביתה לדירה הקטנה של אמא שלי. היא עדיין גרה מעל האטליז, וקן בא אלינו וישבנו שם עם כמה גיטרות. זה היה ברור מאוד מההתחלה שיש בינינו כימיה. אני עדיין זוכר שניגנתי להם את הריף של GYPSY, כולם התחילו להנהן ואז הכנסנו את אורגן ההאמונד לתוך הריף. זה היה השיר הראשון שבו יצרנו את קולות הלהקה עם הרמוניות מלאות. חמישה אנשים שרים מהגבוהים ועד הנמוכים, וזה נשמע ממש עוצמתי. ידענו מיד שעלינו על משהו טוב, וזה הפך לסימן ההיכר שלנו. בכל מקרה, בכל דבר באותם ימים היה סולו גיטרה - אז בגלל שרצינו להיות שונים, השתמשנו בסולו אורגן! וזה התאים מצוין. דייוויד כתב את המילים על מלכת הצוענים. כנראה היה לו משהו נוסף בראש עם המילים על הצלפת שוט על גבו. אני לא יודע למה הוא נמשך אז!"

הבסיסט, פול ניוטון: ""בחזרה הראשונה עם קן, ניגנו את GYPSY כשהמנהל ג'רי ברון נכנס לחדר, והוא היה פשוט המום כי הסאונד היה כל כך גדול ומודרני. ג'רי היה בעננים. העניינים השתפרו מאוד עם אורגן ההאמונד. קן היה החוליה החסרה, בדיוק מה שהיינו צריכים. החומרים המוקדמים של להקת SPICE עמדו בפני עצמם, אבל ככל שהכתיבה שלנו החלה להשתנות, היינו זקוקים לקלידים וקן סיפק את מה שהיינו צריכים. גם לשירה שלו הייתה השפעה גדולה. רוב האנשים מסכימים שהרמוניות הפלצט הללו השפיעו לאחר מכן השפעה רבה על להקות רבות אחרות – קווין היא דוגמה מצוינת. אנחנו היינו הראשונים שעשו אותן. היינו להקת הרוק הכבד הראשונה שניגנה מוזיקה טובה והיה לה סאונד ווקאלי טוב. אפילו דיפ פרפל לא השתמשו בהרמוניות על הבמה, וללד זפלין, טובים ככל שהיו, לא היה ליווי קולי מאחורי רוברט פלאנט. זה נתן לנו את הכוח שלנו, כי אחרי שקן הצטרף, היו לנו למעשה שני סולנים". על אלכס נאפפיר המתופף אמר ניוטון: "נהגנו לאסוף את אלכס בוואן לחזרות ולהופעות, ומהר מאוד הבנו שבמקום שבו הוא גר, הייתה גם אישה ושלושה או ארבעה ילדים. הוא אמר שזו אחותו ושהוא מתארח אצלה עד שימצא מקום משלו. במהלך החודשים הבאים הפך הדבר לברור מאליו שזו בעצם אשתו. במשך שבועות הוא דבק בסיפור הזה, אבל בסופו של דבר הוא הודה. מבחינה כלכלית, ודאי היה לו קשה לפרנס את המשפחה הגדולה שלו ממה שהרווחנו. אין ספק שהוא קיבל סיוע כלשהו מהביטוח הלאומי כדי להשלים את הכנסתו, והיו כל מיני טענות לכך שהוא היה מעורב באפיקים אחרים להשגת כסף, אם כי מעולם לא גיליתי מה הם היו בדיוק".

הפנינה היוצאת דופן בתקליט היא הבלדה המצמררת COME AWAY MELINDA. השיר עתיר המלוטרון בוצע על ידי הלהקה בימי SPICE, לאחר שביירון שמע ביצוע שלו על תקליט שהיה בבית משפחתו. מיק בוקס: "הגרסה הראשונה ששמענו הייתה של טים רוז. היא עוצמתית מאוד ואני אוהב את רצפי האקורדים והסולמות המינוריים, כמו גם את פריטת הגיטרה. השתמשתי בהקלטה שלנו בסוג שונה של פריטת גיטרה ממה שמישהו אחר עשה, יש לזה זרימה נעימה. הטבעתי על זה את החותם שלי, אם תרצו".

ההקלטות נערכו באולפני LANSDOWNE, עם מיקסר של שמונה ערוצים בלבד. אז התרחש חילוף נוסף. המתופף אלכס נאפייר ניגן בשישה מתוך שמונת השירים. בשניים הנותרים, LUCY BLUES ו-DREAMMARE, החליף אותו מתופף צעיר בשם נייג'ל אולסון, שעזב זמן קצר לאחר מכן כדי להצטרף ללהקתו של פסנתרן בשם רג'ינלד דווייט, שמוכר בתור אלטון ג'ון. למעשה, ביירון ואלטון ג'ון עבדו יחד באותה תקופה כזמרי אולפן שכירים שהקליטו גרסאות כיסוי זולות ללהיטי התקופה עבור חברה שהפיקה תקליטים מוזלים למכירה בסופרמרקטים. ביירון אמר פעם בראיון שהוא ידע כבר אז שאלטון ג'ון נועד לגדולה. התוספת של הנסלי לא הסתכמה רק בנגינה. הוא הביא איתו יכולת ווקאלית לשיר קולות רקע גבוהים במיוחד, שיחד עם הקולות של ביירון ובוקס יצרו הרמוניות קוליות עשירות – אלמנט שהבדיל אותם מלהקות כבדות אחרות של התקופה כמו לד זפלין, דיפ פרפל או בלאק סאבאת'.

מיק בוקס על ההקלטות: "ההקלטות באותה תקופה היו מאוד מאולתרות; פשוט היית זורם עם זה. לא היה דבר כזה לשבת ולתכנן. לא באמת היה לך את סוג הזמן שיש היום, כי הכל זז כל כך מהר. הם נהגו להפנות את הרמקול לכיוון הקיר ואז להניח את המיקרופון למטה בין הקיר לרמקול; זה אולי נהדר עבורם בחדר הבקרה, אבל אני לא יכולתי לשמוע דבר. זה סאונד נוראי. בגלל זה הרבה מהסולואים שם הם די סוערים".

וסיפור העטיפה הפך לחלק מהפולקלור של הלהקה. פניו המעוות של דייויד ביירון מכוסות במשהו שנראה כמו קורי עכביש. בפועל, מדובר בדבק. המנהל גארי ברון שכר מכונה מיוחדת ליצירת קורי עכביש מדומים. לפי הסיפור של הגיטריסט מיק בוקס, הוא פשוט שפך את כל התכולת הדבק על פניו של ביירון ברגע ספונטני. הצלם מיהר לתפוס את הרגע ההיסטורי. ביירון הממורמר בילה שעות ארוכות בניסיונות להוציא את שאריות הדבק מהפנים ומהשיער.

בעוד הלהקה חשבה שיצרה יצירת מופת, המבקרים היו חלוקים. ה"דיסק אנד מיוזיק אקו" דווקא פרגן יחסית: "זו להקה מיומנת והכל נשמעת פה בשליטה... יש פה סולואים טובים, אפילו אם המוזיקה לא ממש מקורית". לעומת זאת, ב"ביט אינסטרומנטל" היו פחות נחמדים: "אם אתם מחפשים מוזיקה כבדה, יש ודאי תקליטים טובים אחרים יותר שעדיין לא רכשתם, של ג'ף בק, לד זפלין, דיפ פרפל, MOUNTAIN, המי או CREAM".

אך את שיא השליליות קבע מגזין הרולינג סטון. אחת ממבקרות המוזיקה שם, מליסה מילס, הלכה רחוק מדי בביקורת שלה: "אם הלהקה הזו תצליח, אצטרך להתאבד. מהצליל הראשון אתה יודע שאתה לא רוצה לשמוע יותר. אוריה היא גרסה מדוללת וברמה ירודה ביותר של ג'ת'רו טול, רק שאפילו יותר משעממת וחסרת טעם. אוריה היפ מורכבת מחמישה חברים: שירה, אורגן, גיטרה, בס ותופים. הם נכשלים ביצירת סאונד ייחודי מבחינה טונאלית; הגורם הנוסף בסגנון הלא מעניין שלהם הוא שכל מה שהם מנגנים מבוסס על ריפים של אקורדים חוזרים. על פי מידע הפרסום המצורף, אוריה היפ בילו את השנה האחרונה באולפן, בחזרות ובכתיבת שירים. ללא ספק, חוסר הניסיון שלהם בהופעות תרם לאיכות התקליט; לו היו מופיעים חי במועדונים, היו מורידים אותם מהבמה, והיינו נחסכים מבזבוז זמן, כסף ותקליטים.." נו, להקת אוריה היפ הצליחה ובגדול. מה קרה מאז למליסה מילס?

