רוק מסביב לשעון: מה קרה ב-26 ביוני בעולם הרוק

כל יום מציין אירועים משמעותיים בהיסטוריה של מוזיקת הרוק והפופ, עם שפע של אנקדוטות פורצות דרך שהתרחשו בעשורים קודמים. כשאנחנו מסתכלים אחורה בזמן, על היום הזה בתולדות המוזיקה, אנחנו נזכרים ברגעים המדהימים שעיצבו את נוף הרוק והפופ, החל מיציאתם של תקליטים אגדיים, הופעות אייקוניות וגם דברים משמחים לצד עצובים שקרו לאמני המוזיקה המובילים.

כחובבי מוזיקת רוק, אנחנו לא יכולים שלא לחוש תחושת נוסטלגיה כשאנחנו מהרהרים באירועים הבלתי נשכחים שהתרחשו אז. הנכם מוזמנים לצלול איתי למנהרת הזמן עם אירועי פופ ורוק שאספתי עבורכם ממקורות שונים ונדירים מאד שאינם ברשת. אהבתם וברצונכם לקבל עוד ועוד? בשביל זה בניתי עבורכם הרצאות מוסיקה מעשירות ומעניינות ופודקאסטים מומלצים.

אז מה קרה ב-26 ביוני (26.6) בעולם של רוק קלאסי?

חקר, ערך וכתב: נעם רפפורט

הציטוט היומי: "מה הצליל המובהק של הלהקה שלנו? אנו לרוב נשמעים כמו מי שאנחנו, למען האמת. זה הסאונד שהיה לנו כשהקלטנו את APACHE. סאונד של גיטרת הוואי מובילה... בתוספת הקצב". (חברי להקת הצלליות, בעיתון NME, בשנת 1963)

ב-26 ביוני בשנת 1977 הופיע אלביס פרסלי בפעם האחרונה. הקידה האחרונה באינדיאנה: המופע שסגר את המסך על המלך.

בערב קיץ מהביל ולח במיוחד נדחסו 18,000 מעריצים נרגשים אל תוך אולם ה-MARKET SQUARE ARENA. הם באו לחזות במלך, אך איש מהם לא תיאר לעצמו שהם עדים לרגע היסטורי, הקידה האחרונה של אייקון תרבות. האיש שעמד על הבמה, עטוף בסרבל לבן וזהב שזכה לכינוי המפואר "שעון השמש המקסיקני", היה אלביס פרסלי. ההופעה הזו, שהייתה התחנה האחרונה בסיבוב ההופעות שלו, הפכה באופן טרגי ובלתי צפוי להופעתו הפומבית האחרונה. באופן אירוני, בדיוק ביום זה היה שם גם מנהלו של אלביס, קולונל טום פארקר, שחגג ביום זה את יום הולדתו ה-68.

המופע, שהחל בשעה 20:30, כלל שורה של מופעי חימום קבועים, ובהם רביעיית הגוספל THE STAMPS QUARTET והקומיקאית ג'קי כהנה, שתפקידה היה לחמם את הקהל לקראת הר הגעש האנושי שעמד לעלות. כשהרגע הגיע ואלביס סוף סוף עלה לבמה, שאגת הקהל הרעידה את יסודות המבנה. אי אפשר היה להתעלם ממצבו הבריאותי המידרדר, שהיה נושא חם לרכילויות באותה תקופה. פרסלי היה בעודף משקל ניכר, פניו נפוחות ולעיתים הוא נראה תשוש, כניגוד מוחלט לדמות הנערית ובועטת המוסכמות שלו בשנות ה-50 או הדמות של האיש החטוב, השזוף ולבוש מעיל העור מהקאמבק שלו בשנת 1968. ובכל זאת, ברגע שהוא פתח את פיו לשיר, הקסם הישן והטוב עדיין היה שם, גדול מהחיים.

רשימת השירים באותו לילה הייתה מסע בזמן דרך קריירה מפוארת. הפתיחה, כמו תמיד בסיבוב ההופעות הזה, הייתה היצירה הקלאסית והבומבסטית "כה אמר זרתוסטרא", שהפכה לאות הכניסה המזוהה איתו. משם, הוא המשיך עם שרשרת להיטים כמו SEE SEE RIDER, JAILHOUSE ROCK ו-I GOT A WOMAN. אך הרגעים המרתקים באמת הגיעו כשהאדרנלין של הרוק'נ'רול פינה את מקומו לרגש חשוף. הוא שפך את נשמתו בבלדה YOU GAVE ME A MOUNTAIN וסיפק ביצוע מרטיט ל-BRIDGE OVER TROUBLED WATER של סיימון וגרפונקל. רגע שיא נרשם כשהתיישב אל הפסנתר וביצע את UNCHAINED MELODY בקול שברירי אך עוצמתי, ביצוע שחשף בו זמנית את גדולתו כזמר ואת שבריריותו כאדם. כן, הוא נעזר בדפי מילים עבור חלק מהשירים, אך קולו, כשהיה בשיאו, עדיין היה יכול להפנט ולרגש את אלפי המעריצים שנאחזו בכל צליל. הם צרחו, בכו, והושיטו ידיים כדי לזכות באחד הצעיפים הרבים שהוא כרך סביב צווארו והשליך לעברם בנדיבות. בשבילם, הוא תמיד היה ותמיד יהיה המלך. שיר הסיום של הערב היה הבלדה הנוגעת ללב, CAN'T HELP FALLING IN LOVE. כשהמנגינה המוכרת מילאה את האולם, היא שימשה כפרידה שקטה מאמן שנתן את כולו לקהל. בסיום השיר, הוא פנה לקהל בפעם האחרונה ואמר בפשטות: "נתראה שוב, אלוהים יברך אתכם. אדיוס". ואז ירד מהבמה, ולעולם לא שב.

הקהל קיבל את מבוקשו אבל העיתונות המקומית, לעומת זאת, הייתה חלוקה בדבר טיב הופעתו. ריטה רוז כתבה ב"אינדיאנפוליס סטאר": "השאלה הגדולה הייתה, כמובן, האם הוא איבד משקל. המופע האחרון שלו כאן, לפני כמעט שנתיים, מצא את אלביס בעודף משקל, חולה ונוטה להרדים. כשהאורות כבו שוב לאחר ההפסקה, היית יכול להרגיש תחינה שקטה שמפליגה בקרב הקהל: אנא אלביס, אל תהיה שמן. ובכן, בגיל 42 אלביס עדיין סוחב עודף מטען על הכרס שלו, אבל זה לא מונע ממנו לתת הפעם הופעה בסגנון פרסלי אמיתי".

