כל יום מציין אירועים משמעותיים בהיסטוריה של מוזיקת הרוק והפופ, עם שפע של אנקדוטות פורצות דרך שהתרחשו בעשורים קודמים. כשאנחנו מסתכלים אחורה בזמן, על היום הזה בתולדות המוזיקה, אנחנו נזכרים ברגעים המדהימים שעיצבו את נוף הרוק והפופ, החל מיציאתם של תקליטים אגדיים, הופעות איקוניות וגם דברים משמחים לצד עצובים שקרו לאמני המוזיקה המובילים.
כחובבי מוזיקת רוק, אנחנו לא יכולים שלא לחוש תחושת נוסטלגיה כשאנחנו מהרהרים באירועים הבלתי נשכחים שהתרחשו אז. הנכם מוזמנים לצלול איתי למנהרת הזמן עם אירועי פופ ורוק בז'אנרים במוסיקה שאספתי עבורכם ממקורות שונים שאינם ברשת. אהבתם וברצונכם לקבל עוד ועוד? בשביל זה בניתי עבורכם הרצאות העשרה מעניינות ופודקאסטים מומלצים.
אז מה קרה ב-25 ביוני (25.6) בעולם של רוק קלאסי?
חקר, ערך וכתב: נעם רפפורט
הציטוט היומי: "אני לא חושב שזה כה קל להשיג לך חברים שהם מוזיקאים. כולנו בתחום הזה פרנואידים וזה מיד צץ על פני השטח". (איאן אנדרסון, מנהיג להקת ג'ת'רו טול, בעיתון NME, בשנת 1975)
ב-25 ביוני בשנת 1971 יצא אלבום שני ללהקת סופרטרמפ, שמו הוא INDELIBLY STAMPED והוא נחשב לאחד העלומים יותר בדיסקוגרפיה הנרחבת של להקה מצליחה זו, כולל עטיפה שלא ברור כיצד להגיב לה.
SIDE 1
1. Your Poppa Don't Mind
2. Travelled
3. Rosie Had Everything Planned
4. Remember
5. Forever
SIDE 2
1. Potter
2. Coming Home To See You
3. Times Have Changed
4. Friend In Need
5. Aries
במאי 1971 פורסם שיש סיכוי שרוג'ר הודסון וחברו ללהקה, ריק דייויס, יעזבו את סופרטרמפ כדי להצטרף ללהקתו של הגיטריסט פול קוסוף (מלהקת FREE שבדיוק התפרקה). אכן היה תכנון שכזה אך הוא לא עבר לשלב הביצוע.
ההרכב השתנה כשבעמדת התופים התיישב קווין קרי, ששימש גם כדבק הלהקה בהתלהבותו. ריק דייויס: "אם הוא לא היה נכנס ללהקה, כנראה היינו מתפרקים. היינו זקוקים למישהו שמאמין במה שהלהקה עושה והוא זה שגרם לנו להאמין שוב בעצמנו". השינויים בלהקה היו קיצוניים למדי. פרנק פארל החליף את ריצ'רד פאלמר שהיה גיטריסט מוביל. וכשפארל מנגן בס, הבסיסט לשעבר, רוג'ר הודסון, השתלט על הגיטרה המובילה. קווין קארי החליף את בוב מילר בתופים ואת ההרכב השלימו נגן הקלידים המקורי, ריק דייויס, והסקסופוניסט דייב ווינתרופ.
חברי הלהקה החלו להקליט את התקליט השני. הודסון: "זה היה תקליט ההישרדות, שנועד להראות למנהל שלנו שהנה עשינו משהו".
בניגוד לאלבום הבכורה, האלבום השני הזה יצא לא רק באנגליה אלא גם בארה"ב ובקנדה. הדסון סיפר שנים לאחר מכן שאין לו מושג מדוע הם קראו כך לאלבום ומדוע שמו בעטיפתו את השדיים המקועקעים. הוא רק זכר שהיה זה חבר של דייויס שהציע להם לצלם את הגברת המקועקעת ששמה היה מריאן הולייר בת ה-26. היא קיבלה 45 ליש"ט עבור שדיה המצולמים והיא לא שמחה להתערטל כך אך הייתה זקוקה לכסף, כפי שסיפרה בהמשך. חנויות תקליטים רבות סירבו להציג את הסחורה במדפים.
הנה הגברת:
לטעמי האישי, המוזיקה באלבום זה מהנה מאד אך רחוקה מההישגים המוזיקליים שהיו לפני כן, באלבום הבכורה, ובטח מההישגים שבהמשך הדרך. זה אלבום של להקה שמחפשת את דרכה ועיתון NME פרסם בזמנו בביקורת: "עם שינוי בהרכב לאחרונה, הלהקה שמה בצד את הכבדות שאפיינה את אלבומה הקודם. יש נקודות חלשות באלבום אבל סופרטרמפ צריכה ללכת בכיוון הרוק שהיא מביאה בשיר YOUR POPPA DON’T MIND".
קרי הוסיף לעיתון SOUNDS: "אנחנו עדיין בעצם להקת רוק ואנחנו לא רוצים לשנות את זה אבל אין שום כיוון מוגדר, כי יש לנו כל כך הרבה רעיונות והשפעות. כולם עוסקים יותר בכתיבה והאלבום השלישי שעליו אנחנו עובדים עכשיו מראה בדיוק איפה אנחנו נמצאים".
ובכן, קרי בהחלט צדק פה. התקליט השלישי, CRIME OF THE CENTURY, ישנה את התמונה. אבל הוא כבר לא היה אז המתופף בלהקה, כדי ליהנות מזה.
קרי: "רוב ההופעות החיות שלנו היו נערכות באוניברסיטאות ושם אנו נחשפים רק לאנשים שרוצים לדעת עלינו בכל מקרה. לאחרונה, לעומת זאת, הופענו כמה הופעות באולמות אירועים וקבלות הפנים היו נהדרות. אלה מסוג האנשים שבדרך כלל לא יתחברו ללהקות קולג' מגניבות. עדיין יש לנו שם טוב ואפילו האנשים שלא ראו אותנו באים ומצפים למשהו טוב".
הביקורת בעיתון RECORD AND TAPE BUYER הייתה כזו: "הנה תקליטה השני של הלהקה ששמה הנוראי מעמעם את כשרונה. יש פה חומר מצוין, פה ושם, שמצביע על מגוון סגנונות - מרוק'נ'רול ישן לשירים שקטים ומהורהרים. השיר הבולט הוא TRAVELLED שמראה על בגרות מבחינת כתיבת שירים. בשיר החותם, ARIES, יש אילתורים יפים. העטיפה, ללא ספק, תמשוך אנשים סקרנים".
בעיתון NME נכתב אז בביקורת: "עם שינוי בהרכב הנגנים, הלהקה השילה מעצמה מהכבדות שאפפה אותה באלבומה הראשון. למרות שיש כמה נקודות חלשות בתקליט, השיר YOUR POPPA DON'T MIND מעולה וזה הכיוון אליו הלהקה צריכה לפנות".
עוד על התקופה הזו של סופרטרמפ תמצאו בלחיצה פה.
ב-25 ביוני בשנת 1988 מת הילל סלובק, הגיטריסט שיסד את להקת הרד הוט צ'ילי פפרס.
להקת "רד הוט צ'ילי פפרס" האמריקנית נערצת על ידי המונים ברחבי העולם. להיטיה הפכו המנונים ואלבומיה נמכרו בכמויות אדירות, אבל היה אחד, שהקים את הלהקה בעמל רב ולא זכה ליהנות מפירות ההצלחה.
הילל סלובק, יליד חיפה ממוצא צ'כי, עבר עם משפחתו לנהריה ומשם לקיבוץ כשיום אחד ארזה המשפחה את מטלטליה ועקרה מישראל לארה"ב עם סלובק בן החמש. בסוף שנות השבעים הוא העריץ את להקת קיס, שהבסיסט בה גם נולד בחיפה. זה הוא חיים ויץ, שהפך להיקרא ג'ין סימונס. נגינת הגיטרה שלו שילבה בתוכה אלמנטים של בלוז, ג'אז, פ'אנק ומטאל, עם השפעה ניכרת מהגיטריסט ג'ימי הנדריקס.
סלובק הכיר את המתופף, ג'ק איירונס, והשניים צירפו אליהם את הזמר אנת'וני קידיס והבסיסט מייקל 'פלי' בלזרי, כדי להשיק את אחת הלהקות המפולפלות יותר בעולם הרוק העתידי. עבור סלובק, הקמת הלהקה הותירה חותם אפל יותר. הופעות הלהקה הרשימו את האוהדים בברים ובמועדוני החשפנות שבלוס אנג'לס וזה הוביל לחתימה על חוזה הקלטות עם חברת EMI, אבל שבוע ממועד החתימה נודע לבסיסט שסלובק ואיירונס פורשים מהלהקה, כדי להתמקד בלהקה אחרת שלהם, WHAT IS THIS.
במקומם הובאו הגיטריסט ג'ק שרמן והמתופף קליף מרטינז ואלבום הבכורה יצא בשנת 1984. סלובק חזר להקלטת האלבום השני, FREAKY STYLEY, שיצא באוגוסט 1985 וזכה לביקורות טובות. בשנת 1988 נחשף העולם לראשונה לתדמית של ארבעת חברי הלהקה כשהם עירומים כביום היוולדם ורק גרב מכסה את איבר מינם. כך הם צעדו על מעבר החציה באבי רואד, לונדון, ופיארו את עטיפת התקליטון המורחב שלהם.
עבור סלובק הייתה זו התחנה האחרונה. ב-25 ביוני 1988, הוא מת, בגיל 26, ממנת יתר של הרואין. גופתו נתגלתה יומיים לאחר מכן ונשקלה אז האפשרות שהוא התאבד, כי שוחח עם אחיו ג'יימס בלילה האחרון לחייו ואמר לו שהוא אוהב אותו. המשטרה מצאה לצדו מזרק וכפית.
"זה הדבר הכי גרוע שקרה לי אי פעם", אמר אז פלי ללוס אנג'לס טיימס. "הוא חבר שלי מגיל 12 ועכשיו הוא מת בגלל הרואין. כל אחד יכול להשיג את הסם הזה אם הוא רוצה, במיוחד בקהילת המוזיקה. אני מיד מזהה מי מכור להרואין ויש המון כאלו בהוליווד".
