רוק מסביב לשעון: מה קרה ב-21 ביולי בעולם הרוק
- Noam Rapaport
- 21 ביולי
- זמן קריאה 36 דקות

כל יום מציין אירועים משמעותיים בהיסטוריה של מוזיקת הרוק והפופ, עם שפע של אנקדוטות פורצות דרך שהתרחשו בעשורים קודמים. כשאנחנו מסתכלים אחורה בזמן, על היום הזה בתולדות המוזיקה, אנחנו נזכרים ברגעים המדהימים שעיצבו את נוף הרוק והפופ, החל מיציאתם של תקליטים אגדיים, הופעות אייקוניות וגם דברים משמחים לצד עצובים שקרו לאמני המוזיקה המובילים.
כחובבי מוזיקת רוק, אנחנו לא יכולים שלא לחוש תחושת נוסטלגיה כשאנחנו מהרהרים באירועים הבלתי נשכחים שהתרחשו אז. הנכם מוזמנים לצלול איתי למנהרת הזמן עם אירועי פופ ורוק שאספתי עבורכם ממקורות שונים ונדירים מאד שאינם ברשת. אהבתם וברצונכם לקבל עוד ועוד? בשביל זה בניתי עבורכם הרצאות מוסיקה מעשירות ומעניינות ופודקאסטים מומלצים.

אז מה קרה ב-21 ביולי (21.7) בעולם של רוק קלאסי?
חקר, ערך וכתב: נעם רפפורט
הציטוט היומי: "אני לא יודע הרבה על מוזיקה קלאסית כי נהגתי להקשיב ממש מעט לזה. אני מבין את הרגש שמגיע ממוזיקה שכזו אך באופן הבסיסי ביותר. אני לא מבין את זה כפיסת מוזיקה. זה מורכב מדי ואני נוטה לקחת את המורכב ולפשט אותו כי זה הכי רחוק שאני מסוגל להגיע אליו. כולם עושים כך במזיקה. אין לי בעיה להשתמש בדברים שנשמעים כמוזיקה קלאסית לתוך המוזיקה שלי, ככל שאני מבין את הרלוונטיות של זה במוזיקה שלי" (איאן אנדרסון, מנהיג להקת ג'ת'רו טול, בעיתון CIRCUS, בשנת 1970).
סוף טרגי בכביש המהיר: המוח מאחורי הלהיטים הגדולים של אלטון ג'ון אינו עוד. ב-21 ביולי בשנת 2002 נהרג המפיק הידוע גאס דאדג'ן בתאונת מכונית ליד רדינג. בן 59 במותו.

גאס דאדג'ן, המפיק המהולל שהגדיר את צליל הפופ של שנות השבעים, נהרג עם רעייתו בתאונת דרכים קטלנית. עולם המוזיקה התאבל על האיש שהעניק לנו את SPACE ODDITY ואת YOUR SONG, והשאיר חותם בל יימחה על פסקול חיינו.
בוקר יום ראשון, ה-21 ביולי בשנת 2002. השמש הפציעה מעל כביש האוטוסטרדה M4 הסואן, סמוך לעיר רדינג באנגליה. אך עבור עולם המוזיקה, הזריחה הזו בישרה על חשכה גדולה. באותו בוקר נקטעו באחת חייהם של המפיק המוזיקלי גאס דאדג'ן, בן 59, ורעייתו האהובה, שילה. השניים, שהיו בדרכם חזרה לביתם ממסיבה, מצאו את מותם לאחר שמכוניתם סטתה מהכביש ונפלה אל תוך תעלה עמוקה בצד הדרך. על פי ממצאי החקירה, דאדג'ן, שנהג ברכב, נרדם על ההגה לרגע גורלי אחד. כאשר כוחות ההצלה הגיעו למקום התאונה, כבר לא נותר להם אלא לקבוע את מותם של בני הזוג.
מותו הפתאומי של דאדג'ן הכה בתדהמה את תעשיית המוזיקה, אך שמו וצליליו הייחודיים ימשיכו להדהד לעד. הוא לא היה רק מפיק, הוא היה ארכיטקט של סאונד. האיש שידע לקחת שיר טוב ולהפוך אותו להמנון חוצה דורות. דרכו המקצועית החלה דווקא בתפקיד צנוע של נער תה באולפנים של חברת התקליטים DECCA. אך חושיו החדים והבנתו העמוקה במוזיקה הובילו אותו במהרה אל כסא טכנאי ההקלטות. באופן משעשע, אחת האנקדוטות המפורסמות מתחילת דרכו מספרת כיצד דחה באודישנים לא אחר מאשר את טום ג'ונס, החלטה שככל הנראה התחרט עליה מאוחר יותר בחיוך.
בשנות השישים, דאדג'ן כבר היה טכנאי מבוקש שעבד על קלאסיקות אמיתיות. הוא היה האיש שמאחורי הקונסולה בהקלטת הלהיט הנצחי SHE'S NOT THERE של להקת הזומביס, והוא זה שלכד את האנרגיה המחוספסת והחשמלית של אריק קלפטון בתקליט המכונן של ג'ון מאייאל והבלוזברייקרז. אך הפריצה הגדולה שלו הגיעה עם שיר אחד ששינה את פני המוזיקה. בשנת 1969, אמן צעיר בשם דייויד בואי נכנס לאולפן עם שיר על אסטרונאוט אבוד בחלל. דאדג'ן הפיק את SPACE ODDITY והפך אותו לאופרת רוק קטנה ומושלמת, שהזניקה את הקריירה של בואי ונחשבת עד היום לאחת היצירות הגדולות בתולדות הפופ.
זמן קצר לאחר מכן, החל שיתוף הפעולה הפורה והמזוהה ביותר שלו, זה עם מוזיקאי צעיר ומוכשר בשם רג'ינלד דווייט, שאתם מכירים טוב יותר בתור אלטון ג'ון. החיבור בין השניים היה כימיה טהורה. דאדג'ן היה זה ששכנע את אלטון לשלב תזמורות גדולות בהקלטותיו, ויצר את הסאונד העשיר, הקולנועי והמפואר שהפך לסימן ההיכר שלו. יחד הם יצרו שרשרת בלתי נתפסת של תקליטי מופת, ביניהם התקליט פורץ הדרך הנושא את שמו של אלטון ג'ון (וכולל את הבלדה האלמותית YOUR SONG), וכן יצירות על-זמניות כמו GOODBYE YELLOW BRICK ROAD ו-CAPTAIN FANTASTIC AND THE BROWN DIRT COWBOY.