באמריקה יצא התקליט תחת השם URIAH HEEP ובעטיפה יצא שונה לחלוטין – ציור מצויר של דמות תרנגול-נחש. גם רשימת השירים השתנתה, כאשר את השיר LUCY BLUES החליף BIRD OF PREY. השיר הזה היה משמעותי במיוחד שכן הוא היה מראשוני השירים בהם השתתף הנסלי בתהליך הכתיבה המלא, מה שהעניק לו את ה"סאונד האוריה היפ" המובהק והפך אותו לאחד מלהיטי הלהקה האהובים ביותר.

הנה הביקורת הנדירה מעיתון להיטון:

והנה אני עם קן הנסלי (שהלך לעולמו בנובמבר 2020):

פינק פלויד - "עוד ועוד ועוד"... ב-13 ביוני 1969, נחת בחנויות התקליטים באנגליה הפסקול של פינק פלויד לסרט MORE, שהיה התקליט השלישי של הלהקה. על איביזה, סמים ופסיכדליה: הנה התקליט שפינק פלויד הקליטה בשמונה ימים!

חבר'ה, בואו נדבר רגע על התקליט הזה. כשאנחנו חושבים על פינק פלויד, המחשבה שלנו רצה מיד ליצירות מופת ידועות אבל יש להם יציאה אחת שלפעמים נופלת בין הכיסאות בצורה לא הוגנת. אז למה בעצם התקליט הזה מקבל יחס כזה של בן חורג? בואו נצלול פנימה. העובדה שפינק פלויד, להקה עם מורשת מוזיקלית של פחות משנתיים ומעמד די לא ברור באותה תקופה, קיבלו פנייה ליצור פסקול, מוכיחה את המיקום התרבותי המשמעותי שלהם באותו רגע. למרות זאת, המוזיקה שאתם הולכים לשמוע בתקליט הזה כמעט ולא קשורה לסוג הדברים שאנשים ציפו מהלהקה אז. אם אתם מחפשים רוק קוסמי, חפשו במקום אחר. בעצם, יש קטע אחד פה שמתאים להגדרה ושמו QUICKSILVER. וכן, זה אחד התקליטים היותר אהובים עליי של פינק פלויד!

בראשית 1969, כשהסמים הפסיכדליים של לונדון עדיין היו באוויר, קיבלה להקת פינק פלויד הצעה שקשה לסרב לה: להלחין פסקול שלם לסרט קולנוע. חברי הלהקה, שחיפשו כיוונים חדשים אחרי פיטוריו של סיד בארט, קפצו על ההזדמנות בשתי ידיים, ולא רק בגלל טובת הלב. הבמאי, ברבט שרודר, שהיה יד ימינו של במאי הגל החדש הצרפתי ז'אן לוק גודאר, לא רק העריץ את שני התקליטים הראשונים שלהם וכינה אותם "המוזיקה הטובה ביותר ששמעתי אי פעם", אלא גם שלשל לכיסו של כל מחברי הלהקה 600 לירות שטרלינג. זה בהחלט עשה את זה לארבעה המוזיקאים הצעירים.

מעבר לכסף, הלהקה ראתה בהלחנת פסקולים נתיב קריירה מבטיח. הלהקה תרמה לפני כן מוזיקה לסרט דל תקציב בשם THE COMMITTEE (בכיכובו של הזמר פול ג'ונס, לשעבר בלהקת מנפרד מן).

הסרט של שרודר צלל עמוק וללא פילטרים בתוך קהילת ההיפים באיביזה, על תרבות ספוגת הסמים. העלילה עקבה אחר סטפן, סטודנט גרמני תמים שמגיע לפריס, מתאהב עד מעל הראש בבחורה אמריקאית יפהפייה ומסתורית, ומגיע אחריה לאי הספרדי שטוף השמש. שם, בגן העדן שהופך לגיהינום, הוא נשאב לעולם של התמכרות שמסתיימת במותו ממנת יתר בסמטה אפלה. נושאים כבדים שלא בדיוק צעקו "להיט קופתי".

זהו התקליט הראשון של פינק פלויד בהרכב המרובע והמוכר: רוג'ר ווטרס בבס, דיויד גילמור בגיטרה, ריק רייט בקלידים וניק מייסון בתופים. סיד בארט כבר לא היה פה. באופן ייחודי, זהו גם התקליט היחיד בקטלוג העשיר של הלהקה שבו גילמור הוא הזמר בכל השירים. ווטרס, שעדיין לא הרגיש בטוח מספיק ביכולותיו הווקאליות, העביר את המיקרופון לחברו החדש בלהקה, והתוצאה היא כמה מהביצועים הווקאליים המלודיים והיפים יותר של גילמור.

הזמן היה קצר והמלאכה מרובה. המוזיקה כולה נכתבה והוקלטה בשמונה ימים, בין ינואר לפברואר 1969. בגלל שלא היה מדובר בתקליט רשמי של הלהקה עבור חברת התקליטים שלה, EMI לא אישרה להקליט את השירים באולפניה. במקום זאת, החברים נכנסו לאולפני PYE בלונדון.

שיטת העבודה הייתה ספונטנית להפליא. הלהקה צפתה בקטעים ערוכים מהסרט והתחילה לג'מג'ם. הציוד הטכנולוגי המתקדם ביותר שעמד לרשותם לצורך תזמון המוזיקה לסצנות היה עפרונות ושעון עצר. בזמן שגילמור, רייט ומייסון אלתרו, ווטרס היה מתיישב בפינה וכותב מילים בהשראת מה שראה על המסך. שרודר גם ביקש מהם ליצור קטעי אווירה, מוזיקה שהדמויות בעצמן מאזינות לה, וכך נולדו קטעים כמו SPANISH PIECE ו-THE PARTY SEQUENCE. מעניין לגלות שחלק מהשירים המופיעים בסרט באים בגרסאות שונות לחלוטין מאלו שבתקליט.

חודשיים אחרי הקרנת הבכורה של הסרט בפסטיבל קאן, התקליט יצא לחנויות והצליח לטפס עד למקום התשיעי המכובד במצעד הבריטי. העטיפה, שעיצבה חברת היפנוסיס, מציגה תמונה מתוך הסרט שעברה עיבוד פסיכדלי. "הושפענו אז מאוד מעטיפות תקליטי ג'אז, במיוחד אלו של חברת בלו נוט עם זריקות הצבע הבהירות שלהן", סיפר המעצב אוברי פאוואל. סטורם ת'ורגרסון, שותפו, הוסיף: "המטרה שלנו הייתה לקחת תמונה רגילה של תחנת רוח באיביזה ולהפוך אותה למשהו מרגש באמת". באופן משעשע, למרות שהלהקה כבר זנחה את ה-THE בשמה בתקליט הקודם, כאן היא עדיין מופיעה כ-THE PINK FLOYD.

קבלו מבט מקרוב על השירים

1. השיר CIRRUS MINOR: הקטע נפתח בציוצי ציפורים. ההקלטה הזו של הציפורים נלקחה מאלבום אפקטים (של חברת HMV) שנקרא DAWN CHORUS. מכאן השיר עובר לאווירה אקוסטית חלומית. הגיטרה האקוסטית, האורגן הכנסייתי של ריק רייט והשירה של גילמור מעניקים תחושת ריחוף. CIRRUS היא מילה לטינית שמשמעותה "תלתל שיער". זה גם השם של עננים המורכבים מחוטים נפרדים, לרוב לבנים, המופיעים בגבהים של 19,700 עד 39,400 רגל (6,000 עד 12,000 מטר), שלעתים קרובות אומרים שהם דומים לשיער מלאך. האם צריך לראות את שם השיר הזה כהתייחסות למצב הנפשי של הדמות בסרט, סטפן? אוּלַי. רק גילמור ורייט מנגנים בשיר היפהפה הזה.

