רוק מסביב לשעון: מה קרה ב-18 ביוני בעולם הרוק

כל יום מציין אירועים משמעותיים בהיסטוריה של מוזיקת הרוק והפופ, עם שפע של אנקדוטות פורצות דרך שהתרחשו בעשורים קודמים. כשאנחנו מסתכלים אחורה בזמן, על היום הזה בתולדות המוזיקה, אנחנו נזכרים ברגעים המדהימים שעיצבו את נוף הרוק והפופ, החל מיציאתם של תקליטים אגדיים, הופעות אייקוניות וגם דברים משמחים לצד עצובים שקרו לאמני המוזיקה המובילים.

כחובבי מוזיקת רוק, אנחנו לא יכולים שלא לחוש תחושת נוסטלגיה כשאנחנו מהרהרים באירועים הבלתי נשכחים שהתרחשו אז. הנכם מוזמנים לצלול איתי למנהרת הזמן עם אירועי פופ ורוק שאספתי עבורכם ממקורות שונים ונדירים מאד שאינם ברשת. אהבתם וברצונכם לקבל עוד ועוד? בשביל זה בניתי עבורכם הרצאות מוסיקה מעשירות ומעניינות ופודקאסטים מומלצים.

אז מה קרה ב-18 ביוני (18.6) בעולם של רוק קלאסי?

חקר, ערך וכתב: נעם רפפורט

הציטוט היומי: "אני כמו דינוזאור עם זנב ענקי - אני כה גדול שאני חייב לאכול כל הזמן. אני מביט מסביב ולא נותרו כמעט דינוזאורים, רק חיות קטנות שזזות ממש מהר. וזו האנרגיה החיונית שלהן שאני זקוק לה כדי להישאר בחיים" (ניל יאנג בעיתון NME, שנת 1982)

ימי הולדת בלתי נשכחים: החצוצרה, המכות והמסיבות הגדולות של פול מקרטני. הצצה נדירה אל חגיגות יום ההולדת של אחד מגדולי המוזיקאים בהיסטוריה, שחוגג יום הולדת ב-18 ביוני. מסתבר שלא תמיד הייתה חגיגה נחמדת.

ב-18 ביוני 1942, בבית החולים וולטון שבליברפול, נולד ג'יימס פול מקרטני, האיש ששינה את פני המוזיקה הפופולרית. לאורך השנים, ימי ההולדת שלו סיפקו הצצה נדירה לחייו הסוערים, מהימים הצנועים בליברפול ועד לשיא התהילה העולמית. אז איך חגג פול לאורך השנים? התשובות לפניכם.

1956: המתנה ששינתה הכל

כשהגיע פול לגיל 14, אביו, ג'ים מקרטני, איש מכירות כותנה ומוזיקאי חובב, רצה לעודד את העניין שגילה בנו במוזיקה וקנה לו חצוצרה. "אבא שלי נכנס לחנות כלי הנגינה של ראשוורת' בעיר וקנה לי חצוצרה", סיפר פול. "באותה תקופה, חצוצרנים כמו הארי ג'יימס ואדי קאלוורט היו גיבורי תרבות. כל המצעדים היו מלאים בקטעי נגינה שלהם, וכולנו חלמנו להיות חצוצרנים".

פול התאמן במסירות, אבל מהר מאוד גילה בעיה טכנית קטנה אך משמעותית: אי אפשר לנגן בחצוצרה ולשיר בו זמנית. באותה תקופה, סצנת הסקיפל הבריטית הייתה בשיאה, וגיבורי הגיטרה החדשים כבשו את הנוער. פול ניגש לאביו וביקש שיחליף את המתנה בגיטרה. האב סירב, אבל פול הנחוש לא ויתר. הוא חזר בעצמו לחנות והשלים את הטרייד-אין הגורלי ביותר בתולדות הרוק'נ'רול: חצוצרה תמורת גיטרת אקוסטית מסוג ZENITH Model 17. מכיוון שהיה שמאלי, הוא נאלץ לסדר מחדש את המיתרים בסדר הפוך, והשאר היסטוריה. הוא שומר על הגיטרה הזו מאז.

1960 ו-1961: ימי הולדת על הבמה

ביום הולדתו ה-18, פול כבר היה מוזיקאי עובד. הוא הופיע עם להקתו, שנקראה אז ה-SILVER BEETLES, באולם הריקודים GROSSVENOR BALLROOM בעיירה WALLASEY. שנה לאחר מכן, ב-1961, את יום הולדתו ה-19 הוא בילה על במת מועדון ה-TOP TEN האפלולי בהמבורג, גרמניה. הביטלס, כפי שכבר נקראו, קיבלו שכר זעום של שלושה פאונד ללילה עבור עבודה מפרכת: הם ניגנו משבע בערב ועד שתיים לפנות בוקר, בסטים של 45 דקות עם הפסקות של רבע שעה בלבד. זו הייתה תקופת החישול של הלהקה, שהפכה אותם למכונת נגינה משומנת היטב.

1963: יום הולדת 21 והתפוצצות אלימה

יום הולדתו ה-21 של פול, שנחגג בשיא הביטלמאניה, הפך לאירוע אלים ומביך במיוחד. המסיבה נערכה בגינה האחורית בביתה של דודתו ג'ין בליברפול. פול, בנדיבותו, הזמין את להקת THE FOURMOST להופיע ואף הציע לשלם לה את שכרה, אך החברים ויתרו על התשלום כמחווה. בין האורחים נראו גם הזמר בילי ג'יי קריימר וחברי להקת הצלליות.

האווירה החגיגית התנפצה לרסיסים כשג'ון לנון, שתוי וכעוס, התעמת עם בוב וולר, הדי ג'יי של מועדון הקאברן. וולר הטיח בלנון הערה עוקצנית לגבי חופשה שבילה לאחרונה בספרד עם מנהל הלהקה, בריאן אפשטיין, וכינה אותה "ירח דבש", כשהוא רומז לקשר אינטימי בין השניים.

סינת'יה, אשתו של ג'ון דאז, סיפרה: "בוב וולר פשוט ירה הערה כלפי ג'ון, ששתה יותר מדי, והוא התפוצץ. הוא התנפל על בוב, שבר לו כמה צלעות וגרם לו לפנס בעין". בריאן אפשטיין פינה את וולר הפצוע לבית חולים. "התאכזבתי מג'ון", הוסיפה סינת'יה, "חשבתי שימי האלימות שלו חלפו. ג'ון המשיך למלמל בכעס שהוא קרא לו מתרומם". יומיים לאחר מכן, הבושה והחרטה חלחלו. ג'ון שלח מברק התנצלות לוולר, אך הנזק כבר נעשה. הסיפור דלף לעיתון מקומי ואיים להכתים את תדמיתם הנקייה של הביטלס. ג'ון נשבע שזו תהיה הפעם האחרונה. בראיון משנת 1971, ג'ון עצמו ניתח את התקרית בכנות אכזרית: "הייתי מחוק לגמרי מאלכוהול, ובוב לעג לי. כנראה שההערה שלו נגעה בפחד הכי גדול שלי. הומופוביה, אתה יודע. הייתי אז בשלב שרציתי להיות רק גבר-גבר. הרבצתי לו עם מקל, יכולתי ממש להרוג אותו שם". בילי ג'יי קריימר אף סיפר כי באותו ערב, ג'ון ניסה לתקוף גם בחורה שנכחה במסיבה.

1964 ו-1965: חגיגות בצל התהילה

בשנת 1964, פול חגג יום הולדת 22 בסידני, אוסטרליה, בעיצומו של סיבוב הופעות עולמי. לאחר הופעה בה הומטרו על הלהקה סוכריות ג'לי מכאיבות (מנהג שהחל לאחר שג'ורג' האריסון ציין פעם שהוא אוהב אותן), נערכה לכבודו מסיבה במלון שרתון. למסיבה הוזמנו 17 מעריצות בנות מזל שזכו בכניסה בתחרות של עיתון מקומי.

שנה לאחר מכן, בשנת 1965, יום הולדתו של פול היה יום עבודה רגיל. הוא בילה אותו באולפן ההקלטות המפורסם מספר 2 של EMI באבי רואד. באותו היום, ממש סביב יום הולדתו, הוקלט אחד השירים הגדולים בכל הזמנים – YESTERDAY, מה שהופך את "יום העבודה" הזה לאחד המשמעותיים בקריירה שלו. בנוסף, חברי הלהקה העניקו ראיון לתחנת רדיו איטלקית לקראת הופעתם במילאנו.

1968: מסיבה צנועה עם המעריצות

את יום הולדתו ה-26, בשנת 1968, חגג פול במשרדי חברת התקליטים החדשה שלהם, אפל, בלונדון. שאר חברי הלהקה, שכבר החלו להתרחק זה מזה, לא נכחו. במחווה אופיינית, פול יצא אל קבוצת המעריצות הקבועות שעמדו מחוץ לבניין (וזכו לכינוי APPLE SCRUFFS) והזמין אותן פנימה לארוחת צהרים. בערב, הוא הלך לצפות במחזה חדש בו שיחקה בת זוגו דאז, השחקנית ג'יין אשר, זמן קצר לפני פרידתם המתוקשרת.

1976: שלווה באריזונה

קפיצה קדימה בזמן. בשנת 1976, פול, כעת מנהיג להקת כנפיים, היה בעיצומו של סיבוב ההופעות הענק WINGS OVER AMERICA. ביום הולדתו ה-34, בזמן שהלהקה שהתה בטוסון, אריזונה, אשתו לינדה ושאר חברי הלהקה ארגנו לו מסיבת הפתעה חמה ומשפחתית. רחוק מהדרמות והאלימות של ימי הביטלס, זה היה יום הולדת שקט, סמל לפרק החדש והבוגר בחייו.

