כל יום מציין אירועים משמעותיים בהיסטוריה של מוזיקת הרוק והפופ, עם שפע של אנקדוטות פורצות דרך שהתרחשו בעשורים קודמים. כשאנחנו מסתכלים אחורה בזמן, על היום הזה בתולדות המוזיקה, אנחנו נזכרים ברגעים המדהימים שעיצבו את נוף הרוק והפופ, החל מיציאתם של תקליטים אגדיים, הופעות איקוניות וגם דברים משמחים לצד עצובים שקרו לאמני המוזיקה המובילים.
כחובבי מוזיקת רוק, אנחנו לא יכולים שלא לחוש תחושת נוסטלגיה כשאנחנו מהרהרים באירועים הבלתי נשכחים שהתרחשו אז. הנכם מוזמנים לצלול איתי למנהרת הזמן עם אירועי פופ ורוק בז'אנרים במוסיקה שאספתי עבורכם ממקורות שונים שאינם ברשת. אהבתם וברצונכם לקבל עוד ועוד? בשביל זה בניתי עבורכם הרצאות העשרה מעניינות ופודקאסטים מומלצים.
אז מה קרה ב-20 ביולי (20.7) בעולם של רוק קלאסי?
חקר, ערך וכתב: נעם רפפורט
הציטוט היומי: "להקת החולמים ואני תמיד היינו כשוטים. לא תוכלו לקרוא לנו סמלי מין, נכון? כשאנו יחד, איננו מהבחורים הנוצצים ההם" (פרדי גאריטי, זמר להקת פרדי והחולמים, בעיתון NME, בשנת 1963).
ב-20 ביולי בשנת 1965 יצא התקליטון LIKE A ROLLING STONE של בוב דילן.
השיר הזה פער סדק אדיר בסכר המוזיקה העולמי. למרות שדילן אהב מאד את הסאונד של הביטלס, האנימלס והבירדס, הוא רצה מאד להביא סאונד משלו; סוג של רית'ם אנד בלוז עם ניחוחות פולק ורוק. דילן רצה מאד שהשיר הזה שלו ייצא על תקליטון והיה נחוש בכך שהשיר יהפוך למוצר פופ.
הוא הביא לעמדת הגיטרות בהקלטה בחור מוכשר בשם מייקל בלומפילד, אותו הכיר עוד משנת 1963. בתקופה בה הוזמן היה בלומפילד חבר בלהקתו של אמן הבלוז הלבן, פול באטרפילד. נשאלה אז השאלה מדוע דילן לא הביא לסשן הזה את הגיטריסט שהיה לו באותו זמן, ברוס לאנגהורן. בייחוד כשבלומפילד הצהיר שדילן ביקש ממנו לאורך הסשן לנגן כמו לאנגהורן. אבל זה ידוע שאצל דילן הדרכים היו בדרך כלל נסתרות.
השיר מכיל בתוכו תפקיד בלתי נשכח של אורגן. אל קופר, האיש שניגן אותו , לא ניגן מעולם באורגן לפני הסשן הזה. הוא הגיע באותו יום לאולפן כגיטריסט החדש בהרכב של דילן. אך גילה שאת עמדת הגיטריסט תפס בחור צעיר, מוכשר ויהודי כמוהו בשם מייקל בלומפילד. אז הוא הלך להתיישב בעמדת האורגן ושם את ידיו בקלידים. אחרי הטייק הראשון של השיר ביקש ווילסון המפיק מדילן להיפטר מתפקיד האורגן של קופר. תגובתו של דילן הייתה שהוא רוצה שתפקיד האורגן יישאר ואף ינוגן חזק יותר.
המתופף בסשן הזה היה בובי גרג. חלק מהדוקומנטים מספרים שהבסיסט היה ג'וזף מאצ'ו אך בלומפילד סיפר בראיון עמו שלסשן הובא בסיסט בשם ראס סאוואקוס שהיה מפוחד לגמרי כי זה היה הסשן הראשון בחייו בו הוא ניגן בגיטרת בס חשמלית במקום בקונטרבס. הפסנתרן בהקלטה הזו היה פול גריפין וכך נוצר הצליל שאפיין מאד את בוב דילן שנטען בחשמל. אל קופר תיאר באוטוביוגרפיה שלו שהשיר נוצר תוך טייק אחד או שניים. אך המציאות, לפי הבוטלגים שמסתובבים בשטח, מראה אחרת.
השיר הזה עבר תהליך של נגינה רבה באולפן. בתחילה אפילו נעשו ניסיונות לנגן אותו בקצב של וואלס (משקל 3/4). למחרת נעשו עוד ניסיונות עד שהושג הטייק הרצוי. זה היה טייק מס' 4., שנחרט על תקליט הדגמה (ACETATE) ודילן רץ עם זה לבית של מנהלו, אלברט גרוסמן. שם הוא השמיע את השיר במשך לילה שלם וכל מי שנכנס לדירה לא האמין למשמע אוזניו.
אחד האנשים האלו היה המפיק פול רוטשילד, שעבד אז בחברת התקליטים ELEKTRA, בה בלומפילד הקליט עם פול באטרפילד. רוטשילד חש קנאה מיידית והבין שעולם המוזיקה השתנה עם מה ששמע באותו רגע.
כשהתקליטון יצא הוא היכה גלים באופן מידי. לא רק בגלל הסאונד החדש אלא גם בגלל שאורך השיר היה שש דקות ו-13 שניות. זמן ארוך באופן משמעותי לתקליטון שהתיימר להיות מושמע ברדיו. פול מקרטני וג'ון לנון הקשיבו לתקליטון בביתו של האחרון והבינו שדילן מראה להם כאן אפשרות של התקדמות מוזיקלית.
ברוס ספרינגסטין נסע עם אמו במכונית כשמהרדיו בקעו לראשונה הצלילים של השיר הזה. ספרינגסטין הצעיר חש אז כאילו דילן בא ובעט לו בדלת הכניסה למוח שלו ושתל שם את שלו. פרנק זאפה סיפר שכששמע בפעם הראשונה את התקליטון הזה של דילן, הוא רצה לפרוש לגמרי מעסקי המוזיקה. השיר הזה היה ההפקה האחרונה של טום וילסון עם דילן. לאחר מכן היה זה בוב ג'ונסטון שלקח את מושכות ההפקה. השיר הזה עיצבן לחלוטין את מעריצי דילן שאהבו אותו כאמן פולק אקוסטי. יש שראו בו אחד שבגד בערכי המוזיקה. אך לדילן זה לא היה אכפת. הוא רצה ללכת קדימה. והסינגל הזה הביא לו קהל גדול חדש של אוהבי הסאונד החשמלי.
ב-20 ביולי בשנת 1968 נערכה אחת ההופעות הפחות טובות של להקת הדלתות לאותה שנה.
