רוק מסביב לשעון: מה קרה ב-20 ביוני בעולם הרוק

כל יום מציין אירועים משמעותיים בהיסטוריה של מוזיקת הרוק והפופ, עם שפע של אנקדוטות פורצות דרך שהתרחשו בעשורים קודמים. כשאנחנו מסתכלים אחורה בזמן, על היום הזה בתולדות המוזיקה, אנחנו נזכרים ברגעים המדהימים שעיצבו את נוף הרוק והפופ, החל מיציאתם של תקליטים אגדיים, הופעות אייקוניות וגם דברים משמחים לצד עצובים שקרו לאמני המוזיקה המובילים.

כחובבי מוזיקת רוק, אנחנו לא יכולים שלא לחוש תחושת נוסטלגיה כשאנחנו מהרהרים באירועים הבלתי נשכחים שהתרחשו אז. הנכם מוזמנים לצלול איתי למנהרת הזמן עם אירועי פופ ורוק שאספתי עבורכם ממקורות שונים ונדירים מאד שאינם ברשת. אהבתם וברצונכם לקבל עוד ועוד? בשביל זה בניתי עבורכם הרצאות מוסיקה מעשירות ומעניינות ופודקאסטים מומלצים.

אז מה קרה ב-20 ביוני (20.6) בעולם של רוק קלאסי?

חקר, ערך וכתב: נעם רפפורט

הציטוט היומי: "פעם עבדתי בחנות תכשיטים וכשפרשתי, לקחתי עמי שעון זהב. הבנתי שהם לא יתנו לי אחד כזה כי עבדתי שם רק שישה חודשים" (טום ווייטס, בעיתון NME, שנת 1976)

המהפכה הכפולה של בוב דילן, שחצאה לאור ב-20 ביוני 1966, לא רק הגדירה מחדש את גבולות הרוק, אלא גם הולידה קרב היסטורי על תואר אלבום הרוק הכפול הראשון. אז מי באמת היה שם קודם? ואיך הפך מפגש בין גאון ניו יורקי לחבורת נגני קאנטרי לאחד האלבומים החשובים אי פעם? כל הפרטים על הטירוף היצירתי שהוליד יצירת מופת.

היה זה יום קיץ, 20 ביוני 1966, והעולם קיבל לידיו את BLONDE ON BLONDE, יצירה עם שני תקליטים מאת בוב דילן. אבל רגע, האם מדובר באמת באלבום הרוק הכפול הראשון בהיסטוריה? ובכן, זה קרב צמוד בפוטו פיניש. פרנק זאפה וההרכב שלו, אימהות ההמצאה, עמדו לשחרר את FREAK OUT המהפכני שלהם שבוע בלבד לאחר מכן, ב-27 ביוני. אף שהאלבום של זאפה הוקלט קודם, דילן הקדים אותו במרוץ לחנויות והטביע את חותמו ראשון.

התקופה הזו הייתה שיא בקריירה של דילן, אך באופן משעשע, "תקופת הרוק" האמיתית שלו הייתה קצרה להפליא. היא התרכזה כולה בשנה אחת, 1965, עם המהפך החשמלי באלבומים BRINGING IT ALL BACK HOME ו-HIGHWAY 61 REVISITED. זו הייתה השנה שבה גיטרות רועשות, מעוותות ואגרסיביות, לצד שירה נושכת, היו סימן ההיכר שלו. המהפך הזה עלה לו בלא מעט בוז מקהל הפולק הנאמן שלו, מה שרק חיזק את תדמיתו כמי שלא סופר אף אחד. "אף אחד לא אומר לבוב דילן מה לעשות", הוא כאילו אמר לעולם, ונכנס לשנת 1966 נחוש להקליט אלבום רוק נוסף.

אלא שההתחלה הייתה קטסטרופה. סשנים ארוכים ומייגעים בניו יורק, עם נגנים מהשורה הראשונה כמו ריק דאנקו, רובי רוברטסון וריצ'ארד מנואל (שיהפכו בקרוב ללהקת הבאנד), פשוט לא התרוממו. התסכול היה עצום, ורק שיר אחד מאותה תקופה שרד ונכנס לאלבום: ONE OF US MUST KNOW. ואז, כשהכל נראה אבוד, צצה בראשו של דילן עצה ישנה מהמפיק שלו, בוב ג'ונסטון: "בוא לנאשוויל".

נאשוויל, טנסי. בירת הקאנטרי העולמית. מקום שבו מצעדי הפזמונים נשמעו כמו כוכב לכת אחר, רחוק שנות אור מעולם הרוק המתפתח של החוף המזרחי. הרעיון להקליט שם את המוזיקה החדשנית והפרועה של דילן נשמע מופרך, אבל דילן, שזיהה הרפתקה, החליט לקפוץ למים. הוא ארז את הגיטריסט רובי רוברטסון ואת הקלידן ואיש סודו, אל קופר, ועשה את דרכו דרומה.

עם הגעתם, קיבץ סביבו דילן את נבחרת החלומות של נגני האולפן המקומיים, חבורה שנודעה בכינוי הלא רשמי NASHVILLE CATS, ביניהם צ'ארלי מקוי, קני באטרי וג'ו סאות'. הנגנים האלו היו רגילים למשמעת ברזל: סשן של שלוש שעות, שלושה שירים, והביתה. אבל דילן הביא איתו כאוס מבורך. אל קופר, שמונה למנהל המוזיקלי בפועל, שימש כמתורגמן בין הגאונות המתפרצת של דילן למקצועיות השקטה של הדרומיים. הוא היה מגיע לאולפן שעה אחרי הנגנים, שבינתיים העבירו את הזמן במשחקי קלפים סוערים, מלמד אותם את האקורדים, וכשדילן היה מופיע לבסוף, הקסם התחיל. להפתעת כולם, נגני נאשוויל זרמו עם השיטה. נראה היה שהשעונים בעיר עובדים אחרת, והכל הרגיש טבעי ונינוח.

דילן עצמו חיפש סאונד ספציפי, אותו הוא כינה מאוחר יותר "צליל כספית פראי ודק". כדי למצוא אותו, הוא ביקש שיוכנס פסנתר לחדרו במלון. שם, היה יושב שעות ארוכות, לעיתים כל הלילה, כותב מילים בקצב מסחרר, ומגיע לאולפן עם שירים טריים מהתנור.

הנינוחות הזו הולידה רגעים בלתי נשכחים. בשיר הפותח, RAINY DAY WOMEN (מס' 12 ו-35), דילן ביקש מהנגנים לנגן כמו תזמורת מצעדים מתלהבת. צ'ארלי מקוי הדהים את כולם כשניגן על בס וטרומבון כמעט בו זמנית. השיר כולו, עם קריאת הקרב המפורסמת EVERYBODY MUST GET STONED, הוקלט תוך עשרים דקות. הסשן היה כה מהיר עד שרובי רוברטסון, שיצא לרגע לקנות סיגריות, פספס את כל האקשן וחזר לאולפן רק כדי לגלות שהשיר כבר מוכן. רבים פירשו את השיר כהמנון לסמים, אך דילן התעקש שמעולם לא כתב שיר על סמים ורמז כי יש בו אלמנטים תנ"כיים על סקילה. שנים אחר כך, חשף את מקור השם המוזר: שתי נשים נכנסו לאולפן ביום גשום, הוא ניחש את הגילאים שלהן (12 ו-35) והשאר היסטוריה. צחוקו המתגלגל של דילן שנשמע בהקלטה הוא אמיתי לחלוטין – הוא פשוט נהנה מכל רגע.

הצד הרביעי והאחרון של האלבום הכפול הוקדש כולו לשיר אחד, יצירת מופת בת 11 דקות בשם SAD EYED LADY OF THE LOWLANDS. דילן, שהחשיב אותו פעם כשיר הטוב ביותר שכתב, הקדיש אותו לאשתו הטרייה, שרה. המתופף קני באטרי סיפר: "ניגנתי בשיר הזה ביד אחת, כי היד השנייה הייתה עסוקה בלהחזיק את השעון שלי מול העיניים. לא האמנתי שזה נמשך ונמשך. מעולם לא שמענו דבר כזה. הקלטנו הכל בטייק אחד".

שירים בולטים נוספים הם VISIONS OF JOHANNA, שנכתב ככל הנראה על זמרת הפולק ובת זוגו לשעבר, ג'ואן באאז, ו-I WANT YOU, שהוקלט אחרון כמעין מתיחה על אל קופר, שאהב את השיר במיוחד. למרות הלחן העליז שלו, השיר מציג מצעד של דמויות מפוקפקות: קברן אשם, נגן אורגן בודד ופוליטיקאי שיכור.

עם סיום ההקלטות, היה ברור לדילן שהוא מחזיק בידיו לא רק אלבום, אלא הצהרה. BLONDE ON BLONDE הוא תוצאה של התנגשות תרבויות פורייה בין המרדנות האינטלקטואלית של ניו יורק למקצוענות החמה של נאשוויל. הניסוי הזה הצליח מעל ומעבר למשוער ונחשב עד היום לאחד משיאי יצירתו.

כפי שניסח זאת אז מבקר מהמגזין הבריטי NME: "אף שהאלבום הזה אינו זוהר כמו THE FREEWHEELIN' BOB DYLAN או HIGHWAY 61 REVISITED, אין כמו הדבר האמיתי כדי לדחוס את כל החקיינים העלובים בחזרה לתחתית הרשימה". צודק בכל מילה.

EVERYBODY MUST GET STONED!!!

הלילה, לילה, לילה - אין שמחה גדולה הלילה! ב-20 ביוני בשנת 1975 יצא התקליט TONIGHT'S THE NIGHT של ניל יאנג עם קרייזי הורס. יצירה חורקת, צורמנית ומלאת יגון.

כל מי שציפה לקבל עוד מנה נעימה ופסטורלית בסגנון התקליט המצליח שלו, HARVEST, קיבל סטירת לחי מצלצלת. במקום שדות חיטה מוזהבים וחיפוש אחר לב זהב - יאנג הגיש למאזיניו כוס טקילה מרה, נסיעה לילית ברכב מתפרק אל לב הצד האפל של הרוק'נ'רול. זה היה האנטי-תזה המושלמת לכל מה שהפך אותו לכוכב, ועם זאת, התקליט הזה נותר כאחד העמודים החשובים והמשפיעים ביותר בקטלוג העצום של הצעיר הנצחי.

ברוכים הבאים ל"בור התעלה"

כדי להבין את TONIGHT'S THE NIGHT, צריך לחזור אחורה בזמן אל שנת 1973, השנה בה הוא הוקלט. התקליט הוא למעשה החלק השלישי שיצא בטרילוגיה המפורסמת והקודרת של יאנג, שזכתה לכינוי "תקופת בור התעלה". קדמו לו תקליט ההופעה החיה המחוספס TIME FADES AWAY משנת 1973, והתקליט המטלטל ON THE BEACH שיצא בשנת 1974. שלושתם יחד הם דיוקן של אמן במשבר עמוק, שמאס בהצלחה המסחרית וצלל למקומות הכי חשוכים של הנפש. כשיאנג הציג את ההקלטות שך "הלילה הוא הלילה" לחברת התקליטים שלו, התגובה הייתה הלם מוחלט. המנהלים, שציפו ללהיטי רדיו, שמעו יצירה גולמית, לא מלוטשת ונטולת כל פוטנציאל מסחרי. הם נחרדו והורו לגנוז את התקליט לאלתר.

המחט והנזק שנעשה

הסיבה לקריסה הנפשית הזו הייתה טרגדיה כפולה. בשנת 1972, איבד יאנג את דני וויטן, הגיטריסט הכריזמטי של להקת הליווי הנאמנה שלו, קרייזי הורס. וויטן, מכור להרואין, פוטר מהלהקה על ידי יאנג עצמו, בתקווה שזה יהיה קש האזהרה שיציל אותו. יאנג אפילו כתב עליו את השיר המצמרר THE NEEDLE AND THE DAMAGE DONE עוד כשוויטן היה בחיים, תפילה נואשת לחבר ששוקע. אבל וויטן לא הקשיב. הוא לקח את 50 הדולרים שיאנג נתן לו כפיצויי פיטורין, קנה עם זה מנת יתר ומצא את מותו. מותו של וויטן היה מכה אנושה עבור יאנג, כזו שהוא לא התאושש ממנה במהירות. באופן אירוני ומקפיא דם, קולו ונגינתו של וויטן כן מופיעים בתקליט, בשיר COME ON BABY LET'S GO DOWNTOWN, שהוקלט בהופעה חיה באולם פילמור איסט בניו יורק ארבע שנים קודם לכן, כרוח רפאים מוזיקלית שרודפת את היצירה כולה.

הנפילה לתהום נמשכה כאשר זמן קצר לאחר מכן, ברוס ברי, חבר קרוב ואיש צוות של יאנג ושל קרוסבי, סטילס ונאש, מת גם הוא ממנת יתר.

סשן כאוטי ספוג בטקילה

מרוסק אך נחוש לתעל את הכאב, יאנג חזר ללוס אנג'לס, אסף את קרייזי הורס, צירף את הגיטריסט המוכשר נילס לופגרן (שכבר ניגן בתקליט המופת AFTER THE GOLD RUSH) ואת נגן הפדאל-סטיל בן קית', והצטייד בכמות גדולה של בקבוקי טקילה. החבורה התמקמה בחדר חזרות מוזנח בהוליווד בשם SIR. במשך שני לילות ארוכים, הם אימצו שיטת עבודה ייחודית: הם השתכרו לחלוטין. רק כשהערפול האלכוהולי השתלט והגבולות היטשטשו, הם ניגשו לכלי הנגינה והקליטו. התוצאה הייתה תשעה מתוך שנים עשר שירי התקליט, שהוקלטו כמעט בטייק אחד, חי, רועד וכואב, בניסיון לשחזר את תחושת האובדן והבלבול שחשו.

סיבוב הופעות מהגיהינום

למרות שחברת התקליטים סירבה להוציא את היצירה, יאנג לא ויתר. הוא יצא לסיבוב הופעות שנקרא על שם התקליט הגנוז. ההופעה הראשונה התקיימה במועדון רוקסי בלוס אנג'לס, ולמעשה חנכה את המקום. על הבמה, לצד הלהקה, הוצבה תפאורה סוריאליסטית שכללה עץ דקל מלאכותי, פסל של אינדיאני עשוי עץ, פסנתר ישן וזוג מגפי פלטפורמות כסופים. הקהל, שציפה לשמוע את להיטיו המוכרים, קיבל במקום זאת מסכת הלוויה מוזיקלית, עם שירים חדשים, דיכאוניים וצורמניים על מוות, סמים ואובדן. התגובה, כצפוי, הייתה מאד מבולבלת.

כשהאמת כואבת

לבסוף, בשנת 1975, התקליט יצא. עטיפתו, צילום שחור-לבן גרעיני ומחוספס, שיקפה היטב את המוזיקה שבפנים: ישירה, מטלטלת ונטולת פילטרים. שיר הנושא, שנכתב לזכרו של ברוס ברי, הפך לרקוויאם מצמרר לא רק לו, אלא לדור שלם של חולמים שהרוק'נ'רול לקח את חייהם.

במגזין רולינג סטון נכתב אז בביקורת שניסתה לפענח את היצירה: "הלילה הזה מוצא את ניל יאנג על ברכיו כשהוא נאבק לחזור לעמוד על רגליו. המוזיקה גולמית, כאילו יאנג רצה שנפספס את היופי כדי להדגיש את הקצוות הפרומים. לפעמים זה מרגיש כאילו יאנג עדיין סופג את ההלם ממות חברו. הדמויות בשירים הן מפסידניות, מבוזבזות, משוגעות, חסרות בית, למעט אלה שכבר מתות. אין פה אנשים מאושרים".

