רוק מסביב לשעון: מה קרה ב-20 ביולי בעולם הרוק

כל יום מציין אירועים משמעותיים בהיסטוריה של מוזיקת הרוק והפופ, עם שפע של אנקדוטות פורצות דרך שהתרחשו בעשורים קודמים. כשאנחנו מסתכלים אחורה בזמן, על היום הזה בתולדות המוזיקה, אנחנו נזכרים ברגעים המדהימים שעיצבו את נוף הרוק והפופ, החל מיציאתם של תקליטים אגדיים, הופעות אייקוניות וגם דברים משמחים לצד עצובים שקרו לאמני המוזיקה המובילים.

כחובבי מוזיקת רוק, אנחנו לא יכולים שלא לחוש תחושת נוסטלגיה כשאנחנו מהרהרים באירועים הבלתי נשכחים שהתרחשו אז. הנכם מוזמנים לצלול איתי למנהרת הזמן עם אירועי פופ ורוק שאספתי עבורכם ממקורות שונים ונדירים מאד שאינם ברשת. אהבתם וברצונכם לקבל עוד ועוד? בשביל זה בניתי עבורכם הרצאות מוסיקה מעשירות ומעניינות ופודקאסטים מומלצים.

אז מה קרה ב-20 ביולי (20.7) בעולם של רוק קלאסי?

חקר, ערך וכתב: נעם רפפורט

הציטוט היומי: "להקת החולמים ואני תמיד היינו כשוטים. לא תוכלו לקרוא לנו סמלי מין, נכון? כשאנו יחד, איננו מהבחורים הנוצצים ההם" (פרדי גאריטי, זמר להקת פרדי והחולמים, בעיתון NME, בשנת 1963).

המהפכה של שש הדקות ו-13 השניות: היום בו בוב דילן בעט את הדלת של עולם המוזיקה. היה זה ה-20 ביולי 1965, יום קיץ שהתחיל רגיל לחלוטין והסתיים כנקודת מפנה היסטורית בתרבות הפופולרית. ביום זה יצא לעולם התקליטון LIKE A ROLLING STONE של בוב דילן, ובאבחה אחת, שום דבר כבר לא נשמע אותו הדבר.

השיר הזה לא היה עוד שיר, הוא היה רעידת אדמה מוזיקלית שסדקה את סכר המוסכמות של עולם המוזיקה. בוב דילן, שהיה אז נסיך הפולק הבלתי מעורער, הוקסם מהצליל החדש והמחוספס שהגיע מבריטניה, מהסאונד של הביטלס, האנימלס והבירדס. אך הוא לא רצה לחקות אותם, הוא שאף ליצור כור היתוך משלו, נוסחה ייחודית שתתיך יחד את המילים הנוקבות של הפולק עם האנרגיה החשמלית של הרוק והנשמה של הרית'ם אנד בלוז. דילן היה נחוש בדעתו שהיצירה הזו חייבת לצאת כתקליטון, כמוצר פופ לכל דבר ועניין, ולהסתער על תחנות הרדיו.

כדי להגשים את החזון, הוא היה זקוק לצוות נגנים שיבין את הראש המהפכני שלו. לעמדת הגיטרה הוא גייס גיטריסט צעיר ומוכשר להפליא בשם מייקל בלומפילד, אותו פגש לראשונה שנתיים קודם לכן. בלומפילד היה באותה עת חבר בלהקת הבלוז של פול באטרפילד, והיה ידוע בנגינתו החדה והנשכנית. הבחירה הזו הרימה כמה גבות, שכן לדילן כבר היה גיטריסט צמוד ומוערך, ברוס לאנגהורן. באופן משעשע, בלומפילד סיפר מאוחר יותר שלאורך כל ההקלטות, דילן לא הפסיק לבקש ממנו לנגן "כמו לאנגהורן". אבל עם דילן, כמו עם דילן, הדרכים תמיד היו נסתרות וההיגיון היה שייך רק לו.

אך הדרמה האמיתית של הסשן התרחשה במקום אחר לגמרי באולפן, בעמדת אורגן ההאמונד. מי שהתיישב שם היה בחור בשם אל קופר, שהגיע לאולפן בכלל על תקן גיטריסט במטרה להיבחן ללהקה של דילן. כשהגיע, הוא גילה לתדהמתו שאת עמדת הגיטריסט תפס כבר אותו בלומפילד, יהודי צעיר ומוכשר כמוהו. במקום ללכת הביתה מאוכזב, קופר, שלא ניגן באורגן באופן מקצועי מימיו, פשוט התגנב לעמדת הקלידים הפנויה והתיישב שם. הוא הקשיב למהלך האקורדים, וברגע הנכון, הכניס ריף פשוט ומהפנט, שנשמע כמו גל שמתחיל קטן ומתנפץ בגדול.

לאחר הטייק הראשון, המפיק טום וילסון, שלא התרשם מהנגן האלמוני, לחש לדילן באוזן שכדאי להיפטר מתפקיד האורגן המאולתר. תשובתו של דילן הייתה חדה ונחרצת: "אל תיגע בו. להיפך, תגביר את האורגן". ההחלטה הזו שינתה את פני השיר והפכה את תפקיד האורגן של קופר לאחד המפורסמים והמזוהים יותר בתולדות הרוק.

מאחורי התופים ישב בובי גרג ובפסנתר ניגן פול גריפין. זהות הבסיסט נותרה תעלומה קטנה; בעוד שמסמכים רשמיים מציינים את ג'וזף מאצ'ו, בלומפילד סיפר בראיון שהובא לסשן בסיסט בשם ראס סאוואקוס. סאוואקוס, שהיה רגיל לנגן בקונטרבס, היה לדבריו משותק מפחד, שכן זו הייתה הפעם הראשונה בחייו שניגן בגיטרת בס חשמלית. הפחד הזה, יחד עם האנרגיה של שאר הנגנים, יצר את אותו צליל דילני חדש, טעון בחשמל וגדוש בכוונה.

בניגוד למה שסיפר קופר באוטוביוגרפיה שלו, שהשיר נוצר כמעט באופן ספונטני בטייק אחד או שניים, המציאות, כפי שנחשפה בהקלטות הבוטלגים שהתפרסמו מאוחר יותר, הייתה שונה לחלוטין. ההרכב עבד על השיר שעות ארוכות. בשלב מוקדם, אפילו נעשו ניסיונות משונים לנגן אותו בקצב של וואלס, כלומר במשקל שלושה רבעים. רק למחרת, לאחר עוד ועוד ניסיונות, הושג הטייק המושלם. הרגע בו הקסם קרה.

דילן, נרגש ונלהב, מיהר להדפיס את הטייק הנבחר על תקליט דמו מיוחד (ACETATE) ורץ עם האוצר החם לביתו של מנהלו האישי, אלברט גרוסמן. שם, הוא השמיע את השיר בלופ במשך לילה שלם עד שהתקליט נשחק. כל מי שנכנס לדירה באותו לילה, פשוט עמד פעור פה. אחד מהם היה המפיק פול רוטשילד, שעבד אז בחברת התקליטים המתחרה, ELEKTRA. רוטשילד סיפר שחש צביטה של קנאה מיידית, והבין באותו הרגע שעולם המוזיקה כפי שהכיר אותו עומד להשתנות לנצח.

כשהתקליטון יצא סוף סוף לשוק, הוא היכה גלים באופן חסר תקדים. לא רק בגלל הסאונד המהפכני, אלא גם בגלל אורכו החריג: שש דקות ושלוש עשרה שניות. במונחים של רדיו באמצע שנות השישים, זה היה נצח, מהלך התאבדות מסחרי. חברת התקליטים COLUMBIA כל כך נרתעה מהאורך, עד שבתחילה סירבה לשחרר אותו. רק לאחר שאחד מעובדי הקידום הדליף עותק לתקליטן במועדון לילה פופולרי בניו יורק, והקהל יצא מדעתו, החברה נכנעה והשיר שוחרר רשמית.

התגובות בקרב המוזיקאים היו מיידיות. פול מקרטני וג'ון לנון הקשיבו לו יחד בביתו של האחרון והבינו שדילן פותח בפניהם דלתות ליצירה מורכבת ועמוקה יותר. ברוס ספרינגסטין, אז נער צעיר, נסע עם אמו במכונית כשהצלילים בקעו לראשונה מהרדיו. הוא תיאר את החוויה כאילו דילן ניפץ לו בבעיטה את דלת הכניסה למוח ושתל שם את העולם שלו. פרנק זאפה, הידוע בציניות שלו, סיפר שכאשר שמע את השיר לראשונה, הוא פשוט רצה לפרוש מעסקי המוזיקה כי הבין שאין לו מה לחדש.

השיר הזה סימן גם את סוף דרכו של המפיק טום וילסון עם דילן, ואת תחילת עבודתו עם המפיק בוב ג'ונסטון שלקח את המושכות. אך יותר מכל, הוא יצר קרע עמוק בקרב מעריציו הוותיקים של דילן, אלו שראו בו נביא פולק אקוסטי. הם חשו נבגדים, צעקו לו ג'ודאס בהופעות, וראו בו מי שמכר את נשמתו לשטן החשמלי. אבל לדילן, כמו תמיד, לא היה אכפת. הוא רצה להתקדם, לפרוץ גבולות. והתקליטון הזה, שהרחיק ממנו קהל אחד, הביא לו קהל חדש, עצום ונאמן, של אוהבי הסאונד החשמלי.

הלילה בו מלך הלטאה נרדם בשמירה: ב-20 ביולי בשנת 1968 נערכה אחת ההופעות הפחות טובות של להקת הדלתות לאותה שנה.

השנה היא 1968, והדלתות הם הדבר הכי חם על הפלנטה. עם כריזמה מסוכנת, צליל מהפנט וסולן שהוא סמל מין ושמאן כאחד, הלהקה כובשת כל במה אפשרית. ב-20 ביולי, הגלים הפסיכדליים שלהם הגיעו עד לחופי הונולולו שטופת השמש. הקהל המקומי, לבוש בחולצות פרחוניות וציפייה דרוכה, התכונן לטקס רוק'נ'רול סוער. מה כבר יכול להשתבש? ובכן, מסתבר שלא מעט.

נחיתה בהוואי אמורה להעלות חיוך על פניו של כל אחד, לא? כנראה שכמעט כל אחד. כדי להשלים את התמונה, על הבמה באותו ערב הופיעו גם להקות החימום המקומיות SILVER BICYCLE, GOLDEN DAYS ו-GRANDPA'S GARDEN, ששמותיהן הפסיכדליים בהחלט התאימו לרוח התקופה. אבל באותו ערב, על במת מרכז הכנסים הבינלאומי של הונולולו, משהו היה כבוי. חברי הלהקה, שבועות ספורים לאחר שהוציאו את תקליטם השלישי והמצליח WAITING FOR THE SUN, נראו יותר כמו תיירים אבודים מאשר אלילי רוק. ג'ים מוריסון, האיש שהיה אמור להצית אש בנשמות הקהל, נראה כמי ששכח להביא את הגפרורים מהמלון.

ההופעה נפתחה, אך במקום שטף אנרגטי של צלילים, הקהל קיבל משהו אחר לגמרי. בין השירים השתררו הפסקות ארוכות ומביכות. מבטים תמהים הוחלפו בין הגיטריסט רובי קריגר לקלידן ריי מנזרק, בעוד המתופף ג'ון דנסמור מנסה לשמור על קור רוח מאחורי מערכת התופים. נראה היה שהם פשוט לא סגורים על עצמם, שואלים זה את זה במבוכה מה לעזאזל מנגנים עכשיו. תחשבו על הלהקה הכי גדולה בעולם שנראית כמו להקת חתונות שאיבדה את רשימת השירים.

באופן אירוני, כשהם סוף סוף התחילו לנגן, הנגינה עצמה הייתה מדויקת ומהודקת כמעט כרגיל. המכונה המשומנת של הדלתות עבדה, אבל הנשמה, האש הפנימית, אותה תחושה של סכנה וריגוש שאפיינה אותם, פשוט לא הייתה שם. ההתלהבות נשארה כנראה בחדר ההלבשה.

ומה לגבי ג'ים מוריסון? הקשר שלו עם הקהל, שבדרך כלל היה חשמלי ובלתי צפוי, היה הפעם מינימלי להחריד. רוב הזמן הוא עמד שם, שקוע בעולמו הפנימי, ולעיתים נדמה היה שהוא כלל לא מודע לכך שאלפי עיניים נשואות אליו. הקהל, מצידו, הגיב בנימוס. אף נערה נלהבת לא ניסתה לפרוץ את מחסומי האבטחה ולזנק על הבמה. זה היה יותר קונצרט של מוזיקה קאמרית מאשר הופעת רוק פרועה.

אבל אז, ממש לקראת הסוף, כשהלהקה ניגנה את המנון הענק שלה, LIGHT MY FIRE, קרה דבר בלתי צפוי. אחד הצופים בקהל, אולי מתוך רצון נואש להזריק קצת אנרגיה לאירוע, הפעיל זיקוקים צבעוניים שהאירו את האולם. לרגע אחד, השעמום התפוגג. המעשה הספונטני הזה הצליח לעורר את כולם ולהצית את האש – הקהל מחא כפיים בהתלהבות.