2. השיר THE NILE SONG: הקטע הרוקי הכבד ביותר שיצא מהלהקה. זה גם אחד השירים היחידים שלא מכיל בתוכו קלידים בכלל. דייויד גילמור שר כאן באופן כבד ומחוספס. סגנון שירה שנדיר מאד לשמוע ממנו. השיר הזה אף יצא כתקליטון בכמה ארצות באירופה.

3. השיר CRYING SONG: זוהי בלדה פסטורלית עם קולות חולמניים של גילמור. זמן רגיעה קסום אחרי הקטע השני הכבד. ריק רייט מנגן כאן בוויבראפון

4. הקטע האינסטרומנטלי UP THE KHYBER: היחיד אי פעם בקטלוג של פינק פלויד שהקרדיט בו ניתן לריק רייט וניק מייסון בלבד. זהו קטע אינסטרומנטלי בעל מקצב תופים מהיר עם נגינת פסנתר דיס-הרמונית (ואחרי כן גם אורגן). השם של השיר יכול להתייחס למעבר ח'ייבר, שהוא נתיב מסחר חשוב בין פקיסטן לאפגניסטן. אופציה נוספת היא שהמילה KHYBER בסלנג קוקני משמעותה ישבן. כלומר - UP THE KHYBER יכול להשתמע כ- UP YOUR ASS.

5. השיר GREEN IS THE COLOUR: אחד השירים היפים ביותר של פינק פלויד מהתקופה הראשונה. זוהי בלדה אקוסטית קסומה עם נגינת חליל של לינדי, אשתו של ניק מייסון. תקשיבו, זה אחד השירים היפים יותר של פינק פלויד. והוא מתחבר בטבעיות לשיר הנהדר הבא...

6. השיר CYMBALINE: עוד אחד מהשירים החזקים יותר של הפלויד מהתקופה הזו. השיר מדבר על הלחצים מצד עסקי המוזיקה עד כדי סיוט (לא סתם חברי הלהקה השתמשו בשם NIGHTMARE עבורו, כשניגנו אותו כחלק מיצירה שלמה בהופעותיה אז, בשם THE MAN AND THE JOURNEY). גם פה נשמע צליל חליל שנוגן על ידי אשתו של מייסון. ולא פעם אנשים מצביעים על הדמיון בין הלחן בשיר הזה ללחן שנמצא בפתיחת סדרת הטלוויזיה לילדים "איים אבודים". לי זה נראה כמקריות ותו לא - אבל כמי שגדל על הסדרה ההיא בחופשים הגדולים, הייתי חייב לציין את זה באהבה.

7. הקטע שמסיים את צידו הראשון של התקליט ונקרא PARTY SEQUENCE: הקטע הזה הוא דקה של נגינת בונגוס וחליל. אשתו של ניק מייסון מנגנת גם כאן בחליל. בגרסת הסרט נשמעת גם גיטרה, שלא מופיעה בתקליט. קטע זניח שלא אומר הרבה כשהוא לבדו בלי הסרט, אבל ניחא...

8. צד ב' של התקליט נפתח עם הקטע MAIN THEME: זהו הקטע שפותח את הסרט. זוהי יצירה אינסטרומנטלית יפהפייה ואווירתית מאד שנושאת את המאזין על גלים של עונג. ככה אני אוהב את פינק פלויד בתקופה ההיא. איזה סאונד יפהפה!

9. השיר IBIZA BAR: השיר הזה מזכיר מאד את THE NILE SONG בסגנון שלו. שיר רוק ישיר. בלי התחכמויות.

10. הקטע MORE BLUES: כשמו כן הוא. קטע בלוז קצר ומאולתר באולפן. בימים בהם כמעט כל להקת רוק בריטית באנגליה חשבה שהיא יודעת לנגן היטב את הבלוז.

11. הקטע QUICKSILVER: הקטע הזה הינו קולאז' צלילים שמזכיר את הגישה של הפלויד בתקופה הזו, שהפכה אותה לאחת ממובילות זרם ה- SPACE ROCK. זהו הקטע הכי אוונגארדי באלבום. הפתיחה שלו, עם רעשי המתכת שמנוגנים תוך כדי האצה והאטת סרט ההקלטה, מבשרת שמדובר בקטע שהוא שונה משאר האלבום. בהוצאת האלבום בארה"ב, שם הקטע שונה ל- WATER PIPE.

12. הקטע A SPANISH PIECE: דקה וארבע שניות של גילמור סולו שיוצר כאן דמות פלמנקו מגוחכת. הקטע הזה הוא מין אתנחתא קומית שמראה כי ללהקת פינק פלויד יש גם הומור לפעמים.

13. הקטע המסיים DRAMATIC THEME: השיר שחותם את האלבום עם סולו גיטרה של גילמור על מבנה מוזיקלי שמזכיר את MAIN THEME. יופי של סיום לתקליט שהוא פסקול!

למרות שלעיתים חברי הלהקה התייחסו אליו כפרויקט צד, MORE הוא לא פחות מאבן דרך במסלול הלהקה. עיתון 'רקורד מירור' פרסם בביקורתו: "זה תקליט פסיכדלי ומושכל שיש בו הכל. התקליט הזה הוא חוויה להקשבה ממוסטלת". עיתון המחתרת הבריטי, GRASS EYE, פרסם ביקורת על התקליט: "קשה להבין את התקליט מבלי לראות קודם את הסרט, אך כרגע הסרט נמצא בידיו של המצנזר, כי יש שם סצנת סמים בעייתית לכאורה (רוצים פה להגן על הצעירים הבריטים, אתם מבינים). לכן אי אפשר לשפוט את התקליט כרגע".

הצנזורה לא הייתה רק נחלתה של בריטניה. הסרט MORE נפסל להקרנה גם בארצנו, ורק ב-1974, אחרי מאבק משפטי, הוא קיבל אישור להקרנה. אם רציתם לרכוש את התקליט באמצע שנות השבעים בישראל, הייתם נפרדים מ-24.90 לירות בדיוק.

אוריה היפ חוזרים אל הפנטזיה? או שהם עובדים עלינו? ב-13 ביוני בשנת 1975 יצא באנגליה תקליט חדש ללהקת אוריה היפ ושמו RETURN TO FANTASY.

אז הצטרף נגן בס חדש לאוריה היפ - ג'ון ווטון, שניגן לפני כן בלהקות פאמילי וקינג קרימזון. העיתונות הבריטית פרסמה אייטמים שליליים בנוגע לעזיבת ווטון את המוסיקה המתקדמת בשביל המוסיקה של אוריה היפ. אבל נראה שהוא השתלב היטב בהרכב הזה, שעמד אז בצומת דרכים. כן, בשנת 1975, אוריה היפ היו זקוקים להצלחה. אחרי תקופה של תהפוכות בהרכב, הסולן דייוויד ביירון והקלידן קן הנסלי ניסו לייצר נוסחה שתחזיר אותם לפסגת המצעדים. התקליט הזה הוא ניסיון שלהם להישמע מודרניים יותר.

אני חייב להודות, זה לא תקליט מהאהובים עליי של אוריה היפ. אני תמיד מוצא את עצמי חוזר בעיקר לארבעת תקליטיה הראשונים. ובמקרה של החזרה לפנטזיה פה - אני מרגיש סוג של דעיכה. יש מעריצים שיטענו בפניי ש"מה פתאום? על מה אתה מקשקש? זה מהתקליטים הטובים של הלהקה הזו! - אז תסלחו לי, זה עניין של טעם אישי. אין לי בעיות מיוחדות עם היבט הפנטזיה של התקליט הזה. העטיפה יפהפהיה ושיר הנושא מבטיח. אבל המילים ברוב התקליט עוסקות בעיקר בבעיות אישיות ורומנטיות, הכל מוטח במטאפורות שחוקות רגילות. אז כן, שם התקליט למעשה מטעה.

