רוק מסביב לשעון: מה קרה ב-14 ביולי בעולם הרוק

כל יום מציין אירועים משמעותיים בהיסטוריה של מוזיקת הרוק והפופ, עם שפע של אנקדוטות פורצות דרך שהתרחשו בעשורים קודמים. כשאנחנו מסתכלים אחורה בזמן, על היום הזה בתולדות המוזיקה, אנחנו נזכרים ברגעים המדהימים שעיצבו את נוף הרוק והפופ, החל מיציאתם של תקליטים אגדיים, הופעות אייקוניות וגם דברים משמחים לצד עצובים שקרו לאמני המוזיקה המובילים.

כחובבי מוזיקת רוק, אנחנו לא יכולים שלא לחוש תחושת נוסטלגיה כשאנחנו מהרהרים באירועים הבלתי נשכחים שהתרחשו אז. הנכם מוזמנים לצלול איתי למנהרת הזמן עם אירועי פופ ורוק שאספתי עבורכם ממקורות שונים ונדירים מאד שאינם ברשת. אהבתם וברצונכם לקבל עוד ועוד? בשביל זה בניתי עבורכם הרצאות מוסיקה מעשירות ומעניינות ופודקאסטים מומלצים.

אז מה קרה ב-14 ביולי (14.7) בעולם של רוק קלאסי?

חקר, ערך וכתב: נעם רפפורט

הציטוט היומי: "הייתי עסוק עם הרולינג סטונס בהפקת קרקס הרוק'נ'רול שלהם, בסוף שנת 1968, אז לקחתי תקליט דמו שלי, עם מה שעשיתי עם להקה חדשה בשם לד זפלין, לפגישת הפקה והשמעתי את זה למיק ג'אגר, כשאני אומר לו שהלהקה הולכת להיות ענקית ולכן אנחנו צריכים לכלול אותם בתוכנית המצולמת הזו של הסטונס כי זה יהיה צעד עצום. ההצעה שלי נפלה על אוזניים ערלות, מכיוון שמיק לא קיבל את זה כלל. זמן מה לאחר מכן גררתי את ג'ורג' האריסון לאופני אולימפיק בדרך הביתה מסשן של הביטלס והשמעתי לו את הקלטת המאסטר עם אותה תוצאה מצדו, הוא גם לא קיבל את זה. לא יכולתי להבין למה הם לא הבינו את מה שכל כך מרגש אותי. לפני זה תמיד הרגשתי שכולנו חולקים פחות או יותר את אותו טעם במוזיקה. למרבה המזל, חלק גדול מאוכלוסיית רוכשי התקליטים לא הסכימו איתם". (גלין ג'ונס, טכנאי ההקלטה הבריטי, בספרו האוטוביוגרפי).

ליל הבכורה של החומה: כשטירוף, גאונות ואגו התפוצצו על המסך הגדול בלונדון. 14 ביולי 1982, לונדון. ריח של מתח וציפייה דרוכה מילא את האוויר בקולנוע EMPIRE המפואר שבכיכר לסטר. לא היה מדובר בעוד פרמיירה שגרתית. באותו ערב היסטורי נערכה הקרנת הבכורה של היצירה השאפתנית של המותג פינק פלויד, עם הסרט "החומה".

באירוע נראו פנים מוכרות רבות, אך הנוכחות הבולטת ביותר הייתה כמובן זו של חברי הלהקה, או לפחות רובם. הגיטריסט והסולן דייוויד גילמור, המתופף ניק מייסון, וכמובן, אדריכל החומה הראשי - הבסיסט רוג'ר ווטרס. אך צל גדול של היעדרות ריחף מעל האירוע: הקלידן ריק רייט, דמות מפתח בצליל הייחודי של הלהקה, לא היה שם. הוא פוטר בשיחת טלפון נבזית על ידי ווטרס במהלך ההקלטות המיוסרות של האלבום המקורי, והקרע העמוק ביניהם הפך לסוד גלוי בתעשייה.

לצד חברי הלהקה, התייצבו בגאווה גם שאר המוחות מאחורי הסרט: הבמאי אלן פארקר, המאייר ג'ראלד סקארף, שאחראי לאנימציה המטרידה והבלתי נשכחת, וכוכב הסרט, בוב גלדוף, סולן להקת הבוםטאון ראטס, שזה היה תפקידו הקולנועי המשמעותי הראשון.

האירוע משך אליו את כל השמנת של עולם הרוק הבריטי. בין האורחים נצפו פיט טאונסנד מלהקת המי, מתופף להקת קווין רוג'ר טיילור, וגם סטינג ואנדי סאמרס מלהקת הפוליס, שבאו לחזות בפלא ולפרגן לקולגות. באופן מרגש, כל ההכנסות ממכירת הכרטיסים באותו ערב נתרמו למרכז נורדוף-רובינס לתרפיה במוזיקה.