כישרונו של דאדג'ן לא הוגבל לאמן אחד. במהלך השנים הוא הפיק שורה ארוכה ומגוונת של אמנים, והעניק לכל אחד מהם את מגע הקסם הייחודי שלו. הוא עבד עם הביץ' בויז, הזמר והגיטריסט כריס ריאה, הזמרת והיוצרת ג'ואן ארמטריידינג, להקת XTC ולהקת TEN YEARS AFTER. כל אחד מהם זכה ליהנות מאוזנו הרגישה ומהיכולת שלו למקסם את הפוטנציאל של כל שיר.
אלטון ג'ון, שהיה שבור ממותו של חברו ועמיתו, מיהר למסור הצהרה כואבת: "הוא היה מפיק מוכשר מאד וחבר קרוב מאד שלי מזה המון שנים". כמחווה אחרונה ומרגשת, הקדיש אלטון ג'ון את תקליטו משנת 2004, PEACHTREE ROAD, לזכרם של גאס ושילה דאדג'ן.
רוד סטיוארט: רגע אחד דל? בחיים לא! ב-21 ביולי בשנת 1972 יצא אלבום הסולו הרביעי של רוד סטיוארט. שמו הוא NEVER A DULL MOMENT. זה תקליט שהוכיח שהברק יכול להכות פעמיים (אבל כמעט גרם לקצר חשמלי בדרך).

התאריך הוא 21 ביולי 1972, והעולם כולו עדיין לא נרגע מהטירוף. שנה קודם לכן, זמר בריטי צעיר עם קול צרוד כמו נייר זכוכית ושיער קוצני שהפך לסמלו המסחרי, רוד סטיוארט שמו, שיגר לחלל האוויר את התקליט EVERY PICTURE TELLS A STORY. התקליט הזה, יחד עם הלהיט הממגנט MAGGIE MAY, הפך אותו מכוכב עולה לסופרסטאר הגדול ביותר של הרגע. הלחץ היה אטומי. איך לעזאזל משחזרים הצלחה כזו? ובכן, סטיוארט החליט לקרוא לתקליט הסולו הרביעי שלו NEVER A DULL MOMENT, וכשמו כן הוא, מהרגע שיצא לחנויות הוא המריא היישר לפסגת מצעדי המכירות בבריטניה ודהר במעלה המצעדים גם בארצות הברית. הקהל היה רעב לעוד מרוד סטיוארט, והוא סיפק את הסחורה.
"הדאגה פשוט אכלה אותי מבפנים לקראת התקליט הזה", הודה סטיוארט בראיון כן למגזין המוזיקה NME באותה תקופה. "התקליט הקודם שלי הרגיש כמו לטפס על הר האוורסט. הצלחתי להגיע לפסגה, ועכשיו כולם ציפו שאעשה זאת שוב, כאילו שזה עניין של מה בכך. וכל זה קרה במקביל לתקליט מצליח שהוצאתי עם להקת האם שלי, THE FACES. זה היה טירוף". הוא סיפר שההקלטות החלו באווירה משוחררת ונינוחה, אולי נינוחה מדי. "ישבנו באולפן, שתינו קצת, צחקנו, ניגנו. עד שהגיע השבוע האחרון. פתאום, חברת התקליטים התחילה להפציץ בטלפונים, בחוסר סבלנות מוחלט, ושאלה איפה התקליט שהבטחתי להם. באותו רגע פרצה פאניקה מוחלטת. נאלצנו להניח את כוסות השתייה בצד ולהתרכז במשימה היחידה של סיום ההקלטות. זה היה מותח".
התוצאה הסופית הוגשה לקהל עם עטיפה בלתי נשכחת. עטיפת קרטון נפתחת ועליה איור מרהיב, שכולו מחווה ויזואלית מתוחכמת. המעצב, ג'ון קרייג, שאב את השראתו מפרסומת ישנה משנות השלושים למדרסים לנעליים. הוא יצר קולאז' מצויר בשחור-לבן ואז צבע אותו בעבודת יד מוקפדת, בדיוק באותה טכניקה שבה השתמש לעיצוב עטיפת התקליט הקודם של סטיוארט וגם לעטיפת התקליט OOH LA LA של להקת THE FACES.
בתוך העטיפה המפוארת הזו הסתתרו שירים שהמשיכו את הקו המוזיקלי המחוספס והשורשי שאפיין את סטיוארט, אבל עם התבוננות פנימה. חלק מהשירים עסקו באופן ישיר בתחושותיו של סטיוארט ככוכב רוק עצום, תחת זרקור תמידי, עם ציפייה בלתי פוסקת לעוד ועוד זוהר, עוד להיטים, עוד מהקסם הזה.
אבל לא כולם היו מרוצים מההצלחה המסחררת. חבריו ללהקת THE FACES, רון ווד, רוני ליין ואיאן מקלייגן, חרקו שיניים לא פעם כשראו את הסולן שלהם ממריא לקריירת סולו מפוארת כל כך. המתח היה באוויר. מצד אחד, הם התעצבנו על כך שהוא מקדיש כל כך הרבה אנרגיה לפרויקטים האישיים שלו. מצד שני, הם ידעו היטב שההצלחה הפנומנלית שלו כסוליסט מביאה קהל רב יותר גם להופעות של הלהקה. עבור סטיוארט, ניהול שתי הקריירות המקבילות והתובעניות האלה היה כמו ללכת על חבל דק ומתוח מעל תהום.
אז מה בעצם מקבלים כשמניחים את המחט על התקליט הזה? קודם כל, מקבלים את הלהיט הענק YOU WEAR IT WELL, שנשמע כמו בן דוד מוצלח לא פחות של MAGGIE MAY, עם אותו שילוב מנצח של גיטרה אקוסטית ומנדולינה. לצדו, ישנן גרסאות כיסוי שנבחרו בקפידה. סטיוארט העניק ביצוע מחשמל ומרגש לשיר ANGEL של הגיטריסט ג'ימי הנדריקס, כמחווה לגיבור שהלך לעולמו שנתיים קודם לכן. הוא גם לקח על עצמו שיר ישן של בוב דילן, MAMA YOU BEEN ON MY MIND, והעניק לו פרשנות אישית וחמה.
אחד מרגעי השיא בתקליט הוא הביצוע שלו לקלאסיקת הבלוז I'D RATHER GO BLIND. השיר הזה כבר זכה לגרסה מופתית מפי הזמרת והפסנתרנית כריסטין פרפקט (שלימים תהפוך לכריסטין מקווי ותהיה חברה מרכזית בלהקת פליטווד מאק). כשנשאל מדוע בחר לבצע אותו, הסביר סטיוארט בפשטות: "הסיבה שרציתי להקליט את השיר הזה היא שעד לאותו רגע, שמעתי רק ביצועים נשיים שלו. רציתי לתת לו את הזווית הגברית".