לעומת זאת, המאמר של המבקר זאק דונקין ב"אינדיאנפוליס ניוז" בא עם ביקורת גרועה ביותר: "אלביס פרסלי הוביל אמש קהל צורחים נוסף באזור כיכר השוק והשאלה היא מדוע. ברור שהוא לא צריך את הכסף. ככל הנראה לא אכפת לו מהאופן שבו נערכים הקונצרטים שלו. דוחה הייתה גם הצורה בה שווקו המזכרות. שלוש פעמים דחקו בקהל, במערכת הכריזה, לבקר ביציע המזכרות. עם זאת, אלביס ביצע היטב את השירים HURT ואת BRIDGE OVER TROUBLED WATER, למרות שהוא קרא את המילים מדף. הגיע הזמן שאוהדי פרסלי נלהבים יפסיקו להגן על האליל שלהם ויתחילו לדרוש יותר. הם יודעים שהמלך יכול לעשות טוב יותר".

ובכן, טוב יותר לא היה כי פרסלי לא קיבל את ההזדמנות להשתפר, שכן זו הייתה הופעתו האחרונה. כמעט שישה שבועות לאחר מכן מת אלביס בביתו ובמשך חודשים לאחר מכן קיבל דונקין עשרות מכתבים זועמים מאוהדי אלביס על הביקורת הלא טובה שלו.

ההופעה כולה הוקלטה, הן על ידי צוות הסאונד של אלביס והן על ידי מעריצים בקהל. קטעים נרחבים ממנה שולבו מאוחר יותר בספיישל הטלוויזיוני "אלביס בהופעה" ובתקליט שליווה אותו, אשר יצאו לאור רק לאחר מותו והנציחו את דמותו משלהי ימיו.

כמו כן, ב-26 ביוני בשנת 1979 מת ורנון פרסלי, אביו של אלביס, בגיל 63.

ואם כבר הזכרתי שזה תאריך הולדתו של קולונל טום פארקר. הוא בהחלט היה דמות שנויה במחלוקת, איש עסקים ממולח ומעשן סיגרים כפייתי, שפיקח על הפיכתו של זמר צעיר מממפיס לסופרסטאר עולמי. האם היה אשף שיווק או נוכל מבריק? התשובה, כמו האיש עצמו, מורכבת. אז הנה הרחבה שלי בעניינו...

אתחיל מהסוף המפתיע: השם "קולונל טום פארקר" היה המצאה מוחלטת. האיש נולד בהולנד תחת השם אנדריאס קורנליס ואן קוויק והיגר לארצות הברית באופן בלתי חוקי. במשך עשרות שנים הוא הסתיר את זהותו האמיתית, והסיבה, כך לוחשות השמועות עד היום, אפלה במיוחד. יש הטוענים כי הוא היה מעורב במקרה רצח במולדתו וחשש שאם יעזוב את גבולות אמריקה, אפילו לסיבוב הופעות עם המלך בכבודו ובעצמו, לא יורשה לשוב. החשש הזה הוא כנראה ההסבר לכך שאלביס, בשיא תהילתו, מעולם לא הופיע מחוץ לצפון אמריקה.

כדי לבסס את זהותו הבדויה, פארקר סיפר לכל מי שרצה לשמוע סיפורי בדים מרתקים. הוא טען שנולד במערב וירג'יניה וברח מבית יתומים כדי להצטרף לקרקס נודד שנוהל על ידי דודו. את הסיפור הצבעוני הזה הוא סיפר אפילו לחברי להקת הביטלס, כשאלו הגיעו לפגוש את אלביס בביתו בשנת 1965, כפי שמתואר בספר המקיף שכתבתי על הלהקה, "ביטלמאניה!".

הקשר הגורלי בין השניים נוצר כשפארקר, שניהל באותה תקופה את זמר הקאנטרי האנק סנואו, שמע על הבחור הצעיר מממפיס בהמלצת עובד שלו בשם אוסקר דייוויס. הוא החתים את פרסלי כאמן חימום בסיבוב ההופעות של סנואו ומיד זיהה את מכרה הזהב. הוא החל במלאכת חיזור אגרסיבית אחרי אלביס, הוריו, ומנהלו דאז, בוב ניל, שגבה עמלה צנועה של 15 אחוזים.

בשנת 1955, פארקר מונה רשמית ליועצו של פרסלי והחל לפעול במרץ. המטרה הראשונה: לחלץ את אלביס מחברת התקליטים הקטנה SUN, שבה החל את דרכו. "קשה מאוד לעניין אמרגנים מחוץ למעגל השיווקי הקטן של החברה הזו", טען באוזני ניל, תוך שהוא דוחק בו לשווק את הזמר הצעיר באגרסיביות כדי להכניסו לזירת ההופעות היוקרתית של לאס וגאס. פארקר לא הסתפק בדיבורים. ב-17 ביוני, לאחר לחצים בלתי פוסקים, הוא השיג הסכם שהעביר לידיו את כל קביעת ההופעות של אלביס החל מה-24 ביולי.

אלביס עצמו היסס לעזוב את חברת SUN, שהייתה ביתו המוזיקלי הראשון. אך פארקר, במיומנות של שועל קרבות ותיק, כבר רקם את העסקה הגדולה הבאה. הוא החל להפיץ כי חברת SUN "לא עושה כלום עבורנו" ופעל מאחורי הקלעים כדי להעביר את הנכס היקר שלו לחברת התקליטים הענקית RCA.

ב-21 בנובמבר 1955, התרחש המהפך. נציגים בכירים מ-RCA הגיעו למשרדי SUN בממפיס לפגישה היסטורית עם פרסלי, פארקר, ועורכי דין. חוזהו של אלביס נמכר מ-SUN ל-RCA, ואמו, גלאדיס, הביטה מהצד בגאווה בבנה. פארקר, כמובן, לא שכח את עצמו וגזר קופון שמן של 25 אחוזים מהסכום שקיבל פרסלי בעסקה.

יום למחרת, קיבל פארקר מכתב נרגש מלקוחו החדש: "קולונל יקר, מילים לא יכולות לתאר כמה אני מעריך את מה שעשית עבורי. אני יודע שאתה הטוב ביותר. תאמין לי כשאני אומר שאשאר איתך לנצח ואעשה כל דבר כדי שתאמין בי. המון תודה ואני אוהב אותך כמו שבן אוהב את אביו". פארקר הבין היטב מה נפל לידיו: לא רק תרנגולת שתטיל ביצי זהב, אלא כזו שהוא גם ילביש בחליפת זהב נוצצת.

ההצלחה הייתה מיידית. הסינגל הראשון של אלביס ב-RCA, הלהיט HEARTBREAK HOTEL, הפך לתקליטון הנמכר ביותר של 1956. בסוף אותה שנה, פארקר כבר היה היועץ, הנציג והמנהל האישי הבלעדי של פרסלי, כשהוא מקדיש את כל כולו לבניית אימפריה מסחרית ששוויה הוערך ב-35 מיליון דולר כבר בשנת 1964. במקביל, עמלת הניהול שלו טיפסה לסכום חסר תקדים בעולם הבידור: 50 אחוזים.

