רוק מסביב לשעון: מה קרה ב-17 ביולי בעולם הרוק

הנכם מוזמנים לצלול איתי למנהרת הזמן עם אירועי פופ ורוק שאספתי עבורכם ממקורות שונים ונדירים מאד שאינם ברשת. אהבתם וברצונכם לקבל עוד ועוד? בשביל זה בניתי עבורכם הרצאות מוסיקה מעשירות ומעניינות ופודקאסטים מומלצים.

אז מה קרה ב-17 ביולי (17.7) בעולם של רוק קלאסי?

חקר, ערך וכתב: נעם רפפורט

הציטוט היומי: "עשיתי ראיון ברדיו ואחת השאלות הייתה, 'כיצד השגת את האפקט בפזמון השיר איצ'יקו פארק?'', אז עניתי, 'זה פשוט מאד. השתנתי על סליל ההקלטה'. אז צחקתי בקול גדול כשלפתע הסתכלתי מסביב וראיתי שרק אני צוחק" (סטיב מאריוט, מלהקת SMALL FACES)

רינגו - גט באק! ב-17 ביולי בשנת 1975 ניתן לאשתו של רינגו סטאר, מורין, צו הגירושין שהיא תבעה, בגין בגידתו בה עם הדוגמנית האמריקאית ננסי לי אנדרוז. אבל היי, גם היא לא הייתה טלית שכולה תכלת! עשר שנות נישואים הסתיימו.

למרות טענתה של מורין, גם היא בגדה בבעלה - ועוד עם חברו לביטלס, ג'ורג' האריסון. הרומן התרחש סביב שנת 1973.

כריס אודל, שעבדה עם הביטלס ואחרי כן נשארה ביחסי חברות קרובים עם ג'ורג' ואשתו פאטי, סיפרה בספרה האוטוביוגרפי: "בסוף 1973 חזרתי להתארח בביתו של ג'ורג' וכשרינגו ומורין הגיעו, שמתי לב כי מתפתחת שיחה אינטימית מדי בינה לבין ג'ורג'. מה לעזאזל קורה כאן? חשבתי שמורין וג'ורג' רק חברים טובים. חשבתי שהג'ט לג גורם לי לחשוב דברים לא נכונים. למחרת הגיע ג'ורג' לחדר שלי כשהבעה רצינית בפניו. 'את יודעת שאני מאוהב במורין', הוא אמר. הייתי בהלם ואז הבנתי מדוע פאטי אשתו נשמעה מצוברחת כשהודעתי לה שאשאר כמה ימים בביתה של מורין. 'האם פאטי יודעת?', שאלתי. 'אני מניח שהיא הבינה את זה', הוא השיב. אז ניגשתי לפאטי ושאלתי אותה מה קורה. 'מורין באה לפה כל הזמן', היא נאנחה. בקולה נשמע כעס. 'היא הגיעה והם נעלו את עצמם באחד החדרים ואמרו לי ללכת. כשהדלת נפתחה שאלתי את מורין מתי היא עוזבת אבל היא רק חייכה והבנתי הכל'...".

פאטי בויד סיפרה בספרה האוטוביוגרפי (ובו היא חשפה רבות ממשולשי האהבה ברוק'נ'רול של אותם ימים): "השיגעון תפח מיום ליום עד שהלכנו, ג'ורג', כריס אודל ואני, למסיבה בביתו של רינגו. שם המשיך ג'ורג' להגיד לרינגו שהוא מאוהב באשתו. כך עשה מול כולם. רינגו נראה אומלל ומנסה לשכנע את עצמו שזה לא קורה. אני רתחתי".

כריס אודל: "מורין כל הזמן אמרה לי שהחיבור לה עם ג'ורג' היה אמוציונלי ואפילו הציעה לי להיות עם בעלה. אני צחקתי צחוק כי לא יכולתי להכיל את כל המצב הזה. המסיבה בבית של רינגו הייתה נוראית. היו שם גם אלטון ג'ון, קית' מון, רוד סטיוארט, רוני ווד ועוד. ג'ורג' ומורין כל הזמן פלרטטו בפינה כשמולם עמדו רינגו ופאטי אובדי עצות". למרות הסיטואציה הפומבית המשפילה והפגיעה הקשה, באופן מדהים החברות בין ג'ורג' לרינגו הצליחה לשרוד את המשבר והם חזרו להיות חברים קרובים ולשתף פעולה מוזיקלית. מורין עצמה, שבשנת 1980 דהרה עם אופנוע לתוך קיר ונאלצה לעבור ניתוח שיקום פנים מורכב, נישאה בסוף שנות ה-80 לאייזק טיגרט, ממייסדי רשת הארד רוק קפה. היא הלכה לעולמה באופן טרגי בגיל 48 ממחלת הלוקמיה, כשרינגו וכל ילדיהם עומדים לצד מיטתה. לזכרה, חבר נוסף לאותה להקה, פול מקרטני, כתב את השיר העדין והמרגש LITTLE WILLOW.

גם זה קרה ב-17 ביולי. הצוללת הצהובה עוגנת בלונדון, להקה קנדית מצונזרת בבית הלבן, גיטריסט עוזב בשיא ההצלחה והשיר שנולד בשירותים. קחו נשימה עמוקה, אנחנו חוזרים אחורה בזמן לכמה רגעים מכוננים בתולדות המוזיקה, שהתרחשו כולם, באופן מדהים, באותו התאריך.

לונדון, 1970: סיפור על שתי להקות, שירותים וטעות מביכה אחת

ביום קיץ אחד, ה-17 ביולי 1970, יצא תקליטון חדש ללהקת סטרובס עם השיר FOREVER. במקור השיר הוקלט במהלך הסשנים של תקליטה השני, DRAGONFLY, אך לבסוף נותר מחוץ לאלבום (שיצא כבר בפברואר של אותה שנה) ושוחרר רק כעת כסינגל עצמאי. עם עיבוד עשיר של כלי מיתר ומקהלה, אשר הופק על ידי טוני ויסקונטי, השיר היה רחוק שנות אור מסגנון הפולק המאופיין של הלהקה. בצליל הייחודי של השיר נשמע גם הצ'לו של קלייר דניז, אך לאחר שעזבה את הלהקה, נכנס לאולפן קלידן צעיר ומוכשר בשם ריק וייקמן, אשר שולם לו שכר זעום של כתשעה פאונד בלבד כנגן אולפן עבור הסשן הזה. אותו וייקמן, שלימים יהפוך לחבר מרכזי בלהקת יס, הוסיף להקלטה קטע אורגן מרהיב. סולן הלהקה, דייב קאזינס, חשף סוד קטן ומצחיק מאחורי הקלעים: "כדי להשיג את ההדהוד המדויק שחיפשנו לקולות השירה, נכנסנו לשיר את הקטעים שלנו בשירותים של אולפני ווסקס בלונדון, והטכנאי הקליט אותנו משם". התוצאה הייתה השיר המופק והמושקע ביותר של הלהקה עד אז, ניסיון ברור לפרוץ אל מצעדי הפופ. למרבה הצער, הקהל לא ממש התחבר והתקליטון נחל כישלון מסחרי צורב.

באותו ערב ממש, במרחק לא רב משם, בתיאטרון LYCEUM המפורסם, להקת יס עלתה לבמה כמופע פותח ללהקת איירון באטרפליי. היה זה ערב מיוחד עבור הגיטריסט החדש והווירטואוז שלה, סטיב האו, שהצטרף ללהקה רק מספר חודשים קודם לכן כמחליפו של הגיטריסט המקורי, פיטר בנקס. במהלך ההופעה, הוא ביצע קטע סולו מבריק על הגיטרה האקוסטית שלו, שהציג לראווה את טכניקת הפריטה הייחודית שלו ואת השפעות הקאנטרי והרגטיים שספג מגיבורו המוזיקלי, צ'ט אטקינס. הקטע, שהוקלט באותו ערב על ידי טכנאי הקול אדי אופורד באמצעות ניידת ההקלטות של אולפני PYE, מצא את דרכו לתקליטה השלישי והמצליח של הלהקה, THE YES ALBUM. הסולן, ג'ון אנדרסון, שהתלהב מהקטע, הציע לקרוא לו THE CLAP כאשר הציג אותו לקהל באותה הופעה. האו, שהלחין את הקטע ב-4 באוגוסט 1969, היום בו נולד בנו הבכור דילן, התבאס מהתוספת הקטנה הזו, המילה THE, שדבקה בשם הקטע והודפסה כך על עטיפת התקליט. הוא ידע היטב שהביטוי הזה הוא גם סלנג למחלת מין לא סימפטית.

