רוק מסביב לשעון: מה קרה ב-15 ביוני בעולם הרוק

הנכם מוזמנים לצלול איתי למנהרת הזמן עם אירועי פופ ורוק שאספתי עבורכם ממקורות שונים ונדירים מאד שאינם ברשת. אהבתם וברצונכם לקבל עוד ועוד? בשביל זה בניתי עבורכם הרצאות מוסיקה מעשירות ומעניינות ופודקאסטים מומלצים.

אז מה קרה ב-15 ביוני (15.6) בעולם של רוק קלאסי?

חקר, ערך וכתב: נעם רפפורט

הציטוט היומי: "אני חושב שהמופע 'לייב אייד' היה כיסוי להלבנת ההון הגדולה ביותר בעולם למסחר בקוקאין" (פרנק זאפה, בשנת 1985, לאחר שסירב להופיע באירוע זה)

ב-15 ביוני בשנת 2021 מת סטן סולומון, הזמר פורץ הדרך של להקת הצ'רצ'ילים. סטן ניסה לעשות בישראל, של סוף הסיקסטיז, מוזיקה פסיכדלית מהפכנית אך נתקל לרוב בחומה, פרש מעסקי המוזיקה בשנת 1969 וחזר לקנדה.

מאז, נקלע סטן לחיים לא קלים עד שאלו הסתיימו והותירו גיבור מוזיקלי ששירתו ורעיונותיו לא נשמעו כמותם בישראל. זכיתי לראיין את סטן ארוכות לספרי השני, "רוק ישראלי 1973-1967". הוא סיפר לי דברים רבים ומדהימים שלא נחשפו לפני כן על הצ'רצ'ילים, להקת ריבולבר ועוד. יהי זכרו ברוך.

קבלו את דמיס ממיס הלבבות. ב-15 ביוני בשנת 1947 נולד הזמר היווני הנהדר דמיס רוסוס. הוא היה הזמר / בסיסט בלהקת 'בנה של אפרודיטה' ובתחילת הסבנטיז פנה לבניית קריירה כסולן עם שירי פופ נעימים. הוא מת ב-25 בינואר 2015.

ביוני 1975 געשה מדינת ישראל לכבוד בואו של דמיס רוסוס כדי להופיע. ארבעה חודשים לפני כן נודע בתקשורת הישראלית כי אמרגן לבנוני גרם לדחייה בביקורו של הזמר בישראל. המפיק חיים סבן טס לצרפת כדי להיפגש עם רוסוס ושם ביקש האחרון לבטל את החוזה, שחייב אותו להגיע בחודש זה. רוסוס היה אמור לעבור מיד הגיחה לישראל ללבנון, אך כשהאמרגנים הלבנוניים שמעו על כך הם התנגדו והציבו אולטימטום שאף יניב חרם על תקליטיו של הזמר היווני המצליח בלבנון, שם היה מאד פופולרי.

סבן הבין כי אין ברירה וחתם עם רוסוס על חוזה חדש להופעות בחודש יוני. כבר ביומו הראשון בישראל הגיע רוסוס לסעוד במסעדה הסינית שבתל אביב, 'הבמבוק המזמר', כשמטרתו היא גם לחגוג את יום הולדתו ה-29. דמיס הביט בתפריט, עיקם את האף ודרש סטייק בקר, כמו פיל יווני במסעדת חרסינה. בעל המסעדה, אבי אברמוביץ', ראה כי תיכף הוא יהיה שותף לתקרית דיפלומטית. אז הוא התעשת, נכנס למטבח והכין במיוחד את הסטייק הנדרש. בשולחן אחר במסעדה חגגו באותו רגע שולה חן ובעלה אז, אבי קורן, שהיה בדיוק בן שלושים. שולה ודמיס גם הצטלמו יחדיו שם.

נעבור להופעה בהיכל הספורט. הבמה נראית עמוסת ציוד ואין אמני חימום. רוסוס דרש את כל הבמה לעצמו, כשלפתע כבו כל האורות באולם ורק אור אדום חיוור דלק והגביר את ההתרגשות. שישה נגנים עוטי גלימות שחורות עלו לבמה וניגנו קטע פתיחה אינסטרומנטלי. לפתע עלה רוסוס אחד, בגלימת משי לבנה, והקהל מחא כפיים בהתלהבות שיא. התיאטרליות הזו נתנה לקהל להרגיש כאילו מדובר בטקס דתי. לאוהבי להקת בנה של אפרודיטה, בה היה רוסוס חבר לפני כן, חשוב להוסיף כי אחד הגיטריסטים שהופיע עמו בארץ היה סילבר קולוריס, הבחור שהיה חבר גם הוא בלהקה בגלגולה הראשון וחזר אליה בהקלטת האלבום הגאוני, 666.

ללא צורך בדברי קישור בין השירים שלהב הזמר היווני לחלוטין, במשך יותר משעה וחצי (כשבאמצע הפסקה לפיפי ושתיה). הוא דילג בקלילות בין השירים וקולו הצרוד והמסלסל ידע לדבר בכוחות עצמו. וכן, הוא ביצע גם את 'לעולם ועד', 'שלום אהובתי שלום', 'חברי הרוח', 'אמרי שאת אוהבת אותי', 'הקסם היחיד שלי' ואפילו 'טריקי טריקי'. יאסו רוסוס!

גרנד פ'אנק בתקליט שלישי חשוב אך מבולגן. ב-15 ביוני בשנת 1970 יצא תקליטה השלישי של להקת גרנד פ'אנק ריילרואד ושמו CLOSER TO HOME.

כן, שנת 1970 הייתה רכבת הרים שיצאה מהפסים עבור שלישיית הכוח הזו שבאה מפלינט, מישיגן. תחשבו על זה: בתוך שנה אחת בלבד, החבר'ה האלו הספיקו לשחרר שני תקליטים מצליחים, לחרוש את אמריקה בהופעות בלתי פוסקות, ולהפוך בו זמנית לאחת הלהקות האהובות והשנואות ביותר ביבשת. גרנד פ'אנק ריילרואד – מארק פארנר בגיטרה והשירה הצורבת, דון ברוואר בתופים בקצב של פטיש אוויר ומל צ'אצ'ר בבס רועם שנשמע כנפיחת שור – כבר היו תופעה. בכלל, אני יכול לדמיין את צ'אצ'ר מנגן בס בלהקת פ'אנק שחורה ומרביץ את זה שם באופן שהיה מעורר התפעלות. הוא הביא להקלטה מגברים של חברת WEST. המגבר היה מסוגל להוציא כמות אדירה של כוח וזה הרעיד את כל השכונה! לאולפן היה חלון שנפתח החוצה, והאנשים בבניין המשרדים הסמוך התחילו להתלונן. אך חלק מההקלטות הללו נעשו בסופי שבוע או בשעות הלילה המאוחרות.

השלישייה התפוצצה על הסצנה האמריקאית עם סאונד בלוז-רוק כבד, חשוף וגולמי. הם היו האנטיתזה המושלמת לילדי הפרחים ולסאונד הפסיכדלי והפולקי ששלט אז בצמרת. שני תקליטיהם הראשונים הפכו אותם למעצמה מסחרית, בעיקר בזכות לוח הופעות רצחני שלא השאיר להם רגע לנשום, בטח שלא לחשוב. לנוח? זה לחלשים.

והיצירה של CLOSER TO HOME הייתה תוצאה ישירה של המומנטום המטורף הזה. לא הייתה שום הפסקה מסודרת לכתיבה. שירים נולדו בבדיקות סאונד, בג'אמים מאולתרים מאחורי הקלעים וברגעים גנובים של השראה בין נסיעה להופעה. משם, הלהקה הייתה טסה לאולפנן בקליבלנד, אוהיו, שהיה ידוע בסאונד התופים הפתוח והעוצמתי שלו, שהתאים בול לסגנון המתפוצץ של ברוואר. שם, כשהמנהל טרי נייט ישב על כיסא המפיק, הם היו מקליטים את השירים במהירות שיא.

ואי אפשר לדבר על גרנד פ'אנק מבלי לדבר על טרי נייט. הוא היה הרבה יותר ממנהל ומפיק; הוא היה הארכיטקט של התדמית שלהם, המוח מאחורי השיווק האגרסיבי, ודמות כמעט אבהית ששלטה בלהקה ביד רמה. המהלך המפורסם ביותר שלו היה השכרת שלט חוצות ענק בטיימס סקוור בניו יורק כדי לקדם את התקליט, בעלות של 100 אלף דולר – סכום אסטרונומי לאותה תקופה. זו הייתה יריית הפתיחה באסטרטגיית ה"אנחנו נגד העולם" שלו. בעוד שמבקרי המוזיקה הנחשבים התעלמו מהם בזלזול וכינו אותם "רועשים" ו"פשטניים", נייט טיפח במיומנות את תדמית "להקת העם". הוא הציג אותם כתרופת הנגד של מעמד הפועלים לאליטיזם של ממסד הרוק. המבקרים קימטו את האף, והקהל פתח את הארנק ונהר להופעות.

הדינמיקה הזו יצרה סביבת עבודה מתוחה. באולפן, נייט דחף את הלהקה לכיוון סאונד מלוטש ומסחרי יותר, בניגוד לאנרגיה הגולמית של שני התקליטים הראשונים. השיא של הגישה הזו הגיע בשיר הסיום המונומנטלי של התקליט, I'M YOUR CAPTAIN, הכולל עיבוד תזמורתי מלא. שילוב של תזמורת שלמה היה קפיצה אמנותית אדירה עבור להקת רוק כבד באותה תקופה.

פארנר סיפר שהשיר הגיע אליו בחלום, כתפילה להכוונה ולשיבה הביתה. כשהציג את היצירה החשופה והרגשית הזו ללהקה ולנייט, היה זה המנהל שזיהה את הפוטנציאל ודחף להוסיף את התזמורת, מה שהעניק לשיר ממד חדש ועוצמתי. התוצאה: יצירת מופת בת עשר דקות, שנעה בין בלדת רוק נוגעת ללב לקליימקס תזמורתי סוחף, שהפכה להמנון עבור דור שלם.

עם יציאתו לאור היה התקליט הזה הצלחה מסחרית מסחררת והגיע למעמד פלטינה מרובעת. הוא ביצר את מעמדה של גרנד פ'אנק כאחת הלהקות המוכרות ביותר באמריקה. הנושאים שבהם עסק – ניכור, געגועים וחיפוש זהות – נגעו עמוקות בקהל צעיר שהתמודד עם הסערות החברתיות והפוליטיות של עידן מלחמת וייטנאם. טרי נייט כתב בדברי ההסבר בעטיפת האלבום: "בזמן הזה בשנה שעברה הייתה הלהקה הזו לא מוכרת כלל. את הצליל שלה היא יצרה בחדר חזרות בעיר מגוריה, פלינט שבמישיגן. היום מצביע שם הלהקה על הופעות סולד-אאוט עם קהל שצורח לעוד, באולמות הכי נחשבים שיש במדינה. הלהקה הזו התבגרה והאלבום הזה מגלה את זה".

