רוק מסביב לשעון: מה קרה ב-16 ביוני בעולם הרוק

כל יום מציין אירועים משמעותיים בהיסטוריה של מוזיקת הרוק והפופ, עם שפע של אנקדוטות פורצות דרך שהתרחשו בעשורים קודמים. כשאנחנו מסתכלים אחורה בזמן, על היום הזה בתולדות המוזיקה, אנחנו נזכרים ברגעים המדהימים שעיצבו את נוף הרוק והפופ, החל מיציאתם של תקליטים אגדיים, הופעות אייקוניות וגם דברים משמחים לצד עצובים שקרו לאמני המוזיקה המובילים.

כחובבי מוזיקת רוק, אנחנו לא יכולים שלא לחוש תחושת נוסטלגיה כשאנחנו מהרהרים באירועים הבלתי נשכחים שהתרחשו אז. הנכם מוזמנים לצלול איתי למנהרת הזמן עם אירועי פופ ורוק שאספתי עבורכם ממקורות שונים ונדירים מאד שאינם ברשת. אהבתם וברצונכם לקבל עוד ועוד? בשביל זה בניתי עבורכם הרצאות מוסיקה מעשירות ומעניינות ופודקאסטים מומלצים.

אז מה קרה ב-16 ביוני (16.6) בעולם של רוק קלאסי?

חקר, ערך וכתב: נעם רפפורט

הציטוט היומי: "אחרי שלקחתי אל.אס.די, זה פקח את עיניי לגמרי. אנחנו משתמשים באופן שגרתי רק בעשירית מהמוח שלנו. רק תחשבו כמה נוכל להשיג אם רק נפתח את הצד החבוי הזה שבמוח שלנו. זה יהיה עולם חדש לגמרי. אם הפוליטיקאים ישתמשו באל.אס.די - לא יהיו יותר מלחמות, או עוני או רעב". (פול מקרטני, לכתבי עיתון LIFE ב-16 ביוני 1967)

ב-16 ביוני בשנת 1993 הופיע אלטון ג'ון בפארק הירקון בתל אביב. - אחרי סערה גדולה שהתחוללה פה.

אלטון ג'ון נחת בישראל כדי לתת פה הופעה גדולה. מפיק המופע הוא זאב אייזק והקהל הרב ציפה לקבל מהכוכב הבריטי הנודע את שלל להיטיו. אלטון נחת בישראל במטוסו הפרטי, לאחר טיסה ארוכה מאד מסינגפור. עמו היו מאבטחים, עוזרי הפקה ומשתתפים במופע. אלטון דרש מיד עם נחיתתו שיגיעו למטוסו גורמים רשמיים, אבל הם נתנו לו להתייבש במטוסו מבלי שיגיעו אליו. הביקור המיוחל התחיל רע כאשר פמלייתו הקטנה של אלטון ג'ון נעצרה בביקורת הדרכונים לאחר טיסה ארוכה לישראל. גורמי הגבול החליפו מילים סוערות עם חברי הלהקה על העיכובים. עוזריו עשו את הבירוקרטיה הנחוצה עד שאושרה כניסתו, לאחר המתנה מתוחה בת ארבעים דקות. אז יצאה הקבוצה משדה התעופה לנסיעה של 20 דקות לתל אביב.

אבל כשהגיע אלטון לפנות בוקר למלון הילטון התל אביבי, הוא נתקל במעריצים עקשניים שכמה מהם אף נפצעו בגלל עבודת המאבטחים הנאמנים. המאבטחים שלו צעקו גסויות ודחפו הצידה את הצלמים והמעריצים, בעוד אלטון קפץ מעל ספה בלובי ורץ ללימוזינה שלו. המכונית מיהרה לשדה התעופה, שם עלה הזמר על מטוסו הפרטי ופנה הביתה ללונדון.

בניו יורק טיימס פורסמה אז ידיעה בעניין: "ישראל סערה היום לאחר שאלטון ג'ון, שנפגע על ידי מעריצים וצלמים במלון שלו בתל אביב ביום שלישי, ברח מהארץ וביטל את המופע שלו, שהיה אמור להתקיים הערב.

'חשוב למוניטין של ישראל שהוא יבוא', אמר מארגן הקונצרט, זאב אייזק. 'אין לנו תדמית יפה בחו"ל, ואני מקווה שזה יעזור קצת לתקן את המצב'. שגריר בריטניה בישראל, אנדרו ברנס, היה בין אלו שפנו למר ג'ון לשמור על תאריך ההופעה שלו.

הזמר נאלץ לדלג מעל ספות כדי לעבור את הלובי של הילטון תל אביב, ביום שלישי, בזמן ששומרי הראש שלו דחפו וקיללו את הקהל. שני צלמים ומעריץ נפצעו. אלטון ג'ון גם ככל הנראה נעלב מכך שהתייחסו אליו כאל נוסע רגיל במכס. אייזק אמר שאלטון בילה יותר משעה בדשדוש שלוש פעמים בין טרקלין ה-VIP וביקורת הדרכונים לפני הכניסה לישראל".

הדובר של אלטון, המפיק הארווי גולדסמית', אמר במסיבת עיתונאים סוערת בתל אביב: "אתמול בלילה התרחשה תקרית בשדה התעופה ובמלון שבו אלטון ג'ון והפמליה שלו היו בסכנה. בגלל דאגה לביטחונו, הוחלט שאלטון ג'ון צריך לעזוב את הארץ. היום, לאחר שקיבלנו הבטחות לאבטחתו, החלטנו לדחות את המופע למחר. אני נגעל מהתנהגותם של הצלמים".

רגישים לדעה הבינלאומית, ישראלים רבים כעסו או היו נבוכים מהעזיבה הפתאומית של האמן הבריטי. "פרשת אלטון ג'ון" דחקה אפילו את שיחות השלום במזרח התיכון לשוליים.

הבריחה של כוכב הרוק, שצולם בצהובוני הבוקר קופץ מעל ספה בהילטון תל אביב כדי לברוח מצלמים, הביכה את המדינה. אישי ציבור מהנשיא עזר ויצמן ועד חברי הכנסת נרתעו מהפרשה בראיונות ברדיו ושר התחבורה ישראל קייסר הבטיח באופן אישי לנציגיו של אלטון ג'ון שיתייחסו אליו כאל VIP בשובו לנמל התעופה בן-גוריון.

"הוא ישן קצת, חשב על זה והבין שזה לא הוגן לא להופיע בפני קהל כזה גדול", אמר זאב אייזק, ששוחח עם הזמר בטלפון. המטוס הפרטי של אלטון נחת ביום חמישי בערב בנמל התעופה בן גוריון. הוא הועבר לביקורת דרכונים, והצלמים הורחקו על ידי שוטרים. לאחר מכן לקח אותו מסוק לפארק הירקון בתל אביב, שם התקיים המופע. כשהמסוק נחת, אלטון המתין בפנים עד ששומר הראש שלו וקצין בכיר במשטרת ישראל ליוו אותו אל מאחורי הקלעים. שוטרים רכובים ומאבטחים פרטיים סיירו בפארק כדי להרחיק צלמים. אזורים מסוימים נחסמו על ידי תיל.

אלטון חזר, קיבל הפעם יחס טוב יותר והשיר הראשון שניגן לקהל הישראלי היה THE BITCH IS BACK.

כשסטיב נופל וקם... נופל וקם... ב-16 ביוני בשנת 1969 יצא בארה"ב תקליטה השלישי של סטיב מילר באנד ושמו BRAVE NEW WORLD. השיר האחרון בו (MY DARK HOUR) כולל את פול מקרטני שהתחבא מאחורי השם הבדוי פול ראמון. אז מה קורה כשסטיב מילר מפרק את הלהקה, חוצה את האוקיינוס ופוגש חיפושית באולפן?

שנת 1969 תיזכר לעד כשנה שבה האדם צעד על הירח, פסטיבל וודסטוק הגדיר דור, והחיפושיות חצו את אבי רואד. אבל בסן פרנסיסקו, רעידת אדמה קטנה הרעידה את עולמה של להקת סטיב מילר. אחרי שני תקליטי פתיחה מבטיחים, CHILDREN OF THE FUTURE ו-SAILOR, שהציבו אותה חזק על מפת הרוק הפסיכדלי, הלהקה מצאה את עצמה בצומת דרכים קריטי. עזיבות כואבות, הפקה טרנס-אטלנטית נועזת וג'אם סשן אחד מקרי לחלוטין עם כוכב הפופ הגדול בעולם, רקחו יחד את התקליט השלישי והמדויק לשמו, BRAVE NEW WORLD.

סוף עידן, תחילת ידידות מופלאה

מיד אחרי שחרור התקליט SAILOR בסוף 1968, הרוחות בלהקה סערו. הגיטריסט והזמר בוז סקאגס, שהיה שותף משמעותי בכתיבה ובעיצוב הסאונד, ארז את הגיטרות ויצא לדרך עצמאית משלו. כאילו לא די בכך, גם הקלידן ג'ים פיטרמן החליט לפרוש, והותיר חלל ענק בסאונד של הרכב הבלוז-רוק הפסיכדלי. לפתע, כל עתיד הלהקה נח על כתפיהם של סטיב מילר, המתופף טים דייוויס והבסיסט לוני טרנר. מה עושים עכשיו?

התשובה הגיעה מכיוון לא צפוי, בדמותו של בן סידראן. סידראן, חבר ותיק של מילר עוד מימיהם המשותפים באוניברסיטת ויסקונסין, היה לא רק פסנתרן ג'אז ובלוז מחונן, אלא גם כותב מילים שנון וחד כתער. הוא השתלב בלהקה באופן מיידי והפיח בה רוח חדשה. סידראן לא רק תפס את עמדת הקלידן, אלא הפך לשותפו המרכזי של מילר לכתיבה, והיה חתום איתו על כמה מהקטעים הבולטים בתקליט. הכימיה החדשה הזו בין השניים ניווטה את הספינה לכיוון מוזיקלי רענן, מהודק ומפתיע.

מהוליווד ללונדון: המפיק שהקליט את כולם

עם האנרגיה המחודשת, הלהקה נכנסה לאולפן והתחילה במסע הקלטות חוצה יבשות. הסשנים הראשונים התקיימו באולפן SOUND RECORDERS המוכר והנוח בהוליווד. אך החלק הארי והמשפיע ביותר של התקליט הוקלט הרחק מעבר לאוקיינוס, באולפני אולימפיק בלונדון. ומי ניצח על הלהקה? לא אחר מאשר המפיק גלין ג'ונס.

בשנת 1969, גלין ג'ונס היה שם חם בתעשייה. האיש בדיוק סיים לעבוד עם הרולינג סטונס על BEGGARS BANQUET, עם לד זפלין על תקליט הבכורה שלה ועם המי על TOMMY. הוא ידע לעטוף אנרגיה חיה בסאונד מלוטש ומקצועי. המגע שלו היה בדיוק מה שהלהקה של מילר הייתה צריכה כדי להפוך את המשבר להזדמנות.

כשסטיב פגש את פול

אולפני אולימפיק באותה תקופה היו כוורת רוחשת של יצירתיות. ערב אחד, בזמן שמילר המתין לתחילת הסשן שלו, הוא נתקל בפרצוף מוכר במיוחד שעבד באולפן הסמוך: פול מקרטני. מה בדיוק הוביל לכך שפול ניגן עם מילר בהקלטה ההיא? הסיפור באמת לא יאמן והוא נמצא, עם הצלבת נתונים מפתיעה שערכתי, בספר על הביטלס שכתבתי, "ביטלמאניה!"

הטאץ' הסופי של הגאון השכיר

כדי להשלים את הפאזל המוזיקלי, הצטרף להקלטות פסנתרן הסשנים הווירטואוז ניקי הופקינס. הופקינס, שכבר ניגן עם כל מי שהיה חשוב בעולם הרוק, מהרולינג סטונס והביטלס ועד הקינקס, הוסיף את נגינת הפסנתר והאורגן הייחודית שלו למספר שירים. הנגינה שלו, שהייתה תמיד אלגנטית ומלאת נשמה, העניקה לתקליט שכבה נוספת של עומק ותחכום.

היצירה של BRAVE NEW WORLD, ששמו לקוח כמובן מספרו הנבואי של אלדוס האקסלי (כן, קרוב משפחה של רוב האקסלי מהצ'רצ'ילים!), הייתה סיפור על התפתחות, שיתוף פעולה והרבה מאוד תעוזה.למרות שהתקליט הזה קצר - כל תו בו הוא פנינה.

הביקורת המקורית על התקליט ששלפתי מארכיוני הרולינג סטון שאצלי:

"אם קיוויתם לקבל מוזיקה חדשה מהלהקה החדשה של סטיב מילר, אתם כנראה תהיו מאוכזבים. האורגניסט ג'ים פיטרמן והגיטריסט בוז סקאגס עזבו, ומילר, הבסיסט לוני טרנר והמתופף טים דיוויס ממשיכים כשלישייה. מה שלא אומר שהמוצר לא טוב, אלא רק שלמרות השינויים האישיים, הוא בעצם יותר מאותו הדבר.

