רוק מסביב לשעון: מה קרה ב-18 ביוני בעולם הרוק

הנכם מוזמנים לצלול איתי למנהרת הזמן עם אירועי פופ ורוק שאספתי עבורכם ממקורות שונים ונדירים מאד שאינם ברשת. אהבתם וברצונכם לקבל עוד ועוד? בשביל זה בניתי עבורכם הרצאות מוסיקה מעשירות ומעניינות ופודקאסטים מומלצים.

אז מה קרה ב-18 ביוני (18.6) בעולם של רוק קלאסי?

חקר, ערך וכתב: נעם רפפורט

הציטוט היומי:

"אני כמו דינוזאור עם זנב ענקי - אני כה גדול שאני חייב לאכול כל הזמן. אני מביט מסביב ולא נותרו כמעט דינוזאורים, רק חיות קטנות שזזות ממש מהר. וזו האנרגיה החיונית שלהן שאני זקוק לה כדי להישאר בחיים" (ניל יאנג בעיתון NME, שנת 1982)

פול מקרטני - ימי הולדת בלתי נשכחים: החצוצרה, המכות והמסיבות הגדולות של פול מקרטני. הצצה נדירה אל חגיגות יום ההולדת של אחד מגדולי המוזיקאים בהיסטוריה, שחוגג יום הולדת ב-18 ביוני. מסתבר שלא תמיד הייתה חגיגה נחמדת.

ב-18 ביוני 1942, בבית החולים וולטון שבליברפול, נולד ג'יימס פול מקרטני, האיש ששינה את פני המוזיקה הפופולרית. משם, לאורך השנים, ימי ההולדת של פול סיפקו הצצה נדירה לחייו הסוערים, מהימים הצנועים בליברפול ועד לשיא התהילה העולמית. אז איך חגג פול לאורך השנים? התשובות לפניכם.

1956: המתנה ששינתה הכל... כשהגיע פול לגיל 14, אביו, ג'ים מקרטני, איש מכירות כותנה ומוזיקאי חובב, רצה לעודד את העניין שגילה בנו במוזיקה וקנה לו חצוצרה. "אבא שלי נכנס לחנות כלי הנגינה של ראשוורת' בעיר וקנה לי חצוצרה", סיפר פול. "באותה תקופה, חצוצרנים כמו הארי ג'יימס ואדי קאלוורט היו גיבורי תרבות. כל המצעדים היו מלאים בקטעי נגינה שלהם, וכולנו חלמנו להיות חצוצרנים". פול התאמן במסירות, אבל מהר מאוד גילה בעיה טכנית קטנה אך משמעותית: אי אפשר לנגן בחצוצרה ולשיר בו זמנית. באותה תקופה, סצנת הסקיפל הבריטית הייתה בשיאה, וגיבורי הגיטרה החדשים כבשו את הנוער. פול ניגש לאביו וביקש שיחליף את המתנה בגיטרה. האב סירב, אבל פול הנחוש לא ויתר. הוא חזר בעצמו לחנות והשלים את הטרייד-אין הגורלי ביותר בתולדות הרוק'נ'רול: חצוצרה תמורת גיטרת אקוסטית מסוג ZENITH MODEL 17. מכיוון שהיה שמאלי, הוא נאלץ לסדר מחדש את המיתרים בסדר הפוך, והשאר היסטוריה. הוא שומר על הגיטרה הזו מאז. על אותה גיטרה למד פול לנגן את השיר TWENTY FLIGHT ROCK של אדי קוקראן. ביצוע מדויק של השיר הזה בדיוק, בקיץ 1957, הוא מה שהרשים את ג'ון לנון הצעיר ושכנע אותו לצרף את פול ללהקתו הראשונה, הקווארימן.

1960 ו-1961: ימי הולדת על הבמה... ביום הולדתו ה-18, פול כבר היה מוזיקאי עובד. הוא הופיע עם להקתו, שנקראה אז ה-SILVER BEETLES, באולם הריקודים GROSSVENOR BALLROOM בעיירה WALLASEY. שנה לאחר מכן, ב-1961, את יום הולדתו ה-19 הוא בילה על במת מועדון ה-TOP TEN האפלולי בהמבורג, גרמניה. הביטלס, כפי שכבר נקראו, קיבלו שכר זעום של שלושה פאונד ללילה עבור עבודה מפרכת: הם ניגנו משבע בערב ועד שתיים לפנות בוקר, בסטים של 45 דקות עם הפסקות של רבע שעה בלבד. זו הייתה תקופת החישול של הלהקה, שהפכה אותם למכונת נגינה משומנת היטב. כדי להצליח לשרוד את המשמרות הבלתי אנושיות האלו מבלי לקרוס מעייפות, חברי הלהקה (שכללו אז עדיין את הבסיסט המקורי סטיוארט סאטקליף) נעזרו בפרלודין – גלולות דיאטה ממריצות שאותן נהגו לקבל מהמלצרים במועדון ולבלוע עם בירה גרמנית זולה.

1963: יום הולדת 21 והתפוצצות אלימה... יום הולדתו ה-21 של פול, שנחגג בשיא הביטלמאניה, הפך לאירוע אלים ומביך במיוחד. המסיבה נערכה בגינה האחורית בביתה של דודתו ג'ין בליברפול. פול, בנדיבותו, הזמין את להקת THE FOURMOST להופיע ואף הציע לשלם לה את שכרה, אך החברים ויתרו על התשלום כמחווה. בין האורחים נראו גם הזמר בילי ג'יי קריימר וחברי להקת הצלליות. האווירה החגיגית התנפצה לרסיסים כשג'ון לנון, שתוי וכעוס, התעמת עם בוב וולר, הדי ג'יי של מועדון הקאברן. וולר הטיח בלנון הערה עוקצנית לגבי חופשה שבילה לאחרונה בספרד עם מנהל הלהקה, בריאן אפשטיין, וכינה אותה "ירח דבש", כשהוא רומז לקשר אינטימי בין השניים.

סינת'יה, אשתו של ג'ון דאז, סיפרה: "בוב וולר פשוט ירה הערה כלפי ג'ון, ששתה יותר מדי, והוא התפוצץ. הוא התנפל על בוב, שבר לו כמה צלעות וגרם לו לפנס בעין". בריאן אפשטיין פינה את וולר הפצוע לבית חולים. "התאכזבתי מג'ון", הוסיפה סינת'יה, "חשבתי שימי האלימות שלו חלפו. ג'ון המשיך למלמל בכעס שהוא קרא לו מתרומם". יומיים לאחר מכן, הבושה והחרטה חלחלו. ג'ון שלח מברק התנצלות לוולר, אך הנזק כבר נעשה. הסיפור דלף לעיתון מקומי ואיים להכתים את תדמיתם הנקייה של הביטלס. ג'ון נשבע שזו תהיה הפעם האחרונה. מאחורי הקלעים, בריאן אפשטיין המבוהל פעל במהירות כדי למנוע תביעה וחיסול מוקדם של הקריירה שלהם. הוא שילם לוולר דמי פיצויים ושתיקה בסך 200 לירות שטרלינג – סכום כסף משמעותי מאוד באותם ימים – כדי לסגור את הסיפור מחוץ לכותלי בית המשפט.

בראיון משנת 1971, ג'ון עצמו ניתח את התקרית בכנות אכזרית: "הייתי מחוק לגמרי מאלכוהול, ובוב לעג לי. כנראה שההערה שלו נגעה בפחד הכי גדול שלי. הומופוביה, אתה יודע. הייתי אז בשלב שרציתי להיות רק גבר-גבר. הרבצתי לו עם מקל, יכולתי ממש להרוג אותו שם". בילי ג'יי קריימר אף סיפר כי באותו ערב, ג'ון ניסה לתקוף גם בחורה שנכחה במסיבה.

1964 ו-1965: חגיגות בצל התהילה... בשנת 1964, פול חגג יום הולדת 22 בסידני, אוסטרליה, בעיצומו של סיבוב הופעות עולמי. לאחר הופעה בה הומטרו על הלהקה סוכריות ג'לי מכאיבות - מנהג שהחל לאחר שג'ורג' האריסון ציין פעם שהוא אוהב אותן, אך האוסטרלים פספסו פרט חשוב: בעוד שבבריטניה ג'ורג' התכוון לסוכריות גומי רכות מסוג ג'לי בייביז, המעריצים באוסטרליה זרקו סוכריות ג'לי מקומיות קשות שהרגישו כמו מטח אבנים ופצעו את חברי הלהקה. נערכה לכבודו מסיבה במלון שרתון. למסיבה הוזמנו 17 מעריצות בנות מזל שזכו בכניסה בתחרות של עיתון מקומי. שנה לאחר מכן, בשנת 1965, יום הולדתו של פול היה יום עבודה רגיל. הוא בילה אותו באולפן ההקלטות המפורסם מספר 2 של EMI באבי רואד. באותו היום, ממש סביב יום הולדתו, הוקלט אחד השירים הגדולים בכל הזמנים – YESTERDAY, מה שהופך את "יום העבודה" הזה לאחד המשמעותיים בקריירה שלו. בנוסף, חברי הלהקה העניקו ראיון לתחנת רדיו איטלקית לקראת הופעתם במילאנו.

1968: מסיבה צנועה עם המעריצות... את יום הולדתו ה-26, בשנת 1968, חגג פול במשרדי חברת התקליטים החדשה שלהם, אפל, בלונדון. שאר חברי הלהקה, שכבר החלו להתרחק זה מזה, לא נכחו. במחווה אופיינית, פול יצא אל קבוצת המעריצות הקבועות שעמדו מחוץ לבניין (וזכו לכינוי APPLE SCRUFFS) והזמין אותן פנימה לארוחת צהרים. בערב, הוא הלך לצפות במחזה חדש בו שיחקה בת זוגו דאז, השחקנית ג'יין אשר, זמן קצר לפני פרידתם המתוקשרת. הפרידה מג'יין הייתה אחת הדרמות הגדולות בבריטניה באותה שנה: חודש בלבד לאחר מכן, ג'יין הופיעה בתוכנית אירוח בשידור חי ב-BBC והודיעה קבל עם ועדה על ביטול האירוסין שלהם, וזאת לאחר שחזרה במפתיע מנסיעה ותפסה את פול במיטה עם אישה אחרת, פרנסי שוורץ.

1976: שלווה באריזונה... קפיצה קדימה בזמן. בשנת 1976, פול, כעת מנהיג להקת כנפיים, היה בעיצומו של סיבוב ההופעות הענק WINGS OVER AMERICA. ביום הולדתו ה-34, בזמן שהלהקה שהתה בטוסון, אריזונה, אשתו לינדה ושאר חברי הלהקה ארגנו לו מסיבת הפתעה חמה ומשפחתית. רחוק מהדרמות והאלימות של ימי הביטלס, זה היה יום הולדת שקט, סמל לפרק החדש והבוגר בחייו. טוסון הייתה מקום בעל משמעות מיוחדת עבור הזוג, שכן לינדה למדה באוניברסיטת אריזונה המקומית בעברה. המקום אף זכה לאזכור בשיר GET BACK של הביטלס. השלווה של האזור קסמה לפול עד כדי כך שבשנת 1979 הוא רכש שם חוות ענק ששימשה למשפחה מקום מפלט פרטי הרחק מעיני התקשורת.

