רוק מסביב לשעון: מה קרה ב-14 ביוני בעולם הרוק

הנכם מוזמנים לצלול איתי למנהרת הזמן עם אירועי פופ ורוק שאספתי עבורכם ממקורות שונים ונדירים מאד שאינם ברשת. אהבתם וברצונכם לקבל עוד ועוד? בשביל זה בניתי עבורכם הרצאות מוסיקה מעשירות ומעניינות ופודקאסטים מומלצים.

אז מה קרה ב-14 ביוני (14.6) בעולם של רוק קלאסי?

חקר, ערך וכתב: נעם רפפורט

הציטוט היומי:

"לא שמעתי מעולם לפני כן מוזיקאי פופ שיכל להלחין ולתזמר יצירה ברמה של CONCERTO FOR GROUP AND ORCHESTRA. אפילו לג'ורג' גרשווין היה מישהו אחר שתזמר את RHAPSODY IN BLUE. כשמוזיקאי פופ מלחין דברים רציניים יותר, הם הופכים להיות יומרניים. אבל זה לא כך עם ג'ון לורד, שעבודתו שנונה ומלאת חיים" (מלקולם ארנולד, המנצח הקלאסי שהיה מעורב ביצירה "קונצ'רטו ללהקה ותזמורת" שכתב הקלידן ג'ון לורד ללהקת דיפ פרפל, מספר לעיתון דיילי אקספרס בשנת 1969).

הבלוז של רורי שנדם. ב-14 ביוני 1995 נדם לנצח צליל הגיטרה הייחודי של רורי גאלאגהר. בגיל 47 בלבד, אחד מנגני הבלוז-רוק הכנים והאהובים ביותר בעולם הלך לעולמו בנסיבות טרגיות ומקוממות, כשהוא מותיר אחריו קריירה מרשימה וקהל מעריצים שבור לב, שלא מפסיק לגדול גם היום.

הסוף של גאלאגהר נשמע כמו בדיחה אכזרית של הגורל. לאחר שנים של אורח חיים תובעני ושתייה מרובה, מצב הכבד שלו הידרדר והוא נזקק להשתלה. הניתוח, שבוצע בבית החולים היוקרתי קינגס קולג' בלונדון, הוכתר כהצלחה מסחררת. אחיו הנאמן, דונאל, כבר הגיע לאסוף אותו הביתה, כשהתקווה באוויר. אלא שאז, ברגע של החלטה גורלית, החליט צוות בית החולים להשאירו להשגחה ללילה נוסף. הלילה הזה היה קטלני. חיידק אלים וזיהומי, ככל הנראה MRSA, תקף את גופו המוחלש.

מכאן החל מרוץ נואש נגד הזמן. הרופאים הזרימו לגופו כמויות אדירות של אנטיביוטיקה, אך המערכת שלו, שהייתה רוויה בתרופות שונות עוד לפני האשפוז, פשוט לא הגיבה. הגיטריסט הגדול שקע בתרדמת קצרה, וממנה לא קם. האיש שחישמל קהלים שלמים עם אנרגיה בלתי נגמרת, הוכרע על ידי אויב בלתי נראה במיטת בית חולים.

אבל מי היה רורי גאלאגהר? הרבה לפני שמת, הוא היה ההפך הגמור מכוכב רוק. בעולם של לימוזינות ופירוטכניקה, גאלאגהר היה איש של העם. המדים הקבועים שלו היו חולצת פלנל משובצת, מכנסי ג'ינס בלויים, מגפי עבודה והנשק הסודי שלו: גיטרת פנדר סטראטוקסטר מודל 1961, בצבע SUNBURST. הוא קנה אותה כמשומשת בחנות בעיר קורק שבאירלנד בשנת 1963 תמורת 100 פאונד, והיא הפכה לשותפתו לחיים. עם השנים, הזיעה והנגינה האינטנסיבית קילפו ממנה כמעט את כל הצבע, והותירו אותה מצולקת וערומה כמו הבלוז שניגן.

הוא פרץ לתודעה בסוף שנות השישים עם שלישיית הרוק שלו, TASTE, שחיממה בין היתר את CREAM וניגנה בפסטיבל הנחשב של האי וייט. גם אז, בעידן של גיבורי גיטרה כמו אריק קלפטון וג'ף בק, גאלאגהר בלט במסירות המוחלטת שלו למוזיקה. הוא לא היה שם בשביל הפוזה, הוא היה שם כדי לתת לקהל את המקסימום ולקחת לעצמו את המינימום. ישנה אנקדוטה מפורסמת לפיה שאלו פעם את ג'ימי הנדריקס "איך ההרגשה להיות הגיטריסט הכי טוב בעולם?", והוא ענה: "אני לא יודע, תצטרכו לשאול את רורי גאלאגהר". ובכן, זו היא אנקדוטה מפוברקת של אנשים שהפיצו אותה מסביב אך היא גם מוכיחה כמה הוא היה גדול בעיני העם.

לאחר פירוק TASTE, הוא יצא לקריירת סולו פורה ומצליחה, מכר למעלה מ-30 מיליון תקליטים ברחבי העולם והקליט שורה של תקליטי הופעה חיה שנחשבים לקלאסיקות. הוא היה אחד המוזיקאים החרוצים בתעשייה, מופיע מאות פעמים בשנה. באופן מעורר כבוד, הוא התעקש להופיע בבלפסט בשיא תקופת הבלגאן בצפון אירלנד, כשאמנים אחרים ביטלו הופעות מחשש לאלימות. הוא האמין שלמוזיקה יש כוח לחבר בין אנשים, והקהל החזיר לו אהבה. זה היה בשנת 1974 ומזה יצא לו אלבום הופעה מוצלח מאד (וגם סרט דוקו מעניין ביותר).

קולו לא היה של זמר קלאסי, הוא היה מחוספס, מעט צרוד, אבל כשהוא שר – ידעו מיד שזה רורי גאלאגהר. זו הייתה גדולתו. הייתה בו אמת חשופה. גם כתיבת השירים שלו נשאה איכות ייחודית, ויש שראו בו משורר שממשיך את המסורת האירית הגדולה. הכתם הגדול ביותר בקריירה שלו הייתה שהוא מעולם לא הצליח לפרוץ בגדול בארצות הברית, אולי כי סירב להתפשר ולהתאים את עצמו למכונת השיווק המשומנת.

חברו, הגיטריסט גארי מור (שגם ימות בהמשך בגלל ענייני שתיה), ספד לו במילים מדויקות: "הוא היה כה מחוספס, חופשי ופראי באופן בו ניגן. הנפש שלו מעולם לא הייתה מאולפת. הוא תמיד נשאר נאמן לעצמו ובכך הוא שימש דוגמה לכולנו". גם בריאן מאי, גיטריסט להקת קווין, ציין את גאלאגהר כאחת ההשפעות הגדולות ביותר עליו. היו שאמרו שהיה קשה לעבוד עם רורי, אבל זו תמיד הייתה הלהקה שלו והחזון שלו. הוא היה הבוס, והבוס דרש מעצמו ומסביבתו שלמות מוזיקלית.

שנים אחרי לכתו, רורי גאלאגהר נותר כמו סוד שמור היטב בין מביני עניין, שעובר מפה לאוזן. הגיטריסט הצנוע והעקשן, שהקדיש כל רגע מחייו הקצרים למוזיקה, וביקש רק דבר אחד בתמורה: שתקשיבו.

תקליט הפסקול של פרידה מהדהדת. ב-14 ביוני בשנת 1972 היה הרגע שבו חברת התקליטים קולומביה החליטה למנף את אחת הפרידות הכואבות והמתוקשרות בתולדות הפופ, והוציאה את תקליט האוסף הראשון והאולטימטיבי של הצמד סיימון וגרפונקל. התוצאה: פסקול נצחי לתקופה שלמה, ומתנת פרידה מופלאה שרק הבהירה כמה גדול היה החלל שהשאירו השניים.

התקליט לא רק מילא חלל, אלא הפך לתופעה מסחרית חסרת תקדים. הוא הגיע למעמד של 14 פעמים פלטינה (מעל 14 מיליון עותקים בארה"ב בלבד). לא רע בכלל!

רק שנתיים חלפו מאז שחרור יצירת המופת BRIDGE OVER TROUBLED WATER והפיצול המרעיש שבא בעקבותיו. המתחים בין פול סיימון, הגאון היצירתי והמנוע המוזיקלי, לבין ארט גרפונקל, בעל קול המלאך שפזל לקריירת משחק מבטיחה, הגיעו לנקודת רתיחה. בעוד סיימון כתב והלחין בלי סוף, גרפונקל היה עסוק על סט הצילומים של הסרט CATCH-22, והסדקים ביחסים הפכו לשבר של ממש. הפירוק היה עובדה מוגמרת, והמעריצים נותרו המומים ורעבים לעוד.

אל תוך הוואקום הזה שוגר "תקליט הלהיטים הגדולים של סיימון וגרפונקל", ובואו נודה על האמת – הוא היה כל מה שמעריצים יכלו לבקש. עם ארבע-עשרה פצצות נוסטלגיה שמסכמות קריירה מזהירה, כולל המנונים כמו THE SOUND OF SILENCE, MRS ROBINSON, THE BOXER וכמובן, שיר הנושא מהתקליט האחרון שלהם.

אבל רגע, חדי האוזן והזיכרון מיד שאלו את עצמם: איך ייתכן שאוסף כה מושלם עדיין מרגיש קצת חסר? איפה הקצב הממכר של A HAZY SHADE OF WINTER? מה עלה בגורלו של FAKIN' IT המתוחכם? ואיך אפשר לוותר על הסיפור הקטן והמופתי שהוא AT THE ZOO? ובכן, נראה שבמלחמת הלהיטים על החריצים המוגבלים של תקליט ויניל אחד, נפלו כמה קורבנות מפוארים. המבחר, כמה שהוא מבריק, עדיין השאיר טעם של עוד.

אחת ההחלטות המעניינות והשנויות במחלוקת הייתה סידור השירים. במקום טיול כרונולוגי שגרתי, שמציג את התפתחותו של סיימון ככותב, התקליט קופץ בזמנים ללא הרף. התוצאה? חווית האזנה מפתיעה, במיוחד בפעם הראשונה. השירים מקבלים הקשר חדש, והגיוון העצום ביצירה – מהפולק האינטימי של שנות השישים המוקדמות ועד להפקות האולפן הגרנדיוזיות של הסוף – מודגש במלוא הדרו.

כדי להפוך את החבילה למתוקה עוד יותר, ולתת גם למעריצים שכבר החזיקו בכל תקליטי האולפן סיבה לרכוש את האוסף, שולבו בו חמש גרסאות מהופעה חיה שלא נשמעו קודם לכן. השירים FOR EMILY, WHENEVER I MAY FIND HER ו-KATHY'S SONG קיבלו ביצועים עדינים ומרגשים, בעוד THE 59TH STREET BRIDGE SONG (FEELIN' GROOVY) ו-CECILIA הפכו לחגיגות קצביות ושמחות. וגם HOMEWARD BOUND בא פה בלייב. זו הייתה הברקה מסחרית ואמנותית, שהפכה את התקליט לפריט חובה. מעבר לכך, על מנת לייצר חווית האזנה רציפה לאוסף שקופץ בין אולפנים ותקופות שונות, חלק משירי האולפן באלבום קיבלו מיקסים חדשים על ידי טכנאי ההקלטות של הצמד, רוי היילי. או יה! שימו לב, הדפסות מוקדמות של התקליט מכילות את השירים MRS ROBINSON ו-CECILIA בגרסאות התקליטונים, בעוד שהדפסות מאוחרות בחרו להכיל את גרסאות השירים מהתקליטים השלמים.

מגזין המוזיקה CIRCUS התייחס בזמנו לגעגוע העצום לצמד: "המוזיקה שלהם נדירה ביכולתה להעלות תמונות של זמן ומקום. THE SOUND OF SILENCE יכול לעורר רחוב שומם וחורפי בגריניץ' וילאג', HOMEWARD BOUND משחזר אחר צהריים ברכבת. סיימון וגרפונקל מקישים על כל החוויות שלנו ולפעמים הם אפילו מציעים מידה של תקווה. האוסף הזה הוא מכה מכרעת לכל מי שחשב לחמוק מהסנטימנטליות של להיטיהם".

גם ברולינג סטון לא נשארו אדישים וכתבו: "הנה אלבום הלהיטים הגדולים ביותר שעומד בשמו - אוסף נדיב של 14 קלאסיקות סיימון וגרפונקל, החל מצלילי השקט ועד גשר מעל מים סוערים. למה לטרוח לכתוב על אנתולוגיה של חומר כל כך מוכר? במקרה זה נראה לי שסיימון וגרפונקל ראויים למחווה מיוחדת על הישגם השקט אך יוצא הדופן בסוף שנות השישים - במיוחד מכיוון שהייתה תגובה מובהקת נגדם. אולי פשוט הם הפכו פופולריים מדי, מחובקים על ידי מעמד הביניים וזכו לשבחים על ידי הניו יורקר. צר לי מעט שהעריכות באוסף זה אינן מסודרות בסדר כרונולוגי כדי שנוכל להתחקות ישירות אחר התפתחותו של פול סימון ככותב שירים. שלא כמו דילן, שביצע סדרה של שינויים סגנוניים דרמטיים, האבולוציה של סיימון הייתה עדינה, אך בטווח הארוך משמעותית כמעט באותה מידה".

באותו זמן, התקליט הרגיש כמו סוף פסוק. מתנת פרידה סופית מצמד שהיה נדמה שלעולם לא ישוב. ואז הגיעה 1975 והוכיחה שהכל אפשרי. השניים התאחדו באופן חד פעמי כדי להקליט את השיר החדש והנהדר MY LITTLE TOWN, שהופיע גם בתקליט הסולו של סיימון וגם בזה של גרפונקל. אך למרות האיחודים וההופעות שבאו לאורך השנים, כל אחד מהם בנפרד וגם שניהם יחד, הקסם המיוחד של אותן שנים ראשונות לא שב עוד.

המתופף שקיבל טלפון מג'ון לנון והפך למנוע של להקת יס. ב-14 ביוני 1949, נולד בפלטון, כפר קטן במחוז דורהאם שבאנגליה, ילד בשם אלן ווייט. איש לא שיער אז שהילד הזה יהפוך לאחד המתופפים העסוקים יותר בעולם הרוק, כזה שיד הגורל תזמן לו שיחת טלפון אחת שתשנה את חייו ותציב אותו בצמתים החשובים ביותר של ההיסטוריה המוזיקלית.

