רוק מסביב לשעון: מה קרה ב-14 ביוני בעולם הרוק

כל יום מציין אירועים משמעותיים בהיסטוריה של מוזיקת הרוק והפופ, עם שפע של אנקדוטות פורצות דרך שהתרחשו בעשורים קודמים. כשאנחנו מסתכלים אחורה בזמן, על היום הזה בתולדות המוזיקה, אנחנו נזכרים ברגעים המדהימים שעיצבו את נוף הרוק והפופ, החל מיציאתם של תקליטים אגדיים, הופעות אייקוניות וגם דברים משמחים לצד עצובים שקרו לאמני המוזיקה המובילים.

כחובבי מוזיקת רוק, אנחנו לא יכולים שלא לחוש תחושת נוסטלגיה כשאנחנו מהרהרים באירועים הבלתי נשכחים שהתרחשו אז. הנכם מוזמנים לצלול איתי למנהרת הזמן עם אירועי פופ ורוק שאספתי עבורכם ממקורות שונים ונדירים מאד שאינם ברשת. אהבתם וברצונכם לקבל עוד ועוד? בשביל זה בניתי עבורכם הרצאות מוסיקה מעשירות ומעניינות ופודקאסטים מומלצים.

אז מה קרה ב-14 ביוני (14.6) בעולם של רוק קלאסי?

חקר, ערך וכתב: נעם רפפורט

הציטוט היומי: "לא שמעתי מעולם לפני כן מוזיקאי פופ שיכל להלחין ולתזמר יצירה ברמה של CONCERTO FOR GROUP AND ORCHESTRA. אפילו לג'ורג' גרשווין היה מישהו אחר שתזמר את RHAPSODY IN BLUE. כשמוזיקאי פופ מלחין דברים רציניים יותר, הם הופכים להיות יומרניים. אבל זה לא כך עם ג'ון לורד, שעבודתו שנונה ומלאת חיים". (מלקולם ארנולד, המנצח הקלאסי שהיה מעורב ביצירה "קונצ'רטו ללהקה ותזמורת" שכתב הקלידן ג'ון לורד ללהקת דיפ פרפל, מספר לעיתון דיילי אקספרס בשנת 1969).

הבלוז שנדם - ב-14 ביוני 1995 נדם לנצח צליל הגיטרה הייחודי של רורי גאלאגהר. בגיל 47 בלבד, אחד מנגני הבלוז-רוק הכנים והאהובים ביותר בעולם הלך לעולמו בנסיבות טרגיות ומקוממות, כשהוא מותיר אחריו מורשת מוזיקלית עצומה וקהל מעריצים שבור לב, שלא מפסיק לגדול גם היום.

הסוף של גאלאגהר נשמע כמו בדיחה אכזרית של הגורל. לאחר שנים של אורח חיים תובעני ושתייה מרובה, מצב הכבד שלו הידרדר והוא נזקק להשתלה. הניתוח, שבוצע בבית החולים היוקרתי קינגס קולג' בלונדון, הוכתר כהצלחה מסחררת. אחיו הנאמן, דונאל, כבר הגיע לאסוף אותו הביתה, כשהתקווה באוויר. אלא שאז, ברגע של החלטה גורלית, החליט צוות בית החולים להשאירו להשגחה ללילה נוסף. הלילה הזה היה קטלני. חיידק אלים וזיהומי, ככל הנראה MRSA, תקף את גופו המוחלש.

מכאן החל מרוץ נואש נגד הזמן. הרופאים הזרימו לגופו כמויות אדירות של אנטיביוטיקה, אך המערכת שלו, שהייתה רוויה בתרופות שונות עוד לפני האשפוז, פשוט לא הגיבה. הגיטריסט הגדול שקע בתרדמת קצרה, וממנה לא קם. האיש שחישמל קהלים שלמים עם אנרגיה בלתי נגמרת, הוכרע על ידי אויב בלתי נראה במיטת בית חולים.

הגיטריסט של האנשים

אבל מי היה רורי גאלאגהר? הרבה לפני שמת, הוא היה ההפך הגמור מכוכב רוק. בעולם של לימוזינות ופירוטכניקה, גאלאגהר היה איש של העם. המדים הקבועים שלו היו חולצת פלנל משובצת, מכנסי ג'ינס בלויים, מגפי עבודה והנשק הסודי שלו: גיטרת פנדר סטראטוקסטר מודל 1961, בצבע SUNBURST. הוא קנה אותה כמשומשת בחנות בעיר קורק שבאירלנד בשנת 1963 תמורת 100 פאונד, והיא הפכה לשותפתו לחיים. עם השנים, הזיעה והנגינה האינטנסיבית קילפו ממנה כמעט את כל הצבע, והותירו אותה מצולקת וערומה כמו הבלוז שניגן.

הוא פרץ לתודעה בסוף שנות השישים עם שלישיית הרוק שלו, TASTE, שחיממה בין היתר את CREAM וניגנה בפסטיבל הנחשב של האי וייט. גם אז, בעידן של גיבורי גיטרה כמו אריק קלפטון וג'ף בק, גאלאגהר בלט במסירות המוחלטת שלו למוזיקה. הוא לא היה שם בשביל הפוזה, הוא היה שם כדי לתת לקהל את המקסימום ולקחת לעצמו את המינימום. ישנה אנקדוטה מפורסמת לפיה שאלו פעם את ג'ימי הנדריקס "איך ההרגשה להיות הגיטריסט הכי טוב בעולם?", והוא ענה: "אני לא יודע, תצטרכו לשאול את רורי גאלאגהר". ובכן, זו היא אנקדוטה מפוברקת של אנשים שהפיצו אותה מסביב אך היא גם מוכיחה כמה הוא היה גדול בעיני העם.

נאמן לעצמו, עד הסוף

לאחר פירוק TASTE, הוא יצא לקריירת סולו פורה ומצליחה, מכר למעלה מ-30 מיליון תקליטים ברחבי העולם והקליט שורה של תקליטי הופעה חיה שנחשבים לקלאסיקות. הוא היה אחד המוזיקאים החרוצים בתעשייה, מופיע מאות פעמים בשנה. באופן מעורר כבוד, הוא התעקש להופיע בבלפסט בשיא תקופת "הצרות" בצפון אירלנד, כשאמנים אחרים ביטלו הופעות מחשש לאלימות. הוא האמין שלמוזיקה יש כוח לחבר בין אנשים, והקהל החזיר לו אהבה. זה היה בשנת 1974 ומזה יצא לו אלבום הופעה מוצלח מאד (וגם סרט דוקו מעניין ביותר).

קולו לא היה של זמר קלאסי, הוא היה מחוספס, מעט צרוד, אבל כשהוא שר – ידעת מיד שזה רורי גאלאגהר. זו הייתה גדולתו. הייתה בו אמת חשופה. גם כתיבת השירים שלו נשאה איכות ייחודית, ויש שראו בו משורר שממשיך את המסורת האירית הגדולה. הבושה הגדולה ביותר בקריירה שלו הייתה שהוא מעולם לא הצליח לפרוץ בגדול בארצות הברית, אולי כי סירב להתפשר ולהתאים את עצמו למכונת השיווק המשומנת.

חברו, הגיטריסט גארי מור, ספד לו במילים מדויקות: "הוא היה כה מחוספס, חופשי ופראי באופן בו ניגן. הנפש שלו מעולם לא הייתה מאולפת. הוא תמיד נשאר נאמן לעצמו ובכך הוא שימש דוגמה לכולנו". גם בריאן מאי, גיטריסט להקת קווין, ציין את גאלאגהר כאחת ההשפעות הגדולות ביותר עליו. היו שאמרו שהיה קשה לעבוד איתו, אבל זו תמיד הייתה הלהקה שלו והחזון שלו. הוא היה הבוס, והבוס דרש מעצמו ומסביבתו שלמות מוזיקלית.

שנים אחרי לכתו, רורי גאלאגהר הוא לא שם שמופיע בראש רשימות הלהיטים, אלא סוד שמור היטב בין מביני עניין, אוצר של צלילים שממשיך לעבור מפה לאוזן. הגיטריסט הצנוע והעקשן, שהקדיש כל רגע מחייו הקצרים למוזיקה, וביקש רק דבר אחד בתמורה: שתקשיבו.

הפסקול של הפרידה - ב-14 ביוני בשנת 1972 היה הרגע שבו חברת התקליטים קולומביה החליטה למנף את אחת הפרידות הכואבות והמתוקשרות בתולדות הפופ, והוציאה את תקליט האוסף הראשון והאולטימטיבי של הצמד סיימון וגרפונקל. התוצאה: פסקול נצחי לתקופה שלמה, ומתנת פרידה מופלאה שרק הבהירה כמה גדול היה החלל שהשאירו השניים.

רק שנתיים חלפו מאז שחרור יצירת המופת BRIDGE OVER TROUBLED WATER והפיצול המרעיש שבא בעקבותיו. המתחים בין פול סיימון, הגאון היצירתי והמנוע המוזיקלי, לבין ארט גרפונקל, בעל קול המלאך שפזל לקריירת משחק מבטיחה, הגיעו לנקודת רתיחה. בעוד סיימון כתב והלחין בקדחתנות, גרפונקל היה עסוק על סט הצילומים של הסרט CATCH-22, והסדקים ביחסים הפכו לשבר של ממש. הפירוק היה עובדה מוגמרת, והמעריצים נותרו המומים ורעבים לעוד.

אל תוך הוואקום הזה שוגר "תקליט הלהיטים הגדולים של סיימון וגרפונקל", ובואו נודה על האמת – הוא היה כל מה שמעריץ יכול היה לבקש. עם ארבע-עשרה פצצות נוסטלגיה שמסכמות קריירה מזהירה, כולל המנונים כמו THE SOUND OF SILENCE, MRS ROBINSON, THE BOXER וכמובן, שיר הנושא מהתקליט האחרון שלהם.

הרשימה השחורה של הלהיטים החסרים

אבל רגע, חדי האוזן והזיכרון מיד שאלו את עצמם: איך ייתכן שאוסף כה מושלם עדיין מרגיש קצת חסר? איפה הקצב הממכר של A HAZY SHADE OF WINTER? מה עלה בגורלו של FAKIN' IT המתוחכם? ואיך אפשר לוותר על הסיפור הקטן והמופתי שהוא AT THE ZOO? ובכן, נראה שבמלחמת הלהיטים על החריצים המוגבלים של תקליט ויניל אחד, נפלו כמה קורבנות מפוארים. המבחר, כמה שהוא מבריק, עדיין השאיר טעם של עוד.

אחת ההחלטות המעניינות והשנויות במחלוקת הייתה סידור השירים. במקום טיול כרונולוגי שגרתי, שמציג את התפתחותו של סיימון ככותב, התקליט קופץ בזמנים ללא הרף. התוצאה? חווית האזנה מפתיעה, במיוחד בפעם הראשונה. השירים מקבלים הקשר חדש, והגיוון העצום ביצירה – מהפולק האינטימי של שנות השישים המוקדמות ועד להפקות האולפן הגרנדיוזיות של הסוף – מודגש במלוא הדרו.

הפתעה מיוחדת למעריצים הוותיקים

כדי להפוך את החבילה למתוקה עוד יותר, ולתת גם למעריצים שכבר החזיקו בכל תקליטי האולפן סיבה לרכוש את האוסף, שולבו בו חמש גרסאות מהופעה חיה שלא נשמעו קודם לכן. השירים FOR EMILY, WHENEVER I MAY FIND HER ו-KATHY'S SONG קיבלו ביצועים עדינים ומרגשים, בעוד THE 59TH STREET BRIDGE SONG (FEELIN' GROOVY) ו-CECILIA הפכו לחגיגות קצביות ושמחות. זו הייתה הברקה מסחרית ואמנותית, שהפכה את התקליט לפריט חובה.

מגזין המוזיקה CIRCUS התייחס בזמנו לגעגוע העצום לצמד: "המוזיקה שלהם נדירה ביכולתה להעלות תמונות של זמן ומקום. THE SOUND OF SILENCE יכול לעורר רחוב שומם וחורפי בגריניץ' וילאג', HOMEWARD BOUND משחזר אחר צהריים ברכבת. סיימון וגרפונקל מקישים על כל החוויות שלנו ולפעמים הם אפילו מציעים מידה של תקווה. האוסף הזה הוא מכה מכרעת לכל מי שחשב לחמוק מהסנטימנטליות של להיטיהם".

