רוק מסביב לשעון: מה קרה ב-17 ביוני בעולם הרוק

כל יום מציין אירועים משמעותיים בהיסטוריה של מוזיקת הרוק והפופ, עם שפע של אנקדוטות פורצות דרך שהתרחשו בעשורים קודמים. כשאנחנו מסתכלים אחורה בזמן, על היום הזה בתולדות המוזיקה, אנחנו נזכרים ברגעים המדהימים שעיצבו את נוף הרוק והפופ, החל מיציאתם של תקליטים אגדיים, הופעות אייקוניות וגם דברים משמחים לצד עצובים שקרו לאמני המוזיקה המובילים.

כחובבי מוזיקת רוק, אנחנו לא יכולים שלא לחוש תחושת נוסטלגיה כשאנחנו מהרהרים באירועים הבלתי נשכחים שהתרחשו אז. הנכם מוזמנים לצלול איתי למנהרת הזמן עם אירועי פופ ורוק שאספתי עבורכם ממקורות שונים ונדירים מאד שאינם ברשת. אהבתם וברצונכם לקבל עוד ועוד? בשביל זה בניתי עבורכם הרצאות מוסיקה מעשירות ומעניינות ופודקאסטים מומלצים.

אז מה קרה ב-17 ביוני (17.6) בעולם של רוק קלאסי?

חקר, ערך וכתב: נעם רפפורט

הציטוט היומי: "הופעה של להקת הדלתות זה מפגש פומבי לסוג מיוחד של דיון דרמטי ובידור. כשאנחנו מופיעים, אנחנו משתתפים בבריאת עולם, ואנחנו חוגגים את זה עם הקהל. זה הופך לפיסול של גופים בפעולה. זו פוליטיקה, אבל הכוח שלנו הוא מיני. אולי תוכלו לקרוא לנו פוליטיקאים ארוטיים. אנחנו להקת רוק'נ'רול, להקת בלוז, רק להקה, אבל זה לא הכל - אנחנו עושים קונצרטים עם פוליטיקה מינית. הסקס מתחיל איתי ואז יוצא אל המעגל המוקסם של המוזיקאים על הבמה, ואז המוזיקה שאנחנו יוצרים יוצאת אל הקהל וכך נוצרת אינטראקציה איתם: הם הולכים הביתה ומקיימים אינטראקציה עם שאר המציאות. אז כל עניין הסקס הופך לכדור אש אחד גדול" (ג'ים מוריסון בשנת 1969)

המלך חוזר לממלכה: הסיפור המחשמל מאחורי התקליט שהצית מחדש את אלביס. כן, הכותרות זעקו, המעריצים נטשו והקריירה דעכה לסרטים נשכחים, אבל אז הגיעה 1969. ב-17 ביוני נחת בחנויות התקליטים FROM ELVIS IN MEMPHIS, והעולם נזכר מדוע קראו לו המלך.

שנת 1969 הייתה שנת הפיצוץ המחודש של אלביס פרסלי, האיש שכמעט הפך לבדיחה הוליוודית. אבל רק שנה קודם לכן, הוא עלה על במה קטנה בבגד עור שחור וצמוד, צילם את ספיישל הטלוויזיה שנודע כ"קאמבק ספיישל 68", והזכיר למיליוני צופים ברחבי אמריקה שהוא עדיין הר הגעש של הרוק'נ'רול, ולא סתם שחקן בסרטים סוג ב' עם עלילות מביכות, מוזיקת פלסטיק ותפאורת קרטון.

במהלך שנות השישים, בעוד הביטלס משנים את פני המוזיקה, אלביס היה עסוק בעיקר בצילום סרטים ובפסקולים דלילים שלא סיפקו את הסחורה. מעריציו הוותיקים חשו נבגדים, ואפילו קולגות למקצוע לא חסכו בביקורת. "זה נראה שלאלביס כבר לא אכפת מהקהל שלו יותר", קבע ג'ון לנון באחד הראיונות המפורסמים של אותה תקופה, וסיכם את מה שרבים הרגישו.

אבל אלביס של 1969 היה חיה אחרת. הוא הגיע לאולפני AMERICAN SOUND בממפיס, טעון באנרגיה של אמן שחייב להוכיח את עצמו מחדש אחרי הצלחת הספיישל, מוכן לשפוך את נשמתו לתוך המיקרופון. מאחוריו ניצבה להקת הבית של האולפן, ה-MEMPHIS BOYS, חבורת נגנים מהודקת ומיומנת שנחשבה לאחת הלוהטות בארצות הברית. השילוב בין הקול של אלביס לכישוף שלהם יצר תערובת מושלמת של גוספל, נשמה, קאנטרי ורוק גולמי.

במהלך תשעה ימים קדחתניים בפברואר 1969, הקליטה החבורה לא פחות מעשרים שירים. כל מי שנכח באולפן, מהמפיק צ'יפס מומן ועד אחרון הטכנאים, הרגיש שמשהו היסטורי מתרחש. איכות השירים הייתה בשמיים. אך לצד ההתלהבות, ריחף באוויר חשש כבד: האם הקהל, שהתרגל להתעלם מאלביס במצעדים, יקבל את החומרים החדשים?

חברת התקליטים RCA החליטה לא להמר על כל הקופה בבת אחת. היא בחרה "לטעום את המים" עם סינגל אחד, כדי לבדוק את הדופק של הקהל. הבחירה נפלה על IN THE GHETTO, שיר נועז ועוצמתי. זו הייתה הפעם הראשונה בקריירה הארוכה שלו שאלביס הקליט שיר עם אמירה חברתית נוקבת, סיפור על מעגל העוני והפשע שממנו אין מנוס.

את השיר כתב מאק דייוויס, ששאב השראה מילדותו. "גדלתי עם ילד שאביו עבד עם אבא שלי", סיפר דייוויס, "הוא גר בחלק העני של העיירה, ברחוב עפר. בטקסס של אותם ימים זה היה גטו לכל דבר, פשוט עוד לא השתמשנו במילה הזאת. המונח 'גטו' הפך פופולרי רק בסוף שנות ה-60". דייוויס סיפר איך חבר גיטריסט הראה לו ריף מסוים, והוא מיהר הביתה, כתב את השיר סביבו, והתקשר לאותו חבר בארבע לפנות בוקר כדי להשמיע לו את מה שידע שהוא להיט בטוח.

אך הדרך להקלטה לא הייתה פשוטה. חברו של אלביס, מארטי לאקר, שהיה שם באולפן, סיפר על ההיסוס של הכוכב. "אלביס לא היה בטוח שהוא צריך להקליט את השיר הזה", שחזר לאקר. "המנהל שלו, קולונל טום פארקר, תמיד פמפם לו לראש: 'אל תעשה שירים עם מסר'. הוא פחד ששיר כזה יתפרש כנקיטת עמדה פוליטית וירחיק חלק מהקהל". בחדר הבקרה, לאחר ניסיון ראשון עם הנגנים, אלביס פנה למפיק ואמר: "אני לא חושב שאני צריך לעשות את השיר הזה". לאקר התערב מיד: "אלביס, אם אי פעם תקליט שיר עם מסר, זה השיר". המפיק, צ'יפס מומן, חיזק את דבריו ואמר בערמומיות: "זה יהיה להיט. אבל אם אתה לא רוצה אותו, אני אשמח לקחת אותו". אלביס שמע, לא היסס לשנייה נוספת וענה: "לא, אני עושה את זה".

ההחלטה הזו השתלמה. IN THE GHETTO שוחרר כסינגל והפך להצלחה מסחררת, כשהוא מטפס עד למקום השלישי במצעד הבילבורד האמריקאי והופך ללהיט ענק ברחבי העולם. הוא סלל את הדרך להצלחה הפנומנלית של התקליט כולו.

ומה עוד יצא מאותם סשנים מיתולוגיים בממפיס? לא פחות מאשר להיטים כמו SUSPICIOUS MINDS, KENTUCKY RAIN ו-DON'T CRY DADDY. התקליט FROM ELVIS IN MEMPHIS לא היה רק קאמבק אלא רגע נדיר שבו הכוכב הגדול בעולם חזר לשורשים שלו והוכיח שהוא הרבה יותר מסמל תרבותי. הוא היה מוזיקאי בנשמתו. המלך חזר, ובגדול. לונג ליב דה קינג!

ב-17 ביוני 1983 העולם קיבל את אחד התקליטים הגדולים של העשור, אבל מאחורי הלהיטים הענקיים וההפקה המבריקה, התחוללה דרמה אנושית קשה שהפכה את יצירת המופת הזו לשירת הברבור של שלישיית פוליס.

להקת פוליס, אז בשיא כוחה, שחררה את תקליטה החמישי והאחרון, SYNCHRONICITY. ההצלחה הייתה מיידית ומפלצתית. התקליט זינק לראש המצעדים ברחבי העולם, נמכר במעל שמונה מיליון עותקים בארצות הברית לבדה, והפך את הלהקה לא רק למצליחה ביותר בעולם, אלא גם לאבן ריחיים כבדה במיוחד על צווארם של חבריה.

הקונספט מאחורי השם הגיע ממוחו הקודח של הבסיסט והסולן, סטינג. "קראתי ספר בשם SYNCHRONICITY של הפסיכולוג קרל יונג", הוא סיפר, "הספר עוסק במשמעות של צירופי מקרים, בשאלה אם יש היגיון נסתר מאחורי אירועים שנראים מקריים. זה הקסים אותי, כי הרגשתי שחלק מהרגעים הגדולים ביותר במוזיקה של להקה הם בדיוק כאלה, רגעים של סנכרון על-טבעי, או שאולי הוא לא כזה על-טבעי".

גן עדן שהפך לגיהנום

המסע ליצירת התקליט החל ב-5 בדצמבר 1982, באולפני AIR המפורסמים שבאי הקריבי מונטסראט, גן עדן טרופי שהיה שייך למפיק הביטלס, ג'ורג' מרטין. אך כפי שהעיד המפיק יו פדגהאם: "למרות הנופים המרהיבים, העבודה על התקליט הזה הפכה במהירות לסיוט".