אבל... אני לא אוהב את התקליט הזה בשלמותו. יש בו שירים שאני ממש אוהב - כמו שיר הנושא שחותם את התקליט ובו פארנר שר שוב ושוב שהוא מתקרב הביתה - דבר שהפך להמנון עבור חיילים בשדה הקרב בויאטנם. "קמתי בבוקר והייתי שם במטבח עם הגיטרה האקוסטי שלי. הרגליים שלי היו מונחות על השולחן, שתיתי את הקפה שלי והעברתי את זמן הבוקר שלי - צופה בשמש עולה. אני מנגן להנאתי, ואני שומע ריף גיטרה בראשי. ואמרתי, 'היי, אולי המילים יתאימו לזה!' והבאתי אותן, התחלתי לשיר את זה, והעץ של הגיטרה והמילים התאימו ביחד. לקחתי את זה לחזרה עם דון ומל והשאר היסטוריה".

בחודש מרץ של 1970 נייט רצה שכבר תסתיים הפקת CLOSER TO HOME מהר ככל האפשר כדי שהוא יוכל למסור את האלבום החדש של גראנד פ'אנק לחברת התקליטים קפיטול. מסיבה זו, הוא לא שם לב לטעות שנשארה בשוגג על ערוץ הבסיס של I'M YOUR CAPTAIN. במהלך תהליך העריכה, הוא השתמש בטייק שבו הייתה הטעות, והתקלה עדיין ניתנת לזיהוי אם מקשיבים היטב. כדקה לתוך השיר, בזמן שמארק שר, ניתן לשמוע את קולו של נייט אומר, "בסדר, תפסיקו לנגן!".

ויש את AIMLESS LADY הרוקי, או MEAN MISTREATER האווירתי שבו הפסנתר החשמלי מחליף את הגיטרה (אבל אם כבר שיר ואלס גרנד פ'אנקי - אני מעדיף את HEARTBREAKER מהתקליט הראשון), או שיר הפתיחה הגרנד פ'אנקי SIN'S A GOOD MAN'S BROTHER. אבל יש פה גם חומרי מילוי שמשעממים אותי. הבולט בהם הוא GET IT TOGETHER חותם את צד א'. מה החבר'ה האלו חשבו? שבמעמדם אפשר להתעצל ולא לכתוב שירים ממוקדים ובמקום זאת להמטיר עלינו בזבוז של חלל בתקליט? חבל. ויש פה עוד פעם את הפסנתר החשמלי הזה - שאם בשיר הקודם הוא היה אפקטיבי כתבלין חד פעמי, פה - בשיר שבא מיד לאחר ההוא - זה כבר פחות מרענן. חבל שהלהקה בזבזה הזדמנות ליצור עוד המנון רוק משמעותי לטובת הדבר הזה.

באופן אירוני, ההצלחה הגדולה של התקליט הייתה גם זו שזרעה את זרעי הפורענות. המתחים הכספיים והיצירתיים בין הלהקה לנייט החלו לבעבע מתחת לפני השטח, והפיצוץ היה בלתי נמנע. הסיפור של התקליט הזה הוא, אם כן, תמונת מצב של להקה על פרשת דרכים: בשיא כוחה, על סף הפיכה לחבורת סופרסטארים, אך כבר חשה את הסדקים במנגנון שדחף אותה לשם. בשנת 1972 זה יגיע לכדי תביעות משפטיות של הלהקה נגד נייט, שלא יוותר בקלות.

עיתון CIRCUS פרסם את ביקורתו על התקליט בספטמבר של 1970: "אני שנאתי את אלבומה הראשון של הלהקה אך אולי היה לי כאב ראש באותו יום. אך התקליט הזה הוא משהו אחר. נראה כי השלישייה מצאה מסלול להצלחה".

אך עיתון הג'אז DOWN BEAT היה רחוק מלהתרשם, כפי שפרסם באוקטובר: "הלהקה הזו רדודה מאד מבחינה מוזיקלית. ממש כמו מוזיקת מסטיק. הם מצליחים להנפיק כל קלישאה מוזיקלית שהיא. ולא יעזור אף שלט ענק שהלהקה תציב בטיימס סקוור. התקליט שלה פשוט מחורבן". נו טוב, ככה היו לא מעט מבקרים שכתבו אז, תוך העלמת עין מקהל המעריצים שתפח מדי יום.

"הבי מטאל לא חייב לכלול מילים שתמיד אפלות ומטורפות," אמר הבסיסט של גראנד פ'אנק. "מארק כותב מוזיקת מסר נהדרת". אוקי.

תתחילו לצרוח - דוראן דוראן באים!!! ב-15 ביוני בשנת 1981 יצא תקליט הבכורה של להקת הפופ מבירמינגהם, אנגליה, דוראן דוראן. הלהיט הבולט בו הוא GIRLS ON FILM.

ברמינגהם, 1980. בתוך האווירה הסמיכה והזוהרת של מועדון הלילה RUM RUNNER, משהו התבשל. לא, אני לא מדברים על מה שהגיטריסט אנדי טיילור הכין במטבח. בעיר התעשייתית, שהיוותה כור היתוך לסצנת ה-NEW ROMANTIC החדשה והתוססת, חמישה בחורים צעירים עם חלומות גדולים וסטייל חד עוד יותר עמדו לשנות את חוקי המשחק של הפופ. דוראן דוראן, חבורה שאפתנית ומודעת לעצמה, החלה במסע ליצירת תקליט הבכורה שלה.

הסיפור לא מתחיל באולפן הקלטות ממוזג, אלא בתוך הקירות הספוגים במוזיקה וחלומות של ה-RUM RUNNER. המועדון, בבעלותם של האחים פול ומייקל ברו, הפך לבית של הלהקה. האחים, שהיו גם המנהלים הראשונים שלהם, העניקו לחמישייה לא רק חדר חזרות ובמה להופעות, אלא גם עבודות אמיתיות ששילמו את החשבונות. זה היה הסדר המושלם: הבסיסט ג'ון טיילור עבד כסלקטור בכניסה, המתופף רוג'ר טיילור אסף כוסות, הגיטריסט אנדי טיילור עבד כטבח, והקלידן ניק רודס, בתפקיד שעיצב את עתידו, היה ה-DJ של המועדון. בעמדת התקליטן, רודס ספג וניגן תמהיל אקלקטי של דיסקו, גלאם-רוק והצלילים האלקטרוניים החלוציים של קראפטוורק – תמהיל שהפך לאבן הפינה בסאונד הייחודי של הלהקה.

בתקופה הזו, הלהקה, שכללה את ההרכב המושלם של ניק רודס על הקלידים, ג'ון טיילור על הבס, רוג'ר טיילור על התופים, אנדי טיילור על הגיטרה וסיימון לה בון כסולן, עבדה ללא הפסקה. הם שילבו את חוש הפופ הטבעי שלהם עם הערצה לדייוויד בואי ורוקסי מיוזיק, ויצרו שירים שנבחנו מול הקהל הכי אופנתי וביקורתי שיכלו לבקש – הבליינים של ה-RUM RUNNER.

השמועה על הלהקה המסוגננת מברמינגהם, יחד עם קלטת דמו לוהטת, הציתה מלחמת הצעות אגרסיבית בין חברות התקליטים הגדולות. PHONOGRAM רצתה אותם, אבל הייתה זו EMI, הלייבל האייקוני של הביטלס, שזכתה בפרס הגדול. האיש שהימר עליהם היה דייב אמברוז, צייד כישרונות עם רקורד מרשים שכלל נגינת בס בלהקת הטריניטי עם בריאן אוגר בסיקסטיז ובהמשך החתמת הסקס פיסטולס וקייט בוש. אמברוז זיהה שדוראן דוראן הם לא סתם עוד להקה, אלא חבילה שלמה: המוזיקה, המראה והאמביציה הגלובלית.

עם חוזה חתום ביד, החמישייה נכנסה לאולפן בסוף 1980 עם המפיק קולין ת'רסטון. הבחירה בת'רסטון הייתה מעניינת. עם ניסיון בעבודה על תקליטים מכוננים כמו HEROES של בואי ו-LUST FOR LIFE של איגי פופ, הוא הבין את החזון של הלהקה לשלב אנרגיה של הופעה חיה עם הברק העתידני של סינטיסייזרים וטכנולוגיית אולפן מתקדמת. ההקלטות, שהתקיימו באולפני RED BUS בלונדון ובאולפני CHIPPING NORTON, היו מפגן של יעילות וחדשנות. חטיבת הקצב של ג'ון ורוג'ר טיילור, מכונה משומנת ועוצמתית, הניחה את הבסיס במהירות ובדיוק כירורגי, ויצרה גרובים שאי אפשר היה שלא לרקוד לצליליהם. הטיילור השלישי (שלושתם לא אחים, כן?) - אנדי טיילור - הוסיף את הנגיעה המחוספסת והשרירית שהייתה חסרה, והריפים שלו יצרו ניגוד מושלם לנופי הסאונד האווירתיים של ניק רודס.

רודס, המהנדס הקולי של הלהקה, חגג באולפן כמו ילד בחנות ממתקים. הוא בנה שכבות על גבי שכבות של סאונד בעזרת ארסנל של סינטיסייזרים, כולל ה-ROLAND JUPITER-4, ה-SEQUENTIAL CIRCUITS PROPHET-5 וה-CRUMAR PERFORMER. הגישה החדשנית שלו ליצירת טקסטורות הייתה המרכיב הסודי שהעניק לתקליט את התחושה המודרנית והחוצנית שלו.

אך לא הכל הלך חלק. סיימון לה בון, שהגיע ללהקה לאחר שחברתו לשעבר סיפרה לו שהם מחפשים סולן בזמן שלמד דרמה באוניברסיטת ברמינגהם, התמודד עם אתגר משמעותי. הנוכחות הבימתית הכריזמטית שלו לא תמיד תורגמה בקלות לסביבה הסטרילית של אולפן ההקלטות. הלחץ לספק את הסחורה עבור חברי הלהקה וחברת התקליטים היה עצום, ובשלב מסוים אפילו ריחפו באוויר ספקות לגבי התאמתו. אך בעידודו של ת'רסטון ועם התמיכה הבלתי מסויגת של חבריו, לה בון מצא את קולו הייחודי, והפיק את השירה הדרמטית והעוצמתית שתהפוך לחותמת ההיכר של הלהקה.