יאנג עצמו סיכם את החוויה במילים פשוטות: "הקלטנו את התקליט בחדר חזרות בשם SIR. זה היה מקום ישן בשדרות סנטה מוניקה. מכשיר ההקלטה לא היה טוב. אבל הקלטנו שם בכל זאת כי המקום היה שייך לאחיו של ברוס ברי, והנה אנחנו עושים שירי געגוע עליו. ניגנו שם במשך חודש, מחצות ועד עלות השחר. באחד הלילות פשוט ביצענו את כל השירים והקלטנו אותם, עם המון טקילה וגראס. הצעירים שבכם, אל תעשו את מה שאנחנו עשינו. למרות כל הטעויות שבו, יש שאומרים שזה התקליט הטוב ביותר שעשינו".

"הלילה זה הלילה

הלילה זה הלילה

הלילה זה הלילה

הלילה זה הלילה

ברוס ברי היה איש עובד

הוא נהג להעמיס את מסחרית האקונוליין

ניצוץ היה בעיניו

אבל חייו היו בידיו.

ובכן, מאוחר בלילה

כשהאנשים נעלמו

הוא נהג לאחוז בגיטרה שלי

ולשיר שיר בקול רועד

זה היה אמיתי לחלוטין.

הלילה זה הלילה

הלילה זה הלילה.

מוקדם בבוקר עם שעת השחר

הוא נהג לישון עד אחר הצהריים

אם לא שמעתם אותו שר,

אני מניח שגם לא תזכו לכך בקרוב.

כי, אנשים, תנו לי להגיד לכם.

זה הקפיא אותי לחלוטין

כשהרמתי את שפופרת הטלפון ושמעתי כי הוא מת

כתוצאה מהזרקה.

הלילה הוא הלילה

הלילה הוא הלילה

ברוס ברי היה איש עובד

הוא נהג להעמיס את מסחרית האקונוליין

מוקדם בבוקר עם שעת השחר

הוא נהג לישון עד אחר הצהריים"

גראונד קונטרול טו מייג'ור טום! ב-20 ביוני בשנת 1969 הקליט דייויד בואי את הגרסה המוכרת לשירו SPACE ODDITY .ובדיוק שם, בתוך האווירה הטעונה הזו, אמן צעיר ומחוסר חוזה הקלטות בשם דיוויד בואי עמד לבצע מהלך שישנה את חייו ואת עולם המוזיקה לנצח.

היה זה יום גורלי במיוחד עבור בואי. בשעות אחר הצהריים, הוא נשם לרווחה כשחתם על חוזה הקלטות חדש עם חברת התקליטים מרקיורי, הראשון שלו מזה 14 חודשים מייגעים. החוזה הבטיח לו תקליט אחד ושלושה תקליטונים. שעות ספורות לאחר מכן, הוא כבר נכנס לאולפני טריידנט בלונדון כדי להקליט את השיר שאמור היה להיות הסנונית הראשונה מהחוזה הטרי: קטע מוזר ומהפנט על אסטרונאוט אבוד בחלל, העונה לשם SPACE ODDITY.

אבל רגע, הסיפור הזה כמעט ולא קרה, לפחות לא כפי שאנחנו מכירים אותו. המפיק המיועד, טוני ויסקונטי, חברו הקרוב של בואי ושותפו ליצירה, פשוט לא התחבר לשיר. "יש לבואי שיר על אסטרונאוט, אני לא אוהב אותו", הוא אמר בשיחת טלפון למפיק העצמאי גאס דאדג'ן, "אני מעדיף להתרכז בשאר החומרים לתקליט. רוצה אולי להפיק אתה את השיר הזה במקומי?".

דאדג'ן, שכבר עשה לעצמו שם, קפץ על המציאה. בואי הגיע לביתו, ניגן לו את הדמו, ועיניו של דאדג'ן נדלקו. הוא זיהה את הפוטנציאל העצום והודה לוויסקונטי על המתנה שנפלה לידיו. בואי ודאדג'ן לא בזבזו זמן, התיישבו יחד ותכננו את ההפקה המורכבת, כשהם משרטטים על נייר את כל התפקידים: תפקיד המלוטרון האווירתי, תפקיד הגיטרה, וגם תפקיד לכלי מוזר למראה בשם סטיילופון שלמעשה נראה יותר כמו קלמר לעפרונות ומחק ומחדד. הסטיילופון היה למעשה צעצוע אלקטרוני קטן שהפיק צלילים מתכתיים באמצעות עט מגע, ובואי קיבל אותו במתנה מחברו הטוב, מארק בולאן, אז מנהיג הצמד טירנוזאורוס רקס.

המרוץ נגד הזמן והאורח המפתיע

הלחץ באולפן היה אדיר, ולא רק בגלל החוזה הטרי. חברת התקליטים מרקיורי דרשה שהתקליטון ינחת בחנויות לפני שהאסטרונאוטים של אפולו 11 ינחתו על הירח ב-20 ביולי. המשימה הייתה ברורה: להקדים את ניל ארמסטרונג.

אל תוך הלחץ הזה נכנס במפתיע המתזמר פול באקמאסטר. דאדג'ן, שהיה בטוח שהנחיותיו הברורות לנגנים מספיקות, הופתע לחלוטין. בואי הוא זה שהזעיק את באקמאסטר מאחורי גבו של המפיק, והתברר שזה היה הימור גאוני. "לא שמעתי בראש שלי חלילים וכלי קשת בשיר", הודה דאדג'ן מאוחר יותר, "אבל אחרי ששמעתי את התזמור של פול, לא יכולתי לדמיין את השיר בלעדיהם". החיבור בין בואי לבאקמאסטר היה מיידי, והם מצאו שפה משותפת כשבילו את ההפסקות בשיחות ערות על עב"מים. בזכות הסשן הזה, דאדג'ן, שהפיק במקביל את אלטון ג'ון, שכר את באקמאסטר (שהיה אז גם חבר בלהקת THIRD EAR BAND) לתזמר כמה מהלהיטים הגדולים ביותר של אלטון.

נבחרת החלומות של מייג'ור טום

צוות הנגנים שבואי ודאדג'ן הרכיבו באותו היום היה לא פחות ממדהים, גם אם הם עוד לא ידעו זאת. על קלידי המלוטרון, שהעניקו לשיר את הצליל המרחף והייחודי שלו, הופקד קלידן צעיר ומוכשר בשם ריק וייקמן. שכר הטרחה שלו על התפקיד ההיסטורי הזה היה 7.50 פאונד בלבד. "פגשתי את דיוויד לראשונה באותו יום", סיפר וייקמן, "זו הייתה חוויה עצומה. חזרתי הביתה ואמרתי לחברים שניגנתי באחד השירים הטובים ביותר שאי פעם יצא לי לעבוד עליהם". שנים ספורות לאחר מכן, הוא יהפוך לכוכב ענק עם להקת הרוק המתקדם יס.

בגיטרת הבס ניגן הרבי פלאוורס, שהפך לאחד הבסיסטים המבוקשים בעולם. אותו פלאוורס יקליט כמה שנים מאוחר יותר את אחד הבייסליינים המפורסמים בהיסטוריה, בשיר WALK ON THE WILD SIDE של לו ריד (אותו יפיק... דייויד בואי). מאחורי התופים ישב טרי קוקס, אז חבר להקת הפולק-רוק פנטאנגל.

וסולו הגיטרה הבלתי נשכח? הוא בוצע על ידי מיק וויין, גיטריסט להקת JUNIOR'S EYES. למרבה האירוניה, וויין עצמו תיעב את התוצאה. ציוד הנגינה האישי שלו היה תקוע בנמל התעופה גטוויק לאחר שחזר מסיבוב הופעות, והוא נאלץ להשתמש בגיטרה מושאלת. לדבריו, המיתרים יצאו מכיוון כל הזמן והוא הרגיש שהסולו לא מספיק טוב. בואי, לעומת זאת, חשב שהצליל המעט צורם והלא מדויק היה פשוט מושלם.

אז כן, מייג'ור טום החל את מסעו הבודד, ודיוויד בואי המריא אל הכוכבים שנראו מאד שונה באותו יום.

ראייה כפולה וחזון של פלטינה: פורינר קורעת את עולם הרוק. התאריך הוא 20 ביוני 1978 ולהקה בריטית-אמריקאית זו מטילה פצצה אטומית של רוק אצטדיונים. קבלו את הסיפור המלא מאחורי התקליט השני והמסחרר שלהם, DOUBLE VISION, שהפך לקלאסיקה מיידית ולסלע מחלוקת לוהט.

עוד לפני שהמחט הראשונה נגעה בוויניל בחנויות, התקליט כבר השיג מעמד פלטינה בזכות כמות הזמנות מוקדמות ששברה שיאים בחברת התקליטים אטלנטיק. זה היה הישג כמעט חסר תקדים ללהקה בתקליטה השני בלבד. אחרי הכל, הקהל כה התאהב בלהקה שסיפקה להיט בדמות COLD AS ICE והקור המענג הזה תורגם לדרישה לוהטת לעוד.

אבל האם ההצלחה המסחרית העצומה שיקפה גם קונצנזוס ביקורתי? ממש לא. המבקרים, כדרכם, היו חלוקים. מצד אחד, נשמעו קולות שטענו כי מדובר בזבל ממוחזר. "מבאס לראות שללהקה הזו אין אמביציה יצירתית אמיתית", נכתב באחת הביקורות התקופתיות. "הרחמים העצמיים שמנהיג הלהקה, מיק ג'ונס, מקרין בשיריו הם פאתטיים. קשה לראות כיצד הלהקה תחזיק את קהל מעריציה עוד זמן רב עם זבל שכזה. אנחנו לא טיפשים כמו שהלהקה הזו חושבת". אותה ביקורת קטלה גם את הקטע האינסטרומנטלי שבתקליט TRAMONTANE כמיותר לחלוטין, אך הודתה בדבר אחד: "אין ספק כי מדובר בלהקה שיודעת לנגן היטב. הרגעים הטובים שבתקליט הם רק מבחינת נגינת חברי הלהקה יחדיו".

מנגד, המגזין הנחשב STEREO REVIEW הציע זווית אחרת, מתוחכמת יותר. "פורינר היא כיום הדבר החם ביותר בעסקי תקליטי הפופ", הכריזו שם. "אז מה מסביר את 1.3 מיליון ההזמנות המוקדמות? ובכן, קל להאזין וליהנות ללהקה זו. קהל הרוק אינו מחפש עוד גיבורים לסגידה אלא בדרנים". הם השוו את שיטת העבודה של הלהקה לזו של אבבא, בטענה שפורינר יוצרת מונטאז' של ריפים ומהלכים מוזיקליים שנלקחו מלהקות מצליחות אחרות, רק באופן פחות קליני. מסקנתם הייתה חדה וקולעת: "המוזיקה כאן מהנה אך אין לה הרבה אישיות. אידיאולוגיה והתלהבות הם דברים נפוחים, אבל הם לא משאירים לך הרבה זמן לריקוד".

ואני? התקליט הזה הוא מבחינתי לא פחות מאדיררררר!

מפיק של אלופים וסיפורי הוקי קרח

אז מה הפך את התקליט הזה למפלצת סאונד משומנת כל כך? התשובה טמונה, בין היתר, בשמו של המפיק קית' אולסן. בספרו, חושף הסולן האדיר, לו גראם: "מיק ג'ונס החליט שאנחנו צריכים מפיק בולט. הוא התקשר לקית' אולסן, שבדיוק סיים את הפקת התקליט RUMOURS של פליטווד מאק, שהיה הצלחה עצומה". אולסן, שעבד גם עם להקת טוטוט והגרייטפול דד, דרש סכום גבוה בהרבה, אך כפי שגראם מסכם: "ההשקעה הוכיחה את עצמה היטב כי התקליט נשמע פנטסטי. תודה לקית'".

ואם בסאונד עסקינן, אי אפשר שלא לדבר על שיר הנושא, DOUBLE VISION, שהפך להמנון רוק. כאן הסיפור מסתבך והופך לאגדת הוקי קרח אורבנית עם שתי גרסאות. הנה גרסת מיק ג'ונס: "היינו במשחק הוקי של הריינג'רס. השוער שלהם קיבל זעזוע מוח, והכרוז הודיע שהוא סובל מחזיון כפול. מעולם לא שמעתי את המונח הזה לפני כן, ומיד שמרתי אותו. אני יודע שהציבור פירש את זה כשיר סמים, אבל זו לא הייתה הכוונה".

הזמר, לו גראם, סיפק גירסה שונה בספרו: "הייתי אוהד הוקי מאז שהשתתפתי ברוצ'סטר במשחקי ליגת משנה כשהייתי ילד. לאחר שהייתה לנו הצלחה מסוימת עם האלבום הראשון שלנו וסוף סוף היה לי מעט כסף נוסף בכיס, רכשתי כרטיסים עונתיים למשחקי ניו יורק ריינג'רס במדיסון סקוור גארדן. לילה אחד לא יכולתי ללכת כי היינו באולפן ההקלטות שלנו, אבל הייתה לי טלוויזיה זעירה מונחת בתא בו שרתי למיקרופון. ראיתי את המשחק בזמן שמיק עבד עם כמה מהחבר'ה על ריף הגיטרה המגניב הזה. כולנו האמנו שיש לו פוטנציאל להיות רוקר קלאסי, אבל הייתה רק בעיה אחת - לא היינו מסוגלים למצוא שם קליט ואת המילים שיתאימו למוזיקה - וכן, זה היה כל כך מתסכל.

באותו לילה, תוך כדי התבוננות בטלוויזיה המיניאטורית שלי בזמן הפסקה מהחזרות, מצאתי את ההשראה שלי משוער הריינג'רס, ג'ון דוידסון. הריינג'רס שיחקו מול פילדלפיה פלייר בפלייאוף גביע סטנלי, ובמהלך סערה מול רשת השער, אחד השחקנים הכניס מרפק בראש השוער. דוידסון נפל והיה צריך לעזור לו

להגיע לחדר הלבשה שייבדק על ידי רופא הקבוצה. צפיתי בריכוז, כשכמה דקות לאחר מכן הגיע אחד הקריינים עם עדכון לגבי מצבו של דוידסון. הוא אמר שהשוער יהיה בסדר, אבל הוא חווה ראייה כפולה. וואלה! צפירה נשמעה לי בראש. חזיון כפול - מושלם!

הריגוש הכי גדול היה לפגוש את דוידסון. כשאמרתי לו את הסיפור על איך הוא היה ההשראה לשיר הוא

חשבתי שאני מתבדח. סיפרתי לו מה הכרוזים אמרו בזמן שעזרו לו לרדת ממשטח הקרח. אמרתי, 'ג'ון,

צרחתי כל כך חזק כשהרעיון הזה עלה בי שאני מופתע שלא שמעת אותי מהאולפן שלנו במנהטן'. הוא

התבדח שאני חייב לו תמלוגים. צחקנו ביחד ומאז דיברנו מדי פעם במהלך השנים".

מסע בין החריצים והסוף המפתיע של ההרכב

התקליט הוא מסע רוק מהוקצע מתחילתו ועד סופו. הוא נפתח עם הריף הבלתי נשכח והסקסיות המתפרצת של HOT BLOODED, ממשיך ללהיט הכובש BLUE MORNING BLUE DAY, שלדברי גראם עוסק ב"מוזיקאי ששורף את נר חייו משני הצדדים", וצולל לבלדה YOU'RE ALL I AM. משם הקצב גובר שוב עם BACK WHERE YOU BELONG ו-LOVE HAS TAKEN ITS TOLL הכבד יותר.