למרות ההצלחה המסחרית האדירה, הביקורות היו חלוקות. במגזין NME נכתב בזמנו שהתקליט מאכזב במקצת ושהשירים בו, מוצלחים ככל שיהיו בפני עצמם, לא מצליחים להתחבר יחדיו ליצירה אחידה ושלמה. באופן מסקרן, בספרו האוטוביוגרפי שיצא שנים רבות לאחר מכן, סטיוארט כמעט ומתעלם לחלוטין מהתקליט הזה. הוא מזכיר אותו בחטף פעם אחת בלבד, בהקשר אחר לחלוטין, עובדה שרומזת אולי על מה שהוא עצמו חושב עליו במבט לאחור. וחבל, כי מדובר ביצירה משובחת.
מצד שני, היו מבקרים שחיבקו את התקליט בחום. ג'ון לנדאו, בביקורת נלהבת במגזין רולינג סטון, כתב: "בתקליט החדש הזה, שהוא אולי הטוב מכולם, יש ארבעה שירים בכל צד (בתוספת הפתעה אם תרכשו את גרסת הקסטה). סטיוארט ממשיך לבנות על הגרעין המוזיקלי שלו, עם תלבושת אולפנית נינוחה אך מהודקת". במגזין PHONOGRAPH RECORD הרעיפו גם כן שבחים: "ובכן, זה לקח קצת זמן, אבל רוד סטיוארט חוזר עם תקליט סולו רביעי ומעולה. הנוסחה של סטיוארט רחבה מספיק כדי לאפשר שילוב מגוון של מנגינות פולק ישנות, בלוז, פ'אנק ורוק. זהו אחד התקליטים המעוצבים והמהנים ביותר של השנה".
בסופו של דבר, NEVER A DULL MOMENT אולי לא שינה את פני המוזיקה כמו קודמו, אבל הוא ביסס את מעמדו של רוד סטיוארט כאחד האמנים החשובים והאהובים של שנות השבעים. זהו תקליט של אמן בשיא כוחו, שמתמודד עם תהילה, לחץ ויצירה, ומוכיח שגם כשהציפיות בשמיים, הוא עדיין יודע לספק רגעים רבים של קסם טהור. רגע דל אחד? לא תמצאו שם.
הפקת הענק של ג'ון ויוקו יוצאת לדרך: ברוכים הבאים לעולם של IMAGINE. ב-21 ביולי בשנת 1971 החלו ג'ון לנון ויוקו אונו לצלם את הסרט IMAGINE, שבהמשך יקבל ממבקרים את התואר "אחד הסרטים הביתיים הכי יקרים שנוצרו".

בשעה שהעולם עוד ניסה לעכל את פירוק הביטלס, שני האנשים הכי מדוברים בתרבות הפופולרית, ג'ון לנון ויוקו אונו, החליטו שהם רוצים להראות לכולם איך נראה העולם הפרטי והמופלא שלהם. הם לא הסתפקו בתמונה או בראיון, הו לא. הם החליטו לצלם סרט שלם, והיום ההוא היה יום הצילומים הראשון לסרט שילווה את התקליט IMAGINE. התוצאה, כפי שיעידו המבקרים מאוחר יותר בציניות חיננית, הייתה "אחד מסרטי התעודה הביתיים היקרים ביותר שנוצרו אי פעם".
אז איך פותחים פרויקט כל כך שאפתני? ובכן, אם אתם ג'ון ויוקו, אתם שוכרים הליקופטר. כן, קראתם נכון. המצלמות הראשונות של הסרט לא היו על חצובה בתוך חדר, אלא ריחפו גבוה בשמיים ותיעדו ממעוף הציפור את אחוזתם המפוארת, טיטנהרסט פארק, המשתרעת על פני שטח ענקי של טבע אנגלי ירוק ופסטורלי. זה היה ספתח גרנדיוזי שהבהיר מיד: זה לא הולך להיות סרטון חובבני שצולם במצלמת סופר 8 רועדת. זה הולך להיות מופע ראווה אמנותי, אישי וחסר פשרות.
לאחר שווידאו שהאחוזה שלהם נראית מרשימה מספיק מהאוויר, עברו השניים לצילומים אינטימיים וסוריאליסטיים יותר, כאלה שמשקפים את הקשר האמנותי והזוגי הייחודי שלהם. אחת הסצנות הראשונות שצולמו על הקרקע הציגה את בני הזוג שקועים במשחק שחמט, אבל כצפוי, לא היה זה משחק רגיל. בעוד המצלמה מתמקדת בלוח המשחק הלבן לחלוטין, יוקו, באלגנטיות אמנותית אופיינית, נראית חושפת את רגלה באיטיות. מולה, ג'ון, עם אותה קריצה הומוריסטית שאפיינה אותו, נראה כאילו הוא ממש אוכל את אחד מחיילי השחמט הלבנים, כאילו היה חטיף קטן ומפתה. הסצנה הזו לבדה סיכמה את כל מהות הסרט: שילוב של אמנות אוונגרדית, הומור בריטי יבש, ואינטימיות חשופה של זוג שחי ונושם יצירה.
הסרט, שצולם ברובו באחוזה עצמה, היה בעצם קולאז' של קליפים לשירים מהתקליט, לצד קטעי "מאחורי הקלעים" מבוימים למחצה. הצופים זכו להצצה נדירה לחדר הלבן המפורסם עם הפסנתר הלבן, הלכו עם ג'ון ויוקו בתוך ערפל סמיך לצלילי שיר הנושא, ושייטו איתם בסירה באגם הפרטי שלהם. זה היה חזון של שלום, אהבה, אמנות ופנטזיה, והכל עטוף בהפקה יקרה להפליא שהפכה את חייהם הפרטיים ליצירת אמנות לקהל הרחב. ככה זה כשמעליהם יש רק שמיים.
גלגל מסתובב של טיפשות: הערב בו דם, יזע ודמעות הקפיאו את דטרויט. ב-21 ביולי בשנת 1995, הופיעה להקת דם, יזע ודמעות בדטרויט. הכל עבר כשורה כשלפתע, במחצית המופע שנערך במארשבאנק פארק, הפתיע הזמר הבעייתי, דייויד קלייטון תומאס.

דמיינו לעצמכם ערב לח ומהביל של ה-21 ביולי 1995 בדטרויט, מישיגן. בפארק מארשבאנק, על במה מוארת, עומדת להקת הפיוז'ן-רוק המהוללת דם, יזע ודמעות. הקהל, המונה קרוב ל-3,000 איש, בא ליהנות מלילה של נוסטלגיה ומוזיקה משובחת, מצפה לשמוע את קלאסיקות הנצח שלהם, כמו SPINNING WHEEL או YOU'VE MADE ME SO VERY HAPPY, עם סקציית כלי הנשיפה המפורסמת שלהם. האווירה מחשמלת, הלהקה בשיאה, והכל נראה מושלם. אבל אז, ברגע אחד של איוולת צרופה, הכל השתבש...
