רוק מסביב לשעון: מה קרה ב-18 ביולי בעולם הרוק

כל יום מציין אירועים משמעותיים בהיסטוריה של מוזיקת הרוק והפופ, עם שפע של אנקדוטות פורצות דרך שהתרחשו בעשורים קודמים. כשאנחנו מסתכלים אחורה בזמן, על היום הזה בתולדות המוזיקה, אנחנו נזכרים ברגעים המדהימים שעיצבו את נוף הרוק והפופ, החל מיציאתם של תקליטים אגדיים, הופעות אייקוניות וגם דברים משמחים לצד עצובים שקרו לאמני המוזיקה המובילים.

כחובבי מוזיקת רוק, אנחנו לא יכולים שלא לחוש תחושת נוסטלגיה כשאנחנו מהרהרים באירועים הבלתי נשכחים שהתרחשו אז. הנכם מוזמנים לצלול איתי למנהרת הזמן עם אירועי פופ ורוק שאספתי עבורכם ממקורות שונים ונדירים מאד שאינם ברשת. אהבתם וברצונכם לקבל עוד ועוד? בשביל זה בניתי עבורכם הרצאות מוסיקה מעשירות ומעניינות ופודקאסטים מומלצים.

אז מה קרה ב-18 ביולי (18.7) בעולם של רוק קלאסי?

חקר, ערך וכתב: נעם רפפורט

הציטוט היומי: "אם אצטרך לבחור שיר אחד בלבד, מכל מה שעשינו, אז זה יהיה I'M NOT IN LOVE. יש בו משהו שאין כלל בשאר השירים שלנו. הוא לא מתחכם באופן מודע אבל הוא אומר בתוכו את הכל, בשש דקות". (קווין גודלי, המתופף של להקת עשרה סי.סי, בעיתון NME, שנת 1976)

גם זה קרה ב-18 ביולי: היום הזה הוא ללא ספק תאריך טעון, רווי טרגדיות מצמררות, לידות מכוננות, רגעים של גאונות צרופה באולפן וגם כמה הסתבכויות משעשעות עם החוק. בואו נצלול אל היממה הסוערת הזו, שבה צלילי הגיטרות התערבבו עם סירנות אמבולנסים וצהלות שמחה.

הצללים הארוכים של הרולינג סטונס

באופן אירוני ומצמרר, ה-18 ביולי קשור באופן כפול וטרגי דווקא ללהקה ששמה הפך נרדף לשרידות נצחית, הרולינג סטונס. בשנת 2002, במהלך חזרות לסיבוב הופעות ענק בטורונטו, קנדה, הכה אסון בלב המשלחת. ריידן מאגי, ראש הצוות הטכני המסור של הלהקה שעבד לצדה במשך שלושה עשורים והיה חלק בלתי נפרד מהמשפחה המורחבת שלה, חש ברע. "אני לא מרגיש טוב", הוא אמר לחבריו, "אני הולך לנוח קצת בחדר הסמוך". חברי הלהקה, שזה עתה סיימו את ארוחת הערב, חזרו לנגן במלוא המרץ. לפתע, המוזיקה נקטעה. החדשות המרות הגיעו במהירות: מאגי התמוטט והפסיק לנשום. הוא פונה במהירות לבית חולים, אך הצוות הרפואי נאלץ לקבוע את מותו עם הגעתו. חברי הלהקה, מיק ג'אגר, קית' ריצ'רדס, רוני ווד וצ'ארלי ווטס, היו שבורים לחלוטין. האיש שהיה עמוד התווך מאחורי הקלעים במשך 30 שנה, נדם.

אך הזיקה של הלהקה לתאריך זה החלה עשורים קודם לכן. ב-18 ביולי 1938, נולד איאן סטיוארט, האיש שהוא למעשה הלב הפועם והמצפון המוזיקלי של הרולינג סטונס המוקדמים. סטיוארט היה ממקימי הלהקה, פסנתרן בוגי-ווגי ובלוז מחונן שהיה הדבק שחיבר בין חבריה. אלא שאז הגיע המנהל אנדרו לוג אולדהאם, עם חזון של להקת פופ חצופה עם תדמית של "ילדים רעים". לטעמו של אולדהאם, מראהו של סטיוארט, עם מבנה גופו הרחב וסנטרו הבולט, לא תאם את התדמית הזוהרת שביקש למכור. בהחלטה אכזרית, הוא הדיח את סטיוארט מההרכב הרשמי, אך השאיר אותו בתפקיד כפול ומכריע: מנהל הדרכים והפסנתרן הנסתר של הלהקה. סטיוארט, באצילות נפש נדירה, קיבל את הדין, המשיך לנהל את כל הלוגיסטיקה המורכבת של הלהקה בדרכים, וחשוב מכך, המשיך לנגן פסנתר וקלידים ברבים מהקלטותיהם הגדולות ובהופעותיהם, כשהוא עומד בצד הבמה, מחוץ לאור הזרקורים. הוא נחשב בעיני רבים ל"סטון השישי" ומת בטרם עת מהתקף לב ב-1985.

יום הולדת שמח, או שלא

ה-18 ביולי הוא גם יום של ימי הולדת. בשנת 1929 נולד SCREAMIN JAY HAWKINS, אמן רוק'נ'רול תיאטרלי ופורץ דרך, שהעניק לעולם את הקלאסיקה המהפנטת I PUT A SPELL ON YOU. האגדה מספרת שהמפיק השקה אותו באלכוהול כדי להוציא ממנו את הביצוע המטורף והבלתי נשכח הזה, שהפך לסמלו המסחרי. בשנת 1941 נולדה מרת'ה ריבס, הסולנית הכריזמטית של להקת הבנות MARTHA AND THE VANDELLAS, שהקליטה את המנון הרחובות הנצחי DANCING IN THE STREET.

באותו יום ממש, בשנת 1950, הגיח לעולם ריצ'רד ברנסון. יזם צעיר ותאב הרפתקאות שהקים בשנת 1973 את חברת התקליטים וירג'ין. התקליט הראשון שהוציא, TUBULAR BELLS של מייק אולדפילד, הפך להצלחה מסחררת ובנה את היסודות לאימפריה כלכלית אדירה שהפכה אותו לאחד האנשים העשירים והצבעוניים בעולם.

אך לא כולם ניצלו את ההזדמנויות שנפלו בחלקם. בשנת 1940 נולד המתופף ג'וני האצ'ינסון, שקיבל הזדמנות פז להצטרף ללהקת הביטלס בשנותיה המוקדמות, אך סירב בנימוס. היסטוריה, כך אומרים, נכתבת על ידי המנצחים, ובמקרה הזה, גם על ידי אלו שאומרים "לא".

תעלומות באולפן ובכבישים

ה-18 ביולי היה גם יום של יצירה ותסבוכות. בשנת 1967, באולפני EMI המפורסמים בלונדון, התרחש פרק משמעותי בתולדות פינק פלויד. בעוד חברי הלהקה נהנו מיום חופש, המפיק נורמן סמית' עמל על מיקס הסטריאו לתקליט הבכורה שלהם, PIPER AT THE GATES OF DAWN. באותה תקופה, עולם המוזיקה נשלט על ידי המונו, ומיקס הסטריאו נחשב לגימיק שיועד בעיקר לשוק האמריקני. מאמצים אדירים הושקעו במיקס המונו, שנחשב לגרסה "האמיתית" של התקליט, בעוד מיקס הסטריאו נעשה במהירות ובחופזה. השיר שעליו עבד סמית' באותו יום היה קטע הפתיחה הפסיכדלי והמהמם ASTRONOMY DOMINE. באופן אירוני, רוב המעריצים כיום מכירים דווקא את גרסת הסטריאו החפוזה, שבה חסרים אלמנטים מסוימים שנמצאים במיקס המונו המקורי והעשיר.

חמש שנים מאוחר יותר, ב-18 ביולי 1972, חברי הרולינג סטונס מצאו עצמם שוב בכותרות, והפעם לא בגלל המוזיקה. מיק ג'אגר וקית' ריצ'רדס שוחררו ממעצר בבוסטון, שעות ספורות לפני הופעה מתוכננת מול 15,000 מעריצים נלהבים. הסיבה למעצר? תקיפת צלם פפראצי בשדה תעופה ברוד איילנד, לשם הוסט מטוסם בגלל ערפל. בעוד הקהל בבוסטון גארדן נעשה חסר סבלנות וסטיבי וונדר, מופע החימום, ניגן סט ארוך במיוחד כדי לקנות זמן, ראש עיריית בוסטון, קווין ווייט, הבין שהעיר עומדת על סף מהומה. בפעולה חסרת תקדים, הוא התקשר לרשויות ברוד איילנד והפעיל לחץ לשחרר את הכוכבים. זה עבד. ג'אגר וריצ'רדס שוחררו בערבות, הוטסו במסוק למקום ההופעה, ובשעה 00:45 לפנות בוקר עלו לבמה לקול תשואות הקהל, לאחר שראש העיר בכבודו ובעצמו עלה להודיע: "הוצאתי את הסטונס מהכלא!".

התיק הפתוח של בובי פולר

אולי הסיפור המצמרר והמסתורי ביותר הקשור לתאריך זה התרחש ב-18 ביולי 1966. למרות שהקליט שירים מקוריים רבים, את הצלחתו הגדולה הוא קטף עם גרסת הכיסוי ל- I FOUGHT THE LAW (שבמקור הוקלט על ידי סוני קרטיס ובשנות השבעים יקבל גרסה אנרגטית מלהקת הפאנק, הקלאש). מרגע הצלחת השיר הזה נותרו לפולר שישה חודשים בלבד ליהנות מהחיים, אבל הייתה זו חצי שנה של הופעות, הקלטות והמון מתחים. פולר לא מצא את מקומו המוזיקלי, לנוכח האופנות שהשתנו וחלפו ביעף לידו. הוא וחברי להקתו לא אהבו את המוזיקה שיצאה מהם ונקבעה הקלטה אחרונה באולפן ואחריה פגישה שסומנה כשיחת סיום הלהקה. פולר רצה להפסיק להופיע ולהתמקד מעתה ואילך, כאמן סולו, בהקלטות. גברת פולר הלכה לישון מאוחר ושמעה את בובי עוזב את הדירה, "כנראה כדי לאכול בחוץ. הוא עשה את זה לעתים קרובות". למחרת הוא לא הופיע באולפן ההקלטות ואמו פסעה, בשעת אחר הצהריים, לעבר הרכב שלה, אותו נהג בובי לקחת לא פעם לסידוריו. היא הגיעה לחנייה הקבועה, פתחה את דלת המכונית הכחולה ולא האמינה למראה עיניה. בנה היה שם ללא רוח חיים ואיש לא ידע מדוע ולמה זה קרה. חלונות הרכב היו סגורים ובחיקו של בובי נראתה פחית דלק חצי מלאה שהשתרבב ממנה צינור גומי. גופתו הסריחה מדלק ונראו עליה פצעי אלימות, כשכמה מציפורני ידיו היו שבורות. מנהלו של הזמר הודיע לתקשורת שהוא מתכוון מיד לערוך חקירה פרטית בעניין. דו"ח הנתיחה הראשון גילה כי פולר, שברור כי הוכה, שתה מהנוזל הדליק הזה אך קרוביו מיהרו להכחיש בתקשורת שמדובר בהתאבדות, כשהם מצביעים על רצח (כנראה ממישהו מהמאפיה או בגלל קשר אהבה), בגלל סימני התעללות קשים שנתגלו בגופה. "אחי לא סבל את ריח הבנזין", אמר רנדי פולר, שניגן בס בלהקה של אחיו. "אני בטוח שמישהו שפך את זה עליו. פעם אחת, אני וכמה חברים בלהקה ניסינו להתמסטל מדלק. בובי ראה אותנו ומיהר לגעור בנו שזה יהרוג אותנו אם נמשיך להסניף את זה". סיבת מותו שונתה בהמשך, באופן רשמי, למוות כתוצאה מתאונה. בכל זאת, מותו נשאר בגדר תעלומה.

