כל יום מציין אירועים משמעותיים בהיסטוריה של מוזיקת הרוק והפופ, עם שפע של אנקדוטות פורצות דרך שהתרחשו בעשורים קודמים. כשאנחנו מסתכלים אחורה בזמן, על היום הזה בתולדות המוזיקה, אנחנו נזכרים ברגעים המדהימים שעיצבו את נוף הרוק והפופ, החל מיציאתם של תקליטים אגדיים, הופעות איקוניות וגם דברים משמחים לצד עצובים שקרו לאמני המוזיקה המובילים.
כחובבי מוזיקת רוק, אנחנו לא יכולים שלא לחוש תחושת נוסטלגיה כשאנחנו מהרהרים באירועים הבלתי נשכחים שהתרחשו אז. הנכם מוזמנים לצלול איתי למנהרת הזמן עם אירועי פופ ורוק בז'אנרים במוסיקה שאספתי עבורכם ממקורות שונים שאינם ברשת. אהבתם וברצונכם לקבל עוד ועוד? בשביל זה בניתי עבורכם הרצאות העשרה מעניינות ופודקאסטים מומלצים.
אז מה קרה ב-20 ביוני (20.6) בעולם של רוק קלאסי?
חקר, ערך וכתב: נעם רפפורט
הציטוט היומי: "פעם עבדתי בחנות תכשיטים וכשפרשתי, לקחתי עמי שעון זהב. הבנתי שהם לא יתנו לי אחד כזה כי עבדתי שם רק שישה חודשים". (טום ווייטס, בעיתון NME, שנת 1976)
ב-20 ביוני בשנת 1966 יצא לבוב דילן האלבום הכפול BLONDE ON BLONDE. האם זה באמת אלבום הרוק הכפול הראשון? לא בטוח, כי יש בעיה ברישומים ויתכן שפרנק זאפה ולהקת אמהות ההמצאה אוחזות בתואר זה עם האלבום FREAK OUT.
SIDE 1
1. Rainy Day Women #12 & 35
2. Pledging My Time
3. Visions of Johanna
4. One of Us Must Know (Sooner or Later)
SIDE 2
1. I Want You
2. Stuck Inside of Mobile with the Memphis Blues Again
3. Leopard-Skin Pill-Box Hat
4. Just Like a Woman
SIDE 3
1. Most Likely You Go Your Way (And I'll Go Mine)
2. Temporary Like Achilles
3. Absolutely Sweet Marie
4. 4th Time Around
5. Obviously 5 Believers
SIDE 4
1. Sad Eyed Lady of the Lowlands
למרות כל חשיבותו של בוב דילן להופעתה של מוזיקת הרוק כז'אנר אמנותי רציני, זה מוזר שהייתה רק שנה אחת בהיסטוריה של דילן שבה דילן באמת ניגן מוזיקת רוק - בשנת 1965 עם הצד החשמלי של BRINGING IT ALL BACK HOME ופחות או יותר כל תקליט HIGHWAY 61 REVISITED. כלומר, ברור שיהיו שפע של ריפוד גיטרה חשמלית באלבומיו המאוחרים מדי פעם, ואפילו יותר מזה בהופעות החיות שלו, אבל שנת 1965 הייתה באמת השנה היחידה שבה נגינה בגיטרה רועשת, אגרסיבית ומעוותת, קצב כבד וגישה ווקאלית אגרסיבית מתאימה היו הקטע העיקרי אצלו.
בסוף אותה שנה הוא השיג מספיק טינה מצד מחסידי הפולקי שלו כדי לבסס התדמית של "אף אחד לא אומר לבוב דילן מה לעשות". כך, שכששנת 1966 התגלגלה פנימה, הוא ביקש להקליט אלבום רוק נוסף. הוא בזבז סשן אחר סשן של הקלטות בניו יורק, בניסיון להקליט. בין הנגנים היו ריק דאנקו, רובי רוברטסון וריצ'ארד מנואל, שהיו בשלב מאוחר יותר חברי להקת THE BAND. אך הסשנים האלו לא היו מוצלחים ורק שיר אחד מהם צלח לאלבום BLONDE ON BLONDE. זה השיר ONE OF US MUST KNOW. אז נזכר דילן בעצתו של המפיק בוב ג'ונסטון והקליט את המשך האלבום בנאשוויל.
היה זה מקום שמוזיקת הקאנטרי הייתה בו השולטת. לא מקום אידיאלי להקלטת המוזיקה החדשה של דילן. היה זה מקום תלוש לגמרי מעולם הרוק של אז. מצעדי הפזמונים בו היו שונים לגמרי, עם צלילים אחרים. אבל דילן חש כי יש פה הרפתקה מעניינת והחליט לנסות. מכל הנגנים שהיו בסשן בניו יורק לקח עמו דילן לנאשוויל רק את הגיטריסט, רובי רוברטסון, ואת הקלידן, אל קופר.
בנאשוויל קיבץ דילן לצידו את מיטב נגני הסשנים של האזור. אותם נגני סשנים היו רגילים לסשנים של שלוש שעות עם הקלטת שלושה שירים מקסימום בסשן. והנה כאן, דילן לוקח אותם לסשנים ארוכים מאד. אל קופר, שהיה קלף ההצלה בתיווך בין דילן לנגנים המקומיים, שימש כמנהל המוזיקלי.
קופר נהג לאחר לסשנים בשעה, כדי לתת לנגנים המקומיים להתארגן. הם היו מתארגנים צ'יק צ'אק ואז פוצחים במשחק קלפים סוער. כשקופר הגיע, היה מלמד אותם את השיר הראשון בסשן וזה היה מוקלט כשדילן היה מואיל בטובו להגיע בהמשך. בניגוד לנגני הסשנים הניו יורקיים, הנגנים בנאשוויל קיבלו בקלות את משטר העבודה הזה. זה היה נראה כאילו השעונים כלל לא היו קיימים בנאשוויל. הכל זרם בטבעיות.
דילן חיפש סאונד שימשיך באופן ישיר את מה שהצליח להשיג באלבומו הקודם, HIGHWAY 61 REVISITED. לבקשתו הוכנס לחדרו במלון פסנתר. שם הוא היה ישב כל יום עם קופר ושניהם עבדו על השירים שהרכיבו את הסשן שלמחרת.
נגני הסשנים היו כה רגועים שלא התבלבלו גם כשדילן ביקש מהם לנגן כלהקת מצעדים בשיר הפותח של האלבום, RAINY DAY WOMEN #12 & 35. וויין באטלר ניגן בטרומבון ואילו צ'ארלי מקוי ניגן בס וטרומבון בו זמנית בהקלטה. מקוי המם את הנוכחים בחדר שלא ידעו כי הוא מסוגל לנגן כך בשני כלים בו זמנית. כל השיר הוקלט תוך עשרים דקות. סשן כה מהיר עד שרובי רוברטסון, שקפץ שנייה לקנות סיגריות מחוץ לאולפן, החמיץ את ההזדמנות לנגן בשיר. כשהוא חזר, השיר כבר היה מוכן.
רבים חשבו כי שיר זה מדבר על סמים, למרות שדילן עצמו אמר לא פעם כי הוא מעולם לא כתב שיר על הנושא הזה. הוא רמז פה ושם כי יש בשיר הזה עניינים מהתנ"ך. פירוש שם השיר ניתן רק שנים לאחר מכן על ידי דילן עצמו - שתי נשים נכנסו יום אחד לאולפן ההקלטה, בעת הקלטת האלבום. בחוץ ירד גשם. דילן ניסה לנחש את הגיל שלהן וכך נוצר שם השיר, שבמהלכו נשמע דילן מתפוצץ מצחוק. הוא ממש נהנה שם.
השיר שמסיים את האלבום נחשב פעם בעיני דילן לשיר הכי טוב שכתב. לשיר קוראים SAD EYED LADY OF THE LOWLANDS. הוא הוקלט בסשן אחד של 11 דקות. זהו אורכו של השיר, שתפס את כל הצד הרביעי של האלבום הכפול הזה. הנושא של השיר הוא אשתו הטריה של דילן, שרה. המתופף, קני באטרי: "ניגנתי בשיר הזה ביד אחת כי היד השנייה הייתה עסוקה להציב את שעון היד שהיה לי מול עיניי, בשביל להאמין למה שקורה. וזה נמשך ונמשך. לא שמענו מעולם משהו כזה עד אז. כל השיר הוקלט בטייק אחד".
שיר נוסף שבולט בתקליט הוא VISIONS OF JOHANNA. נראה כי אותה ג'ואנה בשיר זה היא זמרת הפולק (ולא פעם זוגתו הרומנטית) ג'ואן באאז.
השיר האחרון שהוקלט לאלבום הזה היה I WANT YOU. דילן ידע שאל קופר מאד אהב את השיר הזה וכבר היה להוט להקליטו. לפיכך החליט (בשביל לעקוץ את קופר) להקליטו אחרון. השיר אמנם קצר אבל מכיל רשימת דמויות גדולה. יש קברן אשם, נגן אורגן בודד, פוליטיקאי שיכור ובוכה ועוד. הקצב של השיר עליז אבל המילים בו נשמעות מרירות.
עם סיום ההקלטות, יצא דילן מנאשוויל בידיעה שיש לו פה הצהרה מוזיקלית חשובה ביותר.
יש באלבום הזה התנגשות פורייה בין שתי תרבויות - בוב דילן שהגיע מניו יורק ותרבות הנגינה של נאשוויל. אין ספק שתוצאת הניסוי הזה הייתה כה מוצלחת עד שכיום האלבום הזה נחשב לאחד הטובים ביותר שלו.
בעיתון NME נכתב אז בביקורת על האלבום: "למרות שהאלבום הזה אינו זוהר כמו האלבום THE FREEWHEELIN BOB DYLAN או HIGHWAY 61 REVISITED, אין כמו הדבר המקורי שידחוס את כל העבדים החקיינים לתחתית הרשימה".
EVERYBODY MUST GET STONED!!!
ב-20 ביוני בשנת 1967 התייצב קארל וילסון, חבר להקת הביץ' בויז, בבית המשפט בלוס אנג'לס, שם זוכה על הניסיון להאשימו כעריק מהצבא. אז הוצע לו לשרת בבית חולים שאמור לטפל בפצועים ששבים ממלחמת ויאטנם, אך וילסון סירב בתוקף בטענה ששירות כזה לא מנצל היטב את כישוריו. המשפט ייגרר בשנתיים הבאות.
ב-20 ביוני בשנת 1975 יצא התקליט TONIGHT'S THE NIGHT של ניל יאנג עם קרייזי הורס. אלבום זה, עם אווירת הנואשות והאפילה העגמומית הוא ההיפך הגמור מאלבומו המצליח HARVEST. ועדיין, מדובר בתקליט חשוב ביותר בקטלוג של הצעיר לנצח.
SIDE 1
1. Tonight's The Night
2. Speakin' Out
3. World On A String
4. Borrowed Tune
5. (Come On Baby Let's Go) Downtown
6. Mellow My Mind
SIDE 2
1. Roll Another Number (For The Road)
2. Albuquerque
3. New Mama
4. Lookout Joe
5. Tired Eyes
6. Tonight's The Night - Part II
האלבום הזה, שהוקלט כבר בשנת 1973, הוא שליש מהטרילוגיה האפלה של ניל יאנג. שני האלבומים האחרים הם TIME FADES AWAY (שהוקלט בהופעה חיה ב-1973) ו- ON THE BEACH שיצא ב-1974. שלושת האלבומים האלו משקפים אמן במצב ירוד מאד ובתקופה שהפכה להיקרא בהמשך בשם 'תקופת בור התעלה'. למעשה, חברת התקליטים, שהקשיבה להקלטות בשנת 1973, נחרדה להבין שאין זה תקליט מסחרי וקראה להקפיא אותו.
בשנת 1972 חווה ניל יאנג אובדן רציני. גיטריסט להקת קרייזי הורס, דני וויטן, מת ממנת יתר של סמים. וויטן לא הקשיב לנורת האזהרה שיאנג הציב מולו כשפיטר אותו עקב השימוש המאסיבי בסמים.
יאנג הקליט את השיר THE NEEDLE AND THE DAMAGE DONE כשוויטן עוד היה בחיים. אך הגיטריסט לא הקשיב לו. הוא צלל כל יום יותר ויותר אל עבר מותו. וויטן קנה את מנת ההרואין הקטלנית שלו מחמישים הדולרים שיאנג נתן לו ביד כשפיטר אותו. מותו של וויטן היה טראומטי עבור יאנג. הוא לא התאושש מזה במהרה. וויטן נשמע באלבום זה בשיר אחד ושמן COME ON BABY LET'S GO DOWNTOWN שהוקלט בפילמור איסט (שבניו יורק) ארבע שנים לפני צאת האלבום.
יאנג נפל עוד יותר מטה כשגילה כי עוד איש קרוב אליו, ברוס ברי, מת ממנת יתר כשיאנג עבד עם קרוסבי, סטילס ונאש על אלבום איחוד שנגנז לאחר מכן. שם האלבום שהיה אמור לצאת נקרא HUMAN HIGHWAY, אך בעיות האגו בין החברים גרמו לו להידחק וליפול הצידה.
יאנג חזר ללוס אנג'לס והתחבר שוב ללהקת קרייזי הורס. בנוסף הוא הביא עימו כחיזוק את הגיטריסט נילס לופגרן (שניגן ב- AFTER THE GOLDRUSH), בן קית' וכמה ארגזים של בקבוקי טקילה. כל אלו התייצבו בחדר חזרות שבהוליווד. במשך שני סשנים של שעת לילה מאוחרת הוקלטו תשעה מתריסר שירי האלבום. כל הנוכחים ניסו לתפוס את אווירת האובדן של דני וויטן והשתכרו לגמרי במהלך ההקלטות. רק כשהיו שיכורים אז הם ניגשו לכלי הנגינה שלהם והחלו לנגן.
