רוק מסביב לשעון: מה קרה ב-16 ביולי בעולם הרוק

הנכם מוזמנים לצלול איתי למנהרת הזמן עם אירועי פופ ורוק שאספתי עבורכם ממקורות שונים ונדירים מאד שאינם ברשת. אהבתם וברצונכם לקבל עוד ועוד? בשביל זה בניתי עבורכם הרצאות מוסיקה מעשירות ומעניינות ופודקאסטים מומלצים.

אז מה קרה ב-16 ביולי (16.7) בעולם של רוק קלאסי?

חקר, ערך וכתב: נעם רפפורט

הציטוט היומי: "אנחנו לעולם לא נשתמש יותר במפיקים לאלבומינו. הם פשוט פרזיטים קטנים ומחורבנים. כל מה שהם יודעים לעשות טוב זה לספר בדיחות, בעוד שאנחנו מכירים בדיחות טובות יותר מכל מה שיש להם להציע לנו" (יו קורנוול, מלהקת החונקים, בעיתון NME, בשנת 1979).

איך שם של יצירת מופת של פינק פלויד נולד מכאוס מוחלט? סיפור זה על אמא לב אטום, של פינק פלויד, קרה היום, ב-16 ביולי בשנת 1970, וממש לפני הקלטה ברדיו.

תאמינו או לא, אבל לפעמים הרגעים הגדולים בהיסטוריה של המוזיקה נולדים לא מתוך תכנון מוקפד, אלא מתוך בלאגן, לחץ של זמן וצירוף מקרים קוסמי. כזה בדיוק היה הסיפור של פינק פלויד בצהרי ה-16 ביולי 1970. הלהקה, שכבר נחשבה לאחד הכוחות המובילים בסצנת הרוק המתקדם, הגיעה לאולם ה"פריס ת'יאטר" - אולם קולנוע לשעבר ששימש את הבי.בי.סי להקלטות חיות בפני קהל, כדי להקליט הופעה שלמה עבור תוכנית הרדיו המשפיעה PEEL SUNDAY CONCERT, אותה הוביל השדרן הנערץ ג'ון פיל, מי שנחשב לאוזן ולפה של המוזיקה החדשנית בבריטניה.

האווירה באולפן הייתה מחושמלת. החל מהשעה שלוש וחצי אחר הצהריים, הלהקה ערכה חזרות קדחתניות. לא היה מדובר בשידור חי, מה שאפשר להם מעט מרווח נשימה (ההקלטה שודרה לבסוף שלושה ימים מאוחר יותר, ב-19 ביולי), אבל הלחץ היה עדיין בשיאו. על הפרק עמדה הקלטה של מספר קטעים, ביניהם שירים שהפכו עם הזמן לקלאסיקות כמו EMBRYO, FAT OLD SUN, ביצוע מהפנט ל-CAREFUL WITH THAT AXE EUGENE (שנוגן ברצף כיצירה אחת מיד לאחר השיר GREEN IS THE COLOUR, כפי שנהגה הלהקה לעשות בהופעותיה אז) והשיר האינטימי IF. אבל גולת הכותרת, הסיבה המרכזית להתכנסות, הייתה יצירה מוזיקלית חדשה, גרנדיוזית וחסרת תקדים בהיקפה. מדובר היה במפלצת מוזיקלית שכללה לא רק את ארבעת חברי הלהקה, אלא גם תזמורת כלי נשיפה מלאה ומקהלה של גברים ונשים (מקהלה בניצוחו של ג'ון אלדיס, שעבד עם הלהקה גם על הקלטת אלבום האולפן הרשמי).  

אלא שלמפלצת המוזיקלית הזו הייתה בעיה אחת קטנה, אך משמעותית: לא היה לה שם. בתחילת העבודה באולפן, עקב אורכה והיקפה, היא כונתה פשוט EPIC. זו לא הייתה הפעם הראשונה שהיצירה בוצעה בפני קהל. טבילת האש שלה התרחשה כמה שבועות קודם לכן, בפסטיבל באת' לבלוז ורוק מתקדם, לצד ענקי התקופה כמו לד זפלין. מי שהיה אחראי על התזמור המורכב של קטעי המקהלה וכלי הנשיפה, המוזיקאי והמלחין האוונגרדי רון גיסין הגיע במיוחד לפסטיבל כדי לשמוע את פרי עמלו.  הוא הובא לפרויקט לאחר שחברי הלהקה, שלא ידעו קרוא וכתוב בתווים בצורה מקצועית, הגיעו למבוי סתום עם העיבוד הקלאסי.

אבל החוויה, איך לומר, הייתה רחוקה מלהיות נעימה. גיסין סיפר מאוחר יותר שבמהלך ההופעה הוא פשוט קם וברח מהמקום בדמעות של כעס ומבוכה. התיאום בין הלהקה לתזמורת היה קטסטרופלי. חלק מנגני התזמורת סירבו להישמע להוראות, ומזג האוויר בפסטיבל גרם לכלי הנשיפה לצאת לחלוטין מכיוון. הצלילים התערבבו לכדי כאוס צורמני. "זה היה אסון מוחלט," הוא תיאר. ומה היה השם שניתן ליצירה הכאוטית ההיא על במת הפסטיבל? THE AMAZING PUDDING.  

בחזרה לאולם ההקלטה עבור הבי.בי.סי... כשההקלטה עמדה להתחיל, הבעיה צפה ועלתה במלוא חומרתה. היה צורך נואש בשם רשמי, ועכשיו. רון גיסין, שעדיין היה מעורב בפרויקט למרות הטראומה מפסטיבל באת', נכח גם בהקלטה הזו. "ישבנו כולנו בחדר הבקרה," הוא שחזר, "וכולם, דייוויד גילמור, ריק רייט, ניק מייסון ורוג'ר ווטרס, פשוט אמרו שאין להם מושג איך לקרוא לקטע". השניות נקפו, והלחץ גבר.

ואז זה קרה. רוג'ר ווטרס הרים עותק של עיתון ה-EVENING STANDART שהיה מונח לידו. הוא דפדף בו במהירות, עיניו רצו על הכותרות, עד שנעצר על כתבה קטנה ויוצאת דופן. הכתבה סיפרה על אישה בשם קונסטנס ליידל, בת 56, שהפכה לאישה הראשונה באנגליה שבלבה הושתל קוצב לב מלאכותי המופעל על ידי אנרגיה גרעינית. הכותרת זעקה רעיון חדש ופשוט: אמא לב אטום.

ג'ון פיל שאל את ווטרס - "נו, יש כבר שם חדש?". אז ווטרס זרק את השם לחלל האוויר. "מה דעתך על ATOM HEART MOTHER?". כולם הגיבו בהתלהבות. זה היה זה. השם היה מוזר, מסקרן, מעט מאיים ועם זאת אנושי. הוא התאים באופן מושלם לאופי הניסיוני של היצירה.  

ג'ון פיל, המנחה, קיבל את השם החדש והציג את היצירה למאזיניו בדיוק כך, תוך שהוא מסביר בחיוך קל שזהו ככל הנראה שם זמני בלבד. אך ההיסטוריה, כידוע, חשבה אחרת. השם הזמני דבק ביצירה והפך לשמו של התקליט כולו. "אמא לב אטום" נשאר לתמיד.