2006: פול מקרטני בן 64 ובניגוד לשיר WHEN I'M SIXTY FOUR שהקליט בשנת 1967 לסרג'נט פפר, אמנם בגיל 64 הוא הזדקן אך לא איבד את השיער שלו. אולם השורה הרומנטית והמפורסמת מהשיר, בה הוא שואל "האם עדיין תצטרכי אותי... כשאהיה בן 64?", קיבלה משמעות עגומה ואירונית במיוחד באותה שנה: סביב יום הולדתו ה-64, פול היה בעיצומו של מאבק גירושים מר, מכוער ומתוקשר היטב מאשתו השנייה, הת'ר מילס, ממנה נפרד באופן רשמי רק חודש אחד לפני כן.

ההרצאות "ביטלמאניה! - הסיפור של הביטלס" ו"הביטלס למיטיבי לכת" כמו גם הרצאות מוזיקה מרתקות אחרות, להזמנה: 050-5616450

האם אלביס בועט במעריצים שלו? ב-18 ביוני בשנת 1984 יצא התקליט GOODBYE CRUEL WORLD של אלביס קוסטלו ולהקת האטרקשנס. התגובות לרוב לא היו קלות.

האמת? קשה למצוא יוצרים שקיבלו כזו חדות הלשון, עושר מלודי והצליחו להתפתח עם זה ברציפות כמו אלביס קוסטלו. רצף התקליטים שהוא הוציא יחד עם להקת האטרקציות (וגם בלעדיהם) החל מסוף שנות השבעים ועד תחילת שנות השמונים הוא מהמרשימים שידעה המוזיקה המודרנית. אלו הם תקליטים שאני חוזר אליהם שוב ושוב, כי יש בהם פנינים של כתיבה חכמה והפקה שמשרתת במדויק את השיר ואת האנרגיה המתפרצת של הלהקה. אבל אז הגיעה שנת 1984, ואיתה התקליט הזה. כששואלים אותי מדוע אני פחות אוהב את התקליט הזה לעומת יצירותיו האחרות, התשובה אינה נעוצה באובדן פתאומי של יכולת הכתיבה, אלא בתאונה חזיתית וצורמת בין יוצר מחונן לבין רוח התקופה של אמצע שנות השמונים.

כן, שנת 1984 (או בעברית - תשמ"ד) הייתה שנה שבה סאונד הפופ המלוטש, הסינתטי והמתוכנת השתלט על כל חלקה טובה. יוצרים רבים שצמחו מתוך החספוס של הפאנק, הגל החדש ורוק הגיטרות מצאו את עצמם מתמודדים עם לחצים מסחריים אדירים ליישר קו עם אסתטיקת ה-MTV כדי להישאר רלוונטיים. בתקליט הזה, קוסטלו ולהקת האטרקציות שלו – שעד אז נחשבה לאחת מלהקות הליווי האורגניות וההדוקות יותר ברוק – נפלו קורבן בדיוק לאותה אסתטיקה.

בספר WORST ROCK'N'ROLL RECORDS נכתב כך: "אלביס קוסטלו נכנס לאולפן הקלטות בריטי וקורא לישיבה את חברי הלהקה שלו, האטרקציות. 'יש לי כמה שירים חדשים ומעולים', הוא אומר לחבריו הנלהבים. 'הם בין החזקים שכתבתי אי פעם, והם הרבה יותר ישירים ופתוחים מהעבודה האחרונה שלי. אם לא אכפת לכם, אני רוצה לעשות סיבוב הופעות אקוסטי באמריקה ולהשמיע גרסאות נהדרות של השירים האלו'.

'נשמע מעניין', אומרת אטרקציה אחת. 'ספר לנו עוד'.

'יש לי שיר בשם PEACE IN OUR TIME וזה המנון אנטי-גרעיני כמו ההמנון של פרינס, 1999. ואז יש שיר אחד שנקרא WORTHLESS THING. זה מכתב אהבה לרוק'נ'רול ומסר ארסי ל-MTV. אתם תאהבו את זה, בנים'.

קוסטלו עוצר לרגע כדי להסדיר את נשימתו ומסכם, 'אלו שירים מאוד מאוד מיוחדים בשבילי ואני די גאה בהם'.

'נהדר', אומרים האטרקציות כאחד. 'בוא ניגש לעבודה. מה נעשה?'

קוסטלו מושך את משקפיו עד קצה אפו ומגרד את צד ראשו לפני שהוא עונה, 'אתם לא מבינים, חברים. אני צריך את עזרתכם'.

'המשאלה שלך היא הפקודה שלנו'.

'ובכן, אתם תעזרו לי למסגר את השירים הנהדרים האלו עם העיבודים הכי מעורפלים, הכי לא רלוונטיים והכי שטוחים שאנחנו יכולים למצוא. ובכן, תעבדו עם המפיקים קלייב לנגר ואלן ווינסטנלי, שהוכיחו באלבום האחרון שלנו שאין להם מושג איך לגרום לנו להישמע כמו היחידה האכזרית שאנחנו באמת. בבקשה, עליכם להתקרב ככל האפשר לעיבוד השירים הללו באופן רע. אם נתעצל מספיק, נוכל להפוך את השירים החזקים האלו לחסרי אונים'..."

עד כאן לפי הספר ההוא. אלבומו הקודם של אלביס קוסטלו, PUNCH THE CLOCK שיצא ב-1983 בהפקתם של צמד המפיקים המצליח קלייב לאנגר ואלן וינסטנלי, היה מהנגישים יותר שלו ואף הניב להיט אהוב בשם EVERYDY I WRITE THE BOOK (שהקליפ הפארודי שלו, בו הופיעו כפילים של הנסיך צ'ארלס והנסיכה דיאנה, שודר ללא הרף ב-MTV וסייע לקוסטלו לפרוץ סוף סוף לקהל האמריקאי). תקליט זה וסיבוב ההופעות שבא לקידומו הוסיף לו קהל מעריצים חדש. וכך, המעריצים החדשים וגם הישנים ציפו לתקליט המשך שיענג אותם עונג צרוף. הם ממש ספרו את הימים לקראת בוא המוצר החדש - וכשהוא יצא, היה זה כמו לתת מלפפון חמוץ בפיו של ילד קטנטן שמשתוקק לגלידה מתוקה.

הבעיה המרכזית והבולטת ביותר של התקליט היא ההפקה. קלייב לאנגר ואלן וינסטנלי לקחו את העניינים כאן צעד אחד רחוק מדי אל תוך מחוזות הפלסטיק של האייטיז. הכלים החיים נקברו תחת שכבות עבות של סינטיסייזר ימאהה DX7 דיגיטלי ומעצבן, מכונות תופים עם סאונד מלאכותי, ועיבודים בעייתיים. הפסנתר והקלידים הגאוניים של סטיב נייב נדחקו הצידה לטובת צלילים דיגיטליים קרים שגורמים לתקליט להישמע מיושן וכלוא בתקופתו, דווקא בגלל שניסה להישמע כל כך עדכני לאותה עת. אז הפער בין אופי הכתיבה של קוסטלו לבין ההפקה הזו יוצר דיסוננס שקשה לגשר עליו. קוסטלו מעולם לא היה זמר של שירי פופ קלילים; הטקסטים שלו תמיד היו עמוסים, מרירים, ציניים, מלאי משחקי מילים ולעיתים אפלים. להלביש טקסטים כאלה בהפקה מבריקה, נוצצת ומחויכת, זה כמו לנסות לארוז מכתב פרידה קורע לב בעטיפת מתנה צבעונית וצעקנית. קחו למשל את שיר הפתיחה, THE ONLY FLAME IN TOWN, שמארח את דאריל הול. מדובר בניסיון כמעט נואש וחסר אלגנטיות לייצר להיט רדיו עכשווי, והתוצאה מרגישה מאולצת וחסר בה את אותו עוקץ קוסטלואי שאני כל כך אוהב. גם השיר I WANNA BE LOVED (שהוא במקור גרסת כיסוי לזמרת ה-R&B בטי סוואן) טובע תחת שכבות ההפקה, למרות שביסודו עומד ביצוע קולי לא רע בכלל. מה שהופך את ההאזנה לתקליט הזה למתסכלת עוד יותר עבורי, זו הידיעה שהשירים עצמם – הלחנים הבסיסיים והמילים – לא היו רעים כלל. הם פשוט נחנקו באולפן.

למרות יכולתו העצומה של אלביס קוסטלו לאירוניה, אפילו הוא לא התכוון שהכותרת של אלבומו התשיעי תהיה נבואה אישית כל כך. אף על פי כן, סדרת האירועים המרושעת שהסתחררה סביבו עם קיץ 1984 - ההתפוררות הסופית של נישואיו לאשתו הראשונה מרי בורגוין לאחר 10 השנים וסכסוכים פיננסיים על גבול פשיטת רגל (בעקבות קריסתה של חברת התקליטים הבריטית שייצגה אותו, F-BEAT RECORDS) - הביאו לשחרור התקליט הזה, שהוא בעצם הסוף המר של תור הזהב הראשון של קוסטלו ושל שיתוף הפעולה הקלאסי עם להקת הליווי הקבועה שלו באותן שנים, האטרקציות. פה הוא כמעט קבר את המותג 'אלביס קוסטלו' לטובת חזרה לשמו האמיתי - דקלן מקמנוס - כפי שאכן דרש מהקהל ומהתקשורת לקרוא לו במהלך סיבוב ההופעות של האלבום.

"זה באמת היה אלבום דפוק! זה כנראה האלבום הכי גרוע עם השירים הכי טובים שכתבתי. בחרתי את המפיקים הלא נכונים", אמר היוצר לאחר מכן (ואף הגדיל לעשות ב-1995: כשהאלבום יצא מחדש על גבי דיסק, קוסטלו כתב בעצמו בהערות החוברת המצורפת שורת פתיחה שהפכה לקאלט - "ברכותיי! זה עתה קניתם את האלבום הגרוע ביותר שלנו" - מה שאומר שאני לא היחיד שמרגיש כך). עם זאת, מבקר המלודי מייקר כתב בזמן אמת בביקורתו ש"זה האלבום הנגיש ביותר שלו מאז TRUST ויש בו גם מידה של ספונטניות".

