רוק מסביב לשעון: מה קרה ב-24 ביוני בעולם הרוק

הנכם מוזמנים לצלול איתי למנהרת הזמן עם אירועי פופ ורוק שאספתי עבורכם ממקורות שונים ונדירים מאד שאינם ברשת. אהבתם וברצונכם לקבל עוד ועוד? בשביל זה בניתי עבורכם הרצאות מוסיקה מעשירות ומעניינות ופודקאסטים מומלצים.

אז מה קרה ב-24 ביוני (24.6) בעולם של רוק קלאסי?

חקר, ערך וכתב: נעם רפפורט

הציטוט היומי: "אין יותר מקוריות ברוק כבד. כשבלאק סאבאת' החלה את דרכה, היה לנו מסר להעביר. היינו מעורבים פוליטית, אבל זה הגיע לנקודה בה כולם לא שמים קצוץ יותר. זה פשוט באווירה של, 'בואו נדפוק לכם על הראש וכל החרא הזה'..." (אוזי אוסבורן, בעיתון NME, בשנת 1983)

חתונת הדמים של ג'ים מוריסון?! תשכחו מכל מה שחשבתם שידעתם על חיי האהבה הסוערים של סולן להקת הדלתות. בעוד העולם כולו הכיר את פאמלה קרסון כבת זוגו הנצחית, בצללים התרחש סיפור אפל, מיסטי ורווי יצרים, שהגיע לשיאו ב-24 ביוני 1970, תאריך שלא נבחר במקרה.

ביום זה, שנחשב בימי הביניים ליום הארוך ביותר בשנה ובעל עוצמה אנרגטית אדירה, כחג ה - LITHA, המציין במסורת הפגאנית את נקודת ההיפוך הקיצית, החליף סולן הדלתות האייקוני נדרים עם פטרישיה קנלי. היא לא הייתה סתם מעריצה, אלא עורכת מוערכת של עיתון המוזיקה JAZZ AND POP, אינטלקטואלית חריפה, וחשוב מכל – כוהנת גדולה בזרם הפגאני-קלטי. השניים הכירו בינואר 1969, כשקנלי הגיעה לראיין אותו למגזין שלה, ומיד נוצר ביניהם חיבור אינטלקטואלי ומיסטי יוצא דופן. החיבור ביניהם היה הרבה יותר עמוק מעוד רומן של כוכב רוק.

אז איך נראית חתונה בין מלך הלטאות לכוהנת פגאנית? ובכן הטקס, שלא היה לו שום תוקף חוקי אך היה בעל משמעות רוחנית אדירה עבור השניים, היה טקס HANDFASTING קלטי עתיק יומין. במסורת הקלטית ההיסטורית, טקס קשירת הידיים נועד במקור לייצר תקופת ניסיון לזוגיות באורך של שנה ויום, שלאחריה בני הזוג יכלו להחליט אם להיפרד או להינשא לכל החיים, אם כי במסורת הוויקה המודרנית הוא נחשב לטקס נישואין מלא. קנלי עצמה הודתה שהנישואים לא היו רשמיים, אך עבורה ועבור ג'ים, זו הייתה האמת שלהם. "הטקס היה עם החלפת שבועות בפני כוחות שג'ים כיבד והבין", היא סיפרה. "אולי הוא לא קיבל את כל מה שנאמר שם, אך הוא עשה זאת כי ידע שזה יביא לי אושר רב".

עטופים בגלימות שחורות, ניצבו השניים בתוך מעגל קסמים שצויר על הרצפה באמצעות חרב מקודשת. הטקס הדרמטי הזה לא נערך ביער עבות או בטירה סקוטית, אלא דווקא בסלון דירתה של קנלי בשכונת ה"אפר ווסט סייד" במנהטן, ניו יורק. ארבעה שומרים ניצבו בפינות המעגל וקראו קריאות היטהרות. מוריסון, מצידו, נדרש לעבור טבילת היטהרות באמבט לפני שהכל התחיל. לאחר דרשה קצרה של הכוהנת (שהייתה חברה אישית של קנלי שהפכה לכוהנת פגאנית), הגיע רגע השיא. באמצעות סכין סקוטית מסורתית, נחרצו חתכים קטנים בכף ידו הימנית של ג'ים ובכף ידה השמאלית של פטרישיה. טיפות דם משניהם נמהלו יחד בגביע יין מקודש. זרועותיהם נקשרו בחבל אדום, סמל לאיחוד הנצחי, והם שתו מהגביע המעורבב. לאחר מכן, הם העניקו זה לזו טבעות נישואין איריות – עם עיצוב עתיק ובו שתי ידיים אוחזות בלב עם כתר. טבעות אלו מוכרות בעולם בשם "טבעות קלאדה", סמל אירי עמוק בו הלב מייצג אהבה, הכתר מסמל נאמנות, והידיים מסמלות חברות. (אגב, בסרט "הדלתות" של אוליבר סטון משנת 1991, סצנת הטקס שוחזרה לפרטי פרטים, וקנלי עצמה השתתפה בסרט בתפקיד הופעת אורח בתור הכוהנת שמשיאה את דמותה שלה למוריסון). הטבעת שלה הייתה מכסף, ושלו מזהב.

הדרמה לא איחרה להגיע. הטקס הסתיים בצעידה של הזוג הטרי מעל אש וחרב. היא שתתה את שארית הדם מהגביע וכיבתה את נר המזבח. וברגע הזה, ג'ים מוריסון, האיש ששאג בפני אלפי מעריצים והיפנט קהלים שלמים, פשוט התעלף. "אנרגיה עצומה מצטברת בתוך מעגל קסום", הסבירה קנלי את הרגע המבהיל. "העיגול מכיל את כל האנרגיה הזו ומעצים אותה. גם לי היה קשה, אבל ג'ים פשוט לא הצליח לספוג את כל זה. הוא אמר לי אחר כך שזה הרגיש כאילו משהו לוחץ עליו חזק מכל הכיוונים". תגובתו הפיזית של מוריסון הגיונית בהתחשב בעובדה שהיה אובססיבי לשמאניזם ולתורות נסתר מאז ילדותו (במיוחד בעקבות חוויה שבה חזה בתאונת דרכים של אינדיאנים, ולטענתו רוחותיהם חדרו אז לגופו), מה שהפך אותו לאדם חדיר ורגיש במיוחד לאנרגיות מיסטיות.

כדי להפוך את האירוע לרשמי בעולם הרוחות, הוצג בפניהם מסמך חתונה עתיק. השניים חתמו עליו בדיו, והוסיפו כמה טיפות דם כדי לחתום את הברית סופית. קנלי שמרה את המסמך המגואל בדם באדיקות כל חייה. יתרה מזאת, בשנת 1979 היא שינתה את שמה באופן חוקי ל"פטרישיה קנלי-מוריסון", כהצהרה רשמית על תוקף הברית ביניהם.

ומה עם פאמלה קרסון, בת הזוג הידועה של מוריסון? היא נותרה בתמונה הציבורית, ולעיתים קרובות אף השתמשה בשם משפחתו. הבלבול סביב מעמדה רק גבר לאחר מותו הטראגי של מוריסון בשנת 1971, כאשר התגלה שבצוואתו הוא הוריש לה את כל הונו. פאמלה עצמה לא האריכה ימים אחריו; היא מתה ממנת יתר של הרואין בשנת 1974, בגיל 27 – בדיוק באותו הגיל שבו מת מוריסון, ולפני שהעיזבון הוסדר סופית. למרות זאת, בסגירת מעגל אירונית וטראגית, הייתה זו דווקא קרסון שהחזירה לקנלי את טבעת הנישואין המוזהבת של ג'ים. "מאז אני עונדת את שתיהן", סיפרה קנלי.

והסוף? הוא שייך כולו לזוג הטרי. לאחר שהכוהנת והשומרים עזבו, נותרו מוריסון וקנלי לבדם. "כשנותרנו שם לבדנו", גילתה, "עשינו אהבה בתוך מעגל הקסם הזה". למרבה הצער, האיחוד שלהם לא נמשך זמן רב, שכן מוריסון מת בפריס כשנה בלבד לאחר מכן. קנלי המשיכה בחייה והפכה לסופרת מדע בדיוני ופנטזיה מצליחה, שסדרת הספרים המוכרת ביותר שלה, THE KELTIAD, נשענה רבות על המיתולוגיה הקלטית וכללה דמויות המבוססות ישירות עליה ועל ג'ים. סיום הולם וארצי לטקס שהיה כולו שמיימי ואפל, בדיוק כמו הזמר שבמרכזו.

חברות או מהפכה? כשהביץ' בויז הציעו הרמוניה ואמריקה רצתה לצעוק. ב-24 ביוני בשנת 1968 יצא בארצות הברית תקליט חדש ללהקת הביץ' בויז, שנשא את השם הפשוט והמזמין FRIENDS. אבל באמריקה הסוערת של אותה שנה, מעטים היו פנויים להצעה החמה הזו.

טוב, פה היה זה ברור שהביץ' בויז ויתרו לחלוטין על תחרות מכל סוג שהוא. הוא גם קצר באופן תהומי, בערך 25 דקות אורכו! כן, שני הצדדים של התקליט ביחד! אבל עדיין - זו קלאסיקת ביץ' בויז, אם כי הדבר הזה נתגלה רק בהמשך הדרך. ועדיין, זה לא PET SOUNDS או SMILE.

השנה הייתה 1968, שנה של אש וזעם. מלחמת וייטנאם השתוללה במלוא עוזה והזעם הציבורי גאה. אמריקה הצעירה לא חיפשה ליטוף הרמוני באוזן, היא רצתה לפרוק תסכולים. את הפסקול לזעם הזה סיפקו גיבורי גיטרה חדשים כמו ג'ימי הנדריקס ולהקת-העל CREAM, שקרעו את הרמקולים עם רוק חורק, רועש ובועט. על רקע סופת האש הזו, יצירתם החדשה והעדינה של הביץ' בויז, שהוקלטה באווירה כמעט ביתית באולפנו הפרטי של בריאן וילסון (אולפן מאולתר שהוקם בביתו שבבל אייר וסיפק סאונד "לו-פיי" אינטימי, בניגוד מוחלט להפקות הענק של אלבומיהם הקודמים כמו PET SOUNDS), נשמעה לרבים כמו לחישה בתוך הוריקן, שריד לא רלוונטי מעידן תמים שחלף.

היה זה תקליט שנולד בהשראת מסעם של חברי הלהקה, במיוחד מייק לאב, לתורת המדיטציה הטרנסנדנטלית אצל המהארישי מאהש יוגי בהודו (שם שהה לאב במקביל לחברי להקת הביטלס, המוזיקאי דונובן והשחקנית מיאה פארו, במה שהפך לאחת הפסגות התרבותיות של התקופה), מפגש רוחני שחיפש שלווה פנימית בזמן שהעולם בחוץ חיפש מלחמה. למעשה, הביץ' בויז אף יצאו לסיבוב הופעות משותף ואסוני עם המהארישי ברחבי ארה"ב סמוך לצאת האלבום, סיבוב שבוטל באמצע עקב חוסר עניין, אולמות ריקים ובוז מצד הקהל. אאוץ'.

באופן מפתיע, או שלא, הביקורות דווקא חיבקו את התקליט. מגזין רולינג סטון קבע נחרצות: "כל השירים בצד הראשון נהדרים". המבקר ציין שהתקליט הוא המשך ישיר לסאונד הפחות מלוטש של תקליטם הקודם, WILD HONEY, והרחיק לכת כשהכריז שהקטע האינסטרומנטלי PASSING BY (בו הלהקה בחרה לשיר קולות נטולי מילים רק בגלל שבריאן וילסון, שאמור היה לשיר את המילים שנכתבו, לא הגיע ביום ההקלטה), שמזכיר את FLYING של הביטלס, הוא קטע הנגינה הטוב ביותר שהלהקה יצרה עד כה.

עם זאת, לא הכל היה מושלם. המבקר קטל את הבלדה ANNA LEE THE HEALER (שנכתבה על אנה לי הריסון, מעסה ומרפאה רוחנית אמיתית שטיפלה בחברי הלהקה לאחר שחזרו מהודו) כיצירה נדושה. האמת? זה שיר יפהפה, קצת בסגנון מקרטני - ולא יכול להיות אכפת לי פחות אם המילים של מייק לאב מגוחכות להפליא ונכתבו כדי לחגוג את כישרונותיה של מעסה, מכל האנשים שבעולם. ואת הקטע DIAMOND HEAD זרק המבקר כלא מעניין, למעט קטע אמצעי מסקרן. מבחינתי, זו עוד יצירה אינסטרומנטלית, ואחת המוזרות יותר שהם עשו אי פעם. נו, מי אמר שימי הניסיונות חלפו?

את השבחים הגדולים ביותר קטף דווקא המתופף, דניס וילסון, על שני השירים שתרם, LITTLE BIRD ו- BE STILL, שתוארו כמרוכזים, מרגשים ויפהפיים. שירים אלו סימנו את תחילת המעבר של דניס ממשבצת המתופף החתיך לכותב שירים עמוק ומוערך, תהליך שהגיע לשיאו באלבום הסולו המופתי שלו PACIFIC OCEAN BLUE משנת 1977. המבקר סיכם במשפט מפתח: "צריך כמה הקשבות כדי להיכנס לתקליט הזה באמת". אבל כמה שאני אוהב את התקלט הזה - אני לא סובל את הקטע האחרון שנכתב על המדיטציה בהשראת המהארישי. זה חנטרישי זה. סורי. איזו דרך מכוערת ומטופשת לסיים את התקליט - עם קטע יענו-רוק של שתי דקות שמבוסס על עבודת כלי נשיפה ג'אזיים צורמים וקצב לא אחיד. ויש פה קולות בנאליים ודביקים שאין להם שום קשר למדיטציה טרנסצנדנטלית. אז אם הם אי פעם רצו לצחוק על תורתו של המהארישי, הם לא יכלו לבחור בדרך טובה יותר... ועדיין, זה פשוט גרוע. כל כך קצת זמן יש לכל התקליט ומבזבזים כמה דקות יקרות על זה?! מי המבוגר האחראי פה???

