רוק מסביב לשעון: מה קרה ב-26 ביוני בעולם הרוק

הנכם מוזמנים לצלול איתי למנהרת הזמן עם אירועי פופ ורוק שאספתי עבורכם ממקורות שונים ונדירים מאד שאינם ברשת. אהבתם וברצונכם לקבל עוד ועוד? בשביל זה בניתי עבורכם הרצאות מוסיקה מעשירות ומעניינות ופודקאסטים מומלצים.

אז מה קרה ב-26 ביוני (26.6) בעולם של רוק קלאסי?

חקר, ערך וכתב: נעם רפפורט

הציטוט היומי: "מה הצליל המובהק של הלהקה שלנו? אנו לרוב נשמעים כמו מי שאנחנו, למען האמת. זה הסאונד שהיה לנו כשהקלטנו את APACHE. סאונד של גיטרת הוואי מובילה... בתוספת הקצב" (חברי להקת הצלליות, בעיתון NME, בשנת 1963)

המופע שסגר את המסך על המלך. ב-26 ביוני בשנת 1977 הופיע אלביס פרסלי בפעם האחרונה בחייו. זה היה באינדיאנה, לעיני קהל נלהב שלא ידע כי הוא צופה בהיסטוריה נכתבת.

בערב קיץ מהביל ולח במיוחד נדחסו 18,000 מעריצים נרגשים אל תוך אולם ה-MARKET SQUARE ARENA (מבנה עצום שייהרס בשנת 2001, אך כיום מוצב באותו מיקום בדיוק שלט זיכרון היסטורי המנציח את הופעתו של אלביס). הם באו לחזות במלך, אך איש מהם לא תיאר לעצמו שהם עדים לרגע היסטורי, הקידה האחרונה של אייקון תרבות. האיש שעמד על הבמה, עטוף בסרבל לבן וזהב שזכה לכינוי המפואר "שעון השמש המקסיקני" (אחת החליפות המפורסמות ביותר שלו, שעוצבה במקור בשנת 1974 ומוצגת כיום למבקרים באחוזת גרייסלנד), היה אלביס פרסלי.

ההופעה הזו הייתה התחנה האחרונה בסיבוב ההופעות שלו. זה היה סיבוב קצר ומתיש שארך 10 ימים בלבד וזה הפך באופן טרגי ובלתי צפוי להופעתו הפומבית האחרונה. באופן אירוני, בדיוק ביום זה היה שם גם מנהלו של אלביס, קולונל טום פארקר, שחגג ביום זה את יום הולדתו ה-68.

המופע, שהחל בשעה 20:30 (כאשר מחיר הכרטיס הממוצע עמד אז על 15 דולרים בלבד), כלל שורה של מופעי חימום קבועים, ובהם רביעיית הגוספל THE STAMPS QUARTET והקומיקאית ג'קי כהנה, שתפקידה היה לחמם את הקהל לקראת הר הגעש האנושי שעמד לעלות. כשהרגע הגיע ואלביס סוף סוף עלה לבמה לצלילי נגינתה של להקת הליווי הקבועה והנאמנה שלו, להקת ה-TCB, שאגת הקהל הרעידה את יסודות המבנה. אי אפשר היה להתעלם ממצבו הבריאותי המידרדר, שהיה נושא חם לרכילויות באותה תקופה. הוא סבל אז מלחץ דם גבוה, גלאוקומה, בעיות מעיים קשות והתמכרות גוברת לתרופות מרשם. כן, אלביס היה בעודף משקל ניכר, פניו נפוחות ולעיתים הוא נראה תשוש, כניגוד מוחלט לדמות הנערית ובועטת המוסכמות שלו בשנות ה-50 או הדמות של האיש החטוב, השזוף ולבוש מעיל העור מהקאמבק שלו בשנת 1968. ובכל זאת, ברגע שהוא פתח את פיו לשיר, הקסם הישן והטוב עדיין היה שם, גדול מהחיים.

רשימת השירים באותו לילה הייתה מסע בזמן דרך קריירה מפוארת. הפתיחה, כמו תמיד בסיבוב ההופעות הזה, הייתה היצירה הקלאסית והבומבסטית "כה אמר זרתוסטרא" שהפכה לאות הכניסה המזוהה איתו. משם, הוא המשיך עם שרשרת להיטים כמו SEE SEE RIDER, JAILHOUSE ROCK ו-I GOT A WOMAN. אך הרגעים המרתקים באמת הגיעו כשהאדרנלין של הרוק'נ'רול פינה את מקומו לרגש חשוף. הוא שפך את נשמתו בבלדה YOU GAVE ME A MOUNTAIN וסיפק ביצוע מרטיט ל-BRIDGE OVER TROUBLED WATER של סיימון וגרפונקל.

רגע שיא נרשם כשהתיישב אל הפסנתר וביצע את UNCHAINED MELODY בקול שברירי אך עוצמתי, ביצוע שחשף בו זמנית את גדולתו כזמר ואת שבריריותו כאדם. כן, הוא נעזר בדפי מילים עבור חלק מהשירים, אך קולו, כשהיה בשיאו, עדיין היה יכול להפנט ולרגש את אלפי המעריצים שנאחזו בכל צליל. הם צרחו, בכו, והושיטו ידיים כדי לזכות באחד הצעיפים הרבים שהוא כרך סביב צווארו והשליך לעברם בנדיבות, מנהג שהתאפשר הודות לעוזרו האישי צ'רלי הודג', שעמד לצידו והגיש לו צעיפים בזה אחר זה לאורך כל המופע. בשבילם, הוא תמיד היה ותמיד יהיה המלך. לקראת סוף המופע, חרג אלביס ממנהגו והציג בפני הקהל כמעט את כל פמלייתו, כולל אביו ורנון, רופאו האישי ד"ר ניק, וחברתו באותם ימים ג'ינג'ר אלדן – צעד שבדיעבד נתפס כמעין טקס פרידה פומבי ולא מודע. שיר הסיום של הערב היה הבלדה הנוגעת ללב, CAN'T HELP FALLING IN LOVE. כשהמנגינה המוכרת מילאה את האולם, היא שימשה כפרידה שקטה מאמן שנתן את כולו לקהל. בסיום השיר, הוא פנה לקהל בפעם האחרונה ואמר בפשטות: "נתראה שוב, אלוהים יברך אתכם. אדיוס". ואז ירד מהבמה, ולעולם לא שב. התיעוד הוויזואלי היחיד מהמופע האחרון מורכב אך ורק מצילומי חובבים במצלמות 8 מ"מ.

הקהל קיבל את מבוקשו אבל העיתונות המקומית, לעומת זאת, הייתה חלוקה בדבר טיב הופעתו. ריטה רוז כתבה ב"אינדיאנפוליס סטאר" (עיתון שלרוב דווקא נטה חסד לזמר): "השאלה הגדולה הייתה, כמובן, האם הוא איבד משקל. המופע האחרון שלו כאן, לפני כמעט שנתיים, מצא את אלביס בעודף משקל, חולה ונוטה להרדים. כשהאורות כבו שוב לאחר ההפסקה, היית יכול להרגיש תחינה שקטה שמפליגה בקרב הקהל: אנא אלביס, אל תהיה שמן. ובכן, בגיל 42 אלביס עדיין סוחב עודף מטען על הכרס שלו, אבל זה לא מונע ממנו לתת הפעם הופעה בסגנון פרסלי אמיתי".

לעומת זאת, המאמר של המבקר זאק דונקין ב"אינדיאנפוליס ניוז" בא עם ביקורת גרועה ביותר, תחת הכותרת העוקצנית "אלביס פרסלי לא מצליח להדליק את הקהל": "אלביס פרסלי הוביל אמש קהל צורחים נוסף באזור כיכר השוק והשאלה היא מדוע. ברור שהוא לא צריך את הכסף. ככל הנראה לא אכפת לו מהאופן שבו נערכים הקונצרטים שלו. דוחה הייתה גם הצורה בה שווקו המזכרות. שלוש פעמים דחקו בקהל, במערכת הכריזה, לבקר ביציע המזכרות (יוזמה אגרסיבית של קולונל פארקר שניסה לסחוט מקסימום רווחים כלכליים מהמותג). עם זאת, אלביס ביצע היטב את השירים HURT ואת BRIDGE OVER TROUBLED WATER, למרות שהוא קרא את המילים מדף. הגיע הזמן שאוהדי פרסלי נלהבים יפסיקו להגן על האליל שלהם ויתחילו לדרוש יותר. הם יודעים שהמלך יכול לעשות טוב יותר".

ובכן, טוב יותר לא היה כי פרסלי לא קיבל את ההזדמנות להשתפר, שכן זו הייתה הופעתו האחרונה. כמעט שישה שבועות לאחר מכן מת אלביס בביתו שבאחוזת גרייסלנד בממפיס ובמשך חודשים לאחר מכן קיבל דונקין עשרות מכתבים זועמים מאוהדי אלביס על הביקורת הלא טובה שלו, כשרבים מהם מאשימים אותו בחוסר רגישות כלפי הכוכב שהלך לעולמו.

כמו כן, ב-26 ביוני בשנת 1979 מת ורנון פרסלי, אביו של אלביס, בגיל 63, בדיוק באותו תאריך שבו נערכה הופעתו האחרונה של בנו שנתיים קודם לכן. ורנון, שמונה למנהל העיזבון של אלביס לאחר מותו הפתאומי, סבל מאי ספיקת לב, וקרובי משפחתו העידו כי הוא פשוט נפטר מ"לב שבור" עקב האבל הכבד על בנו יחידו. ביי ביי אלביס, שהפעם באמת עזב את הבניין ולתמיד.

הקולונל של אלביס - מנהל גאון? נוכל ערמומי? מי זה? ב-26 ביוני בשנת 1909 נולד קולונל טום פארקר. הוא בהחלט היה דמות שנויה במחלוקת, איש עסקים ממולח ומעשן סיגרים כפייתי, שפיקח על הפיכתו של זמר צעיר מממפיס לסופרסטאר עולמי. מי זה? התשובה, כמו האיש עצמו, מורכבת. אז הנה הרחבה שלי בעניינו...

אתחיל מהסוף המפתיע: השם "קולונל טום פארקר" היה המצאה מוחלטת. האיש נולד בהולנד תחת השם אנדריאס קורנליס ואן קוויק והיגר לארצות הברית באופן בלתי חוקי, ככל הנראה בשנת 1929, כשהוא קופץ מספינה לחופי אמריקה ללא דרכון או ניירות זיהוי. במשך עשרות שנים הוא הסתיר את זהותו האמיתית, והסיבה, כך לוחשות השמועות עד היום, אפלה במיוחד. יש הטוענים כי הוא היה מעורב ברציחתה של אישה בשם אנה ואן דן אנדן בעיר ברדה וחשש שאם יעזוב את גבולות אמריקה, אפילו לסיבוב הופעות עם המלך בכבודו ובעצמו, לא יורשה לשוב. החשש הזה הוא כנראה ההסבר לכך שאלביס, בשיא תהילתו, מעולם לא הופיע מחוץ לצפון אמריקה, למעט שלוש הופעות בקנדה בשנת 1957, שכן באותה תקופה אזרחי ארה"ב לא נדרשו להציג דרכון כדי לחצות את הגבול למדינה השכנה. פארקר עצמו, אגב, נשאר בארה"ב ולא התלווה אליו לנסיעה זו.

כדי לבסס את זהותו הבדויה, פארקר סיפר לכל מי שרצה לשמוע סיפורי בדים מרתקים. הוא טען שנולד במערב וירג'יניה וברח מבית יתומים כדי להצטרף לקרקס נודד שנוהל על ידי דודו. במציאות, את התואר "קולונל" הוא לא קיבל בצבא, אלא היה זה תואר כבוד שהוענק לו בשנת 1948 על ידי מושל לואיזיאנה, ג'ימי דייוויס, בתמורה לעזרתו בקמפיין הבחירות. את הסיפור הצבעוני הזה הוא סיפר אפילו לחברי להקת הביטלס, כשאלו הגיעו לפגוש את אלביס בביתו בשנת 1965, כפי שמתואר בספר שכתבתי על הלהקה, "ביטלמאניה!".

הקשר הגורלי בין השניים נוצר כשפארקר, שניהל באותה תקופה את זמר הקאנטרי האנק סנואו, שמע על הבחור הצעיר מממפיס בהמלצת עובד שלו בשם אוסקר דייוויס. פארקר התרשם במיוחד מתגובות הקהל הנשי המטורפות בהופעותיו של אלביס בתוכנית הרדיו הפופולרית "לואיזיאנה היירייד". הוא החתים את פרסלי כאמן חימום בסיבוב ההופעות של סנואו ומיד זיהה את מכרה הזהב. הוא החל במלאכת חיזור אגרסיבית אחרי אלביס, הוריו, ומנהלו דאז, בוב ניל, שגבה עמלה צנועה של 15 אחוזים.

בשנת 1955, פארקר מונה רשמית ליועצו של פרסלי והחל לפעול במרץ. המטרה הראשונה: לחלץ את אלביס מחברת התקליטים הקטנה SUN, שבה החל את דרכו, חברה שנוהלה על ידי המפיק סם פיליפס, שגילה את אלביס אך סבל באותה תקופה מקשיים כלכליים עמוקים. "קשה מאוד לעניין אמרגנים מחוץ למעגל השיווקי הקטן של החברה הזו", טען באוזני ניל, תוך שהוא דוחק בו לשווק את הזמר הצעיר באגרסיביות כדי להכניסו לזירת ההופעות היוקרתית של לאס וגאס. פארקר לא הסתפק בדיבורים. ב-17 ביוני, לאחר לחצים בלתי פוסקים, הוא השיג הסכם שהעביר לידיו את כל קביעת ההופעות של אלביס החל מה-24 ביולי.

אלביס עצמו היסס לעזוב את חברת SUN, שהייתה ביתו המוזיקלי הראשון. אך פארקר, במיומנות של שועל קרבות ותיק, כבר רקם את העסקה הגדולה הבאה. הוא החל להפיץ כי חברת SUN "לא עושה כלום עבורנו" ופעל מאחורי הקלעים כדי להעביר את הנכס היקר שלו לחברת התקליטים הענקית RCA. במקביל למוזיקה, פארקר הוכיח גאונות שיווקית חסרת תקדים כשהקים חברה למוצרי צריכה של אלביס (מרצ'נדייז). הוא מכר הכל – משפתונים ועד חולצות – ואפילו הגה רעיון גאוני: ייצור סיכות עם הכיתוב I HATE ELVIS, כדי לוודא שהוא מרוויח כסף גם משונאיו של הזמר.

ב-21 בנובמבר 1955, התרחש המהפך. נציגים בכירים מ-RCA הגיעו למשרדי SUN בממפיס לפגישה היסטורית עם פרסלי, פארקר, ועורכי דין. חוזהו של אלביס נמכר מ-SUN ל-RCA תמורת סכום חסר תקדים לאותם ימים של 35,000 דולר, בתוספת מענק חתימה של 5,000 דולר ששולם ישירות לאלביס. אמו, גלאדיס, הביטה מהצד בגאווה בבנה, יחד עם אביו, ורנון פרסלי, שחתם בפועל על החוזה מכיוון שאלביס היה עדיין קטין בן 20 על פי החוק באותם ימים. פארקר, כמובן, לא שכח את עצמו וגזר קופון שמן של 25 אחוזים מהסכום שקיבל פרסלי בעסקה.

יום למחרת, קיבל פארקר מכתב נרגש מלקוחו החדש: "קולונל יקר, מילים לא יכולות לתאר כמה אני מעריך את מה שעשית עבורי. אני יודע שאתה הטוב ביותר. תאמין לי כשאני אומר שאשאר איתך לנצח ואעשה כל דבר כדי שתאמין בי. המון תודה ואני אוהב אותך כמו שבן אוהב את אביו". פארקר הבין היטב מה נפל לידיו: לא רק תרנגולת שתטיל ביצי זהב, אלא כזו שהוא גם ילביש בחליפת זהב נוצצת – תרתי משמע: בשנת 1957 פארקר הזמין עבור אלביס חליפת לאמה מוזהבת שעלתה 10,000 דולר, שהפכה לאחד מסימני ההיכר האיקוניים ביותר של המלך.