באמצע המופע, כשהזיעה ניגרת מכל עבר בשל החום הכבד, ניגש הסולן, דייויד קלייטון תומאס, אל המיקרופון. הקהל השתתק, מצפה אולי לעוד אנקדוטה משעשעת או להכרזה על השיר הבא. במקום זאת, הזמר הקנדי, בעל קול הג'אז המחוספס והעוצמתי, החליט לשתף את הקהל בתחושותיו בצורה הכי גרועה שאפשר להעלות על הדעת. "ממש חם פה", הוא הכריז בקול רם, "ההרגשה היא כמו להיות ברכבת האחרונה שעושה את דרכה לאושוויץ!".
דממה רועמת נפלה על הפארק. למשך שנייה, נדמה היה שהקהל לא עיכל את מה ששמע זה עתה. האם הוא באמת אמר את זה? באזור המטרופולין של דטרויט, שבו התגוררה אז קהילה יהודית גדולה ותוססת של כ-97,000 איש, ההערה הזו לא הייתה סתם חסרת טעם – היא הייתה פצצה שהוטלה לתוך לב הקהילה. כמה מהנגנים על הבמה, יהודים בעצמם, החליפו מבטים המומים. הם, כמו הקהל, נותרו קפואים במקומם. תומאס לא התנצל על הערתו.
בצד הבמה, עמדה מארגנת המופע, ג'ודית' שולמן, וצפתה בהופעה לצד בעלה. עבורה, העלבון היה אישי וצורב במיוחד: בעלה היה שלוש שנים וחצי במחנה ההשמדה אושוויץ. היא רתחה מזעם, לא מאמינה למשמע אוזניה. איך יכול אמן, שמייצג להקה כה מגוונת, להפגין בורות ואטימות לב שכזו? מיד בתום המופע, עוד לפני שההדים האחרונים של המוזיקה שככו, מנהלו של קלייטון תומאס, לארי גולד, מיהר לגשת אל שולמן הזועמת. הוא הודיע לה שנזף בזמר בחומרה ושקלייטון תומאס מבקש למסור את התנצלותו העמוקה.
אך הנזק כבר נעשה. הסולן בעל הקול הנדיר והטמטום האדיר הבין שעורר סערה ציבורית אדירה. בימים שלאחר מכן, כשהסיפור התפוצץ בתקשורת המקומית והארצית, הוא מיהר לפרסם התנצלות רשמית. "בלהט הרגע אמרתי הערה מטופשת", מסר לתקשורת. בניסיון נואש להדוף את ההאשמות באנטישמיות, הוא הוסיף טיעון הגנה קלאסי ומגושם: "ברור לכם שאנחנו לא אנטישמים. שני שליש מהלהקה הם יהודים, ולא מזמן, בשנת 1994, הופענו בפסטיבל הג'אז בים האדום בישראל".
ההתנצלות, כמובן, החמיצה את כל הנקודה. איש לא חשד שהלהקה מחזיקה באידיאולוגיה נאצית. הבעיה הייתה חוסר הרגישות המוחלט, הזילות הבלתי נתפסת של ההיסטוריה והכאב, והשימוש הציני והנורא בשואת העם היהודי כדי להתלונן על מזג האוויר. אותו ערב, דם, יזע ודמעות ייצרו בעיקר זיעה קרה של מבוכה ודמעות של עלבון. לא משנה כמה תקליטי זהב יש לך על הקיר, אין שום תחליף לשיקול דעת בסיסי.
פעם שלישית גלידה? לא, פעם שלישית עופרת! עם בלאק סאבאת'! ב-21 ביולי בשנת 1971 יצא תקליטה השלישי של להקת בלאק סאבאת', MASTER OF REALITY. זה מתחיל בשיעול קולני ומסתיים בתרועה של קלאסיקת רוק.

21 ביולי 1971. העולם עוד לא ידע זאת, אבל צליל הרוק הכבד עמד להשתנות לנצח. זה לא התחיל בריף אימתני או בצרחה מקפיאת דם, אלא בשיעול. שיעול עמוק, מהדהד, שהפך לאות הפתיחה של MASTER OF REALITY, תקליטה השלישי והחשוב של להקת בלאק סאבאת' מבירמינגהם, יצירה שתגדיר מחדש את גבולות הכובד במוזיקה ותסגור טרילוגיה מהפכנית.
בתחילת שנת 1971, חברי בלאק סאבאת' – הסולן הכריזמטי אוזי אוסבורן, גיטריסט הריפים הבלתי נלאה טוני איומי, הבסיסט והפזמונאי הראשי גיזר באטלר, והמתופף העוצמתי ביל וורד – היו על גג העולם, או לפחות על גג המצעד הבריטי. תקליטם השני, PARANOID, היה הצלחה מסחררת והפך אותם לכוכבים. אך כפי שקורה לעיתים קרובות, עם ההצלחה הגיע גם הלחץ. חברת התקליטים, שרצתה לרכוב על גל ההצלחה, דרשה תקליט נוסף, ומהר. הבעיה? מכונת ההופעות המשומנת של סאבאת' לא עצרה לרגע, והלהקה נשלחה לסיבובי הופעות אינסופיים שהותירו אותם מותשים וללא רגע פנוי לכתיבת חומרים חדשים.
"הכל זז בקצב מסחרר," נזכר המתופף ביל וורד. "היומן שלנו היה מפוצץ בהופעות וכולנו הרגשנו תחושה עמוקה של תשישות. לא היו לנו שירים מוכנים". הפתרון היחיד היה להיכנס לאולפן וליצור את הקסם שם, במקום, תחת לחץ זמן אדיר. וורד רואה בתקליט הזה נקודת מפנה: "אני רואה את התקליט הזה כסיום של תקופה אחת עבורנו וכניסה לתקופה שונה לחלוטין".
המציאות של המאסטר והגיטרה שכופפה את החוקים
אפילו שם התקליט נולד מתוך הכאוס היצירתי. הבסיסט גיזר באטלר הוא האדריכל מאחורי השם הבלתי נשכח. "אני המצאתי את השם הזה", סיפר. "זה עלה לי בזמן העבודה על התקליט, כשראיתי את סלילי המאסטר של ההקלטות שלנו באולפן. המילה MASTER פשוט התחברה באופן טבעי עם התמלילים המאוד מציאותיים שכתבתי". באותה נשימה, וורד הוסיף אנקדוטה על העטיפה האייקונית: "כשראינו את העיצוב לראשונה, פשוט התאהבנו בו. אהבנו את השילוב הזה של סגול עמוק ושחור".