עבור איירונס המתופף זו הייתה מהלומה קשה לעיכול והוא פרש מהמוזיקה כדי לעבור טיפול בבית חולים פסיכיאטרי ובהמשך הצטרף ללהקת פרל ג'אם. קידיס, שהיה גם הוא מכור לסמים, נכנס לפאניקה ומיהר להירשם למכון גמילה. קידיס: "פלי ואני הבנו שאנחנו לא יכולים להפסיק את הלהקה בגלל מותו של החבר הכי טוב שלנו. זה יהווה בסיס קבוע לעצב שבחיינו".
לאחר שנה של הקפאה למען התאוששות ניסו השניים לעבוד עם מספר מוזיקאים, עד שהתקבעו על הגיטריסט ג'ון פרושיאנטה והמתופף צ'אד סמית'. משם הם זינקו למקום של כבוד בהיכל התהילה של הרוק.
ב-25 ביוני בשנת 1969 יצא אלבום הבכורה של להקת אליס קופר ושמו PRETTIES FOR YOU.
SIDE 1
1. Titanic Overture
2. 10 Minutes Before The Worm
3. Sing Low Sweet Cheerio
4. Today Mueller
5. Living
6. Fields Of Regret
SIDE 2
1. No Longer Umpire
2. Levity Ball (Live At The Cheetah)
3. B. B. On Mars
4. Reflected
5. Apple Bush
6. Earwigs To Eternity
7. Changing, Arranging
לאלבום יש טעם פסיכדלי והלהקה עדיין לא פיתחה את צליל הרוק עמו תתפרסם בהמשך דרכה. למרות שנטען כי פרנק זאפה היה שותף בהפקה, מנהל הלהקה אמר אחרת: "פרנק זאפה השאיר את אחיו אחראי על ההקלטה בזמן שהוא עזב את האולפן. הוא חזר מאוחר יותר באותו יום והודיע להם שהאלבום מוכן, הוא לא היה אפילו חמש דקות באולפן ומעולם לא ביקש לשמוע את החומרים".
אליס קופר (או ליתר דיוק - וינסנט דיימון פרנייר, זמר הלהקה), בספרו: "במשך שבוע ברציפות הגענו לאולפן וניגנו כל שיר חמש או שש פעמים עם זאפה שעבד בחדר הבקרה. חשבנו שאנחנו סתם מתחילים להתחמם, מוכנים להקליט את התפקידים הממשיים כשלפתע זאפה יצא מחדר הבקרה ואמר, 'בסדר. האלבום שלכם
יהיה מוכן ביום חמישי הבא'.
אמרתי, 'יש כמה טעויות בדברים האלו. אפילו לא היינו מוכנים להקליט באופן סופי'. אבל הוא רק טפח לי על הכתף ואמר, 'אל תדאג. לֹא לדאוג. נסדר הכל במיקס'. הפעם הבאה בה שמעתי את התקליט הייתה רק חמישה חודשים לאחר מכן.
המסיבות, האנשים והמקומות שסבבו אותנו היו מטשטשים. עם כל זה, הטירוף הזה, היינו עניים, אבל מאושרים. כמו כל הזמנים הרעים, הם היו זמנים טובים כי הם היו צריכים להיות כדי לשרוד את זה. במבט לאחור, זה היה מטורף ומאולץ. במציאות שום דבר לא הלך כשורה. התקליט הראשון שלנו לא נראה באופק. היו עיכובים טכניים, בעיות עם מיקסים, טרדות בעניין העטיפה, מחלוקות על זכויות. שמענו כל תירוץ אפשרי מדוע לא להוציא את האלבום. סיבוב ההופעות שזאפה הבטיח לנו, לקידום התקליט, לא קרה.
התקליט הזה אולי הוכרז כקלאסיקה שנים מאוחר יותר, אבל אז זה היה תקליט נפל. אנשים שנאו את זה בהמוניהם. זה נקרא 'בזבוז טראגי של ויניל', כפי שכתב מבקר מוזיקה אחד למרות שהיו שם כמה מהיצירות הטובות ביותר שלנו".
ברולינג סטון נכתב בזמנו בביקורת על התקליט: "אליס קופר היא להקה בחסות פרנק זאפה שבאה מהחוף המערבי. יש בה שתי גיטרות, בס, תופים וסולן שמנגן במפוחית. יש פה הדים של פסיכדליה מבציר 1967 בתנודות המוזיקליות ובגיטרות המעוותות.
הלהקה הזו מביאה במוזיקה שלה תמהיל ובו השפעות מלהקת אמהות ההמצאה, צליל הגל הראשון של סן פרנסיסקו והביטלס. אך המרקם הכללי שלה ובו גם גימיקים אלקטרוניים, מקרב אותה לאותו מבול של להקות ארוזות מראש שניתן להגדירן כלהקות אסיד שוליות (כמו אלבומי בכורה שיצאו לאחרונה ללהקות AORTA ו- TOUCH). יש פה הרמוניות קוליות בסגנון הבי ג'יז, וצלילי אורגן 'בארוקיים' א-לה ונילה פאדג'. גם סולואי גיטרה סטריאוטיפיים, שרבים מאוד מהם נובעים ישירות (ולא במפתיע) מהתפוצצויותיו הגדולות של ריי דייוויס בלהיטי קינקס מוקדמים, נמצאים פה.
אני לא מנסה להכפיש את יכולותיה של אליס קופר: במסגרת המגבלות המוטלות עליה, האלבום ניתן להאזנה. אבל יש דרך לעשות את הדברים האלו טוב יותר. אני חושב שפשטות והשימוש הדמיוני בקלישאות הם תמצית הרוק; אבל הקלישאות צריכות להכות בך בצורה מסוימת, עם שכנוע ואנרגיה ותזמון מסוימים, כדי להדליק אותך ולעורר את הבעירה הפנימית המסוימת הזו של הרגשה טובה ואנרגיות שמרימות אותך מהמושב שלך באופן בלתי נשלט ומפיחות בך את הרוח להתחיל לרקוד. זה חסר במוזיקה של אליס קופר. הכל נופל איפה שצריך אך אין שום רמז לחיים, ספונטניות, שמחה, זעם או כל סוג של תשוקה או שכנוע אותנטיים".
ב-25 ביוני בשנת 1946 נולד איאן מקדונלד, המוסיקאי המופלא מהלהקות קינג קרימזון (בגילגולה הראשון בשנת 1969) ופורינר (1979-1977). הוא מת בשנת 2022.
מקדונלד גם חתם בספרי הראשון, "רוק מסביב לשעון" (המון תודה לגלי אמריליו על זה)
ב-25 ביוני בשנת 1969 הקליטו חברי ההוליס את השיר HE AIN'T HEAVY HE'S MY BROTHER. הפסנתרן בשיר הזה היה מישהו שיהיה סופרסטאר ענק.
רבים חשבו ששם השיר בא ממלחמת ויאטנם ובה חייל אחד סוחב חייל אחר. אבל השם נבע מהסלוגן של בויז טאון, קהילה שהוקמה בנברסקה בשנת 1917 על ידי כומר קתולי בשם האב אדוארד פלנגן. זה היה מקום אליו הגיעו נערים בעייתיים או חסרי בית ששיוועו לעזרה. בשנת 1941 הביט האב פלנגן במגזין בשם "המסנג'ר" כאשר נתקל בציור של ילד הנושא על גבו ילד צעיר וכתוב שם, "הוא לא כבד מיסטר, הוא אחי". האב פלנגן חשב שהתמונה והביטוי תופסים את הרוח של בויז טאון, קיבל אישור והזמין פסל של הציור עם הכיתוב "הוא לא כבד אבי, הוא אחי". הפסל והביטוי הפכו ללוגו של בויז טאון. בשנת 1979 הורשו גם בנות להיכנס למקום והלוגו עודכן עם ציור של ילדה הנושאת ילדה צעירה.
השיר הזה הוצע לג'ו קוקר שסירב לבצעו והמזל שיחק לטוני היקס, גיטריסט ההוליס, שאמר: "כשהיינו במחסור של שירים נהגתי ללכת למו"לים שברחוב דנמרק הלונדוני. אחר צהריים אחד הגעתי לשם ואחד המו"לים אמר: 'טוב, יש עוד שיר אחד. זה כנראה לא בשבילך'. הוא השמיע לי את הקלטת ההדגמה של הכותבים (בובי סקוט ובוב ראסל). זה נשמע כאילו שמו תקליטון שאמור להסתובב בפטיפון במהירות 45 סל"ד ב-33 סל"ד. הזמר בהקלטה נשמע משובש, כאילו היה שיכור. אבל היה בזה משהו. לקחתי את זה ללהקה ובהתחלה הם כעסו עליי כי לא אהבו את זה. אבל האצנו את זה והוספנו תזמורת ואת אלטון ג'ון, שעדיין קראו לו רג'. הוא ניגן בפסנתר ושילמנו לו 12 ליש"ט".
התקליטון של ההוליס יצא ב-26 בספטמבר 1969.
ב-25 ביוני בשנת 1984 יצא התקליט DISCOVERY של מייק אולדפילד.
SIDE 1
1. To France
2. Poison Arrows
3. Crystal Gazing
4. Tricks Of The Light
5. Discovery
SIDE 2
1. Talk About Your Life
2. Saved By A Bell
3. The Lake (Instrumental)
מייק אולדפילד בספרו: "החלטתי לעשות שוב אלבום של שירים, אבל במבט לאחור אני די רוקנתי את ארון יצירת השירים עם תקליטי הקודם, CRISES. העבודה על השירים, במה שהפך להיות התקליט DISCOVERY, הייתה קשה, למרות שהסביבה בה עשיתי אותם באה עם נוף משגע. אפילו לא רציתי לעשות סקי אבל הגעתי
ללמוד, וליצור יצירה שלמה של מוזיקה על הקרח והשלג. גם כתבתי אינסטרומנטלי על אגם ז'נבה, אגם כמעט גדול כמו ים.
