רוק מסביב לשעון: מה קרה ב-15 ביולי בעולם הרוק

כל יום מציין אירועים משמעותיים בהיסטוריה של מוזיקת הרוק והפופ, עם שפע של אנקדוטות פורצות דרך שהתרחשו בעשורים קודמים. כשאנחנו מסתכלים אחורה בזמן, על היום הזה בתולדות המוזיקה, אנחנו נזכרים ברגעים המדהימים שעיצבו את נוף הרוק והפופ, החל מיציאתם של תקליטים אגדיים, הופעות אייקוניות וגם דברים משמחים לצד עצובים שקרו לאמני המוזיקה המובילים.

כחובבי מוזיקת רוק, אנחנו לא יכולים שלא לחוש תחושת נוסטלגיה כשאנחנו מהרהרים באירועים הבלתי נשכחים שהתרחשו אז. הנכם מוזמנים לצלול איתי למנהרת הזמן עם אירועי פופ ורוק שאספתי עבורכם ממקורות שונים ונדירים מאד שאינם ברשת. אהבתם וברצונכם לקבל עוד ועוד? בשביל זה בניתי עבורכם הרצאות מוסיקה מעשירות ומעניינות ופודקאסטים מומלצים.

אז מה קרה ב-15 ביולי (15.7) בעולם של רוק קלאסי?

חקר, ערך וכתב: נעם רפפורט

הציטוט היומי: "השירים WOMAN FROM TOKYO ו- PAINTED HORSE נכתבו ברומא. אחרי החוויה של הקלטה במסדרון בבית מלון בשווייץ (מה שהביא את התקליט MACHINE HEAD), החלטנו הפעם להקליט באופן קל יותר. אז הגענו לווילה ששכנה ליד רומא. היו בה בריכת שחיה, שף ומרתף מלא ביינות. ברור שעם תנאים כאלו לא נעשתה עבודה. ביום הראשון שלנו שם הגיע אולפן ההקלטות הנייד, אך ציוד הנגינה שלנו לא הגיע. אז היה לנו שם חדר גדול מלא במיקרופונים ורק פסנתר אחד ישן. הקלטנו אז כמה קטעים קומיים שהם נפלאים לטעמי. בסוף עשינו רק שני שירים שם". (רוג'ר גלובר, הבסיסט של להקת דיפ פרפל)

דרמה באצטדיון: כוכב הקינקס התמוטט על הבמה והודיע על פרישה – הסיפור המלא. זה היה אמור להיות עוד יום של חגיגת רוק'נ'רול קיצית, אבל ב-15 ביולי 1973, השמש של לונדון סירבה לשתף פעולה, וכך גם שפיותו של ריי דייויס, המוח והלב הפועם של להקת הקינקס. מה שהתחיל כהופעה בפסטיבל ענק באצטדיון WHITE CITY, הפך תוך דקות לאחד מרגעי השפל הפומביים והכואבים יותר בתולדות המוזיקה, רגע שבו הגאונות והשבריריות נפגשו לקול תרועת הקהל, שלא הבין שהוא צופה בנפילה בזמן אמת.

האווירה הייתה מחשמלת. עשרות אלפי צעירים גדשו את האצטדיון המפורסם כדי לחזות בכמה מהשמות הגדולים של התקופה. על הבמה עלו וירדו להקות כמו CANNED HEAT (או "חום משומר", כפי שכונו בארצנו באותם ימים), לינדיספארן, בארקליי ג'יימס הארבסט, ואדגר וינטר עם להקתו WHITE TRASH. הלהקה שכולם חיכו לה, הכוכבת הראשית של הערב, הייתה סליי ומשפחת סטון. ובתוך כל החגיגה הזו, גם הקינקס היו שם, אחת הלהקות הבריטיות המשפיעות והחשובות ביותר, אך באותה תקופה היא דשדשה במים סוערים.

כבר כשעלו לבמה, משהו היה נראה כבוי בעיניו של המנהיג, ריי דייויס. הלהקה הייתה בעיצומו של פרויקט שאפתני, אופרת הרוק PRESERVATION, פרויקט מורכב שלא זכה להצלחה מסחרית גדולה והוסיף לחץ עצום על כתפיו. הקהל, שציפה לאנרגיה המתפרצת המוכרת של הלהקה, קיבל הופעה שנראתה מעט מהוססת.

הקינקס ניגנו מחרוזת מלהיטי העבר הגדולים שלהם, כולל הקלאסיקות הנצחיות YOU REALLY GOT ME ו- ALL DAY AND ALL OF THE NIGHT, שגרמו לקהל להריע בהתלהבות. בסיום המחרוזת, כשהלהקה עמדה לרדת מהבמה לקול תשואות הקהל, קרה הבלתי צפוי. ריי נעצר במקומו, אחז בפחית בירה, הניח אותה באופן תיאטרלי על ראשו, וכמו בהצגה טראגית-קומית, הודיע למיקרופון על פרישתו המיידית מעולם המוזיקה.

אלא שמעטים מאוד שמעו את ההכרזה הדרמטית. מילותיו המבולבלות נבלעו ברעש הכללי ובמוזיקה המוקלטת שהושמעה במערכת ההגברה כחלק מסיום המופע. אותם בודדים שהצליחו לקלוט את המשפט, היו בטוחים שמדובר בעוד תעלול מבית היוצר של דייויס, חלק מההצגה הבימתית המוכרת של הקינקס. איש מהם לא שיער שבאותם רגעים, מנהיג הלהקה עומד על סף אובדן הכרה, תחת השפעת מנת יתר של תרופות הרגעה.

היחיד שהבין מיד את גודל האסון היה אחיו הצעיר, דייב דייויס, הגיטריסט המוביל של הלהקה. הוא ראה את אחיו הגדול מתפרק נפשית מול עיניו, וידע בדיוק מה הסיבה. כמה שבועות קודם לכן, חייו של ריי התרסקו. אשתו, ראסה, עזבה את ביתם במפתיע ולקחה איתה את שני ילדיהם המשותפים. "ריי הוא כנראה לא איש המשפחה האידיאלי, כמו רוב המוזיקאים", סיפר מאוחר יותר המתופף, מיק אבורי, "אבל כשאשתו עזבה אותו עם הילדים, זה פשוט ריסק אותו. הוא איש כל כך רגיש, והוא הרגיש דחוי ונבגד בצורה הקשה ביותר".

דייב ואחיותיהם של האחים דייויס ניסו בכל כוחם לסייע, ואף ניסו להשיב את הילדים לחזקתו של ריי, אך ללא הועיל. הם צפו בחוסר אונים באחיהם הגדול הולך ודועך. "הוא פשוט לא יצא מהבית במשך שבועות", הוסיף אבורי. "הוא היה שבור לרסיסים. ואז הגיעה ההופעה הזו. באותה תקופה ריי גם ניסה להתאבד".

מנקודת מבטו של ריי דייויס, הדברים היו אפילו יותר קודרים. "הרופא נתן לי בקבוקון של כדורים ואמר לי לקחת כדור או שניים אם ארגיש ממש רע", הוא שחזר. "ידעתי עמוק בפנים שההופעה הזו תהיה האחרונה שלי וחשתי ירוד בצורה קיצונית, אז פשוט לקחתי כדור כל עשר שניות בערך. הדבר הבא שאני זוכר זה שהתעוררתי בבית חולים, אחרי שבלעתי בקבוק שלם של כדורים. יכולתי למות מזה. האמת היא שחלק ממני אכן מת באותו הזמן, רק חבל שזה קרה על הבמה מול 30,000 איש. שם הבנתי את כל הטעויות שעשיתי בחיים, כמו להתחתן. אבל אז לא היו נולדים לי שני ילדים כל כך מקסימים".

ריי הובהל לבית החולים, שם עבר שאיבת קיבה שהצילה את חייו. לאחר שהתייצב, הוא שוחרר למנוחה והתאוששות בביתו של אחיו דייב. להקת הקינקס, באופן טבעי, השביתה את כל פעילותה למשך שבועיים.

כשבוע לאחר התקרית, כשהערפל הכימי והנפשי החל להתפזר, ריי הבין את גודל הטעות שעשה, או לפחות את הטעות שבפרישה הפומבית. הוא מיהר לשחרר הודעה לעיתונות, בניסוח מדויק: "ההופעה בלונדון לא הייתה מקום שמח במיוחד לומר בו שלום. השמש לא זרחה, החולצה שלי לא הייתה נקייה, ופסטיבלי רוק מעולם לא היו המקום הטבעי עבורי". כך הוא ביטל את הודעת הפרישה וסימן את תחילת הדרך חזרה, מתוך אחת הנקודות הנמוכות והחשופות יותר שידע אמן על במה.

המעלית שלקחה אותו לגיהינום ובחזרה: הסיפור המטורף של רוקי אריקסון. היום, ה-15 ביולי, אנחנו מציינים את יום הולדתו של רוג'ר קינארד "רוקי" אריקסון, האיש שהיה הפנים, הקול והנשמה המיוסרת של הרוק הפסיכדלי. אם תהיתם פעם איך נשמעת גאונות על סף טירוף, התשובה כנראה נמצאת אי שם בתקליטים של להקתו, "מעליות הקומה ה-13". סיפורו של אריקסון, שנולד ב-1947, הוא לא סיפור ילדים מתוק, אלא מסע מטלטל אל לב המאפליה של שנות השישים, עם עצירות תכופות במחוזות ההזיה, בבתי משוגעים וביצירה.

הכל התחיל, כמו הרבה סיפורים טובים ורעים מאותה תקופה, באוסטין, טקסס. שם, באמצע שנות השישים, חבורת צעירים החליטה שהיא לא סתם מקימה להקה, אלא יוצאת למסע רוחני להרחבת התודעה. הנשק הסודי שלהם לא היה רק גיטרות ובתופים, אלא שימוש מאסיבי ומוצהר ב-LSD. הם היו "מעליות הקומה ה-13", ואריקסון הצעיר היה הטייס הראשי שלהם.

באוקטובר 1966, העולם קיבל טעימה ראשונה מהטירוף היצירתי הזה. באולפן הקלטות קטן וצנוע בטקסס, הוקלט תקליט הבכורה שלהם, THE PSYCHEDELIC SOUNDS OF THE 13th FLOOR ELEVATORS. התקליט הזה לא סתם נחשב לאבן יסוד ברוק הפסיכדלי ובגראז'-רוק, הוא היה התפוצצות סאונד. חטיבת הקצב, עם בס ותופים מהודקים ובועטים, סיפקה פלטפורמה מוצקה ויציבה. על הבסיס הזה, רוקי אריקסון היה חופשי לעשות קסמים: הוא שחרר צלילי גיטרה צורבים ומחשמלים ושאג את נשמתו החוצה במעין זעקה מלודית שהפכה לסימן ההיכר שלו.

אבל היה עוד מרכיב סודי במתכון. איש בשם טומי הול, שהיה הפילוסוף והכותב העיקרי של הלהקה, שניגן בכלי שהפך לסמל שלהם: כד אלומיניום חשמלי. כן, קראתם נכון. באמצעות הגברה ומשחקי הד, הול הפיק מהכד צליל גרגור מהפנט שנשמע כמו דופק אלקטרוני שהגיע ישירות מיקום מקביל. התוצאה הייתה סאונד שלא נשמע כמו שום דבר אחר באותה תקופה.

ההצלחה, במיוחד עם הלהיט YOU'RE GONNA MISS ME, הביאה איתה תשומת לב, ולא רק ממעריצים. הלהקה המשיכה להקליט את תקליטה השני והמהולל, EASTER EVERYWHERE. כאן, ההפקה הייתה מהודקת ומעודנת יותר, אך האווירה הפסיכדלית נותרה עזה וסוחפת. רבים רואים בתקליט הזה את יצירת המופת של הלהקה, הרגע שבו כל החלקים התחברו לכדי שלמות הזויה. אך התקליט הזה היה גם שירת הברבור של אריקסון כאיש המעלית האולטימטיבי. כפי שהוא וחבריו גילו על בשרם, כשאתה מסתובב בטקסס ושר הלל לסמי הזיה, הרשויות המקומיות מתחילות להתעניין.