היה זה בהונלולו. חברי הלהקה נראו מבולבלים על הבמה ובין השירים נוצרו הפסקות ארוכות מדי, בהן הם נראו כשהם שואלים זה את זה מה השיר הבא שיבצעו. למרות ההפסקות האלה הייתה הנגינה מהודקת אבל ההתלהבות לא נרשמה שם. הקשר של ג'ים מוריסון עם הקהל היה הפעם מינימלי מתמיד. לעיתים זה נראה כאילו הוא כלל לא מודע לכך שיש מולו קהל. מחיאות הכפיים של הקהל היו מנומסות והפעם לא נשמעו צרחות.
גם לא הייתה הפעם נהירה של אנשים מהקהל לכיוון הבמה. ממש לפני סיום ההופעה, עם השיר LIGHT MY FIRE, הפעיל מישהו מהקהל זיקוקים, שהביאו את חברי הלהקה וגם אנשים מהקהל למחוא לו כפיים. באותו ערב הופיעו על הבמה גם הלהקות SILVER BICYCLE, GOLDEN DAYS ו- GRANDPA'S GARDEN. הופעה זו צולמה לסרט של הלהקה FEAST OF FRIENDS (שיצא שנים לאחר מכן באופן רשמי).
ההרצאה "הרוכבים בסערה - הסיפור של להקת הדלתות" והרצאות מוסיקה אחרות,
להזמנה פה: 050-5616459
ה-20 ביולי הוא תאריך יום הולדתו של הגיטריסט, קרלוס סנטאנה (הוא נולד בשנת 1947), וביום זה, בשנת 1973, יצא התקליט LOVE DEVOTION SURRENDER אותו הקליט קרלוס עם הגיטריסט הנהדר לא פחות, ג'ון מקלאפלין.
מקלאפלין לא האמין למשמע אוזניו שקלטו את הצלילים שהוא יצר ביחד עם קרלוס סנטאנה ולהקתם המשותפת בחדר החזרות שבאולפני BUGGIES שבניו יורק. קרלוס סנטאנה עצמו היה המום גם כן. הוא עמד במסדרון של חדר החזרות ורעד מרוב התרגשות. כך הם עמדו זה מול זה באוקטובר של 1973.
סנטאנה הרגיש כמו חתן במסיבת יום הולדת. יום לפני החזרה הזו הוא נכח בטקס בו נשמתו קיבלה שם רוחני חדש - DEVADIP. את השם הזה מבטאים DAY VA DEEP והפירוש שלו הוא 'המנורה של האור הנעלה'. סנטאנה הרגיש שהוא נולד מחדש בטקס ההוא. רוב ימי ההולדת שלו לפני כן היו עצובים, לפי הצהרתו בראיון, אך באותו טקס היה משהו אחר. אור גדול קינן בו. הוא בכה שם מאושר ביחד עם אשתו, דבי והשניים הרגישו כנולדים מחדש.
כשהגיע הזמן לחזור לחדר החזרות, מקלאפלין הגיח מאחורי סנטאנה וחיבק אותו בשתי ידיו כשהוא מלווה אותו לתוך האולפן. חדר החזרות הואר באור קטן ומעל כל מגבר גיטרה הושמו מקלות קטורת מפיצי ריח מתוק ונעים. מקלאפלין וסנטאנה ישהו במרכז החדר על שני שרפרפי עץ. גיטרות בידיהם ופניהם מופנים אל שאר הלהקה שעמדה מולם. כל הנוכחים מסביב ראו שיש אהבה גדולה ביותר בין סנטאנה למקלאפלין, ברמה שהיה קשה לתארה במילים. החיבור הרוחני ביניהם היה מושלם והגורו המשותף שלהם היה SRI CHINMOY, עמו הם הצטלמו בעטיפה הפנימית.
החזרות המוזיקליות באולפן הזה נועדו לסיבוב הופעות לשיווק האלבום. סיבוב ההופעות הזה נועד, מבחינת שני הגיטריסטים, להפיץ את אורו של הגורו שלהם לכמה שיותר אנשים. מקלאפלין וסנטאנה הרגישו אז שהם קרובים אפילו יותר מאחים ומקלאפלין ציין בראיון אז שהוא מרגיש קירבה רבה יותר לסנטאנה מאשר לשלושת אחיו האמיתיים. בינתיים חששו מעריצי להקות סנטאנה ומהאווישנו אורקסטרה, מפירוק אותם הרכבים.
על עטיפת האלבום LOVE DEVOTION SURRENDER נראה ג'ון מקלאפלין כשהוא מחייך בעת שהוא לוקח עמו את סנטאנה המהורהר. מקלאפלין קיבל את שמו הרוחני עוד לפני כן (מהאווישנו) ולפיכך הרגיש בזכות גדולה להיות זה שיחבק את סנטאנה, האח הרוחני הצעיר. קרלוס סנטאנה עשה דרך ארוכה מהבחור הצעיר ושטוף האל.אס.די לכיוון הרוחניות הפנימית. להקת סנטאנה שינתה בהתאם את כיוונה המוזיקלי מרוק-לטיני שנשען חזק על גרוב לטובת אלבומים מורכבים ועמוקים יותר.
אלבומים כמו CARAVANSERAI (משנת 1972) או WELCOME (משנת 1973) משקפים היטב את היציאה מפסטיבל וודסטוק לכיוון הארה שמיימית. אין ספק שסנטאנה בתקופה הזו החל להקשיב קשב רב לאמני ג'אז חוצבי גבולות מוזיקליים כמו ג'ון קולטריין ופרעה סאנדרס. האלבום LOVE DEVOTION SURRENDER משקף בהצלחה את תהליך המעבר הפנימי ששני המוזיקאים הנהדרים האלה עברו, כשההשפעה של ג'ון קולטריין באלבום הזה היא עצומה ואולי אף ההשפעה הגדולה ביותר של הסקסופוניסט ההוא על אלבום רוק כלשהו. אין כאן שירים קליטים או גרובים רקידים. יש כאן קטעי אווירה מהפנטים שנשמעים כמנטרה-רוק.
חטיבת הקצב באלבום הזה היא רצחנית. בילי קובהאם (המתופף של מהאווישנו אורקסטרה) בתופים, הפרקשניסט ארמנדו פראזה (מלהקת סנטאנה) בקונגאס, פרקשניסט נוסף ועילוי באלבום הוא דון אליאס.
הקלידן של 'מהאווישנו אורקסטרה', יאן האמר, מנגן באלבום הזה משום מה בתופים. הבסיסט כאן הוא דאג ראוץ' וגם מייקל שריב, המתופף של להקת סנטאנה, השתתף. בראיון שנערך עם שריב לפני מספר שנים, הוא אמר שהוא לא גאה בתיפופו שם. הטענה שלו היא שמקלאפלין הוא דמות מוזיקלית גדולה מדי עבורו ושהוא חש שם כאחד שלא ראוי עדיין לנגן עם מישהו במעמד כה גבוה. כשהגיע הזמן לצאת לסיבוב ההופעות, שריב לא נעלב כשבילי קובהאם הועדף עליו, כי הוא הרגיש שאינו ראוי לצאת למסע הופעות שכזה.