אבל בעודי מנסה לעבוד על התקליט, קיבלתי פתאום שיחת טלפון מהמשרד של דיוויד פוטנם ונאמר לי שהתיזמור של מה שכתבתי לסרט, THE KILLING FIELDS, לא הסתיים. הם בדיוק התחילו לערוך את זה ברצינות, ולכן נאלצתי להמשיך לעבוד על המוזיקה הזו. הוא רצה שאתזמר את זה גם כן, אז נאלצתי לגנוז את כל העבודה שעשיתי במשך כמה חודשים על זה. בסוף, כולם היו מאושרים עם התוצאות; כפסקול הוא עדיין עומד במבחן הזמן, אני חושב. כשכתיבת הפסקול הסתיימה, המשכתי עם DISCOVERY".
הלהיט הבולט מהתקליט היה השיר הפותח, TO FRANCE, ששרה מגי ריילי.
ב-25 ביוני בשנת 1975 עלה בוב דילן במפתיע לבמה במהלך הופעה של מאדי ווטרס במועדון "בוטום ליין" שבניו יורק. הוא ניגן במפוחית בכמה קטעים. ווטרס הציג אותו לקהל בשם ג'ון דילן, עד שמישהו מלהקתו ניגש אליו ותיקן אותו.
ב-25 ביוני בשנת 1966 פורסמה בעיתון 'מלודי מייקר' הבריטי כתבה שבישרה על בואה של להקת סופרגרופ חדשה בשם THE CREAM (שקיצרה את שמה לאחר מכן ל- CREAM). בכתבה הזו ציין הגיטריסט אריק קלפטון שהסגנון של הלהקה הוא שילוב של בלוז ישן-מסורתי עם בלוז חדש.
ב-25 ביוני בשנת 1982 יצא תקליט הסולו הראשון של רוברט פלאנט, לשעבר זמר להקת לד זפלין. שם התקליט הוא PICTURES AT ELEVEN. לא עוד המון אהבה... לא עוד מדרגות לגן עדן... אלבום הסולו הראשון הזה הוא של אמן שממש לא רצה להביט לאחור.
SIDE 1
1. Burning Down One Side
2. Moonlight In Samosa
3. Pledge Pin
4. Slow Dancer
SIDE 2
1. Worse Than Detroit
2. Fat Lip
3. Like I've Never Been Gone
4. Mystery Title
כשג'ון בונהאם, המתופף של זפלין, מת בשנת 1980, החברים שנותרו בחיים נותרו גם להחזיק במורשת של תותחיהם הכבדים שהמריאו ללא מאמץ לאורך שנות השבעים -אך התרסקו בתחילת העשור הבא. אף חבר לשעבר משלושת הנותרים לא הגיב באותה צורה. בעוד הבסיסט ג'ון פול ג'ונס שמר על שקט מצדו בגזרה המוזיקלית, הגיטריסט ג'ימי פייג' גייס במהירות כוחות חדשים, והקים להקה עם כריס סקוויר ואלן ווייט, שעזבו לאחרונה את להקת יס.
רוברט פלאנט התבקש להצטרף לאותו מיזם שאף הוצע לו שם - XYZ (כלומר אקס יס וזפלין), אך הוא לא הגיע בסוף למפגש. במקום זאת, הוא החליט להיפרד מהזיכרונות שלו ולצאת לפרויקט בעל פרופיל נמוך יותר, עם הרכבת מוזיקאים מקומיים אותם כינה THE HONEYDRIPPERS, כדי לנגן קאברים במועדונים. הוא רצה לחזור לשורשיו.
רוברט פלאנט אמר אז בראיון: "לא באמת היה לי משהו אחר לעשות. אני יודע שזה נשמע קצת עלוב, אבל כשהלהקה לא התכוונה לעבוד יותר, לא הייתה לי הרבה ברירה. נאלצתי להפסיק לגמרי, או לעשות את מה שעשיתי, כלומר לעבוד בלהקת בלוז קטנה שמנגנת ברחבי אנגליה וליהנות. כלד זפלין היינו צמודים מוזיקלית, והייתה ידידות וקרבה. היו לנו עליות ומורדות, אבל זה באמת היה מעולה. כשארבעה חלקים זה כבר לא ארבעה חלקים, איזה מניע, איזו זכות, איזו מטרה זה ישרת? אף אחד לא היה מצליח להחליף את ג'ון בונהאם, ולא היינו מתכוונים לתת לאף אחד את ההזדמנות.
לא נעשה יותר הופעה כזפלין. בהחלט לא. הלהקה נגמרה, ואנשים הולכים ועושים דברים שהם צריכים לעשות. מה שאני רוצה לעשות זה להתנתק להעביר את הכל לצד אחר. זה היה דבר מוזר עבורי, להיכנס לכתיבת התקליט שלי, כי הייתי כל כך רגיל לעבוד עם ג'ימי (פייג'). חשבתי שלעולם, לעולם לא אוכל לכתוב שירים עם אף אחד אחר. אבל זה היה פשוט ומיידי. זה היה גדול. התקליט הזה הוא מסע בתולי עבורי. נראה שהתמקדתי בו יותר במלודיות".
הנה הביקורת שפורסמה עליו בזמנו ברולינג סטון: "אילו רוברט פלאנט היה צעיר ורעב במקום להיות כמעט בן שלושים וארבע ומפורסם, ייתכן שהאלבום הזה היה רוקר אמיתי. כפי שהוא, למרות שאין שום דבר חדש שקורה בחריצים שלו, הריגוש הפורמלי העצום של לשמוע מישהו שיודע בדיוק מה הוא עושה הופך את זה לאירוע, למרות שאיפותיו הצנועות. פלאנט הוא בעל צווחת המתכת הכבדה המובהקת, אך זו הוצגה לעיתים רחוקות ביותר, אפילו עם לד זפלין.
אתה עדיין לא יכול להבין הרבה ממה שהוא אומר, אבל אופן השירה שלו מובחן על ידי מלאות וגמישות שמספקים מאוד. ההפקה היא פשוטה באופן אמנותי, והלהקה שהוא הרכיב כדי לתמוך בו - רובי בלאנט, הגיטריסט המשובח מלהקת סטיב גיבונס, הבסיסט פול מרטינז, ג'ז וודרוף במקלדות ופיל קולינס וקוזי פאוול, שחולקים תופים - נשמעת ככזו שיכולה להרוג על הבמה.
בלאנט ראוי במיוחד לשבחים. לא רק שהוא אינסטרומנטליסט מדהים כמסורת המטאל, אלא שהוא גם אמון עם פלאנט על כתיבת שמונת השירים של האלבום, ולכן ככל הנראה אחראי לנגיעות כאלה. אפשר לקוות ששיתוף הפעולה בין פלאנט ובלאנט יניב פירות נוספים. יש בתקליט הזה רגעים מטופשים לצד נהדרים".
ההרצאה "מדרגות לגן עדן - הסיפור של לד זפלין" והרצאות מוסיקה אחרות, להזמנה פה: 050-5616459
ב-25 ביוני בשנת 1967 שודרה תוכנית הלוויין הראשונה בשם OUR WORLD, עם הביטלס.
הכל החל שבוע לפני כן, כשהבי בי סי הודיע כי הביטלס יהיו הכוכבים בתוכנית מיוחדת, שהייתה חלוצית בכך שזו הפעם הראשונה שנעשה שימוש במשדר לווייני על מנת להביאה לשידור בכל העולם. הביטלס נועדו להציג שיר חדש משלהם לעולם בשידור חי מהאולפן. המטרה של השיר הייתה שיהיה קליט כך שבכל העולם יבינו אותו. הבשורה נחתה על הביטלס לפני כן, כשמנהל הלהקה, בריאן אפשטיין, נכנס לאולפן ההקלטה והוא צוהל כולו.
אך בשנייה שהודיע את הבשורה על השידור הלווייני, הוא חטף מבט נוקב מג'ון לנון, שירה עליו מדוע הוא קבע זאת מבלי להתייעץ עימם. אפשטיין לא האמין שזה קורה לו. הוא נפגע מתגובתו הקשה של לנון ויצא מהאולפן עם דמעות בעיניים. לאחר כמה ימים התעשתו הביטלס והוצעו שני שירים לאירוע. אחד היה YOUR MOTHER SHOULD KNOW של מקרטני והשני היה ALL YOU NEED IS LOVE של לנון. השיר של לנון ניצח.
לאפשטיין חזר החיוך לפנים. הוא ידע שיש לו וללהקתו להיט בטוח ביד. ב-14 ביוני 1967 החלו ההקלטות לשיר הזה באולפני OLYMPIC. מההתחלה הוחלט שפתיחת השיר תהיה עם ההמנון הצרפתי LA MARSEILLAISE. זה היה רעיון של ג'ורג' מרטין. לנון ניגן בהקלטה על צ'מבלו ומקרטני על קונטרבס. ג'ורג' האריסון הקליט קצת כינור ורינגו על התופים. טייק מספר 10 הוחלט כטייק הטוב ביותר.
הימים האלו היו ימי עצבים מורטים עבור המפיק ג'ורג' מרטין, שאשתו עמדה ללדת בכל יום את ילדו הראשון. כמו כן הוא היה אמור לעבור דירה יום אחרי השידור הלווייני ובנוסף לכל אביו מת באותם ימים. ימים קשים מאד עברו עליו והפרויקט הזה עם הביטלס בהחלט לא הקל עליו. ביום השידור הפך סטודיו מס' 1 באולפן לחדר מלא במתחים והתרגשות לקראת השידור.
התפאורה של הקישוטים באולפן ניסתה להביא אווירה של מסיבה לשידור. האורחים שבאו לתמוך באולפן היו - בין השאר - מיק ג'אגר (שהתבאס שלא קראו לרולינג סטונס לעשות אירוע שכזה, עד שהזכירו לו שדבר כזה לא יקרה כל עוד מרחף מעליו משפט על סמים), קית' ריצ'ארדס, אריק קלפטון (שהגיע עם תסרוקת בסגנון אפרו שדומה לזו של ג'ימי הנדריקס), קית' מון, מריאן פיית'פול, דונובן, פאטי האריסון, ג'יין אשר ועוד. כולם לבשו בגדים צבעוניים וססגוניים כיאה לאווירת ילדי הפרחים. טוני בראמוול, שעבד אז במשרדו של בריאן אפשטיין, היה אחראי להביא את האורחים המפורסמים. המשימה הייתה קלה בשבילו. כל מה שהוא היה צריך לעשות זה לקפוץ לכמה מועדונים נחשבים בעיר ולהביא משם את האנשים הידועים ששרצו שם.
