רוק מסביב לשעון: מה קרה ב-20 במאי בעולם הרוק

כל יום מציין אירועים משמעותיים בהיסטוריה של מוזיקת הרוק והפופ, עם שפע של אנקדוטות פורצות דרך שהתרחשו בעשורים קודמים. כשאנחנו מסתכלים אחורה בזמן, על היום הזה בתולדות המוזיקה, אנחנו נזכרים ברגעים המדהימים שעיצבו את נוף הרוק והפופ, החל מיציאתם של תקליטים אגדיים, הופעות אייקוניות וגם דברים משמחים לצד עצובים שקרו לאמני המוזיקה המובילים.

כחובבי מוזיקת רוק, אנחנו לא יכולים שלא לחוש תחושת נוסטלגיה כשאנחנו מהרהרים באירועים הבלתי נשכחים שהתרחשו אז. הנכם מוזמנים לצלול איתי למנהרת הזמן עם אירועי פופ ורוק שאספתי עבורכם ממקורות שונים ונדירים מאד שאינם ברשת. אהבתם וברצונכם לקבל עוד ועוד? בשביל זה בניתי עבורכם הרצאות מוסיקה מעשירות ומעניינות ופודקאסטים מומלצים.

אז מה קרה ב-20 במאי (20.5) בעולם של רוק קלאסי?

חקר, ערך וכתב: נעם רפפורט

הציטוט היומי: "ניגנתי עם כמעט כל המוזיקאים בסביבה, וכולנו מסתדרים היטב. סצנת המוזיקה כולה מאוד גרובית. יש כאן מעט מאוד תחרות, ומעט מאוד משחקי אגו. כולם יודעים מה נדרש כדי ליצור כאן מוזיקה טובה למדי. זה כל העניין: להיות מסטול ולנגן. אני חושב שזו הסצנה שיש באזור הזה, והיא זו שהופכת אותו לאטרקטיבי עבור מוזיקאים; זו הסיבה שרבים מהם עברו לכאן – החופש הזה, היעדר התחרות, והעובדה שאתה לא תמיד צריך להילחם, אלא באמת יכול פשוט לנגן מוזיקה" (ג'רי גרסיה, מלהקת גרייטפול דד, בשנת 1972)

הקלידים של הדלתות נדמו. ב-20 במאי בשנת 2013 מת ריי מנזארק, האשף המוזיקלי והקלידן הנדיר של להקת הדלתות.

מנזארק, שהיה חולה במשך מספר חודשים, מת בגיל 74 במרפאה ברוזנהיים, גרמניה, לאחר מאבק ממושך בסרטן, כשלצידו אשתו הנאמנה, דורותי, ושני אחיו, ריק וג'יימס. עולם המוזיקה הרכין ראש עם לכתו של אחד מעמודי התווך של הצליל הפסיכדלי של שנות השישים.

סיפור הקמתה של להקת הדלתות הוא אגדה בפני עצמה. בשנת 1965, פגישה מקרית בחוף וניס שטוף השמש בקליפורניה, בין מנזארק לג'ים מוריסון הכריזמטי, הולידה את אחת הלהקות המשפיעות והמסעירות בהיסטוריה. מנזארק, עם נגינת האורגן הייחודית שלו, שכללה לעיתים קרובות בהופעות נגינת תפקידי בס ביד שמאל על קלידי FENDER RHODES PIANO BASS במקביל למלודיות מהפנטות ביד ימין על אורגן VOX CONTINENTAL, יצר את הצליל הבלתי נשכח של הדלתות. תחשבו על הפתיחה האייקונית של LIGHT MY FIRE – זה היה הקסם של מנזארק. הלהקה המשיכה להיות אחת האטרקציות המצליחות והקוטביות ביותר של שנות השישים, פרצה גבולות מוזיקליים ותרבותיים, ומכרה למעלה מ-100 מיליון תקליטים ברחבי העולם. עם זאת, אישיותו הפרועה והפרובוקטיבית של מוריסון משכה לא מעט אש וגרמה גם לחבלות תדמיתיות חמורות בה.

לאחר מותו הטרגי של מוריסון בפריס בשנת 1971, ניסה מנזארק, יחד עם שני חבריו הנותרים בלהקה, הגיטריסט רובי קריגר והמתופף ג'ון דנסמור, להמשיך את דרכה של הדלתות. הניסיון לא צלח כמצופה, ומנזארק פנה לקריירת סולו והפקות מוזיקליות מגוונות, אך תמיד נותר מזוהה עם הצליל והמורשת של הדלתות.

חבריו ללהקה ספדו לו. רובי קריגר, גיטריסט הלהקה, שיתף: "התעצבתי מאוד לשמוע על פטירתו של ידידי וחבר הלהקה ריי מנזארק היום. אני פשוט שמח שהצלחתי לנגן איתו את שירי הדלתות בעשור האחרון. ריי היה חלק עצום מחיי ותמיד אתגעגע אליו”.

ג'ון דנסמור, מתופף הלהקה, הוסיף מילים מרגשות: "לא היה אף נגן מקלדת על פני כדור הארץ המתאים יותר לתמוך בשירתו של ג'ים מוריסון. ריי, הרגשתי באופן מסונכרן איתך מבחינה מוזיקלית. זה היה כאילו שאנחנו שניים עם מוח אחד, מחזיקים את הבסיס לרובי וג'ים לצוף מעלינו. אתגעגע לאחי המוזיקלי”. עם זאת, דנסמור דאג גם לגלות את הצדדים הפחות נעימים באישיותי של מנזארק, כשנאלץ לתבוע אותו. כל זאת מתואר בספר המרתק שהוא כתב, THE DOORS UNHINGED.

אבל ריי מנזארק לא היה רק קלידן; הוא המציא סגנון - וכשאתה ממציא סגנון שמעורר הערצה והערכה - אתה אמן אמיתי. כך היה מנזארק.

קבלו את אלטון השועל. ב-20 במאי 1981, עולם המוזיקה קיבל לידיו את THE FOX, תקליט חדש ומסקרן מאת אלטון ג'ון. אך עוד לפני שהמחט נגעה בוויניל, סערה אחת כבר התחוללה...

אבל רגע, קודם כל זה... שנת 1981 הייתה תקופת מעבר קשה עבור אמני רוק ופופ ששלטו ביג טיים בעשור הקודם. צליל הדיסקו דעך, והגל החדש והסינת'פופ התחילו להשתלט על הרדיו. אז THE FOX מציג את אלטון ג'ון כשהוא ניסה נואשות לעדכן את הצליל שלו ולהישמע רלוונטי לתחילת האייטיז, אך התוצאה? היא מרגישה לי לעיתים קרובות מאולצת. התקליט דווקא נפתח עם אלטון הרוקי-קלאסי, בשיר BREAKING DOWN THE BARRIERS. זה ממש מזכיר לי להיטי סבנטיז שלו כמו THE BITCH IS BACK. אוקי - זו פתיחה טובה. אחר כך מגיע HEART IN THE RIGHT PLACE שנשמע בלוז-גרובי מספיק כדי לגרום לי ליהנות ממנו - וזה עדיין כולל נגינת פסנתר אלטונית טובה. עדיין, משהו פה כבר לא מרגש אותי. זה נשמע מופק היטב, מנוגן היטב - אבל איפה הנשמה? פה אני מבין שמשהו לא טוב יכול לקרות גם בהמשך התקליט.

וזה אכן קורה בשיר השלישי, JUST LIKE BELGIUM, ששכחתי את מה שקורה בו מיד אחרי שהקשבתי לו. ומהצרה הזו המחט עובר ללהיט של התקליט, NOBODY WINS. בניגוד לשיר הפתיחה - הסאונד פה כבר מנוכר ומסונטז. הסיפור מאחורי הלהיט NOBODY WINS הוא קלאסיקה של אלטון: הוא שמע ברדיו את המקור הצרפתי, JE NE SAIS PAS (אני לא יודע), בביצועה של הזמרת האלמונית יחסית, ג'אניק פרבוסט, כשהיה תקוע בפקק תנועה בריביירה הצרפתית הנוצצת. הוא מיד התאהב במנגינה, לקח אותה לתמלילן הקבוע שלו אז, גארי אוסבורן, שהלביש עליה מילים נוגעות על התפוררות נישואים, והפך אותו ללהיט מינורי אך זכור מהתקליט.

אז כן... במקום להוביל את הקו המוזיקלי, כפי שעשה בעבר, הוא נשמע כאן כמי שרודף אחרי טרנדים ויורה לכל מיני כיוונים. ואחת הסיבות הבולטות לכך שהאלבום לא זורם בצורה חלקה היא הדרך שבה הוא נוצר. זה לא תקליט שנכתב והוקלט כיחידה אחת עם חזון אמנותי ברור. למעשה, רובו מורכב מהקלטות שנותרו על רצפת חדר העריכה מהסשנים של האלבום הקודם שלו, "21 בשלושים ושלוש" (שיצא ב-1980). אז כאשר לוקחים שירים שלא היו מספיק טובים כדי להיכנס לאלבום הקודם, ומחברים אותם עם כמה שירים חדשים שהוקלטו בחופזה, התוצאה היא "אלבום פרנקנשטיין". תקליט שאין בו חוט מקשר, והמעברים בין השירים מרגישים צורמים. כן, כך אני מרגיש כלפיו. כשהקשבתי לו, היה לי קשה להבין לאיזו חוויה אלטון ג'ון ניסה לכוון אותי במסע הזה. עדיין, נהניתי פה מאד מנגינת הפסנתר שלו שנותרה חמימה - במיוחד כשהיא עומדת מול הסינטיסייזרים הקרים ההם.