הדרמה של THIN LIZZY והצנזורה בבית הלבן

קדימה בזמן לשנת 1979. להקת THIN LIZZY האירית נמצאה בפופולריות גבוהה, בזכות הצלחתו של התקליט BLACK ROSE, לו תרם גארי מור את עבודת הגיטרה הווירטואוזית שלו, אך מאחורי הקלעים הדברים החלו להתפרק. בעיצומו של סיבוב הופעות בארצות הברית (בו הופיעו כמופע הפותח בסיבוב ההופעות של להקת JOURNEY), גארי מור החליט שנמאס לו. השימוש הכבד בסמים ובאלכוהול על ידי חברי הלהקה (ובמיוחד מצד חבריו הקרובים, הסולן פיל לינוט והגיטריסט סקוט גורהאם) והשפעתו ההרסנית על ההופעות החיות שברו אותו. הוא פשוט קם ועזב בפתאומיות ממש לפני הופעה מתוכננת, ועלה על טיסה חזרה ללונדון מבלי להודיע לאיש. "אני לא מתחרט על שעזבתי", אמר מור מאוחר יותר, "אבל אולי הדרך שבה עשיתי את זה הייתה שגויה. אני מניח שיכולתי לעשות את זה אחרת, אבל פשוט הייתי חייב לצאת משם". למרות העזיבה הצורמת והנתק שנוצר, לינוט ומור השלימו בסופו של דבר ואף חזרו לשתף פעולה בלהיט הענק OUT IN THE FIELDS בשנת 1985. את מקומו מילא מידג' יור, שהוזעק בדחיפות על ידי לינוט ונאלץ ללמוד את התפקידים המורכבים של מור תוך כדי הטיסה עצמה לארה"ב. יור, שבעתיד יוביל את להקת אולטראווקס להצלחה עולמית, סייע ללהקה להציל את סיבוב ההופעות האמריקאי והיפני עד סיומו.

נחזור לשנת 1970, לאירוע סוריאליסטי במיוחד. להקת THE GUESS WHO הקנדית זכתה לכבוד הגדול להופיע בבית הלבן בפני הנשיא ריצ'רד ניקסון. אלא שהיה "קאץ'" קטן. אנשי הבית הלבן ביקשו מהלהקה בנימוס לא לבצע את הלהיט הגדול ביותר שלה, AMERICAN WOMAN. הסיבה? המילים הביקורתיות והמחאה החברתית נגד הממסד האמריקאי לא ממש התאימו לאירוע. הלהקה, בגישה פרגמטית, הסכימה. המתופף גארי פטרסון הסביר: "לא הייתה לנו בעיה. אנחנו להקה קנדית, באנו לבדר, לא לעורר מהומות. אם משלמים לנו ואומרים לא לנגן את הלהיט הכי גדול שלנו, זה בסדר גמור מבחינתנו". הסולן ברטן קאמינגס הוסיף: "מצד אחד, עומד מולך אחד הפוליטיקאים השנואים ביותר על דור ההיפים. מצד שני, זו הזדמנות של פעם בחיים להופיע בבית הלבן". פטרסון סיכם את החוויה עם סיפור משעשע: "במהלך האירוע, בתו של אחד הסנאטורים פשוט שלפה שקית גראס והניחה אותה על השולחן. המנהלת שלנו כמעט התעלפה. לה, כבת של סנאטור, זה אולי היה עובר, אבל אנחנו היינו חבורת קנדים עם אשרות עבודה, הדבר האחרון שהיינו צריכים זה שערוריית סמים בבית הלבן".

חדשות מהעבר: בכורות, פרידות וטכנולוגיה חדשנית

1968: לונדון אירחה את הקרנת הבכורה החגיגית לסרט האנימציה הפסיכדלי 'צוללת צהובה' של הביטלס (אשר התקיימה בבית הקולנוע "לונדון פביליון" שבכיכר פיקדילי וגרמה לחסימת הרחובות בשל אלפי המעריצים שצבאו על המקום). למרות שהם כמעט ולא היו מעורבים ביצירתו, כל ארבעת המופלאים הגיעו לאירוע. לראשונה, הלהקה נראתה מפוצלת מבחינה חברתית: ג'ון לנון הגיע מלווה ביוקו אונו (בהופעה פומבית רשמית ראשונה שלהם יחד), ג'ורג' הגיע עם פאטי בויד, ורינגו עם מורין. פול מקרטני, לעומת זאת, הגיע לבדו ללא ארוסתו ג'יין אשר, שכן מערכת היחסים ביניהם בדיוק עלתה על שרטון, וכעבור שלושה ימים היא הכריזה בשידור חי בטלוויזיה על ביטול האירוסין. לאחר ההקרנה, נערכה מסיבה נוצצת במלון ROYAL LANCASTER, שם אולם הדיסקוטק עוצב כולו בהשראת הצוללת (המלון ניצל למעשה את המאורע החגיגי כדי להשיק באופן רשמי את מועדון הלילה החדש שלו, שנקרא גם הוא "צוללת צהובה"). באותה מסיבה, נצפה פול מקרטני משוחח עם קלם קרטיס, סולן להקת FOUNDATIONS, ומבטיח לכתוב לו שיר. עם זאת, הבטחתו של פול מעולם לא יצאה לפועל. זמן קצר לאחר מכן, עזב קרטיס את הלהקה בעקבות סכסוכים פנימיים לטובת קריירת סולו, והשיר המובטח נשאר בגדר אנקדוטה היסטורית.

1974: להקת המודי בלוז, שידועה בצליל העשיר והתזמורתי שלה, חנכה בלונדון את אולפן ההקלטות הפרטי והמתקדם שלה, THRESHOLD STUDIOS. האולפן, שהיה הראשון מסוגו בעולם עבור להקה פרטית, התהדר ביכולת הקלטה של 32 ערוצים ומיקס קוואדרופוני, גרסה מוקדמת של סראונד עם ארבעה רמקולים. הקמת האולפן אפשרה לחברי הלהקה חופש יצירתי חסר תקדים, שכן הם לא היו מוגבלים בזמני השכירות של אולפנים מסחריים. עם זאת, התקליט המשותף הבא של הלהקה יצא רק בשנת 1978.

1978: יצא אלבום הפסקול לסרט "מועדון הלבבות הבודדים של סרג'נט פפר". הסרט עצמו היה כישלון קופתי וביקורתי מהדהד, אך הפסקול, שהורכב מגרסאות כיסוי לשירי הביטלס, הניב כמה פנינים. הבולטת שבהן היא הגרסה הקצבית והמדליקה של להקת אדמה, רוח ואש לשיר GOT TO GET YOU INTO MY LIFE, שהפכה ללהיט גדול בפני עצמה.

1971: אי שם בקורנוול, אנגליה, להקת קווין הופיעה באחד הערבים המוקדמים בקריירה שלה. מכיוון שהמתופף, רוג'ר טיילור, היה זה שארגן את ההופעה במקום הולדתו, מודעות הפרסום הכריזו על המופע כהופעה של "הלהקה של רוג'ר טיילור". מי היה מאמין אז שהם יהפכו לאחת הלהקות הגדולות בעולם?