ההבדל הבולט היחיד הוא שמילר זנח כמעט לחלוטין את החומר המלודי הרך שעלה בכמה מקומות בשני האלבומים הראשונים לטובת הקצב הגדול. למעשה כל האלבום הוא קצבי ורועש מאוד. התוספת של שני אנשים (המפיק-שותף גלין ג'ונס והקלידן בן סידרן) מעניקה ללהקה את אותה נגינה שהייתה לה בעבר.

על הבמה, להקתו של מילר מתפתחת לטריו כוחני א-לה ג'ימי הנדריקס וקרים המנוחה. הקצב הגדול של התקליט משקף את זה, אבל משהו נתקע. זה בולט בעיקר בשיר כמו CELEBRATION SONG, שבו נראה שכולם מפריעים לכולם. אני מתפתה לתאר את זה כאלבום מעבר, אבל ברור שזה לא, שכן הלהקה לא החליטה אם היא רוצה להיות שלישיית הכוח או החמישייה של האלבומים הקודמים. השירים הטובים ביותר באלבום הם KOW KOW, שיר הנושא ו'ספייס קאובוי'. השיר KOW KOW הוא כמעט ללא רבב. זה נפתח רק בגיטרה, ואז שאר הלהקה נכנסת בזה אחר זה והשיר נבנה במשך כשתי דקות לקרשנדו. זה מנותק לפתע על ידי שיח פסנתר כשהאורגן מייבב ברקע כשהשיר מתפוגג.

מעל המוזיקה, מילר שר סיפור על איש שהיה לו תנין כחיית מחמד שאותו שמר במעלית. יפה! 'ספייס קאובוי' נחמד במיוחד: דייוויס חובט קצב בחוזקה, טרנר מניח קו פאז בס מחוספס, ומילר מכופף תווים בגיטרה כאילו נולד עם גיטרה בידיו. שוב, הבעיה כאן היא אי הבהירות, האם מדובר בשלישייה או בחמישייה. כשהדבר הזה ייפתר - תצפו לגדולות מלהקה זו".

בואו לראות איך אמילי משחקת בהנאה גדולה! ב-16 ביוני בשנת 1967 יצא תקליטונה השני של להקת המחתרת הבריטית המובילה, פינק פלויד, עם השיר SEE EMILY PLAY. לונדון, קיץ 1967. סם פסיכדלי אחד יותר מדי, מצית ZIPPO אחת, ומכונת בועות סבון הרסנית במיוחד, מולידים את הלהיט שישנה את חייה של להקת פינק פלויד לנצח.

זה קרה ב-16 ביוני 1967. בעוד לונדון כולה מתכוננת לפסטיבל האהבה, שחררה להקת המחתרת הלוהטת פינק פלויד את תקליטונה השני, SEE EMILY PLAY, יצירת מופת פסיכדלית שתזניק אותה לצמרת המצעדים ותזרע את זרעי ההרס בנפשו של מנהיגה המבריק, סיד בארט. אבל כדי להבין איך אמילי הגיעה לשחק, אנחנו צריכים לחזור חודש אחד אחורה, לערב אחד של כאוס מופלא.

משחקים של מאי, כתמים של יוני

ב-12 במאי, עלתה הלהקה על במת ה-QUEEN ELIZABETH HALL היוקרתי בלונדון, אולם שנשמר בדרך כלל לקונצרטים קלאסיים מעונבים. המופע, שזכה לשם GAMES FOR MAY, היה חתיכת הימור. פינק פלויד עלו לבד, ללא להקת חימום, וניגנו הופעה ארוכה מהמקובל אז, הרבה מעבר לשלושים הדקות הסטנדרטיות. בהודעה לעיתונות הם הבטיחו חוויה שתהיה "לא רק מוזיקלית אלא גם ויזואלית". והם קיימו, בגדול.

מערכת סאונד מיוחדת, שהייתה שיא הטכנולוגיה, פיצלה את הצליל לארבע פינות האולם ויצרה חוויה קוואדרופונית ראשונה מסוגה ברוק הבריטי. תאורן הלהקה הכין מופע אורות מהפנט, ושירים חדשים נכתבו במיוחד עבור הערב. המופע נחלק לשניים: החלק הראשון כלל הקרנת סרטים וטייפים שהוקלטו מראש, ובחלקו השני הלהקה עלתה לנגן.

במהלך ביצוע השיר החדש, שנקרא אז GAMES FOR MAY, איש צוות מחופש לאדמירל פיזר פרחי נרקיס על הקהל, ומכונת בועות סבון ענקית הציפה את האולם באלפי בועות מנצנצות. הקהל היה באקסטזה. אבל מאחורי הקלעים, מנהלי האולם רתחו מזעם. בועות הסבון התמימות התפוצצו על כיסאות הקטיפה היקרים והשאירו כתמים עגולים ועקשניים. התוצאה: פינק פלויד הרוויחו ביושר חרם לצמיתות מהאולם המכובד, והפסד כספי צורב, לאחר שנאלצו לבטל שבוע של הופעות כדי להתכונן לערב הגדול.

מי את, אמילי?

ההד התקשורתי סביב המופע היה עצום, והשיר המרכזי, GAMES FOR MAY, עבר מקצה שיפורים בחדר החזרות. הוא קוצר, עובד, ושמו שונה ל-SEE EMILY PLAY. וכאן נכנסת לתמונה המיסטיקה של בארט. הוא טען בתוקף שהשיר נכתב על בחורה אמיתית בשם אמילי, אותה ראה רוקדת עירומה ביער לאחר שהתעורר משנת לילה תחת עץ, ככל הנראה אחרי טריפ LSD. האם הסיפור אמיתי או פרי דמיונו הפורה? לעולם לא נדע, כי נטען גם שיש מישהי בשם אמילי יאנג שנהגה להגיע להופעות הלהקה אז ושנים לאחר מכן הפכה לאמנית מוערכת בעצמה. האם זו היא מהשיר? לא בטוח כלל וכלל. מה שבטוח הוא שצריכת ה-LSD של בארט, שהחלה כבר בשנת 1965 הלכה וגברה, והובילה אותו בנתיב המהיר אל התהום.

עכשיו יש מבט בעיניך כמו חורים שחורים בשמיים

ההקלטות לשיר נערכו באולפני SOUND TECHNIQUES בצ'לסי ב-18 במאי. באחד הימים, הגיע לביקור באולפן חבר ילדות של בארט, גיטריסט מוכשר בשם דייויד גילמור, שאף לימד את סיד את האקורדים הראשונים שלו. מה שגילמור ראה שם הכה אותו בהלם. בארט, חברו הטוב, עמד מולו אך כלל לא זיהה אותו. המבט בעיניו היה ריק, זגוגי ומנותק. גילמור הבין באותו רגע שמשהו נורא קורה לחבר שלו. שאר חברי הלהקה, יש לומר, הסתפקו בג'וינטים.

קסם של מצית ופסנתר מואץ

בתוך כל הדרמה, הקסם המוזיקלי נולד. סולו הגיטרה החדשני בשיר נוצר על ידי בארט, שהחליק מצית ZIPPO ממתכת על מיתרי גיטרת הפנדר טלקאסטר שלו, תוך כדי משחק עם רכיב ששינה את תדר הצליל. ריק רייט תרם קטע פסנתר, אותו ניגן במהירות איטית, ואז ההקלטה הואצה כדי ליצור צליל גבוה ומהיר, כמעט כמו של משהו מצעצוע לילדים. "בהופעות אנחנו מוותרים על קטע הפסנתר", סיפר רייט מאוחר יותר, "המטרה שלנו היא לא לשחזר את הצליל מהתקליט במדויק".

ביקורות, הצלחה ותוכניות לקרקס נודד

התקליטון יצא, למרות התנגדותו של בארט עצמו, והביקורות היו נלהבות. גארי ברוקר, סולן להקת פרוקול הארום, זיהה מיד את השיר בפינת "פגישה עיוורת" של עיתון המוזיקה מלודי מייקר. "אני מזהה אותם לפי צליל האורגן הנורא", הוא התלוצץ, "אבל זה הולך להיות להיט בטוח". עיתון ה-NME כתב: "זה מלא בתנודות מוזרות, הדים, ויברציות אלקטרוניות והרמוניות סוחפות. זה חייב להצליח". הקהל הסכים, והשיר טיפס עד למקום השישי במצעד הבריטי.

ההצלחה המסחרית העניקה ללהקה ביטחון לחלום בגדול. מנהלה, פיטר ג'נר, הכריז על תוכנית שאפתנית: "אנחנו רוצים להפוך את מערכת התאורה וההגברה שלנו למופע קרקס באוהל ענק. נקים אותו בשדה, נעשה הופעה, נקפל ונמשיך הלאה. זה יכול להיות הדבר הגדול ביותר בעולם הפופ". אך במקביל, ג'נר הודיע שהלהקה יוצאת לחופשה של חמישה שבועות. "הלחץ על הבחורים כה רב עד שהם כבר לא נהנים. אנחנו רוצים שההתלהבות תחזור".

כוכב נופל בשידור חי

ההתלהבות של בארט, למרבה הצער, לא חזרה. הלהקה הופיעה שלוש פעמים בתוכנית הטלוויזיה הפופולרית TOP OF THE POPS כדי לקדם את הלהיט. בפעם הראשונה, בארט הופיע בבגדי משי צבעוניים שרכש בבוטיק האופנתי GRANNY TAKES A TRIP. שבוע לאחר מכן, הוא הגיע לא מגולח ובבגדים מרופטים. בפעם השלישית, הוא הגיע לבוש היטב, אך החליף בחדר ההלבשה לבגדים מלוכלכים וסירב לצאת. הסיבה, כך התברר, הייתה הזויה: "אם ג'ון לנון לא חייב לעשות את זה, אז גם אני לא". הסובבים אותו עדיין חשבו שהוא פשוט משחק אותה כוכב רוק קפריזי. הם טעו.

ההצלחה של SEE EMILY PLAY הייתה חרב פיפיות. היא הביאה להם קהל מעריצים עצום, אך רובו ראה בהם להקת פופ של להיט אחד. חברי הלהקה, שראו בעצמם אמנים אוונגרדיים, תיעבו את התדמית הזו. הם ביצעו את השיר רק פעמים בודדות על הבמה, וכשמפיקי הופעות דרשו מהם לנגן את הלהיט, הם סירבו. התוצאה הייתה קהל זועם, שהחל להשליך על הבמה בקבוקי בירה ומטבעות. הלהיט הגדול ביותר שלהם הפך גם לקללה הגדולה ביותר שלהם, סימן לבאות על הפיצול הבלתי נמנע ועל הטרגדיה של הגאון שכתב אותו.

המהפכה מתחילה בקליפורניה! ב-16 ביוני 1967 נולד בקליפורניה הסבא של פסטיבלי הרוק, האירוע ששינה את חוקי המשחק והזניק את "קיץ האהבה": פסטיבל הפופ הבינלאומי של מונטריי. זה לא היה עוד פסטיבל, זה היה המפץ הגדול.

בואו נחזור בזמן. יוני 1967. האוויר בקליפורניה מחשמל. תרבות הנגד פורחת, והמוזיקה עומדת להתפוצץ. מישהו היה צריך להדליק את הגפרור, והגפרור הזה הוצת במגרש הירידים של מונטריי, עיירת חוף שלווה שנתקעה אסטרטגית בין שני המגנטים המוזיקליים של התקופה, לוס אנג'לס וסן פרנסיסקו.

הפסטיבל, שנמשך שלושה ימים בלתי נשכחים, היה נקודת מפנה היסטורית. הוא העניק במה ודחיפה אדירה לתרבות ההיפים של החוף המערבי, חיבר בין דור המייסדים של הרוק'נ'רול לבין הגל הפסיכדלי החדש, וחשוב מכל, הוא המציא את הקונספט של "פסטיבל רוק" המוני תחת כיפת השמיים.

הארגון היה משימה כמעט בלתי אפשרית. ההסכם להכשרת השטח נחתם באפריל, מה שהותיר למארגנים פחות מחודשיים להרים אירוע בסדר גודל כזה. הלהקה הראשונה שחתמה הייתה THE MAMAS AND THE PAPAS, ומנהיגה הכריזמטי, ג'ון פיליפס, הפך מיד לאחד ממנועי ההפקה. נאמן לרוח התקופה, פיליפס התעקש שלא להיות מעורב בצד הפיננסי. אך אל דאגה, שותפו להפקה, המפיק הממולח לו אדלר, ראה מול עיניו הזדמנות פז ולא התכוון לוותר על הרווחים הפוטנציאליים.

