רוק מסביב לשעון: מה קרה ב-19 ביולי בעולם הרוק
- Noam Rapaport
- 19 ביולי
- זמן קריאה 39 דקות
עודכן: 20 ביולי

כל יום מציין אירועים משמעותיים בהיסטוריה של מוזיקת הרוק והפופ, עם שפע של אנקדוטות פורצות דרך שהתרחשו בעשורים קודמים. כשאנחנו מסתכלים אחורה בזמן, על היום הזה בתולדות המוזיקה, אנחנו נזכרים ברגעים המדהימים שעיצבו את נוף הרוק והפופ, החל מיציאתם של תקליטים אגדיים, הופעות אייקוניות וגם דברים משמחים לצד עצובים שקרו לאמני המוזיקה המובילים.
כחובבי מוזיקת רוק, אנחנו לא יכולים שלא לחוש תחושת נוסטלגיה כשאנחנו מהרהרים באירועים הבלתי נשכחים שהתרחשו אז. הנכם מוזמנים לצלול איתי למנהרת הזמן עם אירועי פופ ורוק שאספתי עבורכם ממקורות שונים ונדירים מאד שאינם ברשת. אהבתם וברצונכם לקבל עוד ועוד? בשביל זה בניתי עבורכם הרצאות מוסיקה מעשירות ומעניינות ופודקאסטים מומלצים.

אז מה קרה ב-19 ביולי (19.7) בעולם של רוק קלאסי?
חקר, ערך וכתב: נעם רפפורט
הציטוט היומי: "אלביס - כל החליפות ההדוקות ההן נראות סקסיות עליו. קשה להאמין שהוא כבר בן 34. אני לא יכולה לחשוב על מישהו מלבדו שאכנס בגללו לצרות" (הזמרת פרנסואז הארדי, בעיתון NNE, בשנת 1970)
חוף של ייאוש - זה לא היה עוד תקליט של ניל יאנג. ב-19 ביולי בשנת 1974 יצא התקליט ON THE BEACH וזו הייתה הצהרה, זעקת כאב, ותיעוד נדיר של אמן גדול בצומת הדרכים החשוך ביותר בחייו.

הכל התחיל, למעשה, חודשיים לפני יציאת התקליט, בלילה ניו יורקי ב-16 במאי 1974, במועדון BOTTOM LINE, כשהקהל בדיוק סיים למחוא כפיים לצלילי הגיטרות של ריי קודר וליאון רדבון. ההופעה נגמרה, אבל הכרוז ביקש מהנוכחים להישאר במקומותיהם, כי מחכה להם "הפתעה". השעה הייתה כבר 2:15 לפנות בוקר, ואז, כמעט בחסות החשיכה, עלה לבמה איש אחד עם גיטרה אקוסטית. זה היה ניל יאנג.
אבל זה לא היה ניל יאנג של להיטי הרדיו, לא היוצר המתוק של התקליט המצליח HARVEST. במשך ארבעה שירים, יאנג שפך על הקהל המופתע חומר חדש, חשוף ומדכדך כל כך, עד שהשקט באולם היה כמעט רועם. השירים האלו לא דמו לשום דבר שהוא יצר עד אז. בין השאר, הוא ניגן שם את MOTION PICTURES FOR CARRIE, שיר שכתב על מערכת היחסים המתפרקת שלו עם השחקנית קארי סנודגרס. "אני עמוק בתוך עצמי / אבל אצליח להיחלץ איכשהו", הוא שר בקולו השברירי, והקהל ההמום, שקיבל את ההפתעה הכי לא צפויה בעיר, כלל לא הבין שהוא נוכח ברגע היסטורי של ממש. זו הייתה הפעם היחידה אי פעם שיאנג ביצע את השיר הזה מול קהל.
קדילאק בחול ושערוריית ווטרגייט
כשהתקליט ON THE BEACH יצא לבסוף, העטיפה שלו סיפרה את כל הסיפור. בתצלום נראה יאנג עומד על החוף במאליבו, לבוש בחליפה לבנה, כשגבו אל המצלמה והוא משקיף על האוקיינוס השקט והאפור. ידיו תחובות בכיסיו, ראשו מוטה, והוא נראה כמו האדם הבודד ביותר בעולם. מסביבו פזורים רהיטי חוף זולים עם הדפס פרחוני, עצי דקל בודדים, וגולת הכותרת – מכונית קדילאק עצומה מודל 1959, שחציה קבור עמוק בתוך החול, כמו לוויתן שנסחף אל החוף. למרגלותיו, מונח עיתון מקומט שכותרתו זועקת: "הסנטור באקלי קורא לניקסון להתפטר".
התמונה הזו הייתה מראה מושלמת לנפשו של יאנג באותה תקופה: התפאורה הזוהרת של קליפורניה, סמלי ההצלחה כמו הקדילאק, כולם קבורים תחת תחושה של קריסה וסוף. הכאוס הפוליטי של פרשת ווטרגייט, שהגיעה לשיאה באותם ימים, התחבר באופן מצמרר למשבר האישי העמוק שבו היה שרוי. יאנג מעולם לא יצא לסיבוב הופעות רשמי עם שירי התקליט הזה, מה שהופך את אותה הופעת פתע ב-BOTTOM LINE למסמך החי המשמעותי ביותר של התקופה האפלה הזו.
"תמונת מצב של מישהו שיצא מהתופת"
התקשורת של אותה תקופה התקשתה לעכל את המהפך של יאנג. מגזין רולינג סטון פרסם בספטמבר 1974: "למרות שזה תקליט אולפן, הסאונד שלו מחוספס וגולמי בכוונה. זה אחד הדברים שהופכים אותו לדבר הנהדר שהוא. הסאונד מתאים באופן מושלם לתוכן, שמציג שאלות נוקבות על הסביבה והפוליטיקה. זוהי ביקורת אישית של יאנג נגד אמריקה. למרות ששמות לא מוזכרים, דמויות כמו צ'ארלס מנסון מרחפות כאן כסמלים לנפילתה של המעצמה. יש בתקליט תחושה של יוצר הנמצא בשיא הרחמים העצמיים שלו. זוהי תמונת מצב של מישהו שיצא מתופת האש וחזר אליה כדי לספר".
במגזין CREEM היו ישירים יותר באוקטובר 1974: "משהו באובססיביות של המוזיקה כאן מביא אותה למצב שבו קל מאוד לא לאהוב אותה. מה שכן, בניגוד לתקליט HARVEST, אין כאן שום בעיה של חוסר כנות. ON THE BEACH הוא למעשה ניסיון של יאנג להקליט גרסת אולפן לתחושות של תקליט ההופעה החיה והפרוע שלו, TIME FADES AWAY".
מעבר לאוקיינוס, במלודי מייקר הבריטי, נכתב אז: "הנה, בתקליט הקטן הזה, ניל יאנג נמצא שם רחוק, בעולם משלו. המלנכוליה פינתה את מקומה לדיכאון של ממש. הרגישות פינתה את מקומה לרחמים עצמיים ולדאגה כלל-עולמית". וב-NME המתחרה קבעו בפשטות: "זה תקליט מדכא וניל יאנג לא כותב טוב כפי שכתב בעבר, וזה כשלעצמו מדכא. קשה להתעלם מאווירת המוות האמיתית ששורה על הצד השני של התקליט".
דבש, סמים והתרסקות החלום
אז מה באמת קרה שם? יאנג עצמו אישר בראיונות שהיה זה התקליט המדכא ביותר שיצר, שיקוף מדויק של התקופה הנוראה שעבר. הוא בדיוק נפרד מהשחקנית קארי סנודגרס, אותה הכיר שנתיים קודם לכן. בנם המשותף, זיק, אובחן עם שיתוק מוחין. חיי הזוהר הפכו לסיוט, והחלום ההיפי המתוק של שנות השישים התנפץ לו בפנים. הוא עזב את החווה המבודדת שלו בצפון קליפורניה ועבר לגור בבית על החוף במאליבו, שם הבידוד והים הפכו לתפאורה של שברון הלב שלו.
התקליט הוקלט באווירה משוחררת, בלשון המעטה. יאנג והנגנים, שכללו את בן קית' בגיטרת סטיל וחברים מלהקת הבאנד כמו ריק דאנקו וליבון הלם, בילו את ימיהם בשתייה ובצריכת משקה ביתי ומסוכן שהם כינו HONEY SLIDES – תערובת של דבש מטוגן ומריחואנה באיכות ירודה, שיצרה אפקט פסיכדלי חזק ולא צפוי - כאילו הנגנים מנסים לתפוס את הצלילים רגע לפני שהם מתפוגגים.
התקליט ON THE BEACH הוא החלק האמצעי במה שמכונה "טרילוגיית התעלה" הזו, יחד עם TIME FADES AWAY ו-TONIGHT'S THE NIGHT. הכינוי נולד מאמירה מפורסמת של יאנג עצמו, שהסביר שההצלחה המסחררת של התקליט HARVEST הכניסה אותו ל"אמצע הדרך", והוא חש דחף "לסטות אל התעלה שבצד הדרך", כי שם, בחושך ובבוץ, נמצאים הדברים המעניינים באמת.
התקליט הזה היה התרפיה של ניל יאנג. הוא השתמש במוזיקה כדי לעבד את הפרידה, את הפחד לחיי בנו, את המוות הסמלי של התמימות, ואת הריקנות של עולם הזוהר. עם הזמן, התקליט, שבתחילה נחשב לכישלון אמנותי, זכה להערכה עצומה ולהכרה כאחת היצירות החשובות והאמיצות יותר בקריירה שלו. הוא הפך לסמל של אמן שלא מוכן לבלף את הקהל שלו, אלא מגיש לו את ליבו על מגש, גם כשהלב הזה שבור ומדמם. זהו ניל יאנג בגרסתו הטהורה ביותר: פיו, ליבו וקולו שווים - וזה יפהפה באופן שובר לב.
הדוקטור לגאונות והגיטרה האדומה: בריאן מאי, מלהקת קווין, חוגג יום הולדת וחושף את סודות המטבח (והסלון).