חברת התקליטים, ששמעה את ההקלטות, שלצד קרייזי הורס כללו גם את נגינתו של הקלידן / גיטריסט נילס לופגרן, התבאסה והחליטה לא להוציאן לאור. אך יאנג ידע שהוא יכול לבצע את השירים ללא חשש בהופעותיו. הוא פצח בסיבוב ההופעות, שנקרא על שם האלבום שלא יצא, במועדון רוקסי שבלוס אנג'לס. על הבמה הוצבו עץ דקל, פסל של אינדיאני מעץ, פסנתר ישן ומגפי פלטפורמות בצבע כסף. אותה תפאורה הגיעה עם הלהקה גם לאנגליה.
הקהל לא ציפה לדבר שכזה, עם ערימת שירים חדשים ודיכאוניים שלא הכיר כלל ועוסקים במוות ושאר אסונות. התגובה העוינת לא איחרה להגיע. האלבום TONIGHT'S THE NIGHT יצא לבסוף ב-1975. עטיפתו, בשחור לבן, מוסיפה לאווירה הקודרת, הישירה, המטלטלת והכואבת. שיר הנושא שבו נכתב לזכרו של ברוס ברי והוא מתפקד כרקוויאם לאיש הזה ששמת ממנת יתר ב-4 ביוני 1973.
ברולינג סטון נכתב בזמנו בביקורת: "הלילה הזה מוצא את ניל יאנג על ברכיו כשהוא נאבק לחזור לעמוד על רגליו. הקשיים המוזיקליים של ON THE BEACH בשנה שעברה נפתרו באופן ישיר ככל האפשר על ידי חזרה להקלטה עם קרייזי הורס ונילס לופגרן, איתם הקליט יאנג את יצירת המופת שלו משנת 1970, 'אחרי הבהלה לזהב'. עם זאת, אפילו קרייזי הורס היא לא מה שהייתה פעם: הגיטריסט הראשי, דני וויטן, מת בשנה שעברה ממנת יתר של סמים. הרצועה שעליה הוא מופיע, 'בואי בייבי, נלך למרכז העיר', שהוקלט בפילמור איסט לפני ארבע שנים, משמשת כמטאפורה לנושאים הרגשיים הרדופים והמפוחדים של האלבום.
מוזיקלית, הגיטרה והקול של וויטן משלימים, מאתגרים ומעוררים את יאנג. שאר האלבום מתאמץ לעמוד בקצב. ובכל זאת, יש פה תחושת ייאוש מפותחת לחלוטין. למוזיקה יש תחושה של גסות ראשונה, מיד ראשונה, שהותאמה לאחרונה רק באלבום של דילן (BLOOD ON THE TRACKS), כמעט כאילו יאנג רצה שנפספס את הוד מלכותה האולטימטיבית כדי להדגיש את קצה השמלה המרופט שלה. לפעמים זה מרגיש כאילו יאנג עדיין סופג את ההלם ממות חברו. הדמויות בשירים מפסידות, מבוזבזות, מטורפות, חסרות בית, למעט אלה שכבר גופות. אין פה אנשים מאושרים. אז הלילה הוא הלילה - בסדר, אבל בשביל מה? רק בשביל לקבל עוד בעיטה?".
ניל יאנג: "הקלטנו את האלבום בחדר חזרות ושמו SIR. זה היה מקום בו להקות נהגו לבוא ולהתאמן. המקום שכן בבניין ישן בשדרות סנטה מוניקה. היה בו מכשיר הקלטה לא טוב. אבל הקלטנו שם בכל זאת כי המקום היה שייך לאחיו של ברוס ברי והנה אנו עושים פה שירי געגוע עליו. ניגנו שם במשך חודש, החל מחצות ועד עלות השחר. באחד מאותם לילות פשוט ביצענו את כל השירים והקלטנו אותם, עם שתיית המון טקילה ועישון עשב. הצעירים שבכם, אל תעשו את מה שאנחנו עשינו. למרות כל הטעויות שבו, יש שאומרים שזה האלבום הטוב ביותר שעשינו".
"הלילה זה הלילה
הלילה זה הלילה
הלילה זה הלילה
הלילה זה הלילה
ברוס ברי היה איש עובד
הוא נהג להעמיס את מסחרית האקונוליין
ניצוץ היה בעיניו
אבל חייו היו בידיו.
ובכן, מאוחר בלילה
כשהאנשים נעלמו
הוא נהג לאחוז בגיטרה שלי
ולשיר שיר בקול רועד
זה היה אמיתי לחלוטין.
הלילה זה הלילה
הלילה זה הלילה.
מוקדם בבוקר עם שעת השחר
הוא נהג לישון עד אחר הצהריים
אם לא שמעתם אותו שר,
אני מניח שגם לא תזכו לכך בקרוב.
כי, אנשים, תנו לי להגיד לכם.
זה הקפיא אותי לחלוטין
כשהרמתי את שפופרת הטלפון ושמעתי כי הוא מת
כתוצאה מהזרקה.
הלילה הוא הלילה
הלילה הוא הלילה
ברוס ברי היה איש עובד
הוא נהג להעמיס את מסחרית האקונוליין
מוקדם בבוקר עם שעת השחר
הוא נהג לישון עד אחר הצהריים"
ב-20 ביוני בשנת 1969 הקליט דייויד בואי את הגירסה המוכרת לשירו SPACE ODDITY.
ההקלטה נערכה באולפני טריידנט שבלונדון. באותו יום, בשעת אחר הצהריים, חתם בואי על חוזה הקלטות עם חברת התקליטים "מרקיורי". החוזה הוא לאלבום אחד ושלושה תקליטונים שהראשון בהם הוא עם השיר אותו הוא מקליט ביום זה. זה חוזה ההקלטה הראשון של בואי מזה 14 חודשים והסנונית הראשונה מחוזהו החדש תהפוך ללהיט משמעותי ביותר עבורו.
החוזה המקורי להקלטת השיר כלל כמפיק את טוני ויסקונטי, אך התוכנית הזו לא יצאה לפועל. ויסקונטי התקשר יום אחד למפיק אחר (גאס דאדג'ן) וסיפר לו שדייויד בואי נכנס לאולפן עם שיר שהוא ממש לא אוהב. ויסקוני הציע לדאדג'ן להחליף אותו בסשן הזה. בואי הגיע לביתו של דאדג'ן והשמיע לו את הדמו של השיר. התגובה של המפיק העצמאי הייתה נלהבת. הוא שמח על ההזדמנות שניתנה לו פה.
דאדג'ן התקשר לויסקונטי ושאל אותו האם הוא בטוח לוותר ככה על הסשן. ויסקונטי הרגיע אותו ואמר שלדעתו יש לבואי חומר טוב יותר לאלבום ושאת השיר הזה הוא מעדיף לא להפיק. אז בואי ודאדג'ן התיישבו יחד בכדי לתכנן את עיבוד השיר. הם ציירו את הכל על נייר. את תפקיד המלוטרון, תפקיד הסטילופון ועוד... הסטילופון היה מין צעצוע קטן שהשמיע צלילים מתכתיים על ידי עיפרון מתכת שסגר מעגל. את הצעצוע הזה קיבל בואי במתנה מחברו הטוב מארק בולאן.
הצוות שהקליט עם בואי את השיר באולפן היה נתון תחת לחץ. כי חברת התקליטים התעקשה שהתקליטון עם השיר ייצא לפני נחיתת האדם הראשון על הירח, בחודש יולי. המתזמר פול באקמאסטר (שבהמשך יתזמר מהקלאסיקות הגדולות של אלטון ג'ון ואחרים) הגיע לאולפן ותיזמר במהירות את התפקידים לנגני הסשן. מפיק הסשן, גאס דאדג'ן, לא ידע שבאקמאסטר אמור להגיע והופתע לראותו באולפן. זאת כי היה בטוח שהוראות נגינתו לנגנים היו מספיק ברורות.
בואי חשב אחרת והזעיק את באקמאסטר לאולפן. דאדג'ן: "לא שמעתי בראשי חלילים וכלי קשת בשיר, אבל אחרי שבאקמאסטר תיזמר כך – לא יכולתי לשמוע את השיר בלעדיהם". בואי ובאקמאסטר מצאו בימים ההם שפה משותפת ונהגו לשוחח רבות על עב"מים. באקמאסטר היה אז חבר בלהקת THIRD EAR BAND ובזכות סשן זה החליט דאדג'ן, שהפיק את אלטון ג'ון, להביא אותו לתזמר גם עבורו.
בסשן זה גם עבד בואי לראשונה עם הקלידן ריק וויקמן (שניגן במלוטרון) והבסיסט הרבי פלאווארס. וויקמן קיבל עבור נגינתו בשיר זה 7.50 ליש"ט. וויקמן: "את דייויד פגשתי לראשונה כשהגעתי לנגן במלוטרון לשירו SPACE ODDITY. זה היה בשנת 1969. ההקלטה הזו הייתה חוויה עצומה בשבילי. הגעתי לאחר מכן הביתה וסיפרתי לחבריי שניגנתי זה עתה באחד השירים הטובים ביותר שנתנו לי לעבוד עליהם עד אז".
המתופף בסשן הוא טרי קוקס, אז חבר בלהקת הפולק-רוק החדשה יחסית, פנטאנגל. סולו הגיטרה נוגן בידי מיק וויין, שהיה חבר בלהקת JUNIOR`S EYES. למרות שהסולו הזה חשוב מאד בשיר, וויין לא היה מרוצה ממנו. ציוד הנגינה שלו היה תקוע בשדה התעופה גטוויק (כי הוא רק חזר מחו"ל לאנגליה) והוא נאלץ לשאול גיטרה ממישהו אחר. מיתרי הגיטרה יצאו כל הזמן מכיוון אבל בואי אהב את התוצאה.
ההרצאה "סטאר מן - דייויד בואי" והרצאות מוסיקה אחרות,
להזמנה פה: 050-5616459
ב-20 ביוני בשנת 1949 נולד באלבמה הזמר ליונל ריצ'י.
הוא הפך לחבר בלהקת הקומודורס לפני שמצא תהילה כאמן סולו.
ריצ'י, שגדל בבית דתי, שוקל קריירה במשרד, אך במקום זאת הלך ללמוד כלכלה. עם רקע שירת גוספל בכנסייה ונגינה בסקסופון, הוא הצטרף לכמה חברים ללימודים כדי להקים את הקומודורס, כשהם חולקים בנטל כתיבת שירים ותפקידי שירה. הבלדות שלו, EASY ו- SAIL ON, הפכו לכמה מהלהיטים הגדולים ביותר של הלהקה, וב-1980 הוא כותב בלדה אחת לקני רוג'רס, LADY, שהגיעה למקום הראשון. בשנה שלאחר מכן הוא שיתף פעולה עם דיאנה רוס בשיר אחר שכתב, ENDLESS LOVE, שבילה תשעה שבועות במקום הראשון בארה"ב.
קריירת הסולו שלו התחילה בשנת 1982, באותה שנה שבה הוא עזב את הקומודורס. עם להיטים כמו HELLO, ALL NIGHT LONG ו- DANCING ON THE CEILING, הוא הופך לאחד הכוכבים הגדולים של העשור.
ליום הולדתו ה-54, ליונל ריצ'י קיבל מתנה מיוחדת: כוכב בשדרת הכוכבים של הוליווד. לפי ריצ'י, מיקומו של הכוכב בשדרות הוליווד הוא לא רחוק ממלון "הולידיי אין" בו שהו הקומודורס בלוס אנג'לס בזמן הקלטת אלבום הבכורה שלהם.
ב-20 ביוני בשנת 1978 יצא אלבומה השני של להקת פורינר. שמו הוא DOUBLE VISION. לטעמי האישי, זה ההרכב הטוב ביותר של להקה זו.
SIDE 1
1. Hot Blooded
2. Blue Morning, Blue Day
3. You're All I Am
4. Back Where You Belong
5. Love Has Taken Its Toll
SIDE 2
1. Double Vision
2. Tramontane
3. I Have Waited So Long
4. Lonely Children
5. Spellbinder
עיתון להיטון פרסם ביקורת על תקליט זה, שתורגם בארצנו ל"חזיון כפול": "תוך פחות משנתיים זינקה להקת נוכרי לצמרת הרוק'נ'רול ואפשר לראותה כממשיכתן של האבנים המתגלגלות והמי בתחילת דרכן. הרבה עוצמה, כוח ומקוריות מושקעים ביצירה. רית'ם אנד בלוז במיטבו במעבר מעולה לרוק'נ'רול מתכתי, מלודי מאד וקליט מאד. לנוכרי שישה מוזיקאים מחוננים במידה יוצאת מן הכלל. התקליט עשיר בלהיטים בפוטנציה (נוסף ל'חם מזג' הצועד במצעדים) ומהווה השקעה בטוחה".
עיתון רולינג סטון פחות התרשם וכך פרסם מבקר הבית, קן טאקר, ב-7 בספטמבר 1978: "חיזיון כפול?! קשה לי אפילו לראות פה חיזיון בודד. זו סיבה טובה להתבאס מהצלחתה של הלהקה על חשבון איכותה. בעוד שבתקליט הראשון עסקו החברים ביצירת שירים כלפי המין השני - בתקליט הזה הם מביטים יותר פנימה לעצמם - אך לא בדרך כובשת יותר. הקונספט בשירי הלהקה הוא על נשים שעושות להם רע... הריפים, שהצליחו כל כך באלבום הבכורה, מנוצלים שוב ובאותה הדרך. המעריצים של קנזאס, מיט לוף וסטיקס ימותו על זה. הזמר לו גראם, שנשמע בתקליט הראשון כמו חיקוי של פול רודג'רס, מחקה בתקליט הנוכחי את פול מקרטני, בשירים כמו I HAVE WAITED SO LONG (הערת רפפורט: הזמר בשיר הזה הוא דווקא הגיטריסט מיק ג'ונס...).