ההצלחה הייתה מיידית. הסינגל הראשון של אלביס ב-RCA, הלהיט HEARTBREAK HOTEL, הפך לתקליטון הנמכר ביותר של 1956. בסוף אותה שנה, פארקר כבר היה היועץ, הנציג והמנהל האישי הבלעדי של פרסלי, כשהוא מקדיש את כל כולו לבניית אימפריה מסחרית ששוויה הוערך ב-35 מיליון דולר כבר בשנת 1964. במקביל, עמלת הניהול שלו טיפסה לסכום חסר תקדים בעולם הבידור: 50 אחוזים. הסיבה העיקרית לדרשנותו הכלכלית המופרזת של פארקר הייתה התמכרות קשה ביותר להימורים. מעריכים כי במהלך שנותיו בלאס וגאס הוא הפסיד עשרות מיליוני דולרים מכספי הרווחים של אלביס על שולחנות הרולטה.

למרות ההצלחה המסחרית, מעריצים רבים האשימו את פארקר בניצולו של אלביס, בדחיפתו למאמץ יתר שהוביל להתמכרותו ולהידרדרות מצבו הבריאותי, ובכך שכלא אותו בחוזים לסרטים הוליוודיים בינוניים. לאחר מותו של פרסלי באוגוסט 1977, יורשיו תבעו את פארקר בגין מרמה וניהול כושל. החקירה, שיזם עורך הדין בלנצ'רד טואל שמונה מטעם בית המשפט, חשפה כי פארקר אף ויתר על זכויות התמלוגים של אלביס על שיריו המוקדמים כדי לכסות את חובות ההימורים של עצמו במלון הילטון. בית משפט בממפיס פסק כי ניהולו היה בלתי אתי וקבע כי אין לו עוד זכויות חוקיות בעיזבונו של הזמר. כך בא אל קיצו אחד הקשרים המרתקים וההרסניים בתולדות המוזיקה הפופולרית. פארקר מת בינואר 1997, בגיל 87 בלאס וגאס, עיר שהייתה עבורו מגרש משחקים ומלכודת כאחד, כשהוא משאיר אחריו עיזבון ששוויו הוערך במיליון דולר בלבד.

"מיק ג'אגר הוא האבא של הילד שלי"! ב-26 ביוני בשנת 1973 תבעה הזמרת מארשה האנט את מיק ג'אגר בהכרת אבהות על ילדתה בת השנתיים, שנקראת קאריס.

עורכי הדין של ג'אגר מיהרו לטעון שהוא לא אבי התינוקת. עיתון להיטון דיווח (באמצע 1974): "זמרת כושית טוענת - 'מיק ג'אגר הוא אבי ילדתי!'. הזמרת שחומת העור, מארשה האנט, שהתפרסמה בתפקיד הראשי במחזמר שיער ובסדרה של שערוריות מין שבאו לאחר מכן, הטילה פצצה לעולם הפופ. פרקליטיה הגישו לבית משפט לונדוני בקשה למתן פסק דין שיצהיר כי אבי בתה הוא לא אחר מאשר מיק ג'אגר. מארשה, שחיה בנפרד מבעלה השלישי, מייק ראטלדג' (קלידן להקת סופט מאשין - נ.ר) שלו נישאה לפני חודשיים בלבד (זה ממש לא נכון, היא התחתנה עמו בסיקסטיז כדי לקבל אשרת עבודה באנגליה - נ.ר), טוענת כי ג'אגר מעולם לא התכחש לעובדת היותו אבי הילדה ואף תמך בה תמיכה כספית רצינית בשלוש השנים האחרונות.

לאחרונה נפסקה התמיכה לאחר שאשתו של ג'אגר, ביאנקה, התערבה בעניין. לאחר שמאמצים להשיג את חידוש התמיכה לא נשאו פרי, החליטה מארשה, שהיא כרגע מובטלת, לפוצץ את הפרשה ברבים. בשעתו, כשנולדה הילדה, טענה מארשה שהאב הוא אישיות מפורסמת מאד, אך סירבה לגלות את שמו בטענה שהדבר יעורר זעזוע בעולם הפופ. ג'אגר, שהופיע לישיבה הראשונה בבית המשפט בחברת אשתו הזועמת, ביקש לערוך בדיקת דם לו ולילדה. בקשתו נענתה והמשפט נדחה לזמן מה".

עד פה להיטון. ובכן, המאבק המשפטי הממושך הסתיים באופן סופי ורשמי רק בשנת 1979 בבית משפט בלוס אנג'לס, אז חויב ג'אגר לשלם מזונות. עד שקאריס הייתה בת 12, ג'אגר כמעט ולא לקח חלק בחייה או ראה אותה, אך מאז אותו גיל הקשר ביניהם החל להתהדק בהדרגה.  

מאז, נודע כי קאריס היא אכן בתו של ג'אגר והשניים שמרו על קשר טוב והיא אף הייתה זו שתמכה בו הכי הרבה כשהיה מוכה יגון על מות חברתו לורן סקוט, שנמצאה תלויה בניו יורק ב-17 במרץ 2014. היא עזרה לאביה השבור לארגן את טקס ההלוויה וחיפשה בתי קברות שונים ברחבי לוס אנג'לס כדי לבחור מקום מתאים לקבורה של לורן. שאר הסטונס לא הגיעו לטקס ובלטו בהיעדרם. קאריס ומשפחתה גם השתתפו בהלוויה.

למרות שנולדה אל תוך אחת משערוריות צהובוני הרוק הגדולות של התקופה, קאריס האנט ג'אגר בחרה לחיות הרחק מאור הזרקורים. היא סיימה בהצטיינות תואר בהיסטוריה באוניברסיטת ייל היוקרתית ועסקה בהוראה ובהתנדבות. בשנת 2000, כסגירת מעגל מרגשת ליחסים המורכבים ביניהם בעבר, ג'אגר היה זה שצעד לצידה והוביל אותה אל החופה בחתונתה עם במאי הקולנוע ג'ונתן ווטסון.  

תקליט של אש ומים! ב-26 ביוני בשנת 1970 יצא אלבומה השלישי של להקת FREE (שבארצנו נקראה אז בשם "החופשיים"). שם האלבום הוא FIRE AND WATER והוא מציג מפגן רוק אדיר ונדיר אשר טיפס במהירות עד למקום השני במצעד המכירות הבריטי (כשהוא נעצר רק על ידי "גשר על מים סוערים" של סיימון וגרפונקל). אז האם הכל באמת בסדר עכשיו? בואו נראה...

אוקי, מניחים את המחט על השיר הראשון בצד הראשון. זה שיר הנושא. קצת פצפוצי תקליט והנה זה בא - ריף דיסטורשן פנטסטי של פול קוסוף שמגובה בתיפוף ההיי-האט של סיימון קירק שמיד לאחר מכן נותן מכת סנר בטוחה, מעבר קטנטן ובום!... ארבעה חברים מתפוצצים ביחד. אהבתם? תמשיכו... תמשיכו... השיר OH I WEPT לא יכול להשאיר אותי אדיש. ומה שגדול בחבורה הזו זה השוני במהירות הקצב. בעוד שלהקות אחרות אהבו לדחוף את הקצב קדימה - הלהקה הזו בחרה דווקא להאט את הכל. לקחת את הקצב ב-LAID BACK שהביא לה צליל וסטייל מגן העדן של הבלוז-רוק / הארד-רוק. אהבתם את שני השירים האלו? אם כן, שאר התקליט הוא מסע מהנה מובטח.

אז השנה היא 1970 וארבעה חבר'ה בריטים צעירים מאד עומדים על פרשת דרכים. הם קוראים לעצמם FREE (שם שהעניק להם אלכסיס קורנר, "אבי הבלוז הבריטי", שגם סייע להם להקים את הלהקה), אבל מרגישים הכל חוץ מחופשיים. שני התקליטים הראשונים שלהם, TONS OF SOBS ו-FREE, אמנם זכו לליטופים מהמבקרים, אבל נתקלו בכתף קרה מהקהל הרחב. חברת התקליטים שלהם, ISLAND RECORDS, כבר מתחילה לאבד סבלנות, והמתח הפנימי בתוך הלהקה מאיים לקרוע אותה לגזרים. הם היו חייבים פצצה, להיט שיעיף אותם מהפאבים המיוזעים של לונדון אל מרכז הבמה העולמית. ואז בא התקליט הזה שנולד מתוך סערה של גאונות מוזיקלית, מלחמות אגו ושאיפה כמעט נואשת להצלחה. תקליט שיהפוך אותם לכוכבים, ובה בעת, יזרע את זרעי החורבן שלהם.

עם כניסת העשור החדש, חברי הלהקה – הסולן פול רודג'רס, הגיטריסט פול קוסוף, הבסיסט אנדי פרייזר והמתופף סיימון קירק – כבר היו חיות במה מנוסות, וזאת למרות גילם המצחיק. רובם היו בקושי בני עשרים, ופרייזר, הבסיסט והמוח המוזיקלי, היה בסך הכל בן 17 אך כבר הספיק לנגן לפני כן, כשהוא בן 15 בלבד, עם ה"בלוזברייקרס" האגדיים של ג'ון מאייאל! הם חרשו את בריטניה ואמריקה בהופעות בלתי פוסקות, וליטשו את סאונד הבלוז-רוק המינימליסטי והחשוף שלהם לכדי כוח טבע. אך אותן הופעות, שהפכו אותם למכונת נגנים משומנת, גם העמיקו את הבקיעים ביניהם.

בליבת היצירה של FREE עמדה שותפות כתיבה נפיצה בין פול רודג'רס לאנדי פרייזר. רודג'רס, עם קולו האדיר והמחוספס שנשמע כאילו נלקח מבלוזמן בן 60 ופרייזר, ילד פלא, בסיסט-על, פסנתרן והמנהיג השקט של הלהקה, יצרו יחד קסם. אבל שיתוף הפעולה הזה היה גם מאבק מתמיד. כמו אש ומים, כשהם התנגשו תדיר, אך כשהצליחו למצוא את האיזון הנכון, התוצאה הייתה לא פחות ממבריקה.

לתוך הקלחת הרותחת הזו נוספה דאגה מתמדת למצבו של הגיטריסט, פול קוסוף. קוסוף לא היה גיטריסט טכני ומוחצן כמו הגיבורים של אותה תקופה, הוא היה נגן של רגש. הסולואים המלאים בוויברטו שלו (אותו הפיק בעיקר על גיטרת הגיבסון לס-פול שנת 1959 המפורסמת שלו), שהיו חסכוניים בצלילים אך עשירים בנשמה, היו סימן ההיכר של הלהקה. אך בשנת 1970, התמכרותו הקשה לכדורי ההרגעה MANDRAX החלה להטיל צל כבד על עתידו ועתיד הלהקה. הוא הפך ללא יציב, הופעותיו התדרדרו, ומצבו הפיזי המידרדר היה מקור למתח בלתי פוסק, במיוחד עבור פרייזר, שראה בכאב את חברו הטוב מתפרק מול עיניו ובחשש את הלהקה מתפרקת בהתאם.

בתוך סיר הלחץ הזה, בין ינואר ליוני 1970, נכנסה FREE לאולפני טריידנט ו-ISLAND בלונדון. בצעד אמיץ, הם החליטו לקחת את המושכות ולהפיק את התקליט בעצמם. לעזרתם נחלץ טכנאי צעיר ומבריק בשם רוי תומאס בייקר, ששנים ספורות לאחר מכן יהפוך למפיק שאחראי לסאונד העצום של להקת קווין. הסשנים היו תרגיל בניגודים: מצד אחד, ריכוז ומיקוד שהולידו קטעי רוק מהודקים ועוצמתיים, ומצד שני, סערה רגשית שבעבעה מתחת לפני השטח. מתוך החיכוך הזה, נולד יהלום.

הסיפור של השיר המזוהה ביותר עם התקליט, ALL RIGHT NOW, הוא דוגמה מושלמת ליכולת של הלהקה לייצר זהב מתוך ייאוש. לאחר הופעה מדכדכת במיוחד בעיר דרהאם, מול אולם כמעט ריק, ישב פרייזר המתוסכל בחדר ההלבשה. במקום לשקוע במרמור, הוא החל לדפוק על השולחן ולשיר לעצמו פזמון קליט ופשוט כדי להרים את המורל. הדבר שנולד משעמום ותסכול, הדליק ניצוץ. רודג'רס שמע את זה ומיד כתב את הבתים המפורסמים. פרייזר לא עצר פה וגם ניגש לקוסוף כדי להסביר לו איך בדיוק הוא רוצה שינוגן הריף של השיר, שהפך מאז לאייקוני ועד היום נחשב לאחד מריפי הגיטרה הקלאסיים והנלמדים ביותר בהיסטוריה של הרוק.

באופן אירוני, הלהקה כמעט וזרקה את השיר לפח, בטענה שהוא קליל ומסחרי מדי, סטייה מהחומר "הרציני" שלהם. מי שהציל את המצב היה לא אחר מאשר כריס בלאקוול, המייסד הכריזמטי של ISLAND RECORDS. בלאקוול שמע את השיר וזיהה מיד את הפוטנציאל העצום שלו. הוא התעקש, בניגוד לדעתם, לשחרר את זה כסינגל, אך דרש לערוך את השיר ולקצר אותו מגרסת האלבום הארוכה (הנמשכת למעלה מ-5 דקות) לגרסה מהודקת של כ-3 דקות המתאימה לשידורי רדיו. האינסטינקט שלו התגלה כמדויק להפליא. השיר הפך ללהיט ענק משני צידי האוקיינוס, הגיע למקום השני בבריטניה, כבש את המקום הרביעי במצעד הבילבורד האמריקאי, ולימים חצה את רף מיליון ההשמעות בתחנות הרדיו בעולם.

יציאת התקליט FIRE AND WATER וההצלחה המסחררת של הסינגל, הפכו את FREE בן לילה מסוד שמור של חובבי בלוז לכוכבי רוק מהשורה הראשונה. התקליט עצמו היה יצירה מגובשת ועוצמתית, שהציגה לעולם את השילוב המושלם שלהם בין רוק כבד לבלוז מלא נשמה. הם כבר לא נאבקו על קהל, אלא הופיעו מול המונים, כולל הופעה בלתי נשכחת בפסטיבל האי וייט באוגוסט 1970, מול קהל של כ-600,000 איש, כשהם חולקים את הבמה עם אגדות כמו ג'ימי הנדריקס (בהופעתו האחרונה בבריטניה), להקת המי (במופע אנרגטי אששש) והדלתות (במופע כבוי ועצוב).

אך דווקא ההצלחה האדירה שהביא התקליט היא זו שפירקה אותם. לחץ התהילה רק העצים את הבעיות הקיימות. המתיחות היצירתית בין רודג'רס לפרייזר הגיעה לנקודת רתיחה, והתמכרותו של קוסוף יצאה מכלל שליטה. האחדות שהייתה כל כך חיונית ליצירת המופת שלהם התפוגגה במהירות. אמנם חברי הלהקה שבו לשתף פעולה לזמן קצר בניסיון נואש להציל את קוסוף מהידרדרות מוחלטת, אך הלהקה התפרקה באופן סופי ב-1973.

פול רודג'רס, סיפר ב-1970 לעיתון לעיתון NME על כל אחד משבעת שירי התקליט... על השיר FIRE AND WATER: "השיר הזה זמזם בראשי במשך מספר חודשים כשערכנו סיבוב הופעות בארה"ב עם להקת בליינד פיית'. יש צליל נשמה חדש שבוקע שם. הוא חזק וברור מאי פעם. ג'יימס בראון וסליי סטון ממש נמצאים שם. זו ממש מוזיקת נשמה, בניגוד למוזיקת ה- SOCK IT TO ME. השיר הזה נוצר באותה תחושה. ממש שמחנו להקליט אותו. בתקליט הראשון שעשינו היינו מאד מתוחים באולפן. התקליט השני שלנו היה 'נקי' מדי. בתקליט הזה יש הרבה יותר תחושה". על OH I WEPT: "השיר הזה הוא יותר של הגיטריסט שלנו, פול קוסוף, מאשר שלי. אני רק כתבתי לזה מילים. מן הסתם כתבתי פה מנסיון אישי".