האווירה הייתה מחושמלת. סטינג היה בעיצומם של הליכי גירושים כואבים מאשתו הראשונה, השחקנית פרנסס טומלטי. במקביל, גם נישואיו של הגיטריסט אנדי סאמרס עלו על שרטון. ואם זה לא מספיק, היחסים העכורים ממילא בין סטינג למתופף סטיוארט קופלנד הגיעו לנקודת רתיחה. השניים פשוט לא יכלו לסבול זה את זה. טכנולוגיית ההקלטה הדיגיטלית החדשנית של אותה תקופה אפשרה להם לעשות משהו שפירק אותם סופית: להקליט בחדרים נפרדים. רשמית, זה היה כדי ליצור הפרדה אקוסטית מושלמת. לא רשמית, זה היה כדי למנוע מהם להרוג אחד את השני. סטינג דרש מקופלנד לזנוח את תיפוף הרגאיי המורכב שלו ולעשות מקצבים פשוטים וישירים, מה שכמובן הוציא את המתופף האנרגטי מדעתו.

הפיצוצים היו כל כך קשים, עד שמנהל הלהקה, מיילס קופלנד (אחיו של סטיוארט), נאלץ לטוס במיוחד לאי כדי לנסות ולכבות את השריפות. בתחילת 1983 הוחלט להעביר את ההקלטות למונטריאול. "סטינג נהג לעשות סקי בבקרים", סיפר פדגהאם הטכנאי, "ובעודו גולש הקליט סטיוארט תפקיד תופים. בצהריים הלך סטיוארט לגלוש ואז סטינג נכנס לאולפן, הקשיב למה שנעשה ודרש להסיר מיד את מה שנעשה בבוקר". סאמרס מצא את עצמו כלוא באמצע, מנסה לגשר בין שני האגואים המתנגשים. על פי עדויות, הקלטת תפקידי הבס והתופים בלבד לשיר EVERY BREATH YOU TAKE ארכה שישה שבועות מפרכים של ויכוחים ומחיקות.

הלהיט המטריד שרבים מפספסים

ומה יצא מכל הכאוס הזה? שיר מושלם. אולי מושלם מדי. EVERY BREATH YOU TAKE, עם המקצב ההיפנוטי של קופלנד, הגיטרה החדה כתער של סאמרס וקולו האווירתי של סטינג, שהה שמונה שבועות רצופים במקום הראשון במצעד האמריקני והפך ללהיט הגדול ביותר של 1983. אבל מתחת למעטה הפופ הנוצץ, הסתתר שיר אפל ומטריד על אובססיה, קנאה ורצון לשליטה.

"זה שיר אהבה מפתה שמסתיר בתוכו רצון של אדם לשלוט בכל תנועה של אדם אחר", הודה סטינג, "אנשים באים ואומרים לי כמה השיר הזה יפה, שזה השיר 'שלהם' ושל בת הזוג שלהם. אני פשוט מסתובב הצידה בתחושת גועל". באופן אירוני, השיר הושמע באינספור חתונות, כשהזוג המאושר והאורחים לא מבינים שהם רוקדים לצלילי פסקול של סטוקר. שנתיים לאחר מכן, בתקליט הסולו הראשון שלו, סטינג הרגיש צורך לשחרר "חיסון" בדמות השיר IF YOU LOVE SOMEBODY SET THEM FREE. "הייתי חייב לתת לאנשים את הנוגדן אחרי שהכנסתי להם לראש את הדבר הנורא ההוא", אמר.

מלך הכאב, אמא עצבנית והמפלצת מהאגם

התקליט כולו הוא מסע מטלטל בין סגנונות ורגשות. שיר הנושא הפותח אותו הוא פרץ אנרגיה טהורה, ומשם אנחנו צוללים לעולמו של סטינג. KING OF PAIN הוא עוד דוגמה מצמררת. סטינג, בודד ומרוסק מהגירושים והמריבות, החליט לצלול אל תוך הכאב במקום לברוח ממנו. "העליתי באוב סמלים של כאב וקשרתי אותם לנשמה שלי", הסביר. את שם השיר העניקה לו בת זוגו לעתיד, טרודי סטיילר. "ישבתי בגינה וראיתי כתם שחור על השמש", סיפר, "אמרתי לטרודי 'זאת הנשמה שלי שם למעלה', והיא ענתה: 'הנה הוא בא שוב, מלך הכאב'".

ומה עם שאר החברים? אנדי סאמרס תרם את אחד השירים המוזרים והביזאריים ביותר בתולדות הלהקה, MOTHER, צרחה פסיכדלית על אמא שתלטנית. "הייתה לי אמא מאוד אינטנסיבית שהגשמתי לה את כל החלומות כשהפכתי לכוכב פופ", הסביר, "השיר היה כל כך שונה מכל השאר, שאנשים דווקא אהבו את זה". סטיוארט קופלנד תרם את השיר הקצבי MISS GRADENKO. התקליט החמישי הזה של פוליס דן ביחסים בעייתיים, מות האלוהים וסכנת כדור הארץ. ההליכה על הירח נראתה אז כדבר רחוק ביותר. WALKING IN YOUR FOOTSTEPS, עם מקצביו האפריקאים ואווירת מוסיקת העולם שבו, מתריע מפני שואה גרעינית. סטינג משווה את המין האנושי לדינוזאורים שהילכו לפני מיליוני שנים על כדור הארץ. לפי דבריו - גם לנו אין סיכוי לשרוד פה.

להיט נוסף בא עם השיר שחותם את הצד הראשון, SYNCHRONICITY II. סינכרוניות היא התיאוריה שאירועים מקריים לכאורה קשורים דרך משמעותם. הפסיכולוג קרל יונג יצר את המונח כדרך להסביר אירועים א-נורמליים. הסינכרוניות בשיר הזה היא החיבור בין הקולות המוחים על זיהום הסביבה לבין המפלצת המוטנטית שנוצרה מהאגם המזוהם. סטינג: "בריטניה יצאה אז למלחמה עם ארגנטינה. גברים צעירים מתו במים הקפואים של דרום האוקיינוס ​​האטלנטי, בזמן שהבטתי בכתמי השמש על ראש הצוק המשקיפים על האיים הקריביים". התוצאה היא שיר רוק עוצמתי ומטלטל. המפלצת יוצאת מהמים ומתקרבת לבקתה. הייאוש וחוסר התוחלת של אבא בחייו רותחים אל פני השטח בדיוק כשהוא מגיע הביתה. אנחנו יכולים רק לדמיין מה יקרה כשהוא ייכנס הביתה. סטינג: "ניסיתי להמחיז את התיאוריה של יונג על צירוף מקרים משמעותי, אבל זה היה שיר מטלטל בכל זאת!"

המסמר האחרון בארון

בסופו של דבר, למרות האנרגיה המתפרצת והנגינה המשותפת לכאורה, SYNCHRONICITY הוא הצגת יחיד של סטינג. הוא כתב כמעט את כל השירים, והם כולם שיקוף של עולמו הפנימי הסוער. "שירים כמו EVERY BREATH YOU TAKE ו-WRAPPED AROUND YOUR FINGER היו על החיים שלי", הודה לימים, "לא יכולתי לשתף חומר כל כך אישי בגוף דמוקרטי. היה לי ברור שהכנת התקליט הזה היא גם הסוף של פוליס". אנדי סאמרס: "מעולם לא הייתי מעריץ גדול של השיר הזה". יש המון כעס בתקליט הזה וגם השיר האחרון, TEA IN THE SAHARA, לא מצליח לרכך את העניין.  מי שמקשיב לתקליט זה רק כדי ליהנות מהמלודיות והמקצבים שבו, מפסיד את התמונה המלאה. זו הצגה של איש אחד. הצגה שהפכה למסמר האחרון בגלגל של ניידת המשטרה.

ברולינג סטון נכתב בזמנו בביקורת: "זו היא יצירה של משטחים מסנוורים וצלליות קרחוניות. ניגוני פופ שטופי שמש מהדהדים עם אפקטים קוליים מבשרים. משפטים העוסקים ביום הדין. סוללת מקצבים - פופ, רגאיי ואפריקאי - שמובילה מספארי אל מדבר פיזי ורוחני, אל 'תה בסהרה'. זה האלבום החמישי והטוב ביותר של פוליס, שעוסק בדברים שנגמרים - העולם בסכנה, כישלון מערכות יחסים אישיות ונישואין, מות אלוהים. לאורך כל האלבום, רעיונות אלו משקפים זה את זה בקולות ובאמצעים מהדהדים וחופפים כאשר הספארי עובר בין שטחי התעשייה של אנגליה לאפריקה. "אם נשתף את הסיוט הזה / אז נוכל לחלום", מכריז סטינג בשיר הנושא. למרות שפוליס התחילה בתבניות פשוטות של פופ-רגאיי, היא הפכה לאטמוספרה רועדת. כל שיר פה הוא לא רק שיר אלא פסקול מיניאטורי ונפרד. אולם ההפתעה הגדולה של התקליט היא התשוקה הנפיצה והמרה בשירים החדשים ביותר של סטינג. לפני אלבום זה, הפסימיות העולמית שלו ספגה ניואנסים של פופ שבלטו כמו אבני חן זוהרות, אטומות בבטחה מהרהוריו הכהים יותר של סטינג. באשר לתקליט הזה, נותרו שרידים של רומנטיקה זו, אך רק במנגינות. במילים משתוללות פרנויה, ציניות ובדידות מופלגת".

ההצלחה הפנומנלית, זכייה בשלושה פרסי גראמי והפיכתם לאלילי רוק, רק החריפו את הסכסוכים. התקליט שהיה אמור לסנכרן ביניהם, היה זה שגרם לפיצוץ הסופי. הם יצאו לסיבוב הופעות ענק ורווחי, ובסיומו כל אחד פנה לדרכו. פוליס, למעשה, מתה בשיאה. נשמע לכם מוכר? אולי זה מהדהד לסיפורו של רוג'ר ווטרס ו-THE WALL של פינק פלויד? אתם תחליטו. מה שבטוח הוא ש-SYNCHRONICITY נותר עד היום מאסטרפיס.

החלום הכחול שהפך למציאות... השנה היא 1985. להקת פוליס, הלהקה הגדולה בעולם, נמצאת בהפסקה רשמית, וכל העיניים נשואות אל סולנה הכריזמטי. מה יעשה עכשיו? ב-17 ביוני בשנה ההיא קיבלנו את התשובה שהרעידה את עולם הפופ: תקליט סולו ראשון ומהפכני בשם THE DREAM OF THE BLUE TURTLES. זה לא היה עוד תקליט של פוליס תחת שם אחר; זה היה הימור מסוכן ובעיקר – פצצת ג'אז-פופ מתוחכמת שהגדירה מחדש את גורדון סאמנר, או כמו שכולנו מכירים אותו, סטינג.