מיק ג'ונס כתוב בקרדיטים של כתיבת כל השירים, חוץ מאחד, שהוא אולי הטוב באלבום. הרחמים העצמיים שהוא מקרין בשיריו הוא פאתטי. ויש קטע אחד אינסטרומנטלי בשם TRAMONTANE שהוא מיותר לגמרי. הרגעים הטובים שבתקליט הם רק מבחינת נגינת חברי הלהקה יחדיו. בזה אין ספק כי מדובר בלהקה שיודעת לנגן היטב. מבאס לראות שללהקה הזו אין אמביציה יצירתית אמיתית. קשה לראות כיצד הלהקה תחזיק את קהל מעריציה עוד זמן רב עם זבל שכזה. אנחנו לא טיפשים כמו שהלהקה הזו חושבת".
בעיתון STEREO REVIEW נכתב בזמנו על התקליט: "פורינר היא כיום הדבר החם ביותר בעסקי תקליטי הפופ. זה, האלבום השני של הלהקה והוא קיבל מעמד של תקליט פלטינה עוד לפני צאתו לשוק, לפי כמות ההזמנות המוקדמות. אף על פי שאלבומי פלטינה הופכים לנורמליים יותר בשוק הפופ המורחב של ימינו, זה עדיין די מיוחד עבור להקה שתגיע לפלטינה בפעם השנייה שלה. חברת אטלנטיק רקורדס מדווחת כי ההזמנות מראש לאלבום זה הן הגבוהות בתולדותיה.
בהתחשב בכל זאת, אתה מניח שהמוזיקה של פורינר היא רומן מיוחד או שלחברי הלהקה יש אותו סוג של עשייה פופולרית שהיה לביטלס בעבר. אבל אף אחד מהם לא נכון. כמו קבוצת אבבא השבדית, פורינר עושה מונטאז 'של ריפים, שינויי אקורדים ורגשות הנגזרים מכל להקה מצליחה אחרת בעשרים השנים האחרונות - רק שהם לא עושים את זה קלינית כמו אבבא. המוזיקה כאן מהנה אך אין לה הרבה אישיות.
אז מה מסביר את 1.3 מיליון ההזמנות המוקדמות? ובכן, קל להאזין וליהנות ללהקה זו. קהל הרוק אינו מחפש עוד גיבורים לסגידה אלא בדרנים. אידיאולוגיה והתלהבות הם דברים נפוחים, אבל הם לא משאירים לך הרבה זמן לריקוד".
עד כאן הביקורות. אני אישית מ-מ-ש אוהב את האלבום הזה, עם שירים כתובים ומבוצעים כראוי.
הזמר, לו גראם בספרו: "לאלבום השני שלנו, מיק ג'ונס החליט שאנחנו צריכים מפיק בולט אם נרצה לעשות את הצעד הגדול הבא קדימה, אז הוא התקשר לקית' אולסן. קית' בדיוק סיים את הפקת האלבום RUMOURS של פליטווד מאק, שהיה הצלחה עצומה, ואני מאמין שהוא גם עשה עבודה עבור להקת טוטו. הוא מפיק גבוה, והיינו צריכים לתת לו הרבה יותר כסף ממה שעשינו באלבום הקודם הקודם, עם מפיקים אחרים., אבל ההשקעה הוכיחה את עצמה היטב כי האלבום נשמע פנטסטי. תודה לקית'..."
שיר הפתיחה של התקליט נוטף סקס רוקי נהדר ושמו HOT BLOODED. משם זה הולך ללהיט נוסף ושמו BLUE MORNING BLUE DAY, עם מהלכי אקורדים מפתיעים למדי. "השיר מדבר על מוזיקאי ששורף את נר חייו משני הצדדים", גילה לו גראם הזמר. לאחר מכן מגיעה הבלדה YOU'RE ALL I AM וממנה הקצב גובר עם BACK WHERE YOU BELONG שמוביל לקטע רוק כבד יותר בשם LOVE HAS TAKEN ITS TOLL.
הגיטריסט, מיק ג'ונס, אמר על שיר הנושא שפתח את הצד השני: "היינו במשחק הוקי. הייתי אוהד נלהב של הריינג'רס באותם ימים, ולו ואני הלכנו למשחק, והשוער של הריינג'רס קיבל זעזוע מוח, ואז הודיעו במערכת הכריזה שהוא יוצא מהמשחק ושהוא סובל מחזיון כפול. מעולם לא שמעתי את המונח הזה לפני כן, ומיד שמרתי עליו, ואז זה הוביל לכותרת השיר הזה. אני יודע שהוא התקבל על ידי רוב הציבור כשיר סמים. לא היה אכפת לי. זו לא הייתה הכוונה בהתחלה, אבל ככה הרבה אנשים פירשו את זה".
הזמר, לו גראם, סיפק גירסה שונה בספרו: "הייתי אוהד הוקי מאז שהשתתפתי ברוצ'סטר במשחקי ליגת משנה כשהייתי ילד. לאחר שהייתה לנו הצלחה מסוימת עם האלבום הראשון שלנו וסוף סוף היה לי מעט כסף נוסף בכיס, רכשתי כרטיסים עונתיים למשחקי ניו יורק ריינג'רס במדיסון סקוור גארדן. לילה אחד לא יכולתי ללכת כי היינו באולפן ההקלטות שלנו, אבל הייתה לי טלוויזיה זעירה מונחת בתא בו שרתי למיקרופון. ראיתי את המשחק בזמן שמיק עבד עם כמה מהחבר'ה על ריף הגיטרה המגניב הזה. כולנו האמנו שיש לו פוטנציאל להיות רוקר קלאסי, אבל הייתה רק בעיה אחת - לא היינו מסוגלים למצוא שם קליט ואת המילים שיתאימו למוזיקה - וכן, זה היה כל כך מתסכל.
באותו לילה, תוך כדי התבוננות בטלוויזיה המיניאטורית שלי בזמן הפסקה מהחזרות, מצאתי את ההשראה שלי משוער הריינג'רס, ג'ון דוידסון. הריינג'רס שיחקו מול פילדלפיה פלייר בפלייאוף גביע סטנלי, ובמהלך סערה מול רשת השער, אחד השחקנים הכניס מרפק בראש השוער. דוידסון נפל והיה צריך לעזור לו
להגיע לחדר הלבשה שייבדק על ידי רופא הקבוצה. צפיתי בריכוז, כשכמה דקות לאחר מכן הגיע אחד הקריינים עם עדכון לגבי מצבו של דוידסון. הוא אמר שהשוער יהיה בסדר, אבל הוא חווה ראייה כפולה. וואלה! צפירה נשמעה לי בראש. חזיון כפול - מושלם!
הריגוש הכי גדול היה לפגוש את דוידסון. כשאמרתי לו את הסיפור על איך הוא היה ההשראה לשיר הוא
חשבתי שאני מתבדח. סיפרתי לו מה הכרוזים אמרו בזמן שעזרו לו לרדת ממשטח הקרח. אמרתי, 'ג'ון,
צרחתי כל כך חזק כשהרעיון הזה עלה בי שאני מופתע שלא שמעת אותי מהאולפן שלנו במנהטן'. הוא
התבדח שאני חייב לו תמלוגים. צחקנו ביחד ומאז דיברנו מדי פעם במהלך השנים".
משיר הנושא עוברת מחט התקליט לקטע האינסטרומנטלי TRAMONTANE ומשם לעוד בלדה, כשהפעם מיק ג'ונס הוא הסולן - I HAVE WAITED SO LOONGמשם הקצב גובר עם LONELY CHILDREN והמסע מסתיים עם בלדה מכשפת בשם SPELLBINDER.
להקת פורינר הורכבה אז משישה אנשים שידעו היטב לנגן יחדיו. מנהיג הלהקה, מיק ג'ונס, מפליא לנגן פה בגיטרה מובילה, כשלצדו הזמר הנדיר לו גראם. יחד עמם פה גם איאן מקדונלד (ממייסדי קינג קרימזון), הבסיסט אד גליארדי, הקלידן אל גרינווד והמתופף דניס אליוט (לשעבר בלהקת הג'אז-רוק הבריטית IF). זה יהיה האלבום האחרון של ההרכב הזה, כי אחריו פוטר גליארדי ("זכור לי שהוא התעלף כשקיבל את הודעת הפיטורים", כתב גראם בספרו). במקומו הוכנס ללהקה הבסיסט ריק ווילס.
ב-20 ביוני בשנת 1974 הופיע אריק קלפטון בקופנהגן. אחרי המופע הוא השתכר כהוגן והטיל מימיו על שטיח במועדון חשפנות מקומי בשם THE EDEN CLUB. אלוהי הגיטרה הועף משם מיד. לא נעים.
ב-20 ביוני בשנת 1975 יצא אוסף להיטים של קאט סטיבנס. להיט רודף פה להיט ובסופו של דבר - זוהי הקשבה מענגת ביותר עבורי. מומלץ ביותר!
ב-20 ביוני בשנת 1971 יצא תקליט ההופעה של רנדי ניומן, RANDY NEWMAN LIVE. זה נועד במקור לשמש הקלטת שיווק בלבד לתחנות רדיו עד שחברת התקליטים הבינה שיש בזה יותר.
הרולינג סטון פרסם את ביקורתו על התקליט, באוגוסט 1971: "בניסיונה האחרון לעצור את טיסת הקמיקזה של רנדי ניומן אל השכחה, חברת התקליטים שלחה את פריט האספנים הזה, הקלטה חיה של הופעתו של רנדי במועדון ביטר אנד, בסתיו שעבר, לאנשי המקצוע מבלי לשחררו לציבור, וגם לא עם כל תוכנית לעשות זאת בכל עת בעתיד.
כיאה למלחין שירים על אנטי גיבורים. רנדי נשאר בעקשנות כאנטי כוכב-פופ. הוא הופיע בציבור בדיוק שלוש פעמים ושני אלבומיו קמלו על המדפים. בינתיים רנדי שמר על עצמו על ידי עיבוד וניצוח לפסקולים של סרטים. 'אני עשיר', הוא מלמל ביובש לאחר אחת מההופעות שלו בביטר אנד, 'אז שום דבר לא משנה'. מה שנורא חשוב הוא שלרנדי יש את החזון הקומי העמוק, העקבי והמקורי ביותר שניתן למצוא במוזיקת פופ כיום.
ההקלטה החיה הזו לוכדת את סגנונו האישי, הייחודי לחלוטין, הרבה יותר טוב מכל אחד משני האלבומים הקודמים שלו, והתובנות של השירים כה הרסניות. שיריו קיבלו גרסאות כיסוי רבות אך רק קולו יכול להביעם כראוי. הוא לא זמר כמו שהוא מונולוגיסט. בכל שיר שלו הוא הופך לדמות אחרת.
העולם מכיר שירים רבים שלו כגרסאות כיסוי של אחרים. עד כמה שהגרסאות האלה היו בסדר, הן לא הצליחו להעביר את טווח ההרגשה שרק קולו של רנדי יכול לבטא כמו שצריך. אם לא שמעתם דבר מלבד הביצוע של ג'ואן באאז ל- DON'T THINK TWICE, הייתם עלולים לחשוב שהשיר היה בלדה קורעת לב ואפלה; הצרימה של דילן אומרת לך שזו הנחתה חריפה. באותו אופן, להקת ליל שלושת הכלבים מבצעים את MAMA TOLD ME NOT TO COME כשיר רוק נוקב, מעט לא קצבי. כאשר רנדי שר אותו, הדרמה בשיר נכנסת פתאום למוקד: ברור שהוא תוכי למילותיה של ילדה מפוחדת חסרת אונים, עושה ממנה צחוק חסר רחמים ומזמין אותנו לשנוא אותה על כך. הדמויות שלו כולן כל כך חסרות לב וחסרות נפש שהן מצחיקות.
שיריו עוסקים בעובדה שאהבה, צדקה וחסד אנושי נמצאים נמוך להחריד ברשימת המניעים להתנהגות אנושית. בכנות בלתי נתפסת, הדמויות של רנדי מתהדרות באדישות שלהם.
התקליט מכיל ארבעה שירים חדשים, כולל LONELY AT THE TOP, דשדוש בלוזי בלתי נשכח שפאטס וולר היה גאה לכתוב. למרות שהוא נכתב עבור פרנק סינטרה, זוהי באמת פרודיה על כל שיר סוף הדרך שמאחל לעצמו שסינטרה ישיר אותו אי פעם. זה גם ביטוי לאדישות המבלבלת שרנדי חש לקריירה שלו. למעשה. כשהוא שר את השיר, נראה שהוא מתענג על חוסר ההצלחה שלו. אנונימיות היא כמעט חיונית לסיגנונו של רנדי.
על נושא הכתיבה לסינטרה, הוא אמר פעם: 'אני יכול לעשות אישית דברים כי אף אחד לא אכפת לו מזה ממילא - אף אחד לא יודע מי אני, לעזאזל. אבל סינטרה לא יכול לשיר את 'סוזן' (שיר של ניומן על פנטזיות של אנס), כי הוא מישהו שהקהל יצר אותו'. עם נחישות שמעט מדי אמנים חולקים, רנדי מסרב לתת לציבור להפוך אותו למשהו שהוא לא, לתת לקריירה שלו לעקוף את חייו האמנותיים, או לתת לטעם העממי להפריע לו. זה חזון פסימי אך מבריק. רק מהסיבות הללו, הוא ראוי להישמע, ובתקווה שחברת התקליטים תשחרר מספיק אלבומים חיים של רנדי, כמו זה, כדי לספק את המעריצים המושבעים שלו".
