רוק מסביב לשעון: מה קרה ב-14 ביולי בעולם הרוק

הנכם מוזמנים לצלול איתי למנהרת הזמן עם אירועי פופ ורוק שאספתי עבורכם ממקורות שונים ונדירים מאד שאינם ברשת. אהבתם וברצונכם לקבל עוד ועוד? בשביל זה בניתי עבורכם הרצאות מוסיקה מעשירות ומעניינות ופודקאסטים מומלצים.

אז מה קרה ב-14 ביולי (14.7) בעולם של רוק קלאסי?

חקר, ערך וכתב: נעם רפפורט

הציטוט היומי: "הייתי עסוק עם הרולינג סטונס בהפקת קרקס הרוק'נ'רול שלהם, בסוף שנת 1968, אז לקחתי תקליט דמו שלי, עם מה שעשיתי עם להקה חדשה בשם לד זפלין, לפגישת הפקה והשמעתי את זה למיק ג'אגר, כשאני אומר לו שהלהקה הולכת להיות ענקית ולכן אנחנו צריכים לכלול אותם בתוכנית המצולמת הזו של הסטונס כי זה יהיה צעד עצום. ההצעה שלי נפלה על אוזניים ערלות, מכיוון שמיק לא קיבל את זה כלל. זמן מה לאחר מכן גררתי את ג'ורג' האריסון לאופני אולימפיק בדרך הביתה מסשן של הביטלס והשמעתי לו את הקלטת המאסטר עם אותה תוצאה מצדו, הוא גם לא קיבל את זה. לא יכולתי להבין למה הם לא הבינו את מה שכל כך מרגש אותי. לפני זה תמיד הרגשתי שכולנו חולקים פחות או יותר את אותו טעם במוזיקה. למרבה המזל, חלק גדול מאוכלוסיית רוכשי התקליטים לא הסכימו איתם". (גלין ג'ונס, טכנאי ההקלטה הבריטי, בספרו האוטוביוגרפי).

ליל הבכורה של החומה: כשטירוף, גאונות ואגו התפוצצו על המסך הגדול בלונדון. ב-14 ביולי בשנת 1982, בלונדון היה ריח של מתח וציפייה דרוכה מילא את האוויר בקולנוע EMPIRE המפואר שבכיכר לסטר. לא היה מדובר בעוד פרמיירה שגרתית. באותו ערב היסטורי נערכה הקרנת הבכורה של היצירה השאפתנית של המותג פינק פלויד, עם הסרט "החומה". הסרט הוקרן קודם לכן בהקרנת טרום-בכורה מחוץ לתחרות בפסטיבל קאן בחודש מאי, שם הותיר את הקהל, כולל את הבמאי סטיבן שפילברג, בהלם מוחלט.

באירוע נראו פנים מוכרות רבות, אך הנוכחות הבולטת ביותר הייתה כמובן זו של חברי הלהקה, או לפחות רובם. הגיטריסט והסולן דייוויד גילמור, המתופף ניק מייסון, וכמובן, אדריכל החומה הראשי - הבסיסט רוג'ר ווטרס. אך צל גדול של היעדרות ריחף מעל האירוע: הקלידן ריק רייט, דמות מפתח בצליל הייחודי של הלהקה, לא היה שם. הוא פוטר בשיחת טלפון נבזית על ידי ווטרס במהלך ההקלטות המיוסרות של האלבום המקורי, והקרע העמוק ביניהם הפך לסוד גלוי בתעשייה.

לצד חברי הלהקה, התייצבו בגאווה גם שאר המוחות מאחורי הסרט: הבמאי אלן פארקר, המאייר ג'ראלד סקארף, שאחראי לאנימציה המטרידה והבלתי נשכחת, וכוכב הסרט, בוב גלדוף, סולן להקת הבוםטאון ראטס, שזה היה תפקידו הקולנועי המשמעותי הראשון. גלדוף כלל לא היה הבחירה הראשונה; רוג'ר ווטרס רצה לגלם את גיבור הסרט "פינק" בעצמו, אך מבחני הבד שלו היו מאכזבים ולכן נפסל. גלדוף, מצידו, אפילו לא אהב את המוזיקה של פינק פלויד וכמעט סירב לתפקיד, אך שוכנע לבסוף על ידי סוכנו כשנסעו יחד במונית.

האירוע משך אליו את כל השמנת של עולם הרוק הבריטי. בין האורחים נצפו פיט טאונסנד מלהקת המי, מתופף להקת קווין רוג'ר טיילור, וגם סטינג ואנדי סאמרס מלהקת הפוליס, שבאו לחזות בפלא ולפרגן לקולגות. באופן מרגש, כל ההכנסות ממכירת הכרטיסים באותו ערב נתרמו למרכז נורדוף-רובינס לתרפיה במוזיקה.

בראיונות שנערכו באותם ימים לקידום הסרט, לא ניסו היוצרים לייפות את המציאות המורכבת של תהליך היצירה. המתח בין הכישרונות הגדולים היה חלק בלתי נפרד מהדנ"א של הפרויקט. "זו הייתה התנגשות אדירה של אגואים", הודה הבמאי אלן פארקר בכנות. "אם תשים שלושה אגומניאקים בחדר אחד, ברור שיעופו ניצוצות. כל אחד מאיתנו הוא אמן דעתן שלא מוכן לוותר". החיכוכים בין פארקר לווטרס היו כה קשים, שפארקר איים בשלב מסוים לעזוב את הסט, וווטרס נאלץ לקחת צעד אחורה ממעורבותו בצילומי הלייב-אקשן כדי לאפשר לסרט להסתיים.

המאייר ג'ראלד סקארף הוסיף לדברים ותיאר את הדינמיקה ביניהם כסיר לחץ יצירתי: "שיתוף הפעולה שלנו נעשה עם המון כעס, אבל מתוך זה צמח משהו טוב. אנחנו פשוט מאייר אחד, מוזיקאי אחד ובמאי אחד. מעניין אם גם לפיקאסו וסטרווינסקי הייתה הבעיה הזו לו הם היו עובדים ביחד".

העיתונות, כצפוי, לא נשארה אדישה. במגזין המוזיקה הבריטי NME נכתב כי כסרט רוק, "החומה" מציב סטנדרט גבוה וחסר תקדים, אך כסרט קולנוע רגיל הוא נוטה להיות אפרורי וחסר רגישות. המבקר טען שהעלילה הקטועה והלא רציפה מתישה לעיתים, אך סיכם כי "מבחינה טכנית, הסרט הוא ללא דופי, והאיורים של סקארף הם לא פחות מעוצמתיים".

לעומת זאת, במגזין MUSIC WEEK הבריטי הביקורת הייתה נלהבת ונבואית. נכתב שם כי מדובר בסרט אסקפיזם שבו כל הדמויות נראות הלומות קרב, והמבקר קבע משפט שנכנס להיסטוריה: "הסרט הזה מגדיר מחדש את האופן בו ייעשו סרטי מוזיקה בעתיד, ואת האופן בו הם ייתפסו בעיני הקהל". בדיעבד, קשה להתווכח עם הקביעה הזו; הוויזואליה של הסרט הפכה לאבן דרך והשפיעה על דור שלם של יוצרי וידאו קליפים בעידן ה-MTV שרק החל.

אחד הסיפורים המשעשעים ביותר מאחורי הקלעים שייך לקווין מקואן, הנער בן ה-14 שלוהק לגלם את דמותו הצעירה של פינק, גיבור הסרט. "לא ממש נבחנתי לתפקיד", הוא סיפר. "אני זוכר שזה היה יום ראשון וחבר שלי, פול, בא ואמר לי שמקיימים אודישנים בכנסייה הסמוכה. לא ידענו בכלל במה מדובר. הוא ביקש שאבוא איתו. פשוט הצטרפתי אליו, אבל כשהגענו לשם לקחו דווקא אותי, צילמו את הפנים שלי, הקרינו אותן על מסך גדול ואמרו שאולי ייצרו איתי קשר. לא באמת חשבתי שזה יקרה, אבל למחרת בבוקר הם התקשרו להורים שלי כדי להודיע שזכיתי בתפקיד". אנקדוטה מעניינת נוספת שקשורה לילדים בסרט וביצירה עצמה: מקהלת הילדים ששרה את הלהיט המפורסם "עוד לבנה בחומה" הורכבה מתלמידי בית ספר בלונדון. התלמידים לא קיבלו תשלום או קרדיט על השתתפותם בגרסה המקורית, ורק בשנת 2004 הגישו תביעה וזכו לתמלוגים חלקיים.