על REMEMBER: "לפני כשנתיים גרתי בדירה קטנה בהאמפסטד. אבל העיפו אותי משם כי לא היה כסף לשכר דירה. לא היה לי היכן להתגורר ונאלצתי לעבור לדירה של הבסיסט שלנו, אנדי פרייזר, ברוהמפטון. בתקופה הזו כתבנו שנינו כמות גדולה מאד של שירים. לפחות עשרה שירים בשבוע. השיר הזה הגיע מהתקופה ההיא. אני אוהב את נגינת הבונגוס של קירקי (סיימון קירק המתופף) בשיר הזה". על HEAVY LOAD: "זה השיר האהוב עליי בתקליט. אנדי מנגן פה בפסנתר ואני חושב שזה נפלא. זה שיר שנוצר באולפן ההקלטה. זה שיר טוב ואני חושב שכדאי לכם להאזין לו מספר פעמים ברציפות".

ונותר למר רודג'רס לספר על שלושת קטעי הצד השני של התקליט. אז הנה זה. על MR BIG: "זה שיר מחוספס מאד. במקור היה זה השיר שלי, אך כולם נכנסו לעניין והציעו רעיונות. עד כדי כך שחשתי כי כולם צריכים לקבל קרדיט כתיבה על זה. זה שיר פופולרי מאד בהופעותינו". על DON'T SAY YOU LOVE ME: "זה בא מאותה תקופה בה אנדי ואני גרנו יחדיו וכתבנו שירים. הקלטנו את השיר מאוחר בלילה. כולנו היינו אז עייפים ואיטיים. לכן כנראה יש בשיר הזה אווירה רגועה כל כך".

על ALL RIGHT NOW: "זה מעניין מאד כיצד השיר הזה הגיע. ישבנו בחדר הלבשה לפני הופעה במנצ'סטר ודיברנו על כך שאנחנו צריכים שיר שיסחוף את הקהל איתנו. אז עבדנו עליו שם, בחדר ההלבשה. כולם מחאו כפיים בקצב בעוד אני ניסיתי להמציא מילים במקום. זה שיר שמח מאד. לקח לנו כ-16 שעות להקליט אותו. כשסיימנו היו כולם מרוצים אך מנהל חברת התקליטים שלנו טען שהשיר ארוך מדי לתקליטון. לא רצינו שהוא יערוך אותו לפורמט התקליטון אבל הוא התעקש ועשה עבודה טובה".

גם זה קרה ב-26 ביוני: יום גדוש באירועים משני תודעה, מהחדר במלון בניוקאסל שבו נולד המנון פופ ועד לאולפן אפוף עשן וקוקאין בלוס אנג'לס שאירח מפגש פסגה של שני ענקי מטאל. קבלו את מה שקרה בתאריך הזה, עם כל הפרטים העסיסיים מאחורי הקלעים.

1963: יה! יה! יה! כך נולד להיט ענק בחדר מלון

אי שם בניוקאסל, בשנת 1963, רגע לפני שעוד הופעת סולד-אאוט של הביטלס תטריף את הקהל באולם הנשפים MAJESTIC בו הופיעו באותו ערב יחד עם רוי אורביסון וג'רי והפייסמייקרס, ניצת ניצוץ של גאונות. בחדר במלון TURK'S המקומי (שמבנהו המקורי נהרס מאז, אך לוחית זיכרון מיוחדת מטעם העירייה עדיין מציינת את מיקומו ההיסטורי), ג'ון לנון ופול מקרטני החליטו לנצל כמה שעות פנויות כדי לכתוב שיר. התוצאה? SHE LOVES YOU. לא פחות! שיר שהוקלט באולפני EMI חמישה ימים בלבד לאחר מכן, והפך לימים לסינגל הנמכר ביותר של הלהקה בבריטניה אי פעם, ולתקליטון הראשון בתולדות המדינה שחצה את רף מיליון העותקים.

"היה לי רעיון לשיר בסגנון של קריאה ותגובה", סיפר פול מקרטני שנים אחר כך. "שאחד מאיתנו ישיר 'היא אוהבת אותך...' והשני יענה לו בצעקה 'כן, כן!'. ישבנו שם כמה שעות ופשוט כתבנו אותו. אני זוכר שחשבתי על הזמר האמריקאי בובי ריידל, בטח היה לו איזה להיט באותה תקופה שנתקע לי בראש". מדובר ככל הנראה בלהיט FORGET HIM של ריידל, שאכן התאפיין במבנה דומה של קריאה ותגובה. ככה, על מיטה במלון, באור יום של אחר הצהריים, נולד השיר. המילים הפשוטות "יה יה יה" מתוך הפזמון הפכו באופן כמעט מיידי למטבע הלשון המזוהה ביותר עם טירוף הביטלמאניה ששטף את העולם.

למחרת, בבית משפחתו של מקרטני בליברפול, השניים סיימו את המלאכה, כשאביו של פול דוחק בהם דווקא לשיר "יס! יס! יס!" משום שסלד מהסלנג האמריקאי, העדיף אנגלית תקנית, ורצה שהם יישמעו כמו ג'נטלמנים בריטיים מנומסים. למזלנו, הם לא הסכימו איתו והיסטוריית הפופ לא חזרה להיות כפי שהייתה, במיוחד בזכות ההחלטה האמיצה שלהם לסיים את השיר באקורד עם תוספת הצליל השישי בסולם שג'ורג' האריסון הציע. המפיק ג'ורג' מרטין ניסה בתחילה להניא אותם מכך בטענה שזה נשמע יותר מדי כמו ג'אז ולא מתאים לשיר פופ מהיר, אך התעקשותם של חברי הלהקה יצרה את הסיום ההרמוני והבלתי נשכח של השיר. יה יה יה!

1968: הלהקה ששרפה את דגל אמריקה על הבמה

שערורייה, ועוד איזו. בערב צדקה מכובד באולם רויאל אלברט הול בלונדון, בנוכחות אמנים כמו סמי דייויס ג'וניור ושגריר ארצות הברית בבריטניה דאז, דייויד ברוס, שישב בקהל ונאלץ לחזות במתרחש, עלתה לבמה להקת הרוק הפסיכדלית הנייס (שהייתה למעשה להקתו המשמעותית הראשונה של קית' אמרסון, לפני שהקים את סופרגרופ הפרוג-רוק הענקית ELP). הם היו להקת הרוק היחידה באירוע, והם דאגו שכולם יזכרו את זה היטב.

אז במהלך ביצוע גרסתם הפרועה לקטע הקלאסי AMERICA – עיבוד אינסטרומנטלי אגרסיבי ללהיט המוכר מתוך המחזמר "סיפור הפרברים" של המלחין האמריקאי ליאונרד ברנשטיין – החלה המהומה. הבסיסט, לי ג'קסון, ירה שלוש יריות מאקדח הזנקה, כמחווה לג'ון קנדי, בובי קנדי ומרטין לות'ר קינג שנרצחו. יש לציין שרציחתו של בובי קנדי אירעה רק כשלושה שבועות לפני ההופעה, מה שהפך את העיתוי לטעון ורגיש במיוחד. הקהל הריע.

אבל אז, הקלידן הכריזמטי קית' אמרסון לקח את העניינים צעד אחד רחוק מדי. הוא ריסס דגל אמריקאי על בד גדול, וכשזה לא הספיק, ניסה לשרוף אותו על הבמה כמחאה נגד מלחמת וייטנאם. כשגילה שהפיל את קופסת הגפרורים שלו, הגיע לעזרתו מישהו מהקהל עם מצית. הדגל עלה באש, והקהל נכנס להלם. בסיום הקטע, דממה צורמת מילאה את האולם. סמי דייויס ג'וניור רתח מזעם על שריפת דגל מולדתו והביע את מחאתו החריפה מאחורי הקלעים. להקת הנייס הוחרמה לצמיתות מהמקום היוקרתי, אך נכנסה לדפי ההיסטוריה של הרוק, כאשר התקרית הולידה באזז תקשורתי ויחסי ציבור אדירים שהזניקו את הסינגל AMERICA אל המקום ה-21 במצעד הפזמונים הבריטי.

1976: לגנוב לכם את הפרצוף? בעיקר את הכסף

להקת גרייטפול דד, חביבת ילדי הפרחים ומיסטיקת האסיד, שחררה אלבום הופעה חיה כפול בשם STEAL YOUR FACE, עם עטיפה אייקונית של גולגולת וברק. אך הרולינג סטון לא התרשם מהתוכן המוזיקלי, בלשון המעטה, ופרסם ביקורת קטלנית. "זה הוא לא כל כך אוסף של מוזיקה אלא אישור נוסף לקיומם של המתים. ארבעת הצדדים האלה, שהוקלטו בהופעה חיה, לא ממש טובים, אבל מעטים ישימו לב. תשע שנים אחרי קיץ האהבה, מיסטיקת האסיד ממשיכה לחיות. המתים רופפים מדי כאן, ולעתים קרובות גם מרושלים, במיוחד ב-AROUND AND AROUND של צ'אק ברי. בשיר אחר של ברי, THE PROMISED LAND, הנגינה בגיטרה של ג'רי גרסיה ממש רשלנית. אבל גם כשהכל במקום, מעט מנגינת האנסמבל ההדוקה שייחדה את עבודתם המוקדמת כבר לא פה. הלהקה עדיין יכולה לעורר קצת התרגשות - US BLUES הוא דוגמה טובה - אבל באופן כללי, נראה שהחברים לא רוצים. הדגש הוא לא על מה שהם מנגנים, אלא שהם מנגנים בכלל. זה בא לידי ביטוי בעיבודים, בחוסר הרצון של גרסיה לנסות שינויים חדשים ובדעיכת התיפוף החד והנחרץ שהיה פעם של ביל קרויצמן. ולגלגול המתים הזה עדיין חסר סולן מוכשר. האלבום יכל היה להיות עדות מוזיקלית - במקום זאת, זו רק מזכרת". אאוץ'!

1964: הביטלס האמריקאים, הסטונס הבריטיים וסיפור על שיר "גנוב" (עם קבלות)

כן, זה יום גדול לשתי הלהקות הגדולות בעולם, משני צדי האוקיינוס. באמריקה יצא תקליט הפסקול של הסרט A HARD DAY'S NIGHT של הביטלס. אבל אל תתבלבלו, הגרסה האמריקאית הייתה שונה בתכלית מזו הבריטית. למעשה, מי שהוציאה את אלבום הפסקול בארה"ב הייתה חברת "יונייטד ארטיסטס" שמימנה את הסרט כולו רק כדי להרוויח את הזכויות על הפסקול, דרך פרצה בחוזה שאפשרה לה לעקוף את הבלעדיות של חברת קפיטול באמריקה. חברת התקליטים קפיטול החזיקה בזכויות רק לשירים שהופיעו בסרט עצמו. אז מה עשו כדי למלא את שאר התקליט? פשוט מאוד, הוסיפו קטעים אינסטרומנטליים של תזמורתו של המפיק ג'ורג' מרטין. הקטעים הללו, שעובדו בסגנון תזמורתי קליל שנועד לקרוץ גם לקהל מבוגר יותר, סייעו לאלבום לשהות לא פחות מ-14 שבועות בפסגת מצעד הבילבורד האמריקאי, והפכו אותו לאחד הפסקולים הנמכרים ביותר של אותה שנה.

ובאנגליה, הרולינג סטונס שחררו תקליטון עם השיר IT'S ALL OVER NOW. השיר הזה הפך לציון דרך היסטורי ועצום עבור הלהקה, שכן הוא הפך ללהיט הראשון שלהם אי פעם שהגיע למקום הראשון במצעד הבריטי. הסיפור מאחורי השיר הזה הוא פנינה של ממש. הסטונס שמעו את גרסת המקור של להקת THE VALENTINOS בתוכנית רדיו של הדי ג'יי הניו יורקי המפורסם מארי דה קיי (שנהג לכנות את עצמו "החיפושית החמישית" בשל קרבתו לביטלס באותה תקופה), והתאהבו.

תשעה ימים לאחר מכן, הם כבר הקליטו גרסה משלהם באולפני CHESS בשיקגו. ההגעה לאולפנים אלו הייתה הגשמת חלום עבור הסטונס, שכן שם הקליטו גיבורי הבלוז שלהם כמו מאדי ווטרס וצ'אק ברי. במהלך אותו סשן הקלטות, הם אכן זכו לפגוש את מאדי ווטרס פנים מול פנים כשעזר להם לסחוב את הציוד לאולפן. הם היו בהלם מזה. בובי וומאק, שכתב את השיר, זעם ודרש ממיק ג'אגר שימצא לעצמו שירים משלו. מי ששכנע אותו לוותר היה לא אחר מאשר סם קוק. קוק לא רק היה חבר ומנטור של וומאק, אלא גם הבעלים של חברת התקליטים SAR שבה היו חתומים הוולנטינוס. כאמן וכאיש עסקים ממולח, הוא הבין מיד את הפוטנציאל הכלכלי העצום שבגרסת כיסוי המבוצעת על ידי להקת פופ-רוק בריטית עולה. חצי שנה אחר כך, כשוומאק קיבל צ'ק תמלוגים שמן במיוחד (יש האומרים על סך של כ-27,000 דולר - סכום עתק באותם ימים שהקפיץ את רמת חייו משמעותית), הוא התקשר לקוק ואמר לו שמיק ג'אגר יכול לקבל ממנו כל שיר שהוא רוצה. אגב, קית' ריצ'רדס סיפר שג'ון לנון אמר לו שסולו הגיטרה שלו בשיר די גרוע. גיטריסט הסטונס הודה שזה נכון, אך הוסיף לימים שהחספוס המלוכלך וחוסר-השלמות של הביצוע הם אלו שנתנו לשיר את הקסם שאפיין את הרולינג סטונס והפכו אותו ללהיט כה ענק.

1990: כשאלילי האינדי פוגשים את המיינסטרים

להקת סוניק יות', מלכת הרעש והאוונגרד של ניו יורק, עשתה את הבלתי ייאמן ושחררה את התקליט GOO, אשר עטיפתו אוירה על ידי האמן ריימונד פטיבון (בהשראת תמונת פפראצי של עדי ראייה ממשפט רצח בבריטניה), ושהפך למצליח ביותר שלהם עד אז. זה היה התקליט הראשון שלה בחברת תקליטים גדולה (חברת DGC מבית 'גפן רקורדס'), והעולם היה מוכן – מהלך קריטי שסלל את הדרך, זמן קצר לאחר מכן, להחתמתה ולהצלחת הענק של להקת "נירוונה" באותו הלייבל בדיוק.

עם להיט כמו KOOL THING, שנכתב על ידי קים גורדון בעקבות ריאיון שערכה למגזין 'ספין' עם הראפר אל אל קול ג'יי וכלל הופעת אורח מפתיעה של צ'אק די מ"פאבליק אנמי", הלהקה הצליחה לפרוץ לקהל רחב יותר. ברולינג סטון הכתירו אותו בארבעה כוכבים וכתבו בהתפעלות: "אלוהים אדירים, הם מנגנים מנגינות! התקליט החדש של אלילי גיטרת האינדי הוא חיבור מבריק, המיישב בזריזות את המוסכמות של הרוק עם התשוקה של הלהקה לצלילים אלימים. הפעם, הלהקה לא רק התאהבה בקורוזיה, אלא מצאה כוח חדש בקוהרנטיות. עם התקליט הזה, הרוק'נ'רול לעולם לא יהיה אותו הדבר". ואכן, ההבטחה הזו התממשה, כש-GOO הפך לאחד מעמודי התווך של מהפכת הרוק האלטרנטיבי שהשתלטה על העשור שבא לאחר מכן.