כדי להרכיב רשימת אמנים שתתאים למעמד, הוקם פאנל יועצים נוצץ שכלל את פול מקרטני מהביטלס, בריאן וילסון מהביץ' בויז, פול סיימון, ארט גרפונקל ואפילו בריאן ג'ונס מהרולינג סטונס. במקביל, במונטריי עצמה, התושבים החלו לחשוש מהנחשול האנושי שעמד לשטוף את עיירתם השקטה. אדלר, הדיפלומט, הרגיע את ראש העיר בהבטחה שמרווחי הפסטיבל ייתרמו לצדקה מקומית ושהמכירה תוגבל ל-7,000 כרטיסים בלבד. הוא לא תיאר לעצמו עד כמה הוא יטעה, כשבפועל הגיעו לאזור קרוב ל-200,000 איש, רובם ללא כרטיס, רק כדי לספוג את האווירה.

רשימת הנעדרים: מי לא הגיע ומדוע?

גיוס האמנים היה כאב ראש לא קטן. הביטלס כבר פרשו מהופעות חיות. חברי הרולינג סטונס הסתבכו בפרשיות סמים ובמשפטים. להקות מצליחות כמו THE YOUNG RASCALS ו-THE LOVIN' SPOONFUL היו תפוסות בהופעות אחרות. הביץ' בויז נאלצו לבטל ברגע האחרון לאחר שקארל וילסון הואשם בעריקות מהצבא בשל התנגדותו למלחמת וייטנאם.

צרות אחרות צצו מכיוונים בלתי צפויים: להקת הקינקס הבריטית לא קיבלה אשרות עבודה באמריקה, והזמר דונובן לא הורשה להיכנס לאמריקה עקב הרשעת סמים משנת 1966. קפטן ביפהארט היה בדרך לבמה, אך הגיטריסט שלו, ריי קודר, הטיל וטו וטען שהלהקה פשוט לא מוכנה להופעה בסדר גודל כזה. אפילו בוב דילן, שכולם ציפו לראותו, נאלץ לוותר כיוון שהיה עדיין בתקופת החלמה מתאונת האופנוע המפורסמת שלו.

הגיטריסט שיבעיר את הבמה

ואז, כמעט ברגע האחרון, הגיע הטלפון ששינה הכל. פול מקרטני, חבר פאנל היועצים, התקשר נרגש וסיפר על גיטריסט בשם ג'ימי הנדריקס שמטלטל את אנגליה. שבועיים קודם לכן, ב-4 ביוני, מקרטני נכח בהופעה של הנדריקס בתיאטרון סאביל בלונדון. להפתעתו, הנדריקס פתח את המופע עם קאבר מדויק ומחשמל לשיר הפתיחה של התקליט הטרי של הביטלס, סרג'נט פפר. מקרטני נדהם מהמחווה ומהכישרון והבטיח לקדם את הגיטריסט הווירטואוז. הוא רק לא ידע שהנדריקס לא רק יחשמל את הקהל במונטריי, אלא גם יעלה את הגיטרה שלו באש במופע שהפך לאחד הרגעים המכוננים בתולדות הרוק.

מוזיקה, סדר וקצת מחאות

למרות האווירה החופשית, לא הכל היה מושלם. עלתה ביקורת מצד תנועות אזרחיות על המיעוט היחסי של אמנים שחורים בפסטיבל, בטענה שהאירוע "לבן" מדי ושהאמנים השחורים שכן הופיעו "מכרו את נשמתם" לממסד. מנגד, הופעותיהם של הנדריקס ושל ענק הנשמה אוטיס רדינג, שהקסים את הקהל ההיפי, נחשבות עד היום לרגעים הגדולים ביותר בפסטיבל.

גם בתוך סצנת הרוק היו חילוקי דעות. להקת גרייטפול דד, למשל, התנגדה נחרצות להיבט המסחרי וראתה במכירת הכרטיסים בגידה באידיאל של מוזיקה חופשית לכולם. המארגנים מצאו פתרון יצירתי: הם הציבו רמקולים רבי עוצמה מחוץ למתחם המגודר, כך שגם ההמונים חסרי הכרטיסים יכלו ליהנות מהצלילים. התוצאה הייתה אווירה קסומה. התושבים נדהמו מהסדר המופתי ומהשקט היחסי, והמשטרה המקומית, שהבינה את רוח התקופה, פשוט העלימה עין מענני העשן המתוק שעלו מהקהל.

ואלו האמנים שפתחו את הקסם ביום הראשון, 16 ביוני 1967, לפי סדר הופעתם:

להקת THE ASSOCIATION

להקת THE PAUPERS

לו ראולס

בברלי (קוטנר, שלימים תהפוך לבברלי מרטין)

ג'וני ריברס

אריק ברדן ו-THE NEW ANIMALS

סיימון וגרפונקל

גם זה קרה ב-16 ביוני: ברוכים הבאים למכונת הזמן המוזיקלית! היום נטייל בין כמה צמתים היסטוריים, מצחיקים, טרגיים ובעיקר מלאי צלילים, שעיצבו את הפסקול של חיינו. קדימה, נקפוץ פנימה.

1962: הניצוץ הראשון של דיוויד בואי נכבה בפתאומיות

הרבה לפני זיגי סטארדסט ולפני שהפך לאיש שנפל לכדור הארץ, הוא היה פשוט דייויד ג'ונס, נער צעיר מברומלי עם חלום גדול וסקסופון. באותה שנה, תחת שם הבמה הזמני דייב ג'יי, הוא עלה לראשונה על במה עם להקתו הטרייה, THE KONRADS. מי שהיה שם איתו הוא חברו הטוב, ג'ורג' אנדרווד, שסיפר לימים: "דייויד ממש התחנן להיכנס ללהקה שלי, הוא לא הפסיק ללחוץ". אותו אנדרווד, אגב, הוא גם האיש ששנים ספורות לאחר מכן ינחית אגרוף בפניו של בואי במהלך ויכוח על בחורה ויותיר אותו עם האישון המורחב שהפך לסימן ההיכר שלו. חברים, חברים, אבל לפעמים צריך לשחרר קיטור.

ההופעה ההיסטורית נערכה בנשף של בית הספר הטכני של ברומלי. בואי פנה למורה שלו, בריאן ליין, וביקש ממנו לשבץ את הלהקה באירוע. ליין הסכים, ובואי הנרגש ניגן על הסקסופון שלו קאברים ללהיטי להקת הצלליות. אלא שההתלהבות גברה על לוח הזמנים, הסט שלהם התארך מעבר למותר והקהל החל להראות סימני חוסר סבלנות. המורה ליין, איש מעשה, פשוט ניגש וניתק את החשמל לבמה. כך הסתיימה הופעת הבכורה של מי שעתיד לשנות את פני המוזיקה. שנים אחר כך, בואי נזכר באירוע בחיוך: "הייתי מתוח ביותר אבל זה עבר בסדר". אנדרסטייטמנט של אמן.

1972: המי קוראים להתאחד, ולונדון מכריזה מלחמה

אז שחררה להקת המי את התקליטון JOIN TOGETHER, המנון רוק קצבי שקרא לאחדות. באופן אירוני, השיר עצמו לא מצא בית באף תקליט אולפן רשמי של הלהקה (למעט אוספים שונים שיצאו בהמשך). הוא היה שריד מפרויקט הרוק השאפתני והגנוז של פיט טאונסנד, LIFEHOUSE.

במקביל, ברחובות לונדון, הרשויות החליטו שדי נמאס להן מהפיראטיות. הצעת חוק חדשה העלתה את הקנס על ייצור ומכירה של בוטלגים, אותן הקלטות לא רשמיות מהופעות, מ-125 דולר לסכום מרתיע של אלף דולר. מי שנתפס בפעם השנייה כבר לא יצא בזול, והסתכן בעונש של עד שנתיים מאחורי סורג ובריח. המסר היה ברור: החגיגה נגמרה.

1969: הטלת מטבע אחת ששינתה את ההיסטוריה של וודסטוק

איך להקה אלמונית יחסית מקבלת את ההזדמנות של חייה להופיע בפסטיבל שיגדיר דור שלם? לפעמים, כל מה שצריך זה קצת מזל. ביל גראהם, האמרגן הכריזמטי, ידע שיש מקום רק ללהקה אחת בפסטיבל וודסטוק והתלבט בין שתי להקות שטיפח מסן פרנסיסקו: סנטנה או IT'S A BEAUTIFUL DAY? מאחר שלא הצליח להחליט, הוא פתר את העניין בדרך הכי פשוטה שיש: הטלת מטבע. המטבע נפל על הצד הנכון עבור קרלוס סנטנה וחבריו, והם חתמו על החוזה להופעה בוודסטוק. השאר, כמו שאומרים, הוא היסטוריה רווית סולואים לוהטים וקצב לטיני מחשמל, שהתפוצצה על במת הפסטיבל והזניקה את סנטנה לתהילת עולם. והלהקה השנייה? המממ...

1983: רינגו סטאר והגל הישן שלא הצליח לסחוף

בתקופה זו, רינגו סטאר כבר היה רחוק מימי התהילה של הביטלס. הקהל והמבקרים חדלו להתייחס אליו כמוזיקאי רציני, לאחר שרשרת של תקליטים שלא המריאו. OLD WAVE, שיצא באותה שנה (ושכמעט נקרא IT BEATS SLEEP), היה עוד מסמר בארון. זה היה התקליט האחרון שלו עד 1992.

בתקליט הזה הוא חבר לגיטריסט לשעבר של האיגלס, ג'ו וולש, שהפיק את הפרויקט. אך גם החיבור הזה לא עזר. התוצאה הייתה תקליט של אמן שנראה שאיבד עניין במקצוע שלו. הוא כמעט ולא תופף בעצמו ושכר מתופפים אחרים שיעשו את העבודה. שירתו, שתמיד הייתה חסרת טווח וצנועה, נשמעה כאן מונוטונית וחסרת מאמץ, טובעת תחת נגינת הגיטרה הדומיננטית של וולש. שורה אחת מהתקליט סיכמה את מצבו העגום בצורה מושלמת: "אני ממשיך לשכוח שאינכם אוהבים אותי יותר / אני ממשיך לשכוח שאינכם רוצים אותי יותר".

1999: סוף טרגי ללורד המשוגע של הרוק

דייויד אדוארד סאץ', הידוע יותר בכינוי לורד סאץ' הצורח, שם קץ לחייו בגיל 58, לאחר מאבק ממושך בדיכאון. מותו העצוב עמד בניגוד מוחלט לחייו הסוערים והצבעוניים. בשנות השישים, סאץ' היה אחד מחלוצי הרוק התיאטרלי, והשפיע על אמנים כמו אליס קופר וארתור בראון. הוא היה פרובוקטור אמיתי: הוא נהג להבעיר את שיערו על הבמה, לצאת מתוך ארון קבורה באמצע הופעה ולזעזע את הקהל עם הומור מקברי. "אני לרוק'נ'רול מה שג'ון מאייאל לבלוז", אמר פעם למלודי מייקר, "היו אצלי בלהקה יותר מוזיקאים מפורסמים מאשר אצל מאייאל". הוא לא הגזים; בין חברי להקתו לאורך השנים היו ריצ'י בלאקמור וניק סימפר (שהקימו את דיפ פרפל), מת'יו פישר (מפרוקול הארום), וינס מאלוני (מהבי ג'יז) ורבים אחרים.

1942-1973: חייו ומותו המסתורי של ג'ון רוסטיל

ב-1942 נולד ג'ון רוסטיל, הבסיסט של להקת הצלליות, שהצליל שלו הקדים את זמנו ונחשב לפורץ דרך. הוא הצטרף ללהקה כמחליפו של בריאן לוקינג והפך לחלק בלתי נפרד מהסאונד שלה. לאחר שהלהקה התפרקה, הוא יצא לסיבוב הופעות עם טום ג'ונס והתגלה גם ככותב שירים מוכשר. הוא כתב שירים לאלביס פרסלי ולאוליביה ניוטון-ג'ון.

ב-23 בנובמבר 1973, ברוס וולש, חברו מהצלליות (שהיה נשוי באותה תקופה לאוליביה ניוטון-ג'ון), ניסה ליצור עמו קשר טלפוני כדי לעבוד על שירים חדשים. משלא נענה, נסע לביתו. הוא פגש שם את אשתו של רוסטיל, ויחד הם נכנסו לאולפן הביתי ומצאו את גופתו של המוזיקאי בן ה-31. חוקר מקרי המוות קבע כי רוסטיל התאבד כתוצאה ממצב נפשי קשה. חודש בלבד לאחר מותו, השיר שכתב לאוליביה ניוטון-ג'ון, LET ME BE THERE, הפך ללהיט ענק והעניק לה את תקליטון הזהב הראשון שלה בארצות הברית.

1969: שיר משפחתי ומסוכסך של הביץ' בויז

הביץ' בויז הוציאו את התקליטון BREAK AWAY, שיתוף פעולה נדיר ומפתיע בין בריאן ווילסון לאביו, מורי ווילסון, אותו פיטר מתפקיד מנהל הלהקה מספר שנים קודם לכן. כדי למנוע שאלות, מורי השתמש בשם העט "רג'י דנבר". תרומתו המדויקת לשיר נותרה בגדר תעלומה. בארצות הברית, השיר נכשל במצעדים.