הסיפור של ווייט הוא סיפור על כישרון, ענווה, ובעיקר על להיות האיש הנכון במקום הנכון ובזמן הנכון. הוא החל לתופף בגיל 12, וכבר בגיל 13 ניגן במועדונים של לונדון כמו מקצוען ותיק. אבל הקריירה שלו המריאה באמת בשנת 1969, כשהטלפון בביתו צלצל. על הקו היה לא אחר מאשר ג'ון לנון. "הייתי בטוח שזה חבר שמנסה לעבוד עליי, אז פשוט ניתקתי", סיפר ווייט למגזין רולינג סטון שנים לאחר מכן. "לאחר מכן התקשרתי בחזרה והוא הסביר שהוא מארגן הופעה בטורונטו וצריך מתופף בדחיפות. הוא שאל אם אני פנוי ואמר שרכב יאסוף אותי למחרת בבוקר".

לפני שהספיק להגיד GIVE PEACE A CHANCE, ווייט מצא את עצמו על מטוס לטורונטו, כשלצידו יושבים אריק קלפטון עם גיטרה, קלאוס פורמן עם בס ויוקו אונו. החבורה הזאת, שכונתה פלסטיק אונו בנד, הייתה צריכה להופיע בפסטיבל הרוק'נ'רול של טורונטו כמעט ללא חזרות (חזרה אחת נערכה בין שמיים לארץ, בעת הטיסה לקנדה). "פתאום, זרקו לי לידיים את מקלות התיפוף וג'ון התחיל לספור על הבמה", שחזר ווייט, "הכל היה כמו הבזק אחד גדול".

ההופעה האנרגטית והספונטנית הרשימה את לנון עמוקות. הוא הזמין את המתופף הצעיר והמוכשר להצטרף אליו באולפן להקלטות התקליט שיהפוך לאחד החשובים והמוכרים בכל הזמנים: IMAGINE. ווייט היה אחד משלושה מתופפים בתקליט, לצד ג'ים קלטנר וג'ים גורדון, אבל דווקא הוא זכה לנגן בשיר הנושא. ולא רק לנגן, אלא גם להשפיע. "אני זוכר שבשלב מסוים, השיר התחיל עם כניסת תופים חזקה", סיפר ווייט. "ג'ון ניגן את זה כל כך יפה לבדו על הפסנתר, שהעזתי להציע: 'למה שלא תשאיר את הבית הראשון רק עם הפסנתר?' הוא חשב לרגע, הסתכל על המפיק פיל ספקטור ושאל לדעתו. הדבר הבא שאני זוכר זה שניסינו את זה ככה, וזה נשאר בהקלטה הסופית".

החוויה הזו פתחה לו דלת נוספת, הפעם לאולפן של חבר אחר מהביטלס, ג'ורג' האריסון, שהקליט את אלבום המופת המשולש שלו, ALL THINGS MUST PASS. האווירה בהקלטות הייתה כל כך פרועה ומשוחררת, עד שאין כמעט קרדיטים רשמיים. ווייט טען שניגן בשיר MY SWEET LORD, טענה שנותרה שנויה במחלוקת עד היום. "היו כל כך הרבה נגנים באולפן בכל יום, במשך שלושה שבועות", הוא תיאר, "היינו מגיעים ומחליטים במקום מי מנגן מה. ג'ורג' פשוט היה אומר, 'אחד מכם יתופף', וככה הקלטנו".

לאחר שעבד עם שניים מהביטלס וגם עם הזמר טרי ריד, הגיעה ההזדמנות הגדולה באמת. בשנת 1972, להקת הרוק המתקדם המובילה יס נפרדה מהמתופף המקורי והווירטואוז שלה, ביל ברופורד, שעזב לפתע לטובת קינג קרימזון. הבסיסט כריס סקווייר והסולן ג'ון אנדרסון ראו את ווייט מופיע עם ג'ו קוקר והתרשמו מהתיפוף העוצמתי והיציב שלו, שהיה שונה מסגנונו הג'אזי והמורכב של ברופורד. אז כשהוא קפץ לאולפן ההקלטות כדי לבקר את חברו, טכנאי ההקלטות אדי אופורד - שהקליט את היצירות של יס, הם הציעו לו את התפקיד. הבעיה היחידה? ההופעה הבאה של הלהקה הייתה שלושה ימים לאחר מכן בדאלאס, טקסס, והחומר שהיה עליו ללמוד כלל את היצירה המורכבת CLOSE TO THE EDGE במלואה! "כל סוף השבוע ישבתי והאזנתי למבוכים הסימפוניים של הלהקה", סיפר. "בדאלאס, עליתי לבמה עם יס כמעט בלי חזרה אחת". ברופורד הנחוש נאלץ לתת את אחוזי התמלוגים שלו מהתקליט CLOSE TO THE EDGE, כקנס מטעם הנהלת הלהקה על הצעד שלו, לווייט.

ווייט לא רק שרד את טבילת האש, הוא הפך לעמוד השדרה של יס. בעוד נגנים רבים באו והלכו מהלהקה לאורך העשורים, הוא נשאר קבוע, האיש שהחזיק את המבצר. גם כשבעיות בריאות הגבילו אותו בשנותיו האחרונות, הוא התעקש להצטרף לסיבובי ההופעות, גם אם זה היה רק כדי לעלות לבמה לקראת סוף המופע ולנגן כמה שירים אחרונים, לקול תשואות הקהל. "עברתי ניתוח גב לפני כמה שנים", אמר בראיון האחרון שלו, "אני משתפר בהתמדה ומרגיש טוב יותר מיום ליום".

הופעתו האחרונה עם הלהקה התקיימה ב-28 ביולי 2019 בקליפורניה. בהדרן של אותו ערב, הקריירה המפוארת שלו נסגרה במעגל מושלם: הלהקה ניגנה גרסת כיסוי לשיר IMAGINE, אותו השיר שאת הקלטתו המקורית עזר לעצב. במאי 2022, הלך אלן ווייט לעולמו.

אלן ווייט גם חתם בעותק הספר הראשון שלי, "רוק מסביב לשעון" (תודה רבה לגלי אמריליו):

גלגלי האש שמסתובבים עם קצפת. ב-14 ביוני בשנת 1968 באמריקה יצא אלבום כפול ושאפתני בשם WHEELS OF FIRE של להקת CREAM. אנגליה נאלצה לחכות עד ה-9 באוגוסט כדי לקבל את זה. אבל מאחורי יצירת המופת הזו, שהפכה לאלבום הכפול הראשון בהיסטוריה שהגיע למעמד פלטינה, הסתתרה סאגה של גאונות, אגו מתפוצץ, מלחמות עולם באולפן וסוף ידוע מראש. בואו נסובב את גלגלי האש לאחור.

אוקי, זהו באמת התקליט האחרון של להקת קרים, הרי כל השאר היו רק תקליטי מזכרות והוצאות ארכיון. והרעיון מאחוריו היה להציג את ההרכב במלוא הדרו מבחינת כוחו האמנותי והאינסטרומנטלי, והאם זה עובד או לא, אני לא ממש בטוח. תלוי באיזה צד אתם. הרי האלבום הזה יצא בכמה צורות - כאלבום כפול או כשני אלבומים נפרדים - אחד עם קטעי האולפן ואחר עם קטעי ההופעה החיה ועם שתי עטיפות שונות. בכל מקרה, הצבע האפור מייצג כנראה את מצבה של הלהקה באותו זמן. הם היו עייפים מסיבובי הופעות אינסופיים, עייפים אחד מהשני ומאוכזבים מכך שמתייחסים אליהם כאל ספקי מוצר במקום נשמות יצירתיות. הדבר הזה למעשה מוצדק לחלוטין, שכן המנהל רוברט סטיגווד ואנשי חברת התקליטים חלבו אותם ללא רחמים.

להקת CREAM, השלישייה הווירטואוזית שכללה את הגיטריסט אריק קלפטון, הבסיסט והזמר ג'ק ברוס והמתופף ג'ינג'ר בייקר, שחררה את אלבומה השלישי והרעיון היה מהפכני לשעתו: תקליט אחד של חומר אולפני חדשני, ותקליט שני שכולו הקלטות חיות מהופעות מחשמלות באולמות הפילמור ווסט והווינטרלנד בסן פרנסיסקו. הפרויקט היה קפיצת מדרגה אמנותית כשהוא נפתח בפיצוץ: השיר WHITE ROOM, שהפך מיד ללהיט ענק והגיע למקום השישי במצעד האמריקאי, נולד מתוך רעיון של ג'ק ברוס. הוא לקח מהלך אקורדים ששימש אותו בשיר מהאלבום הקודם, TALES OF BRAVE ULYSSES, ונתן אותו לשותפו לכתיבה, המשורר פיט בראון, שחיבר את המילים הסוריאליסטיות. ג'ינג'ר בייקר, מצדו, תרם את הפתיחה הקצבית הבלתי נשכחת במשקל 5/4, שהעניקה לשיר את תחושת המתח הייחודית שלו. שנים אחר כך, בייקר הביע תרעומת על כך שמעולם לא קיבל קרדיט הלחנה על תרומתו המכרעת. עדיין - מהפתיחה הדרמטית והכוחנית, דרך השימוש החלוצי של אריק קלפטון בפדאל הווא-ווא ועד לשירה העוצמתית של ג'ק ברוס – מדובר בלא פחות מיצירת מופת שעיצבה את הסאונד של הרוק.

אבל לא כולם חשבו שמדובר ביצירת מופת. כשברוס הציע בהתלהבות לשחרר את השיר כסינגל, הבוס הגדול של חברת התקליטים אטלנטיק, אהמט ארטגון, ביטל אותו בזלזול. ארטגון, שראה ב-CREAM בעיקר את להקתו של קלפטון עם שני נגני ליווי, טען שברוס כתב "שיר פסיכדלי מקושקש וחסר טעם" והשפיל אותו בפני הנוכחים. זו לא הייתה הפעם הראשונה; תקריות דומות קרו גם בהקלטות האלבום הקודם DISRAELI GEARS. בסופו של דבר, השיר אכן יצא כסינגל והפך להמנון הגדול ביותר של הלהקה. האירוניה? קלפטון אימץ את השיר להופעות הסולו שלו לאורך השנים, מה שהרתיח את ברוס שוב ושוב, בטענה שזהו "השיר שלו".

האווירה באולפן הייתה טעונה לא פחות. במהלך העבודה על קאבר לבלוז הקלאסי BORN UNDER A BAD SIGN, ג'ק ברוס התקשה במיוחד עם השירה, מכיוון שהקצב של קו השירה היה שונה לחלוטין מקו הבס המורכב שניגן במקביל. באופן תמוה, קלפטון, הבלוזיסט הטהור של החבורה, כלל לא שר את הקטע. בשלב מסוים אפילו הוספו כלי נשיפה להקלטה, אך הרעיון נגנז והם הורדו במיקס הסופי.

המאבקים לא פסקו. ג'ינג'ר בייקר דרש בתוקף ששיר פרי עטו ייכלל באלבום, קטע מוזר בשם PRESSED RAT AND WARHOG, ושהוא גם יופיע כצד ב' לסינגל שלא נכנס לאלבום, ANYONE FOR TENNIS. הוויכוחים היו קשים, אך בייקר ניצח. האם זה היה שווה את זה? לדעתי לא. זה נשמע כמו קטע למילוי מקום. יש בו מילים מטופשות מדוברות בסגנון של השיר שלו, BLUE CONDITION, מהתקליט הקודם, אך זה הרבה פחות משעשע. עניין של טעם. אני לא אוב את זה. נכון, אלבום כפול דורש חומר רב, ונדמה שלעיתים השלישייה מתחה את גבולות היצירתיות שלה אל עבר המופרך עם השיר הזה. כקוריוז היסטורי זה אולי משעשע. אולי כצד ב' של תקליטון. אבל כרצועה באלבום שאמור להיות חוד החנית של הרוק? – זה מרגיש כמו מילוי מקום תמוה שקוטע את הרצף.

ומה לגבי אותו סינגל על הטניס? קלפטון הוא שנלחם בכל כוחו כדי שהשיר הזה ייצא, עד כדי כך שבמהלך אחד הוויכוחים הקשים הוא פשוט פרץ בבכי מרוב תסכול. בסופו של דבר, השיר יצא על תקליטון ונכלל בפסקול של מערבון בשם THE SAVAGE SEVEN. עם זאת, השיר לא נחל הצלחה.

ואם זה לא מספיק, בין ההקלטות מצאה הלהקה זמן להקליט ג'ינגל פרסומי לבירה בשם FALSTAFF. הסיבה? בנו של בעלי המבשלה היה מעריץ של הלהקה. ג'ק ברוס סיפר מאוחר יותר שלבירה היה "טעם של פיפי". ככל שההקלטות נמשכו, המתח בין השלושה גאה. בשלב מסוים, ברוס הפך כה דומיננטי עד שבשיר AS YOU SAID, קלפטון פשוט לא ניגן. "אתה יכול לנגן בכל הכלים בעצמך אם אתה רוצה", הטיח קלפטון בבסיסט. ואכן, ברוס ניגן בשיר זה גם בגיטרה אקוסטית (בכיוון מיתרים מיוחד בהשראת ריצ'י הייבנס) וגם בצ'לו, בעוד בייקר מלווה אותו בתופים.

השיר PASSING THE TIME הורכב משני שירים. הראשון הוא אכן PASSING THE TIME שמתחבר לקטע שנקרא SCATTERFARAGUS. לפני שנים יצאה גרסת DCC GOLD CD של האלבום עם השיר הספציפי הזה בגרסה ארוכה ב-67 שניות ממה שנמצא בהוצאות האחרות. מה שהופך את ההוצאה הזו למיוחדת במינה.

עם סיום הסשנים האולפניים טס ג'ינג'ר בייקר מיד בחזרה לביתו. קלפטון נשאר לבצע הקלטות תפקידי נגינה אחרונות על השירים POLITICIAN עם הבלוז-רוק המושחז שלו ו- DESERTED CITIES OF THE HEART המענג. בסוף, סיים ברוס את המיקסים של האלבום ביחד עם המפיק פליקס פאפאלארדי.