הטקסי האחרון של הארי צ'אפין. ב-16 ביולי בשנת 1981, על כביש הלונג איילנד אקספרסוויי I-495,בניו יורק, נדם קולו של אחד ממספרי הסיפורים המרגשים והחשובים ביותר של דורו. הארי צ'אפין, האיש ששר על אבות ובנים שהחמיצו זה את זה ועל אהבות ישנות שנפגשו במקרה במונית, מצא את מותו בתאונת דרכים מחרידה בדרך לעשות את מה שאהב יותר מכל: להופיע בפני קהל, ועוד בהופעת צדקה. סיפורו, כמו שיריו, הוא שילוב קורע לב של הצלחה, החמצה וטרגדיה בלתי נתפסת.

בתחילת שנות השבעים, כשהעולם עוד ליקק את פצעי עידן ילדי הפרחים וסצנת הרוק הפכה רועשת וכוחנית יותר, הגיח קול אחר. זה היה קולו של הארי צ'אפין, שבצניעותו ובהומור העצמי שאפיין אותו, נהג להגדיר את עצמו כ"פייטן מהדרג השלישי", או כפי שנהג להתבדח בהופעותיו: "אני אולי מוזיקאי סוג ג', אבל אני מספר סיפורים סוג א'". אך עבור מיליונים, הוא היה הרבה יותר מזה. הוא היה גיבור תרבותי של ממש, אמן שידע לזקק את הסיפורים הקטנים והאנושיים ביותר לכדי המנונים גדולים מהחיים.

הפריצה הגדולה שלו הגיעה בשנת 1972 עם התקליט HEADS AND TALES, שמתוכו בקע הלהיט TAXI. השיר, שאורכו 6:45 דקות – אורך חריג ביותר שהרתיע תחנות רדיו רבות מלשדר אותו בתחילה, היה סיפור קולנועי שלם שהתבסס על חוויותיו האמיתיות של צ'אפין כנהג מונית צעיר בניו יורק בתקופה שבה ניסה לממן את לימודיו. האנשים שעלו וירדו מהמונית שלו היוו עבורו מכרה זהב של סיפורים, והוא הפך אותם לאמנות. השיר מתאר מפגש מקרי בין נהג המונית, הארי, לבין נוסעת שהוא מזהה כסו. שמה של נוסעת העבר שנתנה השראה לשיר היה קלייר מקינטייר, אך צ'אפין שינה את השם ל"סו" לטובת המשקל והחרוז. הם נפרדו שנים קודם לכן, מלאי חלומות גדולים: היא רצתה לכבוש את במות התיאטרון, והוא שאף ללמוד להטיס מטוסים. בסוף הנסיעה המביכה, כשהיא משלמת לו בנדיבות ויוצאת אל ביתה המפואר, הוא מבין ששניהם אולי השיגו את מה שרצו, אבל בצורה מעוותת ומרירה. היא "משחקת" את תפקיד חייה, מעמידה פנים שהיא מאושרת, והוא "טס" גבוה בזכות עשן המריחואנה שהוא מעשן בין נסיעה לנסיעה. הטרגדיה הקטנה הזו הפכה אותו לכוכב.  

אך אם TAXI הפך אותו לכוכב, השיר CATS IN THE CRADLE, שיצא בשנת 1974 באלבומו VERITIES & BALDERDASH, והפך לשיר היחיד של צ'אפין שהגיע למקום הראשון במצעד הבילבורד האמריקאי, הפך אותו לחלק בלתי נפרד מהתרבות העולמית. השיר המרטיט הזה, שהפך לאזהרה חוצת דורות מפני הסכנה שבהעדפת הקריירה על פני המשפחה, נולד בכלל כפואמה שכתבה אשתו, סנדי, לאחר הולדת בנם המשותף ג'וש, ובהשראת מערכת היחסים המנוכרת שניהל בעלה הראשון עם אביו, שהיה פוליטיקאי עסוק.

צ'אפין הלחין אותה והפך אותה לאפוס קורע לב. השיר עוקב אחר מערכת יחסים בין אב לבנו על פני עשורים. זה מתחיל באושר הצרוף של האב עם הולדתו של בנו, אך מהר מאוד האב שוקע בקריירה התובענית שלו. הוא מספק לבנו את כל צרכיו החומריים, משלם את כל החשבונות בזמן, אך לעולם אין לו זמן פנוי לשחק איתו כדור. הבן הקטן, מביט בו בהערצה מלמטה ומבטיח: "אני אהיה בדיוק כמוך, אבא, אתה יודע שאני אהיה כמוך". הזמן חולף, והגלגל מתהפך. כשהבן גדל והולך לקולג', האב הוא זה שמחפש נואשות זמן איכות, אך כעת לבנו אין רגע פנוי. הבית האחרון מנחית את המכה הסופית: הבן כבר הפך לאב בעצמו, עם עבודה וילדים משלו, וכשאביו הזקן מתקשר, הוא ממהר לסיים את השיחה. בלב כבד, האב מבין שהמשאלה של בנו התגשמה: הוא אכן גדל להיות בדיוק כמוהו.  

אך צ'אפין לא היה רק מוזיקאי מחונן. הוא היה פעיל חברתי בלתי נלאה. יחד עם איש הרדיו (והכומר הקתולי לשעבר) ביל איירס, הוא הקים בשנת 1975 את הארגון WORLD HUNGER YEAR למלחמה ברעב העולמי. הוא הופיע בהמון הופעות צדקה ותרם כשליש מהכנסותיו למטרות אלו. הוא היה כוח מניע בוושינגטון, ולחץ על פוליטיקאים לפעול. הוא היה איש של אנשים, אמן שהאמין שלמוזיקה יש כוח לשנות את העולם. פעילותו ההומניטרית יוצאת הדופן זיכתה אותו בשנת 1987 (לאחר מותו) במדליית הזהב של הקונגרס – העיטור האזרחי הגבוה ביותר בארה"ב.  

בצהרי ה-16 ביולי 1981, אותו כוח בלתי נדלה היה בדרכו לעוד הופעת צדקה, קונצרט חינמי בתיאטרון לייקסייד שבפארק אייזנהאואר בניו יורק. הוא נהג לבדו במכונית הפולקסווגן ראביט הכחולה שלו, מודל 1975, על הכביש המהיר של לונג איילנד, כשהוא בדרכו לאסוף את אשתו סנדי לפני ההופעה. לפתע צ'אפין הדליק את אורות המצוקה והחל לסטות באיטיות לשוליים הימניים. מאחוריו נסעה משאית סמי-טריילר ענקית של רשת הסופרמרקטים "וולדבאום". נהג המשאית לא הבחין ברכב המאט שלפניו. ההתנגשות הייתה אדירה. מכוניתו הקטנה של צ'אפין נמחצה ועלתה מיד בלהבות.  