גם ברולינג סטון לא נשארו אדישים וכתבו: "הנה אלבום הלהיטים הגדולים ביותר שעומד בשמו - אוסף נדיב של 14 קלאסיקות סיימון וגרפונקל, החל מצלילי השקט ועד גשר מעל מים סוערים. למה לטרוח לכתוב על אנתולוגיה של חומר כל כך מוכר? במקרה זה נראה לי שסיימון וגרפונקל ראויים למחווה מיוחדת על הישגם השקט אך יוצא הדופן בסוף שנות השישים - במיוחד מכיוון שהייתה תגובה מובהקת נגדם. אולי פשוט הם הפכו פופולריים מדי, מחובקים על ידי מעמד הביניים וזכו לשבחים על ידי הניו יורקר. צר לי מעט שהעריכות באוסף זה אינן מסודרות בסדר כרונולוגי כדי שנוכל להתחקות ישירות אחר התפתחותו של פול סימון ככותב שירים. שלא כמו דילן, שביצע סדרה של שינויים סגנוניים דרמטיים, האבולוציה של סיימון הייתה עדינה, אך בטווח הארוך משמעותית כמעט באותה מידה".

באותו זמן, התקליט הרגיש כמו סוף פסוק. מתנת פרידה סופית מצמד שהיה נדמה שלעולם לא ישוב. ואז הגיעה 1975 והוכיחה שהכל אפשרי. השניים התאחדו באופן חד פעמי כדי להקליט את השיר החדש והנהדר MY LITTLE TOWN, שהופיע גם בתקליט הסולו של סיימון וגם בזה של גרפונקל. אך למרות האיחודים וההופעות שבאו לאורך השנים, כל אחד מהם בנפרד וגם שניהם יחד, הקסם המיוחד של אותן שנים ראשונות לא שב עוד. תקליט הלהיטים הזה נותר חותמת נצחית לתקופה שבה שני צעירים מקווינס, ניו יורק, כבשו את העולם עם הרמוניות קוליות ושירים שהפכו לפסקול חייהם של מיליונים.

המתופף שקיבל טלפון מג'ון לנון והפך למנוע של להקת יס - ב-14 ביוני 1949, נולד בפלטון, כפר קטן במחוז דורהאם שבאנגליה, ילד בשם אלן ווייט. איש לא שיער אז שהילד הזה יהפוך לאחד המתופפים העסוקים יותר בעולם הרוק, כזה שיד הגורל תזמן לו שיחת טלפון אחת שתשנה את חייו ותציב אותו בצמתים החשובים ביותר של ההיסטוריה המוזיקלית. קוראים לו אלן ווייט.

אלן ווייט גם חתם בעותק הספר הראשון שלי, "רוק מסביב לשעון" (תודה רבה לגלי אמריליו)

הסיפור של ווייט הוא סיפור על כישרון, ענווה, ובעיקר על להיות האיש הנכון במקום הנכון ובזמן הנכון. הוא החל לתופף בגיל 12, וכבר בגיל 13 ניגן במועדונים של לונדון כמו מקצוען ותיק. אבל הקריירה שלו המריאה באמת בשנת 1969, כשהטלפון בביתו צלצל. על הקו היה לא אחר מאשר ג'ון לנון. "הייתי בטוח שזה חבר שמנסה לעבוד עליי, אז פשוט ניתקתי", סיפר ווייט למגזין רולינג סטון שנים לאחר מכן. "לאחר מכן התקשרתי בחזרה והוא הסביר שהוא מארגן הופעה בטורונטו וצריך מתופף בדחיפות. הוא שאל אם אני פנוי ואמר שרכב יאסוף אותי למחרת בבוקר".

לפני שהספיק להגיד GIVE PEACE A CHANCE, ווייט מצא את עצמו על מטוס לטורונטו, כשלצידו יושבים אריק קלפטון עם גיטרה, קלאוס פורמן עם בס ויוקו אונו. החבורה הזאת, שכונתה פלסטיק אונו בנד, הייתה צריכה להופיע בפסטיבל הרוק'נ'רול של טורונטו כמעט ללא חזרות (חזרה אחת נערכה בין שמיים לארץ, בעת הטיסה לקנדה). "פתאום, זרקו לי לידיים את מקלות התיפוף וג'ון התחיל לספור על הבמה", שחזר ווייט, "הכל היה כמו הבזק אחד גדול".

ההופעה האנרגטית והספונטנית הרשימה את לנון עמוקות. הוא הזמין את המתופף הצעיר והמוכשר להצטרף אליו באולפן להקלטות התקליט שיהפוך לאחד החשובים והמוכרים בכל הזמנים: IMAGINE. ווייט היה אחד משלושה מתופפים בתקליט, לצד ג'ים קלטנר וג'ים גורדון, אבל דווקא הוא זכה לנגן בשיר הנושא. ולא רק לנגן, אלא גם להשפיע. "אני זוכר שבשלב מסוים, השיר התחיל עם כניסת תופים חזקה", סיפר ווייט. "ג'ון ניגן את זה כל כך יפה לבדו על הפסנתר, שהעזתי להציע: 'למה שלא תשאיר את הבית הראשון רק עם הפסנתר?' הוא חשב לרגע, הסתכל על המפיק פיל ספקטור ושאל לדעתו. הדבר הבא שאני זוכר זה שניסינו את זה ככה, וזה נשאר בהקלטה הסופית".

החוויה הזו פתחה לו דלת נוספת, הפעם לאולפן של חבר אחר מהביטלס, ג'ורג' האריסון, שהקליט את אלבום המופת המשולש שלו, ALL THINGS MUST PASS. האווירה בהקלטות הייתה כל כך פרועה ומשוחררת, עד שאין כמעט קרדיטים רשמיים. ווייט טען שניגן בשיר MY SWEET LORD, טענה שנותרה שנויה במחלוקת עד היום. "היו כל כך הרבה נגנים באולפן בכל יום, במשך שלושה שבועות", הוא תיאר, "היינו מגיעים ומחליטים במקום מי מנגן מה. ג'ורג' פשוט היה אומר, 'אחד מכם יתופף', וככה הקלטנו".

לאחר שעבד עם שניים מהביטלס וגם עם הזמר טרי ריד, הגיעה ההזדמנות הגדולה באמת. בשנת 1972, להקת הרוק המתקדם המובילה יס נפרדה מהמתופף המקורי והווירטואוז שלה, ביל ברופורד, שעזב לפתע לטובת קינג קרימזון. הבסיסט כריס סקווייר והסולן ג'ון אנדרסון ראו את ווייט מופיע עם ג'ו קוקר והתרשמו מהתיפוף העוצמתי והיציב שלו, שהיה שונה מסגנונו הג'אזי והמורכב של ברופורד. אז כשהוא קפץ לאולפן ההקלטות כדי לבקר את חברו, טכנאי ההקלטות אדי אופורד - שהקליט את היצירות של יס, הם הציעו לו את התפקיד. הבעיה היחידה? ההופעה הבאה של הלהקה הייתה שלושה ימים לאחר מכן בדאלאס, טקסס, והחומר שהיה עליו ללמוד כלל את היצירה המורכבת CLOSE TO THE EDGE במלואה! "כל סוף השבוע ישבתי והאזנתי למבוכים הסימפוניים של הלהקה", סיפר. "בדאלאס, עליתי לבמה עם יס כמעט בלי חזרה אחת". ברופורד הנחוש נאלץ לתת את אחוזי התמלוגים שלו מהתקליט CLOSE TO THE EDGE, כקנס מטעם הנהלת הלהקה על הצעד שלו, לווייט.

ווייט לא רק שרד את טבילת האש, הוא הפך לעמוד השדרה של יס. בעוד נגנים רבים באו והלכו מהלהקה לאורך העשורים, הוא נשאר קבוע, האיש שהחזיק את המבצר. גם כשבעיות בריאות הגבילו אותו בשנותיו האחרונות, הוא התעקש להצטרף לסיבובי ההופעות, גם אם זה היה רק כדי לעלות לבמה לקראת סוף המופע ולנגן כמה שירים אחרונים, לקול תשואות הקהל. "עברתי ניתוח גב לפני כמה שנים", אמר בראיון האחרון שלו, "אני משתפר בהתמדה ומרגיש טוב יותר מיום ליום".

הופעתו האחרונה עם הלהקה התקיימה ב-28 ביולי 2019 בקליפורניה. בהדרן של אותו ערב, הקריירה המפוארת שלו נסגרה במעגל מושלם: הלהקה ניגנה גרסת כיסוי לשיר IMAGINE, אותו השיר שאת הקלטתו המקורית עזר לעצב. במאי 2022, הלך אלן ווייט לעולמו.

מזומביס לכסף: האיש שמאחורי הקלידים חוגג יום הולדת. ב-14 ביוני 1945 נולד מאסטרו הקלידים רוד ארג'נט. כן, ההוא מהזומביס. אבל הסיפור האמיתי מתחיל דווקא כשהזומביס הפכו להיסטוריה, ולהקה חדשה ונוצצת הנושאת את שמו עלתה על הבמה. אז לכבוד יום הולדתו, בואו נצלול לתקליט הבכורה של הלהקה שנקראה פשוט ARGENT.

שנת 1969. העשן של פסטיבל וודסטוק עוד לא התפזר, ורוד ארג'נט, קלידן וכותב שירים מחונן, הרגיש שהגיע הזמן לקבור את הזומביס סופית. למרות שהשאירו אחריהם את יצירת המופת ODESSEY AND ORACLE, ההצלחה המסחרית הגדולה חמקה מהם. אז ארג'נט חבר לבסיסט ושותפו לכתיבה מהזומביס, כריס ווייט, ויחד הם יצאו למשימה: להרכיב להקה חדשה מהיסוד. כשהזומביס התפרקו יצא לחנויות התקליטון TIME OF THE SEASON של הזומביס, אך ארג'נט עם ווייט החליטו שכבר עדיף להשקיע במיזם החדש מאשר להתאחד עם הלהקה המפורקת.

כדי לממן את החלום, הם נזקקו לכסף, והרבה. מנהלם, מל קולינס (אין שום קשר לקוסם הסקסופון מקינג קרימזון, נא לא להתבלבל), רקח עבורם עסקה מבריקה עם ענקית התקליטים CBS. השניים יקבלו תקציב להקמת חברת הפקות משלהם, NEXUS, ובתמורה יכתבו ויפיקו שירים לאמנים אחרים. בין היתר, הם הספיקו להפיק שני תקליטונים להרכב בשם FREE FERRY, תקליטון גנוז לצמד מייק ופארינה, ואפילו קטע בלוז-רוק אפלולי בשם HELLHOUND לזמר הוותיק דאפי פאוואר. הכסף התחיל לזרום, והחזון החל לקרום עור וגידים.

הרכבת הנבחרת

עכשיו רק נשארה הבעיה הקטנה של מציאת נגנים. לתפקיד הבסיסט גויס בן דודו של ארג'נט, ג'ים רדפורד כי ווייט בחר שלא לנגן בבס. הוא היה שותף מלא לכתיבת השירים ולהפקה, מעין "החבר החמישי" שפעל מאחורי הקלעים. לתפקיד הגיטריסט והזמר הראשי הובא ראס באלארד, מוזיקאי מוכשר שהכיר מתופף אדיר בשם בוב הנריט, איתו ניגן בלהקת הליווי של אדם פיית', THE ROULETTES. הכימיה הייתה מיידית.

אבל איך קוראים ללהקה? הנריט זרק הצעה ראשונית: SILVER SURFER. השם היה קליט וקוסמי, אבל מישהו זרק לאוויר שעורכי הדין של חברת הקומיקס MARVEL יבהירו להם מהר מאוד שזה רעיון רע. אז היה זה באלארד שהציע את הפתרון הפשוט – לקרוא ללהקה על שם הקלידן הכריזמטי שלה. ארג'נט, בצניעותו, היסס. הוא חש לא בנוח שהלהקה תישא את שמו, אבל שאר החברים התעקשו, והשם ARGENT נולד.

עם הרכב מגובש ושם חדש, הלהקה יצאה בסוף 1969 לסיבוב הופעות קצרצר אך אפקטיבי לחימום המנועים במועדונים קטנים בגרמניה ואיטליה. ההופעה הזכורה ביותר מאותו סיבוב התקיימה במועדון PN HIT במינכן, שם הקהל יצא מגדרו והלהקה הבינה שיש לה משהו מיוחד ביד.

לידה של תקליט

מלאי ביטחון ושמחת יצירה, נכנסו חברי הלהקה לאולפני SOUND TECHNIQUES בלונדון כדי להקליט את תקליט הבכורה. ארג'נט הגיע חמוש בארסנל של קלידים, כולל אורגן האמונד עמו ידע לחולל קסמים. והתוצאה הייתה עם סאונד שהיה מצד אחד נטוע במלודיות של הזומביס, אך מצד שני הרבה יותר כבד, רוקי ומתקדם.

באופן משעשע, הפריצה הראשונה הגיעה דווקא בארצות הברית. תקליטון עם השיר LIAR, שנכתב על ידי באלארד, יצא שם תחילה עם השיר SCHOOLGIRL כצד ב'. התקליט המלא יצא באמריקה בנובמבר 1969, חודשיים שלמים לפני שיצא במולדתם בריטניה. ואיך הגיב השוק? ובכן, באדישות כמעט מוחלטת. האירוניה הגיעה לשיאה כאשר להקת THREE DOG NIGHT האמריקאית לקחה את LIAR, הקליטה לו גרסת כיסוי, והפכה אותו ללהיט ענק. הכסף מהתמלוגים לפחות עזר.בהופעות, הלהקה התמקדה בחומר המקורי והחדש שלה, כשהשריד היחיד מתקופת הזומביס שזכה לביצוע חי היה, איך לא, הלהיט TIME OF THE SEASON.