"שלושה אגומניאקים בחדר אחד"

בראיונות שנערכו באותם ימים לקידום הסרט, לא ניסו היוצרים לייפות את המציאות המורכבת של תהליך היצירה. המתח בין הכישרונות הגדולים היה חלק בלתי נפרד מהדנ"א של הפרויקט. "זו הייתה התנגשות אדירה של אגואים", הודה הבמאי אלן פארקר בכנות. "אם תשים שלושה אגומניאקים בחדר אחד, ברור שיעופו ניצוצות. כל אחד מאיתנו הוא אמן דעתן שלא מוכן לוותר".

המאייר ג'ראלד סקארף הוסיף לדברים ותיאר את הדינמיקה ביניהם כסיר לחץ יצירתי: "שיתוף הפעולה שלנו נעשה עם המון כעס, אבל מתוך זה צמח משהו טוב. אנחנו פשוט מאייר אחד, מוזיקאי אחד ובמאי אחד. מעניין אם גם לפיקאסו וסטרווינסקי הייתה הבעיה הזו לו הם היו עובדים ביחד".

ביקורות מעורבות ותחזיות נועזות

העיתונות, כצפוי, לא נשארה אדישה. במגזין המוזיקה הבריטי NME נכתב כי כסרט רוק, "החומה" מציב סטנדרט גבוה וחסר תקדים, אך כסרט קולנוע רגיל הוא נוטה להיות אפרורי וחסר רגישות. המבקר טען שהעלילה הקטועה והלא רציפה מתישה לעיתים, אך סיכם כי "מבחינה טכנית, הסרט הוא ללא דופי, והאיורים של סקארף הם לא פחות מעוצמתיים".

לעומת זאת, במגזין MUSIC WEEK האמריקני, שם נערכה הפרמיירה מספר שבועות קודם לכן, הביקורת הייתה נלהבת ונבואית. נכתב שם כי מדובר בסרט אסקפיזם שבו כל הדמויות נראות הלומות קרב, והמבקר קבע משפט שנכנס להיסטוריה: "הסרט הזה מגדיר מחדש את האופן בו ייעשו סרטי מוזיקה בעתיד, ואת האופן בו הם ייתפסו בעיני הקהל". בדיעבד, קשה להתווכח עם הקביעה הזו; הוויזואליה של הסרט הפכה לאבן דרך והשפיעה על דור שלם של יוצרי וידאו קליפים בעידן ה-MTV שרק החל.

הילד שמאחורי החומה והכוכב שפחד לצפות

אחד הסיפורים המשעשעים ביותר מאחורי הקלעים שייך לקווין מקואן, הנער בן ה-14 שלוהק לגלם את דמותו הצעירה של פינק, גיבור הסרט. "לא ממש נבחנתי לתפקיד", הוא סיפר. "אני זוכר שזה היה יום ראשון וחבר שלי, פול, בא ואמר לי שמקיימים אודישנים בכנסייה הסמוכה. לא ידענו בכלל במה מדובר. הוא ביקש שאבוא איתו. פשוט הצטרפתי אליו, אבל כשהגענו לשם לקחו דווקא אותי, צילמו את הפנים שלי, הקרינו אותן על מסך גדול ואמרו שאולי ייצרו איתי קשר. לא באמת חשבתי שזה יקרה, אבל למחרת בבוקר הם התקשרו להורים שלי כדי להודיע שזכיתי בתפקיד".

מקואן הצעיר הוסיף: "בסך הכל נהניתי מאוד בצילומים, אבל הייתה סצנה אחת שממש הביכה אותי. זה היה בתחנת הרכבת, והרבה אנשים היו צריכים לשיר לכיווני. בזמן שהמצלמות עבדו, היו המון ילדים אחרים שעמדו בצד ופשוט צחקו עליי. הסמקתי שם לא מעט".

ומה לגבי הכוכב הראשי, בוב גלדוף? באופן מפתיע, הוא היה כל כך מבועת מהמחשבה לראות את עצמו על המסך הענק, עד שכמעט ויתר על החוויה. "פחדתי מאוד לראות את הסרט", הוא הודה. "התגנבתי פנימה לאולם רק אחרי שההקרנה כבר החלה. אפילו אמרתי לבמאי, אלן פארקר, שלא ייפגע אישית אם אצא באמצע". ובכן, גלדוף נשאר עד הסוף, וכך גם הקהל.

ההבטחה שנקטעה בשיאה: הגיטריסט הגדול נהרג בתאונה מחרידה. הלילה של ה-14 ביולי 1973 היה אמור להיות עוד לילה של מוזיקה, זיעה ותהילה קטנה. אבל בכביש המהיר SIERRA בפאלמדייל, קליפורניה, הוא הפך לזירת טרגדיה שחתמה את חייה של תופעת גיטרה חד-פעמית. קלארנס ווייט, האיש שהפיח רוח חדשה בלהקת הבירדס והיה מהפכן שקט של מוזיקת הבלו-גראס, שמצא את מותו בגיל 29 בלבד.