נהג המשאית, רוברט ספינל, מיהר החוצה ובעזרת אזרח נוסף חילץ את צ'אפין חסר ההכרה מהרכב הבוער, שניות לפני שהאש הגיעה לתא הדלק וגרמה לפיצוץ. צוותי ההצלה שהגיעו למקום ניסו לבצע בו החייאה במשך דקות ארוכות, אך לבסוף נאלצו לקבוע את מותו בבית החולים. בינתיים, אלפי מעריצים המתינו לו בתיאטרון, מצפים בכיליון עיניים לקונצרט החינמי. כשהגיעה הבשורה המרה, רבים מהם פרצו בבכי קורע לב. מאוחר יותר באותה שנה, כאות הוקרה, שונה שמו של המקום ל"תיאטרון הארי צ'אפין בלייקסייד", וזהו שמו של המקום עד עצם היום הזה.

הנתיחה שלאחר המוות גילתה פרט מצמרר: צ'אפין סבל מהתקף לב מסיבי. הרופאים קבעו כי התקף הלב הוא שהוביל לאובדן השליטה על הרכב ולתאונה, אך בניגוד למה שרבים חושבים, נקבע רשמית שסיבת המוות בפועל לא הייתה דום הלב, אלא דימום פנימי עצום וקרע באבי העורקים שנגרמו כתוצאה מעוצמת המכה של המשאית. בשנת 1986, אלמנתו סנדי זכתה בתביעה בסך 12 מיליון דולר נגד בעלי המשאית הפוגעת, וסכום זה שימש ברובו להמשך מימון ותחזוקת ארגוני הצדקה שהארי הקים בחייו.

הוא היה הגיבור ששר על האנשים הפשוטים, וחי כדוגמה ומופת. וגם היום, עשרות שנים אחרי אותו יום נורא על הכביש המהיר, שיריו עדיין מזכירים לנו לעצור לרגע, להסתכל על הילדים שלנו, ולהתקשר לאבא.  

ג'ף בק מבריז - שוב?! ב-16 ביולי בשנת 1973 הופיע הגיטריסט ג'ף בק עם BECK BOGERT AND APPICE באודיטוריום באטלנטה ג'ורג'יה. אבל הוא החליט מיד לאחר ההופעה לבטל את שאר סיבוב ההופעות עם ההרכב כי רצה לחזור ללונדון לראות את חברתו.

המתופף, כרמין אפיס, בספרו: "ג'ף, טים ואני נהנינו מאוד ב-BBA, ודברים מהסוג הזה הראו כמה אנו מגובשים כחבורה. הכל פעל לטובתנו. עד עכשיו ההופעות שלנו היו הפקה מרכזית, עם טריילר מלא של ציוד ומיני-צבא של צוות טכני, וטסנו חזרה לארצות הברית בשביל עוד שלושה שבועות של הופעות - המופעים הגדולים ביותר שלנו עד כה.מה שהפך את מה שקרה אחר כך לבלתי יאמן עוד יותר.

שבוע לתוך הדייטים בארה"ב, טים ואני אכלנו ארוחת בוקר במלון באטלנטה כשקלייב נכנס לחדר. קראנו לו ושאלנו אותו באיזו שעה תהיה בדיקת כלים לפני ההופעה.

'לא תהיה בדיקת סאונד', הוא אמר לנו. 'ההצגה הסתיימה. זה מבוטל'.

'מבוטל?' אמרתי. 'מה לעזאזל? חשבתי שזה סולד-אאוט'.

'כל סיבוב ההופעות בוטל', המשיך קלייב. 'לג'ף היה ויכוח ממש רע עם סיליה בטלפון אתמול בלילה, והבוקר הוא קם, הזמין מונית לשדה התעופה, וטס הביתה'.

וזה היה זה! סיבוב ההופעות שלנו הופסק כי ג'ף התווכח עם חברתו הדוגמנית, סיליה האמונד, שחזרה הביתה לאנגליה והייתה צריכה לטפל לבד ב-122 החתולים שלהם. הוא לא אמר מילה לי או לטים או לצוות, נהגים, אנשי סאונד וחבר'ה נוספים שהיו תלויים בנו. עלתה לי מחשבה אחת: איזה אידיוט! ג'ף היה רגיל להיות הבוס, הבחור כוכב, ועושה מה לעזאזל שהוא רוצה. עכשיו הוא היה בלהקה כביכול של שלושה שווים, אבל זה לא עשה את ההבדל הקטן ביותר מבחינתו. זה מה שג'ף רוצה, זה מה שג'ף מקבל. באופן לא מפתיע זה פתח סדק עמוק ב-BBA. איפה שהכל נראה צמוד, עכשיו פתאום היה קשה לסמוך על ג'ף, והייתה תחושה ברורה של טים ושלי נגדו. זה היה פשוט מוקדם מדי בקריירה של להקה כדי שסוג כזה של חרא יקרה".

הערות על הדרך: האמונד הייתה אחת מדוגמניות העל הבולטות של בריטניה בשנות ה-60, לצידן של טוויגי וג'ין שרימפטון. היא וג'ף התגוררו יחד באחוזה ענקית בוואדהרסט שבמזרח סאסקס. אהבתה לבעלי חיים לא הייתה גחמה חולפת: לימים היא עזבה לחלוטין את עולם הזוהר, ייסדה קרן ההצלה והקדישה את חייה לטיפול בחתולי רחוב וחיות נטושות. והסדק שעליו אפיס מדבר אכן חרץ את גורל ההרכב. למרות שהשלישייה ניסתה להתגבר על המשבר ואף החלה בהקלטת אלבום אולפן שני, חוסר האמון והמתחים הכריעו אותם. BBA התפרקו סופית במאי 1974, והאלבום השני מעולם לא הושלם. ג'ף בק המשיך הלאה לקריירת סולו מפוארת.

הגיטרה של ג'וני נדמה. ב-16 ביולי 2014 - ג'וני וינטר, הלהבה הלבנה של הבלוז, הלך לעולמו. בגיל 70, כשהוא עדיין בדרכים בסיבוב הופעות אירופאי, נמצא הגיטריסט והזמר ג'וני וינטר ללא רוח חיים בחדרו במלון בציריך. הוא היה מעמודי התווך הגדולים והייחודיים ביותר של הבלוז-רוק, אמן שהיה תופעת טבע מהלכת ושניצח במו ידיו על החיבור בין הבלוז השורשי של הדלתא לבין הרוק'נ'רול המחוספס של המאה העשרים.

דמותו החיצונית הייתה פרולוג מושלם לסערה המוזיקלית שבפנים: גבוה, כחוש, ועם מראה שהיה בלתי אפשרי להתעלם ממנו (ובהמשך גם עטור קעקועים שהפכו לסמלו המסחרי). בשל היותו לבקן, עורו ושערו היו לבנים כסיד ועיניו ורדרדות (תכונה גנטית אותה חלק עם אחיו, שגם הוא לבקן). אך ברגע שאצבעותיו נגעו במיתרי הגיטרה, כל הדיבורים על מראהו החיצוני התפוגגו והתחלפו בהשתאות טהורה. רבים האמינו שבתוך הגוף הלבקן הזה פועמת נשמה של אמן בלוז כהה-עור מהדור הישן, כאילו נשמתו של רוברט ג'ונסון עצמו מצאה משכן חדש.  