הנפילה הייתה מהירה וכואבת. אריקסון נעצר על החזקת כמות מגוחכת של סם: ג'וינט אחד בודד של מריחואנה. על פי חוקי טקסס הדרקוניים של אותה תקופה, הוא עמד בפני עונש של עד עשר שנות מאסר. מתוך פאניקה ובעצת עורך דינו, אריקסון בחר באופציה שנראתה כמו מוצא קל: הוא טען לאי שפיות כדי לחמוק מהכלא. בדיעבד, כפי שסיפרו מקורביו, זו הייתה אחת הטעויות הגדולות וההרסניות ביותר בחייו.

במקום לכלא, הוא נשלח לבית החולים ראסק לחולי נפש עבריינים. שם, רחוק מאור הזרקורים והגיטרות, הוא "זכה" לטיפולים שכללו טיפולי שוק חשמלי אכזריים. הטיפולים האלו שברו את רוחו וגבו ממנו מחיר נפשי ובריאותי כבד, ממנו לא הצליח להשתקם באופן מלא עד סוף ימיו.

בזמן שמנהיגם כלוא ומנותק מהעולם, חברת התקליטים ניסתה לסחוט את הלימון עד תום. באוגוסט 1968 יצא תקליט "בהופעה חיה", שהיה זיוף מוחלט. למעשה, היו אלה קטעי אולפן גנוזים שעליהם הודבקו באופן גס מחיאות כפיים מהקלטה אחרת. התקליט השלישי והאחרון באמת של הלהקה, BULL OF THE WOODS, יצא במרץ 1969 והורכב ברובו מחומרים שכתב והוביל הגיטריסט השני, סטייסי סאת'רלנד. תרומתו של אריקסון שם הייתה מינימלית. המעלית הגיעה לקומת הקרקע.

מאז, הפך רוקי אריקסון לדמות טראגית, אחד מקורבנות ה-LSD המפורסמים יותר שיצאו מסצנת המוזיקה האמריקנית. אך הסיפור האפל של הלהקה לא הסתיים שם. סטייסי סאת'רלנד, הגיטריסט המוכשר שתמיד חי בצילו של אריקסון, ניסה להמשיך הלאה. בשנת 1977 הוא השתתף באיחוד של הלהקה, ללא אריקסון שהיה עדיין שבר כלי. הוא חלם על חזרה למסלול מוזיקלי. אבל שנה לאחר מכן, ב-24 באוגוסט 1978, חלומותיו נגדעו. במהלך מריבה קשה עם אשתו בנפרד, היא ירתה בו למוות. הוא היה בן 32 בלבד.

אריקסון עצמו שוחרר בסופו של דבר מבית החולים והחל בקריירת סולו מקוטעת. הוא שר על שדים, זומבים, חייזרים וכל מה שרחש במוחו הקודח, והפך לאייקון קאלט נערץ. למרות שניסה לחזור לבמות לאורך השנים, ואף היה נושא לסרט תיעודי מצוין מ-2005 בשם הלהיט הראשון של הלהקה, הוא מעולם לא נראה נינוח ושלם לגמרי. הצל של העבר תמיד רבץ עליו. במאי 2019, הוא הלך לעולמו והותיר אחריו מורשת של מוזיקה פורצת דרך וסיפור חיים שגורם כל הזמן לחשוב - מה היה קורה לו הוא היה נוהג אחרת כשנתפס על אותו ג'וינט אומלל.

מי זה רוג'ר לפי היארדבירדס?! ב-15 ביולי בשנת 1966 יצא התקליט ROGER THE ENGINEER של להקת היארדבירדס, שהוא היחיד בכל קריירת הלהקה שאפשר לקרוא לו 'אלבום אמיתי' שמייצג את מהותה. כי חברי הלהקה לא היו אז בכלל בקטע של לעשות אלבומים שלמים ומספיק השיר OVER UNDER SIDEWAYS DOWN כדי להביא מכה ניצחת בראש המאזין.

אם יצאתם למסע חיפוש אחר היצירה האולטימטיבית שתזקק את כל מה שהיו היארדבירדס, כדאי שתצטיידו בסבלנות ומפת דרכים.. אתם עלולים לגלות שהמשימה מורכבת משחשבתם. הלהקה הזו, שכאילו נלחמה על חייה בכל צעד ושעל, לא ממש התקדמה בקו ישר, אלא התפתחה באבולוציה כאוטית למדי: מטהרנות בלוז קשוחה לפופ מלודי, מפופ לפסיכדליה מעורפלת, ומפסיכדליה להארד-רוק מהדהד. כל זה קרה פחות מתוך תכנון אסטרטגי ויותר מתוך אילוצי הרגע והנסיבות המשתנות.

וכיצד אפשר לשכוח את הפרט הטריוויאלי הזה? בחמש שנות קיומה, ניגנו בשורותיה שלושה מהגיטריסטים שהפכו לשמות מוכרים בעולם. אך אל תצפו למצוא אותם מנגנים יחד בהרמוניה מושלמת בתקליט אחד. הם מופיעים ברצף מבולגן של הקלטות; חלקן מהופעה חיה, אחרות חצי-אולפן חצי-הופעה, חלקן יצאו רק בבריטניה, ואחרות רק בארצות הברית. נדמה ששום דבר במהלך הקריירה של הלהקה הזו לא תוכנן בקפידה יתרה, מה שכנראה רק מוסיף לקסם שלה.

בתוך הסבך המבלבל הזה, אין זה פלא שמעריץ מתוסכל של היארדבירדס, שמחפש נואשות קרש הצלה מוזיקלי כדי להבין מאיפה הגיע הניצוץ בשירים כמו HEART FULL OF SOUL או FOR YOUR LOVE, יושיט את ידיו באופן טבעי אל התקליט הזה. אחרי הכל, ההיסטוריה מתעדת אותו כתקליט האולפן ה"אמיתי" והיחיד של הלהקה. אלא שכאן בדיוק מתחילה ההרפתקה האמיתית. מהר מאוד הוא יגלה שגם כאן, שום דבר אינו כפי שהוא נראה במבט ראשון.

שלוש זהויות לתקליט אחד

הסיפור של התקליט הזה, שמו וההיסטוריה שלו, הם כל דבר חוץ מפשוטים. כשיצא לראשונה בבריטניה, הוא נשא את השם הצנוע YARDBIRDS והכיל 12 שירים. כשהגיע לארצות הברית, הוא המשיך את המסורת המפוארת של תעשיית המוזיקה הבריטית והופיע עם עטיפה שונה, שם אחר (OVER UNDER SIDEWAYS DOWN), וסדר שירים שונה. אבל הבלגן לא נגמר כאן. עד שנת 1983, כשהתקליט יצא מחדש בבריטניה על ידי חברת EDSEL, המציאות כבר עלתה על כל דמיון. לא רק שהוסיפו לו שני קטעים חדשים ומעולים, HAPPENINGS TEN YEARS TIME AGO הפראי ו-PSYCHO DAISIES, שהציגו לראווה את ההרכב קצר המועד של ג'ף בק וג'ימי פייג', הוא גם שינה את שמו באופן רשמי. הפעם, הוא קיבל סוף סוף את השם שבו רוב המעריצים הכירו אותו תמיד: ROGER THE ENGINEER.

אולי זה היה מהלך בעייתי מבחינה היסטורית, אבל זו הייתה מחווה ראויה מאין כמותה. על ההפקה היו אמונים בסיסט הלהקה, פול סמואל-סמית', והמנהל סיימון נייפיר-בל. אך נראה שההשפעה המכריעה ביותר הגיעה דווקא מחוץ לבמה, מטכנאי הסאונד רוג'ר קמרון, שאף "זכה" שקריקטורה שלו תתנוסס על העטיפה. היה זה קמרון שהציע ללהקה לקחת את הדרמה המהפנטת מהסינגלים שלה ולהעצים אותה באמצעות שימוש נרחב בפלטות מהדהדות (PLATE REVERB), טכניקה שבה צליל מורעד דרך לוח מתכת גדול כדי ליצור הדהוד עשיר ומיוחד. התוצאה היא תקליט שחי ונושם באקלים של FREAKBEAT ימי-ביניימי: עולם צלילי מהדהד, בנוי מריפים, יבבות של פידבק ודיסטורשן. זה אולי לא היה בדיוק המסמך המבשר את לד זפלין כפי שחלק נהגו לטעון, אבל זה בהחלט היה מפץ גדול של הארד-רוק בהתהוות.

מחליפות ותספורות למפץ באולפן

בסך הכל, התקליט סימן התפתחות אדירה עבור הלהקה. לאחר שנים שבהן הייתה בעיקר להקת קצב של הופעות חיות, כניסתו של המנהל סיימון נייפיר-בל באביב 1966 שינתה את סדרי העדיפויות. הוא דאג לחליפות תואמות, קבע תורים למספרה ושריין להם זמן אולפן. אמנם לא היה מדובר בסשנים ארוכים ומעמיקים לחקר הסאונד בנוסח הביטלס (ללהקה היו בקושי יומיים באפריל להקליט את הסינגל המוביל OVER UNDER SIDEWAYS DOWN, ושבוע עבודה בלבד הוקצה לתקליט כולו), אבל בזמן הקצר הזה, היארדבירדס הצליחו לכתוב, להקליט ולהגיש משהו רציני ומהותי.

השיר המבריק OVER UNDER SIDEWAYS DOWN מוצא את הלהקה רומזת לשפע של טקסטים נוסח דילן, רק בלי הפרנויה, אבל ההוק המהדהד והריף המזרחי שלו מרימים אותו לרמה אחרת לגמרי. לא כל השירים באותה רמת הלחנה. מכיוון שזה היה ניסיון הכתיבה המתמשך הראשון שלהם (עד אז, רוב להיטיהם היו גרסאות כיסוי או נכתבו עבורם על ידי כותבים חיצוניים כמו גרהאם גולדמן), קטעים כמו שיר הפתיחה LOST WOMEN או THE NAZZ ARE BLUE אינם בדיוק יצירות מופת מלודיות. אבל ההקלטה עצמה לוקחת את המרכיבים הבסיסיים שלהם – מפוחית דומיננטית, כלי הקשה נמרצים, וגיטרה רותחת ובלתי צפויה – ומעצבת אותם מחדש לבמה גדולה בהרבה מהחדר האחורי בפאב שהשירים האלו נועדו לו במקור.

הנשק הסודי: ג'ף בק

לאורך כל הדרך, ההפקה עובדת שעות נוספות כדי לגרום ללהקה להישמע גדולה מהחיים. זהו תקליט של אנשים צעירים שמושיטים את ידיהם לכל מיני כיוונים לא צפויים. בסוף צד א', אנו נתקלים ב-FAREWELL, בלדה שבה פועל מותש מהרהר בשחיקה של שבוע העבודה, ואז מחליט לסגור את הווילונות ו – כך נדמה – לשים קץ לחייו. העיבוד המאופק, שנשען בכבדות על פסנתר קודר, מותיר רושם מלנכולי שנשאר.

אך הנשק העיקרי בארסנל של הלהקה הוא נוכחותו של ג'ף בק. מאחר שעיקר המלודיה נישא במקומות אחרים, הנגינה שלו – הפידבק הזועף, כיפופי המיתרים שמתגרים בכוח המשיכה, וסולואים ראוותניים מדי פעם – נותרת תלויה באוויר כמו אתגר שאיש אינו מעז להרים. כפי שנזכר לאחרונה המפיק והבסיסט פול סמואל-סמית': "יכולת פשוט לשחרר אותו לחופשי...".