ב-20 ביוני בשנת 1967 נחתם החוזה בו ג'ימי הנדריקס צורף כאמן חימום לסיבוב ההופעות של להקת המאנקיז. הסיבוב הזה הפך לסיוט עבור הנדריקס שפרש ממנו לפני סיומו כי המופע שלו לא תאם את סוג הקהל של המאנקיז.
ב-20 ביוני בשנת 1968 טס פול מקרטני לניו יורק. המטרה? להציג שם את המיזם העסקי החדש של הביטלס.
בזמן שהעבודה על האלבום הלבן, של הביטלס, נמשכה בלונדון, פול מקרטני טס לאמריקה ביום זה לצורך קידום מכירות עבור חברת אפל. מטרת הגיחה הייתה להציג סרט תדמית בכנס של חברת התקליטים האמריקאית קפיטול בלוס אנג'לס, שבו יוכלו מנהלי חברת התקליטים, שהייתה אחריאית על קטלוג על הלהקה בארה"ב, לראות את כוונות הביטלס לעסקיהם.
למקרטני הצטרפו ראש חברת אפל, רון קאס, עובד בחברה (וחבר להקה וותיק) טוני בראמוול ואייבן ווהן, חבר ילדות של מקרטני שהכיר לו את ג'ון לנון ב-6 ביולי 1957.
החבורה טסה מנמל התעופה של לונדון לנמל התעופה הבינלאומי ג'ון פ. קנדי בניו יורק, שם ניסה מקרטני ליצור קשר עם בחורה שהתאהב בה כשהייתה באנגליה, לינדה איסטמן.
טוני בראמוול בספרו: "ממש מיהרנו לשדה התעופה כדי להשיג טיסות, ומכיוון שלא הצלחנו להגיע לטיסה ישירה ללוס אנג'לס, נאלצנו לעשות עצירת ביניים בניו יורק. הדבר הראשון שפול עשה כשהגיע לשדה התעופה קנדי היה להתקשר למספר הטלפון שהיה כתוב על פתק שמור בארנקו. היא לא ענתה לשיחה והוא השאיר הודעה במשיבון. 'היי, אני באמריקה! בואי לבלות כמה ימים. אני מתארח במלון בוורלי הילס'. הוא נראה מאוכזב מכך שהיא לא באה לענות לטלפון בעצמה".
בינתיים, באנגליה, עסק פול ג'ון לנון באולפני EMI (באבי רואד) בסיום הרכבת יצירתו האוואנגרדית, REVOLUTION 9, שלושת האולפנים במתחם פעלו בו זמנית עבור לנון ולצדו נראתה יוקו אונו, שגם תרמה רעיונות וצרחות וצווחות למיקרופון.
ב-20 ביוני בשנת 1988 יצא תקליט חדש לזמר האמריקאי, איגי פופ ושמו INSTINCT. אז מה היה האינסטינקט של מבקר הרולינג סטון לכתוב על זה אז? בואו נגלה...
"לפני שתחשבו לקנות את התקליט הזה, לכו לראות הופעה של איגי בשר ודם. בהופעות האחרונות, הוא הפסיק את אמנות הפאנק המסוגנן של התקליט BLAH BLAH BLAH וחזר לאיגי הישן והטוב.
עד כמה שהאינסטינקט הזה טוב - זה לא די טוב מספיק. הפקת התקליט הפכה את הגיטרה של אקס הסקס פיסטולס, סטיב ג'ונס, לצליל מטאל כבד סטנדרטי. אז עזבו את התקליט ולכו לקבל את הארוחה האמיתית של איגי פופ, בהופעה חיה".
ב-20 ביוני בשנת 1980 יצא אלבום לרולינג סטונס ושמו EMOTIONAL RESCUE, שהגיע למקום הראשון באנגליה וגם בארה"ב.
SIDE 1
1. Dance
2. Summer Romance
3. Send It To Me
4. Let Me Go
5. Indian Girl
SIDE 2
1. Where The Boys Go
2. Down In The Hole
3. Emotional Rescue
4. She's So Cold
5. All About You
בעיתון NME נכתב בביקורת עליו: "אין פה דבר שמתקרב לאלבומים החדשים של גרהאם פארקר ופיטר גבריאל. התקליט הזה נטול תשוקה אבל מפוצץ ברשלנות ופוזה מזויפת".
ובכן, באותה תקופה פרצה מחלוקת קשה בין מיק ג'אגר וקית' ריצ'רדס בעניין הכיוון המוזיקלי של הסטונס. לפי ריצ'רדס, ג'אגר הקשיב ליותר מדי תקליטים גרועים ועסק יותר מדי בחישוב של מה עדיף להקליט בשביל השוק. ג'אגר רצה להיטים. ריצ'רדס רצה מוזיקה.
אחד השירים שנגנזו נקרא CLAUDINE, אותו כתב ריצ'רדס על קלודין לונגט, זמרת צרפתיה שהתחתנה בשנת 1961 עם הזמר אנדי וויליאמס. הם התגרשו ב-1975 ושנה לאחר מכן היא הואשמה ברצח המאהב שלה בו כנראה ירתה. שירו של ריצ'רדס לא התאים לחברת התקליטים ולמורת רוחו הושמה יצירתו בצד.
על שיר הנושא אמר ג'אגר: "זה אני באולפן עם צ'רלי ווטס ורון ווד. זה קרה בסוף ההקלטות ואני לא חושב שקית' ריצ'רדס וביל ווימן ניגנו שם.
ברולינג סטון נכתב אז בביקורת על התקליט: "כמו התמונות התרמוגרפיות של הרולינג סטונס על העטיפה. התקליט הוא תיק של מקרים שרופים ושבילי שריפה. יש פה דפוסים בעלי ניגודיות גבוהה של קווי מתאר מוכרים וכתמים מושחרים שבהם החום נשרף ונעלם, התצלומים האלו - כמו תמונות של גופות משואה כלשהי - כמעט בלתי ניתנים לזיהוי. מבחינת המוזיקה, זה שהמוצר הזה נועד למכור זה אנדרסטייטמנט. אין כאן כמעט מנגינה שעוד לא שמעתם מהסטונס. אבל אז זה לא חדש לִי. אני מעדיף להיזכר בתקליט BETWEEN THE BUTTONS על ידי היבבה המהירה של SHE'S SO COLD מאשר לחזור על הקטעים של "MISS YOU באמצעות DANCE - PART 1 הבלתי נגמר.
ובכל זאת, הסאונד של הסטונס כל כך ניתן לזיהוי שקשה לזכור באיזו קפדנות הם פיתחו אותו: ועדיין אני צריך לספר לכם על השינויים. מיק ג'אגר שר בפלצט, מישהו שנשמע כמו בוב דילן רע (אלוהים אדירים, זה קית' ריצ'רדס!) לוקח שירה מובילה מרחפת והאורח המיוחד, מקס רומיאו, ששר פזמון כציפור. אבל אתם יודעים כמוני שאף אחד לא מדבר על החידושים המוזיקליים בתקליט של הסטונס או דילן אלא אם כן לאמנים עצמם אין יותר מה להגיד.
דבר אחד בטוח: המוצר החדש הוא לא מהדורת החדשות ש-SOME GIRLS שהם פגיעים ממש כמו זומבים. פעם, כמובן, הרולינג סטונס היו הטובים בעולם. עם כל אלבום חדש, הייתה לך תחושה שהם מסתכלים מעבר לכתף, מפנים אצבע אירונית אל הפנטזיות הכי פרטיות שלך. זה מה שהפך את תנוחת השטן הזו למשכנעת כל כך, אפילו למוחות לא הזויים. נראה שלסטונס באמת הייתה ידיעה מוקדמת של הסיבות והדאגות שלנו. והמיסטיקה של ההכרה שלהם גרמה לרוק'נ'רול להיראות - לזמן מה - כקולקטיביזם האינטלקטואלי והרגשי שישלוט בעולם.
זה היה לפני הרבה זמן. אבל אפילו שנתיים אחורה, בתקליט הקודם, היה עדיין מעט ניצוץ חצוף. אני מתאר לעצמי שהאבנים באמת מתו והתקליט הזה, חסר הרוח, הוא מסר מהקבר. זו תהיה נקודת התצפית היחידה שתסביר את הכל אלא אם כן האבנים יוולדו מחדש או משהו. אני חושש שאנשים לא יקראו להם שורדים עוד הרבה זמן".
ב-20 ביוני בשנת 1989 יצאה קופסת דיסקים מהודרת ונפלאה ללהקת האחים אולמן, שכללה חומרים ידועים לצד קטעים שלא נחשפו עד אז. שם הקופסה הוא DREAMS והיא באמת חלומית.
הנה מה שנכתב עליה בביקורת ברולינג סטון בזמנו:
"השיא של להקת האחים אולמן הגיע והלך כל כך מהר ולפני כל כך הרבה זמן שקל לזלזל בחשיבותה העצומה. לזמן קצר, בערך מאז צאת האלבום המדהים בהופעה בפילמור איסט, בקיץ 1971, ועד מותו של הגיטריסט דוואן אלמן באותו סתיו, נראה היה כי הלהקה הזו נועדה לכבוש את עולם הרוק. עם דוואן אולמן, מאסטר הנגינה בשישה מיתרים, וגרג אולמן, זמר נשמה עצום, שהוביל את הדרך, להקת האחים אולמן יצרה רוק דרומי ושינתה את נוף המוזיקה האמריקנית עבור מאות להקות.
אך לאחר שנה של פופולריות עצומה, התמהיל הייחודי של הלהקה נפל לטובת נגינות בוגי נמתחות מדי. מאז, מפגשי איחוד תקופתיים (שאחד מהם מתגבש לקיץ) לא הציעו הרבה יותר מנוסטלגיה.
עברו כבר עשרים שנה מאז אלבום הבכורה של האחים אולמן, כך שזה רגע הגיוני (אם שרירותי) להערכה מחודשת שמציעה קופסה זו, שהיא רטרוספקטיבה רחבת ידיים המשתרעת על פני חמש שעות פלוס (ומפוזרת על פני ארבעה תקליטורים וקלטות או שישה תקליטים) שמשקמת את מקומם של האולמנים בדרג הראשון של הלהקות האמריקניות.
על פני השטח, להוכיח את ערכם של האלמנים זו משימה קלה. ארבעת אלבומיה הראשונים של הלהקה נותרים מלאי השראה. לכן הקופסה מכילה גם רבים מהם.
חמש שעות של האחים אולמן באוסף אחד עשויות להיות יותר מדי עבור כולם חוץ מהיסטוריונים ומעריצים מושבעים, אבל אלו שחופרים, באופן סלקטיבי, יעלו בידם זהב.
הרבה מחומר האיחוד מסוף שנות השבעים מרמז על כך שהחברים ששרדו התכנסו מכיוון שהם לא יכלו לחשוב על שום דבר אחר לעשות, אם כי כמה שירים מציעים חלק מהאנרגיה המקורית של הלהקה.
יש מספיק חומרים מהשורה הראשונה פה כדי למלא לפחות שני דיסקים וחצי - וזה הישג לא קטן. המארז מספק שירות חשוב, עם הפגמים והכל: הוא חוזר להבליט להקה שהישגיה המוקדמים ראויים ביותר".
ב-20 ביוני בשנת 1963 הקים בריאן אפשטיין, מנהל הביטלס, חברה עסקית חדשה ושמה הביטלס בע"מ. החברה נועדה לטפל בענייניהם המשפטיים והעסקיים של הביטלס. החברה החדשה הייתה שותפות שאפשרה לכל אחד מהביטלס להחזיק בנתח מוגדר בהצלחתם ולהבטיח שיעורי מס נמוכים יותר.
"ביטלמאניה!" - הסיפור השלם של הביטלס בספר היחיד שיצא בעברית!
ב-20 ביוני בשנת 1942 נולד בריאן וילסון, המוח היצירתי של הביץ' בויז. הנה מתוך כתבה מרתקת, שפורסמה באוקטובר 1971 ברולינג סטון, על הביץ' בויז (בתרגום שלי, כמובן)
המפיק, ניק וונט: "החתמתי את הביץ' בויז בקפיטול רקורדס. הם הביאו את התקליט הראשון מוכן. הייתה להם הוצאה מינורית קודם לכן בלייבל עצמאי, עם שיר שנקרא SURFIN. מאריי, האבא של האחים ווילסון, הביא מאסטר ורצה לעשות עסקה חדשה. הוא רצה למכור את המאסטר וביקש 100 דולר ואחוז תמלוגים קטן. הוא לא רצה הרבה. אדם צנוע מאוד.
הייתי אז האדם היחיד בלייבל מתחת לגיל 62. הוא השמיע לי את התקליטון וזה היה ממש טוב. כנראה התקליטון הכי טוב ששמעתי באותה שנה. הם הפיקו את זה, בריאן והחבר'ה, וזה היה אדיר. קנינו את המאסטר. נתנו לו 300 דולר עבור זה ועשינו איתו עסקת תמלוגים טובה. הוא רצה לתת לנו את זכויות ההוצאה לאור והייתי צריך לייעץ להם לפתוח חברה קטנה ולהשאיר את ההוצאה לאור בידיהם.
ביום שיצא התקליטון, זה היה להיט. אני חושב שזה הצליח בפניקס, אריזונה. קליפורניה דחתה את זה, למעשה כמה אנשים בקליפורניה דחו את זה. התקליטון פשוט שבר כל מיני שיאי מכירות בניו יורק באותה שנה. הביץ' בויז הפכו מאוד חשובים.
בריאן הקדים בחמש שנים את החשיבה העסקית שלו, עם החשיבה היצירתית שלו, ובכל זאת הוא הצליח. אבל הוא סבל על זה. ואני בטוח שהוא משלם על זה היום. הוא דימם הרבה בגלל שינויים תובעניים. עלה לו יותר כסף לעשות תקליטים. תראה, החברה נהגה לספוג את העלות אם השתמשת באולפני הקסם שלה. בריאן נאלץ לשלם על האולפנים שלו.