תארו לעצמכם את הסצנה בשנת 1968: מגזין המוזיקה רולינג סטון מפרסם כתבה על סצנת המוזיקה בטקסס ומקדיש פסקה נלהבת לגיטריסט אלמוני בשם ג'וני וינטר. ההתלהבות הייתה כה מדבקת, עד כי תוך פחות משנה הוא כבר החזיק בחוזה הקלטות שמן במיוחד עם חברת הענק COLUMBIA RECORDS - חוזה שעל פי הדיווחים עמד על 600,000 דולר, סכום חסר תקדים באותם ימים שהיווה את המקדמה הגדולה ביותר ששולמה לאמן סולו בהיסטוריה עד לאותו רגע. משם, הדרך לפסגה הייתה קצרה ומטאורית. הוא קבע ציון דרך היסטורי נוסף כשהופיע באוגוסט 1969 על בימת פסטיבל וודסטוק המיתולוגי, אם כי מנהלו דאז סירב לאפשר את שילובו בסרט ובאלבום הרשמיים של הפסטיבל. הוא הפך במהרה לאחד הגיטריסטים הנערצים והמוכשרים ביותר בדורו, כשנגינתו הלוהטת והמהירה כבזק מותירה את הקהל פעור פה.  

ג'ון דוסון וינטר השלישי נולד ב-23 בפברואר 1944 בעיר ביומונט, טקסס. המוזיקה הייתה שם מההתחלה. הוא החל בנגינה על קלרינט, עבר ליוקללי, ולבסוף מצא את ייעודו בגיטרה. כבר בגיל 11, הוא ואחיו הצעיר ממנו בשנתיים, אדגר וינטר (שיהפוך בעצמו לכוכב רוק), הופיעו בתחרויות כישרונות מקומיות עם שירים של האחים אברלי. המפנה הגדול הגיע בגיל 15, כשג'וני הצעיר גילה את עולמם של גיבורי הבלוז הגדולים, כמו מאדי ווטרס והאולין וולף. הצליל המחוספס והטעון ברגש שלהם הפך עבורו למוזה שתלווה אותו לאורך כל חייו.  

"פשוט אהבתי את הבלוז", הוא סיפר למגזין LOOK ב-1969. "אתה יכול להרגיש שם שאתה שר את נשמתך החוצה בלי צורך להסביר כלום לקהל. זו לא תחושה שמחה, זה לא עצב. אתה פשוט יכול לבכות וזה מרגיש טוב". התקליט הראשון שלו בחברת קולומביה, שנשא בפשטות את שמו, יצא ב-1969 ומיד יצר סביבו רעש תקשורתי אדיר. בעקבות ההצלחה, תקליט מוקדם יותר שלו, THE PROGRESSIVE BLUES EXPERIMENT, שהוקלט בחברה קטנה בטקסס, הוצא מחדש במהירות כדי לרכוב על גל הפרסום.  

זמן קצר לאחר מכן יצא האלבום SECOND WINTER, שנחשב עד היום לאחת מפסגות יצירתו. עבור וינטר, הבלוז לא היה רק אוסף של תבניות ו"ליקים" טכניים. זו הייתה דרך חיים, צורת אמנות גמישה שניתן לחבר בקלות לעולם הרוק. הוא היה המאסטר של השילוב הקדוש: הוא לקח את הניחוחות האקוסטיים והשורשיים של רוברט ג'ונסון, חיבר אותם למכונת החשמל המשומנת של צ'אק ברי, ומעל הכל פיזר תבלין ייחודי של פולק-רוק מהסוג של בוב דילן.  

החוויה של האזנה ל- SECOND WINTER היא מסע בפני עצמו. כבר מהצלילים הראשונים של MEMORY PAIN ברור שיש לנו עסק עם גיטריסט חד כתער ולהקה מהודקת שיודעת בדיוק מה היא עושה. קולו של וינטר מנהל דיאלוג מהפנט עם הגיטרה שלו. זה ממשיך עם I'M NOT SURE האיטי והגרובי, בו מצטרף אחיו אדגר וינטר על הקלידים. לקינוח הצד הראשון של התקליט מגיע THE GOOD LOVE, שיר שכתב הבסיסט דניס קולינס, שם וינטר מפרק את הגיטרה בסולואים ארוכים וסוחפים עם שימוש מבריק בפדאל הווא-ווא.  

הופכים את התקליט, והאווירה משתנה לחלוטין למסיבת רוק'נ'רול וינטג'ית, שנפתח עם SLIPPIN AND SLIDIN הקלאסי של ריצ'רד הקטן, כשאדגר וינטר מפליא בנגינת סקסופון מחשמלת לפני שג'וני פורץ בסולו גיטרה מהספרים של הגדולים. גם JOHNNY B. GOODE של צ'אק ברי מקבל כאן טיפול מסור, וגולת הכותרת היא הביצוע המדהים ל-HIGHWAY 61 REVISITED של בוב דילן, שהופך תחת ידיו של וינטר למפלצת בלוז-רוק אימתנית. התקליט נחתם ביצירה האקספרימנטלית ורבת ההפתעות FAST LIFE RIDER. באופן ייחודי, התקליט הזה יצא במקור כאלבום כפול שבו הצד הרביעי נותר ריק לחלוטין - תקדים היסטורי בעולם התקליטים. וינטר הסביר את הצעד הזה בכך שהם אהבו מאוד את כל החומרים שהוקלטו ולא רצו לוותר על דבר, אך במקביל סירבו להקליט שירים מיותרים רק כדי למלא צד רביעי.

לאחר מכן הגיע התקליט JOHNNY WINTER AND, בו הציג להקת ליווי חדשה שכללה את הגיטריסט המעולה ריק דרינג'ר (שהגיע מלהקת המקוי'ס שאותה וינטר אימץ למעשה כלהקת הגיבוי שלו). התקליט כלל את השיר שכתב דרינג'ר, ROCK AND ROLL, HOOCHIE KOO, שהפך מאוחר יותר ללהיט ענק בביצועו של דרינג'ר עצמו (והשפעה עצומה על דני סנדרסון, שסיפר לי כמה השיר בער בו).

שנות ה-70 היו שנים של עבודה בלתי פוסקת, הקלטות וסיבובי הופעות אינסופיים. וינטר גם דיבר בפתיחות על התמכרותו לסמים, בעיה שליוותה אותו לאורך הקריירה. בשנת 1973, לאחר הפסקה קצרה להתנקות, הוא חזר בגדול עם התקליט STILL ALIVE AND WELL, שהפך לאחד מרבי המכר הגדולים שלו. ב-1976 הוא שיתף פעולה עם אחיו אדגר בתקליט הופעה חיה משותף.

נקודת מפנה נוספת הגיעה ב-1977, אז החל וינטר שיתוף פעולה היסטורי עם גיבור נעוריו, מאדי ווטרס. הקשר ביניהם היה כה קרוב וחם, עד שווטרס עצמו נהג לכנות את וינטר 'הבן המאומץ שלי'. וינטר הפיק עבור ווטרס סדרה של תקליטים, ביניהם HARD AGAIN ו-I'M READY, שהפיחו חיים חדשים בקריירה של אגדת הבלוז וזיכו את שניהם בפרסי גראמי יוקרתיים. וינטר לא רק ניגן עם הגיבור שלו, הוא עזר לו לשוב לקדמת הבמה ולזכות בהכרה הראויה לו.