קוקאין, פסיכדליה וריפים אינסופיים

ה-18 ביולי המשיך לספק דרמות גם בשנים מאוחרות יותר. בשנת 1988, אייק טרנר, בעלה לשעבר המתעלל של טינה טרנר ומוזיקאי בזכות עצמו, נידון לשנת מאסר על החזקת קוקאין. המשטרה עצרה את אייק, בעלה לשעבר של טינה טרנר, באוגוסט 1987, בגין נהיגה לא תקינה ומצאה במכוניתו כששה גרם קוקאין. בשנת 1970 הופיעו פינק פלויד, רוי הארפר, להקתו של אדגר בראוטון וקווין איירס במופע חינם בהייד פארק. כל האמנים האלו היו חתומים אז בחברת התקליטים HARVEST (שהייתה תת-לייבל של EMI). מאה ועשרים אלף איש היו בקהל ושני אנשים נפצעו כשדוכן נקניקיות עלה שם באש. עיתון מלודי מייקר הבריטי דיווח שההופעה של פינק פלויד הייתה עם סאונד לא טוב ושחלק מהצלילים שנוגנו מהבמה לא נשמעו ברמקולים.

ולבסוף, ב-1968, חברי הביטלס נכנסו לאולפן כדי לעבוד על שיר של פול מקרטני שנקרא HELTER SKELTER. באותו יום הם הקליטו טייק מפלצתי של השיר באורך של לא פחות מ-27 דקות. זהו הטייק הארוך ביותר בהיסטוריה של הביטלס. אחרי זה הביטלס לא חזרו לעבוד על השיר הזה עד ה-9 בספטמבר 1968.

מלכת הקרח על האופניים: ביום קיץ לוהט באיביזה, ב-18 ביולי 1988, הגיעה לסיומה הטרגי והפתאומי אחת הקריירות המסתוריות והחידתיות יותר בתולדות המוזיקה. ניקו, מי שהייתה פנים בלונדיניות מהפנטות על כרזות, קול קפוא ומבטא גרמני כבד בפסקול של דור שלם, ובעיקר אמנית חסרת פשרות, נפרדה מהעולם בגיל 49 בלבד. סיפורה הוא מסע מטלטל מהריסות ברלין של אחרי המלחמה, דרך פסגות הזוהר של עולם האופנה והקולנוע, אל המרתפים האפלים של הרוק'נ'רול והתהומות העמוקים של הנפש.

היא נולדה בשם כריסטה פפגן במערב גרמניה, אל תוך עולם שעוד ליקק את פצעי מלחמת העולם השנייה. ילדותה התרחשה בנוף של ערים מופצצות, והיא גדלה כמעט ללא דמות אב, לאחר שאביה נהרג במלחמה. אך היופי שלה היה כרטיס היציאה שלה. כבר בגיל 14, כשהיא מתנשאת לגובה מרשים ובעלת תווי פנים של אלה נורדית, היא החלה לעבוד כדוגמנית בבירות האופנה לונדון ופריס. משם, הדרך לניו יורק הייתה קצרה.

הקסם שלה לא נעלם מעיניהם של הגדולים ביותר. הבמאי האיטלקי הנודע פדריקו פליני, זיהה את הנוכחות הכובשת שלה ונתן לה תפקיד קטן אך בלתי נשכח בסרטו "לה דולצ'ה ויטה" בשנת 1961. בניו יורק, היא לא הסתפקה במסלולי הדוגמנות ושערי המגזינים, והחלה לשיר במועדון הלילה BLUE ANGEL. שנה לאחר מכן, מצאה את עצמה באנגליה, מקליטה תקליטון ראשון בהפקתו של לא אחר מאשר גיטריסט צעיר ומבטיח בשם ג'ימי פייג', שלימים יקים את להקת לד זפלין.

אך נקודת המפנה האמיתית הגיעה כשחזרה לתפוח הגדול ופגשה את אנדי וורהול, אמן הפופ-ארט וגורו הסצנה הניו-יורקית. וורהול, שהחליט להפוך למנהלה של להקת רוק ניסיונית, אפלה ורועשת בשם מחתרת הקטיפה, ראה בניקו את החתיכה החסרה בפאזל. הוא פשוט הציב אותה בקדמת הבמה, כזמרת נוספת, לצדו של הסולן והיוצר המרכזי, לו ריד.

החיבור היה הכל חוץ מטבעי. חברי הלהקה, חבורה זועפת ואינטלקטואלית שלבשה שחור ושרה על סמים ועל הצדדים האפלים של החיים, לא ממש קיבלו בזרועות פתוחות את הדוגמנית הגרמנייה הזוהרת. אך וורהול התעקש, והציוות הזה יצר את אחד התקליטים המשפיעים והחשובים אי פעם. הנוכחות של ניקו, על אף הניכור בינה לבין שאר החברים, הייתה מהפנטת. היא הייתה ה"פאם פאטאל" האולטימטיבית – גבוהה, בלונדינית, עם מבט קפוא ומבטא גרמני כבד שהפך את השירים למשהו אחר, מנוכר ומאיים.

בשנת 1967 יצא התקליט המשותף, "מחתרת הקטיפה וניקו". עם עטיפת הבננה המפורסמת של וורהול, שניתן היה לקלף, ועם צלילים מחוספסים ולא מתפשרים שתיארו עולמות של סטייה והתמכרות, התקליט היה רדיקלי מדי לתקופתו. תחנות הרדיו, שהיו עסוקות בקיץ של האהבה ובפרחי שלום, בחרו להתעלם ממנו לחלוטין. בהופעות, ניקו הייתה עומדת כמעט ללא תנועה, מאובנת כמו פסל, ונותנת לקולה העמוק והייחודי לחדור את קירות הרעש שהקימו חבריה ללהקה.

באותה שנה יצא גם תקליט הסולו הראשון שלה, CHELSEA GIRL. בניגוד לצליל של מחתרת הקטיפה, היה זה תקליט פולקי ועדין יחסית, אך עדיין אפוף במלנכוליה כבדה. הביקורות היו חלוקות. המגזין AMERICAN MUSIC GUIDE קבע בנחרצות שכישרונה המוזיקלי הוא מינימלי, ושקולה נשמע כמו מרלן דיטריך, רק בלי טיפת החושניות. למרות זאת, רבים ראו בתקליט הזה יצירת מופת מהפנטת. איש לא יכול היה לנחש לאילו עומקים של מוזרות ואוונגרד היא עוד תיקח את המאזינים שלה.

הרומן עם מחתרת הקטיפה הסתיים בטונים צורמים. בשנת 1968, לאחר שוורהול כבר לא היה בתמונה, לו ריד, שלא הסתיר את סלידתו מהנוכחות הכפויה שלה, פשוט העיף אותה מהלהקה. ניקו לא נשברה. היא לקחה איתה כלי נגינה עתיק ויוצא דופן – אורגן רוח בשם הרמוניום, שהפיק צלילים נוגים וממושכים, ויצאה לסלול קריירת סולו עצמאית לחלוטין.

כאן מתחילה התקופה המרתקת והמאתגרת ביותר שלה. חמושה בהרמוניום הנאמן שלה, ובליווי שותפה לשעבר למחתרת, ג'ון קייל, שהפיק ועיבד, היא הוציאה ב-1969 את THE MARBLE INDEX. התקליט הזה פשוט המם את עולם המוזיקה, לטוב ולרע. המבקרים לא ידעו איך לעכל את היצירה האפלה, הקודרת והצורמנית הזו. במגזין STEREO REVIEW נכתב משפט שהפך לקאלט: "כיף הרבה יותר להביט בה מאשר להאזין לה. חזותה יפהפייה, אך כזמרת היא פשוט לא קיימת. זהו ניסיון איום ונורא ליצור מוזיקה, ואולי התקליט הגרוע ביותר של השנה. היא נאנחת, היא גונחת, היא לוחשת, והיא שרה בסולם שטרם הומצא". עיתון אחר, EYE, המשיך בקו ההומוריסטי והמרושע: "מומלץ להאזנה רק אם אתם אוהבים שירים ששרה זמרת בסגנון של מחשב IBM עם מבטא גרמני". אך עבור קהל מצומצם, זה היה לא פחות מהתגלות – מסע צלילי מרתק אל תוך נפש מיוסרת, יצירה שאינה רוק, פופ או פולק, אלא משהו חדש לחלוטין.

היא המשיכה בקו דומה עם התקליט DESERTSHORE מ-1970, התאחדה בשנת 1972 להופעה עם לו ריד וג'ון קייל, בהמשך הופיעה עם קייל כמו גם בריאן אינו וקווין איירס - מה שיצא בשנת 1974 כתקליט הופעה והגיחה באותו זמן גם עם THE END, תקליט שכלל גרסת כיסוי מצמררת ובלתי נשכחת לשירם של הדלתות (כן, היה לה גם רומן עם ג'ים מוריסון). יש שיאמרו שגרסתה הפכה את המקור לשיר ילדים קליל, ואחרים יטענו שזו פרודיה מביכה. כך או כך, אי אפשר היה להישאר אדיש אליה.

בסוף שנות השבעים היא עברה למנצ'סטר, אנגליה, ושם צללה עמוק אל תוך התמכרות להרואין. המקומיים התרגלו לראות את הדמות הגבוהה והכחושה, לבושה תמיד שחור, רוכבת על אופניה ברחובות האפורים של העיר. למרות ההתמכרות, היא המשיכה ליצור, ובשנת 1981 הוציאה את התקליט THE DRAMA OF EXILE, ששילב את הסגנון הגותי שלה עם השפעות של גל חדש ומוזיקה אפריקאית. תקליטה האחרון, CAMERA OBSCURA, יצא ב-1985.

באופן אירוני, דווקא בשנה האחרונה לחייה, ניקו הצליחה להתנקות מסמים קשים. היא נסעה לחופשה באי הספרדי איביזה, יחד עם בנה ארי, שאת אבהותו ייחסה כל חייה לשחקן הצרפתי אלן דלון, אשר מעולם לא הכיר בו. בנה סיפר על רגעיה האחרונים: "אמא אמרה לי שהיא יוצאת רגע לקנות מריחואנה. היא שמה צעיף שחור על ראשה ואמרה 'אני תכף חוזרת'. זה היה היום הכי חם של השנה". היא רכבה על אופניה, וככל הנראה קיבלה מכת חום קלה, איבדה שיווי משקל, נפלה ונחבטה בראשה. נהג מונית שמצא אותה מחוסרת הכרה על אם הדרך פינה אותה לבית חולים מקומי. שם, הרופאים ביצעו את הטעות הגורלית: הם אבחנו אותה כמי שסובלת ממכת שמש בלבד ולא העניקו לה את הטיפול הנכון. רק לאחר מותה, צילומי רנטגן גילו את סיבת המוות האמיתית – דימום מוחי חמור כתוצאה מהנפילה.

ניקו נקברה בברלין, העיר בה גדלה. היא מעולם לא הפכה לכוכבת במובן המקובל של המילה, אך השפעתה על עולם המוזיקה עצומה. אישה שסירבה להתאים את עצמה לכל תבנית, ויצרה עולם צלילים ייחודי, אפל ומהפנט, שנשמע רלוונטי ומצמרר גם היום.