היום, 19 ביולי, מציינת הקהילה המדעית ובעיקר קהילת הרוק העולמית יום הולדת לאחד האנשים המבריקים והייחודיים ביותר שאי פעם החזיקו גיטרה. בריאן מאי, האסטרופיזיקאי בעל התואר דוקטור והגיטריסט של להקת קווין, חוגג את יום הולדתו שנרשם בשנת 1947. האיש הוא תופעת טבע, גאון של ממש שהצליח להפוך כלי נגינה לכדי יצירת אמנות מהלכת, כזו שהוא בנה במו ידיו בסיוע אביו, הארולד. הגיטרה הזו, המכונה RED SPECIAL, היא סיפור בפני עצמו, והיא מסוגלת להישמע כמו תזמורת פילהרמונית שלמה ברגע אחד, ומיד לאחר מכן להפוך לגוש רוק אמתני, נוטף זיעה וקורע את האוזניים במובן הכי טוב של המילה.
אז לכבוד המאורע, חזרתי אל כמה מהתבטאויותיו הבלתי נשכחות של מאי לאורך השנים, שמספרות את סיפורה של להקה אחת, גיטרה אחת, ומוח אחד שלא מפסיק לעבוד.
געגועים לתמימות של ההתחלה
בספטמבר 1976, שלוש שנים אחרי שיצא תקליט הבכורה של קווין, התפנה מאי בריאיון לעיתון מלודי מייקר כדי להביט לאחור על היצירה הראשונה של הלהקה. "בתקליט הזה יש רעננות ותחושת נעורים שלא חזרה אלינו לאחר מכן", הוא הודה בכנות מפתיעה. "וזה הגיוני, כי אתה צעיר רק פעם אחת. יש שם הרבה קצוות מחוספסים, נגינה שלא תמיד מדויקת וגם הפקה שיכלה להיות טובה יותר. אבל צריך להבין שלא היה לנו הרבה זמן להשקיע בהכנת התקליט. היינו נכנסים לאולפן בשעות הקטנות של הלילה, אחרי שלהקות גדולות יותר סיימו לעבוד, ופשוט ניצלנו כל דקה פנויה שהייתה לנו".
עם זאת, אל תצפו ממנו לחזור ולתקן את הפגמים. "אני לעולם לא אחזור לאחור כדי להקליט מחדש את השירים האלו", הוא הבהיר. "יש שם קסם ורעננות שלא נוכל לשחזר לעולם. אני מאד אוהב את השיר THE NIGHT COMES DOWN שהקלטנו במקור כדמו. זו הייתה הפעם הראשונה שהיינו כלהקה באולפן הקלטות כלשהו. והשיר MY FAIRY KING היה הרגע שבו פרדי התחיל באמת לנגן בפסנתר באופן רציני. הוא נהג לנגן המון להנאתו בבית, אבל ממש פחד להביא את הכלי הזה לבמה. הוא לא הרגיש בטוח מספיק בתור פסנתרן ורצה להיות חופשי להסתובב ולהשתולל על הבמה, לא להיות כבול לכלי אחד. מאז אותו שיר, הפסנתר הפך לחלק בלתי נפרד מהסאונד ומההופעות שלנו". רגע, אמרתי לא לצפות ממנו לתקן את הפגמים? נו, טוב - זה היה בשנת 1976. בשנת 2024 יצאה קופסה מהודרת בשם QUEEN 1 ובה שירי התקליט הזה ושלל בונוסים - במיקס חדש שנועד לתקן פה ושם.
פופ מושלם? לא מה שהתכוונו
קופצים קדימה מ-1976 לשנת 2008. בריאיון למגזין המוזיקה Q, מאי לא חסך במחמאות כשנשאל על הלהיט העצום KILLER QUEEN. "זהו שיר פופ מושלם ואחד השירים הגדולים שפרדי כתב אי פעם", הוא קבע. "הוא בנוי לתלפיות ויש בו את אחד מסולואי הגיטרה שאני הכי גאה בהם. כל פיסה קטנה בשיר הזה היא שלמות פופ טהורה. יש בו דברים זעירים אבל עם נוכחות אדירה, כמו הפעמון הקטן הזה שנשמע בבית השני".
אך באופן משעשע, בשנת 1974, כשהשיר רק הוצג ללהקה, מאי לא היה כל כך נלהב. למעשה, הוא היסס מאד אם להוציא אותו. הוא חשש שהשיר קליל מדי עבור להקת רוק כבדה ורצינית כמו קווין. ההיסטוריה, כמובן, הוכיחה לו כמה שהוא טעה, והשיר הפך לאבן דרך בקריירה של קווין, כזו שהראתה את הגמישות והגאונות המוזיקלית שלהם.
הסיפור המלא על הגיטרה שנולדה מאח של שכן
הסיפור המרתק ביותר הוא כנראה סיפורה של הגיטרה האדומה. בינואר 1975, שוב בעיתון מלודי מייקר, מאי סיפר בפירוט מעורר השראה איך בנה במו ידיו את הכלי שהגדיר את הצליל שלו. "בשנת 1965, כל מה שהיה לי זו גיטרה אקוסטית קטנה, שהתקנתי עליה פיק-אפ אחד שבניתי לבד. הצליל היה, איך לומר, לא משהו, אבל לא יכולתי להרשות לעצמי לקנות פנדר סטרטוקאסטר, שהייתה בגדר חלום רחוק. שאפתי לדגמים היקרים כי לא אהבתי את הזולים שלהם, אבל פשוט לא היה לי כסף. אז בלית ברירה, החלטתי לבנות גיטרה בעצמי. זו הייתה תקופה שהתעניינתי מאד בבניית דברים, והגיטרה הפכה לפרויקט הגדול שלקחתי על עצמי".
וכאן נכנס לתמונה גורם ההצלחה המרכזי. "היה לי מזל עצום שאבא שלי התעניין בזה גם הוא. בבית שלנו תמיד היו כלי עבודה זמינים בכל פינה. אז התיישבנו שנינו יחד, התחלנו לשרטט על דף כל מיני צורות אפשריות לגוף הגיטרה, והגענו לרמות דיוק גבוהות. המטרה שעמדה לנגד עינינו הייתה ליצור גיטרה שאני באמת ובתמים ארצה לנגן בה".
השלב הבא היה ניסוי מדעי לכל דבר. "רציתי ידית וויברטו טובה במיוחד, כזו שתצליח להזיז את גובה הצלילים בקלות, וחשוב מכך, תחזיר אותם בדיוק לאותו המצב הראשוני. ניסיתי למצוא רכיב שיעמוד בלחץ מתיחת המיתרים. ניסיתי להשתמש בסכינים, ואז בחלקים ממערכת הילוכים של אופניים. רציתי משהו שיבצע את המתיחה בקלות אבל גם לא יהיה כבד מדי. כל הסיפור היה למצוא את החומר המתאים עם התכונות הנכונות. אפשר למצוא את כל נקודות השבירה של מתכות בספרים. כל המידע הטכני נמצא שם אם רק יודעים איפה לחפש. ואני חיפשתי ומצאתי".
אחרי הפיזיקה, הגיע הזמן לביולוגיה. "השלב הבא היה למצוא את העץ המתאים. אחרי חיפושים, מצאתי חתיכת עץ מהגוני בת מאה שנה. מישהו פירק אח ישן בביתו, לא רחוק מהבית שלי, ופשוט זרק את קורת העץ החוצה. זה היה עץ יפהפה. השתמשתי בו רק כי הוא היה זמין לי באותו הרגע, אבל בדיעבד, זה היה עץ נהדר לבניית הגיטרה. חתכתי אותו לצורה שרציתי, שייפתי אותו היטב, ואז מרחתי עליו שכבה של ציפוי פלסטי, נתתי לזה להתייבש ושייפתי שוב ושוב".
ומה עם האלקטרוניקה? "את הפיקאפים לגיטרה בניתי גם כן לבד, עם ליפוף של חוטי ברזל סביב מגנטים. אבל הצליל שיצא מהם לא מצא חן בעיניי. אז קניתי כמה פיקאפים של חברת ROSE, שהיה להם צליל שונה לגמרי ממה שחיפשתי. אז החלטתי לפרק אותם, לשנות את הסלילים שבתוכם ולהשאיר רק את המגנט המקורי. האתגר הגדול בסוף היה איך לחווט ולחבר את שלושת הפיקאפים שבניתי בעצמי כדי שיעבדו יחד בהרמוניה".
וכמה עלה כל התענוג הזה? בשנת 1975, העריך בריאן מאי את הסכום שהשקיע בחומרים בכ-8 לירות שטרלינג בלבד. אבל הוא סיים עם עצה חשובה לקוראים: "חשוב שתדעו שבניית גיטרה כזו לא קורית ברגע. אתם חייבים שתהיה לכם סבלנות רבה כדי לטפל בכל התקלות הרבות שצצות בדרך".
אז ביום הולדתו, נאחל לדוקטור מאי עוד שנים רבות של נגינה, מחקר ויצירתיות, והכי חשוב, תודה על שהוכיח שלפעמים, עם קצת גאונות, סבלנות, ועזרה מאבא, אפשר לבנות חלומות מהאח של השכן. מזל טוב!
התעלומה של אמיט רודס: הגאון המוזיקלי שנשמע כמו פול מקרטני ונעלם... ב-19 ביולי בשנת 2020 מת בגיל 70 הזמר / יוצר האמריקני הזה ורבים בארץ לא יודעים מי הוא, אך האיש הזה נחשב בעיני רבים בעולם ליוצר מוזיקלי מעניין.

אל תתנו לאלמוניות היחסית להטעות אתכם, מדובר באחד הסיפורים המרתקים והטרגיים בתולדות הפופ. לרגל יום השנה למותו, בואו נצלול לתקליט הסולו הראשון שלו משנת 1970, יצירת מופת קטנה שמהווה שיעור מאלף על גאונות, לחץ וההשוואה הבלתי נמנעת לאחד מהביטלס.
דמיינו את זה: מניחים לכם על הפטיפון תקליט חדש של אמן לא מוכר, והצלילים הראשונים שעולים ממנו גורמים לכם לשפשף את האוזניים בתדהמה. זה לא יכול להיות, אתם חושבים לעצמכם, האם מצאתי במקרה תקליט גנוז וסודי של פול מקרטני מתקופת הפוסט-ביטלס? זו בדיוק התחושה שמקבלים בהאזנה ראשונה ל-EMITT RHODES, תקליט הבכורה של רודס הנושא את שמו.
ההקבלה למקרטני אינה מקרית והיא חורגת הרבה מעבר לדמיון קולי או מלודי. בדומה לתקליט הסולו הראשון והאינטימי של פול, MCCARTNEY, גם רודס עשה הכל בעצמו. אבל ממש הכל. באולפן ביתי ומאולתר שהקים במוסך של הוריו, הוא לא רק כתב והלחין את כל השירים, אלא גם שר את כל התפקידים הווקאליים וניגן בעצמו בכל כלי הנגינה שתשמעו: גיטרות, בס, תופים, פסנתר וכלי הקשה. התוצאה היא סאונד מעט מחוספס, כזה ששומעים בו את ארבעת ערוצי ההקלטה נמתחים עד קצה גבול היכולת, אך דווקא האיכות הזו, שאפשר לכנותה LO-FI לפני שהמציאו את המונח, מעניקה לתקליט אווירה חמימה, אינטימית ואותנטית להפליא.
הסגנון המוזיקלי נע במחוזות הפופ הרך והמלודי, עם השפעות ברורות של בארוק-פופ. השירים של רודס מקסימים, מלאי רגש וכוללים כמה מהמלודיות היפות יותר שנכתבו באותה תקופה. עם זאת, התקליט אינו מושלם. כפי שציין בזמנו המבקר ברולינג סטון, העובדה שאדם אחד עושה הכל לבדו טומנת בחובה גם חיסרון. "הבעיה ברקיחת מוזיקה באופן שכזה היא המחסור בדינמיקה מגוונת, שבאה בדרך כלל כשכמה אנשים עובדים יחדיו", נכתב בביקורת. "אמיט מנגן היטב, אך חסר משהו שהיה לפני כן בלהקתו MERRY GO ROUND".
ואכן, המאזין המעמיק יבחין שהשירים נוטים להיות דומים למדי זה לזה במבנה ובאווירה. זו הסיבה שכחוויה אישית, אולי מוטב לא להאזין לתקליט כולו כחטיבה אחת רציפה, אלא לחלק אותו למנות קטנות יותר. האזינו לארבעה-חמישה שירים, קחו הפסקה, ותחזרו אליו מאוחר יותר. כך, כל שיר מקבל את הכבוד הראוי לו והיופי המיוחד שלו יכול לזרוח.
הביקורת ברולינג סטון המשיכה ופירטה את הקשר הבלתי נפרד למקרטני: "יש פה יותר מדמיון לפול מקרטני. כמה שירים מדגימים מקצבים מקרטניים טיפוסיים, טריקים של שירה ונגינת בס ופסנתר. צלילי הפתיחה של SHE'S SUCH A BEAUTY מזכירים באופן בלתי נמנע את MARTHA MY DEAR... אמיט עדיין לא טוב כמו פול, אבל אם אהבתם את תקליט הסולו של פול, אולי אפשר להניח שאתם רוצים את זה של אמיט. אני אוהב את זה ככל שאני משמיע אותו יותר, וזה כל הזמן". המילים, כפי שצוין, אינן עמוקות יתר על המידה ועוסקות בעיקר באהבה, בין אם זו שנמצאה ובין אם זו שאבדה, אך הן מוגשות בכנות שובת לב.
גם במגזין HIT PARADER זיהו את היהלום הלא מלוטש. "שוב אנו רואים את ההשוואה בין תקליט זה לזה של פול מקרטני", כתבו שם. "ברוב המקרים הפסנתר הוא הכלי השולט בתקליט. לאט אבל בטוח התקליט הזה יזכה להכרה הראויה לו, שכן אמן מבריק כמו אמיט רודס לא יכול להשאיר את סצנת המוזיקה מבלי שהיא תשים לב אליו".
אז מה קרה? מדוע התחזית האופטימית הזו לא התממשה במלואה? כאן הסיפור מקבל תפנית עגומה. בעקבות ההצלחה הביקורתית של התקליט, חברת התקליטים DUNHILL החתימה את רודס על חוזה דרקוני, שחייב אותו להוציא תקליט חדש מדי שישה חודשים. זוהי משימה כמעט בלתי אפשרית עבור להקה שלמה, ועל אחת כמה וכמה עבור אמן אחד שעושה הכל לבדו. רודס עמד בלחץ והוציא עוד שני תקליטים מצוינים, MIRROR משנת 1971 ו-FAREWELL TO PARADISE משנת 1973, אך תהליך היצירה המפרך שחק אותו עד דק, פיזית ונפשית. הוא לא הצליח לעמוד בלוחות הזמנים הבלתי הגיוניים, נתבע על ידי חברת התקליטים, ובסופו של דבר, פשוט נעלם מהעין הציבורית למשך עשרות שנים, כשהוא מותיר מאחוריו קריירה מבטיחה שנגדעה באיבה.
רק בשנת 2016, לאחר שתיקה ארוכה, הוא חזר עם אלבום חדש ואחרון, RAINBOW ENDS. אך עבור רבים, הוא ייזכר תמיד כ"פול מקרטני של אמריקה", הצעיר המוכשר מהמוסך של ההורים, שהעניק לעולם יצירה קטנה ומופלאה, עדות נוגעת ללב לכוחה של מלודיה ולמחיר הכבד של התעשייה. אז בפעם הבאה שמישהו ישאל אתכם על פנינה מוזיקלית נסתרת, יש לכם תשובה מנצחת.
אלביס פרסלי מבעיר את השטח! ב-19 ביולי בשנת 1954 יצא תקליטון לאלביס פרסלי, עם השיר THAT'S ALL RIGHT. זה לא תקליטון - זו היא פצצה שנפלה עם נהג משאית מממפיס ששינה את העולם פה. הנה הסיפור הלא ייאמן על איך צעיר ביישן בן 19 ורגע אחד של השתטות מקרית באולפן קטן הולידו חתיכת פאזל חשובה ביותר ברוק'נ'רול.