במקביל לעיצוב הסאונד, התדמית הוויזואלית של הלהקה קיבלה טיפול לא פחות קפדני. סצנת ה-NEW ROMANTIC, עם האופנה הראוותנית שלה, הייתה התפאורה המושלמת. הם עבדו עם מעצבים וסטייליסטים כדי ליצור מראה שהיה חד ומתוחכם כמו המוזיקה שלהם. החליפות המחויטות, השיער המעוצב בקפידה והזוהר האנדרוגיני לא היו גימיק שיווקי, אלא ביטוי ויזואלי של העולם שהמוזיקה שלהם יצרה.

התקליט היה הצהרה מהדהדת. מהאנרגיה המסחררת של הסינגל הראשון, PLANET EARTH, שטיפס למקום ה-12 במצעד הבריטי, ועד לעומק של רצועות כמו NIGHT BOAT, התקליט נשמע כמו משהו שהגיע מהעתיד.

גיטריסט הלהקה, אנדי טיילור, בספרו: "כולנו הגענו ללונדון ביחד כדי לחתום על עסקה עם חברת התקליטים EMI. התארחנו במלון קטן קרוב למגרש של מועדון הכדורגל צ'לסי. במהלך כל המשא ומתן, עמדנו על כך שאנו רוצים לשמור על שליטה יצירתית בכל החומר שלנו, במקום לתת לחברת התקליטים להכתיב לנו (כמו שיש להקות שעושות). היינו בעמדת כוח, כי כתבנו את כל המנגינות שלנו ולא היינו צריכים שחברת התקליטים תביא כותבי שירים כלשהם. זו הייתה נקודה חשובה, ומשמעות הדבר היא ששמרנו על המון כוח לעתיד. הרגשנו שהעולם הוא שלנו ולא יכולנו לחכות להתחיל את הנסיעה.

עבור דוראן דוראן זו הייתה התחלה חדשה ומבהיקה, אבל טרגדיה איומה עמדה בפתח. נשארנו לילה בלונדון ב-8 בדצמבר 1980. הכל היה מוכן לחגיגה ענקית למחרת ב-EMI, שם רבים מהצוות הבכיר עדיין היו בקשרים קרובים מאד עם החברים לשעבר בביטלס. אבל ממש ברגע שעמדנו לחתום על העסקה שלנו, מוזרות הגורל גזלה את אחד האמנים החשובים ביותר. גיליתי זאת כשבדיוק עמדתי להזמין לחדר שלי במלון ארוחת בוקר עם בייקון וביצים, והושטתי יד מעל המיטה כדי להדליק את הרדיו. 'ועכשיו לניו יורק, שם החדשות המזעזעות בן לילה הן ש'ון לנון נרצח'... החדשות זעזעו את כל העולם - וזה גרם לסערה עצומה בחלק מההנהלה בחברת התקליטים EMI. הם הכירו באופן אישי את הביטלס. למרות שאף אחד מדוראן דוראן לא פגש אי פעם את ג'ון לנון, הוא היה אליל ענק לכולנו.

למרות המהומה, EMI היו מקצועיים מאוד. החדשות לא מנעו מהעסקה שלנו לצאת לפועל, אם כי ברור שזה פגע בדברים. החברה הזו ביקשה למהר להחתים אותנו לפני שיריבתה, חברת פונוגראם, תשים עלינו את ידיה. כשהעניינים נרגעו, EMI נתנו לנו הרצאה על איך שהם יתנו לנו את ההזדמנות לעשות דברים

באמריקה, בדיוק כפי שעשו לביטלס דור קודם לכן. היינו מרוצים מהעסקה שלנו באותו זמן. הם השקיעו 35,000 ליש"ט כדי לממן את הקלטת והפקת האלבום הראשון שלנו. בנוסף, כל אחד מאיתנו קיבל 50 ליש"ט לשבוע. באופן מכריע, הם גם הסכימו לדרישות שלנו לשמור על שליטה יצירתית על כל מה שאנחנו נשחרר".

וכן, קטע הסיום בתקליט הזה נקרא TEL AVIV. נו, אחרי הכל לה בון היה לפני כן מתנדב בקיבוץ בארצנו וגם ספג את אווירת העיר הגדולה. הקטע האינסטרומנטלי הזה לבדו מוכיח, אחת ולתמיד, שחברי דוראן דוראן היו קצת יותר מחבורת חנונים רוכבי טרנדים עם ערימה של סינטיסייזרים ותסרוקות אייטיז. בניגוד לרוקסטארים כריזמטיים כמו דיוויד בואי עם האישון הימני החום והמורחב שלו, כאן הסטייל הוויזואלי היה אולי מעט בוסרי, אבל מוזיקלית? מדובר בסיפור אחר לגמרי. יש פה גאונות הלחנה אמיתית. צריך שכל וחזון, כדי ליצור משהו ששואב במידה שווה ממוזיקה קלאסית, מדיסקו ומפיוטים יהודיים (הקטע, אגב, נכתב במקור עם מילים על ידי סטיבן דאפי, סולנה המקורי של הלהקה, אך הפך בהמשך ליצירה אינסטרומנטלית מרתקת). מעניין מאד שהקטע הזה לא מדובר הרבה יחסית בדיונים על הלהקה.

מה שכן מוזכר תמיד זה שזה התקליט שעליו נמצא השיר GIRLS ON FILMS, ההוא עם הווידאו קליפ שביימו גודלי וקרים אשר צונזר. הקליפ ההוא, שכלל היאבקות בבוץ ומלחמות כריות, עורר שערורייה ונפסל לשידור בתחנות כמו הבי.בי.סי וכן בערוץ אמ.טי.וי. את זה כולם זוכרים היטב. ובכן, זה לא תקליט מעיף סככות. בעצם, אולי אפילו TEL AVIV לא כזה גרנדיוזי כמו שגרמתי לו להיראות כאן, אבל הוא בכל זאת טוב. מדובר בדבר שנשמע די רענן לשנת 1981. כל שיר שנלקח מפה ועומד בפני עצמו הוא פשוט ממתק פופ מהנה. וזו התחלה מבטיחה להרכב שיהפוך, זמן קצר לאחר מכן, לאחד הדברים הלוהטים ביותר שיש. אם בביטלס הייתה ביטלמאניה ובסבנטיז היה טירקסטאזי - באייטיז היו אלו הדוראנים שהביאו את הדוראנמאניה.

קבלו את אלביס הצרפתי! ב-15 ביוני בשנת 1943 נולד הזמר-שחקן הצרפתי הנערץ ג'וני האלידיי. אז הנה הצדעה לרוקר הצרפתי ששינה את פני המוזיקה, חיבר בין יריבים מושבעים, והיה שם באמת כדי לגלות כישרונות שהפכו לענקי עולם.

האלידיי היה התשובה הצרפתית לאלביס פרסלי, אך היה בו יותר מזה. הוא נולד בכלל בשם ז'אן-פיליפ סמט, ואימץ את שם הבמה שלו מלי האלידיי, בעלה האמריקאי של בת דודתו, שהכיר לו לראשונה את תרבות הרוק'נ'רול. במהלך המחצית הראשונה של שנות השישים היה ג'וני האלידיי לא רק כוכב הרוק הגדול ביותר בצרפת, כי אם אחד הכוכבים הגדולים ביבשת אירופה. הוא נהנה מפופולריות אדירה בבלגיה, דנמרק, גרמניה, הולנד, איטליה, ספרד ושוויץ. אבל למרות שהקליט בלונדון מאז שנת 1961, הוא לא הצליח במצעד הבריטי.

גם בארה"ב מצבו לא היה מזהיר. למרות שיווק מאסיבי, הוא לא הצליח לחדור עם שיריו לצד הגבוה של המצעדים שם. בישראל היה שמו גדול ואהוב. לאחר 16 חודשי שירות בצבא ורכילויות רבות על נישואיו לזמרת סילבי ורטאן (שהיוותה יחד איתו את "פאוואר קאפל" הנוצץ של צרפת באותן שנים), מצא האלידיי שהנוף המוזיקלי בינתיים השתנה לחלוטין. הביטלס והסטונס סחפו קדימה בעוד שבצרפת התמקדו בזמרי בלדות מטופחים כמו כריסטוף ואדאמו.

האלידיי השתוקק לחזור לעניינים והקליט בלדות שלא הצליחו כבימי עבר. הוא לא היה בטוח כיצד להסתגל לצלילים החדשים במוזיקת ​​הפופ. הוא היה זקוק לשינוי. הוא לקח את המוזיקה ברצינות ותמיד היה מעודכן בהתפתחויות האחרונות ברוק האנגלו-אמריקני, כשהוא הקפיד לעבוד עם כישרונות מובילים מחוץ לצרפת.

התשובה לזמן הקרוב הבא הגיעה בחודשי האביב של שנת 1966 עם הגעתו של הזמר אנטואן, שהעניק זריקת מרץ להאלידיי לשיר כמותו. אנטואן אף עקץ את ג'וני בשירו המפורסם "ההזיות של אנטואן", בו הציע לכלוא את האלידיי בכלוב בקרקס. האלידיי לא נשאר חייב ושחרר את שיר התגובה "שיער ארוך ורעיונות קצרים", שהפך להמנון והחזיר לו את כבודו. התקשורת הפכה את השניים ליריבים ברורים, אך במציאות הם הפכו חברים קרובים, כשכל אחד מהם העריץ את השני מבחינת סגנון, נוכחות בימתית וחוצפה חיובית.

עם ורטאן אשתו בחופשת לידה (לאחר שהביאה לעולם את בנם דייויד) לקח האלידיי שני מוזיקאים אנגליים, הגיטריסט מיקי ג'ונס והמתופף טומי בראון שהיו בלהקתה של ורטאן ונסע איתם ללונדון, בסוף אוגוסט 1966, כדי להקליט אלבום. העיבודים המוזיקליים טופלו על ידי ג'ונס ובראון, כשבין המוזיקאים שהגיעו לאולפן היה גם האורגניסט בריאן אוגר, שהאלידיי ראה אותו בהופעה עם להקת STEAMPACKET בסאן טרופה, כמה חודשים קודם לכן. המטרה בהקלטות הייתה להביא להאלידיי את הצליל של לונדון התוססת. ההפקה הופקדה בידיו של קרוב משפחתו, לי האלידיי, אבל את האולפן הפעיל מפיק אחר ותוסס, ג'ורג'יו גומלסקי. במהלך ההקלטות קפצו לבקרו באולפן מיק ג'אגר, אלן פרייס (לשעבר הקלידן של האנימלס) ואריק ברדן (הסולן של האנימלס).