במקביל להקלטות האולפן, הוחלט להקליט מספר הופעות חיות כדי לשחרר אלבום הופעה נפרד בעתיד. הטכנאי טום דאוד הובא עם ניידת הקלטות משוכללת כדי לתעד את הלהקה בפעולה. אלא שהעוצמה של CREAM על הבמה הייתה כל כך אדירה, שהסאונד "דימם" בין הערוצים והפך את ההפרדה ביניהם למשימה כמעט בלתי אפשרית. באחת ההופעות האלה, פרץ ריב קולני בין מנהל הלהקה, רוברט סטיגווד, לבין מנהל אולם ההופעות ווינטרלנד, ביל גרהאם. גרהאם סירב לתת לסטיגווד כרטיסי חינם למשפחתו, והוויכוח הסתיים בכך שגרהאם הרים את סטיגווד והעיף אותו פיזית מהמקום, מול עיניהם המשתאות של חברי הלהקה.

מתוך ההקלטות החיות הללו הגיע אחד מרגעי השיא של קלפטון: הביצוע ל-CROSSROADS של אמן הבלוז רוברט ג'ונסון (למעשה, שילוב של שניים משיריו). הסולו של קלפטון בקטע זה, שנוגן על גיטרת הגיבסון SG הצבעונית והמפורסמת שלו שנצבעה על ידי חבורת אמנים שנקראה THE FOOL, נחשב עד היום לאחד הגדולים בהיסטוריה של הרוק. באופן אירוני, קלפטון עצמו נהג לבטל את הביצוע הזה בטענה שהלהקה פישלה במעבר מסוים באמצע הסולו שלו. בצד החיובי, ממש לא מפריע לי לשים את תקליט ההופעה החיה הזה אם אני רוצה קצת מוזיקת רקע טובה. הבעיה מתחילה כשהאלתור, שהיה סימן ההיכר של התקופה, הופך למטרה בפני עצמה במקום לאמצעי שמשרת את השיר. השיר SPOONFUL נמתח על פני יותר מ-16 דקות. יש משהו יפהפה בחופש האמנותי של "פאוואר טריו" שמרשה לעצמו לצאת למסע מוזיקלי, אבל איפשהו סביב הדקה העשירית, התחושה היא שהשיר איבד את המצפן שלו. הנגינה הופכת לסדרה של סולואים ארוכים מדי שחוזרים על עצמם ומאבדים את הלחן והמתח המקורי. זה מדליק כשאתה בהופעה עם החבר'ה - אבל לשמוע את זה באופן מרוכז לבד בסלון או בחדר עם אוזניות? המממ...

וזה עוד לפני שהגענו לסולו התופים של למעלה מרבע שעה. אני רוחש הערכה עצומה ליכולות הטכניות הפנומנליות של ג'ינג'ר בייקר ולסאונד הפראי של מערכת התופים שלו. עם זאת, קשה לי שלא להרגיש שבקטע TOAD מדובר במפגן ראווה מתיש. זהו רגע שבו האגו של הנגן על הבמה גובר על חוויית ההאזנה שלי כמאזין בבית. אז בסופו של יום, אולי אי אפשר להפריד את הגאונות מן ההגזמה ההיסטורית. זה אלבום מובהק של תקופתו – עידן שבו חברות התקליטים העניקו ללהקות ענק חופש מוחלט, והאמנים עצמם רצו לבדוק עד לאן אפשר למתוח את החבל לפני שהוא נקרע. וזו בדיוק הסיבה שאני אוהב אותו רק למחצה, אבל זו גם בדיוק הסיבה שאני ממשיך לחזור אליו ולנתח אותו. החצי שאני אוהב מזכיר לי למה קרים הייתה, ועודנה, אחת הלהקות החשובות ביותר בהתפתחות של הרוק הקלאסי והפרוגרסיבי. החצי שאני פחות אוהב מזכיר לי שהם היו, בסופו של דבר, שלושה מוזיקאים מוכשרים בטירוף שחלקו חדר, במה, והרבה מאוד יומרות. זה פסקול היסטורי חשוף של להקה בוערת, שמכיל בתוכו פגמים אנושיים, אילתורים מתישים, וכמה שירים נצחיים שלעולם לא יפסיקו להלהיב אותי.

האלבום WHEELS OF FIRE היה הצלחה מסחרית פנומנלית. הוא הגיע למקום הראשון במצעד האמריקאי ולמקום השלישי בבריטניה, והפך את הלהקה לכוכבי על. אך ככל שההצלחה גדלה, כך גם הסדקים הפנימיים. במגזין הרולינג סטון נכתב בביקורת: "הלהקה טובה במספר דברים; למרבה הצער, כתיבת שירים והקלטות אינם ביניהם. עם זאת, הם נגנים פנטסטיים... וההקלטה האחרונה שלהם מוכיחה את כל זה".

ההחלטה על הפירוק התקבלה סופית בסוף מרץ 1968, בדיוק ביום הולדתו ה-23 של קלפטון. הלהקה שהתה בדאלאס, טקסס, והיחסים בין ברוס לבייקר הגיעו לנקודת רתיחה של אלימות פיזית. קלפטון, שתמיד שימש כמגשר בין שני הניצים, פשוט נשבר. השנאה בין בייקר לברוס הייתה עתיקת יומין, עוד מהתקופה שניגנו יחד בהרכבו של גרהאם בונד. באחת הפעמים, בייקר אף שלף סכין ואיים לדקור את ברוס על הבמה לאחר שהעז להעיר לו על תיפופו.

למרות ההחלטה להתפרק, הלהקה הייתה מחויבת לסיבוב הופעות שלם. המתח לא פסק. באונטריו, קנדה, ג'ק ברוס קיבל התקף זעם כשראה את מערכת ההגברה המקומית, טען שהיא "מתחת לכל ביקורת", ניגן את ההופעה ומיד רץ לשדה התעופה כדי לטוס הביתה. מפיק הסיבוב הצליח לשכנע אותו להישאר ברגע האחרון. מנהל הלהקה הבין שדרושה חופשה דחופה לחברים ולפיכך בוטלו שאר התאריכים והלהקה חזרה ללונדון. במהלך החופשה התעדכן קלפטון בדברים שקורים לקולגות שלו. בין השאר הוא קפץ לבקר את ג'ון מאייאל, עמו ניגן לפני הקמת CREAM. מאייאל השמיע לו את אלבומו החדש שנקרא BARE WIRES. קלפטון התרשם מאד לטובה מהעיבודים המתקדמים שבתקליט. כמו כן הוא התעניין במה שקורה עם סטיב ווינווד ולהקת טראפיק.

אך הקש ששבר את גב הגיטריסט הגיע ב-11 במאי 1968. קלפטון ישב במסעדה וקרא כתבה ישנה על הלהקה ברולינג סטון. בכתבה, חברי הלהקה פיארו את עצמם ואת נגינתם. לצד הכתבה, הופיעה ביקורת קטלנית מהופעה עדכנית, שנכתבה על ידי מבקר צעיר בשם ג'ון לנדאו (שלימים יהפוך למנהלו של ברוס ספרינגסטין). לנדאו כינה את קלפטון "מאסטר הקלישאות של הבלוז בארבעים השנים האחרונות" וביקר גם את תיפופו "הקלישאתי" של בייקר. השילוב של הראיונות היהירים עם הביקורת הארסית היה יותר מדי עבור קלפטון. הוא פשוט התעלף על רצפת המסעדה. כשהתעורר, "אלוהי הגיטרה" הבין שהוא לא רוצה יותר להיות במרכז, לא רוצה יותר את הזרקורים, את הלחץ ואת המלחמות. באותו רגע, הוא ידע בוודאות שדרכה של CREAM הגיעה לסופה.

בספטמבר 1968, מיד לאחר צאת האלבום בבריטניה, פרסם עיתון המוזיקה ביט אינסטרומנטל במילים נבואיות: "הנה זה, חברים. נשימתה האחרונה של להקת CREAM. זה האלבום הכי ניסיוני ורגשי ששמעתם מהם אי פעם, עם שילוב של כנות ותעוזה מדהימות. תיקנו את האלבום או שתחיו בעצב לכל ימי חייכם". הם צדקו.

פרפר הברזל שהפך למפלצת רוק. ב-14 ביוני בשנת 1968 יצא תקליט אחד שינה את כללי המשחק ברוק'נ'רול והכניס את המילה HEAVY למילון של כל חובב מוזיקה. בואו נתעופף!

אם נשפוט לפי התקליט הספציפי והמרתק הזה, קל מאוד להבין מדוע הלהקה הזו נחשבת לעיתים קרובות לאב הרוחני והמייסד של ז'אנר ההבי מטאל. באופן מפתיע, זה ממש לא קשור לעובדה שהם מספקים ערימות של ריפים כבדים או משלחים לאוויר סולואים מבולגנים וצורמניים וכל הדברים מהסוג הזה. זה אפילו לא קשור לסאונד המאיים שלהם, שהוא בדרך כלל סימן ההיכר המובהק של רוב להקות המטאל, מכיוון שהתקליט הזה בכלל לא מאיים בשום צורה. הוא לגמרי טריפי ומעופף, כן, אבל בהחלט לא מאיים.

עם זאת, יש משהו בטון הנגינה של הגיטרה שמבדיל אותו באופן מיידי מכל להקה שבאה לפניו, ומקשר אותו כמעט לכל להקת הבי מטאל בודדת שבאה אחריו. ומה שהפך את התקליט הזה לרעידת אדמה מוזיקלית לא היה רק הצליל החדש, אלא צד ב' כולו. בעוד שלהקות אחרות הציעו שירים קצרים, "פרפר הברזל" הקדישו את כל הצד ליצירה אחת מהפנטת באורך כ-17 דקות, שהושמעה במלואה, נון-סטופ, בתחנות רדיו אמיצות ברחבי ארצות הברית. זה ג'אם סשן פסיכדלי ומטאלי מגניב ביותר שנפתח עם פירוקי אקורד A מינור מידיו של אינגל, מכת תוף אחד והעסק מתחיל להתגלגל עם הריף החריף הזה שמנוגן על ידי הבס. אחרי סיבוב אחד מצטרפת הגיטרה החורקת להפליא והגרוב החשוב הזה מקבל נפח שנמשך ונמשך ולא מעייף. ובתוך היצירה הזו הסתתר גם סולו תופים ארוך שהפך לשיעור חובה לכל מתופף מתחיל. למה? כי זה סולו תופים לא מתלהם, לא שחצני, לא מיותר - זה סולו שאשכרה אפשר לרקוד לכל אורכו. זה ממש כמו קצב שבטי שכזה.

מאחורי מכונת הרוק המשומנת הזו עמדו ארבעה חברים: דאג אינגל באורגן, בשירה ובכתיבה; הגיטריסט הצעיר והמבטיח אריק בראן; הבסיסט לי דורמן; והאיש שמאחורי התופים, רון בושי. את שם הלהקה, "פרפר הברזל", הגה אינגל כניסיון לשלב בין שני קצוות שהוא הרגיש שהגדירו את המוזיקה שלהם: הכבדות והעוצמה של הברזל, לצד הקלילות והיופי של הפרפר. זה היה ברור, לא? החבר'ה אפילו לא מתקרבים לרמה מקצועית כמובן, אבל בדרך מסוימת, חוסר השלמות הזה הופך את החוויה עבורי להרבה יותר מהנה ונגישה. הייתי מעדיף בהרבה להאזין לחומר הזה מאשר לעיבוד בן שש עשרה דקות לשיר SPOONFUL של להקת CREAM.

אז הלהקה, שהתגבשה בסן דייגו, קליפורניה, בשנת 1966, צברה ניסיון על הבמות במשך כשנה לפני שחתמה על חוזה נחשק עם חברת התקליטים אטלנטיק בשנת 1967. החברים לא בזבזו זמן, ותקליט הבכורה שלהם, שנקרא בפשטות HEAVY, רמז על הבאות ובילה כמעט שנה שלמה במצעד התקליטים האמריקאי. אין ספק שההופעות המשותפות שלהם עם ענקי התקופה כמו הדלתות וג'פרסון איירפליין עזרו להם להיחשף לקהל שהיה צמא בדיוק לסאונד המחוספס והפסיכדלי שלהם.

אך ההרכב בתקליט הראשון היה שונה. שלושה חברים עזבו, ופינו את מקומם לדורמן ולבראן. התקליט HEAVY, שהופק על ידי צ'ארלי גרין ובריאן סטון (המפיקים של להקת בופאלו ספרינגפילד), הוא פנינה נסתרת שראויה להאזנה. הוא מכיל את כל סימני ההיכר של הלהקה: קולות מכשפים, אורגן בעל צליל גותי, גיטרות מתכתיות ותופים רועמים.

אבל חברת אטלנטיק, שזיהתה את הפוטנציאל, לחצה על הלהקה להוציא חומר חדש במהירות. הבעיה הייתה שללהקה היה רק צד אחד מוכן לתקליט, עם השירים הקצרים שיהפכו לצד א'. אז ב-27 במאי 1968 נקבע להם סשן הקלטות באולפני ULTRASONIC בלונג איילנד, ניו יורק. כשהגיעו הפרפרים לאולפן היה זה טכנאי ההקלטה, דון קאסל, שביקש מהם לנגן משהו קטן כדי שיוכל לבדוק את הסאונד ולכוון את המיקרופונים בזמן שהם מחכים לבואו של המפיק ג'ים הילטון. הלהקה, שרצתה להתחמם, החלה לנגן את היצירה החדשה והארוכה שלה, שכבר נוסתה בהופעות. נטען מאז שמה שהחברים לא ידעו, זה שקאסל לא רק בדק את הסאונד, הוא לחץ על כפתור ההקלטה והחברים פשוט ניגנו להנאתם, בטוחים שמדובר בחזרה בלבד. למזלם, ולמזלנו, הם לא עצרו לרגע ונתנו את הביצוע של חייהם. האם זה באמת היה כך? שהחבר'ה פשוט ניגנו את זה כך באולפן מבלי לדעת שמקליטים אותם? האמת? אני בספק - אבל זה טוב לסיפור.