מאיפה לעזאזל הגיע השם הזה?

הכל התחיל, כמו שקורה לעיתים קרובות אצל אמנים גדולים, בחלום. סטינג בדיוק נחת בברבדוס כדי להתחיל לעבוד על החומרים החדשים, וכשנרדם, מוחו הקודח לקח אותו למסע סוריאליסטי. הוא תיאר זאת בספרו: "חלמתי שאני יושב בגינה המוקפת חומה מאחורי הבית שלי בהמפסטד, מדשאה אנגלית מטופחת, שיחי ורדים, עץ לילך, שלווה פסטורלית. פתאום, לבנים מהחומה התפוצצו פנימה. הסתובבתי וראיתי ראש של צב ענקי מגיח מהפרצה, ואחריו עוד ארבעה או חמישה. הם היו בגודל של בני אדם, הם היו כחולים, והייתה להם הילה אדירה. הם לא באו לפגוע בי, אבל באלימות כמעט אגבית הם פשוט החלו להשמיד לי את הגינה. הם חפרו בדשא בטפריהם, הרסו את הוורדים, ניגחו את עץ הלילך. כאוס מוחלט".

ואז, הטוויסט שהפך חלום למציאות: "התעוררתי לקולות הסקסופון של ברנפורד מרסליס מהחדר למעלה, מנגן בפראות, ומיד אחריו נשמע צחוקו הרועם שאי אפשר לטעות בו". החלום הזה, על אותם צבים כחולים, כחולים ומגניבים שהורסים את הסדר הישן והמוכר, הפך למטאפורה המושלמת לתקליט כולו: פרידה מהסאונד המוכר של פוליס ובריאה של משהו חדש, פרוע ומרתק.

חבורת הג'אז שהציתה את הדמיון

במגזין רולינג סטון תיארו זאת במדויק: סטינג יכול היה לבחור בדרך הקלה ולהפוך למחקה המוכשר ביותר של פוליס בעולם. במקום זאת, הוא עשה משהו נועז פי כמה. הוא הרכיב להקת-על של נגניי ג'אז צעירים ומבריקים: המתופף עומר חכים (שניגן עם כולם, מדייוויד בואי ועד דאפט פאנק), הבסיסט דאריל ג'ונס (שלאחר מכן הפך לבסיסט של הרולינג סטונס), הסקסופוניסט ברנפורד מרסליס והקלידן קני קירקלנד. זו לא הייתה חבורת נגני אולפן עייפים. הם אולי לא התעסקו בקלישאות של פופ-ג'אז, אבל הם הכירו על בוריים את ג'ימי הנדריקס, להקת שיק, הרבי הנקוק ולד זפלין, לצד הדיוק אלינגטון והפיוז'ן שלהם.

התוצאה הייתה חשמלית. בניגוד לכוכבי פופ אחרים שניסו "להתג'זג'ז" ונשמעו מאולצים, סטינג ידע לעשות סווינג אמיתי. עם זאת, זה עדיין היה תקליט פופ מובהק. המלודיות של סטינג נותרו קצרות וקליטות, אבל הסיומות של כל משפט מוזיקלי קיבלו טוויסטים חדשים, עם אקורדים מורחבים ומפתיעים בסגנון סטילי דן. המבקר מהרולינג סטון סיכם זאת היטב: "כשראיתי את הלהקה בהופעה, ההתלהבות המוזיקלית שלהם הייתה כל כך מדבקת שאיבדתי כל הזמן את המעקב אחר המילים. על הנייר, המילים קצת יותר מפוכחות, ולטעמי, רציניות מדי". הוא המליץ למאזינים: "זרקו את דף המילים ותיהנו מהמוזיקה. לסטינג המוזיקאי יש הרבה יותר מה להגיד מאשר לסטינג ההוגה העמוק, במיוחד כשהוא מקבל דחיפה ממוזיקאים צעירים ויוצאי דופן כאלה".

מאחורי הלהיטים: חופש, פצצות אטום וילדים רוסים

אז על מה באמת דיברו השירים שהפכו לקלאסיקות? ובכן, השיר IF YOU LOVE SOMEBODY SET THEM FREE היה הסינגל הראשון מהתקליט, והוא היה התשובה המושלמת ללהיט הענק האחרון של פוליס, EVERY BREATH YOU TAKE. סטינג הסביר שהשיר ההוא נתפס, ובצדק, כשיר מטריד על מעקב ושליטה. השיר החדש היה ההפך הגמור. "זו הייתה תרופה נגד הנושאים של שליטה ומעקב שרדפו אותי", אמר. "זוהי הכרזה על החופש החדש שלי. אולי המחמאה הגדולה ביותר שאתה יכול לתת לבת זוג היא להגיד 'אני לא הבעלים שלך, את חופשיה'. יש כבר יותר מדי בתי כלא בעולם".

השיר גם שיקף באופן חשוף את הפחד של סטינג ממחויבות באותה תקופה. הוא היה טרי לאחר גירושים והודה בראיון: "במערכות יחסים אני מרגיש רגיש מאוד ללכידה. אני רואה את הסורגים עולים ומנסה לברוח, בדרך כלל בצורה האלימה והמרושעת ביותר. הרסתי אדם אחד לחלוטין, השארתי אנשים בעיסה מדממת כשהרגשתי שהסורגים עולים". הוא הוסיף, "אני לא ממש בעניין של מערכות יחסים קבועות. אני מוצא את זה מזויף ורדוד. אני לא רוצה להיות בבעלות של אף אחד יותר".

השיר RUSSIANS מדבר על עיצומה של המלחמה הקרה, כשארצות הברית וברית המועצות איימו זו על זו בנשק גרעיני. סטינג כתב את אחד השירים הפוליטיים הנוקבים והאנושיים ביותר שלו. בעידן שבו רונלד רייגן כינה את ברית המועצות "אימפריית הרשע", סטינג העז לשאול שאלה פשוטה ורטורית: האם גם הרוסים אוהבים את הילדים שלהם? הוא מצא חמלה בתוך הרטוריקה המפלגת, נקודת מבט שכמעט ולא נשמעה אז.

ההשראה למנגינה הגיעה מהמלחין הרוסי סרגיי פרוקופייב ומהסוויטה שלו לוטננט קיז'ה. השורה על "הצעצוע הקטלני של אופנהיימר" מתייחסת כמובן לפצצת האטום, ולפיזיקאי רוברט אופנהיימר, "אבי פצצת האטום", שמאוחר יותר התחרט על יצירתו. ההשראה לשיר הגיעה ממקור מפתיע: "חבר שלי מאוניברסיטת קולומביה הצליח לפרוץ עם המחשב שלו לשידורי הלוויין הסובייטי", סיפר סטינג. "ישבנו בניו יורק וצפינו בתוכניות ילדים רוסיות של יום ראשון בבוקר. הן היו כל כך מתוקות ומתחשבות, ופתאום הרגשתי צורך להגיד משהו מובן מאליו: הרוסים אוהבים את הילדים שלהם בדיוק כמונו".

סטינג אפילו חלם להקליט את השיר ברוסיה עם התזמורת הממלכתית של לנינגרד, אך נתקל בבירוקרטיה סובייטית מסורבלת. "זה לא שיר פרו-סובייטי", הבהיר, "זה שיר פרו-ילדים". וכך, חלום הצבים הכחולים לא רק שחרר את סטינג מכבלי עברו, אלא גם הניח את היסודות לקריירת סולו מפוארת, אינטליגנטית וחסרת פשרות.

ב-17 ביוני בשנת 1994 הועפה להקת הרוק מגאדת' (MEGADETH) מעמדת החימום בסיבוב הופעות של להקת איירוסמית'. מה קרה שם? בואו לקרוא...

המתופף, ניק מנזה, בספרו: "הצטרפנו לאירוסמית' בסיבוב ההופעות המאסיבי שלהם שנקרא GET A GRIP. זה היה מרגש עבורנו, לחמם את הגיבורים שלנו, אבל הכל הגיע לכדי תוצאה מביכה ומבישה, להפסיק את זה רק אחרי שבע הופעות כשפיטרו אותנו בגלל המנהיג שלנו, דייב מוסטיין.

התלהבתי כשהודיעו שמגאדת' תצטרף לסיבוב ההופעות האדיר של אירוסמית' ברחבי צפון אמריקה בקיץ ותחילת החורף של 1993. במבט לאחור, האמת היא שלא היינו הזיווג הנכון עבור אירוסמית', למרות שבהתחלה זה נשמע כמו מהלך טוב - אנחנו פותחים למפלצת, ענקית, להקת רוק אייקונית. מהלילה הראשון, לעומת זאת, זה היה נחרץ. דייב תפס חולצת טריקו של אירוסמית' שנזרקה על הבמה ועטף אותה סביב צוואר הגיטרה שלו. ואז הוא לקח אותה והרים אותה אל הקהל, קינח בה את אפו והשליך אותה לקהל. הבן של מתופף אירוסמית', ג'ואי קריימר, עמד בצד הבמה עם הבעה של, 'אוי, באמת?'.

התלוננו על הרבה דברים שם: הצורך של התופים שלי להיות בצד הבמה, בדיקת הסאונד, אורך הופעת החימום שלנו - כמעט הכל. לבסוף, סטיבן טיילר אמר לנו, 'אתה יודעים מה? כשאתם תהיו המופע המרכזי, אתם יכולים לעשות כל מה שתרצו. אבל זו ההופעה שלנו וככה זה. וגם...', הוא אמר, מכוון אליי, 'אל תסתכל על הבת שלי'.

ליב טיילר הסתובבה בסיור, והיא ואחד מחבריה נתנו לי כרטיס יום הולדת ומתנה קטנה, לילה אחד מאחורי הקלעים. סטיבן. האמת, לא חשבתי על כלום! הוא נכנס ישר לתוך החרא הזה בראשו. 'אחי, אני יודע בדיוק על מה אתה חושב כי אני בדיוק כמוך', הוא אמר. איכס.