הם הכירו היטב את שמו של האלידיי, שקצת לפני כן גם התיידד עם בוב דילן, כשהשניים חלקו ג'וינטים בעת ביקורו של דילן בצרפת (ובילו יחד במועדונים של פריס עד השעות הקטנות של הלילה). האלידיי גם נפגש בלונדון עם זמר הנשמה, אוטיס רדינג, ב-7 בספטמבר 1966. אז השתעשע האלידיי בהקלטת אלבום בסגנון מוזיקת הנשמה אבל בינתיים הוא היה חדור מטרה להתקרב לצליל העדכני יותר. שלושה ימים לאחר המפגש עם רדינג חזר האלידיי לצרפת כדי להופיע. אז הוא נחרד לגלות שורטאן רוצה להיפרד ממנו, בגלל אורח חייו הפרוע מדי. הדבר ערער אותו, הוא ניסה להתאבד (כשהוא נועל את עצמו בחדר האמבטיה, חותך את ורידיו ובולע כדורי שינה) ומצא את עצמו מאושפז בבית חולים. ההופעה שתוכננה לא יצאה לפועל והתקשורת מיהרה לחגוג בעניין.

בינתיים מיהרה חברת התקליטים שלו להוציא לשוק את גרסתו לשיר BLACK IS BLACK. הגרסה הצרפתית, שנקראה NOIR C'EST NOIR, הפכה להמנון שמזוהה לחלוטין עם הדרמה האישית שחווה. הקהל הצרפתי אימץ את השיר בחום והוא הטיס את האלידיי בחזרה למקום הראשון במצעדים. האלידיי הצליח להשלים עם ורטאן ולחזור ללונדון להמשך הקלטת האלבום המיוחל.

לאחר סשן הקלטה ב-29 בספטמבר, הזמין גומלסקי את האלידיי לארוחת ערב במועדון "בלייזס", שם הופיע בריאן אוגר עם להקתו החדשה, שנקראה "הטריניטי". לבמה הצטרף גם גיטריסט אמריקני ושמאלי, שלא מזמן הגיע ללונדון וביקש להרשים בה. היה זה ג'ימי הנדריקס והאלידיי נדהם מיכולותיו כמו כל הנוכחים האחרים. לפני שהלילה הסתיים, מיהר האלידיי להציע להנדריקס לחמם אותו בסיבוב הופעות קצר בחודש אוקטובר. ההצעה הובילה ישירות להקמת שלישיית ג'ימי הנדריקס אקספריינס. הופעת הבכורה ההיסטורית של ה"אקספריינס" כהרכב רשמי התקיימה ב-13 באוקטובר 1966 בעיר ננסי שבצרפת, כמופע הפותח של האלידיי, שהעניק להנדריקס במה אדירה רגע לפני הפריצה העולמית שלו.

צ'אס צ'נדלר, מנהלו הטרי אז של הנדריקס, סיפר שנים לאחר מכן: "אני והנדריקס נהגנו לצפות בעת שהאלידיי הופיע ולרשום הערות. הוא היה אחד הגדולים בכל הזמנים. הוא ידע להפעיל את הקהל. הוא היה לא יאמן. מעולם לא ראיתי עד אז בחור שממסמר את הקהל בכף ידו כמו שג'וני עשה... הטריקים של האלידיי הפכו חלק מההופעה הבימתית של ג'ימי הנדריקס". קיים תיעוד וידאו של הנדריקס והאלידיי יחדיו מאז, כשהם מפריחים עיגולי עשן מהסיגריות שלהם.

במהלך הסיבוב הקצר לימד הנדריקס את מיקי ג'ונס (שבעתיד יהיה מוכר יותר כמיק ג'ונס, המייסד, המנהיג והמוח המוזיקלי של להקת פורינר) איך לנגן את "היי ג'ו" וכמה שבועות לאחר מכן, האלידיי חזר ללונדון כדי להקליט גרסה משלו לשיר זה (שהפכה גם היא ללהיט עצום בצרפת). התקליט השלם של האלידיי יצא לאור באוקטובר 1966 ובשם LA GENERATION PERDUE. היו בו גרסאות שלו לשירים של להקת הטרוגס, פרסי סלדג' וגם הביטלס.

היה זה אוטיס רדינג שהשפיע הכי הרבה על המוזיקה של האלידיי, שטס לניו יורק כדי להקליט שם עם מיטב הנגנים. את קולו הוא הוסיף להקלטת הנגנים מאוחר יותר, באולפן בפריז. אז גם נרקם בראשו רעיון להקים מופע שיהיה בסגנון ה-REVUE הכה מוכר בתעשיית מוזיקת הנשמה. המופע, שהציג תוכנית מפויסת של הזוג האלידיי וורטאן, נפתח באולם אולימפיה ב-15 במרץ, רץ במשך חודש והביא גם אלבום בהופעה חיה. בין ההופעות הקליט האלידיי באולפן את שירתו לאלבום, שאת כליו הקליט בניו יורק. בסשנים נכח גם אוטיס רדינג, שהעניק לו הדרכה ווקאלית יעילה. מיק ג'ונס: "ישבתי עם אוטיס רדינג בחדר הבקרה, בעוד ג'וני שר באולפן. אז רדינג פנה אליי ושאל, איך לעזאזל נצליח לצקת יותר נשמה בג'וני". אבל האלידיי למד מהר והביא נשמה רבה. רדינג יצא מהאולפן כשהוא מבטיח לו שבהמשך יעבדו על אלבום נשמה משותף. זה לא יקרה, כי אוטיס רדינג נהרג בתאונת מטוס. הדבר הותיר את האלידיי מרוסק.

אלבום הנשמה של האלידיי, שנקרא JOHNNY, יצא לחנויות בקיץ 1967 והכיל גרסאות תוססות לשירי נשמה ידועים, כמו גם ביצוע לשיר של טים הארדין וגם שיר מקורי של מיקי ג'ונס וטומי בראון. היה זה אלבום מהנה אך לא אחיד. אותו קיץ של 1967 הביא את האלידיי להבין שחייבים להתעדכן ובמהרה. הוא מיהר להקליט גירסה של השיר "סאן פרנסיסקו" (ששר סקוט מקנזי בהצלחה רבה מאד). בספטמבר הקליט האלידיי באנגליה קטע בשם PSYCHEDELIC, עם ג'ונס ובראון לצידו כמו גם גיטריסט הסשנים העסוק דאז, ג'ימי פייג' (רגע לפני שהקים את לד זפלין), שנתן סולו.

האלידיי נדבק בצלילי הרוק הבשרניים של סוף הסיקסטיז וביקש לעשות לעצמו אלבום שכזה. בסוף שנת 1968 הוא קיבץ בצרפת את להקת THE SMALL FACES, שהייתה בשלבי התפרקות מתקדמים. יחד איתה הביא מנהיג אותה להקה, סטיב מטאריוט, את חברו הגיטריסט פיטר פרמפטון (עד אז חוד החנית בלהקת הפופ, THE HERD). היה זה טכנאי ההקלטה גלין ג'ונס שעשה את השידוך בין האלידיי לפנים הקטנות.

מאריוט: "ג'וני האלידיי הבטיח לנו משכורת יפה ולכן הימסנו כמה שירים ישנים שכתבנו והגענו להקליט איתו. הבאתי גם כמה שירים חדשים". אורגניסט הלהקה, איאן מקלייגן, הסביר ש"כל זה היה הרעיון של גלין ג'ונס והאמת שזה היה רעיון מחורבן". פרמפטון: "הודות לג'וני האלידיי הפכתי לחבר בלהקת הפנים הקטנות... למשך שבוע בלבד". למעשה, מיד לאחר אותן הקלטות סוערות ופירוק הלהקה, מאריוט ופרמפטון צירפו כוחות והקימו יחד את להקת ההארד-רוק המצליחה HUMBLE PIE.

במהלך ההקלטות פרץ ריב גדול בין חברי הפנים הקטנות והם עזבו מפריז בחזרה ללונדון, אחרי שהקליטו כמה שירים עם האלידיי. מאריוט: "כששמעתי את האלבום שהוא עשה איתנו, לא זיהיתי את השירים שהיינו בהם. הוא שינה אותם מאד ושר על כל זה בצרפתית, אבל העיקר שקיבלנו ממנו את הכסף".

האלבום הזה, שנקרא RIVIERE OUVRE TON LIT, יצא לאור במאי 1969, עם עטיפה שעליה מתנוסס האלידיי עם חזות של היפי מסוף הסיקסטיז. מעריצי הפופ של האלידיי נדהמו מהאלבום הזה ולא לטובה. מצד שני, קהל הרוק החל לאמצו בחום. האלידיי הרכיב אז מופע רוק מרהיב ותיאטרלי, שכלל גם זירת אגרוף אמיתית באמצעו. ההפקה גרמה ללהקת החימום, "בנה של אפרודיטה", להיראות חיוורת (וזאת למרות שבלהקה זו היו חברים ענקי העתיד דמיס רוסוס וואנגליס).

ג'וני האלידיי, מסתבר, היה אחראי לבניית עולם הרוק כפי שאנו מכירים אותו. לולא הוא, ג'ימי הנדריקס לא היה מתפוצץ כך על הבמה. לולא הוא, לא היה מיק ג'ונס מקים את פורינר עם כל הידע שרכש ממנו, מבחינת כתיבת שירים, הפקה ונגינה על הבמה. הרבה קראו לו "אלביס פרסלי הצרפתי", אך זה רק חלק קטן ממי שהוא היה באמת - פרפורמר אדיר בזכות עצמו. המעמד המיתולוגי שלו בצרפת נותר בלתי מעורער עד יומו האחרון; כשמת בדצמבר 2017, קרוב למיליון איש שטפו את שדרות השאנז אליזה במסע הלוויה המלכותי שלו, והנשיא עמנואל מקרון ספד לו מול האומה.

ההתנגשות הבלתי סבירה של מוחות מאחורי סערה אמיתית. ב-15 ביוני בשנת 1969 יצא תקליט יוצא דופן לפרויקט בריטי בשם WHITE NOISE. שמו הוא AN ELECTRIC STORM והוא מיוחד במינו. אז קבלו סערה חשמלית בדירת שני חדרים: הסיפור המחשמל מאחורי התקליט ששינה את המוזיקה.

בעוד העולם כולו התכונן להפנות את העיניים לשמיים בשנת 1969, שם ניל ארמסטרונג יעשה צעד קטן לאדם וגדול לאנושות, בפינה אפלולית של לונדון התחוללה סערה מסוג אחר לגמרי. לא סערת רוק'נ'רול מהסוג המוכר, אלא פיצוץ סאונד מתוכנת, מהונדס ומחשמל שיצא מאולפן מאולתר והפך לאחד התקליטים המשפיעים והמוזרים של המאה. התקליט היה AN ELECTRIC STORM, וההרכב, או ליתר דיוק, נבחרת המוחות שמאחוריו, היה WHITE NOISE. אז מה מקבלים כשמכניסים פיזיקאי אמריקאי, גאונת מתמטיקה מה-BBC ומומחה לאפקטים קוליים לדירה אחת? התשובה היא יצירת מופת של פסיכדליה אלקטרונית - התנגשות מוחות שהקדימה את זמנה.