עד יומו האחרון, ג'וני וינטר לא הפסיק להופיע. הוא המשיך לסלול את דרכו הייחודית בעולם המוזיקה, נאמן לבלוז עד הסוף. גם הקהל בארצנו זכה לראות אותו בפעולה, בהופעה בלתי נשכחת במועדון בארבי בתל אביב, ב-5 ביוני 2013. סגירת המעגל המרגשת התרחשה בפברואר 2015, מספר חודשים לאחר מותו, כשהאלבום האחרון שעליו עבד, STEP BACK (שאירח אגדות כמו אריק קלפטון ובילי גיבונס), זכה בפרס הגראמי לאלבום הבלוז הטוב ביותר - הגראמי הראשון והיחיד שווינטר זכה בו אי פעם כאמן סולו. כעת, הלהבה הלבנה של הבלוז כבתה, אך האש שהצית בגיטרה שלו תמשיך לבעור לנצח.  

גם זה קרה ב-16 ביולי. מדרמות מאחורי הקלעים בהוליווד, מותו של לורד אמיתי, דרך מהומות בגרמניה ועד המנוני קיץ נצחיים, בואו נצלול לסיפורים המדהימים שעיצבו את הפסקול של החיים של כולנו.

משחקי הכס בהוליווד: הביץ' בויז מראים מי הבוס פה

שנת 1962, הוליווד. השמש קופחת, החלומות גדולים, וחבורת צעירים שנהגו להסתפר קצר, לבשו חולצות פסים מכופתרות וכישרון שמאיים להציף את כל החוף המערבי, עומדת לחתום על חוזה שישנה את חייהם. להקת הביץ' בויז הגיעה למשרדי חברת התקליטים הענקית CAPITOL, ביתם של פרנק סינטרה ונאט קינג קול (ששכנו במגדל קפיטול האייקוני בשדרות ויין, אשר תוכנן במיוחד כדי להיראות כמו ערימת תקליטים על פטיפון). האווירה הייתה טעונה בחשמל, אבל מאחורי החיוכים התנהל משחק פוקר פסיכולוגי מתוחכם סביב קלטת הדמו שהביאה הלהקה, ובה הלהיטים העתידיים SURFIN SAFARI ו-409.

מארי וילסון המנהל הקשוח, אביהם של האחים וילסון (בריאן, דניס וקארל, שאליהם חברו בן הדוד מייק לאב והגיטריסט בן ה-14 דיוויד מרקס, שהחליף באותה עת את חבר ההרכב, אל ג'רדין) סיפר שנים מאוחר יותר על הרגע המכונן. "ניק ונט, האיש שהחתים אותנו (שהיה בעצמו מפיק צעיר ושאפתן בן 25 בלבד), שיחק אותה אדיש לגמרי. הוא לא נתן לנו שום סימן שהם מתים עלינו. למעשה, הוא אמר לנו בנימוס מזויף: 'תשמעו, צאו החוצה, תסתובבו שעה, ואז תחזרו ונראה אם נרצה להחתים אתכם'". כל להקה אחרת הייתה מתקפלת מלחץ, אבל לא הבחורים מהחוף. מארי, שידע בדיוק איזה יהלום הוא מחזיק ביד (היות ששירם הראשון SURFIN כבר הצליח להתברג למקום ה-75 במצעד הבילבורד הארצי תחת לייבל עצמאי קטן בשם CANDIX, לחש לבנו, בריאן: "בסדר גמור, אנחנו נחזור בעוד שעה וחמש דקות. שלא יחשבו שאנחנו להוטים מדי". המהלך הקטן והגאוני הזה הבהיר ל-CAPITOL שהם לא מתעסקים עם חובבנים. הם ידעו שהם טובים, וההיסטוריה הוכיחה שהם צדקו: ב-24 במאי 1962 נחתם החוזה הרשמי, שסלל את הדרך ליצירתה של אחת מלהקות הפופ המשפיעות והמצליחות ביותר בהיסטוריה של המוזיקה.

כשזפלין נחתה בגרמניה: רוקנרול, מהומות ופחד טיסה

נעבור קדימה בזמן לשנת 1970. להקת לד זפלין, בשיא כוחה והשפעתה, פתחה סיבוב הופעות אירופאי סוער. התחנה הראשונה: קלן, גרמניה. אבל עוד לפני שהגיטרות נשלפו, הדרמה החלה באוויר. מתופף הלהקה האימתני, ג'ון בונהאם, האיש שיכול היה להרעיד אצטדיונים שלמים, פחד בעצמו מכיסי אוויר. "טסנו לדיסלדורף", דיווח אז לעיתון רקורד מירור, "הטיסה הייתה לא משהו. אני לא מת על לטוס מעל גרמניה. תמיד יש שם יותר מדי עננים וטלטלות".

על הקרקע, הדברים היו סוערים לא פחות. בונהאם עצמו הרגיש שההופעה הייתה מוצלחת: "המופע בקלן היה ממש נחמד, הוא נבנה בהדרגה עד לשיא והענקנו לקהל שני הדרנים". אולם, כריס וולש, כתב מלודי מייקר שנכח במקום, צייר תמונה מעט שונה. "הלהקה ניגנה היטב, אבל לא באופן מדהים", כתב. הוא ציין שהגיעו רק 4,000 איש מתוך 7,000 שציפו להם. הדרמה האמיתית התרחשה בחוץ, שם כאלף מעריצים נטולי כרטיס החליטו שאם הם לא נהנים, אף אחד לא ייהנה. כשהם סורבו להיכנס בחינם, הם פצחו במהומה, ניפצו חלונות וגרמו נזק רב למקום. ברוכים הבאים לסיבוב הופעות של לד זפלין.

הטרגדיה של סטיקס: מקצב שנדם

קפיצה לשנת 1996, לתאריך טראגי במיוחד. ג'ון פאנוצו, המתופף והמייסד של להקת סטיקס, הלך לעולמו בנסיבות קורעות לב, והוא בן 47 בלבד. יחד עם אחיו התאום, הבסיסט צ'אק פאנוצו, הוא הקים את הלהקה בשנת 1972 (השנה שבה חתמו על חוזה הקלטות בחברת WOODEN NICKEL ואימצו את השם "סטיקס", אם כי שורשיהם המוזיקליים משותפים עוד מ-1961 יחד עם שכנם דניס דה יאנג). היה להם חלום אחד: לחקות את סגנון הרוק המתקדם של הלהקות הבריטיות הנערצות עליו.