לקהל הרחב לא הייתה סבלנות אז לכמה הקשבות. הביקורות החיוביות לא הצליחו לתרגם את עצמן למכירות, והתקליט סבל מכישלון צורב. הייתה זו גם נקודת ציון טכנית: התקליט הראשון בקטלוג הלהקה שיצא בפורמט סטריאו בלבד, ללא גרסת מונו, החלטה שאולי הקדימה את זמנה ופגעה בקהל שעדיין החזיק פטיפונים ישנים. במצעד בילבורד האמריקני הוא התרסק והגיע למקום 126 המביך. זה היה המיקום הנמוך ביותר של הלהקה במצעד עד לאותה עת, אם כי מעבר לים, בבריטניה הפחות סוערת, הקהל דווקא חיבק את האלבום והוא הגיע שם למקום ה-13 במצעד המכירות. זו הייתה סטירת לחי מצלצלת ללהקה שהייתה עד לא מזמן הגדולה ביותר באמריקה. עבור המוח המוזיקלי השברירי של הלהקה, בריאן וילסון, זה היה עלבון אישי וקטלני. הוא ראה בכישלון זה חוסר אמון מוחלט ביצירתו ומנקודה זו ואילך, במשולב עם החמרת השימוש שלו בסמים כבדים והתערערות ניכרת במצבו הנפשי. הוא החל לסגת עוד יותר אל הצללים ולהעניק פחות ופחות מעצמו לפרויקטים הבאים.

את עטיפת התקליט המיוחדת, המשדרת אחווה ואופטימיות פסיכדלית, אייר אמן צעיר בשם דייוויד מקמקן, אשר לימים הפך לאחד ממעצבי העטיפות המבוקשים ברוק, ויצר עטיפות איקוניות לאמנים כמו פרנק זאפה ודיוקנו המפורסם של אנגוס יאנג על עטיפת BALLBREAKER של AC/DC. שנה קודם לכן, ב-1967, הקים מקמקן סטודיו לעיצוב בשם "המוסד לחזות טובה יותר", וההצעה לאייר עטיפה לביץ' בויז הייתה הזדמנות פז. "לא קיבלתי הוראות מפורשות", הוא סיפר, "ההנחיה הכללית הייתה להישאר באווירה הפסיכדלית של הסיקסטיז". האיור אכן משקף את שם התקליט ואת האווירה הפנימית בלהקה, שאחרי שנים סוערות של מריבות ומשברים, סוף סוף מצאה מחדש רגע של חברות ושיתוף פעולה. באופן אירוני, למרות נושא החברות, מקמקן כלל לא פגש את חברי הלהקה ואת דיוקנאותיהם צייר מתמונות שקיבל. אולי זה היה רמז דק לכך שהחברות הזו, כמו התקליט עצמו, היו הזמנה שקטה לחברות בשנה שדרשה שאגה.

גט בק... גט בק. ב-24 ביוני בשנת 1944 נולד הגיטריסט הבריטי ג'ף בק. הוא מת בינואר 2023.

בתחילת ספטמבר 1969 תהו רבים כיצד הגיטריסט, ג'ף בק, פירק להקה כה מוצלחת שהייתה לו, עם זמר ושמו רוד סטיוארט. אבל בק? הוא לא התרגש והסביר לעיתון 'רקורד מירור' כי בכוונתו להקים להקה חדשה עם בסיסט ומתופף גדולים וידועים מאד בארה"ב.

בק: "הם שני אנשים שאני מאד רוצה לעבוד איתם. עכשיו אני מחפש גם זמר טוב שיעבוד איתנו, אבל כרגע יש מחסור גדול בזמרים כאלו. לא הייתי מתוסכל מהלהקה הקודמת שהייתה לי אבל חשתי שהגיע הזמן להתקדם הלאה. הפעם אני מתכנן צעד קיצוני שאין לי מושג כיצד ייצא, מוזיקלית". אותם שני אנשים, עליהם שמר אז עדיין בסוד, היו הבסיסט טים בוגארט והמתופף קרמין אפיס - שניהם מלהקה ושמה ואנילה פאדג'. בק סיפר עליהם אז: "הם שני בחורים מלהקה באמת גדולה וידועה בארה"ב. אני לא יכול להסגיר את השמות שלהם עד שכל העניינים יסודרו. אני רוצה לעבוד בארה"ב כי המנהל של ענייניי שם נראה נח רוב הזמן ואילו המנהל שלי באנגליה עובד ללא הרף. זה רק מראה כמה כסף יש בארה"ב לעומת באנגליה".

המתופף בלהקתו המפורקת של בק, טוני ניומן (שהצטרף ללהקה רק חודשים ספורים קודם לכן והספיק להקליט איתה את אלבומה השני BECK OLA), סיפק זווית משלו על הלהקה שפורקה: "הלהקה הזו הייתה תמיד לא יציבה. כל הזמן קרו שם מריבות ובלגאנים. מעולם לא ערכנו חזרה מוזיקלית אחת הגונה, במהלך שמונה החודשים בהם הייתי חבר בלהקה. זו אחת הסיבות שלהקות ג'אז כיום לא צוברות קהל גדול. כי הן לא עורכות מספיק חזרות כדי להיות מהודקות. כרגע אני רוצה להמשיך ולנגן. יש לי עסקים נוספים, אבל נראה לי שאצטרף ללהקת הליווי של בילי פרסטון, שהוא חבר טוב שלי. לא תראו אותי עובר לגור בארה"ב, כי מבחינתי לחיות שם זה כמו לחיות בסיוט ממוזג".

אז בסוף אותה כתבה אכן הנחית הכתב, איאן מידלטון, פצצה ובה הודיע: "אם אתם תוהים מי אלו הנגנים המסתוריים של ג'ף, נסו להמר על להקת ואנילה פאדג'...". חשיפה זו התרחשה בזמן שוואנילה פאדג' עוד הייתה פעילה וקיימה את סיבוב הופעות הפרידה שלה בארה"ב, לקראת פירוקה הרשמי שתוכנן לתחילת 1970.  

אבל חלומו של בק נקטע עם תאונת אופנוע קשה שאירעה בדצמבר 1969. בק, שהיה חובב מכוניות ואופנועים מושבע, שבר את גולגולתו בתאונה זו ונאלץ לעבור תקופת החלמה ארוכה של כשנה וחצי שגרמה להשבתתו מפעילות. בוגארט ואפיס המשיכו הלאה והקימו להקה ושמה CACTUS - הרכב הארד-רוק בלוזי שכלל גם את הגיטריסט ג'ים מקארתי וזכה באותן שנים לכינוי המחייב "לד זפלין האמריקאית". ב-1972 החלו השלושה לעבוד יחדיו על תקליט והופעות כסופרגרופ שזכתה לשם "בק בוגארט ואפיס" או בקיצור BBA. הם הוציאו אלבום אולפן יחיד בשנת 1973 שכלל, בין היתר, ביצוע משלהם לשיר SUPERSTITION שסטיבי וונדר כתב במקור במיוחד עבור ג'ף בק, אך המצב כבר השתנה וההבטחה הגדולה הפכה להחמצה. עם זאת, ג'ף בק ימצא לאחר מכן את המקום הכי נוח עבורו - הג'אז רוק.

הקיץ שלעולם לא נגמר: איך הביץ' בויז כבשו את 1974 וגרמו לאמריקה להתאהב מחדש. ב-24 ביוני בשנת 1974 הייתה אמריקה בעיצומו של משבר ווטרגייט (פחות מחודשיים לפני התפטרותו ההיסטורית של הנשיא ריצ'רד ניקסון, מה שהעמיק את השבר בעם האמריקאי), הציניות חוגגת והאופטימיות נראית כמו זיכרון רחוק. ואז, משום מקום, נוחת בחנויות התקליטים אלבום אוסף כפול שמשנה את המשחק הכללי. קוראים לו ENDLESS SUMMER, והוא עומד להפוך את הביץ' בויז לגיבורי התרבות הגדולים של הרגע.

הרעיון לאלבום, שהגיע מהזמר מייק לאב, היה פשוט אך מבריק: לארוז את כל להיטי הפופ-רוק-גלישה המוקדמים של הלהקה, מהשנים 1962 עד 1965 (תוך חיתוך מכוון רגע לפני האלבומים הניסיוניים והמורכבים יותר של הלהקה), ולהזכיר לכולם מי היו מלכי החוף המקוריים. חברת התקליטים קפיטול רקורדס, שחיפשה דרך למנף את הקטלוג הישן, אימצה את הרעיון והשקיעה בקידום מכירות אגרסיביות בטלוויזיה וברדיו, אסטרטגיה שנתמכה בעטיפת אלבום מאוירת, צבעונית ואיקונית של האמן קית' מקונל, ששידרה אווירת רטרו משוחררת מדאגות. התוצאה הייתה לא פחות ממדהימה.

האלבום לא רק הצליח - הוא התפוצץ מרוב הצלחה. ENDLESS SUMMER זינק היישר למקום הראשון במצעד הבילבורד באוקטובר של אותה שנה, הדיח משם אמנים עכשוויים כמו ג'ון דנוור ואוליביה ניוטון-ג'ון והפך לגורם לשינוי. ציון דרך זה היה חסר תקדים עבור הלהקה, שכן זה היה האלבום הראשון שלהם שהגיע למקום הראשון בארה"ב מזה עשור שלם – מאז אלבום ההופעה החיה שלהם ב-1964. הוא נשאר במצעד המכירות 158 שבועות רצופים, מכר למעלה משלושה מיליון עותקים והפך לפסקול הבלתי רשמי של אומה שלמה שהייתה זקוקה למנת שמש ואסקפיזם.

בתוך שבועות ספורים, הביץ' בויז, שבשנים ההן נחשבו ל'נערי הסוף' והופיעו באירועים קטנים יחסית, הפכו לאחד ממופעי האצטדיונים המבוקשים ביותר באמריקה. מגזין רולינג סטון היוקרתי אף הגדיל לעשות כשהכתיר אותם לתואר "להקת השנה" של 1974, כמעט אך ורק על סמך סיבובי ההופעות האנרגטיים שלהם שרכבו על גל הצלחת האוסף. עם הלהיטים הישנים, ועם דור שלם של צעירים, שחלקם עוד לא נולדו כשהשירים הוקלטו, הקסם התגלה שוב. בעיניהם, חברי הלהקה נראו פתאום כמו גיבורי על. "קם לכבודנו דור חדש של מעריצים", אמר גיטריסט הלהקה, קארל וילסון. ״זה היה מדהים".

הקאמבק הזה לא קרה בחלל ריק. שנת 1974 הייתה השנה שבה אמריקה החלה להביט אחורה נוסטלגית. הסרט המצליח "אמריקן גרפיטי" שיצא ב-1973 יצר צמא אדיר לתקופה התמימה של תחילת שנות השישים, ומגמה זו התעצמה עם עלייתה לאוויר של סדרת הלהיט "ימים מאושרים" (נו, זו עם הדמות של פונזי) בראשית 1974. גם בוב דילן, עוד דמות ענקית משנות השישים שכמעט נעלמה מעין הציבור, חזר לבמות באותה שנה עם סיבוב הופעות היסטרי שהכרטיסים אליו נחטפו בשניות. היה ברור שאנשים מחפשים משהו עמוק ואמיתי יותר, הם מצאו אותו בשירים של הביץ' בויז.

לפתע, כולם הבינו שבתוך המילים על מכוניות מהירות, בחורות יפות ו-FUN טהור, הסתתרה גאונות מוזיקלית והרמוניות קוליות שאין להן תחליף. הדרך חזרה לפסגה הייתה ארוכה ומפותלת. אחרי שיא ההצלחה בהמשך שנות השישים, הגלשנים וחולצות הפסים פינו את מקומם לגלים סוערים הרבה יותר בתחום הנפש. המוח המוזיקלי של הלהקה, בריאן וילסון, הוביל אותם לכיוונים ניסיוניים ומורכבים. יצירות מורכבות כמו התקליט PET SOUNDS ויצירת המופת הגנוזה SMILE, הפכו עם השנים לקלאסיקות, אך בזמן אמת הרחיקו חלק מהקהל. בריאן עצמו הסתגר, נאבק בשדים אישיים והפך לדמות פרנואידית ומסוגרת.

למעשה, בזמן ש-ENDLESS SUMMER כבש את המצעדים והקהל הריע ללהקה באצטדיונים, בריאן שקע בדיכאון עמוק ובילה את רוב זמנו כשהוא מסוגר במיטתו שבאחוזתו בבל אייר, מנותק לחלוטין מההיסטריה. בשנת 1974, חברי הלהקה כבר נראו רחוקים שנות אור מהדימוי הצעיר והרענן שלהם. למען האמת, היחיד שעדיין חי את חיי החוף והגלישה היה המתופף יפה התואר, דניס וילסון, אשר להבדיל משאר חברי הלהקה (שרק שרו על הים), היה לאורך כל הדרך החבר היחיד שבאמת ידע לגלוש על גלים במציאות.

ואז הגיע ENDLESS SUMMER ונשבה רוח חדשה במפרשים. רוח של נעורים נצחיים, שהוכיחה שלפעמים כל מה שצריך כדי להרים את מצב הרוח הלאומי זה שיר טוב. בעקבות ההצלחה המסחרית הפנומנלית של האלבום הזה, מיהרה חברת התקליטים להכות על הברזל החם והוציאה באביב 1975 אלבום אוסף המשך בשם SPIRIT OF AMERICA, שכלל את שאר הלהיטים המוקדמים והגיע גם הוא לעשירייה הפותחת.

באופן אירוני, היה זה הגיטריסט ג'ימי הנדריקס שהכריז באלבומו משנת 1967 (בקטע המעבר המפורסם מתוך היצירה THIRD STONE FROM THE SUN): "לעולם לא תשמעו יותר SURF MUSIC". בשנת 1974, הנדריקס כבר לא היה בין החיים מזה ארבע שנים, וההצהרה שלו הוכחה כטעות פטאלית. אמריקה לא רק חזרה להקשיב לשירי הגלישה ההם, היא גם רקדה בהתלהבות כל הדרך לחנויות התקליטים ולאולמות ההופעות, רק כדי לקבל עוד קצת מהריגוש התמים והמופלא הזה, שהרגיש נכון מתמיד.