לסיפור המעניין הזה יש גם טוויסט קולנועי. כל האירוע המנומנם הזה תועד במצלמות. הלהקה הייתה באמצע צילומי סרט דוקומנטרי שאפתני שלה, שנקרא FEAST OF FRIENDS. מוריסון עצמו היה הכוח המניע מאחורי הפרויקט, שנועד לתפוס את המהות האמיתית של הלהקה בדרכים. באופן אירוני, המצלמות לכדו את אחד הרגעים הפחות זוהרים שלהם. הסרט עצמו נגנז ויצא באופן רשמי רק עשורים רבים לאחר מכן. ההופעה בהונולולו נותרה בהיסטוריה של הדלתות כהערת שוליים מוזרה, תזכורת לכך שגם בשיא התהילה, לפעמים פשוט אין לך כוח, גם אם אתה מלך הלטאה בכבודו ובעצמו.

כשהגיטרות מוארות והקטורת דולקת: כשקרלוס סנטנה וג'ון מקלפלין נולדו מחדש. ה-20 ביולי הוא תאריך יום הולדתו של הגיטריסט, קרלוס סנטנה (הוא נולד בשנת 1947), וביום זה, בשנת 1973, יצא התקליט LOVE DEVOTION SURRENDER אותו הקליט קרלוס עם הגיטריסט הנהדר לא פחות, ג'ון מקלאפלין. זו יצירת מופת רוחנית וחשמלית אל תוך הנשמה. אבל הסיפור האמיתי עבור קרלוס התחיל כמה חודשים לאחר מכן, בחדר חזרות אפוף עשן קטורת בניו יורק.

באוקטובר 1973, באולפני BUGGIES בניו יורק, ג'ון מקלאפלין עמד המום. הוא הקשיב לצלילים שבקעו מהמגברים ולא האמין למשמע אוזניו. זה היה הסאונד שהוא וקרלוס סנטנה יצרו יחד, משהו שהרגיש גדול יותר מסך חלקיו. באותו זמן, סנטנה עצמו עמד במסדרון מחוץ לחדר, רועד כולו מהתרגשות. הוא לא רעד מקור, אלא מהעוצמה האדירה של הרגע.

עבור סנטנה, זו לא הייתה סתם חזרה. הוא הרגיש כמו חתן ביום חתונתו, או יותר נכון, ביום הולדתו האמיתי. רק יממה קודם לכן, הוא עבר טקס רוחני משמעותי, שבו נשמתו קיבלה שם חדש: DEVADIP. השם, שמבטאים DAY VA DEEP, נושא את המשמעות העמוקה 'המנורה של האור הנעלה'. "רוב ימי ההולדת שלי עד אז היו עצובים", סיפר פעם בראיון, "אבל בטקס הזה, הרגשתי אור גדול שממלא אותי. הרגשתי שנולדתי מחדש". הוא ואשתו דאז, דבי, בכו יחד מאושר, חשים התעלות רוחנית משותפת.

כשהגיע הזמן לחזור לעבודה, מקלאפלין הגיח מאחורי סנטנה במסדרון, חיבק אותו בשתי ידיו והוביל אותו פנימה אל תוך האולפן. המקום הואר באור עמום, ומעל כל מגבר גיטרה הונחו מקלות קטורת שהפיצו ריח מתוק ומרגיע. שני הגיבורים התיישבו על שרפרפי עץ במרכז החדר, גיטרות בידיהם, פניהם מופנות אל שאר הנגנים. כל מי שנכח בחדר באותו היום יכול היה להעיד על קשר בלתי ניתן לתיאור במילים, אהבה טהורה וחיבור רוחני מושלם בין שני המוזיקאים. הקשר הזה הוזן על ידי הגורו המשותף שלהם, SRI CHINMOY, שאת תמונתו כשהוא מחבק אותם ניתן לראות בעטיפה הפנימית של התקליט.

החזרות הללו נועדו להכין את הלהקה המיוחדת הזו לסיבוב הופעות, שמטרתו הייתה לא רק לשווק את התקליט, אלא להפיץ את תורתו ואורו של הגורו שלהם לכמה שיותר אנשים. "הרגשתי שקרלוס קרוב אליי יותר משלושת האחים שלי", אמר מקלאפלין באותה תקופה, מה שמסביר את עומק הקשר. אך בזמן שהם חוו התעלות רוחנית, המעריצים של להקות האם שלהם, סנטנה ומהאווישנו אורקסטרה, כססו ציפורניים בדאגה, חוששים שהפרויקט החדש יוביל לפירוק ההרכבים האהובים.

מוודסטוק אל ההארה

עטיפת התקליט LOVE DEVOTION SURRENDER (שכמובן לא מציינת בה את הכינוי הרוחני של סנטנה שטרם נוצר) מספרת את הסיפור כולו: ג'ון מקלאפלין, שכבר קיבל את שמו הרוחני 'מהאווישנו', נראה מחייך בבגדים לבנים, מוביל בעדינות את קרלוס סנטנה המהורהר, האח הרוחני הצעיר שלו, אל דרך חדשה. סנטנה אכן עבר דרך ארוכה מהצעיר הפרוע והמסטול של פסטיבל וודסטוק אל חיפוש פנימי עמוק אחר רוחניות. השינוי הזה ניכר היטב במוזיקה של להקתו, שהתפתחה מהרוק-לטיני המקפיץ והמלא בגרוב, לתקליטים מורכבים ועמוקים כמו CARAVANSERAI מ-1972 ו-WELCOME שיצא שנה לאחר מכן (ובו התארח מקלאפלין).

ההשפעה המרכזית על שני הגיטריסטים בתקופה זו הייתה אמן הג'אז פורץ הדרך, הסקסופוניסט ג'ון קולטריין. קולטריין, שהיה בעצמו במסע רוחני בסיקסטיז, יצר מוזיקה שהייתה תפילה של ממש. התקליט LOVE DEVOTION SURRENDER הוא אולי הביטוי המובהק ביותר להשפעתו של קולטריין על עולם הרוק, וכולל שתי גרסאות כיסוי מופתיות לקטעיו: A LOVE SUPREME ו-NAIMA. אל תחפשו כאן שירים קליטים או להיטי רדיו. מה שתמצאו הוא קטעי אווירה ארוכים ומהפנטים, מעין מנטרה-רוק שמטרתה להוביל את המאזין למדיטציה עמוקה.

נבחרת חלומות קטלנית

מאחורי שני הגיטריסטים ניצבה חטיבת קצב רצחנית, מהטובות שנאספו אי פעם על תקליט אחד. בילי קובהאם, המתופף הפנומנלי של מהאווישנו אורקסטרה, אחז במקלות. לצידו, ארמנדו פראזה, הפרקשניסט הנמרץ של להקת סנטנה, הכה בקונגאס, ואיתם גם דון אליאס, עוד עילוי בכלי הקשה. בבס ניגן דאג ראוץ', ובאופן מפתיע, יאן האמר, הקלידן של מהאווישנו אורקסטרה, ניגן כאן גם הוא בתופים בחלק מהקטעים.

אך הסיפור המעניין ביותר מחדר ההקלטות שייך למתופף המקורי של סנטנה, מייקל שריב. שריב, שהשתתף בחלק מההקלטות, סיפר שנים לאחר מכן שלא היה גאה בנגינתו בתקליט. "ג'ון מקלאפלין הוא דמות מוזיקלית גדולה מדי", הוא אמר, "הרגשתי שאני לא ראוי לנגן עם מישהו במעמד כל כך גבוה". הוא חש כה קטן ליד הווירטואוזיות של מקלפלין, עד שכאשר הגיע הזמן לצאת לסיבוב ההופעות ובילי קובהאם נבחר על פניו, הוא כלל לא נעלב. הוא פשוט הרגיש שקובהאם הוא האיש הנכון למשימה.

ביקורות מהעבר וההבטחה לעתיד

המבקרים בזמן אמת התקשו לעכל את היצירה. מגזין רולינג סטון פרסם ב-2 באוגוסט 1973: "התהליך שעבר מקלאפלין במוזיקה שלו, מהאלבום DEVOTION ועד 'ציפורי האש' של תזמורת מהאווישנו, היה תהליך של צבירת ביטחון מוזיקלי. לצערנו, מציאת השלווה הפנימית שלו מביאה עמה הישענות על נוסחה ברורה. המנגינות שלו מתחילות להישמע דומות זו לזו. מצד שני, קרלוס סנטאנה עדיין גדל ולומד. האלבום 'קאראוואנסראי', שהקליט עם להקתו שנה לפני כן, לא היה אחיד ברמתו אך היה ברור שיש כאן אמירה. המוזיקה של ג'ון קולטריין משפיעה מאד על השניים, שמנגנים אותה באווירה של רוק. נראה כי התקליט הזה יהיה בהמשכו חשוב הרבה יותר ממה שהוא נראה כרגע". איזו נבואה!

עיתון מקומי ממערב וירג'יניה כתב: "תקליטי 'סופר-סשן' כבר מתחילים להימאס, אבל התוצאה כאן מהממת. הסיבה היא שהם לא נפלו למלכודת של מיזוג הלטיניות של סנטנה עם הרוחניות של מהאווישנו, אלא יצרו משהו חדש לגמרי. לחמשת הקטעים יש אווירה דתית. אם אתם אוהבים את מהאווישנו, זה התקליט בשבילכם. אם אתם אוהבים את להקת סנטנה, היזהרו - כי קרלוס הוא איש חדש לחלוטין פה".

אז מה נותר לכם לעשות? קחו נשימה עמוקה, הדליקו מקל קטורת (אם זה הקטע שלכם), ושימו את המוזיקה הזו בווליום גבוה. היא מתוקה, נעימה, מחשמלת, מרתקת, ותיקח אתכם למקום שבו צלילי גיטרה הופכים לתפילה. ברוכים הבאים לאור הגדול.

ב-20 ביולי בשנת 1983 הובילה להקת דוראן דוראן קונצרט צדקה בתיאטרון דומיניון בלונדון בהשתתפות הנסיך צ'ארלס והנסיכה דיאנה. באירוע פגשו חמשת חברי הלהקה את דיאנה, שהכריזה עליהם כלהקה האהובה עליה. נו טוב, את זה היא גם אמרה על להקת סופרטרמפ.

הבסיסט, ג'ון טיילור, בספרו: "הופענו שם לצד דייר סטרייטס, שהיו הלהקה האהובה של הנסיך צ'ארלס. ניגנו כשעה. יש בוטלג של זה שנקראת DI'S BIG DATE, שלא הייתי ממליץ עליו. אני לא יודע אם זה היה הג'ט לג או משהו אחר, אבל היו לי בעיות כיווני מיתרים לאורך כל הדרך וניגנתי נורא. אולם לביצועים הייתה חשיבות מועטה. הכל היה בשביל תמונה של סיימון (לה בון) ושליעם דיאנה. זו הייתה התמונה האהובה על אמא ואבא מכל התמונות איתי. הורדתי אותה מהקיר בסלון רק אחרי שאבא מת עשרים וחמש שנים מאוחר יותר".

הגיטריסט אנדי טיילור בספרו: "כמעט בלתי אפשרי לתאר כמה יפה הייתה הנסיכה דיאנה כשפגשת אותה על אמת. הייתה לה הילה נדירה ונצחית - חסד שאתה אולי נתקל בו רק פעם או פעמיים בדור. התמזל מזלנו להיות הלהקה האהובה עליה. דיאנה מעולם לא הצליחה להגיע אל כס המלכות, אבל מבחינת העולם היא כבר הייתה המלכה של האופנה והזוהר וכל הדברים שנוצצו, אז זה היה בלתי נמנע שחותמת האישור המלכותית תעניק לדוראן דוראן דחיפה עצומה. למרבה הצער, זה גם הפך אותנו למטרה לטרוריסטים. סיימון, ג'ון, רוג'ר,

ניק, ואני לא ידענו כמה קרוב נגיע לשלם בחיינו עבור החותמת המלכותית שלנו. ה-IRA התכוון בחשאי להתנקש בנסיך צ'ארלס ואשתו הצעירה והמושכת בליל ה-20 ביולי 1983. פצצה ענקית תוכננה לפעול שהפמליה המלכותית צפתה בנו בהופעה חיה על הבמה. המכשיר תוכנן לגרום לקטל מרבי. להרוג את

יורש העצר הבריטי ולחסל את הלהקה הפופולרית ביותר בבריטניה בתקיפה בודדת הייתה גורמת לכאוס מטורף ונותנת לצבא האירי את פרס ההפיכה הגדולה ביותר שלו אי פעם. ברור שלא הייתי בסביבה כדי לספר את הסיפור אילו הייתה עלילת ה-IRA מצליחה, אבל זה היה רק ​​הודות לעבודת מודיעין יוצאת דופן של סקוטלנד יארד ועמיתיהם שבזכותה ההתקפה סוכלה. רק שנים לאחר מכן למדנו את האמת על מה שתוכנן לאותו ערב, אבל אנחנו עכשיו יודעים שאדם בשם שון אוקלהן נשלח בחשאי ללונדון עם פקודות להרוג. זה היה יכול להסתיים בקלות רבה בטרגדיה.

בדרך כלל לעולם לא היינו מפריעים ללוח הזמנים של ההקלטות שלנו עבור שום דבר, שלא לדבר על הופעה בימתית, שפירושה צורך לעשות חזרות ביסודיות ולהתכונן לבמה מלאה. זו הייתה משימה עצומה שכרוכה בארגון צוות וכל דבר אחר הקשור למופע גדול. לא פחות מכך היה צמצום צריכת האלכוהול שלנו כדי להיראות במיטבנו! אבל זה היה בעידן שבו עדיין היה קסם שאינו יודע שובע לבני המלוכה, והופעה שכזו הייתה משהו שאפילו לא היית חולם לסרב לו. אז זה היה קל עבורנו לומר כן, למרות העובדה שזה יגרום לנו לכאב ראש לוגיסטי עצום. 'איך נעשה חזרות כמו שצריך בזמן שאנחנו תקועים באולפן פה בחוץ?', שאלתי, מודע לכך שתכנון אירוע כה חשוב כרוך בשבועות של עבודה עם צוות הבמה שלנו בבריטניה. אז הוסבר לי שחברת התקליטים מתכננת להטיס את כל זמרי הליווי שלנו ונגן סקסופון לקריביים כדי שנוכל לעשות חזרות שם וכך לגרום למינימום הפרעה ללוח הזמנים שלנו.