הצד השני נפתח כמובן עם שיר הנושא, ממנו עוברים לקטע האינסטרומנטלי TRAMONTANE, ולבלדה נוספת, I HAVE WAITED SO LONG, בה מיק ג'ונס מפתיע בתפקיד הסולן. התקליט מסתיים בדהרה עם LONELY CHILDREN ובבלדה המהפנטת SPELLBINDER.

הקסם של התקליט טמון בכימיה של ההרכב, שהיה אז בשיאו. שישייה של נגנים וירטואוזים: מיק ג'ונס בגיטרה מובילה, לו גראם עם קולו הייחודי, איאן מקדונלד (ממייסדי קינג קרימזון האדירה) בקלידים וסקסופון, אל גרינווד בקלידים נוספים, דניס אליוט בתופים (לשעבר חבר להקת הג'אז-רוק הבריטית IF), והבסיסט אד גליארדי.

באופן אירוני, התקליט שהציג אותם בשיא תיאומם היה גם האחרון של ההרכב הזה. זמן קצר לאחר יציאתו, הבסיסט אד גליארדי פוטר. לו גראם מספר בספרו על הרגע הדרמטי: "אני זוכר שהוא התעלף כשקיבל את הודעת הפיטורים". במקומו צורף ריק ווילס, יוצא להקותיהם של פיטר פרמפטון ורוקסי מיוזיק. הראייה הכפולה אולי הייתה על עטיפת התקליט, אבל החזון של הלהקה כבר היה נתון לשינויים. ולמרות כל הביקורות, הדרמות והפיטורים, עבור רבים התקליט הזה הוא פשוט פסגת היצירה של פורינר - האחרון עם ההרכב הקלאסי ועם שירים שנכתבו ובוצעו באופן מושלם. לפעמים, זה כל מה שצריך.

עיתון להיטון פרסם ביקורת על תקליט זה, שתורגם בארצנו ל"חזיון כפול": "תוך פחות משנתיים זינקה להקת נוכרי לצמרת הרוק'נ'רול ואפשר לראותה כממשיכתן של האבנים המתגלגלות והמי בתחילת דרכן. הרבה עוצמה, כוח ומקוריות מושקעים ביצירה. רית'ם אנד בלוז במיטבו במעבר מעולה לרוק'נ'רול מתכתי, מלודי מאד וקליט מאד. לנוכרי שישה מוזיקאים מחוננים במידה יוצאת מן הכלל. התקליט עשיר בלהיטים בפוטנציה (נוסף ל'חם מזג' הצועד במצעדים) ומהווה השקעה בטוחה".

עיתון רולינג סטון פחות התרשם וכך פרסם מבקר הבית, קן טאקר, ב-7 בספטמבר 1978: "חיזיון כפול?! קשה לי אפילו לראות פה חיזיון בודד. זו סיבה טובה להתבאס מהצלחתה של הלהקה על חשבון איכותה. בעוד שבתקליט הראשון עסקו החברים ביצירת שירים כלפי המין השני - בתקליט הזה הם מביטים יותר פנימה לעצמם - אך לא בדרך כובשת יותר. הקונספט בשירי הלהקה הוא על נשים שעושות להם רע... הריפים, שהצליחו כל כך באלבום הבכורה, מנוצלים שוב ובאותה הדרך. המעריצים של קנזאס, מיט לוף וסטיקס ימותו על זה. הזמר לו גראם, שנשמע בתקליט הראשון כמו חיקוי של פול רודג'רס, מחקה בתקליט הנוכחי את פול מקרטני, בשירים כמו I HAVE WAITED SO LONG (הערת רפפורט: הזמר בשיר הזה הוא דווקא הגיטריסט מיק ג'ונס...).

הפצצה שלא נורתה: התקליט החי של רנדי ניומן שהפך לנשק הסודי של האנטי-כוכב. התאריך הוא 20 ביוני 1971, והעולם לא בדיוק עצר את נשימתו כשחברת התקליטים REPRISE הוציאה בחוסר רצון פנינה נסתרת: RANDY NEWMAN LIVE, תקליט הופעה של אחד הכותבים המבריקים והעוקצניים יותר של התקופה. מה שהתחיל כהקלטת פרומו בלבד, שנועדה לחלוקה בין תחנות רדיו כדי שאולי מישהו ישים לב לגאון המלנכולי הזה, התגלה כתיעוד חי ונושם שהיה טוב מכדי להישאר במגירה.

בסתיו 1970, רוחות של שינוי נשבו בסמטאות המרוצפות של גריניץ' וילג' בניו יורק. בין המועדונים המעושנים והאמנים הרעבים, התרחשה לה הקלטה צנועה, כמעט סודית, שכלל לא נועדה להפוך לתקליט מסחרי.

התקליט, שהוקלט במשך שלושה לילות קסומים בין ה-17 ל-19 בספטמבר 1970, תפס את ניומן במועדון בניו יורק ושמו THE BITTER END. לא היה זה מקום מקרי. על הבמה הקטנה הזו דרכו לפניו ואחריו אמנים כמו בוב דילן, ג'וני מיטשל וניל יאנג. ובכל זאת, ההופעה של ניומן הייתה שונה. בניגוד למופעי הרוק הגרנדיוזיים של התקופה, כאן לא הייתה להקת גיבוי רועשת, לא היו תופים מרעידים ולא עיבודים מפוצצים. הבמה כולה הייתה שייכת לרנדי ניומן לבדו, מתמודד רק עם שמונים ושמונה הקלידים שלפניו.

אז למה בכלל לתעד הופעה כל כך מינימליסטית? התשובה, באופן אירוני, היא כסף. או ליתר דיוק, חוסר בכסף. שני תקליטי האולפן הראשונים של ניומן, אף שזכו לחיבוק חם מהמבקרים, נכשלו במצעדים. חברת התקליטים שלו, WARNER BROS, הבינה שהיא מחזיקה ביהלום לא מלוטש: כותב שירים מבריק שאת לחניו אחרים הפכו ללהיטים. רק כמה חודשים קודם לכן, להקת THREE DOG NIGHT כבשה את המצעדים עם גרסה משלהם לשירו MAMA TOLD ME NOT TO COME. הרעיון היה פשוט: בואו נקליט את רנדי בסביבה הטבעית שלו, נתפוס את השנינות, ההומור והעוצמה שלו מול קהל, ונשלח את זה לתחנות הרדיו כדי שיבינו סוף סוף עם מי יש להם עסק.

על המשימה הופקדו שניים מהתומכים הגדולים של ניומן בחברת התקליטים, המפיקים לני וורונקר וראס טיטלמן. הם החליטו לא להתערב. גישתם הייתה כמעט דוקומנטרית: להציב מיקרופונים ולתת לקסם לקרות. ההקלטות שבידיהם תיעדו לא רק את השירים, אלא את כל מה שביניהם: את האנרגיה הלחוצה של ניומן, את הצחקוקים המבויישים שלו בין השירים, את ההקדמות העוקצניות והמלאות הומור עצמי ואת השתיקות הרועמות. התוצאה הייתה מסמך חשוף, גולמי ולא מצונזר, שעמד בניגוד מוחלט להפקות האולפן המלוטשות של אותה תקופה.

ניומן, כיאה למלחין שמתמחה בשירי אנטי-גיבורים, נותר בעקשנות אנטי-כוכב פופ מושלם. עד לאותה נקודה הוא הופיע מול קהל קומץ פעמים ושני תקליטיו הראשונים העלו אבק על המדפים בחנויות למרות תשבחות המבקרים. אז איך הוא התפרנס? "אני עשיר", הוא מלמל ביובש אופייני באחת מהופעותיו, "אז שום דבר לא באמת משנה".

עבור המאזינים, תחילה אלו שגדשו את המועדון הקטן ואחר כך אלו שרכשו את התקליט, זו הייתה חוויה מטלטלת. היעדר הלהקה חשף את נגינת הפסנתר המורכבת של ניומן, ששואבת ממסורות של ראגטיים, בלוז ומוזיקה קלאסית. אך מעל הכל, הוא הציב בפרונט את כתיבת השירים הייחודית שלו: סיפורים קצרים וסאטיריים על דמויות קטנות, גזענים, אוהבים נכזבים וטיפוסים מפוקפקים. והכל באמת חשופה ונטולת הפקה.

התקליט הזה כלל ארבעה שירים חדשים שטרם ראו אור. היהלום שבכתר הוא ללא ספק LONELY AT THE TOP, קטע אווירתי עייף ובלתי נשכח שפאטס וולר היה גאה לחתום עליו. ניומן כתב אותו במקור עבור לא אחר מאשר פרנק סינטרה, אבל זוהי למעשה פרודיה מבריקה על כל שירי "קשה להיות בפסגה" שסינטרה אי פעם יכול היה לשיר. זוהי האדישות המוחלטת שניומן חש אמנותית כלפי הקריירה שלו עצמו. כשהוא שר את השורות האלה, נדמה שהוא מתענג על כישלונו המסחרי. האנונימיות היא כלי עבודה חיוני עבורו.

"אני יכול לעשות דברים אישיים כי לאף אחד לא אכפת ממילא, אף אחד לא יודע מי אני, לעזאזל", אמר פעם.

רק מהסיבות האלה, הוא היה ראוי להישמע. בסופו של דבר, חברת התקליטים התעשתה והבינה שיש לה ביד תיעוד נדיר של אמן בשיא כוחו היצירתי. המבקרים קיוו שישוחררו מספיק תקליטים כאלו כדי לספק את גרעין המעריצים הנאמן. הם לא ידעו שניומן, האנטי-כוכב, עוד יהפוך בעתיד לאחד היוצרים האהובים והמוערכים ביותר, שיכבוש את העולם לא רק דרך להיטי פופ כגון SHORT PEOPLE, אלא דרך פסקולים בלתי נשכחים לסרטי PIXAR, ויוכיח שהעולם בסוף כן למד להקשיב.

בזמן שג'ון לנון צורח באולפן, פול מקרטני מבקש לכבוש את אמריקה (ומחפש אהבה). ב-20 ביוני 1968, לונדון וניו יורק: יום חמישי אחד בקיץ הסוער של 1968 מדגים באופן מושלם את שני הכוחות המנוגדים שהניעו את הביטלס באותה תקופה. בזמן שהעבודה המפרכת והטעונה על האלבום הכפול החדש שלהם נמשכה בלונדון, פול מקרטני המריא למשימה עסקית ורומנטית מעבר לאוקיינוס.

בעוד רינגו סטאר כבר הספיק לפרוש מהלהקה ולחזור, והמתחים בין החברים באולפני EMI המפורסמים שברחוב אבי בלונדון היו בשיאם, מקרטני, איש העסקים שבחבורה, עלה על טיסה לאמריקה למסע קידום מכירות נוצץ עבור חברת אפל, המיזם העסקי החדש, האוטופי והכאוטי במקצת של הלהקה. מקרטני היה אמור להציג סרט תדמית מיוחד בכנס המכירות השנתי של חברת התקליטים האמריקאית שלהם, קפיטול, בלוס אנג'לס. הוא רוצה להראות למנהלים המעונבים את החזון הצבעוני והפרוע של הביטלס לעתיד עסקיהם, חזון שכלל הרבה יותר מאשר רק מוזיקה.

אבל למסע הזה הייתה מטרה נוספת, הרבה יותר. למקרטני הצטרפו למסע ראש חברת אפל, רון קאס, העובד המסור וחבר הילדות טוני בראמוול, ודמות מפתח היסטורית, אייבן ווהן. ווהן לא היה סתם חבר ילדות, הוא היה האיש שהכיר בין פול מקרטני לג'ון לנון באותו יריד כנסייתי גורלי ב-6 ביולי 1957, ובכך שינה את פני המוזיקה הפופולרית לנצח.

החבורה העליזה נחתה בנמל התעופה הבינלאומי JFK בניו יורק לצורך עצירת ביניים והדבר הראשון שעשה מקרטני עם נחיתתו על אדמת אמריקה לא היה להתקשר לסוכנים או מנהלים. הוא מיהר לטלפון הציבורי, שלף מכיסו פתק מקומט ושמור היטב וחייג מספר טלפון. על הקו הייתה אמורה להיות צלמת צעירה ומבטיחה בשם לינדה איסטמן, אותה פגש כשנה קודם לכן במועדון לונדוני והתאהב בה ממבט ראשון.

לינדה לא ענתה. מקרטני, מאוכזב קלות, השאיר הודעה במשיבון: "היי, אני באמריקה! בואי לבלות אתי כמה ימים. אני מתארח במלון בוורלי הילס". הוא לא ידע זאת אז, אבל השיחה הזו הניחה את היסודות לסיפור אהבה מצליח שימשך המון שנים.

ובינתיים, אלפי קילומטרים משם בלונדון, באולפני EMI, התמונה הייתה שונה לחלוטין. ג'ון לנון, שקוע עד צוואר בצד האוונגרדי והניסיוני של הלהקה, עמל על השלמת יצירתו הרדיקלית REVOLUTION 9. האווירה הייתה קדחתנית, ושלושה אולפני ההקלטות במתחם פעלו למענו במקביל. לצדו ישבה בת זוגו החדשה, יוקו אונו, שלא הייתה רק נוכחת פסיבית. היא תרמה רעיונות, קונספטים, וצרחות, צווחות ורעשים שונים ומשונים ישירות אל המיקרופון, והפכה לשותפה מלאה ביצירת קולאז' הסאונד המהפכני הזה שעתיד לבלבל, להרגיז ולסקרן מיליוני מעריצים.

הצלה רגשית? הרולינג סטונס זקוקים להצלה דחופה מעצמם! ב-20 ביוני 1980, הרולינג סטונס, הלהקה הגדולה בעולם, משחררת תקליט חדש. הוא כובש את המקום הראשון משני צדי האוקיינוס, אבל מאחורי הקלעים מתחוללת מלחמה קרה והביקורות קוטלות. האם זהו הסוף?

כן, התקליט יוצא ומצליח להימכר, אבל מתחת למעטה ההצלחה המסחרית, הלהקה קרועה מבפנים, והמבקרים מחדדים את עטיהם לקראת קטילה חסרת רחמים. בעיתון המוזיקה הבריטית NME לא ריחמו: "אין פה שום דבר שאפילו מתקרב לתקליטים החדשים של גרהאם פארקר או פיטר גבריאל. התקליט הזה נטול כל תשוקה, אבל מפוצץ ברשלנות ובפוזה מזויפת". אאוץ'.

הביקורת הזו לא נולדה בחלל ריק. היא שיקפה את הקרע העמוק בין שני עמודי התווך של הלהקה, מיק ג'אגר וקית' ריצ'רדס. ריצ'רדס, שומר הגחלת של הרוק'נ'רול הטהור והמחוספס, טען שג'אגר איבד את דרכו. לטענתו, הסולן המסחרי האזין ליותר מדי "תקליטים גרועים", כנראה מתכוון לדיסקו והגל החדש, והיה עסוק מדי בחישובים של מה ימכור הכי טוב. ג'אגר, שחפץ בשלאגר, רצה לככב ברדיו; ריצ'רדס רצה מוזיקה עם נשמה.