הוא היה אחד השחקנים הראשונים בלייבל גדול שיצאו מ'תסמונת הלייבל הגדול' של כניסה לאולפנים שלהם בשעות שנקבעו ושימוש באולפנים - טובים, רעים או בינוניים - לפי סולם האיגודים שלהם ובשעותיהם, כולל החלפת טכנאים להפסקות ארוחת ערב, הפסקות לאכילת בננה, הפסקות לעשות פיפי, כל השטויות האלה; בריאן הראשון שהיה מותר לו לצאת החוצה בסשנים שלו. זה טריפ די כבד לצעיר בגילו.
בריאן ווילסון שחרר את קליפורניה עבור מפיקים ומוזיקאים. ניו יורק הייתה מרכז ההקלטות. בריאן וילסון והרבה אנשים לא יכלו להסכים עם זה והוא הביא הרבה אקשן לקליפורניה עבור צעירים מפיקים ומוזיקאים צעירים. הוא השתמש בנגנים שלא היו בקו החזית, אנשים שכיום הם נגני הפקות מיומנים. בריאן ווילסון השתמש בהם רבות, והם הפכו בזכותו לנגני אולפן נחשבים.
הוא גם היה הבחור הראשון שעשה את זה - לעבוד על שיר עד שזה יהיה נכון. הוא דיבר אל כולם עד שזה היה לשביעות רצונו ואז הוא נתן להם להקליט; הוא לקח הרבה סיכונים. הרבה מאיתנו היו משתפנים אחרי ארבע שעות ואומרים, 'כדאי שנרד מהמנגינה'. בריאן הסתובב שם תשע שעות ולא משנה מה המחיר. פעם חשבתי שהוא משוגע, אבל הוא צדק. בריאן היה איש שקשה לעבוד איתו. בריאן באמת דרש מאיתנו המון.
אבל האם אתם מבינים ש-70 אחוז מהג'ינגלים שאתם שומעים ברדיו ובטלוויזיה התפתחו מהתקליטים של בריאן ווילסון? תחשבו על כל הפרסומות, מקוקה קולה ועד סבן אפ. כולם משתמשים באופן השירה של ווילסון. הוא שינה את כל זה. תראו את הג'ינגלים האלו. הם יוצאים מהריפים של ביץ' בויז.
אם בריאן היה מתחיל היום - אני חושב שתעשיית התקליטים הייתה מצוידת יותר להתמודדות עמו, להקים עבורו סגנון חיים כדי שיוכל לחיות ולעבוד מבלי לדאוג לעולם שנשבר. באותם ימים ממש לא היה אכפת להם לאן אתה הולך ולעזאזל. אם היה לך להיט ורצית לבזבז את כל הכסף שלך, בסדר, כי חוק הממוצעים היה שלא היה לך עתיד של מחר.
הם עברו דרך הרבה עורכי דין ומנהלי עסקים. ברגע שיש לך כמה להיטים עבור החברה ונראה שאתה עשוי להיות שם זמן מה, אתה מתחיל להתמודד עם הרבה אנשים מוזרים. כמו שפתאום לא התעסקתי איתם יותר, התעסקתי עם עורכי דין, מנהלי חשבונות, מנהלים.
אני חושב שבריאן נאכל מהתסמונת הזו. הוא חשב שהוא יצליח לנצח בתנאים שלהם. אז כשהם ביקשו תקליט הוא נתן להם אחד. הרבה אנשים המשיכו לטרטר אותו. בריאן גדל והם החזיקו אותו. הם החזיקו את המוזיקה שלו. הם היו אומרים, 'טוב, אופנת שירי הגלישה מתה', אבל בריאן ווילסון עדיין היה בחיים.
אני חושב שבריאן הולך להיות איתנו כל עוד הוא רוצה להיות איתנו. אתה לא יכול לדחוף את האיש. הוא לא מיקי מאוס. אם היה לי אותו בחוזה, הוא יכל לקחת ארבע שנים של הפסקה בין התקליטים. כל עוד הוא היה מרוצה מהתקליט, זה הכל. זה הדבר השפוי היחיד. הוא תמיד היה מבריק ואני בטוח שהוא הרבה יותר חכם עכשיו. אז כתוצאה מכך זה ייקח לו הרבה יותר זמן, כי כנראה מאוד קשה לו להיות מרוצה.
קארל ווילסון היה השני בקבוצה שחשבתי שהוא מבריק. חשבתי שהוא יהפוך למפיק בעצמו ויעבוד עם אמנים אחרים. אני עדיין חושב שזה מה שהוא יעשה. קארל היה הקול השקט בשלבים המוקדמים. הוא היה מבצע כמה שינויים בשקט, ודאג בשקט שכולם יסתדרו. הוא היה בסדר, בחור צעיר ומאוד בוגר. לא באמת עזרתי לבריאן כל כך. לא הפרעתי לו אבל לא עזרתי לו כי אף פעם לא ממש התקרבתי אליו”.
ארל ליף, כתב עיתונות, ערך ראיון שבו הסביר בריאן ווילסון כיצד הגיע להחלטה להפסיק את הופעותיו עם הלהקה.
"פעם הייתי מר הכל", אמר בריאן לארל. "הרגשתי שאין לי ברירה. נדרסתי נפשית ורגשית כי התרוצצתי, קפצתי על מטוסים מעיר אחת לאחרת, גם הפקתי, כתבתי, עיבדתי, שרתי, תכננתי, לימדתי - עד לנקודה שבה לא היה לי שקט נפשי. לא היה סיכוי ממש לשבת ולחשוב או אפילו לנוח. הייתי כל כך מבולבל וכל כך מוטרד.
היינו בסיבוב הופעות, 23 בדצמבר 1964 (יומיים לפני חג המולד). נסענו ליוסטון כדי לצאת לסיור של שבועיים. נפרדתי מאשתי מרילין. לא הסתדרנו טוב מדי. המטוס היה באוויר רק חמש דקות כשאמרתי לאל ג'רדין שאני עומד להישבר בכל רגע. הוא אמר לי להרגיע את זה ואז התחלתי לבכות. שמתי כרית על הפנים והתחלתי לצרוח ולצעוק.
התרחקתי, התבטלתי, התמוטטתי, ופשוט נתתי לעצמי להיזרק לגמרי. זרקתי את עצמי מהמושב. נתתי לעצמי ללכת רגשית. הם טיפלו בי היטב. הם היו מבינים ככל יכולתם. הם ידעו מה קורה ואני התפרקתי. הגומייה נמתחה ככל האפשר.
באותו לילה נרגעתי וניגנתי במופע. למחרת בבוקר התעוררתי עם הקשר הכי גדול בבטן והרגשתי שאני יוצא מדעתי. במילים אחרות זו הייתה תקופת התמוטטות. בטח בכיתי בערך 15 פעמים למחרת. כל חצי שעה התחלתי לבכות. קארל הגיע לחדר שלי במלון, ראיתי אותו ופשוט טרקתי את הדלת בפניו. לא רציתי לראות אותו או אף אחד.
אף אחד לא ידע מה קורה. לא דיברתי, פשוט הורדתי את הראש ואפילו לא הסתכלתי על אף אחד. באותו לילה לקח אותי מנהל ההופעות בחזרה ללוס אנג'לס ולא רציתי לראות אף אחד מלבד אמא שלי. היא הייתה בשדה התעופה לפגוש אותי. ברגע שראיתי אותה, שוב התחלתי לבכות. רק הייתי צריך לשמוע אותה מדברת איתי, זה סוג של ביטחון להיות מסוגל לדבר עם אמא שלך כמו שאני יכול לדבר עם אודרי.
ניגשנו לבית ודיברנו שם שלוש שעות. סיפרתי לה דברים שלא סיפרתי לאף אחד בחיי והיא די יישרה אותי. זה היה הראשון מתוך סדרה של שלוש התמוטטויות שהיו לי מאז. החבר'ה האחרים לא רצו להציק לי אבל הם רצו לדעת מה קורה. היו ארבעה ביץ' בויז בדרכים. אז הם סיימו את הסיור של חמישה ימים בלעדיי וכשהם חזרו, לא רציתי לדבר איתם או עם אף אחד. רק רציתי לשבת ולחשוב ולנוח, להתאגד, לבדוק את החיים שלי, ושוב להעריך מי אני, מה אני עושה ומה אני צריך לעשות.
אז מה שזה הסתכם היה תחושת אשמה. ידעתי שהייתי צריך להפסיק לצאת לסיורים הרבה יותר מוקדם כדי לעשות צדק עם ההקלטות והפעילות העסקית שלנו. הייתי גם בלחץ מאבא שלי שלי, שחשב שאני אהיה בוגד אם לא אסע עם החבר'ה האחרים להופעות. תמיד הייתה לו בעיה להבין אנשים ורגשותיהם. הדרך היחידה שאני יכול לעשות זאת היא להתפרק כפי שעשיתי.
שאר חברי הלהקה נשארו בבית למנוחה ארוכה, בערך שבועיים, אז התחלנו להקליט את האלבום BEACH BOYS TODAY. היינו בערך באמצע האלבום, ולילה אחד אמרתי לחבר'ה שאני לא הולך להופיע יותר על הבמה, שאני לא יכול לנסוע. אמרתי להם שאני צופה עתיד יפה לביץ' בויז, אבל הדרך היחידה שנוכל להשיג זאת היא אם הם יעשו את העבודה שלהם ואני אעשה את שלי. הם יצטרכו להשיג לי מחליף. לא אמרתי 'הם'. אמרתי 'אנחנו' כי זה לא הם ואני, זה 'אנחנו'.
באותו לילה, כשמסרתי להם את החדשות על ההחלטה שלי, כולם התחרפנו. כבר עברתי את ההתמוטטות שלי - ועכשיו הגיע תורם. כשסיפרתי להם, הם טולטלו. למייק (לאב) היו כמה דמעות בעיניים, הוא לא יכל לסבול את המציאות שעולם לא אעלה איתם שוב על הבמה. זו הייתה פגיעה בתחושת הביטחון שלהם, כמובן.
מייק איבד את קור רוחו והרגיש כאילו אין סיבה להמשיך. דניס הרים מאפרה גדולה ואמר לכמה אנשים לצאת משם או שהוא יכה אותם בראש איתה. אל ג'רדין פרץ בבכי ופרץ בהתכווצויות בבטנו. הוא היה לגמרי גמור ואמא שלי, שהייתה שם, הייתה צריכה לטפל בו.
וקארל היה הבחור היחיד שמעולם לא נכנס לסצנה רגשית רעה. הוא פשוט ישב שם ולא התעצבן מזה. הוא תמיד שמר על קור רוח. אם זה לא היה קארל, קשה לומר איפה היינו. הוא ההשפעה המייצבת הגדולה ביותר בלהקה. הוא היה כזה מאז שהיה ילד והוא כזה עכשיו, יחד עם הרבה ניסיון ומוח. קארל שולט ברגשותיו. הוא קירר את דניס, מייק ואל.
עכשיו זה היה רק עניין של זמן עד שהחבר'ה יסתגלו לסצנה החדשה. המחליף הראשון שהיה לנו היה גלן קמפבל. הוא היה הולם, אבל הוא לא באמת היה ביץ' בוי. הוא לא נראה או התנהג כמו אחד כזה. זה בטח נמשך שלושה או ארבעה חודשים. ואז גלן חלה ולא יכול היה לסייר. הביץ' בויז היו ממש בצרות עכשיו כי הם לא יכלו לבטל את הסיור.
אז מייק התקשר בדקה האחרונה לברוס ג'ונסטון וגילה שהוא פנוי. ברוס וקארל נפגשו. קארל לימד את ברוס את כל השירים שעשינו על הבמה. ברוס למד מספיק שירים ביום אחד כדי להופיע עם הביץ' בויז בלילה הבא. באימון של יום אחד הוא נכנס לקבוצה.
הוא עשה תקליטים עם המפיק טרי מלצ'ר לפני שהצטרף אלינו. ברוס נשמע קצת כמוני כשהוא שר פלצט. הוא מנגן ושר טוב. ברוס הופך את הביץ' בויז לקריירה שלו. הוא מרוצה מאיתנו, הוא מרוויח טוב, אבל יותר מהכל הוא פשוט אוהב להיות בלהקה, ואנחנו אוהבים את ברוס. הוא הגיע בדיוק בזמן הנכון כשהיינו מול מצב ביש. זה היה מייק שהביא אותו. זה היה מאוד הגיוני מכיוון שברוס עשה תקליטי גלישה דומים מאוד לביץ' בויז. אנחנו מכירים את ברוס כבר כמה שנים. ברוס וטרי הפסיקו את הצמד שלהם רק לאחרונה בגלל הדרכים השונות שהם עברו. ברוס איתנו וטרי מפיק דברים אחרים.
"הדבר ההגיוני לעשות מכאן ואילך היה להתרחב בפרסום שלנו, מבחינה צילומית, ולעשות הפקה יותר מתוכננת בתקליטים. תמיד ידעתי מה אני עושה אבל היה לי קשה לתקשר עם אנשים במשך זמן מה. אני חושב שלהיות בקבוצה שעשתה כל כך הרבה כסף והצלחה בזמן כל כך קצר, היה קצת קשה להתמודד עם זה מן הסתם. עברו כמעט חמש שנים מאז שהתחלנו, ולקח לא מעט זמן להסתגל ולהגיע לבגרות הנוכחית.
אתה לומד כל כך הרבה על המניעים של אנשים, במיוחד כשאתה מגלה כמה הם תאווי בצע. אבל הבנת החולשות של אנשים אחרים עוזרת לך לראות את החולשות שלך ואת הכוח שלך, ולכן זה עזר לכולנו. אני לא חושב שאי פעם יהיה רגע משעמם בקריירה שלי, מכיוון שאני מסור מדי לאיזשהו חזון. אני לא רוצה להיות סטטי, אני חייב להמשיך לתפקד. לא, אני לא גאון, אני רק בחור חרוץ".