אבל ברולינג סטון ממש לא אהבו את התוצאה, וביקרו את ההפקה המצועצעת שהעלימה את העוקץ והחספוס שאפיינו אותו בעבר. גם ב-NME קוננו על התוצאה: "מדוע, אחרי שבע שנים של גאונות, עשה אלביס קוסטלו אלבום מאכזב? וזאת למרות שהנגינה פה יפהפייה". חרף התגובות הצוננות, האלבום סיפק גם פנינים בודדות ושיתופי פעולה מפתיעים, כשהבולט שבהם היה הדואט THE ONLY FLAME IN TOWN בו התארח הזמר דאריל הול (מהצמד "הול ואוטס").

קוסטלו, במאי 1985 לעיתון NME: "אולי אחד הכישלונות בתקליט האחרון הזה שלי היה כי היו סיפורים ממש טובים בשיריי אבל המוזיקה לא הצליחה לשקפם כהלכה". כדי לעשות צדק עם אותם שירים מפוספסים, קוסטלו הקפיד בשנים ובעשורים שלאחר מכן לבצע שירים רבים מתוכו בהופעות סולו אקוסטיות, שם המילים והלחנים נחשפו במלוא הדרם ללא מעטפת ההפקה המעיקה של תקופת יציאת האלבום. אז הבנתם נכון - זה לא תקליט לפתוח איתו מסלול האזנה ראשון לאלביס קוסטלו. הוא דווקא אמור להיות בין האחרונים, אחרי שכבר הכרתם את תקליטי המאסטרפיס שלו.

ההתרסקות הפומבית האחרונה של איימי ויינהאוס.  ה-18 ביוני בשנת 2011 היה אמור להיות קאמבק מפואר, אך הפך להתמוטטות טראגית מול 20 אלף צופים, ששילמו כ-40 אירו לכרטיס – סכום שנחשב אז לגבוה מאוד במדינה שבה המשכורת הממוצעת עמדה על כ-300 אירו בחודש. חודש וקצת לפני מותה, עלתה איימי ויינהאוס לבמה בפארק קלמגדן שבבלגרד, סרביה, וסיפקה את מה שנחשב לאחת ההופעות הגרועות והעצובות בהיסטוריה של המוזיקה, אשר הייתה אמורה לפתוח סיבוב הופעות עולמי שכלל 12 תחנות ברחבי אירופה.

הערב התחיל ברגל שמאל. ויינהאוס, ששוחררה ממכון גמילה (מרפאת "הפריורי" המפורסמת בלונדון) ימים ספורים לפני כן, איחרה בשעה שלמה. מאחורי הקלעים, רגע לפני העלייה לבמה, תקף אותה פחד קהל משתק. היא התחננה בפני המנהל שלה, רק כוס יין אחת קטנה כדי להרפות את העצבים. הבקשה נענתה, אך נראה שהכוס הזאת הייתה בעלת קיבולת של אוקיינוס, או שמא חומרים אחרים הצטרפו לחגיגה, וזאת למרות שההפקה העבירה הוראה חד-משמעית לצוות המלון בבלגרד לרוקן את המיני-בר בחדרה מכל טיפת אלכוהול.

כשהיא סוף סוף עלתה לבמה, לבושה בשמלה קצרה בצבעי ירוק ושחור, הקהל שאג בהתלהבות. אך מהר מאוד, השאגות התחלפו בתדהמה. ויינהאוס התנועעה באופן מוזר, מעדה, וזרקה את אחת מנעליה לקהל. נגני הליווי שלה, להקה מלוטשת ומקצועית, חייכו בתחילה. הם היו רגילים לתעלולים של הכוכבת וחשבו שמדובר בעוד כניסה דרמטית מבית היוצר שלה. החיוכים נמחקו כשהיא אחזה במיקרופון. במקום קול הנשמה העוצמתי שכולם ציפו לו, בקעו ממנה גיבובים ומלמולים לא ברורים. עיניה היו מזוגגות וחיוך מרוח על פניה גילה שהיא נמצאת בגלקסיה אחרת, רחוקה מאוד מבלגרד.

הקהל, ששילם במיטב כספו עבור כרטיס, עוד ניסה לשמור על אופטימיות ומחא כפיים בסוף "השיר" הראשון, בזמן שהיא ליטפה את זרועותיה בתנועות כפייתיות. במשך עשרים הדקות הבאות, הקהל המסור עודד אותה בקריאות קצובות "איימי! איימי! איימי!", בתקווה נואשת שהיא תתאפס על עצמה. לרגע נדמה היה שזה עובד. הלהקה פתחה בנגינת השיר JUST FRIENDS, אך ויינהאוס שוב צללה לעולמה הפנימי. היא קראה לזמר הליווי הנאמן שלה, זלון תומפסון, שלא פעם נאלץ לחפות על היעדרויותיה הווקאליות בהופעות קודמות, שייגש אליה כדי לשמוע מה בפיה. הוא ניגש רק כדי שהיא תהדוף אותו בגסות.

בשלב הזה, הקהל איבד את הסבלנות. שריקות בוז צורמות החלו למלא את הפארק. הלהקה ניסתה להציל את המצב והחלה לנגן את הלהיט הגדול BACK TO BLACK, שמילותיו על פרידה, דיכאון ואובדן קיבלו לפתע משמעות מצמררת בזמן אמת. הקהל קיווה שהשחור יתבהר, אך תקוותו התנפצה. ויינהאוס הרסה את השיר לחלוטין, והקהל, מתוך תסכול, שר את המילים בקול רם ומדויק יותר ממנה. בסיום השיר, שריקות הבוז הפכו מחרישות אוזניים. על הבמה התפתח כאוס קטן: הנגנים התלחשו ביניהם בחוסר אונים, זמר הליווי ניסה לדבר על ליבה של ויינהאוס, והיא מצידה נופפה להם בכעס לרדת מהבמה. מהקהל נשמעו צעקות קצובות של SHAMY, SHAMY, SHAMY.

לאחר הפסקה מורטת עצבים, נעשה ניסיון נוסף. אך במהלך השיר הבא, ויינהאוס שלחה את ידיה אל תסרוקת הכוורת המפורסמת שלה – סמלה המסחרי המובהק שנוצר בהשראת להקות הבנות של שנות ה-60 – והרסה אותה לחלוטין. מיד אחר כך, היא קטעה את הלהיט VALERIE בתחילתו וגערה בנגנים שלה. בניסיון השני לבצע אותו, היא שוב חזרה לתנועותיה המנותקות. בין לבין, היא פשוט נעלמה מהבמה והשאירה את הלהקה המיוסרת לחפות עליה בקטעים אינסטרומנטליים.

ההופעה, שהייתה אמורה להיות יריית הפתיחה לסיבוב הופעות אירופאי, הפכה למפגן מביך וכואב. המוזיקאי מובי, שהופיע גם הוא באותו פסטיבל באותו הערב, סיפר מאוחר יותר כי צפה בה מהצד בלב נשבר והבין שהיא זקוקה לעזרה דחופה. אפילו שר ההגנה הסרבי דאז, דראגן סוטנובץ, לא נשאר אדיש וכתב בעמוד הפייסבוק שלו: "זו בושה עצומה ואכזבה גדולה". מארגני המופע, שהקפידו לנקות את סביבתה מכל חומר אסור, נותרו המומים ותהו כיצד הצליחה להגיע למצב כזה, במיוחד לאור העובדה שהעיתונות המקומית הכתירה את הערב למחרת כ"קונצרט הגרוע ביותר בתולדות בלגרד".

לא היה הדרן. למעשה, זו הייתה ההופעה האחרונה בחייה. סיבוב ההופעות בוטל מיד, וב-23 ביולי 2011, קצת יותר מחודש אחרי אותו ערב נורא, איימי ויינהאוס נמצאה מתה בביתה כתוצאה מהרעלת אלכוהול חמורה (רמת האלכוהול בדמה הייתה פי 5 מהמותר לנהיגה), מה שהכניס אותה ל"מועדון ה-27" הידוע לשמצה של מוזיקאים גדולים שהלכו לעולמם בגיל זה. הקריירה שלה, שהתבססה על כשרון נדיר ותקליט מופת כמו BACK TO BLACK שזיכה אותה בחמישה פרסי גראמי היסטוריים בערב אחד, לא הסתיימה בקול תרועה, אלא בקול ענות חלושה וצורמת על במה בבלגרד. המשך סיבוב ההופעות בוטל.

יום שלישי בפסטיבל חשוב. ב-18 ביוני בשנת 1967 נערך היום השלישי של פסטיבל מונטריי. זה אירוע מכונן שהוכתר בדיעבד כפסטיבל הרוק הגדול הראשון וכיריית הפתיחה הרשמית של "קיץ של אהבה", אליו נהרו למעלה מ-50 אלף איש. אז מי הופיעו שם? בואו לגלות...

את היום הזה פתח ראבי שנקאר, בשעה אחת וחצי בצהריים, עם מוסיקה הודית, אחרי שבמשך זמן רב כיוון את הסיטאר שלו. שנקאר, שלווה על ידי אלה ראקה בנגינה וירטואוזית על הטאבלה, העניק הופעה של שלוש שעות שהיוותה הברקה מוזיקלית שונה לחלוטין מהרוק המערבי של שאר הפסטיבל. הקהל הקשיב קשב רב ואף זרק פרחים לעבר הבמה. איש הרולינג סטונס, בריאן ג'ונס, ישב בקהל וחייך בהנאה מרובה. עבור רבים בקהל, שנהגו אז להקשיב לתקליטיו עם מקל קטורת בוער ומפיץ ריח נעים, היה זה הגיבור האמיתי שהופיע מולם.

בערב זה כבר היה סיפור אחר; הראשונה לעלות הייתה להקת BLUES PROJECT ואחריה עלתה (שוב) להקת BIG BROTHER AND THE HOLDING COMPANY עם מטרה אחת ברורה - להצטלם בהופעה לסרט הפסטיבל, אחרי שיום קודם לכן סירב מנהלה לאפשר לצלם אותה. ג'ניס ג'ופלין עמדה בפרונט והממה את הקהל עם ביצוע בלוז עוצר נשימה לשיר BALL AND CHAIN של ביג מאמה תורנטון. מצלמות הפסטיבל אף קלטו את מאמא קאס (מהאמהות והאבות) מביטה בג'ופלין מהקהל בהשתאות ופולטת "וואו". כמה מזל שזה תועד הפעם.

אחרי ג'ופלין ולהקתה עלתה לבמה להקה בשם GROUP WITH NO NAME. אבל היא ירדה מהבמה ביודעה ששם הסיפור שלה הסתיים. הגיע תורה של להקת בופאלו ספרינגפילד. אבל לפני כן נקלעה הלהקה לריב עם אחד מאנשיה המרכזיים, ניל יאנג שפרש ממנה. לכן, בפסטיבל היה זה איש הבירדס, דייויד קרוסבי, שהתנדב לעלות לבמה ולעזור לה. אבל קרוסבי היה מנופח מסמים ומחשיבות עצמית והרס את ההופעה, לאחר שניצל את הבמה בין השירים כדי לנאום באריכות על כך שדו"ח וורן על רצח קנדי הוא שקר מוחלט ולשבח את יתרונות ה-LSD. כך הוא גם הרס את המצב רוח של חבריו ללהקת הבירדס שראו בזה בגידה בהם.