מקואן הצעיר הוסיף: "בסך הכל נהניתי מאוד בצילומים, אבל הייתה סצנה אחת שממש הביכה אותי. זה היה בתחנת הרכבת, והרבה אנשים היו צריכים לשיר לכיווני. בזמן שהמצלמות עבדו, היו המון ילדים אחרים שעמדו בצד ופשוט צחקו עליי. הסמקתי שם לא מעט".

ומה לגבי הכוכב הראשי, בוב גלדוף? באופן מפתיע, הוא היה כל כך מבועת מהמחשבה לראות את עצמו על המסך הענק, עד שכמעט ויתר על החוויה. "פחדתי מאוד לראות את הסרט", הוא הודה. "התגנבתי פנימה לאולם רק אחרי שההקרנה כבר החלה. אפילו אמרתי לבמאי, אלן פארקר, שלא ייפגע אישית אם אצא באמצע". הפחד שלו נבע בין היתר מהזיכרון הטראומטי של הצילומים; בסצנה שבה פינק הורס את חדר המלון שלו, גלדוף נחתך עמוקות בכף ידו מזכוכית, אך המשיך לאלתר ולשחק מבלי לעצור – הדם שרואים בסרט הוא דמו האמיתי. כמו כן, הוא באמת גילח את גבותיו בסצנה המצמררת שהיוותה מחווה לסיד בארט, ממייסדי הלהקה שפרש עקב התמוטטות נפשית. ובכן, גלדוף נשאר עד הסוף, וכך גם הקהל.

ההבטחה שנקטעה בשיאה: הגיטריסט הגדול נהרג בתאונה מחרידה. ה-14 ביולי בשנת 1973 היה אמור להיות עוד לילה של מוזיקה, זיעה ותהילה קטנה. אבל הכביש המהיר SIERRA בפאלמדייל, קליפורניה (מחוץ למועדון בשם BJ's), הפך לזירת טרגדיה שחתמה את חייה של תופעת גיטרה חד-פעמית. קלארנס ווייט, האיש שהפיח רוח חדשה בלהקת הבירדס והיה מהפכן שקט של מוזיקת הבלו-גראס, מצא את מותו בגיל 29 בלבד.

זה קרה אחרי הופעה במועדון מקומי. קלארנס ואחיו, רולנד ווייט, העמיסו את ציוד הנגינה היקר שלהם למכוניתם. לפתע, משום מקום, הגיחה מכונית נהוגה בידי אישה צעירה, דהרה לעברם ופגעה בקלארנס בעוצמה קטלנית. הוא נהרג כמעט במקום. אחיו רולנד נפצע בכתפו, פציעה שהשפיעה על נגינתו תקופה ארוכה, בעוד האח השלישי למשפחה, אריק, נאלץ לחזות במחזה האימה כולו. המוזיקה נדמה.

האישה הפוגעת, כך התברר במהרה, הייתה שיכורה כלוט שמה היה יוקה המאנו. למרבה הזעם והכאב של משפחת ווייט, היא נידונה לעונש קל להחריד של שנת מאסר על תנאי ושלילת רישיון לשנה בלבד. ההבטחה הגדולה של עולם הקאנטרי-רוק נקטעה ברגע אחד מיותר ואכזרי.

אז מי היה קלארנס ווייט? רבים ראו בו את התשובה של עולם האמריקנה לג'ימי הנדריקס. הוא לא היה וירטואוז ראוותן ששרף גיטרות על הבמה, אלא גאון צנוע ושקט שגרם לגיטרה שלו לשיר, לבכות ולספר סיפורים. הוא היה ילד פלא ששכלל טכניקת פריטה ייחודית בשם "קרוס-פיקינג" על גיטרה אקוסטית, לפני שהעביר אותה באופן חסר תקדים לגיטרה החשמלית. ווייט היה אחראי להמצאה גאונית ששינתה את צליל הגיטרה החשמלית בקאנטרי: יחד עם חברו ללהקה, המתופף ג'ין פארסונס, הוא פיתח מכשיר שזכה לכינוי B-BENDER. המכשיר, שהותקן בתוך גיטרת הפנדר טלקאסטר משנת 1954 שלו, איפשר לו למתוח את מיתר ה-B של הגיטרה וליצור צליל ייחודי המדמה את סאונד הפדאל סטיל, כלי הנגינה המזוהה כל כך עם מוזיקת הקאנטרי. הצליל הזה הפך לחותמת האישית שלו ושל הצליל המאוחר של הבירדס, להקה בה היה חבר. (כיום, אגב, הגיטרה ההיסטורית הזו – שזכתה לכינוי "פרנקנשטיין" בגלל עוביה והשינויים הרבים שנעשו בה – נמצאת בבעלותו של כוכב הקאנטרי מרטי סטיוארט, שממשיך לנגן עליה בהופעותיו ברחבי העולם כדי לשמר את המורשת של ווייט).

הכישרון שלו לא נעלם מעיניהם של הגדולים ביותר. ג'ין פארסונס, מתופף הלהקה, שחזר סיפור כמעט קומי: "קלארנס לא היה מוכר כמו ג'ימי הנדריקס, אבל הנדריקס העריץ אותו (במיוחד את השילוב המהפכני שיצר בין הסינקופות המהירות של הבלו-גראס לכוח של הרוק). הוא הגיע לראות אותנו מופיעים במועדון וויסקי א גו גו. לפתע נשמעה דפיקה על דלת חדר ההלבשה שלנו, ופנימה נכנס האיש ההוא, עם הכובע והנוצה. הוא ניגש ישר לקלארנס ואמר לו כמה הוא מעריך את הנגינה שלו. קלארנס, בתמימותו האופיינית, הודה לו ושאל: 'תודה רבה. ומי אתה?' הנדריקס הציג את עצמו, וקלארנס, בלי להתבלבל, השיב בחיוך: 'אה, נחמד מאוד. אני מעריך מאוד גם את הנגינה שלך'".

הקריירה של ווייט הייתה עשירה עוד לפני שהצטרף לבירדס בשנת 1968. הוא היה דמות מפתח בסצנת הבלו-גראס של קליפורניה עם להקת האחים שלו, THE KENTUCKY COLONELS (שהחלה את דרכה בכלל תחת השם THE COUNTRY BOYS כשהיו נערים צעירים). החיבור שלו לבירדס החל באופן מקרי כשנקרא לנגן בתקליט של חבר הלהקה לשעבר, ג'ין קלארק - "ג'ין קלארק עם האחים גודסין" בשנת 1967. בסיסט הלהקה, כריס הילמן - שהיה אז חבר בבירדס, ניגן גם הוא באותו תקליט, נדהם מהיכולות של ווייט והזמין אותו להקליט בתקליט הבא של להקתו, YOUNGER THAN YESTERDAY. ווייט ניגן שם בשיר TIME BETWEEN ובשיר נוסף בשם THE GIRL WITH NO NAME. משם, הדרך להצטרפות כחבר מן המניין הייתה קצרה.