זאפה והחבר'ה משתוללים מול העדשה! ב-18 ביולי בשנת 1967 צולמה עטיפת התקליט WE'RE ONLY IN IT FOR THE MONEY, של פרנק זאפה ולהקת אימהות ההמצאה.

קשה, למעשה בלתי אפשרי, להתעלם מהעקיצה הישירה. העטיפה, שתוכננה בקפידה, הייתה חיקוי מדויק ומלעיג של חברי להקת הביטלס על רקע הפרחים והדמויות המפורסמות שלהם בממלכת סרג'נט פפר. אך בממלכה של זאפה, הפרחים הוחלפו בירקות רקובים, הדמויות המכובדות פינו את מקומן לפחי אשפה, והאווירה הכללית שידרה כאוס מחושב במקום אהבה חופשית. עבור זאפה, זו לא הייתה סתם בדיחה, זו הייתה הצהרת כוונות, והיא גרמה לו לכאב ראש לא קטן.

"רציתי להביע את דעתי על הביטלס כלהקה שכל מה שמעניין אותה בעסק הזה הוא הכסף", הסביר זאפה בבוטות האופיינית לו. "כולם מסביב התייחסו אליהם כאילו הם אלוהים, ואני חשבתי שזו טעות. הם היו פשוט להקה מסחרית טובה, לא יותר".

זאפה לא הסתפק במעשים ודאג שהמסר יעבור גם באופן אישי. במהלך שהותו בלונדון, הוא שוחח בטלפון עם פול מקרטני, כדי לבקש את "רשותו" למהלך. מקרטני, מצדו, זכר את השיחה היטב: "זאפה התקשר אליי ואמר שהוא רוצה לקחת את כל הרעיון של סרג'נט פפר ולהוסיף לו כל מיני פחי זבל ואשפה מסביב. אמרתי לו שבאופן אישי אין לי שום התנגדות, אבל הזהרתי אותו שלפעמים יש בעיות של זכויות יוצרים וכדאי שהוא ידבר עם עורכי הדין שמבינים בזה. אפילו התקשרתי לעורכי הדין שלנו כדי שינסו לעזור לו, אבל אין לי מושג מה קרה עם זה בסוף. כל מה ששמעתי אחר כך זה שהוא רק התלונן שלא אפשרתי לו לעשות את זה".

גרסתו של זאפה, כפי שסופרה בשנת 1975, הייתה, כצפוי, צינית וחריפה הרבה יותר. "בפעם הראשונה שהגעתי לאנגליה, קיבלתי טלפון מפול מקרטני שהזמין אותי לשתות איתו תה. האמת, פחדתי שהוא ינסה לטפטף לי סם הזיה למשקה. בסוף לא הצלחתי להגיע לפגישה, אבל הודעתי לו בטלפון שאני רוצה להתייעץ איתו על הפרודיה שאנחנו מתכננים. התגובה שלו הייתה קרה: 'מה? אתה מדבר איתי על עסקים?'. אמרתי שנראה לי שעדיף ככה, והוא אמר לי פשוט להתקשר לעורך הדין שלו והכל יסתדר. עשיתי כדבריו, ומהרגע ההוא נאלצתי להיגרר עם הסיפור הזה במשך חודשים ארוכים, מה שגרם לדחייה משמעותית ביציאת התקליט. אנשים מאוד נחמדים הביטלס האלה", סיכם בסרקזם.

בשנת 1984, הוא ניסח את משנתו באופן מדויק יותר: "מעולם לא שנאתי את הביטלס. אפילו אהבתי שניים או שלושה שירים שלהם, אבל באמת חשבתי שזו להקה מגוחכת. מה שהגעיל אותי היה האופן שבו המוזיקה שלהם נארזה ונמכרה. הביטלס לעולם לא היו מצליחים באמריקה בלי כל הבגדים שהם מכרו יחד עם המוזיקה שלהם, כמו גם הריקודים והתספורות התואמות. זו הייתה פשוט אריזה מושלמת".

כדי להוציא לפועל את החזון הפרובוקטיבי שלו, גייס זאפה את הצלם ג'רולד שאצברג, שם שכבר היה חתום על כמה מהדימויים החזקים של התקופה. שאצברג היה האיש שצילם את בוב דילן לעטיפת האלבום המטושטשת והאניגמטית BLONDE ON BLONDE, והוא גם זה שהלביש את חברי הרולינג סטונס בבגדי נשים לצילום שערורייתי עבור התקליטון HAVE YOU SEEN YOUR MOTHER BABY. "זאפה פנה אליי לאחר שראה את העבודות שלי עם הסטונס בדראג", סיפר שאצברג. "מיד צץ לו רעיון לעשות את סרג'נט פפר בדראג, ובמקום פרחים וסמלי אהבה, הוא רצה שיהיה מסביבם בעיקר זבל".

ההתנגדות מצד חברת התקליטים של זאפה, VERVE, הייתה כה גדולה, עד שאנשיה סירבו להוציא את התקליט עם העטיפה הפרובוקטיבית בחזית. בסופו של דבר, הושגה פשרה מעליבה למדי: העטיפה המקורית של זאפה הוחבאה בחלק הפנימי של התקליט הנפתח, בעוד החזית נותרה עם פרודיה לעטיפה הפנימית של סרג'נט פפר, מהלך שרק חיזק את תחושת החתרנות של הפרויקט כולו.

אך הסיפור לא נגמר כאן. בדומה לתקליט של הביטלס, גם התקליט של זאפה כלל דף עם תמונות ואיורים לגזירה עבור המעריצים. זאפה, שמעולם לא החמיץ הזדמנות לעורר מהומה, יצר שערורייה זוטא משלו. "הדף הזה יצר סערה בקליפורניה", סיפר, "כמה חנויות סירבו למכור את התקליט בגלל תמונה של פיטמה שהייתה שם לגזירה. מה שהם לא הבינו זה שאותה פיטמה הייתה שייכת בכלל לאחד הבחורים בלהקה".

שמונה מייל מעל המציאות: הבירדס ממריאים לממד אחר! ב-18 ביולי בשנת 1966 יצא התקליט השלישי והנפלא של להקת הבירדס, FIFTH DIMENSION, שעטיפתו המרהיבה הביאה לראשונה לקהל הרחב את לוגו הלהקה שהפך מאז לסימן היכר שלה.

כן, זה כרטיס טיסה לכיוון אחד אל מרחבי התודעה. עוד לפני שהמחט הספיקה לגעת בחריץ הראשון, העטיפה המהפנטת כבר עשתה את שלה. לראשונה בהיסטוריה, נחשף לעולם הלוגו הפסיכדלי והצבעוני של הלהקה, עיצוב אותיות גאוני שהפך מאז לסמל המובהק והמוכר שלהם. ומה לגבי התמונה? חברי הלהקה יושבים בנינוחות על שטיח פרסי, כאילו הם מרחפים להם בכיף על שטיח קסמים, רומזים לנו שהם עומדים לקחת אותנו למסע דומה.

שנת 1966 לא הייתה סתם עוד שנה בלוח השנה של המוזיקה, היא הייתה התפרצות געשית של יצירתיות. תחשבו על זה, זאת השנה שבה הביץ' בויז הגישו לנו את יצירת המופת PET SOUNDS, הרולינג סטונס שחררו את היהלום המחוספס AFTERMATH, בוב דילן הדהים עם האלבום הכפול BLONDE ON BLONDE והביטלס המציאו את עצמם מחדש עם REVOLVER. בתוך כל הר הגעש הזה, הבירדס לא רק שעמדו בלחץ, אלא גם יצרו התפרצות משלהם, כזו שהוכיחה שהם כוח שחייבים להתחשב בו.

סדקים בקן והמראה חדשה

התקליט הזה סימן שינוי עמוק בלהקה. המושכות עברו באופן ברור לידי הגיטריסט ואיש החזון, רוג'ר מגווין, ולצדו דייויד קרוסבי, שהביא עמו השפעות מיסטיות וצלילים מהמזרח. הסיבה לשינוי? כותב השירים העיקרי של הלהקה עד אז, ג'ין קלארק המוכשר, ארז את חפציו ופרש. הסיבה הרשמית, והדי אירונית בהתחשב בשם הלהיט הגדול מהתקליט, הייתה פחד הטיסה שלו. קלארק פשוט לא היה מסוגל לעלות על עוד מטוס, מה שסימן את סוף דרכו בקן הציפורים. העזיבה שלו יצרה חלל, אך גם הזדמנות עבור מגווין וקרוסבי לדחוף את הסאונד של הלהקה למקומות חדשים ונועזים. פחות הרמוניות קוליות מתוקות שאפיינו את שני התקליטים הראשונים, והרבה יותר רצון להתנסות, לשבור מוסכמות ולחקור טריטוריות מוזיקליות לא מוכרות. התוצאה היא תבשיל מרתק של פולק-רוק עם ניחוחות עזים של ג'אז חופשי, מוזיקה הודית קלאסית ועוד.

עיתון המוזיקה MOJO NAVIGATOR קלע בול כשפרסם בגיליון אוגוסט 1966: "זה התקליט הטוב ביותר שהבירדס הפיקו עד כה. יש פה פולק-רוק במיטבו, כשהדגש הוא יותר על רוק. כל שיר מתובל כאן באופן נהדר עם מקוריות". האמת? צדקו בכל מילה.

ההמנון שריחף גבוה מדי

בלב התקליט ניצב כמובן היהלום שבכתר, השיר EIGHT MILES HIGH. השיר הזה, שיצא כתקליטון קודם לכן ב-14 במרץ 1966, לא היה סתם שיר. ההשראה המרכזית של מגווין לסולו הגיטרה המסחרר שלו הייתה לא פחות מאשר נגן הסקסופון האגדי של הג'אז, ג'ון קולטריין. מגווין ניסה לחקות את הסגנון המתפרץ והסהרורי של קולטריין עם גיטרת ה-12 מיתרים שלו, והתוצאה הייתה סולו מהפנט שנשמע כמו שום דבר אחר שנוגן ברדיו עד אז.

רבים הניחו מיד שהשיר הוא אודה צבעונית לסמים, אבל האמת שונה. השיר נכתב בהשראת הטיסה הראשונה של הלהקה ללונדון. במהלך הטיסה, ג'ין קלארק שאל את מגווין באיזה גובה הם טסים. מגווין השיב לו שהם בגובה שישה מייל, כלומר SIX MILES HIGH. אבל המילה SIX לא התגלגלה מספיק טוב על הלשון. בהשראת השיר EIGHT DAYS A WEEK של הביטלס, הם החליטו לשנות את המספר לשמונה, וכך נולד EIGHT MILES HIGH.

זה לא ממש עזר להם. תחנות הרדיו השמרניות בארצות הברית שמעו את המילים, שמעו את הסאונד המוזר והחליטו שהשיר חייב להיות על סמים. הן מיהרו להחרים אותו, מה שפגע קשות בהצלחתו במצעדים. כאילו לא די בכך, סביב השיר התפתח ריב מר ופומבי על קרדיט הכתיבה בין קלארק למגווין, ריב שנמשך שנים. תוסיפו לזה את העובדה שחברת התקליטים שלהם, COLUMBIA, הכריחה אותם להקליט מחדש את השיר באולפנים שלה, לאחר שהחברים כבר הקליטו גרסה ראשונה שהם אהבו יותר. זה לא קל תמיד לנסות לעוף.

מדע בדיוני או מסע פנימי?