וזה היה אמור להיות תקליט הבכורה של אלטון תחת הכנפיים של גפן רקורדס, הלייבל הלוהט שהחתים זמן קצר קודם לכן את חברו הטוב, ג'ון לנון, שהספיק להוציא שם את התקליט DOUBLE FANTASY רגע לפני הטרגדיה הנוראה. אבל גם פה הייתה דרמה... כשאלטון הציג לדייוויד גפן, הבוס הגדול של החברה, כמה מהשירים המיועדים לתקליט - הם נדחו על הסף! אלטו רתח מזעם והבין שיש פה בעיה עם הצעד שעשה בחתימתו. זה אילץ אותו לחזור לאולפן ולהכין חומרים חדשים, והדבר הוסיף עוד מתח לאווירה. רוצים עוד דרמה? מסתבר שהשיר ELTON'S SONG, עם מילים נועזות על אהבה הומוסקסואלית מאת טום רובינסון, האקטיביסט והמוזיקאי הבריטי הידוע בזכות עצמו, נפסל לשידור בתחנות רדיו רבות שלא ידעו איך לעכל את התוכן.

על פניו, THE FOX נשמע כמו אוסף שירים אקלקטי, אך מתחת לפני השטח גם רחשו סודות אישיים עמוקים: אלטון שר בגילוי לב על נישואיהם האומללים של הוריו, על אהבתו לגבר אחר – רמז מוקדם ליציאתו מהארון שנים מאוחר יותר – ובאופן מוצפן יותר, על אחד מחבריו הקרובים באותה תקופה. הוא אפילו שילב אמירה פוליטית והתייחסות להונאות, מה שהפך את התקליט למורכב ואישי במיוחד.

אבל בעוד המעריצים קיבלו אז הצצה נדירה לנפשו של האמן, מבקרי המוזיקה, באופן כללי, לא התלהבו וקיבלו את התקליט בקרירות. רבים מהם חשו שהתקליט אינו אחיד וחסר את הניצוץ של עבודותיו המוקדמות. אני יכל להבין אותם. מגזין הרולינג סטון, למשל, הציג תמונה מורכבת יותר: "עם התקליט הזה, מצא סוף סוף מלך הפופ-רוק של הסבנטיז איזון נוח בין מאמצים רציניים לבין הדחף שאי אפשר לעמוד בפניו לייצר סינגלים טובים", נכתב שם. "לשם שינוי, אין בתקליט שירים שנועדו רק לסתום חורים, ושירתו של אלטון ג'ון חפה הפעם מהיסטריה וחוצפה. יש פה אחד עשר שירים המהווים את האוסף הטוב ביותר שלו מזה שנים". הביקורת הוסיפה שנראה שאלטון נחוש להחזיר לעצמו את האחיזה בפופ המיינסטרים שאיבד אחרי התקליט ROCK OF THE WESTIES משנת 1975. שישה מהשירים הופקו על ידי כריס תומאס, שהצלחתו המסחררת עם הפריטנדרס, כמו גם עם סקס פיסטולס ורוקסי מיוזיק, הפכה אותו לאחד מאלכימאי הסאונד המבוקשים של התקופה. על NOBODY WINS נכתב כי תומאס "חותם את הקול העגום של הכוכב במעטפת מתכתית של אפקטים נוצצים המונעים על ידי כלי הקשה מסונתזים. עם המלאכותיות המבריקה וההנעה המכנית המטלטלת שלה, מדובר במוזיקה פופולרית מבריקה במיוחד הבאה בתבנית של הלהיט BETTE DAVIS EYES של קים קארנס והלהיטים של בלונדי".

הרולינג סטון ציין גם את מגוון התמלילנים: ברני טאופין הנצחי (ארבעה שירים), גארי אוסבורן (ארבעה נוספים), טום רובינסון (עם ELTON'S SONG כאמור), והקלידן המוכשר ג'יימס ניוטון הווארד שתרם קטע אינסטרומנטלי מרגש. ברוב הקריירה שלו, הכוח הגדול של אלטון ג'ון נבע משיתוף הפעולה ההדוק עם התמלילן ברני טאופין. אבל פה, שיתוף הפעולה הזה היה רחוק מלהיות בשיאו. ריבוי הכותבים פה פוגע באחידות של האלבום. הטקסטים בחלק מהשירים מרגישים בנאליים, חסרי עומק רגשי, ולעיתים פשוט חסרי השראה (JUST LIKE BELGIUM הוא דוגמה לשיר ששכחתי מיד עם סיומו). הפער בין האיכות של ELTON'S SONG לבין שירים סתמיים כמו FASCIST FACES, הופך את ההאזנה לתקליט הזה למתסכלת מאד.

"התקליט מקפל בו רגשות משלימים", סיכמו ברולינג סטון. אך האם THE FOX יחזיר את אלטון למעמד של מעצמת פלטינה? "לא סביר", קבע המגזין, "מכיוון שהאורות עדיין כבים בכל רחבי עולם הקרקס של אמן הפופ הזה. בסופו של דבר, השועל נשמע פחות כקאמבק מאשר כקודה (סיומת מוזיקלית) חיננית ובוגרת לשנות העבר של הפופ, כאשר קפטיין פנטסטיק שלט בזירה והשמפניה לא הפסיקה לזרום".

וכאילו לא די בדרמות האמנותיות, מאחורי הקלעים התנהל קרב חוזים לוהט בין חברת התקליטים הקודמת של אלטון, MCA, לבין GEFFEN RECORDS החדשה. MCA טענו בתוקף שאלטון עדיין חייב להם תקליט נוסף כדי למלא את התחייבויותיו החוזיות. אלטון, במחווה מפתיעה, ניסה להעביר להם את ההקלטות הגנוזות משנת 1977 עם מפיק הנשמה, ת'ום בל – הקלטות שלא הבשילו לכדי תקליט מלא בזמנו עקב חילוקי דעות אמנותיים ומה שנתפס כחוסר מחויבות מצד אלטון לפרויקט הספציפי ההוא. MCA, בלשון המעטה, לא התרשמו מהמחווה וסירבו לקבל שישה שירים כאלבום שלם. לאחר מאבקים משפטיים ממושכים, MCA שמרו את ששת השירים (שלימים יצאו כמיני-תקליט בשם THE THOM BELL SESSIONS), אך תוקף החוזה המקורי פג, ואלטון היה סוף סוף חופשי להקליט עבור GEFFEN RECORDS ללא עוררין. והתקליט THE FOX אולי לא שבר שיאי מכירות, אך הוא בהחלט סיפק דרמה, הצצה נדירה לנפשו של אייקון, וכמה פנינים מוזיקליות שנשארו חקוקות בלב המעריצים האדוקים שעדיין ביקשו להשלים איתו דיסקוגרפיה עשירה. זה היה עוד צעד לקראת הקאמבק המיוחל עם I'M STILL STANDING.

להקת המי מתרסקת! ב-20 במאי 1966, מה שהיה אמור להיות עוד הופעה שגרתית של להקת המי במועדון ה- RICKY TICK CLUB בניוברי, הפך לאחד הרגעים הנפיצים והדרמטיים בתולדות הלהקה, רגע שכמעט וריסק אותה לרסיסים.

באותה תקופה, המי כבר היו כוח עולה ומרכזי בסצנת ה-MOD הבריטית, ידועים בהופעות האנרגטיות שלהם ובנטייה של פיט טאונסנד וקית' מון להרוס את כלי הנגינה שלהם על הבמה כחלק מ"אמנות ההרס העצמי" שאפיינה אותם.

אז הכל החל בערב שישי גורלי בברקשייר. בעוד קית' מון, המתופף הפרוע ושובר המוסכמות, מלווה את חברו הטוב ברוס ג'ונסטון מהביץ' בויז לצילומי תכנית הטלוויזיה המיתולוגית, READY STEADY GO, ששודרה בשידור חי וסחפה את הנוער הבריטי בהיותה חלון ראווה לתרבות הפופ והרוק החדשה, התכוננו הגיטריסט הכריזמטי פיט טאונסנד והסולן בעל הקול העוצמתי רוג'ר דאלטרי להופעה המתוכננת. אבל השעון תיקתק, ומון פשוט לא הופיע במועדון. גם בסיסט הלהקה, ג'ון אנטוויסל השקט והמופנם, אך בעל נוכחות בס דומיננטית, שליווה את מון וג'ונסטון למסיבה סוערת אחרי הצילומים, בחר שלא להגיע בזמן. הצמד הגיע למועדון באיחור של שעתיים!

ולא רק שהאיחור לא הספיק, מון ואנטוויסל רתחו מזעם כשגילו שטאונסנד ודאלטרי, שלא חיכו להם, כבר החלו את המופע. על הבמה, לצידם, ניגנו הבסיסט קולין סטאנדינג והמתופף ג'ף בראון, חברי להקת החימום, ג'ימי בראון סאונד. בלי לחשוב פעמיים, אנטוויסל ומון התפרצו לבמה והחליפו את נגני המשנה. ואז, זה התחיל: מטר של קללות עסיסיות עף באוויר, ובן רגע הפך הקרב המילולי לאלימות פיזית חסרת רסן לעיני הקהל ההמום.