ממפיס, טנסי, קיץ 1954. האוויר דביק מהחום והלחות של הדרום, והרדיו מנגן להיטי קאנטרי מתקתקים או שירי בלוז עמוקים, כל אחד בערוץ התחנה שלו, בלי להתערבב. ברחובות העיר מסתובב נער גבוה ושתקן בשם אלביס פרסלי. הוא בן 19, עובד כנהג משאית בחברת החשמל המקומית, וחולם בגדול. שנה קודם לכן, הוא אזר אומץ ונכנס לאולפני SUN RECORDS הקטנים של סם פיליפס, כדי להקליט על חשבונו שיר במתנה לאמא שלו, גלדיס. הוא שילם ארבעה דולרים, הקליט שני שירים, ויצא כלעומת שבא.
אבל משהו בצליל קולו נשאר שם באולפן. העוזרת של פיליפס, מריון קייזר, לא שכחה את הצעיר עם הפאות המסולסלות והקול המיוחד. היא ידעה בדיוק מה הבוס שלה מחפש כבר חודשים: "אדם לבן עם צליל של אדם שחור", משפט שהפך למנטרה של פיליפס, שהאמין שבחיבור הזה טמון הפוטנציאל המסחרי הגדול ביותר שאמריקה ידעה. קייזר שמרה את פרטיו של אלביס, ולבסוף, לחשה על אוזנו של פיליפס שהיא חושבת שמצאה את הבחור שלו.
פיליפס, ספקן אך מסוקרן, הזמין את הנהג הצעיר לסשן ניסיון. הוא ציוות אליו שני נגנים מקומיים ומנוסים: הגיטריסט סקוטי מור והבסיסט ביל בלאק, שהיו רגילים לנגן קאנטרי מלוטש. ב-5 ביולי 1954, השלישייה נפגשה באולפן. האווירה הייתה מתוחה. הם ניסו שוב ושוב, בלדה אחר בלדה, אבל שום דבר לא עבד. הקסם פשוט לא קרה. פיליפס כבר כמעט הרים ידיים.
ואז, ברגע של הפוגה, קרה הבלתי צפוי. אלביס, אולי משעמום, אולי מתסכול, תפס את הגיטרה האקוסטית שלו והחל להשתטות. הוא החל לנגן גרסה משלו לשיר בלוז ישן של אמן בשם ארתור "ביג בוי" קרודופ, שנקרא THAT'S ALL RIGHT. אבל הוא לא ניגן אותו כמו המקור העצוב והאיטי מ-1946. הוא האיץ את הקצב, דפק על הגיטרה כאילו הייתה תוף, והחל לשיר בקול מלא אנרגיה, קופצני וחסר מעצורים. סקוטי מור סיפר מאוחר יותר שאלביס פשוט התחיל "להתנהג כמו טיפש" ולקפוץ ברחבי האולפן.
ביל בלאק, הבסיסט, הרים גבה אך מיד הצטרף לקצב המשוגע הזה עם צלילי בס קופצניים בקונטרבס שלו. סקוטי מור, הגיטריסט, הבין שמשהו מיוחד קורה והצטרף גם הוא עם ריפים חדים ומהירים. בחדר הבקרה, סם פיליפס כמעט נפל מהכיסא. הוא הציץ החוצה אל האולפן, ראה את השלושה משתוללים, והבין שזה הצליל שהוא חיפש כל חייו. "מה לעזאזל אתם עושים?", הוא צעק לתוך האינטרקום, "תעשו את זה שוב מההתחלה, ואל תשנו כלום!". הוא לחץ על כפתור ההקלטה, והשאר, כמו שאומרים, הוא היסטוריה.
התוצאה הייתה שיר שלא נשמע כמו שום דבר אחר לפניו, מיזוג מהפכני של בלוז שחור, קאנטרי לבן ואנרגיה צעירה ומתפרצת. היסטוריונים רבים רואים ברגע הזה את הלידה הרשמית של הרוק'נ'רול.
פיליפס ידע שהוא מחזיק בידיו פצצה. הוא מיהר למסור עותק של ההקלטה לשדרן הרדיו הפופולרי ביותר בממפיס, דיואי פיליפס (ללא קשר משפחתי), שהגיש את תוכנית הלילה הלוהטת RED, HOT AND BLUE. דיואי השמיע את התקליטון, והמרכזייה של תחנת הרדיו פשוט קרסה. המאזינים היו בהלם, הם לא ידעו מה זה הדבר הזה. האם הזמר הוא שחור? האם הוא לבן? הטלפונים לא הפסיקו לצלצל בדרישה לשמוע את השיר שוב ושוב ושוב. דיואי ניגן את THAT'S ALL RIGHT עוד ועוד באותו הלילה, כ-14 פעמים בסך הכל, וההתלהבות רק גאתה. הוא הזעיק את אלביס המבוהל לאולפן לראיון הראשון בחייו, וכדי להרגיע את המאזינים התוהים, שאל אותו שאלה מכרעת: "לאיזה בית ספר תיכון הלכת?", כדי שכולם יבינו שמדובר בבחור לבן.
אז ב-19 ביולי 1954, התקליטון יצא רשמית לחנויות, כשבצד השני שלו גרסת רוקבילי תוססת לשיר הקאנטרי BLUE MOON OF KENTUCKY. זה היה התקליטון הראשון של אלביס, עם הניצוץ שהודלק באותו לילה של השתטות באולפן והבעיר את אמריקה ואת העולם כולו.
לנון יורה לכל הכיוונים: "הביטלס הם אשליה, באנגליה אני סתם זוכה בלוטו". ב-19 ביולי בשנת 1971 ערכו ג'ון ויוקו מסיבת עיתונאים במשרדים של חברת אפל, שם הם דיברו על ספרה של יוקו, GRAPEFRUIT.

במסיבת עיתונאים סוערת לרגל השקת ספרה של יוקו, ג'ון לנון לא חסך במילים, תקף את התקשורת הבריטית, הכריז סופית על מותה של הלהקה המפורסמת בעולם וחשף את הדרמה האישית שמטלטלת את חייו.
התאריך הוא 19 ביולי 1971, והקיץ הלונדוני בשיאו, אבל במשרדי חברת אפל הטמפרטורות עלו פלאים מסיבות אחרות לגמרי. ג'ון לנון ויוקו אונו כינסו מסיבת עיתונאים כדי לקדם את ספרה של יוקו, GRAPEFRUIT. על פניו, אירוע תרבותי סטנדרטי, אך עם לנון בסביבה, שום דבר אינו סטנדרטי. מהר מאוד התברר שהעיתונאים הבריטיים שהגיעו למקום לא באמת התעניינו בספר האמנות הקונספטואלי, מה שהצית את כעסו.
הספר, GRAPEFRUIT, אינו רומן רגיל. מדובר באוסף של "הוראות" או "הצעות לפעולה" פואטיות ואוונגרדיות, כמו "הקשיבו לצליל סיבוב כדור הארץ" או "תצבעו עד שהבד ייעלם". לנון, בגאווה בלתי מוסתרת, ניסה להסביר לקהל הסקפטי שמדובר ביצירה משמעותית. "הספר הודפס לראשונה במהדורה מצומצמת כבר בשנת 1964", הדגיש, "והודפס מחדש בשנה שעברה. הוא מכר אלפיים עותקים פה וחמישים אלף עותקים בארצות הברית". כשהבחין במבטיהם המשועממים של העיתונאים, הוא לא התאפק ועקץ חזרה בציניות חדה כתער: "זה נלקח ברצינות בארצות הברית, אתם יודעים".
כאן לנון שחרר את הצרור הראשון והמהדהד ביותר של הערב: "באנגליה אני נחשב לאדם שזכה בהגרלה והיא נחשבת ליפנית ברת המזל שנישאה לאיש שזכה בהגרלה", אמר בכעס גלוי, "באמריקה, לעומת זאת, מתייחסים אלינו כאמנים". המסר היה ברור, לנון חש שהמולדת שלו בזה לו ולאמנות של אשתו, ורואה בו לא יותר מאשר כוכב פופ בר מזל שזכה בכרטיס הפיס של החיים.
אם מישהו חשב שהדרמה הסתיימה, הוא טעה בגדול. למחרת, הזמינו השניים את העיתונות לאירוע נוסף, הפעם באווירה האינטימית יותר של אחוזתם המפוארת, טיטנהרסט פארק. כמות העיתונאים הסקרנים שהגיעו הייתה כה גדולה, עד שלנון קבע סבבי ראיונות אישיים של רבע שעה בלבד לכל כתב. באחת מהשיחות הללו, הוא פתח את הלב והטיל את הפצצות האמיתיות.
"אני כותב עכשיו את השירים הטובים ביותר שלי", פתח ורמז לתקליט החדש והמצופה שלו, זה שיהפוך ליצירת המופת IMAGINE. אך מיד לאחר מכן, חשף את הדאגה האמיתית שמעיבה על חייו. "הדאגה העיקרית כרגע שלי ושל יוקו היא להחזיר אלינו את בתה, קיוקו. כל השאר מקבל עדיפות שנייה". בכך הוא גם הסביר מדוע לא ייקח חלק במופע הצדקה הגדול למען בנגלדש, שחברו ג'ורג' האריסון ארגן באותם ימים. המאבק המשפטי המר והקשה על המשמורת על בתה של יוקו מנישואיה הקודמים היה בראש מעייניו.
ואז הגיעה ההצהרה שכל עיתונאי חלם לשמוע, וכל מעריץ פחד ממנה. לנון התייחס באופן ישיר לסוגיית האיחוד האפשרי של הביטלס. "סיימתי את רוב ההקלטות לתקליט החדש שלי", אמר, "ואני יודע שאנשים מתאבלים ומשתוקקים לחזרת הביטלס, אבל זו אשליה. זה נגמר". הוא המשיך והבהיר את מעמדו החדש בעולם: "אני במצב בו אי אפשר להגיד לי לא".
באשר לחברו ושותפו לשעבר ליצירה, פול מקרטני, התמונה הייתה קודרת לא פחות. "אין לי מושג מה קורה עם פול. אנחנו בקושי בקשר", הודה לנון. "פעם היינו ילדים עם מטרה דומה והיום אנחנו בשני קצוות שונים של הספקטרום". יוקו, שישבה לצדו, הוסיפה בשקט משפט קצר אחד שאמר הכל: "זה עצוב".
אך לנון, בפילוסופיית החיים החדשה והמחוספסת שאימץ לעצמו, מיהר לתקן אותה. "זה לא עצוב", חתם את הריאיון באנלוגיה מפתיעה. "כך מסתובב העולם. תפוחים גדלים על העץ, הם נופלים, יש להם גרעינים שמהם צומחים עצים חדשים, וזה חוזר חלילה. אין בזה שום מסתורין. זאת פשוט מהות החיים". כן, לנון של 1971 הוא כבר לא החיפושית החייכנית מליברפול, אלא אמן בוגר, לוחמני ונטול אשליות, שנלחם על משפחתו ועל מקומו בעולם, גם אם זה אומר לשרוף כמה גשרים מפוארים בדרך.
הקרב של דיפ פרפל נמשך! ב-19 ביולי בשנת 1993 יצא אלבום חדש ללהקת דיפ פרפל, THE BATTLE RAGES ON. שם האלבום נראה כמו עוד שם קשוח לתקליט רוק. אבל האמת? השם הזה לא היה מטאפורה. הוא היה תיעוד מדויק, כמעט יומיומי, של מה שהתרחש בין חברי הלהקה באולפן. ברוכים הבאים לאופרת הסבון המחשמלת שהייתה ההקלטה של האלבום שסימן את סופו של ריצ'י בלאקמור בלהקה שהקים.