באולפן התיישבו רוב האנשים היכן שציוד הנגינה הושם. קית' ריצ'ארדס ישב ליד רינגו. הרוב ניסו להתקרב ללנון כי ידעו שהוא הסולן בשיר הזה ושהמצלמה וודאי תהייה בעיקר לכיוונו. רגע האמת החל להתקרב. לנון היה עצבני בטירוף. ג'ורג' האריסון פחד שסולו הגיטרה שלו לא ייצא כמו שצריך בשידור החי ורצה להקליטו מראש. לבסוף הוא הוקלט בביצוע החי. האריסון היה בתקופה ההיא חסר ביטחון לגמרי ביכולותיו כגיטריסט. ג'ף אמריק, טכנאי ההקלטה, סיפר בספרו הנהדר שהאריסון חרק שיניים במשך שעות לא מעט פעמים עד שהצליח להקליט סולו ראוי. מקרטני היה לפעמים לוקח לו את הגיטרה ועושה את הסולו במקומו ובקלות (כמו בשיר TAXMAN למשל).
האריסון נראה מאד משועמם בתהליך הרכבת השיר הזה. הוא נראה לא פעם בוהה בחלל ומנותק מהמתרחש סביבו. מה שנחשב כיום להיסטוריה היה בזמן אמת תהליך שיגרתי למדי ומשעמם.
המנצח על התזמורת בשידור היה מייק ויקרס. בדרך כלל מרטין היה המנצח אך בגלל שהיה לו שבוע מהגיהנום, הוא ביקש מוויקרס לעזור לו. אך הלחץ היה גדול גם לויקרס כשנודע לו שהתווים של התיזמור לא הגיעו לאולפן ממי שנשכר להעתיק אותם עבורו. הסיבה לעיכוב הייתה פקק שהמונית בה היו התווים נקלעה לתוכו. השדרן סטיב רייס היה זה שנשלח על ידי חברת EMI להנחות את השידור מהאולפן. הג'וינטים בערו חופשי באולפן ממש לפני תחילת השידור. ואז התחוור לכולם שהשידור מתחיל 40 שניות לפני הזמן המתוכנן. ג'ורג' מרטין, שהיה זקוק ללגימת וויסקי, נאלץ להחביא מהר את כוסו. כל האחרים החביאו את הסיגריות המגולגלות.
רוב השיר הושמע לשידור מהפלייבק שהוכן מראש, חוץ מהשירה של לנון וכמה תפקידי נגינה קטנים מסביב (כמו החצוצרה של דייב מייסון).
במהלך השידור ניגן האריסון בגיטרת פנדר סטראטוקסטר שהוא צבע בצבעים פסיכדליים. מקרטני לבש לשידור חולצה שהוא צבע בעצמו. החולצה נגנבה מיד לאחר השידור. כשהשידור הסתיים, אווירת המסיבה באולפן המשיכה אל תוך הלילה. ובינתיים בעולם כולם שרו ALL YOU NEED IS LOVE. בעלי הזכויות של גלן מילר, אמן הג'אז הידוע, תבעו את הביטלס על שימוש בשירו IN THE MOOD בהקלטת שירם ללא אישור. ג'ורג' מרטין היה בטוח שהשיר הזה לא צריך אישור מיוחד והוא שייך לנחלת הכלל. אך מסתבר שלא.
הרצאות על הביטלס והרצאות מוסיקה אחרות, להזמנה פה: 050-5616459
מחפשים ספר טוב על הביטלס? פשוט תלחצו פה.
ב-25 ביוני בשנת 1975 יצא לחנויות התקליט ONE SIZE FITS ALL של פרנק זאפה.
SIDE 1
1. Inca Roads
2. Can`t Afford No Shoes
3. Sofa No.1
4. Po-Jama People
SIDE 2
1. Florentine Pogen
2. Evelyn, A Modified Dod
3. San Ber`dino
4. Andy
5. Sofa No.2
אתחיל דווקא מביקורת שפורסמה על תקליט זה, בעיתון רולינג סטון', ב-11 בספטמבר 1975: "אוסף המוזיקאים החדש של זאפה מסוגל להוביל אותו לאיזה מקום שבו יחפוץ. הבעיה היא שזאפה נראה נינוח מדי כרגע באזור אמצע הדרך. עם להיט אחד באמתחתו, נראה שהוא נח על זרי הדפנה. בתקליט הזה יש מעט מאד השראה מוזיקלית. המילים בשירים מעורפלות אך בעיקר חסרות חשיבות. אני בספק אם מישהו, חוץ מחברי להקתו של זאפה, יודע באמת מה המשמעות שלהן".
התקליט ONE SIZE FITS ALL לא נמכר היטב בזמנו, למרות שהרבה חושבים כי כן בגלל שהוא נגיש יחסית. כשזאפה ניגש לכתוב את מילות העטיפה של אלבומו הכפול ZAPPA IN NEW YORK, שיצא זמן מה לאחר מכן - הוא כתב על השיר SOFA: "מאחר והאלבום ממנו זה לקוח לא היה פופולרי בזמנו, הפרזנטציה הנוכחית שלו עלולה להוביל כמה מאזינים סקרנים לבדוק שוב את התקליט ההוא". אז מה בדיוק מאחורי התקליט הזה, שמי שגדל על תוכנית הטלוויזיה האנגלית-ישראלית עם גבי ודבי, פיתח לו חיבה גדולה עוד יותר? בואו נצא לדרך.
התקליט הזה הוקלט החל מאוגוסט 1974, באולפני 'רקורד פלאנט' שבלוס אנג'לס. בעטיפת התקליט נכתב כי הוא 'הופק באופן סימולטני עם אלבומנו הבא', אך זה לא ממש נכון כי התקליט הבא, שנקרא BONGO FURY, הוקלט אחרי השלמת תקליט זה. הציור על העטיפה מנציח ספה מעופפת, שצוירה על ידי לין לסקארו, כשמסביבה סימנים אסטרולוגיים שונים. השיר הראשון בתקליט נקרא INCA ROADS והוא שילוב של הקלטות, שזאפה ערך יחדיו, מתוכנית טלוויזיה ברשת KCET (מה-27 באוגוסט 1974) לצד הופעה בהלסינקי מה-22 בספטמבר 1974.
זאפה, שהצטיין בסולואי גיטרות ארוכים, מביא פה סולו גיטרה אפקטיבי, שבסופו אף השחיל טכניקת פריטה על המיתרים שלמד מהמתופף ג'ים גורדון, שניגן עמו ב-1972. זאפה: "הטכניקה הזו גורמת לגיטרה להישמע כמו חמת חלילים בולגרית".
על השיר הזה סיפר זאפה כשהציג אותו על הבמה: "ארבעים אלף שנה לפני ימינו נוצרו סימנים מוזרים על הרי האנדים. בטח קראתם עליהם בספר 'מרכבות האלים'. אז הנה הקלידן שלנו, ג'ורג' דיוק, שיספר לכם על זה".
במהלך השיר יש גם שימוש במושג BOOGER-BEAR, שהיה למעשה בדיחה פרטית של זאפה ולהקתו על מעריצות שהיו מכוערות, לטעמם. זאפה אמר לקהל בהופעה בנובמבר 1974: "בואו אסביר לכם מה זה BOOGER. זה כינוי לבחורה שדומה למשהו שיוצא מהאף שלך". מה שבטוח, הקטע הזה, עם פתיחתו הדרמטית והעיבוד וההפקה העשירים שלו, הפך לאחד האהובים בקרב מעריצי זאפה.
השיר הבא הוא קטע רוק קצר שנקרא CAN'T AFFORD NO SHOES. זאפה הסביר: "הייתה חברה אחת בזמנו שהחלה לייצר גיטרת FRETLESS אקוסטית וניסתה לעניין אנשים בה, אך אף אחד לא רצה לדעת על זה. אז קניתי את הגיטרה הזו ב-75 דולר. בגיטרה הזו ניגנתי בשיר הזה". משם אנו מובלים לקטע בשם SOFA NO. 1, שהוא קטע אינסטרומנטלי שנכתב ובוצע על ידי זאפה עוד בשנת 1971. הלחן הזה עוד יחזור אלינו בהמשך התקליט.
צד א' של הויניל מסתיים עם השיר PO-JAMA PAOPLE. על הרעיון מאחורי השיר סיפר זאפה: "יש לי לפעמים להקות שמורכבות מאנשים שקוראים ספרים. כולם בלהקה קוראים ספרים. זה הופך להקה למשעממת מאד. להקה שקוראת לך ספרים בנסיעות בין הופעה להופעה ורק מדברים עליהם. אני רוצה בלהקה אנשים שרק מחפשים את הזיון הבא. בלי האלמנט הזה, קשה להביא את המוזיקה שלנו לאלמנט הנחוץ".
צד ב' נפתח עם FLORENTINE POGEN שלחברי הלהקה הוא היה ידוע גם בשם CHESTER'S GORILLA, על שם המתופף בלהקה, צ'סטר ת'ומפסון. לאחר מכן מגיע השיר הקצר EVELYN, A MODIFIED DOG, בו זאפה שר לצלילי הפסנתר של ג'ורג' דיוק. זאפה הסביר על השיר: "זוכרים את הדרך בה הקלטתי אנשים לתקליט שלי, LUMPY GRAVY, כשהם מדברים לתוך הפסנתר ומרעידים כך את המיתרים שלו? ובכן, דמיינו כלב שיושב בצד ורואה אותי ואותם מקליטים כך". השיר הזה לא בוצע מעולם בהופעה חיה. השיר הבא מדבר על בית כלא בסאן ברדינו. אורח בשיר הוא הגיטריסט ג'וני 'גיטאר' ווטסון, שג'ורג' דיוק הביאו לאולפן.
זאפה ידע על מה הוא כותב בשיר הזה. שנים לפני כן הוא נעצר על ידי המשטרה באשמת הפקת חומרי פורנוגרפיה. הוא נשפט ונידון לכמה ימי מאסר בבית כלא בסאן ברנדינו, שם הייתה רק מקלחת אחת ל-44 אסירים.