זה קרה אחרי הופעה במועדון מקומי. קלארנס ואחיו, רולנד ווייט, העמיסו את ציוד הנגינה היקר שלהם למכוניתם. לפתע, משום מקום, הגיחה מכונית נהוגה בידי אישה צעירה, דהרה לעברם ופגעה בקלארנס בעוצמה קטלנית. הוא נהרג כמעט במקום. אחיו רולנד נפצע בתאונה, בעוד האח השלישי למשפחה, אריק, נאלץ לחזות במחזה האימה כולו. המוזיקה נדמה. האישה הפוגעת, כך התברר במהרה, הייתה שיכורה כלוט. היא נעצרה והואשמה בהריגה. ההבטחה הגדולה של עולם הקאנטרי-רוק נקטעה ברגע אחד מיותר ואכזרי.

אז מי היה קלארנס ווייט? רבים ראו בו את התשובה של עולם האמריקנה לג'ימי הנדריקס. הוא לא היה וירטואוז ראוותן ששרף גיטרות על הבמה, אלא גאון צנוע ושקט שגרם לגיטרה שלו לשיר, לבכות ולספר סיפורים. ווייט היה אחראי להמצאה גאונית ששינתה את צליל הגיטרה החשמלית בקאנטרי: יחד עם חברו ללהקה, המתופף ג'ין פארסונס, הוא פיתח מכשיר שזכה לכינוי B-BENDER. המכשיר, שהותקן בתוך גיטרת הפנדר טלקאסטר שלו, איפשר לו למתוח את מיתר ה-B של הגיטרה וליצור צליל ייחודי המדמה את סאונד הפדאל סטיל, כלי הנגינה המזוהה כל כך עם מוזיקת הקאנטרי. הצליל הזה הפך לחותמת האישית שלו ושל הצליל המאוחר של הבירדס, להקה בה היה חבר.

הכישרון שלו לא נעלם מעיניהם של הגדולים ביותר. ג'ין פארסונס, מתופף הלהקה, שחזר סיפור כמעט קומי: "קלארנס לא היה מוכר כמו ג'ימי הנדריקס, אבל הנדריקס העריץ אותו. הוא הגיע לראות אותנו מופיעים במועדון וויסקי א גו גו. לפתע נשמעה דפיקה על דלת חדר ההלבשה שלנו, ופנימה נכנס האיש ההוא, עם הכובע והנוצה. הוא ניגש ישר לקלארנס ואמר לו כמה הוא מעריך את הנגינה שלו. קלארנס, בתמימותו האופיינית, הודה לו ושאל: 'תודה רבה. ומי אתה?' הנדריקס הציג את עצמו, וקלארנס, בלי להתבלבל, השיב בחיוך: 'אה, נחמד מאוד. אני מעריך מאוד גם את הנגינה שלך'".

הקריירה של ווייט הייתה עשירה עוד לפני שהצטרף לבירדס בשנת 1968. הוא היה דמות מפתח בסצנת הבלו-גראס של קליפורניה עם להקת האחים שלו, THE KENTUCKY COLONELS. החיבור שלו לבירדס החל באופן מקרי כשנקרא לנגן בתקליט של חבר הלהקה לשעבר, ג'ין קלארק, בשנת 1967. בסיסט הלהקה, כריס הילמן - שהיה אז חבר בבירדס, ניגן גם הוא באותו תקליט, נדהם מהיכולות של ווייט והזמין אותו להקליט בתקליט הבא של להקתו, YOUNGER THAN YESTERDAY. ווייט ניגן שם בשיר TIME BETWEEN, שנחשב לאחד השירים הראשונים שבישרו את לידת זרם הקאנטרי-רוק. משם, הדרך להצטרפות כחבר מן המניין הייתה קצרה.

כניסתו של ווייט ללהקה סימנה את המעבר שלה לצליל כפרי ומחוספס יותר, אך הדרך לא הייתה סוגה בשושנים. הילמן עצמו עזב זמן קצר לאחר מכן כדי להקים עם גראם פארסונס את להקת המופת THE FLYING BURRITO BROTHERS, ואף ניסה לשכנע את ווייט להצטרף אליהם. ווייט, נאמן ללהקה שאימצה אותו, סירב. התקליטים של הבירדס בתקופה זו הפכו לעיתים ממלהיבים למעייפים, והקהל הרחב לא תמיד ידע איך לעכל את השילוב החדשני. העסק הגדול שנקרא בירדס החל לאט-לאט לאבד גובה בעת הטיסה.

לקראת סוף ימי הלהקה, ווייט קיבל החלטה אישית דרמטית: הוא נגמל לחלוטין מסמים ומאלכוהול. חבריו ללהקה סיפרו על אדם שהשתנה ללא היכר. המתופף ג'ין פארסונס סיפר: "בסוף דרכו הוא היה איש שונה לגמרי. אשתו סוזי עזבה אותו כי נמאס לה מההתנהגות שלו ונתנה לו אולטימטום. היו לו קטעים לא נעימים כשהיינו בדרכים, לא אכנס לפרטים, רק אומר שזה לא מתאים למי שיש לו משפחה. אני בטוח שאם הוא היה חי היום, הוא היה נחשב לאחד ששינה לחלוטין את פני המוזיקה".