הקאריבו של אלטון! ב-24 ביוני בשנת 1974 יצא תקליט חדש לאלטון ג'ון ושמו CARIBOU. זה אחד מתקליטיו היותר עלומים שזכה בזמן אמת לביקורות לא טובות ולאחת העטיפות היותר מזעזעות בקטלוג שלו. הוא נמצא בדיסקוגרפיה של אלטון כנטע זר בין שני אלבומים מופלאים - ׳להתראות דרך הלבנים הצהובות׳ ו׳קפטיין פנטסטיק והקאובוי המאובק׳.

האמת? המבקרים שנאו את זה בזמנו (ורובם שונאים את זה עד היום). אני דווקא חושב שהם היו כל כך עצבניים מחוסר היכולת להגיד משהו רע על רצף ששת או שבעת האלבומים הכמעט-מושלמים של אלטון, שהם פשוט קפצו על ההזדמנות כשהוא סוף סוף מעד.

אז קבלו את הכוכב הגדול בעולם, עם לחץ זמנים מטורף, הרים מושלגים, קוקאין לארוחת בוקר, ופסנתר אחד אייקוני. סיפורו של התקליט CARIBOU הוא שיעור מרתק על מה שקורה כשגאונות פוגשת כאוס.

בשנת 1974 העולם כולו כורע ברך מול אלטון ג'ון. האיש הוא הר געש של יצירתיות ופופולריות, אחרי ששיגר לחלל את יצירת המופת הכפולה 'להתראות דרך הלבנים הצהובות'. הציפייה לתקליט חדש הייתה בשיאה, אבל כשהגיע CARIBOU, המבקרים נותרו המומים, ולא במובן הטוב של המילה. התקליט, שנולד בחיפזון כמעט קומי, נחשב עד היום לנטע זר בדיסקוגרפיה המוזהבת של אלטון, תקוע בין שתי פסגות מונומנטליות. עם עטיפה שנראית כמו טעות דפוס מביכה וביקורות שקטלו אותו עוד לפני שהניגון הראשון של התקליט הושלם. אבל CARIBOU הוא הרבה יותר מסתם תקליט; הוא תאונת דרכים מפוארת שאיכשהו הולידה כמה יהלומים.

"אנחנו עושים את התקליט החדש הזה בדנבר וזה יהיה ממש פ'אנקי", הכריז אלטון בסוף 1973, "אנחנו חוזרים ליצירה מסוג TUMBLEWEED CONNECTION, אבל הרבה יותר פ'אנקית". המציאות, כדרכה, הייתה קצת פחות רומנטית והרבה יותר לחוצה.

הסיבה המרכזית לחיפזון הייתה חוזה דרקוני מול המו"ל דיק ג'יימס, שחייב את אלטון לספק שני תקליטים בשנה (הספק מטורף ובלתי נתפס במונחים של תעשיית המוזיקה כיום, אבל בשנות השבעים אלטון ושותפו ליצירה, כותב המילים ברני טאופין, היו מכונת להיטים כה משומנת שהם הוציאו לא פחות מ-14 אלבומי אולפן במהלך עשור אחד בלבד!). לוח הזמנים של הכוכב היה צפוף מאד וחלון ההזדמנויות היחיד בא עם תשעה ימים קפואים בינואר, רגע לפני שהמטוס ממריא לסיבוב הופעות ביפן. הלחץ היה עצום.

כדי לברוח מההמולה, קיבל אלטון את ההחלטה לקחת את כל החבורה לחווה מבודדת ויוקרתית בקולורדו בשם 'קאריבו'. המקום, השוכן בגובה מסחרר של כ-2,600 מטר מעל פני הים, היה שייך לג'יימס גרסיו, המפיק של להקות הענק שיקגו ודם, יזע ודמעות (וגם מוזיקאי מוכשר בפני עצמו שניגן כבסיסט בהופעות של ה"ביץ' בויז"). התפאורה הייתה פסטורלית: כל חבר להקה יקבל בקתה פרטית, הארוחות יהיו בנוסח דליקטס כפרי והנוף של הרי הרוקי יהיה עוצר נשימה.

אלטון ולהקתו נחתו בשדה התעופה במטוס בואינג 727 פרטי, ששימש קודם לכן את בוב דילן. המטוס תואר כבעל צבע חום מזעזע, אך פיצה על כך עם בר משקאות מפואר ופרטי. לימוזינות הסיעו את החבורה העייפה אך נרגשת אל החווה, שם קיבלו את פניהם עם המבורגרים על האש מול הנוף המושלג. "כששמענו שאלטון רוצה לעלות אלינו, התרגשנו!", כך מנהל האולפן, ג'ון קארסלו, "לא ידענו שהוא הולך לקרוא לתקליט על שם האולפן. גילינו את זה רק כשראינו את העטיפה. זה באמת שם אותנו על המפה!".

עם הכניסה לאולפן, שמע אלטון ברקע את הגיטריסט ריק דרינג'ר מסיים להקליט גרסה מחוספסת לשיר הקצבי ROCK AND ROLL HOOCHIE KOO (שהפך במהרה לאחד מהמנוני הרוק הקלאסיים הגדולים של שנות השבעים). הסאונד הדליק אותו אבל עדיין היה לו תנאי אחד: החלפת מיקסר ההקלטות שלא היה לרוחו. צוות האולפן המסור איתר את הקונסולה המבוקשת באולפני אבי רואד בלונדון והטיס אותה במיוחד לקולורדו. לרשותו של אלטון הועמדו גם שלושה פסנתרים, כאשר הבחירה הברורה הייתה פסנתר כנף סטיינוויי שהגיע מאולפני CBS, בו נוגן השיר 'גשר על מים סוערים' של סיימון וגרפונקל.

אלטון הגיע עם כמה שירים מוכנים, ביניהם הבלדה קורעת הלב DON'T LET THE SUN GO DOWN ON ME והרוקר THE BITCH IS BACK (שם השיר נולד למעשה ממשפט שאמרה מקסין פייבלמן, אשתו דאז של ברני טאופין. בכל פעם שאלטון היה נכנס לחדר במצב רוח נרגן ועצבני, היא הייתה מסננת: "הכלבה חזרה", וטאופין מיהר להפוך את הבדיחה הפנימית העוקצנית ללהיט ענק). למרות זאת, העבודה הייתה רחוקה מלהיות נקייה. הגובה הרב של החווה הקשה על שירתו של אלטון וגרם לקולו להתעייף במהירות, מה שאילץ אותו להקליט את השירה בטייק ראשון או שני. זו הייתה התקופה בה הוא החל להשתמש בסמים באופן קבוע. קוקאין היה מנה קבועה בתפריט, לא רק שלו אלא של כל הלהקה. כפי שהעידו חבריה, עם קוקאין לא ישנים ולא אוכלים – עם קוקאין בעיקר שותים אלכוהול, ואכן, גם האלכוהול זרם כמו מים.

לאחר שהקלטות הבסיסיות הסתיימו בקולורדו, המפיק הנאמן גאס דאדג'ן לקח את הסלילים ללוס אנג'לס להוספת שכבות נוספות. הוא גייס צבא של כישרונות, כולל קולות רקע של קארל וילסון וברוס ג'ונסטון מהביץ' בויז, הזמרת דאסטי ספרינגפילד, הצמד קפטן וטניל, וחטיבת כלי הנשיפה האדירה של להקת TOWER OF POWER.

אבל העיתונות הבריטית כבר יצאה לעברו עם סכינים. על הסינגל הפותח נכתב במגזין NME: "המשרד של אלטון מבטיח לנו כי THE BITCH IS BACK יהפוך במהרה לקלאסיקה שלו. לאוזנינו זה נשמע תפל וחסר השראה מכדי לשכנע... השיר נחמד ומתנגן באווירה רוקית נחמדה, אבל בסופו של דבר הוא נשמע שגרתי. קלאסיקה של אלטון? אין מצב!".

ואז הגיעה העטיפה של התקליט. אלטון, במצב רוח עצבני, סירב להצטלם ורק אחרי כמה בירות הסכים ועמד מול המצלמה. התוצאה היא אחת העטיפות המזעזעות יותר לטעמי בתולדות הפופ: אלטון בבגדים תיאטרליים עומד בסטודיו צילום סטנדרטי על רקע טפט מוגזם. את התמונה צילם לא אחר מאשר צלם האופנה והרוק טרי אוניל, שעבד עם הביטלס והרולינג סטונס, אך כאן נאלץ להנציח את אלטון בחולצת פסים מנומרת מגוחכת להפליא, מראה שמזכיר יותר תמונה שעשו לי בילדותי בסטודיו צילום בארץ ופחות תמונה עבור עטיפה של כוכב רוק בינלאומי. סורי, אלטון. זו בקלות עטיפת האלבום הגרועה ביותר של אלטון עד אז, היא כמעט מזמינה לקטול אותה. כאילו הוא צועק, "תראו אותי עכשיו חוגג עם חזה שעיר וחשוף שמבצבץ מתחת לז'קט עור נמר קיטשי ועם חיוך מטופש של קוקאין על הפנים חסרות ההבעה שלי".

אז אולי לאלטון פשוט היה יותר מדי כיף במסיבות של 1974 מכדי לאסוף את עצמו ולהשקיע מספיק זמן באלבום? על העטיפה הפנימית הוא נראה נכנס למכוניתו, כשהמעצב צבע את משקפיו בוורוד. אלטון כל כך השתעשע מהרעיון שהוא שקל לקרוא לתקליט בכללותו OLD PINK EYES IS BACK. אבל דבר אחד להגנתו של אלטון, עם זאת - הקטילה הביקורתית של האלבום גרמה לו לנטוש לחלוטין את התדמית הספציפית הזו, והיא מעולם לא חזרה שוב.

מגזין רולינג סטון לא ריחם ופרסם באוגוסט 1974: "ביוני 1974 חתם אלטון ג'ון את החוזה היוקרתי שנחתם עד כה מול חברת תקליטים. חברת התקליטים MGM חגגה את העניין עם פרסום גדול בעיתונים על ההחתמה הזו. החוזה הזה נחתם בזכות הצלחת תקליטיו האחרונים. אך האלבום CARIBOU דווקא העצים את חולשותיו והקטין את החוזק שלו. כמעט כל שיר באלבום הזה נשמע חסר פוקוס. עד כדי מחשבה על שחצנות מצד היוצר שהרגיש שהוא לא צריך להוכיח יותר כלום על עצמו. השיר החזק ביותר באלבום הוא הקטע הפותח, שנקרא THE BITCH IS BACK. אך גם בו יש בעיה. מכאן האלבום הולך להפקה מסונטזת ודי חלולה״.

באופן אירוני, למרות הביקורות הצוננות, אנשים חשבו אחרת. CARIBOU כבש את המקום הראשון במצעדים בארצות הברית, בריטניה, קנדה ומדינות רבות נוספות (ואפילו הצליח, למרבה ההפתעה ועל אף קטלות המבקרים, להיות מועמד לפרס 'אלבום השנה' היוקרתי בטקס הגראמי של 1975, שם הפסיד לסטיבי וונדר), והוכיח שגם ביום חלש, אלטון ג'ון עדיין היה בלתי אפשרי לעצירה. החווה עצמה הפכה לאתר עלייה לרגל, וכשלוש שנים מאוחר יותר להקת סופרטרמפ הקליטה שם את תקליט המצליח "אפילו ברגעים השקטים ביותר" (וגם אמני ענק כמו ג'ון לנון, מייקל ג'קסון, בילי ג'ואל ו-U2 עברו בה, עד שבמרץ 1985 שריפה הרסנית בחדר הבקרה כילתה את אולפן ההקלטות והביאה לסופו של עידן היסטורי). כך, מתוך הכאוס, הלחץ והחומרים הממכרים, נולד פרק מוזר ומרתק בסיפורו של אחד האמנים הגדולים בכל הזמנים.

שיר המלחמה של יאנג ונאש! ב-24 ביוני בשנת 1972 יצא תקליטון חדש לניל יאנג וגרהאם נאש ששמו WAR SONG.

השיר הזה נכתב על ידי ניל יאנג בשנת 1972 כניסיון להוריד את ניקסון מכס הנשיאות. הוא רצה לתמוך אז במועמד לנשיאות, ג'ורג' מקגוורן, שהצהיר כי הוא נגד מלחמת וויאטנם. יאנג אף תיכנן את הוצאת התקליטון בזמן תהליך הבחירות ושהכסף מהמכירות יועבר ישירות לקמפיין של מגוורן. בסופו של דבר, למרות מאמצי המחאה של יאנג ואמנים אחרים, ניקסון הביס את מקגוורן באחד מניצחונות הבחירות המוחצים ביותר בהיסטוריה של ארצות הברית (ניצחון ב-49 מתוך 50 מדינות). 

באותה תקופה יאנג סבל מכאבי גב איומים כתוצאה מפריצת דיסק שאילצה אותו לעבור ניתוח ולחבוש מחוך גב קשיח לתקופה ארוכה, ולא יכל לצאת לסיבוב הופעות, לכן חיפש דברים אחרים שישאירו אותו בעין הציבור והתקליטון הזה היה אחת התוצאות.

אז יאנג ונאש, פליטי רביעיית קרוסבי סטילס נאש ויאנג שכבר חדלה אז מלהתקיים, היו שניים שלא בחלו בתקופה ההיא להביע את דעותיהם הפוליטיות - אם ביצירתם או בראיונות עימם. את השיר הזה הם הקליטו באולפן הפרטי של יאנג שנקרא BROKEN ARROW שהיה ממוקם בחווה שלו בצפון קליפורניה, ולהקת הליווי פה היא להקתו של יאנג בתקופה ההיא שנקראה THE STRAY GATORS. כמו כן, זה השיר היחיד שזכור לי שנכתב במשותף על ידי יאנג ונאש. בפועל, יאנג כתב והלחין את השיר כולו, אך בשל הנוכחות הקולית הדומיננטית של נאש, שסיפק את ההרמוניות הגבוהות המזוהות עמו לאורך כל השיר, הוחלט להעניק לשניהם קרדיט משותף על עטיפת התקליטון.