עיתון רולינג סטון פרסם ביקורת ב-2 באוגוסט 1973: "התהליך שעבר מקלאפלין במוזיקה שלו, מהאלבום DEVOTION ועד 'ציפורי האש' של תזמורת מהאווישנו, היה תהליך של צבירת ביטחון מוזיקלי. לצערנו, מציאת השלווה הפנימית שלו מביאה עמה הישענות על נוסחה ברורה. המנגינות שלו מתחילות להישמע דומות זו לזו. מצד שני, קרלוס סנטאנה עדיין גדל ולומד. האלבום 'קאראוואנסראי', שהקליט עם להקתו שנה לפני כן, לא היה אחיד ברמתו אך היה ברור שיש כאן אמירה. המוזיקה של ג'ון קולטריין משפיעה מאד על השניים, שמנגנים אותה באווירה של רוק. נראה כי התקליט הזה יהיה בהמשכו חשוב הרבה יותר ממה שהוא נראה כרגע".
בעיתון "בקלי" (ממערב וירג'יניה) נכתב אז על התקליט: "אלבומי סופר-סשן כבר החלו להימאס בנופלם עלינו בכמויות. כל מיני שמות ידועים מאחדים כוחות ליצירת תקליטים כאלו. אבל למרות ששילוב בין סנטאנה ומקלאפלין יכל בתחילה לגרום למעריצי שני המחנות להתכווץ, הרי שהתוצאה מהממת. סיבה ברורה להצלחת המיזוג הייתה אי הנפילה למלכודת מיזוג המוזיקה הלטינית של להקת סנטאנה עם האווירה הרוחנית של מהאווישנו. לחמשת קטעי התקליט יש אווירה דתית. שניים מהם נכתבו במקור על ידי ג'ון קולטריין. אם אתם אוהבים את הרוחניות של מהאווישנו, זה בדיוק התקליט בשבילכם. אם אתם אוהבים את להקת סנטאנה, היזהרו - כי קרלוס הוא איש חדש לחלוטין פה".
אז ברוכים הבאים לאור הגדול. תדליקו מקל של קטורת ושימו את המוזיקה הזו בווליום גבוה. זה מתוק, נעים, מחשמל ומרתק.
ב-20 ביולי בשנת 1983 הובילה להקת דוראן דוראן קונצרט צדקה בתיאטרון דומיניון בלונדון בהשתתפות הנסיך צ'ארלס והנסיכה דיאנה. באירוע פגשו חמשת חברי הלהקה את דיאנה, שהכריזה עליהם כלהקה האהובה עליה. נו טוב, את זה היא גם אמרה על להקת סופרטרמפ.
ב-20 ביולי בשנת 1970 יצא אלבום ההופעה היחיד שג'ים מוריסון ראה עם להקתו, הדלתות. שמו הוא ABSOLUTELY LIVE.
"ההצלחה של להקת הדלתות הגיעה כה מהר שזה ממש הפחיד אותי. ההערצה המתחנפת שהורעפה עלינו הייתה בכמויות מטורפות ומגוחכות. מרוב הערצה כבר לא דיברו איתנו או עלינו מבחינה מוזיקלית. הדלתות הפכו לדבר מיסתורי כל כך, שהאפיל על המוזיקה. זה פשוט היה יותר מדי בזמן קצר מדי".
(ריי מנזרק, עיתון רולינג סטון 15.8.1974)
שנות השבעים דפקו בפתח עולמה של להקת הדלתות כסימן לעתיד לא טוב. התקליטון האחרון שהצליח במצעדים, TOUCH ME, היה ועשה את שלו באפריל 1969. מאז יצאו עוד שלושה תקליטונים שלא טיפסו מעבר ל-40 הגדולים במצעד. כשהאלבום THE SOFT PARADE יצא, הוא נחשב לכישלון מסחרי לעומת שלושה אלבומים שיצאו לפניו. בשל הנתונים האלו החליטה חברת התקליטים ELEKTRA להפיק אלבום בהופעה חיה של הלהקה. אך הייתה בעיה - ללהקת הדלתות לא היו הרבה הופעות בתקופה הזו, בעקבות המעצר של ג'ים מוריסון במיאמי, במרץ 1969. בנוסף, הואשם מוריסון גם בהטרדת דיילת בטיסה כשהוא שיכור לגמרי. זה היה בנובמבר 1969.
אמרגני הופעות ראו בלהקת הדלתות גוף לא אמין ולא יציב. מסוג הלהקות שלא כדאי לגעת בהן כלל מחשש להשחתת הצעירים עם עוד התערטלויות מיניות של הזמר הסורר על הבמה.
העבודה על אלבום בהופעה החלה ב-21 ביולי 1969 עם הקלטה של מופע בתיאטרון AQUARIUS שבלוס אנג'לס. ההקלטה הזו נגנזה ויצאה רק שנים רבות לאחר מכן. הלחץ היה גדול כשהלהקה הגיעה לניו יורק לשתי הופעות ב-17 וה-18 בינואר 1970. זה היה באולם FELT FORUM שהכיל 4,000 מקומות. חברי הלהקה היו מתוחים כי לא ניגנו יחד על הבמה מזה שלושה חודשים. הלילה הראשון בניו יורק הוקלט לאלבום ההופעה ABSOLUTELY LIVE - וטוב שכך!
קלידן הלהקה, ריי מנזרק, היה נלהב לקראת ההופעה הזו. הוא ראה בקהל הניו יורקי קהל מטורף אך אינטליגנטי ביותר. מוריסון נראה טוב יותר בתקופה הזו. הוא הוריד ממשקלו, גילח את זקנו ונראה דומה יותר למוריסון של פעם. ההופעה הראשונה התחילה בהיסוס אך התקדמה עם אנרגיה חיובית. חברי הלהקה ירדו מהבמה אל מאחורי הקלעים כשהם במצב רוח מרומם. שם הם פגשו בפטרישיה קנלי, שעבדה כעיתונאית ועסקה בזמנה הפנוי בשעשועי כישופים.
כמה ימים לפני ההופעה החל רומן בינה לבין מוריסון. אל מאחורי הקלעים היא הגיעה כשהיא מסטולית לגמרי מסמים ולובשת בגד קצרצר ביותר. הבעיה הייתה שבת זוגו של מוריסון, פאם קארסון, גם הייתה בחדר. האווירה הייתה מתוחה מאד, כשמוריסון לא הצליח להוריד את ידיו מקנלי.