ההתחלה הייתה קשה, אבל באמצע שנות השבעים הגיע הפיצוץ עם הלהיט LADY, שמכר מיליוני עותקים (ולמעשה נחשב על ידי היסטוריוני מוזיקה רבים ל"בלדת הכוח" הראשונה אי פעם בתולדות הרוק). משם, סטיקס המריאה לסדרת תקליטי פלטינה ולהיטים עצומים כמו BABE ו-COME SAIL AWAY. הצלחה זו הכניסה אותם לספרי ההיסטוריה: סטיקס הייתה ללהקה הראשונה אי פעם שהוציאה ארבעה אלבומים רצופים שהגיעו למעמד של פלטינה משולשת בארה"ב. אבל כמו בסיפורי רוק רבים, ההצלחה גבתה מחיר. תקליט הקונספט השאפתני KILROY WAS HERE משנת 1983 התקבל בקרירות ביקורתית. מעריצים וחברי להקה סלדו מהכיוון התיאטרלי ומההופעות היקרות, מה שיצר קרע וחיכוך פנימי קשה. הלהקה התפרקה.

באמצע שנות התשעים, כמו להקות רבות אחרות, סטיקס רצתה להתאחד ולהוכיח שכוחה עדיין במותניה. ג'ון היה נרגש לחזור ולתופף מול קהל, דבר שאהב יותר מכל. אך הלב רצה, והגוף, שהוזנח במשך שנים של שתייה מרובה, כבר לא יכול היה לעמוד בקצב. בריאותו התדרדרה והוא הוחלף בטוד סוברמן, שהשתלב בצורה כה טובה עד שהוא ממשיך לשמש כמתופף הלהקה שנים קדימה. 

אז ב-16 ביולי 1996, כשהוא שבור לב ועם כבד הרוס, פאנוצו מת בביתו בשיקגו משחמת הכבד אשר לוותה בדימום חמור במערכת העיכול. לזכרו, הלהקה הקדישה לג'ון את סיבוב ההופעות כולו ואת אלבום ההופעה החיה שהוקלט במהלכו.

רגעים נדירים ופרידות כואבות... ה-16 ביולי ידע גם אירועים קטנים וגדולים אחרים:

קרב הטיטאנים (1967): שניים מהקולות הגדולים של בריטניה, קליף ריצ'רד ופול ג'ונס, התייצבו זה מול זה באולפן טלוויזיה (בו התעמתו באופן פומבי לעיני קהל צעיר ומרותק) לדיבייט בנושא דת. קליף, איש הבידור הדתי והממוסד (שרק שנה קודם לכן, ביוני 1966, הדהים את עולם הפופ כשהצהיר על הפיכתו לנוצרי אדוק), ייצג את צד המאמינים. פול, לשעבר חבר בלהקת מנפרד מאן (ומהדמויות הבולטות בסצנת הרוק והרית'ם-אנד-בלוז הבריטית), ייצג את הצד הספקן והאתאיסטי, כשהוא מאתגר את קליף בשאלות נוקבות על אמונה וחופש מחשבתי. זה היה רגע נדיר של מפגש בין שני עולמות תרבותיים מנוגדים לחלוטין של בריטניה בשנות השישים. נוסף להם היו שם גם כמה מאנשי הדת החשובים אז באנגליה, ביניהם גם נציגים של קבוצת הדת המפורסמת של בילי גרהאם, האוונגליסט האמריקאי המשפיע, שבעצרת הענק שלו בלונדון חווה קליף את ההתעוררות הרוחנית שלו. הפאנץ' ליין ההיסטורי והאירוני של אותו דיבייט התרחש כמעט שני עשורים מאוחר יותר: בשנת 1984, פול ג'ונס האתאיסט המיר בעצמו את השקפתו והפך לנוצרי מאמין, וזאת בעקבות הזמנה של לא אחר מאשר יריבו לאותו דיבייט, קליף ריצ'רד, לאירוע דתי בהנחיית המטיף לואיס פלאו. מאז הפכו שני היריבים הוותיקים לחברים קרובים המרבים להופיע יחד.

החזון של פיטר גבריאל (1982): פיטר גבריאל, סולן ג'נסיס לשעבר, השיק את פסטיבל מוזיקת העולם פורץ הדרך שלו, WOMAD. עם הופעות של המתופפים מבורונדי לצד להקת ECHO AND THE BUNNYMEN ורקדנים מסין, הפסטיבל היה הצלחה אמנותית מסחררת וכישלון כלכלי מהדהד. גבריאל שקע בחובות, ומי נחלצה לעזרתו של הגיבור הפצוע? לא אחרת מאשר להקתו לשעבר, ג'נסיס, שהתאחדה להופעה מיוחדת כדי לחלץ אותו מהבוץ אחרי שקיבל איומים ברורים על חייו.

ההאמונד נדם (2012): עולם הרוק הרכין ראש עם מותו של ג'ון לורד, הקלידן המופלא בעיקר של דיפ פרפל, בגיל 71 ולאחר מאבק ממושך בסרטן הלבלב וסיבוך של תסחיף ריאתי. לורד לא היה סתם נגן, הוא היה ארכיטקט של סאונד. עם צליל אורגן ההאמונד הייחודי שלו הוא שילב בין עוצמה קלאסית לדיסטורשן מחוספס והיה אחראי ליצירת סגנון חשוב ביותר בעולם הרוק הקלאסי. מיי סוויט לורד!

פרידה מאייקון (2023): הזמרת, השחקנית וההשראה האופנתית, ג'יין בירקין, נפרדה מהעולם בגיל 76. שיתופי הפעולה הבלתי נשכחים שלה עם סרז' גיינסבורג הגדירו עידן, והיא תישאר חקוקה בזיכרון לא רק בזכות קולה וכישרון המשחק שלה, אלא גם בזכות התיק האייקוני של בית האופנה HERMÈS שנקרא על שמה.

וגם אצלנו (1970): כאן בישראל, הטלוויזיה הלימודית שידרה תוכנית קצב מיוחדת בשם "מה כל הרעש?", הוכחה שגם במדינתנו הקטנה, הרוחות החדשות של המוזיקה החלו לנשב בעוז. כוכבת התוכנית הייתה להקת עוזי והסיגנונות שצולמה על הבמה של קליפסו ברמלה.

הקצב של פוליס מגיע!

בשנת 1952 נולד המתופף סטיוארט קופלנד, שהיה בשנות השבעים חבר בלהקת CURVED AIR (ואף התחתן עם הסולנית של הלהקה) לפני שהקים את להקת פוליס. הנה דברים שאמר על להקתו... על הדינמיקה של הלהקה: "תמיד היו מתחים. אבל המתחים האלו הפכו אותנו ללהקה שהיינו. הם הוסיפו יתרון מסוים למוזיקה שלנו שאולי לא היה שם אחרת". על הצלחת הלהקה: "תמיד היה לנו חזון מאוד ברור של מה שאנחנו רוצים להשיג. לא רק רצינו להיות להקה טובה; רצינו להיות הלהקה הטובה בעולם". על סגנון התיפוף שלו: "הבאתי ללהקה סגנון משלי, סוג של פיוז'ן רגאיי-פאנק. זה לא היה תיפוף רוק מסורתי, ואני חושב שזה תרם לסאונד הייחודי שלנו".