1968: השיר שהביטלס לא רצו והסופרגרופ שהקליטה אותו

ג'ורג' האריסון, עסוק עד מעל לראש עם חברת התקליטים החדשה של הביטלס, אפל, נכנס לאולפני EMI באבי רואד כדי להפיק שיר לזמר שביקש לטפח, ג'קי לומקס, מוזיקאי ליברפולי שהאריסון הכיר עוד מימי ההופעות המוקדמות של הביטלס במועדון הקאברן. השיר, SOUR MILK SEA, נכתב על ידי האריסון עצמו במהלך המסע המפורסם של הביטלס להודו, שם שהו באשרם של המהרישי מהש יוגי ולמדו מדיטציה טרנסצנדנטלית (שם השיר עצמו שאב השראה מספרות הינדית עתיקה, ומתייחס למצב של תקיעות פנימית ממנה האדם צריך להתעורר). הוא הציע אותו ל"אלבום הלבן", אך שאר חברי הלהקה, ככל הנראה, לא התלהבו.

אז ג'ורג' העניק אותו במתנה ללומקס, וכינס עבורו נבחרת חלומות של ממש באולפן: פול מקרטני על הבס, רינגו סטאר בתופים, אריק קלפטון בגיטרה וניקי הופקינס על הקלידים. מעורבותם של שלושה חברי ביטלס בהקלטה שאינה של הלהקה נחשבת לאירוע היסטורי נדיר, ורבים רואים בהרכב הספציפי הזה "סופרגרופ" של ממש, שרק ג'ון לנון היה חסר בו כדי להפוך לאיחוד מלא.

מקרטני עצמו הגיע להקלטות באיחור של יומיים, לאחר שחזר מנסיעת עסקים בניו יורק לקידום אפל, והוסיף את שלו להקלטה הקיימת. אבל למרות כל הכוח הכוכבי הזה והעובדה שהסינגל זכה לקידום מסיבי כחלק מההשקה החגיגית של "ארבעת הסינגלים הראשונים" של אפל - השיר של לומקס לא הצליח להימכר היטב בזמן אמת ולא צלח את מצעדי הפזמונים והזמר נאלץ לעמוד בצד ולראות איך היי ג'וד והשיר ששרה מארי הופקין בהפקתו של מקרטני (THOSE WERE THE DAYS) קורעים את המצעדים.

1972: הג'אם האבוד של לד זפלין ובלאק סאבאת'

דמיינו את זה: לוס אנג'לס, אולפני RECORD PLANT. להקת בלאק סאבאת' עובדת על תקליטה הרביעי, כשברקע לא מעט קוקאין, עד כדי כך שהלהקה שילמה באותה תקופה על אספקת הקוקאין שלה יותר מאשר על עלויות הקלטת האלבום עצמו! האלבום אפילו תוכנן להיקרא במקור SNOWBLIND כמחווה לסם, לפני שחברת התקליטים התערבה ומנעה זאת. לפתע, נפתחת הדלת ואל האולפן נכנסים חברי לד זפלין שהיו בדיוק בסיבוב הופעות מאסיבי בארצות הברית, והיו קרובים מספיק כדי לקפוץ להגיד שלום לחבריהם הבריטים. אז מה עושים שני ענקי ההבי מטאל כשהם נפגשים? מג'מג'מים, כמובן! החבורה העליזה החלה לאלתר על השיר החדש של סאבאת', SUPERNAUT. מעניין לדעת שהשיר הזה לא רק קסם לחברי זפלין, אלא גם צוין לימים על ידי מוזיקאי העל פרנק זאפה כאחד השירים האהובים עליו ביותר בכל הזמנים.

מתופף הלהקה, ביל וורד, סיפר שנים לאחר מכן: "ג'ון בונהאם ממש אהב את השיר הזה. הוא נשמע נהדר כשתופף את זה! לצערי אין הקלטה של הרגעים האלו". וגיטריסט סאבאת', טוני איומי, סיפר מאוחר יותר שהשילוב היה פנומנלי: הוא ניגן את ריף הגיטרה הכבד יחד עם בונהאם על התופים במקומו של וורד, כשרוברט פלאנט וג'ון פול ג'ונס מצטרפים גם הם לחגיגה.

הבסיסט, גיזר באטלר, בספרו: "הבחורים מלד זפלין ביקרו אותנו והיה לנו ג'אם, שהפך מאז כמעט למיתי. ג'ון בונהאם היה נחמד וידידותי כשהיה מפוכח, ולמעשה די ביישן. אבל הוא יכול להיות גס ומרושע כשהיה לו הרבה לשתות, מיסטר הייד קלאסי. למעשה, הרבה כמוני. כשהגענו לשלב הג'אם, אמרנו לטכנאי ההקלטה לא להקליט את זה, אבל אף אחד נורמלי לא יפספס הזדמנות כזו. יש שמועות שהטכנאי לא ציית לפקודות וכי הג'אם של סאבאת' עם זפלין נמצא שם איפשהו - אם הטכנאי הזה קורא את זה, הייתי רוצה מאוד לשמוע את זה!"

אז כן, הקלטה זו, אם תתגלה אי פעם באחד הארכיונים המאובקים, נחשבת בעיני חובבי רוק רבים ל"גביע הקדוש" של ההבי מטאל – תיעוד היסטורי נדיר ומרגש של שתי הלהקות המייסדות של הז'אנר מנגנות יחד בשיא כוחן.

וגם... בקטנה

1955: נולד מיק ג'ונס, הגיטריסט והמוח המוזיקלי לצד ג'ו סטראמר בלהקת הפאנק המהפכנית, הקלאש.

1967: הרולינג סטונס מוציאים בארצות הברית את תקליט האוסף FLOWERS, שכלל להיטים ושירים שטרם יצאו שם. האלבום איגד למעשה הקלטות שנותרו מחוץ לגרסאות האמריקאיות של אלבומיהם הקודמים, לצד שירים גנוזים. למרות שהיה מדובר באלבום אוסף שנועד בעיקר למקסם רווחים עבור חברת התקליטים האמריקאית שלהם, הוא זכה להצלחה גדולה וזינק למקום השלישי במצעד הבילבורד. מעבר למוזיקה, עטיפת האלבום מחביאה בתוכה פרט טריוויה מיתולוגי: חברי הלהקה אויירו בה כפרחים, אך חדי העין יבחינו שרק לפרח של מייסד הלהקה, בריאן ג'ונס, חסרים עלים על הגבעול – פרט עיצובי שנתפס בדיעבד על ידי המעריצים כרמז מטרים לניכורו מהלהקה ולמותו הטרגי כשנתיים לאחר מכן.

1969: נולד קולין גרינווד, הבסיסט המלודי והמופנם של להקת רדיוהד, עמוד השדרה השקט של אחת הלהקות החשובות בעולם. וכן, הוא גם תומך חשוב מאד בישראל לנוכח האנטישמיות בעולם.

1979: אנשי הכפר ביג טיים!

להקת הדיסקו הווילג' פיפל, מוצר מהונדס של המפיק הצרפתי ז'אק מוראלי, הופכת ללהקת הדיסקו הראשונה שמופיעה במדיסון סקוור גארדן. הניו יורק טיימס כתב אז: "מוזיקה פופולארית היא משחק עבור היזם בדיוק כמו עבור המוזיקאי, והתחום מלא באקטים 'מהונדסים' שהמשיכו להגיע להצלחה מסוימת - המאנקיז הם דוגמה ידועה במיוחד. התוצאה המאוחרת והבולטת ביותר של התהליך הזה היא אנשי הכפר, שעשו את המופע הראשון מבין שניים שנמכרו היטב במדיסון סקוור גארדן, ביום ראשון בערב. זוהי קבוצה שהרכיב היזם הצרפתי ז'אק מוראלי, שגם מלחין את המוזיקה שלהם ומפיק את התקליטים שלהם. זה היה הרעיון של מר מוראלי ליצור הרכב המורכב מסטריאוטיפים הומוסקסואלים לבושים בצורה משעשעת, לכתוב שירי דיסקו שמזייפים פנטזיות הומוסקסואליות, ואז לארוז את כל המפעל בשפע של עידוד לא מאיים לאמריקה התיכונה.

המיזם הצליח מעבר למה שמר מוראלי יכל היה לדמיין, למרות שלא היה מפתיע שבליל המופע היו מעט מאוד הומוסקסואלים לכאורה בקהל. המופע של אנשי הכפר כולל שפע אביזרים (התיאטרון הגיע להישג שלהם עם IN THE NAVY), החלפות תלבושות, חבורה גדולה של נגני כלי מיתר המשלימים את הלהקה החשמלית הבסיסית, וקבוצת זמרי גיבוי שחיזקו את שירת המקהלה הפשטנית שהוכנה עבור חמש-שישיות מהחבורה, שתפקידה הוא באמת לרקוד ולהצטלם. המוזיקאי הגלוי היחיד בקבוצה הוא ויקטור וויליס, הסולן, שמביא למשימותיו להט גוספל צרוד שמרתק אם לא מאוד ייחודי. אנשי הכפר הם 'מוזיקת פופ' אמיתית בכך שהם חופשיים באושר מכל סוג של יומרה מוזיקלית או משמעות.

מבחינה סוציולוגית, הם מעידים על החלחול המתמשך של רעיונות הומוסקסואלים למרכז, אבל לרוב הם מופע חסר חשיבות ומשעשע. מופע החימום היה חזק מהרגיל, בדמותן של שלוש מתוך ארבע הנשים המרכיבות את האחיות סלדג' (אחות אחת, דבי, נמצאת בחופשת לידה). ההרכב הנשי הזה, למרבה הצער, שקוע בכל הנוסחאות העייפות של יותר מדי פעולות נשמה ודיסקו; הן מגזימות ברגש במקום להעביר אותו. והזמרת הראשית שלהן, קת'י, נשמעה צרודה ומעורפלת רוב הזמן. אבל קת'י נותרה זמרת ואישיות פוטנציאלית נהדרת בניסוח הזה, ומנקודת מבט מוזיקלית, תרומותיה היו נקודת השיא של הערב".

1996: דרמה בלהקת ואן היילן.

הלהקה מודיעה על עזיבתו של הסולן סמי האגאר לאחר עשור של הצלחה מסחרית אדירה, וזאת בעקבות סכסוך אישי קשה ומאבקי אגו מול הגיטריסט אדי ואן היילן סביב שיר שנועד לפסקול הסרט "טוויסטר") ועל חזרתו של הסולן המקורי, דייוויד לי רות'. האגאר בספרו: "קארי חזרה הביתה מבית החולים עם הבת שלנו, וביום ראשון שלאחר מכן חל יום האב של 1996. שכבנו במיטה בסביבות תשע בבוקר, עם התינוקת, כשהטלפון צלצל. זה היה אדי ואן היילן. הוא היה ער כל הלילה. 'אף פעם לא היית שחקן קבוצתי', הוא אמר. 'אתה אף פעם לא רוצה לעשות דברים כשאנחנו רוצים לעשות אותם. תמיד רצית להיות אמן סולו. אתה יכול לחזור להיות אמן סולו. עבדנו עם רות' על אלבום הלהיטים הגדולים וזה הולך נהדר'. הם עבדו איתו מאחורי גבי בזמן שהייתי בבית החולים עם אשתי כשילדה את התינוקת. התפוצצתי. 'לכו תזדיינו, יא בני זונות', אמרתי, וניתקתי. הם לא יכלו לסבול את זה שאני מאושר אפילו לעוד דקה אחת. הם היו חייבים להיפטר ממני. זה כל כך עצבן אותם שהייתי כל כך שמח. הייתה לי את הילדה הקטנה שלי, את אשתי, וחייתי את החיים המאושרים ביותר על פני כדור הארץ.

התקשרתי למנהל הלהקה, ריי דניאלס. 'אדי הרגע התקשר אליי ואמר שעבדתם עם רות',' אמרתי. 'אוי, לא,' דניאלס אמר. 'הוא לא התקשר אליך עכשיו, נכון?' 'כן, הוא התקשר, אחי.' 'מה אתה רוצה שאעשה?', הוא שאל. 'לך תזדיין, קודם כל,' אמרתי. 'שנית כל, מזל טוב. הרגע פירקת את הלהקה הכי גדולה בעולם. זאת הולכת להיות חתיכת תעודת כבוד בשבילך.' נכנסתי בו בכל הכוח. 'תן לי לדבר איתו קודם,' דניאלס אמר. 'אל תבוא בגישה הזאת.' 'לך תזדיין. זה נגמר,' אמרתי. אדי תמיד אמר שאני עזבתי, ואולי באמת עשיתי את זה. הגישה שלו הייתה שתמיד רציתי להיות אמן סולו. הם אפילו תקפו את מוסר העבודה שלי. אני זוכר שקראתי כתבה אחת שבה אדי אמר, 'הוא היה הרבה יותר מבוגר מאיתנו ואני לא חושב שהוא באמת רצה לעבוד כמונו.'..."

אז רות' הקליט שני שירים חדשים עם הלהקה, שזכו להצלחה גדולה ונכללו באלבום האוסף הראשון של הלהקה, אך אז נבעט החוצה מיד לאחר איחוד פומבי היסטורי וטעון בטקס פרסי ה-MTV באותה שנה, שהסתיים בפיצוץ וצעקות מאחורי הקלעים בעקבות התנהגותו המוחצנת של רות'. אז מי נכנס במקומו? גארי שרון מלהקת EXTREME (איתו הוציאו ב-1998 אלבום אחד בלבד, VAN HALEN III, שהפך לכישלון המסחרי והביקורתי הגדול ביותר בתולדות הלהקה והוביל לעזיבתו של שרון כבר ב-1999. פשששש... ממש אופרת סבון של רוק כבד.

המרתף של דילן - הגביע הקדוש של המעריצים. ב-26 ביוני בשנת 1975 שמחו מעריצים רבים של בוב דילן כשיצא אלבום כפול שלו ושמו THE BASEMENT TAPES. הנה הסוד שיצא מהמרתף הוורוד: הסיפור מאחורי האלבום המשפיע ביותר שבוב דילן מעולם לא התכוון להוציא.

אוקי, ברור שיש פה ארומה מסריחה של מסחריות. הרי בוב דילן והבאנד היו שם חם מאד בתעשייה של 1974. מה זה חם? לוהט!!! סיבוב ההופעות המשותף שלהם היה מהרווחיים ביותר של אותה שנה. היה מדובר בקאמבק היסטרי של דילן. אז תגידו לי - חברת התקליטים לא תיפול על המציאה ותבקש לרכב על הגל הזה עם מוצר שיכניס מצלצלים נוספים לקופה? ברור שכן!

ומעריציו של בוב דילן לא האמינו כשאמרו להם שהנה זה עומד לצאת לאור - הגביע הקדוש! הם כבר פינו מקום במדף התקליטים שלהם והתכוננו לאחר הרגעים החשובים יותר בחייהם - להאזין לצלילים. הם כבר תיכננו לעשות המון כיף עם צלילי המרתף. וכמה הם התרגשו כשהם קנו את האלבום בשקיקה בחנות התקליטים. הם לא האמינו שהם כה ברי מזל לאחוז בזה. ובחיוך היה רחב על פניהם... אך לזמן קצר. תיכף אגיע לזה.

אז אחרי אינספור הדלפות, שמועות ובוטלגים שהתגלגלו מיד ליד כמו סוד כמוס, יצא באופן רשמי האלבום הכפול THE BASEMENT TAPES. זה היה אמור להיות מסמך היסטורי, פיסת ארכיאולוגיה של רוק'נ'רול שרעש ההדים שלה נשמע במסדרונות המוזיקה במשך שנים. והאמת? אוי ואבוי... יש כאן פנינים אמיתיות, אבל הן שזורות בחומרי מילוי זניחים. בתכל'ס, החומר הזה פשוט לא מוין (כמו בהוצאת אולפן רגילה), ולכן על כל שיר טוב מקבלים אחד או שניים שהם... הממממ... מה קרה פה?

הכל התחיל בקיץ 1967, אבל שורשי הסיפור נטועים שנה קודם לכן. ב-29 ביולי 1966, כשתאונת אופנוע מסתורית, בה התרסק דילן עם אופנוע הטריומף T100 שלו - אירוע שחומרתו נותרה מעורפלת עד היום ועוררה ספקולציות רבות כי התאונה נועדה, בין היתר, להעניק לו "פסק זמן" וגמילה מאורח החיים ההרסני שניהל, סיפקה לבוב דילן את התירוץ המושלם לרדת מהקרוסלה המטורפת של תהילת אמצע שנות השישים. כך הוא נשר מהחיים התרבותיים והמוזיקליים של 'קיץ האהבה' ואפשר רק לתהות איזה אלבום היה מגיע אחרי BLONDE ON BLONDE אלמלא התאונה, ומה היה חלקו של דילן בכל התנועות של 1967.