קארל ווילסון: "בריאן היה תלמיד אדיר. הוא התעניין במוזיקה יותר מכל, אבל הוא עסק בספורט לא מעט. הוא באמת היה שחקן בייסבול טוב, הוא יכל להיות מקצוען, אם הוא רצה. הוא עזב את קבוצת הבייסבול בשנה האחרונה ללימודיו כי הוא רצה לעשות מוזיקה, והמאמן התעצבן עליו, לא רצה לדבר איתו במשך כל השנה. הוא באמת היה ספורטאי טוב מאוד. גם אל ג'רדין שיחק שם ובריאן פעם אחת שבר לו את הרגל בטעות בעת משחק.
הוא פשוט אהב מוזיקה והוא פשוט עשה את זה. הוא המציא את זה. הוא חשב על זה. הוא לימד את עצמו איך לקרוא ואיך לכתוב מוזיקה. הוא באמת עושה את זה מהנשמה, באמת. רק משמיעה.
היו שנים רבות בהן לא עשה דבר מלבד לנגן בפסנתר. ימים על גבי ימים. הוא היה מאזין לתקליטים של ה- FOUR FRESHMEN וכמובן פיל ספקטור. ההשפעה של בריאן היא הרבה יותר ממה שמישהו ידע. הוא נתן השראה להרבה מוזיקאים וסופרים להיכנס לתזמור ולעשות באמת סוג של מוזיקה גבוהה. בריאן היה באמת הראשון שנכנס לעניין יצירת אלבום כאמנות. הוא לא צריך להוכיח את עצמו. הוא גם לא ממש רוצה. הוא לא צריך. המוזיקה שלו ממש גאונית. הוא האדם הכי מוכשר בעולם".
המפיק טרי מלצ'ר: "הוא לא אופנתי. הוא בהחלט לא אופנתי בשום מובן של המילה כי זה עשוי לחול על כל דבר. הוא פשוט כל כך מעורב בדבר האחד הזה שהוא לא רואה שום סיבה לוויתורים בשום רמה. הם פשוט לא קיימים. הוא באמת בחור יוצא דופן. כמפיק תקליטים, מישהו שיודע מה קורה לגבי מיקס, אין מישהו טוב יותר.
הוא כותב מנגינות פנטסטיות. הוא כמו מלחין קלאסי. אבל הוא לא כותב תמלילים, אז הוא נדחק מאוד בגלל היותו אידיוט. אבל האנשים שהפילו אותו, אם הם באמת היו מוזיקאים, הם היו שוכחים את המילים ונכנסים למבנה של הדבר. אם הייתי יכול לכתוב מנגינות ואקורדים כמו בריאן ווילסון, הייתי לוקח את השירים המזוינים האלה ושולח אותם להאל דיוויד וללנון ולמקרטני - הייתי שולח אותם לכל הרוחות העולם, ולקחת את הטוב ביותר. זה מה שהוא צריך לעשות. כי הוא מספיק טוב. הוא יותר טוב מכל האנשים האלו. הוא יודע יותר על מוזיקה מכל מי שנמצא בכלל בסצנת המוזיקה. הוא יודע הרבה יותר. הוא עזב את המוזיקה, כן. הוא עזב את זה, זה מעולם לא עזב אותו.
במשך שנים ביליתי את הלילות שלי בבית של בריאן, יושב ולא אומר מילה, לא נכנס לשום שיחה, רק שמעתי אותו מנגן בפסנתר וכותב כמה מנגינות מדי פעם. זה היה פשוט פנטסטי. הוא טוב יותר מכולם. זה באמת נכון. הוא פשוט יודע כל מה שצריך לדעת וזה מצער. הוא נולד מאוחר מדי או משהו. אם בריאן ווילסון היה נולד לפני 500 שנה, הוא היה אחד מאותן דמויות קלאסיות ענקיות שכולנו מעריצים כל כך. אבל הוא לא היה, והיו לו כמה אחים שהשתטו עם מילים וכאלה, אז המנגינות שלו יצאו במישור אחר. המוזיקה שלו גאונית והמילים שלו, אלה שיוצאות מהשירים האלו בכל מקרה, הן רמה גבוהה.
אם הייתי בריאן ולא יכולתי לחיות עם המילים של מישהו, הייתי עושה אלבום ומוחק את כל מילות השיר. פשוט מזמזם את זה. אבל הוא תמיד שם מילים. אני חושב שזה סוג של הרגל. ובכן, לעזאזל עם המילים. אף אחד לא שאל את שופן מה המילים המזוינות.
אני חושב שהוא נלחץ מהלהקה. ובידיעה שכולם בלהקה ההיא היו נשואים, והיו להם ילדים, ובית. אני חושב שהוא הרגיש יותר נדיב מאשר אמן. קלטתי את זה כמה פעמים, שהוא הרגיש שמצפים ממנו לעשות דברים מסוימים ובזמן: יהיה לנו תקליט להיט כל שלושה חודשים, סיבוב הופעות כל חודשיים, ואלבום כל ארבעה חודשים. הוא היה הכוח היצירתי, והיו עוד חמישה אנשים - חמש משפחות אחרות - שהסתמכו על היצירתיות שלו. אני מניח שאף גאון מוזיקלי לא פעל אי פעם על בסיס שעון זמן. הוא הרגיש את זה הרבה. אז, אני חושב שהוא פשוט הלך לישון למשך כמה חודשים. פשוט הלך לחדר שלו והסתלק. אני חושב שהאנשים בקבוצה הרסו את זה בכך שלא ידעו מתי להפעיל לחץ.
בריאן צבע את הבית שלו בסגול כשעבר לגור בלב בל אייר. הוא צבע את זה בסגול מבריק. אז הייתה ועדת תושבים של בל אייר וכל החרא הזה. הם היו כעוסים. הם היו די עצבניים. זה היה מצחיק. זה היה צבע חולצה, אני חייב להודות. לא היית רוצה לחיות בו. אני לא חושב שהוא חושב על הכל. אני לא מאמין שיש לו זמן לשקול הכל".
מלצ'ר על הרגע בו בריאן החליט להוציא את השיר HEROES AND VILLAINS: "בריאן החזיק אצלו את השיר הזה כאילו אמר, 'בסדר, עולם - יש לי את זה', וחיכה לזמן הנכון. הוא הרגיש שחשוב לחכות לזמן הנכון. זה היה שיר טוב. האישה הזו, אני מניח שהיא הייתה אסטרולוגית, סוג של אסטרולוגית, הגיעה לביתו של בריאן. היא אמרה לו, 'בריאן - הגיע הזמן'. הוא חיכה למילה מהאישה הזו להוציא את התקליטון, אני מניח.
'אז הוא אמר, 'בסדר' והתקשר לכל הלהקה. זה היה כמו: 'בסדר. תראו. הנה זה יוצא!'. זה היה מאוד חגיגי, מאוד חשוב. הכל היה בסגנון של 'תתכוננו לגדולה'. לכל הלהקה היו לימוזינות והייתה שיירה שלהן שנשאה את התקליטון ל-KHJ. בריאן התכוון לתת לתחנת הרדיו בלעדיות השמעה, מבלי לספר לחברת התקליטים, קפיטול. הגענו לשער התחנה והשומר לא נתן לנו להיכנס.
היו קצת דיבורים, קצת מהומה, קצת שטויות. לבסוף השומר נבהל מספיק מארבע או חמישה לימוזינות כדי לפתוח את השער. נכנסנו לבניין, הגענו לשדרן שעמד על הפטיפון. זה היה די מאוחר, כנראה בסביבות חצות. בריאן אמר, 'היי, אני בריאן ווילסון, הנה הסינגל החדש של הביץ' בויז. אני רוצה לתת לך ול-KHJ בלעדיות השמעה על זה'. והחרא הזה הסתובב ואמר: 'לא יכול לשדר שום דבר שאינו ברשימת ההשמעה'. בריאן כמעט התעלף. זה נגמר. הוא החזיק בשיר, חיכה לזמן הנכון, היו לו אסטרולוגים שהבינו את הרגע הנכון - וזה ממש הרג אותו לעמוד כך שם.
לבסוף הם שידרו את זה, אחרי כמה שיחות למנהל הרדיו או למישהו, שצעק 'תשמיע את זה, אידיוט!'. אבל הנזק לבריאן כבר נעשה. הבחור מעולם לא ביקש שום צרות, הוא רק כתב שירים וכולם תקעו את הבן זונה לקיר. הם ממש קרעו אותו, הבן זונה המסכן הזה".
ב-20 ביוני בשנת 1970 יצא תקליטון חדש ללהקת יס, עם השיר SWEET DREAMS.
בביקורת במלודי מייקר נכתב אז: "נראה שלהקת יס נעלמה ומסתתרת בעקבות עזיבתו של הגיטריסט פיטר
בנקס, אבל חברת התקליטים אפשרה ליצירה מוזיקלית נפלאה זו לצאת עכשיו. זה שיר נהדר של ג'ון אנדרסון עם תמיכה אינסטרומנטלית משובחת... אבל אל תתרגש יותר מדי. אנחנו לא רוצים את אחת הלהקות הטובות ביותר של בריטניה לקבל את הלהיט הענקי שמגיע לה - נכון?"
אותו מבקר מוסיקה, כריס וולש, התכוון לכך שלהקה מתקדמת שמקבלת להיט גדול, מסתכנת בהתמסחרות ועלולה לאבד את הייחוד שלה, בהתאם.
ב-20 ביוני בשנת 1961 כתב בוב דילן שיר חדש, TALKIN' BEAR MOUNTAIN MASSACRE BLUES.
יום קודם לכן קרא נואל סטוקי, אורח קבוע בבית הקפה GASLIGHT בו הופיע דילן, מאמר בניו יורק הראלד טריביון המתאר טיול בסירת טיולים בשם הדסון בל, שהפליגה במעלה נהר ההדסון להר הדובים. הטיול הסתיים בבהלה. הסירה הצפופה לא יכלה לשאת את משקל האנשים, בשל מכירת מאות כרטיסים מזויפים, והחלה לשקוע.
סטוקי, שהפך ל"פול" העתידי בשלישיית הפולק - פיטר, פול ומרי - הראה את המאמר לדילן. למחרת התייצב דילן בבית הקפה עם השיר שכתב על זה.
ב-20 ביוני בשנת 1969 נערך היום הראשון של שלושת ימי פסטיבל NEWPORT שבקליפורניה. הופיעו ביום הזה אייק וטינה טרנר, מארווין גיי, הבירדס, להקת STEPPENWOLF, ג'ניס ג'ופלין, ג'וני ווינטר, אריק ברדן, להקת LOVE וג'ימי הנדריקס, שפישל שם בענק. מה קרה?
הנדריקס שבר שיא באותו יום על קבלת התשלום הגבוה ביותר עבור הופעה בודדה, כשקיבל 125,000 דולר. אבל קרה שם משהו לא טוב. מסביב לגיטריסט התרוצצו כל הזמן אנשים מתנועת הפנתרים השחורים והאווירה הייתה כבדה. הנדריקס נראה לא נינוח, מאחורי הקלעים, במחיצתם. כשהגיע הזמן לעלות לבמה, לפתע הובן לכל שהנדריקס נטל סם הזיה ושהוא אינו כשיר להופיע כהלכה. זה היה אחד מרגעי הבמה הגרועים ביותר שלו והוא ירד משם כשהוא מבין שאיכזב את כולם. הוא ביקש מחבריו ללהקה שיגיעו להופיע שוב איתו, יומיים לאחר מכן - אבל הם לא הסכימו.
ב-20 ביוני בשנת 1975 יצא גיליון של עיתון להיטון. הנה כמה תופינים שאספתי לכם משם:
ספוילר - האייטם על אוריה היפ לא קרה בסוף...
ב-20 ביוני בשנת 1989 יצא תקליט חדש לארבעת חברי להקת יס בעבר - "אנדרסון, ברופורד, ווייקמן האו" (ABWH). רגע, אז מה בדיוק היה שם - אם ארבעה מחברי להקת יס שיוצאים בשם חדש? בואו נראה...
SIDE 1
1. Themes: A) Sound B) Second Attention C) Soul Warrior
2. Fist Of Fire
3. Brother Of Mine: A) The Big Dream B) Nothing Can Come Between Us C) Long Lost Brother Of Mine
4. Birthright
5. The Meeting
SIDE 2
1. Quartet: A) I Wanna Learn B) She Gives Me Love C) Who Was The First D) I'm Alive
2. Teakbois
3. Order Of The Universe: A) Order Theme B) Rock Gives Courage C) It's So Hard To Grow D) The Universe
4. Let's Pretend
האמת? אני ממש אוהב את להקת יס ולא הצלחתי לצלוח את התקליט הזה עם הנאה. עיתון רולינג סטון העניק בביקורתו אז כוכב אחד בלבד (!) לתקליט זה, מתוך חמישה. הנה ההסבר בביקורת: "זה כנראה נראה טוב על הנייר. תרכיבו ארבע חמישיות מלהקת יס, שהקליטו בסבנטיז מיצירות הרוק המתקדם הטובות ביותר ותעשו מזה את הנפל של השנה. הזמר ג'ון אנדרסון, המתופף ביל ברופורד, הגיטריסט סטיב האו והקלידן ריק ווייקמן נשמעים כשהם מנגנים ביחד אך לא מתקשרים זה עם זה. ארבעה מוזיקאים שמנגנים ולא מנסים ליצור קרקע משותפת.