מה אמרו המבקרים על תקליט הבכורה הזה?

בפברואר 1970, מגזין מלודי מייקר פרסם: "הנה קומבינציה טובה של שירים טובים, שירה משובחת ונגינה מלאת רגש וחסרת מאמץ. זהו עונג יצוק". מגזין רקורד מירור הוסיף באותו חודש: "זה תקליט שנמצא במרחק רב מהזומביס. אין ספק שתהיה פה פתיחת דלת לדבר חדש ומלהיב שעוד נשמע ממנו". אך את הסיכום המדויק ביותר סיפק מגזין רולינג סטון: "כמה שנים אחורה, שחררה להקה בשם הזומביס תקליט גאוני, אך נשכח, בשם ODESSEY AND ORACLE. מאז אותו תקליט התפרקה הלהקה ההיא. אורגניסט הלהקה ההיא צץ עכשיו עם להקה חדשה והוציא תקליט טוב למדי. אין שיר אחד חלש בתקליט. קולו של ארג'נט נשמע אוורירי בדומה לזה של חברו לשעבר בזומביס, קולין בלונסטון. ארג'נט מצליח להביא את המקלדות השונות שלו להישמע יחדיו כמו תזמורת. מאחר והלהקה הייתה קיימת רק חצי שנה כשהקליטה תקליט זה - אנו מצפים לתקליט שנה מרשים מאד".

הם לא טעו. התקליט הזה היה רק יריית הפתיחה. ARGENT המשיכה והוציאה להיטי ענק כמו HOLD YOUR HEAD UP ו-GOD GAVE ROCK AND ROLL TO YOU. באלארד פרש מהלהקה בשנת 1974 וניסה לסלול לעצמו קרירת סולו. למרות זאת, שיריו הפכו מצליחים דוקא כשבוצעו על ידי אחרים. רוצים דוגמאות? בבקשה... השירים SINCE YOU'VE BEEN GONE ו-I SURRENDER שקיבלו הצלחה עם להקת ריינבאו. לאחר פירוק הלהקה, שניים מחבריה - רדפורד והנריט - מצאו את עצמם מנגנים יחד בגלגול אחר של להקה בריטית חשובה אחרת, הקינקס. אבל זה כבר סיפור ליום הולדת אחר.

זה קרה ב-14 ביוני 1968 באמריקה (בריטניה נאלצה לחכות עד ה-9 באוגוסט) כשעולם הרוק עצר את נשימתו. אלבום כפול ושאפתני בשם WHEELS OF FIRE נחת בחנויות התקליטים בארצות הברית והצית שריפה מוזיקלית מהדהדת. אבל מאחורי יצירת המופת הזו, שהפכה לאלבום הכפול הראשון בהיסטוריה שהגיע למעמד פלטינה, הסתתרה סאגה של גאונות, אגו מתפוצץ, מלחמות עולם באולפן וסוף ידוע מראש. בואו נסובב את גלגלי האש לאחור.

להקת CREAM, השלישייה הווירטואוזית שכללה את הגיטריסט אריק קלפטון, הבסיסט והזמר ג'ק ברוס והמתופף ג'ינג'ר בייקר, שחררה את אלבומה השלישי והרעיון היה מהפכני לשעתו: תקליט אחד של חומר אולפני חדשני, ותקליט שני שכולו הקלטות חיות מהופעות מחשמלות באולמות הפילמור ווסט והווינטרלנד בסן פרנסיסקו. הפרויקט היה קפיצת מדרגה אמנותית, והלהקה התנסתה בו בצורות מוזיקליות ובסאונדים שטרם נשמעו מיצירתם. עטיפתו הפסיכדלית והמהפנטת, שצוירה על ידי האמן מרטין שארפ, רמזה על המסע הצבעוני שאליו עמדו המאזינים לצאת.

החדר הלבן והמלחמות השחורות

האלבום נפתח בפיצוץ: השיר WHITE ROOM, שהפך מיד ללהיט ענק והגיע למקום השישי במצעד האמריקאי, נולד מתוך רעיון של ג'ק ברוס. הוא לקח מהלך אקורדים ששימש אותו בשיר מהאלבום הקודם, TALES OF BRAVE ULYSSES, ונתן אותו לשותפו לכתיבה, המשורר פיט בראון, שחיבר את המילים הסוריאליסטיות. ג'ינג'ר בייקר, מצדו, תרם את הפתיחה הקצבית הבלתי נשכחת במשקל 5/4, שהעניקה לשיר את תחושת המתח הייחודית שלו. שנים אחר כך, בייקר הביע תרעומת על כך שמעולם לא קיבל קרדיט הלחנה על תרומתו המכרעת.

אבל לא כולם חשבו שמדובר ביצירת מופת. כשברוס הציע בהתלהבות לשחרר את השיר כסינגל, הבוס הגדול של חברת התקליטים אטלנטיק, אהמט ארטגון, ביטל אותו בזלזול. ארטגון, שראה ב-CREAM בעיקר את להקתו של קלפטון עם שני נגני ליווי, טען שברוס כתב "שיר פסיכדלי מקושקש וחסר טעם" והשפיל אותו בפני הנוכחים. זו לא הייתה הפעם הראשונה; תקריות דומות קרו גם בהקלטות האלבום הקודם DISRAELI GEARS. בסופו של דבר, השיר אכן יצא כסינגל והפך להמנון הגדול ביותר של הלהקה. האירוניה? קלפטון אימץ את השיר להופעות הסולו שלו לאורך השנים, מה שהרתיח את ברוס שוב ושוב, בטענה שזהו "השיר שלו".

בלוז, בירה ודמעות באולפן

האווירה באולפן הייתה טעונה לא פחות. במהלך העבודה על קאבר לבלוז הקלאסי BORN UNDER A BAD SIGN, ג'ק ברוס התקשה במיוחד עם השירה, מכיוון שהקצב של קו השירה היה שונה לחלוטין מקו הבס המורכב שניגן במקביל. באופן תמוה, קלפטון, הבלוזיסט הטהור של החבורה, כלל לא שר את הקטע. בשלב מסוים אפילו הוספו כלי נשיפה להקלטה, אך הרעיון נגנז והם הורדו במיקס הסופי.

המאבקים לא פסקו. ג'ינג'ר בייקר דרש בתוקף ששיר פרי עטו ייכלל באלבום, קטע מוזר בשם PRESSED RAT AND WARHOG, ושהוא גם יופיע כצד ב' לסינגל שלא נכנס לאלבום, ANYONE FOR TENNIS. הוויכוחים היו קשים, אך בייקר ניצח. ומה לגבי אותו סינגל? קלפטון הוא שנלחם בכל כוחו כדי שהשיר הזה ייצא, עד כדי כך שבמהלך אחד הוויכוחים הקשים הוא פשוט פרץ בבכי מרוב תסכול. בסופו של דבר, השיר יצא על תקליטון ונכלל בפסקול של מערבון בשם THE SAVAGE SEVEN. עם זאת, השיר לא נחל הצלחה.

ואם זה לא מספיק, בין ההקלטות מצאה הלהקה זמן להקליט ג'ינגל פרסומי לבירה בשם FALSTAFF. הסיבה? בנו של בעלי המבשלה היה מעריץ של הלהקה. ג'ק ברוס סיפר מאוחר יותר שלבירה היה "טעם של פיפי". ככל שההקלטות נמשכו, המתח בין השלושה גאה. בשלב מסוים, ברוס הפך כה דומיננטי עד שבשיר AS YOU SAID, קלפטון פשוט לא ניגן. "אתה יכול לנגן בכל הכלים בעצמך אם אתה רוצה", הטיח קלפטון בבסיסט. ואכן, ברוס ניגן בשיר זה גם בגיטרה אקוסטית (בכיוון מיתרים מיוחד בהשראת ריצ'י הייבנס) וגם בצ'לו, בעוד בייקר מלווה אותו בתופים.

השיר PASSING THE TIME הורכב משני שירים. הראשון הוא אכן PASSING THE TIME שמתחבר לקטע שנקרא SCATTERFARAGUS. לפני שנים יצאה גרסת DCC GOLD CD של האלבום עם השיר הספציפי הזה בגרסה ארוכה ב-67 שניות ממה שנמצא בהוצאות האחרות. מה שהופך את ההוצאה הזו למיוחדת במינה.

עם סיום הסשנים האולפניים טס ג'ינג'ר בייקר מיד בחזרה לביתו. קלפטון נשאר לבצע הקלטות תפקידי נגינה אחרונות על השירים POLITICIAN ו- DESERTED CITIES OF THE HEART. בסוף, סיים ברוס את המיקסים של האלבום ביחד עם המפיק פליקס פאפאלארדי.

אש על הבמה

במקביל להקלטות האולפן, הוחלט להקליט מספר הופעות חיות כדי לשחרר אלבום הופעה נפרד בעתיד. הטכנאי טום דאוד הובא עם ניידת הקלטות משוכללת כדי לתעד את הלהקה בפעולה. אלא שהעוצמה של CREAM על הבמה הייתה כל כך אדירה, שהסאונד "דימם" בין הערוצים והפך את ההפרדה ביניהם למשימה כמעט בלתי אפשרית. באחת ההופעות האלה, פרץ ריב קולני בין מנהל הלהקה, רוברט סטיגווד, לבין מנהל אולם ההופעות ווינטרלנד, ביל גרהאם. גרהאם סירב לתת לסטיגווד כרטיסי חינם למשפחתו, והוויכוח הסתיים בכך שגרהאם הרים את סטיגווד והעיף אותו פיזית מהמקום, מול עיניהם המשתאות של חברי הלהקה.

מתוך ההקלטות החיות הללו הגיע אחד מרגעי השיא של קלפטון: הביצוע ל-CROSSROADS של אמן הבלוז רוברט ג'ונסון (למעשה, שילוב של שניים משיריו). הסולו של קלפטון בקטע זה, שנוגן על גיטרת הגיבסון SG הצבעונית והמפורסמת שלו שנצבעה על ידי חבורת אמנים שנקראה THE FOOL, נחשב עד היום לאחד הגדולים בהיסטוריה של הרוק. באופן אירוני, קלפטון עצמו נהג לבטל את הביצוע הזה בטענה שהלהקה פישלה במעבר מסוים באמצע הסולו שלו.

ההצלחה מסחררת, הנפילה קרובה

האלבום WHEELS OF FIRE היה הצלחה מסחרית פנומנלית. הוא הגיע למקום הראשון במצעד האמריקאי ולמקום השלישי בבריטניה, והפך את הלהקה לכוכבי על. אך ככל שההצלחה גדלה, כך גם הסדקים הפנימיים. במגזין הרולינג סטון נכתב בביקורת: "הלהקה טובה במספר דברים; למרבה הצער, כתיבת שירים והקלטות אינם ביניהם. עם זאת, הם נגנים פנטסטיים... וההקלטה האחרונה שלהם מוכיחה את כל זה".

ההחלטה על הפירוק התקבלה סופית בסוף מרץ 1968, בדיוק ביום הולדתו ה-23 של קלפטון. הלהקה שהתה בדאלאס, טקסס, והיחסים בין ברוס לבייקר הגיעו לנקודת רתיחה של אלימות פיזית. קלפטון, שתמיד שימש כמגשר בין שני הניצים, פשוט נשבר. השנאה בין בייקר לברוס הייתה עתיקת יומין, עוד מהתקופה שניגנו יחד בהרכבו של גרהאם בונד. באחת הפעמים, בייקר אף שלף סכין ואיים לדקור את ברוס על הבמה לאחר שהעז להעיר לו על תיפופו.

המסמר האחרון: הביקורת שגרמה לקלפטון להתעלף

למרות ההחלטה להתפרק, הלהקה הייתה מחויבת לסיבוב הופעות שלם. המתח לא פסק. באונטריו, קנדה, ג'ק ברוס קיבל התקף זעם כשראה את מערכת ההגברה המקומית, טען שהיא "מתחת לכל ביקורת", ניגן את ההופעה ומיד רץ לשדה התעופה כדי לטוס הביתה. מפיק הסיבוב הצליח לשכנע אותו להישאר ברגע האחרון. מנהל הלהקה הבין שדרושה חופשה דחופה לחברים ולפיכך בוטלו שאר התאריכים והלהקה חזרה ללונדון. במהלך החופשה התעדכן קלפטון בדברים שקורים לקולגות שלו. בין השאר הוא קפץ לבקר את ג'ון מאייאל, עמו ניגן לפני הקמת CREAM. מאייאל השמיע לו את אלבומו החדש שנקרא BARE WIRES. קלפטון התרשם מאד לטובה מהעיבודים המתקדמים שבתקליט. כמו כן הוא התעניין במה שקורה עם סטיב ווינווד ולהקת טראפיק.