עם פירוק הלהקה בפברואר 1973, הוא חזר לנגן את הבלו-גראס שכה אהב, ובליל מותו הופיע עם להקת 'הקולונלים' המחודשת. יום אחד בלבד לפני התאונה, נזרע זרע של תקווה חדשה. רוג'ר מגווין, מנהיג הבירדס, סיפר בכאב: "הוא היה בביתי במסיבת יום הולדת. הוא ניגש אלי ואמר שהוא רוצה לחזור ולעבוד איתי. לא במסגרת הלהקה, אלא רק שנינו. הסכמתי בהתלהבות גדולה". התכנית הזו, כמו חייו, נגדעה באחת.

טקס ההלוויה של ווייט, שנערך ב-19 ביולי, היה אירוע קטן וטעון. כמאה איש הגיעו לחלוק לו כבוד אחרון, ביניהם חברי הלהקה בהווה ובעבר. בסוף הטקס, קם גראם פארסונס, חברו ללהקה לשעבר, והחל לשיר באופן ספונטני, סוחף אחריו את כל הנוכחים לשירה משותפת. אך לא כולם ראו את המחווה הזו בעין יפה. כריס הילמן רתח מזעם. "רציתי לדחוף באותו רגע את גראם לתוך הקבר הפתוח", סיפר מאוחר יותר. "זה היה רגע כל כך לא נעים. הוא היה שיכור לחלוטין ועשה צחוק מכל המעמד". באופן מצמרר, גם פארסונס עצמו לא יזכה לחיות עוד זמן רב, וימות ממנת יתר כחודשיים בלבד לאחר מכן (וזה, חברות חברים, סיפור ביזארי ביותר - פרטים בהמשך).

גם זה קרה ב-14 ביולי: כוכבים נולדים, גיטרות מתרסקות ודרמות מאחורי הקלעים. מהופעות מפתיעות ועד התפרצויות זעם היסטוריות, מהחלטות משפטיות ששינו חיים ועד תקליטים שהפכו לנושא לוויכוח. בואו נצלול אל דפי ההיסטוריה ונראה מה בדיוק קרה ביום הזה לאורך השנים, כי אם חשבתם שהיום שלכם היה עמוס, חכו שתשמעו מה עבר על הכוכבים הגדולים ביותר.

דייויד בואי כמעט הופך לשחקן פורנו רך

שנת 1967. זיקית הרוק, דייויד בואי, נמצא בתחילת דרכו. באותו היום ממש יצא תקליטון חדש שלו עם השיר LOVE YOU TILL TUESDAY, ובצדו השני השיר DID YOU EVER HAVE A DREAM. אך בעוד המוזיקה החדשה שלו מנסה לכבוש את גלי האתר, בואי עצמו חשב על כיוון אמנותי אחר לגמרי. הוא ומנהלו דאז, קן פיט, נפגשו לארוחת צהריים בפארק הולנד הלונדוני עם צמד מסקרן: המפיק ג'ון בריאן והבמאי רוברט פרימן. פרימן לא היה סתם במאי, אלא האיש ששימש עד לאחרונה כצלם הצמוד של הביטלס והיה אחראי לכמה מהעטיפות המוכרות יותר שלהם.

הסיבה למפגש? השניים חיפשו שחקנים לסרט חדש שתכננו, סרט פורנו רך בשם THE TOUCHABLES. בואי, עם המראה האנדרוגיני והכריזמה המתפרצת שלו, נבחן במקום לתפקיד של דמות בשם דייויד קופרפילד. אבל למרות הפוטנציאל, הוא לא קיבל את התפקיד. בסופו של דבר, שם הדמות שונה לכריסטיאן, והשחקן בר המזל שלוהק היה דייויד אנטוני. אפשר רק לדמיין איך ההיסטוריה של הקולנוע והמוזיקה הייתה נראית אם בואי היה מוסיף את התפקיד הזה לרזומה שלו.

הצרות של הבוסים והדרמה של האחים

קפיצה לשנת 1980. אלן קליין, האיש והאמביציה לדפוק אמנים גדולים, המנהל העסקי לשעבר שמשך בחוטים של הביטלס והרולינג סטונס, מצא את עצמו בצד הלא נכון של החוק. הוא נשלח לחודשיים מאסר בפועל בשל עבירות מס.