והסיפור ממשיך... כשהם סיימו, קאסל קרא להם בהתלהבות לחדר הבקרה. הם, מצידם, לא הבינו על מה המהומה, מבחינתם זה היה עוד ג'אם. אך אז הוא החזיר את סליל ההקלטה אחורה והשמיע להם את מה שקרה שם. הסאונד היה כל כך חי, כל כך עוצמתי וכל כך נכון, שהוחלט במקום שההקלטה הזו, הטייק הראשון והמקרי הזה, תהיה הגרסה שתופיע בתקליט. נערכו כמה תיקונים קלים בה והקלטה מחדש של ערוצי השירה וחלק מהגיטרות, אבל הבסיס, אותן 17 דקות של קסם, נשאר בדיוק כפי שנוגן באותו הרגע. סוף הסיפור.

והסיפור מאחורי השם? הוא משעשע לא פחות. במקור, דאג אינגל הלחין את IN A GADDA DA VIDA כבלדת קאנטרי קצרה של דקה ועשרים. הייתם מאמינים? כשהוא הציג את השיר ללהקה, הם התחילו לעבוד עליו בחזרות והפכו אותו מיצירה עדינה למפלצת הרוק המוכרת. השם המקורי היה בכלל IN THE GARDEN OF EDEN (בגן העדן). באחד הימים, אינגל, שהיה שיכור למדי לאחר ששתה בקבוק יין שלם, ניסה להדגים את השיר לחברים. במקום לשיר את המילים המקוריות, הוא פשוט מלמל אותן בגמגום כבד. המתופף, רון בושי, שהקשיב לו דרך אוזניות, רשם על דף את מה שהוא שמע: "אין-א-גדה-דה-וידה". השם המוזר והמסתורי הזה נדבק, והפך לא רק לשם היצירה, אלא כאמור לשם התקליט כולו.

וסולו התופים של בושי, למרות שנשמע פשוט יחסית, הוא מופת של דיוק וגישה מוזיקלית. הוא לא ניסה להרשים בווירטואוזיות טכנית, אלא בנה מתח ושמר על גרוב שבטי, כמעט היפנוטי, שגרם לאנשים לרצות למחוא כפיים ולרקוד. זהו סולו של מתופף עם נשמה, ששם את המוזיקה לפני האגו.

וכדי להתאים את המפלצת לרדיו, שוחררה גרסה מקוצרת של כשלוש דקות כסינגל, וזו זינקה למקום ה-30 במצעד האמריקני. ההצלחה של הסינגל גרמה לקהל לרוץ לקנות את התקליט המלא, שנמכר בארבעה מיליון עותקים בארצות הברית לבדה. IN A GADDA DA VIDA הפך לתקליט הנמכר ביותר בקטלוג של חברת אטלנטיק, עד שבשנת 1971 הגיעה להקת לד זפלין ושברה את השיא עם התקליט הרביעי שלה.

אך כצפוי, לא כולם התרשמו. מבקר המוזיקה של עיתון הרולינג סטון פרסם ב-23 בנובמבר 1968 ביקורת רעה במיוחד: "התקליט הראשון של הלהקה הזו נקרא HEAVY והוא היה שבלוני בהתאם. קיוויתי מאד שהתקליט השני יהיה שונה. השמועות בנוגע לצליל הלהקה טענו שהצליל הכבד הוחלף ב'צליל מסתורי'. זאת בשל תחלופת חלק מחבריה. לצערי, אין הדבר כך. הצליל הוא אותו צליל. הלהקה יודעת שיש לה פה צליל ששווה כסף והיא לא תוותר עליו בקלות. דאג אינגל, האורגניסט, מספר כי מקור ההשראה למוסיקה שלהם הוא הם עצמם - וזה בהחלט נראה בשטח. אפשר וכדאי להאשים את האיש הזה, שכן הוא המנהל המוסיקלי של הלהקה. סגנון השירה שלו הוא הסטרילי והכי פחות גמיש ששמעתי אי פעם מזמר בלהקת רוק. הגיטריסט שלהם, שחברת התקליטים מתפארת בעובדה שהוא צעיר מאד, ראוי לקבל מדליה על כמות הצלילים הסתמיים שהצליח להפיק מהגיטרה שלו. המתופף, רון בושי, הוא המוכשר היחיד בחבורה. זאת למרות שהסולו שלו וכל היצירה שבה זה נמצא משעממת אותי למוות. היצירה הזו מגוחכת להפליא באורכה וסתמיותה. לסיכום - הלהקה הזו היא מסוג ג' בעוד היא מנסה להראות לעולם שהיא מהליגה הגבוהה. זה רק עניין של זמן עד שהלהקה הזו תעוף כפרפר לאוויר ותישכח".

ובכן, שנים אחרי כן אפשר לומר בבטחה: המבקר אולי שכח את הלהקה, אבל ההיסטוריה, ובמיוחד אותן 17 דקות, בהחלט לא. וכשאני שומע את דאג אינגל צועק בקול ARE YOU HAPPY - בסוף הצד הראשון - תהיו בטוחים שאני שמח. מאד. אפילו מאושר!

מודעות הופעה - 14 ביוני בשנת 1970:

רינגו מגיע! רינגו מגיע! ב-14 ביוני בשנת 1964 הגיע מתופף הביטלס, רינגו סטאר, לסידני, אוסטרליה, שם שהו שאר הביטלס, שהיו כבר בעיצומו של סיבוב הופעות עם המתופף המחליף, ג'ימי ניקול. רינגו הגיע לסידני כדי להמשיך את הסיבוב, אחרי שהתאושש מניתוח שעבר.

זאת לאחר טיסה ארוכה מנמל התעופה של לונדון דרך סן פרנסיסקו. הוא בילה פחות משעתיים בעיר לפני שתפס טיסת המשך למלבורן, שם התאחד עם הביטלס האחרים. בשדה התעופה נערכה מסיבת עיתונאים לכתבים שנאספו. בריאן אפשטיין, מנהל הביטלס, נכח גם הוא.

ש: רינגו, ברוך הבא לאוסטרליה. איך אתה מרגיש עם היותך כאן?

רינגו: הו, זה נהדר. זה כיף, אתה יודע. אני שמח שיצאתי מהמטוס הזה.

ש: כמה זמן אתה במטוס?

רינגו: שלושים וארבע שעות.

ש: איך הגרון שלך עכשיו כששמו אותך בבית חולים וגרמו לך להחמיץ את תחילת הסיבוב באוסטרליה?

רינגו: הגרון בסדר עכשיו, אתה יודע. הכל בסדר. זה בסדר. רק צריך לקחת את זה בקלות כמה ימים ואז נחזור לשגרה.

ש: אתה עדיין מסוגל לחבוט בתופים?

רינגו: אה כן. בהחלט.

ש: אתה מצפה להצטרף אל הביטלס אחר הצהריים?

רינגו: כן, לא יכול לחכות. כי, אתה יודע, אנחנו ביחד, אתה יודע, כבר 90 שנה. במשך כל כך הרבה זמן, אני לא יודע. זה מצחיק להיות בלעדיהם. כי גם אם, אתה יודע, כשאנחנו לא מנגנים, אם אנחנו יוצאים, לפחות שניים מאיתנו יוצאים ביחד ככלל. אז זה קצת מצחיק להיות לבד.

ש: מה אתה הכי מצפה לראות באוסטרליה?

רינגו: אני לא יודע. הכל באופן כללי, אתה יודע. אשמח לראות קנגורו, אני מניח.

ש: הנה בריאן בא אליך. בריאן, אתה יכול לספר לנו מתי פגשת לראשונה את הביטלס?

בריאן אפשטיין: אה, 1961. אוקטובר, אני חושב. (זה היה ב-9 בנובמבר 1961 - נ.ר)

ש: והיכן ראית אותם?

בריאן: במועדון הקאברן בליברפול.

ש: ומה חשבת כשראית אותם לראשונה?

רינגו: המון זבל, זה מה שאמרת לי.

ש: ומה היה הצעד הבא משם?

בריאן: ובכן, אז הכרנו אחד את השני ובסופו של דבר פיתחנו קצת רעיון של ניהול. (לרינגו) רואה?

רינגו: אני יודע. הייתי בחוץ באותו זמן, אתה מבין, הצטרפתי מאוחר יותר... אחרי בריאן.

ש: בכל עת הייתה לך הרגשה שאתה עלול להגיע לשיא ההצלחה המסחררת הזה שאתה...

בריאן: לא. ובכן, אני לא יודע לגבי הגובה המסוחרר, אבל תמיד חשבתי שהם הולכים להיות די גדולים. גדולים מאוד.

ש: מה הבעיה הכי קשה שאתה נתקל בניסיון לנהל את הביטלס?

בריאן: אני חושב שלטייל ולהסתובב בעולם ולארגן סידורים להסתובב זה הדבר הכי קשה, כי אתה לא יודע מה הולך לקרות.

ש: ובנושא הכסף, איך אתה הולך לממן את דמי הכיס השבועיים שלהם? מה קורה בקשר לזה?

בריאן: הם מקבלים, אתה יודע, מה שהם רוצים מהרווחים שלהם, והרווחים שלהם נכנסים לחברה שלהם.

ש: ורינגו, האם אתה מתגעגע למשהו עכשיו בהיותך ביטל, או שאתה חושב שיש לך הכל עכשיו?

רינגו: אממ, לא. אני לא מתגעגע לשום דבר, אתה יודע. ובכן, אני לא זוכר. פשוט כיף לי. זה כיף, אתה יודע.

ש: אתמול באדלייד, השלושה דיברו על מה שהם הולכים לעשות כשהם לא היו הביטלס. והם אמרו שאתה הולך לפתוח רשת של מספרות לנשים. האם זה נכון?

רינגו: כן. ובכן, חשבתי על זה לפני כמה חודשים, אתה יודע, אז אני עדיין חושב על זה.

ומה יהיה עם ג'ימי ניקול, המתופף המחליף, אחרי שרינגו יחליף אותו שם, באוסטרליה? ובכן, הסיפור ממש עצוב והוא נמצא, עם פרטי מידע רבים, בספר על הביטלס שכתבתי, "ביטלמאניה!"

דם יזע וסיבוב הופעות בלתי נשכח. ב-14 ביוני בשנת 1970 יצאה להקת דם, יזע ודמעות לסיבוב הופעות במזרח אירופה. זו הייתה להקת הרוק הראשונה שהגיעה לארצות הבאות (לפי הסדר) - יוגוסלביה, רומניה ופולין. מה היה לגיטריסט הלהקה, סטיב כץ, לספר על הסיבוב בספרו? בואו נגלה...

סטיב כץ: "הזמר שלנו, דייוויד קלייטון-תומס, אזרח קנדה, בילה זמן מה בכלא אונטריו. אני לא זוכר למה דיוויד נעצר (לעולם לא שמעתי את הגרסה הנכונה, בכל מקרה), אבל הוויזה שלו עמדה לפוג, ומשרד המשפטים רצה לנצל את המצב. זה היה חשוב מאוד באותה תקופה למחלקת המדינה למצוא להקת רוק שתוכל לייצג את אמריקה בחו"ל, ואני לא מתכוון ללהקה פרועה אלא אחת הלהקות השמרניות היקרות של אז.

ובכן, בהחלט לא קפצנו על המציאה. זאת עד שאיזה גאון במשרד המשפטים איים על גירוש של דייויד מהמדינה אלא אם נעשה טובה קטנה למחלקת המדינה - ואם זה נשמע כמו סחיטה, זה בדיוק מה שזה היה. זה היה או לעשות סיבוב הופעות עבור משרד החוץ או לאבד את הסולן שלנו. בדיעבד, עם האופי של דייויד, היינו צריכים לחשוב על זה קצת יותר, אבל נשארנו עם דיוויד וחתמנו על סיבוב הופעות במזרח אירופה.

המדינות בהן היינו אמורים לבקר היו צ'כוסלובקיה, יוגוסלביה, רומניה ופולין - בסדר הזה. צ'כוסלובקיה הוצאה מהרשימה ברגע האחרון בגלל התפרעות סטודנטים שהתרחשה שם. הועמד לרשותנו מטוס והסיבוב היה אמור להיות מצולם לספיישל בפריים טיים של ABC. הצילומים התחילו בקבלת פנים בוושינגטון, שעשה סגן שר החוץ, אליוט ריצ'רדסון. במחאה נגד המלחמה וממשל ניקסון, לא השתתפתי בזה.

הסיבות ליציאה שלנו לסיבוב הזה נשמרו בסוד, והתסכול שלי גבר. עשיתי ראיון לניו יורק פוסט, אז צהובון ליברלי של העיר ניו יורק, שבו אמרתי שמחלקת המדינה צריכה לבטל את זה ולתת את הכסף שזה יעלה לתנועת הפנתרים השחורים. ברור שזה לא התאים להרבה אנשים לקרוא את זה. אני מסתכל אחורה על הריאיון ההוא היום בצחוק על מה שאמרתי כשרציתי באמת להגיד לעולם שאנחנו נסחטנו על ידי ממשל ניקסון המזוין.

לילה לפני החלק הראשון של המסע שלנו, לקראת יציאה ליוגוסלביה, דיוויד קיבל תביעת אבהות על ידי חברתו לשעבר, פאטי. דיוויד לא ידע אז שהפאטי שלו הייתה למעשה החברה לשעבר של כולם. הוא נעצר, החמיץ את הטיסה, עוכב על ידי ההנהלה, והצטרף אלינו יום או יומיים מאוחר יותר. הוא גם קיבל כך פרסום בצהובונים בניו יורק, אבל זה היה מביך.

מעולם לא הייתי באירופה, וזאגרב הייתה דרך מצוינת להתחיל. הרגשתי כאילו הייתי במכונת זמן, בדרכי לשנות הארבעים. יוגוסלביה, תחת שלטונו של טיטו, עדיין הייתה עצמאית במידה מסוימת, אבל

זה בהחלט לא שיפר את האוכל שם. היינו צריכים להופיע באצטדיון פתוח וכשהגענו לבדיקת הסאונד, גילינו

שהזרמים החשמליים לא היו אמינים לחלוטין. האורגן שלנו לא היה מכוון, בגל זה, ולכן כיוונתי את הגיטרה שלי לפיו. עם זאת, לא יכולתי לנגן במפוחיות שלי בסולמות החדשים.