שיר הנושא, שקוצר לשם הקליט 5D, סבל מגורל דומה. גם הוא הוחרם על ידי תחנות רדיו רבות בחשד שהוא עוסק בסמים. בפועל, מגווין כתב אותו בהשראת ספר שעסק בתורת היחסות של איינשטיין ובממדים רוחניים. הוא ניסה להסביר תיאוריות פיזיקליות ופילוסופיות מורכבות בשלוש דקות של פופ, אבל שומרי הסף של המוסר שמעו רק את מה שהם רצו לשמוע. הלוס אנג'לס טיימס תיאר בזמנו את הסאונד של התקליט כ"כוורת רוחשת דבורים טעונות באוקטן מוזיקלי גבוה" - תיאור מדויק לאנרגיה המתפרצת והמהפנטת של היצירה הזו.

בשורה התחתונה, סמים או לא סמים, דבר אחד בטוח: הסאונד שהבירדס יצרו כאן הוא לא פחות ממופתי. התקליט השלישי והנפלא הזה עומד בגאווה ובזכות לצד היצירות הגדולות ביותר של אותה שנה בלתי נשכחת. וכפי שסיכם זאת עיתון HIT PARADER בינואר 1967: "התקליט הזה הוא הטוב של הבירדס עד כה. אם בשכונה הנחמדה שלכם החרימו כמה שירים, צאו לדרך ותקשיבו לתקליט הזה. כך תגלו שאין בו דבר רע ויש בו רק סכנה אחת בלבד - שהמוזיקה שבו תגרום לכם להתמכר אליו".

אז קדימה, אתם עוד פה? קחו כרטיס, עלו על שטיח הקסם ותרחפו לצלילי להקה יוצאת דופן באמת – הבירדס. ההמראה מובטחת.

ב-18 ביולי בשנת 1939 נולד אורגניסט ההאמונד הנהדר, בריאן אוגר.

הנה אוגר עם הספר הראשון שלי בו הוא גם חתם (הודות לגלי אמריליו):

צוואה של כאב. ב-18 ביולי בשנת 1980 יצא התקליט CLOSER של ג'וי דיוויז'ן. היה זה חודשיים לאחר התאבדות סולנה, איאן קרטיס.

כשהונח על מדפי החנויות בבריטניה התקליט החדש, CLOSER של להקת JOY DIVISION, החגיגה מעולם לא התקיימה. חודשיים קודם לכן, קולו המהפנט והמיוסר של הסולן, איאן קרטיס, נדם לנצח, כשהחליט לשים קץ לחייו. התקליט, שהיה אמור לסמן את פריצתה הגדולה של הלהקה, הפך במקום זאת למצבה מוזיקלית מצמררת, מסמך מטלטל שמהדהד עד היום.

"זה תקליט כבד", הודה שנים מאוחר יותר ברנרד סאמנר, הגיטריסט והקלידן של הלהקה, שסיפר שגם אז, כמעט עשור אחרי, הוא עדיין לא מצא את הכוחות הנפשיים להקשיב ליצירה בשלמותה. "זה היה מסע ישיר אל תוך הצד האפל ביותר שלך". ואכן, תהליך היצירה של התקליט היה טבול באפלה. חברי הלהקה, שפעלו ממנצ'סטר התעשייתית והאפורה, אימצו לעצמם סדר יום הפוך: ישנים כל היום ועובדים באולפן ההקלטות לאורך כל הלילה. רק עלות הבוקר היה הסימן עבורם שהגיע הזמן לזחול בחזרה למיטות, רגע לפני שהשמש תפציע ותפריע את שלוותם הלילית.

האווירה הזו חלחלה עמוק לתוך המוזיקה. תחת שרביטו של המפיק הקפדן מרטין הנט, שהתייחס לסאונד כמו אדריכל של חלל וריקנות, התגבש צליל שלא נשמע כמותו. הנט כפה על הלהקה משמעת ברזל, גרם למתופף סטיבן מוריס להקליט תפקידי תופים בנפרד מהלהקה כדי להשיג צליל מרוחק וקר, וציפה את הכל בשכבות של סינטיסייזרים קלסטרופוביים ובס מהדהד ומלודי של פיטר הוק, שהפך לסימן ההיכר של הלהקה. המוזיקה הייתה כל כך גורלית וסופנית, שהיה ברור לכל מי ששמע אותה שמשהו רע עומד לקרות.

המיסטיקה סביב הלהקה תמיד הייתה גדולה בהרבה מהצלחתה המסחרית בזמן אמת. המוניטין שלה נבנה בעיקר על חידת דמותו של קרטיס, על ריקודו המאני שהיה למעשה ביטוי להתקפי האפילפסיה הקשים שמהם סבל, ועל התאבדותו הטרגית בגיל 23, ששמה קץ מיידי לפעילות הלהקה. חבריה הנותרים נשבעו עוד קודם לכן שאם אחד מהם לא יוכל להמשיך, השם ג'וי דיוויז'ן יורד מהבמה. הם קיימו את הבטחתם.

באופן אירוני ומקאברי, מותו של קרטיס הוא שהזניק את מכירות התקליט. CLOSER, אולי בזכות הקלישאה העתיקה ש"מוות מוכר", הפך במהרה לאחד התקליטים הנמכרים יותר בסצנת האינדי הבריטית. גל אדיר של להקות חדשות קם ברחבי אנגליה, כולן מנסות לחקות את הגישה המוזיקלית הייחודית, את הצליל הקר והמנוכר ואת האווירה המהורהרת. השילוב הקטלני בין הצליל העוטף והמאיים של הסינטיסייזרים לקול הבריטון העמוק והרודף של קרטיס, הפך את התקליט לקלאסיקה מטרידה וממכרת.

בשנת 2003, מגזין המוזיקה רולינג סטון ניסה לסכם את החוויה וקבע: "זהו אחד התקליטים הכי מדכאים שנוצרו אי פעם. עם צלילי גיטרה וסינטי מתמשכים וצליל בס מקפיאים לצד שירה שנעה בין ייאוש לטירוף, ותופים שנשמעים כאילו הם מכתיבים את קצב סוף העולם. וכל זה עוד לפני שנכנסים למילים ששר קרטיס על נישואיו המתפוררים ועל הסבל הפיזי והנפשי מהאפילפסיה". אך למרות התדמית המיוסרת, המגזין חשף צד אחר של הלהקה: "הם לא תמיד היו עגמומיים. בנסיעות הארוכות ממנצ'סטר ללונדון, חברי הלהקה היו ידועים בכך שנהגו לחשוף את ישבניהם בפני נהגים במכוניות אחרות, רק בשביל הצחוק".

גם עטיפת התקליט, שעוצבה על ידי פיטר סביל, הפכה לחלק בלתי נפרד מהסיפור. התמונה המופיעה עליה היא צילום של קבר משפחתי מבית הקברות סטליאנו בגנואה, איטליה. הבחירה בצילום המצמרר נעשתה עוד לפני מותו של קרטיס, מה שהוסיף נופך נבואי וגורלי לכל היצירה.

זמן קצר לאחר צאת התקליט, כתב המבקר של ה-NEW YORK TIMES: "העבודה עליו הושלמה זמן קצר לפני מותו של קרטיס, והוא כולל כמה מקטעי המוזיקה המרשימים ביותר של הלהקה. עם זאת, כמה שירים, במיוחד בצד הראשון והלא אחיד שלו, נשמעים גולמיים ולא גמורים. הלהקה הייתה מאמץ שיתופי שברירי שפעל רק כאשר כל אלמנט היה במקומו המדויק". המבקר תהה בספקנות: "אם הלהקה בעצמה הצליחה לשכפל את קסמי האולפן שלה רק לסירוגין בהופעות חיות, כיצד החקיינים הרבים שלה יוכלו לקוות להימנע מלהישמע מאולצים וטיפשיים?". שאלה טובה...

מותה המפואר של להקת בופאלו ספרינגפילד: הסיפור המלא מאחורי התקליט האחרון שיצא ב-18 ביולי בשנת 1968.

ב-18 ביולי 1968, העולם קיבל, באיחור אופנתי, את מה שהפך להיות תעודת הפטירה המוזיקלית של להקת בופאלו ספרינגפילד. התקליט, שזכה לשם האירוני והמדויק עד כאב LAST TIME AROUND, לא היה פרי יצירה משותף של להקה מגובשת, אלא מלאכת הרכבה מורכבת של שברים, רסיסי הקלטות ורעיונות שהותירו אחריהם הכישרונות הגדולים והאגו המתנגשים של ניל יאנג, סטיבן סטילס, ריצ'י פיורי, ובמידה פחותה, שאר חברי הלהקה המקורית. זהו סיפור על הזדמנות שהתפספסה בגלל אגו, סמים ומריבות, ועל שני חברים שלקחו על עצמם להציל את הכבוד האבוד – ואת הכסף של חברת התקליטים.

נתחיל מהסוף, או יותר נכון, מההופעה האחרונה בהחלט, שהתקיימה ב-5 במאי 1968 ב-LONG BEACH ARENA. האוויר היה מחשמל. כולם באולם ידעו שזוהי שירת הברבור של ההרכב. המתח היה כה גדול, עד שכאשר הלהקה פתחה עם השיר ROCK & ROLL WOMAN, הקהל הסתער קדימה, והרשויות המבוהלות קטעו את ההופעה. סטיבן סטילס, רותח מזעם, השליך את הגיטרה שלו וירד מהבמה. לרגע קל, נדמה היה שהכל נגמר בפיצוץ מכוער. אך הלהקה חזרה, סטילס סינן קללה עסיסית למיקרופון לקול תשואות הקהל, והם ניגנו סט אחרון ובלתי נשכח, שהיה גם פרידה סופית. שלושה חודשים לאחר מכן, התקליט יצא לחנויות, כשהלהקה כבר לא הייתה קיימת.

"התקליט האמיתי האחרון של הספרינגפילד היה BUFFALO SPRINGFIELD AGAIN," הודה ניל יאנג שנים לאחר מכן בארכיון המקוון המפואר שלו. "כולנו הלכנו משם לדרכים נפרדות". יאנג לא חסך במילים כנות, כהרגלו: "זו הייתה הזדמנות שהוחמצה בעיקר בגלל ניהול תהליכי הקלטה קלוקל. כולם פשוט עשו את הדבר שלהם. אני בטוח כלול בדבר הזה". הוא תיאר תמונה של חבורת צעירים מוכשרים להפליא, אך חסרי כל הכוונה ומשמעת. "היינו כל כך צעירים. היינו צריכים הדרכה חיצונית, מנהיגות וניסיון. חבל שאי אפשר באמת לשמוע איך נשמענו חוץ מכמה שירים שהוקלטו. היינו באמת משהו אחר".

אז מה קרה שם באולפנים? ובכן, בעיקר כלום, ביחד. ניל יאנג וסטיבן סטילס, שני עמודי התווך היצירתיים והיריבים הגדולים, כבר היו עם רגל וחצי מחוץ לדלת. הם שטפו את ידיהם מהלהקה כמעט מיד אחרי אותה הופעה בלונג ביץ', וכל אחד מהם התרכז בהקלטת שירים אישיים משלו, לעיתים עם נגני אולפן חיצוניים. בסיסט הלהקה, ברוס פאלמר, היה עסוק בעיקר בלהסתבך עם רשויות ההגירה, והשתתף רק בהקלטת שיר אחד בתקליט, ON THE WAY HOME.