כשחברי הלהקה חזרו לבמה להופעה השנייה, המוזיקה המשיכה מבחינה אנרגטית במקום בו הסתיימה ההופעה הראשונה. מוריסון שר בערב ההוא את נשמתו, כשמסביבו זרוקים על הבמה ג'וינטים, חזיות ותחתונים. למרות שמעל ראשו עמד משפט פלילי רציני ביותר, חוש ההומור לא נטש אותו בערב הזה. כשג'וינט אחד מזערי נחת ליד רגליו, מוריסון הסתכל אל הקהל ואמר : "זה מה שאני אוהב בג'וינטים של ניו יורק... אפשר לחטט עימם בשיניים".
אסון מוזיקלי פוטנציאלי כמעט ומוטט את ההופעה. זה קרה במהלך הביצוע לשיר WILD CHILD. חברי הלהקה זייפו את השיר כבר בפתיחתו ואחרי כמה תיבות זנחו אותו לגמרי. מוריסון הביע את דעתו על עניין הזיוף על ידי סתימת אפו באצבעותיו. בסופו של דבר, ההופעה הוכתרה כהצלחה אדירה. להקת הדלתות, שנחשבה אז כלהקה על סף שבירה, הוכיחה שכוחה עדיין במותניה.
כשהאלבום ABSOLUTELY LIVE הגיע לחנויות, אנשים ידעו שיש בו דוקומנט אנרגטי ואמיתי של הלהקה בהופעה. מוריסון היה גאה באלבום, למרות שלא סבל את העטיפה שלא שיקפה אותו בזמן אמת, כי הוא נראה כבר שונה מאותו בחור מצולם. האלבום לא היה דוקומנט של הופעה אחת אמיתית, אלא הורכב מכמה הופעות במקומות שונים. העריכה של האלבום נמשכה במשך שבועות ארוכים ויש אפילו שירים שחוברו משני מופעים שונים ליצירת הביצוע המושלם. למרות זאת, האלבום ABSOLUTELY LIVE מהנה מאד לטעמי.
הנה עיתון הרולינג סטון בביקורתו אז על התקליט: "חברת התקליטים מציגה את האלבום הזה בפנינו כדוקומנט אורגני. ובכן, זה לא ממש נראה כך כשלקח כמעט שנה להקליטו במקומות שונים ולהדביק את הכל ביחד. כשג'ים מוריסון עולה שיכור לבמה, זו אמורה להיות הבעיה שלו. אבל כשברור לנו כי בחלק מהקטעים שכאן הוא במצב שכזה, מי המפסיד האמיתי? ג'ים מוריסון? או הקהל שקונה את התקליט הזה? יש פה כרבע שעה של מוזיקה טובה, מתוך שמונים דקות. עם שירים כמו WHO DO YOU LOVE, BUILD ME A WOMAN ו- CLOSE TO YOU.
חוץ מזה, אנחנו נשארים עם קטע ארוך ומעופש כמו 'החגיגה של מלך הלטאה', שמנוגן באופן מהודק, אך מי רוצה לשמוע את זה יותר מפעם אחת? ויש שיר בשם UNIVERSAL MIND שנשמע כמו שיר של תקליטון שנכשל. ויש גם את השירים הידועים שמבוצעים פה פחות טוב מבמקור. ובין לבין נשמע קולו המטיף של מוריסון, כשאנחנו לא שוכחים שהטפה אחת שלו הפכה לטרגדיה. אבל אם מסתכלים רק על המוזיקה ומתעלמים מהדיבורים של מוריסון, נשארים עם שחיטה היסטרית של קטלוג הלהקה. יש מקומות בהם פשוט בא לך לעלות לבמה ולהכות את מוריסון בפרצופו מרוב כעס על כך. מה שנראה כתיאטרון על הבמה הפך פה לזבל על הפטיפון ונשמע כי מפיק התקליט, פול רוטשילד, בחר את הקטעים כהימור ברולטה רוסית. וכדי להוכיח סופית שמדובר במוצר מודבק, גם העטיפה של התקליט עברה דרך סטודיו הגרפיקה לנגיעות לא טבעיות".
במלודי מייקר הבריטי נכתב על האלבום בזמנו: "האלבום הכפול המצוין הזה, שנעשה בארה"ב עם הקלטות חיות, מוכיח שללהקת הדלתות יש את הרגעים שלה. זו להקה קטנה ומהודקת שמצוינת בבניית ריפים פ'אנקיים ויצירת האווירה המתאימה לג'ים מוריסון. הם יודעים לעשות רוק, גם אם ריי מנזרק נשמע לעתים מיושן עם האורגן שלו. אין פה רגע דל".
בעיתון NME נכתב ש"ריי, רובי וג'ון מקבלים פה את ההזדמנות להוכיח שהם מוזיקאים מצויינים. הם יוצרים יחדיו צליל משלהם והכל נעשה היטב".
הקהל הרחב קיבל באהבה את המוצר הזה בזמנו ושנים לאחר מכן המשיך זה להימכר היטב ולהישאר בקטלוג החברה. הסאונד שבו מצליח לשקף את צליל הלהקה ומותיר הרבה מקום לדמיין כיצד נראתה הלהקה על הבמה. כי, בינינו, מה יותר טוב מלדמיין כשמקשיבים למוזיקה?
ההרצאה "הרוכבים בסערה - הסיפור של להקת הדלתות" והרצאות מוסיקה אחרות,
להזמנה פה: 050-5616459
ב-20 ביולי בשנת 1973 יצא תקליט ההופעה הראשון של להקת ג'נסיס, ששמו GENESIS LIVE.
תקליט זה יצא לאור מסיבה אחת ברורה, למשוך זמן כדי להשלים את האלבום הבא, שייקרא SELLING ENGLAND BY THE POUND. השוק הבריטי קיבל באהבה תקליט זה והביאו לראשון מאלבומי הלהקה שהגיע למקום העשירי במצעד המכירות שם. התקליט הורכב מהקלטות, שערך צוות רדיו אמריקאי, במנצ'סטר ולסטר. המטרה המקורית הייתה לשדר את המופע של ג'נסיס בתוכנית אמריקאית שנקראה KING BISCUIT FLOWER HOUR. מנהל חברת התקליטים של ג'נסיס, טוני סטראטון סמית', הצליח להשיג את המאסטר.
חברי הלהקה ערכו אותו באולפן, עם טכנאי ההקלטה, ג'ון ברנס, ובחריקת שיניים הוציאו את זה לאור. פיל קולינס, מתופף הלהקה: "חשבנו אז שהסאונד שלנו נשמע נהדר בתקליטים אבל ממש לא טוב בהופעות. מסתבר שלא חשבנו נכון".