2006: פול מקרטני בן 64

ובניגוד לשיר WHEN I'M SIXTY FOUR שהקליט בשנת 1967 לסרג'נט פפר, אמנם בגיל 64 הוא הזדקן אך לא איבד את השיער שלו.

ההרצאות "ביטלמאניה! - הסיפור של הביטלס" ו"הביטלס למיטיבי לכת" כמו גם הרצאות מוזיקה מרתקות אחרות, להזמנה: 050-5616450

ב-18 ביוני בשנת 1984 יצא התקליט GOODBYE CRUEL WORLD של אלביס קוסטלו ולהקת האטרקשנס. היה זה כבעיטה בפנים של המעריצים.

בספר WORST ROCK'N'ROLL RECORDS נכתב כך: "אלביס קוסטלו נכנס לאולפן הקלטות בריטי וקורא לישיבה את חברי הלהקה שלו, האטרקציות. 'יש לי כמה שירים חדשים ומעולים', הוא אומר לחבריו הנלהבים. 'הם בין החזקים שכתבתי אי פעם, והם הרבה יותר ישירים ופתוחים מהעבודה האחרונה שלי. אם לא אכפת לכם, אני רוצה לעשות סיבוב הופעות אקוסטי באמריקה ולהשמיע גרסאות נהדרות של השירים האלו'.

'נשמע מעניין', אומרת אטרקציה אחת. 'ספר לנו עוד'.

'יש לי שיר בשם PEACE IN OUR TIME וזה המנון אנטי-גרעיני כמו ההמנון של פרינס, 1999. ואז יש שיר אחד שנקרא WORTHLESS THING. זה מכתב אהבה לרוק'נ'רול ומסר ארסי ל-MTV. אתם תאהבו את זה, בנים'.

קוסטלו עוצר לרגע כדי להסדיר את נשימתו ומסכם, 'אלו שירים מאוד מאוד מיוחדים בשבילי ואני די גאה בהם'.

'נהדר', אומרים האטרקציות כאחד. 'בוא ניגש לעבודה. מה נעשה?'

קוסטלו מושך את משקפיו עד קצה אפו ומגרד את צד ראשו לפני שהוא עונה, 'אתם לא מבינים, חברים. אני צריך את עזרתכם'.

'המשאלה שלך היא הפקודה שלנו'.

'ובכן, אתם תעזרו לי למסגר את השירים הנהדרים האלו עם העיבודים הכי מעורפלים, הכי לא רלוונטיים והכי שטוחים שאנחנו יכולים למצוא. ובכן, תעבדו עם המפיקים קלייב לנגר ואלן ווינסטנלי, שהוכיחו באלבום האחרון שלנו שאין להם מושג איך לגרום לנו להישמע כמו היחידה האכזרית שאנחנו באמת. בבקשה, עליכם להתקרב ככל האפשר לעיבוד השירים הללו באופן רע. אם נתעצל מספיק, נוכל להפוך את השירים החזקים האלו לחסרי אונים'..."

עד כאן לפי הספר ההוא. אלבומו הקודם של קוסטלו, PUNCH THE CLOCK, היה מהנגישים יותר שלו ואף הניב להיט אהוב בשם EVERYDY I WRITE THE BOOK. תקליט זה וסיבוב ההופעות שבא לקידומו הוסיף לו קהל מעריצים חדש. וכך, המעריצים החדשים וגם הישנים ציפו לתקליט המשך שיענג אותם עונג צרוף. הם ממש ספרו את הימים לקראת בוא המוצר החדש - וכשהוא יצא, היה זה כמו לתת מלפפון חמוץ בפיו של ילד קטנטן המשתוקק לגלידה מתוקה.

למרות יכולתו העצומה של אלביס קוסטלו לאירוניה, אפילו הוא לא התכוון שהכותרת של אלבומו התשיעי תהיה נבואה אישית כל כך. אף על פי כן, סדרת האירועים המרושעת שהסתחררה סביבו עם קיץ 1984 - ההתפוררות הסופית של נישואיו לאחר 10 השנים וסכסוכים פיננסיים על גבול פשיטת רגל - הביאו לשחרור התקליט הזה, שהוא בעצם הסוף המר של תור הזהב הראשון של קוסטלו. פה הוא כמעט קבר את המותג 'אלביס קוסטלו'.

בתקליט הזה ניסה קוסטלו להביא ליצירתו גם צלילים אלקטרוניים והניסיון היה כתאונה חזיתית. "זה באמת היה אלבום דפוק! זה כנראה האלבום הכי גרוע עם השירים הכי טובים שכתבתי. בחרתי את המפיקים הלא נכונים", אמר היוצר לאחר מכן. עם זאת, מבקר המלודי מייקר כתב בביקורתו ש"זה האלבום הנגיש ביותר שלו מאז TRUTH ויש בו גם מידה של ספונטניות".

אבל ברולינג סטון ממש לא אהבו את התוצאה. גם ב-NME קוננו על התוצאה: "מדוע, אחרי שבע שנים של גאונות, עשה אלביס קוסטלו אלבום מאכזב? וזאת למרות שהנגינה פה יפהפייה".

קוסטלו, במאי 1985 לעיתון NME: "אולי אחד הכישלונות בתקליט האחרון הזה שלי היה כי היו סיפורים ממש טובים בשיריי אבל המוזיקה לא הצליחה לשקפם כהלכה".

המסך יורד בבלגרד: ההתרסקות הפומבית האחרונה של איימי ויינהאוס. זה היה אמור להיות קאמבק מפואר, אך הפך להתמוטטות טראגית מול 20 אלף צופים. ב-18 ביוני 2011, חודש וקצת לפני מותה, עלתה איימי ויינהאוס לבמה בפארק קלמגדן שבבלגרד, סרביה, וסיפקה את מה שנחשב לאחת ההופעות הגרועות והעצובות בהיסטוריה של המוזיקה.

הערב התחיל ברגל שמאל. ויינהאוס, ששוחררה ממכון גמילה ימים ספורים לפני כן, איחרה בשעה שלמה. מאחורי הקלעים, רגע לפני העלייה לבמה, תקף אותה פחד קהל משתק. היא התחננה בפני המנהל שלה, רק כוס יין אחת קטנה כדי להרפות את העצבים. הבקשה נענתה, אך נראה שהכוס הזאת הייתה בעלת קיבולת של אוקיינוס, או שמא חומרים אחרים הצטרפו לחגיגה.

כשהיא סוף סוף עלתה לבמה, הקהל שאג בהתלהבות. אך מהר מאוד, השאגות התחלפו בתדהמה. ויינהאוס התנועעה באופן מוזר, מעדה, וזרקה את אחת מנעליה לקהל. נגני הליווי שלה, להקה מלוטשת ומקצועית, חייכו בתחילה. הם היו רגילים לתעלולים של הכוכבת וחשבו שמדובר בעוד כניסה דרמטית מבית היוצר שלה. החיוכים נמחקו כשהיא אחזה במיקרופון. במקום קול הנשמה העוצמתי שכולם ציפו לו, בקעו ממנה גיבובים ומלמולים לא ברורים. עיניה היו מזוגגות וחיוך מרוח על פניה גילה שהיא נמצאת בגלקסיה אחרת, רחוקה מאוד מבלגרד.

הקהל, ששילם במיטב כספו עבור כרטיס, עוד ניסה לשמור על אופטימיות ומחא כפיים בסוף "השיר" הראשון, בזמן שהיא ליטפה את זרועותיה בתנועות כפייתיות. במשך עשרים הדקות הבאות, הקהל המסור עודד אותה בקריאות קצובות "איימי! איימי! איימי!", בתקווה נואשת שהיא תתאפס על עצמה. לרגע נדמה היה שזה עובד. הלהקה פתחה בנגינת השיר JUST FRIENDS, אך ויינהאוס שוב צללה לעולמה הפנימי. היא קראה לזמר הליווי הנאמן שלה, זלון תומפסון, שניגש אליה כדי לשמוע מה בפיה, רק כדי שהיא תהדוף אותו בגסות.

בשלב הזה, הקהל איבד את הסבלנות. שריקות בוז צורמות החלו למלא את הפארק. הלהקה ניסתה להציל את המצב והחלה לנגן את הלהיט הגדול BACK TO BLACK. הקהל קיווה שהשחור יתבהר, אך תקוותו התנפצה. ויינהאוס הרסה את השיר לחלוטין, והקהל, מתוך תסכול, שר את המילים בקול רם ומדויק יותר ממנה. בסיום השיר, שריקות הבוז הפכו מחרישות אוזניים. על הבמה התפתח כאוס קטן: הנגנים התלחשו ביניהם בחוסר אונים, זמר הליווי ניסה לדבר על ליבה של ויינהאוס, והיא מצידה נופפה להם בכעס לרדת מהבמה. מהקהל נשמעו צעקות קצובות של SHAMY, SHAMY, SHAMY.

לאחר הפסקה מורטת עצבים, נעשה ניסיון נוסף. אך במהלך השיר הבא, ויינהאוס שלחה את ידיה אל תסרוקת הכוורת המפורסמת שלה והרסה אותה לחלוטין. מיד אחר כך, היא קטעה את הלהיט VALERIE בתחילתו וגערה בנגנים שלה. בניסיון השני לבצע אותו, היא שוב חזרה לתנועותיה המנותקות. בין לבין, היא פשוט נעלמה מהבמה והשאירה את הלהקה המיוסרת לחפות עליה בקטעים אינסטרומנטליים.

ההופעה, שהייתה אמורה להיות יריית הפתיחה לסיבוב הופעות אירופאי, הפכה למפגן מביך וכואב. אפילו שר ההגנה הסרבי דאז, דראגן סוטנובץ, לא נשאר אדיש וכתב בעמוד הפייסבוק שלו: "זו בושה עצומה ואכזבה גדולה". מארגני המופע, שהקפידו לנקות את סביבתה מכל חומר אסור, נותרו המומים ותהו כיצד הצליחה להגיע למצב כזה.