למרות ההצלחה המסחרית, מעריצים רבים האשימו את פארקר בניצולו של אלביס, בדחיפתו למאמץ יתר שהוביל להתמכרותו ולהידרדרות מצבו הבריאותי, ובכך שכלא אותו בחוזים לסרטים הוליוודיים בינוניים. לאחר מותו של פרסלי באוגוסט 1977, יורשיו תבעו את פארקר בגין מרמה וניהול כושל. בית משפט בממפיס פסק כי ניהולו היה בלתי אתי וקבע כי אין לו עוד זכויות חוקיות בעיזבונו של הזמר. כך בא אל קיצו אחד הקשרים המרתקים וההרסניים בתולדות המוזיקה הפופולרית. פארקר מת בינואר 1997.

"זמרת כושית טוענת נגד מיק ג'אגר"! - ב-26 ביוני בשנת 1973 תבעה הזמרת מארשה האנט את מיק ג'אגר בהכרת אבהות על ילדתה בת השנתיים, שנקראת קאריס.

עורכי הדין של ג'אגר מיהרו לטעון שהוא לא אבי התינוקת. עיתון להיטון דיווח (באמצע 1974): "זמרת כושית טוענת - 'מיק ג'אגר הוא אבי ילדתי!'. הזמרת שחומת העור, מארשה האנט, שהתפרסמה בתפקיד הראשי במחזמר שיער ובסדרה של שערוריות מין שבאו לאחר מכן, הטילה פצצה לעולם הפופ. פרקליטיה הגישו לבית משפט לונדוני בקשה למתן פסק דין שיצהיר כי אבי בתה הוא לא אחר מאשר מיק ג'אגר.

מארשה, שחיה בנפרד מבעלה השלישי, מייק ראטלדג' (קלידן להקת סופט מאשין - נ.ר) שלו נישאה לפני חודשיים בלבד (זה ממש לא נכון, היא התחתנה עמו בסיקסטיז כדי לקבל אשרת עבודה באנגליה - נ.ר), טוענת כי ג'אגר מעולם לא התכחש לעובדת היותו אבי הילדה ואף תמך בה תמיכה כספית רצינית בשלוש השנים האחרונות.

לאחרונה נפסקה התמיכה לאחר שאשתו של ג'אגר, ביאנקה, התערבה בעניין. לאחר שמאמצים להשיג את חידוש התמיכה לא נשאו פרי, החליטה מארשה, שהיא כרגע מובטלת, לפוצץ את הפרשה ברבים. בשעתו, כשנולדה הילדה, טענה מארשה שהאב הוא אישיות מפורסמת מאד, אך סירבה לגלות את שמו בטענה שהדבר יעורר זעזוע בעולם הפופ. ג'אגר, שהופיע לישיבה הראשונה בבית המשפט בחברת אשתו הזועמת, ביקש לערוך בדיקת דם לו ולילדה. בקשתו נענתה והמשפט נדחה לזמן מה".

מאז, נודע כי קאריס היא אכן בתו של ג'אגר והשניים שמרו על קשר טוב והיא אף הייתה זו שתמכה בו הכי הרבה כשהיה מוכה יגון על מות חברתו לורן סקוט, שנמצאה תלויה בניו יורק ב-17 במרץ 2014. קאריס ומשפחתה גם השתתפו בהלוויה.

היא עזרה לאביה השבור לארגן את טקס ההלוויה וחיפשה בתי קברות שונים ברחבי לוס אנג'לס כדי לבחור מקום מתאים לקבורה של לורן. שאר הסטונס לא הגיעו לטקס ובלטו בהיעדרם.

ב-26 ביוני בשנת 1970 יצא אלבומה השלישי של להקת FREE (שבארצנו נקראה אז בשם "החופשיים"). שם האלבום הוא FIRE AND WATER והוא מציג מפגן רוק אדיר ונדיר. אז האם הכל באמת בסדר עכשיו? בואו נראה...

השנה היא 1970. ארבעה חבר'ה בריטים צעירים מאד עומדים על פרשת דרכים. הם קוראים לעצמם FREE, אבל מרגישים הכל חוץ מחופשיים. שני התקליטים הראשונים שלהם, TONS OF SOBS ו-FREE, אמנם זכו לליטופים מהמבקרים, אבל נתקלו בכתף קרה מהקהל הרחב. חברת התקליטים שלהם, ISLAND RECORDS, כבר מתחילה לאבד סבלנות, והמתח הפנימי בתוך הלהקה מאיים לקרוע אותה לגזרים. הם היו חייבים פצצה, להיט שיעיף אותם מהפאבים המיוזעים של לונדון אל מרכז הבמה העולמית. ואז בא התקליט הזה שנולד מתוך סערה של גאונות מוזיקלית, מלחמות אגו ושאיפה כמעט נואשת להצלחה. תקליט שיהפוך אותם לכוכבים, ובה בעת, יזרע את זרעי החורבן שלהם.

עם כניסת העשור החדש, חברי הלהקה – הסולן פול רודג'רס, הגיטריסט פול קוסוף, הבסיסט אנדי פרייזר והמתופף סיימון קירק – כבר היו חיות במה מנוסות, וזאת למרות גילם המצחיק. רובם היו בקושי בני עשרים, ופרייזר, הבסיסט והמוח המוזיקלי, היה בסך הכל בן 17! הם חרשו את בריטניה ואמריקה בהופעות בלתי פוסקות, וליטשו את סאונד הבלוז-רוק המינימליסטי והחשוף שלהם לכדי כוח טבע. אך אותן הופעות, שהפכו אותם למכונת נגנים משומנת, גם העמיקו את הבקיעים ביניהם.

בליבת היצירה של FREE עמדה שותפות כתיבה נפיצה בין פול רודג'רס לאנדי פרייזר. רודג'רס, עם קולו האדיר והמחוספס שנשמע כאילו נלקח מבלוזמן בן 60, ופרייזר, ילד פלא, בסיסט-על, פסנתרן והמנהיג השקט של הלהקה, יצרו יחד קסם. אבל שיתוף הפעולה הזה היה גם מאבק מתמיד. כמו אש ומים, כשהם התנגשו תדיר, אך כשהצליחו למצוא את האיזון הנכון, התוצאה הייתה לא פחות ממבריקה.

לתוך הקלחת הרותחת הזו נוספה דאגה מתמדת למצבו של הגיטריסט, פול קוסוף. קוסוף לא היה גיטריסט טכני ומוחצן כמו הגיבורים של אותה תקופה, הוא היה נגן של רגש. הסולואים המלאים בוויברטו שלו, שהיו חסכוניים בצלילים אך עשירים בנשמה, היו סימן ההיכר של הלהקה. אך בשנת 1970, התמכרותו הקשה לכדורי ההרגעה MANDRAX החלה להטיל צל כבד על עתידו ועתיד הלהקה. הוא הפך ללא יציב, הופעותיו התדרדרו, ומצבו הפיזי המידרדר היה מקור למתח בלתי פוסק, במיוחד עבור פרייזר, שראה בכאב את חברו הטוב מתפרק מול עיניו ובחשש את הלהקה מתפרקת בהתאם.