ג'אגר התייחס לתהליך יצירת האלבום: "אני לא חושב שמישהו יכול לצפות שאלבום חדש יהיה בהכרח טוב כמו הקודם. אי אפשר לצפות שכולם יהיו באותו הסטנדרט וימצאו חן בעיני אותם אנשים. במקום להתחיל עם עשרה שירים ולהקליט אותם, הקלטנו בערך 40 שירים וסיימנו בערך 25 מהם. ואז היינו צריכים לבחור 10 מתוך 25 לאלבום. פשוט המשכנו להקליט ושכחנו להוציא את האלבום. כל מה שאני יודע הוא, שככל שזה התעכב, כך התעצבנתי יותר. זה לא נראה שהוביל אותי לשום מקום וכולם פשוט האטו את הקצב".

קית' ריצ'רדס: "זה היה בתקופה הזו בה נפגעתי עמוקות. הבנתי שמיק די נהנה מהיותי מכור לסמים - דבר שמנע ממני להתערב בעניינים היומיומיים. ציפיתי לתמיכה של חבר אבל מה שקיבלתי זה אדם שהחליט שרק הוא מנהל את החרא הזה. זו הייתה הדחייה הזו. הוא רצה להשמיע לי את הלהיט האחרון שהוא שמע בדיסקוטק. אבל זה כבר נעשה, חבר. הכל נשמע לי כמו חזרה על משהו שהוא שמע במועדון לילה אחד. מיק רדף אחר אופנה מוזיקלית".

השיר שהיה שערורייתי מדי

הוויכוח הזה גלש גם לתכנים. שיר אחד שריצ'רדס כתב ורצה מאוד להכניס לתקליט היה "קלודין". השיר מספר את הסיפור האמיתי והסנסציוני של קלודין לונג'ה, זמרת ושחקנית צרפתייה שבשנת 1961 התחתנה עם זמר הבלדות, אנדי וויליאמס. הם התגרשו בשנת 1975 ושנה לאחר מכן היא הואשמה כי ירתה למוות במאהב שלה, גולש הסקי האולימפי ולדימיר "ספיידר" סאביץ'. לונג'ה טענה כי מדובר בתאונה, ובסופו של דבר הומתק עונשה בעבירה פחותה של הריגה ברשלנות. ריצ'רדס היה מוקסם מהסיפור, אך חברת התקליטים נבהלה מהאפשרויות של תביעת דיבה. למורת רוחו של הגיטריסט, היצירה שלו נגנזה והושמה בצד.

פלצט, דיסקו וחיקוי של דילן

ומה לגבי המוזיקה שנכנסה? שיר הנושא, EMOTIONAL RESCUE, עם שירת הפלצט הלא אופיינית של ג'אגר, היה דוגמה מובהקת לכיוון שג'אגר דחף אליו. "זה אני באולפן עם צ'רלי ווטס ורון ווד", אמר ג'אגר. "זה קרה לקראת סוף ההקלטות, ואני לא חושב שקית' ריצ'רדס או ביל וויימן בכלל ניגנו שם".

מיק ג'אגר סיפר שהאלבום הזה עוסק כמעט כולו במערכות יחסים: "כמעט כל השירים באלבום הזה עוסקים בבנות. אני חושב שכל אחד ואחד מהם. שיר הנושא קצת מוזר. כתבתי אותו על פסנתר חשמלי ושרתי אותו בפלצט מההתחלה. אז שמרתי את זה. זה התחיל כשניגנתי בפסנתר, רוני בבס וצ'רלי בתופים. אחרי זה, הוספנו סקסופון, אז זו לא באמת הלהקה שמנגנת. אולי בגלל זה זה יצא קצת מוזר. השיר עוסק באישה קצת דפוקה וגבר שרוצה להיות זה שעוזר לה". והסקסופוניסט בובי קיז, שניגן רבות עם הלהקה, גילה: "כשג'אגר שם את השירה של מיני מאוס על זה, פשוט לא יכולתי להאמין. חשבתי שזו בדיחה".

ודבר המבקר הדוקר

במגזין רולינג סטון הביקורת הייתה ארסית במיוחד והתעמקה במוצר המוגמר. "כמו התמונות התרמוגרפיות של הרולינג סטונס על העטיפה. התקליט הוא תיק של מקרים שרופים ושבילי שריפה. יש פה דפוסים בעלי ניגודיות גבוהה של קווי מתאר מוכרים וכתמים מושחרים שבהם החום נשרף ונעלם, התצלומים האלו - כמו תמונות של גופות משואה כלשהי - כמעט בלתי ניתנים לזיהוי. מבחינת המוזיקה, זה שהמוצר הזה נועד למכור זה אנדרסטייטמנט. אין כאן כמעט מנגינה שעוד לא שמעתם מהסטונס. אבל אז זה לא חדש לִי. אני מעדיף להיזכר בתקליט BETWEEN THE BUTTONS על ידי היבבה המהירה של SHE'S SO COLD מאשר לחזור על הקטעים של "MISS YOU באמצעות DANCE - PART 1 הבלתי נגמר.

ובכל זאת, הסאונד של הסטונס כל כך ניתן לזיהוי שקשה לזכור באיזו קפדנות הם פיתחו אותו: ועדיין אני צריך לספר לכם על השינויים. מיק ג'אגר שר בפלצט, מישהו שנשמע כמו בוב דילן רע (אלוהים אדירים, זה קית' ריצ'רדס!) לוקח שירה מובילה מרחפת והאורח המיוחד, מקס רומיאו, ששר פזמון כציפור. אבל אתם יודעים כמוני שאף אחד לא מדבר על החידושים המוזיקליים בתקליט של הסטונס או דילן אלא אם כן לאמנים עצמם אין יותר מה להגיד.

דבר אחד בטוח: המוצר החדש הוא לא מהדורת החדשות ש-SOME GIRLS שהם פגיעים ממש כמו זומבים. פעם, כמובן, הרולינג סטונס היו הטובים בעולם. עם כל אלבום חדש, הייתה לך תחושה שהם מסתכלים מעבר לכתף, מפנים אצבע אירונית אל הפנטזיות הכי פרטיות שלך. זה מה שהפך את תנוחת השטן הזו למשכנעת כל כך, אפילו למוחות לא הזויים. נראה שלסטונס באמת הייתה ידיעה מוקדמת של הסיבות והדאגות שלנו. והמיסטיקה של ההכרה שלהם גרמה לרוק'נ'רול להיראות - לזמן מה - כקולקטיביזם האינטלקטואלי והרגשי שישלוט בעולם.

זה היה לפני הרבה זמן. אבל אפילו שנתיים אחורה, בתקליט הקודם, היה עדיין מעט ניצוץ חצוף. אני מתאר לעצמי שהאבנים באמת מתו והתקליט הזה, חסר הרוח, הוא מסר מהקבר. זו תהיה נקודת התצפית היחידה שתסביר את הכל אלא אם כן האבנים יוולדו מחדש או משהו. אני חושש שאנשים לא יקראו להם שורדים עוד הרבה זמן".

התחייה המחודשת

אז האם המבקר צדק? האם זו הייתה באמת תעודת הפטירה של הרולינג סטונס? ובכן, ההיסטוריה אוהבת לצחוק. שנה לאחר מכן, ב-1981, יצאה הלהקה לסיבוב הופעות ענק בארצות הברית שהפך לאחד המצליחים והרווחיים ביותר בהיסטוריה עד אז. וחשוב ביותר, התקליט הבא שלהם, TATTOO YOU, שיצא באותה שנה, נחשב לאחת מיצירות המופת המאוחרות שלהם. ובאירוניה גדולה? רוב התקליט הזה הורכב מקטעים ישנים ושירים שנגנזו מההקלטות של EMOTIONAL RESCUE ותקליטים קודמים.

קופסת החלומות של האולמנים! ב-20 ביוני בשנת 1989 יצאה קופסת דיסקים מהודרת ונפלאה ללהקת האחים אולמן, שכללה חומרים ידועים לצד קטעים שלא נחשפו עד אז. שם הקופסה הוא DREAMS והיא באמת חלומית.

הנה מה שנכתב עליה בביקורת ברולינג סטון בזמנו: "השיא של להקת האחים אולמן הגיע והלך כל כך מהר ולפני כל כך הרבה זמן שקל לזלזל בחשיבותה העצומה. לזמן קצר, בערך מאז צאת האלבום המדהים בהופעה בפילמור איסט, בקיץ 1971, ועד מותו של הגיטריסט דוואן אלמן באותו סתיו, נראה היה כי הלהקה הזו נועדה לכבוש את עולם הרוק. עם דוואן אולמן, מאסטר הנגינה בשישה מיתרים, וגרג אולמן, זמר נשמה עצום, שהוביל את הדרך, להקת האחים אולמן יצרה רוק דרומי ושינתה את נוף המוזיקה האמריקנית עבור מאות להקות.

אך לאחר שנה של פופולריות עצומה, התמהיל הייחודי של הלהקה נפל לטובת נגינות בוגי נמתחות מדי. מאז, מפגשי איחוד תקופתיים (שאחד מהם מתגבש לקיץ) לא הציעו הרבה יותר מנוסטלגיה.

עברו כבר עשרים שנה מאז אלבום הבכורה של האחים אולמן, כך שזה רגע הגיוני (אם שרירותי) להערכה מחודשת שמציעה קופסה זו, שהיא רטרוספקטיבה רחבת ידיים המשתרעת על פני חמש שעות פלוס (ומפוזרת על פני ארבעה תקליטורים וקלטות או שישה תקליטים) שמשקמת את מקומם של האולמנים בדרג הראשון של הלהקות האמריקניות.

על פני השטח, להוכיח את ערכם של האלמנים זו משימה קלה. ארבעת אלבומיה הראשונים של הלהקה נותרים מלאי השראה. לכן הקופסה מכילה גם רבים מהם. חמש שעות של האחים אולמן באוסף אחד עשויות להיות יותר מדי עבור כולם חוץ מהיסטוריונים ומעריצים מושבעים, אבל אלו שחופרים, באופן סלקטיבי, יעלו בידם זהב.

הרבה מחומר האיחוד מסוף שנות השבעים מרמז על כך שהחברים ששרדו התכנסו מכיוון שהם לא יכלו לחשוב על שום דבר אחר לעשות, אם כי כמה שירים מציעים חלק מהאנרגיה המקורית של הלהקה.

יש מספיק חומרים מהשורה הראשונה פה כדי למלא לפחות שני דיסקים וחצי - וזה הישג לא קטן. המארז מספק שירות חשוב, עם הפגמים והכל: הוא חוזר להבליט להקה שהישגיה המוקדמים ראויים ביותר".

ב-20 ביוני בשנת 1975 יצא גיליון של עיתון להיטון. הנה כמה תופינים שאספתי לכם משם:

ספוילר - האייטם על אוריה היפ לא קרה בסוף...

מלחמת הלהקות: כשארבעה חברים מלהקת יס הקימו להקה מתחרה והציתו קרב ענקים. כן, תאמינו או לא, אבל ב-20 ביוני 1989, סצנת הרוק המתקדם עמדה על הראש. ארבעה ממוסיקאי העל שהיוו את הלב הפועם של להקת יס בתקופת הזוהר שלה בשנות השבעים, הוציאו אלבום חדש תחת השם המסורבל והעובדתי "אנדרסון, ברופורד, ווייקמן, האו" או בקיצור, ABWH. רגע, אבל זה לא יס? מה בדיוק קרה שם? תהדקו חגורות, הסיפור הזה הוא אופרת סבון של ממש.

נתחיל מהסוף הכואב: התגובות לאלבום היו, בלשון המעטה, צוננות. מגזין המוזיקה רולינג סטון לא ריחם ובביקורת שפורסמה אז, העניק לאלבום כוכב אחד בודד (!) מתוך חמישה. הנה ההסבר שם: "זה כנראה נראה טוב על הנייר. תרכיבו ארבע חמישיות מלהקת יס, שהקליטו בסבנטיז מיצירות הרוק המתקדם הטובות ביותר ותעשו מזה את הנפל של השנה. הזמר ג'ון אנדרסון, המתופף ביל ברופורד, הגיטריסט סטיב האו והקלידן ריק ווייקמן נשמעים כשהם מנגנים ביחד אך לא מתקשרים זה עם זה. ארבעה מוזיקאים שמנגנים ולא מנסים ליצור קרקע משותפת.

המילים ששר אנדרסון טובלות, כרגיל, בשטויות קוסמיות כשהפעם זה בא ללא ריגוש של תגלית. המוזיקה פה כה מורכבת ומעורפלת שזה מותיר לתהות האם הם מנגנים ביחד את אותה היצירה, או שמא כל אחד מהם מנגן יצירה אחרת בו זמנית. יש סיבה לכך שהגוף הזה לא פועל תחת שם - כי זו לא ממש להקה. אין איש שירצה להקשיב לתקליט הזה יותר מפעם אחת. תקליט זה ישמש כנראה כצעד נוסף במלחמה של להקת יס, בסגנון של רוג'ר ווטרס נגד פינק פלויד. האם להקת יס, שכרגע פועלת חוקית תחת הבסיסט המקורי של הלהקה, כריס סקווייר, תוכל להוציא תקליט גרוע מזה? אנחנו מצפים לבאות".

אז מה הוביל לקרע העצום הזה?

הכל התחיל כשג'ון אנדרסון, הקול המזוהה כל כך עם הלהקה, עזב אותה בפעם השנייה בשנת 1988, מיד לאחר סיבוב הופעות עולמי לקידום האלבום BIG GENERATOR. הוא הרגיש שהלהקה, עם הגיטריסט טרבור רבין, איבדה את הכיוון האמנותי שאפיין אותה. "זה היה אך ורק בגלל שלא נהניתי יותר, פשוט ככה", הסביר למעריצים המבולבלים. "לעולם לא אצטרף ללהקה רק בשביל הכסף. אני אעשה את זה רק בשביל המוזיקה. אם אתה לא נאמן לעצמך, אין טעם".

באופן אירוני, טרבור רבין עצמו היה כל כך שקוע בהכנת אלבום סולו, שהוא כלל לא ידע שאנדרסון עזב. "אני לא ידעתי שהוא פרש. לא הייתי מודע לכך עד מאוחר יותר. הייתי כל כך עסוק בהכנת אלבום שלי שאפילו לא ראיתי מה קורה. למעשה חשבתי שאנחנו חוזרים להיות ביחד שוב בעוד שנה בערך! עשינו הפסקה כי להקליט את התקליט BIG GENERATOR היה חוויה כל כך טראומטית".

איחוד המורדים

אנדרסון לא בזבז זמן. הוא חלם להחיות את הרוח של יס משנות השבעים, והרים טלפונים לחבריו הוותיקים. כך נולד המפגש המחודש. ביל ברופורד, המתופף, חשב בתמימות שהוא מוזמן לסשן הקלטות פשוט כנגן שכיר עבור אנדרסון. "ג'ון אמר לי, 'עשינו כמה שירים, בוא תנגן עליהם'", הוא נזכר. "הסכמתי, קיבלתי כרטיס טיסה לשווייץ, ורק בשדה התעופה קלטתי שגם סטיב האו וריק ווייקמן שם. חשבתי לעצמי, 'אוי לא, אני בצרות'. הבנתי שזה סוג של פרויקט יס".

היה דיבור על צירופו של הבסיסט המקורי, כריס סקוויר, אך ברופורד הטיל וטו. "אמרתי, 'אני לא יכול לעשות את זה עם כריס' ובמקומו הצעתי את טוני לוין". כך נכנס לעסק טוני לוין, ששיתף פעולה עם ענקים כמו קינג קרימזון, פיטר גבריאל וג'ון לנון.

עורכי הדין נכנסים לתמונה

היוזמה של אנדרסון וחבריו הציתה מלחמה של ממש. להקת יס "החוקית" של סקוויר, רבין, המתופף אלן ווייט והקלידן טוני קיי, הגישה תביעות משפטיות כדי למנוע מ-ABWH להשתמש בשם יס בכל צורה ובכלל.