לא היה הדרן. למעשה, זו הייתה ההופעה האחרונה בחייה. סיבוב ההופעות בוטל מיד, וב-23 ביולי 2011, קצת יותר מחודש אחרי אותו ערב נורא, איימי ויינהאוס נמצאה מתה בביתה. הקריירה שלה, שהתבססה על כשרון נדיר ותקליט מופת כמו BACK TO BLACK, לא הסתיימה בקול תרועה, אלא בקול ענות חלושה וצורמת על במה בבלגרד.

ב-18 ביוני בשנת 1967 נערך היום השלישי של פסטיבל מונטריי. אז מי הופיעו שם? בואו לגלות...

את היום הזה פתח ראבי שנקאר, בשעה אחת וחצי בצהריים, עם מוסיקה הודית, אחרי שבמשך זמן רב כיוון את הסיטאר שלו. הקהל הקשיב קשב רב ואף זרק פרחים לעבר הבמה. איש הרולינג סטונס, בריאן ג'ונס, ישב בקהל וחייך בהנאה מרובה. עבור רבים בקהל, שנהגו אז להקשיב לתקליטיו עם מקל קטורת בוער ומפיץ ריח נעים, היה זה הגיבור האמיתי שהופיע מולם.

בערב זה כבר היה סיפור אחר; הראשונה לעלות הייתה להקת BLUES PROJECT ואחריה עלתה (שוב) להקת BIG BROTHER AND THE HOLDING COMPANY עם מטרה אחת ברורה - להצטלם בהופעה לסר הפסטיבל, אחרי שיום קודם לכן סירב מנהלה לאפשר לצלם אותה. ג'ניס ג'ופלין עמדה בפרונט והממה את הקהל. כמה מזל שזה תועד הפעם.

אחרי ג'ופלין ולהקתה עלתה לבמה להקה בשם GROUP WITH NO NAME. היא ירדה מהבמה ביודעה ששם הסיפור שלה הסתיים. הגיע תורה של להקת בופאלו ספרינגפילד. אבל לפני כן נקלעה הלהקה לריב עם אחד מאנשיה המרכזיים, ניל יאנג שפרש ממנה. לכן, בפסטיבל היה זה איש הבירדס, דייויד קרוסבי, שהתנדב לעלות לבמה ולעזור לה. אבל קרוסבי היה מנופח מסמים ומחשיבות עצמית והרס את ההופעה, כמו גם את המצב רוח של חבריו ללהקת הבירדס שראו בזה בגידה בהם.

הגיע הזמן של להקת THE WHO (המי). לפני כן, מאחורי הקלעים, נערכה הגרלה בין להקה זו לג'ימי הנדריקס - מי מהם יעלה ראשון לבמה? להקת המי ניצחה ובשמחה עלתה ראשונה, בחושבה שהנדריקס לא יצליח לגבור עליה. על הבמה השתמשו ארבעת חברי הלהקה בכל טריק אפשרי לזכות בתשומת לב הקהל - עם רוק מרעיש, שבירת כלי נגינה ושימוש בפצצות עשן.

הגיטריסט, פיט טאונסנד, הוא היה בטוח שאם יעלה לפני הנדריקס וישבור את הגיטרה שלו, בזמן שקית' מון יבעט בתופים שלו ויפעיל פצצות עשן, הוא לא יאפשר להנדריקס להתעלות על זה. מה שהוא לא ידע זה שלהנדריקס הייתה תוכנית אחרת לאותו ערב. אבל רגע... לפני עלייתו של הנדריקס עלתה לבמה להקת גרייטפול דד שלמרבה ההפתעה לא הותירה רושם כה רב בפסטיבל.

הגיע התור של להקת ג'ימי הנדריקס אקספריינס. השיר הפותח היה KILLING FLOOR ושיר הסיום היה WILD THING, כשבאמצע השיר החל לנגן ציטוט מוזיקלי מהשיר STRANGERS IN THE NIGHT של פרנק סינטרה. לפני שהקהל הבין מה באמת קורה - ירד הנדריקס על ברכיו, התיז חומר על הגיטרה ששכבה על הבמה והצית אותה באש. זה היה רגע בו אנשים רבים היו צריכים לבוא לבושים בחיתול מהבית. רבים מהם לא היו מוכנים למפגן אש שכזה. דרך אגב, זו לא הייתה הפעם הראשונה שהנדריקס שרף גיטרה על הבמה. הפעם הראשונה הייתה באנגליה. הנדריקס אף נכווה בידיו בפעם הראשונה ההיא.

את הפסטיבל חתם סקוט מקנזי עם השיר שנכתב עבורו על ידי ג'ון פיליפס - "אם אתם הולכים לסאן פרנסיסקו / אז כדי לשים פרחים בשיער". האמהות והאבות סיפקו את הצלילים האחרונים. הפסטיבל הוכתר כהצלחה אדירה וסימן נקודת מפנה חשובה למוזיקה והסצנה של שנת 1967.

לאחר כמה חודשים נודע שיש תלונות בעניין עריכת סרט הפסטיבל. הטענה הייתה שעריכת הסרט התמקדה בעיקר בפעילויות וההופעה של להקת THE MAMAS AND THE PAPAS, שהייתה מעורבת בהפקת הפסטיבל. אל קופר, שהופיע בפסטיבל אך הוצא מהסרט, טען שיש לקרוא לסרט זה, "הפסטיבל של ג'ון פיליפס ולו אדלר", השמות של מנהיג הלהקה ומנהלה. הקטע שפתח את הסרט היה השיר SAN FRANCISCO בביצועו של סקוט מקנזי. גם את השיר הזה כתב ג'ון פיליפס. השיר השני בסרט הוא CREAQUE ALLEY בביצוע 'האמהות והאבות'. ומכאן ואילך רואים בסרט כיצד הרביעייה הווקאלית הזו מנהלת את העניינים - על הבמה ומחוצה לה. מצד שני, חלק מהאמנים שכן הופיעו בפסטיבל לא נכנסו לסרט בגלל שלא הסכימו לחתום על מסמכי צילום, שהוצגו להם רגע לפני שעלו לבמה. האמנים האלו לא רצו להיתפס עם סאונד רע או תאורה לא טובה. בין אלו שלא חתמו היו גרייטפול דד וסטיב מילר בנד.

אל קופר, שהרגיש מאוכזב ביותר מהסרט, החליט לעשות מעשה וכתב עליו ביקורת מפורטת ביותר במגזין הרולינג סטון, שיצא ב-10 בפברואר 1968. הרבה אמנים לא יוצאים בכבוד מביקורת זו ונראה שהעריכה בה הוא צפה היא לא זו שיצאה מאוחר יותר וידועה לקהל.

הצד האחר של פיל קולינס: הלהקה שכמעט גרמה לו לעזוב את ג'נסיס. קבלו הצצה נדירה אל מאחורי הקלעים של סצנת הרוק המתקדם הבריטית: ב-18 ביוני 1976, יצא תקליט הבכורה המסקרן של להקת הג'אז-רוק BRAND X, שנקרא UNORTHODOX BEHAVIOUR. מה שהחל כפרויקט צדדי הפך לסיפור מטלטל על נאמנות, חופש אמנותי, ואיך שם זמני ומגושם יכול להפוך למותג של ממש.

כולנו מכירים את פיל קולינס, המכונה המתופפת והקול המזוהה כל כך עם להקת הענק ג'נסיס. אך מעטים יודעים על הרומן הסוער שלו עם להקה אחרת, הרכב פיוז'ן וירטואוזי בשם BRAND X. למעשה, לאחר עזיבתו של פיטר גבריאל את ג'נסיס, כשעתיד הלהקה היה לוט בערפל, קולינס שקל ברצינות להפוך את BRAND X לביתו המוזיקלי העיקרי. רק לאחר שג'נסיס מצאה את דרכה מחדש, עם קולינס בקדמת הבמה כסולן, הוא נשאר במסלול שהפך אותו לכוכב עולמי.

הדרך של BRAND X לא הייתה קלה. כשהתקליט הראשון שלהם הוקלט בשנת 1976, עיתוני המוזיקה מיהרו לתייג את חברי הלהקה, הגיטריסט ג'ון גודסאל, הבסיסט פרסי ג'ונס והקלידן רובין לומלי, כלא יותר מ"נגני הליווי של פיל קולינס". התווית הזו, באופן טבעי, לא התקבלה יפה על ידי המוזיקאים המוכשרים. קולינס עצמו יצא להגנתם והבהיר את התמונה: "הם כולם חברים שלי ואנחנו מנגנים יחד מוזיקה שנשמעת כמו מה שהיה בלהקת LIFETIME של המתופף טוני וויליאמס", הוא אמר, ונתן את הכבוד הראוי לאחד מהרכבי הפיוז'ן החשובים בהיסטוריה.

אז איך הכל התחיל? באופן מפתיע, קולינס כלל לא הקים את הלהקה. הוא הצטרף אליה בינואר 1975, ממש לאחר שסיים את הקלטות התקליט של בריאן אינו, TAKING TIGER MOUNTAIN. חברי ההרכב המקורי כבר היו מגובשים ועמדו בפני הקלטות, אך לפתע מצאו את עצמם ללא מתופף. הם פנו לקולינס בבקשת עזרה, והוא, שחיפש אתגרים חדשים, נענה בשמחה.

בספרו האוטוביוגרפי, קולינס שופך אור על ההתחלה המשעשעת: "הרומן החוזר ונשנה שלי עם בראנד איקס החל בסוף 1974 כשקיבלתי טלפון מריצ'רד ויליאמס, כתב ממגזין מלודי מייקר, שעבד אז כצייד כישרונות בחברת התקליטים איילנד של כריס בלאקוול. הוא סיפר לי שיש לו להקה מעניינת שהחתים אותה לא מזמן וחבריה מחפשים מתופף. הצטרפתי לחזרות ועשינו כיף גדול ביחד. באותה תקופה הם ניגנו יותר פ'אנק מג'אז. היה איתם זמר, אבל לרוב לא היה לו מה לעשות שם, אז הוא בעיקר תופף על הקונגס. כך ג'ימג'מנו שעות סביב אקורד אחד".