הסיכוי לפגוש את הנסיכה דיאנה גרם להתרגשות עצומה לכל המשפחות שלנו. בשנת 1983, לציבור עדיין היה כבוד עצום למשפחת המלוכה באופן שהיה שונה מהאופן חסר העניין שבו אנשים מסוימים מתייחסים אליה לעתים קרובות כיום. אז נראה היה שמשפחת המלוכה לקחה חלק מהותי יותר מחיינו. זה נשמע טיפשי היום, אבל הם איכשהו נראו פחות בן תמותה, אך יחד עם זאת הרגשנו כאילו גדלנו להכיר אותם, אפילו מרחוק. בינתיים, ה-IRA היו עסוקים בתכנון תוכניות משלהם. שון אוקלהן, האיש שהורה להתנקש בחייהם של צ'ארלס ודיאנה, החליק לתוך בריטניה בלי לשים לב. הוא טייל עם אישה בסוף שנות העשרים והשנתיים לחייה

ועם ילדים קטנים כדי לא למשוך תשומת לב. הוא תפס מעבורת לפישגארד לפני שעשה את דרכו לליברפול, שם הוא נכנס למלון סנטרל, קרוב לתחנת הרכבת ליים סטריט. שם הוא שמר על פרופיל נמוך במשך כמה ימים בזמן שהוא חיכה להודעה. כמובן, אנחנו בלהקה עדיין לא ידענו כלום על זה אז, אבל כמו כולם בבריטניה היינו מודעים לסכסוך בצפון אירלנד שהיה בשיאו. הטרור היה איום שונה מאוד מזה שאנחנו מתמודדים היום מאל-קאעידה אבל זה יכול להיות קטלני באותה מידה. לאחר שלושה ימים קיבל אוקלהן הודעה כי ה'ציוד' הדרוש יועבר למלון אחר בלונדון. כשהוא זז למטה לעיר הבירה, הוא כנראה נראה כמו כל מטייל אחר. הוא הוא הזמין חדר במלון ראסל קורט רואד ועשה את דרכו לתיאטרון דומיניון בטוטנהאם קורט רואד. למרבה הפלא, אז הוא פשוט נכנס דרך דלת פתוחה, טיפס על מדרגות, ונכנס לקופסה המלכותית. הוא גילה שזו מרפסת עץ בצד הבמה עם שירותים לגברים הממוקמת לא הרחק מהבמה.. הוא העריך שאם ישתול פצצה בשירותים, שהכילה עשרים וחמישה קילו של חומר נפץ בשם פרנגקס, זה יהרוג או יפצע קשה את כל מי שברדיוס של שישים רגל.

טסנו לבריטניה כמה ימים לפני הקונצרט במחלקה ראשונה. היינו מוגנים מפני העיתונות בקריביים, אבל כשהגענו ללונדון נתנו לנו טיפול VIP, וזה גרם לכמות עצומה של תשומת לב מהתקשורת. משדה התעופה הובלנו למלון בפארק ליין, שם תכננו המשפחות שלנו לבלות איתנו את היום שלפני הקונצרט. למחרת בבוקר מחוץ למלון שלנו, עדיין הייתה תקשורת ענקית ונוכחות שגרמה למהומה, עם צלמים שנשפכו החוצה לפארק וחסימת כל התנועה. נהגים צפרו כמו מטורפים, והיו שוטרים בכל מקום שניסו לסדר דברים. אנחנו נראינו

שזופים ובריאים מהשמש הקריבית, והיינו יותר משמחים לעמוד מול המצלמות. בתוך המלון, פגשתי את אמי בארוחת הבוקר והיא הביאה איתה את אחי למחצה הצעיר. השיחות שלנו היו מנומסות וידידותיות, אבל

בדיוק כמו בפגישה שקיימנו בקנט כשהייתי בן חמש עשרה, לא היה שום דבר אמיתי בינינו. אני אפילו לא זוכר הרבה ממה שדיברנו עליו, אבל זה היה בעיקר נעימות חסרות משמעות. היו כל כך הרבה דברים משמעותיים שקרו באותו יום שאפילו משהו חשוב כמו המפגש עם אמי המנוכרת לא עשה עלי רושם רב. אולי עדיין יש בי חלק שרוצה לחסום את הזיכרון, כי אני לא זוכר הרבה מהפגישה שלנו בכלל.

האבטחה באותו לילה של ההופעה הייתה מדהימה. משטרה עם כלבים מרחרחים הייתה בכל מקום. 'תוודאו שאתם לא נושאים שום דבר', הם הזהירו אותנו. 'אם יש לכם ג'וינטים, להיפטר מהם מיד. אל תחשבו אפילו לקחת בירה לשם. זוהי האבטחה ההדוקה ביותר האפשרית ולעולם לא תראו דבר כזה שוב במהלך חייכם'.

ברגע שהיינו בפנים התבקשנו לעמוד כולם בתור לצד דייר סטרייטס לקראת הפגישה. התבקשנו לקרוא לזוג המלכותי 'אדוני' או 'גברת'. אני מרוצה מכך שלא ציפו מאיתנו להשתחוות. למרות שכיבדתי את המלוכה, קידה לא הייתה משהו שרציתי לעשות. ואז הם הגיעו. ראינו אותם באים ובעצם היה זוהר מסוים שהקיף אותם. המכונית הייתה כל כך מבריקה, הכל נוצץ והם היו ההגעה שנשקה לשלמות. דיאנה, כמובן, נראתה ללא רבב. היא לבשה שמלת מעצבים מתנפחת בסגנון ימי. ראיתי אותה מתקדמת לאורך הקו, נראה שהיא מברכת

את כולם מהר, מהר, מהר כדי שהיא תוכל להגיע אלינו. ואז זה הרגע שלנו. 'גברתי, הנה דוראן דוראן', הסביר עוזר. היא חייכה. 'אני לא צריך שום היכרות עם הבנים האלו. אני יודעת בדיוק מי הם'. והיא ניגשה ישר אל ג'ון! אז דיאנה עמדה ופטפטה איתנו כמו מה שנראה עידנים, בעוד ג'ון עמד באמצע עם סיימון ואיתי משני צדדיו. לאחר מכן צלם צילם את ארבעתנו ביחד ככה, וזה הגיע לכל העמודים הראשונים בבוקר שלמחרת.

אפשר לראות מהתמונה שהיא נראית מרוצה לפגוש אותנו בדיוק כמו שאנחנו אמורים לפגוש אותה, והכימיה בינה לבין ג'ון ברורה. למעשה, סיימון אפילו נראה קצת קנאי כשהוא בוהה בג'ון מהצד! הרגשנו כאילו דיאנה אומרת לעולם, זו הלהקה שלי! כשהיא לחצה ידיים עם ג'ון. היא ידעה את השמות שלנו, במה עסקנו, הכל. 'אני כל כך מחכה להופעה', היא אמרה לנו, חייכה והטתה ראשה לאחור בצורה המיוחדת שהייתה לה. 'וואו, זה נהדר - נעים להכיר אותך, גברתי', אמרתי. דיאנה הלכה לפני צ'ארלס, אבל קיבלתי את הרושם שהיא לא הייתה אמורה לעשות זאת ושהוא היה קצת עצבני על זה. הייתי קצת מבולבל מזה, אבל אם היינו יודעים אז את מה שאנחנו יודעים עכשיו לגבי העובדה שלצ'ארלס הייתה קצת בעיה איתה, זה היה הגיוני.

למרבה הצער, כשסוף סוף הגענו להופיע על הבמה זה היה קצת אסון. היינו מוטרדים מבעיות טכניות. לג'ון היו בעיות עם הבס שלו, שנשמע לא מכוון. זה לוקח הרבה זמן ומאמץ כדי להיות מוכן לבמה והדיילי מירור כל כך לא התרשם מהביצועים שלנו שהוא שינה את כותרת המהדורה המוקדמת שלו מ-DIANA'S DELIGHT לכותרת אחרת במהדורות מאוחרות יותר - DIANA'S LET DOWN. אבל זו הייתה חוויה פנטסטית, והבאזז שזה נתן לנו היה נהדר".

הדלתות? דרמה, גאונות וכמעט-אסון! ב-20 ביולי בשנת 1970 יצא אלבום ההופעה היחיד שג'ים מוריסון ראה עם להקתו, הדלתות. שמו הוא ABSOLUTELY LIVE. האלבום הבטיח אותנטיות מוחלטת, אבל מאחורי החריצים השחורים הסתתרה דרמה גדולה, עריכה מתוחכמת ורגעים של גאונות טהורה לצד כאוס מוחלט. זהו הסיפור המלא.

"ההצלחה של להקת הדלתות הגיעה כל כך מהר שזה פשוט הבעית אותי", סיפר פעם הקלידן ריי מנזרק למגזין רולינג סטון. "ההערצה המתחנפת שהורעפה עלינו הייתה בכמויות מטורפות ומגוחכות. מרוב הערצה כבר לא דיברו איתנו או עלינו מבחינה מוזיקלית. הדלתות הפכו לדבר מסתורי כל כך, שהאפיל על המוזיקה. זה פשוט היה יותר מדי בזמן קצר מדי".

דבריו של מנזרק קלעו בול למצב הלהקה עם כניסת שנות השבעים. העשור החדש דפק על דלתם כרוח רעה המבשרת על צרות. התקליטון האחרון שלהם שבאמת כבש את המצעדים, הלהיט TOUCH ME, עשה את שלו באפריל 1969 ונעלם, בגלל המסר שלו, עם בוא התקרית במיאמי שממנה יצא חשד שג'ים מוריסון התערטל מול הקהל. שלושת הסינגלים שבאו אחריו גירדו בקושי את 40 הגדולים. התקליט הקודם, THE SOFT PARADE, על שלל עיבודיו התזמורתיים, נחשב בעיני רבים לאכזבה מסחרית בהשוואה לקלאסיקות שקדמו לו. חברת התקליטים ELEKTRA הרגישה את הלחץ והחליטה שהגיע הזמן לתעד את העוצמה האמיתית של הלהקה: על הבמה. המטרה הייתה להוציא אלבום הופעה שיזכיר לכולם מדוע התאהבו בדלתות מלכתחילה.

אבל הייתה בעיה, וזו הייתה בעיה גדולה. ללהקה כמעט ולא היו הופעות באותם חודשים. בעקבות תקרית המעצר המפורסמת של ג'ים מוריסון במיאמי, אמרגנים ברחבי ארצות הברית פשוט פחדו מהדלתות. מוריסון נתפס כפצצה מתקתקת, והחשש מהתפרעות נוספת או הסתבכות עם החוק הרחיק אותו ואת חבריו ללהקה מהבמות הגדולות. תוסיפו לזה תקרית נוספת מנובמבר 1969, בה הואשם מוריסון בהטרדת דיילת בטיסה כשהוא שיכור כלוט, ותקבלו מתכון ללהקה שאף אחד לא רוצה לגעת בה עם מקל. הדלתות הפכו למצורעים של עולם הרוק, והרעיון של אלבום הופעה נראה כמעט בלתי אפשרי.

ההימור הגדול בניו יורק

העבודה על הפרויקט החלה למעשה כבר ביולי 1969, עם הקלטת הופעה בתיאטרון AQUARIUS בלוס אנג'לס, אך התוצאות נגנזו ושוחררו רשמית רק עשורים לאחר מכן. הלחץ היה עצום כשהלהקה נחתה בניו יורק לסדרת הופעות באולם FELT FORUM, המכיל כ-4,000 מקומות, ב-17 וב-18 בינואר 1970. החבורה לא ניגנה יחד על במה כבר שלושה חודשים, והמתח היה באוויר. הלילה הראשון, ה-17 בינואר, הוקלט במלואו, והתברר בדיעבד כהחלטה היסטורית.

מנזרק היה נלהב במיוחד. הוא תמיד ראה בקהל הניו יורקי "קהל מטורף אך אינטליגנטי ביותר", כזה שיודע להעריך את התיאטרליות והמורכבות של הלהקה. גם מוריסון עצמו נראה בכושר שיא. הוא השיל קילוגרמים רבים, גילח את הזקן העבות שאפיין אותו בתקופה האחרונה, והזכיר לרגעים את צלם האל היפהפה שהיפנט את העולם ב-1967. ההופעה הראשונה התחילה מעט בהיסוס, אך מהר מאוד צברה תאוצה והפכה לתצוגת תכלית אנרגטית. חברי הלהקה ירדו מהבמה בסיומה כשהם מרחפים, מלאי אדרנלין וביטחון מחודש.

אז, מאחורי הקלעים, התרחשה הדרמה האמיתית. בחדר ההלבשה המתינה להם פטרישיה קנלי, עיתונאית רוק חריפה שבזמנה הפנוי התעסקה בכישוף ובטקסים פגאניים. ימים ספורים לפני ההופעה, ניצת רומן סוער בינה ובין מוריסון. היא הגיעה לחדר כשהיא, בלשון המעטה, לא לגמרי איתנו, לבושה בבגד מינימליסטי במיוחד. הבעיה? בחדר נכחה גם בת זוגו הקבועה והסוערת של מוריסון, פאם קארסון. האווירה התחשמלה מיד, כשמוריסון, חסר כל יכולת לדחות סיפוקים, לא הצליח להוריד את ידיו מקנלי מול עיניה הנדהמות של קארסון.