הכל התחיל, כמו בסיפורים הטובים ביותר, במפגש מקרי. בשנת 1968, דייוויד וורהאוס, נגן קונטרבס יליד ארצות הברית עם אובססיה לצומת שבין פיזיקה להנדסת סאונד, מצא את עצמו בהרצאה של אישה שעתידה לשנות את מסלול חייו: דליה דרבישייר. באותה תקופה, דרבישייר כבר הייתה כוח טבע שקט בעולם המוזיקה האלקטרונית, גם אם פניה לא עיטרו שערי מגזינים. בוגרת קיימברידג' במתמטיקה ומוזיקה, היא הייתה אחת הדמויות המרכזיות בסדנה הרדיופונית של ה-BBC, אותה מעבדת סאונד ניסיונית שהייתה אחראית לכמה מהצלילים החדשניים ביותר שנשמעו על גלי האתר. יצירתה המוכרת ביותר, ששינתה את פני הטלוויזיה, הייתה העיבוד האלקטרוני המצמרר והעל-זמני לנעימת הפתיחה של סדרת המדע הבדיוני DOCTOR WHO. דרבישייר לא הלחינה את המנגינה, אך היא לקחה את התווים של המלחין רון גריינר ובראה אותם מחדש, צליל אחר צליל, בעזרת חיתוך והדבקה של סרטי הקלטה – הישג טכני ואמנותי פנומנלי.

וורהאוס, מוקסם מהגישה חסרת הפשרות שלה, ניגש אליה אחרי ההרצאה וגילה נפש תאומה. הוא מצא שותפה לחזון, מישהי שראתה בסאונד אלקטרוני לא רק גימיק, אלא יקום שלם של אפשרויות. דרבישייר, יחד עם עמיתה הקרוב מהסדנה הרדיופונית, בריאן הודסון, כבר התנסו ביצירה מחוץ למסגרת הממסדית של ה-BBC תחת השם UNIT DELTA PLUS. הודסון היה הקוסם מאחורי אחד האפקטים הזכורים ביותר בהיסטוריה של הטלוויזיה: צליל ההיעלמות וההופעה של ה-TARDIS, חללית הזמן של הדוקטור. את הצליל הייחודי הזה הוא יצר על ידי הקלטת חיכוך של מפתחות הבית שלו על מיתרי פסנתר ישן, ואז האטת הסרט המוקלט.

המפגש בין השלושה היה רגע מכונן. וורהאוס, עם הרקע הקלאסי והחוש הטכני שלו, שימש כגשר המושלם בין העולם האקדמי והניסיוני של דרבישייר והודסון לבין סצנת הפופ הפסיכדלית התוססת של לונדון. יחד הם הקימו את WHITE NOISE. מרכז העצבים של הפעילות היה אולפן קליידופון, שם יצירתי שהעניקו לדירה ששכרו בקמדן טאון. זה לא היה אולפן הקלטות מפואר אלא מעבדת רעש מאולתרת, עמוסה בציוד אלקטרוני, סרטי הקלטה, ומעל הכל – הסינטיסייזר המהפכני EMS VCS3, שהיה הסינטיסייזר הבריטי הנייד הראשון, שהיה אהוב בהמשך גם על אמנים כמו פינק פלויד, קינג קרימזון ובריאן אינו.

בתחילה, הכוונה הייתה צנועה: להקליט סינגל קליט שיכבוש את המצעדים. אך כשההקלטות הראשונות הגיעו לידיו של כריס בלאקוול, המייסד בעל החזון של חברת התקליטים ISLAND RECORDS, הוא שמע משהו אחר לגמרי. בלאקוול, שטיפח בהמשך אמנים פורצי דרך בסגנונות שונים, זיהה את הגאונות והייחודיות בצליל של WHITE NOISE. הוא לא רצה סינגל, הוא דרש תקליט שלם.

השנה הבאה הייתה מסע מפרך אל תוך הלילה האלקטרוני. בתקופה שקדמה לדגימות דיגיטליות ומחשבים, כל צליל בתקליט נוצר בעבודת נמלים. וורהאוס היה מקליט את נגינת הקונטרבס שלו ואז מאיץ את סרט ההקלטה בקפדנות כדי ליצור אשליה של כינורות וצ'לו, טכניקה שבאה לידי ביטוי מופלא בקטע LOVE WITHOUT SOUND. התוצאה הייתה קולאז' מהפנט של צלילים אקוסטיים ואלקטרוניים, שחוברו יחד בדיוק כירורגי. למשימה גויסו גם הזמרים ג'ון ויטמן, אנני בירד וואל שואו, שקולותיהם עברו עיבודים ומניפולציות קיצוניות, וכן המתופף פול לייטון, שהוסיף ממד אנושי וקצבי.

ככל שתאריך היעד של ISLAND RECORDS התקרב, הלחץ גבר. בפרץ יצירתי מטורף של הרגע האחרון, הרצועה הסוגרת את התקליט, THE BLACK MASS: AN ELECTRIC STORM IN HELL – יצירה אפית, רועשת וכאוטית – הוקלטה כולה ביום אחד. לפני המון שנים הקשבתי לאלבום הזה באוזניות ובהיותי עייף מדי - נרדמתי. לפתע חשתי מין תחושה מטורפת של חוויה חוץ גופית. התעוררתי בבהלה וגיליתי שבאוזניות מתנגן הקטע הזה. זה בהחלט היה מפחיד. אחד הקטעים המדוברים ביותר בתקליט הוא MY GAME OF LOVING, שכלל קולאז' קולי נועז של מה שנשמע כמו אורגיה, צעד פרובוקטיבי ביותר לשנת 1969.

כשיצא לאור, התקליט AN ELECTRIC STORM לא הפך ללהיט מסחרי (ברור, לא?). הוא היה ניסיוני מדי, מוזר מדי, ודרש יותר מדי מהמאזין הממוצע. אך השפעתו צמחה מתחת לפני השטח, והדהדה במשך עשורים. הוא הפך לתקליט פולחן שהעניק השראה לאינספור אמנים ומפיקים בתחומי המוזיקה האלקטרונית, האמביינט והאינדסטריאל. כן, לפעמים הסערות הגדולות ביותר מתחילות בלחישה, או במקרה הזה, בזמזום של סינטיסייזר בדירה קטנה בלונדון.

אז מה נכתב בזמנו בביקורות על הנועזות המוזיקלית הזו?

בעיתון RECORD RETAILER נכתב: "התקליט הזה צריך זמן כדי להתרגל אליו. יש פה קומבינציה של צלילים אלקטרוניים וחיים והוא נפתח באופן לא שגרתי".

בעיתון TOP POPS נכתב: "זה תקליט סטריאופוני מובהק. אם הפטיפון שלכם מנגן רק במונו, אל תקראו את המשך הביקורת הזו. קודם תקנו פטיפון סטריאו. עם זאת, אני עדיין מקשיב לזה בתקווה שיקרה משהו איתי פה".

במלודי מייקר נכתב: "זה תקליט שנע בין המלהיב למטופש".

בעיתון דיסק אנד מיוזיק אקו נכתב: "זה אוסף פריקי של צלילים, אפילו גס פה ושם. אוקי, יש פה המון צלילים מוזרים אבל זה משעמם אחרי הקשבה אחת".

דילן על פרשת דרכים. ב-15 ביוני 1978 יצא תקליט חדש של בוב דילן. קראו לו STREET LEGAL, וזה היה תקליט שלא דומה לשום דבר ששמעתם ממנו קודם. התוצאה: יצירת מופת שנויה במחלוקת שנולדה מתוך כאוס מוחלט, גירושים מכוערים ומשבר אמנותי אחד ענק.

עבור רבים ממאמיניו השרופים של דילן, התקליט הזה סימן את אקורד הסיום של שנות השבעים הסוערות שלו. זה היה קו פרשת המים, הרגע האחרון של דילן החילוני, רגע לפני שהטיל על הקהל את התקליט הבא, "רכבת איטית מגיעה", שבישר על התקרבותו לנצרות. STREET LEGAL נתקע בדיוק בסדק שבין ההצלחה הפנומנלית של התקליט הקודם, DESIRE, עם הצליל השורשי והצועני שלו, והמהפכה הדתית שהגיעה אחריו.

כאן, בוב דילן נוטש לחלוטין את הביקורת החברתית הנוקבת ואת אווירת המחאה שאפיינה כל כך את התקליט DESIRE. קודם כל, רוב הקטעים בתקליט נושאים תחושה כבדה של מוזיקת גוספל והתחושה הזו מודגשת היטב על ידי מחלקת כלי נשיפה ענקית, יחד עם קולות רקע נשיים בולטים. אפקט הלהקה הגדולה של התקליט בהופעה HARD RAIN סוף סוף עשה את דרכו אל תוך הקלטת אולפן, וזה ממש לא פלא שהרבה חומרים מהאלבום החי AT BUDOKAN נשמעים בדיוק ככה, שהרי צוות הנגנים הוא ברובו אותו הצוות בדיוק. הכנרת סקרלט ריברה, שכולנו אהבנו, איננה לעולמי עד, והיא הוחלפה על ידי דייוויד מנספילד החלש הרבה יותר.

אבל אל תתנו למיקום של התקליט הזה ביניהם להטעות אתכם. השירים ב-STREET LEGAL הם כמו מכתבי פרידה כואבים וחידות פסיכולוגיות שדילן שתל עבורנו, רמזים עבים לכאב העצום שקרע אותו מבפנים. ההפקה הייתה שונה בתכלית. את מקום הלהקה שנשמה יחד כל צליל בסיבוב ההופעות המהולל ROLLING THUNDER REVUE תפס סאונד גדול, כמעט בומבסטי, סאונד של להקה מהודקת ומלוטשת עם זמרות ליווי וסקסופון, משהו שדילן לא נגע בו מעולם.

התקליט כולו נכתב והוקלט בחיפזון שיא, תוך כדי שדילן ספג אש צולבת מהמבקרים על סרטו הארוך והשאפתני, "רנאלדו וקלרה", יצירה בת כארבע שעות שמעטים הצליחו לראותה אז עד הסוף ולהישאר נלהבים. דילן היה בעיצומו של מאבק גירושים מכוער ומתוקשר מאשתו, שרה, האישה שהייתה ההשראה לכמה משיריו הגדולים ביותר. כשהוא חסר סבלנות ונטול מפיק מתאים, דילן נאלץ לעשות תקליט. "לא הייתה לי ברירה", הוא הודה מאוחר יותר. "לא רציתי להקליט את התקליט בחדר החזרות שלי, עם אולפן נייד, אך לא מצאתי מפיק שהתאים לי. סיבוב הופעות כבר לא נראה באופק אלא ממש קרוב אליי ולכן הלכתי על הצליל החי יותר, מאשר על הפקה אולפנית".

ההחלטה הזו גבתה מחיר. האוזניות של האולפן נזרקו הצידה ובמקומן הוצבו מוניטורים על הרצפה. התוצאה הייתה סאונד שלעיתים נשמע עמוס ובוצי, מה שגרם למבקרים רבים לתהות לאן נעלם הגאון. רק שנים לאחר מכן, בשנת 1999, יצאה גרסת רימסטר לתקליט שתיקנה את העוול והציגה את השירים במלוא הדרם.