התחנה הבאה שלנו הייתה רומניה, שם האוכל היה גרוע פי שניים ממה שהיה לנו ביוגוסלביה. שנות ה-40 הפכו לשנות ה-30, והכל היה בשחור לבן, כמו הדפס רע של סרט ישן. הוקצו לנו מדריכים ממשלתיים שניסו להחזיק אותנו במלון תוך הרחקתנו מאנשים רגילים. אבל לא היו שם תיירים, פשוט שוטרים בלבוש אזרחי שעקבו אחרינו לכל מקום. בבוקרשט, כל החנויות המועטות שהיו קיימות היו ריקות. המקום היה מיזוג מדכא של בנייני ממשלה, רחובות ריקים ודיור ציבורי רעוע. נהגי אוטובוס ניגשו אלינו במסעדה במלון ונכנסו פנימה

כשהם מתחננים בלחישה שנשלח להם אלבומי לד זפלין בעטיפות נייר חומות כשנגיע הביתה".

גם לזמר הלהקה, דייויד קלייטון תומאס, היה מה לספר על זה בספרו: "סיבוב ההופעות במזרח אירופה היה בו-זמנית נשגב ומגוחך, מרומם רוח ומבעית. ביוגוסלביה המעריצים קיבלו את פנינו בסימני שלום ועם דמעות בעיניים. הם היו כל כך אסירי תודה על כך שהיינו שם. המוזיקה שלנו כבר חדרה את מסך הברזל דרך תחנת "רדיו אירופה החופשית" ומכירות תקליטים בשוק השחור. אנשים היו ניגשים אלינו ברחוב ולוחצים את ידינו כשדמעות זולגות על פניהם, ואומרים: "תודה, תודה שבאתם, מעולם לא חשבנו שנזכה לראות את זה, אלוהים יברך אתכם".

הקהל ביוגוסלביה היה נפלא, הם עמדו, הריעו ונופפו בסימן השלום האוניברסלי, וקראו קצובות: "פיס יו-אס-איי, פיס יו-אס-איי". שלוש ההופעות הראשונות, בבלגרד, זאגרב וסרייבו, עברו ללא תקלות. האנשים היו רעבים למוזיקה מערבית והרעיפו עלינו פרחים, הדרנים ותשואות סוערות. המוני מעריצים אוהבים ליוו אותנו לכל מקום אליו הלכנו, והיינו מוקפים כל הזמן בבחורות יפהפיות. נהנינו מאוד ביוגוסלביה וחשבנו לעצמנו, "אז זה קומוניזם? זה לא כל כך נורא. האנשים נראים שמחים, הבחורות מהממות, זה נהדר. הייתי רוצה לחזור לכאן יום אחד". יוגוסלביה הייתה המתקדמת והדמוקרטית ביותר מבין מדינות מזרח אירופה. היו שם מועדוני ג'אז וחיי לילה שוקקים, והצעירים לבשו ג'ינסים וחולצות צבעוניות ממש כמו בבית.

ואז נכנסנו לרומניה ויכולנו לשמוע את מסך הברזל נטרק בחוזקה מאחורינו. זה היה מקום מפחיד. חיילים חמושים היו בכל מקום והיינו תחת מעקב צמוד ומתמיד של טיפוסים מהקג"ב. האמרגנים אמרו לנו להיזהר: חדרי המלון שלנו היו מרושתים במכשירי האזנה והיינו נתונים תחת מעקב תמידי.

בבוקרשט צילמתי גשר ישן ויפהפה מעל הנהר. משום מקום צצו כמה פקידי מפלגה, שקרעו והוציאו את סרט הצילום מהמצלמה שלי. זה היה גשר צבאי וצילומים היו אסורים בו. נראה היה שהמדינה כולה צבועה בגוונים של אפור, נטולת צבע. אפילו התאורה במלון נראתה כאילו היא פועלת בחצי עוצמה. האנשים היו אפורים, הבניינים היו אפורים, האוכל היה אפור. זו הייתה מדינה אפלה ואומללה. המעריצים אולי שמחו לראות אותנו, אבל משטר צ'אוצ'סקו בהחלט לא. האמרגנים מכרו את הרעיון לממשלה בכך שאמרו להם שאנחנו להקת ג'אז. הם בטח חשבו לעצמם – אולי דייב ברובק? עכשיו הם כעסו על כך שקונצרטי ה"ג'אז" הפכו לאירועי רוק. לא יהיה וודסטוק ברומניה של צ'אושסקו.

רגע אחד קבע את גורל ההופעות שלנו ברומניה. היינו אמורים לקיים שתי הופעות בזירת ספורט ענקית בבוקרשט. הייתה נקודה דרמטית במופע שלנו שבה האורות עומעמו ודיק הליגן ניגן סולו אורגן אפלולי, כמעט בסגנון הינדמית' של "פנטום האופרה", לגמרי לבדו תחת אלומת אור יחידה. בסוף הסולו שלו הוא היה מנגן קרשנדו ארוך שהזכיר את האקורד המעוות בסוף השיר A DAY IN THE LIFE של הביטלס. כשהאקורד הגיע לשיאו, הייתי צועד על הבמה עם גונג גדול וזורק אותו לאוויר. הוא היה מעופף על פני הבמה, וכשהוא פגע ברצפה הלהקה הייתה מתפרצת לתוך פתיחת השיר SMILING PHASES.

בהופעה הראשונה, כשזרקתי את הגונג, הקהל של 12,000 איש השתגע לגמרי. הם קמו על רגליהם וצרחו, "פיס יו-אס-איי, פיס יו-אס-איי". הם אהבו את החופש והאנרכיה המוחלטים של המחווה הזו. זה היה משהו די מתון, למען האמת, בהשוואה ללהקות כמו המי, שהרסו לחלוטין את הבמה בסוף ההופעות שלהם. אבל זה היה כיף גדול, תיאטרון רוק, והקהל עף על זה. ההופעה באותו לילה הייתה סנסציונית. ממשלת צ'אוצ'סקו, לעומת זאת, לא השתעשעה מזה. למחרת בבוקר הקפיצו אותנו מהמיטות ולווינו על ידי פקידי מפלגה במדים למטה המפלגה הקומוניסטית. נלקחנו לבניין אבן אפור, גדול ומבוצר היטב, שם ישבנו במשך כמה שעות על ספסלי עץ נוקשים במסדרון בזמן שהפוליטביורו (הוועד המרכזי) החליט איזו פעולה תינקט.

ככל הנראה, העפת הגונג שלי על פני הבמה פגעה בעצב חשוף אצל המפלגה הקומוניסטית. ברומניה ספונטניות כזו לא הייתה מותרת או נסבלת. רבים מהניו-יורקרים בלהקה היו יהודים, וזה היה רגע מבעית עבורם. האנטישמיות עדיין הייתה נוכחת מאוד במזרח אירופה, ולשבת במשך שעות במסדרון האבן הקר הזה תחת מבטם האטום של חיילים חמושים, נתונים לחלוטין לחסדיה של בירוקרטיה אטומה, היה דבר מחריד. כך זה בטח היה עבור ההורים והסבים שלהם, שרבים מהם היו ניצולי שואה. לבסוף, ירדה החלטת הממשלה: יורשה לי להכות בגונג כל עוד הוא יישאר מותקן על המעמד שלו, אבל לזרוק אותו על פני הבמה נאסר לחלוטין. חשבנו שזה קורע מצחוק. ממשלת רומניה התדיינה יום שלם על גונג מזוין. המתח התפוגג וצחקנו כל הדרך חזרה למלון. הרי בטח שהם לא היו רציניים! היינו נאיביים. לא היה לנו מושג עד כמה הם היו רציניים.

היה לנו יום חופשי, ואז היינו אמורים להופיע בשנית באותו אולם. הגונג הפך לסוגיה לאומית. תמונה שלי עם הגונג הידוע לשמצה הופיעה בכל העיתונים. אנשי עיתונות צבאו על המלון ודרשו ראיונות עם הרוקר השערורייתי שזרק גונג על הבמה. האם הוא יזרוק אותו שוב הלילה? - זו הפכה לשאלה הגדולה. הגונג הפך לסמל לכמיהתם לחופש. צעירים ניגשו אליי ברחוב עם דמעות בעיניים, והתחננו שלא איכנע לעריצות הממשלתית הזו. "בבקשה תזרוק את הגונג הלילה", הם התחננו. "בבקשה. בבקשה". ערכנו ישיבת להקה והגענו להסכמה הדדית: הם לא יגידו לנו איך לנהל את המופע שלנו. ההתערבות הממשלתית הזו במוזיקה שלנו עמדה בניגוד לכל מה שאנחנו, המערביים שוחרי החופש, האמנו בו, והמעריצים רצו נואשות שאתריס נגד הטמטום הבירוקרטי הזה.

החבר'ה היהודים בלהקה היו מתריסים במיוחד. עדויות לאנטישמיות היו בכל מקום ברומניה, מבתי הכנסת הריקים והאטומים בקרשים ועד למבט המפוחד על פניהם של אנשים שפגשנו ברחוב. הם היו שולפים מגן דוד מהחולצה שלהם ולוחשים, "יודן?", עיניהם מתרוצצות סביב בחיפוש אחר מלשינים. לא הייתה מדיניות ממשלתית "רשמית" כלפי יהודים; זה לא היה נראה טוב בבית המשפט הבינלאומי של דעת הקהל. לא, הם היו ערמומיים מדי בשביל זה. יהודים פשוט לא קיבלו שום תעסוקה משמעותית מהמשטר ונשלחו לגטאות מוכי העוני ביותר בבוקרשט. בישיבת הלהקה, כשהתבקש להביע את דעתו, ללו סולוף, שבדרך כלל היה בחור אופטימי וחובב בדיחות, היה מבט בעיניים שמעולם לא ראיתי קודם. "שיזדיינו," הוא מלמל בשקט. "נאצים מזוינים".

מאחורי הקלעים בערב השני הותקפנו על ידי המונים מהתקשורת והמעריצים. הם היו מודאגים רק משאלה אחת: "האם תציית לצו של המפלגה הקומוניסטית או שתזרוק את הגונג למען החופש?" כשהליגן התחיל את סולו האורגן שלו, דממת מוות נפלה על האולם. האם הוא יעשה את זה, או שהקומוניסטים ינצחו? זה היה הנושא שעבר לכולם בראש. לא היה לי מושג מה אני הולך לעשות, אבל כשהגיע הרגע והייתי אמור להכות בגונג, כל אחד ואחד באצטדיון של 12,000 המושבים עצר את נשימתו. הבטתי החוצה אל הקהל של הצעירים האומללים והנואשים, חלקם עם ידיים שלובות בתפילה, עיניהם מתחננות אליי לא להיכנע. הבטתי לאחור אל לו סולוף, מלמלתי ללא קול, "שיזדיינו," והעפתי את הגונג על פני הבמה.

המקום התפוצץ משמחה. הקהל כולו נעמד על הרגליים והתחיל להריע, "פיס יו-אס-איי, פיס יו-אס-איי". ואז פרץ גיהינום. הממשלה הצבאית הייתה מוכנה לזה. דלתות נטרקו בחוזקה מכל עברי הזירה, ולכדו את האנשים בפנים. לפתע, שוטרים חמושים באלות וציוד לפיזור הפגנות היו בכל מקום. כלבי תקיפה אכזריים שוסו בקהל. אספקת החשמל לבמה נותקה והקונצרט הסתיים בכאוס. עשרות צעירים נפצעו ואולי אפילו נהרגו — אולי לעולם לא אדע. ישבתי מכורבל על ספסל מאחורי הקלעים, הרוס, בוכה על ההרס ששחררתי בנאיביות, בוכה על הצעירים של רומניה. הבסיסט ג'ים פילדר כרך את זרועותיו סביבי וחיבק אותי חזק כשדמעות זולגות על פניו. "הכל בסדר, דייוויד," הוא בכה, "הכל בסדר".

צילמנו את סיבוב ההופעות לסרט קולנוע. חברת NATIONAL GENERAL PICTURES וצוות של צלמים בריטים נסעו איתנו. הם צילמו הכל — את האכזריות, את כלבי התקיפה, את הילדים שהוכו ללא רחם על ידי המשטרה. ממשלת רומניה רצתה את סרטי הצילום. הם ניסו לאיים על צוות הצילום, ואמרו שיש להם קלטות אודיו של הצוות בחדרי המלון שלהם עם נשים מקומיות ואיימו לחשוף אותם. הצוות הבריטי צחק עליהם. "קדימה," הם אמרו. "אפשר לקבל עותק?" למחרת לווינו לשדה התעופה על ידי חיילים חמושים וסולקנו מרומניה ללא גינוני טקס. זה כבר לא היה מצחיק. משטר צ'אוצ'סקו היה רציני לחלוטין לגבי כל הפגנה של חופש באותה מדינה כלואה ונואשת. הם העבירו את קופסאות סרטי הצילום במכונת שיקוף בשדה התעופה. אנשי צוות הצילום הקימו מהומה עצומה. הצלמים צעקו על שומרי הגבול האדישים, "אתם הורסים סרט של מיליון דולר!"

זו הייתה פעולת הסחה. השומרים שיקפו את קופסאות הסרטים, אבל הבריטים כבר הערימו עליהם: הם החליפו את הסרטים. חומרי הגלם האמיתיים כבר היו על המטוס, הועמסו מוקדם יותר באותו יום יחד עם הציוד שלהם ותויגו כסרטי צילום ריקים. הם הוציאו את הסרט מרומניה, אבל הוא נעלם לאחר מכן ולא נראה מאז. תהיתי לעתים קרובות איפה הסרט הזה. אני מניח שמישהו חשב שזה יביך את ממשל ניקסון, שהגה את הרעיון הזה מלכתחילה. מהומה עקובה מדם לא הייתה מה שהם תכננו כשהם מינו אותנו ל"שגרירי תרבות", אז הם קברו את זה. שנים מאוחר יותר, כשאזרחי רומניה גררו את גופתו של צ'אוצ'סקו ברחובות בוקרשט, הרגשתי רגע של סיפוק.

המשכנו לוורשה ולהופעה אחת אחרונה באולם קונצרטים ישן והיסטורי. פולין כבר הייתה רעבה לחופש ודמוקרטיה, והיה אפשר להרגיש את מסך הברזל מתחיל להתפורר שנים לפני שחומת ברלין החלה לקרוס. הנוער הפולני רצה ג'ינסים כחולים ורוק. השמועה על מחווה ההתרסה שלי בבוקרשט כבר הגיעה לוורשה והתקבלתי כמו גיבור. הקהל באותו ערב היה נפלא וכולנו שאבנו כוחות עמוקים כדי לספק הופעה אחת אחרונה ובלתי נשכחת. מאז ביקרתי בפולין מספר פעמים וההופעה הזו עדיין חקוקה בל יימחה בתודעה הלאומית שם. בטיסה הביתה ראיתי מבט בעיניים של הלהקה שהזכיר לי אנשים שחוזרים מהקרב – מבט ריק ועמום. היינו גמורים. ראינו יותר מדי והיינו חסרי תחושה. זו הייתה חוויה אכזרית ומתישה, והלהקה הגיעה הביתה מרוקנת רגשית".

