כל יום מציין אירועים משמעותיים בהיסטוריה של מוזיקת הרוק והפופ, עם שפע של אנקדוטות פורצות דרך שהתרחשו בעשורים קודמים. כשאנחנו מסתכלים אחורה בזמן, על היום הזה בתולדות המוזיקה, אנחנו נזכרים ברגעים המדהימים שעיצבו את נוף הרוק והפופ, החל מיציאתם של תקליטים אגדיים, הופעות איקוניות וגם דברים משמחים לצד עצובים שקרו לאמני המוזיקה המובילים.
כחובבי מוזיקת רוק, אנחנו לא יכולים שלא לחוש תחושת נוסטלגיה כשאנחנו מהרהרים באירועים הבלתי נשכחים שהתרחשו אז. הנכם מוזמנים לצלול איתי למנהרת הזמן עם אירועי פופ ורוק בז'אנרים במוסיקה שאספתי עבורכם ממקורות שונים שאינם ברשת. אהבתם וברצונכם לקבל עוד ועוד? בשביל זה בניתי עבורכם הרצאות העשרה מעניינות ופודקאסטים מומלצים.
אז מה קרה ב-26 ביוני (26.6) בעולם של רוק קלאסי?
חקר, ערך וכתב: נעם רפפורט
הציטוט היומי: "מה הצליל המובהק של הלהקה שלנו? אנו לרוב נשמעים כמו מי שאנחנו, למען האמת. זה הסאונד שהיה לנו כשהקלטנו את APACHE. סאונד של גיטרת הוואי מובילה... בתוספת הקצב". (חברי להקת הצלליות, בעיתון NME, בשנת 1963)
ב-26 ביוני בשנת 1977 הופיע אלביס פרסלי בפעם האחרונה.
זה קרה באינדיאנפוליס מול קהל שמנה 18,000 איש וקולונל טום פארקר אחד שחגג ביום זה את יום הולדתו ה-68. ההופעה הזו נחשבת בעיני רבים לטובה ביותר שהוא נתן מזה חודשים.
הקונצרט החל בשעה 20:30, אך אלביס לא הופיע על הבמה עד השעה 22:00, כשאמני חימום מענגים את הקהל לפני בואו של המלך. ואז במשך כ -80 דקות, אלביס שר כפי שלא עשה מזה זמן מה.
על פי הדיווחים הוא אמר לקהל "נפגוש אתכם שוב, יברך אתכם האל, אדיוס" ועזב את הבמה. על סמך צילומים מצולמים, הקהל נראה נלהב מההופעה. העיתונות המקומית, לעומת זאת, הייתה חלוקה בדבר טיב הופעתו. ריטה רוז כתבה ב"אינדיאנפוליס סטאר": "השאלה הגדולה הייתה, כמובן, האם הוא איבד משקל. המופע האחרון שלו כאן, לפני כמעט שנתיים, מצא את אלביס בעודף משקל, חולה ונוטה להרדים. כשהאורות כבו שוב לאחר ההפסקה, היית יכול להרגיש תחינה שקטה שמפליגה בקרב הקהל: אנא אלביס, אל תהיה שמן. ובכן, בגיל 42 אלביס עדיין סוחב עודף מטען על הכרס שלו, אבל זה לא מונע ממנו לתת הפעם הופעה בסגנון פרסלי אמיתי".
לעומת זאת, המאמר של המבקר זאק דונקין ב"אינדיאנפוליס ניוז" בא עם ביקורת גרועה ביותר: "אלביס פרסלי הוביל אמש קהל צורחים נוסף באזור כיכר השוק והשאלה היא מדוע. ברור שהוא לא צריך את הכסף. ככל הנראה לא אכפת לו מהאופן שבו נערכים הקונצרטים שלו. דוחה הייתה גם הצורה בה שווקו המזכרות. שלוש פעמים דחקו בקהל, במערכת הכריזה, לבקר ביציע המזכרות. עם זאת, אלביס ביצע היטב את השירים HURT ואת BRIDGE OVER TROUBLED WATER, למרות שהוא קרא את המילים מדף. הגיע הזמן שאוהדי פרסלי נלהבים יפסיקו להגן על האליל שלהם ויתחילו לדרוש יותר. הם יודעים שהמלך יכול לעשות טוב יותר".
ובכן, טוב יותר לא היה כי פרסלי לא קיבל את ההזדמנות להשתפר, שכן הופעתו זו הייתה האחרונה שלו. כמעט שישה שבועות לאחר מופע זה מת אלביס בביתו. במשך חודשים לאחר מכן קיבל דונקין עשרות מכתבים זועמים מאוהדי אלביס על הביקורת הלא טובה שלו.
כמו כן, ב-26 ביוני בשנת 1979 מת ורנון פרסלי, אביו של אלביס, בגיל 63.