השיר ANDY נכתב, בין השאר, על בחור בשם אנדי דיוויין, שנהג לשחק תפקידים קומיים בסרטי מערבונים. והתקליט מסתיים עם חזרה ללחן השיר SOFA, כשהפעם ג'ורג' דיוק וזאפה עצמו שרים על אותו הפלייבק. דיוק שר באנגלית וזאפה בגרמנית.
ב-25 ביוני בשנת 1957 יצא חוק במצרים שאוסר על מוסיקת רוק'נ'רול שם. עד כדי כך שחל איסור אפילו לציין את שם הסגנון הזה בכלי התקשורת.
דובר מטעם הממשלה מסר אז שכל מועדוני הלילה ומקומות דומים להם נצטוו לא להרשות להשמיע מוזיקה אמריקאית זו, כי זה ישחית את האנשים. גם סרטי רוק'נ'רול הוחרמו מהקרנות בבתי קולנוע. מערכות עיתונים נדרשו לא לדווח יותר, כלל וכלל, על מוזיקה זו.
ב-25 ביוני בשנת 1971 יצא תקליטון חדש ללהקת הרוק המתקדם החדשה, MANFRED MANN'S EARTH BAND, עם השיר LIVING WITHOUT YOU.
ב-25 ביוני בשנת 1966 נעצר על הבמה הזמר, ג'קי ווילסון.
ווילסון הופיע במועדון פלמינגו בפורט ארתור, טקסס, כשכוחות משטרה הוזעקו למקום ועצרו אותו באשמת עידוד לכאוס. הזמר סירב להיענות לדרישת אנשי החוק להיכנע.
הקהל במקום רתח מזעם על ווילסון כי איחר שלוש שעות להופעת הערב שלו, והשליך ריהוט לכל עבר. ווילסון המשיך בינתיים לשיר וגם אחרי שהמשטרה אמרה לו להפסיק. הוא הואשם בשכרות ונקנס ב-30 דולר
ב-25 ביוני בשנת 1971 יצא לאקרנים בגרמניה סרט המערבון המוסיקלי בשם ZACHARIAH הזכור מאז בעיקר בשל המוסיקה שהוקלטה לו עם אמנים כגון להקת ג'יימס גאנג, להקת "קאנטרי ג'ו והדג" ולהקת NEW YORK ROCK AND ROLL ENSEMBLE. הסרט נחל כישלון מהדהד עם הפסדים בסדר גודל של מיליון וחצי דולר.
עוד בנובמבר בשנת 1969 פורסם במלודי מייקר כי המתופף ג'ינג'ר בייקר קיבל הזמנה לשחק במערבון זה. בייקר: "קראתי את התסריט והוא נהדר לטעמי. הרעיון שאשחק קאובוי מתאים לי." מנהלו של בייקר, רוברט סטיגווד, ניגש לערוך משא ומתן עם מפיק הסרט, לורנס קיוביק.
כך פורסם במלודי מייקר. בסוף, בייקר לא השתתף בסרט זה.
כמו כן, בפברואר בשנת 1970 פורסם ברקורד מירור הבריטי על דברים שמאחורי הפקת הסרט. כך נכתב באייטם: "החיפושית, ג'ורג' האריסון, יכתוב שירים בשיתוף פעולה עם כנר הקייג'ון דאג קרשו לסרט המערבון 'זכריה'. הסרט היה אמור להיות בכיכובו של ג'ינג'ר בייקר אך זה אושפז בבית מרגוע בשבוע שעבר כשהוא סובל מתשישות. תפקידו של בייקר עשוי לעבור לג'רי לי לואיס, שנלקח בחשבון. כוכב המשנה בסרט יהיה דאג קרשו, ואת פורעי החוק ישחקו חברי להקת קאנטרי ג'ו אנד דה פיש".
ב-25 ביוני בשנת 1975 נערך בבית לסין, בתל אביב, ערב לזכרו של ג'ימי הנדריקס.
"אני רק רוצה לראות אותך צוחקת בגשם הסגול". על אלבום הזינוק הגדול של פרינס, שיצא ב-25 ביוני 1984 ואחריו כבר לא היה חובב פופ שלא הכיר את שם האמן הזה.
SIDE 1
1. Let's Go Crazy
2. Take Me With U
3. The Beautiful Ones
4. Computer Blue
5. Darling Nikki
SIDE 2
1. When Doves Cry
2. I Would Die 4 U
3. Baby I'm A Star
4. Purple Rain
פרינס לא היה אז טירון בשטח. זה היה אלבום האולפן השישי שלו שגם שימש הפסקול של סרט בשם זה. שיר הנושא הדרמטי והארוך, שיר הפתיחה (LET'S GO CRAZY) והלהיט המהפנט (WHEN THE DOVES CRY) הושמעו ללא הרף בתחנות הרדיו. הנסיך הקטן הפך להיות יקיר המיינסטרים.
לפרינס היו השפעות מוזיקליות רבות, אך קשה להפריד את המילים PURPLE RAIN מהקונוטציה ל- PURPLE HAZE של המורה שלו, ג'ימי הנדריקס המנוח. היה נראה כי פרינס לוקח קדימה היכן שג'ימי כנראה היה דורך לולא היה נחנק בשנתו בשנת 1970.
אני מעדיף להפריד את התקליט מהסרט, כי מבחינתי מדובר בתקליט נהדר שבא לרפד מוזיקלית סרט לא משהו. פרינס אינו שחקן. דמותו ממגנטת לחלוטין ללא צורך בזה.
עבור אינספור מאזינים, פרינס היה הגשם הסגול האולטימטיבי והאלבום מכר 13 מיליון עותקים. פרינס הפך לאמן הראשון שיש לו תקליט, תקליטון וסרט מספר אחת בארה"ב בו זמנית. הניצחון חסר התקדים הזה היה תוצאה של החזון הייחודי שלו, ההתמקדות הבלתי פוסקת והשאפתנות חסרת הגבולות - אסטרטגיה שאפילו הקרובים אליו ביותר לא יכלו לראות עד הסוף. "ידעתי מה זה הולך להיות," אמר פרינס. "זה היה בדיוק כמו צירים, כמו לידה. זה היה כל כך הרבה עבודה".
ההצלחה של השיר LITTLE RED CORVETTE, בשנה הקודמת, פתחה את הדלת לפריצת הדרך הפופית לה נכסף פרינס; בקהל שלו נראו לפתע עוד ועוד אנשים לבנים. פרינס החל להגדיר מחדש את הסאונד שלו, הסגנון שלו והלהקה שלו בדרכים שיתחברו למטרה הרחבה ביותר. הוא ידע שהוא יכול להרחיב את יריעתו בעולם הרוק על ידי הצגת עצמו כנגן גיטרה טוב עם להקה אמיתית, ולא כקוסם אולפני בודד.
באופן מכריע, הוא גם ביצע שינוי מפתח בהרכב הליווי שלו והפך אותו למעורב מבחינה גזעית (אני ישר חושב על סליי והפאמילי סטון, שהפליאו לעשות כך בסוף הסיקסטיז). פרינס בנה את התבנית המושלמת עבורו.
המוזיקה של "גשם סגול" נוצרה במקביל לרעיון הסרט, שלתסריט שלו נשכרו שירותיו של ויליאם בלין, שלפני כן היה מהאחראים להצלחת השלאגר "תהילה". בלין ופרינס נפגשו, שוחחו על חייו של איש המוסיקה והתסריט שנכתב קיבל את השם "חלומות" שבו היה אמור פרינס לגלם זמר שנקרא בפשטות קיד, כשאמו מתה ואביו התאבד. אותו קיד, שהושפע ממות הוריו, התייחס לנשים בגסות. פרינס קרא את התסריט טדרש שיוכנס לו אלמנט חשוב עבורו - המילה PURPLE. בלין עשה כך אך לקראת סוף ההכנות הוא נאלץ לפרוש מהעניין כדי להתמסר לצילומי עוד עונה של הסידרה "תהילה".
איש מסביבת פרינס לא הבין את החזון שלו, והמנהלים שלו לא היו בטוחים שהם יכולים להפיק סרט. בסופו של דבר, הם מצאו במאי (אלברט מגנולי, שמעולם לא עשה סרט שלם) והעבודה החלה. כשפרינס נפגש לראשונה עם מגנולי, הוא הציג בפניו עשרות שירים חדשים שיש לקחת בחשבון. עם זאת, כשהסיפור הגיע למיקוד, והשם "חלומות סגולי" הוחלף ב"גשם סגול", פרינס ידע שהוא צריך שהמוזיקה תתייחס ישירות לנרטיב - כמעט כקליפ ארוך במיוחד.
ההשראה ל"גשם סגול" עצמו הייתה פחות ביוגרפית מאשר מקצועית. פרינס רצה לעשות את מה שעשה אייקון המוזיקה האמריקני, בוב סיגר, כשהשניים הופיעו יחדיו בשנת 1983. אז הוא ניגש לכתוב שיר בסגנון של סיגר, שימשוך את הקהל. הוא הציע לסטיבי ניקס לכתוב לו מילים לשיר כזה. היא סירבה. בינתיים, שירים נוספו ונזרקו באותה מהירות.
לבסוף הושלם התקליט כשהשיר הפותח הוא, כאמור, LET'S GO CRAZY. בהתחלה של השיר פרינס לוקח דמות של מטיף ומעביר דרשה ובה הוא מזכיר לנו שאנחנו צריכים ליהנות מהחיים האלו, בידיעה שאנחנו יכולים לצפות לעולם של אושר בלתי פוסק עד שנמות. כנראה ג'ורג' קלינטון, מפ'אנקדליק / פארלמנט, השפיע עליו פה.
סאונד הפקה אייטיזי הוא לא הדבר מהאהובים עליי, אך יש שירים שנשמעים נהדר בהפקה מסונטזת וגם במידה והיו מבוצעים באופן אקוסטי. אחד שכזה הוא WHEN THE DOVES CRY, בו פרינס ניגן בכל הכלים, כשהוא מעדיף להשמיט את צליל הבס כדי לשוות לשיר אווירה מיוחדת. על ההחלטה הזו הוא אמר: "לפעמים המוח שלך מתפצל לשניים - האגו שלך אומר לך דבר אחד, וכל השאר אומרים משהו אחר. אתה צריך ללכת עם מה שאתה יודע שהוא נכון". הקצב של השיר בא ממכונת התופים שלו, מדגם LM-1. זו הייתה המכונה הראשונה שסימפלה תופים אמיתיים.