ומילא עם זה... מה שכן מדאיג אותי הוא שאף מנגינה כאן, אפילו לא אחת לא נשארה בראשי בשום צורה. לפני התקליט הזה, הלהקה לפחות נהגה לבסס חלק מהשירים שלה על ריפים מגניבים של גיטרה או האמונד. כאן, אני לא זוכר אפילו ריף מעניין אחד, והאנרגיה נמצאת ברמת אפס - לא משנה כמה החברים מנסים. והאם הם באמת מנסים? נשמע שבקושי. זה נראה כתמונה עם חבורת בחורים עייפים שזוחלים באולפן ומנסים לסחוט איזה מוצר. אז איפה הפנטזיה פה. זה נראה לי יותר כמו משקע האלכוהול הישראלי המצחיק שהיה פעם וקראו לו פנטזיה, שהיה לו יותר טעם של טרופית עם בועות סודה קטנות. ויש פה שיר בשם SHADY LADY... נו, באמת. רק השם של השיר כבר עושה לי פחות חשק להקשיב לו. זה נראה היה שהחברים לא מבינים בעצמם לאן הם רוצים לפנות יותר, למחנה ההארד רוק או למחנה הרוק הפרוגרסיבי, אבל לא רוצים לעשות מיקס מקובל של שני הז'אנרים האלה גם כן.

זמן קצרצר לפני צאת התקליט הזה סיפר האורגניסט קן הנסלי את הזווית שלו. "להשתתף במרוץ", אמר הנסלי לכתב עיתון NME כשהוציא תצלום של מכונית מרוץ מהארנק שלו, "הוא טיפולי בעיניי כמו שגולף זה לאנשים אחרים. זו האלטרנטיבה לאולקוס. אם כל מה שהייתי צריך לעשות ולחשוב עליו זה מה שאני עושה עם אוריה היפ ובעצמי, הייתי כנראה מכור לסמים או משוגע או כנראה שניהם. אני מאמין גדול ביכולת להתרחק מהדברים לזמן מה, כי כשאתה חוזר לזה, זה עוזר לך לחשוב באופן ברור יותר. ובעסקי הרוק'נ'רול, בימים אלו, עם כל הפיתויים שמונחים לפניך, קשה לשמור את הרגליים על הקרקע. במיוחד אם הרווחת כסף טוב. ברגע שאתה מקבל כמה תקליטי זהב על הקיר, אתה נוטה לעבור לתחום חשיבה אחר לגמרי, וזה לא טוב לאף אחד".

בעוד שכתב NME נדהם מהאמירות לנוכח הבית המפואר בו הנסלי אירח אותו, מיהר האורגניסט להבהיר: "הדרך היחידה להעריך את משמעות ההצלחה היא לדעת איך אתה מרגיש כלפי עצמך. אין ספק שזה לא קל להיות עשיר. אני צריך לשלם מס על כל המכוניות שלי ולשלם חשבון חשמל גבוה ביותר על כל הגאדג'טים וגם לכוון את הפסנתר כל שבוע. אין ספק שלהיות מיליונר זה כאב ראש. אני מתכוון, אנשים יכולים לראות את הדבר החומרי הזה רק כעל רווח, אבל יש בו חסרונות אדירים שאנשים לא רואים, והחיסרון הגדול ביותר הוא שזה גורם לך לאבד קשר מוחלט עם כל מה שאמיתי ורגיל".

באותו זמן הוא הוציא את תקליט הסולו השני שלו, EAGER TO PLEASE. "אחת הסיבות להקלטתו הייתה לספק לעצמי ביטחון כלשהו, ​​במקרה שמישהו ייקח ממני את ביצת הזהב הזו שנקראת אוריה היפ. זה עוזר לי להתמודד עם הידע שאני אוכל להמשיך לעשות משהו לבד, אם כי במידה פחותה של הצלחה ולכן גם פחות גמול חומרי. אבל זו תהיה עבודה לכל דבר. תקליט סולו הוא כלי תקשורת מושלם מבחינתי לקביעת המיקום בדיוק אליו אני הולך כאדם, מבחינה מוסיקלית, וזה חשוב כדי שאוכל לתרום ללהקתי כראוי. הישגים בהקשר של להקה הם דבר שונה מהישג בהיבט סולו".

עדיין, ההליכה לסולו לא גרמה להנסלי לרצות ולהנהיג להקה משלו שתנגן מאחוריו. "אני לא מהמר גדול, ואם אני הולך לצאת לקריירת סולו, אני צריך להקה, ואני לא יודע אם אוכל לשאת באחריות להוביל מבצע שכזה. אוריה היפ היא למעשה הלהקה הראשונה בה הייתי אי פעם בה שגם יכולתי לפעול כחבר בלהקה, ולא להיות האדם המוביל בה. בלהקת THE GODS תמיד הרגשתי שאני האחראי היחיד ללהקה. עם אוריה היפ אני מרגיש שאני יכול לתרום יותר מאחור כי דיוויד (ביירון) הוא איש החזית שלנו. זה נותן לי מידה מסוימת של ביטחון. אני לא יכול לפעול כאמן סולו בזמן שהלהקה עדיין קיימת אלא אם כן הם היו מפטרים אותי, והייתי צריך ללכת לעבוד בסולו. האמת שאין לי פתרון אמיתי בסוגיה הזו. זו דילמה מעניינת".

עיתוני המוסיקה בבריטניה עשו את עבודתם הרגילה בכתיבת הביקורות. מבקר אחד, שנשאר חסר שם, כתב: "האלבום הזה מייגע להחריד. אם הרעיון שלך לזמן טוב הוא לבהות בטלוויזיה עם הסאונד כבוי, זה בשבילך. השיר 'פרימה דונה' נשמע כמו משהו שלהקת סטטוס קוו דחתה כי זה לא היה מורכב מספיק. השירה של ביירון משתמשת בטריקים זולים, מיק בוקס הוא גיטריסט מינימלי וקן הנסלי מתייחס למקלדות שלו יותר כמו כריות אלקטרוניות מאשר כלים מוסיקליים".

גם לעיתון רולינג סטון היו רק דברים קשים להגיד על המוצר הזה:

"לצוד את אוריה היפ זה דבר פשוט. האלבומים שלהם מלאים מטרות של קליעה למטרה. גם האלבום החדש, כמו קודמיו, הוא רעשני ושטחי. לעתים מוציא האלבום תגובות של עצבנות מצד המאזין. זאת הודות לצווחות מנקבות האוזניים של דייויד ביירון או צלילי החריקות מהסינטיסייזר של קן הנסלי. הרוק המכני שלהם מותיר ריק בזיכרון המאזין למשך עשר דקות מתום ההקשבה".

טוני סטיוארט, מעיתון NME, כתב: "חברי אוריה היפ מנסים ביחד להיות שלושה דברים שונים, שרק מדי פעם משלימים זה את זה. האם הם רוצים להיות כבדים? האם הם רוצים לבסס מחדש את המוניטין שלהם, שנפגע על ידי התקליט הקודם? או שהם רוצים לזרוח ככותבי שירים טובים וכנגני מוסיקה טובה? בעיקרון, היפ חייבת להתגבר על ההיבטים הסותרים של קולקטיב האישיות שלה".

למרות זאת, האלבום נמכר היטב.

הנה הביקורת מעיתון עולם הקולנוע:

גם זה קרה ב-13 ביוני. יש ימים בלוח השנה שנראים רגילים לגמרי, אבל כשצוללים לארכיוני המוזיקה, מגלים שהם צומת דרכים של אירועים מכוננים. ה-13 ביוני הוא בדיוק יום כזה – שבו חוויות נעורים, להיטי ענק, טרגדיות אישיות ומהפכות מוזיקליות התערבבו זה בזה ויצרו פסקול בלתי נשכח.