הגיע הזמן של להקת המי. לפני כן, מאחורי הקלעים, נערכה הגרלה בין להקה זו לג'ימי הנדריקס - מי מהם יעלה ראשון לבמה? ג'ון פיליפס, מהאמהות והאבות שהיה גם ממארגני האירוע, היה זה שנדרש להתערב בניסיון להרגיע את הרוחות ואת מאבק האגו בין השניים. להקת המי ניצחה ובשמחה עלתה ראשונה, בחושבה שהנדריקס לא יצליח לגבור עליה. על הבמה השתמשו ארבעת חברי הלהקה בכל טריק אפשרי לזכות בתשומת לב הקהל - עם רוק מרעיש, שבירת כלי נגינה ושימוש בפצצות עשן במהלך ביצוע מוטרף לשיר MY GENERATION.

הגיטריסט, פיט טאונסנד, היה בטוח שאם יעלה לפני הנדריקס וישבור את הגיטרה שלו, בזמן שקית' מון יבעט בתופים שלו ויפעיל פצצות עשן, הוא לא יאפשר להנדריקס להתעלות על זה. מה שהוא לא ידע זה שלהנדריקס הייתה תוכנית אחרת לאותו ערב. אבל רגע... לפני עלייתו של הנדריקס עלתה לבמה להקת גרייטפול דד שלמרבה ההפתעה לא הותירה רושם כה רב בפסטיבל. מעבר לעובדה שהחבר'ה שובצו להופיע ב"סנדוויץ'" בעייתי בין ההרס של המי לבין המופע ההיסטורי של הנדריקס, הלהקה נאבקה בבעיות סאונד קשות שמנעו ממנה להציג את יכולותיה האמיתיות באותו הערב.

הגיע התור של להקת ג'ימי הנדריקס אקספריינס, שהוצגה לקהל על ידי לא אחר מאשר בריאן ג'ונס. השיר הפותח היה KILLING FLOOR ושיר הסיום היה WILD THING, כשבאמצע השיר החל לנגן ציטוט מוזיקלי מהשיר STRANGERS IN THE NIGHT של פרנק סינטרה. לפני שהקהל הבין מה באמת קורה - ירד הנדריקס על ברכיו, התיז חומר בערה, מנוזל המצתים של חברת רונסונול שהכין מראש, על הגיטרה ששכבה על הבמה והצית אותה באש. הייתה זו גיטרת פנדר סטרטוקסטר שעברה צביעה ייחודית, והנדריקס העלה אותה לעולה לפני שניפץ אותה לחלוטין והשליך את חלקיה לעבר הקהל. זה היה רגע בו אנשים רבים היו צריכים לבוא לבושים בחיתול מהבית. רבים מהם לא היו מוכנים למפגן אש שכזה. דרך אגב, זו לא הייתה הפעם הראשונה שהנדריקס שרף גיטרה על הבמה. הפעם הראשונה הייתה באנגליה, במועדון אסטוריה בלונדון, בסוף חודש מרץ של אותה השנה. הנדריקס אף נכווה בידיו בפעם הראשונה ההיא.

את הפסטיבל חתם סקוט מקנזי עם השיר שנכתב עבורו על ידי ג'ון פיליפס - "אם אתם הולכים לסאן פרנסיסקו / אז כדי לשים פרחים בשיער" – שיר שהפך להמנון הבלתי מעורער של דור ילדי הפרחים באותו הקיץ. האמהות והאבות סיפקו את הצלילים האחרונים בסט משלהם שנסגר עם הלהיט DANCING IN THE STREET. הפסטיבל הוכתר כהצלחה אדירה וסימן נקודת מפנה חשובה למוזיקה והסצנה של שנת 1967.

הצד האחר של פיל קולינס. ב-18 ביוני 1976, יצא תקליט הבכורה המסקרן של להקת הג'אז-רוק BRAND X, שנקרא UNORTHODOX BEHAVIOUR. האלבום הוקלט באולפני "טריידנט" בלונדון, ותקופת ההקלטות שלו חפפה בחלקה לעבודה על A TRICK OF THE TAIL של ג'נסיס, מה שממחיש את מוסר העבודה הפנומנלי של קולינס באותם ימים. מה שהחל כפרויקט צדדי הפך לסיפור מטלטל על נאמנות, חופש אמנותי, ואיך שם זמני ומגושם יכול להפוך למותג של ממש. : הלהקה הזו כמעט גרמה לו לעזוב את ג'נסיס. קבלו הצצה נדירה אל מאחורי הקלעים של סצנת הרוק המתקדם הבריטית:

כולנו מכירים את פיל קולינס, המכונה המתופפת והקול המזוהה כל כך עם להקת הענק ג'נסיס. אך מעטים יודעים על הרומן הסוער שלו עם להקה אחרת, הרכב פיוז'ן וירטואוזי בשם BRAND X. למעשה, לאחר עזיבתו של פיטר גבריאל את ג'נסיס, כשעתיד הלהקה היה לוט בערפל, קולינס שקל ברצינות להפוך את BRAND X לביתו המוזיקלי העיקרי. רק לאחר שג'נסיס מצאה את דרכה מחדש, עם קולינס בקדמת הבמה כסולן, וזכתה להצלחה מסחרית מסחררת עם אלבומה הראשון בלעדיו, הוא נשאר במסלול שהפך אותו לכוכב עולמי.

הדרך של BRAND X לא הייתה קלה. כשהתקליט הראשון שלהם הוקלט בשנת 1976, עיתוני המוזיקה מיהרו לתייג את חברי הלהקה, הגיטריסט ג'ון גודסאל, הבסיסט פרסי ג'ונס והקלידן רובין לומלי, כלא יותר מ"נגני הליווי של פיל קולינס". התווית הזו, באופן טבעי, לא התקבלה יפה על ידי המוזיקאים המוכשרים, שכן כל אחד מהם היה וירטואוז בקנה מידה בינלאומי. ג'ונס, למשל, היה מחלוצי נגינת בס הפרטלס במקביל לפריצתו של ג'קו פסטוריוס. קולינס עצמו יצא להגנתם והבהיר את התמונה: "הם כולם חברים שלי ואנחנו מנגנים יחד מוזיקה שנשמעת כמו מה שהיה בלהקת LIFETIME של המתופף טוני וויליאמס", הוא אמר, ונתן את הכבוד הראוי לאחד מהרכבי הפיוז'ן החשובים בהיסטוריה.

אז איך הכל התחיל? באופן מפתיע, קולינס כלל לא הקים את הלהקה. חברי ההרכב המקורי כבר היו מגובשים ועמדו בפני הקלטות, אך לפתע מצאו את עצמם ללא מתופף. הם פנו לקולינס בבקשת עזרה, והוא, שחיפש אתגרים חדשים, נענה בשמחה. בספרו האוטוביוגרפי, קולינס שופך אור על ההתחלה המשעשעת: "הרומן החוזר ונשנה שלי עם בראנד איקס החל בסוף 1974 כשקיבלתי טלפון מריצ'רד ויליאמס, כתב ממגזין מלודי מייקר, שעבד אז כצייד כישרונות בחברת התקליטים איילנד של כריס בלאקוול. הוא סיפר לי שיש לו להקה מעניינת שהחתים אותה לא מזמן וחבריה מחפשים מתופף. הצטרפתי לחזרות ועשינו כיף גדול ביחד. באותה תקופה הם ניגנו יותר פ'אנק מג'אז. היה איתם זמר, אבל לרוב לא היה לו מה לעשות שם, אז הוא בעיקר תופף על הקונגס. כך ג'ימג'מנו שעות סביב אקורד אחד".

הוא המשיך ותיאר את החיבור המיידי: "אהבתי את הבחורים האלו ואת החירות המוזיקלית שהציעו לי, חופש שלא תמיד היה לי בג'נסיס. הסכמתי להצטרף אליהם בתנאי שזה יהיה בתקופות שיתאימו לי. לא ידעתי כלל למה אני מצטרף, לא נרשמו הופעות והיו רק שמועות רחוקות על הכנת תקליט. בסוף, הזמר והגיטריסט הנוסף שהיה שם החליטו להגיד שלום ונשארנו ארבעה. אז הלהקה הפכה למשהו אחר לגמרי, ישות אינסטרומנטלית לחלוטין ששילבה מקצבים מורכבים עם אלתורים פתוחים, בסגנון ששאב השראה מזרם הפיוז'ן האמריקאי אך שמר על חתימת סאונד בריטית קרירה וייחודית".

ומה הסיפור מאחורי השם המוזר? ובכן, זהו אחד הסיפורים המשעשעים בתולדות הרוק. לאחר חיפושים מתישים אחר שם קליט, חברת התקליטים פשוט איבדה סבלנות. בלוח ההקלטות באולפן, הלהקה הייתה רשומה תחת השם הזמני BRAND X והפירוש המילולי של המונח הוא "מוצר גנרי חסר מותג" - סוג של בדיחה פנימית על היותם להקה נטולת שם באותו שלב. הזמן דחק, ויצירתיות לא נרשמה, אז הוחלט להישאר עם שם הלהקה הכי לא-שם שיש, בחירה שהפכה לאירונית במיוחד לאור העובדה שהם יצרו לעצמם חותם מוזיקלי ומותג כה מזוהה ומובחן בסצנת הג'אז-רוק.

עם צאת התקליט, מגזין המוזיקה רולינג סטון העניק לו ביקורת חיובית שהדגישה את ייחודו: "הלהקה הזו מנגנת ג'אז דומה ללהקות כמו תזמורת מהאווישנו או RETURN TO FOREVER, רק עם טון עשיר יותר ופחות תזזיתיות. הדבר המעניין ביותר בהרכב הזה נמצא בחטיבת הקצב שלו. בתופים נמצא פיל קולינס העדין להפליא. לא פחות מדהים ממנו פה הוא הבסיסט הוולשי פרסי ג'ונס, עם צליל בס הפרטלס החלקלק והייחודי שלו, שהפך לסימן ההיכר של הלהקה. השניים עושים נכון כשאינם יוצקים דרמטיות יתר בווירטואוזיות שלהם. משלימים אותם הגיטריסט ג'ון גודסאל והקלידן רובין לומלי. הארבעה מתמקדים בנגינת אנסמבל הדוקה ולא בפריצה תכופה מדי לסולואים. עם זאת, על החברים לשפר את יכולות ההלחנה שלהם. למרות זאת, מדובר בהתחלה מרשימה מאד". הרצועה הפותחת באלבום, NUCLEAR BURN, זכתה לשבחים מיוחדים והפכה ליצירת מופת אנרגטית שמאתגרת מתופפי ג'אז ופיוז'ן עד עצם היום הזה.