הסרט של הלהקה בסיבוב ההופעות הזה צץ שנים רבותלאחר מכן ושודר כדוקו מדהים שאני ממש ממליץ לכם לראותו. שמו הוא WHAT HAPPENED TO BLOOD SWEAT AND TEARS.

גרייטפול דד משנים כיוון? ב-14 ביוני בשנת 1970 יצא התקליט WORKINGMAN'S DEAD. אז איך הגרייטפול דד זרקו את הפסיכדליה לפח? בואו לקרוא.

לא, זו לא רעידת אדמה, למרות שמה שקרה באותו יום בהחלט זעזע את עולם הרוק. להקת הפולחן של ילדי הפרחים, הגרייטפול דד, הידועה במסעות האלתור האינסופיים שלה, שחררה פצצה בדמות תקליט חדש: WORKINGMAN'S DEAD. מי שציפה לעוד מסע הזייתי בחלל החיצון, קיבל במקום זאת סטירת התפכחות הגונה – מנה גדושה של רוק מושחז, פולק אמריקאי שורשי והרמוניות קוליות כה מהפנטות, שאפילו הציניקנים הגדולים נאלצו להודות: משהו גדול קורה כאן. וזה צעד חשוב לקראת תקליט אף יותר משמעותי שייקרא AMERICAN BEAUTY, שייצא בהמשך אותה שנה.

כן, זה היה שינוי סגנון קיצוני ובלתי צפוי לחלוטין. הלהקה החליטה, אחת ולתמיד, לקטוע בפתאומיות את כל הניסיונות שלה להעלים את ההבדלים בין צליל ההופעות החיות שלה לבין צליל האולפן. במקום זאת, החברים יצאו לרדוף אחרי כיוון קאנטרי-רוק רגוע יותר ונוטה למיינסטרים. פילוסופיית המוזיקה הכללית נוהגת לייחס את השינוי הזה בפילוסופיה המוזיקלית של הלהקה לסיומו של עידן. תקרית פסטיבל אלטמונט, שאגב היה אירוע שהשפיע עמוקות על הלהקה לאחר שנמלטו מהמקום במסוק בגלל האלימות הקשה של כנופיית מלאכי הגיהנום שם בשטח, ואף נהוג לומר שהשיר NEW SPEEDWAY BOOGIE מוקדש לאותו אירוע טראגי, יחד עם דעיכתה של האידיאולוגיה ההיפית, גרמו להם להשאיר את כל הג'אמים הפסיכדליים שלהם להופעות החיות ולהתרכז בעבודה אולפנית תמציתית יותר. והתקליט כולו הוקלט תוך תשעה ימים בלבד באולפני פסיפיק היי בסן פרנסיסקו, נתון המהווה חתיכת ניגוד לחובות העתק שצברו בהקלטות תקליטים קודמים.

כל DEAD HEAD, כן, כך נקרא כל מעריץ מושבע של הלהקה, ידע שהדבר האמיתי קורה בהופעות. אבל באולפן, משהו היה צריך להשתנות. אחרי תקליטי האולפן הקודמים והמורכבים, חברי הלהקה, ובראשם הגיטריסט ג'רי גרסיה, הסתכלו סביב וראו את החברים החדשים שלהם, קרוסבי, סטילס, נאש ויאנג, כובשים את העולם עם הרמוניות קוליות צלולות כבדולח. גרסיה, שאפילו ניגן בגיטרת פדאל-סטיל בהקלטת שירם TEACH YOUR CHILDREN, נדלק. הוא סיפר שהארבעה "השפיעו עליו קשות", והחליט שגם הגרייטפול דד יכולים לשיר ככה.

התוצאה הייתה עבודה קשה ופרטנית על שילוב הקולות של גרסיה, גיטריסט הקצב בוב וויר והבסיסט פיל לש. פתאום, מתוך גרונותיהם המחוספסים בקעו צלילים שנשמעו כמו מקהלת מלאכים עייפים אך מלוכדים. הפתיחה של התקליט, עם השיר UNCLE JOHN'S BAND, היא לא פחות מהמנון אמריקאי חדש. זה היה הצליל שהזמין קהל חדש לגמרי להיכנס לעולמם של הדד, בלי הפחד מהג'אמים המורכבים. התקליט הזה, ואחיו המוצלח לא פחות AMERICAN BEAUTY שיצא אחריו, היו דלת הכניסה המושלמת.

הקסם הזה הוקלט באולפני PACIFIC HIGH בסן פרנסיסקו, ובניגוד מוחלט להפקות הארוכות והמייגעות של העבר, הסתיים תוך תשעה ימים בלבד! המהירות נבעה לא רק מרצון אמנותי. בזמן ההקלטות ריחפה מעל הלהקה עננה שחורה ומביכה: מנהל הכספים שלה, לני הארט, שהיה גם אביו של המתופף מיקי הארט, פשוט נעלם עם כל הכסף - סכום שהוערך בכ-155,000 דולר של אז. הלהקה הייתה מרוששת וזקוקה נואשות לתקליט שיצליח מסחרית. מיקי הארט, שחש בושה וכלימה צורבת ממה שאביו עולל לחברי, החליט לפרוש בכאב אדיר מהלהקה.

הלחץ הזה, באופן אירוני, עשה לחברים רק טוב. שנים של נגינה בלתי פוסקת על במות הפכו אותם ליחידה מלוכדת. ההפקה העירומה יחסית חשפה לעולם את מה שהמעריצים ידעו תמיד: מדובר בנגנים וירטואוזים שלא צריכים שום אפקטים כדי להישמע אדירים. לראשונה, הם אימצו בגלוי את סגנון הקאנטרי-רוק, והתוצאה הייתה משכנעת להפליא, בעיקר בזכות עבודת הגיטרה המופתית של גרסיה והמילים הסיפוריות של שותפו הנצחי, רוברט האנטר. הרוב המוחלט של השירים כאן נכתבו על ידי הצוות של גרסיה והאנטר, שעבדו אז בפרץ יצירתיות נדיר ויוצא דופן. נראה שהלהקה לקחה תבניות גנריות ותמיד דאגה לעשות כמה טוויסטים פה ושם כדי שהן לא ייצאו גנריות בסוף. כך התקליט נשמע לא רק מפתיע יותר, אלא גם אישי יותר. יש את הנגינה הדלילה והחסכונית שתמיד מאפשרת למאזינים כמוני להתרכז בכלי אחד או שניים, שממוקמים היטב במיקס, וליהנות מהמלאות של הצליל שלהם במקום פשוט להיאלץ לבלוע את כל החבילה בבת אחת. ולבסוף, יש את הנגינה עצמה, במיוחד עבודת הסלייד מלאת הטעם של ג'רי. זה ממש יפה!

בטח, תמיד אפשר להתנגד ולומר שהקול של גרסיה יכול להפוך למונוטוני, שהמילים לא אומרות הרבה, שהמלודיות נשכחות, שהתזמור דליל ולא מגוון כל כך, ושהיו המון מוזיקאים מקצועיים יותר שעבודת הסלייד שלהם הייתה הרבה יותר מלאת טעם מזו של גרסיה. אבל כמו שאמרתי, השילוב של כל זה הוא מה שחשוב. בפשטות, זה אחד מתקליטי הרוק השורשי המוקפדים יותר ששמעתי מעודי. הדבר המדהים ביותר הוא שזה לא נשמע חלקלק וחסר חיים, כמו איזו הקלטת קאנטרי סטרילית וגנרית. זה הפאקינג גרייטפול דד!

אז התקליט WORKINGMAN'S DEAD הוא המבט המפוכח שלהם לאחור, חזרה לשורשים, לימים פשוטים יותר, פחות טבולים בסמי הזיה ויותר מחוברים לאדמה, בדומה לתקליטיו האקוסטיים של בוב דילן ששינו את המשחק כמה שנים קודם לכן. ג'רי גרסיה אמר זאת בעצמו למגזין הרולינג סטון ב-1970: "ראינו כיצד כולם מסביבנו יצרו פתאום מוזיקה כבדה. אז החלטנו לסגת אל יצירת מוזיקה אמיתית ולא בולשיט. הקלידן שהיה לנו, טום קונסטאנטן, עזב ועמו הלכו ההשפעות הקלאסיות. נשארנו עם מה שהיה לנו כשהתחלנו כלהקת רוק אנד רול. כבר זמן רב חיכינו לחזור ולנגן רוק פשוט".

אבל אל תטעו, התקליט לא פשוט כלל. מתחת למעטה הפולק והקאנטרי מסתתרים רבדים של תחכום מוזיקלי. חטיבת הקצב של פיל לש על הבס והמתופפים הכפולים, מיקי הארט (לפני הפרישה) וביל קראוצמן, היא בית ספר לתיפוף ובס מלא השראה. גיטרת הליווי הייחודית של בוב וויר מהווה עוגן מושלם לקולו המאנפף של גרסיה ולנגינת הגיטרה עתירת המעוף שלו. ואסור לשכוח את רון 'פיגפן' מקרנן, נשמת הבלוז של הלהקה, שצובע את התמונה עם קלידים, מפוחית, וסולו מחוספס אחד בשיר EASY WIND.

התקליט נחתם עם CASEY JONES, דהירה מטורפת ברכבת עם נהג שמפוצץ בקוקאין, שהפכה לאחד מהמנוני הלהקה הגדולים ביותר. נראה שהדמות מבוססת באופן חופשי על נהג רכבת אמיתי מהמאה התשע עשרה שמת בניסיון הירואי לעצור התנגשות, אבל כאן הסיפור המקורי מקבל תפנית חצופה ופחות הירואית כיאה לרוח התקופה. כי מה מתחרז טוב יותר עם TRAIN מאשר COCAINE?

הארמדיל המשוריין שכמעט ריסק את הלהקה הפרוגרסיבית. ב-14 ביוני 1971 יצא בבריטניה יצור כלאיים מוזיקלי ומשונה: חציו ארמדיל, חציו טנק, חציו שירים קצרים וחציו יצירת רוק מתקדם מורכבת ועוצמתית. היה זה TARKUS, תקליטה השני של סופרגרופ הרוק המתקדם, אמרסון, לייק ופאלמר. אך מאחורי העטיפה המרהיבה והצלילים המפוצצים, הסתתרה דרמה אדירה של מאבקי אגו, חזונות מוזיקליים מנוגדים ופיצוץ שהביא את הלהקה הצעירה אל סף התפרקות מוחלטת.

אחרי תקליט בכורה שזכה להצלחה מסחררת, להיט ענק בדמות הבלדה LUCKY MAN ולוח זמנים רצחני של הופעות, הציפיות מהשלישייה הווירטואוזית היו בשמיים. הלחץ להוציא תקליט שני שיעמוד בסטנדרט, ואף יתעלה עליו, היה עצום. משוכת התקליט השני ידועה לשמצה בתעשיית המוזיקה – אין את כל הזמן שבעולם להתכונן, והקהל, כמו גם חברת התקליטים, דורש המשכיות מיידית.

התוכנית המקורית של הלהקה הייתה נועזת לא פחות: עיבוד רוק חי ובועט ליצירה הקלאסית "תמונות בתערוכה" של מוסורגסקי. אלא שבחברת התקליטים פחות התחברו לרעיון. הם רצו עוד להיט רדיופוני, עוד LUCKY MAN שיכבוש את המצעדים, ולא תקליט קונספט המבוסס כולו על יצירה קלאסית.

בנקודה הזו, התקליט TARKUS כמעט ונגנז לפני שהרעיון שלו בכלל נולד. למעשה, הלהקה עצמה הייתה על סף קריסה. קית' אמרסון, הקלידן הכריזמטי וקרל פאלמר, המתופף האנרגטי, החלו לטוות יחד רעיון ליצירה אפית, ארוכה ומורכבת. זה התחיל בקצב חוזר שנעל על משקל עשר שמיניות (ארבע שמיניות ואחריהן שלוש ועוד שלוש...) והשניים כה התלהבו מזה שהם לא יכלו לחכות להציג את הרעיון ללייק. אבל הוא הביט בהם במה שנאמר שהיה קולו המתנשא והכריז: YOU MUST BE JOKING. הוא לא הסתפק בזה והטיח באמרסון שאם הוא כל כך רוצה, שישמור את היצירה הזו לתקליט סולו. לייק, שהושפע עמוקות מהמלודיות העדינות של אמנים כמו סיימון וגרפונקל וג'וני מיטשל, לא ראה שום פוטנציאל מסחרי או אמנותי במפלצת הרוק שאמרסון ביקש לברוא.

הקרע היה עמוק יותר מסתם חילוקי דעות מוזיקליים. גרג לייק נודע באותה תקופה כפרפקציוניסט קשה ושתלטן, שמרר את חייהם של אנשי הצוות הטכני וגם של חבריו ללהקה. המתח בין רצונו של לייק ליצור מוזיקה נגישה ונעימה לאוזן לבין שאיפתו של אמרסון לפרוץ גבולות עם קטעים מורכבים ווירטואוזיים היה בלתי נמנע. אמרסון המאוכזב מיהר למשרדי חברת התקליטים והודיע להם בכאב שהסיפור נגמר. הלהקה מתפרקת.

במשרדים אחזה פאניקה. הם זימנו פגישת חירום דחופה, ובמאמצים על-אנושיים הצליחו לשכנע את לייק הסרבן לתת צ'אנס לרעיון של אמרסון, לפחות לנסות. לייק, אולי בחוסר רצון, הסכים. וכך, מתוך אפרה של מריבה כמעט קטלנית, החלה להירקם אחת היצירות המפוארות של הרוק המתקדם.

העבודה לא הייתה פשוטה. מכיוון שלייק ופאלמר לא קראו תווים, לימוד יצירה מורכבת בת כמעט 21 דקות היה אתגר עצום. הפתרון היה יצירתי: הם פירקו את היצירה לחלקים קטנים, למדו והקליטו כל קטע בנפרד באולפני ADVISION, ורק לאחר מכן חיבר אותם המפיק, אדי אופורד, בעבודת עריכה מפרכת עם סלילי ההקלטה.