פרנק זאפה מסיים תיכון, העולם עוד לא יודע מה צפוי לו

ב-13 ביוני 1958, נער צעיר ונטול פשרות בשם פרנק זאפה זרק את כובע הבוגרים שלו באוויר וסיים את לימודיו בבית הספר התיכון ANTELOPE VALLEY בלאנקסטר, קליפורניה. רוב חבריו לכיתה כנראה המשיכו לקולג' או לעבודה מסודרת, אבל לזאפה היו תוכניות אחרות. עשור בדיוק לאחר מכן, בשנת 1968, הוא לא שכח את המעמד. את תמונת סיום לימודיו המשופמת הוא שתל בגאווה על העטיפה האחורית של התקליט CRUISING WITH RUBEN & THE JETS, יצירה מדליקה שהייתה מחווה והומאז' גם יחד לשירי הדו וופ של שנות החמישים, תקופה בה הוא עצמו היה נער מתבגר. באותה תקופה, זאפה לא הסתפק רק בנוסטלגיה ויזואלית; הוא שיווק את האלבום כאילו הוקלט על ידי להקת RUBEN AND THE JETS האמיתית, בניסיון מתוחכם ואירוני להערים על תחנות הרדיו ולגרום להן להשמיע את שירי הדו וופ המקוריים שכתב, מתוך תקווה שקהל המאזינים יקבל אותם כנוסטלגיה טהורה. בכל אופן, כשסיים את לימודיו - העולם עוד לא ידע שהוא מקבל את אחד המוחות המוזיקליים הגדולים והפרועים של המאה ה-20.

קיץ נצחי במצעד הבריטי

קדימה לשנת 1970. להקה עם שם משעשע, מונגו ג'רי (שלקחה את שמה מתוך שירי ה"אולד פוסום" של טי.אס. אליוט), כבשה בסערה את המקום הראשון במצעד הבריטי עם המנון הקיץ האולטימטיבי, IN THE SUMMERTIME. המוח מאחורי ההמנון הזה, הסולן ריי דורסט, סיפר כי הלחן המפורסם פשוט צץ לו בראש יום אחד, ולמחרת הוא כתב את המילים מהר מאוד. "אין לו פזמון; כל מה שיש לו הוא מנגינה שחוזרת שוב ושוב עם סט של מילים שמעלות באוב חגיגה של החיים", הוא אמר. "במיוחד אם אתה צעיר: זה יום נהדר, הצלחת להשיג מכונית ואתה משייט מסביב ואוסף בחורות". השיר, שהפך לתופעה גלובלית ואחד הסינגלים הנמכרים ביותר בכל הזמנים (למרות היותו מוקלט בסגנון סקיפל ללא תופים כלל, מה שהעניק לו את הסאונד האקוסטי הייחודי לו), יישאר בפסגת המצעד הבריטי למשך שבעה שבועות ברציפות.

טרגדיה במשפחת הסול

לא כל אירועי ה-13 ביוני היו משמחים. בשנת 1973, אפלה גדולה ירדה על חייו של הסנדק של מוזיקת הנשמה, ג'יימס בראון. בנו הבכור, טדי – בחור צעיר ומבטיח שהפגין כישרון מוזיקלי משפחתי ואף הופיע לעיתים לצד אביו על הבמה – נהרג בגיל 19 בלבד בתאונת דרכים ברובע קווינס שבעיר ניו יורק. המכונית בה נסע התנגשה בגשר בטון לאחר שהנהג, חברו, נרדם על ההגה. האובדן הנורא הותיר צלקת עמוקה בליבו של בראון, אירוע טרגי שהדהד בכאב בביוגרפיה המורכבת שלו, ויש הטוענים כי היה זה רגע מפנה מכונן שתרם להעמקת מאבקיו האישיים והשימוש המוגבר בסמים בשנים שבאו לאחר מכן.

הקשר הישראלי, הביטלס והמפיק שחזר בתשובה

בתאריך זה בשנת 2021, הלך לעולמו בגיל 76 קן ברג'ס, מוזיקאי ומפיק בריטי שהיה נשוי לזמרת הישראלית נאוה ברוכין (מהנשמות הטהורות). לפני שעלה ארצה וחזר בתשובה הוא היה דמות בסצנת הרוק הפסיכדלי של לונדון בשנות השישים. הוא היה שותף לכתיבת הקלאסיקה MY WHITE BICYCLE של להקת TOMORROW, בה ניגן גיטריסט צעיר בשם סטיב האו, שלימים יהפוך לכוכב בלהקת יס. בשיחות שקיימתי עמו, הוא סיפר לי על מפגשים באולפן גם עם לא אחרים מאשר הביטלס. "פול היה מאד נחמד כלפיי", הוא נזכר בחיוך, "אבל ג'ון תמיד היה חמוץ".

שינייד אוקונור והזעם הקדוש בקיסריה (ובירושלים)

ב-13 ביוני 1995 הופיעה שינייד אוקונור באמפי קיסריה. אך הביקור שלה בישראל לא היה חף מדרמות. כשהגיעה לירושלים לקראת הופעתה השנייה בבריכת הסולטן, התרחש פיצוץ. היא תקפה צלמים שביקשו לתעד אותה בכנסיית הקבר בעיר העתיקה. לאחר שהתבצרה במקום ומאבטחיה הודיעו שהיא לא תצא עד שהצלמים יעזבו, היא ניסתה לחמוק דרך דלת אחורית. הצלמים הבחינו בה ורדפו אחריה. היא נמלטה לחנות סמוכה, וכשיצאה לבסוף, ניא עשתה זאת בצעקות ובמכות, שברה ציוד צילום, שרטה צלם וקרעה חולצה של אחר. ביקור נפיץ ובלתי נשכח.

המלך, הבארדו והשירות הצבאי ששינה הכל

נחזור אחורה בזמן, ל-13 ביוני 1959. אלביס פרסלי, מלך הרוק'נ'רול, מנצל חופשה משירותו הצבאי בגרמניה וטס לפריס. העניין: פגישה עם סמל המין הצרפתי, השחקנית בריז'יט בארדו – מפגש שמעולם לא יצא לפועל באופן רשמי למרות הכותרות הגדולות והציפיות של אלביס, ונותר עד היום באזור הדמדומים של המיתולוגיה הרוק'נ'רולית. בזמן שהותו בפריס, התאכסן אלביס במלון "פרינס דה גאל" המפואר. הוא לא נח לרגע: בילה כל לילה במועדוני הלילה הנוצצים של העיר וחזר עם פמליה של בחורות לסוויטה המלכותית שלו, הרחק מעיניהם הבוחנות של מפקדיו בצבא.

הגיוס לצבא, שהחל בשנת 1957, היה מהלך מחושב של מנהלו, קולונל טום פארקר. המטרה הייתה לנקות את תדמיתו של אלביס מהמורד המסוכן של שנות ה-50 לפטריוט אמריקאי שומר חוק, ולהנגיש אותו לקהל בורגני ובוגר יותר. המהלך אכן הצליח ברמה השיווקית והפך אותו לאייקון מיינסטרים, אבל גבה מחיר אמנותי כבד: השירים מתקופה זו איבדו את העוקץ והספונטניות שאפיינו את הקלטותיו המוקדמות באולפני SUN. כשאלביס השתחרר ב-1960 והחל להוציא סרטים מוזיקליים נוסחתיים, הוא מצא את עצמו לא רלוונטי למהפכת הרוק המתהווה. החוזים הכובלים להוליווד הפכו אותו למכונת מזומנים סתמית, מה שגרם למעריציו המקוריים – כולל חברי הביטלס, שביקרו אותו מאוחר יותר בגרייסלנד ב-1965 והתאכזבו לגלות כיצד הכוכב המורד שגדלו עליו הפך לשחקן קולנוע ממושמע של האולפנים – להניד בראשם בצער.

פחד ותיעוב בסופרגרופ הראשון

ב-13 ביוני 1969, להקת העל בליינד פיית', שכללה את אריק קלפטון וג'ינג'ר בייקר מלהקת CREAM, סטיב ווינווד מטראפיק וריק גרץ' מלהקת פאמילי, נחתה באוסלו. הציפיות היו בשמיים. ווינווד הביע את חששו בפני עיתונאי מקומי: "אני מקווה שהאנשים יתלהבו מאיתנו רק לאחר שישמעו אותנו ולא בגלל השמות שלנו בלהקה. כבר יש לנו פרס של תקליט זהב עבור תקליט שטרם סיימנו להקליט אותו!". הלחץ היה עצום, והלהקה אכן התפרקה לאחר תקליט אחד וסיבוב הופעות בלבד.

