רוק מסביב לשעון: מה קרה ב-25 ביוני בעולם הרוק

כל יום מציין אירועים משמעותיים בהיסטוריה של מוזיקת הרוק והפופ, עם שפע של אנקדוטות פורצות דרך שהתרחשו בעשורים קודמים. כשאנחנו מסתכלים אחורה בזמן, על היום הזה בתולדות המוזיקה, אנחנו נזכרים ברגעים המדהימים שעיצבו את נוף הרוק והפופ, החל מיציאתם של תקליטים אגדיים, הופעות אייקוניות וגם דברים משמחים לצד עצובים שקרו לאמני המוזיקה המובילים.

כחובבי מוזיקת רוק, אנחנו לא יכולים שלא לחוש תחושת נוסטלגיה כשאנחנו מהרהרים באירועים הבלתי נשכחים שהתרחשו אז. הנכם מוזמנים לצלול איתי למנהרת הזמן עם אירועי פופ ורוק שאספתי עבורכם ממקורות שונים ונדירים מאד שאינם ברשת. אהבתם וברצונכם לקבל עוד ועוד? בשביל זה בניתי עבורכם הרצאות מוסיקה מעשירות ומעניינות ופודקאסטים מומלצים.

אז מה קרה ב-25 ביוני (25.6) בעולם של רוק קלאסי?

חקר, ערך וכתב: נעם רפפורט

הציטוט היומי: "אני לא חושב שזה כה קל להשיג לך חברים שהם מוזיקאים. כולנו בתחום הזה פרנואידים וזה מיד צץ על פני השטח". (איאן אנדרסון, מנהיג להקת ג'ת'רו טול, בעיתון NME, בשנת 1975)

הגיטריסט מחיפה שהקים את הרד הוט צ'ילי פפרס ומת לבדו רגע לפני שהפכו לכוכבי ענק. ב-25 ביוני 1988, עולם הרוק איבד את אחד הכישרונות הייחודיים שלו, הילל סלובק. הגיטריסט והמייסד של הרד הוט צ'ילי פפרס נמצא מת בדירתו, והותיר מאחוריו להקה על סף התפרקות וחלום גדול שלא זכה לראות מתגשם.

כולם מכירים היום את הרד הוט צ'ילי פפרס כמעצמת רוק בינלאומית, להקה שממלאת אצטדיונים והמנוניה הפכו לפסקול חיים של דורות שלמים. אבל מאחורי סיפור ההצלחה המסחרר מסתתר סיפור טרגי על האיש שהתחיל הכל, נלחם להקים את הלהקה, וברגע האמת, נכנע לשדים הפנימיים שלו.

הסיפור שלנו מתחיל בחיפה. הילל סלובק, בן לניצולי שואה ממוצא צ'כי, נולד בעיר הכרמל, עבר עם משפחתו לנהריה ומשם לקיבוץ. כשהיה בן חמש, ארזה המשפחה את חפציה והיגרה לארצות הברית. בתיכון פיירפקס שבלוס אנג'לס, סלובק, שהרגיש תמיד קצת אאוטסיידר, מצא שפה משותפת עם שני תלמידים אחרים, אנתוני קידיס ומייקל 'פלי' בלזרי. באופן אירוני, אחד הגיבורים המוזיקליים של סלובק הצעיר היה ג'ין סימונס מלהקת קיס, שגם הוא, בשמו המקורי חיים ויץ, נולד בחיפה.

סלובק, שניגן בגיטרה בסגנון שהיה תערובת מהפנטת של פ'אנק, בלוז, ג'אז ומטאל, תחת השפעתו העצומה של ג'ימי הנדריקס, הקים להקה עם חברו המתופף, ג'ק איירונס. השניים צירפו אליהם את קידיס האנרגטי כזמר ואת פלי הפרוע על הבס, ויצרו את הגרעין הראשוני של מה שעתיד להיות הרד הוט צ'ילי פפרס.

הארבעה החלו להופיע בברים ובמועדוני חשפנות אפלים ברחבי לוס אנג'לס, כשהם בונים לעצמם שם של להקת הופעות חיה מטורפת ובלתי צפויה. האנרגיה הזאת הובילה אותם לחתימה על חוזה הקלטות נחשק עם חברת EMI. אלא שכאן הסיפור מקבל תפנית מוזרה: שבוע בלבד לאחר החתימה, סלובק ואיירונס הודיעו שהם פורשים כדי להתמקד בפרויקט ה"רציני" יותר שלהם, להקת WHAT IS THIS.

קידיס ופלי נותרו המומים, אך לא ויתרו. הם גייסו במהירות את הגיטריסט ג'ק שרמן והמתופף קליף מרטינז והקליטו את תקליט הבכורה של הלהקה שיצא ב-1984. התקליט לא זכה להצלחה גדולה והיחסים עם שרמן היו מתוחים מהרגע הראשון. הגורל, או אולי הקארמה, רצה אחרת. להקתו של סלובק לא המריאה, והוא חזר לחיק הצ'ילי פפרס בזמן להקלטות התקליט השני, FREAKY STYLEY, שיצא באוגוסט 1985. התקליט, בהפקתו של לא אחר מאשר ג'ורג' קלינטון, סנדק הפ'אנק, כבר הציג סאונד מגובש וזכה לביקורות טובות בהרבה.

בשנת 1988, הלהקה הייתה בשיא חוצפתה. לרגל יציאת התקליטון המורחב שלהם, THE ABBEY ROAD E.P, החברים הצטלמו כשהם חוצים את מעבר החצייה המפורסם בלונדון, עירומים כביום היוולדם כשגרביים בלבד מכסות את איברי מינם. התמונה הזאת הפכה לאייקונית, סמל לרוח השטות והמרדנות של הלהקה, אך עבור סלובק, זו הייתה התחנה האחרונה.

ההתמכרות להרואין, שליוותה אותו ואת קידיס לאורך שנים, החלה לגבות מחיר כבד. ב-25 ביוני 1988, הילל סלובק מת ממנת יתר, בגיל 26 בלבד. גופתו התגלתה בדירתו רק יומיים לאחר מכן. המשטרה, שמצאה לצדו מזרק וכפית, העלתה את האפשרות שהתאבד. בלילה האחרון לחייו הוא שוחח עם אחיו ג'יימס ואמר לו שהוא אוהב אותו. "זה הדבר הכי גרוע שקרה לי אי פעם", אמר פלי בראיון כואב ללוס אנג'לס טיימס. "הוא חבר שלי מגיל 12 ועכשיו הוא מת בגלל הרואין. כל אחד יכול להשיג את הסם הזה אם הוא רוצה, במיוחד בקהילת המוזיקה. אני מיד מזהה מי מכור להרואין ויש המון כאלו בהוליווד".

המוות של סלובק ריסק את הלהקה. ג'ק איירונס, שלא היה יכול להתמודד עם מות חברו הטוב, עזב את הלהקה, עבר טיפול בבית חולים פסיכיאטרי ובהמשך הקריירה ניגן בין היתר עם להקת פרל ג'אם. קידיס, שהיה מכור בעצמו, נתקף פאניקה, ברח למקסיקו כדי להתאבל, וחזר היישר למכון גמילה. לרגע היה נדמה שזהו סופה של הרד הוט צ'ילי פפרס. אבל אז קידיס ופלי קיבלו החלטה. "הבנו שאנחנו לא יכולים להפסיק את הלהקה בגלל מותו של החבר הכי טוב שלנו", אמר קידיס. "זה יהווה בסיס קבוע לעצב שבחיינו".

לאחר שנה של התאוששות, הם החלו לחפש נגנים חדשים. לתפקיד הגיטריסט נבחן מעריץ צעיר של הלהקה בשם ג'ון פרושיאנטה, שסלובק היה הגיבור המוזיקלי שלו. האודישן שלו הדהים את פלי וקידיס.מאחורי התופים התיישב צ'אד סמית', מתופף אימתני שהגיע לאודישן ונראה להם כמו איזה בריון חובב מטאל, עד שהתחיל לנגן ופשוט פירק את החדר.

עם ההרכב החדש הזה, הלהקה המריאה לגבהים חדשים. התקליט MOTHER'S MILK ובעיקר האלבום שבא אחריו, BLOOD SUGAR SEX MAGIK, הפכו אותם לכוכבי על. הילל סלובק, הילד החיפאי שהיגר לאמריקה וחלם בגדול, מעולם לא זכה לראות את האצטדיונים המלאים ואת תקליטי הפלטינה, אבל ה-DNA המוזיקלי, הרוח החופשית והחותם הייחודי שלו, חיים ונושמים בתוך המוזיקה של הרד הוט צ'ילי פפרס עד היום.

הפצצה שלא התפוצצה של אליס קופר. 25 ביוני 1969 ובתוך כל הרחש והבחש הזה, חבורת צעירים פרועה מאריזונה, שקראה לעצמה אליס קופר, הוציאה תקליט בכורה משונה בשם PRETTIES FOR YOU, תקליט שכמעט וקבר אותם לפני שבכלל התחילו.

אם השם אליס קופר מעלה בדעתכם מופעי אימה תיאטרליים, גיליוטינות על הבמה והמנוני רוק מחוספסים כמו SCHOOL'S OUT, אתם צודקים לחלוטין. אבל בשנת 1969, כל זה היה עדיין פנטזיה רחוקה. התקליט PRETTIES FOR YOU הוא מסע פסיכדלי מבולבל ומלא השפעות, שנשמע יותר כמו ניסוי מעבדה של סיד בארט מפינק פלויד מאשר כמו חלוצי ה-SHOCK ROCK. הלהקה, שהובלה על ידי הסולן וינסנט דיימון פרנייה (שאימץ לעצמו את שם הלהקה), עדיין חיפשה את דרכה, והדרך הזו עברה דרך המפיק והמוזיקאי האקסצנטרי פרנק זאפה. או שלא בדיוק.

ההקלטות: כאוס באדיבות זאפה

הקשר עם זאפה, שהחתים את הלהקה הצעירה ללייבל החדש שלו STRAIGHT RECORDS, הוא לב ליבה של המחלוקת סביב התקליט. לפי גרסת מנהל הלהקה דאז, מעורבותו של זאפה הייתה מינימלית עד לא קיימת. הוא טען שזאפה פשוט השאיר את אחיו להשגיח על ההקלטות, חזר בסוף היום, והכריז שהתקליט מוכן מבלי ששמע אפילו תו אחד.

אך לווינסנט פרנייה, הלא הוא אליס, יש זיכרון שונה לגמרי, כפי שתיאר בספרו. לדבריו, הלהקה הגיעה לאולפן במשך שבוע וניגנה כל שיר שוב ושוב, כאשר זאפה יושב בחדר הבקרה. "חשבנו שאנחנו רק עושים חזרות ומתחממים לקראת ההקלטה האמיתית", סיפר. "לפתע זאפה יצא ואמר 'בסדר, התקליט שלכם מוכן'. הייתי המום, אמרתי לו שיש טעויות ושאנחנו לא מוכנים. הוא רק טפח לי על השכם ואמר את המשפט הקלאסי, 'אל תדאג, נסדר את הכל במיקס'".

את התוצאה הסופית הוא שמע רק חמישה חודשים אחר כך, והיא הייתה רחוקה מלהשביע רצון. "היינו עניים אבל מאושרים, מוקפים במסיבות ובטירוף הכללי של התקופה", הוא נזכר. "אבל במציאות, שום דבר לא עבד. התקליט הראשון שלנו נתקע. היו עיכובים טכניים, בעיות במיקסים, ריבים על העטיפה. שמענו כל תירוץ אפשרי. סיבוב ההופעות שזאפה הבטיח כדי לקדם את התקליט מעולם לא יצא לפועל. זה היה פשוט נפל. אנשים שנאו אותו. מבקר אחד כינה אותו 'בזבוז טראגי של ויניל', וזה למרות שהיו שם כמה מהיצירות הטובות ביותר שלנו".

מבול של קלישאות: הביקורת קוטלת

התקשורת לא ריחמה. מגזין המוזיקה רולינג סטון, בביקורת שפורסמה בזמן אמת, תיאר את הלהקה כתערובת מבולגנת של השפעות: "אליס קופר היא להקה בחסות פרנק זאפה שבאה מהחוף המערבי. יש בה שתי גיטרות, בס, תופים וסולן שמנגן במפוחית. יש פה הדים של פסיכדליה מבציר 1967 בתנודות המוזיקליות ובגיטרות המעוותות. הלהקה הזו מביאה במוזיקה שלה תמהיל ובו השפעות מלהקת אימהות ההמצאה, צליל הגל הראשון של סן פרנסיסקו והביטלס. אך המרקם הכללי שלה ובו גם גימיקים אלקטרוניים, מקרב אותה לאותו מבול של להקות ארוזות מראש שניתן להגדירן כלהקות אסיד שוליות (כמו אלבומי בכורה שיצאו לאחרונה ללהקות AORTA ו- TOUCH). יש פה הרמוניות קוליות בסגנון הבי ג'יז, וצלילי אורגן 'בארוקיים' א-לה ונילה פאדג'. גם סולואי גיטרה סטריאוטיפיים, שרבים מאוד מהם נובעים ישירות (ולא במפתיע) מהתפוצצויותיו הגדולות של ריי דייוויס בלהיטי קינקס מוקדמים, נמצאים פה.

אני לא מנסה להכפיש את יכולותיה של אליס קופר: במסגרת המגבלות המוטלות עליה, האלבום ניתן להאזנה. אבל יש דרך לעשות את הדברים האלו טוב יותר. אני חושב שפשטות והשימוש הדמיוני בקלישאות הם תמצית הרוק; אבל הקלישאות צריכות להכות בך בצורה מסוימת, עם שכנוע ואנרגיה ותזמון מסוימים, כדי להדליק אותך ולעורר את הבעירה הפנימית המסוימת הזו של הרגשה טובה ואנרגיות שמרימות אותך מהמושב שלך באופן בלתי נשלט ומפיחות בך את הרוח להתחיל לרקוד. זה חסר במוזיקה של אליס קופר. הכל נופל איפה שצריך אך אין שום רמז לחיים, ספונטניות, שמחה, זעם או כל סוג של תשוקה או שכנוע אותנטיים".

מהכישלון אל התהילה

הכישלון הצורב של PRETTIES FOR YOU היה יכול להיות סופה של הלהקה, אך הוא הפך לנקודת המפנה החשובה יותר בקריירה שלה. החוויה הכאוטית עם זאפה והתגובה הקרה של הקהל והמבקרים גרמו ללהקה להבין שהסאונד הפסיכדלי המתוחכם הוא לא הכיוון שלה. הם ארזו את חפציהם, עזבו את קליפורניה ועברו לדטרויט. שם, בסצנת הרוק המחוספסת של העיר, הם ספגו השראות חדשות, זנחו את הפרחים והפסיכדליה, ואימצו צליל כבד, ישיר ותיאטרלי הרבה יותר.

השינוי הזה הוליד תקליטים כמו LOVE IT TO DEATH ו-KILLER - ובטח SCHOOL'S OUT ו-BILLION DOLLAR BABIES, שהציגו לעולם את הסאונד המוכר של אליס קופר והזניקו אותם למעמד של כוכבי רוק מהשורה הראשונה. במבט לאחור, PRETTIES FOR YOU הוא אולי לא התקליט שהייתם רוצים להשמיע למישהו כדי להכיר לו את אליס קופר, אבל הוא ללא ספק התקליט שהיה חייב להיכשל כדי שהם יהפכו למי שהם. אז כן - לפעמים, גם בזבוז טראגי של ויניל יכול להוביל לגדולה.

האדריכל שנתן זבנג והמשיך הלאה. ב-25 ביוני בשנת 1946 נולד איאן מקדונלד, המוסיקאי המופלא מהלהקות קינג קרימזון (בגילגולה הראשון בשנת 1969) ופורינר (1979-1977). הוא מת בשנת 2022.

איאן מקדונלד היה האדריכל הראשי של התקליט הראשון פורץ הדרך של קינג קרימזון משנת 1969, "בחצר מלך הארגמן". כישרונו הרב-כלי בכלי נשיפה מעץ ובקלידים היה מאפיין בולט של הצליל המהפכני של התקליט. בהתייחסו לעלייה המהירה של הלהקה, מקדונלד ציין על עוצמת התקופה: "קרימזון עברה מאלמוניות מוחלטת לתהילה עולמית תוך שישה חודשים. הייתי צעיר אז וזה היה יותר מדי בשבילי. אם הייתי לוקח קצת זמן לחשוב על זה ולאסוף את מחשבותיי, הייתי עושה דברים אחרת".

מקדונלד הכיר באופייה האפל והעוצמתי של המוזיקה. על היצירה בתקליט EPITAPH הוא אמר, "עבורי זה השיר הטוב ביותר באלבום, ואני חושב, הביצוע הווקאלי הטוב ביותר של גרג לייק אי פעם". הוא גם דיבר על העוצמה החיה של שירים כמו 21ST CENTURY SCHIZOID MAN ותיאר אותו כ"הופעה חיה מפלצתית".

למרות הצלחתה העצומה והמיידית של הלהקה, לחצים פנימיים הובילו לעזיבתו שלו ושל המתופף מייקל ג'יילס במהלך סיבוב ההופעות הראשון שלהם בארה"ב. מאוחר יותר הוא הביע צער מסוים על ההחלטה, וקבע בדיעבד כי עזיבת הלהקה הייתה טיפשית ומוקדם מדי. עם זאת, הוא גם קיבל את הנתיב שלקח לקריירה שלו, והכיר בכך שחוויות חיוביות רבות נפלו בעקבותיו.