זה היה אמור להיות איחוד חגיגי. ההרכב השני והקלאסי של הלהקה, זה שאחראי ליצירות המופת הגדולות יותר שלהם, התכנס שוב לכבוד חגיגות 25 שנה להקמת הלהקה. אבל מאחורי החיוכים המאולצים לתקשורת, התחוללה דרמה שסיפקה חומר לכמה וכמה סרטים דוקומנטריים. במרכזה, איך לא, עמדו שניים מהכוחות היצירתיים הגדולים והמתנגשים יותר בתולדות הרוק: הסולן איאן גילאן והגיטריסט ריצ'י בלאקמור.
"אלוהים אדירים, אני באודישן ללהקה של חיי!"
כדי להבין את גודל האבסורד, צריך רק לפתוח את ספרו של איאן גילאן. הוא מתאר כיצד חזרתו ללהקה, לאחר שהועף ממנה לטובת הזמר ג'ו לין טרנר, הרגישה כמו סצנה מסרט קומי-טראגי. "החזרה שלי לא הייתה קלה ולא לגמרי שמחה בהתחלה", הוא כותב. הוא מספר שהוזמן לאולפן כדי לעבוד על חומרים חדשים עם הבסיסט וחברו הטוב, רוג'ר גלובר.
"רוג'ר ואני היינו ביום השני שלנו בעבודה מהנה, כשפתאום נחתה עליי ההכרה הנוראית ביותר", הוא משחזר. "ההרגשה הכי מגעילה שהייתה לי בכל חיי. התברר לי שאני לא באמת הוזמנתי בחזרה ללהקה, אלא הובאתי כדי להיבחן! נשמתי עמוק ואמרתי לעצמי, 'אוי, אלוהים! אני עובר אודישן על ידי האהבה של החיים שלי, דיפ פרפל כדי לראות אם אני עדיין מסוגל לכתוב ולשיר'".
הסיבה, כפי שהתברר לגילאן במהרה, הייתה פשוטה: ריצ'י בלאקמור לא רצה אותו בלהקה. נקודה. מי שכן רצתה אותו, ובגדול, הייתה חברת התקליטים BMG. הלהקה, תחת הנהגתו של בלאקמור ועם טרנר על המיקרופון, כבר החלה לעבוד על תקליט חדש. אך אנשי הכספים ב-BMG הטילו וטו. הם ידעו שהאיחוד של ההרכב הקלאסי, עם גילאן ובלאקמור יחד, שווה זהב. הם דרשו את גילאן בחזרה, והלהקה נאלצה להתיישר. גלובר, למעשה, נשלח על תקן "מרגל" כדי לבדוק אם גילאן עדיין "בכושר".
גילאן מצא את עצמו במצב בלתי אפשרי: הוא נאלץ לקחת את קלטות הדמו שהוקלטו עם קולו של טרנר, ולכתוב עליהן מילים ומנגינות חדשות. "הרגשתי מוקף ברגשות של אי ודאות, חוסר דחף ואווירה כללית 'אנטי', שנגרמה בעיקר על ידי נגן גיטרה שבעצם לא רצה אותי בסביבה", הוא סיכם. התוצאה הייתה אלבום שנולד בחטא, פרי של פשרה כפויה וסכסוך ישן-נושן.
מוזיקה שנשמעת כמו גירושים
איך כל הדרמה הזו נשמעת? ובכן, בדיוק כמו שהיא. אם משווים את THE BATTLE RAGES ON לתקליטים המוקדמים והנפלאים של אותו הרכב, אי אפשר שלא להרגיש את הפער. הבעיות שהציקו ללהקה בתקליטים שלהם משנות השמונים צפות ועולות כאן במלוא העוצמה.
קודם כל, הקצב. כמעט כל שיר מתנהל באותו טמפו בינוני, מתגלגל בעצלתיים באופן מונוטוני ונטול אנרגיה. הנוסחה חוזרת על עצמה: ריף גיטרה של בלאקמור, שמלווה באופן צמוד ועיקש באורגן בנאלי למדי של ג'ון לורד, אחד הקלידנים האהובים והמוכשרים ביותר בסביבה, מה שהופך את השעמום למעצבן שבעתיים. בתקופת הזוהר שלהם, הלהקה ידעה לתת לכל כלי את המרחב שלו, ליצור דיאלוג, מתח ועניין. כאן, הכל נבלע לתוך עיסה סמיכה, חסרת השראה ורדומה. זה נשמע כמו מוזיקת פופ למבוגרים שהוסיפו לה המון דיסטורשן כדי שתיראה כמו רוק כבד, אבל חסר בה כל גרם של יצירתיות או אש.
אפילו הסולואים של בלאקמור, שבדרך כלל היו גולת הכותרת, נשמעים כאן חסרי חשק, כאילו הוא מנגן אותם רק כי הוא חייב. הם כמו גרגרי זהב זעירים שצריך לנפות מתוך טונות של עפר משעמם.
נקודת אור בודדה ושמה ANYA
בתוך כל התבשיל הדלוח הזה, ישנו שיר אחד שבכל זאת מצליח לבלוט: ANYA. זו לא בלדה טיפוסית, אלא דווקא קטע רוק סינתטי עם אווירה מיסטית ומעט מזרחית. המילים, אם להודות על האמת, הן ג'יבריש מוחלט על בחורה רוסייה בשם אניה עם דם צועני, אבל השיר נפתח בפתיחה אקוסטית יפהפייה, שבה בלאקמור מוכיח שהוא עדיין קוסם כשהוא אוחז בגיטרה ספרדית. זה רגע קטן של קסם, שמזכיר למה התאהבנו בלהקה הזו מלכתחילה.
אבל שיר אחד, מוצלח ככל שיהיה, לא יכול להציל אלבום שלם. שאר השירים פשוט לא מצליחים להמריא. וקולו של גילאן? הוא נשמע צורמני ומאונפף. נראה שמיתרי הקול שלו, שפעם הרעידו אצטדיונים, עברו מהפך – ולא לטובה. זה פשוט מוצר מחומם, במרחק שנות אור מיצירת מופת כמו DEEP PURPLE IN ROCK.
הקש ששבר את גב הגיטריסט
היחסים העכורים בין גילאן לבלאקמור הגיעו לנקודת רתיחה במהלך סיבוב ההופעות שקידם את התקליט. בלאקמור, שהשקיע כל כך הרבה אנרגיה כדי להדיח את גילאן מהלהקה פעמיים, לא יכול היה לשאת את העובדה שחבריו ללהקה, יחד עם חברת התקליטים, כפו עליו את חזרתו של יריבו המושבע. הוא הרגיש שהלהקה הבהירה לו שהנוכחות של גילאן חיונית יותר משלו.
ב-17 בנובמבר 1993, לאחר הופעה בהלסינקי, פינלנד, זה קרה. בלאקמור הודיע שהוא עוזב, וזהו. לתמיד. מסופר שכדי להבהיר את כוונותיו, הוא קרע בהפגנתיות את אשרת הכניסה שלו ליפן, היעד הבא בסיבוב ההופעות, והותיר את הלהקה המומה.
כדי להציל את סיבוב ההופעות, גויס בבהילות גיטריסט-על אחר, ג'ו סטריאני, כמחליף זמני. בלאקמור, מצידו, המשיך הלאה, ולא חזר לדיפ פרפל מעולם. הקרב, לפחות עבורו, הסתיים. התקליט הזה נותר כמצבה רועשת ומתכתית לאחד הסכסוכים המרים והיצירתיים ביותר בתולדות המוזיקה. לפעמים אני באמת תוהה - למה אנשים ממשיכים לצרוך 'מוצר' פלסטי ומיותר שכזה כשברור שהם רוצים יותר מזה?
סערה בממלכה: מפיק העל שלח את סרטי המאסטר של להקת המי למכירה ב-EBAY – והלהקה נאלצה לפתוח את הארנק! ב-19 ביולי, שנת 2000, העולם גילה שההיסטוריה של אחת הלהקות הגדולות בכל הזמנים עומדת למכירה פומבית ברשת. ולא, זו לא בדיחה. המפיק המוזיקלי, של תלמי, האיש שאחראי לסאונד המתפוצץ של תקליט הבכורה MY GENERATION של להקת המי, החליט שנמאס לו והעמיד את סרטי המאסטר המקוריים למכירה ב-EBAY תמורת סכום התחלתי צנוע של חצי מיליון דולר.

האיש, אמריקאי במקור שהפך לאחד מאדריכלי הסאונד של הפלישה הבריטית בשנות השישים, היה מתוסכל. במשך עשורים, היחסים בינו ובין חברי הלהקה ידעו בעיקר מורדות, בלשון המעטה. הפרידה ביניהם אי שם בשנת 1966 הייתה מכוערת, והותירה את נכסי צאן הברזל של הרוק'נ'רול – סרטי ההקלטה המקוריים של התקליט המחוספס הראשון של המי – בידיו של המפיק הממורמר. הלהקה, שבינתיים הפכה למפלצת אצטדיונים, גילתה שהיא לא באמת הבעלים של היצירה המוקדמת והבועטת יותר שלה.
השנים חלפו, ואבק סמיך של סכסוכים משפטיים וטינה הדדית כיסה את הסלילים היקרים. מעריצים ברחבי העולם נאלצו להסתפק בהוצאות מחודשות באיכות ירודה, בזמן שההקלטות המקוריות, אלה שתיעדו את האנרגיה הגולמית והזעם הצעיר של פיט טאונסנד, רוג'ר דאלטרי, ג'ון אנטוויסל וקית' מון, ישבו במרתף. פיט טאונסנד, הגיטריסט וכותב השירים העיקרי, כתב בזמנו את הלהיט I CAN’T EXPLAIN במיוחד כדי לפתות את המפיק המבוקש לעבוד איתם, אירוניה היסטורית שכעת קיבלה טוויסט נוסף.
ואז, במהלך מבריק ונואש גם יחד, החליט המפיק לטלטל את הסירה. במקום עוד מכתב מעורך דין, הוא בחר בנשק יום הדין של המילניום החדש: מכירה פומבית באינטרנט. המהלך, כמובן, תוכנן כדי למשוך את תשומת הלב של האנשים היחידים בעולם שהסלילים האלו היו יקרים להם יותר מכסף – חברי הלהקה עצמם.
הפרובוקציה עבדה כמו קסם. הכותרות בעיתוני המוזיקה זעקו, והטלפונים במשרדים של הלהקה לא הפסיקו לצלצל. חברי המי שנותרו בחיים, שכבר ראו דבר או שניים בקריירה הארוכה שלהם, הבינו שהגיע הזמן לסיים את הסאגה. הם נכנסו למשא ומתן קדחתני, ובסופו של דבר רכשו את סרטי המאסטר הנכספים, על פי הדיווחים, בהנחה משמעותית מהמחיר המקורי שנדרש. הדרמה הגיעה לסיומה, והאוצר ההיסטורי חזר הביתה.
עם הסלילים בידיהם, חברי הלהקה לא חיכו זמן רב. בשנת 2002, שנתיים בלבד לאחר אותה מכירה פומבית מתוקשרת, יצאה לשוק גרסה חדשה ונוצצת לתקליט המיתולוגי: MY GENERATION: DELUXE EDITION. לראשונה, המפיק המקורי, של תלמי בעצמו, חזר לעמדת המיקסר ויצר גרסאות סטריאו חדשות ומרגשות לשירים, חושף רבדים ועומק שטרם נשמעו. המהדורה הכפולה כללה לא פחות מ-17 רצועות בונוס, ביניהן גרסאות אלטרנטיביות, קטעים שטרם ראו אור, ומיקסים נדירים שהפיחו חיים חדשים בקלאסיקות הנצחיות. זה היה ניצחון מתוק למעריצים, שזכו סוף סוף לשמוע את התקליט כפי שהוא נועד להישמע, ובאיכות סאונד שלא התאפשרה עד אז. אז כן, לפעמים הדרך היחידה לפתור סכסוך ישן היא באמצעות קצת דרמה פומבית והרבה מאוד כסף.
הצילו! הקריאה הנואשת של ג'ון לנון שהפכה ללהיט ענק וחשפה אמת מטלטלת. ב-19 ביולי בשנת 1965 יצא בארה"ב תקליטון חדש לביטלס, עם השיר HELP. כמה ימים לאחר מכן זה גם יצא באנגליה.

בתאריך ההיסטורי הזה נחת בחנויות התקליטים תקליטון חדש ונוצץ של הלהקה המפורסמת ביותר על הפלנטה, הביטלס. שם השיר היה קצר וקליט: HELP. כמה ימים לאחר מכן, ב-23 ביולי, הוא כבר כבש גם את הממלכה המאוחדת, והפך בן רגע להמנון עולמי. אבל מאחורי המנגינה הקצבית והאופטימית, הסתתרה אמת כואבת, וידוי אישי וחשוף של אחד מיוצריו, ג'ון לנון, שאיש כמעט לא הבין באותו הרגע.
לנון עצמו, שנים מאוחר יותר, היה הרבה פחות סנטימנטלי לגבי אותה תקופה. הוא כינה אותה בלי שום פילטרים "תקופת אלביס השמן" שלו. זו לא הייתה רק בדיחה על עלייה במשקל. זו הייתה הגדרה מדויקת למצב נפשי מעורער, לתחושת חוסר ביטחון עמוקה ולבלבול עצום שנבעו מההצלחה המסחררת והלחץ הבלתי פוסק. הוא הרגיש כלוא, בובת מריונטה על חוטים של תהילה עולמית, והשיר HELP היה האופן היחיד שלו לצעוק את זה החוצה.
בראיון חשוף ובלתי נשכח למגזין רולינג סטון בשנת 1971, לנון פתח את הלב והסביר את משמעות השיר עבורו. הוא הכריז שזהו אחד התקליטונים האהובים עליו ביותר של הביטלס, וסיפק נימוק מצמרר בפשטותו: "כי התכוונתי לזה, זה היה אמיתי". הוא המשיך והעמיק: "המילים טובות ורלוונטיות היום בדיוק כפי שהיו אז. זה לא השתנה, וזה נותן לי תחושת ביטחון לדעת שהייתי כל כך מודע לעצמי כבר אז. זה פשוט אני, שר ומתחנן לעזרה, והתכוונתי לכל מילה".
באופן אירוני, האדם הקרוב אליו ביותר, שותפו לכתיבה פול מקרטני, כלל לא קלט את גודל המצוקה. מקרטני אכן עזר ללנון להשלים את כתיבת השיר, בעיקר במבנה ובפזמון החוזר, אך הודה שנים רבות לאחר מכן שלא הבין בזמן אמת שזוהי קריאה אותנטית לעזרה מחברו הטוב. הוא ראה בכך עוד שיר שצריך לכתוב עבור הסרט החדש שלהם, שנשא את אותו השם. רק במבט לאחור, כשהתמונה הגדולה התבהרה, הבין מקרטני את העומק והכאב שהיו טמונים במילים שלנון הביא אליו.
הסיפור מקבל טוויסט מסחרי כשהשיר נכנס לאולפן ההקלטות. לנון דמיין את HELP כשיר איטי, בלדה נוגה ומיוסרת שתשקף את מצבו הנפשי השברירי. הוא רצה שהמאזינים ירגישו את הייאוש שלו. אולם, חברי הלהקה והמפיק ג'ורג' מרטין חשבו אחרת. כדי להפוך את השיר ללהיט רדיו בטוח ולקלאסיקה מסחרית שתתאים לסרט הקליל, הביטלס האיצו משמעותית את הקצב והפכו אותו לשיר פופ אנרגטי וסוחף. התוצאה הייתה להיט ענקי משני צדי האוקיינוס, אך גם פשרה אמנותית שלנון התחרט עליה עד סוף ימיו.
הגיטריסט ששרד את התופת, אך לא את החיים שאחריה. ב-19 ביולי בשנת 1952 נולד הגיטריסט אלן קולינס, שניגן בלהקת לינירד סקינירד. הוא שרד את התרסקות המטוס הנוראית ההיא של הלהקה ב-1977 אבל המשיך להחליק במדרון עד הסוף המר.