קית' מון חטף מכות רצח ונפצע בעינו וברגלו – פציעה שהצריכה שלושה תפרים מאוחר יותר. כל זאת לאחר שדאלטרי הזועם תקף אותו באכזריות עם סטנד המיקרופון שלו. טאונסנד, הידוע במזגו החם לא נשאר חייב והצטרף לחגיגה האלימה, כשהוא מנפץ את הגיטרה שלו על מון. הריב האפי נמשך אל מאחורי הקלעים, לחדר ההלבשה, שם התנפץ חלון לרסיסים, כיסא הועף באוויר וכוסות זכוכית התנפצו בקול גדול, משלימות את תמונת ההרס.

בדרכו החוצה מהמועדון, כשהוא פצוע וחבול, נתקל מון בכתב ממגזין המוזיקה הנחשב NME. בלי למצמץ, הוא הטיל פצצה: הוא וחברו הבסיסט אנטוויסל עוזבים את המי ומתכוונים להקים צמד חדש שיכבוש את העולם! השניים נסעו משם במהירות שיא ישירות למשרד הניהול של הלהקה בלונדון, שם הודיעו למנהל ההמום והמזועזע על כוונתם לפרק את החבילה.

אך אל תטעו, ההחלטה לפרוש לא הייתה גחמה של רגע עבור מון הפרוע. מתברר שארבעה ימים בלבד לפני התקרית האלימה בניוברי, הוא כבר רקם תוכניות לעזוב. מון, הידוע בכישרון התיפוף הייחודי והאנרגטי שלו, שהפך לחלק בלתי נפרד מהסאונד של הלהקה, הקליט בסודיות עם הגיטריסט האגדי ג'ף בק, שבאותה עת כבר עזב את הארדבירדס והיה על סף הקמת ה-JEFF BECK GROUP.

בראשו של מון קינן תסכול עמוק מהדינמיקה הפנימית בלהקה. פיט טאונסנד, ככותב השירים העיקרי והמוח היצירתי מאחורי להיטי ענק כמו I CAN'T EXPLAIN ו-MY GENERATION, שירים שהפכו להמנונים של דור שלם והגדירו את הסאונד המרדני של הלהקה, שלשל לכיסו את התמלוגים על כתיבת השירים והלחנים. בעוד שאר חברי הלהקה, כולל מון ואנטוויסל שהיו חלק אינטגרלי מהסאונד הייחודי של המי, נותרו עם נתח קטן בהרבה מההצלחה הכלכלית. האם זהו סופה של אחת הלהקות הגדולות והמשפיעות ביותר בעולם הרוק? ימים יגידו אם הצדדים יצליחו לגשר על הפערים או שמא הפיצוץ הזה יהדהד לנצח.

תקליט אנפלאגד אמיתי ראשון! ב-20 במאי 1991 שחרר פול מקרטני, האגדה המוזיקלית בכבודה ובעצמה, תקליט חדש ומענג באנגליה. לא מדובר בעוד תקליט אולפן שגרתי, אלא בהקלטה מרגשת של מופע ה-UNPLUGGED הבלתי נשכח שלו ושל להקתו עבור רשת MTV. אבל למה עם עטיפת תקליט כה מכוערת?

התקליט הזה, שנשא בגאון את הכותרת המשנית והשנונה THE OFFICIAL BOOTLEG, סימן רגע מכונן בקריירה של מקרטני ובעולם המוזיקה כולו. למעשה, מקרטני היה מהאמנים הגדולים הראשונים שהבינו את הפוטנציאל והוציאו את הופעת ה-MTV UNPLUGGED שלהם כתקליט מסחרי, ובכך סלל את הדרך לרבים אחריו. ובמקום להשתולל על הבמה, מקרטני, שהיה אז בן 48, פשוט עשה חזרות מוקדמות על כמה מהלהיטים הגדולים שלו יחד עם להקתו. הוא לא באמת הזדקק לחזרות ספציפיות רבות כל כך, משום שרבים מהשירים בתקליט חפפו במדויק לאלו שנוגנו בסיבוב ההופעות העולמי המקיף שהוא ערך באותה תקופה תחת השם TRIPPING THE LIVE FANTASTIC. מקרטני דבק ברוב חלקי ההופעה בחומר אקוסטי אותנטי לחלוטין, וביצע אותו בצורה מושלמת. או לפחות, בצורה מושלמת ככל שהדבר היה אפשרי עבור חבר ביטלס לשעבר שניגן עם להקה של מוזיקאים מקצועיים אך אנונימיים יחסית בציבור הרחב (בסדר, חוץ מלינדה...).

אז היו שם הקלידן פול ויקנס, והגיטריסטים המוכשרים רובי מקינטוש והאמיש סטיוארט 0שגם ניגן בבס פה ושם). זו הייתה למעשה אותה קבוצה שהמשיכה איתו ברצף עוד מימי ההקלטות של התקליט FLOWERS IN THE DIRT. למרות זאת, נרשם שינוי אחד בהרכב, כאשר בלייר קנינגהם תפס את עמדת התופים במקומו של המתופף כריס ויטן. חילוף זה זכה להצגה די גסה מצידו של מקרטני כלפי הקהל. כאשר הוא הציג את המתופף המחליף, הוא הכריז בהומור עוקצני: "ובתופים פה... יש לנו את כריס ויטן! אני יודע, הוא נראה שונה אבל הוא מנגן טוב יותר". לדעתי, בין אם דובר בלהקה הישנה או בחדשה של פול, החברים לא היו יותר מאשר הרכב מהודק ומקצועי. משמעות הדבר הייתה שבאמת לא היה שם שום דבר מהותי שהצדיק התרגשות מיוחדת. זה לא היה רינגו סטאר שם מאחורי התופים.

ועל אף חוסר ההתרגשות ההתחלתי, התקליט אכן טמן בחובו את מנת ההפתעות שלו. בניגוד לאלו שניסה לשלב בתקליטי ההופעה החיה המרכזיים האחרים שלו בעבר, הפעם ההפתעות נראו ככאלו שעבדו ממש היטב. כך קרה שפול ולהקתו ביצעו מספר שירים ישנים ונדירים שלא ניתן היה למצוא בשום מקום אחר. אחד מאותם שירים היה I LOST MY LITTLE GIRL שהיה למעשה השיר הראשון שפול אי פעם כתב בנערותו, מיד לאחר מות אמו. ככל הנראה, מקרטני חשב שהמפגשים האקוסטיים של התוכנית היו המקום הראוי ביותר להעלות מן האוב את אותה נדירות מוזיקלית. סביר להניח שביצוע שיר שכזה לא היה מתקבל היטב עם הוא היה שר אותו באיצטדיון הומה אדם שמצפה ללהיטים. בהופעה הקטנה הזו, לעומת זאת, הקצב שעשע מאוד את הנוכחים, והיה נחמד לראות שפול לא נמנע מלהציג לראווה את עברו הנאיבי והמעצב. באמצע קטע המעבר של השיר. זה רגע חמוד וקסום.

והשירים הישנים המשיכו וכללו גם להיט גדול של אלביס פרסלי שנקרא BlLUE MOON OF KENTUCKY שבוצע פה בעיבוד הקאנטרי האותנטי והמקורי שלו, כפי שנכתב במקור על ידי יוצר הבלוגראס ביל מונרו. בנוסף, התגלה גם השיר SAN FRANCISCO BAY BLUES שבוצע באופן מקרי לחלוטין גם על ידי אריק קלפטון באותה תוכנית אנפלאגד, בפרק המצליח שלו. האם הייתה שם איזושהי תחרות סמויה בין שני הענקים או משהו דומה? מנגד, היו בתקליט גם כמה שירי רוק'נ'רול מעצבים כמו "בי בופ א לולה" שפותח את התקליט וזה כיף גדול. זה ממש כמו טיול השורשים של פול. מצד שני, השיר HERE THERE AND EVERYWHERE, שיר הביטלס שהוא אחד הלחנים שמקרטני הכי גאה בהם, נשמע נחמד אבל חסר את הקסם של המקור. גם WE CAN WORK IT OUT נשמע נחמד אבל חיוור לעומת המקור. ואפילו מקרטני שכח את המילים לשיר הזה - מה שאילץ אותו ואת חבריו לעצור ולהתחיל אותו לא פחות משלוש פעמים! אבל פול יצא מזה בצורה חיננית וכובשת. רואים את זה בוידאו ההופעה. בתקליט לקחו רק את הטייק הטוב. אילו ג'ון לנון היה עומד במקומו על הבמה, הוא כנראה היה שר את אותו בית ארבע פעמים ברציפות ולא היה מרגיש שום אשמה מיוחדת לגבי העניין.

האם במקרה של ההופעה הזו עדיף לשמוע את מקרטני שר קאברים של אחרים? יכול להיות. מצד שני, I'VE JUST SEEN A FACE נשמע פה כייפי ומרענן. ואז מגיע יהלום - EVERY NIGHT, שלא זכור לי ששמעתי את מקרטני שר אותו מאז תקליט הבכורה שלו כסולן ועד בוא האנפלאגד הזה. זה יופי זה! אחר כך מגיע SHE'S A WOMAN שנשמע מקסים בעטיפה האקוסטית שלו. יופי של בחירה למופע הזה. ההרמוניות הווקאליות פה מקסימות. והשיר הבוסה-נובאי AND I LOVE HER? ואווווו... איזה ביצוע יש לו פה. נכון, האווירה הברזילאית התפוגגה אבל במקומה יש פה בלדה סופר מרגשת ואיטית יותר מהמקור. ואז מגיע עוד ממתק מתקליט הסולו הראשון וזה נפלא - THAT WOULD BE SOMETHING. ופול אפילו שר פה את AIN'T NO SUNSHINE של ביל ווית'רס. ריספקט! ולא יאמן אבל ממתק שלישי מתקליט הבכורה ההוא מגיע פה לסיום המסע - JUNK. וזה בא כגרסה אינסטרומנטלית יפהפיה. אז כן, מדובר בתקליט שהוא סופר דופר מהנה.