על החיים ועל המוות: 17 ביולי

נולדו היום: ספנסר דייויס (1939): הגיטריסט והמנהיג של ספנסר דייויס גרופ, שהביאה לעולם את הקול הענק של סטיבי וינווד. הלך לעולמו בשנת 2020.

טרנס "גיזר" באטלר (1949): הבסיסט וכותב המילים הראשי של להקת בלאק סאבאת', מאבות המטאל הכבד. בספרו סיפר איך קיבל את כינויו "גיזר" (גוזל) מאחיו הגדול, ששירת בצבא עם חבר'ה קוקניים שנהגו לקרוא לכולם ככה.

רון אשטון (1948): הגיטריסט והבסיסט של להקת הסטוג'ס, מחלוצות הפאנק רוק לצד הסולן איגי פופ. רון נולד ב-17 להורים רונלד ואן. אחריו בא האח סקוט (שיהיה המתופף בלהקת הסטוג'ס). בעוד המשפחה חיה בוושינגטון בילדותו של רון, דודתו ודודו של רון - שניהם שהיו אמני וודביל לשעבר - השפיעו רבות עליו תוך זמן קצר, רון נטל לידיו את האקורדיון בניסיון לשחזר את היראה וההדר שאפפו את חייהם הקודמים של קרובי המשפחה. עד שהמשפחה עברה לאיווה, העניין של רון בכלי הזה נחלש, והוחלף באהבה לביטלס ולרולינג סטונס, כפי שהיה כל כך נפוץ באותה תקופה. כשרונלד נפטר בטרם עת בשנת 1963, אן לקחה את שני הבנים ואת הבת קאתי למישיגן, שם מצאה מקום עבורם באן ארבור. כשהגיע לכיתה י"א, רון נשר מבית הספר עם חברו דייב אלכסנדר (שיהיה הבסיסט בלהקת הסטוג'ס) ונסע לאנגליה, ביקר במקומותיהם של גיבוריו, כולל ברחוב דנמרק בלונדון (שם פעלו כל המו"לים למוסיקה) ובמועדון קאברן בליברפול. ההתרגשות של שני החברים הצעירים שיצאו למסע מוזיקלי של חקר בארץ זרה הייתה אדירה. "חשבנו שאם נלך לשם, נלמד משהו. זה היה מדהים להיות בן שש עשרה ולקחת רכבת לליברפול כדי לנסוע לקאברן", הוא סיפר. אשטון מת ב-6 בינואר 2009 אבל צלילי הגיטרה שלו נותרו חיים ומשפיעים עד עצם היום הזה.

מיק טאקר (1949): המתופף של להקת הגלאם רוק המצליחה סוויט. הלך לעולמו בשנת 2002.

ניקולט לארסון (1949): זמרת קאנטרי-פופ שזכורה בזכות שיתופי הפעולה שלה עם ניל יאנג. הלכה לעולמה בשנת 1997.

צ'אס צ'נדלר (1996): הבסיסט המקורי של להקת האנימלס, שהפך לאיש שגילה את ג'ימי הנדריקס והביא אותו ללונדון. מאוחר יותר ניהל גם את להקת סלייד. נפטר בגיל 57 ממפרצת באבי העורקים.

גורדון וולר (2009): חצי מהצמד המצליח פיטר וגורדון, שזכו ללהיטים רבים בשנות השישים, חלקם נכתבו על ידי פול מקרטני. נפטר מהתקף לב בגיל 64.

רובי סטיינהארדט (2021): הכנר והזמר המקורי של להקת הרוק המתקדם קנזס, שהצליל הייחודי שלו היה חלק בלתי נפרד מהלהקה. נפטר בגיל 71 מדלקת לבלב חריפה. הלהקה פרסמה בהצהרתה: "חברי להקת קנזאס, בעבר ובהווה, מבקשים להביע את הצער העמוק ביותר על מותו של חברנו ללהקה וידידנו, רובי שטיינהרדט. רובי תמיד יהיה בנשמה שלנו, במוחנו ובמוזיקה שלנו. מה שהוא הביא לנו כחברים ללהקה, למעריצים שהשתתפו בקונצרטים שלנו ולצלילי קנזאס, תמיד יהיה לבבי. אנחנו אוהבים אותו ותמיד נתגעגע אליו".

גם בעולם הג'אז הלכו לנו שתי אגדות:

בשנת 1967 מת סקסופוניסט הג'אז המשפיע, ג'ון קולטריין, בגיל 40, מסרטן הכבד. קולטריין, שהיה מחלוצי הג'אז החופשי וזכור במיוחד בזכות טכניקת נגינה מהירה שזכתה לכינוי "משטחי צליל" ובזכות אלבום המופת הרוחני שלו A LOVE SUPREME, פרץ את גבולות הז'אנר. לכן, הרבה אמני רוק שאבו המון השראה ממנו, ביניהם ג'ימי הנדריקס, קרלוס סנטנה ולהקות כמו גרייטפול דד והדלתות, אשר אימצו אל תוך מוזיקת הרוק את סגנון האילתור הארוך, החופשי והאקספרסיבי שאפיין אותו.

בשנת 1959 מתה הזמרת בילי הולידיי בגיל 44 בלבד, כשהיא כבולה למיטתה בבית החולים ותחת שמירה משטרתית עקב הסתבכותה עם חוקי הסמים. הנה על אחד משיריה הידועים והמצמררים ביותר - STRANGE FRUIT, שזכה בשנת 1999 בתואר "שיר המאה" על ידי מגזין טיים. השיר הזה נכתב על ידי מורה לבן, יהודי ופעיל איגוד מניו יורק בשם אבל מירופול (שפרסם את שיריו תחת שם העט "לואיס אלן"), שזעם לאחר שראה תצלום של לינץ' מחריד במגזין לזכויות האזרח. התמונה (שצולמה על ידי צלם בשם לורנס בייטלר והפכה לאייקונית) הייתה צילום של שני גברים שחורים (בשמות תומאס שיפ ואברם סמית') תלויים על עץ לאחר שעברו לינץ' במריון, אינדיאנה ב-7 באוגוסט 1930. מירופול כתב עם זה את הדימוי שבראשו - פרי מוזר. הכותרת המקורית של השיר (שנכתב תחילה כפואמה) הייתה "פרי מר", וזה פורסם בגיליון ינואר 1937 של מגזין האיגוד בשם THE NEW YORK TEACHER. לאחר הוספת מוזיקה, השיר בוצע בקביעות במפגשי שמאל שונים. אשתו של מירופול וחבריו מאיגוד המורים המקומי היו שרים אותו, אבל הוא בוצע גם על ידי זמרת שחורה בשם לורה דאנקן, שהופיעה פעם במדיסון סקוור גארדן.

זה בוצע על ידי רביעיית זמרים שחורים במהלך התרמה אנטי-פשיסטית בהופעה שהעלה רוברט גורדון, שעבד גם על מופע הרצפה במועדון בשם CAFE SOCIETY (אשר עשה היסטוריה כשהיה למועדון הלילה המעורב-גזעית הראשון בניו יורק, בו שחורים ולבנים יכלו לשבת ולבלות יחד באותו החלל). בילי הולידיי בדיוק עזבה את הלהקה של ארטי שאו והייתה האטרקציה המופיעה במועדון. גורדון הפנה את תשומת ליבה לשיר והציע לה לשיר אותו. חברת התקליטים הגדולה שלה, "קולומביה", חששה מחרם מצד סוחרי תקליטים במדינות הדרום וסירבה להקליט את השיר. הולידיי נאבקה וקיבלה אישור מיוחד וחד-פעמי להקליט אותו בחברת התקליטים העצמאית "קומודור רקורדס", שנוהלה על ידי היהודי מילט גייבלר. הגרסה שלה הפכה את השיר לפופולרי. הביצועים החיים של הולידיי לשיר לוו בכללים דרמטיים נוקשים שאסור היה להפר: הוא תמיד סגר את ההופעה, המלצרים קיבלו הוראה להפסיק להגיש משקאות וקופות רושמות נסגרו, האולם כולו הוחשך לחלוטין מלבד אלומת אור בודדת שהאירה את פניה, והיא מעולם לא נתנה הדרן אחריו. באוטוביוגרפיה שלה, הולידיי טענה שהיא כתבה את השיר, מה שלא היה נכון כמובן. כן, לקראת סוף חייה היו לה הרבה בעיות עם סמים והיא הוציאה כמה הצהרות לא אמינות.