חמש יצירות יש בתקליט הזה, שמשקפות היטב את החשמל והדינמיקה שהייתה בלהקה הקסומה הזו. כל אחד מחמשת האנשים שהרכיבו את הלהקה הזו ביצע את תפקידו על הצד הטוב ביותר. אין פתיחה שיכולה להיות טובה יותר מ- WATCHER OF THE SKIES, עם שילוב המלוטרון וההאמונד המוחץ של מאסטרו טוני בנקס, שמוביל למפגן פרוגרסיבי אדיר ונדיר במשקל ריתמי של שישה רבעים. פיטר גבריאל נמצא פה בתקופה תיאטרלית פורצת דרך ומלהיבה מאד, שמקבלת ביטוי גם בצורה בה הוא גילם דמויות שונות בקטע השני, GET 'EM OUT BY FRIDAY.
גבריאל נהג אז לספר סיפורים בין השירים, כדי לאפשר לשאר החברים לכוון את הגיטרות שלהם בנחת, מבלי לגרום לקהל להשתעמם יותר מדי מההפסקות הארוכות בין קטע לקטע. סיפורים אלו שלו הוצאו מהתקליט, כמו גם היצירה הארוכה, SUPPER'S READY. האלבום נועד במקור להיות כפול אך קוצץ ברגע האחרון כדי להיות רווחי יותר (זאת בזמן שלהקת יס הוציאה אלבום חי משולש בשם YESSONGS - מה שמראה את הבדל הסטטוסים בין שתי הלהקות האלה אז). אבל הגרסה הרוקית של THE KNIFE, שאפילו הביאה את גיטריסט הלהקה, סטיב האקט, לעמוד על רגליו לאחר ישיבה ממושכת על הבמה, מחפה ובענק על דבר זה.
חברי ג'נסיס נצמדים לרוב לגרסאות האולפן ומבצעים את שלהם, תו לתו. מבין כל להקות הפרוג, צליל האולפן של ג'נסיס היה כנראה המלוטש ביותר, בלי אף תו שאינו במקום - אפילו הקטעים האינסטרומנטליים הארוכים מעולם לא הסתמכו הרבה על אלתורים מבולגנים, כשהם מתוכננים בקפידה וכתובים כיצירה קלאסית. זה ממחיש היטב את רצונה של ג'נסיס לא לבלוט כלהקת הופעות וירטואוזית כי אם כאנסמבל שבא קודם כל לכתוב מוסיקה ואז לבצעה בהתאם, כי לא היה, לדבריהם, מי שיבצע את רעיונותיהם טוב מהם. כל שיר פה שומר על המהות שלו: עם המלוטרון האטמוספרי המסתחרר על WATCHER OF THE SKIES, החגיגיות של ימי הביניים של THE MUSICL BOX, התיאטרליות המשעשעת של GET 'EM OUT BY FRIDAY, התחושה המבשרת רעות של THE RETURN OF THE GIANT HOGWEED (עם אחד הסיומים הכי מופתיים לקטע פרוג כלשהו), והטירוף האפוקליפטי של THE KNIFE.
פיטר גבריאל, לעומת ארבעת חבריו פה, עדיין מצליח לבלוט מעליהם - הוא 'הצליל החי' באלבום, שכן הוא מסוגל להעביר את השירה שלו מסגנון אחד למשנהו, לשנות את הביטוי בכל נקודה שהוא רוצה, בעוד האחרים קשורים לחלוטין במורכבות המוסיקה. לפיכך, GET 'EM OUT BY FRIDAY נשמע כאן אפילו יותר תיאטרלי מאשר בתקליט האולפני, FOXTROT, כשגבריאל מגזים קצת, בכוונה, בהגייה הבימתית וזה מענג לשמוע.
למרבה הצער, מה שהתקליט מסרב להציג לנו לחלוטין הם ההתרגשות והתיאטרליות של המופע הבימתי של ג'נסיס (כלומר, השירים מספיק תיאטרליים, אך בכל זאת מדובר בתקליט). מלבד העטיפות הקדמית והאחורית עם גבריאל בצילומים עם המסכות המופלאות שלו ועם אחד מהסיפורים שלו כתובים בצורת טקסט, אין כאן שום דבר שמצביע על כך שזו הייתה להקה עם אחת מהופעות הבמה המפורסמות של התקופה. אבל זה לא משנה, כי המוסיקה כאן עדיין שולטת ומביאה דוקומנט חשוב ביותר ללהקת רוק מתקדם בתעופה.
להקת ג'נסיס לא התלהבה אז מהוצאת תקליט שלה בהופעה חיה. אבל יציאתו, במחיר נמוך יחסית לקהל רוכשי התקליטים, אפשרה את הצלחתו היחסית. היה זה צעד חשוב לקראת מכירת אנגליה בפאונד.
מי שמחפש את ראשו הסוריאליסטי של פיטר גבריאל בסיפוריו, יכול למצוא אחד שכזה בעטיפה האחורית של תקליט זה. שם תגלו כמה דמיונו מפותח. באותו צד אחורי של העטיפה נראים צילומיהם המופרדים של חברי הלהקה, כשבצד הימני מתנוססת גם תמונתו של ריצ'ארד מקפייל, העוזר הנאמן שלה, שהחליט להיפרד ממנה מבחינה מקצועית, כי חש שהתפקיד שלו בה גוזל ממנו כל אפשרות להתקדם מבחינה אישית. תקליט זה הוקדש לו ואת התמונה איתו, בעטיפה האחורית, צילמה בחוף לייק מישיגן, בשיקגו, מרגרט בנקס, אשתו של טוני.
בצדה האחורי של העטיפה יכל קהל המאזינים גם ליהנות מסיפור קצר פרי עטו של גבריאל: "השעה 16:30. הרכבת התחתית נעצרת. אין תחנה באופק. מבטים חרדים מתרוצצים בין הנוסעים כשהם בוחנים את נוכחות האחרים בפעם הראשונה. בסוף הרכבת, גברת צעירה בחליפת מכנסיים ירוקה, עומדת במרכז הקרון וממשיכה לפתוח את הז'קט שלה, אותו היא מסירה ומפילה לרצפת העץ המלוכלכת. היא גם מורידה את נעליה, מכנסיה, החולצה, החזייה, הגרביונים ותחתוניה הפרחוניים, ומטילה את כולם בערימה מסודרת. זה משאיר אותה עירומה לחלוטין. לאחר מכן היא מעבירה את ידיה על ירכיה ומתחילה להתעסק בין רגליה.