הוא המשיך ותיאר את החיבור המיידי: "אהבתי את הבחורים האלו ואת החירות המוזיקלית שהציעו לי, חופש שלא תמיד היה לי בג'נסיס. הסכמתי להצטרף אליהם בתנאי שזה יהיה בתקופות שיתאימו לי. לא ידעתי כלל למה אני מצטרף, לא נרשמו הופעות והיו רק שמועות רחוקות על הכנת תקליט. בסוף, הזמר והגיטריסט הנוסף שהיה שם החליטו להגיד שלום ונשארנו ארבעה. אז הלהקה הפכה למשהו אחר לגמרי, ישות אינסטרומנטלית לחלוטין".

ומה הסיפור מאחורי השם המוזר? ובכן, זהו אחד הסיפורים המשעשעים בתולדות הרוק. לאחר חיפושים מתישים אחר שם קליט, חברת התקליטים פשוט איבדה סבלנות. בלוח ההקלטות באולפן, הלהקה הייתה רשומה תחת השם הזמני BRAND X (מותג אקס), פשוט כדי למלא את המשבצת. הזמן דחק, ויצירתיות לא נרשמה, אז הוחלט להישאר עם שם הלהקה הכי לא-שם שיש.

עם צאת התקליט, מגזין המוזיקה רולינג סטון העניק לו ביקורת חיובית שהדגישה את ייחודו: "הלהקה הזו מנגנת ג'אז דומה ללהקות כמו תזמורת מהאווישנו או RETURN TO FOREVER, רק עם טון עשיר יותר ופחות תזזיתיות. הדבר המעניין ביותר בהרכב הזה נמצא בחטיבת הקצב שלו. בתופים נמצא פיל קולינס העדין להפליא. לא פחות מדהים ממנו פה הוא הבסיסט הוולשי פרסי ג'ונס, עם צליל בס הפרטלס החלקלק והייחודי שלו, שהפך לסימן ההיכר של הלהקה. השניים עושים נכון כשאינם יוצקים דרמטיות יתר בווירטואוזיות שלהם. משלימים אותם הגיטריסט ג'ון גודסאל והקלידן רובין לומלי. הארבעה מתמקדים בנגינת אנסמבל הדוקה ולא בפריצה תכופה מדי לסולואים. עם זאת, על החברים לשפר את יכולות ההלחנה שלהם. למרות זאת, מדובר בהתחלה מרשימה מאד".

כך, UNORTHODOX BEHAVIOUR נותר עד היום לא רק כתקליט פיוז'ן משובח, אלא גם כמסמך מרתק בקריירה של אחד המוזיקאים המצליחים בעולם, ותזכורת לכך שלפעמים, הפרויקטים הצדדיים הם המקומות שבהם הלב האמיתי פועם בחופשיות.

להזמנת הרצאה על להקת ג'נסיס כמו גם הרצאות מוסיקה אחרות: 050-5616459

ב-18 ביוני בשנת 1971 פורסם בעיתון להיטון שלהקת "סינג סינג" משנה שם וסגנון.

כך נכתב: "להקת הסינג סינג עומדת עתה בפני שינוי יסודי בתדמיתה. בין השאר תתווסף להרכב זמרת.

שמה החדש של הלהקה הוא ברנדי ג'יימס ותחת שם זה היא תקליט שירים אנגליים בלבד, בהרכב הקיים. בהרכב אחר, בו תצטרף אליהם גם זמרת, הם יקליטו רק שירים בעברית. הצעירה שתצטרף ללהקה היא אורנה גרוניך, ועתה מחפשת הלהקה שם חדש שישמש אותה לצורך הקלטות השירים בעברית בלבד. הצעת שם הנשקלת כיום היא 'כחול לבן' – אולם קרוב לוודאי שיועלו הצעות אחרות".

בין חברי הלהקה אז היו הזמר דייב קרול, הבסיסט דודו רג'ואן ושני חברי להקת הסגנונות בעבר – המתופף מאיר ישראל והאורגניסט אייב אורצ'וור. מתוך הספר "רוק ישראלי 1973-1967: "רביעיית ברנדי ג׳יימס התייצבה כל יום באולפני ההקלטה גארט, ברחוב הירקון, כדי לבצע חזרות מוסיקליות. במהלך אותן חזרות, הולחנה גם אופרת רוק מקורית.

מאיר ישראל: 'זו הייתה אופרת רוק מדהימה ומורכבת. בכל יום שעבדנו עליה הבטחנו לעצמנו להקליטה ממש בקרוב. כמובן שההקלטה הזו לא יצאה לפועל וכל האופרה הזו התאיידה באוויר ללא תיעוד'.

בתחילת 1972 הופיעה להקת ברנדי ג׳יימס במועדוני הקצב השונים והקליטה שני שירים שכתב אורצ׳וור: ׳ברנדה׳ ו׳זריחת השמש׳. דייב קרול, שראה את זריחת השמש בכיוון שונה מחבריו ללהקה, פרש וטס לניו יורק כדי להשתתף בהפקה של יונתן כרמון בשם ׳לחיות קיץ נוסף׳...".

הרצאות הרוק הישראלי שלי, להזמנות: 050-5616459

קרב אגרופים באולפן, גיטריסט שנעלם ופריצת דרך מוזיקלית: הסיפור הלא ייאמן מאחורי התקליט BEAT של קינג קרימזון. ב-18 ביוני 1982 הוצב על מדפי החנויות תקליט חדש של להקת קינג קרימזון, ושמו BEAT. אבל מאחורי העטיפה המינימליסטית והשם הקצר מסתתר סיפור על לחץ אדיר, התפוצצות עצבים באולפן, וברוגז שהוביל לפירוק הלהקה. בואו נצלול לטירוף שאפשר את היצירה הזו.

זה היה התקליט התשיעי של המותג המוזיקלי שנקרא קינג קרימזון, והשני בטרילוגיית האייטיז שלהם. פחות משנה לפני כן, הגיטריסט והמוח מאחורי הלהקה, רוברט פריפ, הרכיב מחדש את החבורה לאחר הפסקה ארוכה שלקח לעצמו במחצית השנייה של שנות השבעים. הוא גייס את המתופף הוותיק ביל ברופורד, שכבר היה חבר בלהקה בתקופת השיא שלה, הבסיסט בעל השפם האיקוני טוני לווין, והגיטריסט והזמר הכריזמטי אדריאן בילו.

ההרכב החדש, שבתחילה נקרא בכלל DISCIPLINE, החליט לזרוק את כל מה שהכרתם על קינג קרימזון לפח. פריפ לא רצה לבנות על מורשת הפרוג-רוק המורכבת של הסיקסטיז והסבנטיז, אלא להתחיל דף חלק. הוא פתח את הדלת להשפעות חדשות, כמו מוזיקת עולם וצלילים מהמזרח הרחוק, במיוחד מוזיקת גאמלן אינדונזית שהשפיעה עמוקות על נגינת הגיטרות המשולבת שלו ושל בילו. התוצאה הראשונה, התקליט DISCIPLINE, הייתה הצלחה מסחררת. ואז הגיע הלחץ.

הקללה של התקליט השני

שמונה חודשים בלבד לאחר התקליט הראשון, חברת התקליטים דרשה עוד אחד. כאן החלו הצרות. אדריאן בילו, שנכנס ללהקה בהתלהבות שיא, מצא את עצמו תחת מכבש לחצים אדיר לספק חומרים חדשים בקצב מסחרר. השם BEAT לא היה מקרי – הוא התייחס גם לקצב לכשעצמו וגם לדור הביט של הסופרים ג'ק קרואק וויליאם בורוז, שבילו העריץ ורצה לבסס עליהם את מילות השירים. אבל ההשראה לא הגיעה.

ביל ברופורד תיאר את המצב במילים חדות: "הצורך של הלהקה לייצר מוזיקה מורכבת הפך לאבן ריחיים סביב הצוואר שלנו. אני לא בטוח אם אדריאן ידע איך להתמודד עם זה". כדי להוסיף שמן למדורה, הלהקה שכרה לראשונה מפיק חיצוני, רט דייויס. החיבור, בלשון המעטה, היה קטסטרופלי. פריפ טען שהשיפוט של דייויס היה שגוי ושהוא מעדיף טעות של חבר להקה על פני החלטה "נכונה" של גורם חיצוני.

הפיצוץ הגדול

המתח הגיע לשיא במהלך הקלטת הקטע האינסטרומנטלי REQUIEM. מה שהתחיל כאלתור חופשי הפך במהרה לזירת קרב. בילו ופריפ החלו לצעוק אחד על השני בעוצמות שהרעידו את קירות האולפן. הוויכוח הסלים עד שבילו, באקט של ייאוש ותסכול, פשוט צרח על פריפ "עוף לי מהאולפן!". פריפ, ההלום והפגוע, קם ויצא. הוא נעלם לשלושה ימים.

הלהקה נותרה שבורה. פריפ סירב להשתתף בשלב המיקסים – הפעם הראשונה בתולדות הלהקה שהגורו שלה לא היה נוכח ברגע קריטי כל כך. למעשה, מיד לאחר סיום ההקלטות, הלהקה התפרקה. פריפ, שעדיין ליקק את פצעי העלבון, סירב לקחת חלק בקידום התקליט. בילו סיכם את החוויה בצורה נחרצת: "התקליט BEAT היה החוויה הגרועה ביותר שלי בהכנת תקליט. זה אחד הרגעים בחיי שאני ממש לא רוצה לחזור אליהם".