ואם כבר הזכרתי שזה תאריך הולדתו של קולונל טום פארקר, אז הנה הרחבה שלי בעניינו...
פארקר פיקח על עלייתו של פרסלי מתופעה מקומית בדרום ארה"ב לדרגת סופרסטאר עולמי. עם זאת, רבים ממעריציו של פרסלי התרעמו עליו והאשימו אותו בדחיפתו של הזמר למאמץ יתר שהוביל להתדרדרות במצבו. המעריצים גם האשימו אותו כי גבה עמלות מופרזות והרחיק את פרסלי מסיבובי הופעות מחוץ לארצות הברית.
פארקר (שם אמיתי: אנדריאס קורנליס ואן קוויק) הגיע לארצות הברית כמהגר בלתי חוקי מהולנד ויש האומרים שרצה לברוח כי היה מעורב שם ברצח וחשש שלא יורשה לחזור לארץ אם ייצא עם פרסלי לחו"ל. ובכל זאת, פרסלי כינה את פארקר ואת אשתו הראשונה, מארי, "האנשים הטובים ביותר בעולם".
הוא היה איש עסקים מחוספס, מרשים ומעשן סיגרים לרוב. רק לעתים רחוקות העניק ראיונות והיה ידוע כי בדה את סיפור הרקע שלו. הוא טען שהוא יליד מערב וירג'יניה ושהוא ברח מבית יתומים כדי להצטרף לקרקס הפוני הגדול, שלדבריו נוהל על ידי דודו. גם לביטלס סיפר פארקר, כשהם הגיעו לבקר את פרסלי בשנת 1965, על ימיו בקרקס. (הסיפור המפורט על מפגש זה של אלביס והביטלס - בספר על הביטלס, "ביטלמאניה!").
פארקר גילה את פרסלי בהמלצתו של אוסקר דייוויס, שעבד אצלו. הוא הזמין את פרסלי כאמן חימום בסיבוב הופעותיו של הזמר שהיה תחת חסותו אז, האנק סנואו. אז החל לנסות לשכנע את פרסלי, את הוריו ואת מנהלו, בוב ניל (שגבה ממנו אז 15 אחוזי עמלה), לתת לו לספק הכוונה מקצועית.
בשנת 1955 הסכים פרסלי לקבל את פארקר כיועץ וזה תיכנן מיד את עזיבתו של פרסלי את חברת התקליטים SUN, החברה בה החל להקליט. "זה קשה מאד לעניין אמרגנים מחוץ למעגל השיווקי הקטן של החברה הזו", אמר פארקר לניל המנהל. פארקר ביקש מניל לאתר לו היכן נמכרים תקליטוניו של אלביס. באפריל 1955 חזר ניל לפארקר כשתשובה ברורה בעניין לא נמצאת בפיו.
בחודש מאי החל פארקר להגיד לסובביו כי אינו מרוצה מצורת הניהול של ניל, כשהוא דוחק בו לשווק כהלכה את הזמר הצעיר כדי שיהיה אפשר להכניסו לשוק ההופעות היוקרתי של לאס וגאס.
ב-17 ביוני נפגשו פארקר וניל והגיעו להסכמה שפארקר כה ייחל לה; החל מה-24 ביולי 1955 יועברו כל זכויות קביעת ההופעות לפארקר וגם הוא יוכל להוציא את פרסלי מחברת SUN לחברת תקליטים גדולה יותר. פרסלי לא רצה לעזוב את חברת SUN והייתה זו משימה שניל ידע שתהיה קשה לפארקר לבצע. פארקר, מצדו, כבר החל להניע את מנועיו ולדרוש שלא יהיה מעתה שום פרסום של חברת SUN שצמוד לפרסלי. "גם כך החברה הזו לא עושה כלום עבורנו", הוא אמר בלגלוג נחרץ לסובביו.
פארקר לא ויתר וסידר לפרסלי חתימה על חוזה עם חברת RCA. היה זה ב-21 בנובמבר 1955 כשנציגים בכירים מחברת RCA הגיעו למשרד חברת SUN ושם נפגשו עם פרסלי, פארקר ועורכי דין. מטרת הפגישה הייתה מכירת חוזהו של פרסלי מ- SUN לחברה החדשה. גם אמו של פרסלי נכחה שם והביטה בגאווה בבנה. פארקר לקח אז 25 אחוזים מסכום הכסף שניתן לפרסלי בעסקה.
יום למחרת קיבל פארקר הודעה מפרסלי: "קולונל היקר. מילים לא יכולות לתאר כמה אני מעריך את מה שעשית עבורי. אני יודע שאתה הטוב ביותר. תאמין לי כשאני אומר שאשאר איתך לנצח ואעשה כל דבר כדי שתאמין בי. המון תודה ואני אוהב אותך כמו שבן אוהב את אביו". פארקר ידע שהשיג את התרנגולת הטובה ביותר בעולם - זו שלא רק תטיל ביצי זהב אלא גם תלבש חליפת זהב.