כניסתו של ווייט ללהקה סימנה את המעבר שלה לצליל כפרי ומחוספס יותר, אך הדרך לא הייתה סוגה בשושנים. הילמן עצמו עזב זמן קצר לאחר מכן כדי להקים עם גראם פארסונס את להקת המופת THE FLYING BURRITO BROTHERS, ואף ניסה לשכנע את ווייט להצטרף אליהם. ווייט, נאמן ללהקה שאימצה אותו, סירב. התקליטים של הבירדס בתקופה זו הפכו לעיתים ממלהיבים למעייפים, והקהל הרחב לא תמיד ידע איך לעכל את השילוב החדשני. העסק הגדול שנקרא בירדס החל לאט-לאט לאבד גובה בעת הטיסה, אם כי על הבמה הם נחשבו להרכב חותך ומחשמל – מה שתועד היטב באלבום הכפול והמוערך UNTITLED מ-1970, בו ווייט מבצע ג'אם גיטרות מהפנט של 16 דקות לשיר EIGHT MILES HIGH.

לקראת סוף ימי הלהקה, ווייט קיבל החלטה אישית דרמטית: הוא נגמל לחלוטין מסמים ומאלכוהול. חבריו ללהקה סיפרו על אדם שהשתנה ללא היכר. המתופף ג'ין פארסונס סיפר: "בסוף דרכו הוא היה איש שונה לגמרי. אשתו סוזי עזבה אותו כי נמאס לה מההתנהגות שלו ונתנה לו אולטימטום. היו לו קטעים לא נעימים כשהיינו בדרכים, לא אכנס לפרטים, רק אומר שזה לא מתאים למי שיש לו משפחה. אני בטוח שאם הוא היה חי היום, הוא היה נחשב לאחד ששינה לחלוטין את פני המוזיקה". הגמילה של ווייט אפשרה לו להתאחד מחדש עם סוזי, והם הספיקו לחוות יחד תקופה משפחתית יציבה ומאושרת לפני מותו.

עם פירוק הלהקה בפברואר 1973, הוא חזר לנגן את הבלו-גראס שכה אהב, ובליל מותו הופיע עם להקת 'הקולונלים' המחודשת. יום אחד בלבד לפני התאונה, נזרע זרע של תקווה חדשה. רוג'ר מגווין, מנהיג הבירדס, סיפר בכאב: "הוא היה בביתי במסיבת יום הולדת. הוא ניגש אלי ואמר שהוא רוצה לחזור ולעבוד איתי. לא במסגרת הלהקה, אלא רק שנינו. הסכמתי בהתלהבות גדולה". התכנית הזו, כמו חייו, נגדעה באחת. יתרה מזאת, זמן קצר לפני התאונה ווייט בדיוק הוחתם על חוזה הקלטות נחשק בחברת "האחים וורנר" להקלטת אלבום סולו ראשון, והספיק להקליט מספר מועט של קטעים שראו אור רק לאחר מותו.

טקס ההלוויה של ווייט, שנערך ב-19 ביולי בכנסייה קתולית קטנה, היה אירוע קטן וטעון. כמאה איש הגיעו לחלוק לו כבוד אחרון, ביניהם חברי הלהקה בהווה ובעבר. בסוף הטקס, קם גראם פארסונס, חברו ללהקה לשעבר, והחל לשיר באופן ספונטני את שיר ההספד והגוספל המסורתי FARTHER ALONG, סוחף אחריו את כל הנוכחים לשירה משותפת. אך לא כולם ראו את המחווה הזו בעין יפה. כריס הילמן רתח מזעם. "רציתי לדחוף באותו רגע את גראם לתוך הקבר הפתוח", סיפר מאוחר יותר. "זה היה רגע כל כך לא נעים. הוא היה שיכור לחלוטין ועשה צחוק מכל המעמד". באופן מצמרר, גם פארסונס עצמו לא יזכה לחיות עוד זמן רב, וימות ממנת יתר כחודשיים בלבד לאחר מכן. וזה, חברות חברים, סיפור ביזארי ביותר להמשך הדרך...

גם זה קרה ב-14 ביולי. כוכבים נולדים, גיטרות מתרסקות ודרמות מאחורי הקלעים. מהופעות מפתיעות ועד התפרצויות זעם היסטוריות, מהחלטות משפטיות ששינו חיים ועד תקליטים שהפכו לנושא לוויכוח. בואו נצלול אל דפי ההיסטוריה ונראה מה בדיוק קרה ביום הזה לאורך השנים, כי אם חשבתם שהיום שלכם היה עמוס, חכו שתשמעו מה עבר על הכוכבים הגדולים ביותר.

דייויד בואי - שחקן פורנו רך?!

שנת 1967. זיקית הרוק, דייויד בואי, נמצא בתחילת דרכו. אלבום הבכורה שלו, שנשא את שמו יצא לאור רק חודש קודם לכן ונכשל במכירות, כך שהוא היה זקוק נואשות לאפיקי חשיפה והכנסה נוספים. באותו היום ממש יצא תקליטון חדש שלו עם השיר LOVE YOU TILL TUESDAY, ובצדו השני השיר DID YOU EVER HAVE A DREAM. אך בעוד המוזיקה החדשה שלו מנסה לכבוש את גלי האתר, בואי עצמו חשב על כיוון אמנותי אחר לגמרי. הוא ומנהלו דאז, קן פיט, נפגשו לארוחת צהריים בפארק הולנד הלונדוני עם צמד מסקרן: המפיק ג'ון בריאן והבמאי רוברט פרימן. פרימן לא היה סתם במאי, אלא האיש ששימש עד לאחרונה כצלם הצמוד של הביטלס והיה אחראי לכמה מהעטיפות המוכרות יותר שלהם.

הסיבה למפגש? השניים חיפשו שחקנים לסרט חדש שתכננו, סרט פורנו רך בשם THE TOUCHABLES. עלילת הסרט, ששיקפה את הרוח הפסיכדלית והחופשית של ה"סווינגינג לונדון" של שנות השישים, הייתה ביזארית למדי: היא התמקדה בארבע נערות עשירות שחוטפות כוכב פופ צעיר, וכולאות אותו בתוך כיפת פלסטיק ענקית, שקופה ומתנפחת בכפר אנגלי, כדי שישמש להן כצעצוע מין להנאתן האישית. בואי, עם המראה האנדרוגיני והכריזמה המתפרצת שלו, נבחן במקום לתפקיד של דמות בשם דייויד קופרפילד. אבל למרות הפוטנציאל, הוא לא קיבל את התפקיד.

בסופו של דבר, שם הדמות שונה לכריסטיאן, והשחקן בר המזל שלוהק היה דייויד אנטוני. אגב, פסקול הסרט המקורי בסופו של דבר הולחן בחלקו על ידי להקת הרוק-הפסיכדלי הבריטית נירוונה (הרכב משנות ה-60, ללא שום קשר לקורט קוביין). אפשר רק לדמיין איך ההיסטוריה של הקולנוע והמוזיקה הייתה נראית אם בואי היה מוסיף את התפקיד הזה לרזומה שלו. במקום זאת, הופעת הבכורה הקולנועית שלו כשחקן נרשמה זמן קצר לאחר מכן בסרט האימה הקצר והאפל THE IMAGE (שצולם באותה שנה ויצא ב-1969), שם גילם נער-רוח רפאים מטריד.

הצרות של הבוסים והדרמה של האחים

קפיצה לשנת 1980. אלן קליין, האיש והאמביציה לדפוק אמנים גדולים, המנהל העסקי לשעבר שמשך בחוטים של הביטלס והרולינג סטונס (באופן שהיה לא פעם ערמומי לטובתו), מצא את עצמו בצד הלא נכון של החוק. הוא נשלח לחודשיים מאסר בפועל בשל עבירות מס. הוא הורשע ב-1979 וריצה את עונשו ביולי 1980. העבירה המדויקת שבגינה נכלא הייתה העלמת הכנסות: קליין מכר בסתר תקליטי פרומו של הביטלס שנועדו לחלוקה בחינם לתחנות רדיו, ושלשל את כל הרווחים לכיסו הפרטי. מאסרו היווה סגירת מעגל אירונית, שכן קליין ייזכר לנצח כסלע המחלוקת המרכזי שהוביל לפירוק הביטלס עשור קודם לכן, לאחר שפול מקרטני סירב בתוקף שינהל אותו, עד כדי פתיחה במאבק משפטי נגד חבריו ללהקה.