הסוף היה מהיר. דייב עשה ראיון ברדיו ואמר שהוא מאמין שמגאדת' צריכה להיות הלהקה הראשית בסיבוב, 'אבל לא אכפת לנו כי כולם יודעים שזה הסיבוב האחרון בהחלט של אירוסמית'. לאירוסמית' לא נשאר הרבה זמן לחיות'. פואק. סטיבן טיילר היה בלימוזינה עם הרדיו דולק. 'דייב, אנחנו רוצים לעזור לך', הוא אמר לעיתונות מאוחר יותר, 'באיזו דרך נכנסת?'. זו הייתה מכה חזקה. הועפנו מהסיבוב".

דייב מוסטין בספרו: "יצאנו שוב לדרכים, הפעם כמופע הפתיחה של אירוסמית', במה שהיה צריך להיות סיור הפיכחות הגדול שלי שלשנת 1993. אירוסמית' ניקתה את אורח חייה לאחר שנים רבות של ניהול חיים מושחתים של עודף רוק'נ'רול. אני לא יכול לומר שיצאתי מהסיבוב ההוא עם הערצה גדולה או כבוד לאירוסמית'. בטח, הם היו מקצוענים, ותמיד אהבתי את המוזיקה שלהם, אבל די הופתעתי מהאופן שבו התייחסו אלינו שם. היו, למשל, דברים שציפינו להם, כמו הזדמנות לביצוע הגון של בדיקת סאונד בשעות אחר הצהריים של הופעה; פרק זמן סביר (שעה, מינימום) עבור הסט שלנו; מקום לתלות את שלט הרקע שלנו על הבמה. נו, אחרי כמה ימים שלא קיבלנו את הדברים שציפינו להם - דברים שכביכול נקבעו בחוזה שלנו - כעסתי והתחלתי לפעול.

לילה אחד בדאלאס, כאשר מעריץ זרק חולצת טריקו של אירוסמית' על הבמה במהלך הסט שלנו, קינחתי את האף שלי לתוכה וזרקתי אותה בחזרה לתוך הקהל. לאחר הופעה, עשיתי ראיון ברדיו. 'דייב, אנחנו אוהבים את מגאדת' כאן בטקסס', אמר התקליטן. 'למה אתם לא מנגנים קצת יותר זמן על הבמה?' צחקתי. 'אין לנו הרבה זמן לנגן כי לאירוסמית' אין עוד הרבה זמן לחיות'. חשבתי שזה די מצחיק. כנראה ג'ו פרי וסטיבן טיילר לא חשבו כך. הם שמעו את הראיון תוך כדי נסיעה בלימוזינה שלהם. למחרת אכלתי ארוחת צהריים ב'טאקו בל' כשמנהל ההופעות שלנו ניגש אליי ואמר, 'היי, דייב, רק רוצה להודיע לך שאנחנו הולכים

הביתה היום. העיפו אותנו מהסיבוב'.

כמעט נחנקתי, 'מה? אתה צוחק'

'לא. מצטער'.

לא ביקשתי הסבר. במקום זאת, משום מה, רציתי לדעת מי יחליפו אותנו.

'זו להקת JACKILL', הוא אמר.

אוי אלוהים. הנה אנחנו, להקת מולטי-פלטינה, רוכבים על פסגת אלבום-להיט ענק וקיבלנו בעיטה לטובת להקת מטאל דרומית ממדרגה שלישית. כמעט הצלחתי לצחוק מהטירוף שבכל זה. כמעט..."

ב-17 ביוני בשנת 1964 יצא תקליטון חדש ללהקת הסופרימס, עם השיר WHERE DID OUR LOVE GO.

צוות כתיבת השירים של חברת התקליטים מוטאון - אדי הולנד, למונט דוזייר ובריאן הולנד - כתבו את השיר הזה, שהוצע ללהקת מוטאון אחרת, THE MARVELETTES, שדחתה אותו. צוות הכותבים חשב על הזמרת הראשית של ההרכב ההוא, גלדיס הורטון, אבל היא שרה בסולם נמוך יותר מדיאנה רוס. זה אילץ את רוס לשיר בסולם נמוך יותר ממה שהייתה רגילה אליו. סשן ההקלטה לשיר זה התקיים ב-8 באפריל 1964. בין המוזיקאים היו ג'וני גריפית'ס בפסנתר, ג'יימס ג'מרסון בבס, בני בנג'מין בתופים, וסולו סקסופון של מייק טרי. כמה מקורות טוענים שג'ק אשפורד ניגן בויברפון. השיר הוקלט בשלושה ערוצים: אחד לחטיבת הקצב, אחר לכלי נשיפה ושלישי נשמר לשירה.

דוזייר: "במוטאון, המדיניות הייתה שכותבי השירים היו צריכים לשלם עבור הקלטת השירים שכתבנו, אם זה לא הוקלט על ידי אחד האמנים שלהם. הלכתי למשרד לדבר עם גלדיס והשמעתי אותו בשבילה. היא הייתה נחושה לא לשיר את זה והייתי בהלם כי ידעתי שאני בצרות אם אני לא ממהר ומביא מישהי אחרת ממוטאון לעשות את השיר, כי לא התכוונתי לשלם עבור ההקלטה. הלכנו עד הסוף לתחתית הרשימה ושם היו הסופרימס, שלא היו להן להיטים. אמרתי להן שזה תפור עבורן, בידיעה שלא היה להן שום דבר באותו זמן והן צריכות שיר. להפתעתי, הן אמרו שגלדיס אמרה להן שאני מחפש מישהו להקליט. עדיין, הצלחתי לשכנע אותן להקליט את זה. דיאנה שרה בסולם נמוך מדי עבורה והתברר שזה בדיוק מה שהשיר היה צריך. הצלחתי להמציא קולות רקע מסובכים, אבל הבנות סירבו ללמוד אותן, אז הן שרו פשוט 'בייבי בייבי' וזה עבד בצורה מושלמת. ברי (גורדי, ג'וניור) בא לאולפן להקשיב והוא חשב שהוא ממש טוב. אבל אמר שהוא לא יודע אם זה להיט, אבל הוא חושב שזה יהיה טופ 10".

הסופרימס שנאו את השיר אבל לא היו במצב באותו זמן לדחות אותו, אז הן נאלצו להקליט אותו. מרי ווילסון: "היינו קצת כועסות. זה לא היה משהו שנשמע כלהיט. אמרנו להולנד-דוזייר-הולנד להביא לנו את הלהיטים. אם לא נקבל שיר. להיט, ההורים שלנו עמדו להכריח אותנו ללכת לקולג', אז הלכתי לאדי ובכיתי. אמרתי לו, 'אתה לא מבין, אנחנו חייבים להשיג להיט עכשיו'. הוא אמר, 'אל תדאגי, תסמכי עלינו, זה הולך להיות להיט אדיר'. אחד הדברים שלא אהבנו בו היה שפלו (פלורנס בלארד) ואני היינו צריכות לשיר, 'בייבי, בייבי'. היינו רגילות לעשות תבניות הרמוניות מורכבות אבל בשיר הזה לא עשינו כלום".

השיר שוחרר וטס במעלה המצעדים למקום הראשון. מכאן ואילך, להיט גרר להיט עבור הסופרימס שהפכו לכוכבות גדולות. אמר דוזייר: "זה היכה בי לחשוב איך משהו כל כך חזק כמו אהבה יכול להיות כל כך שביר ואז ללכת פוף, סתם ככה. זה כאילו, לאן נעלמה האהבה שלנו?"

יאסו רוסוס! ב-17 ביוני בשנת 1975 הופיע דמיס רוסוס בהיכל הספורט בתל אביב.

הבמה בהיכל התרבות נראתה עמוסת ציוד ולא היו אמני חימום. רוסוס דרש את כל הבמה לעצמו, כשלפתע כבו כל האורות באולם ורק אור אדום חיוור דלק והגביר את ההתרגשות. שישה נגנים עוטי גלימות שחורות עלו לבמה וניגנו קטע פתיחה אינסטרומנטלי. לפתע עלה רוסוס אחד, בגלימת משי לבנה, והקהל מחא כפיים בהתלהבות שיא. התיאטרליות הזו נתנה לקהל להרגיש כאילו מדובר בטקס דתי. לאוהבי להקת בנה של אפרודיטה, בה היה רוסוס חבר לפני כן, חשוב להוסיף כי אחד הגיטריסטים שהופיע עמו בארץ היה סילבר קולוריס, הבחור שהיה חבר גם הוא בלהקה בגלגולה הראשון וחזר אליה בהקלטת האלבום הגאוני, 666.

ללא צורך בדברי קישור בין השירים שלהב הזמר היווני לחלוטין, במשך יותר משעה וחצי (ובאמצע הפסקה לפיפי ושתיה). הוא דילג בקלילות בין השירים וקולו הצרוד והמסלסל ידע לדבר בכוחות עצמו. וכן, הוא ביצע גם את 'לעולם ועד', 'שלום אהובתי שלום', 'חברי הרוח', 'אמרי שאת אוהבת אותי', 'הקסם היחיד שלי' ואפילו 'טריקי טריקי'.

מונטריי 67', שבת של בלוז: היום שבו ג'ניס ג'ופלין קרעה את השמיים ואוטיס רדינג כבש את הקהל הלבן. ב-17 ביוני בשנת 1967, נערך יומו השני של פסטיבל הפופ המשמעותי הראשון - זהו פסטיבל מונטריי.

היום השני של הפסטיבל נערך ביום שבת והיה 'זמן הבלוז'. להקת CANNED HEAT פתחה את הרצף. אחריה עלתה ג'ניס ג'ופלין, עם להקת BIG BROTHER AND THE HOLDING COMPANY, וגרמה למאמה קאס לפעור את הלסת בתדהמה מולה בעת שביצעה את BALL AND CHAIN. הצליל שבקע ממנה ומלהקתה היה מחוספס, חצוף, חדשני ומחשמל. ההופעה הזו הובילה להחתמה מהירה בחברת התקליטים 'קולומביה'.