הסינגל הראשון שלו בחברה החדשה, HEARTBREAK HOTEL, הפך לתקליטון הנמכר ביותר בשנת 1956, ובסוף השנה פארקר היה היועץ היחיד והבלעדי שלו, הנציג והמנהל האישי, לפי החוזה ששניהם חתמו בו.
פארקר הקדיש את חייו לפרסלי ובנה את הזמר לאימפריה מסחרית ששוויה היה 35 מיליון דולר עד 1964. עמלתו עבור ניהולו עלתה לחמישים אחוז - היה זה סכום שלא נשמע כמותו בעולם הבידור.
לאחר מותו של פרסלי, נתבע פארקר על ידי יורשי הזמר בגין מרמה וניהול כושל, ובית משפט בממפיס קבע כי אין לו זכויות חוקיות בעיזבונו של פרסלי.
ב-26 ביוני בשנת 1973 תבעה הזמרת מארשה האנט את מיק ג'אגר בהכרת אבהות על ילדתה בת השנתיים, שנקראת קאריס.
עורכי הדין של ג'אגר מיהרו לטעון שהוא לא אבי התינוקת. עיתון להיטון דיווח (באמצע 1974): "זמרת כושית טוענת - 'מיק ג'אגר הוא אבי ילדתי!'. הזמרת שחומת העור, מארשה האנט, שהתפרסמה בתפקיד הראשי במחזמר שיער ובסדרה של שערוריות מין שבאו לאחר מכן, הטילה פצצה לעולם הפופ. פרקליטיה הגישו לבית משפט לונדוני בקשה למתן פסק דין שיצהיר כי אבי בתה הוא לא אחר מאשר מיק ג'אגר.
מארשה, שחיה בנפרד מבעלה השלישי, מייק ראטלדג' (קלידן להקת סופט מאשין - נ.ר) שלו נישאה לפני חודשיים בלבד (זה ממש לא נכון, היא התחתנה עמו בסיקסטיז כדי לקבל אשרת עבודה באנגליה - נ.ר), טוענת כי ג'אגר מעולם לא התכחש לעובדת היותו אבי הילדה ואף תמך בה תמיכה כספית רצינית בשלוש השנים האחרונות.
לאחרונה נפסקה התמיכה לאחר שאשתו של ג'אגר, ביאנקה, התערבה בעניין. לאחר שמאמצים להשיג את חידוש התמיכה לא נשאו פרי, החליטה מארשה, שהיא כרגע מובטלת, לפוצץ את הפרשה ברבים. בשעתו, כשנולדה הילדה, טענה מארשה שהאב הוא אישיות מפורסמת מאד, אך סירבה לגלות את שמו בטענה שהדבר יעורר זעזוע בעולם הפופ. ג'אגר, שהופיע לישיבה הראשונה בבית המשפט בחברת אשתו הזועמת, ביקש לערוך בדיקת דם לו ולילדה. בקשתו נענתה והמשפט נדחה לזמן מה".
מאז, נודע כי קאריס היא אכן בתו של ג'אגר והשניים שמרו על קשר טוב והיא אף הייתה זו שתמכה בו הכי הרבה כשהיה מוכה יגון על מות חברתו לורן סקוט, שנמצאה תלויה בניו יורק ב-17 במרץ 2014. קאריס ומשפחתה גם השתתפו בהלוויה.
היא עזרה לאביה השבור לארגן את טקס ההלוויה וחיפשה בתי קברות שונים ברחבי לוס אנג'לס כדי לבחור מקום מתאים לקבורה של לורן. שאר הסטונס לא הגיעו לטקס ובלטו בהיעדרם.
ב-26 ביוני בשנת 1970 יצא אלבומה השלישי של להקת FREE (שבארצנו נקראה אז בשם "החופשיים"). שם האלבום הוא FIRE AND WATER והוא מציג מפגן רוק אדיר ונדיר.
זמר הלהקה, פול רודג'רס, סיפר אז לעיתון לעיתון NME על כל אחד משבעת שירי התקליט.
על השיר FIRE AND WATER: "השיר הזה זמזם בראשי במשך מספר חודשים כשערכנו סיבוב הופעות בארה"ב עם להקת בליינד פיית'. יש צליל נשמה חדש שבוקע שם. הוא חזק וברור מאי פעם. ג'יימס בראון וסליי סטון ממש נמצאים שם. זו ממש מוזיקת נשמה, בניגוד למוזיקת ה- SOCK IT TO ME. השיר הזה נוצר באותה תחושה. ממש שמחנו להקליט אותו. בתקליט הראשון שעשינו היינו מאד מתוחים באולפן. התקליט השני שלנו היה 'נקי' מדי. בתקליט הזה יש הרבה יותר תחושה".