ההקלטות, שהחלו בינואר 1971, היו גם כר פורה להתנסויות טכנולוגיות. אמרסון עשה שימוש נרחב בסינטיסייזר המודולרי העצום שלו מתוצרת מוג, מפלצת של כבלים ומתגים שנראתה יותר כמו מרכזיית טלפונים מאשר כלי נגינה. צליליו הייחודיים והעתידניים הם שמעניקים ליצירת הנושא את האופי המיוחד שלה. התוצאה הסופית תפסה את כל צדו הראשון של התקליט, בעוד שצד ב' הוקדש לקטעים קצרים ומגוונים יותר.

אז הנה JEREMY BENDER: הקטע שפותח את הצד הפחות מאיים של התקליט, שנולד כמעט במקרה. אמרסון החל לאלתר על הפסנתר וריאציה על שיר העם המוכר "הו סוזאנה", ולייק הוסיף מילים קלילות על גבר שמחליט להיות נזירה. המילה BENDER הייתה כינוי סלנג בריטי לאדם בעל נטיות הומוסקסואליות. המטרה: לתת למאזין רגע של נחת אחרי המתקפה הקולית של צד א'.

לאחר מכן בא BITCHES CRYSTAL: כאן נכנס לתמונה אחד מגיבוריו המוזיקליים של אמרסון, פסנתרן הג'אז דייב ברובק. השפעות הג'אז והנגינה המורכבת של ברובק ניכרות היטב בקטע האנרגטי הזה.

ומברובק סטייל עוברים ל-THE ONLY WAY (HYMN): קטע זה הוא מחווה ישירה ליוהאן סבסטיאן באך. כדי להשיג את הסאונד האותנטי, הלהקה שכרה אולפן הקלטות נייד והובילה אותו לכנסיית סנט מרקו כדי שאמרסון יקליט קטע המבוסס על יצירות של באך עם עוגב הכנסייה האמיתי. באותם ימים לא היו סימפולים או דגימות דיגיטליות, רק חזון מוזיקלי גדול. אך הדרמה האמיתית הגיעה באולפן, כשגרג לייק החל לשיר את המילים שכתב. ללא הכנה מוקדמת, הוא שר את השורה השואלת מדוע אלוהים, בורא החיים, גרם למותם של שישה מיליון יהודים. דממה מתוחה השתררה בחדר. לאחר דיון קצר, לייק התעקש שהמשפט הזה הוא מהות השיר, וכך זה נשאר, זאת לפני שהשיר עובר לקטע ג'אז-פסנתר קליל.

ואז מגיע A TIME AND A PLACE: אמרסון הודה בגלוי שההשראה לקטע הרוק הזה הגיעה ישירות מלהקת לד זפלין, שאת חבריה העריץ ועם הגיטריסט ג'ימי פייג' היה חבר טוב. לייק, לעומת זאת, לא סבל אותם. הדבר היחיד שעניין אותו, כך מספרים, היה כמה כסף החברים בזפלין מרוויחים בהשוואה אליו.

ולסיום, ARE YOU READY EDDY: התקליט נחתם במחווה הומוריסטית וספונטנית למפיק שלהם, אדי אופורד, שהיה אז טכנאי-על ומפיק מבוקש שעבד במקביל גם עם להקת יס. שתי הלהקות ניהלו תחרות של ממש על זמנו ותשומת לבו, תחרות שבסופה בחר אופורד להתמקד בלהקה בעלת השם החיובי יותר, כיוון שלטענתו אהב יותר את הסאונד שלהם. המשפט המשעשע שמסיים את התקליט, WE GOT HAM OR CHEESE, הוא חיקוי מדויק של המוכרת בקפיטריית האולפן, שהייתה מסבירה במבטא כבד אילו כריכים נותרו לה למכור.

עם יציאתו, התקשורת הבריטית לא ידעה איך לעכל את היצור הזה. המגזין NME פרסם בביקורת קטלנית: "האיש מהמועצה הלאומית לחירויות האזרח צריך להיות מעודכן על האלבום הזה שיוצא לציבור ככה פתאום. ואם הוא לא מודאג, החברה להפחתת הרעש בהחלט תהיה. כי רק לעתים רחוקות שמעתי כל כך הרבה דקות של מה שהוא בעיקר צליל מבולבל ומתפנק. זה כמעט בלתי מוסבר איך שלושה מוזיקאים מוכשרים יכולים להוציא אלבום שנראה כאילו הוא על הרפתקאותיו של ארמדיל ממוכן, מצויד בנשק ונקרא טארקוס, ולכלול קטעים במגוון כזה שבאמצע הצד הראשון המאזין נמצא כבר אבוד ודי חסר תקווה. זו לא רק דעתי - עמית לעבודה שלי כל כך 'התרגש' מהאלבום שהוא צעק: 'אכפת לך לסגור את הדלת אם אתה מתכוון לנגן את זה?' זה עצוב שהאלבום היה צריך לצאת ככה כי יש כמה קטעים נחמדים, אבל אלה קבורים כמעט לגמרי בגלל הראוותנות הקקפונית הכוללת. האלבום מתחיל ב-ERUPTION, קטע שלא דומה ללהקת הנייס בבנייתו ובהצגתו, ונכנס ל-STONES OF YEARS ואז ל-ICONOCLAST, קטע רוק חלש למדי שניצל רק על ידי איזו עבודת מקלדת/תופים מעניינת למדי. החלק השני של הצד הראשון הופך לתערובת של צלילים בלתי מובנת לחלוטין לאף אוזן. השיר על ג'רמי בנדר מספר על 'גבר' שמחליט להיות נזירה זה מציג לנו את הצד השני ופחות או יותר קובע את הסטנדרט לקטעים הנותרים, למעט חריג אחד בולט. היוצא מן הכלל הוא THE ONLY WAY (HYMN) שבו אמרסון מנגן פה ושם בעוגב כנסיית סן מרקו ומשתמש בטוקטה של ​​באך ב-F ובפרלוד VI עבור ההקדמה והאמצע. זה הקטע הכי טוב ללא ספק בכל האלבום, מוזיקלית ראוי לשבח ותענוג להאזנה. הכל מסתיים ב-ARE YOU READY EDDIE שהוא קטע רוק'נ'רול שאומרים לי שהתחיל כבדיחה על טכנאי ההקלטה, אדי אופורד. ובכן, זה נגמר באותו אופן".

אך בעוד המבקרים צקצקו בלשונם, הקהל אמר את דברו. TARKUS זינק היישר למקום הראשון במצעד המכירות הבריטי ולמקום התשיעי בארצות הברית, והפך לאחד התקליטים המזוהים ביותר עם הלהקה ועם ז'אנר הרוק המתקדם כולו. קית' אמרסון ציין לא פעם שזהו התקליט האהוב עליו ביותר מכל יצירותיו. קרל פאלמר, לעומתו, הודה בזמנו שהתקליט אינו חביב עליו במיוחד. מעניין אם שינה את דעתו מאז.

רגע, יש פה שאלה מהקהל... במגזין מלודי מייקר פורסמה בזמנו פינת שאלות ותשובות. אחת השאלות הופנתה לגרג לייק: "באיזו גיטרה חשמלית השתמשת באמצע הקטע BATTLEFIELD? ומה גרם לך לעזוב את קינג קרימזון ולהצטרף לאמרסון, לייק ופאלמר?"

תשובתו של לייק: "השתמשתי בגיטרת פנדר טלקאסטר עם פיק-אפ של גיבסון. אבל בזמן שהייתי בארצות הברית לפני כמה שבועות, החלפתי אותה בגיטרת גיבסון. לא עזבתי את קינג קרימזון, הלהקה פשוט התפוגגה ובמקביל פגשתי במקרה את קית' אמרסון".

גם זה קרה ב-14 ביוני. אז ברוכים הבאים למסע בזמן אל תאריך עמוס באירועים, דרמות, הופעות בכורה ורגעים מכוננים שנצרבו בדפי ההיסטוריה של הרוק. מהטרגדיה של בריאן ג'ונס ועד לחטיפה של דמיס רוסוס, מהלידה המקרית של שם להקה ועד לעטיפת תקליט שהפכה לסמל – קבלו את כל מה שקרה וזז ביום אחד לוהט ביוני.

1961: ג'ין וינסנט פוגש 30 מדרגות

דרמה של ממש בסיבוב ההופעות הבריטי של חלוץ הרוק'נ'רול, ג'ין וינסנט. אחרי הופעה בניוקאסל, הזמר נפל במורד 30 מדרגות ואיבד את הכרתו. התאונה החמירה פציעה קשה שכבר סחב ברגלו מתאונת אופנוע שנים קודם לכן. היו שדיווחו כי פלטינה שהושתלה ברגלו נשברה כתוצאה מהנפילה. באופן לא מפתיע, שאר ההופעות בסיבוב בוטלו. וינסנט, שכל חייו סבל מכאבים כרוניים, הוסיף עוד צלקת לרשימה.

1965: הביטלס יולדים את YESTERDAY ומושג חדש

יום עבודה קדחתני באולפני EMI הסתיים עם שלושה שירים חדשים. הראשון, I'VE JUST SEEN A FACE, הוקלט בשישה טייקים זריזים. אחריו, הלהקה התפוצצה על I'M DOWN, שנועד להיות צד ב' רועש לתקליטון HELP. במהלך ההקלטות פול מקרטני לא הפסיק לזרוק לאוויר את המונח PLASTIC SOUL, כינוי גנאי שאמני בלוז אפרו-אמריקאים הדביקו לזמרים לבנים שניסו לחקות אותם. המושג הזה הדליק לו נורה, ולימים יהפוך להשראה לשם התקליט הבא שלהם, RUBBER SOUL.

לאחר הפסקה, מקרטני חזר לאולפן לבדו, רק הוא והגיטרה האקוסטית שלו, והקליט בשני טייקים בלבד את השיר שיהפוך לאחד המוכרים בעולם: YESTERDAY. שלושה ימים לאחר מכן, נוספה לו רביעיית כלי קשת, במהלך שנחשב למהפכני והפך אותו לשיר הפופ הראשון ששילב עיבוד קלאסי כזה. באותו היום ממש, יצא בארצות הברית התקליט BEATLES VI, עוד המצאה של חברת התקליטים האמריקאית קפיטול, שערבבה שירים ועטיפות כאוות נפשה, ללא שום קשר לחזון של הלהקה.

1966: הביטלס ועטיפת הקצבים המפורסמת

חברת התקליטים קפיטול בארצות הברית נכנסה לפאניקה. היא החליטה לגנוז את אוסף הלהיטים החדש של הביטלס, YESTERDAY AND TODAY, בגלל העטיפה השערורייתית שלו. בתמונה נראו חברי הלהקה לבושים בחלוקי קצבים, מחזיקים חתיכות בשר נא ובובות מפורקות. החברה דרשה מכל החנויות להחזיר את העותקים שכבר נשלחו. העטיפה הוחלפה במהירות, אך אותם עותקים מקוריים הפכו לפריט אספנים נדיר ויקר במיוחד.

1967: המאנקיז חולמים בהקיץ בפעם האחרונה

להקת המאנקיז, תופעת הפופ הטלוויזיונית, הקליטה את הלהיט DAYDREAM BELIEVER. השיר המתוק הזה היה האחרון שלהם שכבש את פסגת המצעד האמריקאי, וסימל את סוף תקופת הזהב. מי שכתב את הפנינה הזו הוא זמר הפולק ג'ון סטיוארט, חבר בשלישיית THE KINGSTON TRIO, הרכב שהשפיע עמוקות על בריאן וילסון מהביץ' בויז. סטיוארט, שרק עזב את הלהקה והתחבר עם זמר צעיר בשם ג'ון דנבר, מצא את עצמו שנה לאחר מכן בתפקיד מפתיע: המוזיקאי הרשמי בקמפיין הנשיאותי של הסנאטור רוברט קנדי.

1969: פינק פלויד, הרולינג סטונס, הדלתות וכל השאר – גיליון היסטורי של הרולינג סטון

ב-14 ביוני בשנת 1969 יצא גיליון חדש לעיתון רולינג סטון. גם הדברים הבאים פורסמו בו... - הבסיסט של להקת ג'פרסון איירפליין, ג'ק קאסידי, איבד את גיטרת הבס שלו מתוצרת GUILD. כל זאת לאחר הופעה כאוטית בקנזס סיטי. המספר הסדרתי שלה הוא 16265. בעיתון נכתב כך: "אם אתם רואים מישהו מנגן בגיטרה הזו, תצמידו אותו מבלי שיוכל לזוז, תקחו ממנו מיד את הבס ותתקשרו ללהקה שתבוא לקחת את האבדה. הלהקה מציעה פרס למוצא. לקאסידי לקח שנה וחצי להתאים את הגיטרה הזו לפי דרישתו". - להקת LOVE, מלוס אנג'לס, שאף פעם לא ממש הצליחה, עדיין מנסה. הלהקה נפלה שלוש פעמים וכולם הניחו שהיא טבעה אבל לא, בכל מקרה עדיין לא. מייסד-מנהיג הלהקה הטמפרמנטי, ארתור לי, ארגן מחדש את הלהקה ולקח אותה לאחרונה למועדון ויסקי א גו גו. רק ארתור לי נשאר. כל שאר הפרצופים הם חדשים. הלהקה גם שינתה חברת תקליטים כשזבה את ELEKTRA, לאחר הפקת שלושה אלבומים וחצי תריסר סינגלים. הלהקה חתומה כעת בחברת BLUE THUMB. שינוי אחד נוסף, כפי שצוין בעיתון CASHBOX: 'להקת LOVE החדשה סותרת את הגינונים של הלהקה הישנה, על ידי הגעה בזמן, הימנעות מריבים ממושכים, והודיה לקהל אחרי כל שיר שמבוצע על הבמה. מישהו יכול לבקש יותר מזה?'..." - הרולינג סטונס, תמיד קצת קדימה או קצת מאחורי הביטלס, עשויים להקים חברת הפקת תקליטים בשנה הבאה. זה ייקרא אגס (PEAR). מאמינים כי הסטונס יקליטו בלייבל שלהם כמו גם יחפשו כישרונות טריים עבור החברה. - להקת הדלתות עובדת שוב. הגיעה הכרזה על חמישה תאריכים להופעות אחרי הקפאה של שלושה חודשים, בגלל התגובות המטרידות להופעה שנערכה במיאמי ונטען שבמהלכה ביצע זמר הלהקה, ג'ים מוריסון, אקט מיני על הבמה. העניין עדיין לא נפתר - לא בבית המשפט, בכל מקרה - אבל בינתיים חברי הדלתות אומרים שהם שוב ייצאו להופעות".