הפסטורליה: מקדונלד וג'יילס

לאחר עזיבתם את הצליל המונוליטי של קינג קרימזון, מקדונלד ומייקל ג'יילס חיפשו כיוון מוזיקלי אחר. אלבומם משנת 1970, "מקדונלד וג'יילס", עומד בניגוד מוחלט לעבודתם הקודמת, ומביא תחושה פסטורלית ורגועה יותר. מקדונלד חשף שחלק מהחומרים באלבום, ובמיוחד היצירה BIRDMAN, נועדו במקור לאלבום השני של להקת קינג קרימזון. האלבום, למרות שלא זכה להצלחה מסחרית בקנה מידה של פרויקטים אחרים שלו, זכה מאז לקהל מעריצים מסור בזכות עיבודיו המורכבים ויופיו העדין.

פרק חדש עם פורינר

באמצע שנות ה-70, מקדונלד ייסד את פורינר יחד עם הגיטריסט מיק ג'ונס. מיזם זה הוביל אותו להשיג הצלחה מסחרית גדולה אף יותר, אם כי בסגנון רוק מיינסטרים יותר. תפקידו של מקדונלד היה בעיקר של נגן רב-כלי, שתרם גיטרת קצב, כלי נשיפה מעץ וקלידים. בהופעות הוא לא עמד בפרונט אלא בצד הבמה. הוא ראה בפורינר להקה שבמרכזה כתיבת שירים חזקה. "פורינר התבססה על שירים", הוא אמר. " זה לא היה שונה עבורי מכל דבר אחר שעשיתי. זה היה שילוב של ניסיון, כישרון וכתיבת שירים של אנשים. אז בשבילי להפוך לחבר מייסד של פורינר לא היה שונה מקינג קרימזון".

עם זאת, לעיתים הוא הרגיש שתרומתו לכתיבת השירים לא מומשה במלואה במסגרת הלהקה. כאשר הוצע שהוא נמצא במצב דומה לג'ורג' האריסון בביטלס, עם שפע של חומר שכתב אך מקום מוגבל בתקליטים עבורו, מקדונלד הודה, "זו דרך אחת לנסח את זה. אני לא רוצה שזה יישמע כמו מירמור, אבל הייתה לי הרבה יותר מעורבות בכתיבה ובהפקה ממה שאולי נותנים לי קרדיט".

לאורך הקריירה שלו, איאן מקדונלד נותר גאה בגוף עבודותיו המגוון. הוא נקט בגישה קפדנית להפקה, במטרה ליצור מוזיקה שתעמוד במבחן הזמן. השפעתו כשחקן מפתח בלידת הרוק המתקדם ותרומתו המשמעותית לאחת מלהקות הרוק המצליחות ביותר בכל הזמנים לא מובנת מאליה.

מקדונלד גם חתם בספרי הראשון, "רוק מסביב לשעון" (המון תודה לגלי אמריליו על זה)

התגלית של מייק אולדפילד! ב-25 ביוני בשנת 1984 יצא התקליט DISCOVERY שלו. אז איך מיסטר אולדפילד ברח מהמסים ומצא זהב באלפים השוויצריים? הנה על התקליט שנולד בגובה 2,000 מטר, בין סינטיסייזרים מהפכניים, לחץ מסחרי ופסקול מצמרר אחד.

אז הנה אנחנו בשנת 1984. העולם רוקד לצלילי סינטיסייזרים ופופ מלוטש, ועשור שלם חלף מאז שמייק אולדפילד, ילד הפלא המולטי-אינסטרומנטלי, המם את עולם המוזיקה עם יצירת הענק הסימפונית שלו TUBULAR BELLS. אבל הגאון הבריטי מצא את עצמו הרחק מהבית, בצומת דרכים לא רק יצירתית, אלא גם כלכלית. כדי להימלט ממלתעות מס ההכנסה הגבוה בבריטניה, ארז אולדפילד את הגיטרות והאולפן וקבע את משכנו בגלות מרצון, בבקתת עץ מפוארת המשקיפה על אגם ז'נבה עוצר הנשימה מהגובה המסחרר של האלפים השוויצריים. דווקא שם, בבידוד המרהיב הזה, נרקח התקליט התשיעי שלו, DISCOVERY.

באמצע שנות השמונים, חוקי המשחק המוזיקלי השתנו. הרוק המתקדם והמורכב, הז'אנר שאולדפילד היה מנסיכיו, פינה את הבמה ללהיטי גל חדש ופופ קליטים ומהירים. חברת התקליטים שלו, וירג'ין רקורדס שעיניה היו נשואות תמיד למצעדי המכירות, רצתה לשחזר בכל מחיר את ההצלחה המסחררת של הלהיט MOONLIGHT SHADOW מהתקליט הקודם, CRISES. ההוראה מלמעלה הייתה חד משמעית: "אנחנו רוצים תקליט של שירי פופ קצרים, ממכרים וידידותיים לרדיו. אתה הבנת את זה, מייק?"

הצו המסחרי הזה, יחד עם הריחוק הגיאוגרפי והכלכלי של אולדפילד מסצנת המוזיקה התוססת של לונדון, יצר את התנאים לתהליך הקלטה יוצא דופן. אולדפילד הפך את הבקתה האלפינית שלו לאולפן הקלטות משוכלל, שבמרכזו ניצבה המפלצת הטכנולוגית של התקופה: הסינטיסייזר FAIRLIGHT CMI. הכלי החדשני והיקר הזה, שאפשר דגימות ברמה שטרם נשמעה, הפך לעמוד השדרה של הסאונד בתקליט DISCOVERY. אך למרות הטכנולוגיה המתקדמת, לב היצירה נשען על צוות קטן ומדויק להפליא.

השלישייה הקדושה על ההר: אולדפילד, פיליפס ופאלמר

עבור DISCOVERY, צמצם מייק אולדפילד את מעגל הנגנים שלו לשלישיית ליבה מנצחת. הוא עצמו, כמובן, ניגן ברוב הכלים והפגין את הווירטואוזיות המוכרת שלו בגיטרה, בס וקלידים. אליו חברו שתי דמויות מפתח שהיו קריטיות לעיצוב הסאונד והאופי של התקליט: מתופף-העל סיימון פיליפס והסולן בארי פאלמר.

סיימון פיליפס כבר היה שם דבר בעולם המוזיקה, מתופף מבוקש שניגן עם ענקים כמו להקת המי וג'ף בק, והיה ידוע בטכניקה המופלאה והתיפוף הדינמי שלו. אך תפקידו ב-DISCOVERY חרג הרבה מעבר למערכת התופים. בצעד שהעיד על האמון העצום שרחש לו אולדפילד, פיליפס מונה למפיק שותף וטכנאי הקלטות. זו הייתה קפיצת מדרגה עבור פיליפס, שלימים הודה שאולדפילד היה זה שלימד אותו את רזי טכנאות הסאונד. סדר היום באולפן הביתי היה קשוח וממושמע: העבודה החלה בדרך כלל בשעות הבוקר המאוחרות והסתיימה בערב המוקדם. גישה מובנית זו, שהייתה חריגה בנוף הרוק הפרוע, אפשרה סביבת עבודה ממוקדת ויעילה להפליא.

בארי פאלמר, זמר בעל קול רוק מחוספס אך מלודי, היה החלק החיוני האחרון בפאזל. אולדפילד גילה אותו כסולן להקת הרוק המתקדם הגרמנית TRIUMVIRAT ופנה אליו במקור כדי שיופיע בסיבוב ההופעות של התקליט CRISES. פאלמר סירב אז עקב התחייבויות קודמות, אך כעת גויס לחלוק את תפקידי השירה עם מגי ריילי, הזמרת שקולה זוהה באופן מוחלט עם הלהיט MOONLIGHT SHADOW.

הקלטת השירה לתקליט התנהלה באופן ביזארי למדי, שהדגים את שיטות ההפקה הקפדניות והלא שגרתיות של אולדפילד. עבור הדואט TRICKS OF THE LIGHT, פאלמר וריילי הקליטו את התפקידים שלהם בנפרד, מבלי שנפגשו פעם אחת באולפן. דואט בהתכתבות? כמעט. בצעד תמוה עוד יותר, אולדפילד ביקש מכל אחד מהם לשיר את השיר כולו, ורק לאחר מכן, כמו מנתח מוזיקלי, גזר והדביק את הטייקים הטובים ביותר של שניהם כדי ליצור את הדואט הסופי. גישה זו אולי בלבלה את השניים, אך העניקה לאולדפילד שליטה מוחלטת בתוצאה הסופית, כשהוא מתייחס לקולות האנושיים ככלי נגינה נוסף במארג הסאונד העשיר שלו.

בין פופ קליט לזוועות קמבודיה

במקביל לעבודה על להיטי הפופ של DISCOVERY, עמל אולדפילד על פרויקט נוסף, שונה בתכלית: הפסקול לסרטו הקשה והמוערך של הבמאי רולאן ז'ופה, "שדות הקטל" (THE KILLING FIELDS), שזכה מאוחר יותר בשלושה פרסי אוסקר. הפרויקט הזה, יצירה מוזיקלית אפלה וטעונה רגשית של רצח העם בקמבודיה, עמד בניגוד מוחלט לחומרים הקלילים והאופטימיים של DISCOVERY.

הפסקול דרש מאולדפילד גישה ניסיונית ואווירתית ואפשר לו לתת דרור לאהבתו לקטעים אינסטרומנטליים ארוכים ומורכבים. הוא חקר מוזיקה אתנית תאילנדית והשתמש ב-FAIRLIGHT CMI כדי ליצור נופי סאונד אוונגרדיים, עולם ומלואו שרחוק שנות אור מהמבנה הקלאסי של בית-פזמון שאפיין את שירי הפופ.

חזון אחיד מתוך תהליך שבור

למרות הבידוד הגיאוגרפי, טכניקות ההקלטה המוזרות והעבודה הסימולטנית על שני פרויקטים כה שונים, התוצאה הסופית הייתה DISCOVERY – תקליט פופ מלוטש, מהודק ואחיד להפליא, שהפך להצלחה מסחרית גדולה ברחבי אירופה והניב את הלהיט הענק TO FRANCE. שיתוף הפעולה ההדוק עם סיימון פיליפס והקול הרענן של בארי פאלמר העניקו לסאונד של אולדפילד צבע חדש. הנוף האלפיני, במקום להיות סביבה מבודדת ומנוכרת, נראה שהשרה על היצירה תחושה של בהירות ומטרה. הדוגמה המובהקת לכך היא הקטע האינסטרומנטלי החותם את התקליט, THE LAKE – מחווה צלולה ויפהפייה לנוף שנשקף מחלון האולפן הזמני שלו.

רגע, ומה מייק מספר לנו על זה?

מייק אולדפילד בספרו: "החלטתי לעשות שוב אלבום של שירים, אבל במבט לאחור אני די רוקנתי את ארון יצירת השירים עם תקליטי הקודם, CRISES. העבודה על השירים, במה שהפך להיות התקליט DISCOVERY, הייתה קשה, למרות שהסביבה בה עשיתי אותם באה עם נוף משגע. אפילו לא רציתי לעשות סקי אבל הגעתי

ללמוד, וליצור יצירה שלמה של מוזיקה על הקרח והשלג. גם כתבתי אינסטרומנטלי על אגם ז'נבה, אגם כמעט גדול כמו ים.

אבל בעודי מנסה לעבוד על התקליט, קיבלתי פתאום שיחת טלפון מהמשרד של דיוויד פוטנם ונאמר לי שהתזמור של מה שכתבתי לסרט, THE KILLING FIELDS, לא הסתיים. הם בדיוק התחילו לערוך את זה ברצינות, ולכן נאלצתי להמשיך לעבוד על המוזיקה הזו. הוא רצה שאתזמר את זה גם כן, אז נאלצתי לגנוז את כל העבודה שעשיתי במשך כמה חודשים על זה. בסוף, כולם היו מאושרים עם התוצאות; כפסקול הוא עדיין עומד במבחן הזמן, אני חושב. כשכתיבת הפסקול הסתיימה, המשכתי עם DISCOVERY".

ב-25 ביוני בשנת 1982 יצא תקליט הסולו הראשון של רוברט פלאנט, לשעבר זמר להקת לד זפלין. שם התקליט הוא PICTURES AT ELEVEN. לא עוד המון אהבה... לא עוד מדרגות לגן עדן... אלבום הסולו הראשון הזה הוא של אמן שממש לא רצה להביט לאחור. עוף החול ממריא!

אחרי רעידת האדמה שריסקה את לד זפלין, אל הרוק הזהוב מצא את עצמו תועה במדבר. אבל אז, בחוות הקלטות מבודדת בוויילס, עם חבר ותיק וגיטריסט מפתיע אחד, הוא יצר יצירה תחייה ולידה מחדש.

השקט שאחרי הרעם היה מחריש אוזניים. בספטמבר 1980, מנוע הסילון של לד זפלין, הלוא הוא המתופף ג'ון בונהאם, נדם במפתיע ובטרגיות אחרי שתייה מטופשת של ארבעים כוסיות וודקה ושינה על הגב שהביאה למחנק פטאלי. עבור חברי הלהקה שנותרו, העולם כפי שהכירו אותו פשוט חדל להתקיים. רוברט פלאנט, הסולן הכריזמטי בעל רעמת האריה הבלתי נשכחת, מצא את עצמו מרחף בחלל ריק. הוא לא היה יותר סולן של הלהקה הכי גדולה בעולם. הוא היה... כלום. התקופה שאחרי הייתה סחרור של אבל אישי וערפל מקצועי, אך מתוך האפלה הזו נולד ניצוץ שהפך לתקליט הסולו הראשון והחשוב שלו.

ההחלטה לצאת לדרך חדשה לא הייתה קלה, בלשון המעטה. הצל העצום של הזפלין איים לבלוע כל ניסיון של פלאנט לעמוד בזכות עצמ - והוא, באופן טבעי, ברח. הוא נסוג אל נופי ילדותו המוכרים בגבול וויילס, הרחק מהרעש והצלצולים של תעשיית המוזיקה. המחשבה להמשיך בלי בונהאם, החבר הקרוב שהיה עמוד השדרה הקצבי והנשמה הפועמת של הלהקה, הרגישה כמו חילול הקודש.

אף חבר לשעבר משלושת הנותרים לא הגיב באותה צורה. בעוד הבסיסט ג'ון פול ג'ונס שמר על שקט מצדו בגזרה המוזיקלית, הגיטריסט ג'ימי פייג' גייס במהירות כוחות חדשים, והקים להקה עם כריס סקוויר ואלן ווייט, שעזבו לאחרונה את להקת יס. רוברט פלאנט התבקש להצטרף לאותו מיזם שאף הוצע לו שם - XYZ (כלומר אקס יס וזפלין), אך הוא לא הגיע בסוף למפגש. במקום זאת, הוא החליט להיפרד מהזיכרונות שלו ולצאת לפרויקט בעל פרופיל נמוך יותר. המוזה, כידוע, היא יצור עקשן. היא לא נעלמה, רק תפסה תנומה קלה. ההתעוררות לא הגיעה בהכרזה דרמטית, אלא דרך ג'אמים קטנים ונטולי יומרות במועדונים אפופי עשן סביב ביתו. הוא הקים הרכב רופף של חברים שניגן קלאסיקות רית'ם אנד בלוז וקרא לזה THE HONEYDRIPPERS. זו הייתה מעין קבוצת תמיכה מוזיקלית, ושם, בין קאברים לשירי בלוז ישנים, הוא התחבר מחדש עם מי שיהפוך לשותפו המרכזי למסע החדש: הגיטריסט רובי בלאנט.

בלאנט לא היה כוכב רוק, וזה בדיוק מה שפלאנט היה צריך. הוא היה חבר נעורים, גיטריסט מוכשר בעל נגיעה לירית ומלודית, וההיכרות המוקדמת שלהם סיפקה קרקע בטוחה ונטולת אגו להתנסויות חדשות. הרחק מהציפיות המכבידות, השניים החלו לשרבט יחד רעיונות שהיוו את השלד לתקליט הבכורה. כשהשירים החלו לקרום עור וגידים, פלאנט ידע שהוא חייב להקה אמיתית. הוא בחר את נגניו בקפידה, כשהוא נמנע במכוון מאריסטוקרטיית הרוק הוותיקה. הוא חיפש דם חדש. לתפקיד הבסיסט הוא גייס את פול מרטינז ולקלידים את ג'ז וודרוף, שלזכותו נרשמה קדנציה בבלאק סאבאת'. שניהם היו ורסטיליים ומיומנים, והתאימו בדיוק לתערובת של רוק, בלוז ונגיעות אווירתיות שפלאנט כיוון אליה.

רוברט פלאנט אמר אז בראיון: "לא באמת היה לי משהו אחר לעשות. אני יודע שזה נשמע קצת עלוב, אבל כשהלהקה לא התכוונה לעבוד יותר, לא הייתה לי הרבה ברירה. נאלצתי להפסיק לגמרי, או לעשות את מה שעשיתי, כלומר לעבוד בלהקת בלוז קטנה שמנגנת ברחבי אנגליה וליהנות. כלד זפלין היינו צמודים מוזיקלית, והייתה ידידות וקרבה. היו לנו עליות ומורדות, אבל זה באמת היה מעולה. כשארבעה חלקים זה כבר לא ארבעה חלקים, איזה מניע, איזו זכות, איזו מטרה זה ישרת? אף אחד לא היה מצליח להחליף את ג'ון בונהאם, ולא היינו מתכוונים לתת לאף אחד את ההזדמנות.

לא נעשה יותר הופעה כזפלין. בהחלט לא. הלהקה נגמרה, ואנשים הולכים ועושים דברים שהם צריכים לעשות. מה שאני רוצה לעשות זה להתנתק להעביר את הכל לצד אחר. זה היה דבר מוזר עבורי, להיכנס לכתיבת התקליט שלי, כי הייתי כל כך רגיל לעבוד עם ג'ימי (פייג'). חשבתי שלעולם, לעולם לא אוכל לכתוב שירים עם אף אחד אחר. אבל זה היה פשוט ומיידי. זה היה גדול. התקליט הזה הוא מסע בתולי עבורי. נראה שהתמקדתי בו יותר במלודיות".