אך הדרמה הגדולה באמת של ה-14 ביולי התרחשה בשנת 1973, על במה בהוליווד. צמד האחים אוורלי, שההרמוניות הקוליות שלהם היו מופת של שלמות, הראו לעולם שהיחסים ביניהם היו רחוקים מלהיות הרמוניים. באמצע הופעה באולם על שם ג'ון וויין, פיל אוורלי איבד את עשתונותיו, ריסק את הגיטרה שלו לרסיסים ונטש את הבמה בזעם. אחיו, דון, נשאר לבדו מול הקהל ההמום, סיים את ההופעה כמיטב יכולתו והכריז על סופה של הדרך המשותפת. העניין הוא שדון היה, על פי הדיווחים, שיכור מכדי לנגן כראוי או לזכור את המילים. אחיו פיל, שנשבע "לעולם לא אעלה שוב לבמה עם האיש הזה", עמד במילתו למשך עשור. דון עוד חזר מאוחר יותר באותו ערב, מפוכח קצת יותר, כדי למלא את חובותיו החוזיות. כשנשאל מהקהל היכן אחיו, הוא ענה בניסיון הומוריסטי כושל, "אני לא יודע, ראיתם אותו?". לאחר מכן הוסיף את המשפט שהפך לסמל הפירוק המר: "האחים אוורלי מתו כבר לפני עשר שנים".

דילן: הפתעה על הבמה וכישלון באולפן

ב-1969, בוב דילן, שהיה ידוע בהיעלמויותיו מהעין הציבורית, החליט להפתיע בגדול. קהל של כ-3,000 איש שהגיע לפסטיבל רוק קטן בשם MISSISSIPPI RIVER ROCK FESTIVAL במיזורי, קיבל את הלם חייו. להקת הבאנד, שהייתה המופע המרכזי, סיימה את הסט שלה ונקראה להדרן. כשהחברים חזרו לבמה, התלוותה אליהם דמות מוכרת אוחזת בגיטרה. היה זה בוב דילן בכבודו ובעצמו. הקהל, שלא ציפה לראות את אחד מגדולי כותבי השירים בהיסטוריה מופיע כך סתם בעיירת מכללות קטנה, נכנס לאקסטזה.

אך לא כל יום היה חג עבור דילן. ב-1985, יצא תקליטו KNOCKED OUT LOADED, ונתקל בביקורות צוננות במיוחד. במגזין רולינג סטון נכתב כי "זהו עניין מדכא, כי אופיו הטלאי של התקליט מרמז שדילן הוציא אותו לא כי היה לו משהו מיוחד להגיד, אלא כדי להרוויח כסף בסיבוב ההופעות שלו". הביקורת המשיכה וקבעה כי התקליט "מרמז על חוסר הכיוון האמנותי המוחלט של דילן". דילן עצמו טען בראיון בתחילת 1986 שהוא מרוצה מהתוצאה, ואף שיבח את שיתוף הפעולה שלו עם המוזיקאי הבריטי דייב סטיוארט מהיורית'מיקס, שהעניק לו ביטחון. אך המציאות הייתה שונה. התקליט הורכב משאריות שהוקלטו באולפנים שונים, עם צוותי נגנים שונים ומרקעים שונים לחלוטין. התוצאה הייתה חסרת אחידות וכיוון ברור. המוזיקאי אל קופר, שעבד רבות עם דילן, סיכם את התסכול: "הקלטנו מספיק חומרים כדי להוציא מזה תקליט מעולה. היו כמה דברים נפלאים שנעשו בסשנים האלה, אבל אני לא חושב שנשמע אותם אי פעם. הייתי מתוסכל כי הצעתי הצעות שהתעלמו מהן, ופשוט התבאסתי".

כוכבים, גיבורים וטרגדיות

עוד כמה אירועים משמעותיים מה-14 ביולי: בשנת 1987, סטיב מילר (ההוא מסטיב מילר באנד) קיבל את הכבוד הראוי לו עם כוכב בשדרת הכוכבים של הוליווד. לעומתו, גיטריסט הבלוז הלבן האדיר, ג'וני וינטר, ניגן את הופעתו האחרונה ב-2014 בפסטיבל בלוז בצרפת. יומיים לאחר מכן, הוא הלך לעולמו.

ובפינת הטרגדיה מפילת הלסתות: ביום זה בשנת 1945 נולד המתופף ג'ים גורדון. בשנות ה-60 וה-70 הוא היה אחד ממתופפי האולפן המבוקשים והעסוקים בעולם, שניגן בכמה מהקלאסיקות הגדולות ביותר, כולל סיומת הפסנתר המהפנטת של LAYLA אותה כתב יחד עם אריק קלפטון. אך חייו קיבלו תפנית איומה. בשנת 1983, כשהוא סובל מסכיזופרניה שלא אובחנה, הוא רצח את אמו, אחרי ששמע כל הזמן את הקול שלה אומר לו מה לעשות) ונידון למאסר עולם. הוא נשאר בכלא עד מותו במרץ 2023.

ועוד כמה קטנות מההיסטוריה

1912: נולד וודי גאת'רי, זמר הפולק שהשפיע עמוקות על בוב דילן ורבים אחרים, ואביו של הזמר ארלו גאת'רי.

1967: להקת המי החלה סיבוב הופעות הזוי באמריקה, בו שימשה כלהקת חימום ללהקת הפופ הרכה 'מתבודדי הרמן'. סולן הלהקה, רוג'ר דאלטרי, הודה שזה לא עשה להם טוב, אבל לפחות זה איפשר להם להשתולל על הבמה. המתופף קית' מון חנך בסיבוב הזה את מערכת התופים החדשה שלו, עליה נכתב בגאווה "קית' מון - המתופף הבריטי המתפוצץ".