טכנאית ההקלטה, פגי מקרירי: "הוא הוציא את הבס מהשיר ואמר, 'אין אף אחד שיהיה לו אומץ לעשות את זה', והוא חייך מאוזן לאוזן. הוא הרגיש שזה הכי טוב כך והוא ידע שיש לו להיט".
תהליך ההקלטה עם פרינס היה מתיש. מקרירי: "הוא היה מבצע שיר רק עם פסנתר ושירה. ולפעמים הוא היה מתופף ואז מנגן בבס... החדר תמיד היה ערוך לקראתו והיית צריך להיות מוכן לעשות כל מה שבא לו לעשות. זה היה ממש ספונטני. היית צריך להיות שם איתו, וזה היה החלק הקשה והמרגש. אבל כשאתה מותש, קשה להתרגש. זה היה התהליך הכי ארוך עבדתי עם מישהו בחיי. עבדתי מסביב לשעון, 24 שעות. הוא אמר שלפעמים הסיבה היחידה שהוא הלך הביתה היא כדי שאוכל לישון".
השיר DARLING NIKKI חותם את הצד הראשון של התקליט כשהוא גם הביא לתקליט תוספת בצורת מדבקה ובה אזהרה לצרכן על שפה בוטה. הרבה שירים של פרינס עסקו במיניות אך הפופולריות של התקליט הזה הביאה את טיפר גור (אשתו של אל גור) לצעוק חמאס על החומר הגס, כששמעה כי בתה בת ה-11 מקשיבה לזה. היא התקוממה ויצאה להילחם נגד שירים עם מילים פוגעניות. הצעד שלה הביא אמנים, כמו פרנק זאפה, לצאת נגד הצנזורה הזו. המחלוקת הובילה לפשרה שבה חברות תקליטים שמו מדבקות אזהרה על אלבומים המכילים תוכן גס מפורש.
טוב, הגיע הזמן לשיר הנושא, שחותם את התקליט. זה אחד משירי המפתח בקריירה שלו, אך בהתחלה הוא חשש שמדובר בגניבה מוזיקלית מלהיט הבלדה של להקת ג'ורני, FAITHFULLY. פרינס לא רצה לקחת סיכון והתקשר למלחין השיר, הקלידן ג'ונתן קיין. "אני רוצה להשמיע משהו בשבילך, ואני רוצה שתבדוק את זה," אמר לו פרינס. "השינויים באקורדים קרובים לשיר שלך, ואני לא רוצה שתתבע אותי".
לקין לא הייתה בעיה עם השיר ששמע. "חשבתי שזו מנגינה מדהימה", הוא אמר. "אמרתי לו, 'בן אדם, אני פשוט מאד מוחמא שבכלל התקשרת. זה מראה שאתה ג'נטלמן אמיתי. בהצלחה עם השיר. אני יודע שזה הולך להיות להיט'".
ברולינג סטון נכתב אז בביקורת על התקליט: "רוחו של ג'ימי הנדריקס בוודאי מחייכת אל פרינס. כמו הנדריקס, נראה כי פרינס התחבר לאיזשהו מימד מוזיקלי מחוץ לכדור הארץ שבו סגנונות של שחור ולבן הם רק היבטים שונים של אותו דבר פ'אנקי. הרוק'נ'רול של פרינס אותנטי ומשכנע כמו נשמתו והקיצוניות שלו חביבה בעידן של הפקת תקליטים באופן בטוח מדי עם להיטים נוסחתיים. התקליט הזה אולי לא מניב עוד פיצוץ כמו LITTLE RED CORVETTE מהשנה שעברה, אבל הוא כל כך עמוס בחיים והמצאות וברעם רוק'נ'רול טהור ששיקולים מסחריים כאלו הופכים למופרכים. כשפרינס שר את BABY, I'M A STAR, זו הצהרה פשוטה של עובדה.
החיבור של הנדריקס נעשה כאן גלוי עם קודה הגיטרה הזועקת שמסיימת את LET'S GO CRAZY, עם הפתיחה המתפרצת בשיר WHEN THE DOVES CRY והסולו בשיר הנושא, בלדת חלל שמזכירה את ANGEL של הנדריקס עם תפקידי הגיטרה הנישאים שלו וגוון לירי מאוד הנדריקסיאני ('הגיע הזמן שכולנו נגיע למשהו חדש - זה אומר שגם אתם'). יש גם תזכורות קבועות לסלי סטון בקווי הבס היצוקים ובמיקס הלוהט והמודע לריקוד. אבל כמו ג'ימי וסליי, פרינס כותב חוקים משלו וכמה מהאפקטים שלו בולטים במיוחד. פרינס גם עושה דברים נפלאים עם צלילי מיתר, והלהקה שלו - אם זה לא בעצם הוא שמנגן את כל התפקידים - בוערת לאורך כל הדרך. כמו ג'ימי וסליי, פרינס הוא מקורי; אבל חוץ מזה, הוא לא דומה לאף אחד אחר".
ב-25 ביוני בשנת 1962 הלך בחור בשם קית' מון לראות הופעה של הזמר SCREAMING LORD SUTCH. לאחר ההופעה ניגש מון למתופף ההרכב, קרלו ליטל, וביקש ממנו לתת לו שיעורי נגינה בתופים. מון כמובן הפך מאוחר יותר להיות המתופף הייחודי והמופרע של להקת המי.
ב-25 ביוני בשנת 1973 יצא תקליטה השישי של להקת שיקגו ושמו... CHICAGO VI.
SIDE 1
1. Critics' Choice
2. Just You 'N' Me
3. Darlin' Dear
4. Jenny
5. What's This World Coming To
SIDE 2
1. Something in This City Changes People
2. Hollywood
3. In Terms of Two
4. Rediscovery
5. Feelin' Stronger Every Day
בעוד שקלידן הלהקה, רוברט לאם, שומר על כישורי כתיבת השירים שלו בתקליט זה, היה זה ג'יימס פאנקו, הטרומבוניסט, שאחראי לשני להיטי האלבום, JUST YOU 'N' ME ו"- FEELIN' STRONGER EVERY DAY. האחרון שבהם הלחין יחד עם הבסיסט, פיטר סטרה. זה התקליט שבו להקת שיקגו ירדה לחלוטין משורשי הג'אז-רוק המוקדמים שלה והפכה ללהקת פופ למהדרין.
"קצת התעייפנו מהקלטת תקליטים בניו יורק, כשעוזרות מכות על דלת חדר המלון שלך, כשהעיר שוקקת מסביב", אמר הסקסופוניסט וולטר פרזיידר. "הסתיים עידן לעת עתה, ואנחנו מתחילים להקליט באולפן למעלה, אי שם בהרי הרוקי". אבל למרות שהחווה, עם האולפן שנבנה בה שם בהרים, נועדה להקל על עבודה ללא הפרעה, הדברים לא ממש הסתדרו כך. "זה היה נחמד במובן מסוים", אמר פרזיידר, "אבל אחרי שבועיים-שלושה, התפוקה שלנו דעכה. אתה יכול לעלות לשם ולרכב על אופנועי שלג אם היה חורף, אתה יכול לרכוב על סוס ולהתרחק מהדברים, אתה יכול ללכת ברגל, ביער. היו 3,000 דונם שם למעלה. אבל אחרי שבועיים או שלושה, הייתי צריך לרדת לעיר ופשוט לראות מה לעזאזל קורה. זה נהיה כל כך שקט שהדממה הייתה מחרישת אוזניים. זה הפריע לי".
בנימה לא מוזיקלית, לתקליט שיקגו השישי היה עוד עיצוב עטיפה יוצא דופן ששילב לראשונה תמונה קטנה וחסרת חיוך של הלהקה, והעיצוב שיקף באופן אירוני את מצב הקריירה של הלהקה אז, ב-1973. "עטיפת האלבום השישי הייתה למעשה מנייר כסף", אמר פאנקו, "נייר אמריקאי שהם עשו ממנו כסף. זה הודפס על הנייר הזה כדי לתת לו את המראה המגורען".
השיר שפותח את התקליט נקרא CRITIC'S CHOICE ורוברט לאם, שכתב אותו, כיוון את החץ שבו כלפי מבקרי המוזיקה שבאו תמיד נגד הלהקה. כך הוא שר: "מה אתה רוצה? אני נותן כל מה שיש לי, אני אפילו מנסה לראות אם יש עוד. נעול עמוק בפנים, ניסיתי. אתה לא רואה שזה אני. מה אתה צריך? האם זה מישהו רק כדי לפגוע בו כדי שתוכל להיראות חכם? כדי לשמור על עבודה קבועה, לשחק אלוהים? מה אתה באמת יודע? טפיל אתה, אתה דינמיט. לא מבין את מה שאתה שומע. אתה ממהר לעודד ולהתנדב. אבסורד, חילול השם. הו אלוהים, תציל את כולנו".
מבקר הרולינג סטון כתב כך את ביקורתו על התקליט אז: "האהדה שלי למר לאם. לגבי שאר האלבום, עד עכשיו צריך להיות ברור ששיקגו הפכה לשבוית התדמית של עצמה. כשהם מנסים כל כך לשחק את תפקידם של 'החברים המגניבים ביותר על הפלנטה', הם הצליחו לצייר את עצמם רק באמצעות הבטחות נאמנות מתנשאות. זה עצוב שהלהקה עדיין לא הבינה את המתאם בין הפעולות שלה לתגובה הביקורתית שחבריה מייצרים.
אחרי אלבום הבכורה יוצא הדופן שלהם, המוצר שלהם היה למעשה אותו הדבר למהדרין. לא שצריך לקחת את זה כתירוץ למוזיקאיות עלובה, רק שכשאנשים מבינים איפה שיקגו באמת נמצאת מבחינה מוזיקלית, הרבה יותר קל להבין אותה.