כשהלהקה חזרה לבמה להופעה השנייה באותו ערב, האנרגיה הכאוטית מחדר ההלבשה כאילו נשפכה ישירות אל המוזיקה. מוריסון שר את נשמתו, צרח, לחש והתפתל על הבמה, כשמסביבו נחתו מתנות מהקהל: ג'וינטים, חזיות ותחתונים. למרות עננת המשפט הפלילי שריחפה מעל ראשו, חוש ההומור השחור שלו לא נטש אותו. כשג'וינט קטנטן במיוחד נחת לרגליו, הוא הרים אותו, בחן אותו מול הקהל ואמר בציניות: "זה מה שאני אוהב בג'וינטים של ניו יורק, הם כל כך קטנים שאפשר להשתמש בהם כקיסם שיניים".

אך הלילה כמעט והסתיים באסון מוזיקלי. במהלך הביצוע לשיר WILD CHILD, משהו השתבש. הלהקה זייפה באופן צורם כבר מהתווים הראשונים. אחרי כמה תיבות מביכות, הם פשוט נטשו את השיר. מוריסון לא נשאר חייב, סתם את אפו בשתי אצבעותיו כמחאה והמשיך הלאה. למרות התקלה, ההופעה כולה הוכתרה כהצלחה מסחררת. הדלתות הוכיחו לכל המבקרים, ובעיקר לעצמם, שהכוח עדיין במותניהם.

אלבום תפור היטב

כשהאלבום ABSOLUTELY LIVE הגיע סוף סוף לחנויות, הקהל קיבל מסמך דוקומנטרי עוצמתי, תחושה אמיתית של הלהקה בשיא כוחה הפרוע. מוריסון עצמו היה גאה בהקלטה, אך סלד מהעטיפה. התמונה, שצולמה כשנתיים קודם לכן בהופעה המפורסמת ב-HOLLYWOOD BOWL, הציגה גרסה שלו שכבר לא הייתה קיימת. הוא הרגיש שהיא לא משקפת את הגבר המזוקן והבשל יותר שהפך להיות.

האמת היא, שהאלבום לא היה תיעוד של הופעה אחת, אלא יצירת כלאיים מתוחכמת. המפיק הוותיק של הלהקה, פול רוטשילד, עבד במשך שבועות ארוכים וחיבר יחדיו קטעים מהופעות שונות בניו יורק, לוס אנג'לס, פילדלפיה ודטרויט. ישנם אפילו שירים ספציפיים שהם למעשה חיבור של שתי גרסאות משתי הופעות שונות, כדי ליצור את הביצוע ה"מושלם". למרות זאת, התוצאה הסופית הייתה מהנה להפליא.

הנה כמה מהשירים והמחרוזות הבולטים באלבום שנוצרו מהקלטות שונות: קודם כל - המחרוזת שבצד הראשון של האלבום הכפול המקורי. זו שכוללת את ALABAMA SONG ואחריו BACK DOOR MAN ואחריו LOVE HIDES ו-FIVE TO ONE. בתוך רצף חלק זה, דווח כי הביצוע של LOVE HIDES הוקלט בפילדלפיה, בעוד ששאר רכיבי המחרוזת נלקחו בעיקר מהופעות בניו יורק. עבור היצירה הארוכה על חגיגת מלך לטאה, פול רוטשילד הרכיב את הגרסה המלאה פה על ידי עריכת קטעים שונים מהופעות שונות, ויצר את הגרסה שהפכה לאייקונית עבור המעריצים. רוטשילד עצמו, טען פעם כי "חייבות להיות 2,000 עריכות באלבום הזה". בעוד שמספר זה עשוי להיות הגזמה, הוא מדגיש את הגישה שנעשתה להבאת המוצר הזה לאור.

מדוע השיר UNIVERSAL MIND לא הוקלט גם באולפן?

בעוד שאין הצהרה חד משמעית מצד הלהקה או המפיק שלהם, פול רוטשילד, שתסביר את ההשמטה הזו, התוכן הלירי של השיר והמסלול האמנותי של הלהקה באותה תקופה מציעים רמזים משכנעים.

השיר מתפרש באופן נרחב כביקורת נוקבת על המסחור של האמנות ועל נטייתה של תעשיית המוזיקה לחנוק את החופש היצירתי. המילים, שנכתבו על ידי ג'ים מוריסון, מדברות על היותך "עבד בתודעה האוניברסלית" ועל המאבק לשמור על שלמות אמנותית נוכח לחצים מסחריים. "הייתי בסדר עד שאתם הגעתם עם החליפות שלכם", הוא ביקש להעביר בשירו.

סביר להניח שהדלתות, ובפרט מוריסון, חשו שגרסת אולפן מלוטשת תבגוד במהות השיר. להכפיף יצירה שמגנה את "התודעה האוניברסלית" של המסחריות למכונה שהיא מבקרת הייתה סתירה אמנותית עמוקה. האנרגיה הגולמית בהופעה הזו הייתה כנראה המדיום האותנטי ביותר לשיר עם מסר כה עוצמתי. עדיין, היעדרה של גרסת אולפן של זה נותר בגדר תעלומה ללא תשובה אחת ואמיתית.

המבקרים חלוקים, הקהל מאוהב

הביקורות, כצפוי, היו קוטביות. עיתון רולינג סטון פשוט קטל את זה: "חברת התקליטים מציגה את האלבום הזה בפנינו כדוקומנט אורגני. ובכן, זה לא ממש נראה כך כשלקח כמעט שנה להקליטו במקומות שונים ולהדביק את הכל ביחד. כשג'ים מוריסון עולה שיכור לבמה, זו אמורה להיות הבעיה שלו. אבל כשברור לנו כי בחלק מהקטעים שכאן הוא במצב שכזה, מי המפסיד האמיתי? ג'ים מוריסון? או הקהל שקונה את התקליט הזה? יש פה כרבע שעה של מוזיקה טובה, מתוך שמונים דקות. עם שירים כמו WHO DO YOU LOVE, BUILD ME A WOMAN ו- CLOSE TO YOU.

חוץ מזה, אנחנו נשארים עם קטע ארוך ומעופש כמו 'החגיגה של מלך הלטאה', שמנוגן באופן מהודק, אך מי רוצה לשמוע את זה יותר מפעם אחת? ויש שיר בשם UNIVERSAL MIND שנשמע כמו שיר של תקליטון שנכשל. ויש גם את השירים הידועים שמבוצעים פה פחות טוב מבמקור. ובין לבין נשמע קולו המטיף של מוריסון, כשאנחנו לא שוכחים שהטפה אחת שלו הפכה לטרגדיה. אבל אם מסתכלים רק על המוזיקה ומתעלמים מהדיבורים של מוריסון, נשארים עם שחיטה היסטרית של קטלוג הלהקה. יש מקומות בהם פשוט בא לך לעלות לבמה ולהכות את מוריסון בפרצופו מרוב כעס על כך. מה שנראה כתיאטרון על הבמה הפך פה לזבל על הפטיפון ונשמע כי מפיק התקליט, פול רוטשילד, בחר את הקטעים כהימור ברולטה רוסית. וכדי להוכיח סופית שמדובר במוצר מודבק, גם העטיפה של התקליט עברה דרך סטודיו הגרפיקה לנגיעות לא טבעיות".

מנגד, העיתונות הבריטית הייתה נלהבת הרבה יותר. במגזין מלודי מייקר נכתב: "האלבום הכפול המצוין הזה מוכיח שלדלתות יש את הרגעים שלהם. זו להקה קטנה ומהודקת שמצוינת בבניית ריפים פ'אנקיים ויצירת האווירה המתאימה לג'ים מוריסון. הם יודעים לעשות רוק, גם אם ריי מנזרק נשמע לעתים מיושן עם האורגן שלו. אין פה רגע דל". בעיתון NME הוסיפו: "ריי, רובי וג'ון מקבלים פה הזדמנות להוכיח שהם מוזיקאים מצוינים. הם יוצרים יחדיו צליל משלהם והכל נעשה היטב".

בסופו של דבר, הקהל הרחב הצביע ברגליים ובארנקים. האלבום התקבל באהבה עצומה, המשיך להימכר היטב במשך שנים ונשאר פריט חובה בקטלוג של הלהקה. הסאונד המיוחד שלו, שמצליח לשקף את הצליל החי והגולמי, מותיר המון מקום למחשבה ולדמיון על מה באמת התרחש שם על הבמה באותם לילות חשמליים. כי, בואו נודה על האמת, מה טוב יותר מלתת לדמיון להשתולל בזמן שהמוזיקה מתנגנת?

כשפיטר גבריאל לבש שמלת שועל והלהקה חרקה שיניים: הסיפור המלא על תקליט ההופעה שג'נסיס לא רצתה להוציא ובכל זאת יצא היום, ב-20 ביולי בשנת 1973. שמו הוא GENESIS LIVE.

20 ביולי 1973. עולם הרוק המתקדם בשיא תפארתו, והימים הם ימי תיאטרון ויזואלי מרהיב ונגינה מורכבת שטרם נשמעה. ובדיוק ביום הזה, נחת על מדפי החנויות תקליט ההופעה הראשון והיחיד של להקת ג'נסיס בהרכבה המפואר, פנינה שחורה ובוהקת בשם GENESIS LIVE.

אבל אל תתנו לשם הנוצץ להטעות אתכם. התקליט הזה לא נולד מתוך רצון אמנותי עז לתעד את עוצמתה של הלהקה על הבמה. למעשה, הוא נולד כמעט בטעות, מתוך מצוקה ואילוץ. הלהקה הייתה שקועה עד צוואר בעבודה אינטנסיבית על מה שעתיד היה להיות תקליט המופת הבא שלה, יצירה שתישא את השם SELLING ENGLAND BY THE POUND. תהליך היצירה המפרך התארך, וחברת התקליטים CHARISMA, בראשותו של המנהל ממולח טוני סטראטון סמית', נכנסה ללחץ. היה צורך דחוף לשמור את שם הלהקה בתודעה הציבורית, לגשר על הפער, ובמילים פשוטות – למשוך זמן.

הפתרון הגיע מכיוון בלתי צפוי, מעבר לאוקיינוס האטלנטי. צוות רדיו אמריקאי הקליט שתיים מהופעותיה של הלהקה, במנצ'סטר ובלסטר, במטרה לשדר קטעים נבחרים במסגרת תוכנית הרדיו הפופולרית KING BISCUIT FLOWER HOUR. איכשהו, בכישרון משא ומתן השמור רק לו, הצליח סטראטון סמית' לשים את ידיו על סלילי המאסטר המקוריים. הוא הציג את הרעיון בפני הלהקה: בואו נוציא תקליט הופעה. חברי ג'נסיס, פרפקציוניסטים ידועים לשמצה, קיבלו את הבשורה בחריקת שיניים קולנית. "תמיד חשבנו שהסאונד שלנו באולפן נשמע נהדר, אבל בהופעות חיות הוא פשוט לא עובד," הודה לימים המתופף פיל קולינס. "בדיעבד, התברר שפשוט לא חשבנו נכון".

בלית ברירה, נכנסו חברי הלהקה לאולפן יחד עם טכנאי הסאונד הנאמן ג'ון ברנס, ערכו את ההקלטות, ליטשו פה ושם, ונתנו את הסכמתם המהוססת. התוצאה, למרות החששות, הייתה לא פחות ממדהימה. השוק הבריטי התאהב מיד בתקליט, שנמכר במחיר מוזל כדי למשוך קהל, והביא אותו למקום התשיעי במצעד המכירות – הפעם הראשונה שתקליט של ג'נסיס התברג באנגליה בעשירייה הפותחת.

התקליט מכיל חמש יצירות בלבד, אך כל אחת מהן היא עולם ומלואו, תיעוד חשוב של החשמל, הדינמיקה והכימיה החד פעמית בין חמשת המוחות המוזיקליים שהרכיבו את הלהקה: פיטר גבריאל, טוני בנקס, סטיב האקט, מייק ראת'רפורד ופיל קולינס.

הפתיחה היא לא פחות ממושלמת. צלילי המלוטרון וההאמונד המוחצים של מאסטרו הקלידים טוני בנקס פותחים את WATCHER OF THE SKIES וסוחפים את המאזין למסע פרוגרסיבי אדיר במשקל מסעיר של שישה רבעים. מכאן, אנו צוללים היישר לתוך התיאטרליות פורצת הדרך של פיטר גבריאל. באותה תקופה, גבריאל היה בשיאו הבימתי, מחליף תלבושות ותחפושות מרהיבות, ומגלם דמויות שונות. הדבר בא לידי ביטוי מושלם בביצוע ל-GET 'EM OUT BY FRIDAY, מיני-אופרת רוק קומית-טראגית נוקבת שבה הוא מגלם בקולו את כל הדמויות בכישרון משחק נדיר.

אחד המאפיינים הזכורים מהופעות הלהקה באותה תקופה היו סיפוריו הסוריאליסטיים של גבריאל בין השירים. הוא פיתח את המנהג הזה כדי להעניק לחבריו זמן יקר לכוון את הגיטרות שלהם (במיוחד גיטרת 12 המיתרים של ראת'רפורד) מבלי שהקהל יאבד סבלנות. למרבה הצער, רוב הסיפורים הללו נערכו החוצה מהתקליט, כמו גם היצירה המרכזית והארוכה ביותר של הלהקה, SUPPER'S READY בת 23 הדקות. התכנון המקורי היה להוציא אלבום כפול שיכלול את כל המופע, אך משיקולי רווחיות הוחלט לקצץ אותו לתקליט בודד. רק כדי לסבר את האוזן, באותה תקופה בדיוק הוציאה להקת יס את אלבום ההופעה המשולש והמפואר YESSONGS, מה שממחיש את הבדלי המעמדות בין שתי ענקיות הפרוג דאז.