המילים ששר אנדרסון טובלות, כרגיל, בשטויות קוסמיות כשהפעם זה בא ללא ריגוש של תגלית. המוזיקה פה כה מורכבת ומעורפלת שזה מותיר לתהות האם הם מנגנים ביחד את אותה היצירה, או שמא כל אחד מהם מנגן יצירה אחרת בו זמנית. יש סיבה לכך שהגוף הזה לא פועל תחת שם - כי זו לא ממש להקה. אין איש שירצה להקשיב לתקליט הזה יותר מפעם אחת. תקליט זה ישמש כנראה כצעד נוסף במלחמה של להקת יס, בסגנון של רוג'ר ווטרס נגד פינק פלויד. האם להקת יס, שכרגע פועלת חוקית תחת הבסיסט המקורי של הלהקה, כריס סקווייר, תוכל להוציא תקליט גרוע מזה? אנחנו מצפים לבאות".
אז מה הסיפור שגרם לכל הבלגאן הזה? ובכן... ג'ון אנדרסון עזב את להקת יס בפעם השנייה לאחר שהשלים עמה סיבוב הופעות עולמי בשנת 1988, ובכך סיכם קדנציה עם הגרסה השמינית של יס אשר פעלה מיוני 1983 עד ספטמבר 1988. במהלך אותה תקופה הוא הוציא גם שני אלבומי סולו. ג'ון ניסה להסביר למעריצי יס המבולבלים מדוע הוא שוב התפטר. "זה היה אך ורק בגלל שלא נהניתי יותר, פשוט ככה", הוא אמר. "לעולם לא אצטרף ללהקה רק בשביל הכסף. אני עושה את זה רק בשביל המוזיקה. אם אתה לא נאמן לעצמך ונאמן להוויה שלך, אין טעם".
באופן מוזר טרבור רבין אמר שהוא אפילו לא ידע שאנדרסון עזב את הלהקה אחרי הסיבוב. "אני לא יודע אם הוא פרש. לא הייתי מודע לכך עד מאוחר יותר. הייתי כל כך עסוק בהכנת אלבום שלי שאפילו לא ראיתי מה קורה. למעשה חשבתי שאנחנו חוזרים להיות ביחד שוב בעוד שנה בערך! עשינו הפסקה כי להקליט את התקליט BIG GENERATOR היה חוויה כל כך טראומטית".
כשהקבוצה החדשה התכנסה לראשונה זה לא היה לגמרי ברור לכולם מה היו הכוונות. ב-1989 ביל ברופורד מצא את עצמו נשאל אם הוא יכול לעשות כמה הקלטות חדשות עם הקולגה הוותיק, ג'ון אנדרסון. זה נראה
כמו רעיון טוב אבל התברר שזו הייתה חוויה פחות נעימה, לפחות עבור המתופף, שנזכר בצער, "ג'ון בא לראות אותי ושאל אם אני מוכן להקליט. חשבתי שזה רק הולך להיות סשן הקלטה כשכיר". ג'ון אמר לביל קצת כלאחר יד, "עשינו כמה שירים. בוא ותנגן עליהם". המתופף הסכים. הם שוחחו קצת ואז ברופורד קיבל כרטיס טיסה לשווייץ. "בשדה התעופה הבנתי שסטיב האו וריק ווייקמן היו שם. חשבתי, 'אוי, לא, אני בצרות כאן'. זה כמובן פירושו שזה היה סוג של פרויקט של יס, למרות שה השם יס לא היה ישים כי הייתה להקה חדשה בשם זה שפעלה בקליפורניה. היו דיבורים על הצטרפותו של כריס סקוויר למפגשים. אמרתי, 'אני לא יכול לעשות את זה עם כריס. מה עם טוני לוין?’ וזה היה בסדר".
מה שג'ון אנדרסון באמת רצה היה לעשות להחיות את הרוח הישנה של יס, רוח הלהקה בתחילת שנות השבעים. אז ב-1988, עשר שנים לאחר הפריצה הראשונה שלו עם יס, הוא הרים טלפון ויצר קשר עם חברים ותיקים ושיכנע אותם להקים להקה חדשה ומתחרה ללהקת יס הפעילה. היוזמה שלו גרמה לסכסוך ענק
ואפילו איומים בהליכים משפטיים.
על פי דיווח בבילבורד, להקת יס "החוקית" הגישה תביעה לבית המשפט המחוזי של ארה"ב כדי למנוע את אנדרסון וחבריו מלפרסם שהם להקת יס או אפילו מנגנים את המוסיקה של יס. התביעה דרשה גם למנוע מה'נאשם' אנדרסון לדון בחברותו הקודמת בלהקת יס.
סטיב האו בספרו: "נראה היה שרק כמה חודשים אחרי שהכל התפרק עם להקת GTR, שעשיתי עם הגיטריסט (לשעבר של ג'נסיס) סטיב האקט, קיבלתי טלפון מג'ון אנדרסון ששאל אותי אם יש לי שירים. 'כן', עניתי. 'יש לי שישה על קלטת. אתה רוצה לשמוע אותם?'
הזמנתי את ג'ון לבית שלי בקצה הפרבר של המפסטד גארדן והוא עזב עם הקסטה. לג'ון נמאס - לזמן מה, לפחות - מלהקת יס שפעלה אז, עם כריס סקווייר. כריס, שג'ון אהב בבירור, היה בחור קשה ביותר לעבוד איתו. אז ג'ון ניהל את הפרויקט החדש הזה שלנו. הוא החל לעבוד על השירים ב מקומות שונים, כולל בשווייץ, שם הוא התכנס עם ביל ברופורד והבסיסט טוני לוין להקליט את החלקים שלהם. טוני הגיע מוכן היטב, כמו שהוא תמיד עושה, אבל כנראה שג'ון היה צריך להשתכנע. היו להם שיחות לא נעימות, אבל, כמובן, זה נרגע ברגע שהיה ברור שטוני למד את החומר. במקום זאת סירבתי בתוקף לנסות להקליט את הגיטרה שלי באיי בהאמה ובחרתי להקליט את כל הקטעים שלי באולפני אייר, בלונדון.
למרבה הצער, במקום להישאר כאלבום ביתי עם צליל בריטי, 'אנדרסון ברופורד ווייקמן האו' הועבר לצוות עורכי מיקסים אשר היו מאוד פופולריים באותה תקופה, אבל נראה שלא היה להם מושג לגבי איזון מכשירים פנימי שפיתחנו במהלך השנים והיה חלק מכריע בגישת הצליל של להקת יס. האלבום נפתח בפתיח מוזר, כמה דקות של מחזמר מטופש, ולמרות שאני זוכה שם בקרדיט ככותב, לא היה לי מה לעשות שם. גם השירים שלי קיבלו קרדיט כתיבה קבוצתי.
האלבום היה שלם ומה שהיה לנו זה לא סתם 'להקה'. זה היה להקת יס אבל לא יכולנו לקרוא לזה ככה. כריס סקוויר, יחד עם הגיטריסט טרבור רבין, המתופף אלן ווייט והקלידן טוני קיי, טענו לשימוש חוקי בשם ואנחנו לא התכוונו לערער את זה. אבל אפילו כשאמרנו שנכתוב בפוסטרים שלנו 'ערב של מוסיקת יס' - זה מאוד הרגיז את ההנהלה שלהם. נשלח אלינו מסמך עם שלושים סעיפים, שמאיים עלינו באמת, אבל זה היה חסר ערך מכיוון שרבים מהסעיפים ניסו להוציא דברים שלמעשה מותר לכל אחד - לנגן את המוסיקה של יס. כל אחד יכול לעשות זאת, כמובן, מכיוון שהשירים נמצאים בתחום הציבור. הרגשות עלו כשנעשו ניסיונות לערער אותנו אבל המשכנו להרכיב את לוח ההופעות שלנו. כמה אמרגנים לקחו קצת חופש בפרסום המקומי: הם לא השתמשו בפוסטר הרשמי שלנו והגדילו את המילה YES, אבל זו הייתה קריאתם ובקושי באשמתנו".
ב-20 ביוני בשנת 1960 נולד ג'ון טיילור, בסיסט להקת הפופ הבריטית, דוראן דוראן. אז הנה, לכבודו, על להיט גדול של הלהקה - GIRLS ON FILM, שיצא בשנת 1981.
אחרי כל השנים המדכאות האלה של התלבשות בשחור ודאגה לגבי הממשלה, הגיע מרד מעמד הפועלים הבריטי, שבא לידי ביטוי גם בצבעוניות הביגוד. בלונדון השמיעו המועדונים דיסקו אירופאי, היפ הופ ומוזיקת נשמה. רוקסי מיוזיק ודיוויד בואי הפכו מודלים לחיקוי חדשים. זה היה צבעוני. זה היה מרגש. הסינטיסייזר החליף את הגיטרה ככלי השולט.
להקת דוראן דוראן, חמישייה מבירמינגהם, הייתה חלק חשוב בסצנה. "כל הסצנה בלונדון נראתה מאוד שטחית", אמר הקלידן, ניק רודס. "בבירמינגהם אנשים ציפו לסופי שבוע שבהם הם יכלו להתלבש וללכת למקום כמו 'רום ראנר', שזה המועדון היפה שם. ומדובר בכל מיני אנשים – עובדי משרד, עובדי מפעל, סטודנטים. האווירה הייתה מתוחה". "מה שאנחנו עושים זה דיסקו לבן אירופאי", הוסיף הבסיסט, ג'ון טיילור.
"מה שרצינו לעשות," אמר רודס, "זה פשוט לבחור את כל האלמנטים של מוזיקות שונות עבורנו. דיסקו זה דבר די טוב בפני עצמו, אבל הרבה פעמים השירה הורסת את זה. יש לנו קווי מלודיה ממש חזקים. אני חושב שזה משהו שחסר לדיסקו. באופן כללי, מנגינות היו חסרות בשנתיים האחרונות".
בספרו, הגיטריסט, אנדי טיילור, מגלה זווית מתחילת דרכו בלהקה: "היה ברור שהם רוצים מישהו שבאמת יכול לנגן בגיטרה בהמון סגנונות וז'אנרים שונים. אבל מהר מאוד גיליתי שהם לא באמת הרחיבו את הרפרטואר שלהם. לא היו להם שירים גמורים אבל היה להם יהלום אחד קטן, אשר היה הפזמון של GIRLS ON FILMS ולניק (רודס) היה תפקיד קטן בקלידים עם זה. אפשר היה לשמוע מיד שזה משהו מיוחד. אני זוכר שניק אמר לי, 'זה אחד השירים שיש לנו ואנחנו באמת חושבים שזה הולך להיות להיט'.
ואז הוא שר את השורה, 'בנות בסרט, בנות בסרט', וידעתי שזה מגניב - מעניין מי כתב את זה? אבל התברר שאף אחד מהם לא כתב, כי זה נכתב על ידי הזמר הקודם שלהם, אנדי וויקט, שאמרו לי שהוא בחופשה. למעשה, אנדי כבר עזב את הלהקה, ומה שהם לא הזכירו בהתחלה זה שלא היה שום זמר בכלל במקומו. חתיכת הפזמון הקטנה הזו הייתה הדבר היחיד ששרד מההרכב הקודם שלהם. בהמשך היינו צריכים להתמודד עם אנדי כשהוצאנו את השיר באופן מסחרי.
לאחר מכן נכנס לתמונה זמר חדש – סיימון לה בון. אנדי טיילור: "אז שם כולנו היינו, בתוך מועדון 'רום ראנר', כשנכנס פנימה הבחור הגבוה וטוב המראה הזה עם רגליים ארוכות והרבה ביטחון עצמי. 'שלום, אני סיימון לה בון', הוא אמר במבטא דרומי. הדבר הראשון שחשבתי היה, 'שכה אחיה - הוא נראה בדיוק כמו אלביס!' חיבבנו אותו. ואז גילינו שהוא יכול לכתוב מילים. הוא הביא ספר עם שירים בכתב ידו. הספר התברר כמנורה אמיתית של אלאדין כי הוא הכיל את כל המילים שיכולנו לאחל להן. זה היה, עבורי, הרגע המכונן של דוראן דוראן, כשסיימון שלף את ספר המילים הקטן הזה".
זה עבד מהיום הראשון איתו. הלהקה התרשמה מכך שסיימון יכול לשיר לתוך מיקרופון ולנוע בקלות. סיימון ביקש מהלהקה לנגן את אחד משיריה שוב, הקשיב בקשב רב, ואז התאים אותו מיד לשיר מתוך ספרו בשם "קול הרעם". המנגינה הייתה של אנדי, שנדהם שהמילים מתאימות כך ללחן שלו. ברור היה שלסיימון לה בון יש אוזן קשבת לפופ מסחרי. הם השמיעו לו את GIRLS ON FILMS והוא מיד התחיל לעבד אותו מחדש.
כבונוס נוסף, הוא אמר להם שהוא אוהב את להקת סימפל מיינדס, להקה שג'ון טיילור וניק רודס התפעלו ממנה גם כן. עם זה, ג'ון טיילור אמר ללה בון, "טוב, אתה בלהקה. יש לנו הופעה בעוד ארבעה שבועות". במיטה באותו לילה כתב הבסיסט בהתרגשות ביומנו, "סוף סוף יש לנו זמר! הכוכב כאן!"
השיר GIRLS ON FILMS הפך לשיר שעוסק בניצול דוגמניות אופנה, שצריכות להתמודד עם צילומים בסביבה תזזיתית שבה הן מוחפצות עבור ההמונים. מצלמת הניקון נשמעת בתחילת השיר ומביאה בשורת סאונד חדשה. תוסיפו לזה קליפ שיווקי, שבויים על ידי גודלי וקרים (לשעבר חברי עשרה סי סי) ששילב בתוכו עירום ותקבלו מוצר תוסס.
מתחילים שלושה ימי מוסיקה בחיפה. עם בוב דילן, ניק קייב ובאדי גאי (שהיה אמור להגיע שוב בשנת 2023 אך ביטל בגלל המצב הבטחוני)
ב-20 ביוני בשנת 1974 יצא האלבום BEFORE THE FLOOD של בוב דילן והבאנד. היה זה אלבום שתיעד את סיבוב ההופעות מהגדולים ביותר שידעה שנת 1974.
