רוק מסביב לשעון: מה קרה ב-19 ביולי בעולם הרוק

הנכם מוזמנים לצלול איתי למנהרת הזמן עם אירועי פופ ורוק שאספתי עבורכם ממקורות שונים ונדירים מאד שאינם ברשת. אהבתם וברצונכם לקבל עוד ועוד? בשביל זה בניתי עבורכם הרצאות מוסיקה מעשירות ומעניינות ופודקאסטים מומלצים.

אז מה קרה ב-19 ביולי (19.7) בעולם של רוק קלאסי?

חקר, ערך וכתב: נעם רפפורט

הציטוט היומי: "אלביס - כל החליפות ההדוקות ההן נראות סקסיות עליו. קשה להאמין שהוא כבר בן 34. אני לא יכולה לחשוב על מישהו מלבדו שאכנס בגללו לצרות" (הזמרת פרנסואז הארדי, בעיתון NNE, בשנת 1970)

חוף של ייאוש - זה לא היה עוד תקליט של ניל יאנג. ב-19 ביולי בשנת 1974 יצא התקליט ON THE BEACH וזו הייתה הצהרה, זעקת כאב, ותיעוד נדיר של אמן גדול בצומת הדרכים החשוך ביותר בחייו.

הכל התחיל, למעשה, חודשיים לפני יציאת התקליט, בלילה ניו יורקי ב-16 במאי 1974, במועדון BOTTOM LINE, כשהקהל בדיוק סיים למחוא כפיים לצלילי הגיטרות של ריי קודר וליאון רדבון. ההופעה נגמרה, אבל הכרוז ביקש מהנוכחים להישאר במקומותיהם, כי מחכה להם "הפתעה". השעה הייתה כבר 2:15 לפנות בוקר, ואז, כמעט בחסות החשיכה, עלה לבמה איש אחד עם גיטרה אקוסטית. זה היה ניל יאנג, שלפני כן התהלך בקהל מבלי שאיש זיהה אותו.

אבל זה לא היה ניל יאנג של להיטי הרדיו, לא היוצר המתוק של התקליט המצליח HARVEST. במשך ארבעה שירים (שהיוו מעין הצגת בכורה לשירים שטרם ראו אור), יאנג שפך על הקהל המופתע חומר חדש, חשוף ומדכדך כל כך, עד שהשקט באולם היה כמעט רועם. השירים האלו לא דמו לשום דבר שהוא יצר עד אז. בין השאר, הוא ניגן שם את MOTION PICTURES, שיר שכתב על מערכת היחסים המתפרקת שלו עם השחקנית קארי סנודגרס. "אני עמוק בתוך עצמי / אבל אצליח להיחלץ איכשהו", הוא שר בקולו השברירי, והקהל ההמום, שקיבל את ההפתעה הכי לא צפויה בעיר, כלל לא הבין שהוא נוכח ברגע היסטורי של ממש. זו הייתה הפעם היחידה אי פעם שיאנג ביצע את השיר הזה מול קהל (באותו לילה ניגן יאנג גם לראשונה את שיר הנושא האפל של האלבום, ON THE BEACH).

וכשהתקליט ON THE BEACH יצא לבסוף, העטיפה שלו (אותה עיצב חברו הקרוב של יאנג, המעצב הגרפי גארי ברדן) סיפרה את כל הסיפור. בתצלום נראה יאנג עומד על החוף במאליבו, לבוש בחליפה לבנה, כשגבו אל המצלמה והוא משקיף על האוקיינוס השקט והאפור. ידיו תחובות בכיסיו, ראשו מוטה, והוא נראה כמו האדם הבודד ביותר בעולם. מסביבו פזורים רהיטי חוף זולים עם הדפס פרחוני, עצי דקל בודדים, וגולת הכותרת – מכונית קדילאק עצומה מודל 1959, שחציה קבור עמוק בתוך החול, כמו לוויתן שנסחף אל החוף (כסמל מובהק לגסיסתו של החלום האמריקאי של שנות ה-50 וה-60). למרגלותיו, מונח עיתון מקומט של הלוס אנג'לס טיימס שכותרתו זועקת: "הסנטור באקלי קורא לניקסון להתפטר", ולצידו פחית בירה המונחת על שולחן החוף, משלימה את תמונת השאריות של החיים.

התמונה הזו הייתה מראה מושלמת לנפשו של יאנג באותה תקופה: התפאורה הזוהרת של קליפורניה, סמלי ההצלחה כמו הקדילאק, כולם קבורים תחת תחושה של קריסה וסוף. הכאוס הפוליטי של פרשת ווטרגייט, שהגיעה לשיאה באותם ימים, התחבר באופן מצמרר למשבר האישי העמוק שבו היה שרוי. יאנג מעולם לא יצא לסיבוב הופעות רשמי עם שירי התקליט הזה, מה שהופך את אותה הופעת פתע ב-BOTTOM LINE למסמך החי המשמעותי ביותר של התקופה האפלה הזו. וכן, ניל גם לא מוותר פה ללהקת לינירד סקינירד ויורה בחזרה בשיר הפתיחה, WALK ON: "שמעתי שאנשים מדברים על להוריד אותי / מעלים את שמי, מעבירים אותו ביניהם / הם לא מזכירים זמנים שמחים / הם עושים את הדברים שלהם - אני אעשה את שלי". אבל עם זאת - כלפי סקינירד זה נעשה עם קריצה, כי השיר בעצם נכתב באופן רחב יותר על הדרומיים המעטים שחשו עוינות מסוימת כלפיו על שטען להם על חוסר יכולתם לעמוד בסטנדרטים המשתנים בתקופת זכויות האזרח. כלומר - החיים משתנים וזזים בעוד הם תקועים בעקרונות שלהם.

התקשורת של אותה תקופה התקשתה לעכל את המהפך של יאנג. מגזין רולינג סטון פרסם בספטמבר 1974: "למרות שזה תקליט אולפן, הסאונד שלו מחוספס וגולמי בכוונה. זה אחד הדברים שהופכים אותו לדבר הנהדר שהוא. הסאונד מתאים באופן מושלם לתוכן, שמציג שאלות נוקבות על הסביבה והפוליטיקה (כפי שמשתקף היטב בשיר VAMPIRE BLUES, שהוא ביקורת חריפה על תעשיית הנפט). זוהי ביקורת אישית של יאנג נגד אמריקה. למרות ששמות לא מוזכרים, דמויות כמו צ'ארלס מנסון מרחפות כאן כסמלים לנפילתה של המעצמה". אזכורו של מנסון בביקורת זו אינו מקרי: השיר REVOLUTION BLUES מתוך התקליט נכתב ישירות בהשראת מנסון, אותו פגש יאנג אישית בביתו של דניס וילסון בשנות ה-60 ואף התרשם מכישרונו. השיר עורר אי-נוחות עמוקה אצל חבריו דייוויד קרוסבי וגראהם נאש, שסירבו לנגן אותו בהופעות. "יש בתקליט תחושה של יוצר הנמצא בשיא הרחמים העצמיים שלו. זוהי תמונת מצב של מישהו שיצא מתופת האש וחזר אליה כדי לספר", קבע מבקר הרולינג סטון.

במגזין CREEM היו ישירים יותר באוקטובר 1974: "משהו באובססיביות של המוזיקה כאן מביא אותה למצב שבו קל מאוד לא לאהוב אותה. מה שכן, בניגוד לתקליט HARVEST, אין כאן שום בעיה של חוסר כנות. ON THE BEACH הוא למעשה ניסיון של יאנג להקליט גרסת אולפן לתחושות של תקליט ההופעה החיה והפרוע שלו, TIME FADES AWAY".

מעבר לאוקיינוס, במלודי מייקר הבריטי, נכתב אז: "הנה, בתקליט הקטן הזה, ניל יאנג נמצא שם רחוק, בעולם משלו. המלנכוליה פינתה את מקומה לדיכאון של ממש. הרגישות פינתה את מקומה לרחמים עצמיים ולדאגה כלל-עולמית". וב-NME המתחרה קבעו בפשטות: "זה תקליט מדכא וניל יאנג לא כותב טוב כפי שכתב בעבר, וזה כשלעצמו מדכא. קשה להתעלם מאווירת המוות האמיתית ששורה על הצד השני של התקליט". פה מדובר על צד שנסגר עם יצירת המופת הקודרת AMBULANCE BLUES שאורכה כ-9 דקות ולחן הגיטרה שלה שאל השראה מהשיר NEEDLE OF DEATH של גיבור הפולק הבריטי ברט יאנש. "אני תמיד מרגיש רע שגנבתי את המלודיה הזו מברט יאנש. אהבתי את המלודיה הזו. לא הבנתי שהשיר שלי מתחיל בדיוק אותו הדבר. ידעתי שזה נשמע כמו משהו שהוא עשה, אבל כשחזרתי ושמעתי את התקליט ההוא שוב, הבנתי שהעתקתי את הקטע שלו... הרגשתי ממש רע בקשר לזה".

אז מה באמת קרה שם? יאנג עצמו אישר בראיונות שהיה זה התקליט המדכא ביותר שיצר, שיקוף מדויק של התקופה הנוראה שעבר. הוא בדיוק נפרד מהשחקנית קארי סנודגרס, אותה הכיר שנתיים קודם לכן. בנם המשותף, זיק, אובחן עם שיתוק מוחין. חיי הזוהר הפכו לסיוט, והחלום ההיפי המתוק של שנות השישים התנפץ לו בפנים. הוא עזב את החווה המבודדת שלו בצפון קליפורניה ועבר לגור בבית על החוף במאליבו, שם הבידוד והים הפכו לתפאורה של שברון הלב שלו.

התקליט הוקלט באווירה משוחררת, בלשון המעטה. יאנג והנגנים, שכללו את בן קית' בגיטרת סטיל וחברים מלהקת הבאנד כמו ריק דאנקו וליבון הלם (שהתארחו בשיר REVOLUTION BLUES), בילו את ימיהם בשתייה ובצריכת משקה ביתי ומסוכן שהם כינו HONEY SLIDES – תערובת של דבש מטוגן ומריחואנה באיכות ירודה, שיצרה אפקט פסיכדלי חזק, לא צפוי וכבד מאוד, שהשפיע ישירות על הקצב האיטי והמרוח של הנגינה באלבום. מי שהכיר ליאנג את התערובת הזו היה מוזיקאי הקאנטרי והבלוז ראסטי קרשאו, שגם התארח באלבום ואף כתב את הערות העטיפה החידתיות.

התקליט ON THE BEACH הוא החלק האמצעי במה שמכונה "טרילוגיית התעלה" הזו, יחד עם TIME FADES AWAY ו-TONIGHT'S THE NIGHT (אף על פי שהאחרון הוקלט למעשה כמעט שנה לפני ON THE BEACH, אך נגנז ושוחרר רשמית רק ב-1975). הכינוי נולד מאמירה מפורסמת של יאנג עצמו, שהסביר שההצלחה המסחררת של התקליט HARVEST הכניסה אותו ל"אמצע הדרך", והוא חש דחף "לסטות אל התעלה שבצד הדרך", כי שם, בחושך ובבוץ, נמצאים הדברים המעניינים באמת.

אז התקליט הזה היה התרפיה של ניל יאנג. הוא השתמש במוזיקה כדי לעבד את הפרידה, את הפחד לחיי בנו, את המוות הסמלי של התמימות, ואת הריקנות של עולם הזוהר. עם הזמן, התקליט, שבתחילה נחשב לכישלון אמנותי, זכה להערכה עצומה ולהכרה כאחת היצירות החשובות והאמיצות יותר בקריירה שלו. הילתו של האלבום רק הלכה וגברה לאור החלטתו העיקשת של יאנג שלא לשחרר אותו על גבי דיסק במשך עשרות שנים; האלבום ראה אור בפורמט דיגיטלי לראשונה רק בשנת 2003, מה שהפך אותו במשך שנים לפנינה אבודה של אספני תקליטים. הוא הפך לסמל של אמן שלא מוכן לבלף את הקהל שלו, אלא מגיש לו את ליבו על מגש, גם כשהלב הזה שבור ומדמם. זהו ניל יאנג בגרסתו הטהורה ביותר: פיו, ליבו וקולו שווים - וזה יפהפה באופן שובר לב.

הדוקטור לגאונות והגיטרה האדומה: בריאן מאי, מלהקת קווין, חוגג יום הולדת ב-19 ביולי (הוא נולד בשנת 1947) וחושף את סודות המטבח (והסלון).

היום, 19 ביולי, מציינת הקהילה המדעית ובעיקר קהילת הרוק העולמית יום הולדת לאחד האנשים המבריקים והייחודיים ביותר שאי פעם החזיקו גיטרה. בריאן מאי, האסטרופיזיקאי בעל התואר דוקטור והגיטריסט של להקת קווין, חוגג את יום הולדתו שנרשם בשנת 1947. האיש הוא תופעת טבע, גאון של ממש שהצליח להפוך כלי נגינה לכדי יצירת אמנות מהלכת, כזו שהוא בנה במו ידיו בסיוע אביו, הארולד. הגיטרה הזו, המכונה RED SPECIAL, היא סיפור בפני עצמו, והיא מסוגלת להישמע כמו תזמורת פילהרמונית שלמה ברגע אחד, ומיד לאחר מכן להפוך לגוש רוק אמתני, נוטף זיעה וקורע את האוזניים במובן הכי טוב של המילה.

אז לכבוד המאורע, חזרתי אל כמה מהתבטאויותיו הבלתי נשכחות של מאי לאורך השנים, שמספרות את סיפורה של להקה אחת, גיטרה אחת, ומוח אחד שלא מפסיק לעבוד.

בספטמבר 1976, שלוש שנים אחרי שיצא תקליט הבכורה של קווין, התפנה מאי בריאיון לעיתון מלודי מייקר כדי להביט לאחור על היצירה הראשונה של הלהקה. "בתקליט הזה יש רעננות ותחושת נעורים שלא חזרה אלינו לאחר מכן", הוא הודה בכנות מפתיעה. "וזה הגיוני, כי אתה צעיר רק פעם אחת. יש שם הרבה קצוות מחוספסים, נגינה שלא תמיד מדויקת וגם הפקה שיכלה להיות טובה יותר. אבל צריך להבין שלא היה לנו הרבה זמן להשקיע בהכנת התקליט. היינו נכנסים לאולפן בשעות הקטנות של הלילה, אחרי שלהקות גדולות יותר סיימו לעבוד, ופשוט ניצלנו כל דקה פנויה שהייתה לנו".