כך, UNORTHODOX BEHAVIOUR נותר עד היום הוכחה לכך שהפרויקטים הצדדיים הם המקומות שבהם לא פעם הלב האמיתי פועם בחופשיות. קולינס המשיך להקליט ולהופיע עם BRAND X לאורך רוב שנות השבעים, עד שהקריירה המפלצתית שלו כסולן וכמנהיג ג'נסיס אילצה אותו לעזוב סופית. למרות זאת, הוא תמיד ציין את התקופה הזו כאחת המאושרות והמשוחררות ביותר בחייו המוזיקליים.

הקצב הלא נעים של קינג קרימזון. ב-18 ביוני 1982 הוצב על מדפי החנויות תקליט חדש של להקת קינג קרימזון, ושמו BEAT. אבל מאחורי העטיפה המינימליסטית והשם הקצר מסתתר סיפור על לחץ אדיר, התפוצצות עצבים באולפן, וברוגז שהוביל לפירוק הלהקה. בואו נצלול לטירוף שאפשר את היצירה הזו.

זה היה התקליט השני בטרילוגיית האייטיז של מלך ארגמן. פחות משנה לפני כן, הגיטריסט והמוח מאחורי הלהקה, רוברט פריפ, הרכיב מחדש את החבורה לאחר הפסקה ארוכה שלקח לעצמו במחצית השנייה של שנות השבעים. הוא גייס את המתופף הוותיק ביל ברופורד, שכבר היה חבר בלהקה בתקופת השיא שלה, הבסיסט בעל השפם האיקוני טוני לווין, והגיטריסט והזמר הכריזמטי אדריאן בילו, שהגיע ללהקה טעון באנרגיות אחרי שניגן עם ענקים כמו פרנק זאפה, דייוויד בואי ו"טוקינג הדס", והביא עמו יכולות הפקת צלילים בלתי שגרתיים מהגיטרה (שכללו חיקוי של חיות צורחות וסירנות).

ההרכב החדש, שבתחילה נקרא בכלל DISCIPLINE, החליט לזרוק את כל מה שהכרתם על קינג קרימזון לפח. פריפ לא רצה לבנות על מורשת הפרוג-רוק המורכבת של הסיקסטיז והסבנטיז, אלא להתחיל דף חלק. הוא פתח את הדלת להשפעות חדשות, כמו מוזיקת עולם וצלילים מהמזרח הרחוק, במיוחד מוזיקת גאמלן אינדונזית שהשפיעה עמוקות על נגינת הגיטרות המשולבת שלו ושל בילו. כדי להשיג את הצליל הווירטואוזי הזה, שני הגיטריסטים עשו שימוש נרחב בסינYיסייזר-גיטרה מסוג ROLAND GR-300, שהעניק לגיטרות גוון ממוחשב, מתכתי ומדויק להפליא. לווין, מצדו, זנח לעיתים קרובות את גיטרת הבס המסורתית לטובת ה"צ'פמן סטיק" – כלי מיתר ייחודי שאפשר לו לנגן תפקידי בס ומלודיה בו-זמנית בטכניקת הקשה, בעוד ברופורד החל לשלב במערכת שלו תופים אלקטרוניים משושים של חברת "סימונס", שיצרו את הסאונד המזוהה כל כך של שנות השמונים. התוצאה הראשונה, התקליט DISCIPLINE, הייתה הצלחה מסחררת. אבל אז הגיע הלחץ.

שמונה חודשים בלבד לאחר התקליט הראשון, חברת התקליטים דרשה עוד אחד. כאן החלו הצרות. אדריאן בילו, שנכנס ללהקה בהתלהבות שיא, מצא את עצמו תחת מכבש לחצים אדיר לספק חומרים חדשים בקצב מסחרר. השם BEAT לא היה מקרי – הוא התייחס גם לקצב לכשעצמו וגם לדור הביט של סופרים כמו ניק קאסידי, ג'ק קרואק (שני אלו מוזכרים בשיר NEAL AND JACK AND ME), אלן גינסברג וויליאם בורוז, שבילו העריץ ורצה לבסס עליהם את מילות השירים. כך שזה אלבום די קונספטואלי. רצועה נוספת באלבום, SATORI IN TANGIER, המשיכה את קו המחוות לדור הביט, כשהיא קורצת לסופר פול בולס שהתגורר בטנג'יר, ולספרו המפורסם של קרואק "סאטורי בפריז". 

למרות הלחץ האדיר, הלהקה הצליחה לייצר שיר אחד חריג למדי בנוף הקרימזוני, HEARTBEAT, שהפך לסוג של להיט פופ ולווה בווידאו קליפ ששודר ב-MTV הצעירה – אירוע נדיר עבור הרכב מורכב כמותם. השירה של בילו היא רגישה ונוגעת ללב. במקביל, העבודה שלו על הגיטרה והאפקטים החייתיים שהוא מפיק ממנה ב-NEUROTICA, מוכיחים שהוא אחד הגיטריסטים המקוריים יותר שפעלו אז.

אז אם BEAT הוא אלבום טוב, למה האהבה שלי אליו פחותה במעט מזו שאני חש כלפי קודמו, DISCIPLINE? התשובה טמונה בהקשר, באווירה ובאפקט ההפתעה. כש-DISCIPLINE יצא ב-1981, הוא היה לא פחות מרעידת אדמה. אף אחד לא ציפה שרוק מתקדם יישמע ככה: תבניות מתמטיות מדויקות להחריד, השפעות של מוזיקה אפריקאית, גל חדש פוסט-פאנקיסטי נוסח "טוקינג הדס" ומינימליזם של סטיב רייך. התקליט פשוט המציא שפה מוזיקלית חדשה לחלוטין. BEAT, לעומתו, הוא ההמשך הישיר. הוא פועל בתוך אותה שפה ש-DISCIPLINE המציא. הוא מרחיב אותה, משחק איתה, אבל הוא חסר את אלמנט ההפתעה פורץ הדרך. זהו אלבום של להקה שמשתמשת בכלים שהיא כבר בנתה, בעוד שהאלבום הקודם הציג את ארגז הכלים עצמו בפעם הראשונה. האלבום הזה פחות מהודק, ולעיתים מתפזר בין החזון הפופי-אמנותי של בילו לבין הדחפים הניסיוניים והקשוחים יותר של פריפ. התקליט הקודם שילב מנגינות קליטות עם אוונגרד קיצוני ושורט. ב-BEAT, הלהקה לקחה צעד ברור יותר לעבר מבני שירים קונבנציונליים במטרה להצליח מסחרית. כן, אלו שירים נהדרים, אך הם מאבדים מעט מהסכנה והקצה החד שאפיינו את קינג קרימזון. האנרגיה ב-BEAT לעיתים מלודית וידידותית מדי עבור להקה שבעצם הגדרתה נועדה לבדוק את ריכוז המאזינים. עדיין, הרבה להקות היו מתות שיהיה להן תקליט כמו BEAT (היי, יצא לי חרוז פה!).

ביל ברופורד תיאר את המצב במילים חדות: "הצורך של הלהקה לייצר מוזיקה מורכבת הפך לאבן ריחיים סביב הצוואר שלנו. אני לא בטוח אם אדריאן ידע איך להתמודד עם זה". כדי להוסיף שמן למדורה, הלהקה שכרה לראשונה מפיק חיצוני, רט דייויס, שהיה קודם לכן ידוע ומוערך בעבודתו עם להקת "רוקסי מיוזיק" ובריאן אינו. החיבור, בלשון המעטה, היה קטסטרופלי. פריפ טען שהשיפוט של דייויס היה שגוי ושהוא מעדיף טעות של חבר להקה על פני החלטה נכונה של גורם חיצוני. בסופו של דבר, דייויס פשוט לא עמד במתח, במלחמות האגו ובאווירה העכורה באולפן, ונטש את ההקלטות באמצע.

המתח הגיע לשיא במהלך הקלטת הקטע האינסטרומנטלי REQUIEM. מה שהתחיל כאלתור חופשי הפך במהרה לזירת קרב. בזמן שפריפ יצר רקעי סאונד אלקטרוניים בטכניקת לולאות הטייפ הייחודית שלו (אשר כונתה "פריפרטרוניקס"), שאר חברי הלהקה ניסו לאלתר מעליו, אך הקליק החופשי פשוט לא קרה. בילו ופריפ החלו לצעוק אחד על השני בעוצמות שהרעידו את קירות האולפן. הוויכוח הסלים עד שבילו, באקט של ייאוש ותסכול, פשוט צרח על פריפ "עוף לי מהאולפן!". פריפ, ההלום והפגוע, קם ויצא. הוא נעלם לשלושה ימים, כשהוא משוטט ברחבי לונדון, מנסה לעכל את הפגיעה בכבודו ואת אובדן השליטה בלהקה שהוא עצמו הקים.

הלהקה נותרה שבורה. פריפ סירב להשתתף בשלב המיקסים. זו לא הפעם הראשונה בתולדות הלהקה שהגורו שלה לא היה נוכח ברגעים קריטיים כל כך של יצירה. ברופורד ראה את זה קורה גם כשהוכן לפני כן התקליט RED. אז מלאכת סיום האלבום נפלה לבסוף על כתפיהם של בילו, ברופורד ולווין שנותרו באולפן ללא מנהיג. למעשה, מיד לאחר סיום ההקלטות, הלהקה התפרקה. פריפ, שעדיין ליקק את פצעי העלבון, סירב לקחת חלק בקידום התקליט, למרות שלבסוף הלהקה חזרה בה מהפירוק, איחתה איכשהו את השברים והסכימה לצאת לסיבוב הופעות, מה שאפשר בהמשך גם את הקלטת האלבום השלישי והאחרון בטרילוגיה, THREE OF A PERFECT PAIR ב-1984.

בילו סיכם את החוויה בצורה נחרצת: "התקליט BEAT היה החוויה הגרועה ביותר שלי בהכנת תקליט. זה אחד הרגעים בחיי שאני ממש לא רוצה לחזור אליהם".

בסופו של דבר, למרות הדרמה, קינג קרימזון יצרה סוג חדש של מוזיקת מיתרים אלקטרונית, צפופה ועשירה מבלי להשתמש בקלישאות של רוק מתקדם. הרולינג סטון סיכם זאת היטב: "קינג קרימזון אולי אף פעם לא תגיע לקהל פופ כמו שיש ללהקות פוליס או אסיה, אבל יש לה סיכוי טוב למשוך מאזינים שרוצים יותר מרוק ומסיבה". ההוכחה הניצחת לכוחה ולאיכותה של היצירה הזו הגיעה למעלה מארבעה עשורים מאוחר יותר: בשנת 2024, יזם אדריאן בילו את הקמתה של להקת מחווה ענקית שנקראה גם היא BEAT, יחד עם טוני לווין, הגיטריסט סטיב ואי ומתופף להקת TOOL, דני קארי. הלהקה יצאה לסיבוב הופעות מצליח שהוקדש כולו לחגיגת טרילוגיית האייטיז של קינג קרימזון, וניגנה מול אולמות מלאים ונלהבים את אותם השירים ממש שנולדו מתוך הכאוס ההוא ב-1982.