על תהליך היצירה: "הייתה לנו את הסינרגיה המדהימה הזו כשהיינו באולפן. כולנו יכולים להיות מאוד עקשנים לגבי הרעיונות שלנו, אבל כשמצאנו בסיס משותף, קרה קסם". על פירוק הלהקה: "היה לנו מסלול פנטסטי, אבל לקראת הסוף הבנו שהגיע הזמן להמשיך הלאה. כולנו היינו מוכנים לחקור דברים חדשים, ולפעמים צריך לדעת מתי לשחרר". על האיחוד עם פוליס: "כשחזרנו להיות ביחד לסיבוב הופעות האיחוד, זה היה כמו לרכוב על אופניים. הכימיה עדיין הייתה שם, והיה לנו כיף כשניגנו את השירים האלו שוב". על מורשת הלהקה: "אני גאה להפליא במה שהשגנו. יצרנו מוזיקה שעמדה במבחן הזמן, וזה משהו שמעט מאוד להקות יכולות להגיד".

ויוה רוקסי! ב-16 ביולי בשנת 1976 יצא תקליט הופעה של להקת רוקסי מיוזיק ושמו VIVA.

איזה יופי של תקליט הוא זה! לקבל את המוסיקה עם חשמל של הופעה ועם להקת העל הנהדרת הזו בשתי תקופות שאני כה אוהב שלה? זו מתנה! אבל איך הגיעה המתנה הזו? ובכן, רוקסי מיוזיק החליטה על הפסקה זמנית לאחר סיבוב ההופעות לקידום התקליט האולפני SIREN. אז חברת התקליטים ISLAND לקחה את ההפסקה הזו כהזדמנות מושלמת להוציא אלבום בהופעה חיה. האלבום הוקלט בשלושה אולמות - גלזגו אפולו, וומבלי אמפייר פול ובית העירייה של ניוקאסל. וכן, יש בו גם קטעים שהוקלטו עם ההרכב הישן של הלהקה, כשבריאן אינו עוד היה בה.

אז אספתי דברים שאמרו חברי הלהקה על התקליט הזה ועל הופעות חיות:

זמר הלהקה, בריאן פרי:

על האנרגיה של הופעות חיות: "התקליט VIVA תופס את המהות של ההופעות החיות שלנו. היה אתגר, אבל אני חושב שהצלחנו להעביר את ההתרגשות והעוצמה של ההופעות שלנו. יש איזו ספונטניות שאפשר לקבל רק בסביבה חיה, וזה מה שהופך את האלבום הזה למיוחד".

על בחירת השירים לתקליט: "רצינו לכלול שילוב של השירים הכי פופולריים שלנו וכמה קטעים עמוקים יותר כדי להראות את רוחב הרפרטואר שלנו. כל רצועה נבחרה כי היה לה משהו ייחודי להציע בהקשר חי".

הגיטריסט, פיל מנזאנרה:

על תהליך ההקלטה: "הקלטת התקליט הזה הייתה חוויה מרגשת, היינו בשיא, ניגנו כמה מההופעות הטובות ביותר בקריירה שלנו. האתגר היה לבחור את ההופעות הנכונות שייצגו באמת את הסאונד החי של הלהקה".

על נגינת הגיטרה שלו בהופעה: "אלבומי הופעות נותנים לך את החופש להתנסות קצת יותר בסולואים ובאלתורים שלך. יש בתקליט הזה כמה רגעים שלא תמצאו בתקליטי האולפן שלנו, וזה מה שהופך אותו למרגש עבורי כגיטריסט".

נגן כלי הנשיפה, אנדי מקאי:

על האינטראקציה עם הקהל: "האנרגיה מהקהל בהופעות האלה הייתה מדהימה. אפשר לשמוע את זה בהקלטות - יש חיבור אמיתי בין הלהקה לקהל שהניע אותנו להופיע במיטבנו".

על ציוד הנגינה על הבמה: "השתמשנו במגוון כלי נגינה כדי להביא את סאונד האולפן שלנו לבמה. התפאורה החיה אפשרה אינטראקציה דינמית וספונטנית יותר בינינו, שלדעתי באה לידי ביטוי בתקליט ההופעה הזה".

המתופף פול תומפסון:

על אתגרי התיפוף: "לנגן בלייב זה תמיד יותר תובעני מלהיות באולפן. אתה צריך להיות מדויק אבל גם גמיש, להגיב לאנרגיה של חברי הלהקה האחרים והקהל. אלבום חי כמו VIVA מעלה זיכרונות מהלילות ההם ואת ההרגשה המדהימה של להיות על הבמה עם הלהקה".

הקלידן והכנר, אדי ג'ובסון:

בהצטרפות ללהקה להופעות חיות: "להיכנס לרוקסי מיוזיק ולנגן בהופעות חיות אלו הייתה חוויה מרגשת. ללהקה היה צליל מאוד ספציפי, ולהביא את זה לחיים על הבמה היה אתגר וגם שמחה. לקחנו כמה חירויות עם העיבודים בגרסאות החיות של השירים, מה שאפשר לנו לחקור היבטים שונים של המוזיקה".

הטעם של הענק העדין! ב-16 ביולי יצא תקליטה השני של להקת הרוק המתקדם, ג'נטל ג'יאנט, ששמו ACQUIRING THE TASTE. אז איך הפכה להקת פופ מתוסכלת לאחת ההרפתקניות והבלתי מתפשרות בתולדות הרוק המתקדם, עם תקליט אחד שהיה הצהרת כוונות נועזת? 

לא, זו לא הייתה עוד פצצה של לד זפלין או פינק פלויד שנפלה בחנויות התקליטים. זה היה משהו אחר, משהו מוזר, מתוחכם וחסר פשרות. שמו היה בדיוק מה שהוא דרש מהמאזינים: לרכוש טעם חדש, מאתגר ולא מוכר.

החבורה הזו, שהתגנבה כמעט במחתרת אל לב סצנת הרוק המתקדם הבריטי, לא נולדה אתמול. למעשה, רוב חבריה כבר טעמו את טעמה של ההצלחה, וגילו שהוא מר להם עד מאוד. הם היו יוצאי להקת הפופ המצליחה 'סיימון דפרי והצליל הגדול', אנשי פופ שמאסו במוזיקה הקלילה והקליטה שנאלצו לנגן. "שנאנו את זה בכל ליבנו", הם יספרו לימים. הם חלמו ליצור משהו עמוק, משהו שיאתגר אותם ואת הקהל. התקליט הראשון שלהם, GENTLE GIANT (שיצא ב-1970), כבר סימן אותם כהבטחה מסקרנת, אבל התקליט השני היה קפיצת מדרגה לממד אחר.  

על הנייר, ההרכב היה סטנדרטי למדי: שלושת האחים לבית שולמן – דרק, הסולן ונגן הסקסופון הכריזמטי; ריי, וירטואוז הבס והכינור; ופיל, האיש שאחראי על ארסנל כלי נשיפה שכלל סקסופונים, חלילים וקלרינט. לצידם עמדו הקלידן המבריק קרי מינייר (בוגר האקדמיה המלכותית למוזיקה, שהביא איתו את ההשכלה הקלאסית הנוקשה), הגיטריסט הבלוזי גארי גרין והמתופף האנרגטי מרטין סמית'. אבל התיאור הזה עושה להם עוול. במציאות, כל אחד מהם היה מולטי-אינסטרומנטליסט שמסוגל היה להחליף תפקידים ברגע. ריי ניגן גם בגיטרה וויולה, קרי שלט בצ'לו, ויברפון ובשלל קלידים אלקטרוניים חדישים, והתחושה הייתה שהתפקידים בלהקה נזילים כמו מנגינה מורכבת (בסך הכל, נספרו באלבום הזה לא פחות מ-30 כלי נגינה שונים בהם חברי הלהקה ניגנו בעצמם). מה שלא היה נזיל הוא העיקרון המקודש: המוזיקה לא מתפשרת. לעולם.  