אך הדרמה הגדולה באמת של ה-14 ביולי התרחשה בשנת 1973, על במה בפארק השעשועים "נוטס ברי פארק" שבעיר בואנה פארק בקליפורניה. צמד האחים אוורלי, שההרמוניות הקוליות שלהם היו מופת של שלמות והשפיעו עמוקות על הרכבים מוזיקליים אגדיים כמו הביטלס וסיימון וגרפונקל, הראו לעולם שהיחסים ביניהם היו רחוקים מלהיות הרמוניים בעקבות שנים של מאבקי אגו, מתחים אישיים והתמכרויות לאלכוהול ולתרופות. באמצע הופעה שנייה מתוך שלוש שנקבעו להם לאותו היום, פיל אוורלי איבד את עשתונותיו, ריסק את הגיטרה שלו (גיטרת גיבסון אקוסטית אהובה) לרסיסים ונטש את הבמה בזעם.

אחיו, דון, נשאר לבדו מול הקהל ההמום, סיים את ההופעה כמיטב יכולתו והכריז על סופה של הדרך המשותפת. העניין הוא שדון היה, על פי הדיווחים, שיכור מכדי לנגן כראוי או לזכור את המילים, לאחר ששתה כמות גדולה של טקילה לפני שעלה לבמה, מה שגרם לביצועים שלו להיות רצופים בזיופים שהוציאו את פיל מדעתו.

דון עוד חזר מאוחר יותר באותו ערב, מפוכח קצת יותר, כדי למלא את חובותיו החוזיות ולבצע את ההופעה השלישית של הערב לגמרי לבדו. כשנשאל מהקהל היכן אחיו, הוא ענה בניסיון הומוריסטי כושל, "אני לא יודע, ראיתם אותו?". לאחר מכן הוסיף את המשפט שהפך לסמל הפירוק המר: "האחים אוורלי מתו כבר לפני עשר שנים".

דילן: הפתעה על הבמה וכישלון באולפן

ב-1969, בוב דילן, שהיה ידוע בהיעלמויותיו מהעין הציבורית מאז תאונת האופנוע המסתורית שעבר ב-1966, החליט להפתיע בגדול. קהל של כ-30,000 איש שהגיע לפסטיבל המוזיקה בשם MISSISSIPPI RIVER FESTIVAL באילינוי, קיבל את הלם חייו. להקת הבאנד, שהייתה המופע המרכזי סיימה את הסט שלה ונקראה להדרן. כשהחברים חזרו לבמה, התלוותה אליהם דמות מוכרת אוחזת בגיטרה. היה זה בוב דילן בכבודו ובעצמו, אשר חזר לבמה באותו ערב להופעתו הפומבית הראשונה מזה כמעט שנה וחצי (הופעתו האחרונה עד אז הייתה במופע מחווה לוודי גאת'רי בינואר 1968). הקהל, שלא ציפה לראות את אחד מגדולי כותבי השירים בהיסטוריה מופיע כך סתם בעיירת מכללות קטנה, נכנס לאקסטזה עד כדי כך שחלק מהנוכחים התקשו להאמין שזה אכן דילן האמיתי עומד מולם.

במהלך ההדרן ההיסטורי הזה, דילן לא שר אף שיר מקורי שלו. במקום זאת, הוא והבאנד ביצעו יחד שלושה שירי כיסוי קלאסיים: I AIN'T GOT NO HOME של וודי גאת'רי, IN THE PINES של לידבלי, ו-SLIPPIN AND SLIDIN של ליטל ריצ'רד. הופעה קצרה זו שימשה כמעין "מופע חימום" לא רשמי לקראת הקאמבק הגדול והמתוכנן של דילן בפסטיבל האי וייט באנגליה כחודש לאחר מכן – קאמבק שבשבילו דילן ויתר על הופעה בפסטיבל וודסטוק, אף על פי שזה התרחש כמעט בחצר האחורית של ביתו.

אך לא כל יום היה חג עבור דילן. ב-1985, יצא תקליטו KNOCKED OUT LOADED, ונתקל בביקורות צוננות במיוחד. במגזין רולינג סטון נכתב כי "זהו עניין מדכא, כי אופיו הטלאי של התקליט מרמז שדילן הוציא אותו לא כי היה לו משהו מיוחד להגיד, אלא כדי להרוויח כסף בסיבוב ההופעות שלו". הביקורת המשיכה וקבעה כי התקליט "מרמז על חוסר הכיוון האמנותי המוחלט של דילן". דילן עצמו טען בראיון בתחילת 1986 שהוא מרוצה מהתוצאה, ואף שיבח את שיתוף הפעולה שלו עם המוזיקאי הבריטי דייב סטיוארט מהיורית'מיקס, שהעניק לו ביטחון. אך המציאות הייתה שונה. התקליט הורכב משאריות שהוקלטו באולפנים שונים, עם צוותי נגנים שונים ומרקעים שונים לחלוטין. התוצאה הייתה חסרת אחידות וכיוון ברור. המוזיקאי אל קופר, שעבד רבות עם דילן, סיכם את התסכול: "הקלטנו מספיק חומרים כדי להוציא מזה תקליט מעולה. היו כמה דברים נפלאים שנעשו בסשנים האלה, אבל אני לא חושב שנשמע אותם אי פעם. הייתי מתוסכל כי הצעתי הצעות שהתעלמו מהן, ופשוט התבאסתי".

כוכבים, גיבורים וטרגדיות

עוד כמה אירועים משמעותיים מה-14 ביולי: בשנת 1987, סטיב מילר (ההוא מסטיב מילר באנד) קיבל את הכבוד הראוי לו עם כוכב בשדרת הכוכבים של הוליווד. לעומתו, גיטריסט הבלוז הלבן האדיר, ג'וני וינטר, ניגן את הופעתו האחרונה ב-2014 בפסטיבל בלוז בצרפת. יומיים לאחר מכן, הוא הלך לעולמו.

ובפינת הטרגדיה מפילת הלסתות: ביום זה בשנת 1945 נולד המתופף ג'ים גורדון. בשנות ה-60 וה-70 הוא היה אחד ממתופפי האולפן המבוקשים והעסוקים בעולם, שניגן בכמה מהקלאסיקות הגדולות ביותר, כולל סיומת הפסנתר המהפנטת של LAYLA אותה כתב יחד עם אריק קלפטון. אך חייו קיבלו תפנית איומה. בשנת 1983, כשהוא סובל מסכיזופרניה שלא אובחנה, הוא רצח את אמו, אחרי ששמע כל הזמן את הקול שלה אומר לו מה לעשות) ונידון למאסר עולם. הוא נשאר בכלא עד מותו במרץ 2023.

ועוד כמה קטנות מההיסטוריה

1912: נולד וודי גאת'רי, זמר הפולק שהשפיע עמוקות על בוב דילן ורבים אחרים, ואביו של הזמר ארלו גאת'רי.

1967: להקת המי החלה סיבוב הופעות הזוי באמריקה, בו שימשה כלהקת חימום ללהקת הפופ הרכה 'מתבודדי הרמן'. סולן הלהקה, רוג'ר דאלטרי, הודה שזה לא עשה להם טוב, אבל לפחות זה איפשר להם להשתולל על הבמה. המתופף קית' מון חנך בסיבוב הזה את מערכת התופים החדשה שלו, עליה נכתב בגאווה "קית' מון - המתופף הבריטי המתפוצץ".

1967: תקליט הפופ-פסיכדליה המקסים של הבי ג'יז, BEE GEES' 1ST, היה אמור לצאת לאור, אך נדחה בשבועיים. הסיבה? עיכוב בציור העטיפה המורכב של האמן קלאוס פורמן, שנודע גם בזכות עיצוב עטיפת התקליט REVOLVER של הביטלס. יאללה, שייצא כבר!...