קשה לדמיין את הרוק הדרומי בלי צליל הגיטרה הייחודי של אלן קולינס, אחד מעמודי התווך של להקת לינירד סקינירד, האיש שחתום על כמה מהריפים והסולואים המזוהים ביותר עם הז'אנר, כולל סולו הגיטרה הבלתי נשכח בשיר FREE BIRD. אך נראה שהגורל, שנתן לו כישרון כה גדול ביד אחת, החליט לקחת ממנו הכל, ובאכזריות, ביד השנייה. סיפורו הוא רכבת הרים של הצלחה מסחררת, אסונות קורעי לב ונפילה איטית אל הסוף המר.
הכל התחיל, או ליתר דיוק כמעט נגמר, באותו יום ארור ב-20 באוקטובר 1977. מטוס ה-CONVAIR CV-240 שהטיס את חברי הלהקה בשיא תהילתם, התרסק ביערות מיסיסיפי. סולן הלהקה, רוני ואן זאנט, הגיטריסט סטיב גיינס ואחותו, זמרת הליווי קאסי גיינס, נהרגו במקום. קולינס היה בין הניצולים, אך יצא מהתופת פצוע קשה. הוא סבל משבר בשתי חוליות בצווארו וזרועו הימנית רוסקה בצורה כה קשה, עד שהרופאים שקלו לקטוע אותה. הם ויתרו על הקטיעה רק משום שאביו התחנן בפניהם שינסו להציל את היד שתפרנס את בנו. היד ניצלה, אך הצלקות, הפיזיות והנפשיות, נותרו לנצח.
כמו יתר חברי הלהקה ששרדו, גם קולינס התקשה למצוא את עצמו ביום שאחרי. עולם הרוק'נ'רול, שהיה כל חייו, נדם בבת אחת. למרות זאת, לאחר שהתאושש במידה רבה מפציעותיו, המוזיקה המשיכה לקרוא לו. בשנת 1979, הוא חבר לחבריו הוותיקים מהלהקה – הגיטריסט גארי רוסינגטון, הקלידן בילי פאוול והבסיסט ליאון וילקסון – ויחד הם הקימו את להקת ROSSINGTON-COLLINS BAND, ניסיון אמיץ להדליק מחדש את האש שכבתה.
הסימנים הראשונים היו מעודדים. תקליט הבכורה שלהם, ANYTIME, ANYPLACE, ANYWHERE, שיצא ב-1980, זכה להצלחה נאה והלהקה כבר החלה לתכנן בציפייה סיבוב הופעות שישיב אותם אל אור הזרקורים. אך אז, הגורל הנחית עליו מהלומה נוספת, אכזרית לא פחות מהתרסקות המטוס. אשתו, קאת'י, נפטרה במפתיע מדימום פנימי חמור שנגרם כתוצאה מהפלה טבעית. קולינס, שבור לחלוטין, איבד כל רצון להמשיך. הוא צלל עמוק לתוך התמכרות קשה לסמים ולאלכוהול, שדים שילוו אותו עד יומו האחרון.
להקת ROSSINGTON-COLLINS BAND לא שרדה את המשבר והתפרקה. קולינס, בניסיון נואש להיאחז במוכר ובידוע, החליט להקים מחדש את המותג המנצח, לינירד סקינירד. הוא גייס את ג'וני ואן זאנט, אחיו הצעיר והמוכשר של הסולן המנוח, והיה נדמה שהנה, הקאמבק הגדול סוף סוף קורה. החבורה הייתה מוכנה ומזומנה לצאת לדרך חדשה, אבל אז הגיע האסון שחתם את גורלו באופן סופי.
ב-29 בינואר 1986, נהג קולינס ברכב ה-FORD THUNDERBIRD החדש שלו ליד ביתו בג'קסונוויל, פלורידה, כשחברתו, דברה ג'ין ווטס, יושבת לצידו. תחת השפעה כבדה של אלכוהול, הוא איבד שליטה על הרכב והתהפך. חברתו נהרגה במקום. קולינס נותר בחיים, אך הפעם המחיר היה כבד מנשוא: הוא נותר משותק לחלוטין מהמותניים ומטה. חקירת המשטרה העלתה כי רישיון הנהיגה שלו כבר נשלל בעבר מספר פעמים בגין נהיגה בשכרות. הפעם, רישיונו נשלל לצמיתות.
ידיו, שניצלו בקושי מהתרסקות המטוס, כבר לא יכלו לאחוז בגיטרה. האיש שכתב כמה מהסולואים המפורסמים בהיסטוריה לא יכול היה לפרוט עוד על מיתר אחד. ובכל זאת, הוא הצטרף לסיבוב האיחוד של לינירד סקינירד בשנת 1987, הפעם בתפקיד המנהל המוזיקלי. לפני כל הופעה, היה עולה לבמה על כיסא הגלגלים שלו, נושא דברים בפני הקהל. הוא סיפר בכנות מצמררת על שרשרת ההחלטות הגרועות שהובילו אותו למצבו, והתחנן בפני המעריצים הצעירים לא לחזור על טעויותיו ולעולם לא לנהוג תחת השפעת אלכוהול.
שנה לאחר מכן, בניסיון למצוא משמעות בחייו, הוא הקים את ROLL FOR ROCK, סדרת מופעי צדקה שנועדו להעלות מודעות ולגייס כספים למען אנשים המתמודדים עם שיתוק.
אך גופו הלך ונחלש. השיתוק פגע בתפקוד ריאותיו, ובריאותו התדרדרה במהירות. ב-23 בינואר 1990, אלן קולינס מת בגיל 37 בלבד, לאחר מאבק ממושך בדלקת ריאות כרונית. הוא נקבר לצד אשתו האהובה, קאת'י, בג'קסונוויל. כך נחתם סיפורו של אחד הגיטריסטים המוכשרים בדורו, איש ששרד התרסקות מטוס קטלנית, רק כדי ליפול קורבן לשדים הפנימיים שלו ולגורל שלא הרפה ממנו לרגע.
האחים חשיש מוציאים שיר-בקשיש! ב-19 ביולי בשנת 1972 יצא תקליטון חדש ללהקת האחים דובי, עם השיר LISTEN TO THE MUSIC.

בתאריך זה בשנת 1972, שחררה להקה צעירה מקליפורניה בשם האחים דובי את השיר LISTEN TO THE MUSIC, והעולם, פשוטו כמשמעו, התחיל להקשיב. זה היה כרטיס הביקור שלהם, הלהיט המשמעותי הראשון שפרץ עבורם את הדרך והציג לעולם סאונד ייחודי ששילב רוק, פולק וקאנטרי.
מאחורי השיר האופטימי והקליט הזה עומד סיפור מרתק, שמתחיל עם חזון כמעט נאיבי של כותב השיר, הסולן והגיטריסט של הלהקה, טום ג'ונסטון. ג'ונסטון לא סתם רצה לכתוב עוד שיר אהבה או המנון למסיבות. בראשו התרוצצה תפיסה אוטופית שלמה על כוחה של המוזיקה לשנות את העולם. הוא דמיין תרחיש כמעט קולנועי: כל מנהיגי העולם, אלו שמחזיקים בגורלנו, יושבים יחדיו על מדשאה ירוקה ורחבת ידיים תחת שמש מלטפת, ופשוט מקשיבים למוזיקה. הרעיון היה שהצלילים המשותפים יגרמו להם להבין שלמרות כל המחלוקות, המשותף ביניהם גדול מהמפריד, ושאין שום סיבה אמיתית להוביל את האנושות למצבים כל כך הרסניים. באותו רגע קסום, האנושות כולה הייתה מרוויחה נקודת מבט חדשה, כזו שבה המוזיקה היא הפתרון האולטימטיבי לכל הבעיות.
בכנות מעוררת השראה, ג'ונסטון הודה מאוחר יותר שהמציאות טפחה על פניו. "מאז, הבנתי שזה לא בדיוק עובד ככה", הוא סיפר, אך באותם ימים, האמונה הזו בערה בו בעוצמה.
אז איך נולד אותו ריף גיטרה אייקוני שפותח את השיר? התשובה נמצאת בחדר השינה של ג'ונסטון בסן חוזה, קליפורניה. כמו הרבה מוזיקאים, ההשראה שלו נהגה להגיע בשעות הקטנות של הלילה. "עשיתי מה שאני תמיד עושה", הוא שחזר, "הייתי ער ומנגן בגיטרה במשך שעות. השעה הייתה שתיים או שלוש לפנות בוקר". פתאום, זה הגיע. הריף הפותח, הפשוט והמדבק, פשוט נולד לו תחת האצבעות. ההתלהבות הייתה כל כך גדולה שהוא לא היה יכול לחכות לבוקר.
בצעד אימפולסיבי, הוא הרים את הטלפון וחייג למפיק המוזיקלי של הלהקה, טד טמפלמן. כן, באמצע הלילה. ג'ונסטון העיר את המפיק הישנוני וניגן לו את הריף החדש דרך שפופרת הטלפון. התגובה, כצפוי ממישהו שנקטע מחלום מתוק, הייתה פושרת למדי. "אני חושב שזה בעיקר בגלל שהערתי אותו", צחק ג'ונסטון, "הוא אמר משהו כמו, 'טוב, כן, זה יכול להיות די טוב'". למרות קבלת הפנים הצוננת, טמפלמן כנראה זיהה את הפוטנציאל, כי השיר כמעט ולא עבר שינויים מההדגמה הלילית ההיא.
הקסם האמיתי קרה באולפן ההקלטות. הבסיס נשאר כפי שג'ונסטון כתב אותו, אך נוספו לו שכבות שהפכו אותו לקלאסיקה. אחת התוספות הבולטות הייתה נגינת הבנג'ו לקראת סוף השיר, נגיעה מפתיעה שהוסיפה נופך של מוזיקת-עם אמריקאית וביססה את הסגנון המגוון של הלהקה. בנוסף, נעשה שימוש באפקט PHASING, טכניקת אולפן פופולרית מאוד בשנות השבעים שגורמת לצליל להישמע כאילו הוא "מרחף" ונע בחלל, מה שהעניק לשיר את התחושה החלומית והפסיכדלית הקלה שלו.
רעידת אדמה בעולם הרוק המתקדם! היום בו הקצב של להקת יס השתנה לנצח! ב-19 ביולי בשנת 1972 עזב המתופף, ביל ברופורד, סופית את להקת יס ועבר ללהקה מתחרה - קינג קרימזון. דגלים הורדו לחצי התורן. רבים חשו שמדובר בחטיפה של ממש, אבל האמת, כמו תמיד, הייתה מורכבת הרבה יותר.