התקליט ACQUIRING THE TASTE היה כה עמוס ברעיונות, מקצבים משתנים והרמוניות מסובכות, עד שהלהקה עצמה התקשתה לשחזר את רוב השירים על הבמה. זה היה תקליט לאולפן, ליצירה טהורה. כפי שהודה דרק שולמן: "היינו ממש תינוקות כשיצרנו את התקליט הראשון. לא היה לנו שמץ של מושג לאן אנחנו הולכים בתקליט השני שלנו". כשהם נכנסו לאולפן, הם ידעו רק דבר אחד: הם דוחפים קדימה, בכל הכוח. המפיק היה טוני ויסקונטי אך האמת הייתה שונה במקצת. "ויסקונטי לא היה באמת מעורב", הבהיר דרק, "עשינו את רוב העבודה לבד ולמדנו תוך כדי תנועה. נראה לי שלמדנו לא רע בכלל".  

היצירתיות התפוצצה מכל חריץ בתקליט. קרי מינייר שפך אור על הדינמיקה הפנימית: "ריי, הצעיר מבין האחים, היה לדעתי הכוח היצירתי הראשי מבחינה מוזיקלית. גם לפיל היו רעיונות מצוינים, אבל רוב החומר הגיע מריי. הוא היה כותב עבורי תפקידי קלידים שהיו סיוט לנגן. הוא היה מלחין תפקיד, ומיד כותב תפקיד נוסף, מקביל, מעליו. לקח לי המון זמן לפצח איך לנגן את הדברים האלה יחד". דוגמה מושלמת לכך היא קטע הפתיחה המהפנט, PANTAGRUEL'S NATIVITY, ששמו לקוח ישירות מיצירות הסאטירה של הסופר הצרפתי פרנסואה רבלה מהמאה ה-16. "ריי כתב את החלק הראשון, ואני המשכתי משם, הוספתי את תפקידי הגיטרה והקולות ההרמוניים המאוד מוזרים האלו".  

אפילו בשמות השירים הם שיחקו עם המוסכמות. קחו למשל את השיר השני, THE MOON IS DOWN. רגע, אבל הירח הרי תמיד עולה, הוא לא בדיוק "יורד". למעשה, אין פה טעות אסטרונומית או חוסר היגיון, אלא רפרנס תרבותי עמוק. השם לקוח היישר מהרומן של ג'ון סטיינבק מ-1942, שבעצמו שאל את הביטוי משורה מפורסמת במחזה "מקבת'" של ויליאם שייקספיר: THE MOON IS DOWN, I HAVEN'T HEARD THE CLOCK. ובכן, לכו תתווכחו עם ענק עדין שטוען אחרת בנחרצות מוזיקלית כה משכנעת.  

הביקורת לא נשארה אדישה. עיתון המוזיקה מלודי מייקר פרסם באוגוסט 1971: "הלהקה הזו לא רודפת אחרי שום טרנד. המוטו שלהם הוא ליצור פאזל צלילים מורכב על בסיס קטעים קלאסיים. זו מוזיקה שמשטה באוזן, ואני אוהב את זה".

אך את ההצהרה הברורה ביותר סיפקו חברי הלהקה בעצמם, על גבי העטיפה הנפתחת של התקליט. זו עטיפה פרובוקטיבית שעיצב איאן קופר, המציגה תקריב של לשון המלקקת אפרסק, אך במבט מרוחק יוצרת אשליה אופטית של איבר גוף אחר לגמרי – מה שהלם את רוח המרד וההתרסה שלהם. במניפסט קצר ונחרץ הם כתבו: "התקליט ACQUIRING THE TASTE הוא השלב השני שלנו במסע להנאה חושית. אם אהבתם את התקליט הראשון, אנו מקווים שתיהנו מהתבלינים המשובחים יותר כאן. מטרתנו היא להרחיב את גבולות המוזיקה העכשווית, גם אם ניקח את הסיכון שנהיה לא פופולריים. כל יצירה הוקלטה במחשבה שתהיה ייחודית, הרפתקנית ומקסימה. השקענו את כל הידע המוזיקלי והטכני שלנו כדי להשיג זאת, והשלכנו הצידה כל מחשבה על מסחריות גסה. במקום זאת, אנו רוצים להגיש לכם משהו משמעותי ומספק יותר. כל מה שאתם צריכים לעשות זה לשבת בנחת ולרכוש את הטעם".  

ואיזה טעם זה היה. הקטע שחתם את צידו הראשון של התקליט היה קטע סולו קלידים של מינייר, הנושא את שם התקליט. חדי האוזן שמו לב שבחלק מההדפסות של התקליט, הצליל הפותח את היצירה הוא גליסנדו (החלקה חלקה של הצליל), בעוד שבהדפסות אחרות הצליל מקובע. מינייר עצמו אישר שמדובר בתקלה טכנית שנפלה בהדפסות עם הגליסנדו. תקלה בתוך יצירת מופת.  

אך בעוד הלהקה רכשה טעם חדש ומעריצים נלהבים, היה אחד שלא ממש התחבר. המתופף מרטין סמית', שנטה יותר לכיוון הג'אז החופשי (והיה חבר עוד מימי 'סיימון דפרי'), מצא את עצמו בעימות מתמיד עם פיל שולמן, שחשב שהתיפוף שלו לא משרת את הכיוון המורכב והמדויק של הלהקה. העצבים עלו, וההחלטה התקבלה. סמית' נאלץ לעזוב.

מודעה קטנה פורסמה במלודי מייקר, ובעקבותיה הגיע לאודישן נער בן 18 בשם מלקולם מורטימור, מתופף צעיר ונמרץ מלהקה בשם TRAIN. הוא הרשים את החבורה, וזמן קצר לאחר מכן קיבל מברק מסוכנות הלהקה שבישר לו שהתקבל. את ימיו הראשונים בלהקה בילה מורטימור כשהוא ישן על הרצפה בביתו של קרי מינייר, מנסה נואשות ללמוד את החומר המורכב לקראת התקליט הבא שייקרא THREE FRIENDS. אבל זה, כמו שאומרים, כבר סיפור לפעם אחרת.

בלוג מוסיקה - כל מה שרציתם לדעת על מוזיקה - ועוד קצת.

הנכם מוזמנים לשתף את הבלוג עם חבריכם.

רוצים לשמוע עוד הרצאות מעניינות על הופעות מוסיקה? זמרים ישראליים? להקות רוק? הביטלס? תקליטים? רוק מתקדם? ועוד מגוון נושאים? מוזמנים ליצור איתי קשר. בינתיים, בואו ליהנות גם מפודקאסט מומלץ ומבלוג המוסיקה באתר.