אז ההצלחה המסחררת של ההופעה האקוסטית ב-MTV, שחשפה צד אינטימי של פול, לא נשארה בין קירות האולפן. היא עודדה אותו לצאת לסיבוב הופעות אקוסטי מיוחד במינו. "רק רציתי לצאת ולעשות כמה הופעות אמיתיות בפני אנשים אמיתיים. אני אוהב לראות איך האנשים מאחור נראים. רציתי לראות מה זה להרגיש כשמופיעים במקומות קטנים שבהם כולנו מזיעים ונהנים. רציתי לנסות ולראות איך זה יהיה אם ננסה לכבוש מחדש קצת מהרוח של הימים ההם".

ומה חשבו בזמן אמת המבקרים? במגזין רולינג סטון מיהרו להכריז: "זו מהדורה מוגבלת ועדיין, הקונצרט הזה, בן שבעה עשר שירים, בכל זאת יכול להתברר כתקליט משמעותי עבור פול מקרטני הרבה יותר מאייטם נוסף עבור האספנים. רוב ההופעות הללו, שהוקלטו בלונדון בינואר ההוא עבור תכנית UNPLUGGED של MTV, מציעות פופ אקוסטי חזק וישר. בליווי נבחרת חלומות שכללה את הבסיסט האמיש סטיוארט, הגיטריסט רובי מקינטוש, הפסנתרן והאקורדיוניסט פול וויקנס המכונה וויקס, המתופף בלייר קנינגהם והאישה שאיתו, לינדה מקרטני הנצחית בקלידים ובקולות רקע, פול מקרטני פשוט ממציא מחדש אוצרות מהקטלוג העשיר והמפואר שלו. האווירה הייתה כל כך משוחררת וספונטנית עד שהוא קטע את עצמו והכריז בחיוך ש'זה כל כך לא רשמי, נתחיל שוב!', לאחר ששכח לרגע את שורות הפתיחה של הלהיט הנצחי WE CAN WORK IT OUT, מהלך שרק הוסיף לקסם האותנטי של המופע.

בניגוד חריף להופעות האיצטדיונים הענקיות של מקרטני מהשנה שקדמה לכך, הנקודה החשובה של UNPLUGGED אינה קשורה לנוסטלגיה המתבקשת, אלא הדגש הוא כל כולו על השירים הנפלאים של מקרטני, במערומיהם האקוסטיים. בתקליט זה, מקרטני תופס, בקול בטוח ואפקטיבי מתמיד, חלק מהנונשלנטיות האקוסטית המגניבה שאפיינה את הסופרגרופ טראוולינג ווילבריז. בפעמים אחרות הוא נשמע כמו ז'ואאו ז'ילברטו אנגלי, אמן פופ וכותב שירים אפי של הממלכה המאוחדת, כזה שמשנה סגנונות מקומיים בזמן ששאר העולם מאזין בהשתאות". ברולינג סטון סיכמו בתקווה נבואית: "אם תקליט האולפן הבא של מקרטני ימצא דרך לשמור על הבהירות, המטרה, האופי והאסרטיביות של הקונצרט הזה, אף אחד לא ידבר על מהדורות מוגבלות, אלא על עוד יצירת מופת".

רוברט פלאנט "מנער ומערבב" את קריירת הסולו שלו – האם סולן לד זפלין לשעבר איבד את המגע? ב-20 במאי בשנת 1985 יצא תקליט הסולו השלישי של רוברט פלאנט, SHAKEN 'N' STIRRED.

אני זוכר היטב כמה שאהבתי באייטיז את לד זפלין. מ-א-ד אהבתי אותם. וכמובן ביקשתי גם לקבל עוד מנת חשמל מתקליט הסולו של רוברט פלאנט. אחרי הכל, הוא הפרונטמן עם אחד הקולות הגדולים ההם. אז ניגשתי את PICTURES AT ELEVEN והתבלבלתי. ניסיתי למצוא אחיזה ב-PRINCIPLE OF THE MOMENT והתבלבלתי שוב. הכרתי שם את הלהיט BIG LOG אבל לא מצאתי המשך טבעי ללד זפלין. זה היה משהו אחר. משהו שונה. אז, כשהייתי נער, לא ידעתי להעריך כראוי את התפתחותו של אמן הרחק מלהקת האם המפלצתית שלו. לא ידעתי איך לעמוד מול פלאנט במסלול הסולו שלו - שכלל גם להיט סכריני עם SEA OF LOVE ופרויקט ה-HONEY DRIPPERS שלו.

וכשהגיע זמן צאת התקליט השלישי שלו כאמן סולו? באותה תקופה של אמצע האייטיז, היה ברור שפלאנט החליט לזרום עם רוח הזמן וליצור תקליט דאנס-פופ מסונתז. כידוע לכל מי שעקב אחרי הקריירה העשירה שלו, רוברט מעולם לא התפשר על חצאי עבודה. ולכן כשהוא פנה לדאנס-פופ, היה ברור שזה ימלא את כל התקליט כולו, יחד עם עיצוב העטיפה. כאשר רוברט היה בשוונג, שום דבר לא היה יכול לעצור אותו, והתוצאה הפכה ליצירה שחוללה פאניקה בקרב חברת התקליטים.

כן, לא היה קל לעכל את התקליט הזה שהגיע מאחד מאותם האלים הגדולים של הרוק. האמת היא שלפלאנט תמיד הייתה זיקה למוזיקת ריקודים, ועובדה זו הייתה ברורה לחלוטין מתוך שירים של לד זפלין שיצאו אחרי התקליט הרביעי שלהם. שירים כמו THE CRUNGE או TRAMPLED UNDERFOOT וגם ROYAL ORLEANS ועוד דברים בסגנון הזה הוכיחו את אהבתו העמוקה למקצבים השחורים. אבל, זה עניין אחד לנגן פ'אנק אקראי או קטע בוגי שגרתי בתוך תקליט שכלל מעבר לכך חומרים רציניים, במיוחד כשהיה לצידו נגן גיטרה מהולל כג'ימי פייג' ואת אחת מחטיבות הקצב הטובות בעולם שגיבו אותו עם ג'ון בונהאם וג'ון פול ג'ונס, והיה זה עניין אחר לחלוטין ליצור תקליט שלם של שירי דאנס באמצע שנות השמונים.

ורוברט פלאנט לא היה גאון בתחום המסוים הזה. וההפקה כללה מכונות תופים מתקדמות לאותה תקופה וסינטיסייזרים זולים עם מעט מאוד גיטרות באופק. ווכאשר הגיטרות אכן הופיעו, הן נשמעו כמו גיטרות אופייניות לאמצע שנות השמונים - עם סאונד רזה שנשמע כמו שאגה של יתוש ולא שאגה של אריה. זה הרגיש כאילו סגנון הנגינה הבלוזי והעדין של הגיטריסט רובי בלאנט בשני התקליטים הקודמים מעולם לא היה קיים. בנוסף לכך, יש פה קולות נשיים שמלווים אותו. כמו שאמרתי והנה זה בלשון של מונטי פייטון: "ועכשיו למשהו אחר לגמרי". עדיין, עם כל הכאוס הזה, יש שיר אחד שאני מאד אוהב שם. אני מדבר על LITTLE BY LITTLE. משהו טוב קורה שם. פלאנט ביסס בו קצב נשמה מצוין, כשהוא נעזר בכישרונו של המתופף ריצ'י הייוורד מלהקת LITTLE FEAT. אכן, האיש ידע להישמע נוגע ללב ומלא רגש כשהוא רצה. לא סתם הוא שר שם "אני יכול לנשום שוב". אבל מסביב לזה יש יותר מדי בלגאן, כמו הרצועה הרעשנית TOO LOUD שהוא מבחינתי תאונה. פלאנט עשה ראפ ונשמעו שם רעשים קוליים מוזרים. וסימפול הקולות הנשיים שם? הו, אלוהים. נשמעים שם קריאות כמו THIS TIME וגם HOP HOP HOP HOP HOP. הוא המשיך להפציר HOLD TIGHT, BABY ("בייבי" הייתה מילה אהובה מאד על פלאנט - בתקליט הראשון של זפלין הוא השתמש בה עד דק) ואז צעק THAT'S RIGHT NOW לצד קולות של BOOM BOOM ועוד פלאנט שעושה ראפ וקורא קריאות בזמן שעוד סינטי מעאפן מתנגן לו ברקע. הטקסט הגיע לשיאו המוזר עם מונולוג ארוך, שנכתב כביקורת סוריאליסטית, ונשמע כך: "אוקיי אוקיי, למרות כל תשומת הלב שניתנה לפרויקט הזה על ידי ציבור קוני התקליטים כולו, עכשיו די מתקבל על הדעת שאין לזה שום קשר לזה, שום קשר לזה בכלל. דבר איתי, ויקטור!"... וואט דה פאק?