גם זה קרה ב-18 ביוני. נדמה לכם שזה עוד יום רגיל? הצחקתם אותי. בעולם הפופ והרוק, כל תאריך בלוח השנה הוא פוטנציאל לדרמה, רומנטיקה או סתם סיפור הזוי לחלוטין. בואו נצלול לכמה רגעים בלתי נשכחים שקרו בדיוק היום לאורך השנים, מחתונות מלכותיות ועד מעצרים על הבמה.

ברוכים הבאים לממלכת הפופ: אבבא כובשת את שוודיה

בשנת 1976, ב-18 ביוני (ערב לפני טקס הנישואין הרשמי), כל עיני שוודיה והעולם היו נשואות לחתונה המפוארת של המלך קרל השישה עשר גוסטב עם אהובתו סילביה סומרלאת', מתורגמנית ממוצא גרמני-ברזילאי אותה הכיר המלך באולימפיאדת מינכן ב-1972, שהפכה למלכה הרעיה הראשונה בשוודיה מזה מאות שנים שהגיעה ממעמד "פשוט העם". בערב הגאלה החגיגי, ששודר בשידור ישיר מהאופרה המלכותית השוודית בשטוקהולם, הופיעה שורה של אמנים קלאסיים מכובדים, ורק להקת פופ אחת קיבלה את הכבוד: אבבא (שעבורה הופעה ממלכתית זו הייתה בגדר ניצחון וחותמת קבלה סופית בארצם, לאחר שספגו לא מעט ביקורת תרבותית מהתנועות המוזיקליות-הפרוגרסיביות בשוודיה מאז זכייתם באירוויזיון).

חברי הלהקה, לבושים בתלבושות בארוק תיאטרליות שהיוו מחווה היסטורית למלך שוודיה גוסטב השלישי, אשר ייסד את מבנה האופרה המלכותית במאה ה-18, עלו לבמה ובחרו לבצע שיר חדש בהשמעת בכורה עולמית. למרות שהשיר לא נכתב במיוחד עבור הזוג המלכותי (למעשה, הוא נכתב והוקלט חודשים ארוכים לפני כן תחת שם העבודה הקצבי BOOGALOO מתוך ניסיון לרכוב על גל הדיסקו האמריקאי), הבחירה הייתה מתבקשת וגאונית. כך, מול מלך ומלכה לעתיד, שמע העולם בפעם הראשונה את ההמנון הנצחי DANCING QUEEN, במהלך שהזניק את השיר למעמד של מגה-להיט עולמי ואף הפך אותו, חודשים ספורים לאחר מכן, לשיר היחיד אי פעם של אבבא שהצליח לכבוש את המקום הראשון במצעד הבילבורד האמריקאי. נו, בסדר - המלכה החדשה לא הייתה רק בת שבע עשרה... בפועל, סילביה הייתה בת 32, אבל באותו ערב בלתי נשכח, עם חיוך רחב וקידה אל עבר הלהקה, היא ללא ספק הייתה "מלכת הריקודים" הבלתי מעורערת.

הסיפור האמיתי מאחורי MY SHARONA

בשנת 1979, תחנות הרדיו התפוצצו מריף גיטרה קליט וממכר שהפך להצלחת בזק. השיר, שהיה לסינגל הבכורה מתוך התקליט GET THE KNACK, כבש את המקום הראשון במצעד הבילבורד האמריקאי ושהה שם שישה שבועות ברציפות, מה שהפך אותו ללהיט הגדול ביותר של אותה שנה בארצות הברית. להקת THE KNACK שחררה תקליטון עם השיר MY SHARONA, והעולם רצה לדעת מי זו אותה שרונה מסתורית. הסיפור, איך לומר, הוא חומר לקומדיה רומנטית עם טוויסט של רוק'נ'רול.

סולן הלהקה, דאג פיגר, שהיה אז בן 25 ומצוי במערכת יחסים, נכנס לחנות בגדים ונדלק באופן מיידי על המוכרת, תלמידת תיכון בת 17 בשם שרונה אלפרין. הפרש הגילאים והעובדה שלשניהם היו בני זוג לא עצרו את פיגר, שהיה אחוז אהבה ממבט ראשון. הוא כתב עליה את השיר עוד לפני שהם היו יחד. למעשה, הריף המוזיקלי המפורסם נכתב על ידי גיטריסט הלהקה, ברטון אוור, חודשים ארוכים לפני כן. אוור היסס להשתמש בו, אך לאחר שפיגר פגש את שרונה הוא התעקש להצמיד לריף את המילים שכתב עליה, ותהליך הכתיבה המשותף של השיר כולו ארך כ-15 דקות בלבד. 

לאחר כשנה של חיזורים, שרונה נעתרה והשניים הפכו לזוג. היא אפילו הצטרפה לסיבוב ההופעות של הלהקה, צפתה מהצד בזמן שאלפים צורחים את השיר שנכתב עליה, ואף הצטלמה לעטיפת התקליטון. בתמונה המפורסמת שעיטרה את אותה עטיפה, שרונה צולמה כשהיא לובשת גופייה לבנה וג'ינס, ומחזיקה בידה עותק של תקליט הבכורה של הלהקה. הרומן הסוער נמשך כארבע שנים, אך אורח החיים הפרוע וההתמכרות של פיגר לאלכוהול הכריעו את הקשר. למרות הפרידה, הם נשארו חברים קרובים, ושרונה סעדה אותו בשבוע האחרון לחייו, לפני שמת מסרטן בשנת 2010. לימים הפכה שרונה אלפרין לסוכנת נדל"ן מצליחה בקליפורניה (ואף עשתה שימוש חכם בתהילת העבר כשרכשה את כתובת האינטרנט MYSHARONA.COM לטובת קידום נכסיה). "מהרגע שנפגשנו, חיינו השתנו לנצח", כתבה עליו לאחר מותו.

כשכריס וטינה אמרו 'איי דו' לצלילי פרידה כואבת

סצנת ניו יורק של סוף שנות השבעים הייתה מלאה באמנות אוונגרדית ומוזיקה חדשנית (במיוחד סביב מועדון ה-CBGB, שהיווה בית חם ללהקות הפאנק והגל החדש), אבל גם ברומנטיקה. בשנת 1977, שניים מחברי הגרעין של להקה חדשה ומבטיחה בשם ראשים מדברים - המתופף כריס פרנץ והבסיסטית טינה וויימות' (שהכירו עוד קודם לכן כסטודנטים בבית הספר לעיצוב של רוד איילנד, ה-RISD) - החליטו למסד את הקשר. החתונה הייתה אינטימית ומסורתית, והתקיימה במייסוויל שבקנטקי, המקום בו גדלה טינה.

כריס סיפר בספרו (REMAIN IN LOVE שראה אור בשנת 2020) שהם רצו טקס רגיל, בלי שום יומרה אמנותית. הרגע המשעשע של הטקס הגיע כשטינה, ברגע האמת, לא הצליחה לומר את המילים "נשואה כדין לבעל" והתפרצה בצחוק מתגלגל (כריס תיאר זאת כצחוק משוחרר שהדביק מיד את כל מי שנכח במקום). אחרי שהתעשתה והם הוכרזו כבעל ואישה, המשיכה המסיבה בפאב סמוך. ומה היה הפסקול לחתונה של זוג שיהפוך לאחד מאייקוני הקוליות ויוציא ממש בספטמבר של אותה שנה את תקליט הבכורה פורץ הדרך שלו? באופן אירוני להפליא, הם ניגנו בפטיפון נייד את התקליט החדש של פליטווד מאק, RUMOURS (שיצא רק כמה חודשים קודם לכן, בפברואר 1977, ועדיין שבר שיאי מכירות), שנחשב לאחד מתקליטי הפרידה הגדולים בהיסטוריה, פשוט כי הוא היה פופולרי ולא פגע באיש. אהבתם, אגב, שרדה והולידה גם את פרויקט הצד המצליח TOM TOM CLUB (שהפך להצלחה מסחרית מסחררת בתחילת שנות השמונים, בעיקר בזכות להיט הענק GENIUS OF LOVE שסיפק את אחד המקצבים המסומפלים יותר).

הצ'רצ'ילים מנסים לכבוש את לונדון וחוטפים בראש

ובינתיים בישראל ובאנגליה, בשנת 1971, להקת הצ'רצ'ילים הישראלית, אחת מחלוצות הרוק המקומי, עשתה צעד אמיץ ועברה ללונדון כדי לנסות את מזלה בסצנה הגדולה. הלהקה שינתה את שמה לג'ריקו ג'ונס ושחררה את התקליט השני שלה, JUNKIES MONKEYS AND DONKEYS. באותו יום ממש, החברים הופיעו במועדון באסקס. המבקר של עיתון המוזיקה הנחשב NME לא התרשם מהתקליט, בלשון המעטה, וכתב ביקורת קטלנית: "האם זו אותה להקה שראיתי בעבר בהופעה? זה לא יכול להיות! כי בהופעה ראיתי להקת רוק חזקה ופה יש להקה שנשענת על הרמוניות ווקאליות חסרות משמעות. התקליט הזה ממחיש היטב את ההבדל בין הלחנה בריטית להלחנה מעבר לים". למרות הביקורת, נוכחותם בסצנה הבריטית הייתה ציון דרך משמעותי לרוק הישראלי. הסיפור המלא, כולל פרטים נדירים גם מראיונות שערכתי עם חברי הלהקה, מתועד בספר שכתבתי, "רוק ישראלי 1973-1967".

חדשות וסיפורים קצרים מרתקים לא פחות

1942: נולד הבסיסט קארל ריידל. בשנת 1970, בדיוק ביום זה, הוא נכנס לאולפני טריידנט בלונדון עם אריק קלפטון וחבריו כדי להקליט את תקליטון הבכורה של להקתם החדשה, דרק והדומינוס. הלהקה הזו תהיה חתומה על התקליט המונומנטלי LAYLA AND OTHER ASSORTED LOVE SONGS, אך ריידל עצמו ימצא את מותו במאי 1980, קורבן נוסף של סמים ואלכוהול.

1948: מהפכה בעולם המוזיקה. חברת התקליטים קולומביה החלה לייצר תקליטים בפורמט חדשני ומהפכני: תקליטי ויניל ארוכי נגן (LP) במהירות 33 ושליש סיבובים לדקה. הפורמט הזה איפשר לראשונה להקליט יצירות ארוכות על צד אחד של תקליט ושינה את הדרך שבה אמנים יצרו והקהל צרך מוזיקה.