ראווי שנקאר: "היה משהו מאד נועז בג'ניס ג'ופלין בפסטיבל הזה. ממש כמו הזמרות הנפלאות של הג'אז. כמו בילי הולידיי. כזו הרגשה. אני ממש הופתעתי ממנה". גרייס סליק: "לג'ניס ג'ופלין הייתה הצרידות בקול שאני ייחלתי לה ולא קיבלתי. היא ממש פתחה את עורה לקהל בפסטיבל הזה - כאילו אמרה: 'הנה אני. קחו אותי'...". ג'ון פיליפס (מלהקת האמהות והאבות, שגם הפיק את הפסטיבל): "ג'ניס הייתה מאד מתוחה לקראת הופעתה במונטריי. זה היה מטורף. מאחורי הקלעים ניגש אליה הזמר לו ראולס וניסה להרגיע אותה. היא ממש רעדה. אבל ברגע שהיא עלתה לבמה ונתנה הופעה מקצועית לגמרי". הצלם הנרי דילץ: "ג'ניס עלתה לבמה עם חולצה שאפשר היה לראות דרכה. היא הייתה בוערת לגמרי והיא שרה עם כל טיפת רגש שיכלה להוציא ממנה. לא ראיתי אותה כך לפני כן וגם לא אחרי כן".

מאחורי הקלעים התחוללה מהומה לפני הופעתה של ג'ניס ולהקתה. מנהל הלהקה, יוליוס קארפן, סירב לתת למפיק סרט הפסטיבל, די.איי פנבאקר, לצלם את ההופעה. ההופעה הייתה מסחררת וג'ניס ירדה מהבמה מבועתת. היא ידעה שזו יכולה להיות ההופעה שתשנה את הקריירה שלה ופנתה לעזרה למפיק הפסטיבל, לו אדלר. אלברט גרוסמן, המנהל של בוב דילן, עמד שם ויעץ לג'ניס לחתום מיד על מסמך אישור לצילום. קארפן הבין שידו אינה על העליונה וחדל להיות מנהל הלהקה. אלברט גרוסמן תפס את מקומו וג'ניס הממה שוב, למחרת, את הקהל.

לאחר מכן עלתה לנגן להקת קאנטרי ג'ו אנד דה פיש (COUNTRY JOE AND THE FISH). זו הייתה עבור הלהקה משימה לא קלה, להופיע אחרי ג'ניס ג'ופלין. אחריה עלה לבמה אל קופר שניגן באורגן ההאמונד ושר בלהט. קופר: מש רציתי להופיע שם אז המארגנים הסכימו לתת לי מקום בתנאי שאהיה עוזר במה בפסטיבל. כשחברי להקתי לשעבר, הבלוז פרוג'קט, הגיעו למקום ושמעו אותי מבצע את השיר WAKE ME SHAKE ME, שנהגתי לעשות איתם לפני כן - הם ממש לא היו מרוצים מזה". עם קופר ניגנו על הבמה הבסיסט הארווי ברוקס, הגיטריסט אלווין בישופ והמתופף בילי דאוונפורט.

אחרי קופר עלה לבמה איש הבלוז, פול באטרפילד, שחישמל את האווירה עם להקת הבלוז שלו. אחריו הגיע התור של להקת QUICKSILVER MESSENGER SERVICE ואחריה עלתה להקת סטיב מילר באנד.

להקה נוספת שהופיעה הייתה ELECTRIC FLAG. הפרסום לפסטיבל ציין את שם הלהקה כ- THE MIKE BLOOMFIELD THING. שוב, הארווי ברוקס היה בבס ומאחורי התופים היה זה באדי מיילס. הציפייה להופעת הלהקה בפסטיבל הייתה גבוהה. ג'ון פיליפס, אחד ממפיקי האירוע והמנהיג של להקת 'האימהות והאבות', הציג את בלומפילד על הבמה כ'אחד משניים או שלושת הגיטריסטים הטובים ביותר בעולם'. ההופעה של הלהקה עברה בהצלחה גדולה מאד אך חברי הלהקה עצמם הביעו אכזבה מהופעתם שם.

לאחר הפסטיבל היה זה אלברט גרוסמן, המנהל של בוב דילן, שבא בהצעה לחברת התקליטים COLUMBIA להחתים את הלהקה. ההחתמה הגיעה תמורת 50,000 דולרים.

באותו ערב הופיעו בפסטיבל עצמו להקת מובי גרייפ, להקת ג'פרסון איירפליין, להקת הבירדס (עם חבר להקה זועף שהיה רגע אחד לפני פרישה ממנה - דייויד קרוסבי) והזמרת לורה נירו שנראתה לא קשורה כלל לפסטיבל, אם כי העניקה הופעה מעניינת. להקת מובי גרייפ נעדרה מכל תיעוד של הפסטיבל בגלל שמנהלה, מתיו כץ, התעניין רק בכסף ודרש מיליון דולר עבור הזכות לצלם את להקתו. צוות הצילום גיחך וכיבה מצלמות.

כשהגיע תורו של רדינג לעלות לבמה - השעה התאחרה ורבים בקהל כבר פנו לצאת משם. אבל כששמעו לפתע את צלילי להקת הליווי המיוחדת שלו - שהורכבה מ'בוקר טי אנד דה אם ג'יז' עם תגבור של חטיבת כלי הנשיפה THE MAR-KEYS, היה ברור לכולם שהדרך היחידה היא לא לכיוון היציאה אלא לכיוון הבמה בלבד.

רדינג ניגש למיקרופון וצעק: 'זה קהל האהבה, נכון?'. ומיד לאחר מכן פצח בביצוע מסחרר לשירו של סאם קוק, SHAKE.

ואם הצלילים המחשמלים האלה לא הספיקו - הייתה תוספת מדליקה ביותר. אוטיס רדינג נהנה משעת החשיכה כשהתווספה להופעתו גם תצוגת אורות פסיכדליים, שהוקרנו על מסך מאחוריו. חמישה שירים ביצע רדינג על הבמה באותו יום. כל אחד מהם טעון באנרגיה חיובית ומקפיצה. הנה דיווחים ממי שהיה שם, על אוטיס והופעתו במונטריי: ג'ניס ג'ופלין: 'הוא סחף עמו את הקהל והכריח אותו להקשיב. הוא הזמר הכי עיקש שראיתי בחיי. הוא לא נתן לך לדבר עם מישהו לידך. הוא לא נתן לך להתמזמז. היית חייב לתת לו את כל תשומת הלב שלך. אני בהחלט נתתי לו את כל תשומת הלב שלי!'.

אריק ברדן (סולן האנימלס): "כשהוא עלה לבמה, עם הלהקה המופלאה שלו, הוא נמס כמו גלידה בשמש. ידו הייתה באוויר, עם סימן השלום, בעודו אומר: 'זה קהל האהבה, נכון?'. הקהל השתגע. הוא החל את הופעתו והטביע בערב זה את חותמו כזמר הנשמה הטוב ביותר". כריס הילמן (מלהקת הבירדס): 'אוטיס היה לא יאמן. הכרתי אותו עוד לפני כן. הוא הופיע בוויסקי א-גו גו. הייתי שם עם חברי ללהקה, מייקל קלארק, והוא קנה לשנינו משקאות. איזה איש מתוק. אני זוכר שראיתי אותו במועדון ההוא והבנתי שיש מולי דרגה אחרת וגבוהה יותר של מקצוענות'.

אל קופר: "ראיתי כיצד אוטיס מנטרל את הקהל מנשקו. הוא היה פנטסטי. הקהל לא ממש הכיר אותו והוא לא נהג אז להופיע מול קהל לבן. הקהל במונטריי העניק לו אהבה גדולה מאד. והוא גם היה בעל אחת מלהקות הליווי הטובות ביותר בעולם. אל ג'קסון ג'וניור, המתופף, היה הצ'ארלי ווטס של המוזיקה השחורה". ג'ק קאסאדי (הבסיסט של ג'פרסון איירפליין): "הייתה כל כך הרבה אהבה בתוך האיש הזה. הייתה לו נתינה אדירה. הוא הגיע לפסטיבל כדי להופיע לראשונה מול קהל לבן בכמות גדולה שכזו. הוא ולהקתו היו גיבורים עבורי. זה היה קטע שונה לגמרי מהחבר'ה השחורים של מוטאון, שהיו פחות מחוספסים והקרינו פחות מיניות. כמו כן, להקתו של אוטיס במונטריי הורכבה משחורים ולבנים. זה היה דבר שלא נשמע כמותו אז באזור הדרום. ההופעה של אוטיס ולהקתו המיסה המון סטריאוטיפים שהיו עד אז מקובעים בראשים רבים בקהל".

סטיב קרופר (הגיטריסט של 'בוקר טי והאם ג'יז): "לא היינו צריכים לעשות בדיקת סאונד במונטריי. גם לא חזרה מוזיקלית. פשוט עלינו לבמה, התחברנו למגברים והתחלנו לנגן". בוקר טי ג'ונס (האורגניסט של בוקר טי והאם ג'יז): "זה היה זמן שונה לגמרי בכדור הארץ. האווירה בפסטיבל הזה הייתה שונה מכל מה שהכרתי עד אז. לא היו שם מכוניות משטרה. הייתה אווירה חופשית. אדם רעב יכל להיכנס למסעדה ולאכול בה מבלי לשלם. העיר הייתה פתוחה לגמרי. זה מאד ריגש אותי. אפילו אנשים מכנופיית מלאכי הגיהנום היו שם ועזרו בנחמדות לאנשים. כל האירוע הזה ריגש אותי ביותר".

חששותיו הגדולים של אוטיס מהופעה מול קהל לבן בפסטיבל גדול התאיידו. הוא יצא כמנצח גדול, אך לא ידע אז שנר חייו עומד להיכבות. קהל רב, אותו כבש בפסטיבל מונטריי עם דמעות של אושר, הזיל דמעות של כאב, ב-10 בדצמבר 1967, כשהמטוס בו שהה התרסק באגם MONONA בוויסקונסין. יחד עמו במטוס היו חברי להקת MAR-KEYS, שנהרגו מלבד בן קולי, שהתעורר בכסאו במטוס לשמע צעקות. חיש מהר שמע רעש נוראי ומצא את עצמו במים הקפואים של האגם. רדינג היה בן 26 במותו.

דונלד, אל תאבד את המספר הזה! ב-17 ביוני בשנת 1981 פורסם לראשונה שהצמד של סטילי דן - וולטר בקר ודונלד פייגן - מפסיק לעבוד יחדיו.

כך נכתב אז בידיעה בניו יורק טיימס: "לפחות לעת עתה, פייגן ובקר, שכתבו ועיבדו את החומר הייחודי, המעוצב בקפידה, של סטילי דן, מעורבים בפרויקטים נפרדים ולא יודעים אם הם יתאחדו כדי ליצור עוד אלבום של סטילי דן. החדשות הללו לא התקבלו היטב על ידי חברת האחים וורנר שהייתה אמורה להוציא את התקליט הבא של סטילי דן. האלבום הקודם של הצמד, גאוצ'ו, הוענק לחברת MCA לאחר מאבק ממושך בבית המשפט בין הצמד לאותה חברה. זה היה רב מכר בשנת 1980 ובתחילת 1981 ועדיין נמכר בזריזות.