ובכל זאת, קסם כלשהו

אז איך קרה שדווקא מתוך הכאוס, הצעקות והברוגז, יצא תקליט? מגזין רולינג סטון ניסה לפצח את התעלומה בזמן אמת. "בהתנהגותו הפרופסורית, רוברט פריפ תמיד נראה כמו מיסטר ספוק של עולם הרוק", נכתב בביקורת, "אבל BEAT משנה את כל זה. פריפ וקינג קרימזון מפתחים תפיסה קבוצתית חדשה ומתקדמת בכל מובן".

הביקורת היללה את חטיבת הקצב המהפנטת של ברופורד ולווין, ותיארה את הגיטרות של פריפ ובילו כ"תנועה סיבובית מושלמת המרמזת על אחדות תוך יצירת קונטרפונקט". שיר הפתיחה, NEAL AND JACK AND I (מחווה לניל קאסאדי וג'ק קרואק), תואר כ"מוזיקת גלישה גרגוריאנית". בקטע הסיום, REQUIEM, אותו קטע שהצית את המלחמה, ברופורד "מתגלגל וזורם בזעם בעוד בילו מנגן כמו פרעה סנדרס ופריפ מנגן כמו ג'ון קולטריין".

בסופו של דבר, למרות הדרמה, קינג קרימזון יצרה סוג חדש של מוזיקת מיתרים אלקטרונית, צפופה ועשירה מבלי להשתמש בקלישאות של רוק מתקדם. הרולינג סטון סיכם זאת היטב: "קינג קרימזון אולי אף פעם לא תגיע לקהל פופ כמו שיש ללהקות פוליס או אסיה, אבל יש לה סיכוי טוב למשוך מאזינים שרוצים יותר מרוק ומסיבה".

גם זה קרה ב-18 ביוני: נדמה לכם שזה עוד יום רגיל? הצחקתם אותי. בעולם הפופ והרוק, כל תאריך בלוח השנה הוא פוטנציאל לדרמה, רומנטיקה או סתם סיפור הזוי לחלוטין. בואו נצלול לכמה רגעים בלתי נשכחים שקרו בדיוק היום לאורך השנים, מחתונות מלכותיות ועד מעצרים על הבמה.

ברוכים הבאים לממלכת הפופ: אבבא כובשת את שוודיה

בשנת 1976, כל עיני שוודיה והעולם היו נשואות לחתונה המפוארת של המלך קרל השישה עשר גוסטב עם אהובתו סילביה. בערב הגאלה החגיגי, ששודר בשידור ישיר מהאופרה המלכותית השוודית בשטוקהולם, הופיעה שורה של אמנים קלאסיים מכובדים, ורק להקת פופ אחת קיבלה את הכבוד: אבבא. חברי הלהקה, לבושים בתלבושות בארוק תיאטרליות, עלו לבמה ובחרו לבצע שיר חדש בהשמעת בכורה עולמית. למרות שהשיר לא נכתב במיוחד עבור הזוג המלכותי, הבחירה הייתה מתבקשת וגאונית. כך, מול מלך ומלכה לעתיד, שמע העולם בפעם הראשונה את ההמנון הנצחי DANCING QUEEN, במהלך שהזניק את השיר למעמד של מגה-להיט עולמי. נו, בסדר - המלכה החדשה לא הייתה רק בת שבע עשרה...

הסיפור האמיתי מאחורי MY SHARONA

בשנת 1979, תחנות הרדיו התפוצצו מריף גיטרה קליט וממכר שהפך להצלחת בזק. להקת THE KNACK שחררה תקליטון עם השיר MY SHARONA, והעולם רצה לדעת מי זו אותה שרונה מסתורית. הסיפור, איך לומר, הוא חומר לקומדיה רומנטית עם טוויסט של רוק'נ'רול. סולן הלהקה, דאג פיגר, שהיה אז בן 25 ומצוי במערכת יחסים, נכנס לחנות בגדים ונדלק באופן מיידי על המוכרת, תלמידת תיכון בת 17 בשם שרונה אלפרין. הפרש הגילאים והעובדה שלשניהם היו בני זוג לא עצרו את פיגר, שהיה אחוז אהבה ממבט ראשון. הוא כתב עליה את השיר עוד לפני שהם היו יחד. לאחר כשנה של חיזורים, שרונה נעתרה והשניים הפכו לזוג. היא אפילו הצטרפה לסיבוב ההופעות של הלהקה, צפתה מהצד בזמן שאלפים צורחים את השיר שנכתב עליה, ואף הצטלמה לעטיפת התקליטון. הרומן הסוער נמשך כארבע שנים, אך אורח החיים הפרוע וההתמכרות של פיגר לאלכוהול הכריעו את הקשר. למרות הפרידה, הם נשארו חברים קרובים, ושרונה סעדה אותו בשבוע האחרון לחייו, לפני שמת מסרטן בשנת 2010. לימים הפכה שרונה אלפרין לסוכנת נדל"ן מצליחה בקליפורניה. "מהרגע שנפגשנו, חיינו השתנו לנצח", כתבה עליו לאחר מותו.

כשכריס וטינה אמרו 'איי דו' לצלילי פרידה כואבת

סצנת הניו יורק של סוף שנות השבעים הייתה מלאה באמנות אוונגרדית ומוזיקה חדשנית, אבל גם ברומנטיקה. בשנת 1977, שניים מחברי הגרעין של להקה חדשה ומבטיחה בשם ראשים מדברים - המתופף כריס פרנץ והבסיסטית טינה וויימות' - החליטו למסד את הקשר. החתונה הייתה אינטימית ומסורתית. כריס סיפר בספרו שהם רצו טקס רגיל, בלי שום יומרה אמנותית. הרגע המשעשע של הטקס הגיע כשטינה, ברגע האמת, לא הצליחה לומר את המילים "נשואה כדין לבעל" והתפרצה בצחוק מתגלגל. אחרי שהתעשתה והם הוכרזו כבעל ואישה, המשיכה המסיבה בפאב סמוך. ומה היה הפסקול לחתונה של זוג שיהפוך לאחד מאייקוני הקוליות? באופן אירוני להפליא, הם ניגנו בפטיפון נייד את התקליט החדש של פליטווד מאק, RUMOURS, שנחשב לאחד מתקליטי הפרידה הגדולים בהיסטוריה, פשוט כי הוא היה פופולרי ולא פגע באיש. אהבתם, אגב, שרדה והולידה גם את פרויקט הצד המצליח TOM TOM CLUB.

הצ'רצ'ילים מנסים לכבוש את לונדון וחוטפים בראש

ובינתיים בישראל ובאנגליה, בשנת 1971, להקת הצ'רצ'ילים הישראלית, אחת מחלוצות הרוק המקומי, עשתה צעד אמיץ ועברה ללונדון כדי לנסות את מזלה בסצנה הגדולה. הלהקה שינתה את שמה לג'ריקו ג'ונס ושחררה את התקליט השני שלה, JUNKIES MONKEYS AND DONKEYS. באותו יום ממש, החברים הופיעו במועדון באסקס. המבקר של עיתון המוזיקה הנחשב NME לא התרשם מהתקליט, בלשון המעטה, וכתב ביקורת קטלנית: "האם זו אותה להקה שראיתי בעבר בהופעה? זה לא יכול להיות! כי בהופעה ראיתי להקת רוק חזקה ופה יש להקה שנשענת על הרמוניות ווקאליות חסרות משמעות. התקליט הזה ממחיש היטב את ההבדל בין הלחנה בריטית להלחנה מעבר לים". למרות הביקורת, נוכחותם בסצנה הבריטית הייתה ציון דרך משמעותי לרוק הישראלי. הסיפור המלא, כולל פרטים נדירים, מתועד בספר שכתבתי, "רוק ישראלי 1973-1967".

חדשות וסיפורים קצרים מרתקים לא פחות

1942: נולד הבסיסט קארל ריידל. בשנת 1970, בדיוק ביום זה, הוא נכנס לאולפני טריידנט בלונדון עם אריק קלפטון וחבריו כדי להקליט את תקליטון הבכורה של להקתם החדשה, דרק והדומינוס. הלהקה הזו תהיה חתומה על התקליט המונומנטלי LAYLA AND OTHER ASSORTED LOVE SONGS, אך ריידל עצמו ימצא את מותו במאי 1980, קורבן נוסף של סמים ואלכוהול.

1948: מהפכה בעולם המוזיקה. חברת התקליטים קולומביה החלה לייצר תקליטים בפורמט חדשני ומהפכני: תקליטי ויניל ארוכי נגן (LP) במהירות 33 ושליש סיבובים לדקה. הפורמט הזה איפשר לראשונה להקליט יצירות ארוכות על צד אחד של תקליט ושינה את הדרך שבה אמנים יצרו והקהל צרך מוזיקה.

1950: יום הולדתו של המתופף רוד דת', שניגן בשנות השבעים עם הגיטריסט האירי האנרגטי רורי גאלאגר. סיפורו של דת' הוא אגדת רוק בפני עצמה. הוא נעלם מעין הציבור למשך שנים רבות לאחר תאונה קשה שגרמה לו פגיעת זיכרון חמורה, ורבים בתעשייה היו בטוחים שהוא מת (דרך אגב, שם משפחתו מאויית כ-DEATH). הדממה נשברה כשהוא הופיע במפתיע בהלווייתו של גאלאגר, לתדהמתם המוחלטת של הנוכחים. "הייתם צריכים לראות את הפרצופים שלהם כשלפתע ראו אותי", סיפר המתופף. דת' מת באוגוסט 2014.

1971: קרול קינג, על גל ההצלחה המטורפת של תקליטה TAPESTRY, הופיעה באולם קרניגי הול היוקרתי בניו יורק. במהלך ההופעה, היא אירחה חבר טוב, זמר ויוצר ענק בפני עצמו, ג'יימס טיילור. המפגש החד-פעמי הזה תועד, וההופעה המלאה יצאה לאור שנים רבות לאחר מכן.