1967: תקליט הפופ-פסיכדליה המקסים של הבי ג'יז, BEE GEES' 1ST, היה אמור לצאת לאור, אך נדחה בשבועיים. הסיבה? עיכוב בציור העטיפה המורכב של האמן קלאוס פורמן, שנודע גם בזכות עיצוב עטיפת התקליט REVOLVER של הביטלס. יאללה, שייצא כבר!...

1978: להקת המי הוציאה באנגליה את התקליטון עם הלהיט הקצבי והאנרגטי WHO ARE YOU. שיר זה מבוסס על יום בחייו של הגיטריסט וכותב השיר, פיט טאונסנד. הוא התחיל בפגישה ארוכה מאוד שעסקה בתמלוגים עבור שיריו: "אחת עשרה שעות, אלוהים, חייבת להיות דרך אחרת", כששהוא מתייחס אל רחוב דנמרק, הסמטה של לונדון, שם עבדו מו"לים וכותבי שירים רבים. לאחר פגישה מייסרת זו הוא קיבל צ'ק גדול עבור תמלוגים, עזב, הלך לבר והשתכר לגמרי. בבר הזה הוא פגש את פול קוק וסטיב ג'ונס מהסקס פיסטולס, שהעריכו אותו מאד. אבל טאונסנד ראה בהם איום ואווירת הפגישה החריפה עוד יותר. פיט עזב את הבר ואיבד את הכרתו בסוהו של לונדון. שוטר זיהה אותו ("שוטר ידע את שמי"), בטוב לב, העיר אותו ואמר לו, "אתה יכול ללכת לישון בבית הלילה (במקום בתא כלא), אם אתה יכול לקום וללכת מכאן". תגובתו של פיט: "מי לעזאזל אתה?"

1986: פול מקרטני הוציא באנגליה את התקליטון עם השיר PRESS. זה לא הפך לאחד מלהיטיו הגדולים.

1989: דרמה בבית המשפט. השופטת לענייני משפחה ג'ודי שיינדלין, שלימים תהפוך לכוכבת הטלוויזיה "השופטת ג'ודי", הורתה לזמר טום ג'ונס לשלם מזונות לדוגמנית קתרין ברקרי, לאחר שבדיקת אבהות הוכיחה שהוא אבי בנה, ג'ונתן, שלימים הפך בעצמו לזמר.

2021: בראיון לרדיו ה-BBC, "הבוס" ברוס ספרינגסטין הביע תקווה לחזור להופיע ב-2022, ואמר שהכל תלוי בהתפתחות נגיף הקורונה, תוך שהוא מודה למעריציו הבריטים על תמיכתם.

1945: נולד זמר ישראלי אדיר ונדיר - דני שושן, שהיה חבר בלהקות הנסיכים, האריות והצ'רצ'ילים. דני המשיך גם ליצור חומר מקורי ועבד לצד אמנים גדולים באמת בחו"ל.

מה זה סופרטרמפ? מי זה סופרטרמפ? מה מסתתר מאחורי העטיפה עם הפרח? ב-14 ביולי בשנת 1970 יצא תקליט הבכורה של להקת סופרטרמפ.

אז קבלו את הסיפור המלא והלא ייאמן על מיליונר שווייצרי מוזר, מוזיקאים שלא סבלו זה את זה, סיבוב הופעות שהפך לקטסטרופה, והלילות הארוכים באולפן שהולידו את אחד ההרכבים המרתקים בתולדות הרוק. בואו נצלול אל הכאוס המופלא שממנו בקעה להקת העל הזו.

הכל התחיל, כמו סיפורים רבים בעולם הרוק, מתוך אפרה של להקה אחרת. קראו לה THE JOINT, ובקלידים ניגן בחור צעיר ומלא אמביציה בשם ריק דייויס. הגורל, או ליתר דיוק ארנק תפוח במיוחד, הפגיש אותם עם פטרון בריטי עשיר להחריד שחי לו בשלווה בשווייץ. כינויו היה סאם, אך שמו המלא היה סטאנלי אוגוסט מיסגוס. סאם, שנתקל בלהקה במהלך הופעה בז'נבה, האמין בפוטנציאל שלה והחליט להפוך לתומך שלה. הוא לא חסך בכלום: ציוד חדיש, רכב צמוד ואפילו בית מגורים שלם עמד לרשותם.

אך התקווה הגדולה הפכה מהר מאוד לאכזבה צורבת. הכימיה לא עבדה, המוזיקה לא התרוממה, וסאם, באותה נחרצות שבה אימץ אותם, פירק את החבילה. הוא לא ויתר על דייויס, וציווה עליו להקים מיד להקה חדשה, טובה יותר. הפקודה הייתה ברורה. אין להקה טובה - אין כסף!