בריאן סיפר שמקור ההשראה לשיר הגיע מצפייה בטלוויזיה, כשהמנחה ג'ואי בישופ אמר: "אנחנו הולכים להתנתק לרגע". אביו שמע את המשפט, והשניים החלו לכתוב את השיר סביבו. כשנשאל מדוע אביו השתמש בשם בדוי, בריאן ענה תשובות סותרות לאורך השנים. פעם אחת אמר שאביו "לא רצה שאף אחד ידע שהוא כתב את זה איתי", ובפעם אחרת פשוט אמר: "אני לא יודע. הוא היה מטורף. הוא היה משוגע, זה היה השם הבדוי שלו".

1971: מפגש קר בין מלכים לשעבר

רוברט פריפ, מנהיגה של קינג קרימזון, הגיע לאולפני WESSEX בלונדון כדי להפיק את תקליט ההרכב הענק של קית' טיפט, CENTIPEDE. בין עשרות הנגנים בפרויקט היה גם חברו לשעבר מקינג קרימזון, איאן מקדונלד, שניגן בסקסופון. למרות ההיסטוריה המשותפת, השניים בקושי החליפו מילה. "זה היה קרוב מדי לעזיבה שלי את קרימזון, וגם הייתי רק אחד מנגני כלי נשיפה רבים", הסביר מקדונלד. הסשנים נוהלו ביעילות קרה: כל נגן הוכנס לאולפן, הקליט את תפקידו ויצא. לא היה זמן למפגשים חברתיים.

1986: המלכה מתה, והסמית'ס חוגגים

יצא התקליט השלישי והמוערך של הסמית'ס, THE QUEEN IS DEAD. הנה קטע מביקורת שפורסמה במגזין הרולינג סטון באותה שנה: "'האם העולם השתנה, או שאני השתניתי?' שואל מוריסי בקטע הפתיחה, ולראשונה זו לא שאלה רטורית. הוא לא נטש את אהבותיו הישנות: יש כאן שירים על קבורה בחיים, פיקניקים בבתי קברות ואוסקר ויילד. אבל הסמית'ס נשמעים אחרת - בטוחים בעצמם יותר מאשר אובססיביים לעצמם. קשה לדמיין את מוריסי צוחק על חשבון עצמו, אבל הנה אותו צדקן מ-MEAT IS MURDER שר שיר בשם BIGMOUTH STRIKES AGAIN. נראה שהוא פקח קצת את עיניו, או לפחות את החלונות בחדר השינה שלו. מוריסי נשמע ברור ומלודי מתמיד, ומניף שורות לא סבירות לגן עדן גבוה. תאהבו את זה או לא, הבחור הזה הולך להיות בסביבה לעוד הרבה זמן". הנבואה, במקרה הזה, הגשימה את עצמה.

אירועים נוספים ביומן הפופ:

1970: מארגני פסטיבל וודסטוק הודיעו רשמית על הפסד של למעלה מ-1.2 מיליון דולר. למרבה המזל, הם הצליחו לכסות את הבור הכלכלי הזה מאוחר יותר, בזכות מכירת הזכויות לסרט ולתקליטים המתעדים את האירוע.

1978: ג'ון לנון הפסיד בתביעה שהגיש נגד אשתו לשעבר, סינת'יה, בבית המשפט בלונדון. התביעה נגעה לכתבה שפרסמה בצהובון לקידום ספרה, A TWIST OF LENNON.

1966: הביטלס הופיעו לראשונה אי פעם בשידור חי בתוכנית הטלוויזיה הבריטית הפופולרית טופ אוף דה פופס. עד אז, הם תמיד שלחו קליפים או הקלטות מראש. הפעם, הם הגיעו לאולפן וביצעו את PAPERBACK WRITER ואת RAIN לעיני האומה כולה.

1982: ג'יימס האנימן סקוט, הגיטריסט המוכשר של להקת הפריטנדרס, נמצא מת ממנת יתר של סמים. מותו, בגיל 25, הגיע יומיים בלבד לאחר שפיט פארנדון, בסיסט הלהקה, פוטר בגלל בעיות סמים משלו. מותו של האנימן סקוט היה מכה אנושה ללהקה. "כשאתה ילד ורואה את הביטלס בטלוויזיה, אתה רוצה להיות כמוהם", אמר זמן קצר לפני מותו, "אבל כשאתה מגיע לשם, הכל נשאר אותו הדבר". כריסי היינד, סולנית הלהקה שהייתה אז בהריון, סיפרה: "מותו של ג'ימי נחת עלינו כפטיש. הייתי מבולבלת, מבוהלת לחלוטין. ליבה של הלהקה נעקר".

2018: דון מקלין הופיע באמפי בהרצליה. הייתי שם והוא עינג גם אותי. כמובן שהוא גם ביצע את להיטיו הגדולים, VINCENT ו-AMERICAN PIE.

הלם העתיד נחת ב-1972: כן, ב-16 ביוני בשנת 1972 יצא תקליט הבכורה של להקת ROXY MUSIC הבריטית.

ביוני 1972 (ביום בו יצא זיגי סטארדאסט של דייויד בואי) נחתה בחנויות התקליטים בבריטניה פצצה מוזיקלית עטופה בנצנצים וסטייל עתידני. זה לא היה עוד תקליט רוק. זה היה תקליט הבכורה של להקת רוקסי מיוזיק, שהציג לעולם תערובת מסחררת של רוק'נ'רול נוסטלגי, אמנות אוונגרדית וסאונד עם גישה פרוגרסיבית שהרגיש כאילו נשלח ממאה אחרת. אבל הדרך לשם הייתה רצופה בסיפורים משעשעים, דחיות משפילות וחילופי נגנים מהירים יותר מהסולואים שלהם.

הכל מתחיל ונגמר, כמובן, בבריאן פרי. האיש והקול, שנולד בשנת 1945 למשפחת כורים והיה הכל חוץ מפועל פשוט. הוא חלם על אמנות ומוזיקה, הנהיג הרכב בשם הבאנשיז ופנה בקיץ 1964 ללימודי אמנות בקולג' בניוקאסל. שם, בין שיעורים על פופ-ארט אצל האמן הנודע ריצ'רד המילטון, הוא הקים להקת רית'ם אנד בלוז בשם GAS BOARD, יחד עם חברו הבסיסט גרהאם סימפסון. ביולי 1968, עם תואר אקדמי טרי ביד, עבר פרי ללונדון והחל ללמד אמנות בבית ספר לבנות. בזמנו הפנוי, הוא לימד את עצמו לנגן על פסנתר והחל לכתוב שירים שהיו שונים מכל מה שנשמע אז ברדיו.

משרת ההוראה לא החזיקה מעמד. בנובמבר 1970, לאחר שאיבד את עבודתו, החליט פרי שהגיע הזמן להגשים את החזון המוזיקלי שלו. הוא פרסם מודעות דרושים במגזין המוזיקה מלודי מייקר והקים את הגרעין הראשוני של הלהקה שלו. השם שנבחר היה ROXY, כמחווה לבתי קולנוע ישנים וזוהרים, אך כשהתברר שקיימת להקה אמריקאית באותו שם, נוספה המילה MUSIC כדי למנוע בלבול.

לפני שהלהקה התגבשה, פרי עוד ניסה את מזלו במקום אחר. בשנת 1971, הוא ניגש לאודישן נועז לתפקיד הזמר בלהקת קינג קרימזון, שהייתה אז במקום לא ידוע. סגנון השירה הייחודי שלו הותיר רושם עז על הגיטריסט רוברט פריפ, אך חוסר שליטתו בגיטרה בס הכריע את הכף. בקינג קרימזון של אותה תקופה, חוק בל יעבור קבע שהזמר חייב להיות גם הבסיסט. פרי נדחה, אך פריפ, שהתרשם עמוקות, המליץ עליו בחום לחברת הניהול שלהם, E.G. MANAGEMENT. זו הייתה המלצה שתשנה הכל.

אל פרי והבסיסט גרהאם סימפסון הצטרפו דמויות ססגוניות לא פחות. הסקסופוניסט ונגן האבוב אנדי מקאי, בעל הכשרה קלאסית, היה הראשון להצטרף והביא איתו חבר משותף לאהבה למוזיקת אוונגרד – בחור בשם בריאן אינו. אינו לא היה קלידן במובן המקובל, אלא מדען סאונד מטורף, מכשף שהפיק צלילים מסתוריים ומהפכניים מסינטיסייזר ה-VCS3 שלו. את עמדת התופים אייש בתחילה צ'ארלס לויד ואת הגיטרה רוג'ר באן, אך אלו היו קרונות זמניים ברכבת ההרים הזו.

מכתב הדחייה שהפך לקוריוז

ביוני 1971, שנה בדיוק לפני יציאת התקליט, שלחה הלהקה קלטת דמו לחברת התקליטים הענקית פולידור. התשובה שקיבלו היא מסמך היסטורי של חוסר הבנה משווע. "מר פרי היקר. תודה רבה ששלחת אלינו את הקלטות הדוגמה של ה'רוקסי מיוזיק'. אתמול ערכנו ישיבה בוחנת על זה והמוזיקה שלכם הניבה תגובות טובות. הלהקה הזו אכן נשמעת שונה מכל דבר מודרני אחר ששמענו. עם זאת, אנו חושבים שרוקסי מיוזיק לא ראויה לזכות בחוזה עם חברה כה יוקרתית וחשובה מבחינה בינלאומית כפולידור. אנו מאמינים שהשירים, בפורמט הנוכחי שלהם, ניסיוניים מדי מכדי למשוך מספיק קהל שיקנה את זה ויביא את זה למצעדים. כלי הנגינה העיקריים מנוגנים במיומנות, אבל כתיבת השירים חסרה את את המיקוד שאמור להגיע עם מבנה קונבנציונלי יותר. הצלילים האלקטרוניים 'מעניינים' אבל לא כמו מה שוולטר קרלוס עשה. המילים מעניינות לפרקים אבל השירה הראשית, לפי מה שאמר חבר מכובד של הוועדה, גורמות לדמיין את פרנקי ווהאן כשהוא כלוא בבית עם רוחות רפאים. אני מקווה שהביקורת הקטנה הזו תהיה יעילה לך. כדי לזכות אותך על התעניינותך בחברה שלנו, אני מצרף למכתב קסטה עם הלהיט האחרון של ג'יימס לאסט לחברת פולידור, POLKA PARTY. בתודה, יו סי סמית'...". אירוניה במיטבה.

הלהקה לא ויתרה. בדצמבר 1971 החברים זכו להופיע כמופע חימום לג'נסיס. פיטר גבריאל, סולן הלהקה ההיא נזכר: "הבטתי בקלידן שלהם, בריאן אינו, עם המון סקרנות. הוא זז כל הזמן על הבמה ולא הבנתי בדיוק מה הוא עושה עם הצלילים האלו שלו. זה היה מדהים. שדרן הרדיו ג'ון פיל היה שם, ונראה היה שהוא מתעניין בהם יותר מאשר בנו".

גיטריסטים באים והולכים

הגיטריסט רוג'ר באן לא החזיק מעמד. אחריו הגיע דייבי אוליסט, גיטריסט לשעבר מלהקת הנייס של קית' אמרסון. אוליסט היה ידוע בהתנהגותו הפרועה (שיוחסה פעם ל-LSD שמישהו טפטף למשקה שלו ללא ידיעתו וזה חירפן אותו). במקביל, גיטריסט צעיר בשם פיל מנזאנרה נבחן גם הוא, אך נדחה. מנזאנרה לא ויתר, והסכים לעבוד כאיש הסאונד והציוד של הלהקה, רק כדי להיות קרוב. בינתיים, מתופף חדש וחזק בשם פול תומפסון, מעריץ של לד זפלין, תפס את מקומו מאחורי המערכת.

הקדנציה של אוליסט הייתה קצרה. בפברואר 1972, לאחר סכסוך עם תומפסון, הוא פוטר. מנזאנרה, שהיה שם כל הזמן, קיבל את הזדמנות חייו. "הם שנאו את קלטת הדמו שלי", סיפר לימים, "אבל הסתובבתי איתם, באתי לחזרות וישבתי בצד. כשדייבי הסתכסך עם פול, הם פשוט החליטו שאני בפנים".

מנזאנרה תיאר את הימים הראשונים: "כשבאתי לראשונה במגע עם האנשים בלהקה, דבר אחד שהדהים אותי היה שכולם תרמו רעיונות. לכולם היו המון רעיונות לגבי מה שהלהקה צריכה לעשות ולהיות. זה היה ממש כמו ישיבת דירקטוריון. זה היה מדהים וממש התרשמתי מזה. גרהאם סימפסון הבסיסט היה המוזיקאי האמיתי בלהקה. בהתחלה, היינו חובבים מוזיקלית. זה מה שנתן לנו את כל הביטחון. ידענו שרק ביחד נצליח להתקדם. בהתחלה הייתה אחדות בגלל חוסר ביטחון. באותה תקופה נהגנו ללבוש בגדים שערורייתיים ואיפור ומה שאף אחד באנגליה לא עשה, למעט בואי שהתחיל את זה באותה תקופה. הבנתי שברגע שנשיג את תשומת ליבם, המוזיקה שלנו תתקבל".