1950: יום הולדתו של המתופף רוד דת', שניגן בשנות השבעים עם הגיטריסט האירי האנרגטי רורי גאלאגר. סיפורו של דת' הוא אגדת רוק בפני עצמה. הוא נעלם מעין הציבור למשך שנים רבות לאחר תאונה קשה שגרמה לו פגיעת זיכרון חמורה, ורבים בתעשייה היו בטוחים שהוא מת (דרך אגב, שם משפחתו מאויית כ-DEATH). הדממה נשברה כשהוא הופיע במפתיע בהלווייתו של גאלאגר, לתדהמתם המוחלטת של הנוכחים. "הייתם צריכים לראות את הפרצופים שלהם כשלפתע ראו אותי", סיפר המתופף. דת' מת באוגוסט 2014.

1971: קרול קינג, על גל ההצלחה המטורפת של תקליטה TAPESTRY, הופיעה באולם קרניגי הול היוקרתי בניו יורק. במהלך ההופעה, היא אירחה חבר טוב, זמר ויוצר ענק בפני עצמו, ג'יימס טיילור. המפגש החד-פעמי הזה תועד, וההופעה המלאה יצאה לאור שנים רבות לאחר מכן.

1974: סוף הופעה שנגמר בתחנת המשטרה. פיטר ריברה, המתופף והזמר של להקת הפ'אנק-רוק המצליחה RARE EARTH, שהייתה הרכב הרוק הלבן הראשון שזכה להצלחה מסחרית מסחררת בלייבל השחור "מוטאון" עם להיט כמו GET READY, נעצר לאחר שזרק בהתלהבות את מקלות התיפוף שלו אל הקהל. כנראה שמישהו לא אהב את המחווה, או ליתר דיוק – חטף את אחד המקלות בראשו, נפצע, והחליט להגיש תלונה על תקיפה שהובילה את ריברה היישר לחדר החקירות באותו הלילה.

1983: למעריצי פינק פלויד הייתה סיבה טובה לרכוש את תקליט האוסף החדש, WORKS, שיצא בשנת 1983 (אשר עטיפתו הדי מכוערת לטעמי עוצבה על ידי ביל סמית' ולא על ידי קבוצת 'היפנוסיס' שליוותה את הלהקה שנים רבות). מלבד אוסף שירים מוכרים התקליט הסתיים בקטע נדיר שלא יצא עד אז באופן רשמי תחת הדיסקוגרפיה הבלעדית של הלהקה: EMBRYO. הקטע הזה, שהוקלט בשנת 1968 היה פנינה מוכרת מהופעות הלהקה (שם הפך לג'אם ארוך ומורכב שלעתים נמשך מעל ל-15 דקות), אך זו הייתה הפעם הראשונה שהוא קיבל בית על תקליט שנושא את שמה של פינק פלויד בלבד (לאחר שחברת התקליטים HARVEST הכניסה את הקטע עוד בשנת 1970 לתקליט אוסף רב-אמנים בשם PICNIC - A BREATH OF FRESH AIR, צעד שנעשה ללא אישורה והסכמתה של הלהקה דאז.

1999: פרינס זוכה בקרב משפטי עם סטייל. שופט פדרלי דחה תביעה שהוגשה נגדו חמש שנים קודם לכן, בטענה שגנב את העיצוב לגיטרת הסמל המפורסמת שלו. גיטרה אייקונית זו, המכונה LOVE SYMBOL, נבנתה במקור על ידי אמן כלי הנגינה הגרמני ג'רי אוורסוולד. היא הפכה לסימן ההיכר המובהק של פרינס החל משנת 1993, אז החליט לשנות את שמו לאותו סמל בלתי ניתן לביטוי כחלק ממאבקו המתוקשר מול חברת התקליטים, האחים וורנר. בנימוקיו, השופט לא התאפק וציטט שורה משירו של פרינס, WHEN DOVES CRY - "למה אנחנו צועקים אחד על השני? ככה זה נשמע. כשיונים בוכות".

2011: גיטריסט להקת MOUNTAIN האדירה, לזלי ווסט, עבר, לאחר שרמת הסוכר בדמו זינקה באופן מסכן חיים במהלך טיסה להופעה במיסיסיפי, ניתוח קשה לקטיעת רגלו הימנית מתחת לברך, בעקבות סיבוכים של מחלת הסוכרת. ווסט, שהיה ידוע בסאונד הגיטרה העוצמתי והשמן שלו (טון ייחודי שהפיק מהחיבור האייקוני בין גיטרת גיבסון "לס פול ג'וניור" פשוטה יחסית למגברים של SUNN) סיפר לאחר מכן שהאירוע הטראומטי דווקא עשה לו טוב וגרם לו להיות מודע יותר לעצמו. הוא סירב לתת לנכות לעצור בעדו, המשיך להופיע באנרגיות שיא כשהוא ישוב על כיסא גלגלים. הוא מת בדצמבר 2020, בגיל 75, בעקבות דום לב.

ב-18 ביוני בשנת 1982 יצא אלבום חדש ללהקת פליטווד מאק ושמו MIRAGE. זה האלבום האולפני הראשון של להקה זו בעשור האייטיז. כולל בתוכו להיט ושמו HOLD ME. אז מה קרה שם?

אז ככה... אחרי הפסקה של כמעט שלוש שנים, הלהקה חזרה עם עוד רב מכר, שהוא בו זמנית טוב יותר וגם גרוע יותר מקודמו. הדבר הטוב הוא שמדובר על תקליט בודד, ככל הנראה לינדסי והחבר'ה הבינו שלמרות שהשירים בתוך האלבום TUSK יכלו להיות שמחים, קופצניים ופופולריים, אנשים פשוט לא יכלו לסבול כמות כל כך גדולה שלהם. אגב, כדי למצוא את הסאונד המדויק שלהם הפעם ולהתרחק מהטירוף התקשורתי של לוס אנג'לס, הלהקה הרחיקה עד לצרפת והקליטה באחוזה כפרית מבודדת הידועה בשם שאטו ד'הרוויל. במטרה להפוך את היצירה למסחרית ומושכת יותר לקהל הרחב, עם זאת, הם גם העלימו כל זכר לניסיוניות או למקוריות. באקינגהאם כבר לא מעמיד פנים שהוא מושפע מלהקת הקלאש.

והבנות? ובכן, הבנות פשוט חופרות במקום שכבר נחפר היטב. הצליל הכללי נחמד, אבל הוא ללא ספק עבר תהליך של מודרניזציה מקיפה. יש הרבה יותר סינטיסייזרים מבעבר, ולמרות שאין כאן מכונות תופים כי תהיו בטוחים שהמאסטר מיק היה מתאכזב מאוד מהרעיון הזה בשלב כה מוקדם (זה יגיע ב-TANGO IN THE NIGHT), זה עדיין קצת מדיף ריח של הבנאליה של תחילת שנות השמונים, גם אם בחלק מהרצועות הם דוחפים לצליל נוסטלגי. כל זה גורם ליצירה להישמע לא בדיוק מלאת השראה כמו החומרים המוקדמים יותר של החמישייה הזו.

המתופף, מיק פליטווד, בספרו: "חזרנו מוכנים לשחזר את הגרוב של התקליט RUMOURS, מה שעשינו

בסגנון מודרני באלבום שזכה להיקרא MIRAGE. כותבי השירים בלהקה שלנו הופיעו בצרפת בשנת 1981 עם חומר נהדר". באקינגהאם הוא המנהיג, כרגיל. ניקס הייתה באותה תקופה בשיא ההצלחה של קריירת הסולו שלה וזה מה שגרם לה להיות קצת מרוחקת ועייפה. כריסטין לא ממש מפתיעה כאן. מכונת המוח הבלתי פוסקת והחידתית שלה מייצרת שוב בלדת אהבה פופית נוצצת. אין בה התקדמות בכלל, אבל גם לא שום נסיגה. אבל זה ממש לא המצב עם יצירת מופת אחת אמיתית שלה שנדחפת ממש בסוף התקליט. השיר WISH YOU WERE HERE, ולא, אין לבלבל אותו עם השיר של פינק פלויד. זו בלדה עשירה שכמעט גורמת לדמעות, שמושרת ברמה הגבוהה ביותר של רגש שאפשר היה לסחוט ממקווי. הלוואי שבאמת היית כאן, כריס, וכותבת עוד שירים כאלה.

פליטווד: "לכריסטין (מקווי הקלידנית) כבר היה את השיר HOLD ME, שהפך לתקליטון הראשון שלנו. היא כתבה את השיר על מערכת היחסים שלה עם דניס ווילסון מהביץ' בויז, שהסתיימה כמה חודשים קודם לכן. כריס אהבה אותו בכל ליבה, אבל היא לא יכלה לעמוד בקצב שלו ולא הצליחה לגרום לזה לעבוד והיא נאלצה להיפרד ממנו". דניס ווילסון, שניהל אורח חיים סוער והתמודד עם התמכרויות, טבע למוות באופן טראגי בדצמבר 1983, כשנה וחצי בלבד לאחר צאת האלבום.

לסטיבי ניקס היה השיר GYPSY, שיר שהיא שמרה לנו במהלך ההקלטה של אלבום הסולו שלה, BELLADONNA, שבשלב זה מכר עשרה מיליון תקליטים. השיר נכתב במקור כנוסטלגיה לחייה הפשוטים לפני הפרסום, לתקופה בה היא ולינדזי בקינגהאם חיו בעוני בסן פרנסיסקו וישנו על מזרן שהונח ישירות על הרצפה. לדעתי, השיר הזה חייב להיות אחד השירים הטובים ביותר של סטיבי אי פעם, ממש שם למעלה יחד עם DREAMS. וסולו הגיטרה הנפלא של לינדסי לקראת סוף השיר רק מחדד את הרגשות אפילו יותר. אלוהים, כמה שזה יפה.

פליטווד: " זה שיר-דיוקן מושלם של האנשים שהיינו בשחר שנות השמונים. יש לזה מלנכוליה עייפה מהעולם. הקלטנו הכל כלהקה, חלק גדול מזה בלייב, ואז בילינו שבעה חודשים בהוספות". מיראז' זכה להצלחה מסחרית, ביקורתית ואמנותית; היו לנו שני להיטים ענקיים ממנו ומכרנו במהירות חמישה מיליון אלבומים. להיט נוסף שבלט מאותה תקופה, במיוחד בבריטניה שם הגיע למקום השני במצעדים, היה OH DIANE שנכתב ובוצע על ידי לינדסי בקינגהאם. פליטווד: "הצלחת קריירת הסולו של סטיבי עשתה רבות כדי להגביר את המכירות שלנו והלידה של MTV בשנת 1981 לא פגעה בנו בכלל. אם המעריצים האמריקאים שכחו אותנו, או שדור חדש מעולם לא שמע עלינו, הערוץ שידר את הסרטונים שלנו באופן קבוע עשרים וארבע שעות ביממה ופיצה על זמן אבוד".