אבל אז הגיעה השאלה הגדולה באמת, הפיל שבחדר, או ליתר דיוק – מי יישב על כיסא התופים. רוחו של ג'ון בונהאם ריחפה מעל כל אולפן הקלטות אפשרי, ופלאנט ידע שניסיון למצוא לו "תחליף" נידון לכישלון מהדהד. הפתרון שלו היה מבריק: הוא לא לקח מתופף אחד, אלא שניים מהגדולים ביותר בסביבה, כל אחד עם סגנון שונה לחלוטין.

בסשנים הראשונים ניגן קוזי פאוואל האדיר, ותיק להקות כמו ריינבאו של ריצ'י בלקמור וג'ף בק, שהביא איתו כוח מתפרץ ועוצמה כמעט אלימה, כפי שאפשר לשמוע היטב בשירים כמו SLOW DANCER. אך אז נכנס לתמונה שחקן חיזוק שהפך לכוח המניע המרכזי מאחורי התקליט: לא הפיל שבחדר אלא הפ'יל שבחדר - פיל קולינס.

כן, אותו פיל קולינס. באותה תקופה, קולינס היה על גג העולם, הן עם ג'נסיס והן עם קריירת סולו שנסקה לשחקים. נראה שבשנות השמונים המוקדמות אי אפשר היה לזרוק אבן בלי לפגוע בתקליט שפיל קולינס ניגן בו. אבל החיבור לפלאנט היה עמוק יותר. קולינס היה מעריץ מושבע של בונהאם ולד זפלין, והוא פנה לפלאנט והציע את שירותיו לא מתוך אינטרס, אלא מתוך הערכה ותמיכה כנה. ההתלהבות שלו, משמעת העבודה הבלתי נגמרת והתיפוף המדויק והחדשני שלו, הפכו אותו למעודד הראשי של הפרויקט. הוא העניק לפלאנט את זריקת הביטחון שהזמר היה זקוק לה, וסגנון התיפוף הייחודי שלו, שנשמע בבירור בשיר הפתיחה BURNING DOWN ONE SIDE, הפך לאחד מסימני ההיכר של הסאונד החדש של פלאנט.

כעת, עם להקה מגובשת, נותרה ההחלטה איפה להקליט את כל הטוב הזה. פלאנט סירב להתקרב לאחוזת HEADLEY GRANGE המפורסמת, שם הוקלטו כמה מהרגעים הגדולים של זפלין. הוא רצה ניתוק מוחלט מהעבר. הוא מצא את המפלט המושלם באולפני רוקפילד בוויילס. רוקפילד, שהיו ממוקמים בתוך חווה פעילה (כן, עם פרות וכבשים אמיתיות). זה המקום בו להקת קווין, למשל, הקליטה את התקליט "לילה באופרה". האווירה הכפרית המבודדת איפשרה ללהקה הטרייה להתמקד אך ורק במוזיקה.

לראשונה בחייו, פלאנט לקח על עצמו את תפקיד המפיק. הוא היה הקפטן הבלעדי של הספינה. בסיועו של טכנאי הסאונד פאט מוראן (שפעם היה הזמר בלהקת רוק מתקדם ושמה SPRING), הוא ניווט את הסשנים ביד בטוחה, כשהוא יודע בדיוק מה הוא מחפש: סאונד עוצמתי אך מלא ניואנסים, עכשווי אבל לא כזה שרודף אחר אופנות חולפות של הסינטיסייזרים, והכי חשוב – סאונד שהוא לחלוטין שלו.

התוצאה, שקיבלה את השם המבריק PICTURES AT ELEVEN (ביטוי הלקוח ממהדורות חדשות אמריקאיות, שמשמעותו "הסיפור המלא והתמונות בחדשות בשעה אחת עשרה"), הייתה תקליט בטוח בעצמו, מהודק ומגוון. היו שם שירי רוק שריריים, אבל גם בלדות נוגות וקטעים כמעט מהפנטים.

הנה הביקורת שפורסמה עליו בזמנו ברולינג סטון: "אילו רוברט פלאנט היה צעיר ורעב במקום להיות כמעט בן שלושים וארבע ומפורסם, ייתכן שהאלבום הזה היה רוקר אמיתי. כפי שהוא, למרות שאין שום דבר חדש שקורה בחריצים שלו, הריגוש הפורמלי העצום של לשמוע מישהו שיודע בדיוק מה הוא עושה הופך את זה לאירוע, למרות שאיפותיו הצנועות. פלאנט הוא בעל צווחת המתכת הכבדה המובהקת, אך זו הוצגה לעיתים רחוקות ביותר, אפילו עם לד זפלין.

אתה עדיין לא יכול להבין הרבה ממה שהוא אומר, אבל אופן השירה שלו מובחן על ידי מלאות וגמישות שמספקים מאוד. ההפקה היא פשוטה באופן אמנותי, והלהקה שהוא הרכיב כדי לתמוך בו - רובי בלאנט, הגיטריסט המשובח מלהקת סטיב גיבונס, הבסיסט פול מרטינז, ג'ז וודרוף במקלדות ופיל קולינס וקוזי פאוול, שחולקים תופים - נשמעת ככזו שיכולה להרוג על הבמה. בלאנט ראוי במיוחד לשבחים. לא רק שהוא אינסטרומנטליסט מדהים כמסורת המטאל, אלא שהוא גם אמון עם פלאנט על כתיבת שמונת השירים של האלבום, ולכן ככל הנראה אחראי לנגיעות כאלה. אפשר לקוות ששיתוף הפעולה בין פלאנט ובלאנט יניב פירות נוספים. יש בתקליט הזה רגעים מטופשים לצד נהדרים".

הדי העבר אמנם נכחו בקולו הבלתי ניתן לחיקוי, אבל זו הייתה יצירה של אמן סולו שפיסל לעצמו זהות חדשה מאבן וצליל. ברוך שובך אלינו, רוברט פלאנט!

כל העולם מאזין! ב-25 ביוני בשנת 1967 שודרה תוכנית הלוויין הראשונה בשם OUR WORLD, עם הביטלס. כל מה שאתם זקוקים לו זו אהבה ומסך טלוויזיה!

הכל החל שבוע לפני כן, כשהבי בי סי הודיע כי הביטלס יהיו הכוכבים בתוכנית מיוחדת, שהייתה חלוצית בכך שזו הפעם הראשונה שנעשה שימוש במשדר לווייני על מנת להביאה לשידור בכל העולם. הביטלס נועדו להציג שיר חדש משלהם לעולם בשידור חי מהאולפן. המטרה של השיר הייתה שיהיה קליט כך שבכל העולם יבינו אותו. הבשורה נחתה על הביטלס לפני כן, כשמנהל הלהקה, בריאן אפשטיין, נכנס לאולפן ההקלטה והוא צוהל כולו.

אך בשנייה שהודיע את הבשורה על השידור הלווייני, הוא חטף מבט נוקב מג'ון לנון, שירה עליו מדוע הוא קבע זאת מבלי להתייעץ עימם. אפשטיין לא האמין שזה קורה לו. הוא נפגע מתגובתו הקשה של לנון ויצא מהאולפן עם דמעות בעיניים. לאחר כמה ימים התעשתו הביטלס והוצעו שני שירים לאירוע. אחד היה YOUR MOTHER SHOULD KNOW של מקרטני והשני היה ALL YOU NEED IS LOVE של לנון. השיר של לנון ניצח.

לאפשטיין חזר החיוך לפנים. הוא ידע שיש לו וללהקתו להיט בטוח ביד. ב-14 ביוני 1967 החלו ההקלטות לשיר הזה באולפני OLYMPIC. מההתחלה הוחלט שפתיחת השיר תהיה עם ההמנון הצרפתי LA MARSEILLAISE. זה היה רעיון של ג'ורג' מרטין. לנון ניגן בהקלטה על צ'מבלו ומקרטני על קונטרבס. ג'ורג' האריסון הקליט קצת כינור ורינגו על התופים. טייק מספר 10 הוחלט כטייק הטוב ביותר.

הימים האלו היו ימי עצבים מורטים עבור המפיק ג'ורג' מרטין, שאשתו עמדה ללדת בכל יום את ילדו הראשון. כמו כן הוא היה אמור לעבור דירה יום אחרי השידור הלווייני ובנוסף לכל אביו מת באותם ימים. ימים קשים מאד עברו עליו והפרויקט הזה עם הביטלס בהחלט לא הקל עליו. ביום השידור הפך סטודיו מס' 1 באולפן לחדר מלא במתחים והתרגשות לקראת השידור.

התפאורה של הקישוטים באולפן ניסתה להביא אווירה של מסיבה לשידור. האורחים שבאו לתמוך באולפן היו - בין השאר - מיק ג'אגר (שהתבאס שלא קראו לרולינג סטונס לעשות אירוע שכזה, עד שהזכירו לו שדבר כזה לא יקרה כל עוד מרחף מעליו משפט על סמים), קית' ריצ'רדס, אריק קלפטון (שהגיע עם תסרוקת בסגנון אפרו שדומה לזו של ג'ימי הנדריקס), קית' מון, מריאן פיית'פול, דונובן, פאטי האריסון, ג'יין אשר ועוד. כולם לבשו בגדים צבעוניים וססגוניים כיאה לאווירת ילדי הפרחים. טוני בראמוול, שעבד אז במשרדו של בריאן אפשטיין, היה אחראי להביא את האורחים המפורסמים. המשימה הייתה קלה בשבילו. כל מה שהוא היה צריך לעשות זה לקפוץ לכמה מועדונים נחשבים בעיר ולהביא משם את האנשים הידועים ששרצו שם.

באולפן התיישבו רוב האנשים היכן שציוד הנגינה הושם. קית' ריצ'רדס ישב ליד רינגו. הרוב ניסו להתקרב ללנון כי ידעו שהוא הסולן בשיר הזה ושהמצלמה וודאי תהייה בעיקר לכיוונו. רגע האמת החל להתקרב. לנון היה עצבני בטירוף. ג'ורג' האריסון פחד שסולו הגיטרה שלו לא ייצא כמו שצריך בשידור החי ורצה להקליטו מראש. לבסוף הוא הוקלט בביצוע החי. האריסון היה בתקופה ההיא חסר ביטחון לגמרי ביכולותיו כגיטריסט. ג'ף אמריק, טכנאי ההקלטה, סיפר בספרו הנהדר שהאריסון חרק שיניים במשך שעות לא מעט פעמים עד שהצליח להקליט סולו ראוי. מקרטני היה לפעמים לוקח לו את הגיטרה ועושה את הסולו במקומו ובקלות (כמו בשיר TAXMAN למשל).

האריסון נראה מאד משועמם בתהליך הרכבת השיר הזה. הוא נראה לא פעם בוהה בחלל ומנותק מהמתרחש סביבו. מה שנחשב כיום להיסטוריה היה בזמן אמת תהליך שיגרתי למדי ומשעמם.

המנצח על התזמורת בשידור היה מייק ויקרס. בדרך כלל מרטין היה המנצח אך בגלל שהיה לו שבוע מהגיהנום, הוא ביקש מוויקרס לעזור לו. אך הלחץ היה גדול גם לוויקרס כשנודע לו שהתווים של התזמור לא הגיעו לאולפן ממי שנשכר להעתיק אותם עבורו. הסיבה לעיכוב הייתה פקק שהמונית בה היו התווים נקלעה לתוכו. השדרן סטיב רייס היה זה שנשלח על ידי חברת EMI להנחות את השידור מהאולפן. הג'וינטים בערו חופשי באולפן ממש לפני תחילת השידור. ואז התחוור לכולם שהשידור מתחיל 40 שניות לפני הזמן המתוכנן. ג'ורג' מרטין, שהיה זקוק ללגימת וויסקי, נאלץ להחביא מהר את כוסו. כל האחרים החביאו את הסיגריות המגולגלות.

רוב השיר הושמע לשידור מהפלייבק שהוכן מראש, חוץ מהשירה של לנון וכמה תפקידי נגינה קטנים מסביב (כמו החצוצרה של דייב מייסון).

במהלך השידור ניגן האריסון בגיטרת פנדר סטראטוקסטר שהוא צבע בצבעים פסיכדליים. מקרטני לבש לשידור חולצה שהוא צבע בעצמו. החולצה נגנבה מיד לאחר השידור. כשהשידור הסתיים, אווירת המסיבה באולפן המשיכה אל תוך הלילה. ובינתיים בעולם כולם שרו ALL YOU NEED IS LOVE. בעלי הזכויות של גלן מילר, אמן הג'אז הידוע, תבעו את הביטלס על שימוש בשירו IN THE MOOD בהקלטת שירם ללא אישור. ג'ורג' מרטין היה בטוח שהשיר הזה לא צריך אישור מיוחד והוא שייך לנחלת הכלל. אך מסתבר שלא.

ההרצאות "ביטלמאניה! - הסיפור של הביטלס" ו"הביטלס למיטיבי לכת" כמו גם הרצאות מוזיקה מרתקות אחרות, להזמנה: 050-5616450

ב-25 ביוני בשנת 1982 יצא באנגליה התקליטון COME ON EILEEN של להקת רצי החצות של דיקסי. עם בגדי עבודה, כינורות וסודות נעורים: הנה הלהיט שאי אפשר לשבת בצד כשהוא מתנגן.

בעידן שבו סינטיסייזרים ומכונות תופים שלטו ביד רמה בנוף המוזיקלי, השיר הזה היה אנומליה מוחלטת. במקום צלילים אלקטרוניים קרירים, הוא הציע חגיגה סוחפת וארצית של בנג'ו, אקורדיון, כינורות וסקסופון, עם שינויי קצב מפתיעים שמתחילים לאט, מתגברים לטירוף, נרגעים לגשר איטי ומהפנט, ומסיימים בפיצוץ של אנרגיה.

אז על מה כל המהומה? מאחורי הלחן הקליט מסתתר סיפור התבגרות נטול פילטרים. כותב השיר והסולן הכריזמטי, קווין רולנד, שאב השראה מסיפור אמיתי לחלוטין: איילין הייתה חברת ילדות שלו. הקשר החברי הפך לרומנטי כשהיו בני 13, וכעבור שנה-שנתיים, לדבריו, גם לתשוקה מינית סוערת. עבור רולנד, שגדל בסביבה קתולית אדוקה ואף שימש כנער מזבח בכנסייה, סקס היה נושא אסור, מלוכלך וממכר בו זמנית. בשיר, הוא שפך את כל רגשותיו של אותו נער מתבגר שחווה את מערכת היחסים המינית הראשונה שלו וחולם על שחרור מכבלי המוסר השמרני. אין דרך טובה יותר לתאר זאת מאשר במילותיו שלו: "את בשמלה הזאת המחשבות שלי, אני מודה, על גבול המלוכלך".

השיר היה התקליטון הראשון של הלהקה שפרץ בארצות הברית, והוא נותר הלהיט האמריקני היחיד שלהם. חלק עצום מההצלחה הפנומנלית באמריקה נזקף לזכות הקליפ הבלתי נשכח, ששודר ללא הרף בערוץ MTV הצעיר. בקליפ, חברי הלהקה, לבושים בסרבלי עבודה מרופטים, רוקדים ומשתוללים ברחובות לונדון, והוא נותר עד היום אחד הקליפים הזכורים והאהובים של התקופה. כבדרך אגב, הנערה שמגלמת את איילין בקליפ היא השחקנית האירית מיירי פייהי, אחותה של שיבון פייהי, חברת להקת בננה רמה.

המהפך של הלהקה היה חד. את תקליט הבכורה שלהם, SEARCHING FOR THE YOUNG SOUL REBELS, הוציאה הלהקה בשנת 1980, כשהיא מציגה מראה איטלקי מהודק בהשראת פועלי הנמל מהסרט "חופי הכרך". אך לקראת התקליט השני, TOO-RYE-AY, רולנד פירק והרכיב מחדש את הלהקה, זנח כמעט את כל החברים המקוריים ושינה כיוון מוזיקלי ותדמיתי. הצליל הפך להיות אירי-עממי יותר, והמראה הרציני הוחלף במראה סמרטוטרים מרושל וחביב, שהשלים באופן מושלם את הסאונד החדש ויצר זהות ויזואלית שאי אפשר היה להתעלם ממנה.

אך מאחורי הקלעים, הדיקטטורה של רולנד יצרה מתחים. הגיטריסט אל ארצ'ר, ממייסדי הצליל החדש, עזב זמן קצר לפני הפריצה הגדולה. שנים לאחר מכן הסביר: "קווין שלט בלהקה ביד ברזל, הוא לא היה מדבר איתנו באופן אישי. אחרי הופעות, כשהיינו בחדר לבד, זה הפך להיות זמן בו אנשים אמרו 'אני שונא את קווין'. הוא היה עצבני, התייחס לכולם כאילו הם קליפת השום. לא יכולתי יותר איתו ועזבתי".

כשהשיר הפך לסנסציה עולמית, ארצ'ר מצא את עצמו מתוסכל, בטענה שרולנד למעשה גנב ממנו את המבנה והסגנון של השיר. בסופו של דבר, רולנד הודה שתרומתו של ארצ'ר לצליל של התקליט הייתה מכרעת, והשניים הגיעו להסדר מחוץ לכותלי בית המשפט שזיכה את ארצ'ר בתמלוגים ראויים. אז מאחורי להיט פופ תמים לכאורה, הסתתרו סיפורי תשוקה אסורה, מאבקי אגו ודרמה משפטית.

ב-25 ביוני בשנת 1975 יצא לחנויות התקליט ONE SIZE FITS ALL של פרנק זאפה. מבקרי המוזיקה אולי גירדו אז את פדחתם במבוכה, אבל עבור רבים כמוני שגדל בארצנו על התוכנית הסוריאליסטית הטלוויזיונית של "גבי ודבי", התקליט הזה הפך לפסקול נעורים של שפם, גיטרות מהממות וספה נוחה שפשוט סירבה להישאר על הקרקע.