הקלטות תחת לחץ

ב-4 בפברואר, עם ההרכב המתגבש, הלהקה חתמה סוף סוף על חוזה עם חברת הניהול E.G. שהשיגה להם תקציב של 5,000 ליש"ט להקלטת תקליט בכורה. ההקלטות נערכו בין ה-14 ל-29 במרץ 1972 באולפני COMMAND בלונדון. על כיסא המפיק ישב פיט סינפילד, התמלילן של קינג קרימזון, שאך זה פוטר מהלהקה על ידי פריפ בשיחת טלפון. אאוץ'.

הדרמה לא פסקה. במהלך ההקלטות, הבסיסט המקורי גרהאם סימפסון סבל מהתמוטטות עצבים קשה ונאלץ לעזוב. ריק קנטון, חבר של סינפילד, הובא כדי להשלים את תפקידי הבס. למרות זאת, מתוך כבוד לחברותו המייסדת, תמונתו של סימפסון היא זו שהופיעה על העטיפה הנפתחת המפורסמת של התקליט, שעוצבה בסגנון הוליוודי קלאסי והציגה את הדוגמנית קארי-אן מולר.

התקליט יצא והתגובות היו חלוקות, אך כולן הסכימו שמשהו חדש קרה. עיתון DISC פרסם: "אני סבור שהלהקה הזו תהיה ענקית, למרות שהתקליט הראשון די מאכזב. לזמר יש טווח קולי מדהים, אך צלילי הסינטיסייזר מנחיתים את התקליט למטה". לעומת זאת, ה-NME היה נלהב הרבה יותר: "כבר משיר הפתיחה שבתקליט אפשר להכיר היטב את מהותה של הלהקה החדשה הזו. הקצב האנרגטי שמעליו נשמע בריאן פרי כשהוא שר בצורה לא רחוקה בסגנונה מזה של לו ריד. הסינטיסייזר של בריאן אינו מצפצץ ומבעבע מסביבו. והגיטרה של פיל מנזנארה חותכת במקומות הנכונים. מכאן הולך התקליט למקומות שונים. רוקסי מיוזיק יכולה להביא תמונות לראשכם כמו שאף להקה אחרת תצליח. והלהקה הזו רק מתחילה את דרכה".

הם בהחלט צדקו. אותו תקליט ראשון, שנולד מכאוס, דחייה והרבה חזון אמנותי, הניח את היסודות לא רק לקריירה מפוארת, אלא גם לפתיחת דלתות לסגנונות כמו הגל החדש והסינת'-פופ של שנות השמונים. זה היה הרגע שבו הפופ הפך לאמנות, והאמנות הפכה ללהיט.

היכונו לזעזוע: קפטן ביפהארט משחרר ב-16 ביוני בשנת 1969 את האלבום שישנה את פני המוזיקה (או ישבור לכם את האוזניים). שמו הוא TROUT MASK REPLICA.

התאריך הוא 16 ביוני 1969, ובעולם המוזיקה מתרחש היום רגע מכונן. קפטן ביפהארט, האיש והחידה, משחרר יחד עם להקת הקסם שלו את האלבום הכפול והמוטרף TROUT MASK REPLICA, תחת שרביט ההפקה של לא אחר מאשר חברו משכבר הימים, פרנק זאפה. האם מדובר ביצירת מופת או במהומה מחרישת אוזניים? התשובה, כמו האיש עצמו, מורכבת ביותר.

הבעיה הגדולה ביותר בקריירה של דון ואן ולייט, הוא קפטן ביפהארט, הייתה תמיד שאנשים פשוט לא ידעו איך לאכול אותו. הרוב המכריע שמע את קול הבס-בריטון העמוק שלו, שנע בין נהמה לצווחה, והגיע למסקנה האחידה: הבחור יכול להיות כוכב ענק אם רק יסכים לשיר קצת יותר ברור ולנגן שירי בלוז שאפשר לרקוד לצליליהם. "דון, אתה יכול להיות זמר הבלוז הלבן הגדול בהיסטוריה", אמרו לו מנהליו, בטוחים שהם מחמיאים לו עד הגג.

אך ביפהארט, עקשן כפרד, התעלם מהמחמאות והמשיך בשלו, מחכה בסבלנות שהעולם יישר קו איתו. הוא סירב בעקשנות לפרק את להקת הקסם שלו או להתפשר על החזון האמנותי הבלתי מתפשר שלו. "אני מבין", אמר פעם, "שמישהו שמנגן מוזיקה חופשית אינו מסחרי כמו דוכן המבורגרים. אבל האם זה בגלל שאפשר לאכול המבורגר ולהחזיק אותו ביד, ואי אפשר לעשות זאת עם מוזיקה? האם המוזיקה שלי חופשית מדי מכדי לשלוט בה?".

ילד טבע במדבר

מסעו של ביפהארט החל בעיירה המדברית לנקסטר שבדרום קליפורניה. הוא נולד בשם דון גלן ולייט בשנת 1941 בגלנדייל, קליפורניה, למשפחה ממוצעת לחלוטין. הוא גדל כילד רגיל עד שהתגבשה בו ההכרה שהחיים האמריקאיים התרבותיים הם תרמית אחת גדולה. הוא ראה כיצד החברה האנושית מפעילה עריצות הרסנית כלפי הטבע, החי והצומח, והבין שהעריצות הזו מתרחבת גם לבני האדם. הוא הרגיש שהמערכת כולה, עם השפה הנכונה, החוקים החברתיים והחשבון, נועדה לכפות עליו תוכנית "השתלטות גדולה". הוא מרד וסירב להיכנע.

ביפהארט זכר רגע מכונן אחד של הארה. "אמא שלי, שקראתי לה 'סו' כי זה היה שמה, הובילה אותי בשביל לבית הספר. הגענו לצומת דרכים והיא פשוט צעדה היישר לנתיב של מכונית דוהרת. הושטתי יד ומשכתי אותה ברגע האחרון. היא הייתה יכולה להרוג את שנינו. ואז חשבתי לעצמי, 'והיא זו שלוקחת אותי לבית הספר'...".

המרד שלו לבש צורות שונות. הוא הסתגר בחדרו וסירב לצאת לארוחות, עד שהוריו נאלצו להחליק לו אוכל מתחת לדלת. הוא האמין שבכוחה של אמנות הפיסול לחבר אותו מחדש לטבע, ועד מהרה כישרונו משך את תשומת ליבם של אמנים מקצועיים בלוס אנג'לס.

בתיכון הוא פגש והתחבר עם נער בשם פרנק זאפה. בשנות העשרה המאוחרות שלו, ואן ולייט צלל אל תוך שני עולמות מוזיקליים: הדלתא בלוז העתיק והמחוספס, והג'אז החופשי והאוונגרדי של אמנים כמו ג'ון קולטריין, אורנט קולמן וססיל טיילור. למרות שניגן לזמן קצר בלהקת רית'ם אנד בלוז, הוא עדיין לא ראה במוזיקה את ייעודו. הוא נרשם ללימודי אמנות בקולג' בשנת 1959 אך נשר במהרה, ואף עבד לפרק זמן קצר כאמן מסחרי וכמנהל רשת חנויות נעליים. זה לא החזיק מעמד.

להקת הקסם והחוזה המקולל

בתחילת שנות השישים, ואן ולייט עבר לקוקאמונגה כדי לחבור לזאפה, שעסק בהלחנה ובהפקת סרטים. יחד הם הגו את השם "קפטן ביפהארט" ותכננו להקים להקת רוק'נ'רול ולצלם סרט בכיכובו, אך התוכניות התפוגגו. זאפה עבר ללוס אנג'לס והקים את "אימהות ההמצאה", וביפהארט חזר ללנקסטר והחל לגבש סביבו מוזיקאים. בשנת 1964, להקת הקסם הייתה מוכנה לפעולה.

ההופעה הראשונה שלהם הייתה מחזה מפחיד ומוזר. כל חברי הלהקה עטו מעילי עור שחורים, מכנסיים צמודים ומגפי עקב. לגיטריסט המוביל הייתה רטייה על עין אחת וזרועות ארוכות באופן חריג. בתקופה שבה שיער ארוך היה עדיין מחזה נדיר, הקפטן התהדר ברעמת שיער ארוכה ושערורייתית. הם הפכו לסנסציה מיידית בלנקסטר, והשמועה על הלהקה המוזרה התפשטה ברחבי דרום קליפורניה. חברות התקליטים החלו להריח את הפוטנציאל, ובאמצע 1964 חתם ביפהארט על הראשון מבין שורה ארוכה של חוזים הרסניים.

התוצר הראשון שלו, בחברת התקליטים A&M, היה גרסה מחודשת לשיר DIDDY WHA DIDDY של בו דידלי. הוא העניק לו פרשנות משלו עם נגינת מפוחית פראית ושירה נמוכה להפליא. הסינגל זכה להצלחה מקומית בלוס אנג'לס, ולרגע נדמה היה שביפהארט בדרך הבטוחה לתהילה. אבל אז הגיע המפח שזרק את ההבטחה לפח. ביפהארט הציג לחברת התקליטים חומרים לתקליט בכורה, אך המנהלים קיבלו רגליים קרות. השירים היו "שליליים מדי", הם טענו, וסירבו להוציא את התקליט. ביפהארט נותר המום ופגוע. חברת התקליטים הוציאה לבסוף שיר בודד כסינגל, שנכשל, והקפטן מצא את עצמו שוב בנקודת האפס.

בטח כחלב ובגידה אישית

ההזדמנות השנייה הגיעה בשנת 1965, כשהמפיק בוב קרסנוב מחברת התקליטים קאמה סוטרה הסכים להוציא את החומרים ש-A&M דחו. ביפהארט הרכיב מחדש את להקת הקסם והקליט את התקליט SAFE AS MILK, יצירה שהפכה מאז לאחת הקלאסיקות הנשכחות והחשובות של הרוק'נ'רול. התקליט, שיצא לבסוף ב-29 ביוני 1967, הקדים את זמנו וכלל את סגנון הביפהארט המובהק, עם ניחוחות בלוז והשימוש הראשון אי פעם במוזיקה פופולרית בכלי האלקטרוני המסתורי THERAMIN.

בפעם הראשונה, ביפהארט הפגין את מלוא העוצמה הווקאלית שלו. באחד השירים, קולו האדיר פשוט הרס מיקרופון אולפני יקר של חברת טלפונקן, ששוויו עמד על 1,200 דולר.

עיתון המוזיקה CHEETAH פרסם עליו ביקורת בנובמבר 1967: "זה תקליט שהוא תענוג צרוף. קשה להגדיר את ההרכב הזה, כי הם יכולים להישמע כמו כל דבר. כל מה שהם עושים מתובל בחוש הומור מוזר ומעניין. הזמר הראשי מוסיף לאפקט הכללי, הוא נוהם, צווח, שר בפלצט ומאמץ מבטא מניו ג'רזי. נראה שאותו זמר, דון ואן ולייט, הוא הגאון כאן".

אז עם תקליט מצוין ביד, נדמה היה ששום דבר לא יכול לעצור אותו. הוא היה אמור להופיע בפסטיבל הפופ של מונטריי, אירוע שהזניק קריירות של אמנים רבים. אך אז, רגע לפני הפריצה הגדולה, הגיטריסט המוביל והחשוב ריי קודר עזב את הלהקה בטריקת דלת, והותיר חלל שלא ניתן היה למלא. המורכבות של שיריו של ביפהארט דרשה חודשים של חזרות כדי ללמד נגן חדש. פסטיבל מונטריי המשיך בלעדיו, וההזדמנות הגדולה הוחמצה.

הצרות רק החלו. המפיק שלו, קרסנוב, רקם עסקה מורכבת מאחורי גבו, ובקיץ 1968, בזמן שביפהארט שהה בסיבוב הופעות באירופה, הוציא קרסנוב ללא אישור את התקליט STRICTLY PERSONAL. לא רק שהתקליט יצא ללא הסכמתו, קרסנוב גם יישם עליו אפקט אלקטרוני של PHASING, שעיוות לחלוטין את הצליל המקורי. "זו הסיבה שהתקליט הזה גרוע", אמר ביפהארט באנחה. "הלהקה ניגנה שם מצוין". למרות זאת, מדובר בתקליט מרתק, אך השילוב בין המוזיקה המורכבת של ביפהארט והניסיוניות האלקטרונית של קרסנוב היה יותר מדי עבור הקהל הרחב.

הבית המטורף ברפליקת מסכת הפורל

מתוך ההריסות הופיע שוב המושיע: פרנק זאפה. זאפה תמיד העריץ את חברו הוותיק, ולעיתים הערצה זו גבלה בפולחן. הוא ניגש לביפהארט והציע לו הצעה שאי אפשר לסרב לה: להקליט אלבום עבור הלייבל החדש שלו, STRAIGHT RECORDS, עם חופש אמנותי מוחלט, בלי התערבויות ובלי שטויות אלקטרוניות.