התאריך הזה ייזכר לעד כיום בו אחד מהרכבי הרוק המצליחים והמוערכים בעולם עמד בפני המשבר מהגדולים ביותר שלו. להקת יס הייתה בשיא כוחה, כשהיא עומדת לשחרר את מה שרבים מחשיבים עד היום ליצירת המופת הגדולה ביותר שלה - התקליט CLOSE TO THE EDGE. ואז, במכה אחת, המתופף הודיע על סיום דרכו.
עבור המעריצים, התחושה הייתה קשה. רבים ראו בברופורד חלק בלתי נפרד מהצליל הייחודי של הלהקה. אך בעוד שבחוץ שררה אווירה של נכאה, בתוך הלהקה עצמה שלט הלם מוחלט. ברופורד ידע שהחלטתו תתקבל בזעזוע, אך ייתכן שלא הבין עד כמה עמוק יהיה השבר.
בראיונות מאוחרים יותר, שפך ברופורד אור על מניעיו: "זה היה מקרה של מישהו שעוזב את הלהקה מרצונו, וזה היה מושג חדש עבורם. הם היו רגילים לרעיון שהם אלו שמסלקים אנשים החוצה. היה להם בסדר גמור להעיף חברים, אבל לעזוב מרצון? זה לא היה מקובל. ג'ון אנדרסון היה המום לחלוטין. הוא לא הצליח להבין את זה בכלל. הוא בא, ישבנו ודיברנו, והוא כל הזמן שאל למה. 'הגענו כל כך רחוק ביחד, למה שתרצה לעזוב עכשיו?' הוא תהה".
אך לברופורד הייתה תשובה ברורה, כזו שמעידה על יושרה אמנותית נדירה. "הרגשתי שאני פשוט חייב להמשיך הלאה, להתפתח. איך אוכל לצמוח עם הכלי שלי אם לא אעשה שינוי? האמנתי בכל ליבי שזוהי חובתו של מוזיקאי. אני לא בדרן. אני לא תיבת נגינה שמנגנת אותם שירים שוב ושוב. יש הבדל מהותי. המחויבות שלך כאמן היא לנוע קדימה, אחרת הקהל יכול לבוא ולדרוש את כספו בחזרה! כיבדתי מאוד את ג'ון אנדרסון ואת כל מה שבנינו, אבל באמת שהייתי חייב לעזוב את יס".
אבל מעבר להלם האישי, עמדה בפני הלהקה בעיה לוגיסטית אדירה. סיבוב הופעות אמריקאי ענק כבר היה סגור ומתוקתק, וההופעה הראשונה עמדה להתקיים בעוד ימים ספורים בלבד בדאלאס, טקסס. הלהקה הייתה צריכה מתופף, ומהר. כאן נכנס לתמונה הבסיסט, כריס סקוויר, עם סיפור שממחיש את הלחץ והתושייה של אותם ימים. "הפתרון, כך התברר, היה קרוב משחשבנו. אלן ווייט, שהפך למתופף החדש, היה חבר טוב מאוד של טכנאי ההקלטות הצמוד שלנו, אדי אופורד. הם אפילו חלקו דירה. אלן קפץ לאולפן כמה פעמים והסתובב בינינו, אז הכרנו אותו. כשביל עזב, פשוט שאלנו אותו אם הוא רוצה להצטרף. הרעיון להיות חבר קבוע בלהקה קסם לו מאוד".
אבל אז הגיע האתגר האמיתי. "אני זוכר שהוא היה צריך ללמוד את כל רפרטואר השירים המסובך של יס בשלושה ימים בלבד לפני ההופעה הראשונה שלנו בדאלאס", סיפר סקוויר. "זו הייתה יריית הפתיחה של סיבוב הופעות שלם, ואני לעולם לא אשכח את זה. בלילה הראשון הוא היה פשוט פנטסטי. הוא בקושי עשה טעות אחת. ניגשתי אליו אחר כך ואמרתי לו, 'זה היה לא ייאמן. איך עמדת בזה?'. הוא השיב שזו הייתה רק אנרגיה טהורה, אדרנלין".
אך כאן מגיע הטוויסט המשעשע בסיפור. סקוויר המשיך וחשף: "כמובן, במשך השבועיים שאחרי אותו לילה, הוא היה איום ונורא! אחרי ההופעה הראשונה והמוצלחת, הכל פשוט התפרק. למען האמת, זה לא היה כל כך גרוע, אבל הוא בהחלט חווה ירידה חדה לפני שהתחיל לטפס בחזרה למעלה. הוא פשוט הכריח את עצמו להיות מושלם בלילה הראשון בכוח הרצון. אחר כך הוא נשם לרווחה, נרגע מדי, והיה צריך לבנות את הכל מחדש. אבל מאז והלאה, הכל הסתדר על הצד הטוב ביותר".
וביל ברופורד? הוא נאלץ לשלם קנס גדול מאד על עזיבתו עם מתן תמלוגי מכירות התקליט CLOSE TO THE EDGE למחליפו. משם הוא המשיך לדרך חדשה ומאתגרת עם קינג קרימזון, והטביע את חותמו כאחד המתופפים החדשניים והחשובים בתולדות המוזיקה.
(עוד) על החיים ועל המוות - 19 ביולי:

היום יום הולדת... היום יום הולדת ל...
בשנת 1947 נולד הקלידן קית' גודשו, שניגן עם הגרייטפול דד. הוא הצטרף ללהקה באוקטובר 1971. הוא נהרג בתאונת מכונית ב-23 ביולי 1979, אחרי שכבר לא היה בלהקה ידועה זו.
בשנת 1947 נולד הגיטריסט ברני לידון, שהיה ממייסדי להקת THE EAGLES. הוא פרש מהלהקה בינואר 1976.
גם הוא הלך מאיתנו ביום זה:
היום בשנת 2010 מת הבסיסט אנדי האמל, מלהקת BIG STAR, בגיל 59. סיבת המוות - סרטן.
בית הבובות השופע של להקת פאמילי! ב-19 ביולי בשנת 1968 יצא תקליט הבכורה של להקת הרוק המתקדם הבריטית, FAMILY. שם האלבום הוא MUSIC IN A DOLL'S HOUSE. איזה בובה של תקליט!

זה תקליט בכורה שהגדיר מחדש את גבולות היצירתיות וסיפורה של FAMILY מתחיל עוד קודם, אי שם ב-1967, כשהחלה לעשות גלים בסצנת האנדרגראונד הלונדונית. הכול התחיל עם תקליטון בכורה בשם SCENE THROUGH THE EYE OF A LENS, שהציג לעולם את זה לגמרי. הגיטרה העדינה של צ'רלי ויטני פתחה את השיר, ומיד הצטרף אליה הסקסופון של ג'ים קינג בריף קצרצר שהפך לסימן ההיכר. השילוב בין פולק אנגלי למלודיות עם ניחוח ערבי, יחד עם קולו של הסולן רוג'ר צ'אפמן, שנשמע כאילו בלע שק שלם של צפרדעים לפני שעלה לשיר, יצר משהו שאף אחד לא שמע קודם. למרות החדשות והעובדה שחברים מלהקת טראפיק התארחו בהקלטה, התקליטון נכשל כישלון חרוץ במצעדים.
אבל FAMILY לא הייתה להקה שמוותרת. למרות חוסר הוודאות, החברים נכנסו לאולפני אולימפיק בלונדון כדי להתחיל לעבוד על תקליט הבכורה. על ההפקה הופקדו שני שמות גדולים: ג'ימי מילר, שהיה בדרכו להפוך למפיק של הרולינג סטונס, ודייב מייסון, שבאותם ימים היה "חבר לשעבר" בלהקת טראפיק. מייסון, כך מספרים חברי הלהקה, לא היה המפיק הדומיננטי. "אני לא חושב שדייב עשה הרבה איתנו באולפן", כך אמר צ'אפמן. ויטני הגיטריסט הוסיף: "רוב הרעיונות כבר היו לנו לפני שנכנסנו להקליט. דייב ניגן בקלידים ובס בכמה שירים והיה כיף לעבוד איתו". מייסון אכן תרם שיר אחד משלו לתקליט, NEVER LIKE THIS. צ'אפמן, אגב, הודה שנים אחר כך ששנא את השיר וחשב שהוא לא קשור כלל לקו של הלהקה.
החופש היצירתי שהעניק להם ג'ימי מילר נוצל עד תום. הלהקה התנסתה בכל צליל ואפקט אפשרי. מנהל הלהקה, ג'ון גילברט, הקרין להם את סרט האנימציה הקלאסי FANTASIA של דיסני באולפן בזמן ההקלטות, כי מחשבות המוזיקה שלהן מתאימות באופן מושלם לסצנות. התוצאה הייתה קולאז' צלילים מסחרר: קטעי רוק כבדים, בלדות אקוסטיות עדינות, השפעות של ג'אז ומוזיקה מזרחית, וקטעי נגינה תזמורתיים כמעט. השיר הפותח, THE CHASE, נשמע כמו פסקול לסרט אימה, עם צ'לו וצרחות מצמררות. השיר ME MY FRIEND, שיצא כתקליטון לפני התקליט, הוא דוגמה מושלמת לאופן שבו הלהקה הופכת שיר במה סטנדרטי להרפתקה אולפנית פסיכדלית, עם אפקטים נפלאים. ומה עם MELLOWING GREY המכשף? עם צלילי הכינור והמלוטרון שמתמזגים היטב.
הסיפור המעניין יותר בתקליט הוא, ללא ספק, השפעתו על הביטלס. הארבעה מליברפול תכננו לקרוא לתקליט הכפול הבא שלהם בשם דומה. כשהם שמעו של-FAMILY יש תקליט עם שם כמעט זהה, הם נאלצו לגנוז את הרעיון ולחפש שם חלופי. בסוף דבר, הם הלכו על הפתרון המינימליסטי ביותר: התקליט ייקרא פשוט THE BEATLES, ועטיפתו לבנה לחלוטין, מה שתעניק לו את כינויו הנצחי "האלבום הלבן".
בעוד להקות יריבות כמו ג'ת'רו טול ו-TEN YEARS AFTER כבר הוציאו את התקליטי הבכורה שלהן, FAMILY הגיעה באיחור קל למסיבה. "שלנו יצא רק ביולי 1968", אמר צ'רלי ויטני, "אבל זה הסתדר מצוין, כי התקליט שלנו היה טוב יותר. אנחנו לא סתם ניסינו לשחזר את הופעת הבמה שלנו באולפן". ואכן, עיתון המוזיקה הבריטי DISC AND MUSIC ECHO פרסם בביקורת מאוגוסט 1968: "מעטות הלהקות שמצליחות להמציא צליל כה ייחודי. חמשת חברי להקת FAMILY הצליחו במשימה תוך נגינה במגוון כלים. זהו תקליט טוב מאוד". הם בהחלט צדקו.

הסרט החדש של מיק ג'אגר, נד קלי, יצא לבתי הקולנוע ב-19 ביולי 1970. הסרט מבוסס על סיפור אמיתי מהמאה ה-19, עם ברנש בשם נד קלי שאינו מסוגל לפרנס את משפחתו באוסטרליה, והוא פונה לגניבת סוסים כדי להרוויח כסף. הוא נשאב עמוק יותר לחיי פורעי חוק, ובסופו של דבר מעורב ברציחות. הידעתם שהרולינג סטונס דחו הופעה בפסטיבל וודסטוק בגלל שג'אגר היה עסוק בצילומי הסרט?

בונוס: היד החופשית שהצילה את הענק העדין: הסיפור מאחורי התקליט שהיה אמור לשנות הכל.