1974: סוף הופעה שנגמר בתחנת המשטרה. פיטר ריברה, המתופף והזמר של להקת הפ'אנק-רוק המצליחה RARE EARTH, נעצר לאחר שזרק בהתלהבות את מקלות התיפוף שלו אל הקהל. כנראה שמישהו לא אהב את המחווה.

1983: למעריצי פינק פלויד הייתה סיבה טובה לרכוש את תקליט האוסף החדש שיצא, WORKS. מלבד אוסף שירים מוכרים, התקליט הסתיים בקטע נדיר שלא יצא עד אז באופן רשמי: EMBRYO. הקטע הזה, שהוקלט בשנת 1968, היה פנינה מוכרת מהופעות הלהקה, אך זו הייתה הפעם הראשונה שהוא קיבל בית על תקליט.

1999: פרינס זוכה בקרב משפטי עם סטייל. שופט פדרלי דחה תביעה שהוגשה נגדו חמש שנים קודם לכן, בטענה שגנב את העיצוב לגיטרת הסמל המפורסמת שלו. בנימוקיו, השופט לא התאפק וציטט שורה משירו של פרינס, WHEN DOVES CRY: "גם הנאשם יכול היה לחשוב על ההתדיינות הממושכת הזו כששאל לירית: 'למה אנחנו צועקים אחד על השני. ככה זה נשמע. כשיונים בוכות'".

2011: גיטריסט להקת MOUNTAIN האדירה, לזלי ווסט, עבר ניתוח קשה לקטיעת רגלו הימנית מתחת לברך, בעקבות סיבוכים של מחלת הסוכרת. ווסט, שהיה ידוע בסאונד הגיטרה העוצמתי והשמן שלו, סיפר לאחר מכן שהאירוע הטראומטי דווקא עשה לו טוב וגרם לו להיות מודע יותר לעצמו. הוא מת בדצמבר 2020.

ב-18 ביוני בשנת 1982 יצא אלבום חדש ללהקת פליטווד מאק ושמו MIRAGE. זה האלבום האולפני הראשון של להקה זו בעשור האייטיז. כולל בתוכו להיט מינורי ושמו HOLD ME.

המתופף, מיק פליטווד, בספרו: "חזרנו מוכנים לשחזר את הגרוב של התקליט RUMOURS, מה שעשינו

בסגנון מודרני באלבום שזכה להיקרא MIRAGE. כותבי השירים בלהקה שלנו הופיעו בצרפת בשנת 1981 עם חומר נהדר. לכריסטין (מקווי הקלידנית) כבר היה את השיר HOLD ME, שהפך לתקליטון הראשון שלנו. היא כתבה את השיר על מערכת היחסים שלה עם דניס ווילסון מהביץ' בויז, שהסתיימה כמה חודשים קודם לכן.

כריס אהבה אותו בכל ליבה, אבל היא לא יכלה לעמוד בקצב שלו ולא הצליחה לגרום לזה לעבוד והיא נאלצה להיפרד ממנו.

לסטיבי (ניקס) היה השיר GYPAY, שיר שהיא שמרה לנו במהלך ההקלטה של אלבום הסולו שלה, BELLADONNA, שבשלב זה מכר עשרה מיליון תקליטים. זה שיר-דיוקן מושלם של האנשים שהיינו בשחר שנות השמונים. יש לזה מלנכוליה עייפה מהעולם.

הקלטנו הכל כלהקה, חלק גדול מזה בלייב, ואז בילינו שבעה חודשים בהוספות. מיראז' זכה להצלחה מסחרית, ביקורתית ואמנותית; היו לנו שני להיטים ענקיים ממנו ומכרנו במהירות חמישה מיליון אלבומים. הצלחת קריירת הסולו של סטיבי עשתה רבות כדי להגביר את המכירות שלנו והלידה של MTV בשנת 1981 לא פגעה בנו בכלל. אם המעריצים האמריקאים שכחו אותנו, או שדור חדש מעולם לא שמע עלינו, הערוץ

שידר את הסרטונים שלנו באופן קבוע עשרים וארבע שעות ביממה ופיצה על זמן אבוד. האלבום שלנו הגיע למקום הראשון והיה טוב לחזור.

זו הייתה הפעם הראשונה שהלהקה לא יצאה לסיבוב הופעות נרחב לקידום תקליט ואני לא יכול לומר ששמחתי על זה. קריירת הסולו של סטיבי הייתה בעיצומה והיא לא רצתה להתחייב למרתון סיבוב הופעות של הלהקה בזמן שהכוכב שלה התקרב לשיא שלו. בתור פשרה, עשינו כמה הופעות ואחריהן הרגשתי כמו דג מחוץ למים. פשוט היה לי מאוד קשה לקבל את זה שהאלבום של הלהקה היה בראש המצעדים ונמכר היטב אבל לא היינו בסיבוב הופעות. בלי המאמץ הזה מצידנו, מיראז' דעך במהרה".

עבור סטיבי ניקס, ההופעות שנעשו לקידום התקליט היו סיוט. היא אובחנה עם אסתמה של הסימפונות. היא סיפרה למגזין פלייבוי אז: "אני חייבת לקחת את הכדורים האומללים האלו שעושים לך טעם רע". השירה שלה נקרעה ובינתיים גססה חברתה הטובה (מגיל 14) והמאמנת הווקאלית שלה, רובין, בביתה. סטיבי השתמשה על הבמה בטווח התחתון של קולה כדי לשיר וקיבלה ביקורות עלובות בעיתונות.

עיתון רולינג סטון סיכם אז בביקורתו על התקליט: "פליטווד מאק מעולם לא התיימרו להיות הוגים כבדים. אבל כמו הסרט אי.טי או מרוץ הדגלונים של בייסבול, התקליט מיראז' הוא עוד אחד מבידורי השמש של 1982; זה נשמע נהדר בבוקר ומשובח על שקיעה עם יין". בעיתון NME נכתב בביקורת: "להקת פליטווד מאק יכולה רק לעשות תקליטי נונסנס כמו זה".

ב-18 ביוני בשנת 2011 מת משבץ קלארנס קלמונס, הסקסופוניסט בלהקת "אי סטריט באנד" שליוותה בנאמנות את ברוס ספרינגסטין. בן 69 במותו.

מראשיתה של להקת אי סטריט באנד, בשנת 1972, מילא קלמונס חלק מרכזי במוזיקה של ספרינגסטין. היה נדמה שהשניים בלתי נפרדים.

עבור מעריצים רבים, הקשר בין ספרינגסטין לקלמונס מקבל שיקוף נאמן בעטיפת התקליט BORN TO RUN, שיצא בשנת 1975. ספרינגסטין: "כשאתם מסתכלים רק על העטיפה, אתם רואים תמונה מקסימה, עטיפת אלבום טובה, אבל כשאתם פותחים את זה ורואים את קלארנס ואותי ביחד, אז האלבום מתחיל לחולל את הקסם שלו".

המפגש הראשון של קלמונס עם ספרינגסטין הפך לסיפור פולקלור עם סערת ברקים שהתחוללה בפארק אשבורי, לילה אחד בשנת 1971, בזמן שספרינגסטין הופיע שם בפאב. קלמונס נכנס פנימה והרוח העיפה את הדלת מציריה. ספרינגסטין נבהל מהצל המתנשא ליד הדלת ואז קלמונס עלה לבמה וניגן אותו.

"אני נשבע שלעולם לא אשכח את הרגע הזה",אמר קלמונס בראיון. "הרגשתי שאני אמור להיות שם. זה היה רגע קסום. הוא הביט בי, ואני הסתכלתי עליו, והתאהבנו. וזה עדיין שם".

הנה דברים שהוא אמר בראיון האחרון שלו לרולינג סטון: "לאחרונה עברתי ניתוח בעמוד השדרה. החליפו לי את שתי הברכיים והיה לי איחוי עמוד שדרה. שניהם התרחשו בשנה האחרונה. החליפו לי ירכיים. הכל קורה בזמן הנכון והתזמון היה מושלם. זה לא הפריע להרבה דברים שהתרחשו בחיי. כאשר עברתי את הניתוח האחרון, ידעתי שאני חייב לעשות את זה, כי הסיבוב האחרון (בשנת 2009) היה גיהנום. זה היה גיהנום טהור. יחד עם זאת, זה היה נפלא. זה היה יפה בעיני. זה לא משהו?

ניגנתי עם שניים מהאנשים הכי גדולים, המוזיקאים הכי גדולים, האמנים הכי גדולים, כנראה בחיים. זה דבר יפה. למרות שהיו לי את כל הבעיות האלה, זה לא הפריע לי. זה חיזק אותי וגרם לי לעבוד קשה יותר. הייתי בפיזיותרפיה בשנה האחרונה, כמה ימים בשבוע, קורע את התחת שלי כדי לחזור לכושר. והמוזיקה שאני עוסק בה ממש עזרה לי להחזיק את זה ביחד. זה עזר לי להיות חזק יותר בגלל האהבה שלי למה שאני עושה.

אני הולך יותר טוב. אני עדיין משתמש במקל ועכשיו יש לי שוב כמה בעיות בירך. אני לא יודע למה. אבל זה לא מנע ממני לנגן מוזיקה. כל עוד הפה שלי והידיים שלי והמוח שלי עדיין עובדים, אני אהיה שם.

תמיד יש שמועות על דברים סביב ברוס וזה תמיד די נכון. כשזה מגיע למוזיקה ולמה שהלהקה עושה, כן, אנחנו הולכים לעשות את זה שוב. אני תמיד אומר שאני חושב שנעשה את זה שוב. אבל אחרי זה, האם ליידי גאגא תחליט לצאת להופעות איתי? אני לא יודע. אם שניהם יתקיימו באותה שנה, באותן שנתיים או כל דבר אחר, זה פשוט יהיה... אני אפילו לא יכול לחשוב ככה. זה כל כך מטורף. הדבר היחיד שאשמח לעשות הוא לקבל את ההזדמנות לצאת עם שניהם.