אבל שוב, לא הכל נוראי. יש את השיר SIXES AND SEVENS שכיף לי להקשיב לו. הוא סוגר את התקליט הזה בנימה של "אוקי, עשינו מוסיקה לריקודים, השתטינו ועכשיו אפשר לסיים עם שיר רציני יותר". יש שם יופי של הפקה, מבחינת בס ותופים. מבחינתי, הגרוב פה טוב יותר מכל גרוב דאנס שפלאנט ניסה לעשות פה קודם לכן. בכל אופן, זה בהחלט לא היה התוצר הגרוע ביותר שיצא משנות השמונים, עד כמה שהוא היה נשכח בסופו של דבר. לפחות בהשוואה למאמצי הדאנס המביכים של רוד סטיוארט מאותה תקופה, התקליט SHAKEN N STIRRED היה חיובי כי פלאנט לפחות ניסה באמת לעשות משהו בתקליט הזה, בעוד שרוד סטיוארט פשוט לעס גרה שהעמיתים והמפיקים חסרי הכישרון שלו דחפו לפיו.

בעיתון המוזיקה הנחשב מלודי מייקר נכתב אז: "הנה תוספת לא נחוצה לקריירת סולו שהחלה באופן מבטיח אבל במהרה נפגעה מיומרנות. זה תקליט מנומס מדי ומדכא מדי". וברולינג סטון נכתב: "זה לא יכול להיות אותו סוחט לימונים זהוב-שיער שהנהיג את לד זפלין, נכון? טביעות האצבעות מזהות אותו כרוברט פלאנט ההוא, אל-רוק בעברו, אמן סולו בימינו, וגם האנידריפר. אז על מה בעצם אלבום המוזיקה החדשה בעל הסאונד המוזר הזה? בתור התחלה, זה נשמע כאילו הוא הקשיב לשני התקליטים האחרונים של פוליס וטוקינג הדס, ולקצת מהחומרים החדשים שמגיעים מאפריקה. יש גם קריצה להשפעות המזרח-תיכוניות שנישאו באוויר בשירים של זפלין כמו KASHMIR.

בתקליט החדש פלאנט ולהקתו משתעשעים עם הגבולות החיצוניים של המבנה המוזיקלי בצורה מפורקת ומעניינת. תשעת הקטעים האלה זונחים את רוב הכללים המקובלים השולטים בבניית שירי פופ, אך עם זאת דבקים בהיגיון מורכב וייחודי משל עצמם. מוטיבים מתפתלים פנימה והחוצה לאורך היצירה, הנגנים ממלאים את החללים בפרצים של צבעוניות טונאלית, והשירים נוטים לזנק קדימה ואחורה ואז לשנות כיוון בשנייה לקראת ספרינט אל קו הסיום.

הדבר המעודד ביותר הוא שפלאנט עצמו נראה נטול יומרות לחלוטין לגבי כל זה. ישנן שכבות של סגנונות שירה משנות החמישים שמשתלבים בנוחות בין הסינטיסייזרים המזמזמים והמקצבים המצטלבים. המסר? זה מחבר בין התנופה של 'סינכרוניסיטי' של פוליס לבין הנטייה המוזרה של פיטר גבריאל לקולאז'ים של צלילים, ופלאנט מצטט בקצרה כמה קלאסיקות של לד זפלין רק לשם השעשוע. רצועה חזקה נוספת היא KALLALOU KALLALOU, שבה הגיטריסט רובי בלאנט יוצא קצת קדימה במיקס כדי להתמודד באחד-על-אחד עם פלאנט בהשתוללות קדחתנית, מטורפת וסוחפת בדיוק כמו קלאסיקת הרעש של זפלין, THE CRUNGE. כמובן, השוואות ללד זפלין הן ממש לא העניין. בניגוד להרכבים מסוימים אחרים, פלאנט נמנע מלהישען על העבר. במקום זאת, הוא בונה על ההווה, ממציא את עצמו מחדש".

אז כן, פלאנט המשיך לחפש את דרכו המוזיקלית העצמאית, לא תמיד לשביעות רצון כולם. כך נוהג אמן אמיתי.

גם זה קרה ב-20 במאי. עם מסיבות עיתונאים סוערות, הופעות בכורה היסטוריות, לידות של אגדות ופרידות כואבות – עולם הפופ לא נח לרגע! קבלו את האירועים הלוהטים שעיצבו את פס הקול של חיינו, בדיוק כפי שהתרחשו ביום זה לאורך השנים.

ג'ו קוקר, הקול שלא יישכח, נולד!

בשנת 1944 הגיח לעולם ג'ון רוברט קוקר, שייחקק בתודעה כג'ו קוקר. את כינויו ג'ו אימץ ממשחק ילדות חביב שנקרא COWBOY JOE. קוקר, עם קולו המחוספס והטעון ברגש שהפך לסימן ההיכר שלו, כבש במות והפך לאחד הזמרים המוערכים בעולם, עם להיטי ענק כמו WITH A LITTLE HELP FROM MY FRIENDS ו-YOU ARE SO BEAUTIFUL. הוא הלך לעולמו בדצמבר 2014, אך מורשתו המוזיקלית ממשיכה לרגש מיליונים. ללא ספק, אחת הקריירות המפוארות והמרגשות שידע עולם הרוק והבלוז.

שורשי הביטלס: הוריו של ג'ורג' האריסון מתחתנים!

צעד קטן למשפחה, צעד ענק למוזיקה העולמית! בשנת 1930 נישאו הרולד ולואיז האריסון, לימים הוריו של ג'ורג' האריסון, הגיטריסט המופלא והשקט של הביטלס. מי היה מאמין שאיחוד זה יוביל ללידתו של אחד המוזיקאים המשפיעים במאה ה-20?

קפטיין ביפהארט והמאג'יק בנד מכשפים את סאן פרנסיסקו!

בשנת 1966, אולם AVALON המיתולוגי בסאן פרנסיסקו רעד כשהזמר האוונגרדי קפטיין ביפהארט (שמו האמיתי: דון ואן ולייט) ולהקתו המאג'יק עלו לבמה להופעת בכורה מסעירה. לצידם, באותו ערב היסטורי, הופיעו גם להקת LOVE האהובה ולהקת BIG BROTHER AND THE HOLDING COMPANY, עם הסולנית הכריזמטית ג'ניס ג'ופלין. ואן ולייט, הידוע בסגנונו הייחודי והבלתי מתפשר, הציג תזמון ווקאלי שלעיתים חרג מהמוסכמות, כשהוא והלהקה ביצעו שירים מקוריים לצד קאברים נועזים לאגדת הבלוז, ג'ון לי הוקר. הקהל נחשף לסאונד שלא שמע כמותו מעולם!

סרג'נט פפר משגע את גלי האתר – כמעט!

היסטוריה בהתהוות! בשנת 1967 נערכה השמעת בכורה עולמית מוקדמת לתקליט המהפכני SGT. PEPPER'S LONELY HEARTS CLUB BAND של הביטלס. האירוע התקיים ברדיו בי.בי.סי, בתכנית WHERE IT'S AT עם השדרן פורץ הדרך קני אוורט. כל שירי התקליט הושמעו, פרט לקטע האחרון והמסקרן, A DAY IN THE LIFE, שהוחרם יום קודם לכן בגלל רמיזות על שימוש בסמים, במיוחד בשורה I'D LOVE TO TURN YOU ON. ג'ון לנון ופול מקרטני התראיינו בשידור וסיפרו על תהליך היצירה המורכב. אוורט, שהיה זריז מספיק להקליט אותם יום קודם במסיבה מיוחדת בביתו של בריאן אפשטיין, מנהל הלהקה, שידר גם את הערותיהם הכנות והמרתקות.

יום הולדת שמח לאלת הפופ, שר!

אייקון נצחי חוגג יום הולדת! הזמרת והשחקנית שר, או בשמה המלא שרלין סרקיסיאן, נולדה ביום זה בשנת 1946. עם קריירה המשתרעת על פני עשורים, להיטי ענק, פרסי אוסקר וגראמי וסגנון בלתי נשכח, שר ממשיכה להמציא את עצמה מחדש ולהוכיח שהיא כאן כדי להישאר. מזל טוב!

הצ'רצ'ילים כובשים את לונדון תחת שם חדש!

גאווה ישראלית בבירת הרוק העולמית! בשנת 1971, להקת הצ'רצ'ילים הישראלית המצוינת, תחת השם הבינלאומי ג'ריקו ג'ונס, הופיעה במועדון מארקי הנחשב בלונדון. המועדון, שאירח את גדולי הרוק, היה במה חשובה ללהקה שהציגה סאונד רוק פסיכדלי ומתקדם.

בכורה עגמומית לסרט LET IT BE של הביטלס

בשנת 1970 נערכה ברחבי אנגליה הקרנת הבכורה של הסרט LET IT BE, המתעד את ימיה האחרונים של להקת הביטלס. האווירה הייתה טעונה, שכן פירוק הלהקה כבר היה עובדה מוגמרת. בין הנוכחים בקהל היו כוכבים כמו חברי להקת הרולינג סטונס וחברי פליטווד מאק, הזמרת לולו, הזמרת מארי הופקין, סיר ג'וזף לוקווד (נשיא חברת התקליטים EMI), הבמאי של שני סרטי הביטלס הראשונים ריצ'רד לסטר, ואפילו סינת'יה לנון (אשתו לשעבר של ג'ון לנון) וג'יין אשר (ארוסתו לשעבר של פול מקרטני). קהל רב צבא על בתי הקולנוע, והמשטרה נאלצה להתערב כדי לשמור על הסדר. באופן סמלי וקורע לב, ארבעת המופלאים עצמם בחרו שלא להגיע.