החודש, יולי בשנת 1975, יצא התקליט FREE HAND שהעניק ללהקת ג'נטל ג'יאנט רוח גבית של אופטימיות שקשה היה להתעלם ממנה. חמושים בחוזה הקלטות בריטי טרי ונוצץ עם חברת התקליטים כריסליס, אותה חברה שהפכה את חבריהם ללייבל, להקת ג'ת'רו טול, להצלחה מסחררת, הרגישו חברי הלהקה שמשקולת עצומה הוסרה מכתפיהם. סוף סוף הם יכלו לנשום לרווחה.
הקלטת יצירת מופת
התקליט הוקלט באולפני ADVISION בלונדון במהלך חודש אפריל 1975, והתברר מהר מאוד כיצירה המצליחה ביותר של הלהקה מבחינה מסחרית. כאן התגלה הקסם האמיתי של הענק העדין: מצד אחד, הם הציעו למעריציהם הוותיקים את אותה רמת מורכבות וגאונות קומפוזיטורית שאליה הורגלו, אך במקביל, זה כלל כמה מהקטעים הכי קליטים וסוחפים שהלהקה אי פעם יצרה. התקליט הזה היה סיכום מבריק של כל מה שהפך אותה ללהקה כל כך מיוחדת. בזמן שהרוק המתקדם, הז'אנר שהם היו חלק בלתי נפרד ממנו, החל להראות סימני דעיכה קלים, ג'נטל ג'יאנט נשארה איתנה, מסרבת להתפשר על העקרונות המוזיקליים שייחדו אותה לאורך כל הדרך.
אולי עם סאונד מעט פחות דחוס מזה של קודמו, ועם מגע קליל יותר ששיקף את תחושת ההקלה והחיוביות שחשו חברי הלהקה לאחר שעזבו את חברת הניהול הקודמת שלהם, התקליט FREE HAND התגלה כיצירה בעלת שני צדדים מובהקים, תרתי משמע. שלושת השירים בצד הראשון של התקליט, JUST THE SAME ואחריו ON REFLECTIONS ושיר הנושא FREE HAND הפכו כולם לחלק בלתי נפרד מרשימת השירים בהופעות החיות. לעומתם, ארבעת השירים בצד השני, מעולם לא זכו לכבוד הזה ונותרו "ילדי האולפן" של התקליט.
קל להבין מדוע הלהקה בחרה דווקא בשירים מהצד הראשון. JUST THE SAME היה קטע פתיחה קצבי ואנרגטי שפשוט נולד לבמה, בין אם שימש לסגירת המופע, כפי שהיה בסתיו 1975, ובין אם כשיר הפתיחה, כפי שהיה לאורך כל 1976. הקטע ON REFLECTION עבר מתיחת פנים מבריקה לקראת ההופעות וכלל הקדמה אקוסטית לחלוטין, שנכתבה במיוחד עבור הקטע הווקאלי הפוליפוני המדהים שלו, וסיום ששילב אלמנטים מהמקור כדי ליצור משהו שהיה בו זמנית שונה לחלוטין ומוכר מאד. שיר הנושא, FREE HAND, שהיה עוד הפגנת תכלית מרשימה על הבמה, עבר עיבוד מחדש נרחב והתהדר בקטע סיום ארוך שנכתב במיוחד על ידי הבסיסט ריי שולמן, והוסיף עוד כובד ועוצמה לקטע שהיה כבר חזק מלכתחילה.
רובין הוד, קליף ריצ'רד ומכונת טניס
בעוד שרוב החומר בתקליט היה חדש לחלוטין, שיר אחד מהצד השני, TALYBONT, נולד מפרויקט שהלהקה שקלה יותר משנה קודם לכן. לקראת סוף דרכה עם חברת הניהול WWA, חברת הסרטים HEMDALE החלה לעבוד על סרט אודות רובין הוד. הנהלת הלהקה הציעה שג'נטל ג'יאנט תגיש קטע בעל ניחוח ימי-ביניימי מובהק לבחינה עבור הפסקול. בסופו של דבר, הפרויקט לא התממש עבורה, והסרט יצא לאקרנים ב-1976 תחת השם "רובין ומריאן", בכיכובם של שון קונרי ואודרי הפבורן, ללא כל זכר ללהקה. הקטע המוזיקלי, לעומת זאת, מצא את דרכו לתקליט FREE HAND, שם הוא משמש דוגמה מופתית נוספת ליכולתו של הקלידן קרי מינייר לכתוב ולעבד מוזיקה בסגנון ימי-ביניימי אותנטי ומלא קסם.
עם סיום ההקלטות, ג'נטל ג'יאנט חזרה לבמות, אם כי הפעילות הייתה דלילה למדי. קומץ הופעות בגרמניה ובהולנד במהלך מאי ויוני, וסט טלוויזיוני מיוחד שהוקלט בבלגיה עבור תוכנית הטלוויזיה הגרמנית SONNTAGSKONZERT, שמרו על הלהקה עסוקה לקראת יציאת התקליט.
במקביל ליציאת התקליט, הלהקה יצאה לסדרת הופעות בארצות הברית ובקנדה, חמושה במה שהיה כנראה המופע החי החזק והמרשים יותר שלה עד אז. המופעים כללו כעת מספר מסכים שהציגו שקופיות מסונכרנות עם המוזיקה, מה שהוסיף מימד ויזואלי מהפנט לחוויה. קטע הפתיחה של ההופעות היה קטע אינסטרומנטלי חדש שהוקלט מראש, רעיון שהלהקה תחזור עליו גם בשנה הבאה.
ואיך הקליטו את הפלא הזה? ובכן, תשכחו מאולפנים משוכללים. "היינו מקליטים את קטעי הפתיחה האלו על רשמקול REVOX דו-ערוצי", נזכר קרי מינייר. "היינו פשוט מתאספים בסלון של מישהו שבוע לפני תחילת הסיבוב, עם המכשיר הזה, כמה קלידים ומיקרופון, ופשוט זורמים. מאוד פרימיטיבי כשחושבים על זה".
לאחר סיום ההתחייבויות בצפון אמריקה, הלהקה שבה לבריטניה בתחילת ספטמבר כדי להתכונן לתקופה העמוסה ביותר בקריירה שלה. ב-16 בספטמבר, הם מצאו זמן להקליט את הסשן האולפני האחד-עשר והאחרון שלהם עבור ה-BBC. חמישה ימים לאחר מכן, הם ניגנו את ההופעה הראשונה שלהם בבריטניה מאז יוני 1974, בתיאטרון ניו ויקטוריה בלונדון. מכאן ועד ימים ספורים לפני חג המולד, הלהקה הייתה בדרכים ללא הפסקה.
התגובה הביקורתית ל-FREE HAND לא הייתה חד משמעית, אך רוב הביקורות היו חיוביות, והייתה תחושה ברורה במחנה הלהקה שהדברים סוף סוף עומדים לקרות. הענן היחיד באופק היה האדישות המתמשכת כלפיה במולדתה. בעוד שבערים הגדולות הם מילאו אולמות של כ-2,000 מקומות, הם התקשו להשיג תוצאות דומות במקומות אחרים. עבור להקה שהייתה בשיא כוחה היצירתי, זו הייתה גלולה מרה לבליעה. אך כדרכם של החברים, הם פשוט התאוששו והשקיעו את כל מרצם ביצירת התקליט הבא, בלי לעצור לרגע ובלי להתפשר.
מה חשבו המבקרים? - "ג'נסיס, היזהרו", התלהב אחד המבקרים.
עיתון MUSIC WEEK פרסם: "אחד התקליטים הלא שגרתיים שיצאו בקיץ הסטטי הזה עומד בהבטחה להיות 'כור היתוך של סגנונות'. המרכיבים כאן הם תערובת של ג'אז, מוזיקה קלאסית, פולק, שירת קאנון ורוק. ישנם שבעה קטעים ארוכים, חלקם מלודיים וקצביים, ואחרים מחולקים לקטעי שיר קצרים שמצליחים להיות שונים מבלי להישמע מחושבים. עם סיבוב הופעות של שלושה חודשים מתוכנן, התקליט הזה יכול להפוך להצלחה גדולה".
בעיתון DISC נכתב: "התקליט הראשון של הלהקה בחברת תקליטים חדשה והוא לא נופל במאום מיצירותיה הקודמות. החברים לא שורפים חורים בגולגולת כמו יס והמוזיקה שלהם אינה יומרנית כמו זו של גרינסלייד. יש ניגוד ווקאלי מעולה בין צעקות הרוק של דרק שולמן לבין העדינות של קרי מינייר. קשה לנתח את המנגינות שלהם כי הם ממלאים כל אחת במגוון רחב של טקסטורות. כל מה שאפשר לומר הוא שהם לא מפספסים. ברגע שתידבקו בהם, לא תוכלו להרפות".
במלודי מייקר נכתב: "תמיד הרגשתי שג'נטל ג'יאנט הוא שם גרוע ללהקה. השם GIANT פשוט היה מתאים יותר. התקליט הזה ראוי לכבוד והכרה. ההרמוניות הווקאליות הפותחות את ON REFLECTION הן לא פחות ממבריקות. זהו אחד הביצועים המורכבים ביותר של להקת רוק שאני זוכר. ב-TIME TO KILL יש התקפה עזה יותר, אך הוא שומר על חיבתה של הלהקה למקצבים בלתי צפויים. אין ספק במיומנות המוזיקלית והמסירות שהושקעו ביצירת קטעים כמו HIS LAST VOYAGE היפהפה. אם עדיין יש מקום למקוריות ברוק, אז ג'נטל ג'יאנט ראויה לשבחים ולתשומת הלב שלנו".
הקטעים שבתקליט
ההפוגה היחסית באביב ובקיץ 1975 ודאי הרגישה כמו מתת שמיים. גם לאחר הלחץ, הסשנים של הקלטת FREE HAND היו אינטנסיביים ותובעניים, כפי שניתן לשמוע במוזיקה, הניזונה מקפדנות צורנית ותשוקה רגשית במידה שווה. וזה עובד, ובגדול. הסאונד של הלהקה נקי ומלא יותר, כפי שנשמע בקטע הפותח, JUST THE SAME, שבו הסינטיסייזרים של מינייר מספקים כרית צליל מפוארת לאחד מסולואי הגיטרה הליריים יותר של גארי גרין. אבל כמה קונבנציונלי זה כשבבתים הבס והתופים מנגנים ב-6/4 ושאר הלהקה ב-7/4?
הפוליפוניה המלכותית של הפוגה הווקאלית בארבעה קולות הפותחת את ON REFLECTION הסנסציוני היא אולי העדות המפוארת ביותר לתעוזה ולהרפתקנות המוזיקלית של הלהקה. שיר הנושא הוא הפגנת יכולת מרשימה של עיבוד עדין, קונטרפונקטי לעיתים קרובות עד כדי כך שכמעט בלתי ניתן לתמלל אותו. עם זאת, אי אפשר להתעלם מהמרקם הקונבנציונלי יותר בסאונד הכללי. אפקטי הקורוס ב-TIME TO KILL יכלו להגיע מכל להקת רוק אמצע הדרך. דרק שולמן אפילו הודה ששר את המילים "עם קצת קליף ריצ'רד בקול שלי". אז אם נעשו פשרות, הן נעשו בטוב טעם.
אסור לשכוח את HIS LAST VOYAGE המלכותי, יצירה אלגנטית, הנשלטת על ידי קאנון ווקאלי מהפנט ומבליטה את הכינור של הלהקה. ישנם קשרים מלודיים ברורים והליווי של גארי גרין מזכיר את הסולואים מלאי הטעם של סטיב האו מלהקת יס. עם זאת, ישנה תחושה שהמורכבות מתחילה לצאת משליטה, דבר שיפגע קשות בתקליט הבא, INTERVIEW.
נדמה היה שהלהקה סוף סוף מקבלת את ההכרה שרצתה. אבל הבעיות עם ההנהלה נמשכו. במקום למנף את ההצלחה באירופה, הלהקה חזרה לאמריקה, ופתחה הופעות ללהקות עבר כמו STEPPENWOLF. ההופעה הבריטית היחידה לתמיכה בתקליט הייתה בספטמבר, ושאר ההופעות נדחו לדצמבר. המשמעות הייתה שמעריצים מאוכזבים נאלצו לחכות שנה שלמה כדי לראות שוב את הלהקה במולדתם. בינתיים, לוח זמנים אמריקאי מתיש נוסף תוכנן. תהילה וכישלון הלכו פה יד ביד, בסיפורה של אחת הלהקות המבריקות והלא מוערכות דיין בתולדות הרוק. יד חופשית? אולי בתקליט אבל לא בניהול שמסביב לכל זה.
בונוס: הסיפור הטראגי מאחורי התקליט של להקת ארמגדון, שיצא החודש (יולי) בשנת 1975.