אל תוך הוואקום הזה נשאבו שני חברי הלהקה שנותרו, ריצ'י פיורי וג'ים מסינה. מסינה, שהצטרף ללהקה כטכנאי קול ובסיסט מחליף, הפך פתאום למפיק בפועל של תקליט רפאים. חברת התקליטים ATCO, חברה-בת של ATLANTIC RECORDS, לא התכוונה לוותר על ההשקעה שלה. הנשיא של החברה, אהמט ארטגון, דרש מוצר מלוטש ומסחרי שיחזיר את ההשקעה. ההצעה המקורית שהוגשה לחברה, ככל הנראה אוסף לא מגובש של הקלטות, נדחתה על הסף. ארטגון פתח את הכיס, הקציב ללהקה סכום כסף נוסף, והציב דרישה ברורה: "תנו לי תקליט, ועכשיו".

פיורי תיאר את המצב בכנות: "התקליט השלישי, בעיני, היה ממש מפורק. זה נשאר לג'ימי ולי כדי לאסוף חלקים וחתיכות מכולם ולעשות את הטוב ביותר שיכולנו". הצמד התגייס למשימה הסיזיפית. הם צללו לארכיון סלילי ההקלטה וליקטו פיסות של קסם שהשאירו אחריהם יאנג וסטילס. סטילס, למשל, הקליט חמישה שירים לתקליט, אך עשה זאת כמעט לבדו, מנגן על גיטרות, בס, קלידים ואפילו תופים בחלק מהמקרים. הוא היה אמן סולו לכל דבר, שהשתמש בשם הלהקה כמטריה זמנית. יאנג תרם את אחת הפנינים היפות ביותר שלו, I AM A CHILD, שיר אישי וחשוף שהפך לקלאסיקה.

מסינה ופיורי לא רק ערכו והרכיבו, אלא גם תרמו שירים משלהם כדי למלא את החלל. העבודה הייתה קשה ומייאשת, אך התוצאה הסופית, למרות היותה טלאי על טלאי, הייתה מרשימה באופן מפתיע.

עם יציאתו, מגזין הרולינג סטון יצא מגדרו. המבקר, בארי גיפורד, כתב: "כעדות אחרונה לכשרונה של הלהקה הזו, אנו מקבלים תקליט עם המוזיקה היפה ביותר שיש". הוא השווה אותם ללהקה אחרת שפרצה לתודעה באותו חודש ממש עם תקליט בכורה מונומנטלי, הלא היא THE BAND עם MUSIC FROM BIG PINK. "לשתי הלהקות יש שורשים של קאנטרי," ציין, "כשכל אחת משתיהן מציגה את זה בדרך שונה. לבופאלו ספרינגפילד יש סאונד שמח יותר מזה של הבאנד".

הביקורת ציינה במיוחד את שיריו של סטילס. על FOUR DAYS GONE, שיר עצוב על בחור הנמלט מהרשויות כדי למצוא את אהובתו, נכתב שהוא "אחד השירים הטובים ביותר של הלהקה הזו". על UNO MUNDO, עם האווירה הלטינית והשימוש בקונגס ומראקס, נכתב שהוא מביא ניחוח מרענן. גם יאנג זכה לשבחים: "בשיר I AM A CHILD נשמע ניל יאנג יותר טים הרדין מטים הרדין עצמו. זה נדיר מאד ששני אלו נשמעים זהים". אך את התואר "השיר הטוב ביותר בתקליט" העניק המבקר דווקא ל-CAREFREE COUNTRY DAY העדין והאופטימי, שנכתב ובוצע על ידי המפיק בפועל, ג'ים מסינה, בקולו השברירי.

השורה האחרונה בביקורת ההיא סיכמה את הכל באופן מושלם: "כמה חבל שהתקליט הזה הוא הפעם האחרונה של הלהקה הזו ולא הפעם הראשונה שלה". כן, עם תקליט שהורכב מטלאים והוקלט תחת לחץ, הסתיימה דרכה הקצרה והסוערת של בופאלו ספרינגפילד. הם הותירו אחריהם מורשת מפוארת ושלושה תקליטים, שהאחרון שבהם הוא אנדרטה מוזיקלית יפהפייה לאחת הלהקות המבטיחות והמבוזבזות בתולדות הרוק. מתוך ההריסות הללו, צמחו עד מהרה ענקים חדשים: פיורי ומסינה הקימו את להקת הקאנטרי-רוק POCO, וסטיבן סטילס וניל יאנג המשיכו ליריבות ושיתופי פעולה בלתי נשכחים. הפעם האחרונה בהחלט הייתה, בסופו של דבר, התחלה חדשה.

ב-18 ביולי בשנת 1970 פורסם גיליון נוסף של עיתון מלודי מייקר ובו התופינים הבאים שבחרתי לכם:

המתופף רוברט וויאט (מלהקת סופט מאשין) מצטרף להרכב חדש.

כך נכתב שם: "רוברט וויאט, מתופף עם הסופט מאשין, מצטרף ללהקתו של קווין איירס, THE WHOLE WORLD, אבל הוא לא יעזוב את להקתו. 'סופט מאשין היא להקה מקסימה, והיא תמשיך', אמר רוברט למלודי מייקר ביום שני. 'אבל העובדה היא שהאחרים לא אוהבים את החיים בדרכים בסיבובי הופעות, ועל זה אני קיים. הם לגמרי שמחים לשבת בבית ולכתוב מוזיקה, והם לא אוהבים לנגן קטע מוזיקה דומה לילה אחר לילה על הבמה. להיות בסיבוב הופעות מדכדך אותם. זה מה שמניע אותי, כל הטריפ של נגינת אותה מוזיקה ערב אחר ערב, אז אני הולך לנגן באופן קבוע עם כמה חברים, והחבר הנוח ביותר זה במקרה קווין איירס'.

איירס היה חבר ב-סופט מאשין עד לשנה שעברה. 'אני לא רוצה לעשות משהו מאוד שאפתני. אני לא הורג את

סופט מאשין - אני רק מרשה ללהקה לנשום, וזה השלב הבא בפיתוח שלנו'. רוברט יעשה את הופעת הבכורה שלו עם להקת 'כל העולם' בהופעה חינמית בשבת זו בהייד פארק בלונדון, והפעם הבאה בה הוא ייראה עם סופט מאשין תהיה בחודש הבא".

ג'ון בונהאם לא יפרוש מלד זפלין.

"השמועות על כך שהמתופף ג'ון בונהאם הרהר לפרוש מלהקת לד זפלין בגלל אי הסכמה עם "חבר אחר" הוכחשו בתוקף על ידו השבוע. דובר הלהקה אמר שהיו מספר סיפורים על עזיבת חברי הלהקה לאחרונה. 'בשבוע שעבר זה היה רוברט פלאנט, אבל אין אמת בכלל בהצעות על קרע בלהקה. למעשה, מערכת היחסים לא יכולה להיות טובה יותר', נאמר.

סיפורים שבונהאם לא הסתדר עם אחד משלושת האחרים הסתובבו במשך זמן מה בברמינגהם, שם המתופף

גר בבית חדש. אשתו, פאט, אמרה: 'אין חילוקי דעות, באמת. אם היה משהו, הוא היה אומר לי'..."

קית' אמרסון על סירוב להקתו החדשה (אמרסון, לייק ופאלמר) להופעה בפסטיבל PLUMPTON: "נראה שאם ננגן שם, נהיה במקום הראשון בפסטיבל, ואנחנו לא בעניין הזה. אנחנו רוצים להרוויח את המעמד הזה בזכות המוזיקה שאנחנו מנגנים ולא בזכות שמות הלהקות שהיינו בהן קודם".

סיימון ניקול, מלהקת פיירפורט קונבנשן, על סגנון הפולק-רוק שלהם: "אנחנו לא מנסים באופן מוחלט להציב את עצמנו מעל שירים מסורתיים... אנחנו משתמשים במוזיקה אנגלית כבסיס במקום אמריקאית". ומתופף הלהקה, דייב מאטאקס, על מתופפים שהוא מעריץ: "אלה שבצמרת שלהם כמו סוני מאריי, טוני וויליאמס ובאדי ריץ'. יש מעט מתופפי פופ שאני אוהב, אני דווקא אוהב את קיף הארטלי וליבון הולם מהבאנד כי הם מנגנים בטוב טעם"... על רינגו סטאר: "מישהו שאני ממש אוהב הוא רינגו כי הוא מפיק צליל טוב וממלא את הקהל. הוא מתופף ההיי-האט הטוב בעולם".

ג'ורג' האריסון עוצר את הקלטת אלבום הסולו שלו בגלל מות אמו.

מודעות בגיליון זה על תקליטים ותקליטונים חדשים:

והפעם בפינת בליינד דייט במלודי מייקר, בה משמיעים למוסיקאי כלשהו את השירים החדשים בסצנה מבלי שיידע במה מדובר - זה המתופף קיף הארטלי (שניגן בסיקסטיז עם ג'ון מאייאל ולהקת ARTWOODS ובשנה ההיא כבר הוביל הרכב משלו). הוא הגיב על צלילים שהושמעו לו של ריצ'רד הקטן, האנק מארווין, להקת PRETTY THINGS, הצמד הארדין ויורק ועוד... הנה תגובתו על הביצוע של ג'ימי הנדריקס בפסטיבל וודסטוק את ההמנון האמריקאי:

"הוא פשוט נהדר. הוא מלך הגיטרה. הוא היחיד שיכול להתפרע עם הגיטרה ולגרום לה להישמע משהו אחר. כל החומר המוזר שהוא מנגן באמת אומר משהו. הוא גם היחיד שמנגן בהרכב של שלישייה וגורם לה להישמע להקה גדולה יותר. אני חושב שזה מבאס לראות הרבה להקות עם שלושה חברים שמנסות לחקות אותו וללא הצלחה. אולי הוא הגיטריסט היחיד עם מקוריות".

ב-18 ביולי בשנת 1967 יצאה שלישיית החלונות הגבוהים, עם אמנים נוספים, מהארץ לסיבוב הופעות בשם 'המיוזיקל הגדול של ישראל'

הנה מתוך הספר שכתבתי, "רוק ישראלי 1973-1967": במהלך סיבוב ההופעות המשותף, עם הדודאים ושלישיית גשר הירקון, הוזמנה השלישייה להצטרך ללהקת המחול של יונתן כרמון להפקה מיוחדת עם אמני ישראל ברחבי העולם. המופע נישא על גלי התהילה שלה זכתה מדינת ישראל, לאור ניצחונה במלחמת ששת הימים. השלושה הסכימו להשתתף בו, אם כי לא בלב שלם.

ג'וזי כץ סיפרה לי: "בהתחלה לא רציתי לצאת להרפתקה הזו. רק התחלנו להצליח בארץ וכי אין טעם להתחיל עכשיו להסתובב בחוץ".

האמרגן הצרפתי, ברונו קוקאטריקס, הפיק מופע יוצא דופן שהורכב מלהקת מחול, אמני זמר ישראלים ואמני להטוטים. מתזמר ומנצח ההפקה היה יצחק 'זיקו' גרציאני. מנחות ההפקה היו רבקה מיכאלי ומנחה ערביה, שנועדה להראות לקהל כי פנינו לשלום.

האמנים שהשתתפו בהפקה היו להקת המחול של יונתן כרמון, יפה ירקוני, שלישיית החלונות הגבוהים, להקת הכרמלים (עם אושיק לוי, לוליק לוי, חנן גולדבלט, מיכל טל ורות ביקל), אילן ואילנית, אלמוזנינו - אמן הצלליות, ישראל נשרי - נגן כלי ההקשה המסורתיים (ואלה שפחות) ועוד. בין אמן לאמן השמיעה התזמורת המקומית, בניצוחו של גרציאני, את צלילי השיר "הבאנו שלום עליכם".