חוש הדרמה של בק הוא נקודת ההמשכיות המרכזית בתקליט. בהיעדר שפע של שירים איכותיים, מה ש-ROGER THE ENGINEER מציע במקום זאת כשאנו נכנסים לצד השני הוא קטעי מעבר (כמו הקטע השובב HOT HOUSE OF OMAGARASHID או קטע הנגינה הווירטואוזי JEFF'S BOOGIE) וכמה תנודות מצב רוח פראיות. HE'S ALWAYS THERE מתאר טקס חיזור צעיר בסגנון להקת ספנסר דייויס. ואז, בסדרה של חיתוכים פתאומיים, הסולן קית' רלף עוטה ברדס לטובת טקס FREAKBEAT ב-TURN INTO EARTH.

כשהתקליט נסגר, הם מנסים את כוחם במיני-אופרטה, EVER SINCE THE WORLD BEGAN, שמתחילה כמו סרט אימה סוג ב' – עם אזכור של השטן – לפני שהיא מתפתחת לפזמון סוער שבו הם זועקים שוב ושוב "אתה לא צריך כסף!" עד לדעיכה הסופית.

יצירת מופת במקרה

כשיצא לאור באותה שנה כמו REVOLVER של הביטלס, PET SOUNDS של הביץ' בויז, AFTERMATH של הרולינג סטונס וכאלו, התקליט של היארדבירדס הוא טוב, אבל בבירור לא באותה ליגה. אבל אולי זה לפספס את הנקודה ולשפוט את הלהקה לפי אמות מידה שגויות. למרות הגיטריסטים הכוכבים, תמיד ישנה תחושה, עם הקריקטורות הילדותיות על העטיפה (מאת גיטריסט הקצב כריס דרז'ה) והערות האלבום ההיתוליות (מאת המתופף ג'ים מקארתי), שגם בשיא תהילתם, היארדבירדס נותרו חובבנים, במובן הטוב ביותר של המילה. כל כך קרובים להתחרות, בעודם כלל לא מודעים לקיומו של מרוץ.

מה כתבו בביקורת על התקליט בעיתונות של אז?

העיתון מלודי מייקר הבריטי פרסם ביולי 1966: "הרבה מחשבה הוכנסה לאלבום הזה. לא כל הרעיונות פה מוצלחים, אולי בגלל המאמץ הגדול מדי. אך זה לא פשע. התוצאה הסופית היא תקליט מעניין ואף מהנה".

העיתון DISC AND MUSIC ECHO פרסם באוגוסט 1966: "בדרכם השקטה הצליחו חברי הלהקה להביא לנו אלבום שנשמע כמו הביטלס. כל הקטעים כאן כתובים היטב. החברים כאן מוכיחים לנו שהם מהדרג העליון בשוק המוזיקה. זה תקליט מקצועי מאד מלהקה שלא מוערכת מספיק פה באנגליה".

דרמה על פסגת ההר: להקת יס חוזרת מהקפאה עם תקליט חדש ומסעיר. 15 ביולי 1977. תאריך היסטורי לחובבי הרוק המתקדם. אחרי ציפייה מורטת עצבים, דרמות מאחורי הקלעים ושינוי כיוון מפתיע, שחררה להקת יס את התקליט GOING FOR THE ONE. יצירה שסימנה לא רק את חזרתו של קלידן אהוב, אלא גם הפיחה רוח חיים חדשה ובועטת באחת הלהקות החשובות בעולם.

הסיפור שלנו מתחיל גבוה גבוה, כמעט נוגע בשמיים. באוקטובר 1976, ארזו חברי להקת יס את מיטלטליהם וטיפסו אל אולפן הקלטות מבודד השוכן על הר מושלג בשווייץ. האוויר היה צלול, הנוף עוצר נשימה, והאולפן בדיוק התרוקן מלהקת ענק אחרת, אמרסון, לייק ופאלמר, שסיימה שם את הקלטות האלבום השאפתני שלה, WORKS. התוכנית המקורית של יס הייתה אופטימית למדי: חודש אחד של עבודה מרוכזת ויציאה עם תקליט חדש ומהוקצע. אלא שבמציאות, כמו בחיים, התוכניות השתנו. החודש הבודד הזה נמתח והתארך לכדי סאגה של שבעה חודשים תמימים.

חודש אחד בלבד לתוך ההקלטות, הדרמה הכתה במלוא עוצמתה. הקלידן, פטריק מוראז, גילה לתדהמתו שהוא פשוט... מפוטר. חברי הלהקה החליטו שסגנונו ואופיו אינם תואמים עוד את החזון החדש, וקיבלו החלטה גורלית: להחזיר הביתה את הקלידן הקודם, ריק וייקמן. תחילה, וייקמן הוזמן על תקן של נגן שכיר בלבד, אך מהר מאוד הוא הבין שהמוזיקה החדשה המתהווה באולפן השוויצרי נושאת ניצוץ מיוחד, אנרגיה מחודשת ששכנעה אותו להצטרף מחדש כחבר מן המניין.

מוראז, מצדו, מציג תמונה קודרת וכואבת הרבה יותר של האירועים. "כתבנו יחד חומרים רבים שמצאו את דרכם לתקליט GOING FOR THE ONE", הוא טוען. "שירים כמו AWAKEN, WONDROUS STORIES וגם PARALLELS, שהייתי שותף מלא ליצירתם. העובדה שלא קיבלתי על כך קרדיט היא עיוות מוחלט של המציאות. כחבר להקה, הלחנתי כמה שיכולתי, או כמה שהם הרשו לי. לצערי, אולצתי לעזוב משם וסבלתי מכך לא מעט. הייתי נסער ומבולבל. הם פשוט נטשו אותי ברחוב עם תינוקת בת חודש ועם אמה. בלי כסף, בחורף הקר ההוא, הייתי צריך להילחם כדי לשרוד. זה היה רגע סוריאליסטי לחלוטין". בינואר 1977, בניסיון לאסוף את השברים, החל מוראז לעבוד על תקליט סולו שני.

בראיון למגזין רקורד מירור, סיפר הבסיסט כריס סקווייר על האווירה המיוחדת שאפפה את יצירת התקליט: "התקליט הזה משדר אווירה משפחתית יותר מהתקליטים הקודמים שלנו. יצרנו אותו באווירה מגובשת יותר כששהינו יחד זמן רב כל כך בהרים המושלגים של שווייץ. הפעם, העטיפה אינה של רוג'ר דין. נראה לי שקצת נמאס לו מאיתנו. שלחנו לו הזמנה לבוא לבקר אותנו בשווייץ, אבל הוא לא הגיע. הוא גם לא יעצב את הבמה לסיבוב ההופעות הבא שלנו, שתהיה הפעם ברורה ונקייה יותר, עם פחות אובייקטים מעופפים. עם זאת, עדיין מדובר במופע שיעלה לנו הרבה כסף, כי אנחנו משקיעים במעריצים שלנו שרוצים ליהנות מחוויה תיאטרלית. לא אכפת לי שיבקרו אותנו על זה, כל עוד זה לא נוגע במוזיקליות שלנו. עכשיו ריק וייקמן חזר אלינו אחרי שעזב בעבר כי הרגיש שהלהקה לא מתקדמת. הבאנו את פטריק מוראז, שלא התאים לנו באופי. בסופו של דבר קיימנו פגישה והודענו לו שעדיף לו לעזוב. כרגע ריק בכושר מצוין, למרות בעיות הלב שהיו לו בעבר. אנשים חשבו לפני שנתיים שאנחנו מתפרקים בגלל תקליטי הסולו שלנו, אבל האמת היא שזו הייתה אחת התקופות החזקות ביותר בקריירה של יס".

ואכן, כשיצא התקליט, ההצלחה הייתה אדירה. הקהל קיבל עטיפה מרהיבה שנפתחת לשלושה חלקים ומוזיקה שנשמעה ממוקדת, חדה ומלאת אנרגיה. השיר TURN OF THE CENTURY הוא ללא ספק אחד הקטעים היפים והמרגשים שיס יצרה אי פעם. לצדו, בלט הלהיט WONDROUS STORIES, שהצליח להיות קליט להפליא ובו בזמן להציג עיבוד מוזיקלי מתוחכם וחכם, עם נגיעות המצילות הגאוניות של המתופף אלן ווייט.

גולת הכותרת של התקליט היא ללא ספק היצירה הארוכה והרוחנית שנועלת אותו, AWAKEN. קטע מונומנטלי המשלב בהצלחה גדולה בין המזרח למערב, בין רוק'נ'רול לפולחן. ריק וייקמן עצמו תיאר את היצירה: "זה אחד מהשיאים שלנו לדעתי. זהו המנון של יס. אם מישהו שואל אותי מה כל הסיפור של הלהקה, אני עונה שמספיק להקשיב ליצירה הזו כדי לקבל מושג". הגיטריסט סטיב האו הוסיף צניעות אופיינית: "השיר AWAKEN הוא יצירה שלי ושל ג'ון אנדרסון, אבל בגלל ששאר החברים עשו עבודה כל כך נהדרת, שיתפנו את כולם בקרדיט על העיבוד".

התקופה החדשה של יס לא התבטאה רק במוזיקה. לראשונה מזה שנים, נטשה הלהקה את ציוריו המוכרים של רוג'ר דין. במקומם, עיצבה חברת היפנוסיס (החברה המהוללת שאחראית לעטיפות של פינק פלויד ולד זפלין ורבים אחרים) עטיפה מודרנית וגרפית. דמות הגבר העירום הניצבת במרכזה גרמה ללא מעט בלבול בקרב המעריצים שלא הבינו את הקונספט האמנותי, אך היא סימלה את השינוי: יס נשארה במחוזות הרוק המתקדם, אבל עשתה זאת באופן ישיר, חשוף ונועז יותר. "התקליט הזה הוא סוג של חגיגה", סיכם הסולן ג'ון אנדרסון. "אני שמח שיצא לנו להתנסות פה בכל מיני דברים חדשים. יש בתקליט הזה המון רגיעה, שהייתה חסרה לנו בעבר".

גם מבקרי המוזיקה זיהו את השינוי. בביקורת שפורסמה ברולינג סטון נכתב אז: "התלות של הרוק'נ'רול בטכנולוגיה והרחבת הדמיון שלה הופכת אותו למדיום מדע בדיוני מטבעו. אפילו צ'אק ברי הצליח להציע ממד של עולם אחר על ידי אידיאליזציה של מכונות השיוט שלו לספינות רקטות וירטואליות. השיר שלו, YOU CAN'T CATCH ME, הוא מזמור מדע בדיוני. עד סוף הסיקסטיז, פסטיבלי רוק הפכו לנופי מדע בדיוני מפורשים, ולהקות החלו להפיק מוזיקת ​​תוכנית לפנטזיות עתידניות בהשראת סמים. אבל רק בעשור הנוכחי החלו להקות רוק למסד את המדע הבדיוני - האידיאליזם האוטופי של אמני מדע בדיוני כמו מטוס ג'פרסון הוחלפו בטכנולוגיה חסרת התשוקה של לד זפלין ולהקת יס. הלהקות הללו ראו את עצמן כיחידות מרכיבות של תעשיית התקליטים ששינתה מוטציה בפסיכולוגיה שלה והפכה למסגרת מדע בדיוני כמעט טוטליטרית. פסטיבלים בוטלו לטובת הופעות זירה פנימיות מבוקרות שבהן טכניקה אינסטרומנטלית וירטואוזית (ג'ימי פייג'/סטיב האו, ג'ון פול ג'ונס/ריק ווייקמן) ומילות פנטזיה בהשראת מדע בדיוני (רוברט פלאנט/ג'ון אנדרסון) הפכו ליסודות.