אפשר לקרוא ללהקת הליווי פה כלהקת HARVEST, כי זו הלהקה שליוותה באותה שנה את יאנג בהקלטת תקליטו בשם הזה. ההרכב כלל נגני אולפן כמו בן קית' (גיטרת פדאל סטיל), טים דראמונד (בס) והמתופף קני באטרי, שהעניקו לשיר את הצליל הייחודי המחבר בין קאנטרי-פולק לרוק שורשי. מה שכן, השיר הזה הפך במשך שנים רבות לפריט נדיר בקטלוג של יאנג. השיר מעולם לא צורף לאלבום אולפן רשמי של יאנג בזמן אמת, והיה זמין בפורמט דיגיטלי לראשונה רק 37 שנים לאחר מכן, כשנכלל בתוך מארז הארכיון ARCHIVES VOL 1 שיצא בשנת 2009.

מבחינה מוסיקלית מדובר בשיר רוק טוב מבית היוצר של יאנג, אך המילים פה הן הצד הפחות מושך. הפזמון הוא ישיר, פשטני מעט וחוזר שוב ושוב על השורה THERE'S A WAR SONG COMING DOWN, בניסיון ברור לייצר המנון מחאה שיסחוף את ההמונים. אין ספק כי מדובר פה בתקליטון מיוחד בקטלוג של יאנג. לא הרבה מכירים אותו, למרות שצד ב' שלו הכיל את השיר THE NEEDLE AND THE DAMAGE DONE. שיר המופת הזה הוקלט במקור בהופעה חיה באוניברסיטת UCLA ב-1971, וכבר יצא קודם לכן כחלק מהאלבום HARVEST. ייתכן מאוד שהעובדה שצד ב' לא הציע למעריצים חומר חדש או בלעדי, תרמה משמעותית למכירותיו החלשות של התקליטון. 

מה שבטוח, מדובר פה בשיר שהוקלט בתקופה חשובה מאד לשני היוצרים שלו. יש בו אגרסיביות שמזכירה את השיר OHIO, שהוקלט שנה לפני כן (ושהיווה את תגובתו המהירה והזועמת של יאנג לטבח הסטודנטים באוניברסיטת קנט סטייט). אז כן, כשליאנג מפריע משהו - הוא שופך אותו היטב ביצירתו. אך עם כל הרצון הטוב, התקליטון נמכר בכמות קטנה וההצלחה החליקה ממנו והלאה. למעשה, השיר טיפס רק עד המקום ה-61 במצעד הבילבורד האמריקאי, הישג דל ומאכזב במיוחד בהתחשב בעובדה שבאותה שנה בדיוק כבש יאנג את המקום הראשון במצעד עם הלהיט הענק שלו HEART OF GOLD.

הפרויקט קם לתחייה! ב-24 ביוני בשנת 1973 נערך איחוד של להקת BLUES PROJECT ביחד עם אל קופר. המופע, שנערך בסנטרל פארק, הוקלט ויצא על גבי אלבום. ובכן, לא בדיוק...

אל קופר בספרו: "הבלוז פרוג'קט התפרקה למעשה והתפצלה לשני פלגים בשנת 1967. אני הקמתי את להקת דם, יזע ודמעות עם הגיטריסט סטיב כץ. הבסיסט-חלילן אנדי קולברג והמתופף רוי בלומנפלד נעו מערבה והחלו את להקת SEATRAIN; והגיטריסט דני קאלב הושבת לזמן מה כתוצאה מטריפ אסיד רע שקרה לו בזמן חופשה. הייתה לי חברת תקליטים משלי והתגעגעתי לנגן עם הבחורים האלו. הקמתי לתחייה את הלהקה ועשינו מיני-סיבוב של הופעות שיוקלט לאלבום חי. לא משנה ששניים מתוך שלושת האלבומים בדיסקוגרפיה שלנו כבר היו בהופעה חיה והציגו רבים מאותם שירים שביצענו כעת - זה היה אמור להיות כיף ותרפיה נהדרת עבור דני.

אחת ההופעות בסיבוב הייתה במקום מקורה בוושינגטון. זה היה למעשה המופע הטוב ביותר של הסיבוב. עד שהגענו להופעה האחרונה בעיר הולדתנו, בסנטרל פארק בניו יורק, הרבה מהספונטניות נעלמה. אבל הקהל היה פנטסטי. כשערכתי את האלבום, השתמשתי ברוב ההקלטות מוושינגטון ולקחתי את דברי ההקדמות ומחיאות הכפיים מההופעה בסנטרל פארק. חוץ מזה, השם 'איחוד בסנטרל פארק' היה מושך יותר. עדיין, מכירות האלבום היו מאכזבות".

הגיטריסט סטיב כץ בספרו: "נוצרה הזדמנות לבלוז פרוג'קט לעשות איחוד. אל קופר הקים את הלייבל שלו, SOUNDS OF THE SOUTH, וההחתים להקה לא ידועה מפלורידה בשם לינירד סקינירד. הוא חשב שזה יהיה נחמד לעשות כמה הקלטות עם הבלוז פרוג'קט ואולי להוציא זאת בלייבל החדש שלו. אל לקח את

ההקלטות שעשינו בסיבוב לאטלנטה ועם אנדי קולברג הוא ערך להן מיקס תוך כדי החלפת כל אחד מהקולות הבלתי מקובלים עליו. בדרך טיפוסית לו, אל לא שאל אותי אם אולי רציתי לתקן שירה או שתיים, וכך האלבום הזה בהופעה שוחרר עם השירה הלא טובה שלי, בעוד שהשירה שלו כה השתפרה שכמעט נשמעה אנושית".

המסרים הסודיים שריסקו את אי.אל.או. ב-24 ביוני בשנת 1983 יצא תקליט חדש, SECRET MESSAGES ללהקת אי.אל.או, אבל מאחורי השם המסתורי מסתתר סיפור על התפרקות, מאבקים משפטיים ויצירה שנגדעה באיבה. זה לא היה עוד תקליט, זו הייתה תחילת הסוף של מסלול מפואר.

לא יודע מה אתכם, אבל יש לי יחסי אהבה גדולה כלפי התקליט הזה. אבל... זה לא תמיד. לפעמים הסאונד שלו מבאס אותי ולפעמים אני ממש נמשך לזה. תלוי מתי אתם תופסים אותי. עדיין, לאי.אל.או יש, מבחינתי, רק תקליט אחד ענק באייטיז ושמו הוא TIME, שיצא שנתיים לפני זה. ובכן, לאחר שכבשו את העולם עם צליל סימפוני-עתידני ייחודי, הסיפור של להקת אי.אל.או כפי שהכרנו אותה, די מגיע לקיצו בתקליט הזה. בשנת 1983, ג'ף לין מצא את עצמו בצומת דרכים כשעמד מול שורה של אתגרים ואירועים שטרפדו את החזון שלו ליצור אלבום שאפתני ביותר.

הוא רצה יצירה רחבת יריעה שתמשיך את האלמנט הקונספטואלי של התקליט הקודם, TIME. אך חברת התקליטים סי.בי.אס, ככל הנראה מודאגת מהעלויות ומהכיוון הלא מסחרי של צעד כזה, הטילה וטו. הלחץ היה עצום לקצץ את החומר לתקליט בודד. ההתעקשות הזו הציתה סכסוך מר, עיכבה את יציאת התקליט, וכשסוף סוף זה נחת על המדפים, מאמצי השיווק של החברה היו, בלשון המעטה, פושרים. למרות זאת, התקליט הצליח להפיק להיט אחד בולט, ROCK'N'ROLL IS KING. אבל לאחר התקליט הזה, אי.אל.או נכנסה לתרדמת ארוכה עד לניסיון קאמבק בעייתי בשנת 1986. עם זאת, ישנו סוף טוב לסיפור המקורי: בשנת 2018, לציון 35 שנים לצאתו, זכה סוף סוף האלבום לצאת מחדש בגרסת האלבום הכפול (כפי שג'ף לין תכנן במקור), מה שאיפשר למעריצים לשמוע את היצירה השלמה שכללה רצועות גנוזות כמו ENDLESS LIES ו-BUILDINGS HAVE EYES. עם זאת, יצירה אחת נותרה מחוץ לזה, גם כן. מדובר בשיר BEATLES FOREVER שבו לין נשמע שר כל מיני שמות של שירי ביטלס. שיר נחמד - אבל לא מעבר לזה.

התקליט נפתח עם שיר הנושא, SECRET MESSAGES , וכשמו כן הוא, עמוס בהודעות סודיות. הבולטת שבהן היא הקלטת צלילי קוד מורס המאייתים את האותיות ELO. השיר כולו הוא תגובה צינית של ג'ף לין לתופעת היסטריית ההמונים באותה תקופה שאמרה כי אמני רוק שותלים מסרים שטניים בהקלטות שלהם כשמנגנים אותן לאחור. לין הסביר: "היו המון חדשות על הדבר הזה שנקרא 'מסר מנוגן לאחור'. אתה אומר משהו הפוך בכוונה וכשמנגנים קדימה, זה נשמע כמו משהו אחר. השיר הזה נוצר בהשראת השטויות האלה". ההיסטריה הזו, אגב, לא הייתה זרה ללהקה: היא החלה כבר ב-1974, כשנוצרים פונדמנטליסטים בארה"ב האשימו את אי.אל.או כי שתלו מסר שטני בשיר הנושא של אלבומם המופתי "אלדורדו", ולמעשה האלבום הנוכחי היווה "אצבע משולשת" מוזיקלית ומכוונת לאותן האשמות עבר. 

השיר השני, LOSER GONE WILD, הוא מלודרמה בסטייל חדש. המעריצים הוותיקים נחרדו מהשורות "לא אכפת לי אם הכינורות לא ינגנו / אני בכל מקרה לא אקשיב להם / לא אכפת לי מה אנשים יגידו". רבים ראו בזה הכרזת מלחמה של ג'ף לין על הסאונד הקלאסי של הלהקה. לין, מצדו, הסביר שפשוט הוא רוצה להתנסות בכתיבת שיר עם מקצבים משתנים.

אחריו מגיע BLUEBIRD, שהוא אחד השירים הקליטים יותר בתקליט. כאן הכישרון של לין ליצירת מלודיות בלתי נשכחות בא לידי ביטוי במלואו. ידוע שלין היה כותב את המילים לשיריו ברגע האחרון ומייחס בעיקר חשיבות למלודיה. מעניין אם גם פה היה התהליך הזה.

הצד הראשון נחתם עם TAKE ME ON ON האיטי והמהפנט. לין סיפר שהשיר עוסק באסטרונאוט שמעדיף להישאר בחלל ולא לחזור לכדור הארץ. בשנת 2012, הוא הודה בראיון שזהו אחד השירים האהובים עליו ביותר מכל מה שכתב אי פעם. ומי שרכש את גרסת הקסטה של התקליט זכה לשיר בונוס, TIME AFTER TIME, שכלל גם הוא מסרים המנוגנים לאחור. עם זאת, קשה להגדיר אותו כאחד משיאי היצירה של הלהקה.

הצד השני של התקליט נפתח ברוק'נ'רול סוחף, FOUR LITTLE DIAMONDS, מחווה ישירה של לין ללהקות הסיקסטיז שהוא העריץ. מיד אחריו בא STRANGER האפלולי, שמתחיל עם קול מסתורי. אז אם הופכים את התקליט ומנגנים לאחור, הקול אומר בבירור: "אתם משמיעים אותי לאחור". וואללה, יופי... והקצב עולה שוב עם DANGER AHEAD. לין, שלא מרבה לדבר על שיריו, אמר על השיר: "זו הייתה אחת הפעמים הראשונות שהשתמשתי בקופסת הקסם של AMS, שהייתה עמוסה באפקטים מיוחדים. השתמשתי בה בהרחבה".

משם אנחנו ממשיכים ל- LETTER FROM SPAIN. כאן מסתתרת בדיחה בריטית פרטית של לין. כך הוא מספר: "זה היה במקור מכתב מצרפת, אבל חשבתי שמכתב מספרד יהיה פחות שנוי במחלוקת". זאת כי בסלנג הבריטי, מכתב מצרפת משמעותו קונדום. אחרי המכתב, עולים על רכבת מזהב - TRAIN OF GOLD. לין: "היינו בחלק ההולנדי של סיבוב הופעות עולמי ונכנסנו לאולפני ויסלורד כדי להקליט את זה".

התקליט מסתיים בפיצוץ עם הלהיט הגדול ביותר שלו, ROCK'N'ROLL IS KING. בב בוואן, המתופף, שפך אור על הבחירה המפתיעה: "כן, זה שונה משאר שירי התקליט. זו הייתה החלטה של חברת התקליטים לשחרר אותו כתקליטון. אנחנו אוהבים את כל השירים ומשאירים את ההחלטות האלה לחברת התקליטים. אני מניח שהם בחרו באותו אופן שבו HOLD ON TIGHT נבחר מהתקליט הקודם". השיר, שהיה מחווה לרוק'נ'רול של שנות החמישים, טיפס עד למקום השישי במצעד הפזמונים של רשת ג' והצליח גם בעולם.

באופן אירוני, ולמרות ההצהרה כי "הכינורות לא ינגנו", השיר הזה כולל סולו כינור אנרגטי ובולט של מיק קמינסקי, נגן הכינור של הלהקה, שחזר לאולפן במיוחד עבור הרצועה הזו למרות שכבר לא היה חבר רשמי. עוד פרט מעניין: כותרת העבודה המקורית של השיר בשלבי ההקלטה הייתה בכלל MOTOR FACTORY, לפני שלין החליט לשנות את המילים.