אך הקש ששבר את גב הגיטריסט הגיע ב-11 במאי 1968. קלפטון ישב במסעדה וקרא כתבה ישנה על הלהקה ברולינג סטון. בכתבה, חברי הלהקה פיארו את עצמם ואת נגינתם. לצד הכתבה, הופיעה ביקורת קטלנית מהופעה עדכנית, שנכתבה על ידי מבקר צעיר בשם ג'ון לנדאו (שלימים יהפוך למנהלו של ברוס ספרינגסטין). לנדאו כינה את קלפטון "מאסטר הקלישאות של הבלוז בארבעים השנים האחרונות" וביקר גם את תיפופו "הקלישאתי" של בייקר. השילוב של הראיונות היהירים עם הביקורת הארסית היה יותר מדי עבור קלפטון. הוא פשוט התעלף על רצפת המסעדה. כשהתעורר, "אלוהי הגיטרה" הבין שהוא לא רוצה יותר להיות במרכז, לא רוצה יותר את הזרקורים, את הלחץ ואת המלחמות. באותו רגע, הוא ידע בוודאות שדרכה של CREAM הגיעה לסופה.

בספטמבר 1968, מיד לאחר צאת האלבום בבריטניה, פרסם עיתון המוזיקה ביט אינסטרומנטל במילים נבואיות: "הנה זה, חברים. נשימתה האחרונה של להקת CREAM. זה האלבום הכי ניסיוני ורגשי ששמעתם מהם אי פעם, עם שילוב של כנות ותעוזה מדהימות. תיקנו את האלבום או שתחיו בעצב לכל ימי חייכם". הם צדקו.

ב-14 ביוני בשנת 1971 (יום ראשון) שודרה בטלוויזיה התוכנית 'ברוכים הבאים', בהנחייתו של אורי זוהר, ובה ביצע אריק איינשטיין את השיר 'אני ואתה'. התוכנית צולמה לפני פרשת הסמים.

כך כתבתי בספרי, "רוק ישראלי 1973-1969:

יום לפני השידור המיועד התרעם אריה ערד בעיתון 'דבר' כי עצם שידור התוכנית בעת סערה משפטית שכזו הוא דבר שלא יתכן. לטענתו, אסור לתת לאורי זוהר במה לאור הפרשה. ערד הוסיף כי חש שמשמיעים את שיריו של אריק ברדיו באופן מוגבר מהרגיל, דבר שלא אמור להתרחש במצב מתוקן. לדעתו, תמיכה זו של עורכי הרדיו והשדרנים צריכה להיעשות באופן פרטי ולא על גלי האתר.

יום לאחר שידור התוכנית, שוחררו הנאשמים בערבות, אחרי שנציג המשטרה הודיע שחקירתם הסתיימה. באותו בוקר הוגשה נגדם התביעה נגד התפרעותם בבית המשפט. אביגדור צברי שוחרר בערבות של 5,000 לירות, בשל היותו בעל המקום בו הוחזק החשיש וגם אחד מאלה שהואשמו בהתפרעות. גם אורי זוהר, גיורא קליין, ושמואל חמדי, שהואשמו בתקיפת שוטרים וביזיון בית המשפט, שוחררו בערבות של 5,000 לירות כל אחד. כל השאר שוחררו בערבות של 1,500 לירות. באותו יום העידו השוטרים כי החשודים בתקיפתם הביעו חרטה וביקשו סליחה.

הפרפר שהפך למפלצת רוק: ב-14 ביוני בשנת 1968 יצא תקליט אחד שינה את כללי המשחק ברוק'נ'רול והכניס את המילה HEAVY למילון של כל חובב מוזיקה. זה סיפור על שכרות, הקלטה מקרית, והצלחה ששברה שיאים.

מה שהפך את התקליט הזה לרעידת אדמה מוזיקלית לא היה רק הצליל החדש, אלא צד ב' כולו. בעוד שלהקות אחרות הציעו שירים קצרים, "פרפר הברזל" הקדישו את כל הצד ליצירה אחת, מפלצתית ומהפנטת בת 17 דקות, שהושמעה במלואה, נון-סטופ, בתחנות רדיו אמיצות ברחבי ארצות הברית. בתוך היצירה הזו הסתתר גם סולו תופים ארוך שהפך לשיעור חובה לכל מתופף מתחיל.

מאחורי מכונת הרוק המשומנת הזו עמדו ארבעה חברים: דאג אינגל, על האורגן, השירה והכתיבה; הגיטריסט הצעיר והמבטיח אריק בראן; הבסיסט לי דורמן; והאיש שמאחורי התופים, רון בושי. את שם הלהקה, "פרפר הברזל", הגה אינגל כניסיון לשלב בין שני קצוות שהוא הרגיש שהגדירו את המוזיקה שלהם: הכבדות והעוצמה של הברזל, לצד הקלילות והיופי של הפרפר.

הלהקה, שהתגבשה בסן דייגו, קליפורניה, בשנת 1966, צברה ניסיון על הבמות במשך כשנה לפני שחתמה על חוזה נחשק עם חברת התקליטים אטלנטיק בשנת 1967. הם לא בזבזו זמן, ותקליט הבכורה שלהם, שנקרא בפשטות HEAVY, רמז על הבאות ובילה כמעט שנה שלמה, 49 שבועות, במצעד התקליטים האמריקני. אין ספק שההופעות המשותפות שלהם עם ענקי התקופה כמו הדלתות וג'פרסון איירפליין עזרו להם להיחשף לקהל שהיה צמא בדיוק לסאונד המחוספס והפסיכדלי שלהם. למעשה, רבים רואים ב-IRON BUTTERFLY את הלהקה שסללה את הדרך לז'אנר שייקרא מאוחר יותר HEAVY METAL.

אך ההרכב בתקליט הראשון היה שונה. שלושה חברים עזבו, ופינו את מקומם לדורמן ולבראן, שהחליף את הגיטריסט דני ווייס באוגוסט 1967. התקליט HEAVY, שהופק על ידי צ'ארלי גרין ובריאן סטון (המפיקים של להקת בופאלו ספרינגפילד), הוא פנינה נסתרת שראויה להאזנה. הוא מכיל את כל סימני ההיכר של הלהקה: קולות מכשפים, אורגן בעל צליל גותי, גיטרות מתכתיות ותופים רועמים.

טייק אחד גורלי באולפן

חברת אטלנטיק, שזיהתה את הפוטנציאל, לחצה על הלהקה להוציא חומר חדש במהירות. הבעיה הייתה שללהקה היה רק צד אחד מוכן לתקליט – השירים הקצרים יותר שיהפכו לצד א'. ב-27 במאי 1968, נקבע להם סשן הקלטות באולפני ULTRASONIC בלונג איילנד, ניו יורק.

כשהגיעו הפרפרים לאולפן היה זה טכנאי ההקלטה, דון קאסל, שביקש מהם לנגן משהו קטן כדי שיוכל לבדוק את הסאונד ולכוון את המיקרופונים בזמן שהם מחכים למפיק ג'ים הילטון. הלהקה, שרצתה להתחמם, החלה לנגן את היצירה החדשה והארוכה שלה, שכבר נוסתה בהופעות. מה שהחברים לא ידעו, זה שקאסל לא רק בדק את הסאונד, הוא לחץ על כפתור ההקלטה והחברים פשוט ניגנו להנאתם, בטוחים שמדובר בחזרה בלבד. למזלם, ולמזלנו, הם לא עצרו לרגע ונתנו את הביצוע של חייהם.

כשסיימו, קאסל קרא להם בהתלהבות לחדר הבקרה. הם, מצידם, לא הבינו על מה המהומה, מבחינתם זה היה עוד ג'אם. אך אז הוא החזיר את סליל ההקלטה אחורה והשמיע להם את מה שקרה שם. הסאונד היה כל כך חי, כל כך עוצמתי וכל כך נכון, שהוחלט במקום שההקלטה הזו, הטייק הראשון והמקרי הזה, תהיה הגרסה שתופיע בתקליט. נערכו כמה תיקונים קלים בה והקלטה מחדש של ערוצי השירה וחלק מהגיטרות, אבל הבסיס, אותן 17 דקות של קסם, נשאר בדיוק כפי שנוגן באותו הרגע.

מגן עדן לברבור שיכור

והסיפור מאחורי השם? הוא משעשע לא פחות. במקור, דאג אינגל הלחין את IN A GADDA DA VIDA כבלדת קאנטרי קצרה של דקה ועשרים. הייתם מאמינים? כשהוא הציג את השיר ללהקה, הם התחילו לעבוד עליו בחזרות והפכו אותו מיצירה עדינה למפלצת הרוק המוכרת. השם המקורי היה בכלל IN THE GARDEN OF EDEN (בגן העדן). באחד הימים, אינגל, שהיה שיכור למדי לאחר ששתה בקבוק יין שלם, ניסה להדגים את השיר לחברים. במקום לשיר את המילים המקוריות, הוא פשוט מלמל אותן בגמגום כבד. המתופף, רון בושי, שהקשיב לו דרך אוזניות, רשם על דף את מה שהוא שמע: "אין-א-גדה-דה-וידה". השם המוזר והמסתורי הזה נדבק, והפך לא רק לשם היצירה, אלא כאמור לשם התקליט כולו.

סולו התופים של בושי, למרות שנשמע פשוט יחסית, הוא מופת של דיוק וגישה מוזיקלית. הוא לא ניסה להרשים בווירטואוזיות טכנית, אלא בנה מתח ושמר על גרוב שבטי, כמעט היפנוטי, שגרם לאנשים לרצות למחוא כפיים ולרקוד. זהו סולו של מתופף עם נשמה, ששם את המוזיקה לפני האגו.

הצלחה מסחררת וביקורת קטלנית

כדי להתאים את המפלצת לרדיו, שוחררה גרסה מקוצרת של כשלוש דקות כסינגל, וזו זינקה למקום ה-30 במצעד האמריקני. ההצלחה של הסינגל גרמה לקהל לרוץ לקנות את התקליט המלא, שנמכר בארבעה מיליון עותקים בארצות הברית לבדה. IN A GADDA DA VIDA הפך לתקליט הנמכר ביותר בקטלוג של חברת אטלנטיק, עד שבשנת 1971 הגיעה להקת לד זפלין ושברה את השיא עם התקליט הרביעי שלה.

אך כצפוי, לא כולם התרשמו. מבקר המוזיקה של עיתון הרולינג סטון פרסם ב-23 בנובמבר 1968 ביקורת קטלנית במיוחד: "התקליט הראשון של הלהקה הזו נקרא HEAVY והוא היה שבלוני בהתאם. קיוויתי מאד שהתקליט השני יהיה שונה. השמועות בנוגע לצליל הלהקה טענו שהצליל הכבד הוחלף ב'צליל מסתורי'. זאת בשל תחלופת חלק מחבריה. לצערי, אין הדבר כך. הצליל הוא אותו צליל. הלהקה יודעת שיש לה פה צליל ששווה כסף והיא לא תוותר עליו בקלות. דאג אינגל, האורגניסט, מספר כי מקור ההשראה למוסיקה שלהם הוא הם עצמם - וזה בהחלט נראה בשטח. אפשר וכדאי להאשים את האיש הזה, שכן הוא המנהל המוסיקלי של הלהקה. סגנון השירה שלו הוא הסטרילי והכי פחות גמיש ששמעתי אי פעם מזמר בלהקת רוק. הגיטריסט שלהם, שחברת התקליטים מתפארת בעובדה שהוא צעיר מאד, ראוי לקבל מדליה על כמות הצלילים הסתמיים שהצליח להפיק מהגיטרה שלו. המתופף, רון בושי, הוא המוכשר היחיד בחבורה. זאת למרות שהסולו שלו וכל היצירה שבה זה נמצא משעממת אותי למוות. היצירה הזו מגוחכת להפליא באורכה וסתמיותה. לסיכום - הלהקה הזו היא מסוג ג' בעוד היא מנסה להראות לעולם שהיא מהליגה הגבוהה. זה רק עניין של זמן עד שהלהקה הזו תעוף כפרפר לאוויר ותישכח".

ובכן, שנים אחרי כן אפשר לומר בבטחה: המבקר אולי שכח את הלהקה, אבל ההיסטוריה, ובמיוחד אותן 17 דקות, בהחלט לא.

מודעות הופעה - 14 ביוני בשנת 1970:

ב-14 ביוני בשנת 1964 הגיע מתופף הביטלס, רינגו סטאר, לסידני, אוסטרליה, שם שהו שאר הביטלס, שהיו כבר בעיצומו של סיבוב הופעות עם המתופף המחליף, ג'ימי ניקול. רינגו הגיע לסידני כדי להמשיך את הסיבוב, אחרי שהתאושש מניתוח שעבר.