כשהבין שקיבל יד חופשית, ביפהארט התיישב ליד הפסנתר ובפרץ יצירתי מסחרר שנמשך שמונה וחצי שעות, כתב את כל עשרים ושמונה הקטעים שמרכיבים את התקליט הכפול. "אני לא חושב הרבה", הסביר. "זה פשוט מגיע דרכי". אבל לכתוב את השירים היה החלק הקל, ללמד את הלהקה לנגן אותם היה סיפור אחר לגמרי, שארך כמעט שנה של חזרות אינטנסיביות בתנאים קיצוניים.

בשנת 1968, הלהקה, שכללה כעת את הגיטריסט זוט הורן רולו, הבסיסט רוקטי מורטון, הגיטריסט הנוסף אנטנה ג'ימי סמנס והקלרינטן דה מסקרה סנייק, עברה לבית שכור בוודלנד הילס. שם, בתנאי עוני מחפירים, כשהם מתקיימים על כוס פולי סויה ביום, הם חיו ועבדו באווירה של כת. החלונות כוסו כדי למנוע הסחות דעת, וביפהארט הפעיל על נגניו מניפולציות פסיכולוגיות, הפריד ביניהם ושטף את מוחם כדי להבטיח שיבצעו את המוזיקה המסובכת שלו בדיוק כפי ששמע אותה בראשו.

השכנים התלוננו ללא הרף על הרעש הבלתי פוסק, אך זה היה כלום לעומת מה שהתרחש בפנים. ביפהארט, שהיה משוכנע שהבית יושב על בית קברות אינדיאני, דרש מחברת התקליטים לשכור עבורו "מטפל עצים", כדי שהעצים בחצר לא ייבהלו מהרעש ויקרסו. להפתעת כולם, חשבון על סך 250 דולר עבור השירות אכן הגיע למשרדי הלייבל. העצים, אגב, לא נפלו.

באביב 1969, לאחר שהשירים הוטמעו ב-DNA של הנגנים, הלהקה הייתה מוכנה. רוב קטעי הרקע הוקלטו באולפן של זאפה תוך שש שעות בלבד. התוצאה, שיוצאת היום לחנויות, היא TROUT MASK REPLICA.

כאוס גאוני או רעש צרוף?

למאזין המזדמן, האלבום יישמע כמו קקופוניה בלתי חדירה. זה אינו אלבום למי שמחפש מלודיה נעימה או מקצב שאפשר להניע אליו את הראש. זו מוזיקה מאתגרת, כתובה להפליא, שבה ביפהארט יורק שירה סוריאליסטית על רקע שברי אקורדים, מקצבים א-סימטריים מפורקים ודיסוננסים צורמים. אך הכאוס הצלילי הזה מטעה לחלוטין. מתחת לפני השטח מסתתרת מוזיקה מורכבת, מדויקת ומהודקת באופן פנומנלי.

עיתון רולינג סטון פרסם בביקורתו על התקליט ביולי 1969: "המוזיקה בתקליט הזה מדליקה כמו שאף להקת ג'אז-רוק שמודעת לעצמה יכולה להגיע אליה. זו החוויה המוזיקלית הטובה של השנה עם האלבום הכי מרתק ויוצא דופן שיצא בה".

בפעם הראשונה, ביפהארט היה מרוצה לחלוטין מהתוצאה. אך באופן אירוני, מערכת היחסים עם זאפה התערערה. ביפהארט טען שזאפה מקדם את התקליט בצורה חסרת טעם ועושה לו יותר נזק מתועלת. בחברת התקליטים, לעומת זאת, טענו שהבעיות הן כולן באשמתו של ביפהארט, שמסרב לצאת לסיבוב הופעות. "ביפהארט הוא גאון", אמרו שם, "אבל אדם שקשה מאוד לעבוד איתו".

היום, העולם מקבל לידיו את TROUT MASK REPLICA. בין אם זו יצירה גאונית שתקדים את זמנה בעשורים או פשוט הרעש המוזר ביותר שהוקלט אי פעם, דבר אחד בטוח: אחרי שתקשיבו לו, שום דבר כבר לא יישמע אותו הדבר.

ב-16 ביוני בשנת 1986 יצא תקליטה השלישי של להקת הסמית'ס, THE QUEEN IS DEAD. הנה ביקורת ששלפתי היישר מרולינג סטון של שנת צאת התקליט (1986): "...'האם העולם השתנה / או שהשתניתי?' מוריסי שואל ב-THE QUEEN IS DEAD, קטע הפתיחה באלבום השלישי של הסמית'ס בארה"ב, ופעם אחת זו לא שאלה רטורית. לא שהוא עזב את התחביבים שלו או משהו. בתקליט הזה יש שירים על קבורת חיים, פיקניק בבתי קברות, אמא, אוסקר ויילד והנוחות של בידוד מוחלט. אין לטעות בשירה בסגנון של אדית פיאף או בקיר הגיטרות של ג'וני מאר, אבל הסמית'ס נשמעים אחרת איכשהו - בטוחים בעצמם במקום אובססיביים בעצמם. קשה לדמיין את מוריסי צוחק על עצמו, אבל הנה אותו מתחסד של MEAT IS MURDER שר שיר בשם BIGMOUTH STRIKES AGAIN. בעוד גיטרות נמתחות ומפהקות עם פדאל ווא-ווא ודרך תופים מתנופפים, מוריסי מתנקה, ומודה כיצד שנינות רהוטה יכולה להחליק לגלישה. נראה שהוא פקח קצת את עיניו, או לפחות את החלונות בחדר השינה שלו. כצפוי, מוריסי עוטה את תחפושת העז העלובה שלו אבל כשהוא בשיא היומרה שלו, הוא מעמיד את ויילד מול קיטס וייטס בקרב הפייטנים ב-CEMETRY GATES. מוריסי נשמע ברור ומלודי יותר מאי פעם, מניף שורות לא סבירות לגן עדן גבוה. תרצו או לא תרצו, הבחור הזה הולך להיות בסביבה לזמן מה".

להקת מלחמה מבקשת דווקא לעשות שלום ולבקש שנהיה חברים שלה. אז ב-16 ביוני בשנת 1975 יצא תקליט חדש ושביעי ללהקת WAR ושמו WHY CAN'T WE BE FRIENDS. החזרה של הלהקה לזירת התקליטים, לאחר הפסקה ממושכת שנגרמה בגלל מריבות עסקיות מורכבות, באה עם להיטים ברורים כמו שיר הנושא ו-LOW RIDER.

הלהקה קיבלה את הרעיון לשיר הנושא כשהיא טיילה ביפן בתחילת שנות ה-70. מתופף הלהקה, הרולד בראון, אמר: "כולנו קשורים בשפה, ובאוכל שלנו ובתרבות שלנו. רוב הגזענים לא יודעים למה הם גזענים. פתאום אתה מגלה שאנחנו יותר דומים בפנים מאשר מבחוץ התחלנו להבין שזה באמת חשוב כשאתה מטייל בכל העולם". כל בית בשיר הושר על ידי חבר אחר בלהקה, כאשר בראון שר את הראשון. השורה, "אולי אני לא מדבר נכון, אבל אני יודע על מה אני מדברת", באה מנגן המפוחית ​​לי אוסקר, שהוא מדנמרק ובדיוק למד איך לדבר אנגלית כמו שצריך.

הרולד בראון הסביר את הפילוסופיה שלו: "אני אוהב אנשים למופת סביבי. אני לא שופט אותך לפי השם שלך, הצבע שלך או הכסף שלך. אני שופט אותך לפי אם אתה אדם למופת או לא. כי אם אני מכיר אותך כאדם למופת, אז אני יודע שאתה תעשה את זה הכי טוב שאתה יודע. זו השורה התחתונה, תראה, זה המקום שבו אנשים נופלים באמריקה כאן, כי אנחנו מקבלים אנשים נחותים".

המושג LOW RIDER הוא סוג של מכונית בה מעליות הידראוליות מאפשרות לנהג להוריד כל גלגל ולגרום למכונית לקפוץ. לעתים קרובות הן הותאמו אישית עם עבודות צבע מושכת עין, גלגלי הגה זעירים ומושבים מסתובבים. התרבות שנוצרה סביב המכוניות הללו הייתה גדולה בדרום מערב ארה"ב, ופופולרית בתרבות הלטינית. רוב הלהקה גדלה בדרום קליפורניה והייתה שקועה בתרבות המכוניות האלה. להרולד בראון היה עסק משלו בתחום בו עבד עם מכוניות כאלה במשך זמן מה: "בפעם הראשונה שידעתי על מה שקראנו לו LOW RIDERS היו כשבן דודי ליאון ועוד כמה שייטו במעלה ובמורד החוף בקליפורניה עם כאלה מכוניות. היו לך גם HOT RODDERS, שהיו מזן אחר והתחרו ברחבי העיר. באמצע הסיקסטיז השריפים היו עוצרים אותנו בגלל שהמכונית שלנו הייתה נמוכה מדי. היו להם שיטות למדוד תקינות של אוטו מעל פני הקרקע". עם זאת, מילים בשיר גרמו למאזינים רבים להאמין שזה עוסק בסמים, אבל בראון סיפר סיפור אחר: "לא רצינו שזה יישמע כאילו אנחנו מתכוונים לסמים. לכולנו היו עבודות רגילות כמו מכונאות רכב ולא היה לנו כסף נוסף לסמים".

נגן הסקסופון של הלהקה, צ'רלס מילר, הגה את הרעיון לשיר. זה החל מג'אם באולפן כשבסוף הובן ללהקה שיש לה להיט פוטנציאלי ביד. דיסקו החל להיות פופולרי בתקופה זו. גרוב הפ'אנק האיטי בשיר הזה לא נשמע כמו מקצבי הריקוד המופקים בכבדות שישלטו בקרוב במצעדים. לכן טיימינג הוא הכל...

כך נולד זיגי סטארדאסט! ב-16 ביוני בשנת 1972 יצא תקליט חשוב זה של דייויד בואי, THE RISE AND FALL OF ZIGGY STARDUST AND THE SPIDERS FROM MARS. אבל רגע לפני שהכוכב המוזר הזה המריא, הוא ולהקתו כמעט נשארו רעבים. הנה סיפורו המלא של התקליט.

זהו סיפור שמתחיל בסתירה מוחלטת, ממש כמו גיבורו. ביום שבו יצא לאור תקליט המופת של דייויד בואי, THE RISE AND FALL OF ZIGGY STARDUST AND THE SPIDERS FROM MARS, הכוכב עצמו ולהקתו, העכבישים ממאדים, הופיעו בעיר האנגלית הצנועה בראדפורד. לאחר בדיקת הסאונד, החבורה הצבעונית והרעבה חיפשה מסעדה קרובה כדי לתדלק את עצמה לפני המופע. לתדהמתם, הם סורבו בכניסה. הסיבה: לבושם המוזר והחייזרי לא התאים לקוד הלבוש המקומי. היה זה המפיק המקומי, ניקי גרהאם, שנאלץ להפעיל את קסמיו הדיפלומטיים כדי לשכנע את בעלי המקום להכניס את מי שעתידים להפוך לאחת התופעות הגדולות בתרבות הפופ. הקוריוז המשעשע הזה הוא רק הפתיח לסיפורו של תקליט שנולד בכאוס, הוקלט במהירות מסחררת והפך לתופעה תרבותית.

מה חשבו המבקרים אז?

כדי להבין את גודל ההפתעה, בואו נחזור בזמן. מגזין הרולינג סטון, בביקורת שכתב ריצ'ארד קרומלין ב-20 ביולי 1972, נשמע מעט מודאג: "עם יציאת התקליט השאפתני ביותר של דייויד בואי עד כה, אנו צריכים לשאת תפילה קטנה. בואי מביא לכאן את החוזק המוזיקלי שלו לצד בעיות שנראות על סף התפרצות. התקווה היא שהקריירה שלו לא תעלה ותתרסק כשם התקליט, עם 'סינדרום רוק התחפושות' שאופף אותו. יש לנו מספיק מהרוק הגרוטסקי הזה, מאליס קופר המבוים היטב ועד לבדיחות כמו הבסיסט של סטפנוולף ששמו ניק סיינט ניקולס. אבל בואי שונה. המיניות המתעתעת שלו אינה גימיק, היא נראית חלק מהותי ממנו, והמוזיקה משכנעת בהתאם. צד ב' הוא הדובדבן האמיתי, שם בואי מספר מה זה להיות כוכב רוק. השיר LADY STARDUST מציג את הניגוד – אתה כוכב ענק ומצד שני מאופר וצוחקים עליך. אני תוהה כמה כאן כנות וכמה תיאטרון, אך מה שחשוב הוא שבואי לא הקריב את הבידור למען המסר. הציון שלי הוא לפחות 99".