סיבובי הופעות לקידום התקליט מעולם לא התרחשו. ג'ף לין היה שחוק. סיבוב ההופעות הקודם שנועד לקידום התקליט TIME הרחיק אותו ממשפחתו הטרייה, שכללה שתי בנות צעירות. הפעם הוא מצא את עצמו תחת מתקפה משפטית מהבסיסט קלי גרוקאט, שתבע חלק מרווחי הלהקה, ונקלע לחילוקי דעות קשים עם המנהל הכוחני, דון ארדן. ההחלטה שלא לצאת למסע הופעות הובילה את המתופף בב בוואן למצוא תעסוקה חלופית מפתיעה: הוא נענה להזמנה לחבור ללהקת בלאק סאבאת'ויצא איתם כמתופף למסע ההופעות של אלבומם BORN AGAIN בין השנים 1983-1984. לין קיווה לשחזר את ההצלחה של התקליט DISCOVERY משנת 1979, שהפך ללהיט ענק ללא צורך בהופעות. אבל הפעם, זה פשוט לא עבד.

הביקורות בזמנו היו חלוקות, ורבות מהן שיקפו את הבלבול שאחז במעריצים ובתעשייה. בעיתון מפיטסבורג נכתב: "לין, כמובן, הוא הלהקה. הוא כתב את המוזיקה והמילים, הפיק את האלבום וזכה לנגן בו בשישה כלים. תמיד היה לו חוש חד ללחן אבל הוא גם כתב המון שטויות לאורך השנים, ורוב התקליט החדש הוא זלזול מהסוג התפל ביותר. השילוב הזה עם הפינוק העצמי המשתולל שיוצר הגדרות גרנדיוזיות מדי, הופך את 'הודעות סודיות' לניתנות לדילוג".

בעיתון וינונה דיילי ניוז נכתב אז: "הימים של הגזמות תזמורתיות נראים מאחורינו. אפילו אי.אל.או כבר לא שם אלא יוצרים צליל שהוא יותר רוקאבילי ופשוט. אבל נראה שג'ף לין כבר לא מסוגל יותר לכתוב שירים טובים כשהוא צריך. ומה בדיוק הם המסרים הסודיים שבתקליט? אנחנו לא מתכוונים להרוס את רצועת הפטיפון שלנו כדי לסובב את התקליט לאחור ולגלות". בעיתון מורנינג קול מפנסילבניה נכתב: "התקליט האחרון של אי.אל.או הוא מה שלמדנו לצפות מג'ף לין והחבר'ה: עם סינגל להיט (ROCK'N'ROLL IS KING שדומה מדי ל-HOLD ON TIGHT, הלהיט מתקליטם הקודם) ושיר או שניים שנכתבו סביב נושא, במקרה הזה ההיסטריה על מסרים סאבלימינליים לכאורה הכלולים בתקליטי רוק. מה שלין אומר בשיר הנושא הנהדר (ועם עטיפת האלבום ההומוריסטית) הוא שחדשות, אמנות וטבע כולם מעבירים מידע, שאולי מובן או לא מובן - ומכאן שהמסר כנראה סודי למישהו. יש כאן כמה מנגינות יפות ועיבודים נחמדים. נראה שהיצירתיות של לין נובעת מאיזו פגיעה או כאב לב נסתרים. המילים והמוזיקה, הנגינה וההפקה שלו מקבלים תמיכה מספקת מההרכב הרגיל שלצדו".

בעיתון OTTAWA CITIZEN נכתב: "הסוד הגדול ביותר כאן הוא לאיזה כיוון אי.אל.או מנסה לקחת. הבלאגן הזה מוצא את הלהקה יוצאת לשלושה כיוונים נפרדים אבל הלהקה מצליחה להדביק את הכל יחד כדי לספק תחושה של תנועה מתמדת ואלמנט של הפתעה. זהו ללא ספק החומר החזק ביותר של האלבומים. לעומת זאת, אי.אל.או גם מגבירה את טקטיקת ה'דונה סאמר שנולדה מחדש' שלה עם הצמדת קטעי רוק קלאסי לרוק'נ'רול בסיסי בסגנון של צ'אק ברי. החדשות העגומות הן הכללת שלוש רצועות מלאות של זבל לא מדולל שסובל מסנטימנטליות, עיבודים מרושלים וכתיבה רופפת. אולי היה עדיף שהלהקה הייתה ממקדת את מאמציה החדשניים יותר במיני-אלבום. הודעות סודיות הוא סט כל כך מבלבל שהוא צריך פענוח כדי שיהיה הגיוני". בעיתון מאילינוי נכתב: "אני כבר לא יודע איפה להקת סוסי המלחמה הזו משנות ה-70 משתלבת ברצף הדברים של שנות ה-80, אבל התקליט הזה הוא אוסף מספק באופן עקבי של שירי רוק'נ'רול מעט חלומיים שנשמעים בטוחים יותר מרוב המוזיקה החדשה הנוכחית, ופחות יעילים מהמוזיקה הישנה של ELO. לין דבק בערכי רוק עתיקים והוא כל כך מיינסטרים בגישתו שהתקליטון ROCK'N'ROLL IS KING נשמע כמעט לא במקום".

העטיפה המפורסמת של התקליט היא קולאז' עמוס פרטים, שהבסיס שלו הוא צילום אמיתי של רחוב רויאל בעיירה רוצ'דייל, לנקשייר, בריטניה. כמוזיקה עצמה, גם העטיפה מסתירה יותר ממה שנראה לעין. העיצוב, שעליו הופקד המנהל האמנותי דייוויד קוסטה, עמוס בעצמו בקריצות ומסרים סמויים: בין היתר אפשר למצוא שם ציור של המונה ליזה, תפוח ירוק שרומז לחיבתו של לין לביטלס, ואפילו את הכלב המפורסם של לוגו חברת התקליטים HMV. רבים מהשירים שנגנזו, כמו היצירה הארוכה HELLO MY OLD FRIEND, נשארו כהודעות סודיות משלהן, מסרים אבודים ממה שיכול היה להיות עוד פסגה מפוארת בקריירה של הלהקה - אבל לא... זה תקליט נחמש שמאד אהוב עליי - אבל עדיין... רק נחמד.

ב-24 ביוני בשנת 1969 נערך אירוע עם הופעה בקווינס קולג' באוקספורד. אחראי מטעם ההפקה שלח בקשה לחברת האמנים, COMMERCIAL ENTERTAINMENTS, שהייתה אז מהגדולות באירופה בתחומה, לברר עלויות של להקות ואמנים. התשובה התקבלה בצורת תעריפון. מעניין מה הוא וחבריו בחרו מהרשימה. הנה מדרג המחירים המפתיע:

אז איזו להקה נבחרה בסוף? ובכן, זו להקת פינק פלויד, תמורת 250 ליש"ט. הקהל ישב על הדשא בקמפוס והאזין, כי זו לא הייתה מוסיקה לרקוד עמה. חברי הלהקה הגיעו לשטח עם המון ציוד הגברה וכלי נגינה ואחד הסטודנטים שם, נייג'ל לואנסון, סיפר: "עמדתי ליד אחד הרמקולים כשלפתע המתופף שלהם היכה בגונג הענק. אני לא חושב ששמעתי משהו, שלושה ימים לאחר מכן".

"אני הוא אל אש הגיהנום - ואני מביא לכם...!" - ב-24 ביוני בשנת 1944 נולד ארתור בראון, שסיפוריו לא פחות תוססים מהמוזיקה וההופעה התיאטרלית שיצר. הנה כמה מהם:

"סימן ההיכר שלי בהופעות הוא קסדה בוערת. חבשתי אותה בעת ששרתי את הלהיט שלי FIRE. כמובן שהיו פעמים בהן דברים לא הלכו כשורה עם זה. כשהופעתי, בשנת 1967, בפסטיבל ווינדזור, היה עמי עוזר שהיה לו אופי של פירומן. במקום למלא מחצית מהמיכל שהותקן על הקסדה בדלק, הוא החליט למלא את כל ההתקן. הראש שלי עלה בלהבות. הטמבל הזה לא ידע מה לעשות אז הוא דפק לי על הראש עם ידיו והדלק השפריץ לכל כיוון. הוא ברח משם כשהיד שלו בוערת. מישהו מהקהל מיהר עם כוס של בירה ושפך עליי. ירדתי מהבמה כשכולי ספוג בירה. נראיתי כמו בואש טובע. במהלך השנים פנו אליי כמה אנשים שטענו כי הם ששפכו עליי את הבירה.

הופעתי גם עם ג'ימי הנדריקס. הייתי אמן החימום שלו. כשהראו לו בתחילה את התמונה שלי, עם קסדה בוערת, הוא הודיע כי אינו מוכן לעלות אחריי. אבל התיידדנו במהרה ואפילו חשבנו לעשות להקה ביחד, שתשמיע גם הקלטות של ואגנר ברקע, עם כל מיני דברים שיוקרנו על מסכים. הוא רצה לעשות מוזיקה איתי ועם האורגניסט שלי אז, וינסנט קריין. אבל וינסנט לא רצה. ג'ימי לא היה אז המהפכן המטורף בעיניו, אלא מישהו שעשה כמה להיטים וזהו. אבל וינסנט לא היה בקו השפיות.

עשיתי לא מעט טעויות בחיי ואחת מהן הייתה כשדחיתי הצעה לחוזה, בסך 750,000 דולר, עם חברת התקליטים סי.בי.אס. זה היה אחרי שהשיר FIRE הפך ללהיט. דחיתי את זה כי היה לי אז חוזה, עבור פחות כסף באופן משמעותי, מול אנשי חברת התקליטים TRACK. וינסנט והמתופף קארל פאלמר היו רחוקים מלשמוח על זה. אבל אני הייתי איש של אמון ולכן כיבדתי את העסקה".

הארנב הלבן של מטוס ג'פרסון. ב-24 ביוני בשנת 1967 - פסטיבל הפופ במונטריי הסתיים רק לפני שבוע והותיר את אמריקה המומה ומוקסמת, ו"קיץ האהבה" עומד להתפוצץ במלוא הדרו בסן פרנסיסקו. בדיוק ביום זה יצא בארצות הברית התקליטון שיהפוך לפסקול הבלתי רשמי של המהפכה הפסיכדלית: WHITE RABBIT של להקת ג'פרסון איירפליין. אבל הסיפור של השיר הזה מתחיל הרבה לפני כן, עם פסנתר ישן, טריפ של LSD, וחצוצרה ספרדית.

ואווו... איזה שיר! ככה עושים את זה! כמו גלולה מרוכזת של שתי דקות וחצי בלבד - תזמון מושלם שאיפשר לו, למרות תוכנו החתרני, לעקוף את הצנזורה ולהשתחל בקלות לפלייליסט של תחנות הרדיו המסחריות באמריקה.

הזמרת והדמות מאחורי המילים היא כמובן הסולנית הכריזמטית הגדולה, גרייס סליק. את ההשראה היא שאבה, איך לא, מהספר "אליס בארץ הפלאות" שכתב לואיס קרול כמאה שנים קודם לכן, בתקופה הוויקטוריאנית השמרנית באנגליה. סליק, כמו צעירים רבים ומרדניים באותה תקופה, קראה את סיפורי הילדים הקלאסיים וראתה בהם משהו אחר לגמרי: מדריך מוסווה לעולמות התודעה המורחבת. עם פטריות שמשנות גודל, נוזלים מסתוריים בבקבוקים, זחל שמעשן נרגילה, חתולים מסטולים ודימויים ברורים של התנסויות פסיכדליות.

אז אחרי שהיא לקחה LSD, היא שכבה והאזינה במשך שעות לתקליט המהפנט SKETCHES OF SPAIN של חצוצרן הג'אז הענק מיילס דייוויס והמתזמר גיל אוונס (שגם עליו אני מ-א-ד ממליץ!). האווירה הספרדית והמסתורית שם שלטה בה והיא הלחינה זמן קצר לאחר מכן את יצירתה עם פסנתר עץ ישן וחסר קלידים שקנתה מיד שנייה ב-50 דולר בלבד. תוסיפו לזה את הקצב הצבאי המתגבר של הבולרו של ראוול (שאותו הוביל בכישרון רב ובדיוק צבאי מתופף הלהקה, ספנסר דריידן), וקיבלנו את הנוסחה המוזיקלית המושלמת למסע אל תוך הלא נודע. סליק הרגישה שהגיע הזמן לכתוב שיר שהוא מסר להורים הצדקנים: "היי, אתם הקראתם לנו את הסיפורים האלה, אז למה אתם מופתעים עכשיו?".

מעניין לציין שהשיר בכלל לא נכתב לג'פרסון איירפליין. סליק כתבה וביצעה אותו לראשונה עם להקתה הקודמת, GREAT SOCIETY, שבה הייתה חברה יחד עם בעלה דאז, ג'רי סליק. הלהקה צברה מוניטין בסצנת המועדונים הרותחת של סן פרנסיסקו, אך הספיקה להוציא רק תקליטון אחד, SOMEBODY TO LOVE (שנכתב על ידי גיטריסט הלהקה ואחיו של ג'רי, דרבי סליק). בסוף 1966, כשג'פרסון איירפליין חיפשו מחליפה לסולנית סייגני טולי אנדרסון, שעזבה את הלהקה כדי לגדל את בתה התינוקת, הם חטפו אליהם את סליק לאחר שקנו את חוזה ההקלטות שלה מלהקתה הקודמת ב-750 דולר בלבד - השקעה שהתבררה כאחת המשתלמות בתולדות הרוק.

היא לא באה בידיים ריקות והביאה איתה נדוניה ששינתה את ההיסטוריה: שני השירים, WHITE RABBIT ו-SOMEBODY TO LOVE. הלהקה הקליטה אותם מחדש והפכה אותם להמנוני דור.