יס תמיד ייצגה את הצד הקל יותר של התהליך הזה, חבריה מנסים להקרין את עצמם כקוסמים טובים אורגניים ומאשרי חיים בניגוד לדמוניזם של זפלין. זה היה נכון במיוחד לגבי המוזיקה שלהם, שהייתה אוורירית (במיוחד בקולו של אנדרסון והגיטרות של האו) ובמורכבות העיבודים שלה לעתים קרובות בהשראה קלאסית. אבל ככל שהלהקה המשיכה לרוץ, פחות ופחות אנרגיה יצירתית הפכה זמינה והיא שקעה בסערה קוסמית.

התקליט החדש הופך את התהליך הזה בצעד מרתק שקושר את הלהקה עוד יותר לזפלין. שיר הנושא הוא היצירה החיונית ביותר של יס שהקליטה מאז THE YES ALBUM, ונפתח בנגינת הגיטרה החריפה ביותר של האו מזה שנים, שהוצמדה לתיפוף הרוק הישיר של אלן ווייט. אפילו הקול המצפצף בדרך כלל של אנדרסון הוא הרבה פחות מסוגנן מהרגיל - הוא למעשה נשמע כמו חלק מהלהקה. הוא אפילו כולל כמה שורות ביקורתיות עצמיות: 'עכשיו הפסוקים ששרתי לא מוסיפים משקל רב לסיפור בראשי, אז אני חושב שכדאי לי ללכת ולכתוב פאנץ' ליין, אבל כל כך קשה למצוא אותם במוחי הקוסמי'. חוש הומור הוא הדבר האחרון שציפיתי מהלהקה הזו".

או, יס!!!!! אבל אז בא טורמטו...

אל הזהב מול צל העבר: רוברט פלאנט נלחם על מקומו מחוץ לספינת האם. התאריך הוא ה-15 ביולי 1983. עולם הרוק עוצר את נשימתו. רוברט פלאנט, הקול האדיר והבלתי נשכח של להקת לד זפלין שפורקה, האיש שהגדיר מחדש את תפקיד הסולן, משחרר את תקליט הסולו השני שלו, THE PRINCIPLE OF MOMENTS.

שנה אחת בלבד קודם לכן, ב-1982, פלאנט הניח את אבן הפינה לדרכו העצמאית עם תקליט הבכורה שלו, PICTURES AT ELEVEN. זה היה צעד אמיץ שהוכיח שיש חיים אחרי זפלין, והצלחתו המסחרית אותתה שהקהל צמא לעוד. פלאנט, נחוש להכות בברזל בעודו חם, לא בזבז רגע. הוא מיהר להיכנס שוב לאולפן כדי להבהיר לכולם, ואולי בעיקר לעצמו, שהוא כאן כדי להישאר, כאמן סולו בזכות עצמו, עם חזון מוזיקלי חדש וברור.

כדי לשמור על המשכיות וכימיה, הוא גייס את אותו צוות מנצח שליווה אותו בתקליט הראשון. מאחורי עמדת התופים ישב לא אחר מאשר פיל קולינס, שהיה אז בשיא תהילתו עם להקת ג'נסיס וקריירת סולו שוברת קופות. על הגיטרה הופקד שוב רובי בלאנט, שהציג סגנון נגינה חד ומדויק שהיווה קונטרפונקט מכוון לסגנונו הכבד והבלוזי של ג'ימי פייג'. התוצאה הייתה הפקה מלוטשת ונקייה, כמעט מהונדסת, אך כזו שעדיין שומרת על תבליני רוק במינון מדויק כדי להישאר מסקרנת ומקורית.

התקליט החדש סיפק לפלאנט את מה שהיה זקוק לו יותר מכל: מספיק חומר מקורי כדי לצאת לסיבוב הופעות עצמאי. לאחר יציאת תקליט הבכורה הוא סירב בתוקף להופיע, מתוך חשש שהקהל יצפה ממנו לבצע את המנוני הענק של לד זפלין, משימה שחשש ממנה ובעיקר לא רצה בה. כעת, עם שני תקליטים בארסנל, הוא סוף סוף הרגיש בטוח לצאת לדרכים ולהציג את רוברט פלאנט החדש.

הסאונד בתקליט היה אכן שונה. היה זה מיזוג מרתק בין רוק הגל החדש ששלט במצעדים, נגיעות קרירות של רגאיי, ומוטיבים מוזיקליים מופשטים, כולם עטופים בגיטרות החדות והגבוהות של בלאנט ובתיפוף המהודק והאופייני של קולינס. פלאנט עצמו נשמע אחרת. הזעקות הפראיות והדינמיות שאפיינו אותו בשנות השבעים פינו את מקומן לשירה מלודית, מעודנת ומאופקת יותר, באופן בוגר ומהורהר יותר.

אבל לא כולם התחברו למסע ההתבגרות הזה. כאן בארצנו, במגזין המוזיקה "ווליום", המבקר שמעון פרנס לא עשה לו הנחות. בביקורת נחרצת הוא קבע: "הרבה אין מה לבחור להציע. הוא היה ונשאר סולן גדול אבל המוזיקה שלו כיום נשמעת מיושנת וארכאית. האמריקנים יאהבו את זה. הבריטים הרבה פחות. אקס לד זפלין, רוברט פלאנט, מי שהיה סולן הלהקה ומנהיגה יחד עם ג'ימי פייג', אינו מצליח לקצור איכות מוזיקלית בקריירת הסולו שלו. זהו תקליט שיכול היה להיכתב באמצע שנות השבעים וגם אז להיחשב בינוני ביותר".

אך פרנס בכל זאת מצא נקודת אור אחת ויחידה: "יוצא דופן באיכותו הוא הקטע הסוגר את התקליט, הנקרא 'בול עץ'. הוא יוצא הדופן היחיד בתקליט. לי הוא מזכיר קצת את הרולינג סטונס בתקליטם 'לקעקע אותך'". בנקודה זו, פרנס הצטרף למתרגמים העבריים של התקופה, שהעניקו לשיר BIG LOG את השם המשעשע והשגוי "בול עץ". למעשה, שם השיר מתייחס ל"יומן מסע" של נהג משאית, ולא לגזע עץ כרות. השיר עצמו, שהפך ללהיט הגדול ביותר מהתקליט, היה דוגמה מושלמת לכיוון החדש: בלדה מהפנטת עם אווירה לטינית מעורפלת, שימוש חדשני במכונת תופים מדגם LINNDRUM, וסולו גיטרה אלסטי וסקסי של בלאנט.

מעבר לים, במגזין רולינג סטון, הביקורת הייתה מורכבת ומעמיקה יותר. הם זיהו את הדילמה המרכזית של פלאנט: "הבעיה בקריירת הסולו של רוברט פלאנט היא שהוא לא הצליח להשאיר את הצליל הרועם של לד זפלין לגמרי מאחוריו. גם ללא הסאונד הרועם של ג'ון בונהאם המנוח או צלילי השדים של ג'ימי פייג', פלאנט לעיתים לא יכול שלא לנקוט בתיאטרליות המוכרת שלו, עם יללות ירח מלא".

אך המגזין גם שיבח את האומץ שלו לחפש דרכים חדשות. "למרבה המזל, חלק גדול מהתקליט מוצא את הזמר מנסה לעקוף את הדילמה על ידי משחק באלטרנטיבות מוזרות, מאופקות, אם כי עוצמתיות". הם ציינו את BIG LOG כדוגמה מושלמת לאופן שבו פלאנט מתנגד לאינסטינקטים הכבדים שלו ובוחר במתח שקט, שהתברר כיעיל בהרבה מכל צרחה.

המבקרים שם גם זיהו רמזים למורשת של זפלין, כמו מקצב דמוי BLACK DOG בשיר MESSIN' WITH THE MEKON, או ניחוח מזרח תיכוני בסגנון KASHMIR בשיר WRECKLESS LOVE. אך בסך הכל, הם קבעו, פלאנט מעז לצאת החוצה, לחקור טריטוריות חדשות.

בשורה התחתונה, THE PRINCIPLE OF MOMENTS לא היה ניסיון לשחזר את הקסם של לד זפלין, אלא ההפך המוחלט. זו הייתה ההודאה של פלאנט שבכוחות עצמו הוא לעולם לא יוכל להתעלות על הפנטזיות המוזיקליות של להקת האם שלו. זו הייתה הצהרת העצמאות שלו מהעבר. לא הכחשה שלו, אלא הדרך שלו להראות לכולם, ובעיקר לעצמו, שיש בחיים הרבה יותר מאשר WHOLE LOTTA LOVE. התקליט הזה היה צעד הכרחי במסע של אמן גדול למצוא את קולו הייחודי מחדש, והוא הצליח בכך, גם אם בדרך הוא איבד כמה מאזינים שציפו לעוד מאותו הדבר.

גם זה קרה ב-15 ביולי: מהשורד של לינירד סקינירד, דרך הטרגדיה שעיצבה את ג'ון לנון, ועד לליל הגלאם המחשמל של דיוויד בואי שהימם את אמריקה – ה-15 ביולי הוא תאריך שממשיך להדהד במסדרונות ההיסטוריה של המוזיקה. קבלו יום אחד, עמוס באירועים בלתי נשכחים, מהפכניים וגם קצת מטורפים.

לידות, שושלות וגורלות

נתחיל עם חגיגות יום ההולדת. בשנת 1946, הגיחה לעולם לינדה רונסטאדט, מי שתהפוך לאחת הזמרות הגדולות והמגוונות של דורה. עם קול אדיר שיכל לנוע בקלות בין רוק, קאנטרי ופופ, רונסטאדט שלטה במצעדים של שנות השבעים והשמונים והותירה חותם בל יימחה. בשנת 2013 היא חשפה שהיא חולה בפרקינסון.

שלוש שנים מאוחר יותר, ב-1949, נולד טרבור הורן. אם השם לא מצלצל לכם מוכר מיד, השיר בטוח כן. הורן היה הסולן בצמד BUGGLES, שהביא לעולם את הלהיט הנצחי VIDEO KILLED THE RADIO STAR, השיר הראשון ששודר אי פעם בערוץ MTV. אך סיפורו של הורן לא נגמר שם. בשנת 1980, במהלך דרמטי, הוא והקלידן ג'ף דאונס הצטרפו ללהקת הענק יס. יחד הם הקליטו את התקליט המצוין DRAMA, אך הורן, שהוכה בתדהמה מהתגובות העוינות של מעריצים שדרשו את שובו של הסולן המקורי, ג'ון אנדרסון, החליט לפרוש מאור הזרקורים. הוא לא נעלם, אלא הפך למפיק-על, האיש שמאחורי כמה מההפקות הגדולות של שנות השמונים, כולל התקליטים של להקת פרנקי הולך להוליווד ו... להקת יס עצמה.

בשנת 1956 נולד במנצ'סטר איאן קרטיס, הנשמה המיוסרת והפנים של להקת ג'וי דיוויז'ן. קרטיס, משורר אפל ופרפורמר מהפנט, נאבק בדיכאון ובאפילפסיה קשה, מאבקים שניכרו היטב במילותיו ובהופעותיו המחשמלות. להקתו, עם צליל הפוסט-פאנק הקודר והמהפכני שלה, הפכה לאחת המשפיעות בכל הזמנים. באופן טרגי, ב-18 במאי 1980, ערב יציאתה של הלהקה לסיבוב ההופעות האמריקני הראשון שלה, שלח קרטיס יד בנפשו והותיר את עולם המוזיקה הלום צער.

ומה לגבי שושלות רוק? בשנת 1966 נולד ג'ייסון בונהאם, בנו של מתופף לד זפלין האימתני, ג'ון "בונזו" בונהאם. עם גנים כאלה, לא היה מפתיע שג'ייסון הלך בעקבות אביו והפך למתופף מקצועי בעצמו. הוא זכה להערכה רבה כאשר נכנס לנעליו העצומות של אביו בהופעת האיחוד המדוברת של לד זפלין בלונדון בשנת 2007, והוכיח שהתפוח לא נפל רחוק מהעץ.