עם זאת, אל תצפו ממנו לחזור ולתקן את הפגמים. "אני לעולם לא אחזור לאחור כדי להקליט מחדש את השירים האלו", הוא הבהיר. "יש שם קסם ורעננות שלא נוכל לשחזר לעולם. אני מאד אוהב את השיר THE NIGHT COMES DOWN שהקלטנו במקור כדמו. זו הייתה הפעם הראשונה שהיינו כלהקה באולפן הקלטות כלשהו. והשיר MY FAIRY KING היה הרגע שבו פרדי התחיל באמת לנגן בפסנתר באופן רציני. הוא נהג לנגן המון להנאתו בבית, אבל ממש פחד להביא את הכלי הזה לבמה. הוא לא הרגיש בטוח מספיק בתור פסנתרן ורצה להיות חופשי להסתובב ולהשתולל על הבמה, לא להיות כבול לכלי אחד. מאז אותו שיר, הפסנתר הפך לחלק בלתי נפרד מהסאונד ומההופעות שלנו". רגע, אמרתי לא לצפות ממנו לתקן את הפגמים? נו, טוב - זה היה בשנת 1976. בשנת 2024 יצאה קופסה מהודרת בשם QUEEN 1 ובה שירי התקליט הזה ושלל בונוסים - במיקס חדש שנועד לתקן פה ושם.

קופצים קדימה מ-1976 לשנת 2008. בריאיון למגזין המוזיקה Q, מאי לא חסך במחמאות כשנשאל על הלהיט העצום KILLER QUEEN. "זהו שיר פופ מושלם ואחד השירים הגדולים שפרדי כתב אי פעם", הוא קבע. "הוא בנוי לתלפיות ויש בו את אחד מסולואי הגיטרה שאני הכי גאה בהם. כל פיסה קטנה בשיר הזה היא שלמות פופ טהורה. יש בו דברים זעירים אבל עם נוכחות אדירה, כמו הפעמון הקטן הזה שנשמע בבית השני".

אך באופן משעשע, בשנת 1974, כשהשיר רק הוצג ללהקה, מאי לא היה כל כך נלהב. למעשה, הוא היסס מאד אם להוציא אותו. הוא חשש שהשיר קליל מדי עבור להקת רוק כבדה ורצינית כמו קווין. ההיסטוריה, כמובן, הוכיחה לו כמה שהוא טעה, והשיר הפך לאבן דרך בקריירה של קווין, כזו שהראתה את הגמישות והגאונות המוזיקלית שלהם.

הסיפור המרתק ביותר הוא כנראה סיפורה של הגיטרה האדומה. בינואר 1975, שוב בעיתון מלודי מייקר, מאי סיפר בפירוט מעורר השראה איך בנה במו ידיו את הכלי שהגדיר את הצליל שלו. "בשנת 1965, כל מה שהיה לי זו גיטרה אקוסטית קטנה, שהתקנתי עליה פיק-אפ אחד שבניתי לבד. הצליל היה, איך לומר, לא משהו, אבל לא יכולתי להרשות לעצמי לקנות פנדר סטרטוקאסטר, שהייתה בגדר חלום רחוק. שאפתי לדגמים היקרים כי לא אהבתי את הזולים שלהם, אבל פשוט לא היה לי כסף. אז בלית ברירה, החלטתי לבנות גיטרה בעצמי. זו הייתה תקופה שהתעניינתי מאד בבניית דברים, והגיטרה הפכה לפרויקט הגדול שלקחתי על עצמי".

וכאן נכנס לתמונה גורם ההצלחה המרכזי. "היה לי מזל עצום שאבא שלי התעניין בזה גם הוא. בבית שלנו תמיד היו כלי עבודה זמינים בכל פינה. אז התיישבנו שנינו יחד, התחלנו לשרטט על דף כל מיני צורות אפשריות לגוף הגיטרה, והגענו לרמות דיוק גבוהות. המטרה שעמדה לנגד עינינו הייתה ליצור גיטרה שאני באמת ובתמים ארצה לנגן בה".

השלב הבא היה ניסוי מדעי לכל דבר. "רציתי ידית וויברטו טובה במיוחד, כזו שתצליח להזיז את גובה הצלילים בקלות, וחשוב מכך, תחזיר אותם בדיוק לאותו המצב הראשוני. ניסיתי למצוא רכיב שיעמוד בלחץ מתיחת המיתרים. ניסיתי להשתמש בסכינים, ואז בחלקים ממערכת הילוכים של אופניים. רציתי משהו שיבצע את המתיחה בקלות אבל גם לא יהיה כבד מדי. כל הסיפור היה למצוא את החומר המתאים עם התכונות הנכונות. אפשר למצוא את כל נקודות השבירה של מתכות בספרים. כל המידע הטכני נמצא שם אם רק יודעים איפה לחפש. ואני חיפשתי ומצאתי".

אחרי הפיזיקה, הגיע הזמן לביולוגיה. "השלב הבא היה למצוא את העץ המתאים. אחרי חיפושים, מצאתי חתיכת עץ מהגוני בת מאה שנה. מישהו פירק אח ישן בביתו, לא רחוק מהבית שלי, ופשוט זרק את קורת העץ החוצה. זה היה עץ יפהפה. השתמשתי בו רק כי הוא היה זמין לי באותו הרגע, אבל בדיעבד, זה היה עץ נהדר לבניית הגיטרה. חתכתי אותו לצורה שרציתי, שייפתי אותו היטב, ואז מרחתי עליו שכבה של ציפוי פלסטי, נתתי לזה להתייבש ושייפתי שוב ושוב".

ומה עם האלקטרוניקה? "את הפיקאפים לגיטרה בניתי גם כן לבד, עם ליפוף של חוטי ברזל סביב מגנטים. אבל הצליל שיצא מהם לא מצא חן בעיניי. אז קניתי כמה פיקאפים של חברת ROSE, שהיה להם צליל שונה לגמרי ממה שחיפשתי. אז החלטתי לפרק אותם, לשנות את הסלילים שבתוכם ולהשאיר רק את המגנט המקורי. האתגר הגדול בסוף היה איך לחווט ולחבר את שלושת הפיקאפים שבניתי בעצמי כדי שיעבדו יחד בהרמוניה".

וכמה עלה כל התענוג הזה? בשנת 1975, העריך בריאן מאי את הסכום שהשקיע בחומרים בכ-8 לירות שטרלינג בלבד. אבל הוא סיים עם עצה חשובה לקוראים: "חשוב שתדעו שבניית גיטרה כזו לא קורית ברגע. אתם חייבים שתהיה לכם סבלנות רבה כדי לטפל בכל התקלות הרבות שצצות בדרך".

אז ביום הולדתו, נאחל לדוקטור מאי עוד שנים רבות של נגינה, מחקר ויצירתיות, והכי חשוב, תודה על שהוכיח שלפעמים, עם קצת גאונות, סבלנות, ועזרה מאבא, אפשר לבנות חלומות מהאח של השכן. מזל טוב!

התעלומה של אמיט רודס: הגאון המוזיקלי שנשמע כמו פול מקרטני ונעלם... ב-19 ביולי בשנת 2020 מת בגיל 70 הזמר / יוצר האמריקני הזה ורבים בארץ לא יודעים מי הוא, אך האיש הזה נחשב בעיני רבים בעולם ליוצר מוזיקלי מעניין.

אל תתנו לאלמוניות היחסית להטעות אתכם, מדובר באחד הסיפורים המרתקים והטרגיים בתולדות הפופ. לרגל יום השנה למותו, בואו נצלול לתקליט הסולו הראשון שלו משנת 1970 אשר הצליח באופן מפתיע בזמן אמת, יצירת מופת קטנה שמהווה שיעור מאלף על גאונות, לחץ וההשוואה הבלתי נמנעת לאחד מהביטלס.

דמיינו את זה: מניחים לכם על הפטיפון תקליט חדש של אמן לא מוכר, והצלילים הראשונים שעולים ממנו גורמים לכם לשפשף את האוזניים בתדהמה. זה לא יכול להיות, אתם חושבים לעצמכם, האם מצאתי במקרה תקליט גנוז וסודי של פול מקרטני מתקופת הפוסט-ביטלס? זו בדיוק התחושה שמקבלים בהאזנה ראשונה ל-EMITT RHODES, תקליט הבכורה של רודס הנושא את שמו.

ההקבלה למקרטני אינה מקרית והיא חורגת הרבה מעבר לדמיון קולי או מלודי. בדומה לתקליט הסולו הראשון והאינטימי של פול, MCCARTNEY, גם רודס עשה הכל בעצמו. אבל ממש הכל. באולפן ביתי ומאולתר שהקים במוסך (למעשה, צריף קטן בחצר האחורית) של הוריו, הוא לא רק כתב והלחין את כל השירים, אלא גם שר את כל התפקידים הווקאליים וניגן בעצמו בכל כלי הנגינה שתשמעו: גיטרות, בס, תופים, פסנתר וכלי הקשה. את כל זה הוא עשה על גבי מכונת הקלטה פשוטה של 4 ערוצים מתוצרת AMPEX שקנה בכספי המקדמה שקיבל. התוצאה היא סאונד מעט מחוספס, כזה ששומעים בו את ארבעת ערוצי ההקלטה נמתחים עד קצה גבול היכולת, אך דווקא האיכות הזו, שאפשר לכנותה LO-FI לפני שהמציאו את המונח, מעניקה לתקליט אווירה חמימה, אינטימית ואותנטית להפליא.

הסגנון המוזיקלי נע במחוזות הפופ הרך והמלודי, עם השפעות ברורות של בארוק-פופ. השירים של רודס מקסימים, מלאי רגש וכוללים כמה מהמלודיות היפות יותר שנכתבו באותה תקופה. עם זאת, התקליט אינו מושלם. כפי שציין בזמנו המבקר ברולינג סטון, העובדה שאדם אחד עושה הכל לבדו טומנת בחובה גם חיסרון. "הבעיה ברקיחת מוזיקה באופן שכזה היא המחסור בדינמיקה מגוונת, שבאה בדרך כלל כשכמה אנשים עובדים יחדיו", נכתב בביקורת. "אמיט מנגן היטב, אך חסר משהו שהיה לפני כן בלהקתו MERRY GO ROUND, להקת פופ-פסיכדלי שבה היה חבר בשנות ה-60.

ואכן, המאזין המעמיק יבחין שהשירים נוטים להיות דומים למדי זה לזה במבנה ובאווירה. זו הסיבה שכחוויה אישית, אולי מוטב לא להאזין לתקליט כולו כחטיבה אחת רציפה, אלא לחלק אותו למנות קטנות יותר. האזינו לארבעה-חמישה שירים, קחו הפסקה, ותחזרו אליו מאוחר יותר. כך, כל שיר מקבל את הכבוד הראוי לו והיופי המיוחד שלו יכול לזרוח.

הביקורת ברולינג סטון המשיכה ופירטה את הקשר הבלתי נפרד למקרטני: "יש פה יותר מדמיון לפול מקרטני. כמה שירים מדגימים מקצבים מקרטניים טיפוסיים, טריקים של שירה ונגינת בס ופסנתר. צלילי הפתיחה של SHE'S SUCH A BEAUTY מזכירים באופן בלתי נמנע את MARTHA MY DEAR... אמיט עדיין לא טוב כמו פול, אבל אם אהבתם את תקליט הסולו של פול, אולי אפשר להניח שאתם רוצים את זה של אמיט. אני אוהב את זה ככל שאני משמיע אותו יותר, וזה כל הזמן". המילים, כפי שצוין, אינן עמוקות יתר על המידה ועוסקות בעיקר באהבה, בין אם זו שנמצאה ובין אם זו שאבדה, אך הן מוגשות בכנות שובת לב.

גם במגזין HIT PARADER זיהו את היהלום הלא מלוטש. "שוב אנו רואים את ההשוואה בין תקליט זה לזה של פול מקרטני", כתבו שם. "ברוב המקרים הפסנתר הוא הכלי השולט בתקליט. לאט אבל בטוח התקליט הזה יזכה להכרה הראויה לו, שכן אמן מבריק כמו אמיט רודס לא יכול להשאיר את סצנת המוזיקה מבלי שהיא תשים לב אליו".

אז מה קרה? מדוע התחזית האופטימית הזו לא התממשה במלואה? כאן הסיפור מקבל תפנית עגומה. בעקבות ההצלחה הביקורתית (והמסחרית) של התקליט, חברת התקליטים DUNHILL החתימה את רודס על חוזה דרקוני, שחייב אותו להוציא תקליט חדש מדי שישה חודשים. זוהי משימה כמעט בלתי אפשרית עבור להקה שלמה, ועל אחת כמה וכמה עבור אמן אחד שעושה הכל לבדו, החל משלב הכתיבה ועד טכנאות ההקלטה של כל כלי בנפרד. רודס עמד בלחץ והוציא עוד שני תקליטים מצוינים, MIRROR משנת 1971 ו-FAREWELL TO PARADISE משנת 1973, אך תהליך היצירה המפרך שחק אותו עד דק, פיזית ונפשית.

הוא לא הצליח לעמוד בלוחות הזמנים הבלתי הגיוניים, נתבע על ידי חברת התקליטים ובסופו של דבר, פשוט נעלם מהעין הציבורית למשך עשרות שנים, כשהוא מותיר מאחוריו קריירה מבטיחה שנגדעה באיבה. במהלך השנים הללו הוא לא עזב את המוזיקה לגמרי, אלא עבר אל מאחורי הקלעים ושימש כטכנאי הקלטות באולפני חברת 'אלקטרה', שם עבד עם אומנים אחרים והתרחק מהפרונט.