המעריצים הוותיקים שפשפו עיניים בתדהמה כששמעו את הסינגל הראשון, BABY STOP CRYING. עם סקסופון שמלטף כמו בבית קפה אפלולי, זמרות רקע שעונות לו בקולות מלטפים ומילים כמעט בנאליות, זה נשמע יותר כמו משהו שנלקח מבית מדרשו של ואן מוריסון מאשר מזה של הנביא הזועם ששינה את פני המוזיקה. התחושה הייתה שהאמן האהוב עליהם, מורה הדרך, הפך פתאום לזמר אמצע הדרך.

השיר הבא, IS YOUR LOVE IN VAIN, ממשיך בדיוק באותו הקו. במבט לאחור, מדובר בשירים שממש כיף להאזין להם, אבל באותה תקופה, עבור מי שציפה לקבל את דילן המחוספס והנושך, זו הייתה אכזבה. הזעם התחלף בחמלה, והעוקצנות הפכה כמעט למתיקות. השיא הגיע בשיר TRUE LOVE TENDS TO FORGET, שם נפל לחריזה שנחשב כמעט עצלה: הוא חרז את המילה האחרונה בשורה עם SWEAT, ROULETTE ו-REGRET, מה שגרם למבקרים רבים לעקם את האף. סוג של חריזת MOON IN JUNE.

צריך לזכור שבאותם ימים דילן התמודד עם גירושין כואבים משרה דילן ומאבק משמורת שהתיש אותו נפשית. לעזאזל, הוא שר פה על בעיות של אנשים זקנים, נשמע כמו אדם זקן, ונראה כמו אדם זקן גם בצילומים עצמם. בעצם, דילן היה נתון בעיצומו של משבר גיל המעבר, בדיוק כמו כל כך הרבה מבני דורו, פיט טאונסנד ומיק ג'אגר, למשל. אבל אם פיט שרד את המשבר שלו על ידי פירוק הלהקה שלו ומיק עשה דבר דומה זמן קצר לאחר מכן, בוב מצא כוחות חדשים בנצרות. או, אבל זה מגיע מאוחר יותר. סליחה שקפצתי.

למרות הכול, STREET LEGAL רחוק מלהיות כישלון. הוא בהחלט בעל אווירה חזקה. קחו למשל את WE BETTER TALK THIS OVER, שיר קאנטרי-בלוז חשוף וקורע לב שבו הוא פונה אישית לשרה, גרושתו ואם ילדיו, ומתאר את שברון הלב. קולות הרקע של זמרות הליווי (הלנה ספרינגס, ג'ו אן האריס וקרולין דניס) נשמעות כאן כמו מקהלת גוספל, רמז ברור לכיוון הרוחני שאליו יפנה בקרוב.

אך היהלום שבכתר הוא ללא ספק השיר שפותח את הצד השני של התקליט, SENOR (TALES OF YANKEE POWER). כאן, להקת הליווי סוף סוף לוקחת צעד אחורה ומאפשרת למילים של דילן לנצוץ. הוא נשמע כמו איש שבור, מכוסה באבק הדרכים של החיים, עומד על פרשת דרכים מסתורית ומבקש הכוונה. זה דילן בשיא כוחו ככותב, גם בנקודת השפל האישי שלו.

באופן מעניין, הביקורות על התקליט היו קוטביות. בעוד שבאנגליה התקשורת חיבקה אותו בחום, בארצות הברית הסכינים נשלפו. עיתון מלודי מייקר הבריטי קבע: "זה תקליטו הטוב ביותר של דילן מזה כמה שנים. יש בו עושר ואחידות בזכות זה שדילן מצא סוף סוף להקת ליווי שמתאימה לו". ה-NME הבריטי הוסיף: "חלק מהשירים פה מזכירים את שירי האהבה של דילן מהסיקסטיז. אבל העוקצנות של ימי העבר פינתה את מקומה לרגש החמלה".

באמריקה היו הרבה פחות סלחניים. ג'ון פארלס ממגזין CRAWDADDY קבע בלקוניות ש"דילן זקוקים נואשות למפיק". גרייל מרקוס, המבקר ששחט את תקליטו של דילן SELF PORTRAIT מ-1970 במילים המפורסמות "מה זה החרא הזה?!", כתב הפעם ברולינג סטון ש"קולו של דילן לא ניתן להקשבה מהנה לאחר יותר משתי דקות".

כל אמן אחר שהיה מוציא תקליט כמו STREET LEGAL היה זוכה כנראה לתשואות. אבל כשקוראים לך בוב דילן, והעולם רואה בך את דובר הדור, הציפיות תמיד יהיו בשמיים. כך, התקליט הזה, שיצא ימים ספורים לפני שדילן פתח סיבוב הופעות היסטרי באנגליה עם הופעות סולד-אאוט, נשאר עד היום כמסמך מרתק, כואב וחשוב ביותר בקריירה של אמן שלא מפסיק להמציא את עצמו מחדש, גם ובעיקר כשהוא נמצא על סף תהום.

דייויד בואי לילדים! ב-15 ביוני בשנת 1972 טסו דייויד בואי וחברי להקתו לצילומי השיר STARMAN בתוכנית טלוויזיה לילדים בשם LIFT OFF WITH AYSHEA. בואי הכיר את מנחת התוכנית, איישה בראו, עוד משנת 1969. הווידאו של התוכנית נמחק מאז ונותרה רק הקלטת אודיו. יחד עם בואי ולהקתו היה גם הפסנתרן ניקי גרהאם.

מתופף הלהקה, מיק "וודי" וודמאנסי, סיפר בספרו: "מסע הקידום נמשך עם הופעתנו בתוכנית עבור רשת הטלוויזיה, גרנדה. כולנו החלפנו בגדים בחדר ההלבשה לפני תחילת ההופעה, כאשר בואי עשה משהו שלא ראינו אותו עושה קודם לכן. הוא הוציא תיק עם איפור! צפינו נדהמים כשהוא מרח חומרים מוזרים על פניו...

'אתם לא מתאפרים?', הוא שאל אותנו.

התשובות מאיתנו היו שונות - מ'פאק, לא!' ל'אין פאקינג סיכוי'.

'חבל,' הוא אמר. 'אתם הולכים להיראות על ידי מאות אלפי אנשים והפנים שלכם יהיו ירוקים מתחת לאורות הטלוויזיה האלו'.

הוא תימרן אותנו בצורה מבריקה: הסתכלנו אחד על השני ואפילו לא היינו צריכים לדבר או לדון בזה יותר. אף אחד מאיתנו לא רצה להיראות ירוק בטלוויזיה!

אחר כך דייויד ביקש מאיתנו להתאפר גם להופעות החיות. בתחילה לא אהבנו את זה - אבל כפי שדייויד אמר זאת מאוחר יותר; ברגע שגילינו את ההשפעה שיש לאיפור על הבחורות, כל בעיה שהייתה לנו - נעלמה".

מילות הקסם של סטיב מילר! ב-15 ביוני בשנת 1982 יצא אלבום "קאמבק" לסטיב מילר באנד. שמו הוא ABRACADABRA ושיר הנושא בו הפך להיט היסטרי.

סטיב מילר, שהיה אז שועל ותיק בסצנת הרוק, כתב לבדו את השיר הקליט הזה ובו רמיזות מיניות עדינות.

המילים נוצרו בהשראת דיאנה רוס והסופרימס, אותן פגש מילר בזמן שהופיעו יחד בתוכנית הטלוויזיה, "הולבאלו", בשנת 1966. כך הוא סיפר: "השיר התחיל בתור יצירה מוזיקלית נהדרת עם מילים נוראיות באמת. יום אחד יצאתי לסקי בסאן ואלי, והנה, את מי ראיתי על ההר? את דיאנה רוס. אז נזכרתי בימי העבר וכתבתי את המילים לשיר תוך 15 דקות".

זה היה רק אחד משני השירים שכתב מילר לאלבום, שנושא את שם הלהיט - רוב השירים נכתבו על ידי המתופף שלו, גארי מלאבר, והגיטריסט, ג'ון מסארו. מלאבר גם הפיק את התקליט הזה עם מילר. בתקליט מגיע השיר בגרסה ארוכה יותר מזו שיצאה כתקליטון והושמעה לרוב ברדיו.

השיר הזה היה הלהיט האחרון המשמעותי של סטיב מילר, ולמרות זאת - הלהיט לא משך קהל רב להופעות. "נחשבנו לקבוצת דינוזאורים. הפאנק היה בפנים, גל חדש, שיער צבוע והחבר'ה בטייץ ירוק ותסרוקות באורך שני מטר - נראה היה אז שהמסלול שלנו הסתיים". אז מילר לקח שש שנים של חופש מסיבוב ההופעות, אבל חזר שוב בשנת 1988 ("פשוט השתעממתי עד מוות", הוא אמר). בשלב זה, הוא נכנס לתחום הרוק הקלאסי, ושוב מילא אולמות.

אז הנה מה שנכתב בביקורת על התקליט ברולינג סטון: "המהות של קסם טוב הוא תרמית ולסטיב מילר יש את כל הזכות, עם תקליט זה, לצעוק אברה קדברה. בשנה הקודמת קיבלנו ממנו אלבום אומלל בשם CIRCLE OF LOVE. מילר עשה חושבים והוציא שפן חדש מהכובע, והפעם בדמות תקליט טוב! הקריירה שלו נראית שוב בריאה. ברור שמילר נשען תמיד על אחיזת עיניים. לא היה לו הרבה מה להגיד אך הוא עטף זאת בהפקות מרהיבות ותפקידי גיטרה משומשים. באופן מדהים, עשרת השירים בתקליט החדש הוקלטו באותו זמן בו הוא הקליט את האלבום הקודם והנוראי שלו. בתקליט ההוא איבד מילר את הכיוון המסחרי ועכשיו זה חזר ושיריו משתלבים היטב לצד אמנים כמו הול ואוטס".

גם זה קרה ב-15 ביוני: ה-15 ביוני הוא צומת דרכים סואן בהיסטוריה של המוזיקה, יום גדוש במהפכה סאונד, החלטות גורליות, כישלונות מפוארים, דרמות משפטיות והתחלות חדשות שעתידות לשנות את העולם. בוא נצלול אל הכאוס המופלא של אותו יום לאורך השנים.