לבסוף, ב-1948, נולד המתופף ארטימוס פייל. הוא הצטרף ללהקת הרוק הדרומי לינירד סקינירד והפך לחלק בלתי נפרד ממכונת הלהיטים שלה. פייל היה אחד מברי המזל הבודדים ששרדו את התרסקות המטוס הקטלנית של הלהקה ב-20 באוקטובר 1977, בה נספו בין היתר הסולן רוני ואן זאנט, הגיטריסט סטיב גיינס ואחותו הזמרת קאסי גיינס. פייל, למרות פציעותיו, גרר את עצמו מההריסות ורץ להזעיק עזרה, ובכך הציל חיים.

טרגדיה בליברפול וזיקוקים באיילסברי

ה-15 ביולי 1958 היה יום שחור עבור ג'ון לנון בן ה-17. אמו, ג'וליה, נהרגה מפגיעת רכב שנהג בו שוטר שלא היה בתפקיד, ממש לא רחוק מביתה בליברפול. האירוע הטראומטי הזה הותיר צלקת עמוקה בנפשו, צלקת שתלווה אותו לאורך כל חייו ותשפיע באופן דרמטי על יצירתו. שירים קורעי לב כמו MOTHER ו-JULIA הם עדות ישירה לכאב שלא הרפה. כפי שמתואר בספר שכתבתי על הביטלס, "ביטלמאניה!", מותה של אמו היה הרגע המכונן ששינה את חייו לעד. כל הפרטים המטלטלים מהאירוע הזה - נמצאים לקריאה שם.

ארבע-עשרה שנים לאחר מכן, ב-1972, אותו תאריך בדיוק סימן רגע של ניצחון מוחלט עבור אמן בריטי אחר. דיוויד בואי עלה לבמה במועדון FRIARS באיילסברי, אנגליה, למה שיתברר כהופעה החשובה ביותר בקריירה שלו עד אז. חברת התקליטים שלו, RCA, לא חסכה במאמצים: היא הטיסה במיוחד מארצות הברית את כל כתבי המוזיקה החשובים ביותר, בעלות של 25,000 דולר, סכום עתק באותם ימים. המטרה: לפרוץ את השוק האמריקני. העיתונאים הונחתו יום קודם כדי להתאושש מהג'ט לג ולהגיע רעננים.

האולם, שהכיל 2,000 איש, היה מפוצץ. לפתע, הסימפוניה התשיעית של בטהובן בקעה מהרמקולים, ומיד אחריה זינק לבמה בואי בדמותו של זיגי סטארדאסט – חייזר רוק אנדרוגיני עם שיער כתום בוהק וחליפה ירוקה צמודה. בשיא הערב, במהלך סולו גיטרה, כרע בואי על ברכיו ו"ניגן" בפיו בגיטרה של הגיטריסט מיק רונסון כשהוא חופן את פלחיו, במחווה שנראתה לקהל ההמום כאקט מיני נועז. זה עבד. הקהל והמבקרים יצאו מגדרם. אמריקה הייתה מוכנה.

למחרת, במסיבה שנערכה לכבוד העיתונאים, התמונה הושלמה. בואי נכח במקום יחד עם שני חבריו, איגי פופ (עם שיער כסוף) ולו ריד. בעוד בואי מתראיין, ריד לא התאפק, התכופף והעניק לו נשיקה צרפתית עסיסית מול המצלמות. השערורייה הייתה מושלמת, והכרטיס לשוק האמריקני הוחתם סופית.

אירועים בינלאומיים: מטייפון בהונג קונג עד הפצת תקליטים חינם

ה-15 ביולי שלח את האמנים הגדולים ביותר גם לקצוות אחרים של הגלובוס. בשנת 1973, להקת סנטנה נחתה בהונג קונג לסיבוב הופעות, היישר לתוך טייפון אימתני. "כל העיר הייתה סגורה", סיפרו אנשי הצוות של הלהקה. "לא היה מה לעשות חוץ מלשתות במלון". כשהטייפון נרגע והלהקה עלתה להופיע, הם נתקלו בבעיה אחרת: הקהל המקומי, שלא היה מורגל בתרבות הרוק המערבית, פשוט לא ידע מה לעשות. בסוף ההופעה הראשונה, שררה דממה מוחלטת באולם. קרלוס סנטנה המבולבל פנה לאמרגן ושאל אם הקהל נהנה. האמרגן, בתגובה, סימן לכמה מחבריו שהושתלו בקהל "להתחיל" למחוא כפיים. תוך שניות, מחיאות הכפיים התפשטו באולם כמו אש בשדה קוצים. להופעה השנייה, הקהל כבר הגיע מתורגל.

קפיצה לשנת 1978. בוב דילן הופיע ליד שדה התעופה בלאקבוש באנגליה מול קהל של כ-200,000 איש, במה שנחשב אז לאחד מאירועי החוץ הגדולים ביותר אי פעם, מבחינת כמות קהל.

ומה לגבי דרכים יצירתיות לשווק מוזיקה? בשנת 2007, פרינס, שתמיד היה צעד אחד לפני כולם, חילק בחינם עותקים של אלבומו החדש, PLANET EARTH, יחד עם גיליונות סוף השבוע של העיתון הבריטי MAIL ON SUNDAY. חנויות התקליטים זעמו על המהלך שפגע במכירות, אך עבור פרינס זה היה מהלך שיווקי מבריק שנועד לקדם את סדרת 21 הופעותיו הענקיות באצטדיון O2 בלונדון.

גם לפוליטיקה יש מקום. בשנת 2016, אמן ההלם-רוק אליס קופר יצא, כהרגלו הסאטירי מאז שנות השבעים, בקמפיין לנשיאות ארצות הברית. סלוגן הבחירות שלו היה בלתי נשכח: A TROUBLED MAN FOR TROUBLED TIMES (איש בעייתי לזמנים בעייתיים). הוא אמנם הפסיד לדונלד טראמפ, אבל בהחלט סיפק את הסחורה מצדו.

ונעבור לחדשות מקומיות

בואו נתחיל עם ברכת יום הולדת חשובה. בשנת 1944, אי שם בימי המנדט הבריטי, נולד יעקב "קובי" אשרת (שם אמיתי - יעקב ונטורה). האיש הזה, לימים אחד המלחינים והמעבדים העסוקים והמוכשרים ביותר שידעה ישראל, אחראי לכמה מהצלילים הכי מזוהים איתנו, עם שירי פופ ורוק מושלמים ובראשם כמובן הזכייה ההיסטורית עם "הללויה". ואם ברצונכם להכיר את הסיפורים הכי מדהימים שיש על שיריו ומסביב להם - תשיגו את הספר שכתבתי איתו, "דרך ארוכה".

15 ביולי 1969 - תאריך לוהט באמצע הקיץ, ושנת 1969 בשיאה. באותו היום יוצא לחנויות התקליטים תקליט הבכורה של שולה חן, שנקרא בפשטות מזמינה "שלכם, שולה חן". היא הייתה כבר שם מוכר בכל בית בישראל, אבל עכשיו הגיע מבחן הסולו הגדול. בכנות מעוררת הערכה, היא הצהירה אז שהתקליט כולו הוא מסע אישי שלה למציאת הסגנון המדויק עבורה. התקליט הזה הביא להיטי ענק שמלווים אותנו עד היום: "אוריה" וכמובן "בוא הביתה". אך הסיפור לא היה רק הצלחות מסחררות. בתוך ליבה של חן קיננה גם אכזבה קטנה. היא הייתה בטוחה שהקהל יתאהב גם בשירים שכתב והלחין עבורה דני ליטני. שירים כמו "אל תספר" ו"אל תשיר לאף אחת אחרת" היו פנינים של ממש בעיניה, אך משום מה, הקהל הרחב לא חיבק אותם באותה התלהבות. כנראה שהנשמה הישראלית של 1969 עוד לא הייתה מוכנה למנה כזו של בלוז ישיר וכנה. אבל אז הגיע "בוא הביתה" וטרף את הקלפים. השיר הזה, תרגום מופתי של אבי קורן ל-SUNDAY MORNING של הזמרת והיוצרת האמריקאית המופלאה מרגו גוריאן, הפך ללהיט מיידי. העיבוד העשיר והקול החם של חן היו שילוב מנצח, אבל הדובדבן שבקצפת היה ללא ספק קולות הרקע. שימו לב מי ליווה אותה שם באולפן: לא אחרים מאשר שלום חנוך וחנן יובל, שניים שעוד רגע יהפכו בעצמם לענקי תרבות. וכן, גם אריק איינשטיין תרגם כתב פה את המילים של אחד משירי התקליט.

קפיצה של שלוש שנים בדיוק קדימה. אנחנו במוצאי שבת, 15 ביולי 1972, במועדון "צוותא" בתל אביב. על הבמה עומדים שני גאונים מוזיקליים צעירים, מתי כספי ושלמה גרוניך, ומציגים את המופע המהפכני שלהם, "מאחורי הצלילים". האוויר במקום היה מחשמל, והיה ברור לכל מי שנכח שם שמדובר באירוע מיוחד במינו. המטרה של ערב זה הייתה להקליט את הצלילים לאלבום כפול (שיצא בסוף כתקליט בודד כשם המופע). הסיפור המלא והמרתק של מתי כספי ושלמה גרוניך בתקופה ההיא, כולל סיפורים רבים בלעדיים ששניהם סיפרו לי - כמו גם אנשים שעבדו אז לצדם - נמצא בספר שכתבתי, "רוק ישראלי 1973-1969".

ב-15 ביולי בשנת 1947 נולד פיטר בנקס, הגיטריסט המקורי של להקת יס. הוא הקליט עם הלהקה שני אלבומים ופוטר לטובת סטיב האו. הוא הקים את להקת FLASH בשנת 1972 והוציא במסגרתה שלושה אלבומים. כמו כן הוא הוציא ב-1973 אלבום סולו עם אורחים כמו יאן אקרמן (מלהקת פוקוס) ופיל קולינס וסטיב האקט מלהקת ג'נסיס. בנקס מת ב-7 במרץ 2013.

אז לזכרו, הנה על הלהקה שהקים אחרי פיטוריו מיס. חברות וחברים, קבלו את להקת FLASH הנהדרת.

פיטר בנקס, מוזיקאי מעולה אך מעונה, היה הגיטריסט שיסד את להקת יס, הגה את שמה (מהשפעה של שם קצר של להקה אחרת שהוא העריץ - THE WHO) ופוטר ממנה בבושת פנים אחרי שני אלבומים. לאחר מכן הוא הצטרף לתקופה קצרה מאד ללהקת BLODWYN PIG. למרות שהוא נהנה בה לזמן קצר (והיא אף קיצרה עמו את שמה ל-BLODWYN), בנקס מצא את עצמו מהר מאד ללא להקה וללא כסף לחיות. מצבו הנואש חלחל גם לכתבה שנעשתה עליו בעיתון 'מלודי מייקר' הבריטי, בה נאמר בפירוש: "כיצד גיטריסט כה מוכשר נותר מובטל'?

את הכתבה ראה זמר בשם קולין קארטר, שהחליט להתקשר לבנקס. הגיטריסט המופתע רתח מזעם שאיש זר התקשר אליו בגלל כתבה רחמנית בעיתון אך עקשנותו של קארטר הובילה במהרה לפגישה בין שניהם בביתו של בנקס. החיבור ביניהם היה מושלם. הם יכלו לדבר במשך שעות ולהקשיב למוזיקה ביחד. עד שבשלב מסויים הציע קארטר ששניהם יתחילו לכתוב מוזיקה ביחד. השיר הראשון שכתבו נקרא SMALL BEGINNINGS. זה השיר שיפתח את תקליט הבכורה של הלהקה.