רק בשנת 2016, לאחר שתיקה ארוכה (של 43 שנים!), הוא חזר עם אלבום חדש, RAINBOW ENDS. עבור רבים, הוא ייזכר תמיד כ"פול מקרטני של אמריקה", הצעיר המוכשר מהמוסך של ההורים, שהעניק לעולם יצירה קטנה ומופלאה שמחיר כבד לצדה. אז בפעם הבאה שמישהו ישאל אתכם על פנינה מוזיקלית נסתרת, הנה לכם תשובה מנצחת.

אלביס פרסלי מבעיר את השטח! ב-19 ביולי בשנת 1954 יצא תקליטון לאלביס פרסלי, עם השיר THAT'S ALL RIGHT. זה לא תקליטון - זו היא פצצה שנפלה עם נהג משאית מממפיס ששינה את העולם פה. הנה הסיפור הלא ייאמן על איך צעיר ביישן בן 19 ורגע אחד של השתטות מקרית באולפן קטן הולידו חתיכת פאזל חשובה ביותר ברוק'נ'רול.

ממפיס, טנסי, קיץ 1954. האוויר דביק מהחום והלחות של הדרום, והרדיו מנגן להיטי קאנטרי מתקתקים או שירי בלוז עמוקים, כל אחד בערוץ התחנה שלו, בלי להתערבב באותם ימים של הפרדה גזעית נוקשה בארה"ב. ברחובות העיר מסתובב נער גבוה ושתקן בשם אלביס פרסלי. הוא בן 19, עובד כנהג משאית בחברת 'קראון אלקטריק', וחולם בגדול. שנה קודם לכן (באוגוסט 1953), הוא אזר אומץ ונכנס לאולפני SUN RECORDS הקטנים של סם פיליפס, כדי להקליט על חשבונו שיר במתנה לאמא שלו, גלדיס. למרות שיום הולדתה חל בכלל בחודש אפריל, מה שמעיד שככל הנראה אלביס פשוט חיפש תירוץ כדי להישמע באולפן. הוא שילם 3.98 דולר בתוספת מס, הקליט שני שירים (MY HAPPINESS ו-THAT'S WHEN YOUR HEARTACHE BEGINS), ויצא כלעומת שבא.

אבל משהו בצליל קולו נשאר שם באולפן. כשאלביס נכנס לראשונה לאולפן, העוזרת של פיליפס - מריון קייסקר - שאלה אותו: "כמו מי אתה נשמע?", ואלביס סיפק את התשובה המיתולוגית: "אני לא נשמע כמו אף אחד". בום! היא לא שכחה את הצעיר עם הפאות המסולסלות והקול המיוחד. היא ידעה בדיוק מה הבוס שלה מחפש כבר חודשים: "אם אמצא אדם לבן עם צליל ורגש של אדם שחור, אוכל להרוויח מיליארד דולר"). המשפט הפך למנטרה של פיליפס, שהאמין שבחיבור הזה טמון הפוטנציאל המסחרי הגדול ביותר שאמריקה ידעה. קייסקר שמרה את פרטיו של אלביס, ולבסוף, לחשה על אוזנו של פיליפס שהיא חושבת שמצאה את הבחור שלו.

פיליפס, ספקן אך מסוקרן, הזמין את הנהג הצעיר לסשן ניסיון. הוא ציוות אליו שני נגנים מקומיים ומנוסים: הגיטריסט סקוטי מור והבסיסט ביל בלאק, שהיו רגילים לנגן קאנטרי מלוטש. ב-5 ביולי 1954, השלישייה נפגשה באולפן. האווירה הייתה מתוחה. הם ניסו שוב ושוב, בלדה אחר בלדה אבל שום דבר לא עבד. הקסם פשוט לא קרה. פיליפס כבר כמעט הרים ידיים.

ואז, ברגע של הפוגה, קרה הבלתי צפוי. אלביס, אולי משעמום, אולי מתסכול, תפס את הגיטרה האקוסטית שלו והחל להשתטות. הוא החל לנגן גרסה משלו לשיר בלוז ישן של אמן בשם ארתור "ביג בוי" קרודופ, שנקרא THAT'S ALL RIGHT. אבל הוא לא ניגן אותו כמו המקור העצוב והאיטי מ-1946. הוא האיץ את הקצב, דפק על הגיטרה כאילו הייתה תוף, והחל לשיר בקול מלא אנרגיה, קופצני וחסר מעצורים. סקוטי מור סיפר מאוחר יותר שאלביס פשוט התחיל "להתנהג כמו טיפש" ולקפוץ ברחבי האולפן. למרבה הצער, קרודופ עצמו נאלץ להיאבק כל חייו על תמלוגים ולא זכה ליהנות מההצלחה הכלכלית חסרת התקדים של השיר שכתב.

ביל בלאק, הבסיסט, הרים גבה אך מיד הצטרף לקצב המשוגע הזה עם צלילי בס קופצניים בקונטרבס שלו תוך שימוש בטכניקת "סלאפ-בייס" שהפכה מיד למאפיין המרכזי של מוזיקת הרוקבילי החדשה. סקוטי מור, הגיטריסט, הבין שמשהו מיוחד קורה והצטרף גם הוא עם ריפים חדים ומהירים. בחדר הבקרה, סם פיליפס כמעט נפל מהכיסא. הוא הציץ החוצה אל האולפן, ראה את השלושה משתוללים, והבין שזה הצליל שהוא חיפש כל חייו. "מה לעזאזל אתם עושים?", הוא צעק לתוך האינטרקום, "תעשו את זה שוב מההתחלה, ואל תשנו כלום!". הוא לחץ על כפתור ההקלטה והשתמש באפקט מיוחד של האולפן שנקרא "סלאפ-בק", אשר העניק לקול של אלביס את ההד המהדהד והקסום שלו, והשאר, כמו שאומרים, הוא היסטוריה.

התוצאה הייתה שיר שלא נשמע כמו שום דבר אחר לפניו, מיזוג מהפכני של בלוז שחור, קאנטרי לבן ואנרגיה צעירה ומתפרצת. היסטוריונים רבים רואים ברגע הזה את הלידה הרשמית של הרוק'נ'רול (או לכל הפחות, את נקודת המפנה שבה הסגנון פרץ כסערה אל המיינסטרים הלבן באמריקה).

פיליפס ידע שהוא מחזיק בידיו פצצה. הוא מיהר למסור עותק של ההקלטה (שהודפסה בשלב ראשוני זה על תקליט אצטט) לשדרן הרדיו הפופולרי ביותר בממפיס, דיואי פיליפס (ללא קשר משפחתי), שהגיש את תוכנית הלילה הלוהטת RED, HOT AND BLUE בתחנת הרדיו המקומית WHBQ. דיואי השמיע את התקליטון ב-8 ביולי, ימים ספורים לאחר ההקלטה המקורית, והמרכזייה של תחנת הרדיו פשוט קרסה. המאזינים היו בהלם, הם לא ידעו מה זה הדבר הזה. האם הזמר הוא שחור? האם הוא לבן? הטלפונים לא הפסיקו לצלצל בדרישה לשמוע את השיר שוב ושוב ושוב. דיואי ניגן את THAT'S ALL RIGHT עוד ועוד באותו הלילה, כ-14 פעמים בסך הכל, וההתלהבות רק גאתה. הוא הזעיק את אלביס המבוהל, שבכלל ברח באותו ערב לקולנוע לראות סרט, מרוב פחד שמישהו ישמע את השיר וילעג לו, לאולפן לראיון הראשון בחייו, וכדי להרגיע את המאזינים התוהים, שאל אותו שאלה מכרעת: "לאיזה בית ספר תיכון הלכת?" ואלביס השיב שלמד בתיכון "יומס" כדי שכולם יבינו שמדובר בבחור לבן, שכן בתי הספר בממפיס היו מופרדים לחלוטין בין לבנים לשחורים באותה תקופה.

אז ב-19 ביולי 1954, התקליטון יצא רשמית לחנויות, כשבצד השני שלו גרסת רוקבילי תוססת לשיר הקאנטרי BLUE MOON OF KENTUCKY. זה היה התקליטון הראשון של אלביס, עם הניצוץ שהודלק באותו לילה של השתטות באולפן והבעיר את אמריקה ואת העולם כולו. התקליטון אמנם לא הפך ללהיט ארצי מיד, אבל נמכר בכ-20,000 עותקים באזור הדרום, סלל את הדרך לחוזה הענק של אלביס בחברת RCA שנה מאוחר יותר, ונחשב עד היום לאחת ההקלטות החשובות יותר במאה ה-20.

לנון יורה לכל הכיוונים: "הביטלס הם אשליה, באנגליה אני סתם זוכה בלוטו". ב-19 ביולי בשנת 1971 ערכו ג'ון ויוקו מסיבת עיתונאים במשרדים של חברת אפל (בהמשך לאירוע קידום וחתימה על ספרים שנערך ימים ספורים קודם לכן, ב-15 ביולי, בחנות הכלבו "סלפרידג'ס" בלונדון), שם הם דיברו על ספרה של יוקו, GRAPEFRUIT.

במסיבת עיתונאים סוערת לרגל השקת ספרה של יוקו, ג'ון לנון לא חסך במילים, תקף את התקשורת הבריטית, הכריז סופית על מותה של הלהקה המפורסמת בעולם וחשף את הדרמה האישית שמטלטלת את חייו.

התאריך הוא 19 ביולי 1971, והקיץ הלונדוני בשיאו, אבל במשרדי חברת אפל הטמפרטורות עלו פלאים מסיבות אחרות לגמרי. ג'ון לנון ויוקו אונו כינסו מסיבת עיתונאים כדי לקדם את ספרה של יוקו, GRAPEFRUIT (שבמהדורה זו זכה להקדמה קצרצרה מאת לנון שכתב בפשטות: "היי! שמי ג'ון לנון. הייתי רוצה שתכירו את יוקו אונו"). על פניו, אירוע תרבותי סטנדרטי, אך עם לנון בסביבה, שום דבר אינו סטנדרטי. מהר מאוד התברר שהעיתונאים הבריטיים שהגיעו למקום לא באמת התעניינו בספר האמנות הקונספטואלי, מה שהצית את כעסו.

הספר, GRAPEFRUIT, אינו רומן רגיל. מדובר באוסף של "הוראות" או "הצעות לפעולה" פואטיות ואוונגרדיות, כמו "הקשיבו לצליל סיבוב כדור הארץ" או "תצבעו עד שהבד ייעלם". לנון, בגאווה בלתי מוסתרת, ניסה להסביר לקהל הסקפטי שמדובר ביצירה משמעותית. "הספר הודפס לראשונה במהדורה מצומצמת של 500 עותקים בלבד ביפן כבר בשנת 1964", הדגיש, "והודפס מחדש בשנה שעברה. הוא מכר אלפיים עותקים פה וחמישים אלף עותקים בארצות הברית". כשהבחין במבטיהם המשועממים של העיתונאים, הוא לא התאפק ועקץ חזרה בציניות חדה כתער: "זה נלקח ברצינות בארצות הברית, אתם יודעים".

כאן לנון שחרר את הצרור הראשון והמהדהד ביותר של הערב: "באנגליה אני נחשב לאדם שזכה בהגרלה והיא נחשבת ליפנית ברת המזל שנישאה לאיש שזכה בהגרלה", אמר בכעס גלוי, "באמריקה, לעומת זאת, מתייחסים אלינו כאמנים". המסר היה ברור, לנון חש שהמולדת שלו בזה לו ולאמנות של אשתו, ורואה בו לא יותר מאשר כוכב פופ בר מזל שזכה בכרטיס הפיס של החיים. תחושת המיאוס העמוקה הזו מהיחס הבריטי, שלווה לא פעם בגוון גזעני כלפי יוקו וברדיפות משטרתיות על רקע סמים, הובילה את הזוג לעזוב את אנגליה לניו יורק פחות מחודש לאחר מכן, באוגוסט 1971 – עזיבה שהפכה היסטורית וסופית, שכן לנון לעולם לא שב לבריטניה.

אם מישהו חשב שהדרמה הסתיימה, הוא טעה בגדול. למחרת, הזמינו השניים את העיתונות לאירוע נוסף, הפעם באווירה האינטימית יותר של אחוזתם המפוארת, טיטנהרסט פארק. כמות העיתונאים הסקרנים שהגיעו הייתה כה גדולה, עד שלנון קבע סבבי ראיונות אישיים של רבע שעה בלבד לכל כתב. באחת מהשיחות הללו, הוא פתח את הלב והטיל את הפצצות האמיתיות.

"אני כותב עכשיו את השירים הטובים ביותר שלי", פתח ורמז לתקליט החדש והמצופה שלו, זה שיהפוך ליצירת המופת IMAGINE. אך מיד לאחר מכן, חשף את הדאגה האמיתית שמעיבה על חייו. "הדאגה העיקרית כרגע שלי ושל יוקו היא להחזיר אלינו את בתה, קיוקו. כל השאר מקבל עדיפות שנייה". בכך הוא גם הסביר מדוע לא ייקח חלק במופע הצדקה הגדול למען בנגלדש, שחברו ג'ורג' האריסון ארגן באותם ימים (הגם שהסיבה הלא-רשמית, שהובילה לפיצוץ, הייתה שג'ורג' התנה את השתתפותו של לנון בכך שיוקו לא תעלה איתו לבמה). המאבק המשפטי המר והקשה על המשמורת על בתה של יוקו מנישואיה הקודמים (לבמאי האמריקאי אנתוני קוקס, שנמלט ונעלם יחד עם הילדה) היה בראש מעייניו. מאבק זה הותיר פצע פתוח, שכן יוקו פגשה שוב את קיוקו רק בשנת 1997, עשרות שנים לאחר מכן.

ואז הגיעה ההצהרה שכל עיתונאי חלם לשמוע, וכל מעריץ פחד ממנה. לנון התייחס באופן ישיר לסוגיית האיחוד האפשרי של הביטלס. "סיימתי את רוב ההקלטות לתקליט החדש שלי", אמר, "ואני יודע שאנשים מתאבלים ומשתוקקים לחזרת הביטלס, אבל זו אשליה. זה נגמר". הוא המשיך והבהיר את מעמדו החדש בעולם: "אני במצב בו אי אפשר להגיד לי לא".