על OH I WEPT: "השיר הזה הוא יותר של הגיטריסט שלנו, פול קוסוף, מאשר שלי. אני רק כתבתי לזה מילים. מן הסתם כתבתי פה מנסיון אישי".
על REMEMBER: "לפני כשנתיים גרתי בדירה קטנה בהאמפסטד. אבל העיפו אותי משם כי לא היה כסף לשכר דירה. לא היה לי היכן להתגורר ונאלצתי לעבור לדירה של הבסיסט שלנו, אנדי פרייזר, ברוהמפטון. בתקופה הזו כתבנו שנינו כמות גדולה מאד של שירים. לפחות עשרה שירים בשבוע. השיר הזה הגיע מהתקופה ההיא. אני אוהב את נגינת הבונגוס של קירקי (סיימון קירק המתופף) בשיר הזה".
על HEAVY LOAD: "זה השיר האהוב עליי בתקליט. אנדי מנגן פה בפסנתר ואני חושב שזה נפלא. זה שיר שנוצר באולפן ההקלטה. זה שיר טוב ואני חושב שכדאי לכם להאזין לו מספר פעמים ברציפות".
ונותר למר רודג'רס לספר על שלושת קטעי הצד השני של התקליט. אז הנה זה.
על MR BIG: "זה שיר מחוספס מאד. במקור היה זה השיר שלי, אך כולם נכנסו לעניין והציעו רעיונות. עד כדי כך שחשתי כי כולם צריכים לקבל קרדיט כתיבה על זה. זה שיר פופולרי מאד בהופעותינו".
על DON'T SAY YOU LOVE ME: "זה בא מאותה תקופה בה אנדי ואני גרנו יחדיו וכתבנו שירים. הקלטנו את השיר מאוחר בלילה. כולנו היינו אז עייפים ואיטיים. לכן כנראה יש בשיר הזה אווירה רגועה כל כך".
על ALL RIGHT NOW: "זה מעניין מאד כיצד השיר הזה הגיע. ישבנו בחדר הלבשה לפני הופעה במנצ'סטר ודיברנו על כך שאנחנו צריכים שיר שיסחוף את הקהל איתנו. אז עבדנו עליו שם, בחדר ההלבשה. כולם מחאו כפיים בקצב בעוד אני ניסיתי להמציא מילים במקום. זה שיר שמח מאד. לקח לנו כ-16 שעות להקליט אותו. כשסיימנו היו כולם מרוצים אך מנהל חברת התקליטים שלנו טען שהשיר ארוך מדי לתקליטון. לא רצינו שהוא יערוך אותו לפורמט התקליטון אבל הוא התעקש ועשה עבודה טובה".
ב-26 ביוני בשנת 1963 הופיעו הביטלס בניוקאסל. לפני ההופעה הכל להיכתב שיר חשוב.
זה היה המופע השני והאחרון של הביטלס באולם נשפים מג'סטיק. הם הופיעו בעבר שם, ב-28 בינואר 1963. לפני ההופעה, בחדר במלון טורק בניוקאסל, ג'ון לנון ופול מקרטני החלו לכתוב את השיר לתקליטון הבא שלהם, SHE LOVES YOU.
פול מקרטני: "ג'ון ואני כתבנו את זה ביחד. היינו בטנדר בניוקאסל. תכננתי שיר חדש שבו אחד ישיר 'היא אוהבת אותך...' והשני עונה, 'כן, כן'. אז ישבנו בחדר השינה במלון כמה שעות וכתבנו את זה. בטח היו לנו כמה שעות לפני ההופעה אז אמרנו, 'אוי, נהדר! בואו נעשן סיגריה ונכתוב שיר!' אז ככה התחלנו את SHE LOVES YOU. אני זוכר משום מה שחשבתי על בובי ריידל; בטח היה לו אז להיט שבגללו חשבנו עליו. אני זוכר שחשבתי עליו וישבתי על המיטה במלון הזה איפשהו עם ג'ון, באור יום של אחר הצהריים". למחרת הושלמה כתיבת השיר בבית משפחת מקרטני.
הרצאות בוטיק על הביטלס והרצאות מוסיקה אחרות, להזמנה פה: 050-5616459
ב-26 ביוני בשנת 1968 חולל הקלידן הבריטי, קית' אמרסון, שערורייה כשהצית את הדגל האמריקני במהלך ביצוע הקטע AMERICA ביחד עם להקתו THE NICE באולם רויאל אלברט הול שבלונדון.
היה זה אירוע צדקה בו הופיעו אמנים כסמי דייויס ג'וניור וקליאו ליין. גם בריאן אוגר האורגניסט הופיע שם אך להקת הנייס נחשבה כלהקת הרוק היחידה בערב זה. ואפילו שהיא נתנה רק כמה דקות - היו אלה הדקות הזכורות ביותר שם.