סטיב האו בספרו: "נראה היה שרק כמה חודשים אחרי שהכל התפרק עם להקת GTR, שעשיתי עם הגיטריסט (לשעבר של ג'נסיס) סטיב האקט, קיבלתי טלפון מג'ון אנדרסון ששאל אותי אם יש לי שירים. 'כן', עניתי. 'יש לי שישה על קלטת. אתה רוצה לשמוע אותם?'

הזמנתי את ג'ון לבית שלי בקצה הפרבר של המפסטד גארדן והוא עזב עם הקסטה. לג'ון נמאס - לזמן מה, לפחות - מלהקת יס שפעלה אז, עם כריס סקווייר. כריס, שג'ון אהב בבירור, היה בחור קשה ביותר לעבוד איתו. אז ג'ון ניהל את הפרויקט החדש הזה שלנו. הוא החל לעבוד על השירים ב מקומות שונים, כולל בשווייץ, שם הוא התכנס עם ביל ברופורד והבסיסט טוני לוין להקליט את החלקים שלהם. טוני הגיע מוכן היטב, כמו שהוא תמיד עושה, אבל כנראה שג'ון היה צריך להשתכנע. היו להם שיחות לא נעימות, אבל, כמובן, זה נרגע ברגע שהיה ברור שטוני למד את החומר. במקום זאת סירבתי בתוקף לנסות להקליט את הגיטרה שלי באיי בהאמה ובחרתי להקליט את כל הקטעים שלי באולפני אייר, בלונדון.

למרבה הצער, במקום להישאר כאלבום ביתי עם צליל בריטי, 'אנדרסון ברופורד ווייקמן האו' הועבר לצוות עורכי מיקסים אשר היו מאוד פופולריים באותה תקופה, אבל נראה שלא היה להם מושג לגבי איזון מכשירים פנימי שפיתחנו במהלך השנים והיה חלק מכריע בגישת הצליל של להקת יס. האלבום נפתח בפתיח מוזר, כמה דקות של מחזמר מטופש, ולמרות שאני זוכה שם בקרדיט ככותב, לא היה לי מה לעשות שם. גם השירים שלי קיבלו קרדיט כתיבה קבוצתי.

האלבום היה שלם ומה שהיה לנו זה לא סתם 'להקה'. זה היה להקת יס אבל לא יכולנו לקרוא לזה ככה. כריס סקוויר, יחד עם הגיטריסט טרבור רבין, המתופף אלן ווייט והקלידן טוני קיי, טענו לשימוש חוקי בשם ואנחנו לא התכוונו לערער את זה. אבל אפילו כשאמרנו שנכתוב בפוסטרים שלנו 'ערב של מוסיקת יס' - זה מאוד הרגיז את ההנהלה שלהם. נשלח אלינו מסמך עם שלושים סעיפים, שמאיים עלינו באמת, אבל זה היה חסר ערך מכיוון שרבים מהסעיפים ניסו להוציא דברים שלמעשה מותר לכל אחד - לנגן את המוסיקה של יס. כל אחד יכול לעשות זאת, כמובן, מכיוון שהשירים נמצאים בתחום הציבור. הרגשות עלו כשנעשו ניסיונות לערער אותנו אבל המשכנו להרכיב את לוח ההופעות שלנו. כמה אמרגנים לקחו קצת חופש בפרסום המקומי: הם לא השתמשו בפוסטר הרשמי שלנו והגדילו את המילה YES, אבל זו הייתה קריאתם ובקושי באשמתנו".

הסאגה הגיעה לשיא אבסורדי נוסף שנתיים לאחר מכן, בשנת 1991, כאשר שתי הלהקות, תחת לחץ של חברת התקליטים, התאחדו לפרויקט אחד ויחיד בשם UNION, שהציג שמונה חברים משני הפלגים. וויקמן גילה שהוא קורא לפרויקט ONION כי בכל פעם שהוא נזכר בו - הוא מתחיל לבכות. אבל זה, כמו שאומרים, כבר סיפור אחר לגמרי.

המלך חזר: דילן והבאנד מעיפים את אמריקה באוויר! התאריך הוא 20 ביוני 1974. ביום זה נחת בחנויות התקליטים האלבום הכפול והרועם של בוב דילן ושותפיו הוותיקים, להקת הבאנד. אבל BEFORE THE FLOOD לא היה סתם אוסף שירים, הוא היה מזכרת מרעידת אדמה תרבותית, תיעוד חי ומחשמל של סיבובי הופעות שהצית את אמריקה של אז.

לאחר שמונה שנים של שתיקה בימתית, למעט הבלחות בודדות כמו הקונצרט למען בנגלדש, הנביא של דור הסיקסטיז חזר. והקהל? הוא היה על סף התפוצצות. הביקוש לכרטיסים שבר כל שיא אפשרי: יותר משישה מיליון הזמנות נשלחו בדואר עבור 650,000 כרטיסים זמינים בלבד. זה היה דבר שכולם דיברו עליו, לפחות עד שהסופרגרופ של קרוסבי, סטילס, נאש ויאנג התאחד בהמשך השנה.

ערב טוב, אמריקה

בכל עיר אליה הגיע דילן, הטקס חזר על עצמו: האורות כבים, הקהל שואג, ועל הבמה עולה דילן. עם זקן של כמה ימים, מכנסי ג'ינס וביטחון עצמי מחודש, הוא נראה מרוצה. הקהל שאולי התאכזב ממנו פעם בעבר – למשל כשהחליט לחבר גיטרה למגבר, או כשהוציא תקליט מוזר כמו "פורטרט עצמי" – קיבל אותו הפעם באהבה ללא תנאים. דילן לא התחכם, לא שיחק משחקים. הוא פשוט ניגן ושר את עצמו, בגרסה בריאה, חזקה ובועטת.

לצידו, כמובן, עמדת מכונת הנגינה המשומנת והמוכשרת עד כאב הידועה בשם הבאנד: רובי רוברטסון בגיטרה, לבון הלם בתופים, ריק דאנקו בבס, גארת' הדסון בקלידים וריצ'רד מנואל בפסנתר. יחד הם לקחו את המנוני הפולק הישנים והעבירו אותם טיפול חשמלי אינטנסיבי. השירים המוכרים קיבלו עיבודים חדשים, קצבים ואנרגטיים, כיאה למופע רוק אצטדיונים מהמדרגה הראשונה.

איחוד משפחות וטיסה מעל אומה סוערת

הזרעים לקמבק נזרעו בסתיו 1973. הבאנד ערכו הופעת צדקה ליד לוס אנג'לס, ובתמורה קיבלו גישה חופשית למתחם חזרות. דילן הצטרף אליהם, והקסם הישן ניצת מחדש. מדי יום הם ניגנו, הרכיבו שירים והוציאו את זה בשם PLANET WAVES. "זה היה כמו איחוד משפחתי", אמר הגיטריסט רובי רוברטסון, שהודה שהבדל בין הלהקה של 1974 לזו שליוותה את דילן באמצע הסיקסטיז היה "כמרחק בין שנאה לאהבה". אז, בסיקסטיז, הם ספגו קריאות בוז וחפצים שנזרקו לבמה מקהל פולק זועם שראה בדילן בוגד. עכשיו, בשנת 1974, אותו קהל חיבק אותם באהבה עצומה.

בזמן שהם ריחפו מעל אמריקה במטוס סילון פרטי ומפואר, ה-STARSHIP, ששימש גם את הרולינג סטונס ולד זפלין, האומה מתחתיהם הייתה שקועה עד צוואר בפרשת ווטרגייט המביכה. שבועיים בלבד לאחר שהצליחו להופיע בלוס אנג'לס, חבר המושבעים קבע שהנשיא ניקסון היה קשור לפרשה. דילן והחבורה התקבלו כמלכים בכל עיר, אסקפיזם מושלם לאומה במשבר.

מים סוערים מתחת לגשר

אבל לא כולם שחו בזרם. היו שטענו שדילן קצת הגזים בתפקיד ה"רוקר" ושהרגעים החזקים באמת במופע היו דווקא הקטעים האקוסטיים. מגזין רולינג סטון קבע בביקורת קרירה: "הפתרון של בוב דילן להחזיר את חומרי העבר שלו לבמה הוא לשיר בקול אגרסיבי מדי לצד ליווי חשמלי של הבאנד, שנשמע פה כחיבור מזויף לעומת החיבור הטבעי ששני הגופים ידעו יחדיו בשנות השישים. השיר 'נוקש על שערי גן עדן' נשמע פה מלאכותי מדי. והשיר 'הבלדה על האיש הרזה' נשמעת חסרת נשמה, למרות האורגן שבה".

באופן מפתיע, דילן הסכים עם חלק מהביקורת בדיעבד. בראיון משנת 1980 הוא השווה את עצמו לאלביס פרסלי המאוחר: "כשאלביס פרסלי ביצע בשנות החמישים את THAT'S ALL RIGHT MAMA, היה בזה המון כוח ורגישות. אבל בשנת 1969 הוא כבר ביצע את השיר הזה בלי מה שהפך אותו לכה מרגש במקור. לא היה שם דבר חוץ מכוח מאולץ. גם אני נפלתי למלכודת הזו. קחו לדוגמה את סיבוב ההופעות שלי משנת 1974. זה היה כמו ללכת על חבל דק מאד, כדי לשמר את הדבר שיצרת פעם ועדיין לנסות להביאו כמשהו מרגש".

אבל הקהל של 1974 חשב אחרת לגמרי. עבור מיליוני המעריצים, הסיבוב הזה היה התגשמות של חלום. הוא החזיר את הדילן למרכז הבמה, משחרר אותו מהמחבוא והזניק אותו לתקופה יצירתית חדשה ופורייה. זה היה יותר מסתם סיבובי הופעות, זה היה אירוע היסטורי, הצהרה מהדהדת שהוכיחה שהזמנים אכן השתנו.

הרולינג סטון לא הצטרף להיסטריית הקהל בביקורתו על האלבום בזמנו, אך גם נתן נקודת אור: "לאורך כל הופעותיו של בוב דילן באלבום זה, ניכר מאמץ להתאים את החומר הישן עם סגנון הגשה מתאים. הפתרון העיקרי של דילן הוא לשיר אותם בצורה אגרסיבית. הבאנד נתקלת בקשיים דומים למצוא את התחושה המתאימה לשירים, שהעיבודים שלהם בדרך כלל צפופים יתר על המידה. גולת הכותרת הבלתי מעורערת של ארבעת הצדדים האלו באה עם 'כמו אבן מתגלגלת'. הבאנד בועטים בעוצמה ובניצחון. הסולן דילן צועק את המסר שלו כמי שמחויב לו ולא כמתבטל. מה שהיה פעם משפט גירוש הפך להזמנה לתלות עצמית, והתחדשות מרגשת ומשמעותית".

התקליט שכמעט ריסק את הגרייטפול דד: הטירוף הפסיכדלי עם AOXOMOXOA שעלה 180,000 דולר ושלח את חברת התקליטים לייאוש: ב-20 ביוני 1969, רגע לפני שפסטיבל וודסטוק בא לעולם, משחררת הגרייטפול דד יצירת מופת פסיכדלית שהיא גם אנדרטה לבזבוז פיננסי מרהיב.

זה הוא התקליט השלישי של הגרייטפול דד, AOXOMOXOA. אחרי הטירוף הפסיכדלי המוחלט של קודמו, ANTHEM OF THE SUN. אז התקליט החדש ניסה, וגם הצליח חלקית, לרסן את הטירוף האולפני ולהגיש שירים של ממש, כאלו עם התחלה, אמצע וסוף. אבל אל תטעו, המסע לשם היה רצוף הזיות, ניסויים טכנולוגיים וחור ענק בכיס.

נתחיל מהשם. AOXOMOXOA נראה כמו גיבוב אותיות חסר פשר, אבל תנסו לקרוא אותו מהסוף להתחלה. קיבלתם את אותו הדבר, נכון? באופן אירוני, השם המקורי היה פרוזאי בהרבה: EARTHQUAKE COUNTRY. על העטיפה המהפנטת, יצירת אמנות של אמן הפוסטרים הפסיכדליים ריק גריפין, מסתתרת בדיחה פרטית שהפכה למורשת: אם תתאמצו מספיק, אפשר לקרוא את שם הלהקה כך: WE ATE THE ACID. כן, הם לגמרי אוכלים את סם ההזיה, והמוזיקה נשמעת בהתאם.

הסיפורים מתחילים עוד לפני שהתו הראשון מנוגן. חברי הלהקה כבר היו שקועים עד צוואר בחובות לחברת התקליטים שלהם, האחים וורנר. התקווה הייתה שהתקליט החדש יוציא אותם מהבוץ, אבל במציאות הוא רק העמיק את הבור. ההקלטות נמשכו שמונה חודשים ארוכים ועלותן הרקיעה שחקים לסכום דמיוני של 180,000 דולרים של אז.

מה גרם לפיצוץ התקציבי? טכנולוגיה חדשה ונוצצת. בפעם הראשונה, הלהקה קיבלה לידיה מכשיר הקלטה חדיש של חברת AMPEX עם 16 ערוצים נפרדים. הם היו מהאמנים הראשונים בעולם שהשתמשו בפלא הזה, אז הם התנהגו כמו ילדים בחנות ממתקים - טועמים מכל הבא ליד מבלי להבין שיש לזה גם מחיר. חלק ניכר מזמן האולפן היקר בוזבז פשוט על ניסיונות להבין איך המפלצת הטכנולוגית הזאת עובדת. התוצאה: הם הקליטו אינספור ערוצים של כלים, אפקטים ורעשים, לא כי השיר דרש זאת, אלא פשוט כי הם יכלו. המיקס המקורי, שיצא בוויניל, היה עמוס לעייפה בצלילים שלעיתים פשוט פגעו בשירים. אחרי החוויה הזו, הלהקה נשבעה שלעולם לא תיכנס להרפתקה פיננסית שכזו שוב.

ועם כל זאת, המוזיקה עצמה היא אוצר. תקליט של שמונה קטעים המציג פסיכדליה בוגרת יותר, לצד מוטיבים של ג'אז, פולק אמריקאי ובלוז. כאן נולד שיתוף פעולה המכונן בין הגיטריסט גרי גרסיה והפזמונאי רוברט האנטר, שהוליד קלאסיקות כמו ST. STEPHEN הסוחף ו-CHINA CAT SUNFLOWER הצבעוני. השירים היו מלודיים ומובנים יותר, מה שהיה חסר בתקליטם הקודם.

אבל הסיפור לא נגמר כאן. שנתיים לאחר צאת התקליט, גרסיה והבסיסט פיל לש, שלא היו מרוצים מהבלגן הצלילי, חזרו לאולפן על חשבונם כדי ליצור מיקס חדש ומהודק יותר. הם ניקו את העודפים: מקהלה שלמה שהוקלטה לשיר MOUNTAINS OF THE MOON נזרקה החוצה, קטע א-קפלה בסיום DOIN' THAT RAG נמחק, ושלל אפקטים צורמים הוצאו מ-WHAT'S BECOME OF THE BABY. הם אפילו מחקו לחלוטין את ערוץ הקונטרבס שניגן פיל לש כי הוא לא תמיד הצליח לשמור על הקצב.