בעולם הרוק ישנם סיפורים על הצלחה מסחררת, ישנם סיפורים על כישלון מהדהד, וישנו הסיפור הייחודי והקורע לב של להקת ARMAGEDDON. הרכב-על של וירטואוזים שהתאחד כדי ליצור יצירת מופת אחת ויחידה, ונעלם כמעט באותה מהירות שהופיע. זהו סיפור על חלום, על מוזיקה אדירה, ועל טרגדיה ששמה קץ לכל זה במכת חשמל אחת.
אי שם במסדרונות ההיסטוריה של הרוק, שוכן לו תקליט בודד, יצירה שקשה להכניס למגירה אחת. מצד אחד, ריפים כבדים שיכלו לפרק אצטדיונים, ומצד שני, מבנים מורכבים ושאפתניים של רוק מתקדם. התקליט הזה, הנושא את שם הלהקה, ARMAGEDDON, הוא מסמך מוזיקלי עוצמתי, אך הוא נושא על גבו משקל כבד אף יותר: זהו התקליט האחרון בו נשמע קולו של קית' רלף. רלף, מי שהיה הפנים והקול של להקת היארדבירדס בשנות השישים והקים לאחר מכן את ההרכב המקורי של רנסאנס, מצא את מותו הטרגי והביזארי זמן קצר לאחר צאת היצירה הזאת של ארמגדון.
להתראות רנסאנס, שלום הוליווד
בואו נחזור לרגע בזמן. אחרי שהיארדבירדס התפרקו והפכו ללד זפלין (סיפור לפעם אחרת), קית' רלף פנה לכיוון שונה לחלוטין עם להקת רנסאנס. אבל אחרי תקליט אחד וחצי, הוא הרגיש שזה פשוט לא זה. "עשינו סיבוב הופעות מוצלח בארצות הברית", הוא סיפר למגזין סאונדס, "אבל מבחינתי, זה היה תחום שלא באמת הייתי מרוצה ממנו. פתאום הבנתי שמה שאני עושה הכי טוב זה פשוט לצעוק בצורה רגשית, ואני חוזר לעשות את זה עכשיו עם ארמגדון".
רלף הודה שהוא ניסה לברוח מהצל הענק של היארדבירדס. "כן, ניסיתי להכחיש את זה בהתחלה. ניסיתי לשכוח שזה קרה, אבל אי אפשר למחוק את העבר שלך והיו לי כמה זמנים טובים. ואני מתכוון לעשות את זה שוב".
אבל באנגליה של 1973, אף אחד לא מיהר להחתים את הלהקה החדשה של קית'. משבר הנפט העולמי יצר מחסור חמור בוויניל ובקרטון לעטיפות תקליטים, וחברות התקליטים הבריטיות פשוט לא רצו לקחת סיכון. "קיבלנו תגובה מאוד שלילית", סיפר רלף. "אז חשבנו, לעזאזל עם זה, ניסע ישר להוליווד ונראה מה יקרה שם".
עם שני מספרי טלפון בכיס, כלי הנגינה שלהם וחזון של שמש ועצי דקל, קית', הבסיסט לואי סנאמו (שותפו מרנסאנס), הגיטריסט מרטין פיו (מלהקת הבלוז-רוק הכבדה סטימהאמר) ומתופף אמריקאי שמצאו בסנטה קרוז, עלו על טיסה ללוס אנג'לס. "פשוט קנינו כרטיסים ועזבנו", נזכר פיו, "שום דבר לא היה סגור מראש".
הם קנו סטיישן שברולט ישנה ב-200 דולר, נסעו ללוס אנג'לס ושכרו שתי דירות ליד שדרות קאהואנגה, לא רחוק מאולפני יוניברסל. "היינו כל כך מאושרים להיות בלוס אנג'לס", סיפר פיו. "עזבנו את נמל התעופה הית'רו הקפוא של ינואר ונחתנו בשמש של 80 מעלות פרנהייט. אלו היו זמנים נהדרים".
לו הייתי פיראט
השמועה על הגעתו של קית' רלף לעיר התפשטה כמו אש בשדה קוצים. חברת בוטלגים מקומית בשם TRADEMARK OF QUALITY פנתה אליו עם הצעה יוצאת דופן: להתראיין לתקליט פיראטי עם קטעים נדירים של היארדבירדס שהם תכננו להוציא, בשם MORE GOLDEN EGGS. התשלום? שכר דירה של חודש. קית' הסכים, ישב עם אמן העטיפה, עישן ג'וינט והעלה זיכרונות.
הראיון הזה הפך למסמך מרתק. קית' סיפר שהתקופה האהובה עליו ביארדבירדס הייתה עם אריק קלפטון, חשף את סלידתו משירי הסולו שלו, ריכל על כך שג'ף בק עזב את הלהקה בשביל השחקנית מרי יוז, ותיאר את הלהקה בשנותיה המאוחרות כ"סכיזואידית", עם פער עצום בין ההופעות החיות לסינגלים הממוסחרים. הוא גם דיבר על הלהקה החדשה, שעדיין לא היה לה שם, ותיאר אותה כ"היארדבירדס החדשים", עם אותה אנרגיה מתפרצת אבל עם נגינה מבוקרת וטובה יותר. "אנחנו הולכים ליצור תמונות בצליל".
אבל בתוך הראיון הסתתרה גם אמירה מדאיגה. כשדיבר על רנסאנס, הוא אמר: "אני מניח שזה כישלון שלי; אני עוזב דברים". זו הייתה תבנית שחזרה על עצמה בחייו. הוא עזב כל דבר שהתחיל. "הייתה לו נטייה הרסנית", העיד חברו ליארדבירדס, המתופף ג'ים מקארטי. "הוא היה בחור מוכשר מאוד אבל הוא אף פעם לא התמיד. אולי פשוט לא היה לו הביטחון".
המתופף מהגיהינום והחוזה מהחלומות
זמן קצר לאחר שהגיעו ללוס אנג'לס, התברר שהמתופף האמריקאי שלהם לא עומד בקצב. הם היו צריכים למצוא מחליף. מרטין פיו התקשר לחברו איינסלי דנבאר, שניגן בעבר עם ג'ון מאייאל ופרנק זאפה ודייויד בואי (וגם היה לו הרכב בשמו). אבל הוא בדיוק הצטרף ללהקה חדשה בשם JOURNEY. דנבאר המליץ על מתופף מקומי בשם בובי קולדוול, שכבר בנה לעצמו שם עם ג'וני וינטר ולהקת קפטן ביונד.
במקרה, קית' כבר פגש את קולדוול בלילה השני שלהם בעיר, בבר-מסעדה המפורסם ריינבו. "קית' עבר לידי, קצת שיכור, ושרף אותי עם הסיגריה שלו", נזכר קולדוול. "אחרי שהתאוששתי, שאלתי אותו 'היי, אתה קית' רלף, נכון?' והוא התחיל לספר לי על הלהקה שהוא מקים".
הם קבעו ג'אם סשן באולפן הסאונד הישן של צ'רלי צ'פלין, שהיה שייך לחברת A&M RECORDS. הלהקה פתחה עם קטע רוק סוער בשם BUZZARD, והאנרגיה בחדר הייתה מחשמלת. אנשי חברת התקליטים, אחת הגדולות בעולם באותה תקופה, עם אמנים כמו הקרפנטרס, ג'ו קוקר וקט סטיבנס, התלהבו. "הם אמרו, 'כן, אנחנו רוצים את הלהקה'", סיפר קית'.
פיטר פרמפטון, חבר ותיק שהפך לכוכב ענק, חיבר אותם למנהל שלו, די אנתוני, אחד השמות הגדולים בתעשייה. פתאום, הכל התחבר. ב-2 באפריל 1974, הם חתמו על חוזה תקליטים גדול במלון בוורלי הילס, בסוויטה יוקרתית ליד הבונגלו של אליזבת טיילור וריצ'רד ברטון. הדלת לכוכבות נפתחה בפניהם.
הם בחרו שם: ארמגדון. "מצאתי את זה במילון", הסביר קית'. "זה בלט לי ונראה מאוד מתאים לאישיות של הלהקה ולזמנים בהם אנו חיים". השם התאים גם למוזיקה הכבדה והאפלה שהם יצרו, בעידן של לד זפלין ובלאק סאבאת'.
סדקים בגן עדן
הלהקה עבדה מצוין ביחד. "היה לנו שילוב של רעיונות כבדים ורעיונות קלים", סיפר סנאמו. "כשבובי נכנס, עם התיפוף הדינמי והטכני שלו, זה לקח את זה לכיוון כבד עוד יותר". קית' כתב מילים ללא הפסקה, ומרטין פיו הביא ריפים קטלניים. בימים הראשונים, האווירה הייתה נהדרת. "לקית' היה חוש הומור יוצא דופן", נזכר קולדוול. אבל מתחת לפני השטח, הבעיות החלו לצוץ. "היו הרבה בעיות אישיות בארמגדון", הודה סנאמו. "בעיות בריאות ובעיות סמים. זה יצר פיצול בלהקה, כשאני וקית' היינו קרובים ובובי ומרטין היו קרובים".
קית' גם היה מודאג מאוד ממשפחתו, שנשארה באנגליה. הוא היה רחוק 6,000 מייל, חסר אונים מול המצב המידרדר בבית. חברים שפגשו אותו באותה תקופה תיארו אותו כ"מדוכא מאוד" ו"מנוכר". כדי להתמודד עם הלחץ, קית' ולואי החלו לעשות מדיטציה ולחפש מקומות מפלט רוחניים ברחבי קליפורניה, כולל ביקור במרכזים שהקים הגורו ההודי, פאראמהנסה יוגאננדה.
ביולי, הלהקה ביקרה מאחורי הקלעים בהופעה של פיטר פרמפטון בפורום של לוס אנג'לס. הרי הם היו באותה חברת תקליטים, עם אותו מנהל. העתיד נראה מזהיר. אבל בחדר ההלבשה, המנהל די אנתוני אמר לסנאמו שיש לו ספקות לגבי יכולתה של הלהקה להצליח. "לא יכולתי להגן על המצב", אמר סנאמו. "היה ברור שזה בלתי אפשרי".
הקלטות תחת כישוף
למרות הכל, היה להם תקליט להקליט. הם טסו לאנגליה לאולפני אולימפיק בלונדון. בזמן ההמתנה, חברת התקליטים שיכנה אותם בטירת קלירוול, אחוזה גותית שבה הקליטו דיפ פרפל ובלאק סאבאת'. "המקום הארור היה באמת רדוף רוחות", נזכר פיו. קית' סיפר שניסו לשחק שם בלוח סיאנס והתשובה שקיבלו הייתה "בבקשה השאירו אותי בשקט".
העבודה באולפן הייתה קשה. הם לא היו מרוצים מהטכנאי והחליטו להפיק את התקליט בעצמם. זו הייתה טעות. ללא קול אובייקטיבי שיגשר על הפערים, הפיצול בלהקה רק החריף. "זה היה מאבק", אמר סנאמו. "האנרגיה הייתה אינטנסיבית והרסנית. קית' כנראה עשה שם את אחת העבודות הטובות ביותר שלו, כי היא יצאה מתוך סבל קיצוני".
קולו של קית' נשמע מדהים, חזק וגולמי, אבל הוא התעקש למקסס אותו נמוך. "אני לא חושב שהיה לו הרבה ביטחון", אמר סנאמו. אולי זה קשור לעובדה שבחדר אחר שם, ג'ימי פייג' עבד על האלבום פיזיקל גראפיטי של לד זפלין. פייג' אפילו השמיע להם את KASHMIR לפני שמישהו אחר שמע אותו. הם היו עם לסת שמוטה.
התקליט: קרב בין אור לחושך
התקליט "ארמגדון", שיצא לבסוף ביולי 1975, הוא היום יצירת קאלט. הוא כבד, פרוגרסיבי ומורכב. הוא נפתח עם BUZZARD, קטע רוק מחשמל עם ריף בלוז מהיר שחוזר על עצמו במשך שתי דקות לפני שהשירה נכנסת. קית' צועק מילים על ההבנה שהייסורים הם רק שלב במחזור החיים הרוחני.
השיר שזכה להשמעות ברדיו היה מה שבא אחריו, SILVER TIGHTROPE, בלדה אפית באורך שמונה וחצי דקות. קית' שר בפלצט על מסע קוסמי לעולם הבא. "אני חושב שקית' ידע שהוא עומד לעזוב", שיער קולדוול.
עוד בתקליט אפשר למצוא את LAST STAND BEFORE, קטע שבו קית' ומרטין פיו מחליפים סולואים מדהימים של מפוחית וגיטרה, והיצירה הסוגרת, BASKING IN THE WHITE OF THE MIDNIGHT SUN, סוויטה בת אחת עשרה וחצי דקות של רוק מתקדם במיטבו.
הנפילה
כשהעבודה על התקליט הסתיימה, הגיע הזמן לתכנן את סיבוב ההופעות. אבל המנהל, די אנתוני, נעלם. "ג'רי מוס, הבעלים של A&M, קרא לנו למשרד ואמר, 'תקשיבו, אני לא מוצא את די'", סיפר קולדוול. "כאן הכל התחיל להתפרק. כאן באמת התחילה הנפילה של ארמגדון".
הפיצול הגיאוגרפי, עם חצי להקה בלונדון וחצי בקליפורניה, הקשה על יצירת עטיפת התקליט. בסופו של דבר, מחלקת האמנות של A&M פשוט "הדביקה" את הראשים של רלף וסנאמו על הגוף של השניים האחרים שהצטלמו שוב.
התקליט יצא, SILVER TIGHTROPE קיבל קצת זמן אוויר, והלהקה התכוננה לסיבוב הופעות. אבל המכונה המשומנת שתמכה בהם התפרקה. די אנתוני פרש רשמית. "הוא אמר שהוא לא חושב שעם הבעיות שהיו לנו, נוכל להחזיק מעמד", אמר סנאמו. "והוא צדק".
ארמגדון, הלהקה שהייתה אמורה להיות התשובה האמריקאית ללד זפלין, להקת-העל שהחזיקה בידיה חוזה חלומות ועתיד מזהיר, התרסקה ונשרפה עוד לפני שהספיקה להמריא. היא השאירה אחריה תקליט אחד, מונומנט אפל ומבריק לכשרון העצום וסוף עצוב ביותר. קית' רלף נקרע בריבים מול גרושתו בנוגע למשמורת על ילדיהם. קולדוול ופו בינתיים נאבקו בהתמכרותם להרואין.
הניסיונות להקלטת אלבום שני נקטעו כשב-14 במאי 1976 רלף התחשמל למוות בביתו. הבן שלו מצא אותו רכון על הגיטרה החשמלית שחישמלה אותו במרתף ביתו. הוא היה בן 33 במותו.

בלוג מוסיקה - כל מה שרציתם לדעת על מוזיקה - ועוד קצת.
הנכם מוזמנים לשתף את הבלוג עם חבריכם.
רוצים לשמוע עוד הרצאות מעניינות על הופעות מוסיקה? זמרים ישראליים? להקות רוק? הביטלס? תקליטים? רוק מתקדם? ועוד מגוון נושאים? מוזמנים ליצור איתי קשר. בינתיים, בואו ליהנות גם מפודקאסט מומלץ ומבלוג המוסיקה באתר.