אבל המהפכה האמיתית התרחשה בצוואר הגיטרה של טוני איומי. הגיטריסט, שאיבד את קצות שתי אצבעותיו בידו הימנית בתאונת עבודה במפעל מתכות שנים קודם לכן, התמודד תמיד עם כאב בזמן הנגינה על מיתרים סטנדרטיים. כדי להקל על הלחץ, הוא הגה פתרון מהפכני: לכוון את מיתרי הגיטרה שלו טון וחצי כלפי מטה (נגיד, מצליל מי לכיוון דו דיאז נמוך). הבסיסט, גיזר באטלר, יישר איתו קו וכיון גם הוא את הבס שלו נמוך יותר. התוצאה הייתה לא פחות מרעידת אדמה קולית. הצליל החדש שנוצר היה כבד, סמיך וקודר יותר מכל מה שנשמע עד אז. זה לא היה רק פתרון טכני לבעיה פיזית, זו הייתה הולדתו של סאונד שישפיע על אלפי להקות בעתיד.
סיפורים מאחורי השירים: עלי טבק, אמונה וחלל
התקליט נפתח עם אותו שיעול מפורסם, שהפך לחלק בלתי נפרד מהשיר SWEET LEAF. הסיפור הרווח הוא שאיומי נחנק משאיפה עמוקה מדי מג'וינט שהעביר לו אוזי, והרגע הונצח על הסרט. ומה לגבי השיר עצמו? במשך שנים, מעריצים היו בטוחים שמדובר בשיר אהבה חד משמעי למריחואנה. המציאות, כפי שחשף באטלר בספרו, מעט יותר מורכבת ומשעשעת. "ההשראה הגיעה בכלל ממותג סיגריות אירי בשם SWEET AFTON. חזרתי מאירלנד עם השם בראש. על החפיסה היה כתוב משהו כמו 'זה העלה המתוק שנותן להן טעם כה טוב'. חשבתי שזה שם מגניב לשיר. איכשהו, זה הפך עם הזמן לשיר אהבה לסמים".
מיד אחריו מגיע AFTER FOREVER, שיר שבזמנו בלבל רבים. להקה שהואשמה בשטניזם פתאום שרה על אמונה בישו? השיר, עם שורות פרובוקטיביות כמו "האם תרצה לראות את האפיפיור תלוי על חבל?", היה למעשה תגובתו של באטלר הקתולי למהומות הדתיות הקשות בצפון אירלנד. "כולנו האמנו בישו, אבל משום מה אנשים החליטו להילחם ולהרוג בשמו. זה נראה לי הזוי," הסביר. "חשבתי שאלוהים בטח נגעל מלראות אנשים שהורגים למענו".
אחרי קטע מעבר אינסטרומנטלי בשם EMBRYO (האמת? הייתי מוותר עליו...), הלהקה משחררת את כל העוצמה עם CHILDREN OF THE GRAVE, קלאסיקת מטאל אפוקליפטית שסוגרת את צידו הראשון של התקליט. המתופף ביל וורד לא הסתפק במערכת התופים הרגילה והקליט ערוץ נוסף של כלי הקשה כדי להעצים את התחושה השבטית והמארש הצבאי של השיר.
צד ב' נפתח בקטע אקוסטי יפהפה, ORCHID, תרגיל קלאסי שאיומי ניגן בביתו ושאר החברים שכנעו אותו להכניס לתקליט. הוא משמש כרגיעה שלפני הסערה, שמתפוצצת עם LORD OF THIS WORLD. באטלר תיאר את השיר כמבט מנקודת מבטו של השטן על עולם שהפך להיות שלו. "בגלל האופן בו התנהל העולם אז," אמר, "חשתי שזה כבר לא עולמו של אלוהים, אלא שהשטן השתלט עליו".
ואז מגיעה עוד הפתעה: הבלדה השקטה והמהפנטת SOLITUDE. כאן אנחנו שומעים צד אחר לגמרי של הלהקה. אוזי שר בקול כמעט מהוסס ומלא רגש, וברקע, טוני איומי מנגן על... חליל צד! ייתכן שהחברות הקצרה והחולפת שלו בלהקת ג'ת'רו טול שנים קודם לכן השאירה את חותמה?
התקליט מסתיים בפיצוץ אדיר של רוק כבד עם INTO THE VOID. השיר, המתאר את בריחתה של האנושות מכדור הארץ הגוסס, הציב אתגר לא קטן לאוזי. "לאוזי לא תמיד היה קל עם המילים שגיזר כתב", סיפר איומי. "הוא ממש נאבק לשיר את המילים במהירות בשיר הזה. זה היה מצחיק ביותר לראות אותו מנסה לעמוד בקצב מול המיקרופון". איזו דרך אדירה לסיים יצירת מופת.
מה חשבו המבקרים אז?
באופן לא מפתיע, המבקרים הבריטים לא ממש ידעו איך לאכול את המפלצת הכבדה והסגולה הזו. עיתון מלודי מייקר קטל: "זו בעיה מרעישה ביותר של להקה שנהנית מפינוק יתר. אין פה שום ניסיון ליצור דבר חדש". עיתון NME חזה עתיד שחור: "הלהקה לקחה על עצמה להיות נביאת האופל. לפי השירים פה, האפילה תגיע על חברי הלהקה במהרה. כמה חבל שהם כה צפויים". אך היו גם קולות אחרים. עיתון רקורד מירור דווקא התרשם: "הכבדות בתקליט הזה היא מהסוג שלא נשמע בעבר. זה תקליט מיוחד במינו ומספק בהחלט".
באופן מפתיע, דווקא מגזין רולינג סטון האמריקאי הפגין הבנה עמוקה יותר: "הדור השני של אוהדי הרוק מתמודד עתה עם התופעה המיוצגת על ידי גרנד פאנק ובלאק סאבאת'. אבל אם לא בשום דבר אחר, שתי נלנקות מתהדרות במונוטוניות שלהן באופן עקבי ביותר - בניגוד לאספני שטיקים ללא חזון אישי כמו דיפ פרפל. וממתי מונוטוניות היא טאבו ברוקנרול? הרוק היה בחלקו הגדול מונוטוני מההתחלה, ובאופן מהפנט, כפי שיגידו אנשים. בלאק סאבאת' היא רק מונוטונית מעט יותר מג'יימס טיילור או ג'וני מיטשל, וכל אוהד הסטוג'ס או MC5 שמזלזל בשבת השחורה, אינו מבין.
ללהקה הזו יש חזון שנותן למוזיקה שלה אחדות והופך את המבנים הפשוטים שלה ליותר ממה שהם נראים. התקליט החדש שלה מרחיב ומשנה את הטרנדים שנוצרו בתקליטם הקודם, PARANOID.יש בו פחות שירים, אם אתם מתייחסים לשתי ההפסקות האינסטרומנטליות הקצרות, אבל זה לא שהשירים ארוכים יותר מהתקליט הראשון - התקליט קצר יותר. הסאונד, למעט כמה יוצאים מן הכלל, התפתח מעט אם בכלל. רוק תמיד היה רועש, והלהקה הרתיחה את הרעש הזה למהות חדשה.