הביטלמאניה משתלטת על אוסטרליה

באותו יום ממש, אבל חמש שנים קודם לכן, בשנת 1964, הביטלס הופיעו פעמיים באולם 'סנטניאל הול' באדלייד, אוסטרליה, מול 6,000 מעריצים צורחים – הופעה שהייתה רק קצה הקרחון של טירוף מקומי, כאשר בנחיתתם התקהלו כ-300 אלף איש לאורך מסלול הנסיעה שלהם כדי לחזות בשיירה. 'אוסטרליה הייתה רגע אחד כמו הפעם הראשונה באמריקה', אמר ג'ון לנון. 'אני חושב שכל אוסטרליה הגיעה לראות אותנו. ראינו מיליוני אנשים. כולם שמחו וצעקו, ואף אחד לא נפגע'.

רינגו סטאר, שהחלים מדלקת שקדים קשה שגרמה להתמוטטותו ימים ספורים לפני תחילת הטור, נחת באותם ימים באוסטרליה בדרכו להצטרף חזרה לחבריו ולהחליף את ג'ימי ניקול. מי שפחות שמח לשמוע על כך היה המתופף המחליף, ג'ימי ניקול, שבמהלך 13 הימים שבהם מילא את מקומו זכה לטעימה מסחררת מתהילה בינלאומית, נהנה מכל רגע בלב הביטלמאניה וקיווה בסתר ליבו שהחלמתו של רינגו תתעכב עוד קצת.

חילופי משמרות ברלינג סטונס

ושוב, ה-13 ביוני 1969. הרולינג סטונס ערכו מסיבת עיתונאים באווירה פסטורלית ומסקרנת בהייד פארק בלונדון, מקום שסימל עבורם את המעבר לפרק הבא בקריירה. המטרה - להציג את הגיטריסט החדש שלהם, מיק טיילור, שזכה למוניטין כנגן וירטואוז בלהקת הבלוזברייקרז של ג'ון מאייאל, שהחליף את חבר הלהקה המייסד והמסובך, בריאן ג'ונס. טיילור הצעיר נשמע נרגש ומעט המום: "הכל קצת מוזר לי, אני עדיין לא ממש מרגיש חלק מהלהקה. מה שהם עושים זאת תערובת של מוזיקת ​​נשמה, פולק בלוז, ואני אוהב את כל הדברים האלו". הסטונס גם הכריזו על מופע חינמי ענק בפארק ב-5 ביולי, אירוע שתוכנן להציג את הלהקה במתכונתה החדשה. המופע יהפוך למעין אזכרה לבריאן ג'ונס, שימצא את מותו בנסיבות טראגיות ומסתוריות פחות מחודש לאחר מכן.

המתופף של המלך הולך לעולמו

ה-13 ביוני 2018. די ג'יי פונטנה, המתופף המשפיע שליווה את אלביס פרסלי בתקופת הזוהר הגדולה שלו, מת בשנתו בגיל 87. בנו דיוויד פונטנה, כתב: "אבא שלי מת בשנתו בשעה 9:33 הלילה 13 ביוני. הוא היה מאוד שלו ללא כאבים. אנו מבקשים פרטיות בשלב זה. תודה על האהבה והתפילות שלכם". די.ג'יי פונטנה, שנולד בשברופורט לואיזיאנה ב-15 במרץ 1931, החל במקור לתופף עם אלביס פרסלי, הבסיסט ביל בלאק והגיטריסט סקוטי מור כבר ב-1954. נשיא חברת התקליטים, סאן רקורדס, סם פיליפס, הרכיב במקור את להקת הליווי, BLUE MOON BOYS, של אלביס ללא מתופף ולכן רק בהקלטה שנערכה ב-10 בינואר 1956 הצטרף פונטנה. המפגש הזה הניב את השיר HEARTBREAKHOTEL ועולם המוסיקה לעולם לא יהיה אותו הדבר מאז. פונטנה נזכר בערב הראשון שהוא, אלביס, מור ובלאק ניגנו יחד בתור הרביעייה שתמשיך להשיק ולהגדיר את הרוק'נ'רול: "ובכן, בלילה הראשון אנשים היו מנומסים, אבל זה היה קהל כפרי, מבוגר יותר, ואני חושב שמה שהם עשו, הם הלכו הביתה ואמרו לילדים שלהם, 'יש בחור ביריד הזה בלואיזיאנה שאתם חייבים ללכת לראות.' בסופי השבוע הבאים לא היה לנו כלום בהופעות מלבד צעירים בקהל, אז זו הייתה נקודת הפריצה למעשה. הילדים היו צורחים וצורחים ואני חושב שזה מה שבאמת התחיל שם". במהלך 14 השנים הבאות, מהפעם הראשונה של פונטנה עם אלביס, המתופף היה לצדו באולפן, בהופעות וכן הופיע במספר סרטים של אלביס. פונטנה בשנת 2010: "אלביס היה בחור נחמד שהתייחס לאנשים כמו שהוא רצה שיתייחסו אליו. עבדנו קשה איתו ופשוט ניסינו לעשות תקליטים טובים. ידענו שלולא אלביס, לא היינו עושים כלום".

בונוס: החודש, יוני בשנת 1969, פורסמו גם הדברים הבאים שאספתי לכם מגיליון של ביט אינסטרומנטל:

ג'ימי הנדריקס: "במשך שלוש שנים, עבדנו ללא הפסקה. זה הרבה לחץ פיזי ורגשי. אתה הולך לאנשהו והמופע קצת מתחת למה שהוא אמור להיות ואומרים לך שאתה לא משהו. אבל זה הלחץ. זה הלחץ של החובה המוסרית להמשיך גם כשאתה לא מרגיש שאתה יכול להסתדר אפילו עם עוד מופע אחד. אולי לעולם לא אצליח לקחת את ההפסקה הזאת; כל מה שאני יודע זה שאני חושב על זה רוב הזמן עכשיו, וזה לא עוזר ליצור את האווירה הנכונה.

כרגע אפשר להרוויח עד פי 20 בארצות הברית על אותה עבודה כמו שעושים כאן באנגליה. אני חושב שהאנשים, האוהדים, נהדרים כאן. הם אולי קצת יותר שקטים, יותר בשליטה, אבל אנחנו צריכים להיות בעסק הזה כדי להרוויח את הכסף. מי יודע כמה זמן זה יכול להימשך? אני לא מבקש ערובה, אני פשוט הולך למקום שבו נמצאת הפעילות העיקרית עם הכסף.

דילן לא תמיד עשה את זה בשבילי כזמר, לא בימים הראשונים, אבל אז התחלתי להקשיב למילים.

הייתה תקופה שדאגתי לגבי הכסף. דאגתי אם אני מקבל את כל מה שמגיע לי וכן הלאה. כסף לא משפיע עליי כרגע. החבר'ה האלה בתעשייה שיוצאים ומבזבזים, מבזבזים, מבזבזים ואז בסופו של דבר פושטים רגל, חוץ מזה שאולי יש להם כמה דברים אישיים שהם קנו. זה לא טוב בשבילי. מוזיקה היא מה שחשוב; אני מעדיף לדבר על הנושא הזה מאשר על כל נושא אחר. ובכן, כמעט כל נושא אחר - חוץ מזה שאני ממשיך לומר שסקס הוא הדבר המניע הכי גדול בעולם והוא גם עומד מאחורי הרבה מוזיקה. אני יודע שיש לי מספיק כסף אבל אם היה לי את הכל הייתי עדיין רוצה להעביר מוזיקה לכל מי שרוצה להקשיב. אני מקבל את הכי הרבה כיף ממוזיקה; לפעמים זה כמו שחרור אישי פנטסטי.

ג'ון הייסמן (המתופף של קולוסיאום): "כשהצטרפתי לגרהאם בונד היו לי כישורי ג'אז עדינים. ניצלתי את השנה איתו כדי לפתח כוח וביטחון פיזי. התאמנתי קשה ולמדתי הרבה, וכמובן, הכרתי את דיק הקסטול-סמית'..."