ספק אם שיקגו תחזור אי פעם לנגן את סוג המוזיקה שעיטר את אלבומה הראשון. זה היה מתקדם! אז כל מה שהיה לכם שם בחוץ מאז, יכול באותה מידה להכיר לכם את שיקגו על מה שהם באמת - חבורה של בחורים בעלי כוונות טובות שלא מתכוונים להזיק לאף אחד. אם הם רוצים לזלזל בעצמם על היותם כל דבר אחר מלבד רוק'נ'רול, זה בסדר מבחינתי".
ב-25 ביוני בשנת 1972 הופיעה להקת לד זפלין בלוס אנג'לס. חלק מביצועיה שם יצאו שנים לאחר מכן (ליתר דיוק, במאי 2003) במארז בשם HOW THE WEST WAS WON.
ובכן, זה אחד הדוקומנטים הטובים ביותר של הלהקה. כשהגיטריסט, ג'ימי פייג', החל לחפש בארכיב שלו חומרי וידאו לאוסף DVD של זפלין, הוא נתקל בסלילי מאסטר עם הקלטות של שתי הופעות משנת 1972, שהיו בלוס אנג'לס, ב-25 ביוני, ויומיים לאחר מכן בלונג ביץ'.
שתי ההקלטות כבר היו מוכרות ללא מעט מעריצים של הלהקה שרכשו בוטלגים. פייג' ראה כי טוב וניגש למלאכת הרכבת ההופעה המושמת מעריכת שתי ההופעות. "לנגן בחוף המערבי תמיד היה פנטסטי", אמר הגיטריסט מיד לאחר צאת המארז. "כל חבר להקה היה במיטבו וכשארבעתנו היינו כך, הצלחנו ליצור את האלמנט החמישי הקסום".
על ההופעה הראשונה מהשתיים נכתב בזמנו בעיתון NME הבריטי: "לד זפלין הופיעה באולם פורום בלוס אנג'לס ביום ראשון בלילה ללא להקת חימום. זה בהחלט היה לטובה מבחינת הקהל, שכן הוא קיבל כמעט ארבע שעות מוזיקה מגיבוריהם. לא ראיתי קהל עם הרבה מרץ והתלהבות מזה שנים.
מהרגע שהלהקה יצאה אל הבמה השתולל הקהל, זרק חזיזים ועישן סמים. זפלין התחילו עם "IMMIGRANT SONG והמשיכו עם להיטיהם הגדולים, הישנים והחדשים. בסך הכל היו חמישה הדרנים מכיוון שהקהל צרח ורעד כמו תינוקות מפונקים עד שקיבלו את מבוקשם.
שמעתי שאחרי ההופעה הזו הצטרד קולו של רוברט פלאנט ושג'ימי פייג נאלץ להישאר במיטה בהוראת הרופא. זה אומר הרבה כשאתה רואה להקה גדולה כמו זו שמכניסה כל כך הרבה לפעולה הבימתית שלה".
במהלך ההופעה הביאה הלהקה גם שירים מתקליטה החדש שטרם יצא, HOUSES OF THE HOLY, ופלאנט ביקש להסביר לקהל שהשיר BLACK DOG לא מדבר על בחורה מדטרויט. במהלך ההופעה נרשמה תקרית אלימה בין כמה צופים לשוטרים ששמרו על הסדר. פלאנט ניסה להרגיע את הרוחות מהבמה והצליח.
כשהלהקה ניגשה לבצע את השיר החדש, DANCING DAYS, אמר פלאנט שזה מהתקליט הבא "שלא ייקרא 'לד זפלין חמש' אלא ודאי ייקרא BURN THAT CANDLE' וייצא בקרוב".
הייתה זו הופעה ארוכה מהרגיל ובעיתון NME נכתב עליה אז: "הערב היה ללא להקת חימום וזה בהחלט היה לטובה מבחינת הקהל, כי הם קיבלו כמעט ארבע שעות של מוזיקה מהגיבורים שלהם. לא ראיתי קהל עם כל כך הרבה אנרגיה והתלהבות כבר שנים.
מהרגע שהלהקה יצאה לבמה הקהל השתולל, זרק חזיזים ועישן המון סמים. זפלין התחילו עם IMMIGRANT SONG ו- HEARTBREAKER ופילסו את דרכם דרך רבים מהלהיטים הגדולים ביותר שלהם, ישנים וחדשים. המון הושמעו לפני שהלהקה התיישבה לשלושה שירים אקוסטיים. אחריהם באו עוד כמה שירי רוק ואחר כך שורה של אולדיז אבל טובים. בסך הכל, היו חמישה הדרנים כי הקהל צרח ורקע כמו תינוקות מפונקים עד שהם קיבלו את מבוקשם.
נאמר לי שהלהקה ביצעה עשר הופעות בקליבר הזה ב-14 יום. קל להבין את אהבתה של אמריקה ללד זפלין ולהיפך. שמעתי אחרי ההופעה שקולו של פלאנט התחיל להיעלם וג'ימי פייג' נאלץ להישאר במיטה בהוראת הרופא. זה אומר הרבה כשאתה רואה להקה גדולה כמו שהיא משקיעה כל כך הרבה במופע הבימתי שלה".
ההרצאה "מדרגות לגן עדן - הסיפור של לד זפלין" והרצאות מוסיקה אחרות,
להזמנה פה: 050-5616459
ב-25 ביוני בשנת 1982 יצא תקליט חדש לג'ו ג'קסון ושמו NIGHT AND DAY.
SIDE 1
1. Another World
2. Chinatown
3. T.V. Age
4. Target
5. Steppin' Out
SIDE 2
1. Breaking Us In Two
2. Cancer
3. Real Men
4. A Slow Song
עד אז היה ידוע הזמר-פסנתרן-יוצר האנגלי, ג'ו ג'קסון, בעיקר עם הלהיט IS SHE REALLY GOING OUT WITH HIM. תקליטיו לא נמכרו בכמויות רבות אך הוא היה מוערך מאד. הוא הוציא כמה תקליטים אמיצים שאמנים רבים אחרים, בסגנון שלו, פחדו לעשות כך ולהסתכן בהשמת מקל בגלגלי הקריירה שלהם. בתקליט חמישי זה שלו, ג'קסון בא עם שני צדדים בכתיבתו על חוויותיו בניו יורק, אליה עבר להתגורר אז לאחר שנפרד מאשתו. הצד של היום מדבר על חיי השיגרה כשהשמש עדיין בשמיים. בשיר CANCER, למשל, הוא שר - "אין קפאין / אין פרוטאין / אין אלכוהול או ניקוטין / תזכור, כל דבר מביא לך סרטן".
כשהצד הלילי מציג את שירי הרוק-דאנס שלו, כיאה לבילויים ליליים. יש פה גם מוזיקה בסגנון מוזיקת הסלון של פרנק סינטרה וגם אלמנטים אפרו-קובנים בסגנון טיטו פואנטה. וכן, ג'ו ג'קסון גם הושפע מאד ממוזיקת הג'אז הישנה והטובה (הרי שם התקליט בא משם סטנדרט ג'אז שחיבר קול פורטר). נראה שפה ג'קסון כנראה מצא את קולו האמיתי, ממזג את התוקפנות של הגל החדש עם הסגנונות האקלקטיים של הסלסה והג'אז. הגל החדש הגיע למוזיקה האפרו-קובנית בעבר, אבל ג'קסון היה באמת האמן הראשון שכזה (חוץ מקיד קריאול, שעשה זאת הפוך) שהשתמש בצורות האורבניות והמעודנות ביותר של מוזיקת עולם שלישי. הוא עשה את כל הטריקים באלבום קונספט על ניו יורק מבלי ליפול לאף אחת מהמלכודות של אלבומי קונספט על העיר הזו.
חלק מהמוזיקה בתקליט נשמעת כמו הג'אז-רוק ההדוק והאינטיליגנטי של סטילי דן המוקדמים. וכמובן, יש את הלהיט STEPPIN' OUT הכובש. השיר הזה עוסק בציפייה והתרגשות של בילוי לילי בעיר. זה הוא השיר האחרון בצד הראשון, ולוקח אותנו למסע במנהטן במונית.
בסופו של דבר, זה אלבום מלהיב, שונה ושווה ביותר של אמן שהיה מוכן לקחת סיכונים לטובת האמנות שלו.
ב-25 ביוני בשנת 2009 מת מייקל ג'קסון, בגיל 50.
חייו של הפיטר פן של עולם הפופ, מייקל ג'קסון, שזמן מותו נקבע, ב-25 ביוני 2009 ובגיל 50, בשעה 14:26.
כמו אצל אלביס פרסלי או הביטלס, אי אפשר לחשב את מלוא ההשפעה של ג'קסון על עולם המוזיקה. בשיא הקריירה שלו, הוא היה ללא ספק הכוכב הגדול ביותר בעולם ומכר יותר מ-750 מיליון אלבומים. אבל מסלול חייו לקח אותו מהיותו נער פלא מוזיקלי, דרך כוכב פופ עולמי ועד לדמות עצובה שרדפה תביעות משפטיות, פפראצי וניתוחים פלסטיים כושלים לצד שערוריות מזעזעות.
מתחילת דרכו, כילד התזזיתי והמוכשר של חמישיית הג'קסונים, עולמו של מייקל מעולם לא היה דומה לזה של מישהו אחר. כמו אחיו הגדולים ממנו, כשאור הזרקורים כבה מעליהם, נותר מייקל לחיות בצל אב (ג'ו ג'קסון) חסר פשרות שערך הצלחתו נחשב לחשוב יותר בעיניו מערך האושר של המשפחה. האב היה איש ממעמד הפועלים שלא ידע הצלחה מוזיקלית בלהקת THE FALCONS שלו והיה בטוח שירוויח את זה באמצעות בניו. כבר מגיל חמש הוכנס מייקל למחנה האימונים הקפדני.
בהתחלה נראתה המשמעת הצבאית הזו יעילה, שכן חמשת הבחורים הצליחו לחמם בהצלחה אמנים מובילים מחברת התקליטים מוטאון. הלהיטים החלו לזרום, עם שירים כמו ABC ו- I`LL BE THERE, שהבליטו את קולו של מייקל הצעיר.