בואו ניקח רגע ונחזור במנהרת הזמן. מגזין המוזיקה החשוב ROLLING STONE, בגיליונו מ-11 בספטמבר 1975, לא ממש ידע איך לאכול את המנה שהגיש לו זאפה. המבקר קבע נחרצות: "אוסף המוזיקאים החדש של זאפה יכול לקחת אותו לכל מקום שירצה. הבעיה היא שזאפה נראה נינוח מדי כרגע באזור אמצע הדרך. עם להיט אחד באמתחתו, נראה שהוא נח על זרי הדפנה. בתקליט הזה יש מעט מאוד השראה מוזיקלית. המילים מעורפלות אך בעיקר חסרות חשיבות. אני בספק אם מישהו, חוץ מחברי להקתו של זאפה, יודע באמת מה המשמעות שלהן".

הביקורת הזו, שנכתבה לאחר שזאפה דווקא נהנה מהצלחה מסחרית יחסית עם הלהיט DON'T EAT THE YELLOW SNOW, פספסה לחלוטין את הנקודה. התקליט ONE SIZE FITS ALL לא זינק לראש המצעדים, למרות נגישותו המפתיעה. זאפה, כדרכו, לא נשאר חייב. בעטיפת אלבומו הכפול ZAPPA IN NEW YORK, שבא בהמשך, הוא התייחס לקטע בתקליט הזה SOFA וכתב בעוקצנות: "מאחר והתקליט שממנו זה לקוח לא היה פופולרי בזמנו, ההצגה הנוכחית שלו עלולה להוביל כמה מאזינים סקרנים לבדוק שוב את התקליט ההוא". המסר היה ברור: "אתם עוד תגיעו לזה, אני אחכה".

ספה בחלל החיצון והקלטות פיראטיות

אז מה היה לנו שם? ההקלטות החלו באוגוסט 1974 באולפני רקורד פלאנט המפורסמים בלוס אנג'לס, עם חטיבת קצב מהחלומות שכללה את המתופף צ'סטר תומפסון, הבסיסט טום פאולר, רות אנדרווד על כלי ההקשה והקלידן והזמר המופלא ג'ורג' דיוק. על העטיפה מתנוססת ספת קטיפה אדומה המשייטת בחלל על רקע מפה אסטרולוגית מסתורית. הכיתוב טען שהתקליט "הופק באופן סימולטני עם תקליטנו הבא", BONGO FURY, אך זו הייתה הטעיה זאפאית טיפוסית; BONGO FURY הוקלט למעשה מאוחר יותר.

התקליט נפתח באחת היצירות המזוהות ביותר עם זאפה, INCA ROADS. בקטע הזה, הוא הפגין את הגאונות שלו כעורך, כשחיבר יחד בצורה חלקה הקלטה מתוכנית טלוויזיה מה-27 באוגוסט 1974 עם קטע מהופעה חיה בהלסינקי, פינלנד, מה-22 בספטמבר של אותה שנה. זאפה, שהיה ידוע בסולואי הגיטרה הארוכים והמורכבים שלו, יורה כאן סולו מדויק וחד, שבסופו הוא משתמש בטכניקת פריטה שלמד מהמתופף ג'ים גורדון: "הטכניקה הזו גורמת לגיטרה להישמע כמו חמת חלילים בולגרית", הוא הסביר.

על הבמה, זאפה נהג להציג את השיר בהומור האופייני לו, כשהוא מתייחס לספרו הפופולרי של אריך פון דניקן: "ארבעים אלף שנה לפני ימינו נוצרו סימנים מוזרים על הרי האנדים. בטח קראתם עליהם בספר 'מרכבות האלים'. אז הנה הקלידן שלנו, ג'ורג' דיוק, שיספר לכם על זה". ואם זה לא מספיק, בשיר מוזכר המושג BOOGER-BEAR, שהיה שם קוד משעשע של הלהקה למעריצות שלא מצאו חן בעיניהם. "בואו אסביר לכם מה זה BOOGER", אמר זאפה לקהל בהופעה, "זה כינוי לבחורה שדומה למשהו שיוצא לך מהאף". פוליטיקלי קורקט זה לא, אבל זאפה זה כן.

מגיטרה מוזרה ועד בטלנים בפיג'מה

הצד הראשון ממשיך עם קטע הרוק הקצרצר CAN'T AFFORD NO SHOES. הסיפור מאחוריו? "הייתה חברה שניסתה לשווק גיטרת פרטלס אקוסטית ואף אחד לא רצה לקנות אותה", סיפר זאפה, "אז קניתי אותה ב-75 דולר וניגנתי עליה בשיר הזה". משם אנו מקבלים את הטעימה הראשונה מהספה המפורסמת עם SOFA NO. 1, קטע אינסטרומנטלי יפהפה שהלחן שלו יחזור לרדוף אותנו בהמשך. ואיזה צליל מהמם יש לפסנתר הכנף פה!

הצד נחתם עם PO-JAMA PEOPLE, שיר שנולד מתסכול משעשע של זאפה. "לפעמים יש לי להקות שמורכבות מאנשים שקוראים ספרים. כולם בלהקה קוראים ספרים בנסיעות בין הופעות ורק מדברים עליהם. זה הופך להקה למשעממת מאוד", הוא התלונן, "ואני רוצה בלהקה אנשים שרק מחפשים את הזיון הבא. בלי האלמנט הזה, קשה להביא את המוזיקה שלנו לאנרגיה הנחוצה".

כלב מדבר, כלא אמיתי וקאובוי מהסרטים

צד ב' נפתח בבעיטה עם FLORENTINE POGEN, קטע מורכב שהיה מוכר לחברי הלהקה גם בכינוי CHESTER'S GORILLA, כמחווה למתופף צ'סטר תומפסון. אחריו מגיע השיר הקצרצר והמוזר EVELYN, A MODIFIED DOG. זאפה הסביר את הרעיון: "זוכרים איך הקלטתי אנשים מדברים לתוך פסנתר פתוח בתקליט LUMPY GRAVY, כדי שהקול שלהם ירעיד את המיתרים? ובכן, דמיינו כלב שיושב בצד וצופה בנו עושים את זה". השיר הזה, אגב, מעולם לא בוצע על הבמה.

הקטע הבא, SAN BER'DINO, הוא סיפור על בית כלא, וזאפה ידע היטב על מה הוא שר. שנים קודם לכן, הוא נעצר באשמת שווא של הפקת חומרי פורנוגרפיה, נשפט וריצה עשרה ימי מאסר בכלא בסן ברדינו, קליפורניה – מקום בו, כפי שהעיד, הייתה מקלחת אחת בלבד ל-44 אסירים. אורח הכבוד בשיר הוא גיטריסט הבלוז והפ'אנק האדיר ג'וני 'גיטאר' ווטסון, שהובא לאולפן על ידי ג'ורג' דיוק ותרם סולו מחשמל.

התקליט ממשיך עם ANDY, שיר שנכתב בין היתר על אנדי דיוויין, שחקן אופי כבד גוף שגילם דמויות קומיות במערבונים קלאסיים. ואז, מגיע הסוף הגדול. התקליט נחתם עם SOFA NO. 2, חזרה מפוארת למנגינת הספה, הפעם עם שירה. ג'ורג' דיוק שר באנגלית, וזאפה, בפניה בלתי צפויה, שר את אותן המילים בדיוק... בגרמנית. למה? כי הוא פרנק זאפה, והוא יכול.

ההיסטוריה חוזרת על עצמה ולכן כשתכירו את הבוס החדש - תגלו שהוא ממש כמו הבוס הקודם! ב-25 ביוני בשנת 1971 יצא באנגליה תקליטון חדש ללהקת המי, עם השיר WON'T GET FOOLED AGAIN.

השיר, שנועל בעוצמה את התקליט המכונן WHO'S NEXT, נולד במוחו הקודח של גיטריסט הלהקה והוגה הדעות העיקרי שלה, פיט טאונסנד, והוא כולו מסע מטלטל בנושא מהפכה. הסיפור מתחיל בהתקוממות עממית ברחובות, ממשיך בהפלת השלטון הישן לקול תרועות ההמון, אבל מסתיים במסקנה מייאשת במיוחד: המשטר החדש הוא העתק מדויק של קודמו. כמו שטאונסנד ניסח זאת בשורה שהפכה למטבע לשון: "תכירו את הבוס החדש, אותו דבר כמו הבוס הישן".

טאונסנד, שחווה את האופטימיות של שנות השישים והתפכח ממנה, טען שהמהפכה היא עניין חסר טעם, כי כל מי שמצליח לתפוס את מושכות הכוח, סופו להיות מושחת. "השיר הוא אנטי-ממסדי לחלוטין", הסביר פעם, "אבל הוא נושא אזהרה: בטווח הארוך, שום דבר לא באמת ישתנה, והרבה אנשים טובים הולכים להיפגע בדרך. מעניין שהשיר נלקח במובן המנוני כשלמעשה מדובר בקטע שנועד למעשה להזהיר".

טאונסנד התגורר בריצ'מונד, לונדון, כשכתב את השיר הזה. שם הייתה גם קומונה פעילה ששכנה במה שהיה פעם בית מלון. לפי טאונסנד, הקומונה הזו הייתה השפעה ברורה על השיר. "התנהל סוג של רומן אהבה ביני לבין הקומונה", הוא אמר. "הם שם הבינו אותי כי הייתי כמו דמות בקבוצה, והבנתי אותם כי יכולתי לראות מה קורה שם. בשלב מסוים הייתה סצנה מדהימה שבה הקומונה באמת עבדה, אבל אז האסיד התחיל לזרום שם. ונקלעתי לכמה שיחות פסיכוטיות".

גם פסטיבל וודסטוק השפיע על השיר הזה. רוב השירים בהשראת וודסטוק עוקבים אחר נרטיב השלום והאהבה, אבל לפיט טאונסנד היה תפיסה שונה מאוד. הוא שיתף את מחשבותיו על קהל הפסטיבלים: "כל ההיפים האלה שנדדו וחשבו שהעולם הולך להיות שונה מהיום ההוא. בתור בחור אנגלי ציני עברתי את הכל והתחשק לי לירוק על המגרש הזה, לטלטל אותם ולנסות לגרום להם להבין ששום דבר לא השתנה ושום דבר לא עומד להשתנות".

הפרויקט השאפתני שקרס והוליד מפלצת רוק

באופן מפתיע, השיר כלל לא היה אמור לעמוד בפני עצמו. הוא היה חלק מפרויקט ענק ושאפתני של טאונסנד שנקרא LIFEHOUSE. חשבתם ש"טומי" היה יומרני? חכו שתשמעו את זה. LIFEHOUSE נועד להיות סרט ואופרת רוק על עולם עתידני דיסטופי שבו זיהום סביבתי כה חמור עד שהאנושות כולה נאלצת לחיות בתוך "חליפות חיים" המחוברות לרשת מרכזית שמספקת להם בידור וירטואלי. קומץ מורדים מחליט להתנתק ולמצוא גאולה בדרך היחידה שנותרה – הופעת רוק שתייצר ויברציה קוסמית שתשחרר את כולם.

אבל הקונספט היה מורכב מדי, אפילו בשביל שנות השבעים הפרועות, וטאונסנד לא הצליח לגייס תמיכה לזה. הוא נכנס למשבר נפשי, אך מתוך ההריסות של LIFEHOUSE נולד התקליט WHO'S NEXT, שאסף לתוכו את היהלומים מהפרויקט הכושל, ביניהם השיר הזה כמו גם BABA O'RILEY ו-BEHIND BLUE EYES.

הצעקה, הסינטיסייזר והמתופף עם האוזניות

אחד מרגעי השיא הבלתי נשכחים של השיר הוא כמובן הצעקה המצמררת של הסולן, רוג'ר דאלטרי, לקראת סופו. זוהי שאגה פראית, ראשונית וטעונה בכל התסכול של הפרויקט שנגנז. היא הייתה כל כך משכנעת, ששאר חברי הלהקה, שאכלו ארוחת צהרים באולפן הסמוך בזמן שהוא הקליט את ערוץ השירה שלו, היו בטוחים שהוא נקלע שוב לקטטה אלימה עם טכנאי הסאונד ומיהרו פנימה כדי להפריד ביניהם.

השיר גם ייזכר כאחת הפעמים הראשונות שבהן נעשה שימוש כה דומיננטי בסינטיסייזר כמכשיר קצב מרכזי. טאונסנד השתמש במכשיר ARP משוכלל, והעביר דרכו צליל של אורגן LOWREY כדי ליצור את הלופ המהפנט שמוביל את השיר. החידוש הטכנולוגי הזה יצר אתגר לא קטן בהופעות חיות. מכיוון שלא ניתן היה לסנכרן את הסינטיסייזר המוקלט עם הנגינה החיה, המתופף הפרוע של הלהקה, קית' מון, נאלץ לעשות משהו שהיה מנוגד לטבעו – לחבוש אוזניות ולתופף לפי קליק-טראק של הסינטיסייזר. תארו לעצמכם את הכאוס המאורגן הזה.

גרסת התקליט המלאה מתפרשת על פני שמונה דקות ושלושים ושתיים שניות של תפארת. אולם, כדי שזה יתאים לתחנות הרדיו של אותה תקופה, הוא קוצץ באכזריות ל-3:35 דקות בלבד עבור התקליטון. דאלטרי לא הסתיר את כעסו: "אחרי זה התחלנו לאבד עניין בתקליטונים כי הם פשוט חתכו את השירים שלנו לחתיכות", אמר. "חשבנו לעצמנו, 'מה הטעם? המוזיקה שלנו חצתה את מחסום שלוש הדקות ואם הם לא יכולים להכיל את זה, פשוט נצטרך להתקיים מתקליטים'". זו אמירה דרמטית, אך לא לגמרי מדויקת, שכן חברי להקת המי המשיכו לשחרר תקליטונים מצליחים גם בשנים לאחר מכן.

"אני רק רוצה לראות אותך צוחקת בגשם הסגול". על אלבום הזינוק הגדול של פרינס, שיצא ב-25 ביוני 1984 ואחריו כבר לא היה חובב פופ שלא הכיר את שם האמן הזה.

פרינס (שבאותו זמן תויג בתקשורת הישראלית שלנו לא פעם כ"מייקל ג'קסון השחור") לא היה טירון בשטח. זה היה אלבום האולפן השישי שלו שגם שימש הפסקול של סרט בשם זה. שיר הנושא הדרמטי והארוך, שיר הפתיחה (LET'S GO CRAZY) והלהיט המהפנט (WHEN THE DOVES CRY) הושמעו ללא הרף בתחנות הרדיו. הנסיך הקטן הפך להיות יקיר המיינסטרים.

לפרינס היו השפעות מוזיקליות רבות, אך קשה להפריד את המילים PURPLE RAIN מהקונוטציה ל- PURPLE HAZE של המורה שלו, ג'ימי הנדריקס המנוח. היה נראה כי פרינס לוקח קדימה היכן שג'ימי כנראה היה דורך לולא היה נחנק בשנתו בשנת 1970. האמת? אני מעדיף להפריד את התקליט מהסרט, כי מבחינתי מדובר בתקליט נהדר שבא לרפד מוזיקלית סרט לא משהו. פרינס אינו שחקן. דמותו ממגנטת לחלוטין ללא צורך בזה.

עבור אינספור מאזינים, פרינס היה הגשם הסגול האולטימטיבי והאלבום מכר 13 מיליון עותקים. פרינס הפך לאמן הראשון שיש לו תקליט, תקליטון וסרט מספר אחת בארה"ב בו זמנית. הניצחון חסר התקדים הזה היה תוצאה של החזון הייחודי שלו, ההתמקדות הבלתי פוסקת והשאפתנות חסרת הגבולות - אסטרטגיה שאפילו הקרובים אליו ביותר לא יכלו לראות עד הסוף. "ידעתי מה זה הולך להיות," אמר פרינס. "זה היה בדיוק כמו צירים, כמו לידה. זה היה כל כך הרבה עבודה".

ההצלחה של השיר LITTLE RED CORVETTE, בשנה הקודמת, פתחה את הדלת לפריצת הדרך הפופית לה נכסף פרינס; בקהל שלו נראו לפתע עוד ועוד אנשים לבנים. פרינס החל להגדיר מחדש את הסאונד שלו, הסגנון שלו והלהקה שלו בדרכים שיתחברו למטרה הרחבה ביותר. הוא ידע שהוא יכול להרחיב את יריעתו בעולם הרוק על ידי הצגת עצמו כנגן גיטרה טוב עם להקה אמיתית, ולא כקוסם אולפני בודד.

באופן מכריע, הוא גם ביצע שינוי מפתח בהרכב הליווי שלו והפך אותו למעורב מבחינה גזעית (אני ישר חושב על סליי והפאמילי סטון, שהפליאו לעשות כך בסוף הסיקסטיז). פרינס בנה את התבנית המושלמת עבורו.

המוזיקה של "גשם סגול" נוצרה במקביל לרעיון הסרט, שלתסריט שלו נשכרו שירותיו של ויליאם בלין, שלפני כן היה מהאחראים להצלחת השלאגר "תהילה". בלין ופרינס נפגשו, שוחחו על חייו של איש המוסיקה והתסריט שנכתב קיבל את השם "חלומות" שבו היה אמור פרינס לגלם זמר שנקרא בפשטות קיד, כשאמו מתה ואביו התאבד. אותו קיד, שהושפע ממות הוריו, התייחס לנשים בגסות. פרינס קרא את התסריט ודרש שיוכנס לו אלמנט חשוב עבורו - המילה PURPLE. בלין עשה כך אך לקראת סוף ההכנות הוא נאלץ לפרוש מהעניין כדי להתמסר לצילומי עוד עונה של הסידרה "תהילה".