אך כל תחושת החמצה נשטפת כלא הייתה עם הגרסה החיה והבועטת של THE KNIFE. הקטע הזה, שריד מהימים המוקדמים והאגרסיביים יותר של הלהקה, מקבל כאן זריקת אדרנלין טהורה, ביצוע כה סוער שאפילו סטיב האקט, הגיטריסט שישב על כיסא לאורך כל המופע בריכוז עילאי, נראה כשהוא קם על רגליו לרגע של התפרצות רוק.

באופן כללי, חברי ג'נסיס נצמדים לרוב לגרסאות האולפן ומבצעים את שלהם, תו לתו. מבין כל להקות הפרוג, צליל האולפן של ג'נסיס היה כנראה המלוטש ביותר, בלי אף תו שאינו במקום - אפילו הקטעים האינסטרומנטליים הארוכים מעולם לא הסתמכו הרבה על אלתורים מבולגנים, כשהם מתוכננים בקפידה וכתובים כיצירה קלאסית. זה ממחיש היטב את רצונה של ג'נסיס לא לבלוט כלהקת הופעות וירטואוזית כי אם כאנסמבל שבא קודם כל לכתוב מוסיקה ואז לבצעה בהתאם, כי לא היה, לדבריהם, מי שיבצע את רעיונותיהם טוב מהם. כל שיר פה שומר על המהות שלו: עם המלוטרון האטמוספרי המסתחרר על WATCHER OF THE SKIES, החגיגיות של ימי הביניים של THE MUSICL BOX, התיאטרליות המשעשעת של GET 'EM OUT BY FRIDAY, התחושה המבשרת רעות של THE RETURN OF THE GIANT HOGWEED (עם אחד הסיומים הכי מופתיים לקטע פרוג כלשהו), והטירוף האפוקליפטי של THE KNIFE.

פיטר גבריאל, לעומת ארבעת חבריו פה, עדיין מצליח לבלוט מעליהם - הוא 'הצליל החי' באלבום, שכן הוא מסוגל להעביר את השירה שלו מסגנון אחד למשנהו, לשנות את הביטוי בכל נקודה שהוא רוצה, בעוד האחרים קשורים לחלוטין במורכבות המוסיקה. לפיכך, GET 'EM OUT BY FRIDAY נשמע כאן אפילו יותר תיאטרלי מאשר בתקליט האולפני, FOXTROT, כשגבריאל מגזים קצת, בכוונה, בהגייה הבימתית וזה מענג לשמוע.

למרבה הצער, מה שהתקליט מסרב להציג לנו לחלוטין הם ההתרגשות והתיאטרליות של המופע הבימתי של ג'נסיס (כלומר, השירים מספיק תיאטרליים, אך בכל זאת מדובר בתקליט). מלבד העטיפות הקדמית והאחורית עם גבריאל בצילומים עם המסכות המופלאות שלו ועם אחד מהסיפורים שלו כתובים בצורת טקסט, אין כאן שום דבר שמצביע על כך שזו הייתה להקה עם אחת מהופעות הבמה המפורסמות של התקופה. אבל זה לא משנה, כי המוסיקה כאן עדיין שולטת ומביאה דוקומנט חשוב ביותר ללהקת רוק מתקדם בתעופה.

בצדה האחורי של העטיפה נראים צילומיהם המופרדים של חברי הלהקה, כשבצד הימני מתנוססת גם תמונתו של ריצ'ארד מקפייל, העוזר הנאמן שלה, שהחליט להיפרד ממנה מבחינה מקצועית, כי חש שהתפקיד שלו בה גוזל ממנו כל אפשרות להתקדם מבחינה אישית. תקליט זה הוקדש לו ואת התמונה איתו, בעטיפה האחורית, צילמה בחוף לייק מישיגן, בשיקגו, מרגרט בנקס, אשתו של טוני.

באותה עטיפה אחורית יכל קהל המאזינים גם ליהנות מסיפור קצר פרי עטו של גבריאל: "השעה 16:30. הרכבת התחתית נעצרת. אין תחנה באופק. מבטים חרדים מתרוצצים בין הנוסעים כשהם בוחנים את נוכחות האחרים בפעם הראשונה. בסוף הרכבת, גברת צעירה בחליפת מכנסיים ירוקה, עומדת במרכז הקרון וממשיכה לפתוח את הז'קט שלה, אותו היא מסירה ומפילה לרצפת העץ המלוכלכת. היא גם מורידה את נעליה, מכנסיה, החולצה, החזייה, הגרביונים ותחתוניה הפרחוניים, ומטילה את כולם בערמה מסודרת. זה משאיר אותה עירומה לחלוטין. לאחר מכן היא מעבירה את ידיה על ירכיה ומתחילה להתעסק בין רגליה.

בסופו של דבר היא תופסת משהו קר ומתכתי ולאט לאט היא מתחילה לפתוח את גופה. היא עובדת בקו ישר במעלה הבטן, בין השדיים, במעלה הצוואר, לוקח אותה היישר דרך מרכז פניה אל מצחה. אצבעותיה בודקות מעלה ומטה את החריץ שנוצר לבסוף לנוח משני צדי הטבור. היא עוצרת לרגע, לפני שהיא מתחילה לפרק את בשרה. היא מחליקה את ידה הימנית לפתח ודוחפת מעלה בגרונה, נצמדת לדבר מוצק שקבור בראש עמוד השדרה. במאמץ אדיר היא מתרופפת ושולפת מוט דק ומנצנץ וזהוב. אצבעותיה משחררות את אחיזתן וגופה המתפורר, פרוס למשעי, מחליק במשטח הנוזל של המוט לרצפה. ספלאט!

המוט נשאר מרחף ממש מעל האדמה, כעמוד דגל ללא דגל. הנוסעים האחרים שתקו לחלוטין, אך לשמע נפילת הגוף על הרצפה קמה גברת גדולה בגיל העמידה, לבושה בשמלה ורודה ובפודל תואם, וצעקה "תפסיקי את זה, זה מגעיל!"

מוט הזהב נעלם. חליפת המכנסיים הירוקה הושארה על קולב עם כרטיס ניקוי יבש שהוצמד לזרוע שמאל. על הכרטיס נכתב-

שם.........

כתובת......"

בהמשך היה זה במאי הקולנוע ויליאם פרידקין, שהתרשם ביותר מסיפור זה וביקש לעבוד עם גבריאל על פרויקט. זה יוביל לשבר בלהקה, אבל זה כבר סיפור אחר.

דרמה בשידור חי: ג'יין אשר מודיעה על סיום הרומן עם פול מקרטני! ב-20 ביולי בשנת 1968 הודיעה ארוסתו של פול מקרטני, ג'יין אשר, בטלוויזיה הבריטית שהיא ופול כבר לא ביחד.

צופי הטלוויזיה בבריטניה שהתכוונו לצפות בעוד פרק של תוכנית האירוח הפופולרית DEE TIME של ה-BBC, קיבלו במקום זאת דרמה סוערת מהחיים האמיתיים, שהותירה את האומה המומה. השחקנית וכוכבת התקופה, ג'יין אשר, שהייתה במשך מספר שנים הצלע הנשית בזוגיות המתוקשרת והנוצצת ביותר של עולם הפופ, הודיעה קבל עם ועדה ובשידור חי כי אירוסיה לחבר להקת הביטלס, פול מקרטני, הגיעו לקיצם.

הזוג, שנחשב ל"זוג המלכותי" של סצנת הסווינגינג לונדון, ניהל מערכת יחסים שהחלה עוד בשנת 1963. מקרטני, אז כוכב עולה, פגש את אשר, שחקנית צעירה ומבטיחה ממשפחה מכובדת, ומצא את עצמו מתגורר בבית משפחתה היוקרתי. שם, בחדר האורחים, הוא כתב כמה מהשירים המפורסמים ביותר של הלהקה, רבים מהם בהשראתה הישירה של אשר. במשך שנים הם היו בלתי נפרדים, סמל לאהבה וזוהר. אך מתחת לפני השטח, בעבעו סודות ושמועות. כן, גם שירים של הביטלס גילו סדקים בזוגיות הזו - כמו I'M LOOKING THROUGH YOU או YOU WON'T SEE ME.

במהלך הריאיון ב-DEE TIME, ג'יין אשר, שהגיעה כדי לקדם מחזה חדש, נשאלה על התוכניות לחתונה. בתשובה שהיממה את המראיין ואת הקהל, היא חשפה את האמת במלואה. "לא אני ניתקתי את זה, אבל זה מנותק, זה גמור", הצהירה בקור רוח מפתיע, אך בעיניים שכנראה הסתירו כאב רב. היא הוסיפה בנימה שהיא חצי מפויסת וחצי צינית: "אני יודעת שזה נשמע נדוש, אבל אנחנו עדיין מתראים ואוהבים, אבל זה פשוט לא הצליח. אולי נהיה אהובי ילדות שניפגש שוב ונתחתן כשנהיה בערך בני 70".

אז מה היה הקש ששבר את גב הגמל, או ליתר דיוק, את ליבה של אשר? מסתבר שהשמועות הבלתי פוסקות על חוסר נאמנותו של מקרטני לא היו רק רכילות זולה. הרגע המכריע הגיע מספר שבועות קודם לכן. אשר, שחזרה באופן לא צפוי לביתם המשותף, פתחה את הדלת וגילתה את ארוסה בזרועותיה של אישה אחרת, תסריטאית אמריקנית צעירה בשם פראנסי שוורץ, שהסתובבה בחוגי הלהקה באותה תקופה.

אשר ההמומה הסתובבה על עקבותיה ויצאה מהבית מבלי לומר מילה. במחווה דרמטית לא פחות מההכרזה הטלוויזיונית, היא שלחה למחרת את אמה, מרגרט אשר, כדי לאסוף את כל חפציה האישיים מהבית, ובכך סימנה את הסוף המעשי של חייהם המשותפים. נראה שהפעם, גם הכוכבת הסבלנית ביותר החליטה שנמאס לה לככב בתפקיד המשנה בסיפור חייו של מקרטני.

וכיצד הגיב פול? האם הזדעזע מההכרזה הפומבית של ארוסתו לשעבר? האם ניסה להחזיר אותה? התשובה המפורטת, עם כל הפרטים העסיסיים מאחורי הקלעים, נמצאת בספר המקיף שכתבתי על תולדות הלהקה, "ביטלמאניה!".

הטרגדיה בווילה של קית' ריצ'רדס: משחק קטלני! ב-20 ביולי בשנת 1979 קרתה טרגדיה איומה בביתו של גיטריסט הרולינג סטונס, קית' ריצ'רדס. מה קרה שם? לקרוא ולא להאמין!

בליל קיץ מהביל אחד, 20 ביולי 1979, בווילה המפוארת של גיטריסט הרולינג סטונס בקונטיקט, התרחשה טרגדיה שהאפילה על כל אבק כוכבים. סקוט קאנטרל, נער צעיר בן 17 בלבד, נמצא מת במיטתה של אניטה פאלנברג, בת זוגו של קית' ריצ'רדס. מה בדיוק קרה שם באותו לילה גורלי? הסיפור המלא חושף את הצד האפל וההרסני של עולם הרוק'נ'רול.

השעה הייתה מאוחרת כשכוחות המשטרה הוזעקו לאחוזה. בחדר השינה בקומה העליונה הם מצאו את סקוט קאנטרל, שוכב במיטה כשפצע ירי קטלני בראשו. לצידו, היסטרית ומוכתמת בדם, עמדה אניטה פאלנברג, האישה שהייתה פעם המוזה של הרולינג סטונס וכעת הייתה צל של עצמה. פאלנברג נעצרה מיד והואשמה באחזקת כלי נשק גנוב ללא רישיון, אך שוחררה בערבות מגוחכת של 500 ליש"ט בלבד.

כדי להבין את שורשי הטרגדיה, צריך לחזור אחורה אל תוך סבך היחסים של הלהקה המפורסמת בעולם. פאלנברג, דוגמנית ושחקנית, נכנסה לעולמם כחברתו של הגיטריסט בריאן ג'ונס, אך נטשה אותו לטובת חברו ללהקה, קית' ריצ'רדס, במהלך שהותיר את ג'ונס שבור לב. הקשר בין ריצ'רדס לפאלנברג היה סוער, מלא תשוקה והרס עצמי, ותודלק בכמויות אדירות של סמים. כפי שריצ'רדס עצמו יעיד שנים מאוחר יותר, מערכת היחסים שלהם הידרדרה למצב שבו "מה שהיה חשוב לה בחיים זה רק האם הסם כבר הגיע".

אל תוך הקלחת הרותחת הזו נשאב סקוט קאנטרל. נער צעיר, הרביעי מבין ארבעה ילדים, שבא מבית שבור וסחב על גבו מטען נפשי כבד. הוא תואר כהיפראקטיבי עד כדי מאניה, למד בפנימייה לילדים עם קשיי למידה, ונשר ממנה בטרם עת. אחותו זכרה אותו כ"צעיר שחצן אך עדין, חסר פחד אך בוטח". בשנת 1978, חייו קיבלו תפנית טראגית נוספת כשאמו התאבדה. הוא היה מובטל וחסר קורת גג קבועה, וכשאניטה פאלנברג שמעה על מצבו, היא ריחמה עליו והציעה לו עבודה כמטפל ותחזוקאי בבית ובגינה שלה.