תופים, חצוצרות, אולדפילד ו... חור שחור בכיס? ב-17 ביולי בשנת 1979 יצא אלבום בהופעה חיה של מייק אולדפילד. שמו הוא EXPOSED, אבל מאחורי הצלילים המהפנטים והביצועים המדויקים, הסתתרה דרמה פיננסית בקנה מידה קולוסאלי, כזו שכמעט וריסקה את האמן שהעניק לעולם את TUBULAR BELLS.

הסיפור, כפי שאולדפילד עצמו חשף בספרו האוטוביוגרפי, מתחיל עם דמות ססגונית ושאפתנית לא פחות ממנו: ריצ'רד ברנסון, הבוס הגדול של חברת התקליטים וירג'ין. ברנסון, שזיהה את הפוטנציאל המסחרי העצום, התעקש שאולדפילד ייצא לסיבוב הופעות אירופאי רחב היקף כדי לקדם את אלבומו הכפול והמורכב דאז, INCANTATIONS. הבעיה? אולדפילד היה ידוע כיוצר של אולפנים, אמן מופנם שסבל מחרדת במה קשה ונמנע מהופעות חיות לחלוטין (למעט חריגים בודדים) מאז הפריצה שלו ב-1973. אך לאחר שעבר טיפול שנוי במחלוקת – סדנת מודעות ופסיכולוגיה אגרסיבית בשם EXEGESIS, שנועדה לשבור מחסומים אישיים והפכה אותו מצעיר ביישן לאדם קופצני ואסרטיבי – הוא הרגיש מוכן סוף סוף להתמודד עם הקהל ועם דרישותיו של ברנסון.

ברנסון, מצדו, חשב על דרך יצירתית לחסוך בעלויות. הוא רצה להקליט כל הופעה והופעה בסיבוב, כדי לארוז אותן לאלבום הופעה עתידי. אולם, הוא לא תכנן לשלם לנגנים המוכשרים שליוו את אולדפילד תשלום נוסף עבור שעות ההקלטה הללו. התכנית הכמעט-מושלמת שלו התפוצצה לו בפנים כאשר כמה מהנגנים עלו על התרמית לאחר שזיהו את ניידת ההקלטה היוקרתית של אולפני THE MANOR של וירג'ין חונה מחוץ לאולמות. באחד המקרים, ובהתערבות איגוד הנגנים הבריטי שהגן על זכויותיהם, הם פשוט הכריחו את הצוות הטכני לפרק את מכשיר ההקלטה הרב-ערוצי ממש לנגד עיניהם, דקות ספורות לפני העלייה לבמה. המשבר הזה היה רק קצה הקרחון של הכאוס הכלכלי שעמד להתרחש.

סיבוב ההופעות של INCANTATIONS לא היה עם הרכב רוק סטנדרטי. אולדפילד עלה לבמה עם תזמורת שלמה שכללה עשרות נגנים, מקהלה, כלי קשת ונשיפה. מפלצת מוזיקלית מרהיבה, אך גם בור פיננסי חסר תחתית. למעשה, צוות סיבוב ההופעות מנה לא פחות מ-51 מוזיקאים (כולל אולדפילד עצמו), ביניהם שמות בולטים כמו הזמרת מאדי פריור (מלהקת הפולק סטילאיי ספאן), המנצח דיוויד בדפורד, והמתופף הווירטואוז פייר מורלן (מלהקת גונג). בספרו, אולדפילד מספר בתמימות כמעט כואבת איך איבד שליטה על ההוצאות. "מישהו בחברה ניסה להזהיר אותי בעדינות, אמר לי להיזהר מהנדיבות המוגזמת שלי, שאנשים מנצלים אותה היטב", הוא כתב. כן, הלוגיסטיקה של שינוע צי הכלים והנגנים במעבורות, מטוסים ומשאיות ברחבי מדינות כמו ספרד, צרפת, בלגיה וגרמניה, גבתה מחיר יומי בלתי נתפס.  

האזהרה הייתה מאוחרת מדי. חלק מהנגנים דרשו שיקנה להם מכוניות פאר. אחרים לא הסתפקו בחדר רגיל ודרשו סוויטות נשיאותיות במלונות היקרים ביותר. אולדפילד הצעיר והנאיבי, שכל חייו התרכזו במוזיקה ולא בניהול חשבונות (במיוחד כשהסדנה הפסיכולוגית שעבר גרמה לו לענות ב"כן" נלהב לכל רעיון גרנדיוזי), לא הבין בזמן אמת שכל פנטזיה של חברי הלהקה שלו תתורגם בסופו של דבר לחשבון שיוגש ישירות אליו.  

כשהמסך ירד על ההופעה האחרונה לאחר כחודש של מסע הופעות אינטנסיבי, הגיעה ההתפכחות הכואבת. אולדפילד גילה לתדהמתו שהוא לא רק שלא הרוויח, אלא צבר חובות. ההפסד הישיר מסיבוב ההופעות עצמו הוערך בכ-100,000 עד 250,000 לירות שטרלינג. עם זאת, כאשר צירפו לסכום זה את הוצאות ההפקה העצומות של INCANTATIONS ואת ההלוואות והחובות המצטברים הקודמים שלו מול "וירג'ין", סך התחייבויותיו של אולדפילד טיפס לאזור מיליון הפאונד, מה שהציב אותו תחת איום פשיטת רגל ממשי. החוב העצום הזה נאלץ להיות מכוסה מתמלוגי המכירות העתידיים של אלבום ההופעה EXPOSED, והאמן מצא את עצמו עובד במשך עשר השנים הבאות תחת חוזים מורכבים שהעניקו לווירג'ין אחוזים אדירים מרווחיו רק כדי להחזיר את הכסף שהפסיד בחודש אחד. "זה היה שיעור חשוב מאוד לחיים", סיכם אולדפילד באירוניה מרה.

למרות הכאוס הפיננסי, התוצאה המוזיקלית היא לא פחות ממופלאה. EXPOSED (שחומריו הוקלטו ברובם בחלקים האחרונים של מסע ההופעות, ולאחר שהושגה פשרה כספית עם נגני התזמורת לגבי זכויות ההקלטה) הוא מסמך מרתק שמתעד אמן בשיא כוחו היצירתי, כשהוא מבצע את יצירותיו המורכבות עם הרכב חי, נושם ובועט. הביצועים חמים, אנושיים ומלאי תשוקה.

האלבום מציג גרסה מקוצרת, מהודקת וקצבית יותר של היצירה INCANTATIONS, שנשמעת נהדרת לחלוטין בפורמט החי. אבל היהלום שבכתר, גולת הכותרת האמיתית, הוא הביצוע המלא, החי והעוצמתי ליצירה שבזכותה העולם גילה את מייק אולדפילד מלכתחילה – TUBULAR BELLS. לשמוע את היצירה הזו מתעוררת לחיים על הבמה עם תזמורת שלמה זה חוויה בפני עצמה, במיוחד כששמים לב לאופן שבו כלי המיתר והנשיפה האקוסטיים מחליפים בטבעיות את האפקטים הניסיוניים של אלבום האולפן מ-1973.  

ואולדפילד סוגר את האלבום עם אצבע משולשת ואלגנטית שהוא תוקע בטרנד הדיסקו ששטף את העולם באותה תקופה. הוא עושה זאת באמצעות קטע קצר וקליט שהלחין בשם GUILTY, שמהווה פרודיה מושלמת ובו זמנית קטע דיסקו-פופ-רוק מצוין בפני עצמו. את גרסת האולפן של קטע זה, אגב, הלך אולדפילד להקליט באולפני ELECTRIC LADY בניו יורק, יחד עם מוזיקאים אמריקאים מובילים, ביניהם נגנים שסיפקו את הגרוב הייחודי ללהיטי הדיסקו של להקת "שיק". כן כן!