הקליפ לשיר GYPSY, בבימויו של ראסל מולקאי, עשה היסטוריה כשהפך לקליפ היקר ביותר שהופק עד לאותה עת, והיה לוידאו הראשון ששודר תחת הכותרת היוקרתית "בכורה עולמית" בערוץ MTV. גם צילומי הקליפ ל-HOLD ME הפכו לאגדה, בעיקר בשל החום הקיצוני של מדבר מוהאבי והמריבות הבלתי פוסקות בין חברי הלהקה על הסט, שהקשו על הצוות להעמיד אותם יחד בפריים אחד. 

פליטווד: "זו הייתה הפעם הראשונה שהלהקה לא יצאה לסיבוב הופעות נרחב לקידום תקליט ואני לא יכול לומר ששמחתי על זה. קריירת הסולו של סטיבי הייתה בעיצומה והיא לא רצתה להתחייב למרתון סיבוב הופעות של הלהקה בזמן שהכוכב שלה התקרב לשיא שלו. בתור פשרה, עשינו כמה הופעות ואחריהן הרגשתי כמו דג מחוץ למים. פשוט היה לי מאוד קשה לקבל את זה שהאלבום של הלהקה היה בראש המצעדים ונמכר היטב אבל לא היינו בסיבוב הופעות. בלי המאמץ הזה מצידנו, מיראז' דעך במהרה".

עבור סטיבי ניקס, ההופעות שנעשו לקידום התקליט היו סיוט. היא אובחנה עם אסתמה של הסימפונות. היא סיפרה למגזין פלייבוי אז: "אני חייבת לקחת את הכדורים האומללים האלו שעושים לך טעם רע". בינתיים גססה חברתה הטובה (מגיל 14) והמאמנת הווקאלית שלה, רובין, בביתה. רובין סניידר אנדרסון מתה מלוקמיה ימים ספורים לאחר שילדה את בנה. בסערת הרגשות ולאחר האובדן הקשה, סטיבי ניקס התחתנה עם אלמנה של רובין במטרה משותפת לגדל את התינוק היתום - נישואים שבוטלו כעבור חודשים ספורים לאחר שהשניים הבינו כי הקשר התבסס אך ורק על אבל וצער משותף. 

אז התקליט משאיר טעם לוואי של אכזבה. עבורי, וסביר להניח שגם עבור רוב הציבור שקנה תקליטים בשנת 1982, זו ההוכחה האולטימטיבית לחוסר התקדמות. בעוד שהאלבום TUSK היה מבולבל, ארוך ועמוס מדי מכדי לקבל החלטות סופיות, זו ההוכחה הסופית לכך שהם כבר הגיעו לשיאם עם RUMOURS ולא הצליחו להתעלות עליו. הם אפילו לא ניסו, וזה היה המאמץ האחרון שלהם מזה חמש שנים, תקופה שבה קרו די הרבה שינויים בעולם בכלל ובמוזיקה הפופולרית בפרט. ובכל זאת, אי אפשר להכחיש ששירים כמו WISH YOU WERE HERE, GYPSY, ו-EYES OF THE WORLD הם קלאסיקות פופ על-זמניות, ומכיוון שאף אחד משאר השירים אינו רע, אני לא רואה מה מונע ממני לחייך כשאני מקשיב לתקליט הזה. האם זה רק אני שמשווה את המצב שלו למצב של תקליט אחר שיצא באותה שנה ושמו FAMOUS LAST WORDS של סופרטרמפ?

ב-18 ביוני בשנת 2011 מת משבץ קלארנס קלמונס, הסקסופוניסט בלהקת "אי סטריט באנד" שליוותה בנאמנות את ברוס ספרינגסטין. בן 69 במותו. קלמונס, שזכה לכינוי THE BIG MANבשל קומתו התמירה (1.96 מטרים) ונוכחותו הכריזמטית, הותיר אחריו חותם ברור.

מראשיתה של להקת אי סטריט באנד, בשנת 1972, מילא קלמונס חלק מרכזי במוזיקה של ספרינגסטין. היה נדמה שהשניים בלתי נפרדים. צליל הסקסופון העוצמתי והמייבב שלו הפך לסמל המסחרי של הלהקה, כאשר רגע השיא המוכר והמזוהה ביותר שלו הוא סולו הסקסופון בשיר JUNGLELAND, שנמשך מעל לשתי דקות ונחשב לאחד הסולואים הגדולים והמרגשים ההם.

עבור מעריצים רבים, הקשר בין ספרינגסטין לקלמונס מקבל שיקוף נאמן בעטיפת התקליט BORN TO RUN, שיצא בשנת 1975. ספרינגסטין: "כשאתם מסתכלים רק על העטיפה, אתם רואים תמונה מקסימה, עטיפת אלבום טובה, אבל כשאתם פותחים את זה ורואים את קלארנס ואותי ביחד, אז האלבום מתחיל לחולל את הקסם שלו". בתמונה המלאה שנחשפת עם פתיחת העטיפה, נראה ספרינגסטין, עם גיטרה על גבו, נשען בחיוך רחב על כתפו של קלמונס שמחזיק בסקסופון שלו. תמונה זו הפכה בזמנו לסמל תרבותי חשוב של אחווה בין-גזעית וחברות אמת בעולם המוזיקה.

המפגש הראשון של קלמונס עם ספרינגסטין הפך לסיפור פולקלור עם סערת ברקים שהתחוללה בפארק אשבורי, לילה אחד בשנת 1971, בזמן שספרינגסטין הופיע שם בפאב. הפאב המדובר היה מועדון שנקרא THE STUDENT PRINCE. קלמונס נכנס פנימה והרוח העיפה את הדלת מציריה. ספרינגסטין נבהל מהצל המתנשא ליד הדלת ואז קלמונס עלה לבמה וניגן אותו. השיר הראשון ששניהם אילתרו וניגנו יחד באותו לילה גשום היה גרסת כיסוי לשיר SPIRIT IN THE DARK של ארית'ה פרנקלין.

"אני נשבע שלעולם לא אשכח את הרגע הזה",אמר קלמונס בראיון. "הרגשתי שאני אמור להיות שם. זה היה רגע קסום. הוא הביט בי, ואני הסתכלתי עליו, והתאהבנו. וזה עדיין שם". החיבור הזה היה כה עמוק, שספרינגסטין נהג להציג את קלמונס בהופעות באופן קבוע במילים תיאטרליות כמו: "שר היקום! הקיסר של כל מה שאתם רואים! האיש הגדול!".

הנה דברים שקלמונס אמר בראיון האחרון שלו לרולינג סטון: "לאחרונה עברתי ניתוח בעמוד השדרה. החליפו לי את שתי הברכיים והיה לי איחוי עמוד שדרה. שניהם התרחשו בשנה האחרונה. החליפו לי ירכיים. הכל קורה בזמן הנכון והתזמון היה מושלם. זה לא הפריע להרבה דברים שהתרחשו בחיי. כאשר עברתי את הניתוח האחרון, ידעתי שאני חייב לעשות את זה, כי הסיבוב האחרון (בשנת 2009) היה גיהנום. זה היה גיהנום טהור. יחד עם זאת, זה היה נפלא. זה היה יפה בעיני. זה לא משהו?

ניגנתי עם שניים מהאנשים הכי גדולים, המוזיקאים הכי גדולים, האמנים הכי גדולים, כנראה בחיים. זה דבר יפה. למרות שהיו לי את כל הבעיות האלה, זה לא הפריע לי. זה חיזק אותי וגרם לי לעבוד קשה יותר. הייתי בפיזיותרפיה בשנה האחרונה, כמה ימים בשבוע, קורע את התחת שלי כדי לחזור לכושר. והמוזיקה שאני עוסק בה ממש עזרה לי להחזיק את זה ביחד. זה עזר לי להיות חזק יותר בגלל האהבה שלי למה שאני עושה.

אני הולך יותר טוב. אני עדיין משתמש במקל ועכשיו יש לי שוב כמה בעיות בירך. אני לא יודע למה. אבל זה לא מנע ממני לנגן מוזיקה. כל עוד הפה שלי והידיים שלי והמוח שלי עדיין עובדים, אני אהיה שם.

תמיד יש שמועות על דברים סביב ברוס וזה תמיד די נכון. כשזה מגיע למוזיקה ולמה שהלהקה עושה, כן, אנחנו הולכים לעשות את זה שוב. אני תמיד אומר שאני חושב שנעשה את זה שוב. אבל אחרי זה, האם ליידי גאגא תחליט לצאת להופעות איתי? אני לא יודע. אם שניהם יתקיימו באותה שנה, באותן שנתיים או כל דבר אחר, זה פשוט יהיה... אני אפילו לא יכול לחשוב ככה. זה כל כך מטורף. הדבר היחיד שאשמח לעשות הוא לקבל את ההזדמנות לצאת עם שניהם". שבועות ספורים בלבד לפני מותו, שוחרר הלהיט THE EDGE OF GLORY של ליידי גאגא, בו קלמונס התארח וניגן סולו סקסופון בולט. הקליפ הרשמי לשיר, שבו קלמונס מופיע לצדה של גאגא ברחוב ניו-יורקי, יצא ממש ימים ספורים לפני שלקה בשבץ הקטלני, והפך למעין שירת ברבור פופית ומרגשת עבורו.

"אני אמשיך עד שלא אהיה שם יותר. זה מה שמחזיק אותי בחיים ולהרגיש צעיר ומלא השראה. המורה הרוחני שלי, סרי צ'ינמוי, אמר לי שהמטרה שלי בחיים היא להביא שמחה ואור לעולם. ואני לא מכיר דרך טובה יותר לעשות את זה ממה שאני עושה עכשיו. אני מעריץ של ברוס וכל מה שהוא עושה זה בסדר מבחינתי". לאחר מותו, משפחתו וספרינגסטין דאגו שהאור הזה ימשיך לזהור: אחיינו של קלארנס, ג'ייק קלמונס, תפס את מקומו כנגן הסקסופון של ה"אי סטריט באנד". קלמונס ודאי מביט בו בגאווה מלמעלה.

בלוג מוסיקה - כל מה שרציתם לדעת על מוזיקה - ועוד קצת.

הנכם מוזמנים לשתף את הבלוג עם חבריכם.

רוצים לשמוע עוד הרצאות מעניינות על הופעות מוסיקה? זמרים ישראליים? להקות רוק? הביטלס? תקליטים? רוק מתקדם? ועוד מגוון נושאים? מוזמנים ליצור איתי קשר. בינתיים, בואו ליהנות גם מפודקאסט מומלץ ומבלוג המוסיקה באתר.

הרצאות מוסיקה שלי ותכני מוסיקה מיוחדים לפלטפורמות שונות - לפרטים והזמנות: 050-5616459