באשר לחברו ושותפו לשעבר ליצירה, פול מקרטני, התמונה הייתה קודרת לא פחות. "אין לי מושג מה קורה עם פול. אנחנו בקושי בקשר", הודה לנון. "פעם היינו ילדים עם מטרה דומה והיום אנחנו בשני קצוות שונים של הספקטרום". יוקו, שישבה לצדו, הוסיפה בשקט משפט קצר אחד שאמר הכל: "זה עצוב".

אך לנון, בפילוסופיית החיים החדשה והמחוספסת שאימץ לעצמו, מיהר לתקן אותה. "זה לא עצוב", חתם את הריאיון באנלוגיה מפתיעה. "כך מסתובב העולם. תפוחים גדלים על העץ, הם נופלים, יש להם גרעינים שמהם צומחים עצים חדשים, וזה חוזר חלילה. אין בזה שום מסתורין. זאת פשוט מהות החיים". כן, לנון של 1971 הוא כבר לא החיפושית החייכנית מליברפול, אלא אמן בוגר, לוחמני ונטול אשליות, שנלחם על משפחתו ועל מקומו בעולם, גם אם זה אומר לשרוף כמה גשרים מפוארים בדרך.

הקרב של דיפ פרפל נמשך! ב-19 ביולי בשנת 1993 יצא אלבום חדש ללהקת דיפ פרפל, THE BATTLE RAGES ON. שם האלבום נראה כמו עוד שם קשוח לתקליט רוק. אבל האמת? השם הזה לא היה מטאפורה. הוא היה תיעוד מדויק, כמעט יומיומי, של מה שהתרחש בין חברי הלהקה באולפן. ברוכים הבאים לאופרת הסבון המחשמלת שהייתה ההקלטה של האלבום שסימן את סופו של ריצ'י בלאקמור בלהקה שהקים.

כן, זה היה אמור להיות איחוד חגיגי. ההרכב השני והקלאסי של הלהקה, זה שאחראי ליצירות המופת הגדולות יותר שלהם, התכנס שוב לכבוד חגיגות 25 שנה להקמת הלהקה. אבל מאחורי החיוכים המאולצים לתקשורת, התחוללה דרמה שסיפקה חומר לכמה וכמה סרטים דוקומנטריים. במרכזה, איך לא, עמדו שניים מהכוחות היצירתיים הגדולים והמתנגשים יותר בתולדות הרוק: הסולן איאן גילאן והגיטריסט ריצ'י בלאקמור. היריבות הקשה בין השניים כבר הובילה בעבר לעזיבתו של גילאן ב-1973 ושוב ב-1989, אך הפעם הפיצוץ יהיה סופי וללא דרך חזרה.

כדי להבין את גודל האבסורד, צריך רק לפתוח את ספרו של איאן גילאן. הוא מתאר כיצד חזרתו ללהקה, לאחר שהועף ממנה לטובת הזמר ג'ו לין טרנר (איתו הקליטה הלהקה ב-1990 את האלבום השנוי במחלוקת SLAVES AND MASTERS, שלדעת מעריצים רבים נשמע יותר כמו תקליט של להקת ריינבאו מאשר דיפ פרפל), הרגישה כמו סצנה מסרט קומי-טראגי. "החזרה שלי לא הייתה קלה ולא לגמרי שמחה בהתחלה", הוא כותב. הוא מספר שהוזמן לאולפן כדי לעבוד על חומרים חדשים עם הבסיסט וחברו הטוב, רוג'ר גלובר.

"רוג'ר ואני היינו ביום השני שלנו בעבודה מהנה, כשפתאום נחתה עליי ההכרה הנוראית ביותר", הוא משחזר. "ההרגשה הכי מגעילה שהייתה לי בכל חיי. התברר לי שאני לא באמת הוזמנתי בחזרה ללהקה, אלא הובאתי כדי להיבחן! נשמתי עמוק ואמרתי לעצמי, 'אוי, אלוהים! אני עובר אודישן על ידי האהבה של החיים שלי, דיפ פרפל כדי לראות אם אני עדיין מסוגל לכתוב ולשיר'".

הסיבה, כפי שהתברר לגילאן במהרה, הייתה פשוטה: ריצ'י בלאקמור לא רצה אותו בלהקה. נקודה. מי שכן רצתה אותו, ובגדול, הייתה חברת התקליטים BMG. הלהקה, תחת הנהגתו של בלאקמור ועם טרנר על המיקרופון, כבר החלה לעבוד על תקליט חדש (שקלטות הדמו שלו אף קיבלו את השם הזמניTHE DP PROJECT). אך אנשי הכספים ב-BMG הטילו וטו. הם ידעו שהאיחוד של ההרכב הקלאסי, עם גילאן ובלאקמור יחד, שווה זהב. הם דרשו את גילאן בחזרה, והלהקה נאלצה להתיישר תמורת הבטחה למקדמה כספית בגובה 250,000 דולר. גלובר, למעשה, נשלח על תקן "מרגל" כדי לבדוק אם גילאן עדיין בכושר.

גילאן מצא את עצמו במצב בלתי אפשרי: הוא נאלץ לקחת את קלטות הדמו שהוקלטו עם קולו של טרנר, ולכתוב עליהן מילים ומנגינות חדשות בפרק זמן קצר ותחת לחץ אדיר. "הרגשתי מוקף ברגשות של אי ודאות, חוסר דחף ואווירה כללית 'אנטי', שנגרמה בעיקר על ידי נגן גיטרה שבעצם לא רצה אותי בסביבה", הוא סיכם. התוצאה הייתה אלבום שנולד בחטא, פרי של פשרה כפויה וסכסוך ישן-נושן.

איך כל הדרמה הזו נשמעת? ובכן, בדיוק כמו שהיא. אם משווים את THE BATTLE RAGES ON לתקליטים המוקדמים והנפלאים של אותו הרכב, אי אפשר שלא להרגיש את הפער. הבעיות שהציקו ללהקה בתקליטים שלהם משנות השמונים צפות ועולות כאן במלוא העוצמה.

קודם כל, הקצב. כמעט כל שיר מתנהל באותו טמפו בינוני, מתגלגל בעצלתיים באופן מונוטוני ונטול אנרגיה. הנוסחה חוזרת על עצמה: ריף גיטרה של בלאקמור, שמלווה באופן צמוד ועיקש באורגן בנאלי למדי של ג'ון לורד, אחד הקלידנים האהובים והמוכשרים ביותר בסביבה, מה שהופך את השעמום למעצבן שבעתיים. בתקופת הזוהר שלהם, הלהקה ידעה לתת לכל כלי את המרחב שלו, ליצור דיאלוג, מתח ועניין. כאן, הכל נבלע לתוך עיסה סמיכה, חסרת השראה ורדומה. זה נשמע כמו מוזיקת פופ למבוגרים שהוסיפו לה המון דיסטורשן כדי שתיראה כמו רוק כבד, אבל חסר בה כל גרם של יצירתיות או אש.

אפילו הסולואים של בלאקמור, שבדרך כלל היו גולת הכותרת, נשמעים כאן חסרי חשק, כאילו הוא מנגן אותם רק כי הוא חייב. הם כמו גרגרי זהב זעירים שצריך לנפות מתוך טונות של עפר משעמם.

בתוך כל התבשיל הדלוח הזה, ישנו שיר אחד שבכל זאת מצליח לבלוט: ANYA. זו לא בלדה טיפוסית, אלא דווקא קטע רוק סינתטי עם אווירה מיסטית ומעט מזרחית. המילים, אם להודות על האמת, הן ג'יבריש מוחלט על בחורה רוסייה בשם אניה עם דם צועני, אבל השיר נפתח בפתיחה אקוסטית יפהפייה, שבה בלאקמור מוכיח שהוא עדיין קוסם כשהוא אוחז בגיטרה ספרדית. זה רגע קטן של קסם.

אבל שיר אחד, מוצלח ככל שיהיה, לא יכול להציל אלבום שלם, נכון? שאר השירים פשוט לא מצליחים להמריא. וקולו של גילאן? הוא נשמע צורמני ומאונפף. נראה שמיתרי הקול שלו, שפעם הרעידו אצטדיונים, עברו מהפך – ולא לטובה. זה פשוט מוצר מחומם, במרחק שנות אור מיצירת מופת כמו DEEP PURPLE IN ROCK.

היחסים העכורים בין גילאן לבלאקמור הגיעו לנקודת רתיחה במהלך סיבוב ההופעות שקידם את התקליט. אחד מרגעי השפל הזכורים ביותר אירע ב-9 בנובמבר 1993, במהלך הופעה בברמינגהם שצולמה לטלוויזיה. בלאקמור, בזעם גלוי, סירב לעלות לבמה בתחילת המופע, נתן ללהקה לנגן בלעדיו, וכשסוף סוף הואיל בטובו לצאת, הוא השליך כוס מים ישירות לעבר מצלמת הווידאו ולעבר גילאן עצמו. בלאקמור, שהשקיע כל כך הרבה אנרגיה כדי להדיח את גילאן מהלהקה פעמיים, לא יכול היה לשאת את העובדה שחבריו ללהקה, יחד עם חברת התקליטים, כפו עליו את חזרתו של יריבו המושבע. הוא הרגיש שהלהקה הבהירה לו שהנוכחות של גילאן חיונית יותר משלו.

ב-17 בנובמבר 1993, לאחר הופעה בהלסינקי, פינלנד, זה קרה. בלאקמור הודיע שהוא עוזב, וזהו. לתמיד. מסופר שכדי להבהיר את כוונותיו, הוא קרע בהפגנתיות את אשרת הכניסה שלו ליפן, היעד הבא בסיבוב ההופעות (שתוכנן לחודש דצמבר), והותיר את הלהקה נחושה להמשיך בלעדיו.

כדי להציל את סיבוב ההופעות, גויס בבהילות גיטריסט-על אחר, ג'ו סטריאני, כמחליף זמני. סטריאני לא רק שהציל את סיבוב ההופעות היפני, אלא אף המשיך עם הלהקה לסיבוב אירופאי קצר באמצע 1994, לפני שהוחלף באופן קבוע על ידי סטיב מורס, שהפך לגיטריסט הקבוע של הלהקה למשך כמעט 30 שנה. בלאקמור, מצידו, המשיך הלאה להקים מחדש את להקתו ריינבאו ולאחר מכן התמקד לחלוטין בפרויקט מוזיקת הרנסאנס שלו "בלקמור'ס נייט", ולא חזר לדיפ פרפל מעולם. הקרב, לפחות עבורו, הסתיים. מה שנשאר זה האלבום הזה ולפעמים אני באמת תוהה - למה אנשים ממשיכים לצרוך 'מוצר' פלסטי ומיותר שכזה כשברור שהם רוצים יותר מזה? ואל תגידו לי, בבקשה, כי זו הערצה לאמן מסוים. אני לא קונה את זה, סורי.

סערה בממלכה: מפיק העל שלח את סרטי המאסטר של להקת המי למכירה ב-EBAY – והלהקה נאלצה לפתוח את הארנק! ב-19 ביולי, שנת 2000, העולם גילה שההיסטוריה של אחת הלהקות הגדולות בכל הזמנים עומדת למכירה פומבית ברשת. ולא, זו לא בדיחה.

המפיק המוזיקלי, של תלמי, האיש שאחראי לסאונד המתפוצץ של תקליט הבכורה MY GENERATION של להקת המי, החליט שנמאס לו והעמיד את סרטי המאסטר המקוריים למכירה ב-EBAY תמורת סכום התחלתי צנוע של חצי מיליון ליש"ט, סכום שהיה שווה באותם ימים לקרוב ל-750 אלף דולר. בתקופה שבה פלטפורמת איביי עדיין נחשבה למעין מערב פרוע אינטרנטי, העמדת נכס היסטורי שכזה למכירה פומבית הייתה צעד חסר תקדים.

האיש, אמריקאי במקור שהפך לאחד מאדריכלי הסאונד של הפלישה הבריטית בשנות השישים (והאדם שהפיק, בין היתר, גם את הלהיט פורץ הדרך YOU REALLY GOT ME של להקת הקינקס), היה מתוסכל.

במשך עשורים, היחסים בינו ובין חברי הלהקה ידעו בעיקר מורדות, בלשון המעטה. הפרידה ביניהם אי שם בשנת 1966 הייתה מכוערת, והותירה את נכסי צאן הברזל של הרוק'נ'רול – סרטי ההקלטה המקוריים של התקליט המחוספס הראשון של המי – בידיו של המפיק הממורמר. הלהקה, שבינתיים הפכה למפלצת אצטדיונים, גילתה שהיא לא באמת הבעלים של היצירה המוקדמת והבועטת יותר שלה. יתרה מכך, בעקבות תביעה משפטית שניהל תלמי נגד הלהקה ב-1966, הוא המשיך לגזור תמלוגים בשיעור של 5% ממכירות התקליטים שלהם עד תחילת שנות השבעים – עובדה שרק תדלקה את הזעם ההיסטורי של חברי המי כלפיו.

השנים חלפו, ואבק סמיך של סכסוכים משפטיים וטינה הדדית כיסה את הסלילים היקרים. מעריצים ברחבי העולם נאלצו להסתפק בהוצאות מחודשות באיכות ירודה ובמיקס מונו בלבד. באמצע שנות השישים תעשיית המוזיקה בבריטניה התמקדה במונו, אך תלמי שמר ברשותו את סרטי ה-3 ערוצים המקוריים – הדרך היחידה שבעזרתה ניתן היה אי פעם ליצור מיקס סטריאו אמיתי לאלבום.

אז במהלך מבריק ונואש גם יחד, החליט המפיק לטלטל את הסירה. במקום עוד מכתב מעורך דין, הוא בחר בנשק יום הדין של המילניום החדש: מכירה פומבית באינטרנט. המהלך, כמובן, תוכנן כדי למשוך את תשומת הלב של האנשים היחידים בעולם שהסלילים האלו היו יקרים להם יותר מכסף – חברי הלהקה עצמם.