SIDE 1
1. Most Likely You Go Your Way (And I'll Go Mine)
2. Lay Lady Lay
3. Rainy Day Women #12 & 35
4. Knockin' On Heaven's Door
5. It Ain't Me, Babe
6. Ballad Of A Thin Man
SIDE 2
1. Up On Cripple Creek
2. I Shall Be Released
3. Endless Highway
4. The Night They Drove Old Dixie Down
5. Stage Fright
SIDE 3
1. Don't Think Twice, It's All Right
2. Just Like A Woman
3. It's Alright, Ma (I'm Only Bleeding)
4. The Shape I'm In
5. When You Awake
6. The Weight
SIDE 4
1. All Along The Watchtower
2. Highway 61 Revisited
3. Like A Rolling Stone
4. Blowin' In The Wind
הקהל מחא כפיים ושר כבטקס דתי. דילן, עם זקן של כמה ימים וג'ינס, נראה מרוצה. לאחר כשמונה שנים של פרישה מהבמות (חוץ מגיחות חד-פעמיות, כמו למשל בקונצרט למען בנגלה דש) הקהל היה צמא ביותר למי שהוביל אותו בסיקסטיז, כגיבור פולק אמיתי וחסר פשרות.
זה היה ה-אירוע של תחילת שנת 1974 (עד שקרוסבי, סטילס, נאש ויאנג יתאחדו לסיבוב בהמשך אותה שנה). הקהל לא ידע למה לצפות מהאיש הבלתי צפוי הזה. הם הרי התאכזבו מאד ממנו לא פעם בעבר. כמו, למשל, כשבחר לבגוד במוזיקת הפולק ולהתחשמל. או כשהוציא אלבום בשם SELF PORTRAIT. אבל הציפיה הפעם הייתה שווה. דילן עלה לבמה וניגן ושר את עצמו. בלי הצגות. הוא נראה בריא ובטוח בעצמו. קולו נשמע היטב והוא לא חסך מצופיו רבים מלהיטיו הישנים. השירים קיבלו הפעם עיבודים כיאה למופע רוק, עם להקת THE BAND הנאמנה והמוכשרת בטירוף.
דילן והלהקה החלו לבדוק את האפשרות לחזרה ביחד בחודשי הסתיו של 1973. זה היה כשהלהקה העניקה מופע צדקה למחנה קיץ בקרבת לוס אנג'לס, שמנהליו נתנו לה את התמורה בצורת שימוש במתחם המקום לעריכת חזרות ללא הגבלה. דילן הגיע גם הוא לשם ומדי יום הם ניגנו והרכיבו רפרטואר. שם הם גם יצרו שירים שיוקלטו באלבומו הבא של דילן, PLANET WAVES.
זה היה רגע משמח ביותר עבור כולם שם, לחזור ולנגן ביחד. זה היה כמו משפחה שהתאחדה. גיטריסט הלהקה, רובי רוברטסון, הודה כי ההבדל עם להקתו ודילן באמצע הסיקסטיז ללהקה ודילן בשנת 1974 היה כמרחק בין אהבה לשנאה. באמצע הסיקסטיז אנשים צרחו עליהם בוז וזרקו עליהם חפצים. דילן היה עבור אנשי הפולק הטהור כבוגד והם, נגני הליווי שלו, נתפסו כעוזרים שלו בבגידה זו, עם כלי הנגינה החשמליים שלהם.
בשנת 1974 הקהל חיבק באהבה אדירה את המופע החשמלי הזה. יש שטענו כי דילן ניסה, באופן מוגזם, לשחק את ה'רוקר' על הבמה וכי החשמל האמיתי הגיע דווקא מהרגעים האקוסטיים שלו שם. אבל הזמנים אכן השתנו. זו הייתה הרגשה מוזרה אך גם מרעננת. העקשנות שלהם, לעשות את המוזיקה ההיא באמצע הסיקסטיז, הוכיחה כי היה בה צדק.
סיבוב ההופעות הזה נערך ברחבי ארה"ב, שהייתה אז מבולבלת מאד מפרשת ווטרגייט שהתפוצצה. שבועיים לאחר הקלטת האלבום הזה, בלוס אנג'לס, הכריז חבר המושבעים, במשפטו של הנשיא ניקסון, כי הוא קשור ישירות בפרשה.
דילן והחבורה עברו מעיר לעיר עם מטוס סילון יוקרתי, ששימש גם את הרולינג סטונס, לד זפלין ואלטון ג'ון. דילן והלהקה התקבלו כמלכים בכל מקום. הסיבוב הגיע לסיומו באמצע פברואר 1974, בלוס אנג'לס. שם גם הוקלט רוב אלבום ההופעה הכפול, BEFORE THE FLOOD, שיצא בהמשך אותה שנה. מאזיני האלבום ריחפו עם הצלילים אך לא ידעו שחלק מתאורת הבמה כללה גם כיסא נוח עתיק, שולחן עם מנורה עתיקה וגם מיטת קומותיים. כל זאת כדי ליצור אווירת נינוחות ביתית.
עיתון רולינג סטון ציין בזמנו כי "הפתרון של בוב דילן להחזיר את חומרי העבר שלו לבמה הוא לשיר בקול אגרסיבי מדי לצד ליווי חשמלי של THE BAND, שנשמע פה כחיבור מזויף לעומת החיבור הטבעי ששני הגופים ידעו יחדיו בשנות השישים. השיר 'נוקש על שערי גן עדן' נשמע פה מלאכותי מדי. והשיר 'הבלדה על האיש הרזה' נשמעת חסרת נשמה, למרות האורגן שבה".
אבל בוב דילן יצא מסיבוב זה עם אנרגיות חדשות. הוא הפסיק להתחבא וחזר ליצור ולהופיע. סיבוב ההופעות הזה היה מעבר למספר הופעות. הוא היה חלק מההיסטוריה.
עבור הגיבור המרכזי בו היה בזה משהו לא טוב, כפי שסיפר בשנת 1980: "כשאלביס פרסלי ביצע בשנות החמישים את THAT'S ALL RIGHT MAMA, היה בזה המון כוח ורגישות. אבל בשנת 1969 הוא כבר ביצע את השיר הזה בלי מה שהפך אותו לכה מרגש במקור. לא היה שם דבר חוץ מכוח מאולץ. גם אני נפלתי למלכודת הזו. קחו לדוגמה את סיבוב ההופעות שלי משנת 1974. זה היה כמו ללכת על חבל דק מאד, כדי לשמר את הדבר שיצרת פעם ועדיין לנסות להביאו כמשהו מרגש". הקהל של 1974 חשב אחרת.
הרולינג סטון לא הצטרף להיסטריית הקהל בביקורתו על האלבום בזמנו, אך גם נתן נקודת אור: "לאורך כל הופעותיו של בוב דילן באלבום זה, ניכר מאמץ להתאים את החומר הישן עם סגנון הגשה מתאים. הפיתרון העיקרי של דילן הוא לשיר אותם בצורה אגרסיבית. הבאנד נתקלת בקשיים דומים למצוא את התחושה המתאימה לשירים, שהעיבודים שלהם בדרך כלל צפופים יתר על המידה. גולת הכותרת הבלתי מעורערת של ארבעת הצדדים האלו באה עם 'כמו אבן מתגלגלת'. הבאנד בועטים בעוצמה ובניצחון. הסולן דילן צועק את המסר שלו כמי שמחויב לו ולא כמתבטל. מה שהיה פעם משפט גירוש הפך להזמנה לתלות עצמית, והתחדשות מרגשת ומשמעותית".
ב-20 ביוני בשנת 1969 יצא האלבום השלישי של להקת גרייטפול דד, AOXOMOXOA, שהמשיך את הקו הפסיכדלי של קודמו ("המנון השמש"), כשהטירוף האולפני נרגע קצת לטובת שירים ממשיים.
SIDE 1
1. St. Stephen
2. Dupree's Diamond Blues
3. Rosemary
4. Doin' That Rag
SIDE 2
1. Mountains of the Moon
2. China Cat Sunflower
3. What's Become of the Baby
4. Cosmic Charlie
בתחילה נראה כי AOXOMOXOA הינו שם מוזר חסר ממשמעות אך שימו לב ששם האלבום ניתן לקריאה זהה משני הכיוונים. דרך אגב, השם המקורי שהיה אמור להיות לאלבום הוא EARTHQUAKE COUNTRY. על העטיפה המאוירת והפסיכדלית של התקליט ניתן לקרוא את הכיתוב של שם הלהקה גם כך: WE ATE THE ACID (אנחנו אכלנו את סם ההזייה).
כשחברי להקת הגרייטפול דד נכנסו לאולפן להקליט את האלבום הזה הם היו שקועים בחובות כספיים אדירים מול חברת התקליטים שלהם (האחים וורנר). האלבום הזה לא שינה את התמונה הכלכלית אלא החמיר אותה - הוא גרם ללהקה לצלול עמוק יותר בחובות. כל משחקי האולפן ששימשו לרקיחת האלבום הקודם גבו זמן הקלטה יקר ביותר על חשבון הלהקה. לאלבום השלישי זה לקח שמונה חודשי הקלטה ו-180,000 דולרים. סכום אדיר במונחים של אז.
הסיבה לכך הייתה שזו היא הפעם הראשונה שהלהקה השתמשה במיקסר עם 16 ערוצי הקלטה. חלק מזמן ההקלטה הוקדש לניסיונות כדי להבין כיצד הטכנולוגיה החדישה הזו בכלל פועלת. כתוצאה מכך הכיל המיקס, שיצא במקור בוויניל, יותר מדי ניסיונות בצלילים שלעיתים אף הרסו את השירים. החברים הקליטו המון כלים ואפקטים פשוט בגלל שהייתה להם האפשרות לעשות זאת ולא תמיד חשבו על טובת השיר. זו הפעם האחרונה בה הלהקה תבצע הקלטות במחירים שכאלה.
המוזיקה באלבום הזה מאד מגוונת. רוק פסיכדלי, מוטיבים של ג'אז, מוזיקת פולק ועוד. שמונה קטעים שמרכיבים אלבום מאד מיוחד.
האלמנטים הפסיכדליים המשיכו כאן את מה שהיה באלבומם הקודם. אך מה שבולט כאן הוא שימוש נרחב בשירים מלודיים (מה שהיה חסר קצת באלבום השני). שנתיים לאחר צאת התקליט השלישי הזה נכנסו ג'רי גרסיה ופיל לש בחזרה לאולפן בכדי לעשות מיקס חדש ומתוקן של האלבום הזה. הם הורידו המון דברים מהמיקס המקורי, כולל מקהלה שלמה ששרה בשיר MOUNTAINS OF THE MOON, קטע א-קפלה שהוקלט בסוף DOIN' THAT RAG והמון אפקטים שהפריעו בשיר WHAT'S BECOME OF THE BABY.
דבר נוסף שהורד במיקס המתוקן הוא ערוץ הקונטרבס, שניגן פיל לש. זו הייתה הפעם הראשונה בה לש ניגן על הכלי הזה ולכן הוא לא הצליח תמיד לשמור על הקצב. שימו לב, התקליט יצא במיקס החדש ב-1971 עם אותו מספר קטלוגי כמו קודמו. אך מה שמבדיל ביניהם הוא שבעטיפה של המיקס החדש יש כיתוב שאומר REMIXED SEPTEMBER 1971.
כל הוצאות הדיסקים מאז הכילו את המיקס המתוקן של 1971. זאת מפני שהמאסטר עם המיקס המקורי לא נמצא אז. אבל אל דאגה, התקליט יצא מאז מחדש ועם המיקס המקורי.
"רבים משירי התקליט הזה נכתבו באופן מוגזם", הודה ג'רי גרסיה שנים לאחר מכן. "לא היה קל לבצעם כי כתבתי אותם במטרה לכתוב שירים ולא במטרה לבצעם". אבל למרות שסכום החוב שהביא תקליט זה לחברת התקליטים ידוע - אין מחיר לקסם אמיתי - וזה מה שיש בתקליט זה ובכמות רבה.
ב-20 ביוני בשנת 1989 יצא פסקול הסרט באטמן (BATMAN) עם מוסיקה מאת פרינס. עיתון רולינג סטון העניק לאלבום שלושה כוכבים וחצי והסביר...
"מההתחלה, פרינס שיחק עם דואליות: שחור-לבן, סטרייט-הומו, זכר-נקבה, קודש-חול וכמובן, טוב-רע. מאחר והעלילה של באטמן מסתובבת סביב היריבות של באטמן והג'וקר, עם דמות נשית ושמה ויקי וייל, לפרינס הייתה הגדרה מושלמת.
הפסקול של פרינס ארוז כשירים שנכתבו לדמויות הסרט. פרינס שר את באטמן והג'וקר, וויקי וייל מושרת על ידי שינה איסטון. למעשה, באטמן הוא אלבום פרינס לאורך כל הדרך. קשה להימנע מהחשד לכך שחלק מהשירים בבאטמן כבר ישבו ברחבי האולפן בפייזלי פארק כחלק משפע המוזיקה העצום שלו. כאלבום של פרינס, זה אינו תקליט מאוזן. זה יכל להיות תקליט מחוספס ושובב, אם הייתה לו היכולת לשלוט על העריכה בו".
בלוג מוסיקה - כל מה שרציתם לדעת על מוזיקה - ועוד קצת.
הנכם מוזמנים לשתף את הבלוג עם חבריכם.
רוצים לשמוע עוד הרצאות מעניינות על הופעות מוסיקה? זמרים ישראליים? להקות רוק? הביטלס? תקליטים? רוק מתקדם? ועוד מגוון נושאים? מוזמנים ליצור איתי קשר. בינתיים, בואו ליהנות גם מפודקאסט מומלץ ומבלוג המוסיקה באתר.