גם בארצנו הקטנה, במגזין "עולם הקולנוע", התקשו לעכל בהתחלה. בביקורת מאוגוסט 1973 נכתב: "בדמותו המוזרה של דייויד בואי פגשנו לפני זמן מה. צורתו החיצונית והצהרותיו על מיניות כפולה גרמו לנו לחשוד שמא מדובר באמן חסר כישרון הנבנה על פרסום ראוותני. והנה בא התקליט 'עלייתם ונפילתם של זיגי סטארדאסט והעכבישים מהמאדים' ומסתבר שההיפך הוא הנכון. בואי הינו אמן גדול, יוצר מקורי. 'מוזיקת החלל' שלו דורשת האזנה מרובה, אך אם תנגנו את התקליט הזה כמה פעמים, ובעוצמה, מובטחת לכם חוויה מוזיקלית מיוחדת. תקליט חובה".

הקלטות בזק, תופים מקורנפלקס ופסנתר אחד של הביטלס

הסיפור מאחורי הקלעים מדהים לא פחות. התקליט הוקלט באולפני טריידנט בלונדון בנובמבר 1971, עוד לפני שתקליטו הקודם והמצוין של בואי, HUNKY DORY, בכלל הונח על מדפי החנויות. בואי היה באותה תקופה אמן יתום, לאחר שחברת מרקיורי זרקה אותו עקב הכישלון המסחרי של THE MAN WHO SOLD THE WORLD. מנהלו, טוני דפרייס, לקח את ההקלטות של HUNKY DORY תחת זרועו ורץ לחפש בית חדש. הוא מצא את חברת RCA, אך להם הייתה דרישה: הם רצו שבואי יפיק תקליט נוסף, ומהר.

כך נולד זיגי. ההקלטות החלו כל יום אחר הצהריים והסתיימו בחצות, ובפחות משלושה שבועות, התקליט כולו היה מוכן. רוב קטעי השירה של בואי הם למעשה טייקים ראשונים (דבר שגרתי אצלו), מה שמסביר את התחושה הגולמית והדחופה. באחד הימים, המתופף וודי וודמאנסי התלונן בפני הטכנאי קן סקוט שסאונד התופים שלו נשמע כאילו הוא מכה על קופסאות קורנפלקס. סקוט, שלא איבד את חוש ההומור שלו, רץ לקנות כמה קופסאות, הרכיב מהן מערכת תופים וחיכה לוודמאנסי. כשהמתופף הגיע וראה את המחזה, הוא פרץ בצחוק והבין את הרמז: תן לטכנאי לעשות את עבודתו. ואם כבר באולפן, הפסנתר שבואי ניגן עליו בשירים כמו FIVE YEARS הוא אותו פסנתר מפורסם שפול מקרטני ניגן עליו בהקלטת HEY JUDE של הביטלס, שהוקלט גם הוא שם.

לידתו של חייזר: שיער אדום, תפוז מכני וקצת עזרה מחברים

דמותו של זיגי סטארדאסט עצמה לא נולדה ברגע. היא הוצגה לראשונה לקהל מצומצם ב-10 בפברואר 1972, בפאב בשם 'טובי ג'אג' בסארי. באופן אירוני, באותו פאב עבד בשנות השישים פרדי לנון, אביו של ג'ון. ההופעה הייתה קטנה, אך שניים מהצופים היו חבריו של בואי מהרכב קודם בשם THE BUZZ, ג'ון איגר ודק פירנלי. "הוא הציג אותנו ללהקה ושאל לשלומנו", סיפר פירנלי. "הוא היה מנומס, אך לא באמת מתעניין. העבר לא עניין אותו, הוא תמיד דחף רק לעתיד".

המהפך החיצוני הגדול הגיע כחודש לאחר מכן. ב-17 במרץ 1972, לאחר הופעה באולם חצי ריק בבירמינגהם, פגש בואי את הצלם מיק רוק. החיבור היה מיידי, ורוק הפך לצלם הרשמי של עידן זיגי. לקראת אותה הופעה, שיערו של בואי נצבע לראשונה באדום על ידי סוזי פאסי. בואי הראה לה תמונה של הדוגמנית מארי הלבין ממגזין אופנה, שהציגה עיצובים של המעצב היפני קנסאי ימאמוטו, ודרש שיער בדיוק כזה. מה שבואי לא ידע, זה שהלבין חבשה פאה. פאסי רקחה צבע שהפך לאייקון, התספורת המוכרת של זיגי.

ההשראה לדמות הייתה מורכבת: בואי עצמו הודה שהושפע מזמר בריטי נשכח בשם וינס טיילור, שיצר דמות של כוכב רוק שהולך עד הסוף והכריז שהוא בן האלוהים. הלבוש והאיפור הושפעו עמוקות מהדמות של אלכס, שגילם מלקולם מקדואל בסרט "התפוז המכני". מבחינה מוזיקלית, בואי רצה ליצור גרסה משלו לרוק המחוספס של איגי פופ והסטוג'ס ושל להקת הוולווט אנדרגראונד.

הסיפור שמאחורי השירים

אף על פי שבואי עצמו הודה מאוחר יותר שהקונספט היה מעט מאולץ, ישנו סיפור מסגרת: הסיפור בתקליט של זיגי סטארדסט מתרחש חמש שנים לפני סוף העולם. הוכרז באופן רשמי שהעולם הולך להיכחד בעוד חמש שנים בגלל מחסור במשאבים טבעיים. המבוגרים בעולם הזה איבדו כל קשר עם המציאות ורק הצעירים נשארו בשביל לקחת את העניינים לידיים. זיגי היה בלהקת רוקנרול אך הצעירים לא רצו יותר את המוזיקה הזו. אין טעם לרוק כי אין יותר חשמל בעולם בשביל לנגן את המוזיקה הזו. זיגי קיבל עצה לאסוף נתוני חדשות ולשיר אותם מכייוון שאיו יותר חדשות בטלוויזיה או ברדיו (הרי אין יותר חשמל). אז זיגי לוקח את העניינים לידיו וכל מה שנותר לו לשדר זה חדשות נוראיות ללא תקווה.

השיר FIVE YEARS: שיר הפתיחה הגיע לבואי מחלום שבו אביו המנוח התגלה אליו ואמר לו שנותרו לו רק חמש שנים לחיות. השיר STARMAN: באופן מדהים, הלהיט הגדול ביותר מהתקליט כמעט ולא נכנס אליו. עובד בחברת התקליטים RCA שמע את הדמו והתעקש שהשיר חייב להיכנס, כי לא היה אף להיט פוטנציאלי אחר. זה החליף ברגע האחרון גרסת כיסוי לשיר של צ'אק ברי בשם ROUND AND ROUND. הופעתו של בואי עם השיר בתוכנית TOP OF THE POPS הבריטית הייתה רגע מכונן, סנסציה שהפכה אותו לכוכב ענק בן לילה. בואי סיפר שההשראה למלודיה הגיעה מהשיר SOMEWHERE OVER THE RAINBOW.

השיר MOONAGE DAYDREAM: השיר נכתב במקור בשנת 1971 עבור פרויקט צדדי בשם ARNOLD CORNS, קריצה לשם התקליטון הראשון של פינק פלויד, ARNOLD LAYNE. המילים נכתבו בשיטת ה"חיתוך" המפורסמת, שבה בואי היה כותב משפטים, גוזר אותם ומסדר מחדש כדי למצוא משמעויות חדשות. את סולו הגיטרה האדיר של מיק רונסון, בואי פשוט "צייר" לו. הוא שרטט על דף קו שהתחיל שטוח, התנפח באמצע והסתיים בקווים שבורים, ורונסון תרגם את הציור לצלילים.

השיר LADY STARDUST: מחווה לחברו הטוב ויריבו המוזיקלי, מארק בולאן מלהקת T REX, שהיה כוכב הגלאם-רוק הגדול ביותר באותה תקופה.

אז התקליט הזה, שנולד מתוך לחץ, לא היה רק אוסף שירים. זו הייתה יצירת דמות שהייתה גדולה מהחיים, והוכחה לכך שדייויד בואי הוא לא רק מוזיקאי, אלא אמן קונספטואלי מהמעלה הראשונה.

בונוס: הנה מדברי הרולינג סטונס שאספתי לכם מהחודש (יוני בשנת 1966) במגזין המעריצים שלהם...

מיק ג'אגר על בעיות של פרטיות: "הבעיה עם מגורים בלונדון היא שאתה תמיד צריך להיות בתנועה, בגלל זה הייתי רוצה לקנות בית בכפר כמו קית'. התרגלתי שאנשים מחכים לי בפתח דלת ביתי, ומתקשרים לשיחה, אבל זה קצת מוגזם כשהם רוצים לדעת מה אתה אוכל לארוחת בוקר - בכל מקרה, נסה להסביר את זה לשכנים!"... ועל ענייני טרנדים של פולק: "אין לי שום דבר נגד דילן או דונובן, אבל נמאס לי נורא מהדמויות שמטפסות על טרנד שהן חושבות שיכול להכניס להן הון מהיר".

ביל ווימאן על מתן שם לכלב הבוקסר החדש שלו: "בסופו של דבר זה נודי".

בריאן ג'ונס על ענייני טריפים: "אני מעדיף הרבה יותר לנסוע לתקופות קצרות מאשר לכמה חופשות ארוכות בשנה. עכשיו אני יכול לנסוע לפחות חצי תריסר פעמים בשנה או אולי יותר, בלי לספור כמובן את התקופות שאנחנו בחו"ל בסיבוב הופעות".

קית' ריצ'רדס על ביתו: "מה דעתך על המקום? כמובן שהוא עדיין לא מרוהט, אני רוצה לעשות את זה טיפין טיפין. אני הולך לערבב את הרהיטים וליצור סגנון מודרני. כפי שאתם רואים, קניתי כמה פריטים מהאנשים שגרו כאן קודם. אני הולך לצבוע בצבע סגול בחדר האוכל וכנראה גם בסלון, ולהוסיף זרקורים על הקירות. יש לי מעצבת פנים שעיצבה את ספינת קווין מרי כפי שהיא היום. בוא ותסתכל החוצה. אני בונה חומה מסביב לחזית הבית, שעכשיו תהיה האחורית אם אתה מבין למה אני מתכוון, כי אני מאריך את השביל מסביב לחלק האחורי והופך אותו לחזית. בכל מקרה, אני חושב שזה צריך להיות החזית כי יש שם מרפסת, והסיבה היחידה שאתה חושב שהצד השני הוא החזית, היא בגלל שביל הגישה. הסירה בנכס שלי הייתה שייכת לבעלים, קניתי אותה ממנו, אפשר לחתור בה מסביב, אבל כרגע יש לה חור בצד! הבקתה הסמוכה? מכיוון שהיא כל כך זולה, אני הולך לקנות אותה ולשכן שם כמה עובדים. עדיף בעל ואישה, כדי שהיא תוכל לבשל ולנקות את הבית, והוא יוכל לעשות את כל העבודות המזדמנות. כרגע הגנן מגיע כל יום חוץ מיום חמישי. כן, אני הופך את אחד מחדרי השינה לאולפן הקלטות. יש כל כך הרבה מה לעשות, אני מפרק קירות וחוסם דלתות. למטה אני בונה חדר שירותים קטן כדי שאנשים יוכלו לתלות בו את המעילים שלהם, וחכו שתראו את המטבח גמור, יש לי את הכיריים האלה שנעלמים לתוך הקיר. הבית ממוקם כאן בצורה נפלאה. אני רק קילומטר וחצי מהים. אני עדיין אשמור על הדירה שלי בלונדון. אני גם אקנה מכונית נוחה, משהו כמו מוסטנג או אפילו ג'יפ".

צ'רלי ווטס: "כרגע אני מתאמן בלהיות כוכב קולנוע גדול, כי סוף סוף סגרנו על תסריט, או ליתר דיוק על סיפור שהתסריט יתבסס עליו, כפי שאתם יודעים, זה נקרא 'רק אוהבים שנותרו בחיים' ואנחנו מתחילים לצלם בסביבות אוגוסט. הסיפור המקורי הוא על 'רוקרס', אבל ברור שהדמויות ישתנו כדי שיתאימו לאישיות שלנו בלהקה. מיק וקית' עובדים קשה מאוד על הפסקול לסרט כרגע, ואנחנו מקווים לסיים אותו לפני שנתחיל את סיבוב ההופעות הבריטי שלנו ב-23 בספטמבר. למרבה הצער אין לנו תוכניות לבקר בדרום אמריקה כרגע, אבל אל תאבדו תקווה, אני אגיד לסוכן שלנו מילה או שתיים".

מה הם אמרו? החודש, יוני בשנת 1967, נאמרו גם הדברים הבאים שאספתי לכם מגיליונות עיתון המוסיקה הבריטי NME שיש לי.