הרצאה בנושא רוק ישראלי, הרצאה בנושא מוסיקה ישראלית והרצאות מוסיקה אחרות,

להזמנות: 050-5616459

הלילה בו בוב מארלי הצית את לונדון. ב-18 ביולי 1975, עלה מלך הרגאיי הבלתי מעורער, בוב מארלי, לבמה באולם ה-LYCEUM המיוזע של לונדון. מה שהתרחש שם באותו ערב לא היה עוד הופעה, אלא רעידת אדמה מוזיקלית ותרבותית, אירוע מכונן שהונצח על גבי תקליט והפך לאחד ממסמכי ההופעה החיה החשובים והמשפיעים ביותר בתולדות המוזיקה הפופולרית.

האוויר בלונדון בקיץ 75' היה מחשמל. התקשורת הבריטית, שלא ידעה בדיוק איך לעכל את התופעה הג'מייקנית הזו, מיהרה להדביק למארלי את הכינוי הקליט 'מורד הנשמה', והודיעה בקול תרועה רמה על בואו לעיר. הציפיות היו בשמיים, והלחץ חילחל עמוק. כשהתעורר מארלי בבוקר ההופעה, בדירה המרווחת שסידר לו כריס בלאקוול, הבוס הגדול של חברת התקליטים שלו ISLAND, הוא לא היה משוכנע כלל וכלל שיוכל לעמוד בהייפ המטורף שנבנה סביבו.

אחר הצהריים, בחזרה הגנרלית, הוא דחק בלהקה שלו, THE WAILERS, לתת את כל מה שיש לה ועוד קצת. המתח היה ניכר במיוחד על פניהם של המצטרפים החדשים יחסית להרכב: הגיטריסט אל אנדרסון והקלידן טיירון דאוני, שנקלעו לתוך סיר הלחץ הרותח הזה. לצדם ניצבו עמודי התווך של הלהקה, האחים בארט – קארלטון "קארלי" בארט בתופים ואסטון "איש משפחה" בארט בבס, שהיוו את עמוד השדרה הקצבי והבלתי ניתן לערעור של הצליל. את החבורה השלים אלווין "סיקו" פטרסון, איש כלי ההקשה והבונגוס, שהיה מבוגר מהשאר ושימש דמות אב רוחנית למארלי עוד מימי נעוריו בקינגסטון. אפילו במחלקת הקולות המלאכית, ה-I-THREES, חל שינוי: רק שתיים מתוך השלוש, ריטה מארלי וג'ודי מוואט, איישו את עמדתן. השלישית, מארשה גריפית'ס, נעדרה עקב הריון מתקדם.

ערב של אש, גופרית ורגאיי

בשעות הערב המוקדמות, תור ארוך של צעירים נלהבים כבר השתרך מחוץ לאולם ה-LYCEUM, שהתאים באופן מושלם לאווירה. ריח מתקתק ומוכר של מריחואנה משובחת מילא את החלל וריחף כענן סמיך מעל ראשי הקהל. לפתע, עלה לבמה הכרוז, טוני גארט, והכריז על בואה של הלהקה. הקהל, שחיכה לרגע הזה בציפייה דרוכה, ניצת כמו ג'וינט עסיסי במיוחד.

הבמה הייתה שטופה בצבעי התנועה הראסטפארית – אדום, ירוק וזהב. להקת THE WAILERS פתחה בנגינה, ומארלי עצמו פרץ פנימה בסערה, נע ככדורגלן שנשלח למשימת חייו במשחק הגמר של העונה. מהרגע הראשון, הקהל נכנס לטראנס, מתנודד כמקשה אחת לפי הקצב ההיפנוטי. מלך הרגאיי לא נתן להם רגע אחד של מנוחה, שועט משיר לשיר באנרגיה בלתי נגמרת.

מאחורי הקלעים, המוח מאחורי המבצע כולו, כריס בלאקוול, פיקח אישית על ההקלטה. הוא לא לקח סיכונים והביא למקום את ניידת ההקלטות הניידת של הרולינג סטונס, איתה הוקלטו כמה מהתקליטים הגדולים של התקופה. ההחלטה להקליט את ההופעות בלונדון התגבשה אצל בלאקוול כמה שבועות קודם לכן, לאחר שנכח בהופעה של מארלי במועדון ה-ROXY בלוס אנג'לס. באותו ערב היסטורי, אצולת הרוק העולמית התייצבה כדי לחזות בפלא: מיק ג'אגר וקית' ריצ'רדס, ג'ורג' האריסון ורינגו סטאר, רובי רוברטסון, חברי הגרייטפול דד, ג'וני מיטשל, בילי פרסטון, הרבי הנקוק, באדי מיילס וקאט סטיבנס. כולם באו לראות על מה כל המהומה. כשמארלי החל לשיר את NO WOMAN NO CRY, הקהל כולו הצטרף אליו בפזמון. בלאקוול הבין באותו הרגע שהוא מחזיק בידיו המנון חוצה יבשות, והורה להקליט את הגרסה החיה, שהרגיש שתהפוך ללהיט ענק. הוא צדק. השיר, בגרסה שהוקלטה ב-LYCEUM, יצא כתקליטון והגיע למקום ה-22 במצעד הבריטי, והפך את מארלי לשם מוכר בבתים רבים.

תקליט שהוא פצצת אנרגיה

התקליט שיצא בעקבות ההופעה, ושנקרא בפשטות LIVE, הוא לא פחות ממסמך היסטורי מחשמל. כל שיר בו הוא פגז של רגש וקצב. מהפתיחה הסוחפת עם TRENCHTOWN ROCK, דרך LIVELY UP YOURSELF ו-THEM BELLY FULL שגורמים לגוף לזוז מעצמו, ועד להמנון המחאה GET UP STAND UP, שפשוט אי אפשר להישאר אדישים או לשבת מולו. וכמובן, יש כאן גם ביצוע עוצמתי ללהיט הענק I SHOT THE SHERIFF. התקליט הבודד שהופץ במקור ב-5 בדצמבר 1975, הוא תמצית מזוקקת ומושלמת של החוויה. לאלו שרוצים את התמונה המלאה, עם השנים יצאה מהדורה מורחבת של תקליט משולש, המכילה את ההקלטות משני הערבים בלונדון במלואן.

הביקורת בעיתון המוזיקה החשוב NME סיכמה זאת היטב: "זה ה-תקליט שהיה חייב לצאת מטעם להקת THE WAILERS. זהו תקליט מיוזע להפליא של להקה שמנגנת סט גאוני ועצום בכוחו".

אולי מי שתיאר זאת באופן המדויק ביותר היה ג'ורג' האריסון מהביטלס, שאמר באותה שנה למלודי מייקר: "בוב מארלי הוא ההופעה הטובה ביותר שראיתי מזה עשר שנים. הוא מזכיר לי מאוד את בוב דילן בתחילת דרכו. הקצב של מארלי כל כך פשוט, אך בו זמנית כל כך יפהפה. אני יכול לצפות בבוב מארלי ולהקתו מנגנים כל הלילה".

המצעד הרך, המלחמה הקשה: הסיפור המלא מאחורי התקליט שפיצל את להקת הדלתות. ב-18 ביולי בשנת 1969 יצא התקליט THE SOFT PARADE, שרבים לא אהבו בזמן אמת.

ביולי 1969, להקת הדלתות שחררה פצצה מסוג אחר לגמרי: התקליט הרביעי והשנוי במחלוקת שלה, THE SOFT PARADE. מה שהיה אמור להיות עוד ציון דרך בקריירה המטאורית של הלהקה, הפך לתיעוד צורם של סכסוכים פנימיים, אגו פצוע, וניסוי מוזיקלי שאפילו המעריצים האדוקים ביותר התקשו לעכל.

השינוי הרגיש יותר כמו קרע. להקת הדלתות נכנסה להקליט את תקליטה הרביעי כשהיא מפורקת מבפנים. בעוד הקלידן ריי מנזרק, הגיטריסט רובי קריגר והמתופף ג'ון דנסמור העדיפו את חברת בנות זוגם על פני חזרות אינסופיות, הסולן הכריזמטי, ג'ים מוריסון, שקע עמוק יותר ויותר אל תוך מערבולת של אלכוהול והתנהגות הרסנית. הוא היה משוכנע שהקסם של הלהקה אבד, ואף החל לפזר רמזים על פרישה לקריירת סולו. למרות שבסופו של דבר חזר בו, האווירה באולפן הייתה מחושמלת, ולא במובן הטוב של המילה.

תהליך ההקלטות היה ארוך ומייגע, סיוט שלקח כמעט שנה להשלים. מוריסון, שאיבד עניין בתהליך היצירתי, הפך לאורח נדיר באולפן. הוא היה מגיע רק כאשר נוכחותו הייתה הכרחית לשירת הקטעים שלו, ובשלב המיקסים הסופי, הוא כבר לא היה שם כלל. את הוואקום שהשאיר מילא המפיק, פול רוטשילד, שהחליט לקחת את הסאונד השורשי והגולמי של הלהקה למחוזות חדשים וגרנדיוזיים. לראשונה בתולדות הדלתות, נוספו לעיבודים תזמורות שלמות של כלי נשיפה וכלי מיתר, מהלך שגרם לזעזוע בקרב חלק מחברי הלהקה.

אקדחים, קרדיטים וקרבות אגו

הפיצוץ הראשון אירע כבר בשיר הפותח, TELL ALL THE PEOPLE. רובי קריגר כתב את השורה FOLLOW ME DOWN, CARRY YOUR GUNS, אך מוריסון סירב בתוקף לשיר אותה. הוא טען שהמילים עלולות להתפרש כקריאה לאלימות, והוא לא רצה להצטייר כמנהיג פוליטי או כמסית. קריגר, מצידו, לא הסכים לוותר על השורה. הפתרון שנמצא היה תקדימי: במקום הקרדיט הקבוצתי THE DOORS, הוחלט שעל כל שיר יצוין שם הכותב הספציפי. כך, כולם ידעו שהשורה הבעייתית הגיעה מהגיטריסט ולא מהסולן. התקרית הזו סימנה את תחילת הסוף של האחווה היצירתית בלהקה. למרות כל הדרמה, השיר יצא כסינגל ונחל כישלון צורב במצעדים.

הכיוון התזמורתי החדש יצר מחנות בתוך הלהקה. ריי מנזרק, הקלידן, היה בעננים. הוא התענג על ההפקה העשירה והבומבסטית וראה בה התפתחות טבעית. לעומתו, המתופף ג'ון דנסמור תיעב את זה. הוא הרגיש שהתוספות מכסות על הכימיה הייחודית של הרביעייה. דנסמור גם סבל במיוחד מידו הקשה של המפיק רוטשילד, שכפה על הלהקה מספר עצום של טייקים לכל קטע, עד שהותיר אותם מותשים ומתוסכלים לחלוטין. ורובי קריגר? הוא נותר אדיש יחסית לכל המהומה. את העיבודים התזמורתיים המפוארים, אגב, כתב המוזיקאי פול האריס.

אם לא די בצרות הפנימיות, גם הצד העסקי הוסיף שמן למדורה. ג'ק הולצמן, הבעלים של חברת התקליטים ELEKTRA, הציע ללהקה להקליט באולפן החדש והמשוכלל שבנה. חברי הלהקה, שהיו אחראים לחלק הארי מהכנסות החברה, היו בטוחים שהם מקבלים את זמן האולפן במתנה, כהוקרת תודה. לתדהמתם, הם גילו מהר מאוד שאין ארוחות חינם, או במקרה הזה, הקלטות חינם. הולצמן, בניסיון להיראות נדיב, הציע להם "הנחה" של עשרה אחוזים על השימוש באולפן. המבט המזלזל שקיבל מהם בתגובה אמר הכל.