מבחינה נושאית, הלהקה התרככה מעט, ולמרות שהתחלואה עדיין זורחת כמעט בכל שיר, נראה שבלאק סאבאת' התייחסה לפופולריות ולמעמדה ברצינות דיה כדי להתחיל להציע כמה תשובות לחשיכה של פרנואיד. האם הלהקה יכולה לצמוח ולהתפתח, כך שתהיה קצת יותר וריאציה בסאונד שלה מתקליט לתקליט? זו שאלה שהיא טרם ענתה עליה".
אז MASTER OF REALITY ניצב עד היום כאחד מעמודי התווך של הרוק הכבד, חותם טרילוגיה ממוקדת של ארבעה צעירים מבירמינגהם ששינו את המוזיקה. מהתקליט הבא, המסע שלהם כבר יהפוך למפלצת אחרת לגמרי, עם אולפנים מעבר לים, תקציבי עתק וסמים מסוג שונה. אבל כאן, ביולי 1971, הם היו פשוט אדוני המציאות.
צומת דרכים בין גלאם לפרוג. ב-21 ביולי בשנת 1971, הופיע דייויד בואי בקאנטרי קלאב, בהאוורסטוק היל בלונדון. היה זה ערב חורץ גורלות עבור הקלידן שלו.

זה היה יכול להיות הרגע שבו נולדה אחת הלהקות הגדולות בהיסטוריה, אבל שיחת טלפון אחת בשעת לילה מאוחרת שינתה את מסלול הרוק לנצח. ב-21 ביולי 1971, במועדון לונדוני שנראה יותר כמו צריף מאשר היכל תהילה, נזרעו הזרעים למהפכה מוזיקלית, והוצעה הצעה שאי אפשר לסרב לה, או שאולי כן?
היום ההוא, יום רביעי, התחיל עבור דייויד בואי באווירה הממוזגת והמקצועית של אולפני טריידנט בלונדון. הוא היה שקוע עד צוואר בעבודת המיקסים על מה שעתיד היה להפוך לתקליט המופת HUNKY DORY, יצירה שהיוותה נקודת מפנה בקריירה שלו. אך עם רדת הערב, האווירה השתנתה מקצה לקצה. בואי, יחד עם הגיטריסט מיק רונסון, המתופף מיק וודמנסי והקלידן המבריק ריק ווייקמן, נדחסו לרכב ונסעו להופעה בקאנטרי קלאב שבאזור האוורסטוק היל. המקום היה רחוק מלהיות זוהר, למעשה, הוא תואר על ידי הנוכחים כבקתת עץ צנועה למדי, מקום אינטימי עד כדי צפיפות.
ההופעה עצמה הייתה תמצית האנרגיה הגולמית של חבורה על סף פריצה. חלק מהשירים, באווירה חשופה וכמעט אקוסטית, בוצעו על ידי בואי ורונסון בלבד, מה שהדגיש את הכימיה המוזיקלית המחשמלת בין השניים. בקטעים אחרים הצטרפו וודמנסי וגם ווייקמן, כאשר רונסון, באקט של ורסטיליות מרשימה, החליף את גיטרת הלס פול שלו בגיטרת בס וסיפק את השורשים הקצביים לשירים. כמו בכל הופעה במועדון קטן, היו גם כמה תקלות טכניות והסאונד לא תמיד היה מושלם, אך האווירה בקהל הייתה חמה, מחבקת ובעיקר, סקרנית. הקהל הרגיש שהוא עד למשהו מיוחד, גם אם הוא עוד לא ידע בדיוק למה.
מי שבעיקר נותר פעור פה היה הקלידן, ריק ווייקמן. שנים לאחר מכן, הוא עדיין זכר את הרגע בו בואי עלה לבמה. "הוא לבש את החליפה הכי משוגעת שראיתי בחיים שלי עד לאותו רגע", סיפר וייקמן. "היא כללה נוצות כחולות גדולות, סוג של שמלה, ומגפיים שהגיעו כמעט עד הירכיים. הוא נראה כמו יצור מכוכב אחר, והנוכחות הבימתית שלו פשוט שאבה אותך פנימה. אי אפשר היה להוריד ממנו את העיניים".
הקסם האמיתי, עם זאת, התרחש דווקא אחרי שהאורות נדלקו והקהל התפזר. בואי לקח את ווייקמן הצידה, ובשיחה בארבע עיניים חשף בפניו את הסוד הגדול ביותר שלו. הוא סיפר לו שהוא עומד להקים להקה חדשה, פרויקט טוטאלי שישנה את פני המוזיקה. הוא לא מתכוון להיות סתם דייויד בואי, הוא הסביר. הוא מתכוון להפוך לדמות, אלטר-אגו מהפכני שיקראו לו זיגי סטארדאסט, כוכב רוק חייזרי ומשיחי. בואי, בביטחון כובש, הציע לוייקמן את תפקיד הקלידן והמעבד הראשי של הלהקה הזו, עתיד שהיה אמור לכלול את "עכבישי המאדים".
כדי להמתיק את הגלולה, בואי לא חסך בפרטים. הוא הבטיח לווייקמן שהתשלום יהיה מצוין, מכיוון שהוא נמצא על סף חתימה על עסקת תקליטים משמעותית עם חברת RCA, וכי במקביל כבר מתוכנן סיבוב הופעות עולמי שיכבוש את אמריקה, יפן וכל פינה על הגלובוס. זו הייתה הצעה של פעם בחיים.
ווייקמן, שהיה המום מהמעמד ומהחזון המבריק של בואי, נטה להסכים על המקום. "אמרתי לו שזה נשמע נהדר ושאני ממש אוהב את הרעיון", הוא נזכר. "אבל דייויד, בחוכמתו, התעקש. הוא אמר לי, 'לא, קח לך כמה ימים לחשוב על זה. תן לזה לשקוע, ואז תתקשר אליי'".
ווייקמן חזר לביתו באותו לילה, מוחו מתפוצץ מהאפשרויות. למחרת, בשעת לילה מאוחרת מאוד, צלצל הטלפון בדירתו. על הקו לא היה בואי, אלא כריס סקווייר, הבסיסט של להקת הרוק המתקדם יס. סקווייר, שהתרשם גם הוא מנגינתו של ווייקמן, הציע לו להצטרף ללהקה שלו באופן קבוע, במקום הקלידן שפוטר, טוני קיי.
אז ריק ווייקמן קיבל החלטה. הוא בחר בנתיב של הרוק הסימפוני והמורכב של יס, והפך לאחד הקלידנים המשפיעים ביותר בז'אנר. דייויד בואי המשיך הלאה והגשים את חזון זיגי סטארדאסט והעכבישים ממאדים, בדרך להפוך לאחד האמנים החשובים של המאה העשרים.