נכון, מייק אולדפילד הוא פרפקציוניסט חסר פשרות, ולכן אל תצפו לאלבום הופעה "טהור" לחלוטין. ניכר שבוצעו באולפן תיקונים, ליטושים והוספת ערוצים כדי להגיע לשלמות הצלילית המזוהה עמו. אך בסופו של דבר, המוזיקה היא שמדברת. עבור בחור שהחל את דרכו כאמן מתבודד באולפן, EXPOSED הוא הישג אדיר של אמן שלמד בדרך הקשה את חוקי המשחק, שילם מחיר כבד, ובכל זאת יצא מהצד השני עם אחד מאלבומי ההופעה המרגשים והטובים יותר של התקופה. איי לייק מייק!  

גוונים חדשים של סגול כהה. ב-17 ביולי בשנת 1968 יצא בארה"ב תקליט הבכורה של דיפ פרפל, ששמו SHADES OF DEEP PURPLE. בספטמבר של אותה שנה הוא יצא גם באנגליה. הרגע שבו חמישה בריטים צעירים לחצו על מתג ההצתה.

הופה! אנחנו חוזרים בזמן אל קיץ 1968. בזמן שהעולם עוד היה שקוע עמוק במהפכת ילדי הפרחים והפופ הפסיכדלי, נחת על מדפי התקליטים בארצות הברית פרי ביכוריהם של דיפ פרפל, תקליט הבכורה הנהדר שזכה לשם SHADES OF DEEP PURPLE.

כך הם התחילו. בלי סולואים קצביים, מסנוורים וזריזי-אצבעות או ריפים כבדים ומוחצים – פשוט חבורה חדשה שמנגנת תערובת של סגנונות. למרות זאת, הנטייה לנגן חזק וכבד הייתה שם ממש מההתחלה. לגיטריסט הצעיר והשאפתן, ריצ'י בלאקמור, עדיין אין פה את כל הטכניקה משויפת לחלוטין, ובזמן הזה יכולת הנגינה שלו בגיטרה הסגירה את האלילים שלו אז. ומי היו האלילים שלו? ובכן, זה די ברור, ואפילו בנאלי: אריק קלפטון וג'ימי הנדריקס, כמובן! אם כבר, החבר'ה האלה מנסים קצת יותר מדי להישמע בדיוק כמו להקת קרים (בחלקים מסוימים) וכמו האקספריינס (באחרים) - רק עם האמונד. זה בהחלט מסביר אפילו את בחירת הקאברים שלהם. יש פה את I'M SO GLAD, שיר הבלוז הקלאסי שבוצע גם על ידי קרים של קלפטון, שהפכה אותו לפופולרי באלבומם הראשון ב-1966. פייס ואוונס ביצעו את זה עוד בלהקתם הקודמת לפני די פרפל, שנקראה THE MAZE. אצל דיפ פרפל קיבל הקאבר הזה פתיחה קלאסית מרשימה.

ויש את HEY JOE, שהיה מזוהה לחלוטין עם הנדריקס אבל כבר הפך אז לקאבר טחון מדי (כמו ש"ירושליים של זהב" הפך בארצנו בשנת 1967 לשיר שנטחן עד דק עם קאברים). ובכל זאת, יש משהו בביצועים של דיפ פרפל שנותן לשירים האלו חיים חדשים ובועטים. והאם גם אתם שומעים את הדמיון המפתיע בין הריף של MANDRAKE ROOT לזה של FOXY LADY של הנדריקס? אפילו התיפוף של איאן פייס הצעיר, שלפני שפיתח את סגנונו הייחודי, נשמע לעיתים כמחווה מוצלחת לסגנונו המתפרץ של מיץ' מיטשל, המתופף של הנדריקס.

אבל אני ממש אוהב את מה שקורה פה! יש את ONE MORE RAINY DAY הפופי-סיקסטיזי שממש עצבן את בלאקמור. למה עצבן? כי השיר הזה קיבל את קרדיט הכתיבה של ג'ון לורד ורוד אוונס. כשזה יצא כצד ב' של התקליטון HUSH שממש הצליח - אתם יכולים מי קיבלו יותר תמלוגים מהיקף המכירות הזה. אז כן, זה עצבן את בלאקמור וגרם לו להבין כמה חשוב ששמו יהיה בקרדיטים. בלאקמור: "זה היה רעיון שלי לעשות את השיר HUSH של ג'ו סאות'. שמעתי אותו בהמבורג, גרמניה. אז הזכרתי את זה ללהקה, ועשינו את זה. הכל נעשה בשני טייקים. אהבתי את סולו הגיטרה, במיוחד את הפידבק. זה נעשה עם הגיבסון ES-335 שלי, שכבר אין לי כי גרושתי גנבה אותה ממני".

ויש את השיר LOVE HELP ME המקסים. נכון, זה לא מהטופ של פרפל אבל זה כייפי בתקליט הזה. ויש עוד שיר אחד שהוקלט באותם ימים אך יצא רק שנים רבות לאחר מכן ושמו SHADOWS. זה שיר מקורי של החבר'ה שהוקלט בסשן דמו באולפני טריידנט באביב של שנת 1968 עם לורנס ונותר מחוץ לאלבום. יש שם גיטרה נהדרת של בלאקמור עם פדאל ווא ווא.

אז איך נולד כל הדבר הזה, אתם שואלים? ובכן, זה לא היה תהליך ארוך ומייגע. למעשה, כל היצירה של התקליט הזה נעשתה במרתון הקלטות מסחרר של שלושה ימים בלבד, בין ה-11 ל-13 במאי, במרתף אפלולי עם ארבעה ערוצים שהוסב לאולפני PYE בלונדון. המיקום, מאחורי מלון קאמברלנד היוקרתי ובמרחק יריקה ממארבל ארץ'. במשך 48 שעות קדחתניות, הלהקה הקליטה את כל החומרים כאשר רוב השירים הוקלטו בטייק אחד או שניים בלבד כשהיום השלישי כולו הוקדש למיקסים הסופיים תחת שרביטו של המפיק דרק לורנס. וכל התענוג הזה? עלה סכום פעוט של 1,500 ליש"ט. זה סכום זעום למדי אפילו במונחי שנות ה-60, שהוכיח את יעילותה של הלהקה הצעירה.

הבסיסט, ניק סימפר: "בואו נגיד את זה כך: בלי דרק, לא היינו משיגים את העסקאות שהשגנו, כי לדרק היו קשרים, הקשרים עם המוציאים לאור שכבר הייתה להם עסקה סגורה עם חברת התקליטים האמריקאית של ביל קוסבי, טטרגרמטון, ובלי זה, אולי לעולם לא היינו פורצים. כבר הבטחנו למפיק תקליטים אחר באנגליה שהוא קיבל את העסקה עבור הלהקה, וזה היה לפני שאיאן פייס הצטרף. היה לנו את בובי וודמן על התופים, וזה היה לפני שהיה לנו זמר. הגיע איזה בחור, והוא שמע אותי, את ריצ'י, ג'ון ובובי פשוט מנגנים קצת חומר אינסטרומנטלי, והבחור היה כל כך נלהב שהוא רצה להחתים אותנו. זה היה עם חברת התקליטים DECCA וההנהלה הסכימה לזה. אבל אז דרק הופיע עם ההצעה המדהימה הזו, והם לא ממש יכלו לסרב לה. והוא אכן אמר, 'אתם לא חייבים להפוך אותי למפיק, אבל אני אעריך את זה'. ואנחנו אמרנו שכמובן שאתה תהיה המפיק. ולדרק היה רקורד די טוב. הוא עבד עם הרבה אנשים שהכרנו. כשזה הגיע לאולפן, אני חושב שהרגשנו שהכוח של דרק, באמת, היה בתור איש קשר בין הלהקה לבין האולפן.