הג'אם פורצים עם תקליט בכורה מחשמל!

רוח המוד חוזרת ובגדול! בשנת 1977 יצא תקליט הבכורה של להקת הג'אם, IN THE CITY. הלהקה, שהושפעה עמוקות מענקי הסיקסטיז כמו המי והפנים הקטנות, הציגה סאונד אנרגטי ומחוספס.

חברת DECCA מפספסת שוב: ג'ימי הנדריקס מוצא בית חם ב-REPRISE!

יא וואראדי! איך אפשר לפספס ככה פעמיים? בשנת 1967 הוחתם ג'ימי הנדריקס, מי שעתיד לשנות את פני הגיטרה החשמלית, בחברת התקליטים REPRISE. זאת, לאחר שחברת DECCA המהוללת סירבה להחתימו. כן, אותה DECCA שזכורה לשמצה כמי שוויתרה על הביטלס! נראה שב-DECCA פשוט לא זיהו גאונות כשהיא דפקה להם על הדלת. נו, לפחות הרולינג סטונס היו חתומים אצלם.

עולם המוזיקה נפרד מפרנק סינטרה, בוב דילן מספיד

קול הזהב נדם. בשנת 1998 נערכה בבוורלי הילס הלווייתו של פרנק סינטרה, "יושב ראש הדירקטוריון" של עולם השירה. בין הנוכחים הרבים היה גם בוב דילן, שנשא הספד מרגש: "מההתחלה, הוא היה שם עם האמת של הדברים בקולו. למוזיקה שלו הייתה השפעה עליי, בין אם ידעתי או לא. הוא היה אחד הזמרים הבודדים ששרו בלי מסכה. זה יום עצוב". מילים כדורבנות.

פיט טאונסנד מהמי מתחתן!

אהבה באוויר הרוק'נ'רול! בשנת 1968 התחתן פיט טאונסנד, הגיטריסט והיוצר המרכזי של להקת המי, עם קרן אסטלי, בת למשפחה ידועה בתעשיית המוזיקה. הנישואים החזיקו מעמד עד שנת 2000.

ג'נסיס משחררת יונים ורומזת על שינוי כיוון

בשנת 1977 יצא תקליטון מורחב ומפתיע ללהקת ג'נסיס, שכלל שלושה שירים: SPOT THE PIGEON (העוסק, תאמינו או לא, בנזקי היונים...), INSIDE AND OUT ו-MATCH OF THE DAY. שלושת השירים הוקלטו במהלך העבודה על התקליט WIND AND WUTHERING, אך הלהקה החליטה להוציאם בנפרד. תקליטון זה סימן את תחילת המעבר של הלהקה מצליל רוק מתקדם מורכב לכיוון פופי ונגיש יותר, שינוי שיוביל אותם להצלחה מסחרית אדירה בשנות השמונים.

הבירדס נלחמים על שמונה מייל של תמימות

סערה סביב שיר! בשנת 1966 שלחה הנהלת להקת הבירדס מכתב נזעם למערכת עיתון המוזיקה THE GAVIN REPORT. הדרישה: פרסום תיקון מיידי לכתבה שקבעה כי שירם פורץ הדרך EIGHT MILES HIGH עוסק בסמים. חברי הלהקה טענו בתוקף שלא כך הדבר, וכי השיר נכתב בהשראת טיסה ללונדון. למרות ההכחשות, השיר הפך לאחד מהמנוני הרוק הפסיכדלי ורבים עדיין מאמינים שיש בו יותר מסתם נופי שמיים.

ג'ורג' האריסון מדהים את פיל ספקטור באוצר שירים

הר געש יצירתי מתפרץ! בשנת 1970, לאחר התפרקות הביטלס, נפגש ג'ורג' האריסון עם המפיק האגדי פיל ספקטור באולפני אבי רואד. האריסון השמיע לספקטור את השירים שכתב עבור תקליט הסולו הראשון שלו. ספקטור, הידוע בחושיו החדים, נדהם מכמות החומרים ומאיכותם הגבוהה. הפגישה הזו הולידה את התקליט המשולש והמונומנטלי ALL THINGS MUST PASS.

שיער ארוך, צרות גדולות: פיטר סטרה משיקגו מותקף

הצד האפל של שנות השישים. בשנת 1969 נקלע בסיסט להקת שיקגו, פיטר סטרה, לעימות פיזי אלים מול ארבעה חיילי מארינס. הסיבה? שיערו הארוך, שלא מצא חן בעיניהם. התקרית אירעה בזמן שסטרה צפה במשחק בייסבול באיצטדיון דודג'ר בלוס אנג'לס. החיילים היכו אותו ובעטו בו בעוצמה רבה, וכתוצאה מכך נשברה לסתו וארבע משיניו נפגעו. הוא הובהל לניתוח חירום.

טרגדיה בלהקת הפופ, לוס בראבוס.

בשנת 1966 נהנתה הלהקה הספרדית, לוס בראבוס, מהצלחת השלאגר BLACK IS BLACK, שכיכב רבות במצעדי הפזמונים וברחבות הריקודים, עם צלילי מאצבעותיו של מנואל פרננדז. שחור הוא שחור, קבע השיר בעל הקצב השמח והססגוני, אך השחור האמיתי כיסה את סיפורה של הלהקה ב-20 במאי 1968. עד אז היה פרננדז המאושר באדם, כשהתחתן עם בחירת לבו, אך הגורל רצה והמכונית בה נסעו השניים התנגשה במשאית. לוטי ריי, שהייתה בהריון, נהרגה מיד ופרננדז בן ה-23, מוכה היגון, התאבד ביריה בביתו שבמדריד, שלושה שבועות לאחר מכן. המילים שבלהיט, "שחור הוא שחור / אני רוצה שהבייבי שלי תחזור", לא נשמעו מעולם יותר מוחשיות וכואבות.

השעון מתקתק למהפכת הרוק'נ'רול: ROCK AROUND THE CLOCK יוצא לאור!

הניצוץ שהבעיר את הלהבה! בשנת 1954 יצא תקליטון שעתיד לשנות את פני המוזיקה הפופולרית לעד: השיר ROCK AROUND THE CLOCK בביצוע ביל היילי והקומטס. באופן מפתיע, התקליטון לא זכה להצלחה מיידית ונתקע במצעדי המכירות. אולם, שנה לאחר מכן, כשנעשה בו שימוש בפסקול הסרט "בלאקבורד ג'אנגל", שעסק במרד נעורים, השיר הפך ללהיט ענק ולהמנון של דור שלם, מסמן את כניסתו של הרוק'נ'רול למיינסטרים.

קיס חושפים פנים חדשות (כמעט) עם התקליט UNMASKED

המסכות יורדות? להקת קיס האגדית הוציאה בשנת 1980 תקליט חדש בשם UNMASKED. התקליט, שעטיפתו עוצבה כקומיקס, סימן שינוי כיוון קל עבור הלהקה לכיוון צליל יותר פופי, והיה התקליט האחרון בו השתתף (גם אם לא ניגן בכולו) המתופף המקורי פיטר קריס עד לאיחודם שנים מאוחר יותר.

אלימות בהופעה של הקלאש: ג'ו סטראמר לא נשאר חייב!

פאנק רוק במיטבו – ובשיא האנרגיה! בשנת 1980, מופע של להקת הקלאש בהמבורג, גרמניה, לווה באלימות מצד חלק מהקהל. ג'ו סטראמר, סולן הלהקה הכריזמטי, לא היסס ופגע בראשו של מעריץ לוחמני במיוחד עם גיטרת הפנדר טלקאסטר שלו. סטראמר נעצר אך שוחרר לאחר שבדיקה הוכיחה כי לא היה תחת השפעת אלכוהול מופרזת. ככה זה כשאתה "הלהקה היחידה שחשובה".

עצב גדול: רובין גיב מהבי ג'יס הלך לעולמו

עוד קול אייקוני נדם. בשנת 2012 מת רובין גיב, חבר בשלישיית האחים האגדית הבי ג'יס, בגיל 62. רובין, שהתפרסם בקולו הייחודי עם הויברטו המזוהה עמו, היה חלק בלתי נפרד מהצלחתה הפנומנלית של הלהקה האנגלו-אוסטרלית, הן כסנסציית פופ בשנות השישים והן כשגרירי הדיסקו בשנות השבעים עם להיטי ענק כמו STAYIN' ALIVE ו-NIGHT FEVER. מותו נגרם מסיבוכים של מחלת הסרטן וניתוחי מעיים. רובין נאבק במחלה בגבורה, אך היא התפשטה מהמעי הגס שלו לכבד, ובשבועות האחרונים לחייו חלה בדלקת ריאות ואף היה שרוי בתרדמת. למרות תדמיתו השקטה על הבמה לצד אחיו בארי ומוריס, בחייו הפרטיים רובין היה איש מרתק, שהתגורר בין היתר במנזר משוחזר מהמאה ה-12 אותו מילא בפסלי בודהה ושריונות. האחים גיב תמיד טענו שהם פשוט כתבו שירי RHYTHM AND BLUES קצביים עם הרמוניות חזקות, ולא התכוונו ליצור "דיסקו". קולו של רובין, בין אם בשירת פלצט עוצרת נשימה או בקולו הרגיל והמרגש, יישאר חקוק לנצח בתולדות הפופ.