בתוך סיר הלחץ הזה, בין ינואר ליוני 1970, נכנסה FREE לאולפני טריידנט ו-ISLAND בלונדון. בצעד אמיץ, הם החליטו לקחת את המושכות ולהפיק את התקליט בעצמם. לעזרתם נחלץ טכנאי צעיר ומבריק בשם רוי תומאס בייקר, ששנים ספורות לאחר מכן יהפוך למפיק שאחראי לסאונד העצום של להקת קווין. הסשנים היו תרגיל בניגודים: מצד אחד, ריכוז ומיקוד שהולידו קטעי רוק מהודקים ועוצמתיים, ומצד שני, סערה רגשית שבעבעה מתחת לפני השטח. מתוך החיכוך הזה, נולד יהלום.

הסיפור של השיר המזוהה ביותר עם התקליט, ALL RIGHT NOW, הוא דוגמה מושלמת ליכולת של הלהקה לייצר זהב מתוך ייאוש. לאחר הופעה מדכדכת במיוחד בעיר דרהאם, מול אולם כמעט ריק, ישב פרייזר המתוסכל בחדר ההלבשה. במקום לשקוע במרמור, הוא החל לדפוק על השולחן ולשיר לעצמו פזמון קליט ופשוט כדי להרים את המורל. הדבר שנולד משעמום ותסכול, הדליק ניצוץ. רודג'רס שמע את זה ומיד כתב את הבתים המפורסמים. פרייזר לא עצר פה וגם ניגש לקוסוף כדי להסביר לו איך בדיוק הוא רוצה שינוגן הריף של השיר, שהפך מאז לאייקוני.

באופן אירוני, הלהקה כמעט וזרקה את השיר לפח, בטענה שהוא קליל ומסחרי מדי, סטייה מהחומר "הרציני" שלהם. מי שהציל את המצב היה לא אחר מאשר כריס בלאקוול, המייסד הכריזמטי של ISLAND RECORDS. בלאקוול שמע את השיר וזיהה מיד את הפוטנציאל העצום שלו. הוא התעקש, בניגוד לדעתם, לשחרר את זה כסינגל. האינסטינקט שלו התגלה כמדויק להפליא. השיר הפך ללהיט ענק משני צידי האוקיינוס.

יציאת התקליט FIRE AND WATER וההצלחה המסחררת של הסינגל, הפכו את FREE בן לילה מסוד שמור של חובבי בלוז לכוכבי רוק מהשורה הראשונה. התקליט עצמו היה יצירה מגובשת ועוצמתית, שהציגה לעולם את השילוב המושלם שלהם בין רוק כבד לבלוז מלא נשמה. הם כבר לא נאבקו על קהל, אלא הופיעו מול המונים, כולל הופעה בלתי נשכחת בפסטיבל האי וייט באוגוסט 1970, מול קהל של כ-600,000 איש.

אך דווקא ההצלחה האדירה שהביא התקליט היא זו שפירקה אותם. לחץ התהילה רק העצים את הבעיות הקיימות. המתיחות היצירתית בין רודג'רס לפרייזר הגיעה לנקודת רתיחה, והתמכרותו של קוסוף יצאה מכלל שליטה. האחדות שהייתה כל כך חיונית ליצירת המופת שלהם התפוגגה במהירות. FIRE AND WATER היה הפסגה.

על השירים מפי זמר הלהקה

פול רודג'רס, סיפר אז לעיתון לעיתון NME על כל אחד משבעת שירי התקליט.

על השיר FIRE AND WATER: "השיר הזה זמזם בראשי במשך מספר חודשים כשערכנו סיבוב הופעות בארה"ב עם להקת בליינד פיית'. יש צליל נשמה חדש שבוקע שם. הוא חזק וברור מאי פעם. ג'יימס בראון וסליי סטון ממש נמצאים שם. זו ממש מוזיקת נשמה, בניגוד למוזיקת ה- SOCK IT TO ME. השיר הזה נוצר באותה תחושה. ממש שמחנו להקליט אותו. בתקליט הראשון שעשינו היינו מאד מתוחים באולפן. התקליט השני שלנו היה 'נקי' מדי. בתקליט הזה יש הרבה יותר תחושה". על OH I WEPT: "השיר הזה הוא יותר של הגיטריסט שלנו, פול קוסוף, מאשר שלי. אני רק כתבתי לזה מילים. מן הסתם כתבתי פה מנסיון אישי".

על REMEMBER: "לפני כשנתיים גרתי בדירה קטנה בהאמפסטד. אבל העיפו אותי משם כי לא היה כסף לשכר דירה. לא היה לי היכן להתגורר ונאלצתי לעבור לדירה של הבסיסט שלנו, אנדי פרייזר, ברוהמפטון. בתקופה הזו כתבנו שנינו כמות גדולה מאד של שירים. לפחות עשרה שירים בשבוע. השיר הזה הגיע מהתקופה ההיא. אני אוהב את נגינת הבונגוס של קירקי (סיימון קירק המתופף) בשיר הזה". על HEAVY LOAD: "זה השיר האהוב עליי בתקליט. אנדי מנגן פה בפסנתר ואני חושב שזה נפלא. זה שיר שנוצר באולפן ההקלטה. זה שיר טוב ואני חושב שכדאי לכם להאזין לו מספר פעמים ברציפות".

ונותר למר רודג'רס לספר על שלושת קטעי הצד השני של התקליט. אז הנה זה. על MR BIG: "זה שיר מחוספס מאד. במקור היה זה השיר שלי, אך כולם נכנסו לעניין והציעו רעיונות. עד כדי כך שחשתי כי כולם צריכים לקבל קרדיט כתיבה על זה. זה שיר פופולרי מאד בהופעותינו". על DON'T SAY YOU LOVE ME: "זה בא מאותה תקופה בה אנדי ואני גרנו יחדיו וכתבנו שירים. הקלטנו את השיר מאוחר בלילה. כולנו היינו אז עייפים ואיטיים. לכן כנראה יש בשיר הזה אווירה רגועה כל כך".

על ALL RIGHT NOW: "זה מעניין מאד כיצד השיר הזה הגיע. ישבנו בחדר הלבשה לפני הופעה במנצ'סטר ודיברנו על כך שאנחנו צריכים שיר שיסחוף את הקהל איתנו. אז עבדנו עליו שם, בחדר ההלבשה. כולם מחאו כפיים בקצב בעוד אני ניסיתי להמציא מילים במקום. זה שיר שמח מאד. לקח לנו כ-16 שעות להקליט אותו. כשסיימנו היו כולם מרוצים אך מנהל חברת התקליטים שלנו טען שהשיר ארוך מדי לתקליטון. לא רצינו שהוא יערוך אותו לפורמט התקליטון אבל הוא התעקש ועשה עבודה טובה".

גם זה קרה ב-26 ביוני: יום גדוש באירועים משני תודעה, מהחדר במלון בניוקאסל שבו נולד המנון פופ ועד לאולפן אפוף עשן וקוקאין בלוס אנג'לס שאירח מפגש פסגה של שני ענקי מטאל. קבלו את מה שקרה בתאריך הזה, עם כל הפרטים העסיסיים מאחורי הקלעים.