כמה זה היה שונה באותם ימים. היית באולפן, וזה היה מופרד מחדר הטכנאי, והסתמכת בעיקר על מה ששמעת דרך מכשיר האינטרקום הזה, דרך האוזניות. זו הייתה שיטת הקלטה שונה. דרק היה מעין מתווך. והוא היה אומר, 'טוב, אתם יכולים לעשות טייק טוב מזה'. ואנחנו אפילו לא היינו טורחים לצאת מהאולפן כדי להקשיב. היינו אומרים, 'בסדר, דרק,' והיינו מנסים שוב. אני חושב שהוא די למד את העבודה תוך כדי תנועה. היינו צופים בדרק כשהיינו נכנסים לחדר הבקרה, והוא תמיד עקב בתשומת לב אחרי מה שהטכנאי עשה, והוא היה סוג של מחקה משהו שהוא עשה עם הכפתורים בקונסולה, וידעת שהוא פשוט קלט את זה מהטכנאי. אבל יחד עם זאת, הוא היה חלק בלתי נפרד מכל זה, וזה עבד יפה.

לא הייתה לאף אחד שום סיבה שלא לשתף את דרק בעניין. הוא דאג שהעבודה תיעשה בסופו של דבר, אבל הוא היה מעין זרז טוב עבורנו. הבעיה האמיתית היחידה הייתה שהוא לקח על עצמו למקסס כמה רצועות כשלא היינו שם, והן ממש לא נשמעו כמו מה שרצינו לשמוע. זה מצב טיפוסי כשהזמן דוחק. הופענו בחוץ באיזה מקום בלונדון, ודרק בינתיים מיקסס את הרצועות שלנו, וההנהלה הניחה שדרק יודע מה הכי טוב בשבילנו. לא ככה רצינו שזה יישמע. אז כנראה ששם נוצר קצת חיכוך. וככל שדיפ פרפל זכו ליותר הצלחה, דרק הרגיש שחלק גדול ממנה היה בזכותו, והוא סוג של רצה לבסס את מעמדו".

איאן פייס הוסיף: "המפיק, שאלוהים יברך אותו! דרק לורנס, בעיקרון, התפקיד שלו היה לדאוג שכולם ימשיכו לחייך. והוא נהג לעשות את זה על ידי כך שהיה מביא בקבוק סקוטש, ואז מרים את הרגליים, קורא עיתון, ואם היינו נתקעים באמצע, הוא פשוט היה נכנס ואומר לנו שאנחנו צריכים לעשות את זה שוב. ועל כך הוא קיבל אחוזים עצומים. למען האמת, הוא לא באמת תרם שום דבר למוזיקה או לסאונד. הוא היה מתאם יותר מכל דבר אחר. היה לו הסכם מול חברת התקליטים באמריקה למצוא להקה אנגלית. והוא הכיר את ריצ'י במשך שנים על גבי שנים, עוד מהתקופה באולפן של המפיק ג'ו מיק וכל החבר'ה האלה. ומאחר שהיינו הדבר הכי חדש שלא היה חתום אצל אף אחד, זה פשוט איכשהו הסתדר מעצמו. אבל כמו שאני אומר, סאונד ותרומה מוזיקלית לא היו הצדדים החזקים שלו".

כדי להשלים את החבילה, החמישייה התייצבה לצילומי העטיפה כשהיא לבושה מכף רגל ועד ראש בבגדים יקרים וראוותניים שנרכשו במיוחד מהבוטיק הכי לוהט של לונדון דאז, מיסטר פיש, שנודע בזכות הלבשתם של כוכבי התקופה כדוגמת מיק ג'אגר, וזה שעיצב לדיוויד בואי את השמלה המפורסמת לעטיפת האלבום THE MAN WHO SOLD THE WORLD. התוצאה הייתה תמונה שהבטיחה שהתקליט יבלוט על המדף.

הדרמה הראשונה הגיעה מהר מאוד. הלהקה והמפיק היו בטוחים שהקלף המנצח שלהם הוא גרסת כיסוי דרמטית לשיר HELP של הביטלס, שהפך אצלם לבלדה אפלה, איטית ומיוחדת באורך של שש דקות. אך בחברת התקליטים חשבו אחרת והתעקשו בכל תוקף לשחרר כתקליטון דווקא את הקטע הקצבי והממכר HUSH - קאבר מהמם וגרובי לשיר של ג'ו סאות' (הידעתם שה"נה נה נה..." בשיר הוא האצה של צעקתו של ג'ון לנון באמצע השיר A DAY IN THE LIFE? של הביטלס? במבט לאחור, זו הייתה כנראה אחת ההחלטות העסקיות הטובות יותר בתולדות הרוק. השיר הפך ללהיט ענק באמריקה כשהוא מזנק עד למקום ה-4 במצעד הבילבורד האמריקאי, הישג חסר תקדים ללהקת רוק בריטית אלמונית לחלוטין.  

התקליט עצמו נפתח ללא אזהרה מוקדמת עם פצצת אורגן רועמת היישר מההאמונד המפלצתי של ג'ון לורד, שמובילה לקטע האינסטרומנטלי AND THE ADDRESS. זה לא סתם עוד קטע פתיחה, זהו הניצוץ הראשון של השותפות הגורלית בין לורד לגיטריסט ריצ'י בלאקמור. השניים נפגשו לראשונה בדצמבר 1967. בזמן שבחוץ השתוללה סופת שלגים אימתנית, בלאקמור התדפק על דלתו של לורד כשהוא אוחז בגיטרה אקוסטית בלבד. באותו ערב קסום נולדו שני קטעים: AND THE ADDRESS והשיר MANDRAKE ROOT, שיר מורכב ומהפנט שפותח את הצד השני של התקליט. אגב, הריף הראשי של MANDRAKE ROOT "נשאל" באלגנטיות מקטע בשם LOST SOUL של גיטריסט בשם ביל פרקינסון. בלאקמור, כבר אז, ידע לזהות ריף חריף טוב כשהוא שמע אחד. בלאקמור הכיר את פרקינסון היטב, שכן שניהם חלקו יחד את הבמה בהרכב המלווה של המוזיקאי "סקרימינג לורד סאץ'".

חמשת החברים, שבתחילת הדרך בכלל קראו לעצמם ROUNDABOUT, שם שהגה מתופף להקת THE SEARCHERS, כריס קרטיס, שחלם על קונספט בו מוזיקאים יעלו וירדו מהלהקה כמו בקרוסלה מוזיקלית, לא הסתירו את מקורות ההשראה שלהם. הם העריצו את להקת הרוק האמריקאית ונילה פאדג', שהתמחתה בלקיחת שירים מוכרים, פירוקם לגורמים, האטה דרמטית של הקצב והרכבתם מחדש כיצירות פסיכדליות ארוכות ומלאות פאתוס, עם הרמוניות קוליות, תיפוף כבד ודו-קרב מתמיד בין גיטרה חשמלית לאורגן האמונד. דיפ פרפל לקחו את הנוסחה הזו והזריקו לה סטרואידים.

כמובן, המבקרים של אותה תקופה, כהרגלם, לא ממש הבינו מה נפל עליהם. בעיתון מלודי מייקר נכתב בביקורת קטלנית: "הנה להקה שהיה לה להיט באמריקה עם השיר HUSH, שבאה עם תקליט ובו שירי פריק-אאוט שנעים בין להקת הנייס, ארת'ור בראון וג'ימי הנדריקס – כמה חבל!". הם פשוט לא ידעו שהם עדים להולדתו של הרכב שישנה את פני המוזיקה.