בנקס וקארטר לקחו את הקלטת הדמו של שירם הראשון והחלו לחפש מפיק. הגיטריסט רצה מאד שדרק לורנס, האיש שהפיק את ווישבון אש ודיפ פרפל, יהיה המפיק של להקתו העתידית. והוא הצליח לעניין את לורנס בדמו שהוקלט. לאחר זמן קצר החתים לורנס את בנקס וקארטר על חוזה. עכשיו הגיע הזמן למצוא נגנים להקמת הלהקה האמיתית. בשלב הזה החלו להיערך אודישנים. כחמישים קלידנים ניסו את מזלם. כי אחרי הכל, לבנקס היה קרדיט כגיטריסט העבר של להקת יס, שבתקופה ההיא כבר צברה הצלחה גדולה עם THE YES ALBUM.

בנקס רצה מאד שטוני קיי, האורגניסט של יס, יהיה הקלידן שלו. בשלב הזה כבר הועף גם קיי מלהקת יס והיה צעד אחד לפני הקמת להקה משלו בשם BADGER. קיי ניגן בכל זאת באלבום הבכורה של FLASH, אם כי הקליט את תפקידיו אחרי ששאר הכלים כבר הוקלטו. הוא נכנס לאולפן ללא חזרות עם ההרכב לפני כן כשמטרתו רק לעזור לחבר שלו ולא להצטרף כחבר להקה קבוע.

בנקס ניסה בכל זאת למצוא קלידן קבוע ללהקה. איאן מקדונלד, לשעבר החלילן-נגן המלוטרון מקינג קרימזון, ניסה את מזלו אך הוא לא עבר את האודישן כי רצה להתרכז בנגינת סקסופון וחליל במקום באורגן האמונד.

במהלך האודישנים נמצא בסיסט קבוע בדמות ריי בנט, שהיה חבר קרוב של ביל ברופורד, המתופף של יס. בנט נהג לבקר את ברופורד, כשגר ביחד עם בנקס בימיהם יחד בלהקת יס. יום אחד מצא בנקס את בנט ישן בחדר האמבטיה שלו. בשלב מאוחר יותר הגיע בנקס לביתו כשמצא לפתע בחור במיטתו עם בחורה במהלך משגל. זה היה שוב ריי בנט.

בנקס אף שאל את פיל קולינס, שנהג להתארח בדירתו, אם מתחשק לו להצטרף ללהקתו. קולינס השיב שהוא רוצה להתמקד בלהקה החדשה שהצטרף אליה ושמה ג'נסיס. הרבה מתופפים ניסו את מזלם באודישן, עד שנמצא מייקל הו. הרביעייה שנקראה FLASH החלה לעבוד, ללא קלידן קבוע, והוחתמה לחברת התקליטים SOVEREIGN באנגליה. הקלטות אלבום הבכורה ארכו כשבועיים באולפני DE LANE LEA. מעבר לדלת באולפן היו חברי להקת קווין העתידית, שהקליטו דמואים. פרדי מרקיורי (אז עוד היה שמו פרדי בולסארה) נהג לבקר את FLASH במהלך ההקלטות ואהב להקשיב למוזיקה שהלהקה ניגנה.

בנקס ניגן בהקלטות בגיטרת גיבסון 335, שלא ניגן עליה מעולם לפני כן. הוא היה רגיל לנגן לפני כן על גיטרת ריקנבקר. השיר SMALL BEGINNINGS הוקלט במטרה ברורה להיות השיר הפותח של האלבום. זה גם היה השיר שפתח את הופעות הלהקה. בנקס מנגן כאן תפקידי גיטרה מהירים ומרשימים למדי. לעיתים העסק נשמע לא רחוק מהאופי של להקת יס בשני אלבומיה הראשונים. השיר השני, MORNING HAZE, נכתב על ידי בנט הבסיסט. זה שיר שהלהקה לא ניגנה מעולם בהופעה. השיר הזה מציג את הצד האקוסטי של הלהקה.

אחרי כן מגיע הקטע הנהדר לטעמי, שנקרא CHILDREN OF THE UNIVERSE. גם השיר הזה נכתב על ידי בנט וקיבל עיבוד פרוגרסיבי של כל הלהקה. יש בשיר הזה את כל הסממנים הנכונים להפוך אותו ליצירת רוק מתקדם ראויה. הקטע DREAMS OF HEAVEN הוא קטע שנוצר מג'אם סשן של הלהקה. השיר נוצר במטרה לסיים הופעות חיות.

עטיפת התקליט עוצבה ללא התייעצות כלל עם בנקס, שנחרד לגלות שהוא שונא את התמונה. הוא פחד שהתקליט לא יימכר בגלל הציור עם התחתונים, אך פה הוא טעה. אוברי פאוואל, מיוצרי העטיפה, סיפר: "מדהים מה שגיחה למארקס אנד ספנסר עושה כדי לרומם את מצב הרוח של שעת אחה"צ באמצע השבוע. שמלה פרחונית אחת וזוג תחתונים נרכשו שם על ידי. דוגמנית לבנים הושכרה על ידנו. הבאנו אותה לסטודיו והצבנו אותה ליד מאוורר גדול. שם הלהקה, FLASH, הצית בנו את הפירוש של 'להיחשף באופן מיני' וזה מה שבאנו להציג בעיצוב שלנו".

התקליט יצא בינואר 1972. הביקורות עליו היו חלוקות בדעתן באנגליה. בארה"ב המצב היה טוב יותר. עיתון 'ביט אינסטרומנטל' הבריטי פירסם ביקורת במרץ 1972: "יש כאן שתי חמישיות מלהקת יס המקורית. לכן אין זה פלא שהמוזיקה פה נשמעת כמו הלהקה ההיא. המוזיקה מורכבת מאד ויש פה ריגושים רבים. הזמר קולין קארטר שר היטב והגיטרה של פיטר בנקס תמיד נמצאת בסטנדרט גבוה".

רוברט פריפ, שהיה אז חבר קרוב של בנקס, הקשיב לאלבום והשיב בחיוך מסתורי: "המממ... מעניין, אם כי טיפה ארוך מדי". בנקס ראה בהערתו של פריפ דבר אירוני כי ראה בכל עבודותיו של פריפ בקינג קרימזון דבר ארוך מדי.

הרושם שפריפ הותיר בבנקס היה כמו של מורה קפדן. הפרופסור המוזיקלי המטורף הזה נהג לספר לבנקס על התנהלות החזרות של להקתו. אך מה שמשך את בנקס להתחבר אליו היה חוש ההומור הקיצוני שלו. בנקס לא ראה את פריפ הרבה בזמן ששניהם היו שותפים לדירה כי כל אחד מהם היה עסוק בענייניו.

כשבנקס היה מוכן בשנת 1972 לטוס לארה"ב עם להקת FLASH היה זה פריפ שיעץ לו מה כן ומה לא לעשות שם, בתור אחד שכבר הגיע לשם בשנת 1969 עם קינג קרימזון. בזמנים ההם נהג פריפ לשבת בחדרו הקטן בדירה ולערוך מדיטציות עם נרות. הוא לא פעם ביקש מבנקס להנמיך את רעש המוזיקה על מנת שיוכל להתרכז. פריפ אף הזמין את בנקס לבוא לראות בהופעה את ההרכב החדש של קרימזון, עם ברופורד בתופים. בנקס נדהם ממה שראה ושמע.

יום אחד בשנת 1972 הצליח פריפ להדהים את בנקס עוד יותר. זה היה כששניהם חזרו מבילוי משותף במועדון המוזיקה הלונדוני SPEAKEASY. השעה הייתה מאד מאוחרת והם היו עייפים. לפתע פריפ הנהג אמר: "טוב, שנינו עייפים אז מעכשיו כל הרמזורים עד הבית שלנו יהיו ירוקים". הנסיעה לדירתם הייתה אמורה לקחת כחצי שעה.

ממרכז לונדון ועד FULHAM היו המון רמזורים. בנקס השיב לפריפ שאין מצב שכל הרמזורים יהיו ירוקים. כ-25 רמזורים היו בדרך ובנקס נדהם לגלות שאכן כולם היו בצבע ירוק כשפריפ נהג לכיוונם. לא משנה באיזו מהירות הוא נסע, כשהגיע לידם הם חיכו לו תמיד בצבע ירוק. בנקס לא האמין שזה קורה לו. פריפ הכריז בגאווה שיש לו דיבור טוב עם הכביש. אך יום אחד, כשבנקס חזר מסיבוב ההופעות עם FLASH בארה"ב, הוא גילה להפתעתו שפריפ עזב את הדירה מבלי לשלם את שכר הדירה. מלך הארגמן התאייד משם.

במהלך ההכנות לתקליט השני של FLASH נרשם משבר, כשמפיק התקליט, דרק לורנס, יעץ לשאר חברי הלהקה להיפטר מבנקס ולהביא גיטריסט שיהיה יותר בסטייל של אריק קלפטון או ריצ'י בלאקמור. שני השמות הגדולים ההם היו מקורבים לאותו מפיק. חברי הלהקה סירבו להצעתו. אבל בנקס עצמו לא היה חף מחוסר נאמנות, כשזמם להחליף את קארטר הזמר בזמרת (ואשתו לעתיד) ושמה סידוני ג'ורדאן. המתחים ביעבעו עד לפירוק הלהקה, אחרי השלמת האלבום השלישי.

בשנת 1973 קיבל בנקס הצעה מחברת תקליטים להקליט אלבום סולו משלו. זה היה בעת שהיה עסוק בהקלטות האלבום השלישי של להקתו FLASH. הוא השיב לחיוב כשבראשו התרוצץ רעיון לעשות תקליט רגוע וחופשי יותר מהגישה המוזיקלית המהודקת והמתקדמת של FLASH. החוזה המדובר לא כלל בתוכו מקדמה. לבנקס לא היה איכפת מזה. העיקר שיש לו הזדמנות להקליט תקליט משלו. הוא ידע שהקלטת התקליט לא תהיה קלה בגלל שלהקת FLASH עבדה אז במרץ רב בסיבובי הופעות צפופים.

בתקופה ההיא פגש בנקס גיטריסט הולנדי ידוע בשם יאן אקרמן, שהיה אז גיטריסט ידוע וחבר בלהקת FOCUS המצליחה. הפגישה ביניהם נערכה באולם הופעות בהולנד, כש- FLASH ניגנה לפני פוקוס. באותו יום הקהל היה לא נעים כלפי הלהקות וציוד ההגברה חרק. אך כשבנקס עמד בצד הבמה וראה את אקרמן, הוא נדהם מנגינתו. השניים יצרו קשרי ידידות ואקרמן אף לימד את בנקס כמה טריקים בגיטרה.

לאחר זמן מה קבע בנקס סשן הקלטה באולפני ADVISION בלונדון, בשעה אחת בלילה. זה היה אחרי ערב בו הופיעה פוקוס באנגליה. חדר ההקלטה היה קטן ואקרמן, שהגיע לסשן, סידר את ציוד הנגינה שלו באחת מפינותיו. בנקס התייצב בפינה אחרת והשניים הקליטו ג'אם ארוך, שנערך לאחר מכן לתקליט הסולו הזה. הגישה המוזיקלית הייתה חופשית לגמרי וההקלטה הזו נקלטה על ידי מכשיר הקלטה דו-ערוצי. ההקלטה הערוכה הזו תפסה את הצד השני של התקליט של בנקס, שיצא בהמשך.

אורח נוסף וחשוב בתקליט הזה היה פיל קולינס (ההוא מלהקת ג'נסיס). בנקס התקשר לקולינס ושאל אותו אם בא לו לבוא ולנגן תופים עבורו בהקלטה. קולינס השיב לחיוב והביא עימו את חברו ללהקה, סטיב האקט. אורח פרוגרסיבי נוסף היה הבסיסט ג'ון ווטון, שהיה אז חבר בלהקת קינג קרימזון. לצידם התארחו בתקליט גם חברים מלהקת 'פלאש'. חברת התקליטים החלה לנשוף בעורפו של בנקס כדי שיסיים במהירות את אלבומו. וכך יצא התקליט שנקרא THE TWO SIDES OF PETER BANKS. זאת כי צד אחד של האלבום היה גמור וצד אחר הוכנס במהרה למסגרת התקליט, כשהוא במצב לא אפוי לגמרי.