התקליט במיקס החדש יצא ב-1971, עם אותו מספר קטלוגי, מה שגרם לבלבול רב בקרב הציבור. הסימן להבדיל ביניהם היה כיתוב קטן על העטיפה החדשה: REMIXED ספטמבר 1971. כל הוצאות הדיסקים מאז הכילו את המיקס המתוקן של 1971. זאת מפני שהמאסטר עם המיקס המקורי לא נמצא אז. אבל אל דאגה, התקליט יצא מאז מחדש ועם המיקס המקורי. "רבים משירי התקליט הזה נכתבו באופן מוגזם", הודה ג'רי גרסיה שנים לאחר מכן. "לא היה קל לבצעם כי כתבתי אותם במטרה לכתוב שירים ולא במטרה לבצעם". אבל למרות שסכום החוב שהביא תקליט זה לחברת התקליטים ידוע - אין מחיר לקסם אמיתי - וזה מה שיש בתקליט זה ובכמות רבה.

אז למרות החובות והדרמות, AOXOMOXOA הוא תזכורת נוצצת לתקופה בה יצירתיות חסרת גבולות הייתה חשובה יותר מכל שיקול כלכלי. אין מחיר לקסם אמיתי – ובתקליט הזה יש ממנו בכמויות גדולות מאד.

גם זה קרה ב-20 ביוני: ברוכים השבים למדור ההיסטורי והיום נשוט בין בתי משפט, מועדוני חשפנות אפופי עשן ופסטיבלי ענק שהסתיימו בקטסטרופה. קדימה, יוצאים לדרך.

1961: דילן כותב על אסון בזמן אמת

בגריניץ' וילג' של תחילת הסיקסטיז, בוב דילן היה הפנים החדשות של הפולק, פרצוף קבוע בבית הקפה GASLIGHT. יום אחד, הזמר נואל סטוקי, שבעתיד יהפוך ל"פול" המפורסם משלישיית פיטר, פול ומרי, נתקל בכתבה מזעזעת בעיתון הניו יורק הראלד טריביון. הכתבה תיארה טיול שיט על ספינת ההדסון בל, שהפליגה. אבל מה הייתה הבעיה? מאות כרטיסים מזויפים נמכרו, הספינה הייתה מפוצצת בנוסעים מעל המותר והחלה לשקוע בנהר במהומה גדולה. סטוקי הראה את הכתבה לדילן הצעיר. למחרת התייצב דילן בבית הקפה עם שיר חדש שכתב על זה: TALKIN' BEAR MOUNTAIN MASSACRE BLUES. גאונות בפעולה.

1963: הביטלס הופכים לתאגיד

בריאן אפשטיין, המנהל בעל חזון של הביטלס, הבין שההצלחה המטאורית של הלהקה דורשת מבנה עסקי חכם. הוא הקים את חברת "הביטלס בע"מ" (THE BEATLES LTD), שותפות שנועדה לנהל את האימפריה הגדלה של הלהקה. המטרה הייתה לא רק לארגן את העניינים המשפטיים והעסקיים, אלא גם להתמודד עם שיעורי המס המפלצתיים בבריטניה דאז. המבנה החדש נועד להבטיח שהכסף הגדול יישאר בכיסם ולא יתאדה במשרדי מס הכנסה.

1967: החיבור המוזר והסיוטי של הנדריקס בכוכב הקופים

זה נשמע כמו התחלה של בדיחה: ג'ימי הנדריקס, הגיטריסט ששרף את הבמה והגיטרה בפסטיבל מונטריי, יהיה אמן חימום (בגלל האש שהצית על הבמה?...) לסיבוב ההופעות של המאנקיז, להקת הפופ המתקתקה והאהובה על בני העשרה. החוזה נחתם, והסיוט החל. הקהל הצעיר שביקש לראות את ארבעת המאנקיז פגש גם גיטריסט שניגן סולואים צורמניים, התחכך במגברים והציג מופע שכולו מיניות מתפרצת. התוצאה הייתה צפויה: צרחות בוז, בלבול כללי ותלונות מהורים זועמים. הנדריקס, שהבין את גודל הטעות, פרש מהסיבוב המביך הרבה לפני סיומו.

1967: קארל וילסון מהביץ' בויז נגד צבא ארה"ב

בעיצומה של מלחמת ויאטנם, סולן וגיטריסט הביץ' בויז, קארל וילסון, התייצב בבית משפט בלוס אנג'לס. וילסון, שהוא סרבן מצפון, הואשם בניסיון לערוק מהצבא. לאחר שזוכה, הוצעה לו פשרה: שירות חלופי בבית חולים המטפל בפצועי המלחמה. וילסון סירב בתוקף. הוא טען ששירות כזה אינו מנצל את כישוריו האמיתיים והציע במקום זאת לארגן מופעי צדקה או ללמד מוזיקה. עמדתו הנחרצת גררה את המשפט שנתיים נוספות, כל זאת בזמן שהביץ' בויז היו בשיא יצירתם.

1969: ההתרסקות של הנדריקס בניופורט

היום הראשון של פסטיבל ניופורט בקליפורניה הבטיח רבות, עם רשימת אמנים מפוארת שכללה את אייק וטינה טרנר, ג'ניס ג'ופלין וג'וני ווינטר. ג'ימי הנדריקס היה הכוכב הגדול. הוא קיבל סכום שיא דאז של 125,000 דולר להופעה. אך במקום היסטוריה, נרשמה קטסטרופה. מאחורי הקלעים האווירה הייתה טעונה, אנשי תנועת הפנתרים השחורים הסתובבו סביב הגיטריסט והכבידו על האווירה. הנדריקס נראה מתוח ולחוץ. כשהגיע רגע האמת, הוא לקח סם הזיה חזק ולא היה במצב להופיע. מה שהתרחש על הבמה היה אחד מרגעי השפל הגדולים בקריירה שלו: נגינה מבולבלת, חוסר תיאום מוחלט ומופע מביך. הנדריקס ירד מהבמה ואלפי מעריצים לא עיכלו את הבושה. למחרת הוא התחנן בפני חבריו ללהקה לעלות להופעה נוספת כדי לתקן את הרושם, אבל הם סירבו. הוא עלה לבדו.

1970: להקת יס חולמת חלומות מתוקים

תקליטון חדש ללהקת הרוק המתקדם יצא לחנויות, עם השיר המופלא SWEET DREAMS. במגזין מלודי מייקר, המבקר כריס וולש היה מלא תשבחות, אך גם חששות: "נראה שיס נעלמו קצת מהרדאר אחרי עזיבתו של הגיטריסט פיטר בנקס, אבל איזו יצירה נפלאה זו. שיר נהדר של ג'ון אנדרסון עם תמיכה אינסטרומנטלית משובחת". ואז הגיעה העקיצה: "אבל בואו לא נתלהב יותר מדי. אנחנו הרי לא רוצים שאחת הלהקות הטובות בבריטניה תקבל את הלהיט הענק שמגיע לה, נכון?". וולש ביטא את הפחד הקלאסי של עולם הפרוג: שלהיט גדול מדי יהפוך את הלהקה למסחרית ויפגע בייחוד האמנותי שלה.

1974: אריק קלפטון מסמן טריטוריה בקופנהגן

אחרי הופעה בעיר קופנהגן, אריק קלפטון, "אלוהי הגיטרה", ממשיך להשפריץ חגיגות. הוא הגיע למועדון החשפנות המקומי THE EDEN CLUB והשתכר כהוגן. בשיא הערב, כנראה כדי להביע את דעתו על העיצוב, הוא הטיל את מימיו על אחד השטיחים היוקרתיים במקום. הצוות, שלא התרשם מהמעמד, העיף אותו מהמועדון בבושת פנים. מסתבר שגם לאלים של גיטרה יש רגעים פחות נעימים.

1975: קאט סטיבנס אוסף את הלהיטים

בעודו בשיא הצלחתו, יצא תקליט אוסף הלהיטים הראשון של קאט סטיבנס, שנקרא בפשטות GREATEST HITS. התקליט היה הצלחה מסחרית וכלל פנינים. להיט רודף להיט בתקליט שהוא פשוט חווית האזנה מענגת ומושלמת. מומלץ בחום גם היום.

1980: פיטר פרמפטון הופך לאליל הסיגריות בברזיל

ארבע שנים אחרי ההצלחה הפנומנלית של אלבום ההופעה שלו, פיטר פרמפטון כבר היה במקום אחר. תקליטו החדש BREAKING ALL THE RULES יצא בארגנטינה תחת שם ועטיפה שונים. ההצלחה הייתה פושרת, אבל אז קרה משהו מוזר. פרמפטון מספר בספרו: "להפתעתנו, שיר הנושא של התקליט הפך לנעימת הנושא של אחת מפרסומות הסיגריות הגדולות בברזיל, סיגריות HOLLYWOOD. כשהגענו לברזיל להופעות, לא הבנו למה זה מניף לעברנו חפיסות סיגריות. זה היה מדהים".

1988: האינסטינקט של איגי פופ לא עובד על המבקרים

איגי פופ, הסנדק של הפאנק, משחרר תקליט חדש בשם INSTINCT. מה חושב על כך מבקר הרולינג סטון? ובכן, הוא לא התרשם. "לפני שאתם קונים את התקליט הזה", הוא כתב, "לכו לראות הופעה של איגי בשר ודם. בהופעות הוא זנח את הפאנק המעונב של התקליט הקודם BLAH BLAH BLAH וחזר להיות איגי הישן והטוב. התקליט אינסטינקט? זה פשוט לא מספיק טוב". הביקורת קטלה את ההפקה, שגרמה לגיטרה של סטיב ג'ונס, אקס סקס פיסטולס, להישמע כמו מטאל כבד וסטנדרטי. המסר היה ברור: עזבו את הפלסטיק, לכו לקבל את הדבר האמיתי בהופעה חיה.

1989: פרינס מפרק את באטמן

פסקול הסרט באטמן של טים ברטון יצא ביום הזה והיה כולו יצירה של פרינס. המגזין רולינג סטון העניק לו שלושה כוכבים והסביר: "פרינס תמיד שיחק עם דואליות: שחור-לבן, סטרייט-הומו, קודש-חול, טוב-רע. עלילת באטמן, המבוססת על היריבות בין באטמן לג'וקר, סיפקה לו במה מושלמת". פרינס שר גם את התפקיד של באטמן וגם את תפקיד הג'וקר, בעוד שאת הדמות הנשית שרה שינה איסטון. המבקר הוסיף בעקיצה: "בטח חלק מהשירים פשוט שכבו במגירות של אולפני פייזלי פארק של פרינס וחיכו להזדמנות. כתקליט של פרינס, הוא אינו מאוזן".

וגם... ימי הולדת ופסטיבלים

1949: נולד באלבמה הזמר והיוצר ליונל ריצ'י. הוא גדל בבית דתי ושקל קריירה בכמורה, אך במקום זאת הלך ללמוד כלכלה. למזלנו. הקים את להקת הקומודורס והבלדות שכתב, כמו EASY ו-SAIL ON, הפכו ללהיטי ענק. לאחר מכן הוא פצח בקריירת סולו מסחררת בשנות השמונים עם להיטים כמו HELLO ו-ALL NIGHT LONG. ליום הולדתו ה-54, קיבל ריצ'י כוכב בשדרת הכוכבים של הוליווד, לא רחוק מהמלון בו הוא שהה עם הקומודורס כשהקליטו את תקליט הבכורה שלהם. סגירת מעגל.

1960: נולד ג'ון טיילור , הבסיסט ואחד ממייסדי להקת הפופ הבריטית דוראן דוראן.

ובחיפה: מתחילים שלושה ימי פסטיבל בלוז עם רשימת אורחים בינלאומית מרשימה כמו בוב דילן, ניק קייב, באדי גאי, קוקו טיילור וג'יימס קוטון, לצד מיטב האמנים המקומיים כמו אהוד בנאי, משינה, רמי קליינשטיין והמועצה, וגרי אקשטיין. הולך להיות חם.

ב-20 ביוני בשנת 1942 נולד בריאן וילסון, המוח היצירתי של הביץ' בויז. הנה מתוך כתבה מרתקת, שפורסמה באוקטובר 1971 ברולינג סטון, על הביץ' בויז (בתרגום שלי, כמובן)

המפיק, ניק וונט: "החתמתי את הביץ' בויז בקפיטול רקורדס. הם הביאו את התקליט הראשון מוכן. הייתה להם הוצאה מינורית קודם לכן בלייבל עצמאי, עם שיר שנקרא SURFIN. מאריי, האבא של האחים ווילסון, הביא מאסטר ורצה לעשות עסקה חדשה. הוא רצה למכור את המאסטר וביקש 100 דולר ואחוז תמלוגים קטן. הוא לא רצה הרבה. אדם צנוע מאוד.

הייתי אז האדם היחיד בלייבל מתחת לגיל 62. הוא השמיע לי את התקליטון וזה היה ממש טוב. כנראה התקליטון הכי טוב ששמעתי באותה שנה. הם הפיקו את זה, בריאן והחבר'ה, וזה היה אדיר. קנינו את המאסטר. נתנו לו 300 דולר עבור זה ועשינו איתו עסקת תמלוגים טובה. הוא רצה לתת לנו את זכויות ההוצאה לאור והייתי צריך לייעץ להם לפתוח חברה קטנה ולהשאיר את ההוצאה לאור בידיהם.

ביום שיצא התקליטון, זה היה להיט. אני חושב שזה הצליח בפניקס, אריזונה. קליפורניה דחתה את זה, למעשה כמה אנשים בקליפורניה דחו את זה. התקליטון פשוט שבר כל מיני שיאי מכירות בניו יורק באותה שנה. הביץ' בויז הפכו מאוד חשובים.

בריאן הקדים בחמש שנים את החשיבה העסקית שלו, עם החשיבה היצירתית שלו, ובכל זאת הוא הצליח. אבל הוא סבל על זה. ואני בטוח שהוא משלם על זה היום. הוא דימם הרבה בגלל שינויים תובעניים. עלה לו יותר כסף לעשות תקליטים. תראה, החברה נהגה לספוג את העלות אם השתמשת באולפני הקסם שלה. בריאן נאלץ לשלם על האולפנים שלו.

הוא היה אחד השחקנים הראשונים בלייבל גדול שיצאו מ'תסמונת הלייבל הגדול' של כניסה לאולפנים שלהם בשעות שנקבעו ושימוש באולפנים - טובים, רעים או בינוניים - לפי סולם האיגודים שלהם ובשעותיהם, כולל החלפת טכנאים להפסקות ארוחת ערב, הפסקות לאכילת בננה, הפסקות לעשות פיפי, כל השטויות האלה; בריאן הראשון שהיה מותר לו לצאת החוצה בסשנים שלו. זה טריפ די כבד לצעיר בגילו.

בריאן ווילסון שחרר את קליפורניה עבור מפיקים ומוזיקאים. ניו יורק הייתה מרכז ההקלטות. בריאן וילסון והרבה אנשים לא יכלו להסכים עם זה והוא הביא הרבה אקשן לקליפורניה עבור צעירים מפיקים ומוזיקאים צעירים. הוא השתמש בנגנים שלא היו בקו החזית, אנשים שכיום הם נגני הפקות מיומנים. בריאן ווילסון השתמש בהם רבות, והם הפכו בזכותו לנגני אולפן נחשבים.

הוא גם היה הבחור הראשון שעשה את זה - לעבוד על שיר עד שזה יהיה נכון. הוא דיבר אל כולם עד שזה היה לשביעות רצונו ואז הוא נתן להם להקליט; הוא לקח הרבה סיכונים. הרבה מאיתנו היו משתפנים אחרי ארבע שעות ואומרים, 'כדאי שנרד מהמנגינה'. בריאן הסתובב שם תשע שעות ולא משנה מה המחיר. פעם חשבתי שהוא משוגע, אבל הוא צדק. בריאן היה איש שקשה לעבוד איתו. בריאן באמת דרש מאיתנו המון.