המבנה של WHITE RABBIT הוא יצירת מופת של בניית מתח. השיר נפתח בנגינת גיטרה מסתורית ומעט צורמנית של יורמה קאוקונן, המגובה בליין הבס האיקוני, השמן והעמוק של ג'ק קסאדי, ורק לאחר כמעט חצי דקה, קולה של סליק פורץ פנימה. מרגע זה, היא לא עוצרת לרגע. אין סולו גיטרה, אין הפסקה, רק זרם תודעה ווקאלי מהפנט שסוחף את המאזין. סליק וחבריה בחרו במכוון להתחיל את השיר באקורד מינורי כדי להשרות תחושה של חושך וחוסר ודאות, כמו אליס שנופלת למאורה זרה. אבל כשהיא שרה "לכו תשאלו את אליס", ההרמוניה עוברת לאקורדים מאז'וריים, כמעט חגיגיים. ואם תקשיבו היטב, תשימו לב שהארנב אכן מופיע במילה בשיר, אבל הצירוף המפורש "ארנב לבן" כלל לא נאמר בו. במקום זאת, השיר מגיע לשיאו המוזיקלי והרגשי בקרשנדו אדיר שבו סליק צועקת את השורה שהפכה לסיסמת הדור: FEED YOUR HEAD.

לדברי סליק, תמיד היו אנשים שפירשו לא נכון את השיר הזה, למרות מאמציה הטובים ביותר להעביר את המילים. "תמיד הרגשתי כמו מורה טובת מראה ששרה את 'ארנב לבן'. הייתי שרה את המילים לאט ומדויק, כדי שהאנשים שהיו צריכים לשמוע אותן לא יפספסו את הנקודה ויגידו לילדים שלהם לא לעשות סמים". איזה ארנב שובב הוא זה!

מה הקשר בין פסנתר כנף, חבל תליה ויוצר גאון? ב-24 ביוני בשנת 1971 יצא תקליט הסולו השני של טוד ראנדגרן ושמו RUNT - THE BALLAD OF TODD RUNDGREN.

זמן קצר לאחר הוצאת האלבום הקודם של ראנדגרן, שנקרא RUNT, הוא ביקר את חבר ילדותו, רנדי ריד, אז סטודנט בג'פרסון מדיקל קולג' בפילדלפיה, שכבר נהג לעשן גראס במשך זמן מה. לילה אחד בדירת הסטודנטים שלו, ריד הציע לראנדגרן שאיפה מהג'וינט שלו. ראנדגרן: "חשבתי לעצמי, 'בסדר, רנדי ואני עושים הכל ביחד בכל מקרה, אז הוא לא יעשה מעצמו אידיוט'. אז עישנתי את הג'וינט הראשון שלי. בכל הנוגע לדרך שבה סמים משפיעים עליי, זה היה משעשע, אני מניח, אבל זה גם נתן לי תפיסה שונה לחלוטין לגבי זמן, מרחב וסדר. זה, בתורו, השפיע רבות על כתיבת השירים עבור האלבום הבא שלי. עישון הגראס עזר לי לשמוע את המוח שלי טוב יותר, להפוך את תהליכי החשיבה שלי לאובייקטיביים יותר, ובמובן מסוים, להפנים אותם. התחלתי לכתוב יותר על דברים שהכרתי, במקום סתם להמציא מילים אקראיות שילוו את הרעיונות המוזיקליים שלי. הרגשתי שהגראס באמת עזר לי להתמקד בכל הנוגע לכתיבת שירים, מה שנשמע אירוני. רוב האנשים יחשבו שהגראס יעשה אותך מפוזר יותר, אבל עבור מישהו שהוא גם ככה מפוזר, הייתה לזה השפעה הפוכה במידה מסוימת".

בעוד ששינויים כימיים יהפכו באלבומיו הבאים לדרך הפעולה הקבועה שלו, ראנדגרן התעקש שגיחותיו המאוחרות יותר לסמים היו ניסויים תכליתיים יותר מאשר אסקפיזם טהור. "המטרה הראשונית הייתה שאולי הרגשתי שהגעתי למעין מבוי סתום מנטלי והייתי צריך דרך אחרת לראות את הדברים. לפעמים אתה יכול ליפול למלכודת הזו של ראיית העולם כבעל אפשרויות מוגבלות. וכדי לצאת מהמלכודת הזו, טוב לעשות מעין אתחול מחדש ולשנות את כללי המשחק."

אז תקליט הבלדה הזה היה אוסף שירים קוהרנטי יותר, הודות, במידה שווה, להתאמות הכימיות שלו ולעובדה שבהתאם לכותרת, רוב השירים היו בלדות שהולחנו על פסנתר. למרות שעדיין הוא הושפע מהתבניות של לורה ניר המופלאה, ראנדגרן היה כעת פחות מוכן – משהיה באלבומו הראשון – פשוט לחקות את ההשפעות שלו. "עברתי את המכשול הראשוני הזה", הוא אמר, "של להבין, 'בסדר, אם אתה הולך לשיר, קח את זה ברצינות ונסה לשיר בקול שלך'. התחלתי לכתוב חומרים שהיו קצת יותר מתאימים לי, למרות שעדיין לא פיתחתי כוח אמיתי כזמר".

מבחינה מוזיקלית, ראנדגרן ראה בכך נקודת שיא חדשה בכל הנוגע להלחנה על הפסנתר. "אני אוטודידקט על הפסנתר ויש לי טכניקה מוגבלת באופן מתמיד. ניגשתי לזה יותר ככלי הלחנה ולא באמת הייתי מעוניין להפוך לנגן מיומן במיוחד. הרבה ממה שאפשר לקרוא לו ההרמוניות שלי על הפסנתר קשור יותר לאופן שבו הידיים שלי נופלות על המקלדת. אני לא משתמש בהרבה פירוקי אקורדים כי הייתי מעוניין יותר למצוא את מהלכי האקורדים שעבדו עבור השיר עם מינימום של קישוטים". לראנדגרן היו רעיונות מאוד ברורים לגבי המבנים הבסיסיים ותבניות האקורדים עבור התקליט הזה. "ברגע שהיה לי את המבנה הבסיסי והמהלכים של שיר, יכולתי להיכנס ולהקליט אותו. אני תמיד כותב את המילים אחרי שהערוצים הוקלטו, מה שלפעמים מטריד את האנשים שצריכים לנגן על זה, כי אין להם מושג אם הם יפריעו למשהו שאני אשיר. הם פשוט צריכים לסמוך על המילה שלי שמה שהם מנגנים עובד. זה היה התקליט הראשון שבו כל ערוצי הבסיס שלי הוקלטו במקום אחד".

כמו בתקליטו הקודם, ראנדגרן התעקש לתקשר עם חטיבת קצב חיה עבור ערוצי הבסיס. טוני סיילס חזר לנגן בס ברוב התקליט, וראנדגרן שמח לגלות שהתזמון היה סוף סוף נכון להביא את המתופף נ.ד. סמארט שסיפר: "הייתי רואה אותו סביב וודסטוק ואז, מתישהו לקראת חג המולד, הוא שאל אותי אם אני רוצה לנסוע לקליפורניה. אמרתי 'בטח שכן', כי קר במזרח. הוא הציע להטיס אותי והוא אמר שהוא ישלם לי טוב. זה דבר אחד לגבי טוד, הוא תמיד שילם טוב". בזמן העבודה על התקליט, סמארט וחברתו שהו עם ראנדגרן בביתו השכור ברחוב אסטרל דרייב 2501, ליד ניקולס קניון בהוליווד. "היה שם פסנתר כנף לבן על שטיח לבן", סמארט נזכר, "והיו לו פסלי מתכת של חרגולים. בשלב מסוים היה גם את מתקן התלייה הזה שהוא בנה שם. אני לא יודע למה הוא עשה את זה, אני חושב שזה בגלל שמישהו אמר לו, 'אנחנו הולכים לתת לך מספיק כסף כדי שתתלה את עצמך'."

סמארט וראנדגרן היו קמים בכל יום בסביבות 10 בבוקר ויורדים לשדרות סאנסט לארוחת בוקר לפני יום שלם באולפן ID SOUND. "טוד נהג כמו מטורף במורד הגבעה הזו לסאנסט כל בוקר", אמר סמארט. "זה היה מפחיד. אחרי ארוחת הבוקר, היינו הולכים להקליט עד שש או שבע בערב. הוא היה מראה לי מנגינה, ואז הייתי יושב בתא התופים ומתחיל להשתעשע עם התפקידים שלי. הוא נתן לי להמציא תפקידים, אבל אם היה משהו ספציפי שהוא רצה ולא עשיתי, הוא היה אומר לי. עם זאת, הוא היה די דיפלומטי לגבי זה. היינו עושים בערך שני שירים ביום; ברגע שהיה לנו טייק שהוא היה מרוצה ממנו, היינו ממשיכים הלאה".

סמארט זכר את הקלטת השיר הפותח,LONG FLOWING ROBE. "טוד ניגן בקלאווינט, והוא אמר לי לדמיין מה הולך להיות שם, והוא שר לי מעין שירה ללא מילים. הוא הסביר שהוא רצה שאנגן יותר באגרסיביות, ואעשה את המכות החדות האלה על הטאם-טאמס במעברים. זה לא היה הסגנון שלי, ובהמשך, אנשים לא האמינו שזה אני בתקליט". וטוני סיילס נזכר שלעומת האווירה באלבום הראשון של RUNT, הסשנים נראו הפעם יותר תכליתיים, קצת יותר אפופי עשן, אבל שקועים במה שהוא מכנה מלנכוליה רומנטית. "בשלב הזה, כבר הכרתי את טוד קצת יותר טוב, ושמתי לב שיש לו קצת בעיות רומנטיות. היו אנשים שעישנו סמים, אבל כולם עשו את זה אז. זו עדיין הייתה אווירה רגועה למדי. טוד תמיד ידע מה הוא רוצה עבור השירים, אבל כמובן, הכל יכול לקרות כשאתה נכנס לאולפן, וזה קרה לעיתים קרובות".

סמארט נזכר שראנדגרן לקח פיקוד על האולפן כמו אף מוזיקאי שראה לפניו. "מעולם לא עקבתי כל כך מקרוב אחרי מה שטכנאים עשו", אמר סמארט, "בדרך שטוד עשה זאת. הוא היה אחד הראשונים בעידן שלנו, בדיוק כמו שבאדי הולי או לס פול היו בעידנים שלהם. טוד גם הבין, די מוקדם, שהמפיק לא באמת עושה כלום, ושהטכנאי הוא זה שבידיו נמצאת כל השליטה!".. כן, ראנדגרן היה יכול לראות את הכל בראש שלו. ובזמן שסמארט וסיילס הרכיבו את חטיבת הקצב ברוב האלבום, אחיו של טוני, האנט סיילס, ניגן בתופים ב-PAROLE ומספק תפקיד קונגה ב-BOAT ON THE CHARLES. כדי להשלים את האלבום, המתופף ג'ון גרין מלהקת LA EXPRESS של טום סקוט, והבסיסט ג'רי שף מלהקת ה-TCB הידועה של אלביס פרסלי, ליוו את ראנדגרן בבלדות הרכות והנוגות BE NICE TO ME ו-HOPE I'M AROUND, שאותן הניח בצד במהלך ההקלטות של האלבום הראשון. עם סיום ההקלטות בלוס אנג'לס, ראנדגרן לקח את הסלילים חזרה לאולפני ברסוויל בוודסטוק כדי להוסיף קולות נוספים ולבצע את המיקס הסופי.

הייתה זו פאטי סמית' שכתבה אז ביקורת על התקליט בעיתון רולינג סטון. באותה תקופה (1971), סמית' טרם הפכה לסנדקית הפאנק-רוק שאנחנו מכירים כיום מחוץ לעולם העיתונות; היא הייתה אז משוררת צעירה, אמנית פלסטית ומבקרת מוזיקה חדת אבחנה שסיקרה את סצנת הרוק. כך היא כתבה: "כמו מוצרט, טוד ראנדגרן מעולם לא רצה להיוולד; אמו עבדה קשה כדי להכניס אותו לכאן והוא נלחם קשה כדי לשיר את החתימה המוזיקלית שלו בדפים המתקדמים של הרוק'נ'רול. עכשיו, אחרי כמה שנים של צלילות ורעש נוצץ בלהקה ושמה NAZZ (להקת הפופ-פסיכדלי והגראז'-רוק שהקים ראנדגרן ב-1967 והתפרקה יחסית מהר) הוא בא עם אוטוביוגרפיה זורמת ומציב את מעמדו כמפיק-מלחין עם הבלדה. בלדה היא סיפור שנכתב במוזיקה; בדרך כלל זה סיפור צער. המוזיקה של טוד מרובדת ומורכבת אבל המילים שלו קלות; מכילות את כל מרכיבי הבלדה הטרגיים רק שהנושאים הם עכשוויים אמיתיים. יש לו את היכולת לטרוף וללהטט במיטב עם מה שעבר ולירות בו למושלם עתידי.

למרות שהוא תמיד יצר מהמיטב של עולם שנוצר מראש, הוא עוטף אט אט את המקורות הללו בחזונו האישי. השיר CHAIN LETTER הוא היצירה שהכי משקפת את החזון הזה. למילים יש את האופטימיות האופיינית שלו ובדיוק כשהן מאבדות גובה, הרצועה נפתחת ומתרבה, כמו שעשה 'היי ג'וד'..." ראנדגרן מעולם לא הסתיר את ההשפעה העצומה של הביטלס על יצירתו, וההשוואה של סמית' לאפוס הזה של פול מקרטני קולעת במדויק לשאיפות ההפקה הגרנדיוזיות של ראנדגרן באולפן. 

פאטי המשיכה: "אבל לשיר הזה של טוד יש יותר כדורים והוא עובר מספר שינויים בעוד ש'היי ג'וד' מעולם לא עבר את עניין החזרה הנמרצת. אם האלבום נראה לא מאוזן זה בכל זאת אלבום הבלדות, אבל לא בלי הקלה קומית. טוד משחרר מחאה קטנה דרך איזו סאטירה חולנית טובה ב-BLEEDING". השיר הזה, שמתאפיין במקצב שבור, גיטרות אגרסיביות ואווירה קלסטרופובית וכמעט כאוטית, מציג את הצד האפל והניסיוני יותר של ראנדגרן, ומהווה משקל נגד מושלם וחסר פשרות לבלדות הפסנתר הרכות. 