בסופו של דבר היא תופסת משהו קר ומתכתי ולאט לאט היא מתחילה לפתוח את גופה. היא עובדת בקו ישר במעלה הבטן, בין השדיים, במעלה הצוואר, לוקח אותה היישר דרך מרכז פניה אל מצחה. אצבעותיה בודקות מעלה ומטה את החריץ שנוצר לבסוף לנוח משני צדי הטבור. היא עוצרת לרגע, לפני שהיא מתחילה לפרק את בשרה. היא מחליקה את ידה הימנית לפתח ודוחפת מעלה בגרונה, נצמדת לדבר מוצק שקבור בראש עמוד השדרה. במאמץ אדיר היא מתרופפת ושולפת מוט דק ומנצנץ וזהוב. אצבעותיה משחררות את אחיזתן וגופה המתפורר, פרוס למשעי, מחליק במשטח הנוזל של המוט לרצפה. ספלאט!
המוט נשאר מרחף ממש מעל האדמה, כעמוד דגל ללא דגל. הנוסעים האחרים שתקו לחלוטין, אך לשמע נפילת הגוף על הרצפה קמה גברת גדולה בגיל העמידה, לבושה בשמלה ורודה ובפודל תואם, וצעקה "תפסיקי את זה, זה מגעיל!"
מוט הזהב נעלם. חליפת המכנסיים הירוקה הושארה על קולב עם כרטיס ניקוי יבש שהוצמד לזרוע שמאל. על הכרטיס נכתב-
שם.........
כתובת......"
בהמשך היה זה במאי הקולנוע ויליאם פרידקין, שהתרשם ביותר מסיפור זה וביקש לעבוד עם גבריאל על פרויקט. זה יוביל לשבר בלהקה, אבל זה כבר סיפור אחר.
ההרצאה "ארות הערב מוכנה - הסיפור האמיתי של ג'נסיס עם פיטר גבריאל",
להזמנה: 050-5616459
ב-20 ביולי בשנת 1968 הודיעה ארוסתו של פול מקרטני, ג'יין אשר, בטלוויזיה הבריטית שהיא ופול כבר לא ביחד.
אשר, שהייתה מודעת לבגידותיו הרבות של בן זוגה, הודיעה בתוכנית DEE TIME של הבי.בי.סי כי אירוסיה למקרטני מבוטלים. "לא ניתקתי את זה, אבל זה מנותק, גמור. אני יודעת שזה נשמע נדוש, אבל אנחנו עדיין מתראים ואוהבים, אבל זה לא הצליח. אולי נהיה אהובי ילדות וניפגש שוב ונתחתן בגיל 70 בערך".
הקש ששבר את גב הזוגיות היה הרגע בו תפסה אשר את מקרטני בביתם עם אישה אמריקנית בשם פראנסי שוורץ. אשר ההמומה שלחה את אמה לביתם כדי לאסוף משם את חפציה.
כיצד הגיב פול? התשובה מפורטת בספר על הביטלס, "ביטלמאניה!"
ב-20 ביולי בשנת 1970 הפתיעה להקת הרולינג סטונס את אלן קליין כשבישרה לו שאינה מעוניינת עוד בשירותיו כמנהלה.
בהצהרה רשמית שנשלחה מטעמה נמסר: "אנו רוצים להודיע לך שאנו לא רוצים שאתה, או חברת ABKCO שלך או כל זרוע ממנה תהיו קשורים לחוזים שנוגעים בהקלטותינו מכאן ואילך. כמו כן, ענייני הוצאה לאור של שירינו לא יחודשו עמך. מעתה ואילך אין לך את הכוח והזכות לנהל כל משא ומתן בשמנו".
קליין מיהר להגיב בתקשורת שהמסר הזה לא ישנה את ההסכמים ביניהם בנוגע להקלטות שנעשו עד אז. הרולינג סטונס הכחישו את טענתו.
ב-20 ביולי בשנת 1975 הופיעה להקת מוטורהד את הופעת הבכורה שלה, באולם ראונדהאוס בלונדון.
להקה זו חיממה שם את להקת הרוק המתקדם, גרינסלייד. במקור רצה זמר ובסיסט הלהקה, למי (קילמיסטר), לקרוא לה בשם BASTARD אך היה במיעוט. לצדו הופיעו על הבמה הגיטריסט לארי וואליס והמתופף לוקאס פוקס.
למי אמר אז: "זה היה מהר, בהתחשב בעובדה שרק עזבתי את להקת הוקווינד במאי השנה. אבל לא היינו טובים בהופעה בראונדהאוס. למעשה, היינו גרועים שם".
שנים לאחר מכן הוא כתב בספרו: "ההופעה הראשונה שלנו הייתה ב-20 ביולי 1975 בראונדהאוס. זה היה מהיר, בהתחשב בכך שעזבתי את להקת הוקווינד בחודש מאי. חיממנו את להקת גרינסלייד, סוג של להקת רוק-מנופח שהוקמה על ידי הבחור הזה, דייב גרינסלייד, שהיה קלידן של מישהו. לכל הלהקות באותם ימים היו הקלטות שהשמיעו ברקע הופעותיהן, ומאז שתמיד הייתי פנאטי בענין מלחמת העולם השנייה, השתמשנו בהקלטה מגרמניה של רגליים צועדות ואנשים שצועקים 'סייג הייל!' - זה נשמע ממש חזק וקר להפליא, כל הרגליים האלה שצועדות בחוזקה על האבנים הגרמניות המרוצפות. צליל ממש רועם. הייתה לי גולגולת אנושית צבועה בכסף על הבמה, אבל למרות הנגיעות התיאטרליות האלה, אני חייב להודות שלא היינו טובים במיוחד (נוראים לעזאזל, בואו נודה בזה!).
ב-20 ביולי בשנת 1978 יצא גיליון של עיתון להיטון. הנה כמה תופינים שאספתי לכם משם:
ב-20 ביולי בשנת 1956 נולד פול קוק, המתופף של להקת הפאנק הבריטית, סקס פיסטולס.
ב-20 ביולי בשנת 1968 פורסם ברולינג סטון: "הפרויקטים של הביטלס מתקדמים באופן משביע רצון"
פול מקרטני לעיתון: "יש לנו שלושים שירים לעבוד עליהם לאלבום הבא שלנו. כנראה נקליט את כל השלושים ונבחר 14 מתוכם לתקליט בודד. או אולי זה יהיה אלבום כפול או אף אלבום משולש. ההפקה תהיה קיצונית לכאן או לכאן - או שזה יהיה פשוט מאד או מורכב ביותר".
פול סיפר כי הוא שמח עם החברה החדשה שהביטלס הקימו - APPLE CORPS. "כמו כל הדברים שעשינו" - הוא ציין - "זה התחיל גם מכאוס, אבל עכשיו זה עובד כמו שצריך".
כמו כן, מקרטני מיהר לשלול את השמועה שהביטלס עורכים סיאנסים כדי לדבר עם מנהלם המנוח, בריאן אפשטיין. פול סיפר: "מתי שהוא, לא מזמן, קיבלו ג'ון וג'ורג' טלפון מאיזה מתקשר שטען כי בריאן מנסה לדבר איתם דרכו ושיש לו משהו לומר לנו. לא רצינו לפספס הזדמנות שכזו, אז שניהם הלכו לסיאנס, אבל זה היה סתם קישקוש".