עבור קאנטרל, המעבר לביתם של ריצ'רדס ופאלנברג היה כמו כניסה ליקום אחר. הבית, שהיה עמוס בגיטרות, תקליטי זהב וכל הסממנים של תהילת רוק'נ'רול, הפך עבורו לנווה מדבר זוהר. פאלנברג, שהייתה שקועה בדיכאון עמוק ובשלבי פרידה סופיים מריצ'רדס, מצאה בנער הצעיר והאנרגטי נחמה מסוימת. למרות שהייתה רגילה להתמודד עם גלריה שלמה של נפגעי רוק'נ'רול, נראה שהמורכבות הנפשית של קאנטרל לא הרתיעה אותה, אלא קסמה לה.

במהלך תשעת החודשים שבילה בקרבתה, קאנטרל פיתח אובססיה כלפי פאלנברג. פער הגילים המשמעותי, היא בת 37 והוא בן 17, לא הפריע לו. הוא התוודה על אהבתו בפני אחותו וסנדקו, והכריז בנחישות: "אני מאוהב באניטה והיא מאוהבת בי". כשאלו ניסו להסביר לו שזה כנראה לא הדדי, הוא התעקש, "היא אוהבת אותי". בסוף יוני 1979, החלטתו לעבור לגור איתה באופן קבוע יצרה סערה במשפחתו. "למה שילד נאה בן שבע עשרה יגור בבית עם אישה מבוגרת בת שלושים ושבע בזמן שבעלה לא בבית?" תהה אביו בזעם, לאחר שנודע לו על מות בנו. אחיו ג'ים סיפק את התשובה הפרגמטית: "כל ילד בן שבע עשרה היה נופל לתוך זה. היו שם תהילה וכסף. הצרכים של סקוטי היו סיגריות, אוכל, אלכוהול וגראס. סקוטי לא היה מלאך, אבל אניטה לא הייתה השפעה טובה עליו".

בחזרה לליל האירוע. על פי גרסתה של פאלנברג במשטרה: "סקוט ואני שכבנו במיטה, בקומה העליונה, וצפינו בטלוויזיה בתוכנית לציון עשר שנים לנחיתת האדם על הירח. קמתי מהמיטה כדי לסדר את המצעים ולפתע שמעתי רעש. הסתובבתי לאחור וראיתי אותו שוכב ודם רב נוזל מראשו. הוא חרחר ונחנק מדמו. לקחתי את האקדח ושמתי אותו במגירה בארון. רק כדי להיפטר מזה". הבלש דאגלס למאנה, שהגיע לזירה, העיד כי קאנטרל עדיין נשם אך היה מחוסר הכרה. הוא מת זמן קצר לאחר מכן בבית החולים. למאנה הוסיף פרט מצמרר: "הקליע חדר לצד הימני של ראשו, משם המשיך לתקרה ונפל לרצפה". הוא גם ציין כי הבית המפואר נראה מוזנח ומלוכלך, "כמו דיר חזירים".

ומה עם קית' ריצ'רדס? הוא שהה באותה עת בפריס, שם הקליט עם הלהקה את התקליט EMOTIONAL RESCUE. כשפאלנברג התקשרה אליו מתחנת המשטרה כדי לבשר לו על הטרגדיה, תגובתו הייתה קרה כקרח. "הוא לא אמר שום דבר על הבחור", סיפרה מאוחר יותר. "הוא רק כעס על הרשלנות שלי ואמר, 'הו, הצלחת לאבד אקדח, נכון?'. חשבתי שזו אמירה קשה מאוד, כי זה לא היה איבוד חיים בעיניו, אלא רק אקדח שהוחרם על ידי המשטרה".

ריצ'רדס עצמו סיפר: "כשזה קרה בבית שלנו הייתי הרחק משם. אבל הבן שלנו, מרלון, היה שם והוא שמע את אניטה צורחת ואז ראה אותה רצה בהיסטריה במדרגות כשהיא מכוסה בדם. פגשתי את קאנטרל פעם. הוא נראה לי בחור צעיר ומטורף. הוא היה החבר הצעיר של אניטה. אמרתי לה שאני עוזב אותה ושזה ממש לא הבחור המתאים לה, והוא הוכיח זאת". נאמן לאופיו, הדבר הראשון שריצ'רדס עשה לא היה לדאוג לפאלנברג, אלא לדברים היקרים לו באמת. המשאית הראשונה שהגיעה לזירת הפשע הייתה מטעמו, עם הוראה אחת ברורה: "תוציאו משם את כל הגיטרות שיש". הוא ידע שלבית הזה הוא לא יחזור לעולם.

בנו מרלון, שהיה אז ילד קטן, סיפק זווית מטרידה משלו לאירוע. "יצא אז לאקרנים הסרט 'צייד הצבאים' ויש בו סצנה עם משחק רולטה רוסית. זה מה שסקוט עשה", טען. "הוא נהג להגיד לי שהוא יירה באבא שלי וזה ממש הכעיס אותי כילד, אז נשמתי לרווחה כשהוא ירה בעצמו. הייתי חייב להציץ אז עליתי למעלה וראיתי הכל. למחרת כבר הייתי במטוס בדרך לאבא".

משפחתו של סקוט קאנטרל מעולם לא קיבלה את הגרסה הרשמית. "היא הייתה צריכה לדעת שאין לתת לקטין להשתכר כל היום ואז לשחק באקדח", אמר אחיו ג'ים. "היא לא סחטה את ההדק, אך אנו מאשימים אותה במותו". ב-19 בנובמבר 1979, פאלנברג נוקתה מכל אשמה. בית המשפט פסק כי מותו של קאנטרל היה התאבדות. אביו של הנער זעם: "אני חושב שהם היו מאוהבים והיא סיפקה לו סמים. אישה בת 37 הייתה צריכה לדעת שאין להתעסק עם קטין בן 17 בחדר השינה שלה. היא אחראית למות בני ולא משנה כיצד הם ינסו לטייח את זה".

עשרות שנים לאחר מכן, כשנשאלה על הטרגדיה, פאלנברג סיכמה את מצבה הנפשי באותה תקופה במילים חדות כתער: "אפילו לא קראתי את העיתונים. שום דבר. לא הרגשתי כלום. זה אחד מפלאי הסמים והאלכוהול".

סוף עידן: הרולינג סטונס זורקים את אלן קליין בסטייל. ב-20 ביולי בשנת 1970 הפתיעה להקת הרולינג סטונס את אלן קליין כשבישרה לו שאינה מעוניינת עוד בשירותיו כמנהלה.

דרמה בעולם הרוק: ב-20 ביולי 1970, העולם גילה שהחברות בין להקת הרולינג סטונס למנהלם הכוחני, אלן קליין, הגיעה לסופה המר. במכתב חד, ברור ונטול כל סנטימנטים, הבהירו מיק ג'אגר וחבריו לקליין שהמסיבה נגמרה, והוא לא מוזמן להמשיך לרקוד.

זה היה בוקר קיצי רגיל, עד שאחת ההודעות הדרמטיות יותר בתולדות המוזיקה הפופולרית נחתה על שולחנו של אלן קליין, האיש שנחשב לכריש הגדול של תעשיית המוזיקה. הרולינג סטונס, להקת הרוק המסוכנת והפרועה ביותר בעולם, החליטה שהיא שבעה מהניהול שלו, בלשון המעטה. במקום שיחת טלפון מנומסת או פגישה מביכה, בחרה הלהקה בדרך רשמית וקרה, כזו שלא מותירה מקום לספק.

בהצהרה רשמית, שנראית כאילו נוסחה על ידי עורכי הדין הקשוחים ביותר בלונדון, נכתב שחור על גבי לבן: "אנו רוצים להודיע לך שאיננו מעוניינים שאתה, או חברת ABKCO שלך או כל זרוע ממנה, תהיו קשורים לחוזים הנוגעים להקלטותינו מכאן ואילך". ההודעה לא הסתפקה בכך והמשיכה לפרטי פרטים כדי לוודא שהמסר ברור לחלוטין: "כמו כן, ענייני הוצאה לאור של שירינו לא יחודשו עמך. מעתה ואילך אין לך את הכוח והזכות לנהל כל משא ומתן בשמנו". בום! הדלת נטרקה בקול רעש גדול שנשמע משני צדי האוקיינוס האטלנטי.

אלן קליין, שלא נולד אתמול ובטח שלא היה פראייר, מיהר להגיב במתקפת-נגד תקשורתית. הוא טען בביטחון שההודעה החגיגית של הלהקה אולי נשמעת יפה, אבל היא לא תשנה כהוא זה את ההסכמים הקיימים ביניהם. במילים אחרות, הוא טען שהוא עדיין מחזיק בזכויות על כל החומרים שהוקלטו תחת ניהולו עד לאותו יום. "נחמד מצידם להודיע לי", הוא אמר בציניות, "אבל החוזים שלנו חתומים ונעולים". הרולינג סטונס, מצדם, לא נשארו חייבים ומיהרו להכחיש את טענותיו מכל וכל, במה שהפך במהרה לאחד הסכסוכים המשפטיים המרים והמפורסמים יותר שידעה התעשייה.

איך הכל התחיל?

כדי להבין את גודל השבר, צריך לחזור קצת אחורה. קליין נכנס לחיי הלהקה בשנת 1965, בתקופה שבה הם הרגישו שהם לא מקבלים את מה שמגיע להם מחברת התקליטים שלהם, DECCA. קליין, עם המוניטין שלו כבולדוג חסר רחמים שישיג ללקוחותיו כל מה שהם רוצים (ועוד קצת), נראה כמו המושיע המושלם. הוא אכן הצליח לסדר להם חוזה משופר ושמן בהרבה, והלהקה ראתה פתאום הרבה יותר כסף בחשבון הבנק. אך בזמן שהם היו עסוקים בלהיות הרולינג סטונס, קליין, איש עסקים ממולח, דאג גם לעצמו. הוא הצליח להשתלט על זכויות היוצרים של רבים משיריה.

המשמעות הייתה הרת אסון עבור הלהקה: קלאסיקות סטונס סיקסטיזיות כולן היו שייכות, מבחינה חוקית, לחברת ABKCO של קליין. למעשה, בכל פעם שאחד מהשירים הללו הושמע ברדיו, בסרט או בפרסומת, חלק נכבד מהתמלוגים זרם ישירות לכיס של האיש שהם בדיוק פיטרו.

ההבנה הזו חלחלה אצל חברי הלהקה לאט מדי. הם גילו שהמנהל שאמור היה לשמור על האינטרסים שלהם, הבטיח קודם כל את עתידו הכלכלי לשנים רבות קדימה. הפרידה המתוקשרת ב-20 ביולי 1970 לא הייתה רק סוף של מערכת יחסים עסקית, היא הייתה תחילתה של מלחמה ארוכת שנים של הלהקה להשיב לעצמה את השליטה על יצירותיה הגדולות ביותר.

הסטונס למדו בדרך הקשה את השיעור החשוב ביותר בעולם הבידור: תמיד, אבל תמיד, לקרוא את האותיות הקטנות. במיוחד כשהצד השני הוא אלן קליין... האיש שגם הצליח לעשות נזקים במחנה הביטלס.

ממזרים בראונדהאוס: הלילה שבו נולדה מוטורהד! ב-20 ביולי בשנת 1975 הופיעה להקת מוטורהד את הופעת הבכורה שלה בלונדון ואומרים שזו הייתה הופעה גרועה.

כן, התאריך הוא 20 ביולי 1975, יום ראשון, ואנחנו נמצאים בתוך אולם ראונדהאוס המפורסם, מבנה עגול ששימש בעברו כמחסן לקטרים והפך לאחד המוקדים הפועמים של סצנת הרוק הבריטית. על הבמה המרכזית צפויה לעלות להקת הרוק המתקדם, גרינסלייד, עם הצלילים המורכבים והסימפוניים שלה. אבל לפני שהם יעלו, הקהל יקבל מנה ראשונה של משהו חדש לחלוטין, משהו גולמי, רועש וחסר פשרות. להקת חימום שאיש כמעט לא שמע עליה, בשם מוטורהד.

מאחורי השם הזה עמד איש אחד, דמות שכבר הספיקה לעשות לעצמה שם בסצנת האנדרגראונד: איאן פרייזר קילמיסטר, או בכינויו הנצחי, למי. חודשיים בלבד קודם לכן, במאי של אותה שנה, למי מצא את עצמו מחוץ ללהקת הספייס-רוק הפסיכדלית הוקווינד, הלהקה שבה ניגן בס ושאיתה חווה הצלחה לא מבוטלת. הסיבה הרשמית לפיטורין הייתה תקרית מעצר בגבול ארצות הברית-קנדה על אחזקת סמים, אבל כפי שלמי עצמו נהג לספר בהומור האופייני לו, הוא פשוט "לקח את הסמים הלא נכונים" שהרגיזו את חבריו. הוא רצה ספיד, הם רצו לעוף בחלל. הדרכים נפרדו.

אבל למי לא היה איש של רחמים עצמיים. עם בס הריקנבקר שלו ביד וזעם בלב, הוא החליט להקים את הלהקה "הכי מלוכלכת בעולם". השם הראשון שעלה בראשו היה בוטה וישיר כמוהו: BASTARD. הרעיון היה פשוט, להקת רוק מהירה, רועשת ואגרסיבית שתגרום לדשא של השכנים לנבול, כפי שהבטיח. אלא שהמנהל שלו הבהיר לו מהר מאוד שלהקה בשם BASTARD לעולם לא תזכה להופיע בתוכנית הטלוויזיה הפופולרית TOP OF THE POPS. למי, שהיה בדעת מיעוט, נאלץ לוותר ומצא שם חלופי, MOTÖRHEAD, כשם השיר האחרון שכתב עבור הוקווינד, סלנג בריטי למישהו שמכור לספיד.