כשההצלחה של הג'קסונים התבססה, בסוף שנות השבעים, היו למייקל תוכניות משלו. אלבום הסולו הראשון שלו, OFF THE WALL, נמכר במיליונים רבים. אבל עדיין זה לא הספיק. הוא רצה יותר וזה הגיע בדמות התקליט THRILLER (או בעגה ישראלית – "מותחן"), שיצא בסוף נובמבר 1982 והפך רב מכר היסטרי ששבר שיאים, אבל מאחורי הקליפ החדשני, הקצב הסוחף והמלודיה הכובשת של הלהיט הראשון ממנו, "בילי ג'ין", הסתתרו מילים שמביעות תסכול אמיתי על ילדות אבודה. לקהל הרחב הוא נראה ככוכב הפופ האולטימטיבי והוא הצליח לשגע את כולם כשביצע גם את תנועת הריקוד לאחור, שהפכה להיקרא "הליכת ירח".
עם הכוח והתהילה הגיעו גם 'המוזרויות' שהחלו להיקשר לג'קסון לאורך המשך שנות השמונים. המטרידה יותר בהן הייתה האובססיה לניתוחים פלסטיים שהזמר החל לפתח. במהלך שני העשורים הבאים, מראהו של הזמר השתנה מעבר לרמת הקריקטורה, חלק רמזו שהוא מנסה להידמות לזמרת דיאנה רוס, אחרים טענו שהוא מנסה להיראות כדמות מסרט מצויר של וולט דיסני. לא משנה מה, ההכחשה המתמדת של ג'קסון על הניתוחים הפכה אותו לדמות נלעגת בתקשורת. מעטים נטו להאמין לו כאשר דיבר על עור רגיש מדי (כולל מחלת זאבת) שדרש הגנה מתמדת מפני אור השמש. טענה זו שלו הוכחה כנכונה לאחר מותו. ג'קסון היה כה נלעג שכשצילם פרסומת לפפסי קולה ושיערו נשרף, לא נרשמה אהדה כלפיו אלא עוד לעג.
למרות שלא הצליח לשחזר את הצלחתו של "מותחן", מייקל עדיין המשיך למכור מיליונים רבים של תקליטים ותקליטונים על פני כדור הארץ. חברתו הקרובה, אליזבט טיילור, כינתה אותו בפומבי בתואר "מלך הפופ" והתיוג נדבק לשמו. בתחילת שנות התשעים נראו פניו של מייקל שונים לגמרי מאלו שפיארו את עטיפות שני אלבומי הסולו הראשונים שלו. אפו הפך קטן מדי ונראה היה שמט לנפול. עור פניו נראה לבן מדי והוביל לביקורת נגדו מצד הקהילה השחורה.
אולי בגלל אותה 'ילדות אבודה' שלו, החל אז ג'קסון להתיידד עם נערים צעירים. הדבר הוביל ליחסים בעייתיים, שממדיהם הקשים התגלו בהמשך. בשנת 1993 הוא הואשם בהתעללות מינית בג'ורדן צ'נדלר בן ה-13 ושילם דמי שתיקה בסך 23 מיליון דולר, מחוץ לכתלי בית המשפט. זה היה רק הטיפטוף לפני פריצת הסכר ודיווחים על תביעות נוספות נגדו מצד משפחות קטינים, שטענו כי קיבלו ממנו אירוח לא הולם באחוזתו.
ההשפלה הציבורית השפיעה מאוד על הקריירה שלו ועל רווחתו. החלטתו להתחתן עם הבת של אלביס פרסלי, ליסה מארי, הרימה גבות רבות ורבים גיחכו גם לנוכח קשר זה, שהסתיים לאחר שנתיים.
ג'קסון המשיך לעשות מוזיקה, אך זה לעולם לא התקרב להישגי העבר. גם בחייו הפרטיים נראה שמייקל נלחם קשה לייצב את הספינה. הוא התחתן בפעם השנייה, בשנת 1996 עם דבורה רו. כאשר הפרידה הגיעה, שלוש שנים לאחר מכן, הזמר לקח משמורת מלאה על צאצאיהם, כשהוא מזעזע את העולם בעודו מצולם כשהוא מנענע את בנו מחוץ למעקה המרפסת בקומה השלישית במלון בברלין בעודו אומר שלום למעריצים שבן רגע הפכה צעקתם מהערצה לפחד. בין הטוענים נגד המעשה המפחיד הזה היה גם חברו, אמן האשליות המפורסם, אורי גלר, שגם הוסיף ש"אני לא מאמין שזה היה ילד אמיתי. כנראה הייתה זו בובה כי מייקל לעולם לא יפגע כך בילדיו".
תחילת הסוף של מייקל ג'קסון הגיעה ככל הנראה בשנת 2003 עם האשמה שניה בהתעללות מינית. אז הסתבר שג'קסון לא עצר את קשריו המפוקפקים עם קטינים. הוא המשיך לטעון לחפותו אבל הדיווחים התעקשו על דברים לא ניאותים שהתרחשו באחוזתו המפוארת, NEVERLAND. עדיין, הוא הצליח לצאת זכאי מהמשפט, בזכות עורכי דינו הממולחים. בשנת 2006 פורסם כי ג'קסון עמד על סף פשיטת רגל ורק מכירת חלק מקטלוג הביטלס, אותו רכש בשנת 1985, לחברת סוני היא שתציל אותו מאבדון כלכלי. ג'קסון עשה כך וקיבל תמורת העסקה 95 מיליון דולר.
מייקל אולי נמלט מהכלא, אך התמכרותו למשככי כאבים גברה בעקבות הלחץ של התקופה האחרונה. הוא כמעט ולא נראה בעין הציבור ואז, בתחילת 2009, ג'קסון חזר פתאום לאור הזרקורים ובאופן מדהים, כשהודיע על חמישים תאריכי הופעות בלונדון במשך ארבעה חודשים. מי שידע על מצב בריאותו מצא שזה כמעט בלתי אפשרי. מבחינה מסחרית היה ברור שזה הולך להיות להיט בטוח.
אבל, כמובן, זה מעולם לא קרה. אם ההודעה על סיבוב ההופעות שלו גרמה לעולם להסתובב במהירות רבה יותר מהתרגשות, הרי שהבשורה על מותו של מייקל ג'קסון עצרה את העולם בחריקת בלמים מזעזעת. ב-25 ביוני 2009, ביקשה התקשורת ברחבי העולם לבדוק האם מדובר בעוד שמועה מטורפת על הכוכב. למרבה הצער, זה לא היה כך. בסביבות הצהריים, הפסיק ג'קסון לנשום כשהוא במיטתו. הרופא האישי שלו, ד"ר קונרד מאריי, והפרמדיקים שהוזעקו לאחוזתו לא הצליחו להחיותו. כמות הצער שנרשמה בציבור דמתה למימדים שליוו את רציחתם של ג'ון קנדי, ג'ון לנון והנסיכה דיאנה.
אבל אם מעריציו חשבו שהקרקס נגמר, הם טעו. מה שנטען בתחילה כדום לב הפך לרצח פוטנציאלי. נתיחה שלאחר המוות הראתה שג'קסון בלע קוקטייל תרופות מסוכן ביותר. חלק מהן, כולל התרופה פרופופול, הייתה זמינה רק לשימוש מקצועי לפני ניתוח. מאריי הודה שהזריק לג'קסון את זה בשעות המוקדמות של ה-25 ביוני 2009, נמצא אשם בהריגה ונגזרו עליו ארבע שנות מאסר.
המשטרה, שביקשה לחקור לעומק, החרימה את כל רישומיו של הדוקטור ונכנסה לביתו של הזמר המנוח שבבל אייר, שם, בחדר השינה המבולגן, נתגלו תאי חמצן, מיכשור לניתוחי פנים, כמויות רבות של פרופופול ומשככי כאבים. הממצאים גילו שג'קסון ביקש להירדם עם התרופה הזו שהוזרקה בקביעות לווריד שלו ומינונה הופסק זמן מה לפני שעת הקימה שלו. זמן קצר לפני מותו דרש אביו, ג'ו ג'קסון, לקבל לידו את השליטה בקריירה שלו וכך גם לשנות את צוואתו. מייקל ניסה להתנער מהכוחניות של האב וידע שהסכמה לכך תהיה בעייתית ביותר. בינתיים הוא היה שקוע בחובות של מאות מיליוני דולרים. עם מותו גילה האב שאינו רשום בצוואה.
בשנת 2019 יצא לאקרנים סרט דוקומנטרי חדש בשם LEAVING NEVERLAND, שמתמקד בשני בחורים, ווייד רובסון וג'יימס סייפצ'אק, שטענו כי מייקל ג'קסון התעלל בהם מינית באחוזתו. למרבה האירוניה, הסרט הזה גרם דווקא לעליה במכירות פריטי הקטלוג של ג'קסון מצד מעריציו, שמחו נגד הסרט הזה כחד צדדי ולא אמין. השניים נותנים בסרט תיאורים גרפיים ביחסים שהיו להם עם הזמר המארח. שניהם סיפרו כי מעשים אלו נחשבו בעיניהם לרומנטיים עד שבבגרותם הבינו את התמונה האפלה יותר. שני הגברים טענו שג'קסון ניסה לדחוק אותם ממשפחותיהם ולשטוף את מוחם. סייפצ'אק אמר שג'קסון החליף אותו בסופו של דבר בברט בארנס, ורובסון אמר כי הוא הוחלף על ידי השחקן מקולי קולקין (מהסרט "שכחו אותי בבית", שגם השתתף בקליפ של ג'קסון לשיר BLACK OR WHITE). ג'קסון, כמובן, לא יכל להגיב על ההאשמות.
במותו ממשיך מייקל ג'קסון לשלוט בסצנת המוזיקה, עם השפעה מוזיקלית ברורה על אמנים רבים.
בלוג מוסיקה - כל מה שרציתם לדעת על מוזיקה - ועוד קצת.
הנכם מוזמנים לשתף את הבלוג עם חבריכם.
רוצים לשמוע עוד הרצאות מעניינות על הופעות מוסיקה? זמרים ישראליים? להקות רוק? הביטלס? תקליטים? רוק מתקדם? ועוד מגוון נושאים? מוזמנים ליצור איתי קשר. בינתיים, בואו ליהנות גם מפודקאסט מומלץ ומבלוג המוסיקה באתר.