הרצאה על הביטלס ("ביטלמאניה!" ו"הביטלס למיטיבי לכת") והרצאות מוסיקה אחרות,
להזמנה פה: 050-5616459
ב-20 ביולי בשנת 1972 יצא אלבומה השביעי של להקת ג'פרסון איירפליין ושמו LONG JOHN SILVER. זה נשמע כאלבום של הבירדס אך באופן אפל יותר.
לאחר כמה פרויקטים סולו, החליטו חברי הלהקה (פול קאנטנר, גרייס סליק, יורמה קאוקונן, ג'ק קאסידי, ג'ואי קובינגטון ופאפא ג'ון קריץ') לחזור להקלטה משותפת, במרץ 1972.
תהליך ההקלטה, באולפני וואלי היידר, נמשכו כמעט שלושה חודשים, אך המתחים שם היו גבוהים וכמה שירים הוקלטו כשכל חבר בלהקה הקליט את הלקו בנפרד. דיוויד קרוסבי השתתף בהקלטה, אך שירתו הוצאה מהתקליט בהתעקשות חברת התקליטים שלו, בה היה חתום בלעדית.
המתופף, ג'ואי קובינגטון, עזב את הלהקה במהלך ההקלטות. לא ברור אם עזב מרצונו או פוטר. מתופפים אחרים הובאו לאולפן במקומו. הכל היה מוכן בחודש מאי, כשחברת התקליטים נכנסה לעניינים ודרשה להשמיט שורה בשיר THE SON OF JESUS, שמדברת על בנו הממזר של ישו.
עטיפת התקליט קופלה כחפיסת סיגרים והרולינג סטון בישר לקוראיו ש"מי שהתאכזב מהאלבום הקודם, BARK, יקבל באלבום החדש חטיבת שירים חדה ונוקבת. אבל השירים עלולים להביא אתכם לאדישות כי הם צפויים. המוזיקליות של קאנטנר וסליק היא יומרנית באופן בללתי נסבל. מזל שיש את קאוקונן וקאסידי לספק מוזיקליות ראויה. גם שירתה של סליק כבר לא מרהיבה כבעבר. ועדיין, האלבום לא כזה רע. פאפא ג'ון קריץ' הוא אחד המבריקים ביותר בתחומו בכינור. אבל אין שיר אחד טוב באמת בתקליט הזה".
ובכן, תקליט זה נחשב בדרך כלל לשפל המוחלט של הלהקה, עם בלגאן שרק פגע במוניטין שלה והביא לשבירתה. זו לא יצירת מופת גדולה, ולשנת 1972 זה היה די מיושן, מגושם ובהחלט מיותר; ובכל מקרה, לא הרבה טרחו לקנות אלבום חדש לגמרי של ג'פרסון איירפליין בשנת 1972. אבל היום, נראה שיש בו גם, פה ושם, יתרונות פתאומיים ובלתי צפויים. הפגמים ברורים, כמובן אבל לשמוע את גרייס סליק שרה? זה לרוב תענוג. עם זאת, השירים פה לא מצליחים להידבק בראש. הם נשמעים, חולפים ואז קשה מאד להיזכר בהם ולזמזמם. זאת לעומת יצירות משמעותיות יותר של הג'פרסון איירפליין בעבר הרחוק יותר. יש בתקליט הזה מילים מטופשות פה ושם שמעוררות געגועים לאליס בארץ הפלאות שנראה כי גדלה ולא נותר לה הרבה מה להגיד. נותרה רק המוסיקה.
כמובן, כפי שאתם יודעים, זה היה אלבום האולפן האחרון שלהם עד שהם החליטו להיפגש ולהזיל כמה דמעות נוסטלגיות (ואולי רצון לפתור כמה חובות כספיים) עם אלבום האיחוד שלהם משנת 1989, שלא טרחתי מעולם להקשיב לו.
ב-20 ביולי היה אמור הסולן והגיטריסט החזק, הדינמי הכריזמטי, שהנהיג את הלהקות סאונדגארדן ואודיוסלייב, כריס קורנל, לחגוג יום הולדת. אבל הגורל חישב אחרת.
קורנל, שהיה פעיל ברשתות החברתיות, פעל בהן גם כשהגיע להופיע עם סאונדגארדן בתאטרון פוקס בדטרויט. בשעת חצות קיבלה המשטרה קריאה על התאבדות באחד מחדרי המלון. הדלת של החדר נפרצה ובפנים נמצא קורנל שרוע על רצפת האמבטיה עם חבל סביב צווארו. מותו נקבע במקום.
קורנל, שהתאפיין במנעד קולי נרחב, ידע הצלחה גדולה מאד עם סאונדגארדן, שהגיחה מסיאטל והפכה לאחת ממובילות הגראנג', בין השאר עם הלהיט BLACK HOLE SUN.
לאחר מותו פורסם שהיה זה רופא שהעניק לו מרשם של תרופות שגרמו לדיכאון קיצוני שהוביל למעשה האובדני. משפחתו של קורנל מיהרה לנסח כתב תביעה. אבל למרות סימנים ברורים של שימוש לרעה בתרופות הרשומות, חוקר מקרי המוות קבע רשמית כי השימוש בסמים של קורנל אינו גורם ישיר למותו.
"אני לא יכול לדמיין עולם בלעדיך בו. אני מתפלל שתמצא שלווה בחיים הבאים", פרסם ברשת הזמר צ'סטר בנינגטון, מלהקת הרוק לינקין פארק מיד לאחר שנודע לו על מות חברו הקרוב. בהלווייתו של קורנל ביצע בנינגטון את "הללויה" של לאונרד כהן ואיש מהנוכחים לא שיער שחודשיים לאחר מכן יצטרף גם בנינגטון בן ה-41 לחברו הקרוב, במועדון הרוק השמיימי.
בנינגטון יצא עם אשתו ומשפחתו לחופשה באריזונה אך הודיע להם שהוא צריך לחזור ללוס אנג'לס כדי לעבוד. זמן קצר לאחר שובו, 20 ביולי 2017, היום בו היה אמור להגיד מזל טב ליום הולדתו של קורנל, נמצא בנינגטון תלוי ללא רוח חיים בדירתו. בקבוק אלכוהול חצי ריק נמצא בחדר.
קרובים מיהרו להגיד שמותו של קורנל היה כנראה רק אחת הסיבות להתאבדות של הזמר, שהודה לא פעם כי הוא נאבק בהתמכרות ובדכאון. מחוץ לביתו, בין כל המכתבים והפתקים של המעריצים, נמצא גם פתק ובו נכתב" צ'סטר היקר, זה כואב לכולנו לדעת שהצלת כל כך הרבה חיים, והנה לא הצלחנו להציל את חייך...".