1978: להקת המי הוציאה באנגליה את התקליטון עם הלהיט הקצבי והאנרגטי WHO ARE YOU. שיר זה מבוסס על יום בחייו של הגיטריסט וכותב השיר, פיט טאונסנד. הוא התחיל בפגישה ארוכה מאוד שעסקה בתמלוגים עבור שיריו: "אחת עשרה שעות, אלוהים, חייבת להיות דרך אחרת", כשהוא מתייחס אל רחוב דנמרק, הסמטה של לונדון, שם עבדו מו"לים וכותבי שירים רבים. לאחר פגישה מייסרת זו הוא קיבל צ'ק גדול עבור תמלוגים, עזב, הלך לבר והשתכר לגמרי. בבר הזה הוא פגש את פול קוק וסטיב ג'ונס מהסקס פיסטולס, שהעריכו אותו מאד. אבל טאונסנד ראה בהם איום ואווירת הפגישה החריפה עוד יותר. פיט עזב את הבר ואיבד את הכרתו בסוהו של לונדון. שוטר זיהה אותו ("שוטר ידע את שמי"), בטוב לב, העיר אותו ואמר לו, "אתה יכול ללכת לישון בבית הלילה (במקום בתא כלא), אם אתה יכול לקום וללכת מכאן". תגובתו של פיט: "מי לעזאזל אתה?"

1986: פול מקרטני הוציא באנגליה את התקליטון עם השיר PRESS, ששימש כסינגל הראשון מתוך אלבומו PRESS TO PLAY והופק בשיתוף עם המפיק יו פדג'אם. זה לא הפך לאחד מלהיטיו הגדולים, שכן הוא הגיע למקום ה-25 בלבד במצעד הבריטי ולמקום ה-21 בארצות הברית. עם זאת, השיר זכור לטובה בזכות הווידאו קליפ הייחודי שלו, בו צולם מקרטני כשהוא שר את השיר תוך כדי נסיעה שגרתית ברכבת התחתית של לונדון, כשהוא מוקף בנוסעים אמיתיים ומופתעים.

1989: דרמה בבית המשפט. השופטת לענייני משפחה (בבית המשפט במנהטן) ג'ודי שיינדלין, שלימים תהפוך לכוכבת הטלוויזיה "השופטת ג'ודי", הורתה לזמר טום ג'ונס (שהיה באותה עת נשוי לאשתו לינדה והכחיש בתוקף כל קשר לפרשה) לשלם מזונות לדוגמנית קתרין ברקרי (איתה ניהל רומן קצרצר של שלושה ימים בניו יורק ב-1987), לאחר שבדיקת אבהות גנטית הוכיחה מעל לכל ספק שהוא אבי בנה, ג'ונתן, שלימים הפך לזמר רחוב. ג'ונתן התמודד במהלך חייו עם עוני ותקופות בהן היה חסר-בית, ונאלץ לקבץ נדבות כששר ברחובות, בין היתר, את להיטיו של אביו המפורסם – אב שמעולם לא הסכים לפגוש אותו פנים מול פנים, ואשר הודה פומבית באבהותו רק כעבור כמעט 20 שנה, בשנת 2008.

2021: בראיון לרדיו ה-BBC, "הבוס" ברוס ספרינגסטין הביע תקווה לחזור להופיע ב-2022, ואמר שהכל תלוי בהתפתחות נגיף הקורונה, תוך שהוא מודה למעריציו הבריטים על תמיכתם.

1945: נולד זמר ישראלי אדיר ונדיר - דני שושן, שהיה חבר בלהקות הנסיכים, האריות והצ'רצ'ילים. דני המשיך גם ליצור חומר מקורי ועבד לצד אמנים גדולים באמת בחו"ל. את הסיפור המדהים של דני, עם המון פרטי מידע מפילי לסת שהוא סיפר לי - תמצאו בספר שכתבתי "רוק ישראלי 1973-1967"

הראשים חוזרים לדבר בתקליט חדש! ב-14 ביולי בשנת 1978 יצא אלבום שני ללהקת ראשים מדברים ושמו MORE SONGS ABOUT BUILDINGS AND FOOD.

בסוף שנות השבעים, ניו יורק הייתה כור היתוך רותח וקדחתני של יצירתיות. בתוך הנוף הפורה הזה, רביעיית אינטלקטואלים יוצאי בתי ספר לאמנות רקחה בקפידה צליל שהיה מתוחכם ומעורר מחשבה בדיוק באותה מידה שבה הוא היה קצבי ומסעיר ירכיים. הלהקה הזו הייתה ראשים מדברים, שכבר חצבה לעצמה נישה משמעותית בסצנת הפאנק והגל החדש המשגשגת של התפוח הגדול, ועמדה על סף פריצת דרך יצירתית שתשנה את מסלול חייה. התקליט השני הזה שלה לא היה סתם אוסף של שירים. הוא היה מעין מסע קולי אל תוך השגרתי והיומיומי, שסונן דרך נקודת מבטם הייחודית והעקומה של החברים, ושילב בתוכו סגנונות חדשים עבורם כמו אוונט-פופ ופ'אנק פסיכדלי.

הרבה מדברים על התקליט הזה בסגנון הגל החדש. האם זה הוא אלבום שמגדיר את ה"ניו ווייב"? ובכן... גם כן, וגם לא. "לא" במובן שקשה בכלל להגדיר מה זה ניו ווייב. מה זה ניו ווייב? עד כמה שאני אוהב הגדרות, קשה לי מאוד להגדיר את המושג הזה, וזה טוב: זה מראה שהניו ווייב לא היה סגנון מוזיקלי נפרד וסגור בתוך עצמו, אלא פשוט תקופה מוזיקלית חזקה שבה הפופ הקלאסי של שנות השישים חזר לחיים באופן זמני ובקנה מידה אחר. לכן, בדיוק כמו שאי אפשר לתת הגדרה אחידה לפופ של שנות השישים, ככה אי אפשר לתת הגדרה לניו ווייב. הלהקות פוליס, THE CARS וגם ראשים מדברים הן כולן ניו ווייב, אבל האם המוזיקה שלהן דומה? המם... בדרך מסוימת כן, אבל בטוח לא דומה כמו המוזיקה של שתי להקות הבי-מטאל אקראיות, או של שני הרכבי ראפ אקראיים. למרות זאת, התקליט הזה הוא עדיין אלבום ניו ווייב קלאסי ומושלם, יותר מכל אלבום של פוליס.

סיפורם של הראשים המדברים האלו מתחיל במפגש בין דייוויד ביירן, כריס פרנץ וטינה וויימאות' בבית הספר לעיצוב של רוד איילנד בתחילת שנות השבעים. התחושה האמנותית המשותפת והרצון העז ליצור משהו חדש ושונה הובילו אותם לעבור לניו יורק בשנת 1975 (ההופעה הראשונה שלהם תחת השם החדש, "טוקינג הדס", התקיימה ביוני אותה שנה כמופע פותח להופעה של הראמונס). העיר געשה מאנרגיה גולמית, ומועדונים כמו CBGB המיתולוגי היו החממה של סצנת הפאנק. דווקא שם, בין ענני סיגריות ואמני פאנק עטויי עור וניטים, החברים חידדו את הסאונד שלהם. הם בלטו מיידית: המראה הנקי והסטודנטיאלי שלהם – שהורכב לעיתים קרובות מחולצות פולו וכפתורים רכוסים עד הסוף – עמד בניגוד חריף לאופנת הפאנק הקרועה והמרדנית של להקות כמו ראמונס שחלקו איתם את הבמה.

לאחר שהצטרף אליהם ג'רי האריסון המוכשר כקלידן וגיטריסט (אשר הגיע מלהקת הפרוטו-פאנק THE MODERN LOVERS), הם שחררו את תקליט הבכורה שלהם, שהציג לעולם את הסאונד המינימליסטי והעצבני שלהם ואת המילים החדות של ביירן. עם זאת, התקליט השני שלהם היה הרגע שבו הם באמת מצאו את קולם הייחודי, והרבה מזה היה בזכות הגעתו של חבר חמישי, בלתי רשמי, לאולפן: המפיק המסתורי וחלוץ מוזיקת האמביינט, בריאן אינו.