עטיפת התקליט הזה הייתה רעיון של חברת התקליטים. בנקס עצמו כלל לא רצה תמונה שלו על העטיפה. הוא שנא את התמונה שבעטיפה והוא גם לא אהב את שם האלבום שהחברה החליטה בשבילו. הוא רצה לקרוא לתקליט על שמו בלבד וללא תוספות - אך לא הצליח.

יאן אקרמן היה רחוק מלהיות מרוצה מהתקליט הזה שיצא. כשבנקס השמיע לו את הקלטת הג'אם שלהם, הגיטריסט ההולנדי אמר שזה פשוט נוראי ושהוא לא מוכן שהדבר הזה ייצא כך בתקליט. בנקס נאלץ לתת לאקרמן חצי מהתמלוגים שלו לתקליט על מנת לאפשר את הוצאת ההקלטה הזו.

הביקורות בעיתונים לתקליט הזה היו חיוביות ברובן. הדבר הפתיע מאד את בנקס שהיה בטוח שישחטו אותו. עיתון רולינג סטון פרסם בביקורתו על תקליט זה (25 באוקטובר 1973): "הנגינה של בנקס ואקרמן פה אינה בסגנון רוק אמנותי אלא אמנות בפני עצמה. זה נשמע כאילו השניים בישלו אופרטה משל עצמם. אנחנו נשמח לעוד אלבום שכזה עם שני הגיטריסטים האלה. הם מוזיקאים שיש להם הרבה מה להציע ושיתוף הפעולה מוציא מהם את המיטב".

ג'וני קאש אוכל קש... רעידת אדמה בנאשוויל: היום (15 ביולי בשנת 1986) בו חברת התקליטים הגדולה בעולם זרקה את ג'וני קאש. קבלו דרמה סוערת, טעויות טראגיות, אגו פצוע והרבה כבוד שאבד – סיפור ההדחה המשפילה של "האיש בשחור" מחברת COLUMBIA אחרי כמעט שלושה עשורים של תהילה, שהסעירה את בירת מוזיקת הקאנטרי ושינתה את מסלול חייו.

זה יום שייזכר לדראון עולם בהיסטוריה של המוזיקה האמריקאית. אחרי 28 שנים של שותפות פורייה, שהניבה אינספור להיטי ענק והכניסה מיליוני דולרים לקופתה, חברת התקליטים העצומה COLUMBIA הראתה לג'וני קאש, אחד האמנים המזוהים ביותר עמה, את הדלת. הסיבה, כפי שתמיד קורה בעסקי השעשועים, הייתה קרה ופשוטה: הכסף. קאש, אייקון תרבותי וקולו של דור, פשוט כבר לא מכר מספיק תקליטים. NO MORE CASH.

הסיפור, כמו במערבון טוב, מתחיל בשיחה שקטה במסדרונות הכוח של נאשוויל, בירת הקאנטרי. רוברט ק. אורמן, בעל טור מוזיקת הקאנטרי המוערך של עיתון ה-TENNESSEAN המקומי, ישב לשיחה עם ריק בלאקברן, האיש החזק בראש חברת התקליטים. בלאקברן, בניסיון להתמודד עם הטעם המשתנה של הקהל ועם עלייתם של כוכבי קאנטרי צעירים, דיבר בכנות מפתיעה על הצורך "לרענן את הסגל". תוך כדי שהוא מונה שמות של אמנים ותיקים שגורלם נחרץ, הוא פלט את הפצצה: גם החוזה עם ג'וני קאש לא יחודש. בלאקברן, כנראה מבין את גודל הסערה שבדרך, נאנח והוסיף במשפט: "זו הייתה ההחלטה הקשה ביותר שנאלצתי לקבל בחיי".

אורמן שב למערכת העיתון כשהוא יודע שהוא מחזיק בידיו סיפור ענק. סקופ של פעם בחיים. אבל האתיקה העיתונאית והעובדה שהמשפט המרכזי נאמר לו OFF THE RECORD עצרו בעדו. הוא ניסה נואשות להשיג את בלאקברן כדי לקבל אישור לפרסום, אך הבוס הגדול כבר היה בדרכו לקליפורניה. במקום זאת, אורמן הרים טלפון למנהלו האישי של קאש, לו רובין. רובין, בקול ענייני, אישר את הידיעה: כן, החוזה של קאש עם COLUMBIA אכן הגיע לסיומו המר.

למחרת, התנוססה על דפי העיתון כותרת בלתי נשכחת: MAN IN BLACK AND WITHOUT LABEL ("האיש בשחור וללא חברת תקליטים"). הכתבה, שהרעידה את אמות הספים של תעשיית המוזיקה, ציטטה מקורות בחברה שאישרו את אי-חידוש החוזה והסבירו שלקאש לא היה להיט סולו משמעותי בעשירייה הפותחת מאז התקליט THE BARON בשנת 1981. מנהלו, לו רובין, צוטט אומר בשיחת טלפון: "אנחנו לא יודעים לאן נלך מכאן... יש הרבה מקומות שמתעניינים במישהו כמו ג'וני קאש".

התגובות לא איחרו לבוא והיו קשות. גל של זעם ובוז שטף את נאשוויל, והוא כוון ישירות אל ריק בלאקברן. איך ייתכן ש-COLUMBIA נוטשת כך את האיש שהיה הפנים שלה במשך כמעט 30 שנה? האיש שהופעותיו הבלתי נשכחות בבתי הכלא FOLSOM ו-SAN QUENTIN הפכו לתקליטי מופת והגדירו מחדש את גבולות הז'אנר? מי שהוביל את מחנה ההגנה היה דווייט יואקם, אז כוכב עולה ובולט של הגל החדש במוזיקת הקאנטרי. יואקם, בלי למצמץ, ירה: "האיש הזה היה שם 30 שנה והכניס להם טונות של כסף. הוא בנה להם את הבניין!".

אך בעוד התעשייה רותחת, שני אנשים נפגעו יותר מכולם: בלאקברן, שחשב שהעיתונאי "ארב לו" והוציא את דבריו מהקשרם, וקאש עצמו, שהרגיש מושפל עד עמקי נשמתו על כך שגילה על פיטוריו מהעיתון, ולא מפיו של הבוס שלו.

הדרמה הגיעה לשיא חדש כאשר אורמן, העיתונאי שהצית את המדורה, פרסם ב-21 ביולי טור התנצלות אישי וכואב תחת הכותרת "כוונת הכתב הייתה שגויה". הוא הביע חרטה עמוקה על השימוש בציטוט החסוי של בלאקברן ועל הפזיזות שבה פרסם את הסיפור. "ריק וג'וני היו ונשארו חברים שלי", כתב, "ובפזיזותי פגעתי בחברות הזו... לריק בלאקברן יש דיבור ישיר איתי, הוא בחור בעל יושרה אדירה. אני חושש שהסיפור גרם לו להיראות כמי שאין לו יושרה כזו". אורמן סיכם בכך שהוא מאחל לקאש הצלחה בפרק החדש בקריירה שלו, אך הנזק כבר נעשה.

וכאן, הסיפור מקבל תפנית אירונית וכמעט קומית, אלמלא הייתה כל כך עצובה. מה שאורמן וכל התעשייה לא ידעו, הוא שבלאקברן כלל לא ויתר על קאש. הוא קיווה להחתים אותו מחדש, אבל בתנאים אחרים. אלא שאוזניו של בלאקברן הוזנו בשמועה עסיסית שהתרוצצה בנאשוויל: חברת התקליטים המתחרה, MERCURY, הציעה לקאש סכום דמיוני של מיליון דולר כדי שיערוק לשורותיה. "הבנתי שכל הצעה שלנו שתהיה פחות ממיליון דולר תהיה מעליבה", סיפר בלאקברן שנים אחר כך, "וידעתי שאין שום סיכוי שנוכל להתקרב לסכום כזה. אבל לא ויתרתי, תכננתי להיפגש עם ג'ון ברגע שיחזור לעיר. אבל מרגע שהסיפור התפוצץ בעיתון, לא הייתה דרך חזרה".

המציאות, כמובן, הייתה שונה בתכלית. לא היה מיליון דולר על השולחן, ואפילו לא סכום שקרוב לכך. זו הייתה בסך הכל שמועת סרק. העסקה שהציעה חברת MERCURY הייתה כל כך צנועה, שהייתה נחשבת לעלבון צורב בימי הזוהר של קאש ב-COLUMBIA. אבל קאש ומנהלו כבר לא היו בעמדה להתמקח. למעשה, הם חשו ברי מזל שמישהו בכלל רוצה להחתים את הזמר הוותיק. במהלך החיפושים אחר בית חדש, קאש אפילו הגיע למשרדי חברת תקליטים גדולה אחרת ונאלץ, באופן כמעט בלתי נתפס, לערוך אודישן. כן, קראתם נכון. ג'וני קאש, "האיש בשחור", נאלץ לשבת עם הגיטרה שלו מול מנהל צעיר ולשיר כמה משיריו החדשים, בתקווה לשכנע אותו. אותו מנהל אפילו לא טרח לחזור אליו עם תשובה.

חמישה שבועות לאחר רעידת האדמה, דיווח ה-TENNESSEAN על המעבר הרשמי של קאש לחברת MERCURY. "אני מרגיש מצוין," אמר קאש לאורמן, בניסיון לשדר עסקים כרגיל. "אני כל כך שמח. זה עשה פלאים לאגו הקטן שלי". הוא סיפר שבילה לילה שלם בחווה שלו במחשבות, ולמחרת הלך למשרדי COLUMBIA כדי להיפרד. "היה לנו חיבוק גדול וקצת דמעות".

הבוס החדש שלו ב-MERCURY, שהצטלם איתו בחיוך רחב, הכריז: "זה כבוד עצום לעבוד שוב עם ג'וני. אני אוהב אותו. העולם כולו מחכה לעוד מוזיקה נהדרת של ג'וני קאש". שנים אחר כך, אותו מנהל סיפר על פאנל מקצועי בו השתתף זמן קצר לאחר ההחתמה. מישהו מהקהל קם ושאל אותו בביטול: "למה החתמת את ג'וני קאש? אתה לא חושב שהימים הטובים שלו מאחוריו?". המנהל נתן בו מבט נוקב וענה: "יש לי חדשות בשבילך, בחור צעיר. כשג'וני קאש ייגמר, מוזיקת הקאנטרי תיגמר".

התקופה ב-MERCURY לא הולידה לקאש הצלחה מסחרית גדולה, אך היא שמרה אותו במשחק. הגאולה האמיתית והתחייה המפוארת של הקריירה שלו הגיעו רק בשנות ה-90, כאשר המפיק היהודי-אמריקאי המבריק ריק רובין, לקח אותו תחת חסותו לסדרת תקליטי המופת AMERICAN RECORDINGS. רובין הפשיט את קאש מכל העיבודים המיותרים והחזיר אותו אל המהות: קול בריטון אחד, עמוק וסדוק כקניון, וגיטרה אקוסטית. זה כל מה שהיה צריך כדי להזכיר לעולם, וגם ל-COLUMBIA, איזה אוצר הם זרקו לרחוב באותו יום מר של יולי 1986.

מהפך הזהב של להקת ההמונים המיוזעת: הסיפור מאחורי הלהקה שהכריזה WE'RE AN AMERICAN BAND. ב-15 ביולי 1973 יצא תקליט של גרנד פ'אנק שהפך אותה בן לילה מחבורת הארד-רוק מחוספסת שאהובה על המחתרת למכונת להיטים משומנת. זה תקליט שהיה הימור מסוכן, מהפך אסתטי וצעקת ניצחון מהדהדת.