מודעה צנועה שפורסמה במדור הדרושים של מלודי מייקר, תפסה את עינו של מוזיקאי צעיר בשם רוג'ר הודסון. הודסון הגיע לאודישן, ובביטחון רב ביצע את השיר DEAR MR. FANTASY של להקת טראפיק. הכישרון היה ברור, והוא התקבל מיד, אך בתנאי אחד - הוא יהיה הבסיסט. הלהקה החדשה קיבלה את השם הזמני והמוזר למדי, DADDY. אל החבורה הצטרף גם גיטריסט בשם ריצ'ארד פאלמר.

עמדת המתופף התבררה ככיסא חם במיוחד. אחד המתופפים הראשונים, נייג'ל אולסון שהיה בלהקת PLASTIC PENNY, הספיק לכהן בתפקיד זמן קצרצר. הוא דרש מהלהקה לקנות לו מכונית! הדרישה הזו, שיצאה מפיו, הייתה גם כרטיס היציאה המהיר שלו מההרכב. לימים, אולסון לא יצטרך לבקש מכוניות מאף אחד; הוא ימצא את אושרו ועושרו כמתופף הצמוד של לא אחר מאשר אלטון ג'ון. מעניין לציין שלפני כן, הספיק אולסון לתופף לזמן קצר גם בשלבים המוקדמים של להקת אוריה היפ.

במקומו של אולסון הגיע קית' בייקר, שגם הוא, באופן אירוני, ימצא את דרכו עוד באותה שנה לתופף עם אוריה היפ. נראה שעמדת התופים של DADDY הייתה תחנת מעבר מצוינת בדרך להצלחה במקום אחר. העובדה שדייויס עצמו היה גם מתופף לא הקלה על התהליך, עד שלבסוף, לאחר אודישנים רבים, צורף המתופף בוב מילר.

לאורך כל הדרך, סאם המשיך לממן את הפרויקט מרחוק, ממעונו הבטוח בשווייץ. אך אל תטעו, הכסף לא זרם בקלות. כל צ'ק דרש מסע שכנועים מפרך מצד חברי הלהקה, שהרגישו לעיתים שהם מתחננים על נפשם.

החיים המשותפים בבית שסאם שכר עבורם היו הכל חוץ מהרמוניים. חברי הלהקה הקפידו שלא לפתח קשרי חברות, והגיעו למצב אבסורדי שבו הם אכלו במטבח בתורות, רק כדי להימנע מאינטראקציה אישית. האווירה הייתה מתוחה וקרה, אך הייתה להם מטרה משותפת שאיחדה אותם בעל כורחם. אדם שנכח בבית באותה תקופה סיפר מאוחר יותר על שהתחולל בין הקירות: "ריק היה משתכר לעיתים קרובות ומספר בדיחות ארוכות וגסות לכל מי שהיה מוכן להקשיב. מבחינה מוזיקלית, המצב היה עגום. הלהקה ניסתה לנגן, אבל ללא חשק אמיתי, וכל ג'אם סשן הפך לאסון צורם".

דייויס, שהיו לו קשרים בגרמניה מהופעות קודמות עם THE JOINT, הצליח לארגן ל-DADDY סיבוב הופעות קצר. הבעיה? היו להם בסך הכל ארבעה שירים מקוריים מוכנים, בתוספת גרסה ארוכה במיוחד של ALL ALONG THE WATCHTOWER וביצוע מתיש של SEASON OF THE WITCH של דונובן. כשהגיעו לגרמניה, נחתו עליהם הבשורות המרות: עליהם להופיע חמש פעמים ביום, כל הופעה באורך חצי שעה. החברים הבינו שהם בצרות, והחלו לערוך חזרות קדחתניות במהלך היום כדי לשרוד את מרתון ההופעות הלילי. אך כאילו לא די בכך, בעל המועדון התלונן שהם לא טרחו לנקות את הדירה שבה שהו, וסירב לשלם להם על ההופעות.

מדי פעם, סאם היה מגיע משווייץ כדי לבדוק את ההתקדמות. הודסון תיאר אותו כך: "סאם לא חי בעולם האמיתי. אני חושב שהוא ירש את כל כספו. הוא איש מוזר מאוד עם לב רחב. לא תמיד אפשר להבין מה הוא אומר, וכשהוא משתכר הוא פשוט בלתי נסבל. מזלו שיש לו את אשתו שמחזירה אותו לקרקע".

לאחר ההרפתקה הגרמנית הכושלת, טסה הלהקה לשווייץ כדי להקליט כמה סקיצות באולפן קרוב לביתו של סאם. בשלב זה, התברר שהשם DADDY היה חמוד למדי, והיה צורך למצוא שם חדש וייחודי. היה זה הגיטריסט ריצ'רד פאלמר שהעלה את הרעיון הגאוני: סופרטרמפ. השם נלקח מספרו של וו. אייץ' דייויס משנת 1910, "האוטוביוגרפיה של סופרטרמפ".