הכלבים של להקת המי: נבואה שלא התגשמה

בשנת 1968, מגזין המוזיקה מלודי מייקר היה בטוח שהוא עלה על הלהיט הבא. המבקר בוב דובארן האזין לתקליטון החדש של להקת המי, עם השיר DOGS, והכריז בהתלהבות: "הנה לכם עוד שיר קליט מבית היוצר של פיט טאונסנד, עם הרבה חוש הומור. במצעד, וללא ספק זה יקרה". ובכן, דובארן כנראה לא היה צריך לעסוק בהימורים. השיר, שהוקלט באולפני ADVISION החדישים (מהראשונים בבריטניה עם ציוד הקלטה של ​​שמונה ערוצים!), התרסק במצעדים והגיע למקום ה-25 המאכזב. השיר עצמו נולד בהשראת תחביב של חברו הטוב של טאונסנד, כריס מורפט: הימורים על מרוצי כלבים. מורפט אפילו תרם נגינת מפוחית ​​וקולות רקע להקלטה. חברי הלהקה לא היו מאוהבים בשיר. הבסיסט ג'ון אנטוויסל טען שהשיר נשמע כמו משהו של להקת הפנים הקטנות ועדיף שהם היו מקליטים אותו. הסולן רוג'ר דלטרי הסכים, והוסיף שזה "מחווה של פיט טאונסנד לרוני ליין. עדיף אם פיט פשוט היה נותן את השיר לרוני מלכתחילה".

הרגע בו נולדו שתי מהפכות באולפן אחד

קחו נשימה, כי זה סיפור מדהים. ב-15 ביוני 1965, בוב דילן נכנס לאולפן כדי להקליט את מה שעתיד להיות ההמנון חוצה הדורות LIKE A ROLLING STONE. בניסיון הראשון משהו פשוט לא עבד. נו, ככה זה כשמקליטים את השיר בקצב ואלס. למחרת, הוא חזר עם הלהקה ועם נחישות להקליט את השיר בקצב אחר והשאר היסטוריה. אבל כאן הסיפור מקבל טוויסט. המפיק של הסשן, טום וילסון, שם לב שנותר לו זמן אולפן יקר פנוי אחרי שדילן והחבר'ה ארזו את הציוד. במעשה של גאונות אופורטוניסטית, וילסון קרא לנגנים של דילן (ביניהם הגיטריסט מייק בלומפילד והקלידן אל קופר), לקח את ההקלטה האקוסטית והשקטה של ​​צמד צעיר ולא ממש מצליח בשם סיימון וגרפונקל לשירם THE SOUNDS OF SILENCE, ופשוט הדביק עליה גיטרות חשמליות ותופים. הוא עשה זאת ללא ידיעתם ​​או אישורים של פול סיימון וארט גרפונקל, שהיו בכלל מפורקים כצמד באותה תקופה. המזימה של וילסון הצליחה מעל ומעבר למשוער, הפכה את השיר ללהיט ענק והזניקה את גל הפולק-רוק. יום אחד, עם שני שירים שהגדירו מחדש את המוזיקה!

שם חדש: ABBA

דמיינו סיבוב הופעות ארצי עם שם מסורבל כמו "ביורן, בני, אנייטה ופרידה". זה בדיוק מה שקרה ב-15 ביוני 1972, כשהרביעייה השוודית יצאה לדרך עם 80 הופעות. סטיג אנדרסון, מנהל הלהקה, החליט שהשם הארוך מדי אינו ניתן לשיווק יעיל. הוא החל להתייחס לארבעה כאל ABBA מדי פעם, וכאשר תחרות 'תחשבו על שם לביורן, בני, אגנה ופרידה' שהתקיימה בעיתון הגיעה לאותה מסקנה, ההחלטה נחתמה. הבעיה היחידה הייתה שכבר הייתה קיימת חברת שימורים שוודית בשם זה, אבל כשסטיג שאל אותם אם זה בסדר לשאול את שמם ללהקת מוזיקה פופולרית, הם למרבה המזל לא התנגדו. כאשר סיבוב ההופעות הסתיים ב-7 בספטמבר, השם החדש עדיין לא הפך לרשמי, וכאשר החלו הקלטות לאלבום החדש ביום זה, השם הישן והארוך עדיין הוצג בגיליון ההקלטות.

נירוונה לפני הסערה: תקליט הבכורה BLEACH

ב-15 ביוני 1989, ממעמקי סצנת הגראנג' של סיאטל, יצא תקליט בכורה צורמני וגולמי בשם BLEACH. הלהקה הייתה נירוונה והסולן שלה היה קורט קוביין. עלות ההקלטה כולה עמדת על 606 דולרים ו-7 סנט, סכום ששולם על ידי גיטריסט בשם ג'ייסון אברמן, שקיבל קרדיט בתקליט למרות שלא ניגן בו כלל. התקליט, BLEACH (אקונומיקה), חומר שעזר למכורים לסמים לנקות את המזרק שלהם עם אקונומיקה כדי למנוע את התפשטות נגיף האיידס. איש לא יכול היה לדמיין את רעידת האדמה שהלהקה הזו תעשה בעולם המוזיקה עם תקליטה הבא.

לילה אחד במארקי: ענקים לעתיד ב-4 ליש"ט

מועדון המארקי הלונדוני אירח ב-15 ביוני 1969 ערב צנוע תחת הכותרת "ערב עם להקת סטרובס וחברים". ה"חברים" היו שני אמנים צעירים ולא ממש מוכרים: דייויד בואי וג'יימס טיילור שזו הייתה הופעת הבכורה שלו באנגליה. הוא היה בעיצומו של תהליך היפרדות כואב מחברת התקליטים אפל של הביטלס, לאחר שמנהלו, פיטר אשר, הסתכסך עם המנהל העסקי החדש של הביטלס, אלן קליין. כל אחד באותו ערב היסטורי קיבל תשלום סמלי של 4 פאונד בלבד.

ג'ימי פייג' בבית המשפט: "מעולם לא גנבתי את המדרגות לגן עדן"

ה-15 ביוני 2016 היה יום מתוח עבור גיטריסט לד זפלין, ג'ימי פייג'. הוא עמד על דוכן העדים בבית המשפט בארצות הברית והכחיש בתוקף את הטענות כי גנב את ריף הפתיחה האייקוני של STAIRWAY TO HEAVEN מהיצירה TAURUS של להקת SPIRIT. פייג' העיד תחת שבועה כי לא שמע את השיר ההוא עד שהשוואות החלו להופיע. הוא הודה שהיו לו כמה תקליטים של SPIRIT באוסף הפרטי שלו, אך זכר שרכש רק שניים מהם. "אף אחד מהתקליטים לא הכיל את TAURUS", הוא ביקש להסביר.

הבלגאן הנהדר של מנפרד מאן

באנגליה של 1973, ה-15 ביוני סימן את יציאת התקליט הנהדר MESSIN של להקת MANFRED MANN'S EARTH BAND. בארצות הברית הוא יצא קצת קודם תחת שם אחר, GET YOUR ROCKS OFF, ועם עטיפה וסדר שירים שונים. "אנחנו מזהמים את המדינה - אנחנו מזהמים את הים - אנחנו מזהמים את האוויר - וגם מזהמים זה את זה".... כך שרה הלהקה בקטע הנושא שפותח את התקליט ושמו MESSIN. השיר הזה נכתב על ידי מייק האג (המתופף המקורי של מנפרד מאן) והוקלט עוד על ידי "הפרק השלישי", אך לא יצא בזמנו. הגרסה המוקדמת שונה לגמרי מזו שנמצאת בתקליט הזה. ואיזה עיבוד וביצוע נהדר יש לנו כאן, עם צליל המכונות והקופים שסופק על ידי לורי בייקר. השיר השני בתקליט הוא BUDDAH והוא מספר על גדולי הדת והאמונה שנפגשים עם מספר הסיפור בשיר, כאילו הם בני אדם שנפגשים בסיטואציה יומית שגרתית, כשלפתע מקבל השיר תפניות מעניינות בסגנון הרוק המתקדם של התקופה. הקטע היפהפה, CLOUDY EYES, נכתב במקור על ידי מנפרד מאן כנעימה למופע מוזיקלי שלא הצליח להתרומם להגשמה. למי שמתעסק באספנות, יצא בזמן ההוא גם תקליטון ובו קטעים מראיון שמנפרד מאן ערך עם תכנית רדיו דתית בארה"ב בשם WHAT'S IT ALL ABOUT. מאז הפך הדבר הזה פריט אספנים. בתוכנית אומר מאן את דעתו על כך שלדת יש תפקיד נרחב מדי בחברה. אם היה אומר את דבריו בשנת 1966, כשג'ון לנון טען אז שהביטלס פופולריים יותר מישו, כנראה וגם הוא היה נתקל בחרם מבהיל.

ג'ון ויוקו שותלים שלום (ומעריצים גונבים אותו)

הפעילות הפומבית המשותפת הראשונה של ג'ון לנון ויוקו אונו קרתה ב-15 ביוני 1968. השניים הגיעו לקתדרלת סנט מייקל בקובנטרי כדי לשתול בלוטים כסמל לשלום עולמי. הכומר האחראי, בצעד שמרני למדי, אסר עליהם לשתול יחד בשטח המקודש כי הם טרם היו נשואים. הם שתלו את הבלוטים מחוץ לשטח הקתדרלה, אבל אלה לא הספיקו לנבוט לפני שנגנבו על ידי מעריצי ביטלס נלהבים. הזוג המאוהב והפעיל שלח בלוטים נוספים, והפעם הוצבה להם שמירת צמודה 24/7. מאותו רגע, כפי שהם הגדירו זאת, כל שעשו ג'ון ויוקו הפך ל"אירוע".

הריקוד של וול סטריט

להקת 10CC הוציאה ב-15 ביוני 1974 תקליטון חדש בשם THE WALL STREET SHUFFLE. השיר נכתב על ידי גרהאם גולדמן ואריק סטיוארט, כשהראשון מהם סיפר: "חצינו את וול סטריט בניו יורק במונית יום אחד ומישהו אמר, 'תכתבו שיר על ול סטריט'. השיר הזה פשוט נבנה משם". מי שאמר את זה היה חבר הלהקה הנוסף, לול קרים, ואריק סטיוארט הסביר: "חצינו את וול סטריט בניו יורק בלימוזינה, חגגנו את העובדה שהגענו למצעדים עם השיר RUBBER BULLETS, והגענו אל הדבר הגדול. הרובע הפיננסי של אמריקה שם, ובדיוק כשהלכנו מעבר לרחוב, לול אמר 'הנה אנחנו גוררים רגליים בוול סטריט!' ואני הפכתי את גרירת הרגליים הזו לרעיון על ריקוד שאפל על וול סטריט. באותו זמן התחלתי לכתוב יותר אז התחלתי להיות קצת יותר מוכשר במה שעשיתי, בשותפויות הכתיבה הדברים האלו נשארים איתך אם מישהו אומר לך שורה יפה או שאתה שומע משהו ברדיו, יש חלק מהמוח שלך שפתאום נועל אותו בו אם הוא טוב, ולעולם לא תשכח את זה עד שאתה נכנס לאולפן להתחיל לכתוב. אז הגענו לאולפן כדי להתחיל לכתוב את האלבום השני שלנו ואמרתי ללול, 'זוכר את הרעיון הזה, חחח, וול סטריט שאפל?' הוא אמר 'כן, כן, זה רעיון נהדר, כותרת נהדרת, אבל אני לא חושב שבאמת, לא בא לי לכתוב, אני לא חושב שיש לי מה לשים בזה מבחינת מילים'. אז אמרתי, 'נו, מישהו אחר רוצה לכתוב על זה?' וגראהם אומר 'כן, כן, בסדר, כן, בוא ננסה לכתוב את זה'...". יש קצת שפה פיננסית במילים, אבל ללהקה לא היו תובנות ספציפיות בענף והיא פשוט השתמשה במונחים שהסתובבו בוול סטריט. זה היה בהשראת נפילת לירת השטרלינג הבריטית שהתרחשה באותה תקופה. אריק סטיוארט הסביר ל- NME בשנת 1976: "זו הייתה תקופה כבדה מאוד והמארק והין התחזקו, אז זו הייתה רק הערה באמת על הזמן הפיננסי". למרות נושא השיר, התקליטון לא הצליח בארה"ב כמו שהוא הצליח באנגליה.