זאת לאחר טיסה ארוכה מנמל התעופה של לונדון דרך סן פרנסיסקו. הוא בילה פחות משעתיים בעיר לפני שתפס טיסת המשך למלבורן, שם התאחד עם הביטלס האחרים. בשדה התעופה נערכה מסיבת עיתונאים לכתבים שנאספו. בריאן אפשטיין, מנהל הביטלס, נכח גם הוא.

ש: רינגו, ברוך הבא לאוסטרליה. איך אתה מרגיש עם היותך כאן?

רינגו: הו, זה נהדר. זה כיף, אתה יודע. אני שמח שיצאתי מהמטוס הזה.

ש: כמה זמן אתה במטוס?

רינגו: שלושים וארבע שעות.

ש: איך הגרון שלך עכשיו כששמו אותך בבית חולים וגרמו לך להחמיץ את תחילת הסיבוב באוסטרליה?

רינגו: הגרון בסדר עכשיו, אתה יודע. הכל בסדר. זה בסדר. רק צריך לקחת את זה בקלות כמה ימים ואז נחזור לשגרה.

ש: אתה עדיין מסוגל לחבוט בתופים?

רינגו: אה כן. בהחלט.

ש: אתה מצפה להצטרף אל הביטלס אחר הצהריים?

רינגו: כן, לא יכול לחכות. כי, אתה יודע, אנחנו ביחד, אתה יודע, כבר 90 שנה. במשך כל כך הרבה זמן, אני לא יודע. זה מצחיק להיות בלעדיהם. כי גם אם, אתה יודע, כשאנחנו לא מנגנים, אם אנחנו יוצאים, לפחות שניים מאיתנו יוצאים ביחד ככלל. אז זה קצת מצחיק להיות לבד.

ש: מה אתה הכי מצפה לראות באוסטרליה?

רינגו: אני לא יודע. הכל באופן כללי, אתה יודע. אשמח לראות קנגורו, אני מניח.

ש: הנה בריאן בא אליך. בריאן, אתה יכול לספר לנו מתי פגשת לראשונה את הביטלס?

בריאן אפשטיין: אה, 1961. אוקטובר, אני חושב. (זה היה ב-9 בנובמבר 1961 - נ.ר)

ש: והיכן ראית אותם?

בריאן: במועדון הקאברן בליברפול.

ש: ומה חשבת כשראית אותם לראשונה?

רינגו: המון זבל, זה מה שאמרת לי.

ש: ומה היה הצעד הבא משם?

בריאן: ובכן, אז הכרנו אחד את השני ובסופו של דבר פיתחנו קצת רעיון של ניהול. (לרינגו) רואה?

רינגו: אני יודע. הייתי בחוץ באותו זמן, אתה מבין, הצטרפתי מאוחר יותר... אחרי בריאן.

ש: בכל עת הייתה לך הרגשה שאתה עלול להגיע לשיא ההצלחה המסחררת הזה שאתה...

בריאן: לא. ובכן, אני לא יודע לגבי הגובה המסוחרר, אבל תמיד חשבתי שהם הולכים להיות די גדולים. גדולים מאוד.

ש: מה הבעיה הכי קשה שאתה נתקל בניסיון לנהל את הביטלס?

בריאן: אני חושב שלטייל ולהסתובב בעולם ולארגן סידורים להסתובב זה הדבר הכי קשה, כי אתה לא יודע מה הולך לקרות.

ש: ובנושא הכסף, איך אתה הולך לממן את דמי הכיס השבועיים שלהם? מה קורה בקשר לזה?

בריאן: הם מקבלים, אתה יודע, מה שהם רוצים מהרווחים שלהם, והרווחים שלהם נכנסים לחברה שלהם.

ש: ורינגו, האם אתה מתגעגע למשהו עכשיו בהיותך ביטל, או שאתה חושב שיש לך הכל עכשיו?

רינגו: אממ, לא. אני לא מתגעגע לשום דבר, אתה יודע. ובכן, אני לא זוכר. פשוט כיף לי. זה כיף, אתה יודע.

ש: אתמול באדלייד, השלושה דיברו על מה שהם הולכים לעשות כשהם לא היו הביטלס. והם אמרו שאתה הולך לפתוח רשת של מספרות לנשים. האם זה נכון?

רינגו: כן. ובכן, חשבתי על זה לפני כמה חודשים, אתה יודע, אז אני עדיין חושב על זה.

ומה יהיה עם ג'ימי ניקול, המתופף המחליף, אחרי שרינגו יחליף אותו שם, באוסטרליה? ובכן, הסיפור ממש עצוב והוא נמצא, עם פרטי מידע רבים, בספר על הביטלס שכתבתי, "ביטלמאניה!"

ב-14 ביוני בשנת 1970 יצאה להקת דם, יזע ודמעות לסיבוב הופעות במזרח אירופה. זו הייתה להקת הרוק הראשונה שהגיעה לארצות הבאות (לפי הסדר) - יוגוסלביה, רומניה ופולין. מה היה לגיטריסט הלהקה, סטיב כץ, לספר על הסיבוב בספרו? בואו נגלה...

סטיב כץ: "הזמר שלנו, דייוויד קלייטון-תומס, אזרח קנדה, בילה זמן מה בכלא אונטריו. אני לא זוכר למה דיוויד נעצר (לעולם לא שמעתי את הגרסה הנכונה, בכל מקרה), אבל הוויזה שלו עמדה לפוג, ומשרד המשפטים רצה לנצל את המצב. זה היה חשוב מאוד באותה תקופה למחלקת המדינה למצוא להקת רוק שתוכל לייצג את אמריקה בחו"ל, ואני לא מתכוון ללהקה פרועה אלא אחת הלהקות השמרניות היקרות של אז.

ובכן, בהחלט לא קפצנו על המציאה. זאת עד שאיזה גאון במשרד המשפטים איים על גירוש של דייויד מהמדינה אלא אם נעשה טובה קטנה למחלקת המדינה - ואם זה נשמע כמו סחיטה, זה בדיוק מה שזה היה. זה היה או לעשות סיבוב הופעות עבור משרד החוץ או לאבד את הסולן שלנו. בדיעבד, עם האופי של דייויד, היינו צריכים לחשוב על זה קצת יותר, אבל נשארנו עם דיוויד וחתמנו על סיבוב הופעות במזרח אירופה.

המדינות בהן היינו אמורים לבקר היו צ'כוסלובקיה, יוגוסלביה, רומניה ופולין - בסדר הזה. צ'כוסלובקיה הוצאה מהרשימה ברגע האחרון בגלל התפרעות סטודנטים שהתרחשה שם. הועמד לרשותנו מטוס והסיבוב היה אמור להיות מצולם לספיישל בפריים טיים של ABC. הצילומים התחילו בקבלת פנים בוושינגטון, שעשה סגן שר החוץ, אליוט ריצ'רדסון. במחאה נגד המלחמה וממשל ניקסון, לא השתתפתי בזה.

הסיבות ליציאה שלנו לסיבוב הזה נשמרו בסוד, והתסכול שלי גבר. עשיתי ראיון לניו יורק פוסט, אז צהובון ליברלי של העיר ניו יורק, שבו אמרתי שמחלקת המדינה צריכה לבטל את זה ולתת את הכסף שזה יעלה לתנועת הפנתרים השחורים. ברור שזה לא התאים להרבה אנשים לקרוא את זה. אני מסתכל אחורה על הריאיון ההוא היום בצחוק על מה שאמרתי כשרציתי באמת להגיד לעולם שאנחנו נסחטנו על ידי ממשל ניקסון המזוין.

לילה לפני החלק הראשון של המסע שלנו, לקראת יציאה ליוגוסלביה, דיוויד קיבל תביעת אבהות על ידי חברתו לשעבר, פאטי. דיוויד לא ידע אז שהפאטי שלו הייתה למעשה החברה לשעבר של כולם. הוא נעצר, החמיץ את הטיסה, עוכב על ידי ההנהלה, והצטרף אלינו יום או יומיים מאוחר יותר. הוא גם קיבל כך פרסום בצהובונים בניו יורק, אבל זה היה מביך.

מעולם לא הייתי באירופה, וזאגרב הייתה דרך מצוינת להתחיל. הרגשתי כאילו הייתי במכונת זמן, בדרכי לשנות הארבעים. יוגוסלביה, תחת שלטונו של טיטו, עדיין הייתה עצמאית במידה מסוימת, אבל

זה בהחלט לא שיפר את האוכל שם. היינו צריכים להופיע באצטדיון פתוח וכשהגענו לבדיקת הסאונד, גילינו

שהזרמים החשמליים לא היו אמינים לחלוטין. האורגן שלנו לא היה מכוון, בגל זה, ולכן כיוונתי את הגיטרה שלי לפיו. עם זאת, לא יכולתי לנגן במפוחיות שלי בסולמות החדשים.

התחנה הבאה שלנו הייתה רומניה, שם האוכל היה גרוע פי שניים ממה שהיה לנו ביוגוסלביה. שנות ה-40 הפכו לשנות ה-30, והכל היה בשחור לבן, כמו הדפס רע של סרט ישן. הוקצו לנו מדריכים ממשלתיים שניסו להחזיק אותנו במלון תוך הרחקתנו מאנשים רגילים. אבל לא היו שם תיירים, פשוט שוטרים בלבוש אזרחי שעקבו אחרינו לכל מקום. בבוקרשט, כל החנויות המועטות שהיו קיימות היו ריקות. המקום היה מיזוג מדכא של בנייני ממשלה, רחובות ריקים ודיור ציבורי רעוע. נהגי אוטובוס ניגשו אלינו במסעדה במלון ונכנסו פנימה

כשהם מתחננים בלחישה שנשלח להם אלבומי לד זפלין בעטיפות נייר חומות כשנגיע הביתה".

ב-14 ביוני בשנת 1970 יצא תקליט שהוא מהפכה באוזן: אז איך הגרייטפול דד זרקו את הפסיכדליה לפח ויצרו תקליט היסטורי בכ-9 ימים בלבד? בואו לקרוא.

לא, זו לא רעידת אדמה, למרות שמה שקרה באותו יום בהחלט זעזע את עולם הרוק. להקת הפולחן של ילדי הפרחים, הגרייטפול דד, הידועה במסעות האלתור האינסופיים שלה, שחררה פצצה בדמות תקליט חדש: WORKINGMAN'S DEAD. מי שציפה לעוד מסע הזייתי בחלל החיצון, קיבל במקום זאת סטירת התפכחות הגונה – מנה גדושה של רוק מושחז, פולק אמריקאי שורשי והרמוניות קוליות כה מהפנטות, שאפילו הציניקנים הגדולים נאלצו להודות: משהו גדול קורה כאן.

זהו סיפור על איך הלהקה הכי חופשיה בעולם נכנסה למשמעת ברזל, יצרה קלאסיקה בזמן שיא, והתמודדה עם בגידה כספית צורבת שהשאירה אותה כמעט חסרת כל.

"תביאו לי את הראש של קרוסבי, סטילס ונאש!"

כל DEAD HEAD, כן, כך נקרא כל מעריץ מושבע של הלהקה, ידע שהדבר האמיתי קורה בהופעות. אבל באולפן, משהו היה צריך להשתנות. אחרי תקליטי האולפן הקודמים והמורכבים, חברי הלהקה, ובראשם הגיטריסט ג'רי גרסיה, הסתכלו סביב וראו את החברים החדשים שלהם, קרוסבי, סטילס, נאש ויאנג, כובשים את העולם עם הרמוניות קוליות צלולות כבדולח. גרסיה, שאפילו ניגן בגיטרת פדאל-סטיל בהקלטת שירם TEACH YOUR CHILDREN, נדלק. הוא סיפר שהארבעה "השפיעו עליו קשות", והחליט שגם הגרייטפול דד יכולים לשיר ככה.

התוצאה הייתה עבודה קשה ופרטנית על שילוב הקולות של גרסיה, גיטריסט הקצב בוב וויר והבסיסט פיל לש. פתאום, מתוך גרונותיהם המחוספסים בקעו צלילים שנשמעו כמו מקהלת מלאכים עייפים אך מלוכדים. הפתיחה של התקליט, עם השיר UNCLE JOHN'S BAND, היא לא פחות מהמנון אמריקאי חדש. זה היה הצליל שהזמין קהל חדש לגמרי להיכנס לעולמם של הדד, בלי הפחד מהג'אמים המורכבים. התקליט הזה, ואחיו המוצלח לא פחות AMERICAN BEAUTY שיצא אחריו, היו דלת הכניסה המושלמת.

תשעה ימים, אפס כסף ונקמה מתוקה

הקסם הזה הוקלט באולפני PACIFIC HIGH בסן פרנסיסקו, ובניגוד מוחלט להפקות הארוכות והמייגעות של העבר, הסתיים תוך תשעה ימים בלבד! המהירות נבעה לא רק מרצון אמנותי. בזמן ההקלטות ריחפה מעל הלהקה עננה שחורה ומביכה: מנהל הכספים שלה, לני הארט, שהיה גם אביו של המתופף מיקי הארט, פשוט נעלם עם כל הכסף - סכום שהוערך בכ-155,000 דולר של אז. הלהקה הייתה מרוששת וזקוקה נואשות לתקליט שיצליח מסחרית. מיקי הארט, שחש בושה וכלימה צורבת ממה שאביו עולל לחברי, החליט לפרוש בכאב אדיר מהלהקה.