הפרובוקציה עבדה כמו קסם. הכותרות בעיתוני המוזיקה זעקו, והטלפונים במשרדים של הלהקה לא הפסיקו לצלצל. בפועל, הנהלת איביי הסירה את המכירה הפומבית מהאתר תוך זמן קצר בעקבות פנייה זועמת של עורכי הדין של הלהקה שטענו להפרת זכויות יוצרים, אך הנזק התקשורתי והלחץ כבר עשו את שלהם. חברי המי שנותרו בחיים, שכבר ראו דבר או שניים בקריירה הארוכה שלהם, הבינו שהגיע הזמן לסיים את הסאגה. הם נכנסו למשא ומתן קדחתני, ובסופו של דבר רכשו את סרטי המאסטר הנכספים, על פי הדיווחים, בהנחה משמעותית מהמחיר המקורי שנדרש. הדרמה הגיעה לסיומה, והאוצר ההיסטורי חזר הביתה.

עם הסלילים בידיהם, חברי הלהקה לא חיכו זמן רב. בשנת 2002, שנתיים בלבד לאחר אותה מכירה פומבית מתוקשרת, יצאה לשוק גרסה חדשה ונוצצת לתקליט: MY GENERATION: DELUXE EDITION. לראשונה, המפיק המקורי, של תלמי בעצמו (שחתם על הסכם פיוס רשמי עם הלהקה כחלק מעסקת מכירת הסלילים), חזר לעמדת המיקסר ויצר גרסאות סטריאו חדשות ומרגשות לשירים, חושף רבדים ועומק שטרם נשמעו (למשל, ערוצי גיטרה וקולות רקע שנקברו לחלוטין במיקס המונו הישן).

המהדורה הכפולה כללה לא פחות מ-17 רצועות בונוס, ביניהן גרסאות אלטרנטיביות, קטעים שטרם ראו אור, ומיקסים נדירים שהפיחו חיים חדשים בקלאסיקות הנצחיות (בין היתר נכללו קטעים אינסטרומנטליים נדירים, וכן הקלטות שבהן שומעים את חברי הלהקה משוחחים ביניהם באולפן, מה שסיפק למעריצים הצצה דוקומנטרית נדירה לאווירה של שנת 1965). זה היה ניצחון מתוק למעריצים, שזכו סוף סוף לשמוע את התקליט כפי שהוא נועד להישמע, ובאיכות סאונד שלא התאפשרה עד אז. אז כן, לפעמים הדרך היחידה לפתור סכסוך ישן היא באמצעות קצת דרמה פומבית והרבה מאוד כסף, לא?

הצילו! הקריאה הנואשת של ג'ון לנון שהפכה ללהיט ענק וחשפה אמת מטלטלת. ב-19 ביולי בשנת 1965 יצא בארה"ב תקליטון חדש לביטלס, עם השיר HELP. כמה ימים לאחר מכן זה גם יצא באנגליה. השיר נכתב במקור בעקבות החלטתו של במאי סרטם השני, ריצ'רד לסטר, לשנות את שם הסרט מ-EIGHT ARMS TO HOLD YOU ל-!HELP. ג'ון לנון מיהר לכתוב את השיר ולהקליטו כדי להבטיח שהוא זה שייצור את שיר הנושא, והקדים את פול מקרטני שניסה לכתוב שיר משלו לאותה מטרה.

אז בתאריך ההיסטורי הזה נחת בחנויות התקליטים תקליטון חדש ונוצץ של הלהקה המפורסמת ביותר על הפלנטה, הביטלס. שם השיר היה קצר וקליט: !HELP. כמה ימים לאחר מכן, ב-23 ביולי, הוא כבר כבש גם את הממלכה המאוחדת, והפך בן רגע להמנון עולמי, כשהוא שוהה במקום הראשון במצעד הבריטי במשך שלושה שבועות רצופים, וזוכה להצלחה זהה גם במצעד הבילבורד האמריקאי. אבל מאחורי המנגינה הקצבית והאופטימית, הסתתרה אמת כואבת, וידוי אישי וחשוף של אחד מיוצריו, ג'ון לנון, שאיש כמעט לא הבין באותו הרגע.

לנון עצמו, שנים מאוחר יותר, היה הרבה פחות סנטימנטלי לגבי אותה תקופה. הוא כינה אותה בלי שום פילטרים "תקופת אלביס השמן" שלו. זו לא הייתה רק בדיחה על עלייה במשקל. לנון אכן העלה במשקלו באותה תקופה כתוצאה מאכילה רגשית ושתייה מרובה, בעודו מתמודד עם נישואים אומללים לסינתיה לנון ועם אובדן האנונימיות שלו לחלוטין. זו הייתה הגדרה מדויקת למצב נפשי מעורער, לתחושת חוסר ביטחון עמוקה ולבלבול עצום שנבעו מההצלחה המסחררת והלחץ הבלתי פוסק. הוא הרגיש כלוא, בובת מריונטה על חוטים של תהילה עולמית, והשיר HELP היה האופן היחיד שלו לצעוק את זה החוצה.

בראיון חשוף ובלתי נשכח למגזין רולינג סטון בשנת 1970 (אשר פורסם כספר ב-1971), לנון פתח את הלב והסביר את משמעות השיר עבורו. הוא הכריז שזהו אחד התקליטונים האהובים עליו ביותר של הביטלס וסיפק נימוק מצמרר בפשטותו: "כי התכוונתי לזה, זה היה אמיתי". הוא המשיך והעמיק: "המילים טובות ורלוונטיות היום בדיוק כפי שהיו אז. זה לא השתנה, וזה נותן לי תחושת ביטחון לדעת שהייתי כל כך מודע לעצמי כבר אז. זה פשוט אני, שר ומתחנן לעזרה, והתכוונתי לכל מילה".

באופן אירוני, האדם הקרוב אליו ביותר, שותפו לכתיבה פול מקרטני, כלל לא קלט את גודל המצוקה. מקרטני אכן עזר ללנון להשלים את כתיבת השיר, בעיקר במבנה ובפזמון החוזר, אך הודה שנים רבות לאחר מכן שלא הבין בזמן אמת שזוהי קריאה אותנטית לעזרה מחברו הטוב. הוא ראה בכך עוד שיר שצריך לכתוב עבור הסרט החדש שלהם, שנשא את אותו השם. רק במבט לאחור, כשהתמונה הגדולה התבהרה, הבין מקרטני את העומק והכאב שהיו טמונים במילים שלנון הביא אליו.

לנון דמיין את !HELP כשיר איטי, בלדה נוגה ומיוסרת שתשקף את מצבו הנפשי השברירי. הוא רצה שהמאזינים ירגישו את הייאוש שלו. אולם, חברי הלהקה והמפיק ג'ורג' מרטין חשבו אחרת. כדי להפוך את השיר ללהיט רדיו בטוח ולקלאסיקה מסחרית שתתאים לסרט הקליל, הביטלס האיצו משמעותית את הקצב והפכו אותו לשיר פופ אנרגטי וסוחף. התוצאה הייתה להיט ענקי משני צדי האוקיינוס, אך גם פשרה אמנותית שלנון התחרט עליה עד סוף ימיו. עם זאת, שנים לאחר מכן, זכה השיר לביצועים איטיים יותר על ידי אמנים כמו דיפ פרפל, ביצועים שהחזירו את השיר לאווירה האפלה והנוגה שלנון התכוון אליה מלכתחילה.

הגיטריסט ששרד את התופת, אך לא את החיים שאחריה. ב-19 ביולי בשנת 1952 נולד הגיטריסט אלן קולינס (בשמו המלא: לארקין אלן קולינס ג'וניור), שניגן בלהקת לינירד סקינירד. הוא שרד את התרסקות המטוס הנוראית ההיא של הלהקה ב-1977 אבל המשיך להחליק במדרון עד הסוף המר.

האמת? זה קשה לדמיין את הרוק הדרומי בלי צליל הגיטרה הייחודי של אלן קולינס, אחד מעמודי התווך של להקת לינירד סקינירד (ואחד משלושת הגיטריסטים שהרכיבו את "צבא הגיטרות" המפורסם של הלהקה), האיש שחתום על כמה מהריפים והסולואים המזוהים ביותר עם הז'אנר, כולל סולו הגיטרה הבלתי נשכח בשיר FREE BIRD (שאותו ניגן על גיטרת הגיבסון אקספלורר האייקונית שלו, ושנחשב עד היום לאחד מסולואי הגיטרה הגדולים בהיסטוריה). אך נראה שהגורל, שנתן לו כישרון כה גדול ביד אחת, החליט לקחת ממנו הכל, ובאכזריות, ביד השנייה. סיפורו הוא רכבת הרים של הצלחה מסחררת, אסונות קורעי לב ונפילה איטית אל הסוף המר.

הכל התחיל, או ליתר דיוק כמעט נגמר, באותו יום ארור ב-20 באוקטובר 1977. מטוס ה-CONVAIR CV-240 שהטיס את חברי הלהקה בשיא תהילתם בדרכם מהופעה בגרינוויל, קרוליינה הדרומית, לבאטון רוז', לואיזיאנה, התרסק ביערות מיסיסיפי בגלל מחסור בדלק. סולן הלהקה, רוני ואן זאנט, הגיטריסט סטיב גיינס ואחותו, זמרת הליווי קאסי גיינס, נהרגו במקום (יחד עם עוזר מנהל ההופעות דין קילפטריק ושני טייסי המטוס). קולינס היה בין הניצולים, אך יצא מהתופת פצוע קשה. הוא סבל משבר בשתי חוליות בצווארו וזרועו הימנית רוסקה בצורה כה קשה, עד שהרופאים שקלו לקטוע אותה. הם ויתרו על הקטיעה רק משום שאביו התחנן בפניהם שינסו להציל את היד. היד ניצלה, אך הצלקות, הפיזיות והנפשיות, נותרו לנצח.

כמו יתר חברי הלהקה ששרדו, גם קולינס התקשה למצוא את עצמו ביום שאחרי. עולם הרוק'נ'רול, שהיה כל חייו, נדם בבת אחת. למרות זאת, לאחר שהתאושש במידה רבה מפציעותיו, המוזיקה המשיכה לקרוא לו. בשנת 1979, הוא חבר לחבריו הוותיקים מהלהקה – הגיטריסט גארי רוסינגטון, הקלידן בילי פאוול והבסיסט ליאון וילקסון – ויחד הם הקימו את להקת ROSSINGTON-COLLINS BAND, ניסיון אמיץ להדליק מחדש את האש שכבתה. כדי להימנע מהשוואות בלתי אפשריות לסולן המנוח רוני ואן זאנט, הלהקה בחרה באופן מודע בסולנית אישה, דייל קראנץ, שסיפקה להרכב גוון קולי שונה לחלוטין.

הסימנים הראשונים היו מעודדים. תקליט הבכורה שלהם, ANYTIME, ANYPLACE, ANYWHERE, שיצא ב-1980, זכה להצלחה נאה והלהקה כבר החלה לתכנן בציפייה סיבוב הופעות שישיב אותם אל אור הזרקורים. אך אז, הגורל הנחית עליו מהלומה נוספת, אכזרית לא פחות מהתרסקות המטוס. אשתו, קאת'י (שהייתה אהבת נעוריו מאז ימי התיכון והותירה אחריה את שתי בנותיהם), מתה במפתיע מדימום פנימי חמור שנגרם כתוצאה מהפלה טבעית. קולינס, שבור לחלוטין, איבד כל רצון להמשיך. הוא צלל עמוק לתוך התמכרות קשה לסמים ולאלכוהול, שדים שילוו אותו עד יומו האחרון.

להקת ROSSINGTON-COLLINS BAND לא שרדה את המשבר והתפרקה ב-1982. בניסיון נואש להיאחז במוכר ובידוע, קולינס הקים תחילה פרויקט קצר מועד בשם ALLEN COLLINS BAND שהוציא אלבום אחד ב-1983. במקביל החלו להירקם התוכניות להקים מחדש את המותג המנצח, לינירד סקינירד. החבורה ששרדה תכננה לגייס את ג'וני ואן זאנט, אחיו הצעיר והמוכשר של הסולן המנוח, והיה נדמה שהנה, הקאמבק הגדול סוף סוף קורה. החבורה הייתה מוכנה ומזומנה לצאת לדרך חדשה, אבל אז הגיע האסון שחתם את גורלו באופן סופי.

ב-29 בינואר 1986, נהג קולינס ברכב ה-FORD THUNDERBIRD החדש שלו ליד ביתו בג'קסונוויל, פלורידה, כשחברתו, דברה ג'ין ווטס, יושבת לצידו. תחת השפעה כבדה של אלכוהול, הוא איבד שליטה על הרכב והתהפך. חברתו נהרגה במקום. קולינס נותר בחיים, אך הפעם המחיר היה כבד מנשוא: הפגיעה העצבית העמוקה הייתה מהחזה ומטה, והיא שיתקה את רגליו ופגעה אנושות גם ביכולת התפקוד של זרועותיו וכפות ידיו. חקירת המשטרה העלתה כי רישיון הנהיגה שלו כבר נשלל בעבר מספר פעמים בגין נהיגה בשכרות. הפעם, רישיונו נשלל לצמיתות, והוא הואשם בהריגה ברשלנות. במסגרת עסקת הטיעון שלו, הוא לא נשלח לכלא, אלא נידון לעבודות שירות שעיקרן הסברה.

ידיו, שניצלו בקושי מהתרסקות המטוס, כבר לא יכלו לאחוז בגיטרה. האיש שכתב כמה מהסולואים המפורסמים בהיסטוריה לא יכול היה לפרוט עוד על מיתר אחד. ובכל זאת, הוא הצטרף לסיבוב האיחוד של לינירד סקינירד בשנת 1987, הפעם בתפקיד המנהל המוזיקלי. לפני כל הופעה, היה עולה לבמה על כיסא הגלגלים שלו, נושא דברים בפני הקהל כחלק מתנאי המבחן ועבודות השירות שנגזרו עליו, תפקיד שאותו מילא מתוך שליחות כואבת ואמיתית. הוא סיפר בכנות מצמררת על שרשרת ההחלטות הגרועות שהובילו אותו למצבו, והתחנן בפני המעריצים הצעירים לא לחזור על טעויותיו ולעולם לא לנהוג תחת השפעת אלכוהול.