סמית': "לטוד ראנדגרן יש יד טובה בכל דבר. עבור הבלדה הוא מערבב את הומור הקומיקס שלו עם הצבעים המוזיקליים השונים שמיוצרים במעין חלל רוק מעוות שרוב האנשים עדיין לא הצליחו להיכנס אליו. אני חושבת שטוד יכול להסיר מעצמו את הכינוי RUNT ולהמשיך בשמו". ונראה שתחזיתה של סמית' בסוף הביקורת הייתה מדויקת להפליא: אלבומו הבא של ראנדגרן, יצירת המופת הכפולה SOMETHING ANYTHING שיצאה ב-1972, כבר נשאה את שמו המלא בלבד ללא הכינוי RUNT, והזניקה אותו למעמד של כוכב סולו ענק ומפיק-על בתעשיית המוזיקה העולמית.

איזה קלידן פגז הוא פטריק מוראז! ב-24 ביוני בשנת 1948 נולד הקלידן פטריק מוראז, שהיה בשנות השבעים חבר בלהקת יס. לפני יס הוא ניגן בלהקות MAINHORSE ו- REFUGEE. בשנת 1978 הוא הצטרף למודי בלוז.

אז הנה פטריק מוראז (הקלידן של יס) מודל אפריל 1976. "אנחנו לא עושים אלבומים למכירות. המכירות הן עסק של חברות תקליטים". מוראז, הבחור היחסית חדש בלהקה, התהדר אז באלבום סולו חדש וראשון בשם THE STORY OF I ואף סיפר שיש תוכניות לאלבום קלידים משותף שיציג אותו, את צ'יק קוריאה ואת הרבי הנקוק. זה, כמובן, לא יצא לפועל. למרות שהפרויקט המשותף הזה נגנז, מוראז אכן עבד מאוחר יותר בקריירה שלו עם ענקי ג'אז ופרוג אחרים, ואף הקליט סדרת אלבומים אקוסטית ומוערכת בשנות ה-80 עם מתופף העל של יס וקינג קרימזון, ביל ברופורד.

על התהיה, האם הרצף המהיר של הוצאת אלבומי סולו מטעם חברי יס, באמצע הסבנטיז, יפגע במכירות של אלבומו החדש, הוא הסביר לכתב ה-NME: "לא, זה לא מפריע לי. אנחנו לא עושים אלבומים למכירות. המכירות הן עסק של חברות תקליטים. כמובן שזה היה טוב יותר אם היו מרווחים גדולים יותר בין יציאת תקליט אחד למשנהו, אבל כל עוד התקליט יצא, אני חושב שמי שמעוניין בו יקנה אותו". הרקע לתהייה זו של הכתב נבע ממהלך חסר תקדים בתולדות הרוק שביצעה אז להקת יס: בין השנים 1975 ל-1976, לקחו כל חמשת חברי הלהקה (ג'ון אנדרסון, כריס סקווייר, סטיב האו, אלן וייט ומוראז עצמו) פסק זמן והוציאו, בזה אחר זה, חמישה אלבומי סולו נפרדים שקודמו יחד על ידי חברת התקליטים כאסטרטגיה חריגה של שחרור לחצים יצירתיים. להקת קיס עשתה את אותו הדבר אחריהם.

מוראז הצטרף ללהקת יס באמצע 74 והנגינה שלו חיזקה את הופעותיה החיות. הוא גויס ללהקה כמחליף לריק ווייקמן, שעזב את הלהקה עקב חוסר שביעות רצונו מן האלבום המורכב TALES FROM TOPOGRAPHIC OCEANS. לפני בחירתו של מוראז, יס אף ערכה אודישנים לקלידן היווני ואנגליס, אך משזה לא צלח בגלל ענייני חיכוכים של ואנגליס עם הגיטריסט סטיב האו, מוראז נבחר והספיק להקליט עמם רק אלבום אולפן אחד, הלא הוא יצירת המופת הסוערת משנת 1974 ששמה RELAYER. היו אז שטענו כי מוראז הוא נגן טוב יותר מריק ווייקמן (אותו הוא החליף ביס) או קית' אמרסון. אבל עבורו, הגיבורים המאסטרים האמיתיים היו צ'יק קוריאה, הרבי הנקוק, אוסקר פיטרסון ודומיהם.

האלבום THE STORY OF I, שהוא אלבום הסולו הראשון שלו, הוא אלבום קונספט קוסמי ועשיר בצלילים ובסגנונות. העושר הסגנוני הזה בא לידי ביטוי מובהק בשילוב פורץ דרך של מקצבים לטיניים ברוק המתקדם. מוראז נסע במיוחד לברזיל והקליט עבור האלבום קבוצה גדולה של נגני כלי הקשה מריו דה ז'ניירו, מה שהקדים משמעותית את טרנד שילוב "מוזיקת העולם" ברוק. סיפור העלילה של התקליט נכתב על ידי מוראז בעטיפה הפנימית של האלבום.

הנה בקצרה, ה'אני' הוא בית מלון וכל מי שנכנס לבניין הזה צריך לעלות 900 קומות שלו ולקפוץ מלמעלה. הקפיצה הגדולה היא ההמראה לאינסוף ואל האהבה האולטימטיבית. מוראז על הרעיון לסיפור. "זה הגיע מחלום וממצבים שונים אותם חוויתי בארצות הברית כשהופעתי עם יס. במלונות שונים ששהיתי בהם הבנתי הרבה מצבים שאנשים נמצאים בהם ואז ירדתי לדרום אמריקה והסיפור התפתח, יותר ויותר. חלמתי שם חלום מאוד מאוד מוזר ומאד מוחשי. היה הבניין, והירידה מהבניין הזה הייתה עם גשר. מתחת לגשר היו מים קפואים מאוד. בצד השני של הגשר היו הרבה שווקים עם גנבים ואסירים וכן הלאה. באותו זמן ניסיתי לעזור לאנשים שזקוקים לעזרה וגם ניסיתי לא להתרגש מהנוכלים והגנבים. ואז הגעתי לגשר ונלקחתי על ידי... זה מטורף לומר את זה - נלקחתי לסיפון של צלחת מעופפת. זה היה כל כך מוחשי. זה נראה מטורף מאוד, אבל זה היה כל כך חזק במוחי". ריק ווייקמן לא היה חושב על דבר שכזה...

מוראז: "בחרתי באות I כי זו האות התשיעית של האיי.בי.סי, שהיא גם סמל לחיים ולגלגול נשמות, ולאהבה. והבניין אמור לכלול 900 קומות, באופן אבסורדי. מה גם שמצאתי את המספר תשע מאוד אטרקטיבי. כשהצטרפתי ליס הייתי החבר התשיעי שלהם ועשיתי את האלבום התשיעי שלהם (הנתון האחרון הזה לא נכון, הוא עשה איתם את אלבומם האולפני השביעי - נ.ר), ואת סיבוב ההופעות האמריקאי התשיעי שלהם. וכל התשעים האלה מגיעים באותו זמן. זה בטח נשמע לכם כדבריו של משוגע. הייתי כך גם לפני שהצטרפתי ליס. יש לי קשרים קוסמיים עם אנשים".

ועדיין, עם כל הקוסמיות, יש צורך גם לדאוג כלכלית כשמפיקים תקליט. מוראז: "אני אדם כלכלי מאוד. בהיותי המפיק הבכיר של האלבום, צפיתי בהוצאות מקרוב. שמתי דגש על האנשים המשתתפים באלבום ושהם מקבלים יחס טוב. ההפקה הזו יצאה מהכיס שלי. זה לא כסף של חברת תקליטים".

מוראז לא הגיע ממשפחה אמידה. למעשה, מוראז אמר שמשפחתו היא אחת העניות יותר שחיו בשוויץ, ולולא פסנתרן קונצרטים הונגרי שלקח את הפסנתרן הצעיר תחת חסותו, הוא לא מגיע למימוש יעודו המוזיקלי. כשרונו הטבעי אכן תפס תשומת לב מהר מאוד: כבר בגיל 16 הוא זכה בפרס הסולן הטוב ביותר בפסטיבל הג'אז היוקרתי של ציריך, מה שהוכיח שהשורשים שלו נטועים היטב בעולם האלתור עוד לפני שנגע בסינטיסייזרים. כשעזב את משפחתו בגיל 17, עבד מוראז באתרי בנייה וכשהגיע לאנגליה הוא עבד כטבח בבית ספר ורשימת המשרות הזמניות בהן עסק, מהמטבח ההוא, הייתה מרשימה; הוא עבד כדוגמן בהונג קונג, בדק מטוסים צבאיים בטורקיה, מכר שטיחים ועבד כצלם ביפן. הספק מאד מרשים לבחור צעיר.

עד שהוא מצא את מקומו במוזיקה. הוא הוביל, בשנת 1972, להקה בשם MAINHORSE שהוציאה תקליט אחד והקליטה מוזיקה לסרטים. בשנת 1974 הוא פעל עם להקת REFUGEE המצוינת וממנה נשלף ללהקת יס. חברותו ב-REFUGEE הייתה למעשה סגירת מעגל היסטורית ברוק המתקדם: הוא חבר שם לבסיסט לי ג'קסון ולמתופף בריאן דייווידסון, יוצאי להקת הנייס. מוראז נכנס הלכה למעשה למשבצת שהותיר אחריו קית' אמרסון (שעזב את הנייס כדי להקים את אמרסון, לייק ופאלמר), מה שגרר כמובן השוואות תמידיות לווירטואוזיות של אמרסון. "התפקיד שלי בעסקי המוזיקה הוא לתת לאנשים את כל מה שאני יכול. יכולתי לעשות תקליט סולו רוק פשוט, אבל יש הרבה אנשים שעושים את זה והם טובים מאוד בזה. החלטתי לנסות משהו אחר".

מוראז היה עסוק אז מאד עם להקת יס, באפריל 1976, והוא לא ידע אז שתוך מספר חודשים הוא יועף מהלהקה לטובת... ריק ווייקמן. פיטוריו הפתאומיים (שנועדו לפנות את כיסא הקלידן לחזרתו של ווייקמן לאלבום GOING FOR THE ONE) אמנם קטעו את חלום היצירה שלו עם יס, אך מוראז לא נותר מחוסר עבודה זמן רב. ב-1978 הוא גויס כקלידן ללהקת מודי בלוז, עמה נשאר לאורך רוב שנות ה-80, נהנה מהצלחה מסחרית מסחררת וקונצרטי אצטדיונים, עד לפרידה הצורמת והמשפט המתוקשר שניהל נגדה ב-1991. נו, ככה זה בביזנס.

מוראז אף חתם בעותק של ספרי הראשון, "רוק מסביב לשעון":

גם זה קרה ב-24 ביוני: עם סיפורים על אבות ובנים, גיטרות שעשו היסטוריה, פרויקטים שנגנזו ויום הולדת למתופף שמחזיק את אחת הלהקות הסוערות בעולם. בואו נתחיל.

ג'ון לנון מסלק את אבא (בספר, לפחות)

בשנת 1965, עולם הספרות קיבל זריקה נוספת של הומור נונסנס וסוריאליזם מבית היוצר של ג'ון לנון עם צאת ספרו השני, A SPANIARD IN THE WORKS. הכותרת היא עצמה משחק מילים משעשע על הביטוי הבריטי A SPANNER IN THE WORKS, שמשמעותו תקלה בלתי צפויה. מעריצי הביטלס כבר ידעו למה לצפות עם צאתו לאור, לאור מה שקראו בספרו הקודם.

אבל מתחת למעטה הציני שכנה גם מציאות כואבת, כמו למשל באחת היצירות, לקראת סוף הספר, שג'ון קרא לה בשם 'אבא שלנו': "זה היה לא מזמן כשאבא היה מסורבל – מבאס. נראה כי קלט את המסר והחל לארוז את תיקו. 'אתה לא רוצה בסביבה', הוא אמר. 'אני זקן וגם מוגבל'. לא היה לנו האומץ להגיד לו כי כי הוא צודק. לקח לו זמן לארוז את מזוודתו הרעועה. אנחנו השתעלנו ליד הדלת כדי למהר ולהוציאו. 'אני לא ראוי לאדם או לחיה', אמר ועיניו רטובות. 'לכן אנחנו נפטרים ממך, כסיל מנוול שאתה. צא!'..." רבים קראו וחשבו כי מדובר בעוד פואמה דמיונית אך ג'ון החליט בספר זה להחליף את תפקידי המציאות שלו ושל אביו, פרדי כשעתה זה תורו להעיף את אביו מחייו. הביקורות השליליות על ספר זה מיהרו להגיע. ג'ון: "חלק מספרי הראשון נכתב, באופן ספונטני, עוד כשהייתי בבית הספר. את ספרי השני כתבתי בעזרת בקבוק ג'וני ווקר, לאחר שנדרש עוד ספר ממני. אולי בגלל זה הפסקתי לכתוב ספרים מכאן והלאה, בידיעה שרק בקבוק אלכוהול, מדי לילה, ישחרר אותי למשימה שכזו".

יום הולדת שמח, מיק פליטווד!

בשנת 1947 נולד מיק פליטווד, העוגן והמנוע של להקת פליטווד מאק. הוא לא רק המתופף ברמה גבוהה ביותר ובעל הנוכחות הבימתית המהפנטת, אלא גם חבר הלהקה היחיד, יחד עם הבסיסט ג'ון מקווי, שהיה שם בכל גלגולי הלהקה (כולל גילגולי ג'וינטים למכביר). מפליטווד מאק של סוף שנות השישים, שהייתה להקת בלוז בריטית טהורה, ועד למפלצת הפופ-רוק האנגלו-אמריקאית של שנות השבעים והשמונים. פליטווד היה זה שניווט את הספינה בסערות האינסופיות של רומנים פנימיים, סכסוכים, וכמויות אדירות של חומרים לאחוקיים, תוך כדי שהוא מספק את הקצב הייחודי והעוצמתי שכל כך מזוהה עם הלהקה.

בילי ג'ואל סיים את בית הספר התיכון שלו עם תעודה - בשנת 1992!