הלהיט הגדול והסקנדל שעצר אותו

מתוך כל הכאוס הזה, צמח באופן אירוני אחד הלהיט הגדולים ביותר של הדלתות: TOUCH ME. השיר, שכתב רובי קריגר, נשא במקור את השם HIT ME ותיאר את הריבים הסוערים שהיו לו עם חברתו. היה זה מוריסון שהתעקש לשנות את המילה ל-TOUCH, החלטה שתתברר כגורלית. השיר יצא כסינגל שבעה חודשים לפני התקליט והפך להצלחה מסחררת, בין היתר בזכות סולו הסקסופון הבלתי נשכח של נגן הסשנים קרטיס איימי, שניגן מאוחר יותר גם בתקליט המופת TAPESTRY של קרול קינג.

אך אז הגיעה התקרית המפורסמת בהופעה במיאמי, במרץ 1969. במהלך ההופעה, נחשד מוריסון שחשף את עצמו בפני הקהל. למרות שמעולם לא נמצאה הוכחה חותכת למעשה, החשד בלבד הספיק כדי להוציא נגדו צו מאסר ולהפוך אותו לאישיות בלתי רצויה. תחנות רדיו שמרניות רבות ברחבי ארצות הברית, שעד כה השמיעו את TOUCH ME ללא הפסקה, נבהלו. לפתע, בהקשר של סקנדל החשיפה, המילה TOUCH נשמעה להם כמו תחינה מינית בוטה, והם מיהרו להחרים את השיר. היה זה נזק ברור ללהקה.

מחווה לאוטיס ושיר נושא אחד

התקליט כלל פנינים נוספות, גם אם פחות מלוטשות. השיר WILD CHILD, שיצא כצד ב' של TOUCH ME, היה הקרוב ביותר לסאונד המוכר והמחוספס של הלהקה. השיר RUNNIN' BLUE היווה מחווה מרגשת של הלהקה לזמר הנשמה הגדול אוטיס רדינג, שנהרג בתאונת מטוס כשנתיים קודם לכן. מוריסון פותח את השיר במילים POOR OTIS DEAD AND GONE, ובהמשך, באופן חריג, קריגר עצמו שר את קולות הסולו בפזמונים. השיר כלל גם, לראשונה בתולדות הלהקה, סולו כינור.

שיר הנושא, THE SOFT PARADE, שסוגר את התקליט, הוא יצירה מורכבת ואפית שמוריסון הרכיב מקטעי שירה שכתב בזמנים שונים, המתארים מצעד של דמויות ססגוניות שראה ברחוב. היצירה בוצעה בהופעה חיה פעם אחת בלבד, בתוכנית טלוויזיה מיוחדת שזמינה כיום לצפייה והיא מסמך מרתק. על מנת להעשיר את הסאונד, גויס צבא של נגנים חיצוניים, ביניהם הבסיסטים הארווי ברוקס ודאג לובהאן, ריינו אנדינו בקונגס, ג'סי מקריינולדס במנדולינה, ג'ורג' בוהנאן בטרומבון וג'ימי ביוקאנאן בכינור.

פסק הדין של המבקרים: "הגרוע של הדלתות"

עם צאתו, התקליט התקבל בביקורות קטלניות. עיתון רולינג סטון לא חסך במילים: "כותרת שונה ונכונה יותר לתקליט הזה הייתה אמורה להיות THE WORST OF THE DOORS. או אולי THE SOFT TOUCH. התקליט הזה גרוע עד להכעיס, כי הרכב רוק כל כך טוב הירשה לעצמו לעשות דבר שכזה. יש בתקליט הרגשה ברורה של דעיכה מוזיקלית. העטיפה היפהפייה מסתירה מאחוריה אלבום דל ומשעמם. יש פה ושם כמה ניצוצות אך הם מוחבאים בתוך בליל של שעמום. נראה שהלהקה הגיעה לסוף דרכה".

מגזין CIRCUS היה מעט יותר מתון אך עדיין ביקורתי: "נראה שהלהקה לא מצליחה לשמור על הלהבה שבערה בתקליטה הראשון. זה לא תקליט רע, אך אין בו שום התקדמות. הוא קצר למדי (34 דקות) ומכיל רק שישה שירים חדשים. זה לא צעד שיווקי בריא".

ואילו עיתון JAZZ AND POP סיכם את הבעיה המרכזית: "המפסיד העיקרי בתקליט הזה הוא ריי מנזרק, שתפקידי הקלידים המבריקים שלו קבורים תחת ים של כלי נשיפה".

במבט לאחור, THE SOFT PARADE נותר כתם צבעוני ומוזר בדיסקוגרפיה של הדלתות. הוא תיעוד של להקה בנקודת שבירה, שהעזה לקחת סיכון אמנותי אדיר ושילמה עליו מחיר כבד בזמן אמת. עדיין - הניצוץ של הדלתות, גם אם עמום, סירב לכבות.

השמש והסאונד של אוויר סמיך מבית היוצר של גרייטפול דד. ב-18 ביולי בשנת 1968 שיחררה להקת גרייטפול דד את אלבומה השני האדיר והמופרע, שנקרא ANTHEM OF THE SUN. זה בהחלט שיגע את חברת התקליטים!

בזמן אמת, נשיא חברת התקליטים שלהם, האחים וורנר, סיכם את זה יפה כשאמר ש"זה הפרויקט הכי לא הגיוני שהיינו מעורבים בו כחברת תקליטים". הוא לא ידע כמה הוא צדק, וכמה היצירה המופרעת הזאת תהפוך לאבן דרך בתולדות הרוק.

ראשית, כמה מילות רקע חיוניות. בעולם הרוק ישנן להקות רבות, אבל אין עוד חיה כמו גרייטפול דד. זו לא הייתה סתם להקה, אלא תופעה תרבותית, קומונה מוזיקלית נודדת שהמציאה חוקים משלה. גיטריסט הלהקה, ג'רי גרסיה, היטיב לתאר אותה כ"להקה של פיראטים", וזה לא היה רחוק מהמציאות. בעולם שבו חברות התקליטים והאמנים רדפו באובססיביות אחרי מי שהעז להקליט הופעה ולייצר בוטלגים, הדד עשו בדיוק את ההפך. הם לא רק הרשו, אלא עודדו באופן פעיל את הקהל שלהם להקליט את ההופעות, ואף הקצו לכך אזור מיוחד עם סאונד משופר. בעוד כוכבי רוק אחרים בנו חומות בינם לבין הקהל, הדד פירקו אותן בשיטתיות והתמזגו עם קהל המעריצים הנאמן שלהם, ה-DEADHEADS, והפכו לגוף אחד. הם לא היו להקה, הם היו מוסד, תנועה, והתקליט הזה, ANTHEM OF THE SUN, הוא באמת המנון לשמש הפסיכדלית של סוף שנות השישים. אז שימו את הדעות הקדומות בצד ובואו נגלה יחד יצירה חד-פעמית.

האודיסיאה באולפן: "אני רוצה סאונד של אוויר עבה!"

אחרי תקליט הבכורה, שנשא את שם הלהקה והיה יחסית ישיר ובלוזי, חברי הדד החליטו ללכת על כל הקופה. המטרה הייתה ברורה: ליצור את התקליט הפסיכדלי האולטימטיבי, כזה שייקח את המאזין למסע הזייתי גם בלי עזרים חיצוניים. לשם כך, הם הגו קונספט מהפכני וחסר תקדים: למזג יחד קטעים שהוקלטו באולפן עם קטעים שנלקחו מהופעות חיות שונות, וליצור מהם קולאז' צלילים רב שכבתי.

האיש שהופקד על המשימה הטכנית היה הטכנאי דייב האסינגר, שכבר עבד איתם בעבר. מהר מאוד הוא גילה שהעבודה עם החבורה הזאת היא מבחן סבלנות קשוח. תהליך ההקלטות היה איטי עד זחילה, מלא בגחמות ורעיונות מופשטים. הקש ששבר את גב הגמל הגיע במהלך העבודה על הקטע הקצרצר והמורכב BORN CROSS EYED. בוב וויר, גיטריסט הלהקה וכותב השיר, פנה להאסינגר בבקשה תמימה למראה: הוא רצה שהסאונד של השיר יהיה כמו THICK AIR.

האסינגר, שכנראה כבר היה על סף התמוטטות עצבים, הביט בו בתדהמה, לא מאמין למשמע אוזניו. הוא פשוט קם, יצא מהאולפן כשהוא ממלמל "הוא רוצה THICK AIR בהקלטה הזו..." ולא חזר לעולם. שנים לאחר מכן, בוב וויר ניסה להסביר למה התכוון המשורר: "לא היו לי אז את הכלים לתאר את מה שרציתי. לא באמת ידעתי על מה אני מדבר. היום אני יודע. רציתי להשיג את אפקט הזמזום הזה שאתה שומע באוזניים ביום קיץ חם ולח במיוחד". אה, עכשיו הכל ברור, מר וויר. חבל שלא אמרת קודם.

תגבורת מפתיעה וכלים מהחלל החיצון

ההקלטות האלו היו גם נקודת ציון חשובה בהרכב הלהקה. המתופף מיקי הארט הצטרף במהלך הסשנים, והפך לחבר קבוע. לפתע, לגרייטפול דד היו שני מתופפים (יחד עם ביל קרויצמן), מה שיצר את הבסיס הקצבי המורכב והייחודי שילווה אותם שנים רבות.

בנוסף להארט, חבר ותיק של הבסיסט פיל לש, הקלידן טום קונסטנטן, גויס למשימה. לש הכיר את קונסטנטן מימיהם כסטודנטים למוזיקה באוניברסיטה בתחילת שנות השישים. קונסטנטן היה מוזיקאי אוונגרדי מחונן, שהושפע עמוקות ממלחינים כמו ג'ון קייג', והוא הביא איתו לאולפן נגינת פסנתר ניסיונית, שכללה שימוש בטכניקות של צלילים שלא נשמעו קודם בתקליט רוק. לצד הגיטרות, הבס והתופים, שולבו ביצירה גם כלים מוזרים כמו קאזו, פעמונים ושלל אפקטים אלקטרוניים, שהפכו את חווית ההאזנה למסע רב-ממדי וצבעוני. התוצאה הסופית היא אריג צלילים מהפנט, שבו לחנים מופלאים צצים ונעלמים מתוך ערפל סמיך של רעיונות, הדהודים מהופעות חיות וצלילים מהאולפן.

כישלון מפואר ותגובות חצויות

ייחודי? בהחלט. כל כך ייחודי, שלמעשה איש כמעט לא קנה את התקליט בזמן אמת. ANTHEM OF THE SUN היה כישלון מסחרי מהדהד שהכניס את הלהקה לחובות ענקיים מול חברת התקליטים שלה. אחד ממנהלי "האחים וורנר", ג'ו סמית', אותו אדם שהחתים את הלהקה, איבד את סבלנותו ושלח מכתב נזעם למנהל הלהקה דאז, דני ריפקין. "הגרייטפול דד עדיין לא נמצאים ברשימת הצמרת של אמני החברה", כתב סמית', "והמוגבלות שלהם בעניינים עסקיים לא נראית טוב בעינינו. הם צריכים להתחיל לספק את הסחורה".