שנה לאחר מכן, בניסיון למצוא משמעות בחייו, הוא הקים את ROLL FOR ROCK, סדרת מופעי צדקה שנועדו להעלות מודעות ולגייס כספים למען אנשים המתמודדים עם שיתוק.

אך גופו הלך ונחלש. השיתוק פגע בתפקוד ריאותיו, ובריאותו התדרדרה במהירות. ב-23 בינואר 1990, אלן קולינס מת בגיל 37 בלבד, לאחר מאבק ממושך בדלקת ריאות כרונית שהייתה סיבוך ישיר של השיתוק והפגיעה המערכתית בגופו. הוא נקבר לצד אשתו האהובה, קאת'י, בג'קסונוויל. כך נחתם סיפורו של אחד הגיטריסטים המוכשרים בדורו, איש ששרד התרסקות מטוס קטלנית, רק כדי ליפול קורבן לשדים הפנימיים שלו ולגורל שלא הרפה ממנו לרגע.

האחים חשיש מוציאים שיר-בקשיש! ב-19 ביולי בשנת 1972 יצא תקליטון חדש ללהקת האחים דובי, עם השיר LISTEN TO THE MUSIC.

בתאריך זה בשנת 1972, שחררה להקה צעירה מקליפורניה בשם האחים דובי את השיר LISTEN TO THE MUSIC, והעולם, פשוטו כמשמעו, התחיל להקשיב. זה היה כרטיס הביקור שלהם, הלהיט המשמעותי הראשון שפרץ עבורם את הדרך והציג לעולם סאונד ייחודי ששילב רוק, פולק וקאנטרי. הסאונד המלוטש הזה היה מפתיע למדי, בהתחשב בעובדה שהלהקה החלה את דרכה בכלל כלהקת הבית הקשוחה של מועדון אופנועני "מלאכי הגיהנום" באזור מפרץ סן פרנסיסקו.

אגב, כפי שמרמזת הכותרת, גם שמם – "האחים דובי" – לא נבע מקרבת דם. "דובי" היה סלנג נפוץ בשנות השבעים לג'וינט של מריחואנה, וחבר של הלהקה הציע את השם כבדיחה, פשוט כי הם נהגו לעשן יחד ללא הפסקה.

מאחורי השיר האופטימי והקליט הזה עומד סיפור מרתק, שמתחיל עם חזון כמעט נאיבי של כותב השיר, הסולן והגיטריסט של הלהקה, טום ג'ונסטון. ג'ונסטון לא סתם רצה לכתוב עוד שיר אהבה או המנון למסיבות. בראשו התרוצצה תפיסה אוטופית שלמה על כוחה של המוזיקה לשנות את העולם. הוא דמיין תרחיש כמעט קולנועי: כל מנהיגי העולם, אלו שמחזיקים בגורלנו, יושבים יחדיו על מדשאה ירוקה ורחבת ידיים תחת שמש מלטפת, ופשוט מקשיבים למוזיקה. הרעיון היה שהצלילים המשותפים יגרמו להם להבין שלמרות כל המחלוקות, המשותף ביניהם גדול מהמפריד, ושאין שום סיבה אמיתית להוביל את האנושות למצבים כל כך הרסניים. באותו רגע קסום, האנושות כולה הייתה מרוויחה נקודת מבט חדשה, כזו שבה המוזיקה היא הפתרון האולטימטיבי לכל הבעיות. המסר הזה היה למעשה הד אחרון לרוח ה"פיס אנד לאב" של שנות השישים, ניסיון להיאחז באופטימיות בזמן שמלחמת וייטנאם המשיכה להעיב על החברה האמריקאית.

בכנות מעוררת השראה, ג'ונסטון הודה מאוחר יותר שהמציאות טפחה על פניו. "מאז, הבנתי שזה לא בדיוק עובד ככה", הוא סיפר, אך באותם ימים, האמונה הזו בערה בו בעוצמה. מעבר לאידיאולוגיה, האמונה הזו הייתה גם עניין של הישרדות מקצועית: אלבום הבכורה של הלהקה נכשל מסחרית, וחברת התקליטים "האחים וורנר" שקלה לבטל את החוזה איתם. ג'ונסטון ידע שהם חייבים להיט מנצח כדי להציל את הלהקה מפירוק.

אז איך נולד אותו ריף גיטרה אייקוני שפותח את השיר? התשובה נמצאת בחדר השינה של ג'ונסטון בסן חוזה, קליפורניה. כמו הרבה מוזיקאים, ההשראה שלו נהגה להגיע בשעות הקטנות של הלילה. "עשיתי מה שאני תמיד עושה", הוא שחזר, "הייתי ער ומנגן בגיטרה במשך שעות. השעה הייתה שתיים או שלוש לפנות בוקר". פתאום, זה הגיע. הריף הפותח, הפשוט והמדבק, פשוט נולד לו תחת האצבעות. ההתלהבות הייתה כל כך גדולה שהוא לא היה יכול לחכות לבוקר.

בצעד אימפולסיבי, הוא הרים את הטלפון וחייג למפיק המוזיקלי של הלהקה, טד טמפלמן. כן, באמצע הלילה. ג'ונסטון העיר את המפיק הישנוני וניגן לו את הריף החדש דרך שפופרת הטלפון. התגובה, כצפוי ממישהו שנקטע מחלום מתוק, הייתה פושרת למדי. "אני חושב שזה בעיקר בגלל שהערתי אותו", צחק ג'ונסטון, "הוא אמר משהו כמו, 'טוב, כן, זה יכול להיות די טוב'". למרות קבלת הפנים הצוננת, טמפלמן כנראה זיהה את הפוטנציאל, כי השיר כמעט ולא עבר שינויים מההדגמה הלילית ההיא. בסופו של דבר, טמפלמן היה זה שהעניק לשיר את ה"דרייב" שלו; מעבר להיותו המפיק, הוא ניגן בעצמו באולפן על הטמבורין, והקצב הסוחף הזה הפך לאחד מסימני ההיכר הבולטים של השיר.

הקסם האמיתי קרה באולפן ההקלטות. הבסיס נשאר כפי שג'ונסטון כתב אותו, אך נוספו לו שכבות שהפכו אותו לקלאסיקה. אחת התוספות הבולטות הייתה נגינת הבנג'ו לקראת סוף השיר, נגיעה מפתיעה שהוסיפה נופך של מוזיקת-עם אמריקאית וביססה את הסגנון המגוון של הלהקה. מי שניגן על הבנג'ו היה הגיטריסט השני של ההרכב, פטריק סימונס, שהביא עמו השפעות של מוזיקת בלוגראס. בנוסף, הכוח הריתמי של השיר נוצר בזכות החלטה יוצאת דופן להקליט אותו עם שני מתופפים שניגנו בו-זמנית (ג'ון הרטמן ומייקל הוסאק) – טכניקה שהעניקה לשיר אנרגיה נהדרת. בנוסף, נעשה שימוש באפקט PHASING, טכניקת אולפן פופולרית מאוד בשנות השבעים שגורמת לצליל להישמע כאילו הוא "מרחף" ונע בחלל, מה שהעניק לשיר את התחושה החלומית והפסיכדלית הקלה שלו.

הקסם עבד: השיר זינק למקום ה-11 במצעד הבילבורד האמריקאי, הציל את הקריירה של האחים דובי, והפך להמנון שמצליח גם היום לגרום לאנשים לעשות בדיוק את מה שג'ונסטון חלם עליו – פשוט להקשיב למוזיקה.

רעידת אדמה בעולם הרוק המתקדם! היום בו הקצב של להקת יס השתנה לנצח! ב-19 ביולי בשנת 1972 עזב המתופף, ביל ברופורד, סופית את להקת יס ועבר ללהקה מתחרה - קינג קרימזון, לאחר שקיבל פנייה אישית מרוברט פריפ שחיפש נגנים להרכב חדש, ניסיוני ואפל יותר. ברופורד, שתמיד העריץ את הגישה החופשית של פריפ, ראה בכך אתגר מוזיקלי שאי אפשר לסרב לו. דגלים הורדו לחצי התורן. רבים חשו שמדובר בחטיפה של ממש, אבל האמת, כמו תמיד, הייתה מורכבת הרבה יותר.

התאריך הזה ייזכר לעד כיום בו אחד מהרכבי הרוק המצליחים והמוערכים בעולם עמד בפני המשבר מהגדולים ביותר שלו. להקת יס הייתה בשיא כוחה, כשהיא עומדת לשחרר את מה שרבים מחשיבים עד היום ליצירת המופת הגדולה ביותר שלה - התקליט CLOSE TO THE EDGE. אך מאחורי הקלעים, תהליך ההקלטה של האלבום היה מתיש בצורה בלתי רגילה. ברופורד איבד את סבלנותו מהוויכוחים האינסופיים בין הסולן ג'ון אנדרסון והבסיסט כריס סקוויר על כל תו ותו, והרגיש שהאווירה בלהקה חונקת אותו. ואז, במכה אחת, המתופף הודיע על סיום דרכו.

עבור המעריצים, התחושה הייתה קשה. רבים ראו בברופורד חלק בלתי נפרד מהצליל הייחודי של הלהקה. אך בעוד שבחוץ שררה אווירה של נכאה, בתוך הלהקה עצמה שלט הלם מוחלט. ברופורד ידע שהחלטתו תתקבל בזעזוע, אך ייתכן שלא הבין עד כמה עמוק יהיה השבר.

בראיונות מאוחרים יותר, שפך ברופורד אור על מניעיו: "זה היה מקרה של מישהו שעוזב את הלהקה מרצונו, וזה היה מושג חדש עבורם. הם היו רגילים לרעיון שהם אלו שמסלקים אנשים החוצה. היה להם בסדר גמור להעיף חברים, אבל לעזוב מרצון? זה לא היה מקובל. ג'ון אנדרסון היה המום לחלוטין. הוא לא הצליח להבין את זה בכלל. הוא בא, ישבנו ודיברנו, והוא כל הזמן שאל למה. 'הגענו כל כך רחוק ביחד, למה שתרצה לעזוב עכשיו?' הוא תהה".

אך לברופורד הייתה תשובה ברורה, כזו שמעידה על יושרה אמנותית נדירה. "הרגשתי שאני פשוט חייב להמשיך הלאה, להתפתח. איך אוכל לצמוח עם הכלי שלי אם לא אעשה שינוי? האמנתי בכל ליבי שזוהי חובתו של מוזיקאי. אני לא בדרן. אני לא תיבת נגינה שמנגנת אותם שירים שוב ושוב. יש הבדל מהותי. המחויבות שלך כאמן היא לנוע קדימה, אחרת הקהל יכול לבוא ולדרוש את כספו בחזרה! כיבדתי מאוד את ג'ון אנדרסון ואת כל מה שבנינו, אבל באמת שהייתי חייב לעזוב את יס".

אבל מעבר להלם האישי, עמדה בפני הלהקה בעיה לוגיסטית אדירה. סיבוב הופעות אמריקאי ענק כבר היה סגור ומתוקתק, וההופעה הראשונה עמדה להתקיים בעוד ימים ספורים בלבד בדאלאס, טקסס. הלהקה הייתה צריכה מתופף, ומהר. כאן נכנס לתמונה הבסיסט, כריס סקוויר, עם סיפור שממחיש את הלחץ והתושייה של אותם ימים. "הפתרון, כך התברר, היה קרוב משחשבנו. אלן ווייט, שהפך למתופף החדש, היה חבר טוב מאוד של טכנאי ההקלטות הצמוד שלנו, אדי אופורד. הם אפילו חלקו דירה. אלן קפץ לאולפן כמה פעמים והסתובב בינינו, אז הכרנו אותו". חשוב לציין שווייט לא היה סתם אלמוני שהסתובב באולפן; הוא כבר היה מתופף מבוקש מאוד, שהספיק לנגן עם ג'ון לנון ועם ג'ורג' האריסון. למעשה, כדי להבטיח שהוא יסכים להצטרף ליס, מנהל הלהקה, בריאן ליין, איים עליו באגרסיביות-מבודחת שיזרוק אותו מחלון המשרד אם יסרב. סקווייר: "כשביל עזב, פשוט שאלנו אותו אם הוא רוצה להצטרף. הרעיון להיות חבר קבוע בלהקה קסם לו מאוד".

אבל אז הגיע האתגר האמיתי. "אני זוכר שהוא היה צריך ללמוד את כל רפרטואר השירים המסובך של יס בשלושה ימים בלבד לפני ההופעה הראשונה שלנו בדאלאס", סיפר סקוויר. "זו הייתה יריית הפתיחה של סיבוב הופעות שלם, ואני לעולם לא אשכח את זה. בלילה הראשון הוא היה פשוט פנטסטי. הוא בקושי עשה טעות אחת. ניגשתי אליו אחר כך ואמרתי לו, 'זה היה לא ייאמן. איך עמדת בזה?'. הוא השיב שזו הייתה רק אנרגיה טהורה, אדרנלין".

אך כאן מגיע הטוויסט המשעשע בסיפור. סקוויר המשיך וחשף: "כמובן, במשך השבועיים שאחרי אותו לילה, הוא היה איום ונורא! אחרי ההופעה הראשונה והמוצלחת, הכל פשוט התפרק. למען האמת, זה לא היה כל כך גרוע, אבל הוא בהחלט חווה ירידה חדה לפני שהתחיל לטפס בחזרה למעלה. הוא פשוט הכריח את עצמו להיות מושלם בלילה הראשון בכוח הרצון. אחר כך הוא נשם לרווחה, נרגע מדי, והיה צריך לבנות את הכל מחדש. אבל מאז והלאה, הכל הסתדר על הצד הטוב ביותר".