איש מסביבת פרינס לא הבין את החזון שלו, והמנהלים שלו לא היו בטוחים שהם יכולים להפיק סרט. בסופו של דבר, הם מצאו במאי (אלברט מגנולי, שמעולם לא עשה סרט שלם) והעבודה החלה. כשפרינס נפגש לראשונה עם מגנולי, הוא הציג בפניו עשרות שירים חדשים שיש לקחת בחשבון. עם זאת, כשהסיפור הגיע למיקוד, והשם "חלומות סגולי" הוחלף ב"גשם סגול", פרינס ידע שהוא צריך שהמוזיקה תתייחס ישירות לנרטיב - כמעט כקליפ ארוך במיוחד.

ההשראה ל"גשם סגול" עצמו הייתה פחות ביוגרפית מאשר מקצועית. פרינס רצה לעשות את מה שעשה אייקון המוזיקה האמריקני, בוב סיגר, כשהשניים הופיעו יחדיו בשנת 1983. אז הוא ניגש לכתוב שיר בסגנון של סיגר, שימשוך את הקהל. הוא הציע לסטיבי ניקס לכתוב לו מילים לשיר כזה. היא סירבה. בינתיים, שירים נוספו ונזרקו באותה מהירות. לבסוף הושלם התקליט כשהשיר הפותח הוא, כאמור, LET'S GO CRAZY. בהתחלה של השיר פרינס לוקח דמות של מטיף ומעביר דרשה ובה הוא מזכיר לנו שאנחנו צריכים ליהנות מהחיים האלו, בידיעה שאנחנו יכולים לצפות לעולם של אושר בלתי פוסק עד שנמות. כנראה ג'ורג' קלינטון, מפ'אנקדליק / פארלמנט, השפיע עליו פה.

סאונד הפקה אייטיזי הוא לא הדבר מהאהובים עליי, אך יש שירים שנשמעים נהדר בהפקה מסונטזת וגם במידה והיו מבוצעים באופן אקוסטי. אחד שכזה הוא WHEN THE DOVES CRY, בו פרינס ניגן בכל הכלים, כשהוא מעדיף להשמיט את צליל הבס כדי לשוות לשיר אווירה מיוחדת. על ההחלטה הזו הוא אמר: "לפעמים המוח שלך מתפצל לשניים - האגו שלך אומר לך דבר אחד, וכל השאר אומרים משהו אחר. אתה צריך ללכת עם מה שאתה יודע שהוא נכון". הקצב של השיר בא ממכונת התופים שלו, מדגם LM-1. זו הייתה המכונה הראשונה שסימפלה תופים אמיתיים. טכנאית ההקלטה, פגי מקרירי: "הוא הוציא את הבס מהשיר ואמר, 'אין אף אחד שיהיה לו אומץ לעשות את זה', והוא חייך מאוזן לאוזן. הוא הרגיש שזה הכי טוב כך והוא ידע שיש לו להיט".

תהליך ההקלטה עם פרינס היה מתיש. מקרירי: "הוא היה מבצע שיר רק עם פסנתר ושירה. ולפעמים הוא היה מתופף ואז מנגן בבס... החדר תמיד היה ערוך לקראתו והיית צריך להיות מוכן לעשות כל מה שבא לו לעשות. זה היה ממש ספונטני. היית צריך להיות שם איתו, וזה היה החלק הקשה והמרגש. אבל כשאתה מותש, קשה להתרגש. זה היה התהליך הכי ארוך עבדתי עם מישהו בחיי. עבדתי מסביב לשעון, 24 שעות. הוא אמר שלפעמים הסיבה היחידה שהוא הלך הביתה היא כדי שאוכל לישון".

השיר DARLING NIKKI חותם את הצד הראשון של התקליט כשהוא גם הביא לתקליט תוספת בצורת מדבקה ובה אזהרה לצרכן על שפה בוטה. הרבה שירים של פרינס עסקו במיניות אך הפופולריות של התקליט הזה הביאה את טיפר גור (אשתו של אל גור) לצעוק חמאס על החומר הגס, כששמעה כי בתה בת ה-11 מקשיבה לזה. היא התקוממה ויצאה להילחם נגד שירים עם מילים פוגעניות. הצעד שלה הביא אמנים, כמו פרנק זאפה, לצאת נגד הצנזורה הזו. המחלוקת הובילה לפשרה שבה חברות תקליטים שמו מדבקות אזהרה על אלבומים המכילים תוכן גס מפורש.

טוב, הגיע הזמן לשיר הנושא, שחותם את התקליט. זה אחד משירי המפתח בקריירה שלו, אך בהתחלה הוא חשש שמדובר בגניבה מוזיקלית מלהיט הבלדה של להקת ג'ורני, FAITHFULLY. פרינס לא רצה לקחת סיכון והתקשר למלחין השיר, הקלידן ג'ונתן קיין. "אני רוצה להשמיע משהו בשבילך, ואני רוצה שתבדוק את זה," אמר לו פרינס. "השינויים באקורדים קרובים לשיר שלך, ואני לא רוצה שתתבע אותי". לקין לא הייתה בעיה עם השיר ששמע. "חשבתי שזו מנגינה מדהימה", הוא אמר. "אמרתי לו, 'בן אדם, אני פשוט מאד מוחמא שבכלל התקשרת. זה מראה שאתה ג'נטלמן אמיתי. בהצלחה עם השיר. אני יודע שזה הולך להיות להיט'".

ברולינג סטון נכתב אז בביקורת על התקליט: "רוחו של ג'ימי הנדריקס בוודאי מחייכת אל פרינס. כמו הנדריקס, נראה כי פרינס התחבר לאיזשהו ממד מוזיקלי מחוץ לכדור הארץ שבו סגנונות של שחור ולבן הם רק היבטים שונים של אותו דבר פ'אנקי. הרוק'נ'רול של פרינס אותנטי ומשכנע כמו נשמתו והקיצוניות שלו חביבה בעידן של הפקת תקליטים באופן בטוח מדי עם להיטים נוסחתיים. התקליט הזה אולי לא מניב עוד פיצוץ כמו LITTLE RED CORVETTE מהשנה שעברה, אבל הוא כל כך עמוס בחיים והמצאות וברעם רוק'נ'רול טהור ששיקולים מסחריים כאלו הופכים למופרכים. כשפרינס שר את BABY, I'M A STAR, זו הצהרה פשוטה של ​​עובדה.

החיבור של הנדריקס נעשה כאן גלוי עם קודה הגיטרה הזועקת שמסיימת את LET'S GO CRAZY, עם הפתיחה המתפרצת בשיר WHEN THE DOVES CRY והסולו בשיר הנושא, בלדת חלל שמזכירה את ANGEL של הנדריקס עם תפקידי הגיטרה הנישאים שלו וגוון לירי מאוד הנדריקסיאני ('הגיע הזמן שכולנו נגיע למשהו חדש - זה אומר שגם אתם'). יש גם תזכורות קבועות לסלי סטון בקווי הבס היצוקים ובמיקס הלוהט והמודע לריקוד. אבל כמו ג'ימי וסליי, פרינס כותב חוקים משלו וכמה מהאפקטים שלו בולטים במיוחד. פרינס גם עושה דברים נפלאים עם צלילי מיתר, והלהקה שלו - אם זה לא בעצם הוא שמנגן את כל התפקידים - בוערת לאורך כל הדרך. כמו ג'ימי וסליי, פרינס הוא מקורי; אבל חוץ מזה, הוא לא דומה לאף אחד אחר".

כשלהקת שיקגו פותחת תקליט עם חצים ארסיים נגד מבקרי המוסיקה! ב-25 ביוני בשנת 1973 יצא תקליטה השישי של להקת שיקגו ושמו... CHICAGO VI.

בעוד שקלידן הלהקה, רוברט לאם, שמר על כישורי כתיבת השירים שלו בתקליט זה, היה זה ג'יימס פאנקו, הטרומבוניסט, שאחראי לשני להיטי האלבום, JUST YOU 'N' ME ו- FEELIN' STRONGER EVERY DAY. האחרון שבהם הלחין יחד עם הבסיסט, פיטר סטרה. זה התקליט שבו להקת שיקגו ירדה לחלוטין משורשי הג'אז-רוק המוקדמים שלה והפכה ללהקת פופ למהדרין.

"קצת התעייפנו מהקלטת תקליטים בניו יורק, כשעוזרות מכות על דלת חדר המלון שלך, כשהעיר שוקקת מסביב", אמר הסקסופוניסט וולטר פרזיידר. "הסתיים עידן לעת עתה, ואנחנו מתחילים להקליט באולפן למעלה, אי שם בהרי הרוקי". אבל למרות שהחווה, עם האולפן שנבנה בה שם בהרים, נועדה להקל על עבודה ללא הפרעה, הדברים לא ממש הסתדרו כך. "זה היה נחמד במובן מסוים", אמר פרזיידר, "אבל אחרי שבועיים-שלושה, התפוקה שלנו דעכה. אתה יכול לעלות לשם ולרכב על אופנועי שלג אם היה חורף, אתה יכול לרכוב על סוס ולהתרחק מהדברים, אתה יכול ללכת ברגל, ביער. היו 3,000 דונם שם למעלה. אבל אחרי שבועיים או שלושה, הייתי צריך לרדת לעיר ופשוט לראות מה לעזאזל קורה. זה נהיה כל כך שקט שהדממה הייתה מחרישת אוזניים. זה הפריע לי".

בנימה לא מוזיקלית, לתקליט שיקגו השישי היה עוד עיצוב עטיפה יוצא דופן ששילב לראשונה תמונה קטנה וחסרת חיוך של הלהקה, והעיצוב שיקף באופן אירוני את מצב הקריירה של הלהקה אז, ב-1973. "עטיפת האלבום השישי הייתה למעשה מנייר כסף", אמר פאנקו, "נייר אמריקאי שהם עשו ממנו כסף. זה הודפס על הנייר הזה כדי לתת לו את המראה המגורען".

השיר שפותח את התקליט נקרא CRITIC'S CHOICE ורוברט לאם, שכתב אותו, כיוון את החץ שבו כלפי מבקרי המוזיקה שבאו תמיד נגד הלהקה. כך הוא שר: "מה אתה רוצה? אני נותן כל מה שיש לי, אני אפילו מנסה לראות אם יש עוד. נעול עמוק בפנים, ניסיתי. אתה לא רואה שזה אני. מה אתה צריך? האם זה מישהו רק כדי לפגוע בו כדי שתוכל להיראות חכם? כדי לשמור על עבודה קבועה, לשחק אלוהים? מה אתה באמת יודע? טפיל אתה, אתה דינמיט. לא מבין את מה שאתה שומע. אתה ממהר לעודד ולהתנדב. אבסורד, חילול השם. הו אלוהים, תציל את כולנו".

מבקר הרולינג סטון כתב כך את ביקורתו על התקליט אז: "האהדה שלי למר לאם. לגבי שאר האלבום, עד עכשיו צריך להיות ברור ששיקגו הפכה לשבוית התדמית של עצמה. כשהם מנסים כל כך לשחק את תפקידם של 'החברים המגניבים ביותר על הפלנטה', הם הצליחו לצייר את עצמם רק באמצעות הבטחות נאמנות מתנשאות. זה עצוב שהלהקה עדיין לא הבינה את המתאם בין הפעולות שלה לתגובה הביקורתית שחבריה מייצרים.

אחרי אלבום הבכורה יוצא הדופן שלהם, המוצר שלהם היה למעשה אותו הדבר למהדרין. לא שצריך לקחת את זה כתירוץ למוזיקאיות עלובה, רק שכשאנשים מבינים איפה שיקגו באמת נמצאת מבחינה מוזיקלית, הרבה יותר קל להבין אותה. ספק אם שיקגו תחזור אי פעם לנגן את סוג המוזיקה שעיטר את אלבומה הראשון. זה היה מתקדם! אז כל מה שהיה לכם שם בחוץ מאז, יכול באותה מידה להכיר לכם את שיקגו על מה שהם באמת - חבורה של בחורים בעלי כוונות טובות שלא מתכוונים להזיק לאף אחד. אם הם רוצים לזלזל בעצמם על היותם כל דבר אחר מלבד רוק'נ'רול, זה בסדר מבחינתי".

פטיש האלים מנחית מכה! ב-25 ביוני בשנת 1972 הופיעה להקת לד זפלין בלוס אנג'לס. חלק מביצועיה שם יצאו שנים לאחר מכן (ליתר דיוק, במאי 2003) במארז בשם HOW THE WEST WAS WON.

ובכן, זה אחד הדוקומנטים הטובים ביותר של הלהקה. כשהגיטריסט, ג'ימי פייג', החל לחפש בארכיב שלו חומרי וידאו לאוסף DVD של זפלין, הוא נתקל בסלילי מאסטר עם הקלטות של שתי הופעות משנת 1972, שהיו בלוס אנג'לס, ב-25 ביוני, ויומיים לאחר מכן בלונג ביץ'. שתי ההקלטות כבר היו מוכרות ללא מעט מעריצים של הלהקה שרכשו בוטלגים. פייג' ראה כי טוב וניגש למלאכת הרכבת ההופעה המושמת מעריכת שתי ההופעות. "לנגן בחוף המערבי תמיד היה פנטסטי", אמר הגיטריסט מיד לאחר צאת המארז. "כל חבר להקה היה במיטבו וכשארבעתנו היינו כך, הצלחנו ליצור את האלמנט החמישי הקסום".

על ההופעה הראשונה מהשתיים נכתב בזמנו בעיתון NME הבריטי: "לד זפלין הופיעה באולם פורום בלוס אנג'לס ביום ראשון בלילה ללא להקת חימום. זה בהחלט היה לטובה מבחינת הקהל, שכן הוא קיבל כמעט ארבע שעות מוזיקה מגיבוריהם. לא ראיתי קהל עם הרבה מרץ והתלהבות מזה שנים. מהרגע שהלהקה יצאה אל הבמה השתולל הקהל, זרק חזיזים ועישן סמים. זפלין התחילו עם "IMMIGRANT SONG והמשיכו עם להיטיהם הגדולים, הישנים והחדשים. בסך הכל היו חמישה הדרנים מכיוון שהקהל צרח ורעד כמו תינוקות מפונקים עד שקיבלו את מבוקשם. שמעתי שאחרי ההופעה הזו הצטרד קולו של רוברט פלאנט ושג'ימי פייג נאלץ להישאר במיטה בהוראת הרופא. זה אומר הרבה כשאתה רואה להקה גדולה כמו זו שמכניסה כל כך הרבה לפעולה הבימתית שלה".

במהלך ההופעה הביאה הלהקה גם שירים מתקליטה החדש שטרם יצא, HOUSES OF THE HOLY, ופלאנט ביקש להסביר לקהל שהשיר BLACK DOG לא מדבר על בחורה מדטרויט. במהלך ההופעה נרשמה תקרית אלימה בין כמה צופים לשוטרים ששמרו על הסדר. פלאנט ניסה להרגיע את הרוחות מהבמה והצליח.

כשהלהקה ניגשה לבצע את השיר החדש, DANCING DAYS, אמר פלאנט שזה מהתקליט הבא "שלא ייקרא 'לד זפלין חמש' אלא ודאי ייקרא BURN THAT CANDLE' וייצא בקרוב".

הייתה זו הופעה ארוכה מהרגיל ובעיתון NME נכתב עליה אז: "הערב היה ללא להקת חימום וזה בהחלט היה לטובה מבחינת הקהל, כי הם קיבלו כמעט ארבע שעות של מוזיקה מהגיבורים שלהם. לא ראיתי קהל עם כל כך הרבה אנרגיה והתלהבות כבר שנים.

מהרגע שהלהקה יצאה לבמה הקהל השתולל, זרק חזיזים ועישן המון סמים. זפלין התחילו עם IMMIGRANT SONG ו- HEARTBREAKER ופילסו את דרכם דרך רבים מהלהיטים הגדולים ביותר שלהם, ישנים וחדשים. המון הושמעו לפני שהלהקה התיישבה לשלושה שירים אקוסטיים. אחריהם באו עוד כמה שירי רוק ואחר כך שורה של אולדיז אבל טובים. בסך הכל, היו חמישה הדרנים כי הקהל צרח ורקע כמו תינוקות מפונקים עד שהם קיבלו את מבוקשם.

נאמר לי שהלהקה ביצעה עשר הופעות בקליבר הזה ב-14 יום. קל להבין את אהבתה של אמריקה ללד זפלין ולהיפך. שמעתי אחרי ההופעה שקולו של פלאנט התחיל להיעלם וג'ימי פייג' נאלץ להישאר במיטה בהוראת הרופא. זה אומר הרבה כשאתה רואה להקה גדולה כמו שהיא משקיעה כל כך הרבה במופע הבימתי שלה".

ב-25 ביוני בשנת 1982 יצא תקליט חדש לג'ו ג'קסון ושמו NIGHT AND DAY. קבלו לילה ויום בניו יורק!

עד לאותו רגע, רוב העולם הכיר את ג'ו ג'קסון בעיקר בזכות להיט הנעורים הזועם שלו, IS SHE REALLY GOING OUT WITH HIM. הוא נחשב לאמן מוערך בחוגי הגל החדש, אך תקליטיו לא שברו קופות. הוא היה ידוע כמי שלא מפחד לקחת סיכונים אמנותיים, כאלה שיוצרים אחרים בסגנונו לא היו מעזים לקחת, מחשש שישימו לעצמם מקל בגלגלי הקריירה המצליחה. אבל ג'קסון לא היה כמו כולם.