עונג לא ידוע: לידתו של הפוסט-פאנק

ה-15 ביוני 1979 היה יום מכונן בתולדות המוזיקה האנגלית. להקת ג'וי דיוויז'ן הוציאה את תקליט הבכורה שלה, UNKNOWN PLEASURES. התקליט לא הפך סיפור הצלחה מסחרי אך השפיע רבות על מוסיקת הפוסט-פאנק. הלהקה שנקראה על שם מחנה ריכוז נאצי, ברומן "בית בובות" (משנת 1955) נוסדה בצפון אנגליה, בקיץ 1976. תקליט הבכורה שלה הוא מחמיר באווירתו, באדיבות השימוש הליברלי של המפיק, מרטין הנט, באפקטים קוליים ובטכניקות אולפן, כמו הקלטת צליל מעלית האולפן המושמעת דרך רמקול מסתובב של לזלי והנחת רצועות ווקאליות דרך טלפון. הלהקה הייתה מפוצלת בדעתה בנוגע לסאונד של התקליט, שלא משקף את ההופעות החיות הגולמיות שלה, אבל עד מהרה זה הפך לחותם שלה.

החלום החשמלי של הנדריקס

ג'ימי הנדריקס חנך ב-15 ביוני 1970 את הגשמת חלומו: אולפן הקלטות פרטי ומתקדם בניו יורק בשם ELECTRIC LADY. הוא חגג את הפתיחה בג'אם סשן ארוך עם חבריו סטיב ווינווד וכריס ווד מלהקת טראפיק. לס פול, ממציא גיטרת הגיבסון ואבי ההקלטה הרב-ערוצית: "ג'ימי התקשר אלי להתייעץ איך למקם מיקרופונים. הוא היה סקרן מאוד". טכנאי ההקלטות והשותף באולפן, אדי קריימר, הוסיף: "ג'ימי לא יכול היה לחכות להתחיל להתחבר. הוא כל הזמן שיגע אותי, 'נו, מתי זה מוכן?'...".

הג'אם האפריקאי של פיטר גרין שהסתבך

באותו יום ממש, ב-15 ביוני 1970, הגיטריסט פיטר גרין מצא את עצמו במצב ביזארי. זה היה כשהגיע לג'אם הקלטה באולפן הקלטות במרכז לונדון. יחד עמו הגיעה שלישיית נגנים בשם LITTLE FREE ROCK וקבוצת מתופפים אפריקנים בראשותו של ג'ינג'ר ג'ונסטון. הכל הלך חלק עד שלפתע החלו לזרום לאולפן עוד ועוד אפריקנים שהחלו לקחת כלי הקשה שונים על מנת לקבל בסוף הסשן כסף כתשלום עבור השתתפותם בהקלטה. גרין מצא את עצמו עומד מול תור גדול של אפריקנים כשהוא נאלץ לשלם לכל אחד מהם. ג'ונסון, מנהיג הקבוצה, רתח מזעם כשגרין לא נתן לו את כל סכום הכסף כדי שהוא יחלק לאנשים כמנהיג האמיתי של החבורה. ההקלטה של הג'אם הזה לא יצאה באופן רשמי.

כשהאיום על אלטון ג'ון בוטל

מה קורה כשכוכב רוק מביע דעה על ישו? ב-15 ביוני 2010 בוטל כתב אישום נגד אדם שאיים על חייו של אלטון ג'ון. למה? אלטון אמר בראיון למגזין PARADE שהוא מאמין שישו הוא הומו. בתגובה, אדם בשם ניל הורסלי פרסם פוסט זועם ברשת תחת הכותרת "מדוע אלטון ג'ון חייב למות". לאחר שהוחזק במעצר, הוחלט כי מעשיו, אפילו חומרתם, לא מצדיקים אישום פלילי.

הביקורת שקברה את מכונת הפח של בואי

ב-15 ביוני 1989, מגזין הרולינג סטון לא ריחם על דייויד בואי והתקליט החדש שלו עם להקת TIN MACHINE. כך נכתב בה: "החיים זה באסה. אהבה זה לא הרבה יותר טוב. כל האלילים שלך הפכו לזונות ואפילו המוזיקה מבאסת בימים אלו. כאן מתחיל, ונגמר, השיעור של TIN MACHINE - התקליט הכי ציני, הכי ממורמר וחומצי שדיוויד בואי עשה מאז 'האיש שמכר את העולם'. ועדיין, מופע האימה הזה משנת 1970 של בואי, עם אלימות, שחיתות ובגידה רגשית - הוא מסיבת תה בהשוואה לאסון הפיזי, האסתטי והרוחני שמפילה עלינו מכונת הפח הזו. מצב זה עם הצלחה נעלה ומקום מובטח בהיסטוריה, בשילוב עם הרהורים בלתי נמנעים של גיל העמידה, יכול לעשות דברים מוזרים לתפיסת העולם של כוכב פופ. אבל האם חשבתם שתחיו לשמוע את בואי יורק מילים כמו אלה: 'תשתינו על המפלצות האייקוניות / שהגיטרות שלהן מורישות לכם כאב / מושחתים עם חזיונות רעועים / וקראק וקולה ואלכוהול /הם רק חבורת מטומטמים /עם חורי תחת בשביל המוח שלהם'...?"

הקאמבק העל-טבעי של סנטנה

ה-15 ביוני 1999 סימן את אחד הקאמבקים הגדולים בהיסטוריה. קרלוס סנטנה הוציא את התקליט SUPERNATURAL. ברולינג סטון נכתב אז בביקורת עליו: "במבט ראשון, האלבום הראשון הזה של קרלוס סנטנה, לחברת התקליטים אריסטה, נראה כמו תקליט שמכיל יותר מדי אורחים. אין ספק שנשיא החברה, קלייב דייויס, נקט בגישתו המבוססת הזו להחיות את הקריירה של גדול הגיטרה הוותיק. יש פה את כולם, חוץ מבריטני ספירס ומיט לוף.אז איך זה שרוב האלבום הזה נשמע כל כך טוב? האמת היא, שעבר יותר מדי זמן מאז שקרלוס סנטנה העביר אלבום אולפן חדש ראוי לכשרונו המדהים, ומכל סיבה שהיא, נראה שכל תשומת הלב המתוקשרת שהוא מקבל כאן חיזקה את המוזה שלו מחדש. עכשיו הוא אקלקטי, תוסס ומציע קונטקסט מבריק ומנצח של מיזוג מוזיקלי המדגיש את היכולת הייחודית של סנטנה להפוך את הגיטרה הזו שלו לזעקה אקספרסיבית. סנטנה נשאר חינני ועל טבעי".

הארי נילסון נולד

ב-15 ביוני בשנת 1941 נולד הזמר הארי נילסון. בשנת 1968 הוא פרץ לתודעה כיוצר החביב על פול מקרטני וג'ון לנון ולרבים הוא זכור לטובה כמי ששר את השיר EVERYBODY'S TALKING, שיר הנושא בסרט 'קאובוי של חצות' בשנת 1969.

ב-15 ביוני בשנת 1973 הופיעה להקת כוורת לראשונה מול קהל קוני כרטיסים, בקולנוע שביט בחיפה. הטקסט הבא מתוך הספר "רוק ישראלי 1973-1967":

עיינה אילון: ״ענת, חברתו של גידי, ואני, נסענו עם הלהקה להופעה הזו. האווירה ברכב ההסעות הייתה שמחה מאד וגידי השכיב אותנו מצחוק עם בדיחות״. באותו יום חגג אלון אולארצ׳יק את יום הולדתו ה-23, אבל עם סיום ההופעה לא נמצאה סיבה לחגיגה.

דני סנדרסון: ״מודעת הפרסום למופע, יצרה אצל אנשים רבים את הרושם המוטעה שאנחנו להקת בידור קיבוצית. הם הרגישו שהגיעו בטעות להצגה הלא נכונה ורבים מהם ברחו מהאולם באמצע ההופעה״.

גידי גוב: ״קולנוע שביט היה חצי מלא, או חצי ריק, תלוי מאיזה כיוון מסתכלים על זה. אנשים לא הבינו מה קורה על הבמה והלכו באמצע ההופעה. לי זה לא הציק. האיש שחשב תמיד על תחושת הקהל, לטוב ולרע, היה דני. הוא קלט כל הזמן כיצד הקהל מגיב, לכל שיר ומערכון, ודאג לבצע מקצה שיפורים. בסופו של דבר, להקת כוורת הייתה אז הלהקה של דני ואנחנו ביצענו את החומר שהוא כתב״.

אלון אולארצ׳יק: ״הגיעו להופעה הזו כמאה איש. בהפסקה, עזבו כארבעים מהם את המקום״.

עיינה אילון: ״אחרי ההופעה בקולנוע שביט, החלו לעוף באוויר שורות של הומור מריר בסגנון של ׳נו טוב, ניסינו׳ וענת ואני ניסינו לעודד את החברים״.

מי בא איתי להופעה של שלישיית קצת אחרת בירושלים?

בלוג מוסיקה - כל מה שרציתם לדעת על מוזיקה - ועוד קצת.

הנכם מוזמנים לשתף את הבלוג עם חבריכם.

רוצים לשמוע עוד הרצאות מעניינות על הופעות מוסיקה? זמרים ישראליים? להקות רוק? הביטלס? תקליטים? רוק מתקדם? ועוד מגוון נושאים? מוזמנים ליצור איתי קשר. בינתיים, בואו ליהנות גם מפודקאסט מומלץ ומבלוג המוסיקה באתר.

הרצאות מוסיקה שלי ותכני מוסיקה מיוחדים לפלטפורמות שונות - לפרטים והזמנות: 050-5616459