לפני ביצוע הקטע AMERICA ירה הבסיסט, לי ג'קסון, שלוש יריות מאקדח להזנקת אתלטים. בשלוש היריות הוא ביקש להזכיר את הירצחם של ג'ון קנדי, בובי קנדי ומרטין לות'ר קינג. הקהל הגיב מיד במחיאות כפיים.
אמרסון התיישב מול העוגב המרשים והחל לנגן את צלילי הפתיחה ובזמן סולו הגיטרה של דייבי אוליסט הוא ניגש לצייר בספריי ושבלונה את דגל ארה"ב על בד גדול. לאחר מכן הוא הציב את הדגל על הבמה. ג'קסון ניתק את הכבל מגיטרת הבס שלו ושילח את צווארה בדגל שנקרע. הקהל היה בהלם.
הקלידן המשולהב רצה לשרוף את הדגל אך לא שם לב שהפיל בטעות את קופסת הגפרורים שלו על רצפת האולם. בעודו מחפש את הגפרורים הגיע לעזרתו סוציאליסט בשם וורן מיצ'ל עם מצית בידו. הדגל בער ולא היו מחיאות כפיים עם סיום הקטע. הקהל לקח את זה קשה והלהקה הוחרמה מלהופיע שוב באולם היוקרתי הזה.
ב-26 ביוני בשנת 1967 יצא אוסף הלהיטים השני של הרולינג סטונס ושמו FLOWERS.
ב-26 ביוני בשנת 1972 קפצו חברי לד זפלין לאולפני RECORD PLANT שבלוס אנג'לס כדי לבקר את חברי בלאק סאבאת' שהקליטו שם את אלבומם הרביעי ועסקו לא מעט בהסנפות קוקאין.
חברי שתי הלהקות ג'ימג'מו באולפן על השיר החדש של סאבאת', שנקרא SUPERNAUT. מתופף הלהקה, ביל וורד, סיפר שנים לאחר מכן: "ג'ון בונהאם ממש אהב את השיר הזה. הוא נשמע נהדר כשתופף את זה! לצערי אין הקלטה של הרגעים האלו".
הבסיסט, גיזר באטלר, בספרו: "הבחורים מלד זפלין ביקרו אותנו והיה לנו ג'אם, שהפך מאז כמעט למיתי. ג'ון בונהאם היה נחמד וידידותי כשהיה מפוכח, ולמעשה די ביישן. אבל הוא יכול להיות גס ומרושע כשהיה לו הרבה לשתות, מיסטר הייד קלאסי. למעשה, הרבה כמוני. כשהגענו לשלב הג'אם, אמרנו לטכנאי ההקלטה לא להקליט את זה, אבל אף אחד נורמלי לא יפספס הזדמנות כזו. יש שמועות שהטכנאי לא ציית לפקודות וכי הג'אם של סאבאת' עם זפלין נמצא שם איפשהו - אם הטכנאי הזה קורא את זה, הייתי רוצה מאוד לשמוע את זה!"
ההרצאה "מדרגות לגן עדן - הסיפור של לד זפלין" והרצאות מוסיקה אחרות,
להזמנה פה: 050-5616459
הופעה ב-26 ביוני בשנת 1970 עם כוכב הזמר העולה...
ב-26 ביוני בשנת 1990 יצא תקליט חדש ללהקת סוניק יות' ושמו GOO. היה זה האלבום הנמכר ביותר של הלהקה עד אז, בין השאר הודות להצלחת השיר KOOL THING.
ברולינג סטון העניקו לאלבום ארבעה כוכבים והסבירו בביקורת: "אלוהים אדירים, הם מנגנים מנגינות! בערך. האלבום החדש של האלים של האינדי גיטרה, הוא כמעט מוזיקלי בסטנדרטים שלהם, חיבור מבריק, מורחב בפרימיטיביות מעודנת, המיישב בזריזות את המוסכמות המובנות של הרוק עם התשוקות של הלהקה לטונאליות אלימה, אלסטיות ושואת גראז'-פאנק. הפעם, הלהקה לא התאהבה רק בקורוזיה אלא רק מצאה כוח חדש בקוהרנטיות. עם האלבום הזה, הרוק'נ'רול לעולם לא יהיה אותו הדבר".
ב-26 ביוני בשנת 1955 נולד הגיטריסט מיק ג'ונס, לשעבר מלהקת הקלאש.
ב-26 ביוני בשנת 1979 הפכה להקת "אנשי הכפר" ללהקת הדיסקו הראשונה שהופיעה במדיסון סקוור גארדן, ניו יורק.
בניו יורק טיימס נכתב אז בביקורת על ההופעה: "מוזיקה פופולארית היא משחק עבור היזם בדיוק כמו עבור המוזיקאי, והתחום מלא באקטים 'מהונדסים' שהמשיכו להגיע להצלחה מסוימת - המאנקיז הם דוגמה ידועה במיוחד. התוצאה המאוחרת והבולטת ביותר של התהליך הזה היא אנשי הכפר, שעשו את המופע הראשון מבין שניים שנמכרו היטב במדיסון סקוור גארדן, ביום ראשון בערב.