כשטקס בן 700 שנה השתיק את הרוק'נ'רול! 21 ביולי 1972 - הלילה בו להקת בארקליי ג'יימס הארבסט והתזמורת הסימפונית שלה נאלמו דום באמצע שיר מול קהל המום במצודת לונדון, והכל בגלל... בואו לקרוא.

זה היה אמור להיות ערב קסום, אחד מאותם רגעים בהם היסטוריה ומודרניות נפגשות. התאריך הוא 21 ביולי 1972, והלוקיישן הוא לא פחות מאשר מצודת לונדון האייקונית, ה-TOWER OF LONDON. במסגרת פסטיבל לונדוני חגיגי, עלתה לבמה אחת הלהקות המעניינות של סצנת הרוק המתקדם, בארקליי ג'יימס הארבסט. אך הם לא היו לבד; מאחוריהם ניצבה תזמורת אדירה בת 42 נגנים, מוכנה להעניק לקהל חוויה סימפונית עוצמתית וחד-פעמית.
האוויר היה מחשמל. הלהקה, שהייתה ידועה בשילוב הייחודי שלה בין רוק מלודי לעיבודים תזמורתיים עשירים, פתחה את המופע בעוצמה. צלילי הגיטרה של ג'ון ליס והקלידים המהפנטים של וולי וולסטנהולם התמזגו באופן מושלם עם כלי הקשת והנשיפה, ויצרו סאונד גדול מהחיים. הקהל, ששילם במיטב כספו נסחף למסע מוזיקלי עם קלאסיקות של הלהקה כמו SHE SAID, יצירת המופת MOCKING BIRD, והשיר MEDICINE MAN.
אך מאחורי הקלעים, השעון תקתק באכזריות. למארגני הפסטיבל הייתה הנחיה ברורה ובלתי ניתנת לערעור: בשעה 21:30 בדיוק, על הבמה להשתתק לחלוטין. הסיבה? "טקס המפתחות" המסורתי. לא מדובר בעוד איזה נוהל שולי, אלא בטקס בן למעלה מ-700 שנה, בו ננעלים שערי המצודה מדי לילה. הטקס דורש דממה מוחלטת, וכבוד למסורת גובר על כל דציבל של גיטרה חשמלית, חזק ככל שיהיה.
הלהקה, שהייתה שקועה כולה באנרגיה של המופע, התקרבה לסיום הסט שלה. החברים החלו לנגן את היצירה האחרונה והאפית שלהם לאותו ערב, DARK NOW MY SKY. המתח המוזיקלי נבנה, התזמורת הגיעה לשיאים דרמטיים, הקהל היה מהופנט, ואז זה קרה - והשמיים באמת חשכו ללהקה.
לפתע, מתוך הצללים, פרץ לבמה אדם נסער במיוחד. הוא לא היסס לרגע, רץ ישירות אל עבר גיטריסט הלהקה, ג'ון ליס, חטף את המיקרופון מידו ובקול סמכותי הכריז שההופעה הסתיימה לאלתר. הקהל ההמום לא הספיק לעכל את המתרחש, והאיש, שככל הנראה היה מנהל במה או נציג רשמי של המצודה, החל במלאכת הפירוק בעצמו. הוא התכופף ובנחישות שלף את כבלי החשמל ממגברי הגיטרות, והטיל על המופע המצוין דממת אלחוט מביכה.
הסיום הצורם הותיר את חברי הלהקה מבועתים וכעוסים. הם ירדו מהבמה בתחושת עלבון, לא רק בשל הקטיעה הבוטה, אלא בעיקר בשביל המעריצים שלהם. "אנחנו מרגישים שזה ממש לא הוגן לגבות מאנשים 1.5 ליש"ט עבור הופעה שנגמרת כך", מסרו לתקשורת למחרת. "המעריצים שלנו ראויים ליותר".
אך בארקליי ג'יימס הארבסט הוכיחו שהם גם אנשים עם לב רחב. כדי לפצות את הקהל המאוכזב, הם הכריזו על מחווה חסרת תקדים: "אנחנו מוכנים להעניק מופע בחינם עם התזמורת בלונדון, כדי לפצות על כך את מעריצינו". ואכן, הם עמדו במילתם. כארבעה חודשים לאחר מכן, ב-14 בנובמבר 1972, קיימה הלהקה הופעת פיצוי חינמית ומלאה בתיאטרון ריינבאו בלונדון, והוכיחה שהמוזיקה תמיד מנצחת, גם אם היא נאלצת לפעמים להמתין בסבלנות לסיומו של טקס עתיק. אבל דבר נוסף היה ברור - מישהו היה צריך לשלם עבור ההפקה הנוספת הזו. יש לי תחושה שזה בא מכיס הלהקה שגם כך היה אז שקוע בחובות.
ב-21 ביולי בשנת 1989 נחשפה התרמית שצמד הפופ, מילי ואנילי, כה חשש ממנה. הרגע ההוא על הבמה שינה לגמרי את מהלך המשחק עבור השניים.

צמד הפופ, מילי ונילי, ידע הצלחות אדירות בתחום הפופ. למעשה, זו הייתה סנסציית הפופ של 1989 שנחשפה כצמד של רמאים. שני רקדנים, ומפיקים ממולחים מאחוריהם, שהטעו את הציבור מספיק זמן כדי לראות את אלבום הבכורה שלהם הופך לרב-מכר עד קבלת פרס אלבום פלטינה. אז איך הם הצליחו לתת לזה להחליק מידיהם? התשובה הפשוטה היא שבטקס פרס הגראמי, שנערך בשנת 1990, הפכו מילי ונילי לחמדנים מדי ופשוט לא ידעו מתי לשחרר את זה. לאחר שנחשפו, ההשפלה האישית שלהם הדהדה שנים ארוכות יותר מכל הלהיטים.
מילי ונילי - שהם הרקדנים פבריס מורבן ורוב פילאטוס - לא היה רעיון כל כך רע לשיווק. שני בחורים יפים למדי שידעו להתנועע היטב על הבמה ומול המצלמות. ארה"ב ליטפה אותם עם ארבעה עשר מיליון מכירות תקליטים בשנה אחת – הישג שלא הושג על ידי רבים. כל להיט נמכר במיליונים וההיסטריה הייתה רבה.
רק הייתה בעיה קלה; מי ששרו את הלהיטים לאהיו שני הרקדנים אלא זמרי האולפן צ'ארלס שו, ג'ון דייויס ובראד האו, כשהמוח מאחורי הדבר היה פרנק פאריאן, שלפני כן הטעה מיליונים לחשוב שבובי פארל, הרקדן בלהקת בוני אם, אכן שר את להיטי הלהקה (היה זה פאריאן ששר אותם באולפן ופארל רק הניע שפתיים). למרות שהיו שחשדו בשניים, בגלל מבטאם הזר (פילאטוס גדל בגרמניה ופבריס בצרפת) אבל העסק רץ היטב עד שיום אחד נתקע, תרתי משמע; זה היה ב-21 ביולי 1989כשהצמד הופיע בפארק שעשועים בבריסטול, קונטיקט.