לאחר שנפרד מאשתו, הוא ארז את הפקלאות ועבר מלונדון היישר אל התפוח הגדול. התקליט החדש, שנולד מתוך המעבר הזה, הוא יומן מסע אישי ומוזיקלי. הוא מחולק לשני צדדים, כמו העיר עצמה. צד היום (DAY) מתאר את חיי השגרה האורבניים, את הרגעים הקטנים והציניים שהשמש עוד מאירה עליהם. קחו לדוגמה את השיר CANCER, שבו הוא לועג באירוניה דקה לטרנדים הבריאותיים של התקופה: "בלי קפאין, בלי חלבונים, בלי אלכוהול או ניקוטין. תזכרו, הכל גורם לסרטן".

אבל אז מגיעה השקיעה, וצד הלילה (NIGHT) מתעורר לחיים. כאן ג'קסון זורק אותנו לרחבת הריקודים עם שירי רוק-דאנס קצביים, שמתאימים בול לבילוי לילי סוער. פתאום, שומעים השפעות שנראות לא קשורות בעליל, אבל בידיו של ג'קסון הן מתחברות באופן מושלם. יש כאן נגיעות של מוזיקת טרקלינים מתוחכמת בסגנון פרנק סינטרה, לצד מקצבים אפרו-קובניים סוחפים שמזכירים את מלך הטימבלס, טיטו פואנטה. כל זה עטוף באהבתו הגדולה של ג'קסון לג'אז הקלאסי. לא סתם שם התקליט נלקח מסטנדרט ג'אז נצחי שחיבר קול פורטר. אפילו עטיפת התקליט עצמה היא מחווה לפוסטר של סרט מוזיקלי משנת 1943.

נראה שבנקודה הזו ג'קסון מצא את קולו האמיתי. הוא הצליח למזג את האנרגיה והתוקפנות של הגל החדש עם האלגנטיות והתחכום של הסלסה והג'אז. אמנם הגל החדש פלרטט עם מקצבים לטיניים בעבר, אבל ג'קסון היה מהראשונים שלקח את הצורות האורבניות והמעודנות ביותר של מוזיקת העולם ושילב אותן בפופ מהוקצע. הוא יצר תקליט קונספט על ניו יורק בלי ליפול לאף קלישאה צפויה, והתוצאה נשמעת לעיתים כמו גרסה הדוקה ואינטליגנטית של הג'אז-רוק המוקדם של סטילי דן.

וכמובן, אי אפשר בלי היהלום שבכתר, הלהיט הנהדר STEPPIN' OUT. השיר הזה, החותם את הצד הראשון של התקליט, הוא תמצית ההתרגשות והציפייה לקראת יציאה לילית בעיר הגדולה. הפתיחה המהפנטת של הפסנתר, המקצב המניע שנוצר על ידי מכונת תופים חדישה מדגם LINN LM-1, והמילים שלוקחות אותנו למסע קסום במונית צהובה ברחבי מנהטן.

בסופו של דבר, NIGHT AND DAY הוא לא סתם אוסף שירים. זהו תקליט מבריק, מרגש ושונה, שזיכה את ג'קסון בשתי מועמדויות יוקרתיות לפרסי הגראמי. עכשיו נשאר רק להקשיב לו שוב פעם.. ושוב פעם.

הדרמה הבלתי נגמרת של פיטר פן. ב-25 ביוני בשנת 2009 מת מייקל ג'קסון, בגיל 50. בשעה 14:26 בדיוק, נקבע מותו, שבדומה לחייו, היה דרמה מסעירה, טרגית ובלתי נתפסת, שמהדהדת עד היום.

אי אפשר באמת לכמת את השפעתו של ג'קסון על תרבות הפופ העולמית, בדומה להשפעתם של אלביס פרסלי או הביטלס. בשיא כוחו, הוא היה ללא צל של ספק האמן הגדול ביותר על פני כדור הארץ, עם מכירות של למעלה מ-750 מיליון תקליטים. אך סיפור חייו הוא רכבת הרים מסחררת: מילד פלא מחונן, דרך מלך פופ עולמי שאין לו מתחרים, ועד לדמות טראגית, כמעט גרוטסקית, הנרדפת על ידי תביעות משפטיות, צלמי פפראצי בלתי נלאים, ניתוחים פלסטיים שהשתבשו ושערוריות שהיכו את העולם בתדהמה.

ילדות תחת אגרוף ברזל

המסע החל באינדיאנה. כילד הכי קטן ומוכשר בחמישיית הג'קסונים, עולמו של מייקל מעולם לא היה נורמלי. וכשהמוזיקה פסקה והאורות כבו, הוא ואחיו נותרו בצילו של אב שתלטן וקשוח, ג'ו ג'קסון. ג'ו, פועל פלדה שחווה כישלון צורב עם להקתו THE FALCONS, היה נחוש להגשים את חלומו דרך בניו, כשהצלחתם חשובה לו יותר מאושרם. מגיל חמש, מייקל הקטן נזרק למשטר אימונים צבאי, שכלל חזרות אינסופיות ואלימות פיזית.

המשמעת הקפדנית הזו נשאה פרי בתחילה. חמישיית הג'קסונים הפכה לסנסציה של חברת התקליטים מוטאון, וחיממה את האמנים הגדולים של הלייבל. הלהיטים החלו לזרום בקצב מסחרר, עם קלאסיקות כמו ABC ו-I'LL BE THERE, שהציגו לעולם את קול הפעמונים הייחודי של מייקל הצעיר.

מלך העולם ומותחן של תקליט

בסוף שנות השבעים, כשמעמדם של הג'קסונים התבסס, למייקל כבר היו תוכניות משלו. תקליט הסולו הראשון שלו, OFF THE WALL, שהופק על ידי קווינסי ג'ונס, היה הצלחה מסחרית וביקורתית אדירה ונמכר במיליוני עותקים. אבל זה לא הספיק לו. הוא רצה לכבוש את העולם והוא עשה זאת. בסוף נובמבר 1982, שוחרר THRILLER, התקליט שלא רק שבר שיאים, הוא ניפץ אותם לרסיסים והפך לתקליט הנמכר ביותר בכל הזמנים.

אבל מאחורי הקצב הממכר והלחן המושלם של הלהיט BILLIE JEAN, הסתתרו מילים על תסכול ובדידות של כוכב במצור, וחשש אמיתי ממעריצה אובססיבית. הקליפים שליוו את התקליט, ובמיוחד הקליפ המושקע לשיר הנושא, שינו את חוקי המשחק ב-MTV, ושברו את המחסום הגזעי שהיה קיים בערוץ. במופע המיוחד "מוטאון 25", הוא הציג לעולם לראשונה את "הליכת הירח", תנועת ריקוד שהפכה לסמלו המסחרי והותירה מיליונים פעורי פה. הוא היה בשיא, בלתי ניתן לעצירה.

הנפילה אל ארץ לעולם לא

עם התהילה והכוח הגיעו גם המוזרויות שהפכו לסיפור הגדול של שנות השמונים. האובססיה לניתוחים פלסטיים החלה להשתלט. במהלך שני העשורים הבאים, פניו השתנו לבלי הכר. היו שרמזו שהוא מנסה להידמות למורתו הרוחנית, הזמרת דיאנה רוס, אחרים טענו שהוא שואף להיראות כמו דמות מסרט של וולט דיסני. הכחשותיו הגורפות בנוגע לניתוחים הפכו אותו למטרה קלה ללעג בתקשורת. מעטים האמינו לו כשסיפר שהוא סובל ממחלת העור ויטיליגו ומזאבת, מה שמסביר את הבהרת עורו והצורך בהגנה מתמדת מהשמש. רק לאחר מותו, הנתיחה הוכיחה כי אכן סבל ממחלות אלה. הלעג הגיע לשיא חדש כאשר במהלך צילומי פרסומת לפפסי, שיערו עלה באש. התאונה הקשה, שגרמה לו לכוויות חמורות והובילה להתמכרותו למשככי כאבים, זכתה ליותר גיחוכים מאשר אהדה.

למרות שלא הצליח לשחזר את ההצלחה המפלצתית של התקליט "מותחן", הוא המשיך למכור מיליוני תקליטים. חברתו הטובה, השחקנית אליזבת טיילור, הדביקה לו את הכינוי "מלך הפופ" והוא נדבק כסופר גלו. בתחילת שנות התשעים, פניו כבר לא דמו כלל לבחור הצעיר מעטיפות תקליטיו הראשונים. אפו נראה זעיר ושברירי ועורו לבן כסיד, מה שהוביל לביקורת קשה מצד הקהילה השחורה.

ג'קסון גם החל להקיף את עצמו בילדים צעירים באחוזתו המפוארת, NEVERLAND, שהייתה למעשה פארק שעשועים פרטי כשלצדו ניצב גם קוף אותו אימץ וקרא לו באבלס. הכל נראה כקן קוקייה מסחרר אחד גדול. בשנת 1993, הגיעה ההאשמה הראשונה והרעידה את עולמו: ג'ורדן צ'נדלר בן ה-13 האשים אותו בהתעללות מינית. ג'קסון שילם למשפחה דמי שתיקה בסך 23 מיליון דולר מחוץ לכותלי בית המשפט, מה שרק הגביר את החשדות. ההשפלה הציבורית פגעה קשות בקריירה ובנפשו. נישואיו המתוקשרים והתמוהים לליסה מארי פרסלי, בתו של אלביס, נראו לרבים כתרגיל יחסי ציבור והסתיימו בגירושין לאחר שנתיים.

הסוף ידוע מראש

ג'קסון ניסה לייצב את הספינה. הוא התחתן בשנית עם דבורה רו בשנת 1996, ונולדו להם שני ילדים. לאחר גירושיהם כעבור שלוש שנים, הוא קיבל משמורת מלאה. אז הגיע עוד רגע מזעזע, כשנתפס בעדשות המצלמה מנופף בבנו התינוק מעבר למעקה מרפסת בקומה השלישית במלון בברלין. חברו הקרוב, אורי גלר, ניסה להגן עליו בטענה ש"זו בטח הייתה בובה", אך הנזק התדמיתי היה עצום.

המסמר האחרון בארון הגיע כנראה בשנת 2003, עם האשמה שנייה בהתעללות מינית בקטין. למרות שטען לחפותו לאורך כל הדרך, הדיווחים על המתרחש באחוזת NEVERLAND היו קשים מנשוא. הוא זוכה במשפט המתוקשר, אך יצא ממנו מרוסק. בשנת 2006, כשעמד על סף פשיטת רגל, הוא נאלץ למכור מזכויותיו על קטלוג השירים של הביטלס לחברת סוני תמורת 95 מיליון דולר.

הוא נעלם מעין הציבור, שקוע בחובות של מאות מיליוני דולרים ובהתמכרות קשה למשככי כאבים. ואז, בתחילת 2009, הוא חזר בהכרזה מדהימה: סדרת ענק של חמישים מופעי קאמבק בלונדון, תחת השם THIS IS IT. הכרטיסים נחטפו, והיה ברור שמבחינה מסחרית מדובר בהימור בטוח. אך המופע מעולם לא התרחש. בצהרי ה-25 ביוני 2009, ג'קסון הפסיק לנשום במיטתו. רופאו האישי, ד"ר קונרד מאריי, לא הצליח להחיותו. הידיעה על מותו שיתקה את העולם, ועוצמת האבל הושוותה לרצח קנדי, ג'ון לנון, ולמותה של הנסיכה דיאנה.

הקרקס שאחרי המוות

הדרמה רק התחילה. מה שתואר תחילה כדום לב, הפך לחקירת הריגה. הנתיחה גילתה קוקטייל קטלני של תרופות בגופו, ובראשן התרופה פרופופול, חומר הרדמה רב עוצמה המיועד לשימוש בחדרי ניתוח בלבד. ד"ר מאריי הודה שהזריק לו את התרופה כדי לעזור לו להירדם, הורשע בהריגה ונידון לארבע שנות מאסר. פשיטת המשטרה על ביתו חשפה חדר שינה מבולגן, בלוני חמצן, ציוד רפואי וכמויות אדירות של תרופות. במקביל, אביו ג'ו, שדרש זמן קצר לפני מותו לקבל שליטה על הקריירה והצוואה של בנו, גילה לתדהמתו שהוא נושל לחלוטין מהירושה.

בשנת 2019, הסרט התיעודי LEAVING NEVERLAND הציג עדויות גרפיות של שני גברים, ווייד רובסון וג'יימס סייפצ'אק, שטענו כי ג'קסון התעלל בהם מינית בילדותם. באופן אירוני, הסרט, שנועד להוקיע אותו, גרם דווקא לעלייה מחודשת במכירות המוזיקה שלו, כשהמעריצים התגייסו להגנתו וטענו כי מדובר בסרט חד-צדדי. אז גם במותו, מייקל ג'קסון ממשיך לשלוט, להשפיע ולעורר מחלוקת. הוא נותר דמות מורכבת ובלתי מפוענחת, מלך פופ שהמוזיקה והריקוד שלו שינו את העולם, ואיש טראגי שחיפש כל חייו את הילדות שאבדה לו.

ב-25 ביוני בשנת 1971 יצא תקליט שני ללהקת סופרטרמפ, שמו הוא INDELIBLY STAMPED והוא נחשב לאחד העלומים יותר בדיסקוגרפיה הנרחבת של להקה מצליחה זו, כולל עטיפה שלא ברור כיצד להגיב לה.

עם חזה מקועקע ו-45 לירות שטרלינג: הנה הסיפור על התקליט שכמעט פירק את סופרטרמפ; הצנזורה הזדעקה, הקהל התבלבל, והלהקה? היא פשוט ניסתה לשרוד.

התקופה הייתה סוערת עבור הלהקה הצעירה. לאחר כישלון מסחרי של תקליט הבכורה המופתי שלה, הלחץ היה עצום. המיליונר ההולנדי, סטנלי אוגוסט מיסגאס, שמימן את הלהקה מכיסו, החל לאבד סבלנות. הרוחות געשו עד כדי כך שבמאי 1971, חודש לפני יציאת התקליט, נפוצה שמועה עקשנית שהמוחות היצירתיים של הלהקה, רוג'ר הודסון וריק דייויס, עומדים לנטוש את הספינה השוקעת ולחבור לפול קוסוף, הגיטריסט המהולל של להקת FREE שזה עתה התפרקה. המהלך אכן נשקל ברצינות, אך בסופו של דבר לא יצא לפועל, למזלם של מיליוני מעריצים עתידיים.

במקום עזיבה, הלהקה עברה מתיחת פנים כמעט קומפלט. את עמדת המתופף תפס קווין קרי, שהפך לדברי חברי הלהקה לדבק המאחד. "אם הוא לא היה מצטרף, כנראה שהיינו מתפרקים", הודה ריק דייויס. "היינו צריכים מישהו שיאמין במה שאנחנו עושים, והוא גרם לנו להאמין בעצמנו מחדש". השינויים היו דרמטיים: פרנק פארל נכנס לנעלי הבסיסט, מה שדחף את הבסיסט הקודם, רוג'ר הודסון, לתפוס את עמדת הגיטרה המובילה במקומו של ריצ'רד פאלמר שעזב. קווין קרי החליף את בוב מילר בתופים, ויחד עם הקלידן המקורי ריק דייויס והסקסופוניסט דייב ווינת'רופ, נולד ההרכב החדש שהוקלט לתקליט.

"זה היה תקליט הישרדות", סיכם הודסון בפשטות. "הוא נועד להראות למנהל שלנו שהנה, עשינו משהו". ואכן, בניגוד לקודמו, התקליט הזה זכה להפצה רחבה יותר ושוחרר לא רק בבריטניה אלא גם בארצות הברית ובקנדה.

אבל את כל ההמולה המוזיקלית גנבה העטיפה. שנים אחר כך, הודסון הודה שאין לו שמץ של מושג מדוע בחרו בשם INDELIBLY STAMPED (בתרגום חופשי: מוטבע לנצח) או מי חשב שזה רעיון טוב לשים בחזית חזה שכזה - תמונת קלוז-אפ של פלג גוף עליון נשי מקועקע. הוא רק זכר במעורפל שחבר של דייויס הוא שהציע לצלם דוגמנית בשם מריאן הולייר, אז בת 26. עבור הזכות לצלם את שדיה המקועקעים קיבלה הולייר סכום של 45 לירות שטרלינג. היא לא ממש שמחה להתערטל מול המצלמה, אבל כפי שסיפרה מאוחר יותר, היא הייתה זקוקה נואשות לכסף. חנויות תקליטים רבות סירבו להציג את העטיפה הפרובוקטיבית.

ומה לגבי המוזיקה? בעוד שתקליט הבכורה נטה לכיוון הרוק המתקדם, INDELIBLY STAMPED הציג צד אחר של הלהקה, קליל ורוקי יותר, כמעט בסגנון פאב-רוק. זהו צליל של להקה שמחפשת את הזהות שלה. הביקורות של התקופה שיקפו בדיוק את הבלבול הזה. המבקר של RECORD AND TAPE BUYER כתב: "הנה תקליטה השני של הלהקה ששמה הנורא מעמעם את כישרונה. יש פה חומר מצוין, פה ושם, המצביע על מגוון סגנונות, מרוק'נ'רול ישן לשירים שקטים ומהורהרים. השיר הבולט הוא TRAVELLED. בשיר החותם, ARIES, יש אלתורים יפים. העטיפה, ללא ספק, תמשוך אנשים סקרנים".

במגזין NME היו יותר ממוקדים: "עם השינוי בהרכב, הלהקה השילה מעצמה את הכבדות שאפפה אותה בתקליטה הראשון. למרות שיש כמה נקודות חלשות, השיר YOUR POPPA DON'T MIND מעולה וזה הכיוון שאליו הלהקה צריכה לפנות".