אבל דילן, שהיה שחוק מהופעות אינסופיות ומהלחץ העצום להיות "קולו של דור", פשוט נעלם. הוא הסתגר עם משפחתו בעיירה השקטה וודסטוק ושינה את חייו. וודסטוק, שהייתה מקלט לאמנים ובוהמיינים עוד מתחילת המאה ה-20, הפכה למבצרו. הוא קנה בית רחב ידיים בן אחד-עשר חדרים בשם HI LO HA, והעולם, שהתרגל לקבל ממנו אלבום מופת חדש מדי שנה, נכנס לתקופת יובש. שנה וחצי ללא מוזיקה חדשה מדילן הייתה נצח במונחי עולם הפופ של אותה תקופה.

כן כן... בזמן שהעולם בחוץ בער עם רוק פסיכדלי, "סרג'נט פפר" וקיץ האהבה, דילן וחבריו הסתגרו בוודסטוק ויצרו יקום מקביל. הם חזרו לשורשים: פולק, בלוז, קאנטרי ומוזיקת הרים. הם ממש ניגנו בשביל עצמם, הרחק מעיני התקשורת והקהל. היה שם חופש, הומור שחור, ותחושה שאתם, כמוני, הייתם משלמים הרבה כדי להיות זבובים על הקיר שם אז.

והקיר הזה היה בבית גדול וצנוע, שנצבע מאוחר יותר בצבע ורוד והפך לאייקון בזכות עצמו – BIG PINK. במהלך התקופה הזו בבית הורוד שונה שמה של הלהקה. מכיוון שתושבי וודסטוק התייחסו אליהם פשוט כאל "הלהקה של דילן", הם החליטו לאמץ את הכינוי באופן רשמי והפכו ל-THE BAND. במרתף הלח והמאובק של הבית הזה הם הקימו אולפן הקלטות מאולתר. זו לא הייתה החלטה אמנותית עמוקה, אלא פתרון פרקטי כדי להימנע מדמי השכירות המופקעים של אולפנים בניו יורק. "המטרה הייתה פשוטה", הסביר גיטריסט הלהקה, רובי רוברטסון, שנים לאחר מכן. "רצינו מקום שיהיה כמו מועדון פרטי משלנו, מקום שנוכל להיכנס אליו מתי שמתחשק, לנגן, לשתות קצת ולעשן, ופשוט ליצור מוזיקה בלי להפריע לאף אחד. איכות הסאונד לא באמת עניינה אותנו, מה שהיה חשוב זה לתפוס את הרעיונות בזמן אמת".

דילן היה מגיע כמעט כל יום, יורד למרתף, ועם חברי הלהקה – רוברטסון, הבסיסט ריק דאנקו, הפסנתרן ריצ'רד מנואל, הקלידן גארת' האדסון, ומאוחר יותר גם המתופף ליבון הלם שחזר להרכב – הם פשוט ניגנו. הם ניגנו שירי-עם ישנים, קאנטרי, בלוז, ובעיקר, כתבו והקליטו שירים חדשים בקצב מסחרר. דילן, שהיה שקוע בקריאה מרובה בתנ"ך (שהוצב על כן במרכז הסלון), בספרי פילוסופיה ובשיריו של האנק וויליאמס, היה מקליד מילים עם מכונת כתיבה קטנה בסלון בזמן שהלהקה חיממה מנועים במרתף. לפעמים הוא כתב עשרה שירים בשבוע.

מתוך היצירה המשותפת הזו נולד צליל חדש, שורשי, מחוספס ומלא נשמה. בזמן שבחוף המערבי חגגו את "קיץ האהבה" עם פסיכדליה מתמשכת וסולואי גיטרה אינסופיים, ובריטניה קיבלה את סרג'נט פפר של הביטלס, דילן וחבריו חזרו למקורות. הם יצרו שירים קצרים ופשוטים, שהיוו את הבסיס למה שיוגדר לימים כז'אנר שלם: "אמריקנה". רבים ניסו לחקות את הצליל הזה, אך לרוב ללא הצלחה.

השירים האלו כלל לא נועדו לאוזני הציבור. הם היו הדגמות שדילן היה מחויב חוזית לספק לחברת המו"לות שלו, כדי שאמנים אחרים יוכלו להקליט אותם. יום אחד, בסוף 1967, הופיע גארת' האדסון, הקלידן בעל הזקן העבות, בפתח ביתה של סאלי גרוסמן, אשתו של מנהלו של דילן, אלברט גרוסמן. הוא סחב עגלה עמוסה בסלילי הקלטה. "הוא אמר לי לשמור עליהם היטב", נזכרה גרוסמן.

מהר מאוד, קלטות הדמו החלו לדלוף החוצה. כך, העולם זכה לשמוע את היצירות החדשות של דילן דרך גרונות של אחרים. להקת מנפרד מאן הפכה את THE MIGHTY QUINN ללהיט ענק. ג'ולי דריסקול ובריאן אוגר הפכו את THIS WHEEL'S ON FIRE לקלאסיקה פסיכדלית מכשפת. המוזיקאי האפי טראום, חבר ותיק של דילן, סיפר איך ישב בסלון ביתו בוודסטוק כשריצ'רד מנואל התיישב ליד הפסנתר וניגן בלדת גוספל שמימית. "פתאום כולם בחדר השתתקו. זה היה רגע של 'אלוהים אדירים, מה זה הדבר הזה?'. השיר היה I SHALL BE RELEASED".

השמועות על קיומן של ההקלטות התפשטו, ובשנת 1968 ג'אן וונר פרסם בעיתון החדש יחסית שלו, רולינג סטון, את הכתבה הראשונה אי פעם על "הסוד של וודסטוק". "יש כאן מספיק חומר מצוין לאלבום שלם של דילן", הוא כתב שם, "אם זה ישוחרר אי פעם, זה יהיה קלאסיקה". הכתבה הציתה את דמיונם של המעריצים, ובשנת 1969 הופיע בשוק הבוטלג הראשון בהיסטוריה של הרוק, שנקרא GREAT WHITE WONDER, וכלל שבעה שירים מהמרתף. התקליט הזה הופץ בעטיפת קרטון לבנה וחלקה לחלוטין, עם מדבקות ריקות עגולות על התקליטים עצמם, כדי להסוות אותו מרשויות החוק ומחברות התקליטים - ומכאן צמח המונח WHITE LABEL. הוא נמכר בלמעלה מ-350,000 עותקים והקים במו ידיו את תעשיית הפיראטיות המודרנית במוזיקת הרוק). כן, הרעב רק הלך וגבר.

כאשר האלבום הרשמי יצא סוף סוף בשנת 1975, השמחה התערבבה באכזבה. המעריצים גילו שבמקום לקבל את ההקלטות הגולמיות והאותנטיות, חלק מהשירים עברו "שיפוץ" באולפן עם תוספות. כאן בדיוק נכנס הדיסוננס שגורם לתחושת החמיצות. כשיצא האלבום, הוא שווק כ"ההקלטות האבודות והגולמיות מ-1967". אבל בפועל היה פה שכתוב ההיסטוריה. האלבום הזה הוא אשליה, והוא חוטא לאמת בכמה דרכים קריטיות.

הגיטריסט רובי רוברטסון, שערך את האוסף עבור ההוצאה הרשמית ב-1975, החליט להקליט מחדש באולפן תפקידי גיטרה, קלידים ואפילו תופים, בטענה שאיכות ההקלטות המקוריות הייתה ירודה מדי. למרבה האבסורד, חלק משמונת השירים של הבאנד שנכללו באלבום הוקלטו בכלל שנים לאחר מכן באולפנים מקצועיים, ולא במרתף המקורי בוודסטוק. עבור רבים, זה היה חילול הקודש. למה לעזאזל לשים שירים של הבאנד (ללא דילן) שלמעשה לא הוקלטו במרתף בשנת 1967? למה? שירים כמו BESSIE SMITH או AIN'T NO MORE CANE הוקלטו בכלל שנים לאחר מכן באולפנים שונים. הכנסתם לאלבום נועדה לתת ייצוג שווה לבאנד, אך היא מרסקת את האותנטיות של התיעוד.

הקסם של הקלטות המרתף המקוריות היה החספוס. זה הוקלט על טייפ שני ערוצים בסיסי – עם מיקרופונים שמוקמו בצורה מאולתרת. ב-1975, רוברטסון החליט שזה לא נשמע מספיק טוב מסחרית. הוא לקח את הסרטים המקוריים לאולפן והקליט עליהם תוספות ובחלק מהשירים הוקלטו מחדש תפקידי שירה כדי לתקן זיופים מ-1967. רובי, מה נסגר? האמת של "הקלטות המרתף" היא אמת מלוכלכת. היא מורכבת מכלבים שנובחים ברקע, מזמרים ששוכחים את המילים ופורצים בצחוק, מגיטרות שיוצאות מכיוון ומשיחות רקע. העריכה של 1975 ניקתה את כל הלכלוך החשוב הזה כדי ליצור מוצר סטרילי יותר שיתאים לרדיו של שנות ה-70. לכן קשה לי לאהוב את האלבום בלב שלם.

אז זהו לא יומן אמיתי של קיץ 1967, אלא פלייליסט מהונדס לאחור. גרוע מכך, כמה מהשירים החשובים והמפורסמים ביותר, כמו I SHALL BE RELEASED ו-THE MIGHTY QUINN, כלל לא נכללו באלבום, ששילב 16 שירים של דילן ו-8 שירים של הבאנד לבדה. התוצאה הייתה שהמעריצים האדוקים המשיכו לחפש את הבוטלגים היקרים כדי לשמוע את הדבר האמיתי.

למרות זאת, האלבום זכה להצלחה מסחרית וביקורתית, הגיע למקום השביעי במצעד הבילבורד האמריקאי, וזכה לשבחים. ג'ון רוקוול מהניו יורק טיימס כינה אותו "אחד האלבומים הגדולים בתולדות המוזיקה הפופולרית האמריקאית". והסיפור הזה קיבל סוף הולם רק עשורים לאחר מכן. בשנת 2014, כחלק מסדרת הבוטלגים הרשמית של דילן, כשיצא המארז עם שישה דיסקים עמוסים בכל 138 השירים שהוקלטו במרתף המיתולוגי בשנת 1967, באיכות סאונד משוחזרת ובלי שום תוספות מיותרות. סוף סוף, אחרי כמעט 50 שנה, הסוד יצא מהמרתף במלואו, והוכיח שוב שדווקא מהסשנים הכי לא רשמיים ונטולי יומרות, נוצרה מוזיקה גדולה ונצחית. תאכל את הלב, רובי!

אז איך נוצר הסאונד הייחודי הזה בתנאים כל כך בסיסיים? התשובה טמונה בגאונות הטכנית של קלידן הלהקה, גארת' האדסון, שהשתמש במכשיר הקלטה נייד מסוג AMPEX 602, שהיה מחובר לשני מיקסרים פשוטים. הוא שאל סט מיקרופונים יוקרתיים משלישיית הפולק פיטר,פול ומארי והבהירות של ההרמוניות הקוליות מעידה על שימוש חכם שלו עם כמה מיקרופונים. קולו של דילן עבר דרך מכשיר ריוורב איטלקי מסוג BINSON ECHOREC, שהעניק לו את ההד הייחודי.

האיש מאחורי המצלמה היה ריד מיילס, צלם ומעצב שהתפרסם בזכות עבודתו המינימליסטית והאייקונית על עטיפות אלבומי הג'אז בחברת BLUE NOTE. הבחירה בו הייתה משונה, כי התוצאה הייתה הפוכה לחלוטין לסגנונו המוכר: כאוס תיאטרלי מוחלט. האירוניה הגדולה ביותר מאחורי התמונה האיקונית היא שצילום העטיפה לא נערך בוודסטוק או בקרבת המרתף, אלא במרתף של סניף ימק"א בלוס אנג'לס ב-1975, במרחק של אלפי קילומטרים ושנות אור מהמקום האמיתי בו הוקלטה המוזיקה. במרכז התמונה, כמובן, ניצבים דילן וחמשת חברי הלהקה כשעמם ניצבים שבאו לשקף כמה מהשירים. יש את גברת הנרי - אישה מסתורית עם חולצה שעליה כתוב שמה. יש את קווין האסקימואי שבא כדמות עטופה בפרוות ועוד ועוד. אלו היו חברים מהשכונה כשבין הניצבים אפשר למצוא גם את המוזיקאי דיוויד בלו ועוד חברים ומכרים. במשך שנים נפוצה שמועה עקשנית שגם ניל יאנג מסתתר שם, אך היא הופרכה באופן גורף.

ההחלטה ליצור דימוי כל כך מפוברק, תחת שרביטו של המנהל האמנותי בוב קאטו, הייתה מכוונת לחלוטין. כשהגיע הזמן לשחרר את החומרים באופן רשמי, דילן והלהקה הבינו שאי אפשר לשחזר את הקסם של 1967 (שממנו, אגב, אין אף תמונה מתועדת). אז במקום לנסות לספק למעריצים אמת היסטורית, הם החליטו להתחכם. הם יצרו יצירת אמנות שהיא בעצם בדיחה אירונית על המיתולוגיה שנוצרה. העטיפה היא סטירת לחי מצלצלת לדרישה לאותנטיות, ובמקומה היא מציעה פנטזיה ויזואלית שמשקפת את רוח המוזיקה – עולם שמאוכלס בדמויות מוזרות והכל באווירת חברות ושטותניקיות מוחלטת.

בונוס: החודש, יוני בשנת 1967, יצא תקליטון חדש לאקס-סולן בלהקת THEM ששמו ואן מוריסון. השיר הוא BROWN EYED GIRL והנה הסיפור שאני מביא מאחוריו.

איך שיר תמים על נערה עם עיניים חומות הפך לסיוט של יוצרו, הכניס את הבית הלבן לסחרור קל, צונזר בגלל "עשיית אהבה בדשא" והפך להמנון קיץ עולמי? וכל זאת בזמן שהאמן שכתב אותו לא ראה ממנו דולר אחד!

באפריל 2005, כשהבית הלבן חשף את רשימת השירים באייפוד של הנשיא דאז, ג'ורג' וו. בוש, העולם גילה שאחד השירים החביבים על מנהיג העולם החופשי הוא לא אחר מאשר השיר הזה. איך זה השפיע על הפופולריות של השיר? ובכן, קשה לדעת, אבל תגובתו היבשה של ואן מוריסון, אמרה הכל: "הייתי מעדיף שזה היה שיר חדש שלי במכשיר שלו". הציניות הזו היא רק קצה הקרחון בסיפור מערכת היחסים המורכבת של מוריסון עם הלהיט הגדול הראשון שלו.

הכל התחיל בשנת 1966. אחרי סיבוב הופעות מפרך במיוחד באמריקה עם להקתו THEM, מוריסון הצעיר והזועף קיבל הצעה שאי אפשר לסרב לה: כרטיס טיסה בכיוון אחד לניו יורק וחוזה סולו בחברת התקליטים החדשה BANG RECORDS. האיש מאחורי החברה היה ברט ברנס, כריש פופ אמיתי של שנות השישים, שהיה מפיק, מוציא לאור וכותב שירים מהשורה הראשונה (וזה שעמד מאחורי קלאסיקות ענק כמו TWIST AND SHOUT ו-PIECE OF MY HEART). ברנס כבר הכיר את מוריסון היטב – הרי הוא הפיק ואף כתב את הלהיט של THEM, הלוא הוא HERE COMES THE NIGHT. מוריסון הלך אחריו בעיניים עצומות. האמון העיוור הזה התנפץ כאשר ברנס מת במפתיע מהתקף לב בסוף 1967. מוריסון מצא את עצמו בקרב משפטי מול אלמנתו, מאבק שהסלים עד כדי כך שנטען כי הוא נאלץ להסתתר בבוסטון מחשש לאנשי עולם תחתון שנשלחו לאיים עליו.