בוב דילן מחשמל את סקוטלנד – והקהל מוחה במפוחיות!

המהפכה החשמלית של דילן מגיעה לסקוטלנד ונתקלת בהתנגדות! בשנת 1966 הופיע בוב דילן עם להקתו החשמלית בתיאטרון ABC בסקוטלנד. הקהל השמרן, שהיה רגיל לדילן הפולקי עם הגיטרה האקוסטית והמפוחית, לא קיבל בעין יפה את הסאונד החדש והרועש. כמחאה, חלק מהצופים החלו לנגן בקולניות במפוחיות משלהם, לאות בוז ואי שביעות רצון. דילן, כהרגלו, לא התרגש והמשיך בדרכו.

קליף ריצ'רד כובש את המסך הקטן בבריטניה

כוכב נולד בטלוויזיה! בשנת 1961 הופיע קליף ריצ'רד (שמו האמיתי: הארי ווב), מי שעתיד להפוך לאחד מאלילי הפופ הגדולים בבריטניה, בפעם הראשונה בתוכנית טלוויזיה. הבכורה הטלוויזיונית שלו הייתה בתוכנית המוזיקה הפופולרית THANK YOUR LUCKY STARS. זו הייתה תחילתה של קריירה מפוארת שנמשכת עד היום.

פוליס משחררת המנון מטריד במסווה של שיר אהבה

לא כל מה שנוצץ הוא אהבה! בשנת 1983 יצא תקליטון חדש ללהקת פוליס, עם השיר EVERY BREATH YOU TAKE. השיר, שהפך לאחד הלהיטים הגדולים של הלהקה ושל שנות השמונים בכלל, נשמע במבט ראשון כשיר אהבה רומנטי. אך האמת מורכבת יותר: מדובר בשיר על תלות, אובססיה ופרנויה. סטינג, כותב השיר, סיפר: "מדובר כאן בשיר אהבה עם פיתוי שמחביא בתוכו רצון של אדם לשלוט בתנועות של אחר. אנשים אומרים לי כמה השיר יפה... ואני פונה הצידה בתחושת גועל". את השיר כתב סטינג בג'מייקה, בתקופה סוערת של פרידה מאשתו דאז. צד ב' של התקליטון כלל את הקטע MURDER BY NUMBERS, שלא הופיע באף תקליט רשמי של הלהקה.

הביטלס חוזרים מהודו עם שפע של שירים חדשים

השראה רוחנית מתורגמת ליצירה מוזיקלית! בשנת 1968, לאחר חזרתם מהמסע הרוחני המפורסם שלהם להודו, התכנסו חברי הביטלס בביתו של ג'ורג' האריסון ב-ESHER והקליטו לא פחות מ-23 שירים חדשים בגרסאות אקוסטיות ראשוניות. רבים מהשירים הללו מצאו את דרכם לאלבום הלבן הכפול והאקלקטי. ג'ורג' התקין בביתו מכשיר הקלטה עם ארבעה ערוצים, שאפשר הקלטות רב-שכבתיות – ציוד מתקדם לשימוש ביתי באותם ימים. האווירה הנינוחה אפשרה ללהקה לתעד פרץ יצירתי מדהים.

אלטון ג'ון שובר את מסך הברזל בלנינגרד

מוזיקה חוצה גבולות! בשנת 1979 רשם אלטון ג'ון הישג היסטורי כשהופיע באולם "אוקטובר הגדול" בלנינגרד, ברית המועצות (כיום סנט פטרסבורג). הייתה זו ההופעה הראשונה מתוך סדרה של ארבע הופעות, כשלצידו על הבמה רק נגן כלי ההקשה המוכשר, ריי קופר. אלטון ג'ון היה אחד מכוכבי הרוק המערביים הראשונים שהופיעו מאחורי מסך הברזל, באירוע תרבותי בעל משמעות רבה.

חתונה של עייט: דון הנלי מלהקת איגלס מתחתן בחברת כוכבי על

כשאיש להקת איגלס מתחתן, כל תעשיית המוזיקה מגיעה לחגוג! בשנת 1995 נישא דון הנלי, המתופף והסולן של האיגלס, לשרון סאמרול במאליבו, קליפורניה. קבלת הפנים הייתה לא פחות ממדהימה, וכללה הופעות חיות של אגדות כמו טוני בנט, בילי ג'ואל, ברוס ספרינגסטין וסטינג.

דרמה בחזרות של בלאק סאבאת': ביל וורד לוקה בהתקף לב

רגע של חרדה בעולם המטאל. בשנת 1998, במהלך חזרה מוזיקלית לקראת סיבוב הופעות איחוד, הובהל ביל וורד, המתופף המקורי והאגדי של להקת בלאק סאבאת', לבית חולים בלונדון לאחר שלקה בהתקף לב. האירוע המצער גרם לדחיית חלק מההופעות ולמציאת מתופף מחליף באופן זמני.

קווין מפנקים את המעריצים עם תקליטון מורחב של להיטים!

מתנה מבית המלוכה של הרוק! בשנת 1977 יצא תקליטון מורחב חדש ללהקת קווין, שנקרא QUEEN'S FIRST E.P. וכלל ארבעה שירים אהובים מתקליטים שונים של הלהקה: GOOD OLD FASHIONED LOVER BOY, DEATH ON TWO LEGS (DEDICATED TO...), TENEMENT FUNSTER ו-WHITE QUEEN (AS IT BEGAN). דרך נהדרת לאגד כמה פנינים של הלהקה בחבילה אחת קומפקטית!

האמן-תמלילן הרוק מת

בשנת 2023 מת בגיל 82 פיט בראון, תמלילן רוק שכתב שירים גם ללהקת CREAM וגם הקליט תקליטים תחת שמו.

גלגל המזלות הפסיכדלי. ב-20 במאי בשנת 1967 יצא תקליט מעניין בחברת התקליטים ELEKTRA. מדובר באלבום COSMIC SOUNDS של פרויקט אמריקני ושמו THE ZODIAC.

שנת 1967 מהדהדת כתקופה ברורה לניסויים תרבותיים ומוסיקליים. זו הייתה נקודת השיא של העידן הפסיכדלי, "קיץ האהבה" המפורסם, תקופה שבה עורערו הנורמות החברתיות, הרחבת התודעה נמשכה באופן פעיל, והמוזיקה הפופולרית הפכה לכלי עיקרי לחקר טריטוריות קוליות חדשות ורעיונות פילוסופיים. מיסטיקה, פילוסופיות מזרחיות ואסטרולוגיה מצאו קרקע פורייה בתרבות הנגד המתפתחת, והשפיעו על אמנות, אופנה, ובעיקר על מוזיקה. אלבומי קונספט החלו לצוץ ואחד בולט שכזה היה התקליט הזה, שגם חברי המודי בלוז וגם להקת THE NICE (עם קית' אמרסון) ציינו אותו כהשפעה ברורה עליהן.

התקליט יצא בלייבל ההרפתקני ELEKTRA והציג את עצמו כמסע מוזיקלי דרך תריסר המזלות של גלגל המזלות האסטרולוגי, המתואר בעטיפה כ"קונטרה שמימית עם מילים ומוזיקה". יש פה שילוב מוזר של טקסטורות רוק פסיכדליות, צלילים אלקטרוניים חלוציים באדיבות סינטיסייזר מוקדם פריחה, עיבודים מסקרנים וקריינות דרמטית (סטייל ג'ים מוריסון) שלא דומה כמעט לכל דבר אחר שהיה זמין באותה תקופה. עצם ההצגה שלו גרמה לבלבול - האם האמן היה THE ZODIAC והאלבום נקרא COSMIC SOUNDS? או שמא זה להיפך? זה הוסיף למסתורין.

ניתן לייחס את ראשיתם של צלילי התקליט ישירות למוח של בעל החזון, ואולי האופורטוניסט, ג'ק הולצמן, המייסד והנשיא של אלקטרה רקורדס. עד 1967 ביססה חברת אלקטרה את עצמה במהירות כאחת הלייבלים העצמאיים ההרפתקניים והחושבים של שנות ה-60. המוניטין הזה הוגבר משמעותית על ידי ההצלחה הפנומנלית של אלבום הבכורה של להקת הדלתות שיצא בינואר 1967. השילוב של הדלתות של מילים פואטיות, ביצועים כריזמטיים ורוק אטמוספרי הרחיב את האפשרויות של המוזיקה הפופולרית והתגלה כפופולרי מאוד.  

דווקא בהקשר הזה, הניזון מההצלחה של הדלתות, הגה הולצמן את הרעיון לאלבום קונספט המבוסס על המזלות. הולצמן שימש לא רק כמקור הרעיון אלא גם כמפקח על ההפקה. התזמון שלו היה ללא דופי. זה עלה בקנה אחד עם עליית הפופולריות של הרוק הפסיכדלי והאסטרולוגיה בתרבות הנגד של הנוער. פסיכדליה הציעה את הפלטה הקולית לחקר החלל הפנימי והחיצוני, בעוד שהאסטרולוגיה סיפקה מסגרת פופולרית להבנת האישיות והגורל, נושאים שהדהדו עמוקות במהלך תקופה של טלטלה חברתית ואישית. אז זה היה מהלך מחושב, אם כי מאוד ניסיוני, של אלקטרה. הולצמן כנראה ראה הזדמנות למנף את האמינות הרוקית החדשה של הלייבל ואת העניין ההולך וגובר בפסיכדליה ובמיסטיקה כדי לייצר עוד תקליט ייחודי, בעל פוטנציאל מוצלח ופורץ גבולות.