קווין קרי עצמו סיכם את המצב היטב בראיון למגזין SOUNDS: "אנחנו עדיין להקת רוק, אבל אין לנו כיוון מוגדר כי יש כל כך הרבה רעיונות והשפעות. כולם כותבים יותר, והתקליט השלישי שאנחנו עובדים עליו עכשיו יראה בדיוק איפה אנחנו נמצאים". קרי צדק בגדול. התקליט השלישי אכן ישנה את התמונה כליל. יקראו לו CRIME OF THE CENTURY, והוא יהפוך את סופרטרמפ לאחת הלהקות הגדולות בעולם. האירוניה היא שקרי, האיש שהיה הדבק של הלהקה בתקופה הקשה, כבר לא היה שם כדי ליהנות מההצלחה המסחררת. למעשה, כל ההרכב שניגן ב-INDELIBLY STAMPED, למעט הודסון ודייויס, הוחלף לפני ההקלטות של יצירת המופת הבאה. כך נותר התקליט עם החזה המקועקע כמזכרת משונה ומרתקת לתקופת מעבר, צומת דרכים סואן בו הלהקה כמעט התפרקה, אך בסוף מצאה את דרכה אל הפסגה.

גם זה קרה ב-25 ביוני: מפסנתרן מסתורי שהפך לכוכב-על ועד מערבון חשמלי שכמעט וכיכב בו מתופף מפורסם. קבלו את הכותרות הגדולות באמת.

הוא לא כבד, הוא אחינו אלטון!

בשנת 1969, להקת ההוליס המצליחה הקליטה את אחד משיריה המזוהים ביותר, HE AIN'T HEAVY HE'S MY BROTHER. ליד הפסנתר ישב מוזיקאי צעיר ומוכשר בשם רג' דווייט, שבקרוב מאוד העולם כולו יכיר פשוט בתור אלטון ג'ון. תמורת הנגינה הבלתי נשכחת הזו הוא קיבל תשלום צנוע של 12 לירות שטרלינג.

רבים סברו בזמנו שמקור שם השיר הוא במראות ממלחמת וייטנאם, אך האמת מגיעה ממקום מפתיע וחם הרבה יותר. מקור ההשראה הוא הסלוגן של בויז טאון, קהילה לנוער בסיכון שהוקמה בנברסקה בשנת 1917 על ידי הכומר הקתולי אדוארד פלנגן. האב פלנגן נתקל בציור במגזין ובו נראה ילד סוחב על גבו את אחיו הקטן, תחת הכיתוב "הוא לא כבד, אדוני, הוא אחי". פלנגן אימץ את הרעיון והציב במקום פסל עם הכיתוב המעודכן, "הוא לא כבד, אבא, הוא אחי", שהפך לסמל המקום. שנים לאחר מכן, בשנת 1979, כשהקהילה נפתחה גם לבנות, עודכן הלוגו ובו נראית ילדה נושאת ילדה אחרת.

השיר עצמו כמעט וחמק מההוליס. הוא הוצע תחילה לזמר ג'ו קוקר, שוויתר על ההזדמנות. גיטריסט הלהקה, טוני היקס, סיפר כיצד גילה את השיר: "באחד הימים כשחיפשתי חומרים חדשים, נכנסתי למשרד הוצאה לאור ברחוב דנמרק בלונדון. המו"ל השמיע לי הקלטת הדגמה של הכותבים, בובי סקוט ובוב ראסל, שנשמעה נורא. הזמר נשמע שיכור וההקלטה הייתה איטית ומעוותת. אבל משהו בקסם של השיר תפס אותי. הבאתי אותו לחבר'ה בלהקה והם כעסו עליי, אבל אחרי שהגברנו את הקצב, הוספנו תזמורת ואת הנגינה של רג', הבנו שיש לנו משהו מיוחד ביד". התקליטון יצא ב-26 בספטמבר 1969 והפך להמנון עולמי גם בזכות נגינת ההרמוניקה הנהדרת של זמר הלהקה, אלן קלארק.

כוכבים עולים ויורדים

מה הטעות, מאסטרו? בשנת 1975, הקהל במועדון BOTTOM LINE המפורסם בניו יורק זכה להפתעה של פעם בחיים. במהלך הופעה של אמן הבלוז מאדי ווטרס, טיפס לבמה במפתיע בוב דילן וליווה אותו במפוחית בכמה שירים. ווטרס, בהתלהבות של הרגע, הציג את האורח המכובד לקהל בתור... ג'ון דילן. חבר להקה מיהר לגשת ולתקן את הטעות המשעשעת.

נולדה הסופרגרופ הראשונה

עיתון המוזיקה הבריטי מלודי מייקר הכריז בשנת 1966 על הקמתה של להקת-על חדשה ומרעישה בשם THE CREAM, שמהר מאוד שמה קוצר ל-CREAM. חבריה היו אריק קלפטון שעזב את היארדבירדס, והבסיסט ג'ק ברוס והמתופף ג'ינג'ר בייקר שעזבו את ה-GRAHAM BOND ORGANISATION. בכתבה ההיא, ציין קלפטון שהסגנון של ההרכב החדש יהיה שילוב ייחודי של בלוז מסורתי עם בלוז מודרני. הם בהחלט עמדו במילה.

רוק תחת מצור

קשה להאמין, אבל בשנת 1957, ממשלת מצרים תחת הנהגתו של גמאל עבד אל נאצר, הוציאה מחוץ לחוק את מוזיקת הרוק'נ'רול. החוק אסר להשמיע את המוזיקה, לציין את שם הסגנון בתקשורת ואף סרטי קולנוע עם פסקולים "בעייתיים" הוחרמו. דובר רשמי מסר אז שהאיסור נועד למנוע את השחתת הנוער מההשפעה האמריקאית.

צרות על הבמה ומאחורי הקלעים

הזמר ג'קי ווילסון, שנודע בכינויו "מיסטר התרגשות" בזכות הופעותיו האנרגטיות, סיפק קצת יותר מדי התרגשות בשנת 1966. במהלך הופעה בטקסס, הקהל הזועם, שחיכה לו שלוש שעות, החל להשליך רהיטים. המשטרה הוזעקה למקום ועצרה את ווילסון באשמת עידוד מהומה. הזמר סירב להפסיק לשיר גם כשהשוטרים הורו לו לעשות זאת. בסופו של דבר הוא הואשם בשכרות ונקנס בסכום המגוחך של 30 דולר.

התקליטון החדש של ההרכב החדש של מנפרד מאן

בשנת 1971 יצא תקליטון טרי ללהקת הרוק המתקדם החדשה, MANFRED MANN'S EARTH BAND, עם השיר LIVING WITHOUT YOU.

המערבון החשמלי שנכשל

בשנת 1971 יצא המערבון המוזיקלי ZACHARIAH, שנחשב ל"המערבון החשמלי הראשון". הסרט, שהפסיד כמיליון וחצי דולר, זכור בעיקר בזכות הפסקול המשובח שלו, בו השתתפו להקת JAMES GANG, להקת COUNTRY JOE AND THE FISH ועוד. אך מאחורי הקלעים, הסיפור היה מרתק עוד יותר. תחילה, הוצע למתופף CREAM לשעבר, ג'ינג'ר בייקר, תפקיד ראשי של קאובוי. "קראתי את התסריט והוא נהדר", אמר בייקר למלודי מייקר, "הרעיון שאשחק קאובוי מתאים לי". בסופו של דבר, בייקר אושפז עקב תשישות ותפקידו הוצע לג'רי לי לואיס. בשלב מסוים, אפילו חבר הביטלס, ג'ורג' האריסון, היה אמור לכתוב שירים לסרט יחד עם הכנר דאג קרשו. כל התוכניות הגדולות הללו התפזרו, והסרט נותר כקוריוז היסטורי.

חדשות מהארץ ומהעולם

ג'ימי הנדריקס חי בתל אביב: ב-25 ביוני 1975, נערך בבית לסין בתל אביב ערב מחווה מיוחד לגיטריסט ג'ימי הנדריקס. האירוע, תחת השם "ג'ימי הנדריקס חי", כלל הופעת פרידה של להקת הבמה החשמלית מהקהל הישראלי, קטע נגינה של הגיטריסט יוסי פיאמנטה שהדגים את טכניקות הפריטה של הנדריקס, הרצאה של המוזיקאי יוסי מר חיים והקרנת סרט על הופעותיו. גולת הכותרת הייתה השמעת קטעי נגינה נדירים מתקליטים "לבנים" (בוטלגים). את הערב הפיק שאול גרוסברג.

שיעור תופים גורלי: בשנת 1962, נער צעיר בשם קית' מון הלך לראות הופעה של הזמר SCREAMING LORD SUTCH. אחרי ההופעה, הוא ניגש למתופף ההרכב, קרלו ליטל, וביקש שיעורים פרטיים בנגינה על תופים. ליטל הסכים. אותו נער יהפוך תוך זמן קצר למתופף הפרוע, הכריזמטי והייחודי של להקת המי. השאר, כמו שאומרים, הוא היסטוריה רועשת במיוחד.

נולד כוכב פופ: ב-25 ביוני 1963 נולד בלונדון יוֹרְגוֹס קִירִיאקוֹס פָּנַאיוֹטוּ, שהעולם יתאהב בו תחת השם ג'ורג' מייקל. כחצי מהצמד המצליח WHAM וכאמן סולו פורץ דרך ויוצר מוכשר, הוא הפך לאחד הקולות הבולטים של דורו. מייקל הלך לעולמו ב-25 בדצמבר 2016, והותיר אחריו מורשת מוזיקלית עשירה ונדירה.

• ולהקת אמרסון לייק ופאלמר בצרות בבולוניה:

גרג לייק: "ביוני, 1972, ניגנו בבולוניה. האמרגן האיטלקי, פרנצ'סקו סנובורה, אמר לנו שאנחנו לא צריכים להביא את התאורה שלנו, או את הבמה שלנו. הוא יספק את התאורה והבימה. כל מה שהיינו צריכים להביא היה את ציוד הקו האחורי שלנו. כשהגענו לשם בצהריים, יום ההופעה, לא הייתה במה, ולא אורות, ולא היה זכר לפרנצ'סקו סנובורה. הוא נעלם. ולא הצלחנו להבין מה קרה. שלחנו את צוות הנסיעה לעיר לצאת ולחפש אותו. חשבנו שהוא יהיה במסעדה איפשהו, בהכירם את פרנצ'סקו, הם מצאו אותו במסעדה. מסתבר שהוא טעה בתאריך. במקום ה-25, הוא חשב שזה ה-26. אבל כל הכרטיסים ל-25 נמכרו, הלהקה הייתה שם ב-25, אבל הבמה הוזמנה ל-26! אז, בפאניקה, הם קראו לצוות של בנאים, בוני פיגומים, ובמהלך אחר הצהריים הם בנו את הבמה. השעה הגיעה לבערך 18:00, 50,000 איש, בלי אורות במה, רק אורות לאצטדיון, אז היינו צריכים לנגן. פשוט לא הייתה דרך אחרת. הלהקה הייתה צריכה להמשיך ולנגן. ניגנו וזה הלך פנטסטי! הקהל השתגע וכל השאר. אז, זה הגיע לסולו התופים של קרל, ועזבתי את צד הבמה, וקית' עזב את הצד שלו של הבמה, וקרל שם בחוץ מנגן את סולו התופים שלו. ופרנצ'סקו ניגש אליי ושם את זרועו סביבי, כי ההופעה הצליחה והוא אמר, "היי, זה פנטסטי! תראה איך אתה מצליח!" ואמרתי לו, "אל תיגע בי!, אל תיגע בי!" כל כך כעסתי שהוא פישל עם זה, אחרי שהבטיח לנו, ושיהיה בסדר, ואל תדאג בקשר לזה, "אתה בטוח פרנצ'סקו?" הוא שם את זרועו סביבי, ואמר, "אני יודע שאתה כועס עליי עכשיו, אבל אתה יודע מה? כשתראה את ההפתעה שיש לי בשבילך אתה לא תכעס יותר!" אז לא ידעתי מה יש לו, חשבתי שאולי הוא הביא כמה בנות, או משהו במסעדה, או מה שהוא הולך לשכב עליו. אני לא יודע. אז, קרל עושה את הרמז לחזור... חזרתי לבמה וניגנתי את "רונדו", הגעתי למרכז הבמה ו"בום בום, בום בום, אני מנגן משם", ופתאום, הטיל הזה (לא אחד מאותם טילים שקונים בחנות הזיקוקים) אלא אחד מאותם טילים גדולים באמת. הוא נורה ישר בין הרגליים שלי! ישר בין הרגליים שלי! הוא יצא ופגע בקהל. הוא יצא ממרחק של 50 יארד בערך, והתפוצץ אל תוך הקהל! אחד מאותם פיצוצים אוויריים! ואז כל הבמה התפוצצה בזיקוקים. מסתבר שבמהלך המופע, הבנאים שעדיין היו שם הקימו פיגום מאחור. פיגום עץ, שפרנצ'סקו הכין ממנו תצוגת זיקוקים ברגע האחרון. והוא עמד לירות אותו בסוף המופע. וכשהוא ירה אותו, הוא נפל, וכל הזיקוקים פשוט נורו דרך הבמה וישר אל תוך הקהל! וזה היה מדהים!!! כלומר, כאוס היה שם... זה היה סוף ההופעה! אחרי ההופעה, לא יצאנו איתו לארוחת ערב, אבל אמרנו לו ישירות שהעונש שלו הוא שהוא ייקח את כל צוות הדרכים לארוחת ערב. הוא לא היה ראוי לשבת עם הלהקה, אבל העונש שלו יהיה לקחת את צוות הדרכים לארוחת ערב ושהם יקנו להם כל מה שהם רוצים. הוא לקח אותם למסעדה הזאת והם שתו את המסעדה עד תום!"

בונוס: החודש, יוני בשנת 1959 יצא תקליטון פורץ דרך של ריי צ'ארלס עם השיר WHAT'D I SAY. נו, מה כבר יש לומר?

ובכן, הלהיט הענק של ריי צ'ארלס, שהגדיר מחדש את גבולות המוזיקה, התחיל בכלל כאלתור בסוף הופעה. הנה על היצירה שפוצלה לשני חלקים, נאסרה להשמעה בתחנות רדיו והפכה להמנון נצחי.

אם יש תקליטון אחד שהטיח בעולם את הגאונות המוזיקלית של ריי צ'ארלס במלוא עוצמתה, הרי שזהו ללא ספק WHAT'D I SAY. היצירה הזו נחשבת עד היום לאחד מהישגיו הגדולים ביותר. השיר, שאורכו היה שש וחצי דקות, זמן נצח במונחי הרדיו של אותה תקופה, היה כל כך ארוך עד שנאלצו לפצל אותו לשני צדדיו של סינגל. מכאן הגיעו התוספות PART 1 ו-PART 2 לשמו, פשוט כי לא הייתה ברירה אחרת.

סיפורו של צ'ארלס מתחיל הרבה קודם. הוא איבד את ראייתו בגיל שבע עקב גלאוקומה ולמד קומפוזיציה, כולל קריאת תווים בכתב ברייל, בבית הספר לעיוורים וחרשים סנט אוגוסטין. משם עבר לסיאטל והקליט את הופעת הבכורה שלו עם CONFESSION BLUES בשנת 1949, כחלק מהרכב שנקרא הטריו של מקסים. את השנים הבאות בילה בליטוש וזיקוק הצליל הייחודי שלו בסדרת סינגלים שיצאו בלייבלים כמו DOWNBEAT, SWINGTIME, ובמיוחד בחברת התקליטים אטלנטיק, שהייתה מעצמת רית'ם אנד בלוז וסול. שם, הוא רקח בהדרגה את התערובת המפורסמת שלו של בלוז וגוספל, תערובת שהפכה למעשה למודל שממנו נולד כל הסול של שנות השישים. באמצע שנות החמישים, הוא כבר השתמש באופן קבוע בחמישיית כלי נשיפה בהקלטות מכוננות כמו I’VE GOT A WOMAN ו-HALLELUJAH I LOVE HER SO, מה שהעניק לשירים אווירה פרועה וצוהלת.

האגדה מספרת, ובמקרה הזה היא גם נכונה, שהרעיון ל-WHAT'D I SAY נולד במהלך הופעה חיה בתחילת 1959. לקראת סוף הערב, אחרי שעות ארוכות על הבמה, צ'ארלס גילה שאזל לו החומר (אני לא מדבר על חומרים אסורים, כן?). במקום להיכנס לפאניקה, הוא פשוט התחיל לאלתר. זה התחיל מסדרת ריפים מבוססי בלוז על הפסנתר שלו ומשם זה התפתח לדיאלוג ספונטני של קריאה ותגובה עם זמרות הליווי שלו, ה-RAELETTES. הקהל, כך מספרים, פשוט השתגע עד כדי כך שאנשים החליפו תעודות זהות ביניהם.

ב-18 בפברואר 1959, צ'ארלס נכנס לאולפן בניו יורק כדי להקליט את השיר עם טכנאי ההקלטות המהולל של אטלנטיק, טום דאוד. ההקלטה נפתחה בדיוק כפי שהתחילה באותו לילה של השראה כמה שבועות קודם לכן, עם הפסנתר החשמלי מדגם וורליצר של צ'ארלס. הבסיסט מילטון גארד והמתופף מילט טרנר הצטרפו אליו במהרה, ושלושתם פילסו את דרכם בתוך המבנה הפשוט אך הממכר של השיר. הריפים והליקים שצ'ארלס מנגן אולי נשמעים היום מסורתיים, אבל אין זו הגזמה לומר שבאותם רגעים הוא ניסח את ספר החוקים של נגינת הקלידים ברית'ם אנד בלוז ובסול. והסאונד? איך אגדיר זאת? "סאונד של חדר לוהט"!!!!!!

באופן חריג מאוד, קולו נכנס רק אחרי דקה וחצי מתחילת השיר, עובדה מדהימה בהתחשב בכך שתקליטוני פופ רבים באותה תקופה בקושי היו ארוכים יותר מזה. הוא הוביל את הלהקה דרך שישה בתים של צמדי חרוזים שובבים ורמזים מיניים על בחורה בשמלה אדומה שיודעת "לעשות את הבירדלנד כל הלילה" (ריקוד על שם מועדון הג'אז הניו יורקי המפורסם). בסופו של דבר, חטיבת כלי הנשיפה הצטרפה לחגיגה, לפני שהשיר נעצר באופן פתאומי ומוזר אחרי ארבע וחצי דקות.