אני אמשיך עד שלא אהיה שם יותר. זה מה שמחזיק אותי בחיים ולהרגיש צעיר ומלא השראה. המורה הרוחני שלי, סרי צ'ינמוי, אמר לי שהמטרה שלי בחיים היא להביא שמחה ואור לעולם. ואני לא מכיר דרך טובה יותר לעשות את זה ממה שאני עושה עכשיו. אני מעריץ של ברוס וכל מה שהוא עושה זה בסדר מבחינתי".

בונוס: פינת חדשות מהפופ מהחודש אך פעם - שנת 1968: עם כל מה שבוער בעולם המוזיקה: מהשמועות על הפירוק של CREAM ועד התקליט החדש של הסטונס, הנה כל מה שאתם חייבים לדעת.

להקת CREAM מכחישים את הסוף: "הכל שמועות בלבד"

למרות זרם בלתי פוסק של לחשושים במסדרונות על כך שלהקת הסופר-גרופ הראשונה בעולם, CREAM, עומדת להתפרק בכל רגע, העיתון הבריטי המוביל NME מדווח שהמציאות קצת אחרת. מסתבר שהשלישייה, המורכבת מהגיטריסט אריק קלפטון, הבסיסט ג'ק ברוס והמתופף הפראי ג'ינג'ר בייקר, בכלל עסוקה בקביעת לוחות זמנים להופעות בחודשים הקרובים.

לאחר סיבוב הופעות אמריקאי סוער, הלהקה המשיכה היישר ליבשת אוסטרליה, שם היא תוביל מופע ענק של להקות בלוז בריטיות במהלך חודש יוני. במקביל, רוברט סטיגווד, המנהל את ענייני הלהקה ביד רמה, כבר סוגר תאריכים לסיבוב הופעות בריטי ביולי.

יודעי דבר מספרים שההופעות של הלהקה ידועות במתח הרב ששורר על הבמה, ולעיתים אף במלחמות אגו של ממש בין ברוס לבייקר, שהגיעו למצבים בהם אחד מהם פשוט נטש את הבמה באמצע שיר. אך כפי שקלפטון התעקש שוב ושוב בראיון למגזין רולינג סטון לפני הסיבוב האמריקאי האחרון: "כל השמועות על פירוק הן שטויות". הזמן יגיד אם מדובר בהדחקה או במציאות.

הסטונס חוזרים למקורות עם BEGGAR'S BANQUET

הנה זה בא: מיק ג'אגר הכריז בלונדון שהתקליט הבא של הרולינג סטונס ייקרא "משתה קבצנים". התקליט, שכולל שנים עשר שירים חדשים פרי עטם של הצמד ג'אגר וריצ'רדס, כמעט מוכן. הוא יכלול את הסינגל החדש והבועט על ג'ק פלאש המקפץ, שכבר מסמן חזרה לסאונד הבלוז-רוק המחוספס והמוכר של הלהקה, אחרי ההרפתקה הפסיכדלית שלהם בתקליט הקודם.

ג'אגר חשף שבפעם הראשונה, הוא ינגן בגיטרה בתקליט. הוא גם מקווה שהתקליט יראה אור בדיוק בזמן ליום הולדתו, ב-26 ביולי. הלהקה נכנסה לאולפן הצילום של דייוויד ביילי כדי לצלם את עטיפת התקליט החדש, והבטיחה שהעיצוב יהיה פשוט וישיר, בניגוד מוחלט לקולאז'ים המורכבים והתמונות התלת-ממדיות שאפיינו את יצירתם האחרונה.

בצד פחות משמח, הגיטריסט בריאן ג'ונס הסתבך שוב עם החוק ונעצר על החזקת "קנאביס הודי". הוא שוחרר בערבות של 2,000 ליש"ט עד לדיון בעניינו. ענן שחור ממשיך לרחף מעל חבר הלהקה המוכשר אך הבעייתי.

כוכבי MOTOWN למען צדק חברתי

נשיא חברת התקליטים מוטאון, ברי גורדי, הוכיח השבוע שלנשמה אין מחיר. הוא ביטל את כל ההופעות המתוכננות של אמני החברה שלו כדי להפיק מופע התרמה מיוחד למען "מצעד האנשים העניים" שעבר באטלנטה. יותר מ-13,000 איש גדשו את הסיביק סנטר בעיר כדי לחזות בדיאנה רוס והסופרימס, הטמפטיישנס, סטיבי וונדר וגלדיס נייט והפיפס. בין הצופים היו כ-1,600 צועדים, שהיו בדרכם ממיסיסיפי לוושינגטון הבירה.

המופע, שאורגן לפי בקשתה של הגברת קורטה סקוט קינג, אלמנתו של מרטין לות'ר קינג, היה מופע התרמה לקמפיין למען העניים ומופע חינם עבור הצועדים, שרבים מהם מעולם לא זכו לראות את הכוכבים הענקיים האלו בהופעה חיה.

הוסיאה וויליאמס, ממובילי המצעד, אמר: "אני בטוח שרבים מהצועדים, שהמורל שלהם היה נמוך, המשיכו במסע בזכות ההזדמנות של פעם בחיים לראות את הכוכבים הגדולים ביותר". גורדי ספג את כל ההפסדים הכספיים מהביטולים והטיס במיוחד מניו יורק תזמורת בת אחת-עשרה נגנים של מוטאון עבור המופע.

מלך הסול כובש את אפריקה

ג'יימס בראון, הסנדק של הסול, הרחיק עד לחוף השנהב כדי להופיע בחגיגות יום השנה הראשון לעצמאותה של המדינה האפריקאית הקטנה. במהלך 48 השעות שבילה שם, הוא הספיק לתת שתי הופעות ולצלם ספיישל טלוויזיוני של שעה. משרד הרדיו והטלוויזיה של חוף השנהב, שיזם את הבאתו של כוכב העל האמריקאי, שיכן אותו במלון המפואר ביותר במדינה ובנה עבורו במה מיוחדת להופעות. תהילתו של בראון, שהרשימה גם ממרחק של 7,000 מייל, משכה 3,000 מעריצים נלהבים, למרות מחיר הכרטיס הגבוה.

דייב מייסון חוזר לטראפיק

הדלת המסתובבת של להקת טראפיק ממשיכה לעבוד שעות נוספות. הזמר, הגיטריסט והסיטאריסט דייב מייסון, שעזב את הלהקה במפתיע בסוף השנה שעברה כדי להתמקד בקריירת סולו כמפיק וזמר, חזר באופן רשמי וקבוע להרכב שאותו ייסד יחד עם סטיבי ווינווד, כריס ווד וג'ים קפאלדי.

האיחוד המפתיע התרחש לפני מספר שבועות בניו יורק, לשם הגיע מייסון לרגל עסקיו. הוא נתקל בחברי הלהקה, קיבל הצעה לחזור, והסכים. זאת למרות שווינווד עצמו הצהיר בעבר שהוא לא צופה שמייסון יחזור. מייסון כבר הספיק להקליט עם הלהקה בניו יורק וחזר איתה לבריטניה, שם החברים משלימים את העבודה על תקליטם הבא. מייסון כתב כמה מהשירים החדשים, והתקליט צפוי לצאת באנגליה בסוף הקיץ.

הפלישה הבריטית נמשכת: פליטווד מאק מגיעה לאמריקה.

תתכוננו, אמריקה. פליטווד מאק, אחת הלהקות הדומיננטיות והאותנטיות ביותר בסצנת הבלוז הבריטית, תגיע לראשונה לארצות הברית בחודש יוני, גם בתקליטים וגם בהופעות חיות. הכוכב המרכזי של הלהקה הוא הגיטריסט פיטר גרין, האיש שנכנס לנעליו העצומות של אריק קלפטון בלהקתו של ג'ון מאייאל, הבלוז ברייקרס.

הלהקה הוקמה לפני קצת יותר משנה על ידי גרין (גיטרה, מפוחית ושירה), שגם כותב את רוב החומרים יחד עם ג'רמי ספנסר (גיטרה ושירה). על קצב הלהקה, שעל שמם היא נקראת, אמונים המתופף מיק פליטווד והבסיסט ג'ון מקווי. במקביל, הלהקה תופיע ללא הפסקה בין סן פרנסיסקו ללוס אנג'לס.

דרמה בעולם הפולק: דונובן נפרד מהמנהל לטובת אבא

הזמר דונובן נפרד ממנהלו הוותיק, אשלי קוזאק, ומעתה ינוהל במשותף על ידי אביו, דונלד ליטש, יחד עם ויק לואיס שישמש כסוכן ההופעות והעסקים שלו. דונובן התגלה במקור על ידי המלחין ג'ף סטיבנס, וקוזאק ניהל אותו בשלוש השנים האחרונות.

דונובן הסתפק בתגובה לקונית לעיתון בריטי: "כן, יש פרידה, אבל אני לא מוכן להרחיב בשלב זה". קוזאק עצמו לא היה זמין לתגובה. המעריצים זוכרים את אביו של דונובן מסיבוב ההופעות האחרון כ"האיש הקירח בגלימה לבנה ארוכה שהציג את דונובן על הבמה, ולאחר מכן מכר ספרי תוכנייה למזכרת". באופן אירוני, רק לאחרונה תיאר קוזאק את יחסיו עם דונובן כ"מערכת היחסים היפה ביותר שהייתה לי אי פעם", ודונובן אמר על הקשר: "זו הפעם הראשונה בעסקי המוזיקה שהכל הרגיש נכון". כנראה שהכל היה נכון, עד שכבר לא.