גם מבקרי המוזיקה לא ידעו איך בדיוק לאכול את היצירה המוזרה הזאת. מגזין רולינג סטון, בספטמבר 1968, דווקא התלהב ברובו: "שילוב קטעי האולפן עם הקלטות ההופעה החיה הפכו יחד לאחד התקליטים הטובים ביותר שיצאו מסאן פרנסיסקו. יש כאן הבעה אישית מדוייקת על עולם הרוק ממש כמו התקליט AFTER BATHING AT BAXTERS של ג'פרסון איירפליין. שלא נטעה, לאלבום יש גם נקודות חלשות אך הוא מוצלח כתמונה שלמה, בייחוד כשמשווים אותו לתקליט הראשון של הלהקה. הצד הראשון הוא מאסטרפיס. הבעיה הגדולה באלבום הזה היא תפקידי השירה. אך כל השאר פשוט נשמע נהדר ונכון".

מנגד, מגזין EYE פרסם בדצמבר 1968 ביקורת קטלנית בהרבה: "לתקליט הזה יש שני צדדים מגובשים. האלתור המוזיקלי הוא מורכב לרוב. ג'רי גרסיה הגיטריסט נמצא ללא ספק בליגה הגבוהה. אך התקליט עצמו די חוזר על עצמו עד שעמום. הלהקה לא בונה את שיריה פה ליצירת שיא. הקטע הכי טוב נקרא ALLIGATOR. תפקיד הגיטרה בו מזכיר לי שיר של דונובן בשם THERE IS A MOUNTAIN.יש פה הרגשה שהלהקה ניסתה יותר מדי על מנת ליצור אלבום מרחיק לכת - והניסיון נכשל".

מלחמת המיקסים: המקור הנדיר מול הגרסה המחודשת

כדי להוסיף עוד קצת שמן למדורת הבלבול, לתקליט הזה קיימים שני מיקסים רשמיים ושונים באופן מהותי. המיקס המקורי, זה שיצא לחנויות ב-1968, הוא הגרסה הגולמית והכאוטית יותר. אולם, בשנת 1971, הבסיסט פיל לש, שלא היה מרוצה לחלוטין מהתוצאה, נכנס שוב לאולפן ויצר מיקס חדש לחלוטין. המיקס המחודש של 1971 נחשב בעיני רבים ממעריצי הלהקה לנקי ומלוטש מדי, וככזה שמאבד משהו מהקסם הפראי של המקור.

אז בפעם הבאה שאתם נתקלים בשם גרייטפול דד, זכרו את הסיפור על התקליט שהיה הזוי מדי עבור שנות השישים, שגרם לטכנאי סאונד לברוח מהאולפן, שכמעט גרם לפשיטת רגל של הלהקה, ושהפך בסופו של דבר לאחד המסמכים המוזיקליים הכי אמיצים, חשובים ופורצי דרך של העשור. כן, המנון השמש הזה עדיין מסנוור.

ב-18 ביולי בשנת 1960 יצא תקליט חדש למיילס דייויס והמתזמר גיל אוונס. שמו הוא SKETCHES OF SPAIN. תקליט הג'אז המתוזמר להפליא הזה השפיע גם על יצירות רוק וביניהן WHITE RABBIT, של ג'פרסון איירפליין.

מיילס דייויס בספרו: "פשוט הרגשתי שאני צריך לנוח. תמיד חיפשתי דברים חדשים לנגן, אתגרים חדשים לרעיונות המוזיקליים שלי ורוב הזמן הגעתי אליהם. אולי לחיות לבד היה קשור לזה, להיות שם בחוץ כל הזמן להקשיב לכל המוזיקה ולהיות במרכז העניינים. עכשיו נשארתי הרבה בבית עם פרנסס, הלכתי לארוחות ערב, חייתי את החיים של זוגיות. אבל עדיין נשאר משהו שרציתי לעשות בסוף 1959, וזה היה להתחיל לעשות אלבום עם גיל אוונס שקראנו לו SKETCHES OF SPAIN.

איך כל זה קרה? בשנת 1959 הייתי בלוס אנג'לס והלכתי לפגוש חבר שלי בשם ג'ו מונטדרגון, נגן בס מעולה שגר בעמק סן פרננדו. ג'ו היה ספרדי ממקסיקו, בחור נאה מאוד. כשהגעתי לביתו, הוא השמיע את ההקלטה הזו של קונסיירטו דה ארנחואז של המלחין הספרדי הזה, חואקין רודריגו, ואמר, 'מיילס, תקשיב לזה; אתה יכול לעשות את זה!' - אז אני יושב שם ומקשיב ומסתכל על ג'ו ואני אומר לעצמי, 'לעזאזל, קווי המנגינה האלה חזקים'. ידעתי שם שאני חייב להקליט את זה, כי הם פשוט נשארו לי בראש. כשחזרתי לניו יורק, התקשרתי לגיל ושוחחתי איתו על זה ונתתי לו עותק של ההקלטה כדי לראות מה לדעתו אפשר לעשות איתו. הוא גם אהב את זה, אבל אמר שאנחנו צריכים להשיג עוד כמה קטעים כדי למלא אלבום. השגנו תקליט פולקלור של מוזיקה הודית פרואנית, ולקחנו מזה. זה היה THE PAN PIPER שבאלבום. אחר כך לקחנו את הצעדה הספרדית SAETA, שעושים בספרד בימי שישי כשהם צועדים ושרים.

אחרי שסיימנו לעבוד על התקליט, לא היה לי שום דבר בתוכי. הייתי מרוקן מכל רגש ולא רציתי לשמוע את המוזיקה הזו יותר. גיל אמר, 'בוא נלך לשמוע את ההקלטות'. אמרתי, 'אתה הולך להאזין לקלטות, כי אני לא רוצה לשמוע את זה עד שזה יצא לתקליט יותר משנה לאחר מכן' רציתי ללכת קדימה למשהו אחר. סוף סוף שמעתי את זה, הראש המוזיקלי שלי היה במקום אחר, אז לא באמת חשבתי על זה אלא הקשבתי לזה רק פעם אחת וזה יכול היה להיות על נגן התקליטים בבית - כי פרנסס ממש אהבה את זה - אבל ישבתי רק פעם אחת וממש הקשבתי ועברתי על כל מנגינה עם מסרק עדין. אהבתי את התקליט וחשבתי שכולם ניגנו בו טוב ושגיל עשה יופי של עבודה. אבל משום מה, התקליט לא דיבר אליי. חואקין רודריגו אמר שהוא לא אוהב את התקליט, כשהלחן שלו היה הסיבה שעשית את התקליט מלכתחילה. מכיוון שהוא קיבל תמלוגים על השימוש בקטע הזה בתקליט, אמרתי לאדם שהשמיע לו את זה, 'בוא נראה אם ​​הוא יאהב את זה אחרי שהוא יתחיל לקבל את המחאות התמלוגים הגדולות האלה'. מעולם לא שמעתי עליו או ממנו דבר לאחר מכן".

אחרי התקליט הזה כבר לא הייתה תשוקה למיילס דייויס ולגיל אוונס לעבוד ביחד. מפגשי ההקלטה התבררו כקשים לכל המעורבים: הנגנים הקלאסיים היו חסרי מיומנויות האלתור שדרש אוונס, בעוד נגני הג'אז מצאו את

העיבודים קשים עד בלתי אפשריים. רבים טענו מאז שיש פה ניסיון מאולץ לשלב מוסיקה קלאסית, פלמנקו וג'אז. ועדיין - זו קלאסיקה חשובה!

בונוס: ביולי (לא ידוע באיזה יום) בשנת 1981 יצא תקליטון לצמד SOFT CELL, עם השיר TAINTED LOVE.

למעשה זהו קאבר לשיר משנת 1964 של זמרת הנשמה האמריקאית גלוריה ג'ונס, שהגרסה המקורית שלה שוחררה כצד ב' של הסינגל שלה MY BAD BOY'S COMIN' HOME. תקליטן מועדון בשם ריצ'רד סרלינג מצא עותק בפילדלפיה ובשנת 1973 החל לנגן אותו בסטים שלו ב-VA VA'S, מועדון פופולרי בבולטון, אנגליה. השיר מצא שם חיים חדשים משם והלאה, וג'ונס הקליטה גרסה חדשה בשנת 1976 שיצאה באלבומה VIXEN . גרסה זו הופקה על ידי החבר שלה, מארק בולאן מטי רקס (ג'ונס הצטרפה ללהקה כזמרת ליווי בשנת 1974). ג'ונס נהגה במכונית בזמן התאונה שהרגה את בולאן בדרום לונדון בשנת 1977. זה היה הרסני עבורה ברמה האישית והמקצועית, והקריירה שלה מעולם לא התאוששה. מאוחר יותר היא הקימה בית ספר למוזיקה על שם בן זוגה המנוח.

הצמד SOFT CELL הורכב ממארק אלמונד (שירה) ודיוויד בול (כלי נגינה), שהכירו בשנת 1979 כשהיו סטודנטים במכללה לאמנות לידס. הם אימצו את המוזיקה האלקטרונית, ועבדו כדי לתת לה צליל פחות רובוטי, מה שהוכיח את עצמו כמוצלח. בשלב מוקדם הם הופיעו בתוך תא מרופד לבן עם פסים ורודים וכחולים כחלק מהמופע הבימתי שלהם. כשהם שקלו איזה קאבר להקליט, הם התחבטו בין זה לבין THE NIGHT של פרנקי ואלי.

מארק אלמונד כינה את השיר הזה "תערובת של אלקטרוניקה קרה עם קול נלהב מדי". הוא הוסיף: "דייב (בול) הכיר לי את התקליטון וכל כך אהבתי אותו ורצינו שיר מעניין להדרן הופעה שלנו. כשחתמנו ​​עם חברת התקליטים שלנו, הם אמרו לנו לשים בשיר גם בס, גיטרה ותופים, כי זה מוזר מדי כך. אבל לא ויתרנו. הוקסמתי מכך שזה היה במקור שיר מפי גלוריה ג'ונס, חברתו של מארק בולאן, כי תמיד הייתי מעריץ של טי רקס".

בשיר זה נעשה שימוש במגוון של כלים אלקטרוניים. הבס נוצר עם סינטיסייזר מתוצרת קורג שדיוויד בול השתמש בו בהופעות חיות (ה-B-52 השתמשו בו כדי ליצור את הבס בלהיטם "רוק לובסטר"). צלילי השוט הגיע מתופי סינטיסייזר, וצליל הקלידים הגיע מסינטיסייזר SYNCLAVIER.

כשהאיידס החל להתפשט, השיר הזה קיבל משמעות חדשה. מארק אלמונד אמר: "זו הייתה הפעם הראשונה ששמענו על המחלה הזו ללא שם שהשפיעה על גברים הומוסקסואלים באמריקה. זה לא היה קשר מכוון, אבל כשהתקליט הגיע למצעד האמריקאי, הוא נתפס עם המשמעות האחרת הזו". אלמונד הוא הומוסקסואל אבל חברת התקליטים שלו ביקשה ממנו לשמור על זה בסתר.

גלוריה ג'ונס אמרה שהיא מחשיבה את גרסת הצמד הזה כגרסה הטובה ביותר. "אהבתי את הרגש בקולו", היא אמרה. "הגרסה שלהם הייתה הרבה יותר טובה משלי".

בלוג מוסיקה - כל מה שרציתם לדעת על מוזיקה - ועוד קצת.

הנכם מוזמנים לשתף את הבלוג עם חבריכם.

רוצים לשמוע עוד הרצאות מעניינות על הופעות מוסיקה? זמרים ישראליים? להקות רוק? הביטלס? תקליטים? רוק מתקדם? ועוד מגוון נושאים? מוזמנים ליצור איתי קשר. בינתיים, בואו ליהנות גם מפודקאסט מומלץ ומבלוג המוסיקה באתר.