זוהי קבוצה שהרכיב היזם הצרפתי ז'אק מוראלי, שגם מלחין את המוזיקה שלהם ומפיק את התקליטים שלהם. זה היה הרעיון של מר מוראלי ליצור הרכב המורכב מסטריאוטיפים הומוסקסואלים לבושים בצורה משעשעת, לכתוב שירי דיסקו שמזייפים פנטזיות הומוסקסואליות, ואז לארוז את כל המפעל בשפע של עידוד לא מאיים לאמריקה התיכונה. המיזם הצליח מעבר למה שמר מוראלי יכל היה לדמיין, למרות שלא היה מפתיע שבליל המופע היו מעט מאוד הומוסקסואלים לכאורה בקהל.
המופע של אנשי הכפר כולל שפע אביזרים (התיאטרון הגיע להישג שלהם עם IN THE NAVY), החלפות תלבושות, חבורה גדולה של נגני כלי מיתר המשלימים את הלהקה החשמלית הבסיסית, וקבוצת זמרי גיבוי שחיזקו את שירת המקהלה הפשטנית שהוכנה עבור חמש-שישיות מהחבורה, שתפקידה הוא באמת לרקוד ולהצטלם. המוזיקאי הגלוי היחיד בקבוצה הוא ויקטור וויליס, הסולן, שמביא למשימותיו להט גוספל צרוד שמרתק אם לא מאוד ייחודי.
אנשי הכפר הם 'מוזיקת פופ' אמיתית בכך שהם חופשיים באושר מכל סוג של יומרה מוזיקלית או משמעות. מבחינה סוציולוגית, הם מעידים על החלחול המתמשך של רעיונות הומוסקסואלים למרכז, אבל לרוב הם מופע חסר חשיבות ומשעשע.
מופע החימום היה חזק מהרגיל, בדמותן של שלוש מתוך ארבע הנשים המרכיבות את האחיות סלדג' (אחות אחת, דבי, נמצאת בחופשת לידה). ההרכב הנשי הזה, למרבה הצער, שקוע בכל הנוסחאות העייפות של יותר מדי פעולות נשמה ודיסקו; הן מגזימות ברגש במקום להעביר אותו. והזמרת הראשית שלהן, קת'י, נשמעה צרודה ומעורפלת רוב הזמן. אבל קת'י נותרה זמרת ואישיות פוטנציאלית נהדרת בניסוח הזה, ומנקודת מבט מוזיקלית, תרומותיה היו נקודת השיא של הערב".
ב-26 ביוני בשנת 1968 הפיק ג'ורג' האריסון שיר חדש של זמר שאימץ תחת חסותו, ג'קי לומקס. שם השיר הוא SOUR MILK SEA והשניים עבדו עליו באולפן מס' 3 במתחם של EMI, באבי רואד.
השיר SOUR SEA MILK נכתב במקור על ידי האריסון בשביל "האלבום הלבן" של הביטלס. בספרו I ME MINE הוא הודה שכתב את השיר בעת שהיית הביטלס בהודו ומילותיו מדברות על מדיטציה.
שאר הביטלס פסלו את השיר ולכן האריסון העניק אותו ללומקס, אותו הוא החתים כאמן החיצוני הראשון בחברת העסקית של הביטלס, אפל. כמו הביטלס, לומקס הגיע מליברפול (בעברו היה שם חבר בלהקת "הקברנים") ובריאן אפשטיין אף ניהל אותו למשך תקופה.
ג'קי לומקס הקליט אז את השיר ביחד עם פול מקרטני שניגן בבס ורינגו סטאר שהלם בתופים. בנוסף להם ניגנו כאן אריק קלפטון בגיטרה וניקי הופקינס בקלידים.
מקרטני לא היה בסביבה ביומיים הראשונים להקלטת השיר. הוא הגיע ב-26 ביוני והקליט על הפלייבק את תפקיד הבס שלו. ההיעדרות שלו מהיומיים הראשונים נבעה מנסיעת עסקים שלו לניו יורק במסגרת קידום חברת אפל. במהלך השהייה שלו בניו יורק פרח הרומן שלו עם לינדה איסטמן ושלושה חודשים לאחר מכן לינדה הגיעה ללונדון לחיות עמו באופן קבוע.
השיר SOUR MILK SEA יצא על גבי תקליטון באוגוסט 1968 וגם נכלל באלבום הסולו של לומקס IS THIS WHAT YOU WANT שיצא במרץ 1969. אבל למרות התקווה, השיר נכשל כשלון חרוץ מבחינה מסחרית.