עוד תופיניי פופ מיוני 1968... סערה בעולם הפופ: הביטלס מקימים אימפריה, קלפטון מסתבך והמשטרה בשווייץ מאבדת את העשתונות הנה הצצה בלעדית אל מאחורי הקלעים של עולם המוזיקה: כל מה שחם, כל מה שמבעבע וכל מה שאסור לכם לפספס. ממהפכת התפוח של הביטלס ועד המהומה בפסטיבל בציריך, החדשות הלוהטות לפני כולם.

התפוח נופל רחוק מהעץ: הביטלס מקימים את APPLE

זה רשמי, קבלו את המהפכה הבאה של הביטלס. הרביעייה מליברפול חתמה על הסכם היסטורי עם ענקית התקליטים קפיטול רקורדס, היושבת בלוס אנג'לס, להפצה, ייצור ושיווק של הלייבל הפרטי והחדש שלהם, אפל רקורדס, ברחבי ארצות הברית וקנדה. מדובר בהרבה יותר מעוד עסקת הפצה. במסגרת ההסכם, כל ההקלטות העתידיות של הלהקה, שעד כה יצאו תחת קפיטול באמריקה, יונפקו מעתה והלאה בלייבל החדש והנוצץ. למעשה, הלהקה מקימה אימפריה של ממש, APPLE CORPS, שתעסוק לא רק במוזיקה, אלא גם באופנה, קולנוע ואפילו ייצור ציוד אלקטרוני.

הסנונית הראשונה שתבשר על בוא האביב של אפל צפויה להיות פסקול הסרט WONDERWALL, פרי עבודתו של הגיטריסט השקט, ג'ורג' האריסון. זהו למעשה תקליט הסולו הראשון שמוציא חבר כלשהו בלהקה, והוא מתוכנן לצאת בסוף יולי או בתחילת אוגוסט. במקביל, בלייבל החדש כבר החתימו אמנים מבטיחים שאיש עדיין לא שמע עליהם, במטרה לגלות את הדבר הגדול הבא.

ומה לגבי הופעות? ובכן, בשבוע שעבר הובעה בלונדון תקווה מחודשת לראות את הלהקה שוב על הבמה. האמרגן הבריטי ויק לואיס הזכיר את הביטלס בהקשר של מופע רוק'נ'רול שהוא מנסה לארגן במוסקבה. כן, קראתם נכון, מאחורי מסך הברזל. לואיס נסע לרוסיה כדי לסגור את פרטי חילופי התרבות הללו, שעשויים לכלול גם את דונובן ונינה סימון. הוא מקווה שהייחודיות של הופעה במוסקבה תשכנע את הביטלס לשקול הופעה חיה נוספת.

קלפטון יצא זכאי, הבאפלו ספרינגפילד פחות

חדשות טובות ורעות מגיעות אלינו מלוס אנג'לס. הגיטריסט אריק קלפטון, מלהקת CREAM, זוכה מכל אשמה, בעוד ששלושה מחברי להקת הבאפלו ספרינגפילד הורשעו בעבירות קלות, כל זאת בעקבות פשיטת סמים.

במהלך האירועים המשפטיים, האישום המקורי נגד קלפטון, שהיה נוכח במקום בו עישנו מריחואנה, הומר בסעיף קליל בהרבה של הפרעה לשלום הציבור. קלפטון התייצב בפני השופט ג'ון ג'יי מריק בבית המשפט במאליבו, אשר קבע כי אין מספיק ראיות כדי להעמידו לדין על עבירת הסמים. לאחר מכן, השופט זיכה אותו גם מאשמת הפרעה לשלום הציבור.

לעומת זאת, חבריו לסצנה, ניל יאנג, ג'ים מסינה וריצ'י פיוריי מהבאפלו ספרינגפילד, נשפטו בנפרד והורשעו באותו בית משפט. ארבעת המוזיקאים היו בין העצורים בפשיטה ב-19 במרץ בטופנגה קניון, לאחר ששריף מחוז לוס אנג'לס נענה לתלונה על "מסיבה רועשת". מאז המקרה המצער, להקת הבאפלו ספרינגפילד הספיקה להתפרק, אירוע שעתיד להוביל להקמת הרכבים משמעותיים אחרים בעתיד.

מהומה בציריך: המשטרה השוויצרית נגד הרוק'נ'רול

נראה שהרשויות בשווייץ לא ממש מתחברות לרוח החופשית של הרוק'נ'רול. בפסטיבל רוק בן שני ערבים שנערך בציריך בחודש שעבר, המשטרה המקומית, ה-POLIZEI, התנהלה בפראות ובפרנויה מוחלטת כלפי הקהל והאמנים כאחד. רשימת ההופעות הבריטית כללה שמות כמו ג'ימי הנדריקס, אריק ברדן והאנימלס, טראפיק, THE MOVE וג'ון מאייאל. עבור הקהל זו הייתה חגיגה, אך עבור השוטרים השוויצרים, המוזיקה הייתה מינית מדי, פוליטית מדי ופשוט מערערת מדי.

תגובת המשטרה לכל סימן של התלהבות מצד הקהל, שמנה כ-18,000 איש, או אפילו תנועה קלה לכיוון הבמה, הייתה אגרופים ואלות. השוטרים שילבו זרועות וצעדו דרך האצטדיון, מנפצים ראשים בדרכם. הקהל המבוהל והזועם הגיב בהשמדת כל הכיסאות במקום תוך כדי נסיגה.

אולי היו אלה קטעי ה-STORMTROOPER במופע האור שליווה את שירו האנטי-מלחמתי של אריק ברדן, SKY PILOT, שהרגיזו את הרשויות. תהא הסיבה אשר תהא, המוזיקאים הוטרדו ללא הרף. הם עברו חיפושים בכל שעות היממה בחיפוש אחר "חומרים לא חוקיים", הציוד שלהם פוזר, הם נחקרו לגבי הדרכונים שלהם ועוד.

אריק ברדן הנמרץ לא נשאר חייב, ושבוע קודם לכן הביע את דעתו הנחרצת: "אני נגד מלחמה, אבל נמאס לי להגיד לאנשים לא להילחם. אם הם רוצים להילחם, שיילחמו. הצרפתים הבינו את העניין. אם הם לא אוהבים את הממשלה, הם פשוט יוצאים לרחובות ומחליפים אותה. רק צריך להיות מהירים יותר מהשוטרים".

'ג'ולס' היא התשובה של אנגליה לג'ניס

תכירו את התגלית החדשה של בריטניה, ג'ולי דריסקול, המוכרת יותר בכינוי החיבה "ג'ולס". הזמרת הצעירה, שהקליטה את הגרסה לשיר THIS WHEEL'S ON FIRE מתוך קלטות המרתף המפורסמות של בוב דילן, מוצפת בהצעות לסרטים מאז הצלחתה המסחררת של ההקלטה באנגליה. ג'ולס ושותפה המוזיקלי, הקלידן בריאן אוגר, עומדים לכבוש גם את השוק האמריקאי.

הזמרת בת העשרים ואחת כבר זוכה להשוואות לג'ניס ג'ופלין מסן פרנסיסקו, ולא בכדי. היא שקועה עמוק בבלוז, אם כי סגנונה מתוק ובלדי יותר מזה של ג'ניס, והיא הפכה לדמות נשית בולטת בעולם הפופ גם מחוץ למוזיקה, ומצטלמת למגזיני אופנה. לא פחות משלוש עשרה הצעות לסרטים הגיעו בעקבות יציאת השיר, מתוכן הסוכנים שלה שוקלים ברצינות שלוש מהן, אחת אמריקאית, אחת איטלקית ואחת בריטית.

הביטלס בדרך לתקליט משולש?

וחדשות אחרונות מגזרת הביטלס: כל הפרויקטים מתקדמים לשביעות רצונו של פול מקרטני, כפי שאמר בלונדון לפני שבועיים. "יש לנו שלושים שירים לעבוד איתם על התקליט הבא שלנו", גילה. "יכול להיות שנקליט את כל השלושים ונבחר ארבעה עשר לתקליט, או שזה יהפוך לשני תקליטים, או אפילו חבילה של אלבום משולש. ההפקה תהיה באחת משתי הקצוות, או פשוטה לחלוטין או שתכלול הכל בפנים". הפרויקט השאפתני הזה, כפי שאנו למדים, עתיד להפוך לאלבום לבן, כפול ומהולל.

פול הוסיף שהוא מרוצה מחברת APPLE CORPS. "כמו כל הדברים שאנחנו עושים", אמר, "זה התחיל ככאוס, אבל עכשיו זה מתנהל די טוב".

ולסיום, הוא הפריך את השמועות על כך שהלהקה פנתה לספיריטואליזם בעקבות המדיטציה הטרנסצנדנטלית. דיווחים בעיתונות הבריטית טענו שהביטלס משתתפים בסיאנסים כדי ליצור קשר עם מנהלם המנוח, בריאן אפשטיין. פול הבהיר את הנושא: "בשלב כלשהו במהלך הקיץ המטורף הזה, ג'ורג' וג'ון קיבלו טלפון ממדיום שאמר שבריאן מנסה ליצור איתנו קשר, שיש לו משהו להגיד לנו. לא רצינו לפספס שום סיכוי, אז ג'ון וג'ורג' הלכו לסיאנס. אבל הם לא האמינו לכל זה. לא היה בזה שום דבר".

בלוג מוסיקה - כל מה שרציתם לדעת על מוזיקה - ועוד קצת.

הנכם מוזמנים לשתף את הבלוג עם חבריכם.

רוצים לשמוע עוד הרצאות מעניינות על הופעות מוסיקה? זמרים ישראליים? להקות רוק? הביטלס? תקליטים? רוק מתקדם? ועוד מגוון נושאים? מוזמנים ליצור איתי קשר. בינתיים, בואו ליהנות גם מפודקאסט מומלץ ומבלוג המוסיקה באתר.

הרצאות מוסיקה שלי ותכני מוסיקה מיוחדים לפלטפורמות שונות - לפרטים והזמנות: 050-5616459