לצורך המשימה הוא גייס שני שותפים לפשע: הגיטריסט לארי וואליס, שהגיע מלהקת PINK FAIRIES, והמתופף לוקאס פוקס. השלישייה הזו, טרייה ולא מהודקת, עלתה לבמה באותו ערב בראונדהאוס להופעת הבכורה שלה אי פעם. "זה היה מהר", הודה למי שנים אחר כך, "בהתחשב בעובדה שרק עזבתי את הוקווינד במאי. אבל לא היינו טובים בהופעה בראונדהאוס. למעשה, היינו גרועים שם".

בספרו האוטוביוגרפי, הוא הרחיב על החוויה בפירוט ציורי: "חיממנו את גרינסלייד, סוג של להקת רוק-מנופח שהוקמה על ידי הבחור הזה, דייב גרינסלייד, שהיה קלידן של מישהו". למי, שהיה פנאט של היסטוריה צבאית ובמיוחד של מלחמת העולם השנייה, תיאר כיצד רצה לפתוח את ההופעה באופן תיאטרלי במיוחד. "השתמשנו בהקלטה מגרמניה של רגליים צועדות ואנשים שצועקים 'סייג הייל!'. זה נשמע ממש חזק וקר להפליא, כל הרגליים האלה שצועדות בחוזקה על האבנים הגרמניות המרוצפות. צליל ממש רועם". כדי להוסיף לאווירה, הוא הציב על הבמה גולגולת אנושית שצבע בכסף.

אך למרות הגימיקים התיאטרליים, למי לא ניסה לייפות את המציאות. "אני חייב להודות שלא היינו טובים במיוחד", כתב, והוסיף בסוגריים כנים: "נוראים לעזאזל, בואו נודה בזה!". באופן אירוני, עם השנים התברר שאותה הקלטת פתיחה דרמטית הייתה ככל הנראה יותר מיתולוגיה מאשר עובדה. למי עצמו טען בראיונות מאוחרים יותר שהסיפור על קריאות ה'סייג הייל' הוא אגדה אורבנית, ושמדובר בהקלטה מזויפת שהודבקה לבוטלגים של ההופעה שנים אחרי, מה שהחריד אותו באופן אישי. האמת, כנראה, הייתה פשוטה יותר: הם פשוט עלו וניגנו.

ומה הם ניגנו? הסטליסט של אותה הופעה ראשונה מספר את הסיפור כולו. הוא הורכב כמעט כולו מגרסאות כיסוי, כולל שני שירים של הוקווינד, מה שמראה כמה טרי היה הפרויקט. לצד אלו הם ביצעו קאברים לשיר CITY KIDS של PINK FAIRIES , WAITING FOR THE MAN של הוולווט אנדרגראונד ואחרים. זו הייתה להקה שעדיין חיפשה את הקול שלה, יורה לכל הכיוונים בתקווה שמשהו יתחבר.

הקהל, שבא ברובו לראות את הנגינה המהוקצעת של גרינסלייד, קיבל הלם תרבותי קטן. במקום סולואים ארוכים ומבנים מורכבים, הם חטפו רעש טהור, אנרגיה מתפרצת וחוסר דיוק. זו לא הייתה הלהקה שתהפוך למכונת המלחמה המשומנת של ACE OF SPADES, אבל הניצוץ היה שם. הזרע נטמן. מאותו ערב כאוטי ולא מוצלח במיוחד בראונדהאוס, נולד משהו חדש. זה היה הצעד הראשון והכושל-לכאורה של להקה שעתידה לרמוס את גבולות הרוק הכבד, להמציא את הספיד-מטאל ולהפוך במשך ארבעים השנים הבאות לסמל בלתי מעורער.

ב-20 ביולי בשנת 1968 פורסם ברולינג סטון: "הפרויקטים של הביטלס מתקדמים באופן משביע רצון"

פול מקרטני לעיתון: "יש לנו שלושים שירים לעבוד עליהם לאלבום הבא שלנו. כנראה נקליט את כל השלושים ונבחר 14 מתוכם לתקליט בודד. או אולי זה יהיה אלבום כפול או אף אלבום משולש. ההפקה תהיה קיצונית לכאן או לכאן - או שזה יהיה פשוט מאד או מורכב ביותר".

פול סיפר כי הוא שמח עם החברה החדשה שהביטלס הקימו - APPLE CORPS. "כמו כל הדברים שעשינו" - הוא ציין - "זה התחיל גם מכאוס, אבל עכשיו זה עובד כמו שצריך".

כמו כן, מקרטני מיהר לשלול את השמועה שהביטלס עורכים סיאנסים כדי לדבר עם מנהלם המנוח, בריאן אפשטיין. פול סיפר: "מתי שהוא, לא מזמן, קיבלו ג'ון וג'ורג' טלפון מאיזה מתקשר שטען כי בריאן מנסה לדבר איתם דרכו ושיש לו משהו לומר לנו. לא רצינו לפספס הזדמנות שכזו, אז שניהם הלכו לסיאנס, אבל זה היה סתם קשקוש".

ספינת הפיראטים של ג'פרסון שעלתה על שרטון: ב-20 ביולי בשנת 1972 יצא אלבומה השביעי של להקת ג'פרסון איירפליין ושמו LONG JOHN SILVER. זה התקליט שפירק את הלהקה.

שם התקליט, כמובן, לקוח מדמות הפיראט המפורסמת, ונדמה שאין שם הולם יותר לתאר את מסכת הביזאר, המריבות והכאוס היצירתי שהולידו את היצירה הזו – תקליט שנשמע כמו גרסת צד אפלה, כעוסה ומבולגנת יותר של להקת הבירדס, והפך למעשה לשירת הברבור הצורמת של ההרכב הקלאסי.

הסיפור מתחיל בתחילת אותה שנה. לאחר תקופה שבה חברי הלהקה התפזרו איש איש לפרויקט סולו משלו, הוחלט על איחוד כוחות מחודש. הגיטריסט פול קאנטנר, הסולנית הכריזמטית גרייס סליק, הגיטריסט הווירטואוז יורמה קאוקונן, הבסיסט המהפנט ג'ק קאסידי, המתופף ג'ואי קובינגטון והכנר פאפא ג'ון קריץ' (משמו נלקח הלהיט של מדונה, PAPA DON'T PREACH?) נכנסו במרץ 1972 לאולפני וואלי היידר המפורסמים. המטרה הייתה אחת: להקליט תקליט חדש שיחזיר את ה"מטוס" למסלול ההמראה. אלא שהמטוס כבר היה חבוט, והטייסים משכו את ההגאים לכיוונים מנוגדים.

תהליך ההקלטות, שנמשך קרוב לשלושה חודשים, היה רווי במתחים שהגיעו לנקודת רתיחה. האווירה הייתה כל כך עכורה, עד שכמה מהשירים הוקלטו בשיטה שמעידה על הכל חוץ מלהקה מגובשת: כל חבר הקליט את התפקיד שלו בנפרד, והטכנאים חיברו את החלקים בפאזל כאוטי. באחד הימים, הגיח לאולפן חברם הטוב, דיוויד קרוסבי, והוסיף את ההרמוניות הקוליות המופלאות שלו לאחד השירים. אך שמחתו הייתה מוקדמת. חברת התקליטים שלו, שבה היה חתום על חוזה בלעדי, שמעה על שיתוף הפעולה והטילה וטו נחרץ. בהתעקשותה, שירתו של קרוסבי נמחקה מהסלילים, והותירה מאחוריה סיפור עגום על פוליטיקה של תעשיית המוזיקה.

בתוך המהומה, גם עמדת המתופף לא נותרה יציבה. ג'ואי קובינגטון, שהצטרף ללהקה רק שנים ספורות קודם לכן, עזב במפתיע באמצע ההקלטות. עד היום לא ברור אם ארז את מקלותיו מרצונו החופשי או שפשוט קיבל הודעת פיטורין. כך או כך, כדי להשלים את המלאכה, הובא לאולפן המתופף ג'ון ברבטה, יוצא להקות ה-TURTLES ו-CROSBY, STILLS, NASH & YOUNG.

כשהתקליט היה מוכן סוף סוף במאי, צץ משבר חדש, הפעם מצד חברת התקליטים של הלהקה עצמה. המנהלים ישבו, האזינו, ונתקעו על שורה אחת בשיר שנקרא THE SON OF JESUS. השורה הבעייתית, "בנו של ישו היה ממזר", הייתה יותר מדי עבור אמריקה השמרנית של 1972. החברה דרשה לצנזר את השורה, אך הלהקה, ברוח המרדנות שעוד נותרה בה, סירבה.

ואם כבר בענייני אריזה עסקנו, אי אפשר להתעלם מהעטיפה הייחודית. התקליט הגיע כשהוא מקופל בצורה מתוחכמת שהפכה אותו, עם קצת מאמץ, לקופסת סיגרים של ממש, עליה מוטבע לוגו של מותג מריחואנה פיקטיבי. היה זה גימיק שיווקי מבריק, אולי כדי לרמוז למעריצים מה כדאי להם לאחסן בקופסה החדשה שלהם כדי ליהנות מהמוזיקה שבפנים.

הרולינג סטון לא התרשם מהתוכן, גם אם העטיפה שעשעה אותו. בביקורת קטלנית נכתב כי "מי שהתאכזב מהתקליט הקודם, BARK, יקבל כאן חטיבת שירים חדה ונוקבת יותר, אך הם עלולים להוביל לאדישות כי הם צפויים לחלוטין". המבקר המשיך וטען שהמוזיקליות של קאנטנר וסליק הפכה יומרנית באופן בלתי נסבל, וכי למרבה המזל, הגיטריסט קאוקונן והבסיסט קאסידי עדיין מספקים את הסחורה. גם על שירתה של סליק נמתחה ביקורת, בטענה שכבר אינה מרהיבה כבעבר. למרות זאת, נזרקו גם כמה עצמות: "התקליט לא כזה רע", נכתב, "ופאפא ג'ון קריץ' הוא אחד הכנרים המבריקים בתחומו". אך השורה התחתונה הייתה צורבת: "אין שיר אחד טוב באמת בתקליט הזה".

בדיעבד, התקליט הזה נחשב לשפל הגדול של הלהקה. הבלגן הפנימי, חוסר הגיבוש והסאונד המיושן יחסית לשנת 1972, פגעו קשות במוניטין שלה וסימנו את תחילת הסוף. זו בהחלט לא יצירת מופת. ובכל זאת, במבט נוסטלגי, יש בו רגעים של חסד. הפגמים ברורים, אבל לשמוע את קולה העוצמתי של גרייס סליק? זה כמעט תמיד תענוג, גם אם המילים שהיא שרה מטופשות לעיתים ומעוררות געגוע לאותה אליס בארץ הפלאות שגדלה והתבגרה, ונראה שלא נותר לה הרבה מה להגיד באותו זמן. הבעיה המרכזית היא שהשירים פשוט לא נדבקים. הם חולפים באוזן ונעלמים, וקשה מאוד לזמזם אותם אחר כך, בניגוד מוחלט לקלאסיקות העבר של הלהקה.

גם זה קרה ב-20 ביולי: זהו תאריך שבו צלילים חדשים נולדו, הופעות היסטוריות התקיימו וכוכבי רוק הגיחו לעולם. מסן פרנסיסקו הרועשת ועד לונדון הפאנקית, בואו נצא למסע מוזיקלי בזמן אל כמה מהרגעים הגדולים שהתרחשו ממש היום.

הקסם של 1965: מאמינים בקסם?

אי שם בניו יורק של שנת 1965, חבורת צעירים מוכשרת העונה לשם LOVIN SPOONFUL שיחררה תקליטון בכורה ושאלת מיליון הדולר התנוססה על גביו: ?DO YOU BELIEVE IN MAGIC והתשובה של הקהל האמריקאי הייתה "כן" מהדהד. השיר, עם שילוב ייחודי של פולק-רוק, פופ קליט ואקורדיון מפתיע, טס במעלה המצעדים והפך לפסקול של קיץ שלם. הוא בישר את בואה של תופעת ה"פלאוואר פאוואר" וסימן את הלהקה כאחת המבשרות של סצנת הג'אם-בנד שתתפוצץ כמה שנים מאוחר יותר. השיר התמים והאופטימי הזה לכד את רוח התקופה והוכיח שלפעמים כל מה שצריך זה גיטרה, מנגינה טובה וקצת אמונה בקסם.

1975: הבוס מקבל חבר חדש

עשור לאחר מכן, על במה בניו ג'רזי, התרחש רגע מכונן בתולדות ה-E STREET BAND. גיטריסט צעיר ואנרגטי בשם סטיבן ואן זאנט, שעד לאותו רגע היה בעיקר חבר טוב של ברוס ספרינגסטין ושותפו להרכבים מוקדמים, עלה להופעתו הראשונה כחבר רשמי בלהקה. החיבור היה מיידי. עם הבנדנה הנצחית, הנוכחות הבימתית הכובשת והכימיה המושלמת עם "הבוס", ואן זאנט, המכונה גם LITTLE STEVEN, הפך לחלק בלתי נפרד מהסאונד והדימוי של הלהקה. זו הייתה תחילתה של ידידות מופלאה ושותפות מוזיקלית שהולידה כמה מהתקליטים וההופעות הגדולים ביותר בהיסטוריה של הרוק'נ'רול.