1963: יה! יה! יה! כך נולד להיט ענק בחדר מלון

אי שם בניוקאסל, בשנת 1963, רגע לפני שעוד הופעת סולד-אאוט של הביטלס תטריף את הקהל באולם הנשפים MAJESTIC, ניצת ניצוץ של גאונות. בחדר במלון TURK'S המקומי, ג'ון לנון ופול מקרטני החליטו לנצל כמה שעות פנויות כדי לכתוב שיר. התוצאה? SHE LOVES YOU. לא פחות! "היה לי רעיון לשיר בסגנון של קריאה ותגובה", סיפר פול מקרטני שנים אחר כך. "שאחד מאיתנו ישיר 'היא אוהבת אותך...' והשני יענה לו בצעקה 'כן, כן!'. ישבנו שם כמה שעות ופשוט כתבנו אותו. אני זוכר שחשבתי על הזמר האמריקאי בובי ריידל, בטח היה לו איזה להיט באותה תקופה שנתקע לי בראש. ככה, על מיטה במלון, באור יום של אחר הצהריים, נולד השיר". למחרת, בבית משפחתו של מקרטני בליברפול, השניים סיימו את המלאכה (כשאביו של פול דוחק בהם דווקא לשיר "יס! יס! יס!" ולמזלנו הם לא הסכימו איתו) והיסטוריית הפופ לא חזרה להיות כפי שהייתה.

1968: הלהקה ששרפה את דגל אמריקה על הבמה

שערורייה, ועוד איזו. בערב צדקה מכובד באולם רויאל אלברט הול בלונדון, בנוכחות אמנים מהוגנים כמו סמי דייויס ג'וניור, עלתה לבמה להקת הרוק הפסיכדלית הנייס. הם היו להקת הרוק היחידה באירוע, והם דאגו שכולם יזכרו את זה היטב. אז במהלך ביצוע גרסתם הפרועה לקטע הקלאסי AMERICA, החלה המהומה. הבסיסט, לי ג'קסון, ירה שלוש יריות מאקדח הזנקה, כמחווה לג'ון קנדי, בובי קנדי ומרטין לות'ר קינג שנרצחו. הקהל הריע. אבל אז, הקלידן הכריזמטי קית' אמרסון לקח את העניינים צעד אחד רחוק מדי. הוא ריסס דגל אמריקאי על בד גדול, וכשזה לא הספיק, ניסה לשרוף אותו על הבמה כמחאה נגד מלחמת וייטנאם. כשגילה שהפיל את קופסת הגפרורים שלו, הגיע לעזרתו מישהו מהקהל עם מצית. הדגל עלה באש, והקהל נכנס להלם. בסיום הקטע, דממה צורמת מילאה את האולם. להקת הנייס הוחרמה לצמיתות מהמקום היוקרתי, אך נכנסה לדפי ההיסטוריה של הרוק.

1976: לגנוב לכם את הפרצוף? בעיקר את הכסף

להקת גרייטפול דד, חביבת ילדי הפרחים ומיסטיקת האסיד, שחררה אלבום הופעה חיה כפול בשם STEAL YOUR FACE, עם עטיפה אייקונית של גולגולת וברק. אך הרולינג סטון לא התרשם מהתוכן המוזיקלי, בלשון המעטה, ופרסם ביקורת קטלנית. "זה הוא לא כל כך אוסף של מוזיקה אלא אישור נוסף לקיומם של המתים. ארבעת הצדדים האלה, שהוקלטו בהופעה חיה, לא ממש טובים, אבל מעטים ישימו לב. תשע שנים אחרי קיץ האהבה, מיסטיקת האסיד ממשיכה לחיות. המתים רופפים מדי כאן, ולעתים קרובות גם מרושלים, במיוחד ב-AROUND AND AROUND של צ'אק ברי. בשיר אחר של ברי, THE PROMISED LAND, הנגינה בגיטרה של ג'רי גרסיה ממש רשלנית. אבל גם כשהכל במקום, מעט מנגינת האנסמבל ההדוקה שייחדה את עבודתם המוקדמת כבר לא פה. הלהקה עדיין יכולה לעורר קצת התרגשות - US BLUES הוא דוגמה טובה - אבל באופן כללי, נראה שהחברים לא רוצים. הדגש הוא לא על מה שהם מנגנים, אלא שהם מנגנים בכלל. זה בא לידי ביטוי בעיבודים, בחוסר הרצון של גרסיה לנסות שינויים חדשים ובדעיכת התיפוף החד והנחרץ שהיה פעם של ביל קרויצמן. ולגלגול המתים הזה עדיין חסר סולן מוכשר. האלבום יכל היה להיות עדות מוזיקלית - במקום זאת, זו רק מזכרת". אאוץ'!

1964: הביטלס האמריקאים, הסטונס הבריטיים וסיפור על שיר "גנוב" (עם קבלות)

כן, זה יום גדול לשתי הלהקות הגדולות בעולם, משני צדי האוקיינוס. באמריקה יצא תקליט הפסקול של הסרט A HARD DAY'S NIGHT של הביטלס. אבל אל תתבלבלו, הגרסה האמריקאית הייתה שונה בתכלית מזו הבריטית. חברת התקליטים קפיטול החזיקה בזכויות רק לשירים שהופיעו בסרט עצמו. אז מה עשו כדי למלא את שאר התקליט? פשוט מאוד, הוסיפו קטעים אינסטרומנטליים של תזמורתו של המפיק ג'ורג' מרטין.

באנגליה הרולינג סטונס שחררו תקליטון עם השיר IT'S ALL OVER NOW. הסיפור מאחורי השיר הזה הוא פנינה של ממש. הסטונס שמעו את גרסת המקור של להקת THE VALENTINOS בתוכנית רדיו של הדי ג'יי הניו יורקי המפורסם מארי דה קיי, והתאהבו. תשעה ימים לאחר מכן, הם כבר הקליטו גרסה משלהם באולפני CHESS בשיקגו. בובי וומאק, שכתב את השיר, זעם ודרש ממיק ג'אגר שימצא לעצמו שירים משלו. מי ששכנע אותו לוותר היה לא אחר מאשר סם קוק. חצי שנה אחר כך, כשוומאק קיבל צ'ק תמלוגים שמן במיוחד, הוא התקשר לקוק ואמר לו שמיק ג'אגר יכול לקבל ממנו כל שיר שהוא רוצה. אגב, קית' ריצ'רדס סיפר שג'ון לנון אמר לו שסולו הגיטרה שלו בשיר די גרוע. גיטריסט הסטונס הודה שזה נכון.