ברנס רצה שמוריסון יקליט להיטים קליטים. מוריסון, מצדו, רצה לעשות הכל חוץ מזה. רוב החומרים שהציג לחברת התקליטים החדשה שלו היו הכי לא מסחריים שיש. אבל מתוך סשן ההקלטות המתוח הזה, שארך יומיים בלבד במרץ 1967 וכלל את קולות הרקע של להקת SWEET INSPIRATIONS (ובראשן סיסי יוסטון, אמה של וויטני יוסטון) יחד עם הריף הפותח והאייקוני שיצר נגן האולפן אל גורגוני, צץ לו שיר אחד שהפך במקרה ללהיט ענק באמריקה. אלא שהשיר הזה לא נולד כפי שאנחנו מכירים אותו.

במקור, מוריסון כתב את השיר תחת השם BROWN SKINNED GIRL (נערה שחומת עור), ועסק במערכת יחסים בין-גזעית. השיר התחיל כ"קטע קליפסו", לדבריו, אבל ברנס, המפיק שזיהה פוטנציאל מסחרי, שכנע אותו לשנות את השם מצבע עור לצבע עיניים כדי שזה יהיה קל יותר לעיכול עבור תחנות הרדיו השמרניות של התקופה.

מוריסון, שכבר אז פיתח את המוניטין של אדם לא פשוט, בלשון המעטה, לא היה מרוצה כלל מהפנייה המסחרית הזו. למעשה, הוא היה כל כך ממורמר עד שחזר לבלאפסט, עיר הולדתו, עוד לפני שהספיק להשלים את הקלטת השירה. את החסר נאלץ למלא ג'ף בארי, כותב להיטים מדופלם (שכתב עם אלי גריניץ' שירים כמו BE MY BABY), שהוסיף את פזמון ה-"שה לה לה" המפורסם בסוף השיר.

אבל גם השינוי הזה לא הספיק. שורה מהבית השלישי, MAKING LOVE IN THE GREEN GRASS נחשבה למינית מדי עבור הרדיו. בגרסה ששוחררה לתחנות הרדיו, השורה הוחלפה בשורה מהבית הראשון, LAUGHING AND RUNNING. למרות הצנזורה, תחנות רבות עדיין החרימו את השיר. באופן אירוני, כשיצא תקליט האוסף THE BEST OF VAN MORRISON בשנת 1990, שוחררה בטעות הגרסה המצונזרת, כנראה על ידי מישהו שלא היה מודע כלל לקיומן של שתי גרסאות.

השיר יצא בדיוק בזמן לקיץ האהבה של 1967, קיץ שבו תרבות ההיפים פרצה במלוא עוצמתה בארצות הברית, והשיר סיפק פסקול מושלם לאווירה. הבעיה? מוריסון תיעב את כל הסצנה ההיפית. הוא הזדעזע כשראה את עטיפת התקליט הראשון שלו, BLOWIN' YOUR MIND, שהייתה פסיכדלית וצבעונית וכללה דימויים שלא היה לו שום קשר אליהם. "מעולם לא רציתי להיות מסחרי", אמר פעם, "ופתאום השיר הזה הפך אותי למסחרי עוד יותר".

ההקלטה עצמה הייתה הפקה גרנדיוזית, בניצוחו של ברנס. הוא הביא לאולפני A&R בניו יורק נבחרת חלומות של נגני אולפן, כולל שלושה חברים מההרכב שליווה את בוב דילן בתקופתו החשמלית: הגיטריסט אל גורגוני, הבסיסט ראס סבאקוס והפסנתרן פול גריפין. את קולות הרקע סיפקה שלישיית הגוספל THE SWEET INSPIRATIONS, שעבדה עם הגדולים ביותר, מארית'ה פרנקלין ודיון וורוויק, ובהמשך הפכה לקבוצת זמרות הליווי הקבועות של אלביס פרסלי עד מותו.

מוריסון, שהגיע לניו יורק וציפה להקליט את שיריו האקוסטיים והמחוספסים, נדהם למצוא באולפן "שלושה גיטריסטים, בס, תופים – זו הייתה הפקת ענק והרגשתי שרובה מיותרת". התהליך היה מתיש. נדרשו 22 טייקים כדי להגיע לגרסה הסופית, כאשר רובם היו עצירות והתחלות כושלות. התוצאה הסופית, עם הליווי הלטיני הקופצני שהיה סימן ההיכר של ברנס, הייתה רחוקה שנות אור מהבלדה הנוגה שמוריסון דמיין. חברו הטוב, ג'ון גרשן, סיפר שנים אחר כך שמוריסון סירב לנגן את השיר אפילו במפגשים פרטיים, אך פעם אחת ניגן לו גרסה אקוסטית ואמר: "אתה יודע, השיר הזה מעולם לא בוצע נכון".

הסכסוך היצירתי היה רק ההתחלה. החוזה שמוריסון חתם עליו עם BANG RECORDS היה דרקוני, וכלל סעיפים שהעניקו לברנס שליטה מלאה לא רק בהפקה אלא גם בניהול ובזכויות היוצרים. התוצאה המדהימה היא שוואן מוריסון מעולם לא קיבל תמלוגים על השיר הזה. כל ההכנסות מהשיר המצליח ביותר שלו זרמו ישירות לחברת התקליטים.

היחסים בין מוריסון לברנס הגיעו לפיצוץ וכדי להשתחרר מהחוזה, מוריסון נקט בצעד יצירתי ונקמני: הוא נכנס לאולפן והקליט בסשן אחד 31 שירים, באורך כדקה כל אחד, חסרי פשר, מונוטוניים ומוזרים ונשמעים בערך אותו הדבר, רק כדי למלא את מכסת השירים שהיה מחויב להם בחוזה. הבדיחה הזו באה על חשבונו כששנים לאחר מכן השירים המביכים האלו יצאו לאור באופן רשמי באוסף דיסקים כפול בשם PAYIN' DUES.

הסאגה קיבלה תפנית טראגית כשברט ברנס מת מהתקף לב בדצמבר 1967, מה שהותיר את מוריסון כבול משפטית לאלמנתו של ברנס. רק לאחר מאבקים משפטיים ארוכים הוא הצליח להשתחרר וחתם בחברת האחים וורנר, שם הוציא בשנת 1968 את תקליט המופת הראשון שלו מני רבים, ASTRAL WEEKS

מוריסון, מצידו, ממשיך להתכווץ בכל פעם שהוא מתבקש לשיר אותו. "איך בחור בגילי יכול לשיר על משהו שהוא כתב כשהיה בן 20?" הוא התוודה בראיון בשנת 2024. "זה שיר של מתבגרים. אני לא ממש יכול להתחבר אליו היום". וגם כשהוא כבר כן מבצע אותו, הוא מרגיש צורך להסביר לקהל שהוא שונא אותו. הוא חושב שיש לו לפחות 300 שירים טובים יותר. הקהל, כנראה, לא ממש מסכים איתו. הוא רוצה לשמוע שוב את השיר עם ה"שה לה לה... לה די דה".

בונוס: החודש, יוני בשנת 1967, יצא תקליטון בכורה ללהקת ואנילה פאדג'. זה בא עם השיר YOU KEEP ME HANGIN' ON של הסופרימס, שנכתב על ידי צוות הכותבים האגדי הולנד-דוזייר-הולנד והגיע למקום הראשון במצעדים רק שנה אחת קודם לכן. אז כיצד האטת השיר, הוספת המון דרמה ורוק עם ביצים הפכו את זה ללהיט ענק?

זה היה יכול להיות עוד לילה שגרתי של שנת 1967. חברי להקת THE PIGEONS (שהיו ידועים אז בסצנה המקומית בעיקר בזכות גרסאות כיסוי שניגנו ללהיטי R&B), שניגנו במועדון ה-ACTION HOUSE בלונג איילנד, הסתובבו מדי פעם גם במועדון ה-CHEETAH במנהטן. באחד מאותם לילות, בזמן שחברי הלהקה - האורגניסט מארק שטיין והבסיסט טים בוגרט - ישבו במכונית חונה מחוץ למועדון ועישנו ג'וינט (ברור, לא?). אז קרה דבר ששיגר אותם הרחק אל מחוץ לאטמוספירה של מועדוני הברים והיה עתיד לשנות את חייהם. כמו כל הרעיונות הגדולים באמת, הוא היה פשוט עד כאב.

הרדיו במכונית היה דלוק, ולפתע בקעו ממנו צלילי הלהיט הענק של דיאנה רוס והסופרימס, YOU KEEP ME HANGIN' ON. באותו הרגע, נדלקה נורה מעל ראשם. הם הבינו שהם חייבים לקחת את השיר הזה ולתת לו עיבוד דרמטי משלהם. הם הגיעו לחזרה הבאה נלהבים במיוחד, וכששיתפו את הגיטריסט וינס מארטל ואת המתופף כרמין אפיס ברעיון, הם התאהבו בו מיד. כלהקה, הם תמיד האמינו שהמוזיקה צריכה להתכתב עם המילים, ובשיר המקורי של הסופרימס זה פשוט לא קרה מבחינתם. המקצב היה קופצני ושמח, אבל המילים היו ההפך הגמור. הרי אף אחד לא שר "שחרר אותי, למה שלא תעשה את זה?" כשהוא במצב רוח מרומם, נכון?

מארק שטיין הגה את קונספט העיבוד הראשוני, ומשם החברים החלו להתפרע מוזיקלית כדי להוציא החוצה את כל הרגש העצור במילים. הם שינו את האקורדים פה ושם, כתבו מנגינה חדשה, אבל מעל הכל – הכניסו בניית מתח דרמטית וקטעי קרשנדו אדירים וכמובן, האטו את קצב השיר עד לזחילה. פשוט זרקו פנימה את כל מה שהיה להם. הגרסה המלאה שהוקלטה לאלבום הגיעה לאורך חסר תקדים לאותה תקופה של כמעט 7 וחצי דקות, בניגוד מוחלט לסטנדרט הפופ של שתי דקות וחצי, וכללה פתיח פסיכדלי מהפנט שנוצר בהשראת מוזיקה קלאסית.

המנהל שלהם רצה שהם יפיקו הקלטת דמו. הוא הטיל את המשימה על אחד מאנשיו, שלי פינקל (שבאופן משעשע, שנים לאחר מכן הפך למנהלו של המתאגרף מייק טייסון), ואמר לו ליצור קשר עם המפיק שאדו מורטון. מורטון היה המפיק הצעיר והמבוקש של ניו יורק, האיש שכתב והפיק להיטי ענק כמו LEADER OF THE PACK (של להקת הבנות השנגרילאס). סגנון ההפקה הדרמטי והטעון שלו, שהיה כמעט כמו מיני-אופרת רוק, התאים בול לחזון של חברינו.

אבל להשיג את שאדו מורטון התברר כמשימה לא פשוטה. כששלי התקשר אליו לראשונה, זה סירב בנימוס. לא היה לו עניין לנסוע עד לונג איילנד כדי לראות להקה מתחילה שהוא מעולם לא שמע עליה. שלי לא ויתר. הוא הופיע באולפן של שאדו במנהטן עם לימוזינה ושני בקבוקי וויסקי ופשוט הסיע אותו בכוח אל ה-ACTION HOUSE כדי לראות את הארבעה בהופעה. שאדו התאהב בעיבודים החדשים ובמיוחד במה שהם עשו לשיר של הסופרימס. הוא הסכים להפיק דמו.

עד אז, THE PIGEONS כבר נחשבה ללהקת הופעות טובה ומהודקת, אבל מעולם לא הקליטה באופן מקצועי, כך שהחברים הגיעו לאולפן די לחוצים. בנוסף, שאדו מורטון היה שם גדול. הוא היה מבוגר מהם במעט, עם שיער ארוך ופרוע, טיפוס אקסצנטרי שאהב את הטיפה המרה. אחרי שניגנו לו את השיר באולפן, הוא הנהן ואמר, "אוקיי, בואו ננגן את זה בשביל הטכנאי".

הם ניגנו את השיר שוב, עדיין בשלב החימום, אבל הטכנאי כבר לחץ על כפתור ההקלטה. בלי שידעו, הגרסה הסופית הושלמה בטייק אחד בלבד, ובמונו. זו הייתה הגרסה שעתידה להישמע בכל רחבי העולם (אם כי עבור תחנות הרדיו המסחריות, שלא ידעו איך לאכול מפלצת פסיכדלית ארוכה כל כך, נחתכה בהמשך גרסת סינגל מקוצרת של כשלוש דקות, והיא זו שהזניקה אותם למקום השישי במצעד הבילבורד האמריקאי). כשסיימו, שאדו השמיע להם את התוצאה וכולם הגיבו באותה צורה: "וואו! זה נשמע פאקינג מדהים!". כרמין אפיס היה המום מכמה שהתופים שלו נשמעו גדולים ועוצמתיים. הגיטרה של וינס מארטל חרכה כאש בשדה קוצים ואורגן ההאמונד של מארק שטיין לא הפסיק לסעור.

הדמו הזה עורר עניין רב, ובאפריל 1967 להקת THE PIGEONS חתמה על חוזה עם חברת התקליטים אטלנטיק. הייתה רק בעיה אחת: אהמט ארטגון, המייסד והנשיא של החברה, שנא את השם הזה ודרש להחליף אותו. החברים מיהרו להסכים איתו. אז הם ניסו לחשוב על שם חדש אבל לא הגיעו לרעיון. זאת עד שהופיעו במועדון PAGE 2 בלונג איילנד. אחרי ההופעה, הם דיברו עם בחורה שעבדה שם בשם דידי. היא סיפרה להם שסבא שלה נהג לקרוא לה ונילה פאדג'. ואז היא הסתכלה עליהם והוסיפה, "היי, אולי אתם צריכים לקרוא לעצמכם ככה. אתם כמו מוזיקת נשמה לבנה". הארבעה הסתכלו זה על זה עם עיניים פעורות. שם חדש נוצר ללהקה.

שאדו מורטון לקח את הדמו לסקוט מוני, שדרן רדיו ניו יורקי משפיע, שהיה אחראי על השמעת כל הרוק המתקדם והסאונד של האנדרגראונד בתחנת WOR-FM, לצד הביטלס, ג'ימי הנדריקס וג'פרסון איירפליין. הוא התחיל לנגן את השיר שלהם באוויר, וכך גם השדרן, מורי דה קיי (ההוא שהתעלק על הביטלס כשהגיעו לראשונה לארה"ב). השיר נקלט מיד ורבים ביקשו לשמוע אותו שוב. להיט חדש ומשפיע נוצר! להקות כמו דיפ פרפל ולד זפלין ציינו את הסאונד הכבד והעיבודים הדרמטיים של ונילה פאדג' כמקור השראה מרכזי (למעשה, לד זפלין הצעירים היו מופע החימום של ואנילה פאדג' בסיבוב ההופעות הראשון שלהם בארצות הברית ב-1968, וקלידן דיפ פרפל, ג'ון לורד, הודה תמיד שהסאונד העוצמתי שלו ועיבוד הפריצה של להקתו לשיר HUSH הושפעו ישירות מהנגינה של מארק שטיין והחדשנות של ואנילה פאדג'). ריספקט!

בונוס: החודש, יוני בשנת 1959 יצא תקליטון פורץ דרך של ריי צ'ארלס עם השיר WHAT'D I SAY. נו, מה כבר יש לומר? ובכן, הלהיט הענק של ריי צ'ארלס, שהגדיר מחדש את גבולות המוזיקה, התחיל בכלל כאלתור בסוף הופעה. אז הנה על היצירה שפוצלה לשני חלקים, נאסרה להשמעה בתחנות רדיו והפכה להמנון נצחי.