דרך אגב, עוד מוסיקאי, מזרם הגראנג' של סיאטל, שנולד ב-20 ביולי הוא הגיטריסט של להקת פרל ג'אם, סטון גוסארד, שנולד ב-1966.
יא ירח, יא ירח: ב-20 ביולי בשנת 1969 נחת (כנראה, אם לא הייתה קונספירציה בעניין) המין האנושי לראשונה על הירח.
ניל ארמסטרונג ובאז אולדרין יצאו מחללית 'עיט' והילכו על פניו. שם ביצעו מספר משימות. ארמסטרונג היה הראשון שירד, הניח את כף רגלו השמאלית על הירח והכריז כי 'זהו צעד קטן לאדם אך דילוג ענק לאנושות'.
אז נטל לוט, שהיה קשור לחללית עמה הגיעו והקריא את האותיות שנחרטו בו וסיפרו על הפעם הראשונה בה דורך המין האנושי על הירח כשפניו לשלום. השניים שמו רגליהם על הירח וגם אספו אבנים מקומיות ושמו בכיסיהם לבדיקות מעבדה. זאת במהירות שמא תגיח לפתע סכנה בלתי צפויה וייאלצו לברוח משם. בתחתית אותה חללית קטנה נקבעה מצלמה ששידרה את תנועות השניים למיליונים רבים של צופים על פני כדור הארץ. לאחר מכן חזרו השניים ל'עייט' כדי לחזור עמה לחללית 'אפולו 11' שחיכתה להם עם האסטרונאוט השלישי, מייקל קולינס.
אז מה קרה בדיוק באותו יום בשנת 1969 בעולם הרוק והפופ?
באותם רגעים התיישב סיד בארט בביתו, עם שותפיו לדירה, כדי לצפות בשידור החי. הוא ישב בפינה, לא אמר דבר ונראה היה שהוא אבוד בתוך עולם משלו. אולי גם בשל העובדה שבאותו שידור התייצבה להקת פינק פלויד באולפן ואילתרה מוסיקה אווירתית בהתאם, שקראה לה בשם MOONHEAD.
התוכנית, עם פינק פלויד בה, נקראה 'ומה אם זו רק גבינה ירוקה?' וארבעת חברי הלהקה יצרו מוסיקה לצד פאנל מדענים שישב שם וכשיצאו מהאולפנים, הביטו בירח בחושבם כי ברגע זה יש אנשים שצועדים עליו.
סיד בארט הכיר היטב את שם הלהקה הזו. הוא המציא אותו והוא סלל לה את הדרך. אבל ביולי 1969 היה סיד רחוק מהעליזות והיצירתיות שהשפריצו ממנו לפני כן. הוא היה שקט להחריד והיו לו מבטים פראיים ומטרידים.
הוא היה קורבן האל.אס.די הידוע הראשון בתרבות הפופ הבריטית ועזב את כדור הארץ. בניגוד לניל ארמסטרונג וחבריו מ'אפולו 11' - לסיד לא הייתה אפשרות לחזור בחזרה מהחלל.
בינתיים, בבירמינגהם, אנגליה, הופיעה להקת דיפ פרפל במועדון MOTHERS. ללהקת החימום שלה הייתה קאראוואן.
הירח הפך למשהו שאינו רק עיגול בשמיים אלא ממש אפשר להגיע אליו, כששלושה אסטרונאוטים נחתו עליו והצהירו לאנושות כי הכל אפשרי. באותו יום שודרה בארצנו, בשמונה ועשרים בערב, התוכנית 'ירח ירח', עם שלישיית התאומים, שהשמיעה בהשמעת בכורה שיר חדש לכבוד האירוע ושמו 'בלדה בין כוכבים'. את הסיפור השלם על תוכנית זו והביקורות עליה בזמנו, תמצאו בספרי "רוק ישראלי 1973-1967".
הביטלס היו שקועים באותם רגעים בצפייה בעריכה מוקדמת של הפרויקט שצילמו והקליטו, חצי שנה לפני כן, וייקרא באולמות הקולנוע, לאחר שיתפרקו, בשם LET IT BE. הארבעה לא נראו מתלהבים ממה שנגלה לעיניהם כשישבו באולם קולנוע קטן וצפו בסרט, באורך שעתיים וחצי, כשעמם גם יוקו, לינדה, פאטי והוריו של ג'ורג'.
ביום זה הופיעה להקת לד זפלין בקליבלנד, כשלצידה להקת ג'יימס גאנג. המופע נערך באוהל ענק ושם נוצרה חברות בין ג'ימי פייג' לג'ו וולש, כשהאחרון אף מכר לו גיטרת גיבסון לס פול וברגע זה שינה את הצליל של לד זפלין. במופע עצמו נרשמו בעיות טכנית שגרמו למערכת ההגברה לקרוס פה ושם, אך הריגוש היה גבוה.
באותו יום הופיע הזמר הצעיר, דייויד בואי, במועדון הקטן והקבוע שעזר להקים בבקנהאם. אמן אורח שהופיע לצידו שם היה רון גיסין (שזמן קצר לאחר מכן ירכיב עם פינק פלויד יצירה ושמה 'אמא לב אטום'). למרות חרם זמני של הבי.בי.סי על שירים בעלי תכנים של חלל בהם, בואי השמיע באותו ערב את 'ספייס אודיטי' במהלך הספיישל 'אדם על הירח'. דייויד צפה בתוכנית בבית חברים בקרבת מקום והופתע כי שירו הושמע. אולי גם כי האסטרונאוט שבשיר שלו לא מצליח לחזור לכדור הארץ.
בעוד ניל ארמסטרונג ובאז אולדרין דילגו על פני הירח, התמקמו במצעד גלי צה"ל השירים האלו:
1. חזור - החיפושיות
2. אהבתנו היא דבר צומח - האריות
3. מייקל ועץ הסנדל - השווים
4. חזור ונענע אותי - קלודה רודג'רס
5. אהביני הלילה - טום ג'ונס
ובמקום הראשון בצמרת המצעד העברי בתחנה זו צעד אז 'שנינו מאותו הכפר' בביצוע פיקוד מרכז.
פוסטר הופעה של לד זפלין, 20 ביולי 1971.
והנה "ערב משוגע" ב-20 ביולי בשנת 1973...
בלוג מוסיקה - כל מה שרציתם לדעת על מוזיקה - ועוד קצת.
הנכם מוזמנים לשתף את הבלוג עם חבריכם.
רוצים לשמוע עוד הרצאות מעניינות על הופעות מוסיקה? זמרים ישראליים? להקות רוק? הביטלס? תקליטים? רוק מתקדם? ועוד מגוון נושאים? מוזמנים ליצור איתי קשר. בינתיים, בואו ליהנות גם מפודקאסט מומלץ ומבלוג המוסיקה באתר.