1990: כשאלילי האינדי פוגשים את המיינסטרים

להקת סוניק יות', מלכת הרעש והאוונגרד של ניו יורק, עשתה את הבלתי ייאמן ושחררה את התקליט GOO, שהפך למצליח ביותר שלהם עד אז. זה היה התקליט הראשון שלה בחברת תקליטים גדולה, והעולם היה מוכן. עם להיט כמו KOOL THING, הלהקה הצליחה לפרוץ לקהל רחב יותר. ברולינג סטון הכתירו אותו בארבעה כוכבים וכתבו בהתפעלות: "אלוהים אדירים, הם מנגנים מנגינות! התקליט החדש של אלילי גיטרת האינדי הוא חיבור מבריק, המיישב בזריזות את המוסכמות של הרוק עם התשוקה של הלהקה לצלילים אלימים. הפעם, הלהקה לא רק התאהבה בקורוזיה, אלא מצאה כוח חדש בקוהרנטיות. עם התקליט הזה, הרוק'נ'רול לעולם לא יהיה אותו הדבר".

1968: השיר שהביטלס לא רצו והסופרגרופ שהקליטה אותו

ג'ורג' האריסון, עסוק עד מעל לראש עם חברת התקליטים החדשה של הביטלס, אפל, נכנס לאולפני EMI באבי רואד כדי להפיק שיר לזמר שביקש לטפח, ג'קי לומקס. השיר, SOUR MILK SEA, נכתב על ידי האריסון עצמו במהלך המסע המפורסם של הביטלס להודו. הוא הציע אותו ל"אלבום הלבן", אך שאר חברי הלהקה, ככל הנראה, לא התלהבו. אז ג'ורג' העניק אותו במתנה ללומקס, וכינס עבורו נבחרת חלומות של ממש באולפן: פול מקרטני על הבס, רינגו סטאר בתופים, אריק קלפטון בגיטרה וניקי הופקינס על הקלידים. מקרטני עצמו הגיע להקלטות באיחור של יומיים, לאחר שחזר מנסיעת עסקים בניו יורק לקידום אפל, והוסיף את שלו להקלטה הקיימת. למרות כל הכוח הכוכבי הזה, השיר של לומקס לא הצליח להימכר היטב.

1972: הג'אם האבוד של לד זפלין ובלאק סאבאת'

דמיינו את זה: לוס אנג'לס, אולפני RECORD PLANT. להקת בלאק סאבאת' עובדת על תקליטה הרביעי, כשברקע לא מעט קוקאין. לפתע, נפתחת הדלת ואל האולפן נכנסים חברי לד זפלין. אז מה עושים שני ענקי ההבי מטאל כשהם נפגשים? מג'מג'מים, כמובן! החבורה העליזה החלה לאלתר על השיר החדש של סאבאת', SUPERNAUT. מתופף הלהקה, ביל וורד, סיפר שנים לאחר מכן: "ג'ון בונהאם ממש אהב את השיר הזה. הוא נשמע נהדר כשתופף את זה! לצערי אין הקלטה של הרגעים האלו". הבסיסט, גיזר באטלר, בספרו: "הבחורים מלד זפלין ביקרו אותנו והיה לנו ג'אם, שהפך מאז כמעט למיתי. ג'ון בונהאם היה נחמד וידידותי כשהיה מפוכח, ולמעשה די ביישן. אבל הוא יכול להיות גס ומרושע כשהיה לו הרבה לשתות, מיסטר הייד קלאסי. למעשה, הרבה כמוני. כשהגענו לשלב הג'אם, אמרנו לטכנאי ההקלטה לא להקליט את זה, אבל אף אחד נורמלי לא יפספס הזדמנות כזו. יש שמועות שהטכנאי לא ציית לפקודות וכי הג'אם של סאבאת' עם זפלין נמצא שם איפשהו - אם הטכנאי הזה קורא את זה, הייתי רוצה מאוד לשמוע את זה!"

ובאותו יום בדיוק הופיעו להקות ג'נסיס, ואן דר גראף ג'נריטור ולינדיספארן באולם אולימפיה בפריס. הופעה זו הייתה אירוע חד פעמי שריכז את כל כתבי עיתונות הרוק האירופית. פיטר גבריאל התרוצץ על הבמה באנרגיה אדירה, ועם זאת, החברים של ג'נסיס אמרו שההופעה הייתה כישלון. ופיטר האמיל, הזמר של ואן דר גראף, אפילו אמר שהם ניגנו ברשלנות. "לא כל כך אהבתי את הערב ההוא," אומר גאי אוונס המתופף של ואן דר גראף. "לינדיספארן וג'נסיס כבר הפכו ללהקות מצליחות מאוד, ומאורגנות מאוד. הן היו מאורגנות הן מבחינה טכנית והן מבחינת תכנון הקריירה. אנחנו, לעומת זאת, היינו שחוקים וקרועים מהופעות. אני לא חושב שהיה אפשר להופיע היטב עם נוסחה כזו בהופעה בודדת באולימפיה, מקום כל כך יוקרתי".

וגם... בקטנה

1955: נולד מיק ג'ונס, הגיטריסט והמוח המוזיקלי לצד ג'ו סטראמר בלהקת הפאנק המהפכנית, הקלאש.

1967: הרולינג סטונס מוציאים בארצות הברית את תקליט האוסף FLOWERS, שכלל להיטים ושירים שטרם יצאו שם.

1969: נולד קולין גרינווד, הבסיסט המלודי והמופנם של להקת רדיוהד, עמוד השדרה השקט של אחת הלהקות החשובות בעולם.

1979: להקת הדיסקו הווילג' פיפל, מוצר מהונדס של המפיק הצרפתי ז'אק מוראלי, הופכת ללהקת הדיסקו הראשונה שמופיעה במדיסון סקוור גארדן. הניו יורק טיימס כתב אז: "מוזיקה פופולארית היא משחק עבור היזם בדיוק כמו עבור המוזיקאי, והתחום מלא באקטים 'מהונדסים' שהמשיכו להגיע להצלחה מסוימת - המאנקיז הם דוגמה ידועה במיוחד. התוצאה המאוחרת והבולטת ביותר של התהליך הזה היא אנשי הכפר, שעשו את המופע הראשון מבין שניים שנמכרו היטב במדיסון סקוור גארדן, ביום ראשון בערב. זוהי קבוצה שהרכיב היזם הצרפתי ז'אק מוראלי, שגם מלחין את המוזיקה שלהם ומפיק את התקליטים שלהם. זה היה הרעיון של מר מוראלי ליצור הרכב המורכב מסטריאוטיפים הומוסקסואלים לבושים בצורה משעשעת, לכתוב שירי דיסקו שמזייפים פנטזיות הומוסקסואליות, ואז לארוז את כל המפעל בשפע של עידוד לא מאיים לאמריקה התיכונה. המיזם הצליח מעבר למה שמר מוראלי יכל היה לדמיין, למרות שלא היה מפתיע שבליל המופע היו מעט מאוד הומוסקסואלים לכאורה בקהל. המופע של אנשי הכפר כולל שפע אביזרים (התיאטרון הגיע להישג שלהם עם IN THE NAVY), החלפות תלבושות, חבורה גדולה של נגני כלי מיתר המשלימים את הלהקה החשמלית הבסיסית, וקבוצת זמרי גיבוי שחיזקו את שירת המקהלה הפשטנית שהוכנה עבור חמש-שישיות מהחבורה, שתפקידה הוא באמת לרקוד ולהצטלם. המוזיקאי הגלוי היחיד בקבוצה הוא ויקטור וויליס, הסולן, שמביא למשימותיו להט גוספל צרוד שמרתק אם לא מאוד ייחודי. אנשי הכפר הם 'מוזיקת פופ' אמיתית בכך שהם חופשיים באושר מכל סוג של יומרה מוזיקלית או משמעות. מבחינה סוציולוגית, הם מעידים על החלחול המתמשך של רעיונות הומוסקסואלים למרכז, אבל לרוב הם מופע חסר חשיבות ומשעשע. מופע החימום היה חזק מהרגיל, בדמותן של שלוש מתוך ארבע הנשים המרכיבות את האחיות סלדג' (אחות אחת, דבי, נמצאת בחופשת לידה). ההרכב הנשי הזה, למרבה הצער, שקוע בכל הנוסחאות העייפות של יותר מדי פעולות נשמה ודיסקו; הן מגזימות ברגש במקום להעביר אותו. והזמרת הראשית שלהן, קת'י, נשמעה צרודה ומעורפלת רוב הזמן. אבל קת'י נותרה זמרת ואישיות פוטנציאלית נהדרת בניסוח הזה, ומנקודת מבט מוזיקלית, תרומותיה היו נקודת השיא של הערב".