הרצאות בוטיק על הביטלס והרצאות מוסיקה אחרות, להזמנה פה: 050-5616459
ב-26 ביוני בשנת 1975 שמחו מעריצים רבים של בוב דילן כשיצא אלבום כפול שלו ושמו THE BASEMENT TAPES.
SIDE 1
1. Odds And Ends
2. Orange Juice Blues (Blues For Breakfast)
3. Million Dollar Bash
4. Yazoo Street Scandal
5. Goin' To Acapulco
6. Katie's Been Gone
SIDE 2
1. Lo And Behold
2. Bessie Smith
3. Clothes Line Saga
4. Apple Suckling Tree
5. Please Mrs. Henry
6. Tears Of Rage
SIDE 3
1. Too Much Of Nothing
2. Yea! Heavy And A Bottle Of Bread
3. Ain't No More Cane
4. Crash On The Levee (Down In The Flood)
5. Ruben Remus
6. Tiny Montgomery
SIDE 4
1. You Ain't Goin' Nowhere
2. Don't Ya Tell Henry
3. Nothing Was Delivered
4. Open The Door, Homer
5. Long Distance Operator
6. This Wheel's On Fire
חברת התקליטים קולומביה שמחה ביותר על הצלחת אלבום האולפן האחרון של דילן אצלה, BLOOD ON THE TRACKS, ומיהרה להוציא אלבום שירכב על גל הצלחה זה. אבל הפעם לא היה מדובר רק באלבום אלא במסמך מוזיקלי מיוחד במינו. בתוכו נמצאים 16 הקלטות דמו ביתיות שערכו דילן ו-THE BAND (לפני שהחלו לפעול בשם זה) שנערכו בשנת 1967 בבית הגדול בו גרה הלהקה.
שירים רבים מהקלטות אלה הפכו מאז להיות מבוצעים בידי אמנים אחרים, שקיבלו אותם מהמו"לים השונים שזכו להיות אלו שיכולים למכור אותם. כך הצליחו רבים לשמוע את יצירת דילן והחבר'ה שבקעה משופר של אחרים, שערכו עיבודים משלהם על המקור. כמו, למשל, בלהיט של ג'ולי דריסקול ובריאן אוגר - THIS WHEEL'S ON FIRE. או מנפרד מאן עם THE MIGHTY QUINN.
יום אחד בסוף 1967 או בתחילת 1968, שהתה סאלי גרוסמן בביתה ליד וודסטוק, כאשר גארת' האדסון הופיע בדלתה. האדסון, נגן המקלדת בעל הזקן העבות עם להקת הגיבוי של בוב דילן, THE HAWKS, סחב עמו עגלה ובתוכה היה מטמון עם סלילי הקלטה, כל אחד בקופסת קרטון עם כתב היד שלו. "זה היה מלא בהקלטות, כולן ניצבו בשורה", נזכרה גרוסמן, אשתו של מנהל דילן המנוח אלברט גרוסמן. "וגארת' אמר שאני צריכה לשמור על ההקלטות האלה, כי הוא ייעלם לזמן מה".
האדסון ימשיך בחודשים הבאים להקליט את האלבום המדהים MUSIC FROM BIG PINK עם להקתו שתהפוך להיקרא THE BAND. הוא אמר לגרוסמן שהיא יכולה להקשיב להקלטות אם היא רוצה, אז היא עשתה כדבריו. מה ששמעה הדהים אותה.
היה זה המון מזל כשחברי הלהקה, שקראה לעצמה אז בשם THE HAWKS, עברה לגור בשכנות לבוב דילן בוודסטוק. שם הם באמת החלו להתגבש כלהקה, עם מציאת הסאונד היחודי שלהם ובזמנם החופשי. במרתף הבית הם הקימו אולפן בעזרת ציוד שקיבלו בהשאלה משלישיית הפולק פיטר, פול ומארי. גיטריסט הלהקה, רובי רוברטסון: "מטרת האולפן הזה הייתה להקים לנו מין מועדון ביתי בו יכולנו להיכנס מתי שבא לנו ולעשות מוזיקה מבלי להפריע לאף אחד. איכות ההקלטה פחות הפריעה לנו. היה לנו חשוב לשמר שם רעיונות. בוב נהג להגיע ולבלות איתנו שם כמו רבים אחרים". הצליל שיצא מהקלטותיהם המשותפות נשמע דווקא טוב ועתיר לב ונשמה. היום יש רבים המנסים לחקות צליל זה (ולרוב ללא הצלחה).