אבל אז, כשהמאזין חושב שהכל נגמר, הזמרות נכנסות לתמונה. הן מתחילות להתחנן בפני צ'ארלס שימשיך, וכשהוא מסכים, הן פוצחות איתו בקרב אנחות וגניחות קצביות וחושניות שהיו חסרות תקדים לאותה תקופה, עד לסיום המוחץ של השיר. זו חגיגה באולפן שאני הייתי מת להיות מוזמן אליה.

וכל זה יחד לא רק יצר תקליטון פורץ דרך, אלא גם עורר שערורייה אדירה. WHAT'D I SAY היה אחד הסינגלים הטעונים מינית שיצאו באותה תקופה, מה שגרם לתחנות רדיו רבות ברחבי ארצות הברית להחרים אותו. אבל זה לא עצר אותו מלטפס למקום השישי במצעד הפופ האמריקאי ולהגיע לפסגת מצעד הרית'ם אנד בלוז. לאחר שהסערה שככה, ההקלטה שימשה השראה לאינספור גרסאות כיסוי של אמנים. אפילו אלביס פרסלי ביצע אותו בסרטו משנת 1964, VIVA LAS VEGAS. כך, שיר שנולד כמעט במקרה, הפך לאבן דרך בתולדות המוזיקה המודרנית. נו, אז מה אתם אומרים?

בונוס: החודש, יוני בשנת 1967, יצא תקליטון חדש לאקס-סולן בלהקת THEM ששמו ואן מוריסון. הנה הסיפור שאני מביא מאחוריו.

איך שיר תמים על נערה עם עיניים חומות הפך לסיוט של יוצרו, הכניס את הבית הלבן לסחרור קל, צונזר בגלל "עשיית אהבה בדשא" והפך להמנון קיץ עולמי? וכל זאת בזמן שהאמן שכתב אותו לא ראה ממנו דולר אחד!

באפריל 2005, כשהבית הלבן חשף את רשימת השירים באייפוד של הנשיא דאז, ג'ורג' וו. בוש, העולם גילה שאחד השירים החביבים על מנהיג העולם החופשי הוא לא אחר מאשר השיר הזה. איך זה השפיע על הפופולריות של השיר? ובכן, קשה לדעת, אבל תגובתו היבשה של ואן מוריסון, אמרה הכל: "הייתי מעדיף שזה היה שיר חדש שלי". הציניות הזו היא רק קצה הקרחון בסיפור מערכת היחסים המורכבת של מוריסון עם הלהיט הגדול הראשון שלו.

הכל התחיל בשנת 1966. אחרי סיבוב הופעות מפרך במיוחד באמריקה עם להקתו THEM, מוריסון הצעיר והזועף קיבל הצעה שאי אפשר לסרב לה: כרטיס טיסה בכיוון אחד לניו יורק וחוזה סולו בחברת התקליטים החדשה BANG RECORDS. האיש מאחורי החברה היה ברט ברנס, כריש פופ אמיתי של שנות השישים, שהיה מפיק, מוציא לאור וכותב שירים מהשורה הראשונה. ברנס כבר הכיר את מוריסון היטב – הרי הוא הפיק ואף כתב את הלהיט של THEM, הלוא הוא HERE COMES THE NIGHT. מוריסון הלך אחריו בעיניים עצומות.

ברנס רצה שמוריסון יקליט להיטים קליטים. מוריסון, מצדו, רצה לעשות הכל חוץ מזה. רוב החומרים שהציג לחברת התקליטים החדשה שלו היו הכי לא מסחריים שיש. אבל מתוך סשן ההקלטות המתוח הזה, צץ לו שיר אחד שהפך במקרה ללהיט ענק באמריקה. אלא שהשיר הזה לא נולד כפי שאנחנו מכירים אותו.

מנערה שחומת עור לנערה עם עיניים חומות

במקור, מוריסון כתב את השיר תחת השם BROWN SKINNED GIRL (נערה שחומת עור), ועסק במערכת יחסים בין-גזעית. השיר התחיל כ"קטע קליפסו", לדבריו, אבל ברנס, המפיק שזיהה פוטנציאל מסחרי, שכנע אותו לשנות את השם מצבע עור לצבע עיניים כדי שזה יהיה קל יותר לעיכול עבור תחנות הרדיו השמרניות של התקופה.

מוריסון, שכבר אז פיתח את המוניטין של אדם לא פשוט, בלשון המעטה, לא היה מרוצה כלל מהפנייה המסחרית הזו. למעשה, הוא היה כל כך ממורמר עד שחזר לבלאפסט, עיר הולדתו, עוד לפני שהספיק להשלים את הקלטת השירה. את החסר נאלץ למלא ג'ף בארי, כותב להיטים מדופלם (שכתב עם אלי גריניץ' שירים כמו BE MY BABY), שהוסיף את פזמון ה-"שה לה לה" המפורסם בסוף השיר.

אבל גם השינוי הזה לא הספיק. שורה מהבית השלישי, MAKING LOVE IN THE GREEN GRASS נחשבה למינית מדי עבור הרדיו. בגרסה ששוחררה לתחנות הרדיו, השורה הוחלפה בשורה מהבית הראשון, LAUGHING AND RUNNING. למרות הצנזורה, תחנות רבות עדיין החרימו את השיר. באופן אירוני, כשיצא תקליט האוסף THE BEST OF VAN MORRISON בשנת 1990, שוחררה בטעות הגרסה המצונזרת, כנראה על ידי מישהו שלא היה מודע כלל לקיומן של שתי גרסאות.

המנון לקיץ האהבה, למרות הזמר

השיר יצא בדיוק בזמן לקיץ האהבה של 1967, קיץ שבו תרבות ההיפים פרצה במלוא עוצמתה בארצות הברית, והשיר סיפק פסקול מושלם לאווירה. הבעיה? מוריסון תיעב את כל הסצנה ההיפית. הוא הזדעזע כשראה את עטיפת התקליט הראשון שלו, BLOWIN' YOUR MIND, שהייתה פסיכדלית וצבעונית וכללה דימויים שלא היה לו שום קשר אליהם. "מעולם לא רציתי להיות מסחרי", אמר פעם, "ופתאום השיר הזה הפך אותי למסחרי עוד יותר".

ההקלטה עצמה הייתה הפקה גרנדיוזית, בניצוחו של ברנס. הוא הביא לאולפני A&R בניו יורק נבחרת חלומות של נגני אולפן, כולל שלושה חברים מההרכב שליווה את בוב דילן בתקופתו החשמלית: הגיטריסט אל גורגוני, הבסיסט ראס סבאקוס והפסנתרן פול גריפין. את קולות הרקע סיפקה שלישיית הגוספל THE SWEET INSPIRATIONS, שעבדה עם הגדולים ביותר, מארית'ה פרנקלין ודיון וורוויק, ובהמשך הפכה לקבוצת זמרות הליווי הקבועות של אלביס פרסלי עד מותו.

מוריסון, שהגיע לניו יורק וציפה להקליט את שיריו האקוסטיים והמחוספסים, נדהם למצוא באולפן "שלושה גיטריסטים, בס, תופים – זו הייתה הפקת ענק והרגשתי שרובה מיותרת". התהליך היה מתיש. נדרשו 22 טייקים כדי להגיע לגרסה הסופית, כאשר רובם היו עצירות והתחלות כושלות. התוצאה הסופית, עם הליווי הלטיני הקופצני שהיה סימן ההיכר של ברנס, הייתה רחוקה שנות אור מהבלדה הנוגה שמוריסון דמיין. חברו הטוב, ג'ון גרשן, סיפר שנים אחר כך שמוריסון סירב לנגן את השיר אפילו במפגשים פרטיים, אך פעם אחת ניגן לו גרסה אקוסטית ואמר: "אתה יודע, השיר הזה מעולם לא בוצע נכון".

החוזה הנורא, שירי הנקמה והמורשת המפוספסת

הסכסוך היצירתי היה רק ההתחלה. החוזה שמוריסון חתם עליו עם BANG RECORDS היה דרקוני, וכלל סעיפים שהעניקו לברנס שליטה מלאה לא רק בהפקה אלא גם בניהול ובזכויות היוצרים. התוצאה המדהימה היא שוואן מוריסון מעולם לא קיבל תמלוגים על השיר הזה. כל ההכנסות מהשיר המצליח ביותר שלו זרמו ישירות לחברת התקליטים.

היחסים בין מוריסון לברנס הגיעו לפיצוץ וכדי להשתחרר מהחוזה, מוריסון נקט בצעד יצירתי ונקמני: הוא נכנס לאולפן והקליט בסשן אחד 31 שירים, באורך כדקה כל אחד, חסרי פשר, מונוטוניים ומוזרים ונשמעים בערך אותו הדבר, רק כדי למלא את מכסת השירים שהיה מחויב להם בחוזה. הבדיחה הזו באה על חשבונו כששנים לאחר מכן השירים המביכים האלו יצאו לאור באופן רשמי באוסף דיסקים כפול בשם PAYIN' DUES.

הסאגה קיבלה תפנית טראגית כשברט ברנס מת מהתקף לב בדצמבר 1967, מה שהותיר את מוריסון כבול משפטית לאלמנתו של ברנס. רק לאחר מאבקים משפטיים ארוכים הוא הצליח להשתחרר וחתם בחברת האחים וורנר, שם הוציא בשנת 1968 את תקליט המופת הראשון שלו מני רבים, ASTRAL WEEKS

מוריסון, מצידו, ממשיך להתכווץ בכל פעם שהוא מתבקש לשיר אותו. "איך בחור בגילי יכול לשיר על משהו שהוא כתב כשהיה בן 20?" הוא התוודה בראיון בשנת 2024. "זה שיר של מתבגרים. אני לא ממש יכול להתחבר אליו היום". וגם כשהוא כבר כן מבצע אותו, הוא מרגיש צורך להסביר לקהל שהוא שונא אותו. הוא חושב שיש לו לפחות 300 שירים טובים יותר. הקהל, כנראה, לא ממש מסכים איתו. הוא רוצה לשמוע שוב את השיר עם ה"שה לה לה... לה די דה".

בונוס: החודש, יוני בשנת 1967, יצא תקליטון בכורה ללהקת ואנילה פאדג'. זה בא עם השיר YOU KEEP ME HANGIN' ON של הסופרימס. אז כיצד האטת השיר, הוספת המון דרמה ורוק עם ביצים הפכו את זה ללהיט ענק?

זה היה יכול להיות עוד לילה שגרתי של שנת 1967. חברי להקת THE PIGEONS, שניגנו במועדון ה-ACTION HOUSE בלונג איילנד, הסתובבו מדי פעם גם במועדון ה-CHEETAH במנהטן. באחד מאותם לילות, בזמן שחברי הלהקה - האורגניסט מארק שטיין והבסיסט טים בוגרט - ישבו במכונית חונה מחוץ למועדון ועישנו ג'וינט (ברור, לא?). אז קרה דבר ששיגר אותם הרחק אל מחוץ לאטמוספירה של מועדוני הברים והיה עתיד לשנות את חייהם. כמו כל הרעיונות הגדולים באמת, הוא היה פשוט עד כאב.

הרדיו במכונית היה דלוק, ולפתע בקעו ממנו צלילי הלהיט הענק של דיאנה רוס והסופרימס, YOU KEEP ME HANGIN' ON. באותו הרגע, נדלקה נורה מעל ראשם. הם הבינו שהם חייבים לקחת את השיר הזה ולתת לו עיבוד דרמטי משלהם. הם הגיעו לחזרה הבאה נלהבים במיוחד, וכששיתפו את הגיטריסט וינס מארטל ואת המתופף כרמין אפיס ברעיון, הם התאהבו בו מיד. כלהקה, הם תמיד האמינו שהמוזיקה צריכה להתכתב עם המילים, ובשיר המקורי של הסופרימס זה פשוט לא קרה מבחינתם. המקצב היה קופצני ושמח, אבל המילים היו ההפך הגמור. הרי אף אחד לא שר "שחרר אותי, למה שלא תעשה את זה?" כשהוא במצב רוח מרומם, נכון?

מארק שטיין הגה את קונספט העיבוד הראשוני, ומשם החברים החלו להתפרע מוזיקלית כדי להוציא החוצה את כל הרגש העצור במילים. הם שינו את האקורדים פה ושם, כתבו מנגינה חדשה, אבל מעל הכל – הכניסו בניית מתח דרמטית וקטעי קרשנדו אדירים וכמובן, האטו את קצב השיר עד לזחילה. פשוט זרקו פנימה את כל מה שהיה להם.

המנהל שלהם רצה שהם יפיקו הקלטת דמו. הוא הטיל את המשימה על אחד מאנשיו, שלי פינקל (שבאופן משעשע, שנים לאחר מכן הפך למנהלו של המתאגרף מייק טייסון), ואמר לו ליצור קשר עם המפיק שאדו מורטון. מורטון היה המפיק הצעיר והמבוקש של ניו יורק, האיש שכתב והפיק להיטי ענק כמו LEADER OF THE PACK. סגנון ההפקה הדרמטי והטעון שלו, שהיה כמעט כמו מיני-אופרת רוק, התאים בול לחזון של חברינו.

אבל להשיג את שאדו מורטון התברר כמשימה לא פשוטה. כששלי התקשר אליו לראשונה, זה סירב בנימוס. לא היה לו עניין לנסוע עד לונג איילנד כדי לראות להקה מתחילה שהוא מעולם לא שמע עליה. שלי לא ויתר. הוא הופיע באולפן של שאדו במנהטן עם לימוזינה ושני בקבוקי וויסקי ופשוט הסיע אותו בכוח אל ה-ACTION HOUSE כדי לראות את הארבעה בהופעה. שאדו התאהב בעיבודים החדשים ובחיוחד במה שהם עשו לשיר של הסופרימס. הוא הסכים להפיק דמו.

קסם באולפן ומיליון דולר

עד אז, THE PIGEONS כבר נחשבה ללהקת הופעות טובה ומהודקת, אבל מעולם לא הקליטה באופן מקצועי, כך שהחברים הגיעו לאולפן די לחוצים. בנוסף, שאדו מורטון היה שם גדול. הוא היה מבוגר מהם במעט, עם שיער ארוך ופרוע, טיפוס אקסצנטרי שאהב את הטיפה המרה. אחרי שניגנו לו את השיר באולפן, הוא הנהן ואמר, "אוקיי, בואו ננגן את זה בשביל הטכנאי".

הם ניגנו את השיר שוב, עדיין בשלב החימום, אבל הטכנאי כבר לחץ על כפתור ההקלטה. בלי שידעו, הגרסה הסופית הושלמה בטייק אחד בלבד, ובמונו. זו הייתה הגרסה שעתידה להישמע בכל רחבי העולם. כשסיימו, שאדו השמיע להם את התוצאה וכולם הגיבו באותה צורה: "וואו! זה נשמע פאקינג מדהים!". כרמין אפיס היה המום מכמה שהתופים שלו נשמעו גדולים ועוצמתיים. הגיטרה של וינס מארטל חרכה כאש בשדה קוצים ואורגן ההאמונד של מארק שטיין לא הפסיק לסעור.

הדמו הזה עורר עניין רב, ובאפריל 1967 להקת THE PIGEONS חתמה על חוזה עם חברת התקליטים אטלנטיק. הייתה רק בעיה אחת: אהמט ארטגון, המייסד והנשיא של החברה, שנא את השם הזה ודרש להחליף אותו. החברים מיהרו להסכים איתו.

אז הם ניסו לחשוב על שם חדש אבל לא הגיעו לרעיון. זאת עד שהופיעו במועדון PAGE 2 בלונג איילנד. אחרי ההופעה, הם דיברו עם בחורה שעבדה שם בשם דידי. היא סיפרה להם שסבא שלה נהג לקרוא לה ונילה פאדג'. ואז היא הסתכלה עליהם והוסיפה, "היי, אולי אתם צריכים לקרוא לעצמכם ככה. אתם כמו מוזיקת נשמה לבנה". הארבעה הסתכלו זה על זה עם עיניים פעורות. שם חדש נוצר ללהקה.

שאדו מורטון לקח את הדמו לסקוט מוני, שדרן רדיו ניו יורקי משפיע, שהיה אחראי על השמעת כל הרוק המתקדם והסאונד של האנדרגראונד בתחנת WOR-FM, לצד הביטלס, ג'ימי הנדריקס וג'פרסון איירפליין. הוא התחיל לנגן את השיר שלהם באוויר, וכך גם השדרן, מורי דה קיי (ההוא שהתעלק על הביטלס כשהגיעו לראשונה לארה"ב). השיר נקלט מיד ורבים ביקשו לשמוע אותו שוב. להיט חדש ומשפיע נוצר! להקות כמו דיפ פרפל ולד זפלין ציינו את הסאונד הכבד והעיבודים הדרמטיים של ונילה פאדג' כמקור השראה מרכזי. ריספקט!

בלוג מוסיקה - כל מה שרציתם לדעת על מוזיקה - ועוד קצת.

הנכם מוזמנים לשתף את הבלוג עם חבריכם.

רוצים לשמוע עוד הרצאות מעניינות על הופעות מוסיקה? זמרים ישראליים? להקות רוק? הביטלס? תקליטים? רוק מתקדם? ועוד מגוון נושאים? מוזמנים ליצור איתי קשר. בינתיים, בואו ליהנות גם מפודקאסט מומלץ ומבלוג המוסיקה באתר.

הרצאות מוסיקה שלי ותכני מוסיקה מיוחדים לפלטפורמות שונות - לפרטים והזמנות: 050-5616459