הלחץ הזה, באופן אירוני, עשה לחברים רק טוב. שנים של נגינה בלתי פוסקת על במות הפכו אותם ליחידה מלוכדת. ההפקה העירומה יחסית חשפה לעולם את מה שהמעריצים ידעו תמיד: מדובר בנגנים וירטואוזים שלא צריכים שום אפקטים כדי להישמע אדירים. לראשונה, הם אימצו בגלוי את סגנון הקאנטרי-רוק, והתוצאה הייתה משכנעת להפליא, בעיקר בזכות עבודת הגיטרה המופתית של גרסיה והמילים הסיפוריות של שותפו הנצחי, רוברט האנטר.

סוף החלום, שחר של יום חדש

התקליט לא נוצר בוואקום. סוף שנות השישים הביא עמו את קצו של החלום ההיפי. הרצח המזוויע שביצעה כנופיית צ'ארלס מנסון, ובעיקר פסטיבל אלטמונט בדצמבר 1969 – אירוע שהדד היו ממארגניו והסתיים באלימות קשה ורצח מול הבמה – סימנו את סוף התמימות. הגרייטפול דד, שברחו מאלטמונט כל עוד נפשם בם, הבינו שהאווירה השתנתה.

התקליט WORKINGMAN'S DEAD הוא המבט המפוכח שלהם לאחור, חזרה לשורשים, לימים פשוטים יותר, פחות טבולים בסמי הזיה ויותר מחוברים לאדמה, בדומה לתקליטיו האקוסטיים של בוב דילן ששינו את המשחק כמה שנים קודם לכן. ג'רי גרסיה אמר זאת בעצמו למגזין הרולינג סטון ב-1970: "ראינו כיצד כולם מסביבנו יצרו פתאום מוזיקה כבדה. אז החלטנו לסגת אל יצירת מוזיקה אמיתית ולא בולשיט. הקלידן שהיה לנו, טום קונסטאנטן, עזב ועמו הלכו ההשפעות הקלאסיות. נשארנו עם מה שהיה לנו כשהתחלנו כלהקת רוק אנד רול. כבר זמן רב חיכינו לחזור ולנגן רוק פשוט".

אבל אל תטעו, התקליט לא פשוט כלל. מתחת למעטה הפולק והקאנטרי מסתתרים רבדים של תחכום מוזיקלי. חטיבת הקצב של פיל לש על הבס והמתופפים הכפולים, מיקי הארט (לפני הפרישה) וביל קראוצמן, היא בית ספר לתיפוף ובס מלא השראה. גיטרת הליווי הייחודית של בוב וויר מהווה עוגן מושלם לקולו המאנפף של גרסיה ולנגינת הגיטרה עתירת המעוף שלו. ואסור לשכוח את רון 'פיגפן' מקרנן, נשמת הבלוז של הלהקה, שצובע את התמונה עם קלידים, מפוחית, וסולו מחוספס אחד בשיר EASY WIND.

התקליט נחתם עם CASEY JONES, דהירה מטורפת ברכבת שמונעת על ידי חושים מחודדים מקוקאין – קריצה הומוריסטית ושחורה לאגדה אמריקאית, שהפכה לאחד מהמנוני הלהקה הגדולים ביותר. זו הייתה הדרך של הדד להגיד שהם אולי התפכחו, אבל חוש ההומור והקריצה השובבה עדיין שם, חדים מתמיד.

הארמדיל המשוריין שכמעט ריסק את הלהקה הפרוגרסיבית הזו. : ב-14 ביוני 1971 יצא בבריטניה יצור כלאיים מוזיקלי ומשונה: חציו ארמדיל, חציו טנק, חציו שירים קצרים וחציו יצירת רוק מתקדם מורכבת ועוצמתית. היה זה TARKUS, תקליטה השני של סופרגרופ הרוק המתקדם, אמרסון, לייק ופאלמר. אך מאחורי העטיפה המרהיבה והצלילים המפוצצים, הסתתרה דרמה אדירה של מאבקי אגו, חזונות מוזיקליים מנוגדים ופיצוץ שהביא את הלהקה הצעירה אל סף התפרקות מוחלטת.

אחרי תקליט בכורה שזכה להצלחה מסחררת, להיט ענק בדמות הבלדה LUCKY MAN ולוח זמנים רצחני של הופעות, הציפיות מהשלישייה הווירטואוזית היו בשמיים. הלחץ להוציא תקליט שני שיעמוד בסטנדרט, ואף יתעלה עליו, היה עצום. משוכת התקליט השני ידועה לשמצה בתעשיית המוזיקה – אין את כל הזמן שבעולם להתכונן, והקהל, כמו גם חברת התקליטים, דורש המשכיות מיידית.

"אתה בטח צוחק עליי"

התוכנית המקורית של הלהקה הייתה נועזת לא פחות: עיבוד רוק חי ובועט ליצירה הקלאסית "תמונות בתערוכה" של מוסורגסקי. אלא שבחברת התקליטים פחות התחברו לרעיון. הם רצו עוד להיט רדיופוני, עוד LUCKY MAN שיכבוש את המצעדים, ולא תקליט קונספט המבוסס כולו על יצירה קלאסית.

בנקודה הזו, התקליט TARKUS כמעט ונגנז לפני שהרעיון שלו בכלל נולד. למעשה, הלהקה עצמה הייתה על סף קריסה. קית' אמרסון, הקלידן הכריזמטי וקרל פאלמר, המתופף האנרגטי, החלו לטוות יחד רעיון ליצירה אפית, ארוכה ומורכבת. זה התחיל בקצב חוזר שנעל על משקל עשר שמיניות (ארבע שמיניות ואחריהן שלוש ועוד שלוש...) והשניים כה התלהבו מזה שהם לא יכלו לחכות להציג את הרעיון ללייק. אבל הוא הביט בהם במה שנאמר שהיה קולו המתנשא והכריז: YOU MUST BE JOKING. הוא לא הסתפק בזה והטיח באמרסון שאם הוא כל כך רוצה, שישמור את היצירה הזו לתקליט סולו. לייק, שהושפע עמוקות מהמלודיות העדינות של אמנים כמו סיימון וגרפונקל וג'וני מיטשל, לא ראה שום פוטנציאל מסחרי או אמנותי במפלצת הרוק שאמרסון ביקש לברוא.

הקרע היה עמוק יותר מסתם חילוקי דעות מוזיקליים. גרג לייק נודע באותה תקופה כפרפקציוניסט קשה ושתלטן, שמרר את חייהם של אנשי הצוות הטכני וגם של חבריו ללהקה. המתח בין רצונו של לייק ליצור מוזיקה נגישה ונעימה לאוזן לבין שאיפתו של אמרסון לפרוץ גבולות עם קטעים מורכבים ווירטואוזיים היה בלתי נמנע. אמרסון המאוכזב מיהר למשרדי חברת התקליטים והודיע להם בכאב שהסיפור נגמר. הלהקה מתפרקת.

במשרדים אחזה פאניקה. הם זימנו פגישת חירום דחופה, ובמאמצים על-אנושיים הצליחו לשכנע את לייק הסרבן לתת צ'אנס לרעיון של אמרסון, לפחות לנסות. לייק, אולי בחוסר רצון, הסכים. וכך, מתוך אפרה של מריבה כמעט קטלנית, החלה להירקם אחת היצירות המפוארות של הרוק המתקדם.

הרכבת המפלצת, חתיכה אחר חתיכה

העבודה לא הייתה פשוטה. מכיוון שלייק ופאלמר לא קראו תווים, לימוד יצירה מורכבת בת כמעט 21 דקות היה אתגר עצום. הפתרון היה יצירתי: הם פירקו את היצירה לחלקים קטנים, למדו והקליטו כל קטע בנפרד באולפני ADVISION, ורק לאחר מכן חיבר אותם המפיק, אדי אופורד, בעבודת עריכה מפרכת עם סלילי ההקלטה.

ההקלטות, שהחלו בינואר 1971, היו גם כר פורה להתנסויות טכנולוגיות. אמרסון עשה שימוש נרחב בסינטיסייזר המודולרי העצום שלו מתוצרת מוג, מפלצת של כבלים ומתגים שנראתה יותר כמו מרכזיית טלפונים מאשר כלי נגינה. צליליו הייחודיים והעתידניים הם שמעניקים ליצירת הנושא את האופי המיוחד שלה. התוצאה הסופית תפסה את כל צדו הראשון של התקליט, בעוד שצד ב' הוקדש לקטעים קצרים ומגוונים יותר.

קבלו סיור מודרך בצד ב'

הנה JEREMY BENDER: הקטע שפותח את הצד הפחות מאיים של התקליט, שנולד כמעט במקרה. אמרסון החל לאלתר על הפסנתר וריאציה על שיר העם המוכר "הו סוזאנה", ולייק הוסיף מילים קלילות על גבר שמחליט להיות נזירה. המילה BENDER הייתה כינוי סלנג בריטי לאדם בעל נטיות הומוסקסואליות. המטרה: לתת למאזין רגע של נחת אחרי המתקפה הקולית של צד א'.

לאחר מכן בא BITCHES CRYSTAL: כאן נכנס לתמונה אחד מגיבוריו המוזיקליים של אמרסון, פסנתרן הג'אז דייב ברובק. השפעות הג'אז והנגינה המורכבת של ברובק ניכרות היטב בקטע האנרגטי הזה.

ומברובק סטייל עוברים ל-THE ONLY WAY (HYMN): קטע זה הוא מחווה ישירה ליוהאן סבסטיאן באך. כדי להשיג את הסאונד האותנטי, הלהקה שכרה אולפן הקלטות נייד והובילה אותו לכנסיית סנט מרקו כדי שאמרסון יקליט קטע המבוסס על יצירות של באך עם עוגב הכנסייה האמיתי. באותם ימים לא היו סימפולים או דגימות דיגיטליות, רק חזון מוזיקלי גדול. אך הדרמה האמיתית הגיעה באולפן, כשגרג לייק החל לשיר את המילים שכתב. ללא הכנה מוקדמת, הוא שר את השורה השואלת מדוע אלוהים, בורא החיים, גרם למותם של שישה מיליון יהודים. דממה מתוחה השתררה בחדר. לאחר דיון קצר, לייק התעקש שהמשפט הזה הוא מהות השיר, וכך זה נשאר, זאת לפני שהשיר עובר לקטע ג'אז-פסנתר קליל.

ואז מגיע A TIME AND A PLACE: אמרסון הודה בגלוי שההשראה לקטע הרוק הזה הגיעה ישירות מלהקת לד זפלין, שאת חבריה העריץ ועם הגיטריסט ג'ימי פייג' היה חבר טוב. לייק, לעומת זאת, לא סבל אותם. הדבר היחיד שעניין אותו, כך מספרים, היה כמה כסף החברים בזפלין מרוויחים בהשוואה אליו.

ולסיום, ARE YOU READY EDDY: התקליט נחתם במחווה הומוריסטית וספונטנית למפיק שלהם, אדי אופורד, שהיה אז טכנאי-על ומפיק מבוקש שעבד במקביל גם עם להקת יס. שתי הלהקות ניהלו תחרות של ממש על זמנו ותשומת לבו, תחרות שבסופה בחר אופורד להתמקד בלהקה בעלת השם החיובי יותר, כיוון שלטענתו אהב יותר את הסאונד שלהם. המשפט המשעשע שמסיים את התקליט, WE GOT HAM OR CHEESE, הוא חיקוי מדויק של המוכרת בקפיטריית האולפן, שהייתה מסבירה במבטא כבד אילו כריכים נותרו לה למכור.