מפיק הלהיטים מיקי מוסט, על הרגלי ההוצאות שלו: "כסף נועד לבזבז. הייתי מוציא את הגרוש האחרון שהיה לי". על פילוסופיית ההפקה שלו: "יצירת להיטים מסחריים טובים זה שם המשחק". לגבי מוסר העבודה שלו: "אני אנרגטי? הלוואי והייתי. ישבתי אתמול במשרד וקראתי קומיקס". על חשיבות כתיבת השירים: "שירים הם הדבר הכי חשוב בבניית אמן". על איתור להיטים: "זו הסיבה שאני מבלה כל כך הרבה זמן בארצות הברית, סורק משרדי הוצאות לאור של מוזיקה כדי למצוא נתונים". על להקת האנימלס: "אני חושב שהם התרעמו על כך שחלק מההצלחה שלהם נבעה בזכותי. ידעתם שהם לא רצו להקליט שירים כמו 'בית השמש העולה' או 'אל תתנו לי להיות מוטעה'? הם לא אהבו אף אחד מהשירים שהיו הלהיטים הגדולים ביותר שלהם". על ג'ף בק: "הוא חשב ש- HI HO SILVER LINING היה שיר מצחיק והוא לא רצה לעשות את זה".

ג'רי מרסדן על עתידו אחרי "הפייסמייקרס": "קיבלתי הצעות לסרטים ומופעים מוזיקליים אבל עדיין לא גמרתי בדעתי לגבי כלום". הוא הוסיף, "אני יכול להרשות לעצמי לחשוב על זה קצת. יש לי תחומי עניין עסקיים אחרים שמכניסים לי קצת כסף, אז אין צורך למהר". על פירוק הלהקה: "הלכנו הכי רחוק שיכולנו כלהקה וחוץ מזה, לחברי הלהקה היו נשים ומשפחות שהם רצו לבלות איתן. הם החליטו להקים עסקים מחוץ לתחום הפופ".

ג'ימי הנדריקס על המיקוד היצירתי שלו: "אני יודע שאנשים חושבים שאני מצוברח, אבל זה רק בגלל שאני חושב על מוזיקה רוב הזמן. אם פתאום אני אשתוק זה בגלל שרק עכשיו עלה לי רעיון או שמגבר הגיטרה שלי התקלקל". על יושרה אמנותית: "אנחנו מנגנים את סוג המוזיקה שאנחנו רוצים לנגן. כרגע הקהל אוהב את זה אבל הטעם שלהם משתנה. אני אף פעם לא רוצה להיכנע למסחריות. הייתי רוצה להפיק תקליטים של מישהו. אבל מה שיקרה, פשוט יקרה. מי יודע".

אנגלברט הומפרדינק על שאיפותיו לעתיד: "הצעד הבא שלי עכשיו הוא לפרוץ לעולם הקולנוע. כבר קיבלתי בערך שש הצעות - אחת מהן מהוליווד לככב לצד סטיב מקווין. אבל עד שיגיע החוזה המדויק שאנחנו רוצים, פשוט נחכה". על הביטחון החדש שמצא: "ביטחון זו תחושה נפלאה. לדעת שאנשים רוצים אותך ולא להצטרך להסתובב ולבחור פה ושם עבודות מזדמנות".

פ.פ. ארנולד על החלטתה לגור לבד באנגליה: "כשעזבתי את משפחת זמרות הליווי של אייק וטינה טרנר והחלטתי לגור לבד, הם הציעו לי את ההזדמנות להישאר כאן ולעבוד. לקחתי אותה כי חשבתי לעצמי: מה יש לך להפסיד? את הולכת לבד בכל מקרה. אולי זו תהיה הפריצה שלך". על אהבתה לאנגליה: "אני מאוהבת באנגליה ובאנשים. כולם היו כל כך טובים אליי כאן. הם מתייחסים אליי כל כך טוב ואני פשוט לא יכולה להתגבר על זה". על נישואים מוקדמים: "מישהו צריך לאסור נישואים לפני גיל 20. התחתנתי כשהייתי בת 16. מי באמת יודע על אהבה בגיל הזה? הם צריכים לאסור נישואים אז, הם באמת צריכים".

דיאנה רוס, הסופרימס (על כספי הלהקה): "אנחנו עדיין מקבלות דמי כיס בכל שבוע ובדרך כלל נשאר לנו קצת בסוף השבוע. יש לנו כל כך מעט זמן לבזבז כסף". ופלורנס באלארד, מהסופרימס (על הסיבה שבגללה החליטה להישאר עם הלהקה): "הרגשתי שהגיע הזמן שלא אוכל להתקדם עוד יותר בעולם הבידור. מיותר לציין שדיאן ומרי לא רצו שאעזוב בגלל כל הסיבוכים הכרוכים בעיצוב מחדש של הלהקה. ניסו לשכנע אותי לא לעשות את ההחלטה שלי, וכיוון שכולנו חברות הכי טובות, לא היה להן קשה לעשות זאת".

רוברט ווייס, המנהל השותף של הקינקס (על הכיוון החדש של הלהקה): "אנחנו פשוט מנסים לפתח את הכישרונות האישיים שלהם. מעכשיו הם לא ינגנו סתם פופ ישר".

כריס בלאקוול, מנהל להקת טראפיק: "סטיבי ווינווד רוצה שהקהל שלהם יקבל מושג מעשי על השלווה שבפנים ואינו מאמין שאי אפשר להיות גם יצירתי מוזיקלית במאה אחוז וגם כוכב פופ בו זמנית".

אריק ברדון, הזמר של האנימלס : "שכחתי את סצנת הבלוז הישנה".

גארי ברוקר, הזמר-פסנתרן של פרוקול הארום (על תגובתו להצלחתם המהירה): "מה שבאמת הדהים אותי זו המהירות שבה השיר שלנו, בהיר יותר מחיוורון, התפרסם בצרפת. הוא כבר במקום הראשון ומכר 14,000 עותקים בשבועיים! "מה אני מרגיש לגבי כל זה? שום דבר באמת, לא שונה מהרגע שנכנסנו לראשונה למצעדים. ראינו את כל הנתונים. ידענו שזה יגיע. אבל לא חשבנו שזה יהיה כל כך מהר. מה שאני רוצה לעשות זה לברוח לזמן מה ולהתארגן. לחשוב על הכל ולשים את זה במקום הראוי לו. זה בסדר גמור שאנשים מברכים אותך וקונים לך משקאות, אבל זה לא באמת אומר הרבה, נכון?"

ברוס ג'ונסטון מהביץ' בויז: "החלטתי לטוס מברלין לאיביזה לכמה ימי חופשה. אתם לעולם לא תאמינו, אבל אני באמת גולש. אני שוחה ומטייל הרבה. האחרים בלהקה אף פעם לא מתקשרים אליי, אבל אני מניח שיש לנו הרבה דברים משותפים. כולם נשואים ויש להם מעגל חברים משלהם ולי יש את שלי".

ההוליס על הבדלים יצירתיים. גיטריסט ההוליס טוני היקס והזמר גרהאם נאש חשפו צומת דרכים יצירתי עבור הלהקה, במיוחד בעקבות צאת סרג'נט פפר של הביטלס . גרהאם נאש: "אני חושב שהגיע הזמן שההוליס יגדלו עם שאר סצנת הפופ. אני רוצה שהאלבום הבא שלנו יהיה שינוי אמיתי - אני רוצה שתהיה לו יותר משמעות חברתית. אני לא רוצה להיות סתם להקת פופ שמוציאה להיטים. אני רוצה ללכת בכיוון של סרג'נט פפר אבל אני לא רוצה שנעתיק אותם. אנחנו צריכים למצוא את הנישה שלנו ולעשות אותה טוב. אני לא רוצה לעלות על הבמה ולשיר רק את BUS STOP. זה מלא זבל". טוני היקס הביע נקודת מבט זהירה יותר: "עכשיו אנחנו מנסים להתבגר - או ליתר דיוק, גרהאם מנסה להתבגר - וזה מפריד בינינו. גרהאם רוצה שנהיה מאוד 'אמנותיים' ושונים באלבום הבא. ואני ואלן (קלארק הזמר) חושבים שהוא הולך קצת רחוק מדי. אני מרגיש שאנחנו עדיין צריכים לעשות שירים כמו 'קארי אן' כדי לרצות את הקהל שנתן לנו את ההצלחה שלנו".

המאנקיז: על אותנטיות וסיבובי הופעות עם התקרבות סיבוב ההופעות הבריטי הראשון שלהם, מיקי דולנץ התייחס לביקורת החוזרת ונשנית על כך שהלהקה לא מנגנת בתקליטים שלה: "אתם יכולים להגיד מה שאתם רוצים על זה שאנחנו לא מנגנים בתקליטים שלנו, אבל העובדה היא שהסאונד הוא אמריקאי. כולנו מצפים לנגן בבריטניה. אנחנו יודעים שיש לנו הרבה מעריצים שם ואנחנו ננסה להעלות עבורם את ההופעה הכי טובה שאפשר".

מה הם אמרו? החודש, יוני בשנת 1968, נאמרו גם הדברים הבאים שאספתי לכם מגיליונות עיתון המוסיקה הבריטי NME שיש לי.

פול מקרטני על החווה שלו בסקוטלנד: "זה המקום הכי שליו שנתקלתי בו בעולם".

ג'ורג' האריסון על תהליך היצירה של הביטלס: "כבר יש לנו בערך 35 שירים, וכמה מהם שלי. אלוהים יודע איזה מהם יהיה הסינגל הבא. אף פעם אי אפשר לדעת, לא עד שלא עוברים על כולם. אני מניח שאנחנו יכולים לעשות אלבום כפול או אולי אלבום משולש. יש שם מספיק חומר".

מיק ג'אגר על אלבומם הקרוב של הרולינג סטונס: "יהיו בו כמה דברים פשוטים של קאנטרי".

דונובן על שירו HURDY GURDY MAN: "איש ההארדי גארדי? זה אני. מישהו שקורא לאנשים לצאת מהעידן האפל ואני מאמין שאנחנו בעידן אפל".

ארית'ה פרנקלין על היצירה שלה: "זה עניין של עומק, והיכולת לחשוף אל פני השטח את מה שקורה בפנים. מוזיקה עשויה להיות גורם משמעותי בשילוב אנשים. לא רק מוזיקת ​​נשמה, אלא כל מוזיקה שמאחדת אנשים. זה מה שחשוב".

טום ג'ונס על הלהיט הגדול ביותר שלו: "אני חושב ש'דלילה' הוא השיר הנמכר ביותר שלי אי פעם. הוא היה מפלצת בהרבה מדינות. הוא הגיע למקום הראשון בגרמניה, שם מעולם לא היה לי להיט גדול באמת". על חופש יצירתי: "כשאתה הולך לעשות תוכנית טלוויזיה, אתה לא מקבל את ההזדמנות לעשות את מה שאתה רוצה לעשות. הם נותנים לך שלושה שירים ואתה ממשיך לעשות אותם וזהו".

סקוט ווקר על הניהול המוזיקלי שלו: "כשהתנתקתי מהאחים ווקר, התחלתי להתעניין מאוד באמנות פופ ודברים כאלה. זה היה מאוד חשוב לי אז ועזר לי מאוד באותה תקופה. גיליתי שאני בשגרה של עבודה במסגרת גבולות מסוימים. ואני מקווה שמשהו משלי ייצא".

דייוי ג'ונס מלהקת המאנקיז על הצד המסחרי של התהילה: "כשמתחילים לקנות עטי מאנקי ומסטיקים של מאנקי... אז כל הכיף נגמר".

ננסי סינטרה על העבודה עם אלביס פרסלי: "אני מתה לעשות את זה כי אני יודעת שהכימיה בינינו תהיה נהדרת. הוא אחד הגברים האמיתיים הבודדים בעולם. הוא אדם מורכב ובעל חשיבה עמוקה".

בריאן ג'ונס מהרולינג סטונס על התלהבותו מצלילים חדשים: "אני מאוד תקוע כרגע במוזיקה אלקטרונית. זה באמת מרתק אותי. לאחרונה התחלתי להתעניין בזה מאוד. דברים הפסיקו לקרות עם מוזיקת ​​פופ ואז זה קרה".

ג'ולי דריסקול על מציאת הזהות שלה דרך הופעה: "החיים מאוד מבלבלים כי אני לא יודעת איזה 'אני' אני באמת. אני חושבת שהדרך היחידה לגלות זאת היא להוריד את כל הבגדים והאיפור ולהסתובב בעירום. זו הדרך היחידה להגיע למי שאני באמת".

צ'רלי ווטס מהרולינג סטונס על נוכחותו על הבמה: "יש תחושת ביטחון כוזבת שאני מקבל מהתופים שלי. אני פשוט יושב שם ונסחב עם זה".

בלוג מוסיקה - כל מה שרציתם לדעת על מוזיקה - ועוד קצת.

הנכם מוזמנים לשתף את הבלוג עם חבריכם.

רוצים לשמוע עוד הרצאות מעניינות על הופעות מוסיקה? זמרים ישראליים? להקות רוק? הביטלס? תקליטים? רוק מתקדם? ועוד מגוון נושאים? מוזמנים ליצור איתי קשר. בינתיים, בואו ליהנות גם מפודקאסט מומלץ ומבלוג המוסיקה באתר.

הרצאות מוסיקה שלי ותכני מוסיקה מיוחדים לפלטפורמות שונות - לפרטים והזמנות: 050-5616459