קרל וויין (הזמר של להקת THE MOVE):

"תמיד היינו להקה מאוד גאה - גאים במה שאנחנו מנסים לעשות, ובמובנים מסוימים, במה שהשגנו. נטיתי להתעצבן מאוד כשאנשים ניסו בכוונה להוריד אותנו. היו כל מיני איומים בימים עברו. אבל זה היה קשה כחלק מהשדרנים היו נגדנו ואז הבסיסט אייס קפורד היה צריך ללכת. זה היה כמו סיוט, באמת. לא חשבנו שנהיה ביחד עוד הרבה זמן".

רוי ווד (הגיטריסט-זמר של THE MOVE):

"זה ברור שאנחנו עושים את זה בשביל הכסף. כשטרבור ברטן הגיטריסט עזב, זה נראה לי מוזר. הוא הסתכסך עם המוזיקה שעשינו, אבל זה עדיין בילבל אותי שהוא היה צריך להמשיך לגמרי לבד. אחרי הכל, התחלנו בעסק הזה כדי להרוויח כסף, ואם אנשים כנים לגבי זה, זה המניע של כמעט כולם".

בונוס: עלילות ג'ף בק והתפוח הגדול שנפל מהעץ והתפוצץ. בחודש יוני בשנת 1969, לא ידוע בדיוק באיזה יום, יצא תקליט מחוספס ונהדר לג'ף בק ולהקתו ושמו BECK OLA.

עד שנת 1969 הדברים כבר השתנו לחלוטין בנוף המוזיקלי הסוער. הלהקה של ג'ף בק, למרות שעדיין נשארה שלמה על הנייר, כבר ממש לא הייתה הדבר הכי מדליק על פני כדור הארץ כפי שנחשבה בתחילת דרכה. יתרה מכך, הרכב הפלא שנקרא לד זפלין כבר לקח את הלפיד הבוער. החבורה של ג'ף בק עמדה בפני מבוי סתום ומשבר זהות של ממש. אם הם היו בוחרים ללכת לטובת הקשחה נוספת של הסאונד, היו מאשימים אותם בחיקוי של הטובים מהם. ואילו היו מייצרים עותק משובט של התקליט הקודם והמצליח TRUTH, היו אומרים עליהם בזלזול שהם חומר שמרני ומיושן חסר מעוף.

לכן, התקליט הזה נשמע קצת כועס ולא יציב. מעבר לכך שהוא קצת קצר מדי, הוא מציג בבירור להקה מתפוררת שלא יודעת לאן ללכת בכלל. לא פלא, אם כן, שההרכב התפרק זמן קצר לאחר השחרור הזה באותה שנה.

אז מי בתפריט? קבלו את הקאסט של הדרמה הרוק'נ'רולית הזאת: הגיטריסט הפנומן ג'ף בק, שרק כמה שנים קודם לכן החליף את אריק קלפטון ביארדבירדס והיה ידוע בחדשנות ובאצבעות הזהב שלו. על המיקרופון, עם קול צרוד וסקסי שעתיד לכבוש אצטדיונים, ניצב רוד סטיוארט הצעיר. על גיטרת הבס (ולא בפעם האחרונה שנראה אותו מחליף כלים ולהקות) התייצב רון ווד, מאחורי הקלידים ישב האורח המיוחד, ניקי הופקינס האחד והיחיד, קלידן סשנים מבוקש שניגן עם כל הגדולים, מהרולינג סטונס ועד הביטלס. ואת הקצב סיפק טוני ניומן. התקליט הזה הוא פצצה, ללא ספק, אבל כזו שאיימה להתפוצץ בפנים של יוצריה בכל רגע.

החודשים האחרונים של 1968 היו תקופה של קיפאון עמוק עבור הלהקה. ג'ף בק, כך מספרים, היה מותש עד עפר. עד כדי כך שמנהל הלהקה פיטר גרנט, האיש והאגרוף שכבר החל לטפח את הפרויקט הבא שלו – לד זפלין (שעדיין הסתובבו תחת השם 'היארדבירדס החדשים' וחיממו מנועים) – כמעט הרים ידיים. גרנט הודיע שנמאס לו מהקטנוניות שלו ומהסירוב שלו להופיע, והוא שקל ברצינות להחליפו בקליינטורה החדשה והמבטיחה שלו.

ומה עם רוד סטיוארט? הוא לא בדיוק ישב וחיכה שהגיטריסט יואיל בטובו לזוז. הזמר, עם האמביציה הגדולה והכיסים הריקים, אסף את חבריו (פחות או יותר) והחל לרקוח באולפן את מה שיהפוך מאוחר יותר לתקליט הסולו הראשון והמצליח שלו, AN OLD RAINCOAT WON'T EVER LET YOU DOWN. בק אולי ידע על ההקלטות הסודיות הללו, אך לא ייחס להן חשיבות רבה. אחרי הכל, סטיוארט הקליט באולפנים זולים כל כך.

בכל זאת, ההרכב של ג'ף בק ניסה להתאושש. ב-14 בינואר 1969 הם עלו לבמה במועדון מארקי המפורסם בלונדון. הביקורות בעיתון המוזיקה הבריטי מלודי מייקר היו אוהדות, אבל בק עצמו, פרפקציוניסט כדרכו, טען שההופעה הייתה "חלודה" ורחוקה מלהשביע את רצונו.

חברת התקליטים האמריקאית EPIC, שהחזיקה בחוזה של הלהקה, החלה לאבד סבלנות ודרשה סינגל, ועכשיו! המפיק מיקי מוסט, שידע דבר או שניים על להיטים (הוא הרי עבד עם האנימלס ודונובן), הציע מהלך מפתיע: גרסה אינסטרומנטלית של בק לנעימה הסכרינית LOVE IS BLUE. חברת התקליטים סירבה בנימוס ותבעה סינגל עם כל הלהקה, וכולל שירה.

הבעיה? ללהקה פשוט לא היו שירים חדשים בארסנל. לבסוף, מישהו העלה רעיון גאוני (או עצלני, תחליטו אתם): לעשות קאבר לאחד מלהיטיו של המלך, אלביס פרסלי. ההחלטה הזו לא הייתה תלושה מהמציאות; שנת 1969 באנגליה התאפיינה בגל נוסטלגיה ובקאמבק של הרוק'נ'רול הקלאסי של שנות החמישים. למרות זאת, סינגל רשמי מעולם לא יצא מהלהקה, שכבר בקושי הצליחה לתקשר, שלא לדבר על לתפקד. זרעי הפורענות נזרעו עוד קודם, עם יציאת תקליט הבכורה המהולל TRUTH שנה קודם לכן. כל הנגנים (פרט לבק, כמובן) חשו מקופחים וזועמים על הקרדיטים המינימליים שקיבלו על תרומתם המשמעותית.

כדי לקבע את מעמדו ולדרוש את הכבוד הראוי לו, רוד סטיוארט התעקש לקבל בתקליט הבא קרדיט מפוצץ על העטיפה: VOCALIST EXTRAORDINAIRE. כן, כן, ככה, באותיות של קידוש לבנה.

והדרמות לא פסקו. לפני סיבוב ההופעות השני של הלהקה בארצות הברית, פיטר בק את רון ווד לא פחות מפעמיים! הפעם השנייה, כדי להוסיף מלח לפצעים, הייתה בדיוק ביום הולדתו של ווד המסכן. גם המתופף המקורי והקודם, מיקי וולר, מצא את עצמו בחוץ לאחר שהרבה להתלונן על המצב הכלכלי הרעוע. טוני ניומן, כאמור, נקרא להחליפו. ג'וניור וודס, בסיסט מלהקת CREATION, הובא כמחליף לווד לכמה הופעות, אך גם הוא פוטר במהרה. בק, כנראה הבין שעשה טעות פטאלית, התקשר לווד והתחנן שיחזור. ווד, שפיתח כבר חלומות משלו (יחד עם וולר המפוטר והגיטריסט לי סטיבנס מלהקת BLUE CHEER על הקמת סופרגרופ חדשה), סירב בתחילה. אך כשג'ף בק מתעקש, קשה מאוד להגיד לא. הגיטריסט ידע שהוא חייב את ווד לצדו כדי לצלוח את סיבוב ההופעות האמריקאי שכבר נקבע. ווד, תחת לחץ כבד, נכנע וחזר.