אז עם שם חדש והקלטות דמו ביד, חזרו החברים לאנגליה והחלו לחזר על פתחיהן של חברות התקליטים. אנשים בחברת התקליטים A&M שמעו את החומר והביעו עניין. זמן קצר לאחר מכן, הלהקה מצאה את עצמה באולפני מורגן בלונדון, מקליטה את תקליט הבכורה שלה.

בהחלטה ששיקפה את הלך הרוח האמנותי של התקופה, החליטו החברים להקליט אך ורק בשעות הלילה. הם שמעו שלהקות אחרות משיגות את הסאונד הטוב ביותר בסשנים ליליים, והחליטו לאמץ את הנוהל. כך, התקליט הראשון של סופרטרמפ הוקלט כמעט כולו בין חצות לשש בבוקר. הנוהל היה קבוע: יציאה מהדירה בסארי בשעה 23:00, נסיעה לאולפן והתחלת עבודה בחצות.

אך הלילה לא היטיב עם כולם. טכנאי ההקלטה, רובין בלאק, נרדם לא פעם על קונסולת הסאונד, בעוד חברי הלהקה מנהלים ויכוחים סוערים באולפן. אחת הבעיות המרכזיות נבעה מהחלטתם היומרנית להקליט ללא מפיק מוזיקלי. ההיגיון שלהם היה פשוט: אם פול מקרטני יכול להפיק לעצמו תקליט, גם הם יכולים.

התוצאה הסופית, התקליט הראשון של סופרטרמפ, נחשב עד היום לתקליט בכורה בוסרי אך מסקרן.

המכירות בזמן אמת היו כישלון חרוץ. הביקורת במלודי מייקר קבעה: "המוזיקה די קודרת והשירה יוצרת אווירה תואמת. המילים מעט יומרניות ומאולצות, אבל התקליט מומלץ להאזנה חוזרת. יש בו רגעים שמזכירים את פינק פלויד המוקדמת". לעומת זאת, בעיתון DISC AND MUSIC ECHO היו נלהבים הרבה יותר: "זהו התקליט הטוב ביותר שיצא מלהקה בריטית מזה כמה חודשים. בבסיסו זה תקליט של אהבה, אופטימי ברובו אך מסתיים באופן עצוב".

מילר המתופף החליט לפרוש. פאלמר חש כי הוא במלחמה תמידית מול דייויס והודסון. סאם העשיר טס במיוחד ללונדון כדי לפתור את העניין. אחרי כמה שיחות הוא החליט שהודסון יישאר ופאלמר יועף משם.

באותו זמן עבד הודסון בסופרטרמפ כשהוא עדיין חתום בחוזה מול חברת מו״לות בשם ׳בלו מאונטיין׳. באותו יום בו הוחלט כי פאלמר יעוף - קנה סאם את החוזה הזה עבור 500 ליש״ט. פאלמר היה נרעש מההחלטה של סאם להעיפו ושלח לו ב-23 ביולי מכתב ובו כתב: "והשטן אמר - שב בשקט! שב בשקט! אתה מזעזע את הספינה. אוקי, אשב בשקט. מתנצל באהבה, ריצ׳ארד". או במילים אחרות, פאלמר בא להגיד - לכו תזדיינו!

בינואר 1971 דיווח העיתון DISC AND MUSIC ECHO על סופרטרמפ: "להקת סופרטרמפ שוקלת כרגע לבלות יותר זמם בגרמניה. זאת מכמה סיבות. קודם כל, הלהקה מאד פופולרית שם. יש לה הרבה הופעות. הלהקה גם רוצה כבר להקליט את תקליטה השני והאולפנים בלונדון תפוסים חודשים קדימה - והם גם מאד יקרים. האופציה הטובה היא להקליט באולפני 'בוואריה' שבמינכן ולהופיע שם כדי לממן את זה. הלהקה כבר הספיקה להקליט שם מוזיקה לסרט צ'כי שנקרא PURGATORY (גיהנום). הסרט מספר על התנקשות פוליטית. הלהקה אף מופיעה בסרט זה. בינתיים פרש ממנה הגיטריסט ריצ'ארד פאלמר והיא נותרה כרביעייה. כנראה זו הסיבה שלא שמענו ממנה הרבה מאז צאת אלבומה הראשון".

ההתחלה הייתה קשה, מבולגנת ומלאת מהמורות, אך מתוך הכאוס הזה, נזרעו הזרעים שהפכו את סופרטרמפ לאחת הלהקות המצליחות והאהובות בעולם. הדרך עוד הייתה ארוכה, אבל המסע המופלא רק החל פה.

בלוג מוסיקה - כל מה שרציתם לדעת על מוזיקה - ועוד קצת.

הנכם מוזמנים לשתף את הבלוג עם חבריכם.

רוצים לשמוע עוד הרצאות מעניינות על הופעות מוסיקה? זמרים ישראליים? להקות רוק? הביטלס? תקליטים? רוק מתקדם? ועוד מגוון נושאים? מוזמנים ליצור איתי קשר. בינתיים, בואו ליהנות גם מפודקאסט מומלץ ומבלוג המוסיקה באתר.