וביל ברופורד? בניגוד למיתוס השגוי שהוא נאלץ לשלם קנס גדול מאד על עזיבתו עם מתן תמלוגי מכירות התקליט CLOSE TO THE EDGE למחליפו, האמת היא שלא היה זה "קנס" קונבנציונלי. מנהל הלהקה, בריאן ליין, פשוט הציב בפני ברופורד אולטימטום ואילץ אותו לוותר על התמלוגים שלו כפיתוי כספי שנועד להבטיח שאלן ווייט יצטרף ויציל את סיבוב ההופעות. ברופורד כינה את המהלך הזה לימים "סחיטה" ונטר עליו טינה רבה. משם הוא המשיך לדרך חדשה ומאתגרת עם קינג קרימזון, והטביע את חותמו כאחד המתופפים החדשניים והחשובים בתולדות המוזיקה.

(עוד) על החיים ועל המוות - 19 ביולי:

היום יום הולדת... היום יום הולדת ל...

בשנת 1947 נולד הקלידן קית' גודשו, שניגן עם הגרייטפול דד. הוא הצטרף ללהקה באוקטובר 1971. הוא נהרג בתאונת מכונית ב-23 ביולי 1979, אחרי שכבר לא היה בלהקה ידועה זו.

בשנת 1947 נולד הגיטריסט ברני לידון, שהיה ממייסדי להקת THE EAGLES. הוא פרש מהלהקה בינואר 1976.

גם הוא הלך מאיתנו ביום זה:

היום בשנת 2010 מת הבסיסט אנדי האמל, מלהקת BIG STAR, בגיל 59. סיבת המוות - סרטן.

בית הבובות השופע של להקת פאמילי! ב-19 ביולי בשנת 1968 יצא תקליט הבכורה של להקת הרוק המתקדם הבריטית, FAMILY. שם האלבום הוא MUSIC IN A DOLL'S HOUSE. איזה בובה של תקליט!

רוב אלבומי הבכורה, כידוע, נופלים לאחת משתי קטגוריות: אלבומי בכורה חסרי ביטחון של דריכה במקום, שמראים להקה עם פחד אולפן שרק מתחילה להיכנס לעניינים ועושה אך ורק את מאמציה הראשונים והקלושים, או אלבומי בכורה סופר-אנרגטיים וסוחפים, עם להקה צעירה ושאפתנית שנחושה לכבוש את העולם כבר בצעד הראשון שלה. אלבום הבכורה של פמילי נופל בהחלט לקטגוריה השנייה: כל סימני ההיכר שלהם כבר מונחים היטב במקומם.

ומה שהכי מדהים אותי הוא הגיוון הבלתי יאומן של התקליט. מאוחר יותר, פאמילי יאריכו חלק מהשירים, במיוחד בהופעות חיות; כאן, אף שיר לא עובר את רף הארבע דקות, ואף רעיון מוזיקלי לא חוזר על עצמו פעמיים. הם מוכיחים שהם מרגישים בנוח במידה שווה עם בלדות עדינות, שירי רוק פראיים ובועטים, מזמורי פולק וג'אמים בלוזיים. והתזמור מגוון בצורה בלתי רגילה: כל מיני סוגי גיטרות ואפקטים לגיטרה, קלידים, סקסופונים, מפוחיות, הכינור של ריק גרץ', סיטארים, והבנה טובה מאוד של טריקים אולפניים - סרטי הקלטה מנוגנים לאחור, פייזינג וכדומה, כל הדברים האלה משמשים בצורה רציונלית וחכמה, עם אפקט נהדר.

השטיק של פאמילי מכה בפרצוף מהשניות הראשונות של THE CHASE - שיר פופ פומפוזי שלא שמעתי משהו שבאמת דומה לו. זה מטורף והדרך שבה השיר לפתע מואץ לקראת הסוף באמת נותנת את התחושה שהגיבור נרדף. בינתיים, MELLOWING GREY שבא אחריו, עם מלוטרונים בסגנון המודי בלוז, צליל הכינור הקלאסי של גרץ' ואחת המלודיות הקוליות היפהפיות ביותר שרוג'ר צ'אפמן שר אי פעם, הוא מועמד רציני לתואר הבלדה הטובה ביותר בקטלוג של פאמילי.

אז זה תקליט בכורה שהגדיר מחדש את גבולות היצירתיות וסיפורה של FAMILY מתחיל עוד קודם, אי שם ב-1967, כשהחלה לעשות גלים בסצנת האנדרגראונד הלונדונית ובמועדונים המיתולוגיים של התקופה כמו ה-UFO והמארקי. הכול התחיל עם תקליטון בכורה בשם SCENE THROUGH THE EYE OF A LENS, שהציג לעולם את זה לגמרי. הגיטרה העדינה של צ'רלי ויטני פתחה את השיר, ומיד הצטרף אליה הסקסופון של ג'ים קינג בריף קצרצר שהפך לסימן ההיכר. השילוב בין פולק אנגלי למלודיות עם ניחוח ערבי, יחד עם קולו של הסולן רוג'ר צ'אפמן, שנשמע כאילו בלע שק שלם של צפרדעים לפני שעלה לשיר (סגנון שירה ייחודי שכלל ויבראטו פראי ומהיר שהפך לסמלו המסחרי של ההרכב), יצר משהו שאף אחד לא שמע קודם. אבל למרות החדשנות והעובדה שחברים מלהקת טראפיק התארחו בהקלטה, התקליטון נכשל כישלון חרוץ במצעדים.

עדיין, FAMILY לא הייתה להקה שמוותרת. למרות חוסר הוודאות, החברים – שכללו מלבד צ'אפמן, ויטני וקינג גם את המתופף רוב טאונסנד ואת נגן הבס והכינור ריק גרץ' – נכנסו לאולפני אולימפיק בלונדון כדי להתחיל לעבוד על תקליט הבכורה. על ההפקה הופקדו שני שמות גדולים: ג'ימי מילר, שהיה בדרכו להפוך למפיק של הרולינג סטונס, ודייב מייסון, שבאותם ימים היה "חבר לשעבר" בלהקת טראפיק. מייסון, כך מספרים חברי הלהקה, לא היה המפיק הדומיננטי. "אני לא חושב שדייב עשה הרבה איתנו באולפן", כך אמר צ'אפמן. ויטני הגיטריסט הוסיף: "רוב הרעיונות כבר היו לנו לפני שנכנסנו להקליט. דייב ניגן בקלידים ובס בכמה שירים והיה כיף לעבוד איתו". מייסון אכן תרם שיר אחד משלו לתקליט, NEVER LIKE THIS. עובדת טריוויה מעניינת היא שזהו השיר היחיד בכל שנות פעילותה של פאמילי שלא נכתב על ידי חברי הלהקה. 

צ'אפמן, אגב, הודה שנים אחר כך ששנא את השיר וחשב שהוא לא קשור כלל לקו של הלהקה.

החופש היצירתי שהעניק להם ג'ימי מילר נוצל עד תום. הלהקה התנסתה בכל צליל ואפקט אפשרי. מנהל הלהקה, ג'ון גילברט, הקרין להם את סרט האנימציה הקלאסי FANTASIA של דיסני באולפן בזמן ההקלטות, כי חשב שהמוזיקה שלהם מתאימה באופן מושלם לסצנות. התוצאה הייתה קולאז' צלילים מסחרר: קטעי רוק כבדים, בלדות אקוסטיות עדינות, השפעות של ג'אז ומוזיקה מזרחית, וקטעי נגינה תזמורתיים כמעט. השיר הפותח, THE CHASE, נשמע כמו פסקול לסרט אימה, עם צ'לו וצרחות מצמררות. השיר ME MY FRIEND, שיצא כתקליטון לפני התקליט, הוא דוגמה מושלמת לאופן שבו הלהקה הופכת שיר במה סטנדרטי להרפתקה אולפנית פסיכדלית, עם אפקטים נפלאים. ומה עם MELLOWING GREY המכשף? עם צלילי הכינור של ריק גרץ' והמלוטרון (כלי שהפך למזוהה מאוד עם הצליל החדש של אותן שנים) שמתמזגים היטב.

הסיפור המעניין יותר בתקליט הוא, ללא ספק, השפעתו על הביטלס. הארבעה מליברפול תכננו לקרוא לתקליט הכפול הבא שלהם בשם דומה – A DOLL'S HOUSE, כמחווה למחזהו המפורסם של המחזאי הנורווגי הנריק איבסן. כשהם שמעו של-FAMILY יש תקליט עם שם כמעט זהה, הם נאלצו לגנוז את הרעיון ולחפש שם חלופי. בסופו של דבר, הם הלכו על הפתרון המינימליסטי ביותר: התקליט ייקרא פשוט THE BEATLES, ועטיפתו לבנה לחלוטין - מה שהעניק לו את כינויו הנצחי "האלבום הלבן". אז הרווחנו.

בעוד להקות יריבות כמו ג'ת'רו טול ו-TEN YEARS AFTER כבר הוציאו את תקליטי הבכורה שלהן, FAMILY הגיעה באיחור קל למסיבה. "שלנו יצא רק ביולי 1968", אמר צ'רלי ויטני, "אבל זה הסתדר מצוין, כי התקליט שלנו היה טוב יותר. אנחנו לא סתם ניסינו לשחזר את הופעת הבמה שלנו באולפן". ואכן, עיתון המוזיקה הבריטי DISC AND MUSIC ECHO פרסם בביקורת מאוגוסט 1968: "מעטות הלהקות שמצליחות להמציא צליל כה ייחודי. חמשת חברי להקת FAMILY הצליחו במשימה תוך נגינה במגוון כלים. זהו תקליט טוב מאוד".

הם בהחלט צדקו, והאלבום הגיע למקום ה-35 במצעד האלבומים הבריטי, בעודו מבסס את מעמדו לאורך השנים כאחת מאבני הפינה פורצות הדרך של הרוק המתקדם. תאמינו לי, זה תקליט שבאמת חייבים להקשיב לו! והתקליט שבא אחריו? בום!!!

ג'אגר בסרט שלאגר? הסרט החדש של מיק ג'אגר, נד קלי, יצא לבתי הקולנוע ב-19 ביולי 1970.

הסרט מבוסס על סיפור אמיתי מהמאה ה-19, עם ברנש בשם נד קלי שאינו מסוגל לפרנס את משפחתו באוסטרליה, והוא פונה לגניבת סוסים כדי להרוויח כסף ולהתקומם נגד רדיפות השלטון הבריטי. הוא נשאב עמוק יותר לחיי פורעי חוק, מקים את "כנופיית קלי" שהפכה לאגדה מקומית לאחר שחבריה הכינו לעצמם שריונות גוף וקסדות חסיני-כדורים מלוחות ברזל של מחרשות, ובסופו של דבר מעורב ברציחות של שוטרים, אירוע שהוביל למצוד המשטרתי הנרחב והיקר ביותר בתולדות אוסטרליה דאז.

הידעתם שהרולינג סטונס דחו הופעה בפסטיבל וודסטוק (שנערך באוגוסט 1969) בגלל שג'אגר היה עסוק בצילומי הסרט בערבות אוסטרליה? מעבר לכך, ההפקה סבלה מחוסר מזל משווע: ג'אגר נפצע בידו מאקדח דמה במהלך הצילומים, ובת זוגו דאז, הזמרת מריאן פיית'פול שהייתה אמורה לגלם את התפקיד הנשי הראשי, לקתה במנת יתר של כדורי שינה עם נחיתתם בסידני והוחלפה רגע לפני תחילת הצילומים.

בונוס: היד החופשית שהצילה את הענק העדין: הסיפור מאחורי התקליט שהיה אמור לשנות הכל. החודש, יולי בשנת 1975, יצא התקליט FREE HAND שהעניק ללהקת ג'נטל ג'יאנט רוח גבית של אופטימיות שקשה היה להתעלם ממנה. חמושים בחוזה הקלטות בריטי טרי ונוצץ עם חברת התקליטים כריסליס, אותה חברה שהפכה את חבריהם ללייבל, להקת ג'ת'רו טול, להצלחה מסחררת, הרגישו חברי הלהקה שמשקולת עצומה הוסרה מכתפיהם. סוף סוף הם יכלו לנשום לרווחה.

האמת? כשאני חושב על ג'נטל ג'יאנט, אני חושב דווקא על כל התקליטים שהלהקה עשתה עד התקליט הזה. ואם אחשוב חזק יותר - ארבעת התקליטים הראשונים יימצאו בראש הרשימה. משהו בלהקה הזו, שהתחיל כמוסיקת פרוג עם נשמה אנושית, הפך בעיניי לתקליטי פרוג מרשימים ביותר אך נטולים אותו אוויר אנושי שהיה חלק מהעניין. הצורך בלכתוב דברים מורכבים וכמעט בלתי אנושיים לביצוע בא, לדעתי, על חשבון המלודיות והעיבודים המרעננים יותר. אבל זו דעתי. אני יודע שלא כולם שותפים לה.

התקליט הוקלט באולפני ADVISION בלונדון במהלך חודש אפריל 1975, והתברר מהר מאוד כיצירה המצליחה ביותר של הלהקה מבחינה מסחרית (האלבום הגיע למקום ה-48 במצעד הבילבורד בארה"ב, וזהו למעשה הישג השיא המסחרי של הלהקה בכל שנות פעילותה). כאן התגלה הקסם האמיתי של הענק העדין: מצד אחד, הם הציעו למעריציהם הוותיקים את אותה רמת מורכבות וגאונות קומפוזיטורית שאליה הורגלו, אך במקביל, זה כלל כמה מהקטעים הכי קליטים וסוחפים שהלהקה אי פעם יצרה. התקליט הזה היה סיכום מבריק של כל מה שהפך אותה ללהקה כל כך מיוחדת. בזמן שהרוק המתקדם, הז'אנר שהם היו חלק בלתי נפרד ממנו, החל להראות סימני דעיכה קלים, ג'נטל ג'יאנט נשארה איתנה, מסרבת להתפשר על העקרונות המוזיקליים שייחדו אותה לאורך כל הדרך.