והנה כמה ציטוטים שהוצאתי מביקורות תקליטים בגיליון זה: על התקליט ARTHUR של להקת הקינקס: "אני בהחלט אוהב את הקינקס; עברו חמישה עשר חודשים מאז שקיבלתי אלבום חדש שלהם, ולמרות זאת הקשבתי לזה והבנתי שהתגעגעתי אליהם ולתענוג הזה. כל הקשבה חדשה היא שמחה משולבת של התחדשות וגילוי. שמחה כזו, להכיר חברים חדשים! וכל אחד ואחד מהשירים שריי דייויס כתב הוא חבר שונה בשבילי". על התקליט ARS LONGA VITA BREVIS של להקת הנייס: "במובן מסוים, זה נראה מוזר שהנייס, כנראה כל כך מודאגים עם הטבע וחשיבותה של האמנות, בחרו את הגישה הבלתי נגישה יחסית של 'הזרם השלישי' (שמשלב ג'אז עם קלאסי) כמנוע האמנותי השאפתני שלהם. אני מקווה שלמרות הדרישות שלהם שנאמץ את המוח, הם יזכו בתשומת הלב שהם צריכים".

1969: הסטונס החדשים בדרך לרומא? לא בדיוק.

במגזין מלודי מייקר פורסם כי ההופעה הפומבית הראשונה של הרולינג סטונס עם הגיטריסט החדש והמבריק מיק טיילור (שנחטף מלהקתו של ג'ון מאייאל), תתקיים בקולוסיאום המפואר ברומא. מיק ג'אגר אפילו הצהיר: "אני במשא ומתן עם איש קולנוע איטלקי לצלם את המופע". אבל החלום הרומאי התפוגג. במקום זאת, הסטונס קבעו הופעה בלונדון בתחילת יולי. הופעה שהפכה לאירוע מכונן: מופע חינם ענק בהייד פארק, יומיים בלבד אחרי מותו הטראגי של חבר הלהקה המייסד, בריאן ג'ונס, אותו טיילור החליף.

1969: פינק פלויד מפוצצים את בריסטול (כמעט)

הפלויד הופיעו בבריסטול עם היצירה השאפתנית שלהם THE MAN AND THE JOURNEY. הביקורת בעיתון המקומי הייתה מעורבת: "פינק פלויד שחררו את הכוח של אלקטרוניקה, רעיונות פופ ואלימות מודרנית", נכתב. המבקר התפעל מהסאונד ההיקפי ומהסולואים המחשמלים של הגיטריסט, כאלה ש"הנדריקס היה גאה בהם", אך קבל על כך ש"משהו שם לא הגיע עד לשיא המתבקש" ותיאר קטע בו "מישהו התנודד על הבמה ונתן בדיחות בסגנון נמוך". כמה ימים אחר כך, נכנס רוג'ר ווטרס לאולפני אבי רואד כדי להקליט צעקה במבטא סקוטי שתשולב בתקליט UMMAGUMMA.

1970: הלידה המצחיקה של דרק והדומינוס

הופעת הבכורה של הסופרגרופ החדש של אריק קלפטון נערכה בתיאטרון LYCEUM בלונדון, במסגרת מופע צדקה נגד מלחמת וייטנאם. ללהקה אפילו לא היה שם; המודעות פשוט ציינו את שמות החברים: קלפטון, ג'ים גורדון, קארל ריידל ובובי וויטלוק. וויטלוק הציע את השם THE DYNAMICS, אבל מי שגנב את ההצגה היה הזמר-קלידן טוני אשטון, שהנחה את הערב. הוא החליט להציג אותם כ"דרק והדומינוס". קלפטון סיפר מאוחר יותר: "זו הייתה בדיחה שלו. הוא תמיד קרא לי דל, ורצה לקרוא לנו דל והדומינוס, אבל ברגע האחרון שינה את זה לדרק". בקהל נכחו מיק ג'אגר ופיטר פרמפטון. קלפטון עלה לבמה בחליפה ושיער משוח לאחור, ופתח את המופע בצורה אקוסטית עם דייב מייסון. למרות הרכב הכוכבים, הביקורות היו פושרות. כריס וולש מהמלודי מייקר לא התרשם כלל. ייקח עוד קצת זמן עד שהעולם יבין את הגדולה של הלהקה הזו.

1973: כוורת עושה חזרה אחרונה ברישפון

יום לפני הופעת הבכורה הרשמית שלה בחיפה, להקת כוורת ערכה הופעת הרצה אחרונה וסודית ברישפון עם המופע "סיפורי פוגי". למחרת, ביום הולדתו ה-23 של הבסיסט אלון אולארצ'יק, הם הופיעו בקולנוע שביט בחיפה. ההצלחה לא הייתה מיידית – מעט מאוד קהל הגיע.

1974: בארקליי ג'יימס הארבסט לא מוותרים

להקת הרוק המתקדם בארקליי ג'יימס הארבסט הוציאה את תקליטה החמישי, EVERYONE IS EVERYBODY ELSE. התקליט סימל התחלה חדשה עבור הלהקה, לאחר שעזבה את חברת EMI שלא קידמה אותה כראוי וחתמה בפולידור. למרות יצירותיה המעניינות, לא כל הביקורות פרגנו. מבקר אחד כינה אותם בציניות "המודי בלוז לעניים". הלהקה לא נעלבה, ולקחה את הכינוי הזה והפכה אותו לשם של אחד משיריה העתידיים.

1975: פיטר פרמפטון מקליט היסטוריה חיה

פיטר פרמפטון הופיע באולם ווינטרלנד המפורסם. הקהל שהיה שם לא ידע שהוא עד להקלטת אחד מאלבומי ההופעה החיה המצליחים והמשפיעים ביותר בכל הזמנים: FRAMPTON COMES ALIVE. הסולואים הבלתי נשכחים והאנרגיה מהערב ההוא הפכו את פרמפטון לכוכב על בינלאומי.

1976: כשאבבא מנשקת את המורה

באולפן מטרונום בשוודיה, חברי להקת אבבא עבדו על שיר חדש בשם RIO DE JANEIRO. בהמשך, שמו ישונה ל-WHEN I KISSED THE TEACHER. עם פתיחת הגיטרה האקוסטית המדבקת שלו, השיר הפך לפותח המושלם של התקליט המצליח ARRIVAL. בני אנדרסון סיפר: "אני חושב שזו אחת ההקלטות הטובות ביותר שלנו. עבדנו על זה המון, במיוחד על שני הקצבים השונים בשיר. לקח הרבה זמן לגרום להם לעבוד יחד".

1980: איגי פופ ודייויד בואי משתוללים בברלין

איגי פופ חזר להופיע בברלין. אחרי שביצע את SISTER MIDNIGHT, הוא הקדיש את CHINA GIRL לחברו ושותפו לכתיבה, דייויד בואי. ואז הוא צעק: "היי דייב, איפה אתה?". בואי, שהיה בקהל, לא היסס, עלה לבמה והשתלט על הפסנתר לג'אם פרוע של LUST FOR LIFE. אחרי ההופעה, צמד החמד המשיך לבר מקומי, שם בילו עד השעות הקטנות ושיחקו ביליארד עם המקומיים.

1985: דמיס רוסוס והחוטפים הנחמדים

הזמר היווני דמיס רוסוס היה על טיסה 727 של חברת TWA מאתונה, שנחטפה על ידי טרוריסטים. המטוס אולץ לטוס לביירות ואז לאלג'יר. החוטפים איימו לפוצץ את המטוס מעל תל אביב אם דרישותיהם לשחרור מחבלים מהכלא הישראלי לא ייענו. רוסוס, שהיה בשיא תהילתו, שוחרר לאחר מספר ימים. הוא תיאר את החוויה כמפחידה, אך סיפר שהחוטפים התייחסו אליו בנחמדות, נתנו לו עוגה ליום הולדתו ה-40 שחל בשבי, ואף ביקשו ממנו לשיר להם. הוא כמובן נענה לבקשה.

1989: הטרגדיה של מתופף אקו והבאנימן

פיט דה פרייטאס השיג את ההזדמנות שלו כשהצטרף להקת הפוסט-פאנק מהמשפיעות יותר מליברפול, אבל לא מהסיבה הנכונה; מכונת התופים של הלהקה נשברה. שלוש שנים לאחר מכן הייתה "אקו והבאנימן" אחת האטרקציות החיות הפופולריות יותר בבריטניה. בשנת 1985 החליט דה פרייטס להמשיך הלאה אבל לא לפני שתופף בלהיט הגדול BRING ON THE DANCING HORSES. הוא פרש ונעלם לניו אורלינס, שם חי בפזרנות עם הכסף שהרוויח מהלהקה וניסה להקים להקה בשם "אלוהי הסקס". בשנת 1987 הוא חזר לבאנימן והשתתף בהקלטת תקליט, שנשא את שם הלהקה, ונחשב לאבן דרך עבור האוהדים הבריטים. גם השוק האמריקאי החל לגלות עניין רב אך בסוף 1988 מת אביו של זמר הלהקה וחוד החנית, יאן מקולוק, שהביא לפרישתו. למרבה הצער של המעריצים, החליטו החברים שנותרו להמשיך ללא איש החזית הידוע שלהם ונקבעו חזרות מוסיקליות להמשך הדרך. בדרך מליברפול לאחת מהחזרות הראשונות בלונדון התנגש האופנוע של דה פרייטאס במכונית בסטפורדשייר. המתופף מת במקום.

1992: עטיפת ה"עפר" של אליס אין צ'יינס

הצילומים התקיימו באולפן ההוליוודי כששון קיני, מתופף הלהקה, מפקח על העניינים. הצלם יצר את רצפת המדבר הסדוקה עם חימר וקצף. היה בור במרכז ליבת הקצף כדי שהדוגמנית תחליק אליו, כך שהיא תיראה חצי קבורה ברצפת המדבר. הוא הציב רקע שמיים מצויר מאחורי ההרים. אותו צלם היה רוקי שנק שנפגש לראשונה עם הלהקה ב-27 באפריל 1992 כדי לדון על עטיפת האלבום וסרטונים חדשים לשיריה. כששמע את השירים החדשים הוא נדהם, לדבריו. "הרעיון שלהם היה שאישה עירומה תיקבר למחצה במדבר. היא יכלה להיות מתה או חיה", הוא סיפר. הם דנו בסוג של האישה שהלהקה רצתה, ושנק החל ללהק זמן קצר לאחר מכן. בסופו של דבר, שנק הגיש תמונה של מריה אובריאן, דוגמנית שעבד עמה לעטיפה של התקליטון BITCH SCHOOL, של להקת הרוק הפארודית, ספיינל טאפ. "השיער של מריה היה קצר בזמנו, אז שמנו עליה פאה ארוכה כדי שהשיער יפוזר אמנותית אל רצפת המדבר. אחרי שהכנסתי אותה למקומה בסט הצילום, אטמתי אותה עם חימר נוסף שייבשתי. מריה המסכנה הייתה תקועה בתפקיד הזה הרבה מאוד שעות כשאני מנסה מגוון אפקטים של תאורה וגישות חזותיות".

2016: הנרי מקולוק הגיטריסט הולך לעולמו

בגיל 72, מת הגיטריסט הנרי מקולוק. הוא ניגן עם ג'ו קוקר בוודסטוק, השתתף באלבום JESUS CHRIST SUPERSTAR ובשנת 1972 הצטרף לפול מקרטני ולהקת כנפיים (ופרש שנה לאחר מכן). קולו גם נשמע בדיבור בתקליט "הצד האפל של הירח", של פינק פלויד. אחד מרגעיו הגדולים היה סולו הגיטרה הספונטני שהקליט לשיר MY LOVE, של פול מקרטני ולהקת כנפיים, שהפך ללהיט. "עם מוסיקה, לפעמים אתה נתקל במשהו וזו מתנה מאלוהים וזה מתועל דרכך", אמר מקולוק בראיון בשנת 2011. "אני נשבע, מעולם לא שמעתי את התווים האלו לפני כן". מקרטני ספד לחברו לשעבר ללהקה. "היה תענוג לעבוד איתו, מוסיקאי סופר-מוכשר עם חוש הומור מקסים".

הם נולדו ב-14 ביוני:

1945: רוד ארג'נט, האיש שפיאר עם הקלידים שלו יצירות רבות של להקות הזומביס וארג'נט.

1952: ג'ים לי, הבסיסט ואחד מכותבי הלהיטים הגדולים של להקת הגלאם רוק סלייד, האחראי לפצצות כמו CUM ON FEEL THE NOIZE ו-MAMA WEER ALL CRAZEE NOW. יום הולדת שמח, רוקר!

והוא מת ב-14 ביוני:

2020: קית' טיפט, הפסנתרן-מלחין האוונגרדי הבריטי המיוחד, שסלל קריירה מוזיקלית מרשימה בשמו. בתחיל הסבנטיז הוא תרם מנגינתו המופלאה בתקליטים של להקת קינג קרימזון וגם הקים הרכב גדול מאד (מבחינת כמות הנגנים והזמרים) שנקרא CENTIPEDE שהוציא אלבום כפול מיוחד במינו בשם SEPTOBER ENERGY. בן 72 במותו.

בלוג מוסיקה - כל מה שרציתם לדעת על מוזיקה - ועוד קצת.

הנכם מוזמנים לשתף את הבלוג עם חבריכם.

רוצים לשמוע עוד הרצאות מעניינות על הופעות מוסיקה? זמרים ישראליים? להקות רוק? הביטלס? תקליטים? רוק מתקדם? ועוד מגוון נושאים? מוזמנים ליצור איתי קשר. בינתיים, בואו ליהנות גם מפודקאסט מומלץ ומבלוג המוסיקה באתר.

הרצאות מוסיקה שלי ותכני מוסיקה מיוחדים לפלטפורמות שונות - לפרטים והזמנות: 050-5616459