1996: דרמה בלהקת ואן היילן. הלהקה מודיעה על עזיבתו של הסולן סמי האגאר ועל חזרתו של הסולן המקורי, דייוויד לי רות'. רות' מקליט שני שירים חדשים, אך אז נבעט החוצה לטובת גארי שרון מלהקת EXTREME. ממש אופרת סבון של רוק כבד.

הופעה ב-26 ביוני בשנת 1970 עם כוכב הזמר העולה...

ב-26 ביוני בשנת 1975 שמחו מעריצים רבים של בוב דילן כשיצא אלבום כפול שלו ושמו THE BASEMENT TAPES. הנה הסוד שיצא מהמרתף הוורוד: הסיפור מאחורי האלבום המשפיע ביותר שבוב דילן מעולם לא התכוון להוציא.

בתאריך ה-26 ביוני 1975 נשמו סוף סוף מעריציו של בוב דילן לרווחה. אחרי אינספור הדלפות, שמועות ובוטלגים שהתגלגלו מיד ליד כמו סוד כמוס, יצא באופן רשמי האלבום הכפול THE BASEMENT TAPES. חברת התקליטים קולומביה, שעדיין ספרה את השטרות מהצלחתו הפנומנלית של אלבום המופת BLOOD ON THE TRACKS שיצא רק שנה וחצי קודם לכן, מיהרה לשחרר את האוצר החבוי כדי לרכוב על גל ההצלחה. אבל מה שהיא שחררה לא היה עוד אלבום, אלא מסמך היסטורי, פיסת ארכיאולוגיה של רוק'נ'רול שרעש ההדים שלה נשמע במסדרונות המוזיקה במשך שנים.

בריחה אל היער

הכל התחיל בקיץ 1967, אבל שורשי הסיפור נטועים שנה קודם לכן. ב-29 ביולי 1966, כשתאונת אופנוע מסתורית סיפקה לבוב דילן את התירוץ המושלם לרדת מהקרוסלה המטורפת של תהילת אמצע שנות השישים. דילן, שהיה שחוק מהופעות אינסופיות ומהלחץ העצום להיות "קולו של דור", פשוט נעלם. הוא הסתגר עם משפחתו בעיירה השקטה וודסטוק ושינה את חייו. וודסטוק, שהייתה מקלט לאמנים ובוהמיינים עוד מתחילת המאה ה-20, הפכה למבצרו. הוא קנה בית רחב ידיים בן אחד-עשר חדרים בשם HI LO HA, והעולם, שהתרגל לקבל ממנו אלבום מופת חדש מדי שנה, נכנס לתקופת יובש. שנה וחצי ללא מוזיקה חדשה מדילן הייתה נצח במונחי עולם הפופ של אותה תקופה.

אך מאחורי דלתות סגורות, הקסם המשיך לפעפע. חברי להקת הליווי שלו, THE HAWKS, עשו מעשה חברי ופשוט עברו לגור בסמוך אליו. הם שכרו בית גדול וצנוע, שנצבע מאוחר יותר בצבע ורוד והפך לאייקון בזכות עצמו – BIG PINK. במרתף הלח והמאובק של הבית הזה הם הקימו אולפן הקלטות מאולתר. זו לא הייתה החלטה אמנותית עמוקה, אלא פתרון פרקטי כדי להימנע מדמי השכירות המופקעים של אולפנים בניו יורק.

המעבדה המוזיקלית של BIG PINK

"המטרה הייתה פשוטה", הסביר גיטריסט הלהקה, רובי רוברטסון, שנים לאחר מכן. "רצינו מקום שיהיה כמו מועדון פרטי משלנו, מקום שנוכל להיכנס אליו מתי שמתחשק, לנגן, לשתות קצת ולעשן, ופשוט ליצור מוזיקה בלי להפריע לאף אחד. איכות הסאונד לא באמת עניינה אותנו, מה שהיה חשוב זה לתפוס את הרעיונות בזמן אמת".

דילן היה מגיע כמעט כל יום, יורד למרתף, ועם חברי הלהקה – רוברטסון, הבסיסט ריק דאנקו, הפסנתרן ריצ'רד מנואל, הקלידן גארת' האדסון, ומאוחר יותר גם המתופף ליבון הלם שחזר להרכב – הם פשוט ניגנו. הם ניגנו שירי-עם ישנים, קאנטרי, בלוז, ובעיקר, כתבו והקליטו שירים חדשים בקצב מסחרר. דילן, שהיה שקוע בקריאה מרובה בתנ"ך (שהוצב על כן במרכז הסלון), בספרי פילוסופיה ובשיריו של האנק וויליאמס, היה מקליד מילים עם מכונת כתיבה קטנה בסלון בזמן שהלהקה חיממה מנועים במרתף. לפעמים הוא כתב עשרה שירים בשבוע.

מתוך היצירה המשותפת הזו נולד צליל חדש, שורשי, מחוספס ומלא נשמה. בזמן שבחוף המערבי חגגו את "קיץ האהבה" עם פסיכדליה מתמשכת וסולואי גיטרה אינסופיים, ובריטניה קיבלה את סרג'נט פפר של הביטלס, דילן וחבריו חזרו למקורות. הם יצרו שירים קצרים ופשוטים, שהיוו את הבסיס למה שיוגדר לימים כז'אנר שלם: "אמריקנה". רבים ניסו לחקות את הצליל הזה, אך לרוב ללא הצלחה.

כשהסוד מתחיל לדלוף

השירים האלו כלל לא נועדו לאוזני הציבור. הם היו הדגמות שדילן היה מחויב חוזית לספק לחברת המו"לות שלו, כדי שאמנים אחרים יוכלו להקליט אותם. יום אחד, בסוף 1967, הופיע גארת' האדסון, הקלידן בעל הזקן העבות, בפתח ביתה של סאלי גרוסמן, אשתו של מנהלו של דילן, אלברט גרוסמן. הוא סחב עגלה עמוסה בסלילי הקלטה. "הוא אמר לי לשמור עליהם היטב", נזכרה גרוסמן.