אם יש תקליטון אחד שהטיח בעולם את הגאונות המוזיקלית של ריי צ'ארלס במלוא עוצמתה, הרי שזהו ללא ספק WHAT'D I SAY. היצירה הזו נחשבת עד היום לאחד מהישגיו הגדולים ביותר. השיר, שאורכו היה שש וחצי דקות, זמן נצח במונחי הרדיו של אותה תקופה שבה רוב התחנות סירבו לשדר שירים שאורכם עלה על שלוש דקות, בעיקר עקב מגבלות הקיבולת הטכניות של תקליטוני ה-45 סיבובים לדקה, היה כל כך ארוך עד שנאלצו לפצל אותו לשני צדדיו של סינגל. מכאן הגיעו התוספות PART 1 ו-PART 2 לשמו, פשוט כי לא הייתה ברירה אחרת.

סיפורו של צ'ארלס מתחיל הרבה קודם. הוא איבד את ראייתו בגיל שבע עקב גלאוקומה ולמד קומפוזיציה, כולל קריאת תווים בכתב ברייל, בבית הספר לעיוורים וחרשים סנט אוגוסטין. משם עבר לסיאטל והקליט את הופעת הבכורה שלו עם CONFESSION BLUES בשנת 1949, כחלק מהרכב שנקרא הטריו של מקסים. את השנים הבאות בילה בליטוש וזיקוק הצליל הייחודי שלו בסדרת סינגלים שיצאו בלייבלים כמו DOWNBEAT, SWINGTIME, ובמיוחד בחברת התקליטים אטלנטיק שהייתה מעצמת רית'ם אנד בלוז וסול. שם, הוא רקח בהדרגה את התערובת המפורסמת שלו של בלוז וגוספל, תערובת שהפכה למעשה למודל שממנו נולד כל הסול של שנות השישים. באמצע שנות החמישים, הוא כבר השתמש באופן קבוע בחמישיית כלי נשיפה בהקלטות מכוננות כמו I’VE GOT A WOMAN ו-HALLELUJAH I LOVE HER SO, מה שהעניק לשירים אווירה פרועה וצוהלת, ולעיתים אף עורר את זעמם של גורמים נוצריים שמרניים שראו בשילוב בין מוזיקת קודש מובהקת לטקסטים של שירי חול מעשה של חילול הקודש.

הרעיון ל-WHAT'D I SAY נולד במהלך הופעה חיה בתחילת 1959. מרבית ההיסטוריונים מצביעים על מועדון ריקודים בפנסילבניה כמיקום ההיסטורי שבו זה קרה. לקראת סוף הערב, אחרי שעות ארוכות על הבמה, צ'ארלס גילה שאזל לו החומר (אני לא מדבר על חומרים אסורים, כן?). במקום להיכנס לפאניקה, הוא פשוט התחיל לאלתר, לא לפני שלחש לנגניו ולזמרות הליווי שלו: "פשוט תעקבו אחריי". זה התחיל מסדרת ריפים מבוססי בלוז על הפסנתר שלו – מלווים במקצב לטיני דמוי-רומבה שהעניק תחושה היפנוטית – ומשם זה התפתח לדיאלוג ספונטני של קריאה ותגובה עם זמרות הליווי שלו, ה-RAELETTES. הקהל, כך מספרים, פשוט השתגע עד כדי כך שאנשים החליפו תעודות זהות ביניהם, ורבים מיהרו אליו מיד עם תום ההופעה כדי לברר היכן ניתן לרכוש את השיר המקפיץ, שלמעשה אפילו לא נכתב עדיין.

ב-18 בפברואר 1959, צ'ארלס נכנס לאולפן בניו יורק כדי להקליט את השיר עם טכנאי ההקלטות של אטלנטיק, טום דאוד. ההקלטה נפתחה בדיוק כפי שהתחילה באותו לילה של השראה כמה שבועות קודם לכן, עם הפסנתר החשמלי מדגם וורליצר של צ'ארלס, כלי שבאותם ימים נחשב לחדשני במיוחד במוזיקת הפופ. צ'ארלס החל להשתמש בו בהופעות פשוט מפני שנמאס לו להיתקל בפסנתרים שיצאו מכיוון במועדונים השונים. הבסיסט מילטון גארד והמתופף מילט טרנר הצטרפו אליו במהרה, ושלושתם פילסו את דרכם בתוך המבנה הפשוט אך הממכר של השיר. הריפים והליקים שצ'ארלס מנגן אולי נשמעים היום מסורתיים, אבל אין זו הגזמה לומר שבאותם רגעים הוא ניסח את ספר החוקים של נגינת הקלידים ברית'ם אנד בלוז ובסול. והסאונד? איך אגדיר זאת? "סאונד של חדר לוהט"!

באופן חריג מאוד, קולו נכנס רק אחרי דקה וחצי מתחילת השיר, עובדה מדהימה בהתחשב בכך שתקליטוני פופ רבים באותה תקופה בקושי היו ארוכים יותר מזה. הוא הוביל את הלהקה דרך שישה בתים של צמדי חרוזים שובבים ורמזים מיניים על בחורה בשמלה אדומה שיודעת "לעשות את הבירדלנד כל הלילה" (ריקוד על שם מועדון הג'אז הניו יורקי המפורסם). בסופו של דבר, חטיבת כלי הנשיפה הצטרפה לחגיגה, לפני שהשיר נעצר באופן פתאומי ומוזר אחרי ארבע וחצי דקות.

אבל אז, כשהמאזין חושב שהכל נגמר, הזמרות נכנסות לתמונה. הן מתחילות להתחנן בפני צ'ארלס שימשיך, וכשהוא מסכים, הן פוצחות איתו בקרב אנחות וגניחות קצביות וחושניות – בהובלת קולה העוצמתי והמחוספס של הזמרת הראשית, מרג'י הנדריקס – שהיו חסרות תקדים לאותה תקופה, עד לסיום המוחץ של השיר. זו חגיגה באולפן שאני הייתי מת להיות מוזמן אליה.

וכל זה יחד לא רק יצר תקליטון פורץ דרך, אלא גם עורר שערורייה אדירה. WHAT'D I SAY היה אחד הסינגלים הטעונים מינית שיצאו באותה תקופה, מה שגרם לתחנות רדיו רבות ברחבי ארצות הברית (במיוחד במדינות השמרניות של דרום ארה"ב) להחרים אותו. אבל זה לא עצר אותו מלטפס למקום השישי במצעד הפופ האמריקאי ולהגיע לפסגת מצעד הרית'ם אנד בלוז, ובכך להפוך לשיר שהזניק את צ'ארלס לראשונה להצלחה מסחרית כבירה במיינסטרים הלבן. לאחר שהסערה שככה, ההקלטה שימשה השראה לאינספור גרסאות כיסוי של אמנים מכל הקשת המוזיקלית. גם חברי להקת הביטלס הצעירים הושפעו מהשיר עמוקות, ופול מקרטני אף הצהיר כי הוא העניק השראה ישירה לסגנון השירה ונגינת הבס שלו. אפילו אלביס פרסלי ביצע אותו בסרטו משנת 1964, VIVA LAS VEGAS. כך, שיר שנולד כמעט במקרה, הפך לאבן דרך בתולדות המוזיקה המודרנית, ולשיר הסיום הקבוע בהופעותיו של צ'ארלס עד יומו האחרון. נו, אז מה אתם אומרים?

בונוס: החודש, יוני בשנת 1980, יצא תקליט בהופעה חיה של בלאק סאבאת'. אבל רגע - הלהקה כבר לא הייתה קיימת אז עם אוזי אוסבורן בפרונט שלה. אז מה קורה פה? קבלו את הדרמה, הטירוף והכסף המלוכלך מאחורי התקליט LIVE AT LAST, שחברי הלהקה תיעבו.

שנת 1980 הייתה אמורה להיות שנת התחלה חדשה עבור בלאק סאבאת'. הנוף השתנה שם לבלי הכר. הקשר, שנדמה היה פעם כבלתי ניתן לשבירה, בין אוזי אוסבורן לשאר חברי ההרכב – הגיטריסט טוני איומי, הבסיסט גיזר באטלר והמתופף ביל וורד – התפורר לרסיסים. שנים של סיבובי הופעות מפרכים, שימוש הולך וגובר בסמים וחיכוכים פנימיים הגיעו לנקודת רתיחה שהסתיימה בפיטוריו של אוזי באפריל 1979, לאחר שחבריו טענו כי התמכרותו לאלכוהול וסמים יצאה משליטה – אירוניה מרירה בהתחשב בכך ששאר חברי הלהקה צרכו אז כמויות אדירות של קוקאין בעצמם. הלהקה, נחושה להתקדם, גייסה לשורותיה את הסולן של להקת ריינבאו לשעבר, רוני ג'יימס דיו, וכבר הייתה עמוק בתוך תהליך המצאה מחדש עם התקליט HEAVEN AND HELL, יצירה שזכתה לשבחי המבקרים ולחיבוק חם מהקהל והצילה למעשה את הקריירה של סאבאת' מקריסה מסחרית מוחלטת.

ודווקא בתוך רנסאנס המטאל הדרמטי הזה, צץ לו לפתע LIVE AT LAST, כמו רוח רפאים מהעבר שלא הוזמנה למסיבה. התקליט שוחרר על ידי חברת התקליטים NEMS, שהייתה בבעלותו של המנהל לשעבר והאיש השנוי במחלוקת של הלהקה, פטריק מיהאן, אדם שנגדו ניהלו חברי סאבאת' מאבקים משפטיים ממושכים על זכויות, לאחר שגילו כי מיליוני דולרים מהכנסותיהם פשוט נעלמו. כאן מתחיל הטוויסט בעלילה: ההקלטות לא היו טריות מהתנור. הן נעשו שבע שנים קודם לכן, במרץ 1973, במהלך סיבוב הופעות בריטי.

הקטעים שנבחרו בקפידה לתקליט הגיעו משתי הופעות ספציפיות: האחת במועדון במנצ'סטר ב-11 במרץ, והשנייה באולם ריינבאו בלונדון ב-16 במרץ 1973. באותה נקודת זמן, בלאק סאבאת' הייתה מכונת הופעות משומנת וכבדה להפליא. התקליט VOLUME 4, שיצא שנה קודם לכן, הציג להקה שדוחפת את הגבולות המוזיקליים שלה לטריטוריות מורכבות ואפלות יותר. סיבוב ההופעות שליווה את התקופה הזו נודע לימים ככזה שבו תקציב הסמים של הלהקה התחרה ישירות בתקציב ההקלטות (איומי העריך מאוחר יותר שהלהקה הוציאה כ-75,000 דולר על קוקאין, לעומת כ-60,000 דולר שעלה להקליט את האלבום כולו).

רשימת השירים בתקליט כללה המנונים שכבר ביססו את מעמדם, כמו WAR PIGS המאיים, PARANOID הדוהר קדימה ו-SWEET LEAF המסטולי. לצדם, היא הציגה גם קטעים עמוקים יותר מאותו תקליט, כולל SNOWBLIND רווי הקוקאין ו-CORNUCOPIA הסוער. גולת הכותרת הייתה ביצוע מרתוני של 19 דקות (!!!) לשיר WICKED WORLD, שהתפתח למחרוזת פסיכדלית שכללה קטעים מ-INTO THE VOID ו-SUPERNAUT, ואף ג'אם אינסטרומנטלי ארוך שהעניק הצצה פראית ליכולות האלתור של הלהקה על הבמה.

איכות הסאונד (כמו גם עיצוב העטיפה הזול, ללא שום תמונה או קרדיט ראוי לחברי הלהקה - סממן מובהק של הוצאת-מחטף שנעשתה מאחורי גבם וללא השקעה אמנותית) הייתה ונשארה נושא לוויכוח. לא היה מדובר בהקלטה רב-ערוצית מלוטשת בסגנון MADE IN JAPAN של דיפ פרפל. במקום זאת, התקליט ניחן באיכות של הקלטה מחוספסת, מה שנתן לו תחושה של בוטלג רשמי למחצה. התוצאה הייתה סאונד חשוף, נטול איפור, שתפס את הלהקה בסביבתה הטבעית: על במה, כשהיא רועשת וחסרת פשרות. מעריצים רבים התאהבו דווקא באותנטיוּת הזו. אני אחד מהם.

אבל הסערה האמיתית סביב LIVE AT LAST נבעה מהעובדה הפשוטה שהוא יצא ללא אישור. ללהקה לא היה מושג קלוש שהתקליט הזה עומד לצאת, ובוודאי שהם לא נתנו את ברכת הדרך. מערכת היחסים בין בלאק סאבאת' למנהלם לשעבר הייתה רצופה במאבקים משפטיים וכלכליים מרים במשך שנים. חברי הלהקה חשו, ובצדק, שהם לא רואים את חלקם ההוגן מההצלחה המסחרית העצומה שלהם.

הם אמנם ניתקו את קשריהם עם מיהאן בסוף שנות השבעים, אך זרועותיו החוזיות עדיין אחזו בקטלוג המוקדם שלהם. שחרור LIVE AT LAST היה מהלך אסטרטגי, ואולי ציני, מצד NEMS לנצל את הפופולריות העצומה של ההרכב המקורי. התזמון היה מושלם מבחינת החברה ההיא: אוזי בדיוק יצא לקריירת סולו מסחררת ובלאק סאבאת' "החדשה" עם דיו החלה לצבור תאוצה. היה כאן ניסיון ברור לגזור קופון על שני העולמות וליצור בלבול מכוון בשוק התקליטים.

עבור חברי הלהקה, התקליט היה חדירה בלתי רצויה למרחב הפרטי שלהם. הם היו מרוכזים במאה אחוז בעתיד עם דיו, וראו בתקליט הזה לא יותר מגזל כספי שייצג באופן מעוות את הכיוון האמנותי הנוכחי שלהם וגם כזה שבא לבלבל את הקהל שלהם. הגיטריסט טוני איומי, במיוחד, לא היסס להביע בפומבי את סלידתו מהסאונד של התקליט ומהנסיבות המפוקפקות של יציאתו שאף הובילו לכך שאוזי עצמו רתח מזעם על ההוצאה, שכן לא רצה שהקלטות ישנות יתחרו בחומרים החדשים שלו.

אך למרות התנגדות הלהקה, LIVE AT LAST הפך להצלחה מסחררת בבריטניה והגיע למקום החמישי המכובד במצעד התקליטים, לצד שמות כמו פול מקרטני והרולינג סטונס. באופן אירוני, ומכעיס במיוחד עבור איומי ובאטלר, אלבום ההופעה הלא-מורשה הזה הגיע למקום גבוה יותר במצעד מכל מה שהשיגו שני אלבומי האולפן האחרונים שהלהקה שחררה עם אוזי. עבור המעריצים, שחיכו בכיליון עיניים לתיעוד חי רשמי של ההרכב המקורי, זה היה הגביע הקדוש. במשך שנים, זו הייתה ההקלטה החיה היחידה שהייתה זמינה באופן מסחרי של בלאק סאבאת' הקלאסית עם אוזי.

בפיתול אירוני של הגורל, התקליט הפיראטי-למחצה הזה הוא שדחף את הלהקה להוציא אלבום הופעה רשמי משלה. ההרכב בהובלת דיו שחרר את LIVE EVIL בשנת 1982, אלבום כפול שהופק בקפידה, עמד בניגוד מוחלט לאנרגיה הגולמית של קודמו הלא רצוי אך הביא עמו גם סיכסוכים בין חברי הלהקה בגלל ענייני מיקס (איומי ובאטלר חשדו שדיו מתגנב לאולפן בשעות הלילה המאוחרות כדי להגביר את ערוץ השירה שלו על חשבון הנגינה שלהם – סכסוך אגו ופרנויה שהוביל בסופו של דבר לעזיבתו של דיו את הלהקה מיד לאחר מכן).

עם חלוף השנים, השנאה כלפי LIVE AT LAST התרככה. בשנת 2002, ההקלטות יצאו מחדש באופן רשמי ועברו תהליך רימסטר כחלק מהאוסף PAST LIVES, הפעם בשיתוף פעולה מלא עם הלהקה. מהלך זה הכניס את ההקלטות הסוררות סוף סוף לקטלוג הרשמי של סאבאת'. גרסה זו הציעה סאונד משופר ותמונה מלאה יותר של אותן הופעות משנת 1973, ואף כללה דיסק נוסף עם הופעה נדירה משנת 1975. לונג ליב סאבאת'!