המבקרים קטלו, הקהל קנה

עם יציאתו, התקשורת הבריטית לא ידעה איך לעכל את היצור הזה. המגזין NME פרסם בביקורת קטלנית: "האיש מהמועצה הלאומית לחירויות האזרח צריך להיות מעודכן על האלבום הזה שיוצא לציבור ככה פתאום. ואם הוא לא מודאג, החברה להפחתת הרעש בהחלט תהיה. כי רק לעתים רחוקות שמעתי כל כך הרבה דקות של מה שהוא בעיקר צליל מבולבל ומתפנק. זה כמעט בלתי מוסבר איך שלושה מוזיקאים מוכשרים יכולים להוציא אלבום שנראה כאילו הוא על הרפתקאותיו של ארמדיל ממוכן, מצויד בנשק ונקרא טארקוס, ולכלול קטעים במגוון כזה שבאמצע הצד הראשון המאזין נמצא כבר אבוד ודי חסר תקווה. זו לא רק דעתי - עמית לעבודה שלי כל כך 'התרגש' מהאלבום שהוא צעק: 'אכפת לך לסגור את הדלת אם אתה מתכוון לנגן את זה?' זה עצוב שהאלבום היה צריך לצאת ככה כי יש כמה קטעים נחמדים, אבל אלה קבורים כמעט לגמרי בגלל הראוותנות הקקפונית הכוללת. האלבום מתחיל ב-ERUPTION, קטע שלא דומה ללהקת הנייס בבנייתו ובהצגתו, ונכנס ל-STONES OF YEARS ואז ל-ICONOCLAST, קטע רוק חלש למדי שניצל רק על ידי איזו עבודת מקלדת/תופים מעניינת למדי. החלק השני של הצד הראשון הופך לתערובת של צלילים בלתי מובנת לחלוטין לאף אוזן. השיר על ג'רמי בנדר מספר על 'גבר' שמחליט להיות נזירה זה מציג לנו את הצד השני ופחות או יותר קובע את הסטנדרט לקטעים הנותרים, למעט חריג אחד בולט. היוצא מן הכלל הוא THE ONLY WAY (HYMN) שבו אמרסון מנגן פה ושם בעוגב כנסיית סן מרקו ומשתמש בטוקטה של ​​באך ב-F ובפרלוד VI עבור ההקדמה והאמצע. זה הקטע הכי טוב ללא ספק בכל האלבום, מוזיקלית ראוי לשבח ותענוג להאזנה. הכל מסתיים ב-ARE YOU READY EDDIE שהוא קטע רוק'נ'רול שאומרים לי שהתחיל כבדיחה על טכנאי ההקלטה, אדי אופורד. ובכן, זה נגמר באותו אופן".

אך בעוד המבקרים צקצקו בלשונם, הקהל אמר את דברו. TARKUS זינק היישר למקום הראשון במצעד המכירות הבריטי ולמקום התשיעי בארצות הברית, והפך לאחד התקליטים המזוהים ביותר עם הלהקה ועם ז'אנר הרוק המתקדם כולו. קית' אמרסון ציין לא פעם שזהו התקליט האהוב עליו ביותר מכל יצירותיו. קרל פאלמר, לעומתו, הודה בזמנו שהתקליט אינו חביב עליו במיוחד. מעניין אם שינה את דעתו מאז.

רגע, יש פה שאלה מהקהל

במגזין מלודי מייקר פורסמה בזמנו פינת שאלות ותשובות. אחת השאלות הופנתה לגרג לייק: "באיזו גיטרה חשמלית השתמשת באמצע הקטע BATTLEFIELD? ומה גרם לך לעזוב את קינג קרימזון ולהצטרף לאמרסון, לייק ופאלמר?"

תשובתו של לייק: "השתמשתי בגיטרת פנדר טלקאסטר עם פיק-אפ של גיבסון. אבל בזמן שהייתי בארצות הברית לפני כמה שבועות, החלפתי אותה בגיטרת גיבסון. לא עזבתי את קינג קרימזון, הלהקה פשוט התפוגגה ובמקביל פגשתי במקרה את קית' אמרסון".

אוהבים רוק מתקדם? אם כן, סדרת הרצאותיי על הפרוג רוק של הסבנטיז ניתנת גם היא להזמנה. לפרטים והזמנות: 050-5616459

גם זה קרה ב-14 ביוני: אז ברוכים הבאים למסע בזמן אל תאריך עמוס באירועים, דרמות, הופעות בכורה ורגעים מכוננים שנצרבו בדפי ההיסטוריה של הרוק. מהטרגדיה של בריאן ג'ונס ועד לחטיפה של דמיס רוסוס, מהלידה המקרית של שם להקה ועד לעטיפת תקליט שהפכה לסמל – קבלו את כל מה שקרה וזז ביום אחד לוהט ביוני.

1961: ג'ין וינסנט פוגש 30 מדרגות

דרמה של ממש בסיבוב ההופעות הבריטי של חלוץ הרוק'נ'רול, ג'ין וינסנט. אחרי הופעה בניוקאסל, הזמר נפל במורד 30 מדרגות ואיבד את הכרתו. התאונה החמירה פציעה קשה שכבר סחב ברגלו מתאונת אופנוע שנים קודם לכן. היו שדיווחו כי פלטינה שהושתלה ברגלו נשברה כתוצאה מהנפילה. באופן לא מפתיע, שאר ההופעות בסיבוב בוטלו. וינסנט, שכל חייו סבל מכאבים כרוניים, הוסיף עוד צלקת לרשימה.

1965: הביטלס יולדים את YESTERDAY ומושג חדש

יום עבודה קדחתני באולפני EMI הסתיים עם שלושה שירים חדשים. הראשון, I'VE JUST SEEN A FACE, הוקלט בשישה טייקים זריזים. אחריו, הלהקה התפוצצה על I'M DOWN, שנועד להיות צד ב' רועש לתקליטון HELP. במהלך ההקלטות פול מקרטני לא הפסיק לזרוק לאוויר את המונח PLASTIC SOUL, כינוי גנאי שאמני בלוז אפרו-אמריקאים הדביקו לזמרים לבנים שניסו לחקות אותם. המושג הזה הדליק לו נורה, ולימים יהפוך להשראה לשם התקליט הבא שלהם, RUBBER SOUL.

לאחר הפסקה, מקרטני חזר לאולפן לבדו, רק הוא והגיטרה האקוסטית שלו, והקליט בשני טייקים בלבד את השיר שיהפוך לאחד המוכרים בעולם: YESTERDAY. שלושה ימים לאחר מכן, נוספה לו רביעיית כלי קשת, במהלך שנחשב למהפכני והפך אותו לשיר הפופ הראשון ששילב עיבוד קלאסי כזה. באותו היום ממש, יצא בארצות הברית התקליט BEATLES VI, עוד המצאה של חברת התקליטים האמריקאית קפיטול, שערבבה שירים ועטיפות כאוות נפשה, ללא שום קשר לחזון של הלהקה.

1966: הביטלס ועטיפת הקצבים המפורסמת

חברת התקליטים קפיטול בארצות הברית נכנסה לפאניקה. היא החליטה לגנוז את אוסף הלהיטים החדש של הביטלס, YESTERDAY AND TODAY, בגלל העטיפה השערורייתית שלו. בתמונה נראו חברי הלהקה לבושים בחלוקי קצבים, מחזיקים חתיכות בשר נא ובובות מפורקות. החברה דרשה מכל החנויות להחזיר את העותקים שכבר נשלחו. העטיפה הוחלפה במהירות, אך אותם עותקים מקוריים הפכו לפריט אספנים נדיר ויקר במיוחד.

1967: המאנקיז חולמים בהקיץ בפעם האחרונה

להקת המאנקיז, תופעת הפופ הטלוויזיונית, הקליטה את הלהיט DAYDREAM BELIEVER. השיר המתוק הזה היה האחרון שלהם שכבש את פסגת המצעד האמריקאי, וסימל את סוף תקופת הזהב. מי שכתב את הפנינה הזו הוא זמר הפולק ג'ון סטיוארט, חבר בשלישיית THE KINGSTON TRIO, הרכב שהשפיע עמוקות על בריאן וילסון מהביץ' בויז. סטיוארט, שרק עזב את הלהקה והתחבר עם זמר צעיר בשם ג'ון דנבר, מצא את עצמו שנה לאחר מכן בתפקיד מפתיע: המוזיקאי הרשמי בקמפיין הנשיאותי של הסנאטור רוברט קנדי.

1969: פינק פלויד, הרולינג סטונס, הדלתות וכל השאר – גיליון היסטורי של הרולינג סטון

ב-14 ביוני בשנת 1969 יצא גיליון חדש לעיתון רולינג סטון. גם הדברים הבאים פורסמו בו... - הבסיסט של להקת ג'פרסון איירפליין, ג'ק קאסידי, איבד את גיטרת הבס שלו מתוצרת GUILD. כל זאת לאחר הופעה כאוטית בקנזס סיטי. המספר הסדרתי שלה הוא 16265. בעיתון נכתב כך: "אם אתם רואים מישהו מנגן בגיטרה הזו, תצמידו אותו מבלי שיוכל לזוז, תקחו ממנו מיד את הבס ותתקשרו ללהקה שתבוא לקחת את האבדה. הלהקה מציעה פרס למוצא. לקאסידי לקח שנה וחצי להתאים את הגיטרה הזו לפי דרישתו". - להקת LOVE, מלוס אנג'לס, שאף פעם לא ממש הצליחה, עדיין מנסה. הלהקה נפלה שלוש פעמים וכולם הניחו שהיא טבעה אבל לא, בכל מקרה עדיין לא. מייסד-מנהיג הלהקה הטמפרמנטי, ארתור לי, ארגן מחדש את הלהקה ולקח אותה לאחרונה למועדון ויסקי א גו גו. רק ארתור לי נשאר. כל שאר הפרצופים הם חדשים. הלהקה גם שינתה חברת תקליטים כשזבה את ELEKTRA, לאחר הפקת שלושה אלבומים וחצי תריסר סינגלים. הלהקה חתומה כעת בחברת BLUE THUMB. שינוי אחד נוסף, כפי שצוין בעיתון CASHBOX: 'להקת LOVE החדשה סותרת את הגינונים של הלהקה הישנה, על ידי הגעה בזמן, הימנעות מריבים ממושכים, והודיה לקהל אחרי כל שיר שמבוצע על הבמה. מישהו יכול לבקש יותר מזה?'..." - הרולינג סטונס, תמיד קצת קדימה או קצת מאחורי הביטלס, עשויים להקים חברת הפקת תקליטים בשנה הבאה. זה ייקרא אגס (PEAR). מאמינים כי הסטונס יקליטו בלייבל שלהם כמו גם יחפשו כישרונות טריים עבור החברה. - להקת הדלתות עובדת שוב. הגיעה הכרזה על חמישה תאריכים להופעות אחרי הקפאה של שלושה חודשים, בגלל התגובות המטרידות להופעה שנערכה במיאמי ונטען שבמהלכה ביצע זמר הלהקה, ג'ים מוריסון, אקט מיני על הבמה. העניין עדיין לא נפתר - לא בבית המשפט, בכל מקרה - אבל בינתיים חברי הדלתות אומרים שהם שוב ייצאו להופעות".

והנה כמה ציטוטים שהוצאתי מביקורות תקליטים בגיליון זה: על התקליט ARTHUR של להקת הקינקס: "אני בהחלט אוהב את הקינקס; עברו חמישה עשר חודשים מאז שקיבלתי אלבום חדש שלהם, ולמרות זאת הקשבתי לזה והבנתי שהתגעגעתי אליהם ולתענוג הזה. כל הקשבה חדשה היא שמחה משולבת של התחדשות וגילוי. שמחה כזו, להכיר חברים חדשים! וכל אחד ואחד מהשירים שריי דייויס כתב הוא חבר שונה בשבילי". על התקליט ARS LONGA VITA BREVIS של להקת הנייס: "במובן מסוים, זה נראה מוזר שהנייס, כנראה כל כך מודאגים עם הטבע וחשיבותה של האמנות, בחרו את הגישה הבלתי נגישה יחסית של 'הזרם השלישי' (שמשלב ג'אז עם קלאסי) כמנוע האמנותי השאפתני שלהם. אני מקווה שלמרות הדרישות שלהם שנאמץ את המוח, הם יזכו בתשומת הלב שהם צריכים".

1969: הסטונס החדשים בדרך לרומא? לא בדיוק.

במגזין מלודי מייקר פורסם כי ההופעה הפומבית הראשונה של הרולינג סטונס עם הגיטריסט החדש והמבריק מיק טיילור (שנחטף מלהקתו של ג'ון מאייאל), תתקיים בקולוסיאום המפואר ברומא. מיק ג'אגר אפילו הצהיר: "אני במשא ומתן עם איש קולנוע איטלקי לצלם את המופע". אבל החלום הרומאי התפוגג. במקום זאת, הסטונס קבעו הופעה בלונדון בתחילת יולי. הופעה שהפכה לאירוע מכונן: מופע חינם ענק בהייד פארק, יומיים בלבד אחרי מותו הטראגי של חבר הלהקה המייסד, בריאן ג'ונס, אותו טיילור החליף.

1969: פינק פלויד מפוצצים את בריסטול (כמעט)

הפלויד הופיעו בבריסטול עם היצירה השאפתנית שלהם THE MAN AND THE JOURNEY. הביקורת בעיתון המקומי הייתה מעורבת: "פינק פלויד שחררו את הכוח של אלקטרוניקה, רעיונות פופ ואלימות מודרנית", נכתב. המבקר התפעל מהסאונד ההיקפי ומהסולואים המחשמלים של הגיטריסט, כאלה ש"הנדריקס היה גאה בהם", אך קבל על כך ש"משהו שם לא הגיע עד לשיא המתבקש" ותיאר קטע בו "מישהו התנודד על הבמה ונתן בדיחות בסגנון נמוך". כמה ימים אחר כך, נכנס רוג'ר ווטרס לאולפני אבי רואד כדי להקליט צעקה במבטא סקוטי שתשולב בתקליט UMMAGUMMA.