1979: דייר סטרייטס והסופרת המסתורית

בבריטניה של 1979, להקת דייר סטרייטס, שכבר הספיקה לטלטל את העולם עם SULTANS OF SWING, שיחררה תקליטון חדש מתוך תקליטה השני, COMMUNIQUE. השיר, LADY WRITER, לא זכה להצלחה מסחררת במצעדים כמו קודמו, אך הוא הציג את יכולות הגיטרה הווירטואוזיות של מארק נופלר במלוא הדרן ואת הכתיבה הסיפורית הייחודית שלו. השיר, המספר על מפגש עם סופרת מסתורית, אולי לא כבש את הפסגה, אך נותר פנינה חבויה וחביבה על מעריצי הלהקה, המדגימה את הצד היותר רוקי ומחוספס שלהם. השיר נוצר בהשראת מרינה וורנר , אותה ראה נופפלר בתוכנית טלוויזיה, ומכאן השורה הפותחת את השיר. בשנת 1976, וורנר פרסמה ספר על מריה הבתולה. מסיבה כלשהי, הופעתה נגעה ללב של נופפלר, והחזירה זיכרונות כואבים מאהבה שכבר איננה.

1981: מסע אל פסגת העולם

שנתיים מאוחר יותר, בצד השני של האוקיינוס, להקת JOURNEY שיחררה את מה שיהפוך לאחד התקליטים המצליחים והנמכרים יותר של שנות השמונים: ESCAPE. עם שורה של המנוני רוק אצטדיונים בלתי נשכחים כמו DON'T STOP BELIEVIN', OPEN ARMS ו-WHO'S CRYING NOW, התקליט הזה היה מכונת להיטים משומנת. הוא הציג לראווה את קולו העוצמתי של סטיב פרי ואת נגינת הגיטרה המלודית של ניל שון, והפך את הלהקה לאחת הגדולות בעולם. ESCAPE מכר למעלה מ-10 מיליון עותקים בארצות הברית בלבד והפך לפסקול חייהם של מיליוני בני נוער ברחבי הגלובוס.

1986: סנטנה חוגגת 20 שנות קצב לטיני

בואו נקפוץ לסן פרנסיסקו, 1986. קרלוס סנטנה, הגיטריסט האגדי בעל צליל הגיטרה הייחודי, החליט לציין 20 שנה להקמת להקתו בדרך הכי טובה שיש: מופע איחוד ענק וחד פעמי. על במה אחת התכנסו לא פחות מ-17 חברים מכל גלגולי הלהקה, מההרכב המקורי שהופיע בוודסטוק ועד לנגנים העכשוויים. זה היה ערב היסטורי של קצב לטיני, בלוז פסיכדלי ורוק חוצה גבולות, חגיגה של מוזיקה ואחווה.

ימי הולדת ועצב מהול בשמחה

ה-20 ביולי הוא גם יום שמסומן בעצב ובגעגוע. ביום זה, בשנת 1964, נולד כריס קורנל, הסולן והגיטריסט הכריזמטי שהנהיג בעוצמה את הלהקות סאונדגארדן ואודיוסלייב. קולו האדיר והכתיבה העמוקה שלו הפכו אותו לאחד הקולות החשובים והמשפיעים של דורו. הגורל, למרבה הצער, קבע אחרת, ובמאי 2017 הוא שם קץ לחייו בתלייה. באופן טרגי ומצמרר, חודשיים בדיוק לאחר מכן, ביום הולדתו של קורנל, חברו הקרוב צ'סטר בנינגטון, סולן להקת לינקין פארק, התאבד בתלייה בגיל 41. המוות הכפול הותיר חלל עצום בעולם המוזיקה וצלקת עמוקה בלב המעריצים.

אך לצד העצב, ה-20 ביולי הוא גם יום הולדתם של מוזיקאים מופלאים אחרים:

ג'ון לודג' (נולד ב-1945), הבסיסט והיוצר המוכשר של להקת מודי בלוז. קים קארנס (נולדה ב-1945), הזמרת בעלת הקול הצרוד והבלתי נשכח, שהפנטה את העולם בתחילת האייטיז עם הלהיט הענק BETTE DAVIS EYES. דייב אוונס (נולד ב-1953), הזמר המקורי של להקת איי.סי.די.סי, שהיה שם ברגעים הראשונים והניח את היסודות לפני בואו של בון סקוט. פול קוק (נולד ב-1956), המתופף של להקת הפאנק הבריטית, סקס פיסטולס, שהיה מנוע הקצב מאחורי האנרכיה והזעם של הלהקה ששינתה את פני המוזיקה. סטון גוסארד (נולד ב-1966), גיטריסט הקצב והמייסד של ענקית הגראנג' מסיאטל, פרל ג'אם, ואחד האדריכלים הראשיים של צליל הגראנג'.

יא ירח, יא ירח: ב-20 ביולי בשנת 1969 נחת המין האנושי לראשונה על הירח.

20 ביולי 1969. כמעט חצי מיליארד בני אדם ברחבי העולם צמודים למקלטי הטלוויזיה, צופים בתמונות המרצדות בשחור-לבן, עוצרים את נשימתם. שם, במרחק של כ-384,400 קילומטרים, התרחש הבלתי ייאמן. המין האנושי, אותו יצור שהביט אל הירח במשך אלפי שנים בהשתאות, עמד לנחות עליו. האם זו אמת היסטורית או קונספירציה משוכללת שצולמה במקום סודי על פני כדור הארץ? ובכן, בואו נניח לרגע לתאוריות ונתרכז בדרמה העצומה של אותו היום.

בשעה שהעולם עקב בפה פעור, רכב הנחיתה הירחי, שזכה לשם ההולם "עיט", ביצע את נחיתתו הרכה על פני הירח, באזור המכונה "ים השלווה". הדלת נפתחה, ודמות מסורבלת בחליפת חלל החלה לרדת בסולם. היה זה ניל ארמסטרונג, מפקד המשימה. הוא הניח בזהירות את כף רגלו השמאלית על האדמה הירחית האבקתית והכריז את המשפט האלמותי שנצרב בדפי ההיסטוריה: "זהו צעד קטן לאדם, אך קפיצה אדירה לאנושות".

זמן קצר אחריו הצטרף אליו באז אולדרין. השניים, שנעו בקלילות מגושמת בשל כוח המשיכה הנמוך, החלו במשימותיהם. הם הציבו את דגל ארצות הברית, אך חשוב מכך, חשפו לוחית מתכת שהייתה קבועה על רגלו של רכב הנחיתה. ארמסטרונג הקריא את המילים שנחרטו עליה, שהכריזו כי בני האדם מכדור הארץ הגיעו למקום הזה כשפניהם לשלום עבור כל המין האנושי.

במהירות, ותוך חשש מתמיד שמא תצוץ סכנה בלתי צפויה שתאלץ אותם להימלט – הם החלו לאסוף דגימות קרקע ואבנים יקרות מפז למדע, ותחבו אותן לכיסיהם. כל תנועה שלהם תועדה במצלמה שנקבעה בתחתית ה"עיט" ושידרה את המחזה המדהים הזה למיליוני צופים על פני כדור הארץ. לאחר כשעתיים ורבע של הליכת ירח, הם שבו אל ה"עיט" הבטוח, והתכוננו לחבור בחזרה לחללית האם, "אפולו 11", שם המתין להם בסבלנות אין קץ הטייס מייקל קולינס, האדם הבודד ביותר ביקום באותם רגעים.

אבל בזמן שארמסטרונג ואולדרין התהלכו על אדמת הירח, מה בדיוק התרחש כאן למטה, בעולם הסוער של הפופ והרוק?

פינק פלויד מנגנים והיהלום המשוגע צופה מהצד

באולפני ה-BBC בלונדון, התרחש אירוע סוריאליסטי לא פחות. במסגרת שידור מיוחד שנקרא בשם השטותי במקצת "ומה אם זו בסך הכל גבינה ירוקה?", התייצבה להקת פינק פלויד באולפן. לצד פאנל מכובד של מדענים, ארבעת חברי הלהקה – דייוויד גילמור, רוג'ר ווטרס, ריק רייט וניק מייסון – החלו לאלתר פסקול חי ומהפנט לנחיתה על הירח. הקטע האוונגרדי והאווירתי שנוצר שם זכה להיקרא MOONHEAD, והיווה את התפאורה המוזיקלית המושלמת למאורע הקוסמי.

במרחק לא רב משם, בדירתו בקיימברידג', ישב סיד בארט, האיש שהמציא את השם פינק פלויד והיה הכוח היצירתי המניע שלה בתחילת הדרך. הוא צפה בשידור החי יחד עם שותפיו לדירה. הוא ישב בפינה, שקט ומכונס בעצמו, אבוד לחלוטין בעולם פנימי משלו, עיניו פראיות ומטרידות. סיד, שהפך לקורבן ה-LSD המפורסם הראשון של תרבות הפופ הבריטית, כבר עזב את כדור הארץ מזמן. אך בניגוד מוחלט לניל ארמסטרונג וחבריו, לסיד לא הייתה אפשרות לחזור בחזרה מהחלל הפרטי והמרוסק שלו.

הביטלס צופים בסוף, לד זפלין מוצאים את הצליל

באותו הזמן, באולם קולנוע קטן ופרטי, התכנסו חברי להקת הביטלס. הם לא באו לצפות ביחד בנחיתה על הירח. במקום זאת, הם צפו בעריכה מוקדמת וגסה של הפרויקט שצילמו והקליטו חצי שנה קודם לכן, סרט שהיה אמור להיקרא GET BACK וייקרא בסופו של דבר LET IT BE ויתעד את התפרקותם הכואבת. האווירה הייתה קודרת. ג'ון, פול, ג'ורג' ורינגו, יחד עם יוקו אונו, לינדה מקרטני, פאטי בויד והוריו של ג'ורג', צפו במשך שעתיים וחצי בתיעוד המריבות והמתחים. למחרת, קיבל הבמאי מייקל לינדזי-הוג שיחת טלפון מעוזר הלהקה, פיטר בראון, שהודיע לו שקיבל פניות משלושה מחברי הלהקה בדרישה לחתוך קטעים מהסרט, במיוחד כאלו שהתמקדו בג'ון ויוקו. בעוד האנושות חוגגת את הישגה הגדול ביותר, הלהקה הגדולה בעולם ראתה את הצד האפל של הביטלס.

בצד השני של האוקיינוס, בקליבלנד, אוהיו, להקת לד זפלין הופיעה באוהל ענק. כלהקת חימום שימשה להקת ג'יימס גאנג, בהנהגתו של גיטריסט צעיר ומבטיח בשם ג'ו וולש. במהלך המופע אירעו תקלות טכניות ומערכת ההגברה קרסה לפרקים, אך הריגוש היה בשיאו. מאחורי הקלעים נרקמה חברות בין ג'ימי פייג' לג'ו וולש, חברות שהגיעה לשיא כאשר וולש מכר לפייג' את גיטרת הגיבסון לס פול האהובה שלו משנת 1959. ברגע זה ממש, נולד הסאונד הכבד, העשיר והמלא שיגדיר את לד זפלין לשנים הבאות וישנה את פני הרוק הכבד.

בואי, פרפל והסצנה המקומית

ומה עם דיוויד בואי? הזמר הצעיר הופיע באותו ערב במועדון קטן בבקנהאם, אותו עזר להקים. ה-BBC הטיל חרם זמני על שירו החדש, SPACE ODDITY, בטענה שזה לא הזמן המתאים לשדר שיר על אסטרונאוט שאובד בחלל. למרבה האירוניה והפתעתו של בואי, שצפה בשידור בבית של חברים, ה-BBC החליטו בכל זאת לשדר את השיר במהלך ספיישל הנחיתה, כנראה מתוך הבנה שהדרמה של מייג'ור טום האבוד רק מדגישה את גודל ההישג של אלו שכן הצליחו.

בבירמינגהם, אנגליה, להקת דיפ פרפל הופיעה במועדון MOTHERS, כשאת המופע פתחה להקת קראוואן. ובארצנו הקטנה? בשעה שמונה ועשרים בערב שודרה התוכנית "ירח ירח", בה הופיעה שלישיית התאומים והשמיעה בבכורה שיר חדש שנכתב במיוחד לכבוד האירוע ההיסטורי: "בלדה בין כוכבים". התוכנית ספגה אז ביקורות קשות מ-א-ד. מדוע? כל הפרטים בספר שכתבתי, "רוק ישראלי 1973-1967".

ובזמן שניל ובאז דילגו על הירח, כך נראה מצעד הפזמונים הלועזי של גלי צה"ל:

אהביני הלילה - טום ג'ונס

חזור ונענע אותי - קלודה רודג'רס

מייקל ועץ הסנדל - השווים

אהבתנו היא דבר צומח - האריות

חזור - הביטלס

בצמרת המצעד העברי של התחנה צעד בגאון השיר "שנינו מאותו הכפר" בביצוע להקת פיקוד מרכז. ניגוד מוחלט בין הכאן לשם, בין האדמה והאבק של המולדת לבין האבק הקוסמי של הירח.

והנה "ערב משוגע" ב-20 ביולי בשנת 1973...

בלוג מוסיקה - כל מה שרציתם לדעת על מוזיקה - ועוד קצת.

הנכם מוזמנים לשתף את הבלוג עם חבריכם.

רוצים לשמוע עוד הרצאות מעניינות על הופעות מוסיקה? זמרים ישראליים? להקות רוק? הביטלס? תקליטים? רוק מתקדם? ועוד מגוון נושאים? מוזמנים ליצור איתי קשר. בינתיים, בואו ליהנות גם מפודקאסט מומלץ ומבלוג המוסיקה באתר.