שיתוף הפעולה עם בריאן אינו היה רגע מכונן בקריירה של הלהקה. אינו, שהגיע טרי מהעבודה המוערכת שלו עם דייוויד בואי על "טרילוגיית ברלין", היה אמן של טקסטורות וצבעים מוזיקליים, ותומך נלהב בשימוש באולפן ההקלטות ככלי נגינה בפני עצמו. הוא זיהה פה הזדמנות לדחוף אותה עמוק יותר אל תוך טריטוריות לא נודעות, ואף לקח חלק פעיל בנגינה באלבום כשהקליט בעצמו תפקידי סינתיסייזר, פסנתר, גיטרות וקולות רקע.

ההקלטות של התקליט הזה התקיימו במקום שנשמע כמעט לא הגיוני – אולפני COMPASS POINT באיי בהאמה. המיקום הטרופי, שהיה רחוק שנות אור מהרחובות המחוספסים של ניו יורק שהיוו השראה לעבודתם המוקדמת, סיפק סביבה רגועה וממוקדת ליצירה. אולפנים אלו, שנוסדו רק שנה קודם לכן על ידי כריס בלאקוול, בעלי חברת "איילנד רקורדס", הפכו בהמשך לאתר הקלטות מבוקש עבור ענקי מוזיקה כמו AC/DC, גרייס ג'ונס, בוב מארלי והרולינג סטונס.

השפעתו של אינו הורגשה באופן מיידי. הוא לא היה מפיק מסורתי שרק מתעד את הסאונד של הלהקה, הוא היה "איש הרעיונות", זרז שהציג בפניהם קונספטים וטכניקות חדשות. הוא עודד אותם להתנסות, והשתמש בחפיסת הקלפים המפורסמת שלו, "אסטרטגיות עקיפות" – קלפים עם הנחיות סתומות שנועדו לשבור מחסומים יצירתיים. הגישה שלו לא התמקדה בשלמות טכנית, אלא בשמירת תחושה, רגע של השראה ספונטנית (כמו למשל יצירת אפקטים של השהיה והד שהעניקו נפח ומרחב קולי חדש לגמרי לחומרי הלהקה).

אחת התרומות המשמעותיות ביותר של אינו הייתה הגישה שלו לקצב. הוא דחף את חטיבת הקצב המהודקת ממילא של פרנץ בתופים ווויימאות' בבס אל קדמת הבמה, והפך את המקצבים המקוטעים של הגל החדש למשהו מהפנט, גרובי ורקיד הרבה יותר. הדבר ניכר באופן ברור ביותר בגרסת הכיסוי שלהם לשירו של אל גרין (שנכתב במשותף עם טיני הודג'ס), TAKE ME TO THE RIVER, עם גרוב חלקלק והיה זה אינו שהציע להם להאט את הקצב והעניק להם את הלהיט הראשון שלהם במצעד 30 הגדולים. ואיזה יופי של סאונד יש פה!

התקליט המשיך את המשיכה העזה של דייוויד ביירן לפרטים השגרתיים של החיים המודרניים, כשהוא מעניק להם הילה של אי-נוחות. שם התקליט עצמו, תיאור יבש ומילולי של תוכנו, היה עקיצה משועשעת כלפי הנטייה היומרנית לעיתים של הענקת שמות לתקליטים. הסיפור מספר שהשם נולד משיחה שבה הלהקה התקשתה למצוא שם לתקליט הבכורה, ואחד החברים הציע בציניות "שירים על בניינים ואוכל". לקראת התקליט השני, הם פשוט הוסיפו את המילה "עוד".

התקליט נפתח עם THANK YOU FOR SENDING ME AN ANGEL האנרגטי והרוקי ויש את השיר FOUND A JOB שחותם את הצד הראשון ומגולל את סיפורם של זוג שמשתעמם מהטלוויזיה ומחליט להתחיל לכתוב תוכניות משלהם והכל על רקע ביט קצבי ורקיד. ARTISTS ONLY, שפותח את הצד השני, מהווה מבט סרקסטי על עולם האמנות ועל היומרות של יוצרים מסוימים.

התקליט נסגר עם THE BIG COUNTRY, יצירה רחבת יריעה וכמעט קולנועית, שבה ביירן מתבונן על הנוף האמריקאי ממטוס. תצפיותיו המרוחקות על "המפעלים והבניינים" ו"האזורים הלא מפותחים" שמתחתיו הן פרשנות על ניכור והחיפוש אחר חיבור בעולם עצום ולא אישי. שורת המחץ הבלתי נשכחת בשיר – "לא הייתי חי שם גם אם הייתם משלמים לי" – מסכמת באופן מושלם את תחושת הניתוק האורבנית שמאפיינת את הטקסט.

עטיפת התקליט אייקונית וחדשנית לא פחות מהמוזיקה שבתוכו. הרעיון, שהגה דייוויד ביירן ובוצע יחד עם הצלם ג'ימי דה סאנה, הוא פוטו-פסיפס של ארבעת חברי הלהקה, הבנוי מ-529 תצלומי POLAROID נפרדים! יצירת קולאז' כזה (סגנון המכונה JOINERS) הקדימה בכמה שנים את סדרת עבודות הצילום המפורסמות של האמן דיוויד הוקני שעשה שימוש בטכניקה זהה.

התהליך היה מפרך. כל תצלום פולרואיד לכד פרט זעיר מפניהם ופלג גופם העליון של חברי הלהקה. לאחר מכן, התמונות סודרו בקפידה ליצירת דיוקן מקוטע אך שלם. התוצאה היא ייצוג חזותי מושלם של המוזיקה של הלהקה: אוסף של אלמנטים נפרדים שמתחברים יחד ליצירת שלם ייחודי ומרתק. גודלו של הקולאז' הפיזי שהוכן במציאות היה כה גדול, עד שכדי ליצור את עטיפת האלבום, נאלצו לצלם אותו מרחוק כתמונה אחת.

המתופף, כריס פרנץ, בספרו (שפורסם בשנת 2020 תחת השם REMAIN IN LOVE): "כשהקלטנו את השיר WARNING SIGN לתקליט הזה, דייויד (ביירן) הוסיף מילים ולקח קרדיט שלם על כתיבת השיר כולו. נראה שהוא שכח שכתבתי את המילים לשיר וכשהתווכחתי איתו, הוא אמר שהוא יתקן את הקרדיטים בהדפסות העתידיות. קיימנו פגישה קטנה כדי לדון בשמות אלבומים אפשריים. ישבנו כולנו יחד נהנים מהזוהר של חווית הקלטה משובחת במיוחד. טינה שאלה איך אנחנו צריכים לקרוא לאלבום עם שירים על בניינים ומזון. ציינתי שאנחנו צריכים לקרוא לזה 'עוד שירים על מבנים ומזון'. כולם חשבו שזו הכותרת המושלמת לאלבום השני שלנו וכך היה". ובנוגע לקרדיט?  ואכן, באלבום הופיע בסוף קרדיט משותף לשניהם על שיר זה ועל STAY HUNGEY. אחלה ראשים!

מה זה סופרטרמפ? מי זה סופרטרמפ? מה מסתתר מאחורי העטיפה עם הפרח? ב-14 ביולי בשנת 1970 יצא תקליט הבכורה של להקת סופרטרמפ. אז קבלו את הסיפור הלא ייאמן על מיליונר הולנדי מוזר, מוזיקאים שלא סבלו זה את זה, סיבוב הופעות שהפך לקטסטרופה, והלילות הארוכים באולפן שהולידו את אחד ההרכבים המרתקים בתולדות הרוק. בואו נצלול אל הכאוס המופלא שממנו בקעה להקת העל הזו.