כדי להחיות את החזון השמיימי שלו, ג'ק הולצמן הרכיב צוות יצירתי שהרקע המגוון שלו הוכיח את עצמו חיוני לאופי הייחודי של התקליט. הוא שכר את אלכס חסילב, חבר בלהקת הפולק THE LIMELITERS, להפיק את התקליט. על פני השטח, חסילב, שמגיע מעולם המוזיקה העממית המסורתית יחסית, אולי נראה כבחירה יוצאת דופן לניהול פרויקט פסיכדלי ניסיוני המשלב אלקטרוניקה חדשנית. עם זאת, חסילב ניחן בחוש טכני, לאחר שהקים את אחד מאולפני ההקלטות הביתיים הראשונים בלוס אנג'לס, והוא הביא משתפי פעולה לעניין.

בראשם היה מורט גרסון, מלחין, מעבד, פסנתרן ומנצח יליד קנדה שעבר הכשרה בג'וליארד, שחסילב שיתף איתו לאחרונה בחברת הפקות. גרסון היה האדריכל המוזיקלי של COSMIC SOUNDS. הוא היה האחראי על הלחנת ועיבוד כל המוזיקה. בעודו מנוסה בעבודת סשנים ועיבוד, גרסון הוקסם יותר ויותר ממוזיקה אלקטרונית ואימץ מיד לחיקו סינטיסייזר מוג, כלי שיהפוך למרכזי בצליל האלבום. הכשרתו הפורמלית אפשרה לו לכתוב תווים שלמים עבור המוזיקאים והתעניינותו של גרסון בנושא גלגל המזלות יימשך, מה שיוביל אותו להקליט מאוחר יותר סדרה של תקליטים המוקדשים למזלות בודדים.  

הטקסטים המעוררים והפואטיים המתארים כל מזל נכתבו על ידי ז'אק וילסון. דבריו של וילסון סיפקו את החוט הסיפורי המחבר בין הקטעים המוזיקליים. הוא ישתף פעולה עם גרסון שוב בשנה שלאחר מכן באלבום קונספט אחר, THE WOZARD OF IZ.

מי שקריין את דבריו של וילסון בהקלטה היה סיירוס פאריאר, מוזיקאי עממי יליד איראן עם שורשים בסצנות הפולק של הונולולו ודרום קליפורניה, שעבד עם רביעיית פולק בשם THE WHISKEYHILL SINGERS. פאריאר היה בעל קול עשיר ועמוק והעביר את הקריינות במשקל דרמטי ובכנות, נטול אירוניה לחלוטין. הגוונים הווקאליים וההגשה שלו גררו השוואות תכופות להגשה של ג'ים מוריסון, שהצלחת הלהקה שלו שימשה חלקית השראה לפרויקט.  

ההקלטות התקיימו באפריל 1967 בסטודיו הביתי של אלכס חסילב בלוס אנג'לס. זה היה אחד מהאולפנים הביתיים האיכותיים והמקצועיים הראשונים באזור, ששימש בעבר אמנים כמו קרול קינג לצורך הקלטות דמו. למרות האופי הניסיוני של המוזיקה, תהליך ההקלטה עצמו תואר כפשוט יחסית, בעיקר הודות להכנה המדוקדקת של מורט גרסון. הוא כתב תווים שלמים, והותיר מעט מקום לאלתור, למעט אולי בחלק מקטעי כלי ההקשה.

פול ביבר היה זה שניגן בסינטיסייזר בהקלטה. ביבר, הידוע בתעשיית הקולנוע באפקטים קוליים, היה אספן של כלים אלקטרוניים ונגינתו הביאה את COSMIC SOUNDS להיות אחד מהאלבומים הראשונים שהציגו את המוג, לפני או במקביל להופעתו בתקליטים של אמנים כמו המאנקיז והבירדס. האופי הבלתי צפוי של הכלי האימתני ההוא גרם לצורך להוסיף את צליליו רק אחרי שכלי הנגינה האחרים כבר הוקלטו.

לא הייתה פה להקה מבצעת במובן המסורתי. זה היה שם כולל שהוקצה לפרויקט אולפן, מפגש של מוזיקאים מיומנים מאוד שנאספו במיוחד כדי לממש את הרעיון של הולצמן וגרסון. רשימת הצוות נראית כמו המי ומי של נגני העילית של לוס אנג'לס, רבים מהם קשורים לקולקטיב WRECKING CREW האדיר. קרול קיי ניגנה בגיטרה בס והאל בליין בתופים. קיי, אחת הבסיסטיות המוקלטות ביותר בהיסטוריה, אישרה מאוחר יותר את מעורבותה, וזיהתה את סגנון הנגינה הייחודי שלה באלבום. קווי הבס שלה מחזיקים את היצירה קרוב לקרקע, בזמן ששאר הכלים ממריאים לחלל. והתיפוף הברור של בליין לא הותיר מקום לספק. עבודת התופים פה היא בית ספר לקצב ודינמיקה. בליין מספק כאן מקצבים מורכבים שנעים בין גרוב יציב למקצבים מופשטים שמשרתים את האווירה הפסיכדלית. כל מכה שלו בתוף - זהב!

הקלידן, מייק מלוין, תרם תפקידים כולל נגינה בצ'מבלו, ומוזיקאי הג'אז באד שאנק נשף בחליל בס. היה פה גם נגן כלי ההקשה, אמיל ריצ'רדס, שהיה עוד נגן סשנים מבוקש מאוד שעבד עם אמנים החל מפרנק זאפה ועד הנרי מנסיני. ריצ'רדס הביא לאולפן מגוון מדהים של כלי הקשה אקזוטיים והוסיף טקסטורות מיוחדות. העיבודים קושטו גם בצליל שאין לטעות בו של הסיטאר, כלי המזוהה מאוד עם העידן הפסיכדלי, אם כי הנגן הספציפי נותר בלתי מזוהה.

זו יצירה של רוק פסיכדלי, אבל היא משלבת מוזיקה אלקטרונית ניסיונית, רעיונות קומפוזיציה אוונגרדיים, אלמנטים של איזי-ליסנינג והקריינות המדוברת הבולטת. מה שמבדיל בין זה לתקליטים פסיכדליים רבים אחרים של התקופה הוא האופי המובנה ביותר שלו מול הג'אמים המאולתרים המורחבים הנפוצים בפסיכדליה. כל קטע פה בנוי בקפידה.

והעטיפה הבולטת נוצרה על ידי האמן אייב גורווין, עם איור תוסס ומסובך שמתאר סמלים ודימויים שקשורים לתריסר המזלות. זה פסיפס נועז וצעקני של צבעים, עם כיתוב גדול, גלי ומצויר ביד באופן אפקטיבי. אני אוהב את זה. והעטיפה האחורית המשיכה את הגישה הלא שגרתית. זה כלל את רשימת הקטעים והקרדיטים, אך כלל גם את הפרטים יוצאי הדופן של רישום המזל האסטרולוגי של כל תורם מרכזי בסוגריים ליד שמו - מהמלחין גרסון ועד המפיק אלכס חסילב ואפילו הולצמן עצמו. כמו כן נכתבה שם הוראה בולטת באותיות גדולות סגולות - "זה חייב להיות מנוגן בחושך".

אבל למרות אופיו החדשני והקונספט המתאים, האלבום לא זכה להצלחה מסחרית מיידית וחלק מהמבקרים לא הצליחו לתפוס את שילוב האלמנטים הייחודי של האלבום, אולי לא בטוחים כיצד לסווג את המיזוג שלו בין רוק, אלקטרוניקה, קריינות ונושאים אסטרולוגיים. והעמימות סביב שם האמן לעומת שם האלבום גם פגעה בזיהוי הברור שלו בשוק. כתוצאה מכך, המכירות היו צנועות, והאלבום לא הצליח להשיג פריצת דרך במיינסטרים. חלק מהפרשנים דחו את זה כניסיון להרוויח כסף על טרנדים פסיכדליים - גם אם הוא מופק היטב ומסקרן. עם זאת, האלבום מצא בית אצל שדרן הרדיו הבריטי המשפיע, ג'ון פיל, שהשמיע אותו לא מעט בתוכניות הרדיו שלו, PERFUMED GARDEN, וכך חשף אותו לקהל מעריך מעבר לאוקיינוס ​​האטלנטי. עד כדי כך שלהקת הנייס, בראשות קית' אמרסון, דאגה לבצע קטע ממנו בהופעותיה ואילו להקת המודי בלוז ראתה בו מקור השראה ברור. 

בלוג מוסיקה - כל מה שרציתם לדעת על מוסיקה - ועוד קצת.

הנכם מוזמנים לשתף את הבלוג עם חבריכם.

רוצים לשמוע עוד הרצאות מעניינות על הופעות מוסיקה? זמרים ישראליים? להקות רוק? הביטלס? תקליטים? רוק מתקדם? ועוד מגוון נושאים? מוזמנים ליצור איתי קשר. בינתיים, בואו ליהנות גם מפודקאסט מומלץ ומבלוג המוסיקה באתר.

הרצאות מוסיקה שלי ותכני מוסיקה מיוחדים לפלטפורמות שונות - לפרטים והזמנות: 050-5616459