אולי עם סאונד מעט פחות דחוס מזה של קודמו, ועם מגע קליל יותר ששיקף את תחושת ההקלה והחיוביות שחשו חברי הלהקה לאחר שעזבו את חברת הניהול הקודמת שלהם, התקליט FREE HAND התגלה כיצירה בעלת שני צדדים מובהקים, תרתי משמע. שלושת השירים בצד הראשון של התקליט, JUST THE SAME ואחריו ON REFLECTION ושיר הנושא FREE HAND הפכו כולם לחלק בלתי נפרד מרשימת השירים בהופעות החיות. לעומתם, ארבעת השירים בצד השני מעולם לא זכו לכבוד הזה ונותרו "ילדי האולפן" של התקליט.

קל להבין מדוע הלהקה בחרה דווקא בשירים מהצד הראשון. JUST THE SAME היה קטע פתיחה קצבי ואנרגטי שפשוט נולד לבמה (ונפתח בצליל המפורסם של נקישת אצבעות קצבית, שהוקלטה במקור באולפן על ידי הלהקה כולה כשהיא עומדת מסביב למיקרופון אחד), בין אם שימש לסגירת המופע, כפי שהיה בסתיו 1975, ובין אם כשיר הפתיחה, כפי שהיה לאורך כל 1976. הקטע ON REFLECTION עבר מתיחת פנים מבריקה לקראת ההופעות וכלל הקדמה אקוסטית לחלוטין, שנכתבה במיוחד עבור הקטע הווקאלי הפוליפוני המדהים שלו (ששואב השראה ישירה משירת מדריגלים של תקופת הרנסאנס), וסיום ששילב אלמנטים מהמקור כדי ליצור משהו שהיה בו זמנית שונה לחלוטין ומוכר מאד. שיר הנושא, FREE HAND, שהיה עוד הפגנת תכלית מרשימה על הבמה, עבר עיבוד מחדש נרחב והתהדר בקטע סיום ארוך שנכתב במיוחד על ידי הבסיסט ריי שולמן (שכדרכו תרם לאלבום גם נגינה וירטואוזית בכינור), והוסיף עוד כובד ועוצמה לקטע שהיה כבר חזק מלכתחילה.

בעוד שרוב החומר בתקליט היה חדש לחלוטין, שיר אחד מהצד השני, TALYBONT (אגב, טליבונט הוא שמו של כפר קטן בוויילס, מחווה לאהבת הלהקה להיסטוריה ולנופים הבריטיים), נולד מפרויקט שהלהקה שקלה יותר משנה קודם לכן. לקראת סוף דרכה עם חברת הניהול WWA, חברת הסרטים HEMDALE החלה לעבוד על סרט אודות רובין הוד. הנהלת הלהקה הציעה שג'נטל ג'יאנט תגיש קטע בעל ניחוח ימי-ביניימי מובהק לבחינה עבור הפסקול. בסופו של דבר, הפרויקט לא התממש עבורה, והסרט יצא לאקרנים ב-1976 תחת השם "רובין ומריאן", בכיכובם של שון קונרי ואודרי הפבורן, ללא כל זכר ללהקה. הקטע המוזיקלי, לעומת זאת, מצא את דרכו לתקליט FREE HAND, שם הוא משמש דוגמה מופתית נוספת ליכולתו של הקלידן קרי מינייר לכתוב ולעבד מוזיקה בסגנון ימי-ביניימי אותנטי ומלא קסם.

עם סיום ההקלטות, ג'נטל ג'יאנט חזרה לבמות, אם כי הפעילות הייתה דלילה למדי. קומץ הופעות בגרמניה ובהולנד במהלך מאי ויוני, וסט טלוויזיוני מיוחד שהוקלט בבלגיה עבור תוכנית הטלוויזיה הגרמנית SONNTAGSKONZERT (תוכנית פופולרית של רשת ZDF הגרמנית, שתיעדה רבים מענקי הפרוג של התקופה), שמרו על הלהקה עסוקה לקראת יציאת התקליט.

במקביל ליציאת התקליט, הלהקה יצאה לסדרת הופעות בארצות הברית ובקנדה, חמושה במה שהיה כנראה המופע החי החזק והמרשים יותר שלה עד אז. המופעים כללו כעת מספר מסכים שהציגו שקופיות מסונכרנות עם המוזיקה (פיתוח ויזואלי שהקדים את זמנו ונחשב למהפכני בהופעות רוק של אמצע שנות ה-70), מה שהוסיף מימד ויזואלי מהפנט לחוויה. קטע הפתיחה של ההופעות היה קטע אינסטרומנטלי חדש שהוקלט מראש, רעיון שהלהקה תחזור עליו גם בשנה הבאה.

ואיך הקליטו את הפלא הזה? ובכן, תשכחו מאולפנים משוכללים. "היינו מקליטים את קטעי הפתיחה האלו על רשמקול REVOX דו-ערוצי", נזכר קרי מינייר. "היינו פשוט מתאספים בסלון של מישהו שבוע לפני תחילת הסיבוב, עם המכשיר הזה, כמה קלידים ומיקרופון, ופשוט זורמים. מאוד פרימיטיבי כשחושבים על זה".

לאחר סיום ההתחייבויות בצפון אמריקה, הלהקה שבה לבריטניה בתחילת ספטמבר כדי להתכונן לתקופה העמוסה ביותר בקריירה שלה. ב-16 בספטמבר, הם מצאו זמן להקליט את הסשן האולפני האחד-עשר והאחרון שלהם עבור ה-BBC. חמישה ימים לאחר מכן, הם ניגנו את ההופעה הראשונה שלהם בבריטניה מאז יוני 1974, בתיאטרון ניו ויקטוריה בלונדון. מכאן ועד ימים ספורים לפני חג המולד, הלהקה הייתה בדרכים ללא הפסקה.

התגובה הביקורתית ל-FREE HAND לא הייתה חד משמעית, אך רוב הביקורות היו חיוביות, והייתה תחושה ברורה במחנה הלהקה שהדברים סוף סוף עומדים לקרות. הענן היחיד באופק היה האדישות המתמשכת כלפיה במולדתה. בעוד שבערים הגדולות הם מילאו אולמות של כ-2,000 מקומות, הם התקשו להשיג תוצאות דומות במקומות אחרים. עבור להקה שהייתה בשיא כוחה היצירתי, זו הייתה גלולה מרה לבליעה. אך כדרכם של החברים, הם פשוט התאוששו והשקיעו את כל מרצם ביצירת התקליט הבא, בלי לעצור לרגע ובלי להתפשר.

עיתון MUSIC WEEK פרסם: "אחד התקליטים הלא שגרתיים שיצאו בקיץ הסטטי הזה עומד בהבטחה להיות 'כור היתוך של סגנונות'. המרכיבים כאן הם תערובת של ג'אז, מוזיקה קלאסית, פולק, שירת קאנון ורוק. ישנם שבעה קטעים ארוכים, חלקם מלודיים וקצביים, ואחרים מחולקים לקטעי שיר קצרים שמצליחים להיות שונים מבלי להישמע מחושבים. עם סיבוב הופעות של שלושה חודשים מתוכנן, התקליט הזה יכול להפוך להצלחה גדולה".

בעיתון DISC נכתב: "התקליט הראשון של הלהקה בחברת תקליטים חדשה והוא לא נופל במאום מיצירותיה הקודמות. החברים לא שורפים חורים בגולגולת כמו יס והמוזיקה שלהם אינה יומרנית כמו זו של גרינסלייד. יש ניגוד ווקאלי מעולה בין צעקות הרוק של דרק שולמן לבין העדינות של קרי מינייר. קשה לנתח את המנגינות שלהם כי הם ממלאים כל אחת במגוון רחב של טקסטורות. כל מה שאפשר לומר הוא שהם לא מפספסים. ברגע שתידבקו בהם, לא תוכלו להרפות".

במלודי מייקר נכתב: "תמיד הרגשתי שג'נטל ג'יאנט הוא שם גרוע ללהקה. השם GIANT פשוט היה מתאים יותר. התקליט הזה ראוי לכבוד והכרה. ההרמוניות הווקאליות הפותחות את ON REFLECTION הן לא פחות ממבריקות. זהו אחד הביצועים המורכבים ביותר של להקת רוק שאני זוכר. ב-TIME TO KILL יש התקפה עזה יותר, אך הוא שומר על חיבתה של הלהקה למקצבים בלתי צפויים. אין ספק במיומנות המוזיקלית והמסירות שהושקעו ביצירת קטעים כמו HIS LAST VOYAGE היפהפה. אם עדיין יש מקום למקוריות ברוק, אז ג'נטל ג'יאנט ראויה לשבחים ולתשומת הלב שלנו".

ההפוגה היחסית באביב ובקיץ 1975 ודאי הרגישה כמו מתת שמיים. גם לאחר הלחץ, הסשנים של הקלטת FREE HAND היו אינטנסיביים ותובעניים, כפי שניתן לשמוע במוזיקה, הניזונה מקפדנות צורנית ותשוקה רגשית במידה שווה. וזה עובד, ובגדול. הסאונד של הלהקה נקי ומלא יותר, כפי שנשמע בקטע הפותח, JUST THE SAME, שבו הסינטיסייזרים של מינייר מספקים כרית צליל מפוארת לאחד מסולואי הגיטרה הליריים יותר של גארי גרין. אבל כמה קונבנציונלי זה כשבבתים הבס והתופים מנגנים ב-6/4 ושאר הלהקה ב-7/4? (זה נקרא פולימטריקה – מצב שבו כלים שונים מנגנים במשקלים שונים בו זמנית – הייתה אחת החתימות המוזיקליות המובהקות שהפכו את ג'נטל ג'יאנט למושא הערצה בקרב מוזיקאים מקצועיים עד היום).

הפוליפוניה המלכותית של הפוגה הווקאלית בארבעה קולות הפותחת את ON REFLECTION הסנסציוני היא אולי העדות המפוארת ביותר לתעוזה ולהרפתקנות המוזיקלית של הלהקה. שיר הנושא הוא הפגנת יכולת מרשימה של עיבוד עדין, קונטרפונקטי לעיתים קרובות עד כדי כך שכמעט בלתי ניתן לתמלל אותו. עם זאת, אי אפשר להתעלם מהמרקם הקונבנציונלי יותר בסאונד הכללי. אפקטי הקורוס ב-TIME TO KILL יכלו להגיע מכל להקת רוק אמצע הדרך. דרק שולמן אפילו הודה ששר את המילים "עם קצת קליף ריצוח בקול שלי" (האחריות הקולית על דרק הייתה עצומה במיוחד באלבומים אלו, לאחר שאחיו הבכור, פיל שולמן, שהיה חלק מההרכב וסולן שותף, פרש מהלהקה ב-1973 עקב שחיקה מהסיבובי ההופעות). אז אם נעשו פשרות, הן נעשו בטוב טעם.

אסור לשכוח את HIS LAST VOYAGE המלכותי, יצירה אלגנטית, הנשלטת על ידי קאנון ווקאלי מהפנט ומבליטה את הכינור של הלהקה. ישנם קשרים מלודיים ברורים והליווי של גארי גרין מזכיר את הסולואים מלאי הטעם של סטיב האו מלהקת יס. עם זאת, ישנה תחושה שהמורכבות מתחילה לצאת משליטה, דבר שיפגע קשות בתקליט הבא, INTERVIEW (אלבום קונספט שייצא ב-1976 ויעביר ביקורת סאטירית על תעשיית המוזיקה, אך יסמן תחילתה של ירידה מסחרית משמעותית עבור הלהקה).

נדמה היה שהלהקה סוף סוף מקבלת את ההכרה שרצתה. אבל הבעיות עם ההנהלה נמשכו. במקום למנף את ההצלחה באירופה, הלהקה חזרה לאמריקה, ופתחה הופעות ללהקות עבר כמו STEPPENWOLF (החלטת ניהול בעייתית במיוחד, שכן השידוך בין פרוג רוק מתוחכם לבין להקת הארד-רוק/בלוז פשוטה יצר לעיתים קרובות ניכור מצד הקהל שלא הבין את המוזיקה המורכבת של ג'נטל ג'יאנט). ההופעה הבריטית היחידה לתמיכה בתקליט הייתה בספטמבר, ושאר ההופעות נדחו לדצמבר. המשמעות הייתה שמעריצים מאוכזבים נאלצו לחכות שנה שלמה כדי לראות שוב את הלהקה במולדתם. בינתיים, לוח זמנים אמריקאי מתיש נוסף תוכנן. תהילה וכישלון הלכו פה יד ביד, בסיפורה של אחת הלהקות המבריקות והלא מוערכות דיין בתולדות הרוק. יד חופשית? אולי בתקליט אבל לא בניהול שמסביב לכל זה.

דרק שולמן בספרו: "לאחר שהתמקדנו אך ורק בלהקה במשך חמש שנים, ולאחר שניגנו עם ג'ון ווית'רס במשך כמעט שלוש שנים, היינו בשיא הכושר מבחינה מוזיקלית, אישית, מקצועית ולירית. היינו צלולי דעת וממוקדים כמו ינשופי לילה. זו הרוח שממנה נולד האלבום הזה. היינו בשיא יכולתנו. מעולם לא ציפינו שהתקליט ימריא בדרך שבה הוא המריא – ואולי זו אחת הסיבות לכך שהוא אכן הצליח כך. לאורך כל תקופתנו בלהקה, מעולם לא חשבנו על מורשת או על היכן נהיה בעוד עשר שנים. הכול סבב סביב הכאן ועכשיו. עשינו את מה שרצינו מכיוון שאהבנו לנגן את מה שכתבנו ולהאזין למה שניגנו, ואף אחד אחר לא עשה שום דבר דומה לזה באותה תקופה".

בלוג מוסיקה - כל מה שרציתם לדעת על מוזיקה - ועוד קצת.

הנכם מוזמנים לשתף את הבלוג עם חבריכם.

רוצים לשמוע עוד הרצאות מעניינות על הופעות מוסיקה? זמרים ישראליים? להקות רוק? הביטלס? תקליטים? רוק מתקדם? ועוד מגוון נושאים? מוזמנים ליצור איתי קשר. בינתיים, בואו ליהנות גם מפודקאסט מומלץ ומבלוג המוסיקה באתר.