בונוס: פות'רינגיי: הבלחה של גאונות, סיפורה של להקת-על פולק-רוקית ששרפה את הבמה לרגע ונעלמה.

החודש, יוני בשנת 1970, יצא התקליט הראשון של להקה זו. בשמי הפולק-רוק הבריטי של סוף שנות השישים, רגע לפני שהסיקסטיז הפכו לסבנטיז, צץ כוכב שביט מסנוור. קראו לו FOTHERINGAY, להקה שהייתה מעין הבטחה גדולה, הרכב-על שהתקיים רק שנה אחת אך הותיר מאחוריו יהלום מוזיקלי אחד, תקליט בכורה מופתי ואהוב מאד שגם מעלה את השאלה - "מה היה קורה אילו...?". ובכן, התשובה לשאלה זו קיבלה מענה חלקי ומרגש רק עשרות שנים מאוחר יותר, כאשר בשנת 2008 שוחרר סוף סוף FOTHERINGAY 2 – האלבום השני של הלהקה, שהורכב והושלם מתוך הקלטות אולפן גנוזות שחברי ההרכב הספיקו להקליט רגע לפני הפירוק.

כדי להבין איך נולדה FOTHERINGAY, צריך להתחיל עם הגברת הראשונה של הפולק הבריטי, הלא היא סנדי דני. עד 1969, דני כבר הייתה הקול הבלתי נשכח של להקת פיירפורט קונבנשן. קולה העוצמתי והשברירי כאחד, הפך את תקליטי המופת של הלהקה לנכסי צאן ברזל והגדיר מחדש את תפקידה של זמרת בלהקת רוק. אלבומה האחרון עם פיירפורט לפני עזיבתה, LIEGE & LIEF שיצא ב-1969, נחשב עד היום לאלבום המכונן והמשפיע ביותר בתולדות הפולק-רוק הבריטי. אבל מאחורי ההצלחה, משהו בער בסנדי. היא חשה חנוקה בתוך הדמוקרטיה של הלהקה וחלמה על במה משלה, מקום בו תוכל לתת דרור לשיריה האישיים והמורכבים. בסוף 1969, במהלך ידידותי אך החלטי, היא הודיעה על עזיבתה ופנתה להקים ממלכה חדשה.

הזרעים ללהקה החדשה נטמנו בחייה האישיים והמקצועיים של דני. בן זוגה, ולימים בעלה, היה המוזיקאי האוסטרלי טרבור לוקאס, יוצא להקת ECLECTION. החיבור ביניהם היה מיידי, והרעיון להקים הרכב משותף הרגיש טבעי לחלוטין. הם דמיינו סאונד שישלב את האהבה המשותפת שלהם לפולק עם העוצמה של להקת רוק אמיתית.

כדי להשלים את התמונה, הם גייסו נבחרת חלומות של נגנים. המתופף ג'רי קונוויי, גם הוא בוגר להקת אקלקשן, שהביא איתו קצב רגיש ועוצמתי. על הבס הופקד פאט דונלדסון, שהעניק עוגן מלודי מוצק. אך התבלין הסודי והאמיתי הגיע מכיוון אחר לגמרי: הגיטריסט האמריקאי ג'רי דונהיו. דונהיו היה קוסם של גיטרה, הידוע בטכניקת מתיחת המיתרים (BENDING) הייחודית שלו, אותה למד מנגני בנג'ו, ויצר צליל שהפך לחותמת הבלתי נשכחת של הלהקה. ומה לגבי השם? FOTHERINGAY היה קריצה לעברה של דני. זהו שמו של שיר שכתבה בתחילה לתקליט סולו מיועד אך הוא עבר, אחרי שאזרה אומץ להתחרות עם שירים של אחרים, לפיירפורט קונבנשן בתקליט WHAT WE DID ON OUR HOLIDAYS משנת 1969, על ימיה האחרונים של מרי, מלכת הסקוטים, שנכלאה והוצאה להורג בטירת פות'רינגיי בשנת 1587. הטירה, אגב, הייתה גם מקום הולדתו של המלך ריצ'רד השלישי, מה שהוסיף דרמה היסטורית לבחירה.

בתחילת 1970, הלהקה הסתגרה לחזרות אינטנסיביות ומהר מאוד יצאה לדרך. השמועות על הפרויקט החדש של סנדי דני עשו כנפיים, והציפייה הייתה בשמיים. הם יצאו לסיבוב הופעות ברחבי הממלכה המאוחדת, כשהם חולקים במות עם שמות כמו אלטון ג'ון וניק דרייק. הכימיה הבימתית שלהם הייתה מחשמלת. קולה של דני, שהוכתרה שנתיים ברציפות כזמרת השנה בבריטניה על ידי קוראי המגזין מלודי מייקר, ריחף מעל הגיטרה האקרובטית של דונהיו והקצב היציב של לוקאס. אחד מרגעי השיא היה הופעתם בפסטיבל הפופ הענק בהולנד, שם ניגנו לצד פינק פלויד וסופט מאשין. אבל באנגליה לא תמיד היה להם קל. הופעה עם אלטון ג'ון כאמן פותח וכה סוחף הפכה לרעה מבחינתם. אלטון חש ממש נבוך לאחר מכן שהוא "הרג" כך את הקהל ללהקה הראשית.

באביב של אותה שנה, נכנסה FOTHERINGAY לאולפני SOUND TECHNIQUES בלונדון, כדי להקליט את תקליט הבכורה שלה. על ההפקה הופקד ג'ו בויד, המפיק שעבד עם פיירפורט קונבנשן וניק דרייק. הוא בכלל רצה שסנדי תעבוד איתו על תקליט סולו משלה. אבל כבר אז, כמיהתה לבן זוגה העיבה על שיקול דעתה. כפי שאמרה לעיתונאי, בקושי חודשיים לאחר הקמת להקתה החדשה: "אם הייתי יוצאת לקריירת סולו, הייתי צריכה להיות מעורבת יותר בצד העסקי... הצד הזה לא מעניין אותי בכלל – אני שמחה להשאיר אותו לאנשים אחרים". אבל אולי האדם האחרון שהייתה צריכה להשאיר לו את זה היה בן הזוג שלה שהפריח שלל רעיונות מופרכים ותוכניות גרנדיוזיות שנבעו מדמיונו הפורה. וכשבויד חזר מלוס אנג'לס עם עסקה שהייתה יכולה להציב את סנדי על בסיס כלכלי יציב לעתיד הנראה לעין כאמנית סולו, טרבור היה האיש שדאג שזה לא יקרה.

ג'ו בויד: "חברת A&M העלתה בסופו של דבר הצעת מקדמה בסך 40,000 דולר – כפליים ממה ששילמו על אלבומים של "פיירפורט קונבנשן"– סכום כסף עצום במושגי 1970. אבל עד שחזרתי מקליפורניה עם ההצעה הזו, סנדי כבר החלה בחזרות ואמרה שהיא מחויבת לחלוטין לרעיון של הלהקה הזו. אמרתי לה באותו זמן: 'אני לא הולך לנהל את הלהקה הזאת. אני לא חושב שזה רעיון טוב. זו התאבדות כלכלית. לא משנה איך תקראי ללהקה, היא לא תמכור ביום היציאה מספר עותקים רב כפי שהשם שלך היה מוכר. A&M תהיה מאוכזבת. אף אחד לא רוצה את זה. את שוחה נגד הזרם'. הכול סבב סביב טרבור. היא רצתה את טרבור בלהקה, לצידה, 24 שעות ביממה, והדרך היחידה להבטיח זאת הייתה להפוך אותו לשותף שווה. היא הבינה שזו הייתה הדרך היחידה שבה תוכל לקיים לפחות מראית עין של מערכת יחסים מאוזנת ומקצועית עם טרבור. אני חושב ששמרנו את הכסף בחשבון של חברת ההפקות שלי, ורוי גסט הפך למנהל ויכול היה למשוך כספים שהיו בחשבון. אבל רוי לא היה מסוג האנשים שיגידו 'לא', ולכן כל אחד ואחד מהחששות הגרועים ביותר שלי התממש לחלוטין – הם קנו בנטלי, הם קנו מערכת הגברה עצומה שהם העניקו לה את השם "סטונהנג'", כל מה שפיירפורט לעולם לא היו חולמים לעשות".

למרות האנטיפתיה של בויד כלפי ההרכב פות'רינגיי, הוא המשיך להפיק את אלבום הבכורה. לפי הודאתו שלו, הוא השקיע מעצמו רק כשהרגיש שהשירים מצדיקים את המאמץ, מתוך אמונה ש-THE SEA ו-THE POND AND THE STREAM היו שניים מהשירים המדהימים והפנטסטיים ביותר. אך הזיכרון שלו היה ש"הם לא היו להקה מגובשת. עם פות'רינגיי הכל היה מאבק". ג'רי דונהיו חיזק את הדברים והוסיף שבויד "בבירור לא גילה בזה עניין אישי. די נותרנו להתמודד עם העבודה בעצמנו". אלבום זה, שהוקלט בשבעה ימי סשנים בלבד וכאשר רוב השירים בו בקושי נוסו קודם לכן בהופעות חיות, היה אלבום חזק במפתיע. אפילו התרומות של טרבור הוכיחו את עצמן מעל ומעבר. האווירה באולפן הייתה של יצירתיות מתפרצת. התוצאה הייתה שילוב מופתי של פולק, רוק ואפילו נגיעות קאנטרי וג'אז. התקליט כלל שירים מקוריים של דני ולוקאס, לצד שתי גרסאות כיסוי שנבחרו בקפידה: THE WAY I FEEL של הזמר גורדון לייטפוט, ו-TOO MUCH OF NOTHING של בוב דילן, שהיה קטע מתוך "הקלטות המרתף" שטרם שוחררו רשמית.

דייב פג, הבסיסט אז של פיירפורט קונבנשן: "הייתי מתעצבן על פות'רינגיי כי אנחנו היינו עושים בערך 200 הופעות בשנה, הפיירפורטס, וכולנו קיבלנו את התשלום שלנו מהמשרד של ג'ו בויד. כולנו קיבלנו אותו הדבר, אבל כשפות'רינגיי הוקמו, היה נראה לנו שהם לא עשו שום דבר בכלל. אני חושב שהם עשו רק איזה שש הופעות, אבל ידענו שהם מקבלים את אותו התשלום שאנחנו קיבלנו. והייתה להם מערכת הגברה טובה משלנו. הייתה קצת יריבות, בעיקר בגלל טרבור. לטרבור תמיד היו התוכניות הענקיות והגרנדיוזיות האלה, אבל לרוב הוא הצליח להוציא אותן לפועל, או שהוא היה מוצא מישהו שיממן אותן, ואנחנו היינו אומרים, 'טרבור הארור הזה, תראו מה יש להם!' הם נסעו במכוניות עם נהג צמוד ואנחנו היינו תקועים מאחורה בתוך טרנזיט. זו הייתה הפקה מאוד חלקה ומהוקצעת בעוד שאצל הפיירפורטס זה היה יותר בכיוון של, 'נקליט את השירה כשנחזור מהפאב'..."

התקליט של פות'רינגיי התקבל בתשואות על ידי המבקרים. הם היללו את כתיבת השירים והשירה של דני, את הגיטרה החדשנית של דונהיו ואת הנגינה המהודקת של הלהקה כולה. התקליט נכנס היישר למקום ה-18 במצעד המכירות הבריטי, הישג מכובד שהציב את ההרכב כדבר הגדול הבא. אך דווקא בשיא ההצלחה, החלו להופיע סדקים. במהלך ההקלטות צצו מתחים בין הלהקה למפיק ג'ו בויד, ודני עצמה הביעה מאוחר יותר חוסר שביעות רצון מהמיקס הסופי, בטענה שהוא לא הצליח להביא את העוצמה של הלהקה בהופעה חיה. באופן אירוני, החופש האמנותי שדני כל כך חיפשה, הפך למלכודת. עיתונות המוזיקה והתעשייה לחצו עליה יותר ויותר לצאת לקריירת סולו. הזרקור הופנה אליה כאמנית יחידה, והלחץ החל לתת את אותותיו. אז בסוף 1970, כשהלהקה החלה לעבוד על תקליט שני, הכתובת כבר הייתה על הקיר. הדינמיקה הפנימית השתנתה, והרצון של דני ללכת בדרך עצמאית גבר. בתחילת 1971, לאכזבת המעריצים, הלהקה התפרקה רשמית.

בעיתון דיסק אנד מוזיק אקו נכתב אז על התקליט: "זה ככל הנראה הדבר הטוב ביותר שיצא מהפיצולים של פיירפורט קונבנשן... ללא ספק הרכב מוכשר מאוד". ברקורד רטיילר פרסמו: "אוסף של קטעים מקוריים בעיקרו, עם שיר של דילן ושיר של לייטפוט. אלבום יפהפה עטוף בעטיפה אטרקטיבית מאוד". ובמלודי מייקר קבעו: "פות'רינגיי מגלמים את החלקים של הפיירפורטס שאהבתי ביותר: השירים המסורתיים הארוכים, בתוספת אותה איכות פ'אנקית קלילה שנגזרה מדילן והבאנד... בנוסף לכך שיש להם סולנית נפלאה, יש להם גם ארבעה נגנים שנמצאים בסימפתיה מוחלטת ומסוגלים לרסן את עוצמת הנגינה שלהם בסוג האיפוק שיכול להפיק מוזיקה נהדרת. זו הדרך שבה המוזיקה הבריטית חייבת ללכת". ובעיתון MUSIC NOW נכתב: "אני כל כך מעריץ את סנדי דני כזמרת שאני מוצא את זה בלתי אפשרי לכתוב על זה כמו מבקר מוזיקה גדול. הסאונד הוא עדיין פולק-רוק מבוקר. יש שיחפשו קצת יותר אש מהלהקה, יותר 'בשר' בסאונד הכללי, אבל אחרים יסתפקו בלצוף עם המוזיקה כפי שהיא".

בעיתון FRIENDS נכתב: "סנדי דני היא גברת מקסימה עם אחד הקולות הטובים ביותר שיש לנו, ואם זה לא מספיק, היא כותבת שירים טובים להפליא. גם טרבור לוקאס שר היטב, במיוחד בשירים עם תחושה דרמטית כמו 'הבלדה על נד קלי', אחת מיצירותיו שנשמעת מסורתית. ג'רי דונהיו מנגן גיטרה מובילה סימפתטית מאוד. לסגנון שלו לפעמים חסר ביטחון, אבל לפעמים הוא באמת נכנס לריפים זורמים ונחמדים והופך לכוח המוביל בלהקה. אין שיר אחד גרוע באלבום. חלקם פחות טובים מאחרים, בטח, אבל אפילו השיר של דילן, שהוא בהחלט לא מהטובים שלו, ניצל מבינוניות בזכות ההתלהבות והטעם הטוב שלהם".

בעיתון ביט אינסטרומנטל נכתב: "הנה בכורה מבטיחה מהרכב שללא ספק גילה את הכיוון שלו אחרי כמה צעדים ראשונים מהוססים. נראה שהם מנגנים את המוזיקה שפיירפורט זנחו כשאימצו את הפורמט הנוכחי שלהם - קליל יותר ופולקי יותר מהקונבנשן הכבד והמסורתי יותר עם הכינורות. השירה של סנדי היא ללא דופי ושאר חברי הלהקה מנגנים היטב יחד, אם כי יש מקום לעבודה אינסטרומנטלית בשרנית יותר ומלאת השראה".

בלוג מוסיקה - כל מה שרציתם לדעת על מוזיקה - ועוד קצת.

הנכם מוזמנים לשתף את הבלוג עם חבריכם.

רוצים לשמוע עוד הרצאות מעניינות על הופעות מוסיקה? זמרים ישראליים? להקות רוק? הביטלס? תקליטים? רוק מתקדם? ועוד מגוון נושאים? מוזמנים ליצור איתי קשר. בינתיים, בואו ליהנות גם מפודקאסט מומלץ ומבלוג המוסיקה באתר.

הרצאות מוסיקה שלי ותכני מוסיקה מיוחדים לפלטפורמות שונות - לפרטים והזמנות: 050-5616459