פייר? האלבום הזה בהחלט לא ראוי להישכח לגמרי כמו שבאמת קרה לו. נכון, זה לא תקליט אמנותי כמו "פשע המאה" ולא תקליט עתיר להיטים כמו "ארוחת בוקר באמריקה". זה משהו אחר לגמרי. בעצם, אפשר להגיד שזו באמת להקה אחרת אחרת לגמרי ממה שציינתי שקרה בהמשך. ותקליט הבכורה הזה סובב סביב נושאים של עוני, צניעות, בדידות, ולהיתקע איפשהו בלי מה לעשות ו"בלי שום דבר להראות, כי אהבה אף פעם לא הייתה". הקונספט טוב. השירים טובים. עדיין, זו התחלה.

מי שמבטלים את התקליט הזה, כנראה אף פעם לא הקשיבו לזה כמו שצריך. קודם כל, יש רק יצירה ארוכה אחת בכל האלבום – השיר TRY AGAIN שאורכו 12 דקות. הוא אמנם ארוך מהנדרש, אבל יש לו פזמון ממש נהדר, מלא אווירה ועצב, שמבוסס על הרמוניות קוליות מאוד מוזרות ומיוחדות לרוג'ר הודסון, וגם סולו גיטרה מצוין.

אבל כל הכבוד באמת מגיע לא למפלצת הארוכה הזאת, אלא לשירים הקצרים יותר. במיוחד לשירים האקוסטיים והמרגשים כמו SURELY ו-HOME AGAIN; ולשירי הרוק הטובים והלא-מוגזמים IT'S A LONG ROAD ו-MAYBE I'M A BEGGAR. הריפים קליטים (גם אם לא בטירוף), השירה משכנעת (גם אם לא עוצרת נשימה), המילים חכמות (גם אם לא חסרות קלישאות לחלוטין), וקטעי הנגינה מעניינים (גם אם הם לא של נגנים וירטואוזים). ואם אתם חושבים שכל להקה יכולה ליצור שירים כאלה - אז זהו... שלא.

אני לא אומר שאין שירי מילוי מקום באלבום – תלוי בטעם האישי שלכם. הדבר הטוב הוא שהאלבום הזה הוא בהחלט הרבה יותר מהסכום של כל החלקים שלו: האווירה הכללית שלו נעימה, והלהקה נשמעת מאוד ידידותית וחיובית. יש בו הרבה נימות פסימיות, אבל זו פסימיות ביתית וחמימה, כזאת שממש קל לי להזדהות איתה. תוסיפו לזה כמה מנגינות טובות, ויש לכם מתכון מנצח. אני מודה שזה היה די מסוכן ללהקה של מתחילים לשים דגש על הצד הרגשי ולא על הצד הטכני; אבל בזכות סוג של ענווה טבעית ויחס טוב למאזין הממוצע, הכל עובד. לא בצורה מושלמת, אבל עובד. זה בהחלט תקליט טוב מאד. בטח יותר טוב מתקליט הציצים המקועקעים שבא אחריו.

אז הכל התחיל, כמו סיפורים רבים בעולם הרוק, מתוך האפר של להקה אחרת. קראו לה THE JOINT, ובקלידים ניגן בחור צעיר ומלא אמביציה בשם ריק דייויס. הגורל הפגיש אותם עם פטרון הולנדי עשיר להחריד שחי לו בשלווה בשווייץ. כינויו היה סאם, אך שמו המלא היה סטאנלי אוגוסט מיסגוס. סאם, שנתקל בלהקה במהלך הופעה בז'נבה, האמין בפוטנציאל שלה והחליט להפוך לתומך שלה. הוא לא חסך בכלום: ציוד חדיש, רכב צמוד ואפילו בית מגורים שלם עמד לרשותם.

אך התקווה הגדולה הפכה מהר מאוד לאכזבה צורבת. הכימיה לא עבדה, המוזיקה לא התרוממה, וסאם, באותה נחרצות שבה אימץ אותם, פירק את החבילה. הוא לא ויתר על דייויס, וציווה עליו להקים מיד להקה חדשה, טובה יותר. הפקודה הייתה ברורה. אין להקה טובה - אין כסף!

מודעה צנועה שפורסמה במדור הדרושים של מלודי מייקר, תפסה את עינו של מוזיקאי צעיר בשם רוג'ר הודסון. הודסון הגיע לאודישן, ובביטחון רב ביצע את השיר DEAR MR. FANTASY של להקת טראפיק על גיטרה אקוסטית. הכישרון היה ברור, והוא התקבל מיד, אך בתנאי אחד - הוא יהיה הבסיסט. הלהקה החדשה קיבלה את השם הזמני והמוזר למדי, DADDY. אל החבורה הצטרף גם גיטריסט בשם ריצ'ארד פאלמר (שלימים יוודע בשמו המלא ריצ'ארד פאלמר-ג'יימס, ויעשה היסטוריה כתמלילן וכותב המילים הקבוע של להקת "קינג קרימזון" בתור הזהב שלה בשנות ה-70).

עמדת המתופף התבררה ככיסא חם במיוחד. אחד המתופפים הראשונים, נייג'ל אולסון שהיה בלהקת PLASTIC PENNY, הספיק לכהן בתפקיד זמן קצרצר. הוא דרש מהלהקה לקנות לו מכונית! הדרישה הזו, שיצאה מפיו, הייתה גם כרטיס היציאה המהיר שלו מההרכב. לימים, אולסון לא יצטרך לבקש מכוניות מאף אחד; הוא ימצא את אושרו ועושרו כמתופף הצמוד של לא אחר מאשר אלטון ג'ון. מעניין לציין שלפני כן, הספיק אולסון לתופף לזמן קצר גם בשלבים המוקדמים של להקת אוריה היפ.

במקומו של אולסון הגיע קית' בייקר, שגם הוא, באופן אירוני, ימצא את דרכו עוד באותה שנה לתופף עם אוריה היפ (ואף יקליט איתם את אלבומם המפורסם SALISBURY). נראה שעמדת התופים של DADDY הייתה תחנת מעבר מצוינת בדרך להצלחה במקום אחר. העובדה שדייויס עצמו היה גם מתופף לא הקלה על התהליך, עד שלבסוף, לאחר אודישנים רבים, צורף המתופף בוב מילר.

לאורך כל הדרך, סאם המשיך לממן את הפרויקט מרחוק, ממעונו הבטוח בשווייץ. אך אל תטעו, הכסף לא זרם בקלות. כל צ'ק דרש מסע שכנועים מפרך מצד חברי הלהקה, שהרגישו לעיתים שהם מתחננים על נפשם.

החיים המשותפים בבית שסאם שכר עבורם היו הכל חוץ מהרמוניים. חברי הלהקה הקפידו שלא לפתח קשרי חברות, והגיעו למצב אבסורדי שבו הם אכלו במטבח בתורות, רק כדי להימנע מאינטראקציה אישית. האווירה הייתה מתוחה וקרה, אך הייתה להם מטרה משותפת שאיחדה אותם בעל כורחם. אדם שנכח בבית באותה תקופה סיפר מאוחר יותר על שהתחולל בין הקירות: "ריק היה משתכר לעיתים קרובות ומספר בדיחות ארוכות וגסות לכל מי שהיה מוכן להקשיב. מבחינה מוזיקלית, המצב היה עגום. הלהקה ניסתה לנגן, אבל ללא חשק אמיתי, וכל ג'אם סשן הפך לאסון צורם".

דייויס, שהיו לו קשרים בגרמניה מהופעות קודמות עם THE JOINT, הצליח לארגן ל-DADDY סיבוב הופעות קצר. הבעיה? היו להם בסך הכל ארבעה שירים מקוריים מוכנים, בתוספת גרסה ארוכה במיוחד של ALL ALONG THE WATCHTOWER וביצוע מתיש של SEASON OF THE WITCH של דונובן. כשהגיעו לגרמניה, נחתו עליהם הבשורות המרות: עליהם להופיע חמש פעמים ביום, כל הופעה באורך חצי שעה. החברים הבינו שהם בצרות, והחלו לערוך חזרות קדחתניות במהלך היום כדי לשרוד את מרתון ההופעות הלילי. אך כאילו לא די בכך, בעל המועדון התלונן שהם לא טרחו לנקות את הדירה שבה שהו, וסירב לשלם להם על ההופעות.