נשמע לכם מוזר? הנה ההסבר... זה היה בבית הספר התיכון היקסוויל בלונג איילנד, ניו יורק. ג'ואל לא סיים את לימודיו עם כיתתו בשנת 1967 בגלל שפספס שיעורי אנגלית כדי להופיע עם להקות במועדונים. הוא החמיץ מבחן קריטי באנגלית כשישן יתר על המידה. בניגוד לתארי הכבוד שג'ואל קיבל מאוניברסיטת פיירפילד, מכללת ברקלי למוזיקה, אוניברסיטת הופסטרה, מכללת סאות'המפטון ואוניברסיטת סירקיוז, הוא למעשה היה צריך לעבוד במקרה הזה, מכיוון שהיקסוויל גרמו לו לשלוח דוגמאות מעבודתו כדי לעמוד בדרישות. כשעבודתו נחשבת משביעת רצון, הוא התלבש היטב והצטרף ל-305 חברי המחזור של 92' בטקס הסיום שבו הוא קיבל את התעודה שלו. ג'ואל בנאומו בטקס: "ובכן, הנה אני, אמא. אני באמת הולך לקבל את תעודת התיכון שלי, וזה רק 25 שנה אחרי שכולם קיבלו את שלהם. אבל אמא, אל תדאגי. אני סוף סוף יכול לצאת מהמבוי הסתום הזה ולהתחיל לעבוד על קריירה עם עתיד אמיתי". הוא המשיך והציע כמה עצות על הבמה: "אל תמהרו, בצורה עיוורת, לאיזו עבודה נוחה שתשנאו בעוד כמה שנים. אל תעשו הרבה תוכניות הגיוניות, מסודרות והגיוניות מיד. למה לא לבעוט בהכל ולהעניק לעצמכם קיץ ארוך ומתוק של אהבה?".

סאם קוק, המלך של ניו יורק

בשנת 1964, זמר הנשמה הענק סאם קוק פתח סדרת הופעות יוקרתית של שבועיים במועדון קופאקבאנה המפורסם בניו יורק. באותה תקופה, הופעה כזו לאמן אפרו-אמריקאי במועדון שנחשב למעוז של הקהל הלבן והמבוסס הייתה אירוע מכונן. כדי לוודא שאף אחד לא יפספס, הוצב בעיר שלט חוצות ענק ומואר תמידית שהכריז בחוצפה: "סאם, הקוק הגדול ביותר בעיר". הופעת הבכורה הייתה מגנט לסלבריטאים, ובין הנוכחים בקהל היה גם האלוף הצעיר והכריזמטי, המתאגרף מוחמד עלי.

טרגדיה ב-UB40

יום קשה בהיסטוריה של להקת הרגאיי-פופ UB40. בשנת 1988 הורשע בסיסט הלהקה, ארל פלקונר, ונידון לחצי שנת מאסר. זאת לאחר שהודה בגרימת מותו של אחיו, פטריק פלקונר, בתאונת דרכים קטלנית בנובמבר 1987, שבה ארל הוא זה שנהג ברכב.

קול של מלאך וחזיונות על-קוליים

היום, בשנת 1945, נולד קולין בלונסטון, הסולן בעל קול הקטיפה המזוהה כל כך עם להקת THE ZOMBIES. אם אתם רוצים להבין את ייחודו, פשוט האזינו לתקליט המופת שלהם ODESSEY AND ORACLE משנת 1968, יצירת פסיכדלית מושלמת שכוללת את הלהיט TIME OF THE SEASON. קולו האוורירי והמרגש הוא אחד היפים שנשמעו ברוק הבריטי ואפשר ליהנות ממנו במלוא תפארתו גם בתקליט הסולו הראשון שלו, ONE YEAR.

חגיגת ימי הולדת לבסיסטים:

בשנת 1948 נולד ג'ון אילזלי, האיש השקט שעמד כל הזמן לצד מארק נופפלר לאורך כל שנות קיומה של דייר סטרייטס. שנה קודם לכן, בשנת 1947, נולד מייק די אלבוקרק, שהיה הבסיסט של להקת אי.אל.או בתקופתה המוקדמת והקלאסית, בין השנים 1972 ל-1974.

סופרגרופ כמעט ונולדת

בשנת 1984 הייתה הופעה של להקת יס בגרמניה והקהל זכה להפתעה מיוחדת כשאורח לא צפוי עלה לבמה. היה זה הגיטריסט ג'ימי פייג', שהצטרף לחברי הלהקה לביצוע סוער של השיר I'M DOWN של הביטלס. החיבור הזה לא היה מקרי. שלוש שנים קודם לכן, פייג' ניסה להקים סופרגרופ עם שניים מחברי יס, הבסיסט כריס סקוויר והמתופף אלן ווייט. השלישייה אפילו בחרה שם לפרויקט: XYZ, ראשי תיבות של EX-YES & ZEPPELIN. הם עבדו באולפן והקליטו כמה דמואים, אך כל הזמן חיכו לאיש אחד שישלים את הרביעייה – הסולן רוברט פלאנט. פלאנט, לא היה להוט לחזור לעולם הרוק הכבד, הבריז להם והפרויקט נגנז. חלק מהרעיונות המוזיקליים של XYZ מצאו את דרכם מאוחר יותר לאלבומים של יס ושל להקת THE FIRM שהנהיג פייג'.

הזמר של דם יזע ודמעות - הלך

בשנת 2026 הלך מאיתנו הזמר דייויד קלייטון תומאס, שמצא את תהילתו כפרונטמן של להקת דם יזע ודמעות בתקופה כה חשובה שלה. תוצאס היה ידוע בקול מחוספס אך עתיר נשמה, אם כי האופי שלו גם גרם לא פעם למריבות וסכסוכים עם הסביבה (כמו ההופעה בה הוא אמר לקהל, שהורכב מלא מעט יהודים - כולל גם כמה נגנים בלהקה עצמה) שחם לו כמו ברכבת מאושוויץ. כן, זמר נדיר אך גם עם טמטום נדיר. בן 84 במותו.

קלפטון מוכר את הכלים למטרה טובה

בשנת 1999, אריק קלפטון, גיטריסט שנאבק בעצמו בהתמכרויות קשות, ביקש להפוך את הכאב לעזרה. הוא העמיד למכירה פומבית בניו יורק מאה גיטרות מהאוסף הפרטי והיקר שלו, במטרה לגייס כספים להקמת מרכז הגמילה מסמים ואלכוהול CROSSROADS באנטיגואה. היהלום שבכתר בא עם מכירת גיטרת הפנדר סטראטוקסטר שלו משנת 1956, שנקראה בשם החיבה BROWNIE. לא מדובר בעוד גיטרה. זו הגיטרה שבה השתמש קלפטון כשיצר וניגן את השיר LAYLA, מתוך התקליט האלמותי של להקתו דרק והדומינוס. הגיטרה ההיסטורית נמכרה בסכום אסטרונומי של 497,000 דולר.

הטרגדיה והגאונות של כריס ווד/ ביום זה ממש, 24 ביוני בשנת 1944, נולד בבירמינגהם המופגזת של מלחמת העולם השנייה כריס ווד, האיש שהיה מעמודי הבסיס של להקת טראפיק. סיפורו הוא מסע מטלטל של יצירה פנומנלית, חברויות רוק מופלאות ושדים פנימיים שמובילים לסוף טרגי מדי שהגיל 39.

כריס ווד היה הרוח והנשמה של להקת טראפיק, הבית החם והיצירתי שלו. לצד הכוכב הבלתי מעורער סטיב ווינוד, היה ווד הצלע המשלימה, זו שצובעת את השירים בגוונים של ג'אז, פולק ובלוז באמצעות נגינת סקסופון וחליל שעזרו להטבעת סימן ההיכר של הלהקה. הוא לא היה בנוי להנהיג, אלא לתת את כל כולו למען השלם, ותרומתו חרגה הרבה מעבר לכלי הנשיפה וכללה גם גיטרות, בס וקלידים.

המסע שלו התחיל בעיר הפועלים בירמינגהם. כנער, הוא פיתח אובססיה לג'אז מתקדם. תקליטים של ענקים כמו צ'ארלי פארקר ומיילס דייויס לא הפסיקו להסתובב על הפטיפון שלו. הוא היה מבלה שעות בחנות התקליטים המקומית THE DISKERY, שהייתה מוקד עלייה לרגל לדור שלם של מוזיקאים צעירים שלימים ישנו את פני המוזיקה. בין לקוחותיה הקבועים אפשר למצוא את סטיב ווינוד, רוברט פלאנט, ג'ף לין ועוד רבים וטובים.

לאחר שניגן בכמה הרכבי ג'אז, חבר ווד לווינוד, שעזב זה עתה את להקתו המצליחה עם ספנסר דייויס. יחד עם הגיטריסט דייב מייסון והמתופף ג'ים קפאלדי, הם הקימו את טראפיק. הארבעה עשו מעשה מהפכני ועברו להתגורר יחד בבקתה כפרית מבודדת בברקשייר, שם, הרחק מהמולת העיר, הם יצרו ללא הרף מוזיקה שהייתה תערובת מהפנטת של פולק, ג'אז, פסיכדליה ורית'ם אנד בלוז. ווד אולי לא כתב את המילים, אך טביעת האצבע המוזיקלית שלו הייתה בכל צליל ותו.

השפעתו חרגה מגבולות הלהקה. הוא קשר חברות אמיצה עם ג'ימי הנדריקס, ואף ניגן את קטע החליל הבלתי נשכח בשיר ארוך בשם 1983. הוא התחבר גם עם הגיטריסט הווירטואוז פול קוסוף, וניגן בכלי נשיפה בתקליט השני של להקתו, FREE. שרשרת ההקלטות שהותיר אחריו כולל גם פעולה יעילה עם אמנים כמו ג'ון מרטין, ניק דרייק ודוקטור ג'ון.

אך בעוד שהמוזיקה פרחה, נפשו של ווד נאלצה להתמודד עם התהילה. "כריס היה כמו דג מחוץ למים", אמרה אחותו, סטף. "לאחרים לא הייתה בעיה עם חשיפה ותהילה, אבל הוא פשוט לא התאים לזה. אין לי ספק שהוא חש עינוי בעניין". כשווינוד פירק את טראפיק בשנת 1969 כדי להקים את הסופרגרופ אמונה עיוורת, ווד טס לארצות הברית וניגן עם דוקטור ג'ון בניו אורלינס. אבל האווירה הכבדה, שכללה גם שימוש קבוע בהרואין מצד ה"דוקטור", הייתה גדולה עליו.

מותש, הוא חזר לאנגליה והצטרף להרפתקה הפרועה של המתופף ג'ינג'ר בייקר, חיל האוויר, כשגם ווינוד - שהיה מוכה מהפירוק המהיר של להקתו עם אריק קלפטון - היה שם. אך תקופתו של ווד בהרכב הייתה קצרה ואלימה. הוא הגיע לאחת החזרות שיכור, וחטף מכה בראשו מבייקר חם המזג. הפציעה המדממת סימנה את סוף דרכו שם. למרבה המזל, ווינווד, שתכנן תקליט סולו, ביקש לצרף אליו את ווד וקפאלדי. טראפיק חזרה לחיים.

אך הטרגדיות המשיכו לרדוף אותו. בשנת 1970, הוא הוכה יגון עם מותו של חברו הקרוב, ג'ימי הנדריקס. שנתיים לאחר מכן התחתן עם ג'נט ג'ייקוב, אך היא העדיפה נישואים פתוחים, רעיון שערער את עולמו לחלוטין. "כריס היה זקוק למישהי שתחזיק אותו, היא שברה את ליבו עם חבריו הקרובים", סיפרה אחותו.

ב-1974, כשטראפיק התפרקה סופית, ווד התפרק גם כן כשאיבד את העוגן האחרון שלו וצלל אל החשיכה. שנתיים לאחר מכן, הוא ספג מהלומה נוסף עם מותו של חברו הטוב, פול קוסוף. שנה אחר כך, אשתו עזבה אותו סופית. כל ניסיון שלו ליצור מוזיקה בדלתות סגורות נתקל בנפילה. בשנת 1979 הוא היה שבור וחסר כל, ונאלץ לחזור לבית הוריו. הוא מצא נחמה בכנסייה המקומית, ובכסף הדל שנותר לו בנה אולפן ביתי קטן. המוזיקה שיצר שם רוממה את רוחו, אך לזמן קצר.

בשנת 1981, נחתה עליו הבשורה שאשתו לשעבר, ג'נט, מתה משבץ. במחווה אחרונה של אהבה שבורה, ווד שילם על הלווייתה ומצבתה, ואף ניגן בחליל בטקס האשכבה. משם, הדרך למטה הייתה מהירה וכואבת. הוא פנה להשקיע את הכל בצריכת אלכוהול חסרת מעצורים כדי להשכיח את הכאב. הוא אושפז עם דלקת בריאות, מצבו הידרדר במהירות, והוא לא קם עוד.

"הפעם האחרונה שראיתי את כריס היה בערב שלפני מותו", נזכרה אחותו, סטף. "זה היה הלם לאבד אותו כל כך מהר. אני זוכרת שהוא דיבר איתי על רצונו לחזור למקומות בהפ בילינו בחופשות משפחתיות כילדים. מה שתמיד אזכור ממנו זה את השקית שנהג לשאת עמו לכל מקום. שקית מלאה בקסטות וכבלים, הכל היה זרוק שם. במפוזר. זה היה כריס. הוא היה מוחצן, אבל בעצם שקט ועדין".

בלוג מוסיקה - כל מה שרציתם לדעת על מוזיקה - ועוד קצת.

הנכם מוזמנים לשתף את הבלוג עם חבריכם.

רוצים לשמוע עוד הרצאות מעניינות על הופעות מוסיקה? זמרים ישראליים? להקות רוק? הביטלס? תקליטים? רוק מתקדם? ועוד מגוון נושאים? מוזמנים ליצור איתי קשר. בינתיים, בואו ליהנות גם מפודקאסט מומלץ ומבלוג המוסיקה באתר.

הרצאות מוסיקה שלי ותכני מוסיקה מיוחדים לפלטפורמות שונות - לפרטים והזמנות: 050-5616459