מהר מאוד, קלטות הדמו החלו לדלוף החוצה. כך, העולם זכה לשמוע את היצירות החדשות של דילן דרך גרונות של אחרים. להקת מנפרד מאן הפכה את THE MIGHTY QUINN ללהיט ענק. ג'ולי דריסקול ובריאן אוגר הפכו את THIS WHEEL'S ON FIRE לקלאסיקה פסיכדלית מכשפת. המוזיקאי האפי טראום, חבר ותיק של דילן, סיפר איך ישב בסלון ביתו בוודסטוק כשריצ'רד מנואל התיישב ליד הפסנתר וניגן בלדת גוספל שמימית. "פתאום כולם בחדר השתתקו. זה היה רגע של 'אלוהים אדירים, מה זה הדבר הזה?'. השיר היה I SHALL BE RELEASED".

השמועות על קיומן של ההקלטות התפשטו, ובשנת 1968 ג'אן וונר פרסם בעיתון החדש יחסית שלו, רולינג סטון, את הכתבה הראשונה אי פעם על "הסוד של וודסטוק". "יש כאן מספיק חומר מצוין לאלבום שלם של דילן", הוא כתב שם, "אם זה ישוחרר אי פעם, זה יהיה קלאסיקה". הכתבה הציתה את דמיונם של המעריצים, ובשנת 1969 הופיע בשוק הבוטלג הראשון בהיסטוריה של הרוק, שנקרא GREAT WHITE WONDER, וכלל שבעה שירים מהמרתף. הרעב רק הלך וגבר.

האכזבה והגאולה המאוחרת

כאשר האלבום הרשמי יצא סוף סוף בשנת 1975, השמחה התערבבה באכזבה. המעריצים גילו שבמקום לקבל את ההקלטות הגולמיות והאותנטיות, חלק מהשירים עברו "שיפוץ" באולפן עם תוספות. עבור רבים, זה היה חילול הקודש. גרוע מכך, כמה מהשירים החשובים והמפורסמים ביותר, כמו I SHALL BE RELEASED ו-THE MIGHTY QUINN, כלל לא נכללו באלבום, ששילב 16 שירים של דילן ו-8 שירים של הבאנד לבדה. התוצאה הייתה שהמעריצים האדוקים המשיכו לחפש את הבוטלגים היקרים כדי לשמוע את הדבר האמיתי.

למרות זאת, האלבום זכה להצלחה מסחרית וביקורתית, הגיע למקום השביעי במצעד הבילבורד האמריקאי, וזכה לשבחים. ג'ון רוקוול מהניו יורק טיימס כינה אותו "אחד האלבומים הגדולים בתולדות המוזיקה הפופולרית האמריקאית". הסיפור הזה קיבל סוף הולם רק עשורים לאחר מכן. בשנת 2014, כחלק מסדרת הבוטלגים הרשמית של דילן, כשיצא המארז עם שישה דיסקים עמוסים בכל 138 השירים שהוקלטו במרתף המיתולוגי בשנת 1967, באיכות סאונד משוחזרת ובלי שום תוספות מיותרות. סוף סוף, אחרי כמעט 50 שנה, הסוד יצא מהמרתף במלואו, והוכיח שוב שדווקא מהסשנים הכי לא רשמיים ונטולי יומרות, נוצרה מוזיקה גדולה ונצחית.

מאחורי הקלעים: הסאונד של המרתף

אז איך נוצר הסאונד הייחודי הזה בתנאים כל כך בסיסיים? התשובה טמונה בגאונות הטכנית של קלידן הלהקה, גארת' האדסון, שהשתמש במכשיר הקלטה נייד מסוג AMPEX 602, שהיה מחובר לשני מיקסרים פשוטים. הוא שאל סט מיקרופונים יוקרתיים משלישיית הפולק פיטר,פול ומארי והבהירות של ההרמוניות הקוליות מעידה על שימוש חכם שלו עם כמה מיקרופונים. קולו של דילן עבר דרך מכשיר ריוורב איטלקי מסוג BINSON ECHOREC, שהעניק לו את ההד הייחודי.

והעטיפה? היא בהחלט מטעה!

האיש מאחורי המצלמה היה ריד מיילס, צלם ומעצב שהתפרסם בזכות עבודתו המינימליסטית והאייקונית על עטיפות אלבומי הג'אז בחברת BLUE NOTE. הבחירה בו הייתה משונה, כי התוצאה הייתה הפוכה לחלוטין לסגנונו המוכר: כאוס תיאטרלי מוחלט. במרכז התמונה, כמובן, ניצבים דילן וחמשת חברי הלהקה כשעמם ניצבים שבאו לשקף כמה מהשירים. יש את גברת הנרי - אישה מסתורית עם חולצה שעליה כתוב שמה. יש את קווין האסקימואי שבא כדמות עטופה בפרוות ועוד ועוד. אלו היו חברים מהשכונה כשבין הניצבים אפשר למצוא גם את המוזיקאי דיוויד בלו ועוד חברים ומכרים. במשך שנים נפוצה שמועה עקשנית שגם ניל יאנג מסתתר שם, אך היא הופרכה באופן גורף.

ההחלטה ליצור דימוי כל כך מפוברק, תחת שרביטו של המנהל האמנותי בוב קאטו, הייתה מכוונת לחלוטין. כשהגיע הזמן לשחרר את החומרים באופן רשמי, דילן והלהקה הבינו שאי אפשר לשחזר את הקסם של 1967 (שממנו, אגב, אין אף תמונה מתועדת). אז במקום לנסות לספק למעריצים "אמת" היסטורית, הם החליטו להתחכם. הם יצרו יצירת אמנות שהיא בעצם בדיחה אירונית על המיתולוגיה שנוצרה. העטיפה היא סטירת לחי מצלצלת לדרישה לאותנטיות, ובמקומה היא מציעה פנטזיה ויזואלית שמשקפת את רוח המוזיקה – עולם המאוכלס בדמויות מוזרות ונפלאות, ספוג בפולקלור, והכל באווירת חברות ושטותניקיות מוחלטת.

בלוג מוסיקה - כל מה שרציתם לדעת על מוזיקה - ועוד קצת.

הנכם מוזמנים לשתף את הבלוג עם חבריכם.

רוצים לשמוע עוד הרצאות מעניינות על הופעות מוסיקה? זמרים ישראליים? להקות רוק? הביטלס? תקליטים? רוק מתקדם? ועוד מגוון נושאים? מוזמנים ליצור איתי קשר. בינתיים, בואו ליהנות גם מפודקאסט מומלץ ומבלוג המוסיקה באתר.

הרצאות מוסיקה שלי ותכני מוסיקה מיוחדים לפלטפורמות שונות - לפרטים והזמנות: 050-5616459