מדי פעם, סאם היה מגיע משווייץ כדי לבדוק את ההתקדמות. הודסון תיאר אותו כך: "סאם לא חי בעולם האמיתי. אני חושב שהוא ירש את כל כספו. הוא איש מוזר מאוד עם לב רחב. לא תמיד אפשר להבין מה הוא אומר, וכשהוא משתכר הוא פשוט בלתי נסבל. מזלו שיש לו את אשתו שמחזירה אותו לקרקע".

לאחר ההרפתקה הגרמנית הכושלת, טסה הלהקה לשווייץ כדי להקליט כמה סקיצות באולפן קרוב לביתו של סאם. בשלב זה, התברר שהשם DADDY היה חמוד למדי, והיה צורך למצוא שם חדש וייחודי. היה זה הגיטריסט ריצ'רד פאלמר שהעלה את הרעיון הגאוני: סופרטרמפ.

אז מי זה או מה זה סופרטרמפ? המונח "סופר-טרמפ" (נווד-על) מתייחס לאדם שחי חיי נדודים, לרוב מתוך בחירה, הנע ממקום למקום ללא עבודה קבועה או קורת גג, וגומא מרחקים ארוכים תוך כדי הסתננות לרכבות משא. הספר שהעניק ללהקה את שמה הוא אוטוביוגרפיה אמיתית של המחבר, וו. אייץ' דייויס (שלמרבה האירוניה חולק את אותו שם משפחה עם ריק דייויס, מייסד הלהקה). בספר מתאר דייויס את קורותיו כנווד שחצה את אמריקה ובריטניה, איבד את אחת מרגליו כשניסה לקפוץ על רכבת נוסעת באונטריו, ולבסוף התגלה והפך למשורר מוערך.

אז עם שם חדש והקלטות דמו ביד, חזרו החברים לאנגליה והחלו לחזר על פתחיהן של חברות התקליטים. אנשים בחברת התקליטים A&M שמעו את החומר והביעו עניין. זמן קצר לאחר מכן, הלהקה מצאה את עצמה באולפני מורגן בלונדון, מקליטה את תקליט הבכורה שלה.

בהחלטה ששיקפה את הלך הרוח האמנותי של התקופה, החליטו החברים להקליט אך ורק בשעות הלילה. הם שמעו שלהקות אחרות משיגות את הסאונד הטוב ביותר בסשנים ליליים, והחליטו לאמץ את הנוהל. כך, התקליט הראשון של סופרטרמפ הוקלט כמעט כולו בין חצות לשש בבוקר. הנוהל היה קבוע: יציאה מהדירה בסארי בשעה 23:00, נסיעה לאולפן והתחלת עבודה בחצות.

אך הלילה לא היטיב עם כולם. טכנאי ההקלטה, רובין בלאק, נרדם לא פעם על קונסולת הסאונד, בעוד חברי הלהקה מנהלים ויכוחים סוערים באולפן. אחת הבעיות המרכזיות נבעה מהחלטתם היומרנית להקליט ללא מפיק מוזיקלי. ההיגיון שלהם היה פשוט: אם פול מקרטני יכול להפיק לעצמו תקליט, גם הם יכולים.

התוצאה הסופית, התקליט הראשון של סופרטרמפ, נחשב עד היום לתקליט בכורה בוסרי אך מסקרן. ומה מסתתר מאחורי העטיפה עם הפרח? העטיפה המסתורית והמעט מטרידה של האלבום עוצבה על ידי האמן בוב סיידמן (המוכר גם כמי שעיצב את העטיפה השערורייתית של להקת "בליינד פיית'"). התמונה מציגה דימוי סוריאליסטי של פנים אנושיות, שהן למעשה יציקת גבס, אשר פוקחות עין מתוך ורד אדום ופורח. השילוב הבלתי שגרתי בין הצומח הרך והחי (הפרח) לדומם הקר (הפסל), נועד לייצג באופן ויזואלי את החזון המוזיקלי של הלהקה באותם ימים.

המכירות בזמן אמת היו כישלון חרוץ. הביקורת במלודי מייקר קבעה: "המוזיקה די קודרת והשירה יוצרת אווירה תואמת. המילים מעט יומרניות ומאולצות, אבל התקליט מומלץ להאזנה חוזרת. יש בו רגעים שמזכירים את פינק פלויד המוקדמת". לעומת זאת, בעיתון DISC AND MUSIC ECHO היו נלהבים הרבה יותר: "זהו התקליט הטוב ביותר שיצא מלהקה בריטית מזה כמה חודשים. בבסיסו זה תקליט של אהבה, אופטימי ברובו אך מסתיים באופן עצוב".

מילר המתופף החליט לפרוש. פאלמר חש כי הוא במלחמה תמידית מול דייויס והודסון. סאם העשיר טס במיוחד ללונדון כדי לפתור את העניין. אחרי כמה שיחות הוא החליט שהודסון יישאר ופאלמר יועף משם.

באותו זמן עבד הודסון בסופרטרמפ כשהוא עדיין חתום בחוזה מול חברת מו״לות בשם ׳בלו מאונטיין׳. באותו יום בו הוחלט כי פאלמר יעוף - קנה סאם את החוזה הזה עבור 500 ליש״ט. פאלמר היה נרעש מההחלטה של סאם להעיפו ושלח לו ב-23 ביולי מכתב ובו כתב: "והשטן אמר - שב בשקט! שב בשקט! אתה מזעזע את הספינה. אוקי, אשב בשקט. מתנצל באהבה, ריצ׳ארד". או במילים אחרות, פאלמר בא להגיד - לכו תזדיינו!

בינואר 1971 דיווח העיתון DISC AND MUSIC ECHO על סופרטרמפ: "להקת סופרטרמפ שוקלת כרגע לבלות יותר זמם בגרמניה. זאת מכמה סיבות. קודם כל, הלהקה מאד פופולרית שם. יש לה הרבה הופעות. הלהקה גם רוצה כבר להקליט את תקליטה השני והאולפנים בלונדון תפוסים חודשים קדימה - והם גם מאד יקרים. האופציה הטובה היא להקליט באולפני 'בוואריה' שבמינכן ולהופיע שם כדי לממן את זה. הלהקה כבר הספיקה להקליט שם מוזיקה לסרט גרמני שנקרא PURGATORY (גיהנום) בבימויו של הארו סנפט. הסרט מספר על התנקשות פוליטית. הלהקה אף מופיעה בסרט זה. בינתיים פרש ממנה הגיטריסט ריצ'ארד פאלמר והיא נותרה כרביעייה. כנראה זו הסיבה שלא שמענו ממנה הרבה מאז צאת אלבומה הראשון".

ההתחלה הייתה קשה, מבולגנת ומלאת מהמורות, אך מתוך הכאוס הזה, נזרעו הזרעים שהפכו את סופרטרמפ לאחת הלהקות המצליחות והאהובות בעולם. הדרך עוד הייתה ארוכה, אבל המסע המופלא רק החל פה.

בלוג מוסיקה - כל מה שרציתם לדעת על מוזיקה - ועוד קצת.

הנכם מוזמנים לשתף את הבלוג עם חבריכם.

רוצים לשמוע עוד הרצאות מעניינות על הופעות מוסיקה? זמרים ישראליים? להקות רוק? הביטלס? תקליטים? רוק מתקדם? ועוד מגוון נושאים? מוזמנים ליצור איתי קשר. בינתיים, בואו ליהנות גם מפודקאסט מומלץ ומבלוג המוסיקה באתר.