בואו נחזור בזמן לשנת 1973. סצנת הרוק האמריקאית רותחת, ותחנות הרדיו בשיטת FM, שהופכות פופולריות מיום ליום, מציפות את גלי האתר בסאונד חדש, מלוטש ומופק לעילא. לפתע, להקות רוק כבדות שבעבר זכו להתעלמות מהמיינסטרים, החלו לקבל זמן אוויר יקר מפז. עבור גראנד פ'אנק, זו הייתה הזדמנות של פעם בחיים. הלהקה נהנתה מהצלחה אדירה בהופעות חיות ומקהל מעריצים נאמן, אך המבקרים תמיד קטלו אותה והרדיו הרשמי התעלם. החברים רצו יותר, הם רצו את אמריקה כולה.

ההחלטה על שינוי כיוון לא נולדה ביום בהיר. שנת 1972 הייתה שנה קשה במיוחד עבור הלהקה. התקליט שלה PHOENIX, למרות ניסיונות להתפתח, לא המריא במכירות כמצופה. במקביל, החברים היו שקועים עד צוואר במאבק משפטי מכוער ומתוקשר עם מי שהיה המנהל והמפיק שלהם, טרי נייט, איש עסקים ממולח שלקח אותם תחת חסותו והפך אותם לכוכבים, אך גם, לטענתם, שלט בהם ביד רמה וגזל את כספם. הלהקה הרגישה שהיא עומדת בפני צומת דרכים קריטי: או להמציא את עצמה מחדש או להודיע על פירוק.

מהשרירים באולם החזרות לשרירים באולפן

השינוי הראשון היה פרסונלי: הקלידן קרייג פורסט, שליווה אותם בהופעות, צורף כחבר רביעי מן המניין. השינוי השני, והמשמעותי יותר, היה בראש. הלהקה הבינה שהיא חייבת לחשוב באופן מסחרי. נגמרו הימים של ג'אמים ארוכים ומיוזעים על הבמה, שהיו סימן ההיכר שלהם והלהיבו את המעריצים הוותיקים. מעכשיו, הכל צריך להיות מדויק, מהודק וקליט יותר, כזה שיכול להתאים למסגרת של שלוש-ארבע דקות ברדיו. מעריצים שמרנים רבים ראו במהלך הזה בגידה, טענו שהלהקה "מכרה את נשמתה" ואיבדה את הקסם הפראי שלה, אך לחברי הלהקה לא הייתה ברירה.

בתוך המהפכה הזו, צמח כוח יצירתי חדש. המתופף בעל תסרוקת האפרו המרשימה, דון בראוור, שתרומתו לכתיבה עד אז הייתה מינורית, החליט לקפוץ למים העמוקים. לאחר שכתב מספר שירים בתקליט הקודם, הוא גילה את התיאבון ליצירה והחל לכתוב על הנושא שהיה הכי קרוב לליבו: חוויותיו הסוערות מסיבובי ההופעות, ובמיוחד המפגשים עם המין היפה. הזמר-גיטריסט, מארק פארנר, מצידו, המשיך להתמקד בנושאים הפוליטיים והחברתיים שהעסיקו אותו תמיד, וכך נוצר איזון חדש ומרתק בתוך הלהקה.

"אנחנו באים לעיר שלכם, נעזור לכם לחגוג"

סיבוב ההופעות שקדם לתקליט סיפק לבראוור חומרים בכמויות מסחריות. ללא נייט המנהל שאסר עליהם בעבר לכתוב על נושאים "לא ראויים" כמו סקס, סמים ורוק'נ'רול, חברי הלהקה הרגישו חופשיים לשפוך את כל מה שחוו בדרכים. כך נולד ההמנון האולטימטיבי של החיים בדרכים, השיר שהפך ללהיט הגדול ביותר שלהם ולשם התקליט כולו: WE'RE AN AMERICAN BAND.

השיר, שנפתח בתיפוף ה-COW BELL (פעמון הפרה) האייקוני של בראוור, הוא פצצת גרוב שחייבים לשמוע בווליום מחריש אוזניים. הוא מספר סיפורים אמיתיים לחלוטין. "קוני המתוקה" (SWEET CONNIE) המוזכרת בשיר הייתה קוני המזי, גרופית מפורסמת מארקנסו, שדאגה "לפנק" את חברי הלהקה באופן שהותיר עליהם רושם עז. גם "ארבע הבחורות מאומהה" הן לא פרי הדמיון. הן אכן ארבו ללהקה במעלית המלון, שכרו חדר סמוך, השאירו את הדלת פתוחה והזמינו את החברים למסיבת שמפניה פרועה. המנהל החדש של הלהקה, אנדי קוואליר, שמע את הסיפורים הללו ואמר להם: "חברים, זה החומר שממנו עשויים להיטים". הם הקשיבו לו, והשאר היסטוריה.

המפגש המוזר עם הגאון הצבעוני

כדי להשלים את המהפך, גראנד פ'אנק הבינו שהם צריכים מפיק חיצוני בעל חזון. אחרי שניסו להפיק את PHOENIX בעצמם והרגישו פספוס, הם כיוונו הכי גבוה שאפשר ומצאו את טוד ראנדגרן. ראנדגרן היה אז השם החם בתעשייה, מוזיקאי מחונן וגאון אולפן יצירתי עם קריירת סולו מצליחה משלו, שהיה ידוע בהפקות חדשניות ולא שגרתיות. הם היו מוכנים לשלם כל סכום כדי לקבל את מגע הקסם שלו.

"המנהל שלי דאז הודיע לי שאני הולך להיות המפיק בעל השכר הגבוה ביותר בעולם הרוק", סיפר ראנדגרן שנים מאוחר יותר, "וזה נשמע לי הזוי. אבל הוא הצליח להשיג לי 50,000 דולר על ההפקה הזו, סכום דמיוני לשנת 1973". הפגישה הראשונה בין הלהקה לראנדגרן בניו יורק הייתה הלם תרבותי. ארבעת חברי הלהקה הגיעו לבושים במכנסי ג'ינס, כמו פועלים קשוחים ממישיגן. ראנדגרן, לעומתם, נכנס לחדר כשהוא נועל מגפי פלטפורמה נוצצים ונשיים, ושיערו הארוך צבוע בגווני ורוד. הלסת של חברי הלהקה נשמטה לרצפה. הם תהו אם האיש הצבעוני והאקסצנטרי הזה הוא האדם הנכון להפיק את הרוק המחוספס שלהם.

הספקות נעלמו כשראנדגרן טס למישיגן כדי לשמוע את החומרים החדשים. הלהקה ניגנה עבורו בחדר החזרות המפואר שלהם, שהיה חבוי עמוק בתוך יער. ראנדגרן פשוט נשכב על הרצפה בין שני רמקולים ענקיים והקשיב בריכוז. כשסיימו לנגן, ניגש אליו פארנר בהיסוס ושאל לדעתו. ראנדגרן קם, חייך ואמר: "יש לכם פה משהו אדיר ביד".

עטיפת זהב, ויניל זהב, הצלחת זהב

ההקלטות באולפני CRITERIA שבמיאמי היו מהירות ויעילות. תוך שבועיים בלבד, תחת שרביטו של ראנדגרן, התקליט היה מוכן. ראנדגרן פיסל את הסאונד של הלהקה מחדש: הוא היה נקי, נוצץ ומלוטש, אך בו בזמן שמר על האנרגיה הגולמית והיה מלא ברעיונות הפקה מקוריים. אפילו טרי נייט, המנהל לשעבר, נאלץ להודות שהלהקה עלתה על משהו. "טוד עשה בדיוק את מה שהם היו צריכים", אמר בראיון עוקצני, "הוא פשוט הניח שמיכה ענקית של הדהוד על המגבלות המוזיקליות שלהם. אפשר להחביא עיר שלמה מתחת לשמיכת ערפל כזו". נייט עוד ניסה לחסום את יציאת התקליט באמצעות צווים משפטיים, אך חברת התקליטים CAPITOL לא נרתעה והוציאה את המוזיקה כמתוכנן.

ההצלחה הייתה מסחררת. התקליט הגיע למקום השני במצעד המכירות בארצות הברית, מיקום שיא של הלהקה עד אז. כדי לסמל את המעמד החדש, העטיפה עוצבה כולה בזהב, עם לוגו חדש של אצבע המצביעה ישירות על המאזין. ההשקעה לא נעצרה שם: ההדפסה הראשונה של התקליט, כ-100,000 עותקים, לא רק הגיעה בעטיפה מוזהבת, אלא גם הוויניל עצמו היה בצבע זהב שקוף. הוא הודפס על "ויניל בתולי" שלא מוחזר מעודפים, מה שכנראה העניק איכות צליל משופרת. התמונה בעטיפה הפנימית, בה נראו שלושה מחברי הלהקה בעירום מאחורי דגלי ארצות הברית (פארנר הודה מאוחר יותר שלא הסכים להוריד את הג'ינס), רק הוסיפה לשערורייה ולבאזז.

גראנד פ'אנק הפכו לסופרסטארים. הם קיבלו מטוס פרטי, מסיבות פרועות, אספקה שוטפת של כל מה שנלווה לחיים הטובים, ואפילו התקשורת החלה לחבב אותם. הם אולי איבדו בדרך כמה מעריצים ותיקים שהתגעגעו לסאונד הישן והמחוספס, אבל על כל מעריץ שכבה, נדלקו אלפים חדשים. הם הוכיחו לכולם, ובעיקר לעצמם, שהם הרבה יותר מלהקת רוק מיוזעת. הם היו להקה אמריקאית. וב-1973, זו הייתה הלהקה הכי גדולה ומצליחה שיש.

בונוס: להקת הרוק המתקדם, ג'נטל ג'יאנט, מודל יולי 1972 -

זו היא להקה שנראה שהפופולריות שלה הייתה קיים כמעט לגמרי מחוץ למולדת שלה. בתקופה ההיא היא הופיעה בארה"ב עם ג'תרו טול וזה עבר בהצלחה, אך לא הגיע לעיתונות הבריטית, דבר שהטריד את חברי הלהקה, שהצביעו על היחס הלא הוגן שהם קיבלו כאשר עיתון מסוים נתן ביקורת גרועה על האלבום שלהם, מהסוג שהם חשבו שהיה לגמרי לא הוגן והראה כי המבקר אף פעם לא הקשיב לזה.

בגלל זה הם שלחו מכתב מחאה חזק למערכת העיתון זכו באייטם התנצלות שבו הכותב -מבקר הודה שרק שמע פעם אחת את התקליט. הם גם הדגישו שאנשי עיתונות בריטים לא מבינים את אחריותם כלפי האמנים בפומבי. מילת שבח אחת בשבועונים למוזיקה הייתה יכולה להשפיע על אלפי קוראים בכל רחבי בריטניה לשמוע את הלהקה המדוברת והדבר היה גורם גם לקהל בארצות אחרות באירופה לשים לב.

"הזניחו אותנו ללא הרף במקום שבו נוצרנו". אמר אחד מהם בעצבנות. "אנחנו במצעדי האלבומים כעת באיטליה ובהופעה אחת ברומא הופענו מול 20,000 איש וזו רק ההזדמנות אותה אנו צריכים באנגליה. מה שאנחנו צריכים זה קהל טוב להופעות. הוכחנו שניתן לעשות זאת. אנחנו לא סוג של להקה למועדונים. אנו צריכים לקבל הזדמנות להישמע. התקליט האחרון שלנו, THREE FRIENDS, כנראה יעשה את זה באירופה ואנחנו מקווים שזה יקרה גם באנגליה".

בלוג מוסיקה - כל מה שרציתם לדעת על מוזיקה - ועוד קצת.

הנכם מוזמנים לשתף את הבלוג עם חבריכם.

רוצים לשמוע עוד הרצאות מעניינות על הופעות מוסיקה? זמרים ישראליים? להקות רוק? הביטלס? תקליטים? רוק מתקדם? ועוד מגוון נושאים? מוזמנים ליצור איתי קשר. בינתיים, בואו ליהנות גם מפודקאסט מומלץ ומבלוג המוסיקה באתר.