אבל האם אתם מבינים ש-70 אחוז מהג'ינגלים שאתם שומעים ברדיו ובטלוויזיה התפתחו מהתקליטים של בריאן ווילסון? תחשבו על כל הפרסומות, מקוקה קולה ועד סבן אפ. כולם משתמשים באופן השירה של ווילסון. הוא שינה את כל זה. תראו את הג'ינגלים האלו. הם יוצאים מהריפים של ביץ' בויז.

אם בריאן היה מתחיל היום - אני חושב שתעשיית התקליטים הייתה מצוידת יותר להתמודדות עמו, להקים עבורו סגנון חיים כדי שיוכל לחיות ולעבוד מבלי לדאוג לעולם שנשבר. באותם ימים ממש לא היה אכפת להם לאן אתה הולך ולעזאזל. אם היה לך להיט ורצית לבזבז את כל הכסף שלך, בסדר, כי חוק הממוצעים היה שלא היה לך עתיד של מחר.

הם עברו דרך הרבה עורכי דין ומנהלי עסקים. ברגע שיש לך כמה להיטים עבור החברה ונראה שאתה עשוי להיות שם זמן מה, אתה מתחיל להתמודד עם הרבה אנשים מוזרים. כמו שפתאום לא התעסקתי איתם יותר, התעסקתי עם עורכי דין, מנהלי חשבונות, מנהלים.

אני חושב שבריאן נאכל מהתסמונת הזו. הוא חשב שהוא יצליח לנצח בתנאים שלהם. אז כשהם ביקשו תקליט הוא נתן להם אחד. הרבה אנשים המשיכו לטרטר אותו. בריאן גדל והם החזיקו אותו. הם החזיקו את המוזיקה שלו. הם היו אומרים, 'טוב, אופנת שירי הגלישה מתה', אבל בריאן ווילסון עדיין היה בחיים.

אני חושב שבריאן הולך להיות איתנו כל עוד הוא רוצה להיות איתנו. אתה לא יכול לדחוף את האיש. הוא לא מיקי מאוס. אם היה לי אותו בחוזה, הוא יכל לקחת ארבע שנים של הפסקה בין התקליטים. כל עוד הוא היה מרוצה מהתקליט, זה הכל. זה הדבר השפוי היחיד. הוא תמיד היה מבריק ואני בטוח שהוא הרבה יותר חכם עכשיו. אז כתוצאה מכך זה ייקח לו הרבה יותר זמן, כי כנראה מאוד קשה לו להיות מרוצה.

קארל ווילסון היה השני בקבוצה שחשבתי שהוא מבריק. חשבתי שהוא יהפוך למפיק בעצמו ויעבוד עם אמנים אחרים. אני עדיין חושב שזה מה שהוא יעשה. קארל היה הקול השקט בשלבים המוקדמים. הוא היה מבצע כמה שינויים בשקט, ודאג בשקט שכולם יסתדרו. הוא היה בסדר, בחור צעיר ומאוד בוגר. לא באמת עזרתי לבריאן כל כך. לא הפרעתי לו אבל לא עזרתי לו כי אף פעם לא ממש התקרבתי אליו”.

ארל ליף, כתב עיתונות, ערך ראיון שבו הסביר בריאן ווילסון כיצד הגיע להחלטה להפסיק את הופעותיו עם הלהקה.

"פעם הייתי מר הכל", אמר בריאן לארל. "הרגשתי שאין לי ברירה. נדרסתי נפשית ורגשית כי התרוצצתי, קפצתי על מטוסים מעיר אחת לאחרת, גם הפקתי, כתבתי, עיבדתי, שרתי, תכננתי, לימדתי - עד לנקודה שבה לא היה לי שקט נפשי. לא היה סיכוי ממש לשבת ולחשוב או אפילו לנוח. הייתי כל כך מבולבל וכל כך מוטרד.

היינו בסיבוב הופעות, 23 בדצמבר 1964 (יומיים לפני חג המולד). נסענו ליוסטון כדי לצאת לסיור של שבועיים. נפרדתי מאשתי מרילין. לא הסתדרנו טוב מדי. המטוס היה באוויר רק חמש דקות כשאמרתי לאל ג'רדין שאני עומד להישבר בכל רגע. הוא אמר לי להרגיע את זה ואז התחלתי לבכות. שמתי כרית על הפנים והתחלתי לצרוח ולצעוק.

התרחקתי, התבטלתי, התמוטטתי, ופשוט נתתי לעצמי להיזרק לגמרי. זרקתי את עצמי מהמושב. נתתי לעצמי ללכת רגשית. הם טיפלו בי היטב. הם היו מבינים ככל יכולתם. הם ידעו מה קורה ואני התפרקתי. הגומייה נמתחה ככל האפשר.

באותו לילה נרגעתי וניגנתי במופע. למחרת בבוקר התעוררתי עם הקשר הכי גדול בבטן והרגשתי שאני יוצא מדעתי. במילים אחרות זו הייתה תקופת התמוטטות. בטח בכיתי בערך 15 פעמים למחרת. כל חצי שעה התחלתי לבכות. קארל הגיע לחדר שלי במלון, ראיתי אותו ופשוט טרקתי את הדלת בפניו. לא רציתי לראות אותו או אף אחד.

אף אחד לא ידע מה קורה. לא דיברתי, פשוט הורדתי את הראש ואפילו לא הסתכלתי על אף אחד. באותו לילה לקח אותי מנהל ההופעות בחזרה ללוס אנג'לס ולא רציתי לראות אף אחד מלבד אמא שלי. היא הייתה בשדה התעופה לפגוש אותי. ברגע שראיתי אותה, שוב התחלתי לבכות. רק הייתי צריך לשמוע אותה מדברת איתי, זה סוג של ביטחון להיות מסוגל לדבר עם אמא שלך כמו שאני יכול לדבר עם אודרי.

ניגשנו לבית ודיברנו שם שלוש שעות. סיפרתי לה דברים שלא סיפרתי לאף אחד בחיי והיא די יישרה אותי. זה היה הראשון מתוך סדרה של שלוש התמוטטויות שהיו לי מאז. החבר'ה האחרים לא רצו להציק לי אבל הם רצו לדעת מה קורה. היו ארבעה ביץ' בויז בדרכים. אז הם סיימו את הסיור של חמישה ימים בלעדיי וכשהם חזרו, לא רציתי לדבר איתם או עם אף אחד. רק רציתי לשבת ולחשוב ולנוח, להתאגד, לבדוק את החיים שלי, ושוב להעריך מי אני, מה אני עושה ומה אני צריך לעשות.

אז מה שזה הסתכם היה תחושת אשמה. ידעתי שהייתי צריך להפסיק לצאת לסיורים הרבה יותר מוקדם כדי לעשות צדק עם ההקלטות והפעילות העסקית שלנו. הייתי גם בלחץ מאבא שלי שלי, שחשב שאני אהיה בוגד אם לא אסע עם החבר'ה האחרים להופעות. תמיד הייתה לו בעיה להבין אנשים ורגשותיהם. הדרך היחידה שאני יכול לעשות זאת היא להתפרק כפי שעשיתי.

שאר חברי הלהקה נשארו בבית למנוחה ארוכה, בערך שבועיים, אז התחלנו להקליט את האלבום BEACH BOYS TODAY. היינו בערך באמצע האלבום, ולילה אחד אמרתי לחבר'ה שאני לא הולך להופיע יותר על הבמה, שאני לא יכול לנסוע. אמרתי להם שאני צופה עתיד יפה לביץ' בויז, אבל הדרך היחידה שנוכל להשיג זאת היא אם הם יעשו את העבודה שלהם ואני אעשה את שלי. הם יצטרכו להשיג לי מחליף. לא אמרתי 'הם'. אמרתי 'אנחנו' כי זה לא הם ואני, זה 'אנחנו'.

באותו לילה, כשמסרתי להם את החדשות על ההחלטה שלי, כולם התחרפנו. כבר עברתי את ההתמוטטות שלי - ועכשיו הגיע תורם. כשסיפרתי להם, הם טולטלו. למייק (לאב) היו כמה דמעות בעיניים, הוא לא יכל לסבול את המציאות שעולם לא אעלה איתם שוב על הבמה. זו הייתה פגיעה בתחושת הביטחון שלהם, כמובן.

מייק איבד את קור רוחו והרגיש כאילו אין סיבה להמשיך. דניס הרים מאפרה גדולה ואמר לכמה אנשים לצאת משם או שהוא יכה אותם בראש איתה. אל ג'רדין פרץ בבכי ופרץ בהתכווצויות בבטנו. הוא היה לגמרי גמור ואמא שלי, שהייתה שם, הייתה צריכה לטפל בו.

וקארל היה הבחור היחיד שמעולם לא נכנס לסצנה רגשית רעה. הוא פשוט ישב שם ולא התעצבן מזה. הוא תמיד שמר על קור רוח. אם זה לא היה קארל, קשה לומר איפה היינו. הוא ההשפעה המייצבת הגדולה ביותר בלהקה. הוא היה כזה מאז שהיה ילד והוא כזה עכשיו, יחד עם הרבה ניסיון ומוח. קארל שולט ברגשותיו. הוא קירר את דניס, מייק ואל.

עכשיו זה היה רק ​​עניין של זמן עד שהחבר'ה יסתגלו לסצנה החדשה. המחליף הראשון שהיה לנו היה גלן קמפבל. הוא היה הולם, אבל הוא לא באמת היה ביץ' בוי. הוא לא נראה או התנהג כמו אחד כזה. זה בטח נמשך שלושה או ארבעה חודשים. ואז גלן חלה ולא יכול היה לסייר. הביץ' בויז היו ממש בצרות עכשיו כי הם לא יכלו לבטל את הסיור.

אז מייק התקשר בדקה האחרונה לברוס ג'ונסטון וגילה שהוא פנוי. ברוס וקארל נפגשו. קארל לימד את ברוס את כל השירים שעשינו על הבמה. ברוס למד מספיק שירים ביום אחד כדי להופיע עם הביץ' בויז בלילה הבא. באימון של יום אחד הוא נכנס לקבוצה.

הוא עשה תקליטים עם המפיק טרי מלצ'ר לפני שהצטרף אלינו. ברוס נשמע קצת כמוני כשהוא שר פלצט. הוא מנגן ושר טוב. ברוס הופך את הביץ' בויז לקריירה שלו. הוא מרוצה מאיתנו, הוא מרוויח טוב, אבל יותר מהכל הוא פשוט אוהב להיות בלהקה, ואנחנו אוהבים את ברוס. הוא הגיע בדיוק בזמן הנכון כשהיינו מול מצב ביש. זה היה מייק שהביא אותו. זה היה מאוד הגיוני מכיוון שברוס עשה תקליטי גלישה דומים מאוד לביץ' בויז. אנחנו מכירים את ברוס כבר כמה שנים. ברוס וטרי הפסיקו את הצמד שלהם רק לאחרונה בגלל הדרכים השונות שהם עברו. ברוס איתנו וטרי מפיק דברים אחרים.

"הדבר ההגיוני לעשות מכאן ואילך היה להתרחב בפרסום שלנו, מבחינה צילומית, ולעשות הפקה יותר מתוכננת בתקליטים. תמיד ידעתי מה אני עושה אבל היה לי קשה לתקשר עם אנשים במשך זמן מה. אני חושב שלהיות בקבוצה שעשתה כל כך הרבה כסף והצלחה בזמן כל כך קצר, היה קצת קשה להתמודד עם זה מן הסתם. עברו כמעט חמש שנים מאז שהתחלנו, ולקח לא מעט זמן להסתגל ולהגיע לבגרות הנוכחית.

אתה לומד כל כך הרבה על המניעים של אנשים, במיוחד כשאתה מגלה כמה הם תאווי בצע. אבל הבנת החולשות של אנשים אחרים עוזרת לך לראות את החולשות שלך ואת הכוח שלך, ולכן זה עזר לכולנו. אני לא חושב שאי פעם יהיה רגע משעמם בקריירה שלי, מכיוון שאני מסור מדי לאיזשהו חזון. אני לא רוצה להיות סטטי, אני חייב להמשיך לתפקד. לא, אני לא גאון, אני רק בחור חרוץ".

קארל ווילסון: "בריאן היה תלמיד אדיר. הוא התעניין במוזיקה יותר מכל, אבל הוא עסק בספורט לא מעט. הוא באמת היה שחקן בייסבול טוב, הוא יכל להיות מקצוען, אם הוא רצה. הוא עזב את קבוצת הבייסבול בשנה האחרונה ללימודיו כי הוא רצה לעשות מוזיקה, והמאמן התעצבן עליו, לא רצה לדבר איתו במשך כל השנה. הוא באמת היה ספורטאי טוב מאוד. גם אל ג'רדין שיחק שם ובריאן פעם אחת שבר לו את הרגל בטעות בעת משחק.

הוא פשוט אהב מוזיקה והוא פשוט עשה את זה. הוא המציא את זה. הוא חשב על זה. הוא לימד את עצמו איך לקרוא ואיך לכתוב מוזיקה. הוא באמת עושה את זה מהנשמה, באמת. רק משמיעה.

היו שנים רבות בהן לא עשה דבר מלבד לנגן בפסנתר. ימים על גבי ימים. הוא היה מאזין לתקליטים של ה- FOUR FRESHMEN וכמובן פיל ספקטור. ההשפעה של בריאן היא הרבה יותר ממה שמישהו ידע. הוא נתן השראה להרבה מוזיקאים וסופרים להיכנס לתזמור ולעשות באמת סוג של מוזיקה גבוהה. בריאן היה באמת הראשון שנכנס לעניין יצירת אלבום כאמנות. הוא לא צריך להוכיח את עצמו. הוא גם לא ממש רוצה. הוא לא צריך. המוזיקה שלו ממש גאונית. הוא האדם הכי מוכשר בעולם".

המפיק טרי מלצ'ר: "הוא לא אופנתי. הוא בהחלט לא אופנתי בשום מובן של המילה כי זה עשוי לחול על כל דבר. הוא פשוט כל כך מעורב בדבר האחד הזה שהוא לא רואה שום סיבה לוויתורים בשום רמה. הם פשוט לא קיימים. הוא באמת בחור יוצא דופן. כמפיק תקליטים, מישהו שיודע מה קורה לגבי מיקס, אין מישהו טוב יותר. הוא כותב מנגינות פנטסטיות. הוא כמו מלחין קלאסי. אבל הוא לא כותב תמלילים, אז הוא נדחק מאוד בגלל היותו אידיוט. אבל האנשים שהפילו אותו, אם הם באמת היו מוזיקאים, הם היו שוכחים את המילים ונכנסים למבנה של הדבר. אם הייתי יכול לכתוב מנגינות ואקורדים כמו בריאן ווילסון, הייתי לוקח את השירים המזוינים האלה ושולח אותם להאל דיוויד וללנון ולמקרטני - הייתי שולח אותם לכל הרוחות העולם, ולקחת את הטוב ביותר. זה מה שהוא צריך לעשות. כי הוא מספיק טוב. הוא יותר טוב מכל האנשים האלו. הוא יודע יותר על מוזיקה מכל מי שנמצא בכלל בסצנת המוזיקה. הוא יודע הרבה יותר. הוא עזב את המוזיקה, כן. הוא עזב את זה, זה מעולם לא עזב אותו.