אך גם סיבוב ההופעות הזה לא עבר חלק. באחת ההופעות בשיקגו, אלמוני מסתורי (אולי מעריץ נלהב מדי, אולי אויב מושבע) טפטף LSD על הג'וינטים של סטיוארט, ווד והפסנתרן הופקינס. התוצאה? הופעה קטסטרופלית, כאשר שלושת המוזיקאים נאבקו בהזיות קשות על הבמה ולא ממש הצליחו לתפקד.

וכאילו לא די בכל הצרות הללו, גורם נוסף הקשה מאוד על להקתו של ג'ף בק: יציאת תקליט הבכורה המוחץ של לד זפלין בינואר 1969 (בארצות הברית, במרץ בבריטניה). ההרכב החדש והמסעיר של ג'ימי פייג' (גם הוא בוגר היארדבירדס, כמובן), עם פיטר גרנט כמנהל משותף, הציג לעולם גרסה דינמית, כבדה ומפוצצת יותר של הבלוז-רוק הבריטי. שלא לדבר על הסולן הכריזמטי ונוטף הסקס אפיל, רוברט פלאנט, שהיווה ניגוד מוחלט לביישנות הבימתית שאפיינה את סטיוארט באותה תקופה. בק ולהקתו פתאום נראו קצת פחות רלוונטיים.

ב-3 באפריל 1969, בתוך כל הכאוס הזה, החלו הקלטות התקליט השני של הלהקה באולפני DE LANE LEA המפורסמים בלונדון. עוד שיר של אלביס, JAILHOUSE ROCK, מצא את דרכו לרפרטואר. רק לאחר שהמפיק מיקי מוסט טרח והסביר לחברי הלהקה את החשיבות הכלכלית של חומר מקורי (תמלוגים, חברים, תמלוגים!), הם הואילו בטובם להתאמץ גם בכיוון הזה.

הסשנים באולפן היו טעונים להחריד. בק וסטיוארט, עם אגו נפוח שאיים להתפוצץ, התנגחו זה בזה ללא הרף. למעשה, רבים טוענים שהסאונד המחוספס והאגרסיבי של התקליט משקף נאמנה את העובדה שחברי הלהקה פשוט תיעבו זה את זה באותה נקודת זמן. ג'ף בק רצה לקחת את התקליט לכיוון מוזיקלי שונה מקודמו, TRUTH, אך הבעיה העיקרית הייתה שהוא עצמו לא ממש ידע איזה כיוון זה צריך להיות.

התקליט BECK OLA הוקלט כולו בשישה ימים קדחתניים במהלך אפריל, כשהחומרים המוזיקליים מתגבשים תוך כדי תנועה, במהלך הסשנים עצמם. חברי הלהקה לא הגיעו עם שירים מוכנים מהבית. הקונספט היה פשוט: להוציא מוצר מהר לשוק, למלא את החוזה, ולא ממש ליצור יצירת אמנות מורכבת ומתוכננת. מצב הרוח באולפן, כצפוי, היה מתוח, עצבני ומלא מרירות. בק עצמו, במעין התנצלות מראש, כתב על גב עטיפת התקליט מאמר קצר שבו רמז על המחסור בחומר מקורי והכין את המאזינים לכך שהתקליט הורכב משאריות של רעיונות וג'אמים.

למי שתהה לגבי השם, בתחילה התקליט היה אמור להיקרא COSA NOSTRA BECK OLA. החלק הראשון, COSA NOSTRA (באיטלקית: "הדבר שלנו"), הוא כינוי למאפיה הסיציליאנית, רמז עבה לאווירת הכנופיה והמתח הפנימי. החלק השני, BECK OLA, היה כינוי שהדביק פיטר גרנט לבק, על שם מכונות הג'וקבוקס הישנות שכונו לפעמים OLD ROCK'N'ROLLA JUKEBOX. בסוף, נשאר רק BECK OLA.

חוסר המקוריות והלחץ ניכרו גם בעיצוב העטיפה. במקום עיצוב מקורי, נבחר ציור מפורסם של הצייר הסוריאליסטי הבלגי רנה מאגריט, "החדר המקשיב" (LA CHAMBRE D'ÉCOUTE) משנת 1952, המציג תפוח ירוק ענק הממלא חדר. למה? כי פשוט לא היה זמן או חשק לעצב משהו חדש, וחברת התקליטים לחצה להוציא את המוצר "כאן ועכשיו".

הסוף היה בלתי נמנע. ההרכב הזה, על אף הפוטנציאל העצום, היה אמור להופיע בפסטיבל וודסטוק באוגוסט 1969, אך התפרק סופית כשבוע לפני האירוע ההיסטורי. איזו החמצה שיווקית אדירה! היחיד מהחבורה שהגיע לוודסטוק היה ניקי הופקינס, שניגן שם עם להקת ג'פרסון איירפליין. אבל היי, אולי טוב שכך? אם הם היו מופיעים ואיכשהו שורדים, אולי לא היינו מקבלים את להקת THE FACES המעולה עם סטיוארט ביחד עם ווד, או את קריירת הסולו המפוארת (ומלאת הבלונד) של רוד סטיוארט. לכל אסון יש גם צד חיובי, לא?

ומה חשבו המבקרים? הדעות היו חלוקות, בלשון המעטה. בעיתון רקורד מירור נכתב: "הצליל משקף היטב את הלהקה. זה צליל ברור ופרימיטיבי, באופן חיובי. הגיטרה של ג'ף בק מקורית מאד והתקליט אינו יומרני". בעיתון NME הוסיפו: "זה תקליט בסיסי, כבד ולא יומרני עם הגיטרה הניתנת לזיהוי בנקל של ג'ף בק. אין פה מקוריות אבל זה מהטובים בסוגו". לעומתם, בעיתון 'דיסק אנד מיוזיק אקו' יצאו בהצהרה חמורה: "תתרחקו מזה! זה פשוט סאונד מחליא שחונק את השירים. והקול של רוד סטיוארט זוועה. אולי הם לא היו צריכים להתאמץ להישמע כה כבדים".

שנים לאחר מכן, התקליט BECK OLA יצא על גבי דיסק בגרסת רימסטר משופרת, עם ארבעה קטעי בונוס עסיסיים למעריצים השרופים: השיר SWEET LITTLE ANGEL (שהוקלט בארצות הברית עוד בנובמבר 1968). השיר THROW DOWN A LINE (שהוקלט באולפני TRIDENT הנוצצים בלונדון בפברואר 1969, כנראה ניסיון לסינגל שלא צלח)., גרסה שונה לשיר ALL SHOOK UP של אלביס (שהוקלטה באולפני EMI המיתולוגיים באבי רואד בינואר 1969) וגרסה שונה ל-JAILHOUSE ROCK של אלביס (שהוקלטה באולפני DE LANE LEA במהלך הסשנים הכאוטיים באפריל 1969).

אז בפעם הבאה שאתם מאזינים ל-BECK OLA ומרגישים את החשמל באוויר, תזכרו שאתם מאזינים לא רק לגאונות מוזיקלית, אלא גם לתיעוד נדיר של להקה גדולה שעמדה על סף פיצוץ – והשאירה אחריה יצירת מופת קטנה ומלאת צלקות. מומלץ בחום, עם אוזניות וקסדה!

בלוג מוסיקה - כל מה שרציתם לדעת על מוזיקה - ועוד קצת.

הנכם מוזמנים לשתף את הבלוג עם חבריכם.

רוצים לשמוע עוד הרצאות מעניינות על הופעות מוסיקה? זמרים ישראליים? להקות רוק? הביטלס? תקליטים? רוק מתקדם? ועוד מגוון נושאים? מוזמנים ליצור איתי קשר. בינתיים, בואו ליהנות גם מפודקאסט מומלץ ומבלוג המוסיקה באתר.

הרצאות מוסיקה שלי ותכני מוסיקה מיוחדים לפלטפורמות שונות - לפרטים והזמנות: 050-5616459