1970: הלידה המצחיקה של דרק והדומינוס

הופעת הבכורה של הסופרגרופ החדש של אריק קלפטון נערכה בתיאטרון LYCEUM בלונדון, במסגרת מופע צדקה נגד מלחמת וייטנאם. ללהקה אפילו לא היה שם; המודעות פשוט ציינו את שמות החברים: קלפטון, ג'ים גורדון, קארל ריידל ובובי וויטלוק. וויטלוק הציע את השם THE DYNAMICS, אבל מי שגנב את ההצגה היה הזמר-קלידן טוני אשטון, שהנחה את הערב. הוא החליט להציג אותם כ"דרק והדומינוס". קלפטון סיפר מאוחר יותר: "זו הייתה בדיחה שלו. הוא תמיד קרא לי דל, ורצה לקרוא לנו דל והדומינוס, אבל ברגע האחרון שינה את זה לדרק". בקהל נכחו מיק ג'אגר ופיטר פרמפטון. קלפטון עלה לבמה בחליפה ושיער משוח לאחור, ופתח את המופע בצורה אקוסטית עם דייב מייסון. למרות הרכב הכוכבים, הביקורות היו פושרות. כריס וולש מהמלודי מייקר לא התרשם כלל. ייקח עוד קצת זמן עד שהעולם יבין את הגדולה של הלהקה הזו.

1973: כוורת עושה חזרה אחרונה ברישפון

יום לפני הופעת הבכורה הרשמית שלה בחיפה, להקת כוורת ערכה הופעת הרצה אחרונה וסודית ברישפון עם המופע "סיפורי פוגי". למחרת, ביום הולדתו ה-23 של הבסיסט אלון אולארצ'יק, הם הופיעו בקולנוע שביט בחיפה. ההצלחה לא הייתה מיידית – מעט מאוד קהל הגיע.

1974: בארקליי ג'יימס הארבסט לא מוותרים

להקת הרוק המתקדם בארקליי ג'יימס הארבסט הוציאה את תקליטה החמישי, EVERYONE IS EVERYBODY ELSE. התקליט סימל התחלה חדשה עבור הלהקה, לאחר שעזבה את חברת EMI שלא קידמה אותה כראוי וחתמה בפולידור. למרות יצירותיה המעניינות, לא כל הביקורות פרגנו. מבקר אחד כינה אותם בציניות "המודי בלוז לעניים". הלהקה לא נעלבה, ולקחה את הכינוי הזה והפכה אותו לשם של אחד משיריה העתידיים.

1975: פיטר פרמפטון מקליט היסטוריה חיה

פיטר פרמפטון הופיע באולם ווינטרלנד המפורסם. הקהל שהיה שם לא ידע שהוא עד להקלטת אחד מאלבומי ההופעה החיה המצליחים והמשפיעים ביותר בכל הזמנים: FRAMPTON COMES ALIVE. הסולואים הבלתי נשכחים והאנרגיה מהערב ההוא הפכו את פרמפטון לכוכב על בינלאומי.

1976: כשאבבא מנשקת את המורה

באולפן מטרונום בשוודיה, חברי להקת אבבא עבדו על שיר חדש בשם RIO DE JANEIRO. בהמשך, שמו ישונה ל-WHEN I KISSED THE TEACHER. עם פתיחת הגיטרה האקוסטית המדבקת שלו, השיר הפך לפותח המושלם של התקליט המצליח ARRIVAL. בני אנדרסון סיפר: "אני חושב שזו אחת ההקלטות הטובות ביותר שלנו. עבדנו על זה המון, במיוחד על שני הקצבים השונים בשיר. לקח הרבה זמן לגרום להם לעבוד יחד".

1980: איגי פופ ודייויד בואי משתוללים בברלין

איגי פופ חזר להופיע בברלין. אחרי שביצע את SISTER MIDNIGHT, הוא הקדיש את CHINA GIRL לחברו ושותפו לכתיבה, דייויד בואי. ואז הוא צעק: "היי דייב, איפה אתה?". בואי, שהיה בקהל, לא היסס, עלה לבמה והשתלט על הפסנתר לג'אם פרוע של LUST FOR LIFE. אחרי ההופעה, צמד החמד המשיך לבר מקומי, שם בילו עד השעות הקטנות ושיחקו ביליארד עם המקומיים.

1985: דמיס רוסוס והחוטפים הנחמדים

הזמר היווני דמיס רוסוס היה על טיסה 727 של חברת TWA מאתונה, שנחטפה על ידי טרוריסטים. המטוס אולץ לטוס לביירות ואז לאלג'יר. החוטפים איימו לפוצץ את המטוס מעל תל אביב אם דרישותיהם לשחרור מחבלים מהכלא הישראלי לא ייענו. רוסוס, שהיה בשיא תהילתו, שוחרר לאחר מספר ימים. הוא תיאר את החוויה כמפחידה, אך סיפר שהחוטפים התייחסו אליו בנחמדות, נתנו לו עוגה ליום הולדתו ה-40 שחל בשבי, ואף ביקשו ממנו לשיר להם. הוא כמובן נענה לבקשה.

1989: הטרגדיה של מתופף אקו והבאנימן

פיט דה פרייטאס השיג את ההזדמנות שלו כשהצטרף להקת הפוסט-פאנק מהמשפיעות יותר מליברפול, אבל לא מהסיבה הנכונה; מכונת התופים של הלהקה נשברה. שלוש שנים לאחר מכן הייתה "אקו והבאנימן" אחת האטרקציות החיות הפופולריות יותר בבריטניה. בשנת 1985 החליט דה פרייטס להמשיך הלאה אבל לא לפני שתופף בלהיט הגדול BRING ON THE DANCING HORSES. הוא פרש ונעלם לניו אורלינס, שם חי בפזרנות עם הכסף שהרוויח מהלהקה וניסה להקים להקה בשם "אלוהי הסקס". בשנת 1987 הוא חזר לבאנימן והשתתף בהקלטת תקליט, שנשא את שם הלהקה, ונחשב לאבן דרך עבור האוהדים הבריטים. גם השוק האמריקאי החל לגלות עניין רב אך בסוף 1988 מת אביו של זמר הלהקה וחוד החנית, יאן מקולוק, שהביא לפרישתו. למרבה הצער של המעריצים, החליטו החברים שנותרו להמשיך ללא איש החזית הידוע שלהם ונקבעו חזרות מוסיקליות להמשך הדרך. בדרך מליברפול לאחת מהחזרות הראשונות בלונדון התנגש האופנוע של דה פרייטאס במכונית בסטפורדשייר. המתופף מת במקום.

1992: עטיפת ה"עפר" של אליס אין צ'יינס

הצילומים התקיימו באולפן ההוליוודי כששון קיני, מתופף הלהקה, מפקח על העניינים. הצלם יצר את רצפת המדבר הסדוקה עם חימר וקצף. היה בור במרכז ליבת הקצף כדי שהדוגמנית תחליק אליו, כך שהיא תיראה חצי קבורה ברצפת המדבר. הוא הציב רקע שמיים מצויר מאחורי ההרים. אותו צלם היה רוקי שנק שנפגש לראשונה עם הלהקה ב-27 באפריל 1992 כדי לדון על עטיפת האלבום וסרטונים חדשים לשיריה. כששמע את השירים החדשים הוא נדהם, לדבריו. "הרעיון שלהם היה שאישה עירומה תיקבר למחצה במדבר. היא יכלה להיות מתה או חיה", הוא סיפר. הם דנו בסוג של האישה שהלהקה רצתה, ושנק החל ללהק זמן קצר לאחר מכן. בסופו של דבר, שנק הגיש תמונה של מריה אובריאן, דוגמנית שעבד עמה לעטיפה של התקליטון BITCH SCHOOL, של להקת הרוק הפארודית, ספיינל טאפ. "השיער של מריה היה קצר בזמנו, אז שמנו עליה פאה ארוכה כדי שהשיער יפוזר אמנותית אל רצפת המדבר. אחרי שהכנסתי אותה למקומה בסט הצילום, אטמתי אותה עם חימר נוסף שייבשתי. מריה המסכנה הייתה תקועה בתפקיד הזה הרבה מאוד שעות כשאני מנסה מגוון אפקטים של תאורה וגישות חזותיות".

2016: הנרי מקולוק הגיטריסט הולך לעולמו

בגיל 72, מת הגיטריסט הנרי מקולוק. הוא ניגן עם ג'ו קוקר בוודסטוק, השתתף באלבום JESUS CHRIST SUPERSTAR ובשנת 1972 הצטרף לפול מקרטני ולהקת כנפיים (ופרש שנה לאחר מכן). קולו גם נשמע בדיבור בתקליט "הצד האפל של הירח", של פינק פלויד. אחד מרגעיו הגדולים היה סולו הגיטרה הספונטני שהקליט לשיר MY LOVE, של פול מקרטני ולהקת כנפיים, שהפך ללהיט. "עם מוסיקה, לפעמים אתה נתקל במשהו וזו מתנה מאלוהים וזה מתועל דרכך", אמר מקולוק בראיון בשנת 2011. "אני נשבע, מעולם לא שמעתי את התווים האלו לפני כן". מקרטני ספד לחברו לשעבר ללהקה. "היה תענוג לעבוד איתו, מוסיקאי סופר-מוכשר עם חוש הומור מקסים".

הוא נולד ב-14 ביוני:

1952: ג'ים לי, הבסיסט ואחד מכותבי הלהיטים הגדולים של להקת הגלאם רוק סלייד, האחראי לפצצות כמו CUM ON FEEL THE NOIZE ו-MAMA WEER ALL CRAZEE NOW. יום הולדת שמח, רוקר!

והוא מת ב-14 ביוני:

2020: קית' טיפט, הפסנתרן-מלחין האוונגרדי הבריטי המיוחד, שסלל קריירה מוזיקלית מרשימה בשמו. בתחיל הסבנטיז הוא תרם מנגינתו המופלאה בתקליטים של להקת קינג קרימזון וגם הקים הרכב גדול מאד (מבחינת כמות הנגנים והזמרים) שנקרא CENTIPEDE שהוציא אלבום כפול מיוחד במינו בשם SEPTOBER ENERGY. בן 72 במותו.

בונוס: החודש, יוני בשנת 1981, הואשם כוכב רוק מזויף באונס. מה קרה שם שקשור בלהקת סטיקס? בואו לקרוא...

צעירים אוהבי רוק ביוסטון נדהמו לגלות לפתע את הגיטריסט של להקת סטיקס, ג'יימס יאנג, כשהוא נכנס למועדון הלילה עם חולצה פתוחה, חיוך מתנשא על פניו וחבילת שטרות כסף שמנה בידו. את הכסף הזה הוא אסף מצעירים בליינים במקום אחר ששמחו לתת לו כסף כי העריצו אותו. זו הייתה אולי אחת ההופעות המשכנעות יותר שלו אך זה למעשה לא היה הוא אלא מתחזה שדמה לו וענה לשם ג'ורג' וולטר פרסלי. הוא היה בן 27 מניו יורק.

הבחור לא מצא את עצמו מבלה זמן רב כך אלא עמד מול שופט לאחר שהואשם בבעילת קטינה בת 15. הוא נידון לעשרים שנה בכלא בטקסס. כוכב הרוק האמיתי חש הקלה עצומה כשסיפרו לו מה שקרה. "כבר התעייפתי מלקבל שיחות טלפון מאנשים שהאשימו אותי בדברים שלא עשיתי".

פרסלי חיקה את יאנג החל משנת 1979, כשהוא מקבל על זה כניסה למועדונים יוקרתיים כמו STUDIO 54. פרסלי נהג לפתות קטינות, כשהבחורה בת ה-15 ממנה נפל לבית המשפט התעסקה עמו בחניון של תיאטרון בטקסס. היא לא היחידה שנפלה בפח אלא גם חברתה בת ה-14 שנפלה גם היא טרף לחשקיו המיניים של המתחזה, שאפילו הצליח להתראיין לתחנת רדיו כג'יימס יאנג ולשכנע את המאזינים עד שנודע כי הרוקר האמיתי בכלל נמצא בקליפורניה ואינו רודף אחר קטינות בחניונים בטקסס.

בלוג מוסיקה - כל מה שרציתם לדעת על מוזיקה - ועוד קצת.

הנכם מוזמנים לשתף את הבלוג עם חבריכם.

רוצים לשמוע עוד הרצאות מעניינות על הופעות מוסיקה? זמרים ישראליים? להקות רוק? הביטלס? תקליטים? רוק מתקדם? ועוד מגוון נושאים? מוזמנים ליצור איתי קשר. בינתיים, בואו ליהנות גם מפודקאסט מומלץ ומבלוג המוסיקה באתר.

הרצאות מוסיקה שלי ותכני מוסיקה מיוחדים לפלטפורמות שונות - לפרטים והזמנות: 050-5616459