בקר, שניגן בגיטרה ובס בתקליטים של סטילי דן, שומר על פרופיל נמוך מאז החורף שעבר, כאשר אמה של חברתו לשעבר הגישה לו תביעה של מיליוני דולרים על רקע מותה של בתה בגלל מנת יתר של סמים. מקורות המקורבים לבקר אומרים שהוא היה עסוק בגיבוש פעולות נגד משפטיות אגרסיביות, וכי הוא גם כתב שירים וכנראה יפיק אלבומים של אמנים אחרים. פייגן, הסולן והקלידן הראשי של סטילי דן, עובד על אלבום סולו עם אותו צוות אולפן שהיה מעורב בהקלטות של סטילי דן. 'לאלבום יש נושא שכל השירים יתייחסו אליו בצורה כזו או אחרת. למרות שהייתי שונא לקרוא לזה אלבום קונספט'.

באשר לפילוג עם בקר, פייגן אמר כי 'בעצם, החלטנו שאחרי כתיבה ונגינה יחד במשך 14 שנים, נוכל לבצע שינוי. רצינו לעשות משהו רענן. מה עם האפשרות לעוד אלבום של סטילי דן? פשוט השארנו את זה באוויר. זה יהיה כיף, אבל זה תלוי בנטיות ההדדיות שלנו בהמשך הקו. שום דבר לא מתוכנן'...".

גם זה קרה ב-17 ביוני: הצצה נדירה אל מאחורי הקלעים של הרגעים הגדולים, הקטנים וההזויים של עולם המוזיקה, כולם התרחשו ב-17 ביוני לאורך השנים. ממסע החיסכון של פול מקרטני שהפך ללהיט ענק ועד הגיטריסט שמת רגע לפני שהפך את העולם, קבלו את כל מה שחם.

מקרטני בורח ממס הכנסה ומוצא השראה

בשנת 1966, כששיגעון הביטלמאניה היה בשיאו, פול מקרטני, הבסיסט המפורסם בעולם, קיבל עצה פיננסית שהתבררה כנבונה במיוחד: לברוח מהמס הבריטי, שהגיע אז לשיעורים דמיוניים, על ידי השקעה בנדל"ן. ביום זה הוא רכש תמורת 35,000 לירות שטרלינג את חוות HIGH PARK בעיירה הנידחת CAMPBELTOWN שבסקוטלנד. החווה, ששכנה בסמוך לצוקי קינטייר המרהיבים, הייתה רחוקה מלהיות ארמון. היא כללה שלושה חדרי שינה והייתה במצב מוזנח למדי. "זה בהחלט שווה את הכסף", אמר אז מקרטני. "אני לא איש נדל"ן גדול, אני פשוט קונה מקומות שאני אוהב".

מי שדחפה אותו לרכוש את הנכס הייתה חברתו דאז, השחקנית ג'יין אשר, שראתה במקום מפלט אידיאלי מההמולה וההערצה הבלתי פוסקת. עם זאת, השיפוצים הרציניים החלו רק שלוש שנים מאוחר יותר, כשכבר היה נשוי ללינדה. בספרו האוטוביוגרפי הוא נזכר: "לינדה אמרה לי שכדאי שנטפל בחווה הזו. אני חשבתי פשוט להשאיר אותה כמו שהיא. לינדה לא ויתרה וממש הדליקה אותי בעניין השיפוץ". מקרטני התאהב בבידוד המוחלט ובפרטיות שהמקום איפשר. "הייתה שם תחושה של סוף העולם", סיפר. כדי להבטיח שקט תעשייתי מוחלט, הוא רכש בהמשך גם את החווה הסמוכה, רק כדי למנוע משכנים סקרנים להפריע את שלוותו. לימים, בשנת 1977, אותו נוף קסום ופראי יהפוך להשראה מאחורי הלהיט הענק MULL OF KINTYRE.

הגיטריסט שמת רגע לפני שהפך את העולם

סולו הגיטרה בשיר ROCK AROUND THE CLOCK של ביל היילי ולהקתו נחשב לאחד הסולואים המכוננים בתולדות הרוק'נ'רול, רגע טהור של אנרגיה מתפרצת ששינה את כללי המשחק. אך מאחורי הצלילים הללו מסתתר סיפור טרגי. הגיטריסט שניגן אותו, דני סידרון, היה מוזיקאי ג'אז וירטואוז וחדשני, שהחל להופיע עוד בשנות השלושים. הוא כבר ניגן עם היילי בשיר פחות מוצלח בשם ROCK THE JOINT, וכשהגיע להקליט את השיר החדש, הוא פשוט שחזר את הסולו הקודם, שהתאים הפעם כמו כפפה ליד. עבור יום ההקלטה ההיסטורי הזה, הוא שלשל לכיסו סכום זעום של 21 דולרים.

אבל ב-17 ביוני 1954, חודשיים בלבד לאחר ההקלטה, סידרון בן ה-33 נפל במורד גרם מדרגות, ככל הנראה בעקבות התקף לב. מפרקתו נשברה וחייו, כמו שעון, נעצרו מלכת. הוא מעולם לא זכה לראות את ההצלחה הפנומנלית של השיר. היילי מצא לו מחליף במהירות, פראני ביצ'ר, יוצא להקת הג'אז של בני גודמן, שהצליח לשחזר את הסולו המקורי בצורה מושלמת. השיר עצמו לא המריא מיד ונאלץ להמתין עד מאי 1955, אז שובץ בסרט המכונן BLACKBOARD JUNGLE. בסצנה המפורסמת, בני הנוער באולם הקולנוע התפרעו למשמע הצלילים, והשיר הפך להמנון מרד הנעורים הראשון. דני סידרון, הגיבור הטרגי של הסיפור, כבר לא היה שם כדי ליהנות מהתהילה.

חדשות מהניינטיז: אוזפסט בלהבות ואליס בשלשלאות

שנת 1997, קולומבוס, אוהיו. פסטיבל OZZFEST בשיאו, אבל נסיך האופל, אוזי אוסבורן, נאלץ לבטל את הופעתו ברגע האחרון עקב בעיות בקול. ההודעה המאוחרת למעריצים הציתה מהומה אלימה. הקהל הזועם החל להרוס את המתחם, תוך גרימת נזקים עצומים. חברי להקתו של אוזי ניסו להרגיע את הרוחות ועלו לבמה עם סולן מחליף מפתיע במיוחד, מרלין מנסון, אך ללא הועיל. האירוע הסתיים עם 23 מעצרים וטעם מר במיוחד.

מוקדם יותר באותו עשור, בשנת 1991, החלה העבודה באולפן על שירתו של ליין סטיילי לתקליט השני והמופתי של אליס אין צ'יינס, DIRT. במהלך הסשנים הללו, פיתח סטיילי את מה שהפך לחותמת הסאונד הייחודית שלו: טכניקת ה-STACKED VOCALS. הוא ביקש מטכנאי ההקלטה לפתוח לו עוד ועוד ערוצים במכשיר ההקלטה, והקליט את קולו בשתיים ושלוש שכבות, מה שיצר הרמוניה עשירה ומצמררת. אך ההתחלה הייתה קשה. השימוש הכבד של סטיילי בסמים פגע ביכולותיו. טכנאי ההקלטה, דייב ג'רדן, פנה אליו ישירות: "כשהוא התחיל לשיר, זה נשמע עמוס. אמרתי לו לא להיכנס מסטול לאולפן בזמן שלי. זו הייתה הפעם הראשונה ששמעתי אותו שר רע". סטיילי הכחיש, התפוצץ ויצא בסערה מהאולפן, טורק כל דלת בדרכו. באותו ערב, הטכנאי התקשר להתנצל. ההתנצלות התקבלה והעבודה על מה שיהפוך לאחד התקליטים החשובים של שנות התשעים נמשכה.

מה קרה ב-17 ביוני? עוד כותרות מהעבר:

1947: נולד המתופף הבריטי גאי אוונס. לאוהבי הרוק המתקדם הבריטי הוא נחשב דמות חשובה ביותר כמי שמהווה את המנוע הקצבי של להקת ואן דר גראף ג'נרייטור.

1965: הפלישה הבריטית לארצות הברית נמשכת. להקות המודי בלוז והקינקס מופיעות לראשונה באמריקה, באולם ACADEMY OF MUSIC בניו יורק. חברי הקינקס נחרדים לגלות שעל מודעות הפרסום שמם שובש ל-THE KINGS. הלהקה המרכזית בערב, אגב, הייתה בכלל ה-DAVE CLARK FIVE.

1965: באולפני EMI בלונדון, פול מקרטני מסיים את הקלטת YESTERDAY. נגני רביעיית מיתרים מקליטים את תפקידם על ערוץ הגיטרה והשירה שהקליט מקרטני לבדו כמה ימים קודם. בכך, הפך YESTERDAY לשיר הפופ המקורי הראשון בהיסטוריה שהוקלט על ידי כותבו עם תוספת של כלי מיתר בלבד, ללא תופים או בס. באותו יום הוקלטו גם השירים ACT NATURALLY ו-WAIT. שני הראשונים נכנסו לתקליט !HELP, בעוד שהשלישי, כשמו כן הוא, נאלץ להמתין לתקליט הבא, RUBBER SOUL.

1965: באנגליה יוצא התקליטון BUS STOP של להקת ההוליס. את השיר כתב גרהאם גולדמן, שבהמשך יקים את להקת 10CC. הסיפור על זוג שנפגש בתחנת אוטובוס ביום גשום נולד במוחו בזמן נסיעה באוטובוס קו 95 במנצ'סטר. את שורת הפתיחה הגה אביו. "הוא נתן לי את המילים, ומיד שמעתי את המנגינה בראש", סיפר גולדמן. ההוליס הקליטו את הלהיט הזה תוך שעה ורבע בלבד.

1968: דייויד בואי נבחן לתפקיד במחזמר הפרובוקטיבי "שיער" בלונדון. התוצאה? הוא לא התקבל. בין אלו שכן זכו להופיע על הבמה היו חברו אוסקר ביוזלניק (פול ניקולס), הזמרות איליין פייג' ומארשה האנט, וצמד השחקנים שיהפכו לכוכבי "מופע הקולנוע של רוקי" - ריצ'רד או'בריאן וטים קארי.