במשך שנים ביליתי את הלילות שלי בבית של בריאן, יושב ולא אומר מילה, לא נכנס לשום שיחה, רק שמעתי אותו מנגן בפסנתר וכותב כמה מנגינות מדי פעם. זה היה פשוט פנטסטי. הוא טוב יותר מכולם. זה באמת נכון. הוא פשוט יודע כל מה שצריך לדעת וזה מצער. הוא נולד מאוחר מדי או משהו. אם בריאן ווילסון היה נולד לפני 500 שנה, הוא היה אחד מאותן דמויות קלאסיות ענקיות שכולנו מעריצים כל כך. אבל הוא לא היה, והיו לו כמה אחים שהשתטו עם מילים וכאלה, אז המנגינות שלו יצאו במישור אחר. המוזיקה שלו גאונית והמילים שלו, אלה שיוצאות מהשירים האלו בכל מקרה, הן רמה גבוהה.

אם הייתי בריאן ולא יכולתי לחיות עם המילים של מישהו, הייתי עושה אלבום ומוחק את כל מילות השיר. פשוט מזמזם את זה. אבל הוא תמיד שם מילים. אני חושב שזה סוג של הרגל. ובכן, לעזאזל עם המילים. אף אחד לא שאל את שופן מה המילים המזוינות.

אני חושב שהוא נלחץ מהלהקה. ובידיעה שכולם בלהקה ההיא היו נשואים, והיו להם ילדים, ובית. אני חושב שהוא הרגיש יותר נדיב מאשר אמן. קלטתי את זה כמה פעמים, שהוא הרגיש שמצפים ממנו לעשות דברים מסוימים ובזמן: יהיה לנו תקליט להיט כל שלושה חודשים, סיבוב הופעות כל חודשיים, ואלבום כל ארבעה חודשים. הוא היה הכוח היצירתי, והיו עוד חמישה אנשים - חמש משפחות אחרות - שהסתמכו על היצירתיות שלו. אני מניח שאף גאון מוזיקלי לא פעל אי פעם על בסיס שעון זמן. הוא הרגיש את זה הרבה. אז, אני חושב שהוא פשוט הלך לישון למשך כמה חודשים. פשוט הלך לחדר שלו והסתלק. אני חושב שהאנשים בקבוצה הרסו את זה בכך שלא ידעו מתי להפעיל לחץ.

בריאן צבע את הבית שלו בסגול כשעבר לגור בלב בל אייר. הוא צבע את זה בסגול מבריק. אז הייתה ועדת תושבים של בל אייר וכל החרא הזה. הם היו כעוסים. הם היו די עצבניים. זה היה מצחיק. זה היה צבע חולצה, אני חייב להודות. לא היית רוצה לחיות בו. אני לא חושב שהוא חושב על הכל. אני לא מאמין שיש לו זמן לשקול הכל".

מלצ'ר על הרגע בו בריאן החליט להוציא את השיר HEROES AND VILLAINS: "בריאן החזיק אצלו את השיר הזה כאילו אמר, 'בסדר, עולם - יש לי את זה', וחיכה לזמן הנכון. הוא הרגיש שחשוב לחכות לזמן הנכון. זה היה שיר טוב. האישה הזו, אני מניח שהיא הייתה אסטרולוגית, סוג של אסטרולוגית, הגיעה לביתו של בריאן. היא אמרה לו, 'בריאן - הגיע הזמן'. הוא חיכה למילה מהאישה הזו להוציא את התקליטון, אני מניח.

'אז הוא אמר, 'בסדר' והתקשר לכל הלהקה. זה היה כמו: 'בסדר. תראו. הנה זה יוצא!'. זה היה מאוד חגיגי, מאוד חשוב. הכל היה בסגנון של 'תתכוננו לגדולה'. לכל הלהקה היו לימוזינות והייתה שיירה שלהן ​שנשאה את התקליטון ל-KHJ. בריאן התכוון לתת לתחנת הרדיו בלעדיות השמעה, מבלי לספר לחברת התקליטים, קפיטול. הגענו לשער התחנה והשומר לא נתן לנו להיכנס.

היו קצת דיבורים, קצת מהומה, קצת שטויות. לבסוף השומר נבהל מספיק מארבע או חמישה לימוזינות ​​כדי לפתוח את השער. נכנסנו לבניין, הגענו לשדרן שעמד על הפטיפון. זה היה די מאוחר, כנראה בסביבות חצות. בריאן אמר, 'היי, אני בריאן ווילסון, הנה הסינגל החדש של הביץ' בויז. אני רוצה לתת לך ול-KHJ בלעדיות השמעה על זה'. והחרא הזה הסתובב ואמר: 'לא יכול לשדר שום דבר שאינו ברשימת ההשמעה'. בריאן כמעט התעלף. זה נגמר. הוא החזיק בשיר, חיכה לזמן הנכון, היו לו אסטרולוגים שהבינו את הרגע הנכון - וזה ממש הרג אותו לעמוד כך שם.

לבסוף הם שידרו את זה, אחרי כמה שיחות למנהל הרדיו או למישהו, שצעק 'תשמיע את זה, אידיוט!'. אבל הנזק לבריאן כבר נעשה. הבחור מעולם לא ביקש שום צרות, הוא רק כתב שירים וכולם תקעו את הבן זונה לקיר. הם ממש קרעו אותו, הבן זונה המסכן הזה".

בונוסים שקרו בחודש יוני:

החודש, יוני בשנת 1969, נודע כי ג'ימי הנדריקס הביא ללהקה שלו בסיסט חדש ושמו בילי קוקס.

קוקס היה חבר של הנדריקס עוד כשהשניים שירתו בצבא. מאז גר קוקס בנאשוויל וניגן פה ושם בהקלטות והופיע עם ווילסון פיקט ובאדי מיילס. הנדריקס ביקש להדגיש אז שקוקס לא יחליף באופן קבוע את הבסיסט הקודם, נואל רדינג, וזאת למרות שרדינג הודיע שהוא מקים להקה חדשה שתיקרא FAT MATTRESS. הגיטריסט המחשמל גם הוסיף שהופעותיו בעתיד הקרוב עדיין יהיו כשלישיית ג'ימי הנדריקס אקספריינס, עם ההרכב הידוע עם רדינג והמתופף מיץ' מיטשל.

עם זאת, הנדריקס הוסיף שבהמשך הוא מתכוון להפסיק לקרוא ללהקה בשם הזה ושהיא כנראה תהיה רחבה יותר מפורמט של טריו ותופיע בחינם למען מטרות צדקה. הוא תיאר את ההרכב שדמיין כך: "סוג של שמיים של כנסיה. אני לא אוהב את המילה כנסיה, אך עד שנמצא משהו טוב יותר - נשתמש בזה. אני רוצה לצוות אליי את הלהקה של באדי מיילס, THE FREEDOM EXPRESS. אני רוצה שיהיו בלהקה שלי שלוש זמרות נשמה. לא איכפת לי אם הן יהיו איטלקיות או איריות. העיקר שתהיה להן את התחושה. יש פה עניין של אווירה משפחתית שאני מנסה להביא - ואז הכסף יגיע. כיום מוזיקאים חושבים קודם על כסף ותדמית וזה לא טוב". יחד עם הנדריקס וקוס עבד אז אלברט אלן, כותב שירים שהיה לפני כן חלק מצמד רית'ם אנד בלוז שנקרא THE TWINS. הם תיכננו להופיע לראשונה בתיאטרון אפולו, ב-11 ביולי 1969 כצדקה למה שקורה בביאפרה. "אני מעדיף להתנסות עם ההרכב שלי באולם שכזה מאשר למטה בווילאג', שם כולם מרביצים זה לזה ואתה לא מקבל משהו טוב. צריך להגיע למקום טוב כדי לשמוע מוסיקה טובה, נכון?"

החודש, יוני בשנת 1983, התכוננה להקת פוליס לצאת לסיבוב הופעות בארה"ב. "אני שר לקראת זה במקלחת מדי יום", התלוצץ אז סטינג לתקשורת.

הגיטריסט, אנדי סאמרס, סיפק זווית אחרת: "הסיבוב הזה מעולה מבחינתי כי אני טוב בסקס. מאז שלהקת פוליס הפכה למצליחה, הרבה נשים מעוניינות בי. הן מוכנות להיכנס איתי למיטה בן רגע. זה אחד הפרסים בסיבוב הופעות".

סטינג: "אני נוטה לשקוע באי שמחה. לכן כתבתי את EVERY BREATH YOU TAKE כשחיי הבית שלי היו מכאיבים מאד. אז נראה היה לי שכל משקל העולם על כתפיי. אני עדיין מאד פגוט ממה שהיה עם אשתי ואין מצב שנשלים. אנחנו נתגרש, כמובן. אני עדיין אוהב אותה. כלומר, טרודי (סטיילר שהייתה אז לצדו) היא חברה טובה שלי וזה הכל. אני לא מתכוון להתחתן איתה" (הם יתחתנו בשנת 1992). סטינג הוסיף: "כן, היה לי אגו מנופח מדי, אבל זו לא הייתה הבעיה העיקרית בנישואיי. הבעיה הייתה גיאוגרפית. אני לא חי עם אשתי יותר, אבל מעולם לא הייתי. כל הזמן הייתי בדרכים. הפרידה היא הדבר הגרוע ביותר שקרה לי. אני מקווה שאי פעם עוד נחזור להיות ביחד".

החודש, יוני בשנת 1983, אירח הזמר מארווין גאי את מיק ג'אגר במסיבה שנערכה לכבודו במועדון היוקרתי, סטודיו 54.

המסיבה נערכה ממש לפני שגאי הופיע כמה הופעות סולד-אאוט באולם רדיו סיטי בניו יורק. אבל הופעת הפתיחה שלו הייתה מוזרה לקהל בגלל שירתו החלשה. הוא במהרה התנצל שהיה מצונן (נו, במקום לחגוג בסטודיו 54, הוא היה צריך לנוח...). הזמר גם סיפר אז בהתלהבות שבכוונתו להוציא תקליטון חדש עם השיר SANCTIFIED LADY. השיר הזה יצא בסוף רק בשנת 1985, כשגאי כבר לא היה בחיים.

החודש, יוני בשנת 1987, חגגה להקת ג'נסיס את סיום סיבוב ההופעות שהביא לכיסה 60 מיליון דולר!!!

"זה סיבוב ההופעות האמריקאי האחרון שלנו", הודיע פיל קולינס לפני השיר האחרון בהופעה של ג'נסיס באצטדיון בניו ג'רזי, ב-31 במאי. "אנחנו עוד נגיע, אך איננו יודעים מתי". בינתיים לא היו חברי הלהקה צריכים לדאוג בענייני כסף. סיבוב ההופעות שארך עשרה חודשים הביא להם 60 מיליון דולר. זה הפך אותה ללהקה הרווחית של השנה וגם הציב רף חדש בספונסריות בסיבובי הופעות.

שלטים ענקיים עם המוטו של חברת משקאות הבירה MICHELOB, "הלילה שייך ל-MICHELOB", נמתחו בצדי הבמה. החברה לא הסכימה להסגיר לתקשורת כמה שילמה עבור השיווק הזה וכמה הסיבוב הזה עזר לה. אחרי כמה שנים של ירידה במכירות, נציג מהחברה הסביר שהסיבוב עודד את המכירות. החוזה שנחתם בין הלהקה לאותה חברה היה מורכב ובמסגרתו הופיעה ג'נסיס גם בפרסומת של החברה, עם שירה TONIGHT, TONIGHT, TONIGHT.

הקשר בין ג'נסיס ו-MICHELOB החל בסיבוב הופעות הסולו שהיה לקולינס לפני כן, לקידום תקליטו NO JACKET REQUIRED כמו גם בסיבוב ההופעות של להקת מייק והמכונאים (אותה הוביל מייק ראת'רפורד). שני הסיבובים האלו קיבלו חסות של החברה. הסיבה לבחירה בג'נסיס הובהרה על ידי נציג החברה: "הם לא מעוררי בעיות כי הם אינם מוחצנים. הם אנשים נורמליים. זה טוב לעסקים שלנו. אנחנו לא מבקשים מהם להיות אנשי מכירות. אנו רק רוצים להשתמש במוסיקה ובתדמית שלהם למוצר שלנו".

בשלב הזה, נראה היה שג'נסיס לא יכולה לטעות. פיל קולינס היה איש חכם וכשנשאל כיצד להקתו חתמה עם MICHELOB אחרי שיצאה בקמפיין של רוק נגד סמים, ענה הזמר-מתופף לעיתונאים: "אה, שאלה מכשילה.ובכן, כולם שותים בירה. זה לא ביג דיל. אנחנו לא אומרים שתלכו להשתכר ולאבד את זה. בירה אמריקאית כיום היא כמו משקה קל. אין פה בירה אמריקאית טובה - חוץ מהבירה של MICHELOB". המשפט האחרון גרם לכל העיתונאים לפרוץ בצחוק גדול, כמו גם הנציגים של חברת הבירה שחשו בהקלה.

החודש בשנת 1985 התחוללה השערורייה שעורר הלהיט 19 של פול הארדקאסל.

השנה היא 1985 ושתי תחנות טלוויזיה אמריקאיות רותחות מזעם על שיר ריקודים וקליפ של אמן בריטי שטען שאינו באמת מתעניין בפוליטיקה. מדובר באמן מלונדון בן 26 ששמו פול הארדקאסל, שיצר את הטלטלה הזו ששמה "19" ובאה לדבר על מלחמת ויאטנם כששם השיר מצביע על הגיל הממוצע של הלוחמים שם.

השיר הגיע למקום הראשון באנגליה וגם קיבל מקום של כבוד במצעדי הריקודים בארה"ב. אבל יותר שערורייתי מהשיר עצמו היה הקליפ שהוצמד לו ובו צילומים מהסרט הדוקומנטרי זוכה פרס האמי, ויאטנם רקוויאם. חלק מהצילומים נעשו על ידי רשתות הטלוויזיה ABC ו-NBC, שדרשו שמה שהן עשו יוסר מיד מהקליפ. בעיתון וול סטריט ג'ורנל רתחו אז: "האם עכשיו אנחנו רקדני דיסקו לצלילי קולו של המנחה המנוח, פרנק ריינולדס, שנותן לנו דיווחים על מתים?".

פול הארדקאסל לא הבין על מה המהומה. :זו הצהרה על מה שקרה והרבה אנשים לא רוצים לטאטא את זה מתחת לשטיח". מפיק הקליפ, ביל קוטורי, לא חש בנוח שמה שהוא עשה משודר ללא הרף לצד קליפים של מדונה. אך הוא הוסיף: "אם יש אנשים שרוקדים בשמחה לנוכח מוות, עדיין לא ראיתי אותם. לא חשבתי על זה כך. אני חושב על זה כשיר מחאה וכקליפ נגד מלחמות".

דרך אגב, מייק אולדפילד תבע את הארדקאסל בטענה ששירו דומה ליצירה TUBULAR BELLS. הוא זכה בתביעה וקיבל תמלוגים מהשיר. הארדקאסל הפסיד גם לפיטר ת'ומס, שגם קולו נשמע מקריין בשיר ללא רשותו.

בלוג מוסיקה - כל מה שרציתם לדעת על מוזיקה - ועוד קצת.

הנכם מוזמנים לשתף את הבלוג עם חבריכם.

רוצים לשמוע עוד הרצאות מעניינות על הופעות מוסיקה? זמרים ישראליים? להקות רוק? הביטלס? תקליטים? רוק מתקדם? ועוד מגוון נושאים? מוזמנים ליצור איתי קשר. בינתיים, בואו ליהנות גם מפודקאסט מומלץ ומבלוג המוסיקה באתר.

הרצאות מוסיקה שלי ותכני מוסיקה מיוחדים לפלטפורמות שונות - לפרטים והזמנות: 050-5616459