תושבים מקומיים אחרים בוודסטוק זכו לרגעים דומים כמו זה של גרוסמן, באותה תקופה. האפי טראום - מוזיקאי וחבר של דילן מסצנת הפולק של גריניץ' וילג' זכר מפגש אחד שבו ריצ'רד מנואל התיישב ליד פסנתר והחל לנגן בלדה מדהימה שנשמעה כמו שיר גוספל. "אנשים אפילו לא הקשיבו בהתחלה", אמר טראום. השיר היה I SHALL BE RELEASED. חברו של מנואל ללהקה, ריק דנקו, שר איתו בהרמוניות. "ואז כולם עצרו", אמר טראום. "זה היה, 'הו, אלוהים אדירים, מה זה הדבר הזה?".
תושבים מקומיים ידעו מה עבר על דילן לאחרונה; שחיקה מהופעות ותהילה, פציעה מתאונת אופנוע, ואחריה מהפך חיים כאיש משפחה צנוע. דילן אפילו לא נראה אותו דבר: אחרי צאת האלבום "בלונד און בלונד", הוא לא הוציא מוזיקה חדשה. שנה וחצי היה כתקופת נצח בעולם הפופ של הסיקסטיז. אבל עם השירים האלו הוא נולד מחדש.
אותם שירים הפכו לאחד הסודות השמורים ביותר של עולם הרוק. "אם זה ישוחרר אי פעם, זה יהיה קלאסיקה", כתב ג'אן וונר ברולינג סטון בשנת 1968, והיה זה הדיווח הראשון על ההקלטות. אז החלטתי לשלוף לכם את הכתבה מהארכיון שלי והנה עוד מדבריו של וונר, שפורסמו ב-22 ביוני 1968, בגליון מס' 12: "חודשיים לפני שהוא נסע לנאשוויל להקליט את ג'ון ווסלי הארדינג, בילה בוב דילן זמן במרתף ביתו שבמדינת ניו יורק. שם הוא עשה הקלטה מחוספסת אך מאוד טובה להקשבה עם שלושה עשר שירים.
יש מספיק חומר והכל טוב מאוד כדי ליצור תקליט חדש לגמרי של בוב דילן, תקליט עם סגנון מובהק משל עצמו. למרות שזה מאוד לא סביר שדילן ירצה להיכנס לאולפן להקליט חומר שכעת הוא בן שבעה או שמונה חודשים, בכל זאת הקלטות אלה יכולות להיות משוחזרות בקלות ולהפוך לתקליט. הרעיון של תקליט מגובש כבר קיים.
לא משנה מה הכוונה המקורית של הדבר, מה שקרה היה שדילן ולהקתו עשו דמואים, אוסף של שירים שעובדו במעורפל והותאמו לאינסטרומנטלים, כדי שאמנים אחרים יבדקו אם הם רוצים להקליט חומר כלשהו. אחד השירים בהקלטה, "קווין האסקימו" או "הקווין האדיר", הגיע למיקום גבוה בסקרי הרדיו בגרסה של הלהקה האנגלית מנפרד מאן. עוד אחד מהם, ואחד הטובים, THIS WHEEL'S ON FIRE, שוחרר זה עתה באנגליה בגרסה של הסולנית הבריטית ג'ולי דריסקול והאורגניסט בריאן אוגר. הגרסה שלהם אמורה להיות די טובה וככל הנראה תצא בקרוב בארצות הברית.
איכות ההקלטה ירודה למדי, זו הייתה עבודה של טייקים ראשונים בערוץ אחד עם כל הכלים שהוקלטו יחד. אבל קולו של דילן ברור ויפה. בנוסף הקלטת עברה כנראה כמה עשרות שיכפולים, שכל אחד מהם איבד קצת יותר מהאיכות".
מאז צצו כל מיני בוטלגים ובהם פירורים מההקלטות. רבים שאלו מתי כבר ייצא כל הדבר במארז אחד רשמי? השנים עברו והרעב גבר.
וכשסוף סוף יצא האלבום, המעריצים שכה שמחו התאכזבו לגלות כי ההקלטות המקוריות של קטעי הלהקה לבדה עברו שיפורים אולפניים עם תוספות עדכניות. עבורם היה זה כחילול הקודש. כמו כן, כמה שירים חשובים ביותר (כמו I SHALL BE RELEASED ו- QUINN THE ESKIMO) לא מצאו את מקומם בהוצאה הרשמית הזו. מעריצי דילן כבר דאגו אז לחפש בוטלגים יקרים עם ההקלטות ההן. האיכות הייתה ירודה יותר אך עבורם כל צליל של דילן היה כאות מאלוהים בכבודו ובעצמו.
בלוג מוסיקה - כל מה שרציתם לדעת על מוזיקה - ועוד קצת.
הנכם מוזמנים לשתף את הבלוג עם חבריכם.
רוצים לשמוע עוד הרצאות מעניינות על הופעות מוסיקה? זמרים ישראליים? להקות רוק? הביטלס? תקליטים? רוק מתקדם? ועוד מגוון נושאים? מוזמנים ליצור איתי קשר. בינתיים, בואו ליהנות גם מפודקאסט מומלץ ומבלוג המוסיקה באתר.