1971: רינגו סטאר מתחיל את צילומי המערבון האיטלקי BLINDMAN, בו גילם נבל מקסיקני. "לקחתי את התפקיד כי זה היה כל כך רחוק מכל מה שעשיתי", סיפר. "הייתי האח הפרנואיד של ראש השודדים. זה היה מצחיק, אבל הדרמה האמיתית הייתה שהם כל הזמן העלו אותי על סוסים. אני לא אוהב סוסים, והבמאי נאלץ לעצור סצנות כי לא הצלחתי לעלות על הסוס הגבוה הזה בעצמי".

1971: להקת הצ'רצ'ילים הישראלית, תחת שמה הבינלאומי ג'ריקו ג'ונס, הייתה אמורה להופיע במועדון קאברן המיתולוגי בליברפול. לצערנו, ההופעה בוטלה.

1971: להקת סנטנה, עם הקלידן המייסד והנפלא גרג רולי (שנולד ביום זה בשנת 1947), מקליטה את השיר EVERYTHING IS COMING MY WAY לתקליטה השלישי.

1972: במהלך הופעה מפוצצת של דייויד בואי באוקספורד, בעיצומו של השיר SUFFRAGETTE CITY, הוא כרע ברך מול הגיטריסט מיק רונסון, חפן את ישבנו וניגן על מיתרי הגיטרה שלו בשיניו. הצלם מיק רוק תיעד את הרגע הפרובוקטיבי, והתמונה הפכה לאחד הסמלים של תקופת זיגי סטארדסט.

1972: רון 'פיגפן' מקרנן, הקלידן ואיש הבלוז של הגרייטפול דד, מנגן את הופעתו האחרונה עם הלהקה בהוליווד בול. לאחר שנים של שתייה כבדה, בריאותו התדרדרה באופן בלתי הפיך. הוא ידע שסופו קרב ואמר לחברתו: "אני לא רוצה שתהיי פה כשאמות". הוא מת חודשים ספורים לאחר מכן.

1977: הזמר ג'ימי הלמס מבטל הופעה בקולג' בסארי. ועדת הסטודנטים הנואשת פונה לתושב המקומי המפורסם יותר, אלטון ג'ון, שהסכים להופיע במקומו תמורת תשלום סמלי: שני בקבוקי יין.

1981: להקת פינק פלויד מופיעה בלונדון בפעם ה-31 והאחרונה עם מופע הענק "החומה". זו הייתה גם ההופעה האחרונה של רוג'ר ווטרס עם הלהקה, לפני הפירוק ועד האיחוד ב-LIVE 8.

הקול חוזר הביתה: סטיב וינווד סוף סוף משחרר את עצמו. אחרי שנים של שתיקה יצירתית כאמן סולו, ילד הפלא של הרוק הבריטי חוזר ובגדול. ב-17 ביוני 1977, העולם קיבל סוף סוף את תקליט הסולו הראשון שנושא את שמו, "סטיב וינווד", והוכיח שהגאון הצעיר שהדהים את העולם בשנות השישים עדיין כאן.

שלוש שנים חלפו מאז שהתפוגג האובך סביב להקתו המהוללת, טראפיק, עם תקליטם האחרון WHEN THE EAGLE FLIES שיצא בשנת 1974. מאז, וינווד, הקול הבלתי נשכח והקלידן הווירטואוזי, שמר על פרופיל נמוך יחסית. הוא לא מיהר לקפוץ חזרה לאור הזרקורים. בשנת 1976 הוא חבר לפרויקט השאפתני GO של אשף כלי ההקשה היפני, סטומו יאמאשטה, לצד ענקים כמו הגיטריסט אל דימיולה והמתופף מייקל שרייב. אך החוויה הזו, כפי שהוא מספר, רק חידדה אצלו את הרצון לחזור למרכז הבמה.

"הפרויקט GO היה שיתוף פעולה מרתק בין אמנים שונים, אבל תיפקדתי שם כנגן צדדי, לא הייתי בפרונט", הוא הסביר בכנות מפתיעה. "כשזה הסתיים, ידעתי באופן חד משמעי שהדבר הבא הוא תקליט משלי. רציתי ליצור בלי צורך להתווכח עם אחרים על איזה שירים ייכנסו או מה בדיוק ננגן".

כדי להגשים את החזון, וינווד לא הימר על סוסים חדשים. הוא פנה לשני האנשים שתמיד היו שם בשבילו. הראשון הוא המפיק כריס בלאקוול, מייסד חברת התקליטים איילנד רקורדס והאיש שגילה את וינווד כנער והחתים אותו. "כריס העניק לי חוסן נפשי", הודה וינווד. "אני יודע שזה עלול להישמע כמו קלישאה, אבל זו האמת הפשוטה". השני הוא ג'ים קפאלדי, חברו הקרוב ומתופף להקת טראפיק. "עם ג'ים יש לי איזון יצירתי מושלם שמתאים לי. הוא פועל מהבטן, הוא אימפולסיבי, בעוד שאני תמיד נמצא בצד השקול והמחושב של הדברים".

אל החבורה המגובשת הזו הצטרף הבסיסט המבוקש ווילי ויקס, שהביא איתו תפקידי גרוב עדכניים ומלאי נשמה. אך אם חשבתם שווינווד נכנע לטרנד הדיסקו ששטף את העולם, טעיתם ובגדול. "דיסקו הוא זרם שלא נוגע לי כלל", הוא פסק. "זה משהו זמני וחולף. עם זאת, תמיד אהבתי מוזיקת ריקודים טובה ואיכותית".

התקליט החדש מהווה גם הזדמנות עבור וינווד לעשות חשבון נפש עם עברו העשיר. כשהוא נזכר בלהקת ספנסר דייויס, שהפכה אותו לכוכב על בגיל 16 בלבד עם המנונים כמו GIMME SOME LOVIN, הוא חייך. זו הייתה חוויה טובה ברובה, אם כי הוא הביע חרטה על כמה דברים. אך כשהשיחה הגיעה ל'אמונה עיוורת', להקת העל שהקים בשנת 1969 עם אריק קלפטון וג'ינג'ר בייקר, החיוך נמחק. "ללהקה ההיא היה פוטנציאל אדיר שפשוט לא מומש", הוא אמר באכזבה ניכרת. "היינו צריכים להקליט באולפן שמונים דקות של מוזיקה כדי שנוכל לבחור מתוכן ארבעים דקות טובות באמת. אבל ברגע שהקלטנו ארבעים דקות, חברת התקליטים לחצה וציוותה עלינו להדפיס את זה מיד על ויניל. כולנו בלהקה לא היינו מרוצים מהתוצאה החפוזה הזו".

אולי בגלל חוויות כאלה, וינווד החליט שנמאס לו מאולפני ההקלטות הקרים, המנוכרים והיקרים. בשנת 1976 הוא בנה אולפן הקלטות פרטי משלו בביתו הכפרי בגלוסטרשייר, אנגליה. "כשאתה נמצא באולפן הקלטות מסחרי, אתה יכול להיכנס למצב מתוח מאוד", הוא גילה. "המחשבה על כמות הכסף העצומה שנשפכת בכל דקה בזמן שאתה מנסה לייצר טייק מוזיקלי טוב פשוט מנקרת לך במוח. כשהקלטנו את GIMME SOME LOVIN בשנות השישים, נאלצתי לעשות טייק אחד או שניים ולברוח מהאולפן לפני שחשבון ההקלטה יתפח לממדים מפלצתיים".

הפעם, באולפן הביתי והחם שלו, היה לווינווד את כל הזמן והשקט הנפשי שבעולם כדי לרקוח את תקליט הסולו שתמיד חלם עליו. הוא ריפד את עצמו בסוללת מוזיקאים משומנת היטב והצהיר בביטחון כי בכוונתו לצאת מיד לסיבוב הופעות. ניכר עליו שהוא חש בנוח עם שירתו כפי שלא חש מזה זמן רב.

"עדיין נשארה לי דרך לעשות כדי להתפתח כאמן, אבל אני מאושר מהכיוון אליו אני הולך", הוא סיכם בנימה אופטימית. "אני לא באמת יכול להסביר מהו הסגנון שלי. יום אחד אני יכול לשיר כמו ג'יימס בראון וביום אחר כמו דולי פארטון. ההבדל הוא שבעבר לא באמת ידעתי לאן אני הולך ומה לעזאזל אני עושה. תודה לאל, עכשיו אני סוף סוף במצב שאני יודע בדיוק מה קורה איתי". ובאמת, כפי שמוכיח התקליט החדש, סטיב וינווד ידע בדיוק מה הוא עושה - מוזיקה.

ב-17 ביוני בשנת 1965 חתמה להקת היארדבירדס חוזה מול סוכנות ההופעות JAZZ ASSOCIATES על מנת להופיע במועדון ההופעות הלונדוני MARQUEE. לפי החוזה 25 ליש"ט הראשונות הולכות לבעלי האולם, 50 ליש"ט הבאים הולכים ללהקה וכל מה שלאחר מכן מתחלק שווה בשווה בין הלהקה לבעל המקום. כמו כן החוזה ציין שהלהקה אמורה לשלם מכיסה ללהקת החימום שלה שם.

ב-17 ביוני בשנת 1976 פורסם בלהיטון שלהקת תמוז מתפרקת, בסוף החודש הזה. כך נכתב: "הגורם העיקרי להתפרקות הלהקה הייתה, כצפוי, פרישתו של אריאל זילבר, אחד משני עמודי התווך שלה...'הלהקה מיצתה בשלב זה את כל מה שיש לה', אמר מיכאל תפוח, מפיק הלהקה. 'כעת הולך כל אחד מחברי הלהקה לדרכו'. נודע, כי שלום חנוך מתכנן מופע, שבו יהיה הוא הסולן, ובו יבצע שירים חדשים ברובם, שנכתבו על ידו. בימים אלה הוא מגבש הרכב מוזיקלי שילווה אותו".

כשגרייס השיכורה כלוט מקללת לא קלות! ב-17 ביוני בשנת 1978 השתכרה כהוגן הזמרת גרייס סליק ולא נראתה כשירה לעלות לשיר בהופעה של להקתה, ג'פרסון סטארשיפ, בסיינט גורהאוזן שבמערב גרמניה. אך היא עלתה לבמה ושרה בזיופים איומים תוך הקנטת הקהל עם אמרות נאציות. מה קרה שם? בואו לקרוא...