זה היה ההרכב הראשון, מה שייקרא לימים MARK I: הסולן רוד אוונס, הגיטריסט ריצ'י בלאקמור, הקלידן ג'ון לורד, הבסיסט ניק סימפר והמתופף איאן פייס. בלאקמור נשמע כאן שאפתן מתמיד, אך עדיין לא הגיע לרמת השליטה המוחלטת שתאפיין אותו בהמשך. ומה לגבי הסולן, רוד אוונס? רבים טוענים, שהוא היה הסולן הטוב ביותר של הלהקה (תסלחו לי, מעריצי איאן גילן ודיוויד קוברדייל). קולו העשיר, הפרחוני והקטיפתי התאים באופן מושלם לחומרים המוקדמים. באופן אירוני, אותו קול מופלא היה הסיבה לסילוקו מהלהקה מאוחר יותר. הסיבה? קולו היה "יפה" מדי ולא צרחני מספיק. הלהקה חיפשה סאונד כבד יותר ורצתה סולן עם צרחות שיוכלו להתחרות באלו של רוברט פלאנט מלד זפלין.

אז האם תקליט הבכורה הזה היה פורץ דרך? למען האמת, כנראה שלא. הוא היה יותר אבולוציה מאשר רבולוציה. אבל האם הוא מהנה? האם הוא תקליט מלא בגישה, בחוצפה נערית ובסאונד מרתק? בהחלט כן! זוהי יריית הפתיחה של מסע מוזיקלי מופלא, תעודת לידה של צליל חדש שהיה רק בתחילת דרכו. זו הייתה ההתחלה של הכל מבחינת הסגול.

כשאי.אל.או מעודדת לאחוז חזק בחלום! ב-17 ביולי בשנת 1981 יצא תקליטון חדש ללהקת אי.אל.או, עם השיר HOLD ON TIGHT. צד ב' של התקליטון בא עם שיר שלא נכלל באף אלבום של הלהקה, WHEN TIME STOOD STILL.

זה היה התקליטון הראשון של הלהקה שיצא מתוך תקליטה באותה שנה, TIME. בשלב זה, הלהקה שינתה את אופי ההפקה שלה, כשהיא מצמצת את צלילי התזמורת שהעשירו את יצירות העבר.

הבית השלישי בשיר הזה הוא בצרפתית. מכיוון שג'ף לין לא דיבר צרפתית, הוא קיבל את התרגום בטלפון מהמטפלת הצרפתייה של בנותיו, גיליין. לין הקליט באולפני מיוזיקלנד במינכן באותה תקופה, בזמן שהמטפלת שהתה בבית משפחתו בצרפת. היא קיבלה בתקליט TIME קרדיט על התרגום שהוא כמו בבית שהושר לפני כן באנגלית:

תחזיק חזק בחלום שלך

תחזיק חזק בחלום

כשאתה רואה את הספינה שלך יוצאת להפלגה

כשאתה מרגיש שהלב שלך נשבר

תחזיק חזק בחלום שלך.

השיר הזה מרגיש שונה בתכלית משאר התקליט TIME, שהוא אלבום קונספט מדע בדיוני עמוס סינטיסייזרים על אדם שנחטף ונלכד בשנת 2095. לין כתב את השיר בערך יומיים כתוספת של הרגע האחרון לאלבום. הוא הבין שההקלטות של אלבום הקונספט הפכו אפלות וכבדות מדי, וציין בראיון משנת 1981, "זה נהיה קצת אבדון... בואו נביא קצת אושר!". הצליח לו!

ולמרות שהתיפוף של בב בוואן נשמע כאן אנרגטי וסוחף, מדובר למעשה בלופ שהוכן ומנוגן אותו הדבר, מההתחלה ועד סוף השיר, כפי שנעשה קודם לכן בלהיט אחר של הלהקה, DON'T BRING ME DOWN.

ב-17 ביולי בשנת 1996 מת צ'אס צ'נדלר, הבסיסט המקורי של להקת האנימלס והאיש שגילה את ג'ימי הנדריקס. בן 57 במותו ממפרצת באבי העורקים, ימים ספורים בלבד לאחר שהופיע בפעם האחרונה על הבמה.

כשג'ימי הנדריקס הצית את הגיטרה שלו לראשונה במועדון אסטוריה בלונדון ב-1967 (ולאחר מכן באופן המפורסם יותר בפסטיבל מונטריי), צ'אס צ'נדלר היה מוכן עם הנוזל הדליק בצד, שכן הרעיון התיאטרלי הזה היה יוזמה של צ'נדלר עצמו שנועדה לגנוב את ההצגה מהלהקות האחרות וליצור באזז תקשורתי. כשלהקת סלייד הייתה נואשת לתדמית חדשה, צ'נדלר הלביש את הלהקה כסקינהדס כדי לפנות לקהל מעמד הפועלים הבריטי, לפני שהכווין אותם בהמשך לסגנון ה"גלאם-רוק" הצבעוני שהפך אותם לאגדה. הוא היה המנהל המושלם עבור שני הכישרונות המגוונים הללו. כחבר לשעבר בלהקת האנימלס, בה תרם את קווי הבס הבלתי נשכחים בשירים אלמותיים, הוא יכל להזדהות עם מוזיקאים ולהבין את הבעיות שלהם. כאיש עסקים ערמומי הוא גם הבין את כוחו של פרסום ואת חשיבות התדמית.

מעט כוכבי סיקסטיז הצליחו לעשות את הקפיצה מכוכבות-פופ לעסקים. חסרה להם המשמעת והידע. אבל כשצ'נדלר פרש מהאנימלס בשנת 1966 (זמן קצר לאחר שהלהקה התפרקה בשל סכסוכים פנימיים וניהול פיננסי כושל שהותיר אותם מרוששים), הוא הפך במהירות לאחד המנהלים והמפיקים המוערכים והמצליחים ביותר של עידן הרוק. הוא גילה את ג'ימי הנדריקס, אבל האנרגיה והמחויבות שלו הם שעזרו להפוך גיטריסט אמריקאי צעיר וביישן לאמן דינמי ולאגדת רוק. ההתייחסות ההדדית שלהם הייתה מבוססת על אמון וידידות.

השותפות שלהם התפרקה בסופו של דבר, בעיקר בשל סלידתו של צ'נדלר מסגנון החיים הפרוע של הנדריקס והמעורבות הגוברת של סמים בסביבתו. אבל רגע לפני שהנדריקס מת בספטמבר 1970, הוא קרא למנהלו הוותיק פעם נוספת לעזרה והדרכה, והשניים אף החלו לרקום תוכניות לחזור ולעבוד יחד. צ'אס צ'נדלר היה אדם שאמנים ידעו שהם יכולים לסמוך עליו.

הוא נולד, בשם בריאן ג'יימס צ'נדלר, בהיטון, ליד ניוקאסל ב-18 בדצמבר בשנת 1938. עם האנימלס הוא זכה להצלחה גדולה מאד עם תסכול בצדה. "הופענו ללא הפסקה במשך שלוש שנים, עשינו 300 הופעות בשנה ובקושי קיבלנו אגורה", חוויה שעיצבה את גישתו ההוגנת והמגוננת כמנהל כלפי האמנים שלו בהמשך הדרך. במהלך סיבוב ההופעות האחרון של האנימלס בארה"ב יעצה לצ'נדלר חברתו של קית' ריצ'רדס, לינדה קית', לראות גיטריסט יוצא דופן, ג'ימי ג'יימס, שניגן עם הבלו פליימס במועדון CAFE WHA בגריניץ' וילג' בניו יורק. צ'נדלר התרשם מהביצוע של ג'ימי ג'יימס לשיר "היי ג'ו" של טים רוז שהושפע מגרסתו של טים רוז. הוא הציע להיות המנהל שלו והזמין אותו ללונדון. אז הנדריקס שאל את צ'נדלר אם הוא יכול להכיר לו את אריק קלפטון, שהיה באותה עת "אלוהי הגיטרה" הבלתי מעורער של אנגליה עם להקת 'קרים'. צ'נדלר הבטיח לו שכך יהיה והשניים הגיעו לאנגליה ב-24 בספטמבר 1966.  