סיבוב ההופעות האירופאי של להקת ג'פרסון סטארשיפ, בשנת 1978, החל ברגל שמאל כשזמרת הלהקה, גרייס סליק, הייתה מחוקה מדי מאלכוהול. ההופעה הראשונה בסיבוב, במערב גרמניה, בוטלה כי סליק חלתה. בהתחלה, כולם חשבו שזו הרעלת מזון. אבל רופא איבחן שיש פה עניין של דלקת התוספתן וההופעה בוטלה. הקהל, שהגיע ליהנות מהמופע, רתח מזעם והשתולל תוך גרימת נזקים.

למחרת נערכה הופעה בהמבורג וסליק שתתה הרבה יותר מדי אלכוהול ובמקום לשיר כהלכה היא הקניטה את הקהל - "מי ניצח במלחמת העולם השנייה?", כשהיא מוסיפה לכנותם נאצים ולהשתמש במועל יד. שנים לאחר מכן היא הודתה שזה היה מופע ממש פריקי. היחצ"נית של הלהקה, סינת'יה באומן, נזכרה כי "אפשר היה לראות את כל האוויר יוצא מהלהקה שם. זה היה ​​לילה נוראי, ריק, גרוע וחשוך". בעקבות המחלוקת בהמבורג פוטרה סליק מהלהקה על ידי הגיטריסט פול קאנטנר.

המתופף, ג'וני ברבאטה: "עשינו הופעה בגרמניה באמפי לורלי. הביץ' בויז ושיקגו ביטלו הופעות שם לפנינו, ואנשים התעצבנו. חצי מהקהל היה גרמני והחצי השני היו נחתים אמריקנים. היו אנשים רבים מתודלקים בקהל. גרייס (סליק) סבלה משלשולים והקיאה. נתבקשתי לצאת לבמה ולהודיע שההופעה מבוטלת. אמרתי, 'אתם חייבים להיות משוגעים. אני לא מתכוון לצאת לשם. הם יהרגו אותי'. אז דיוויד פרייברג אמר שהוא ייצא לשם. הייתה דממה כשהוא הודיע את מה שנתבקש. עמדתי ליד התופים שלי, ולפתע ראיתי בקבוק היינקן שהתעופף באוויר, פגע לדייויד בראש והוא נפל כמו פין באולינג.

אז התפתחה מהומה מלאה. הנחתים נלחמו עם הגרמנים. היו שם צבא ומשטרה. אחד הגרמנים היה שיכור והיה לו בקבוק שבור, והוא הגיע לאחד השוטרים שהוציא את האקדח שלו והלך לירות עליו. זה היה אלטמונט בשידור חוזר. לפתע הגיח שוטר צבאי וצעק עליו לא לירות. הוא דחף את האקדח של השוטר עם המקל שלו ואמר, 'כל מה שאתה צריך לעשות זה את הדבר הבא!' ואז הוא הכה בשיכור על ראשו במקל שלו".

ב-17 ביוני 1985 נחת בחנויות התקליטים תקליט שעתיד היה לשנות את מסלול חייה של להקת מאריליון. קבלו את הסיפור מאחורי MISPLACED CHILDHOOD, יצירה שנולדה מכאוס, התמכרות, אהבה נכזבת וטריפ אסיד אחד בלתי נשכח. היה זה אלבום קונספט שגם הניב שני להיטים גדולים. הראשון הוא KAYLEIGH והשני הוא LAVENDER.

אבל מאחורי ההצלחה המסחררת הסתתר סיפור אפל ומפותל. MISPLACED CHILDHOOD לא היה אוסף שירים רגיל, אלא תקליט קונספט מלא, יצירה רציפה המחולקת לשני צדדים, שנולדה במוחו הקודח של סולן הלהקה, דרק דיק, המוכר יותר בכינוי הבמה שלו, פיש. איך הכל התחיל? ובכן, פיש עצמו הודה שהרעיון כולו נולד במהלך טריפ הזיה עוצמתי מלקיחת סם, מסע תודעתי שנמשך כעשר שעות לא כל כך תמימות.

באותה תקופה, חייו של פיש היו סערה אחת גדולה. הוא נאבק במשבר זהות חריף בין האיש הפרטי, דרק דיק, לבין הפרסונה הבימתית והפרועה של כוכב הרוק, פיש. המשבר הגיע לשיאו עם פרידתו הכואבת מחברתו, קיילי, באוקטובר 1983. "אחת הסיבות שנפרדנו", סיפר פיש מאוחר יותר, "היא שהרגשתי שאני לא יכול לתחזק מערכת יחסים וחיים של רוק'נ'רול במקביל. פיש בעצם חיסל את הרגשות של דרק כדי שפיש יוכל להמשיך לתפקד". במקום להתגבר, הוא שקע עמוק יותר ויותר בכאב הפרידה, מה שהוביל להתקפי חרדה קשים ומצוקה פיזית. מתוך השפל הזה, החל תהליך של גירוש שדים פנימי, שהפך לבסיס הלירי של התקליט כולו.

"יש פה שני רעיונות מרכזיים", הסביר פיש. "האחד הוא החומה, המחסום הרגשי שבניתי ביני ובין קיילי. השני הוא רעיון הילדות האבודה, הקול של דרק הילד, זה שהתעלמתי ממנו כל כך הרבה זמן". באופן סמלי, התקליט הזה היווה סגירת מעגל: אם התקליט הראשון של מאריליון, SCRIPT FOR A JESTER'S TEAR, עסק במחשבות מחדר השינה, והשני, FUGAZI, במחשבות מחדר המלון, הרי ש-MISPLACED CHILDHOOD היה תקליט של מחשבות על הבית. זהו הרגע בו הליצן מת ודמות חדשה, הילד, נולדת.

גם בצד המוזיקלי, הסיפורים לא פחות צבעוניים. גיטריסט הלהקה, סטיב רות'רי, סיפר כיצד נולד אחד הריפים המזוהים ביותר של העשור: "אשתי לעתיד, ג'ו, שאלה אותי איך אני ממציא את הרעיונות המוזיקליים שלי. פשוט הרמתי את הגיטרה והתחלתי לאלתר את מה שהפך להיות ריף הפתיחה המפורסם של KAYLEIGH. אני לפעמים תוהה אם השיר הזה היה נכתב אי פעם אם היא פשוט הייתה שואלת אותי אם יש משהו מעניין לראות בטלוויזיה".

כדי להפוך את החזון למציאות, עברה הלהקה בתחילת 1985 להתגורר ולכתוב בבית אחוזה עתיק בשם BARWELL COURT. ההשראה הייתה בשיאה, וקצב העבודה היה מסחרר. "כתבנו כמעט את כל שני הצדדים של התקליט בשבוע הראשון", נזכר רות'רי. לאחר מכן, המפיק כריס קימזי, שעבד בין היתר עם הרולינג סטונס, שכנע אותם להקליט באולפן מיוחד מאוד בברלין, אולפני HANSA המפורסמים, ממש ליד חומת ברלין.

"כשהגעתי לברלין בפברואר 1985, נדהמתי מהאנרגיה של העיר", סיפר רות'רי. "כל יום הייתי צועד לאורך החומה המכוסה בגרפיטי בדרך לאולפן. מחלון חדר השינה שלי במלון יכולתי לראות את שטח ההפקר, מגדלי השמירה והשומרים. הרגשתי כמו דמות ברומן ריגול". האולפן עצמו היה מקום היסטורי, בו הקליטו אמנים כמו דיוויד בואי ואיגי פופ.

אבל לא הכל הלך חלק. קונסולת ההקלטות באולפן סבלה מתקלות חוזרות ונשנות, וכל זאת באדיבות הלהקה הקודמת שהקליטה במקום, KILLING JOKE, שהחליטה להפעיל מטף כיבוי אבקה בחדר הבקרה. האבקה גרמה לקורוזיה בכל המגעים העדינים ודרשה תיקונים בלתי פוסקים. למרות הקשיים, הסאונד שהופק באולם הנשפים הישן, שם הוקלטו התופים, היה פנומנלי. "נהנינו מאוד בשלושת החודשים בברלין", סיכם רות'רי, "אבל כולנו כנראה הזדקנו שם בלפחות שלוש שנים".

עם צאתו, מבקר המלודי מייקר כתב: "זהו סיפורו הבלתי נגמר של דרק אחד, הלא הוא פיש הגדול, חלק שלישי. זהו החלק האחרון בטרילוגיית הרגרסיה המוזרה הזו של התבגרות בפומבי. יש פה גירוש שדים רציני, וזוהי ללא ספק שעתה היפה ביותר של מאריליון".

ומה עם KAYLEIGH, השיר שהפך לסמל של התקליט? פיש אכן כתב אותו על חברתו לשעבר ועל כאב הפרידה. לימים, הוא הביע חרטה על כך שהשתמש בשמה המלא והכניס אותה בעל כורחה להיסטוריה של הרוק. בקליפ המפורסם, אגב, לא מופיעה קיילי האמיתית, אלא דוגמנית גרמניה בשם תמרה נובי. הגורל, כמו תמיד, הוא בעל חוש הומור משלו: פיש ותמרה התחתנו בשנת 1987 והתגרשו בשנת 2001.

בסופו של יום, עם כל הכאב, הפרידות והטריפים, נותרנו עם תקליט יפהפה. בתקופה באייטיז שבה תקליטי קונספט נחשבו לנחלת העבר ודרך בטוחה לכישלון מסחרי, מאריליון הלכה עם האמת האמנותית שלה עד הסוף, וניצחה.

בלוג מוסיקה - כל מה שרציתם לדעת על מוזיקה - ועוד קצת.

הנכם מוזמנים לשתף את הבלוג עם חבריכם.

רוצים לשמוע עוד הרצאות מעניינות על הופעות מוסיקה? זמרים ישראליים? להקות רוק? הביטלס? תקליטים? רוק מתקדם? ועוד מגוון נושאים? מוזמנים ליצור איתי קשר. בינתיים, בואו ליהנות גם מפודקאסט מומלץ ומבלוג המוסיקה באתר.

הרצאות מוסיקה שלי ותכני מוסיקה מיוחדים לפלטפורמות שונות - לפרטים והזמנות: 050-5616459