צ'נדלר כבר החליט אז להפסיק לנגן. "אף פעם לא הייתי כל כך טוב בגיטרה בס", הוא התוודה. הוא הביא את התגלית החדשה שלו, ששמו שונה כעת לג'ימי הנדריקס, ללונדון בספטמבר 1966, וגייס את מיץ' מיטשל ונואל רדינג כדי להקים את להקת "ג'ימי הנדריקס אקספריינס". הוא גם יצר שותפות עם מנהל האנימלס לשעבר, מייק ג'פרי, כדי לטפל בעניינים העסקיים של הנדריקס בשנתיים הקרובות. בסופו של דבר הפיק צ'נדלר את כל הלהיטים הראשונים של הנדריקס ואת שני אלבומי המופת הראשונים שלו כשהוא משקיע כסף מכיסו, אותו קיבל ממכירת ציוד -כולל חמש גיטרות הבס האישיות שלו וחסכונות.  

בשנת 1968 פרש צ'נדלר כמנהלו של הנדריקס. זה היה באמצע ההקלטות של האלבום ELECTRIC LADYLAND. הוא מאס בהקלטות חוזרות אינסופיות (הנדריקס דרש לעיתים לבצע למעלה מ-40 טייקים לשיר אחד) ובזבוז זמן וכסף באולפן, כמו גם בפמליית שוחרי המסיבות שהחלה למלא את אולפן ההקלטות ולהפריע לעבודה. הוא הסתכסך עם ג'פרי על הדרך שבה הקריירה של הנדריקס טופלה, ובשנת 1969 חזר ללונדון לאשתו השוודית לוטה, שציפתה לילדם הראשון. זמן קצר לאחר מכן הקים את MONTGROW PRODUCTIONS (חברת הפקות ראשונית שהובילה בהמשך לעסקי הניהול המורחבים שלו) וגילה את להקת סלייד.  

הסולן של סלייד, נודי הולדר, אמר שהלהקה סגדה לצ'נדלר על הדרך שבה שינה את עתידה. בהדרכתו הם הפכו ליצרני הלהיטים הפוריים ביותר של שנות ה-70 בבריטניה כולל המנון חג המולד MERRY XMAS EVERYBODY שצ'נדלר הפיק ועד היום נחשב לאחד השירים הרווחיים בבריטניה, למרות שהם לא הצליחו להשיג הצלחה אמריקאית. בשנת 1979 הוא פרש מהניהול השוטף של הלהקה והתמקד בחברת התקליטים שלו BARN PRODUCTIONS שהוקמה בשנת 1977. בהמשך הוא חזר לנגן בס בלהקת האנימלס שהתאחדה מספר פעמים במהלך שנות ה-70 וה-80. אבל זו לא הייתה חוויה משמחת. הלהקה בילתה את רוב הזמן בוויכוחים ובשלב מסוים צ'נדלר נראה תופס בכעס את זמר הלהקה, אריק ברדן, בעורפו.

בשנותיו האחרונות הוכיח צ'נדלר את אהבתו לעיר הולדתו, כשהיה היזם המרכזי ואיש החזון מאחורי הקמת ה"ניוקאסל ארנה" (אולם מופעי ענק המשמש עד היום את העיר). מה שבטוח, ללא צ'אס צ'נדלר - עולם הרוק היה נראה שונה לגמרי.

לנון תוקף בטלוויזיה. ב-17 ביולי בשנת 1971 התארחו ג'ון לנון ויוקו אונו בתוכנית הלילה הטלוויזיונית עם המנחה מייקל פרקינסון. בתוכנית זו, שצולמה באולפני הבי.בי.סי הבריטי, תקף לנון את התקשורת הבריטית.

הסיכום של הלנונים עם פרקינסון היה שאם הוא יפלוט מפיו את המילה "ביטלס", הוא ייאלץ להמשיך את קיום הריאיון כשהוא כולו בתוך שק גדול ושחור.

פרקינסון: "עשיתם סרט על זבוב שזוחל על גוף של אישה, עשיתם סרט מפורסם על ישבנים חשופים ויש סרט שבו נראה איבר המין שלך. נכון, ג'ון?".

לנון: "זו הייתה בדיחה. עשיתי סרט שנקרא SELF PORTRAIT ובכל הזמן הזה הייתי סוג של PRICK" (צחוק רם נשמע בקהל לשמע בדיחת כפל המשמעות).

אז יוקו ניגשה להקריא קטעים מספרה GRAPEFRUIT לפני שפרקינסון שאל אותה ואת בעלה לפשר ריחוקם מאנגליה.

לנון: "התקשורת הבריטית קראה ליוקו מכוערת. לא ראיתי התייחסות שכזו כלפי אף איש או אישה אחרים, גם אם הם מכוערים. לא אומרים דבר שכזה, באופן נורמלי, בעיתונים. היא לא מכוערת והעיתונים מדהימים אותי לקרוא שהם קוראים לאנשים מכוערים באמת כמושכים".

פרקינסון (ליוקו): "נראה שיש סיבה נוספת לכך שאנשים לא אוהבים אותך, כי הם מוצאים אותך כסיבה לפירוק הביטלס".

לנון (מתפרץ): "זה לא נכון! אנשים ברחוב לא שונאים אותנו. זו המדיה ששונאת אותנו. אנשים ברחוב מברכים אותנו לשלום וזו אמת המידה שלי. התקליטים שלי עדיין נמכרים היטב וגם שלה נמכרים לא רע".

פרקינסון: "האם נוכחותה של יוקו הביאה למתח בלהקה ההיא?"

לנון: "המתח כבר היה שם עוד לפני שהיא הגיעה. זה החל כשבריאן אפשטיין מת".

(ברגע הזה מכריח לנון את פרקינסון לקיים את הבטחתו ולהיכנס לשק גדול) לנון: "תיכנס לשק ונמשיך לדבר על הביטלס". פרקינסון מסכים והריאיון ממשיך כשהוא לא נראה יותר למצלמה.

לנון: "תדמיין בנאדם שרוצה להתקבל לבי.בי.סי, אבל הוא שחור ומיד יש עליו דעות קדומות. כך הוא יגיע לראיון בתוך שק ולא יקבל את הבעיטה הברורה מראש".

פרקינסון: "למה הביטלס התפרקו? מה היה שם?".

אונו: "הביטלס הם ארבעה אנשים מוכשרים והם ארבעה אנשים חזקים מאד. אני בטח לא הייתי יכולה לשבור אותם".

לנון: "אנחנו שברנו את עצמנו. כשהגענו לגיל 28 או 29, שאלנו את עצמנו מה היא המטרה שלנו. הרי עשינו את זה. הרי ג'ורג' היה ממש מוכשר בכתיבת שירים ובסוף הוא זכה רק לשיר או שניים באלבום שלנו. האופי שלנו השתנה. האמת שעכשיו התקליטים שלנו ביחד מוכרים הרבה יותר עותקים מאשר התקליטים שלנו כביטלס. כך שזה עסק לא רע בכלל".

(בשלב הזה מקבל פרקינסון את הרשות לצאת מהשק)

לנון: "מעולם לא רציתי שהביטלס יחליקו במדרון. נדרתי לעצמי נדר שבגיל 30 לא אשיר את SHE LOVES YOU והנה חגגתי 30 השנה וקיימתי את הבטחתי".

בלוג מוסיקה - כל מה שרציתם לדעת על מוזיקה - ועוד קצת.

הנכם מוזמנים לשתף את הבלוג עם חבריכם.

רוצים לשמוע עוד הרצאות מעניינות על הופעות מוסיקה? זמרים ישראליים? להקות רוק? הביטלס? תקליטים? רוק מתקדם? ועוד מגוון נושאים? מוזמנים ליצור איתי קשר. בינתיים, בואו ליהנות גם מפודקאסט מומלץ ומבלוג המוסיקה באתר.