ההופעה שודרה ב-MTV כשהשניים פתחו בלהיט GIRL, YOU KNOW IT`S TRUE. לפתע השתבש הפלייבק ונתקע בלופ, חוזר שוב ושוב על אותה שניה, כולל השירה האולפנית. שני החברים הבינו מיד שהם בצרות צרורות.
"ידעתי בדיוק אז, שזה היה תחילת הסוף עבור מילי ונילי", אמר פילאטוס. "כשהקול שלי נתקע במחשב, והוא רק חזר וחזר, נבהלתי. הרי לא יכולתי לחזור על אותה הברה המון פעמים. לא ידעתי מה לעשות. פשוט ברחתי מהבמה. מנחת ערוץ המוסיקה, ג'ולי בראון, רצה אליי מאחורי הקלעים וניסתה לשכנע אותי לחזור לבמה. ממש לא רציתי לעשות את זה. שם אמרתי שאני פורש".
כשהם אכן חזרו לבמה, לדברי בראון, לקהל לא היה אכפת מהתקלה הטכנית אבל אנשים שם צחקו עליהם מאחורי הקלעים. בתקופה הרבה לפני המדיה החברתית, התקרית נשכחה וההצלחה האדירה של הצמד התגלגלה, והגיעה לשיא בפברואר 1990 כאשר מילי ונילי זכו בפרס הגראמי כאמנים החדשים הטובים ביותר.
אולם עד מהרה, האמת שמאחורי מילי ונילי החלה להתברר באופן פומבי מאוד. הזמר צ'ארלס שו חשף שהוא למעשה אחד משלושת הסולנים שהביאו להצלחה הגדולה. נטען שפאריאן שילם לשו 150,000 דולר כדי לחזור בו מהצהרותיו, אבל ב-14 בנובמבר 1990 כבר הבין המפיק כי אין מנוס לנוכח הסקנדל, הודיע שהוא פיטר את השניים והתוודה שהם לא שרו בתקליטים. פילאטוס המובס אישר זאת בכתבה בלוס אנג'לס טיימס.
"אני מרגיש כמו יתוש שסוחטים אותו. השנתיים האחרונות לחיינו היו סיוט מוחלט. נאלצנו לשקר לכולם. אנחנו זמרים אמיתיים אבל המטורף הזה, פרנק פאריאן, לעולם לא יאפשר לנו להביע את עצמנו".
הגראמי שקיבלו מילי ונילי בוטל מאוחר יותר וקולף מהם בבושת פנים. במסיבת עיתונאים השניים שרו ועשו ראפ לנוכחים כדי להוכיח שהם באמת יכולים לשיר – אבל זה כבר היה מאוחר מדי. הם ניסו להוציא אלבום נוסף, כשהפעם הם באמת שרים. עם זאת, בשל חוסר פרסום והפצה לקויה, יחד עם נפילתם מגובה רב, האלבום נמכר רק בכ-2,000 עותקים. פילאטוס אושפז בשנת 1991 בגלל ניסיון התאבדות לכאורה במלון בלוס אנג'לס, שבו סגני שריף מצאו אותו על מעקה מרפסת בקומה התשיעית לאחר שנטל תרופות נוגדות דיכאון עם מרשם עם אלכוהול.
מאוחר יותר הסכים פאריאן להפיק אלבום חדש של מילי ונילי, עם מורבן ופילאטוס בשירה הראשית. אלבום קאמבק הוקלט אבל רוב פילאטוס עדיין נאבק עם מספר בעיות אישיות בשלב זה; הוא פנה לסמים ופשע, וביצע שורה של תקיפות ושוד, לאחר מכן נידון לשלושה חודשי מאסר ושישה חודשים במתקן גמילה מסמים.
פאריאן חילץ אותו מהכלא, אבל בלילה שלפני סיבוב ההופעות של האלבום החדש ב-2 באפריל 1998, נמצא פילאטוס בן ה-32 מת ממנת יתר של אלכוהול ותרופות מרשם בחדר מלון בפרנקפורט, גרמניה. פאריאן אמר כי פילאטוס שתה באותו ערב, אך "לא ידענו שהוא נוטל טבליות שמסוכנות מאוד בשילוב עם אלכוהול".
כמה חודשים לפני מותו אמר פילאטוס בראיון שהוא אובד עצות להסביר את מה שהוא כינה 'שערוריית הסינכרון השפתיים'. "אחרי שבע שנים, אני אפילו לא יודע מה באמת קרה. זה כבר נמאס לספר את אותו הסיפור שוב ושוב". ממש כמו פלייבק שנתקע ואינו משתחרר.
ב-21 ביולי בשנת 1975 נערכה הופעת הרצה למופע החדש של להקת כוורת, "צפוף באוזן", בקולנוע שביט בחיפה.

יומיים לאחר מכן נערכה בהיכל התרבות בתל אביב הופעת הבכורה החגיגית, שקיבלה התייחסות קטנה בעיתון להיטון: "להקת כוורת העלתה בהיכל התרבות הצגת בכורה למוזמנים ולמבקרים - 'צפוף באוזן'. חידושים והפתעות מרעישות לא היו בתוכנית. הקו הכללי שלה זהה, פחות או יותר, לזה של התוכנית הראשונה. הוכחה נוספת לכך היא בעובדה שבכל מודעות הפרסומת לתוכנית היא נקראת 'פוגי מספר שניים'. מי שזוכר את רעם מחיאות הכפיים לו זכתה הלהקה, עת העלתה בהיכל התרבות את תוכניתה הראשונה, 'סיפורי פוגי', אינו יכול שלא להגיע למסקנה המעציבה, כי דני סנדרסון וחבריו מתחילים לדרוך במקום. כנראה שהציפיות היו מוגזמות"
ג. עיטור כתב בעולם הקולנוע: "כוורת עוררה הרבה סקרנות לקראת התוכנית. רבים מאלה שקיבלו בזמנו בהתלהבות רבה את התופעה החדשה והרעננה ביקשו עתה להיווכח באם כוורת הייתה תגלית חד פעמית או שסגנונה המיוחד מבטיח הצלחה בכל. היכל התרבות היה מלא על גדותיו. היו גם הרבה אמנים ועיתונאים שבאו להיווכח אם הלהקה אכן תצליח. כוורת שמרה גם בהצגתה החדשה על סגנונה המיוחד. יש הגיון בעובדה שהם מכנים את תוכניתם החדשה כ'פוגי 2'. יחד עם זאת, יש הבדל ניכר בין שתי התוכניות. בזמנו, עוד לפני שיצאו אל הקהל עם תוכניתם הראשונה, כבר ידע כל הקהל לשיר יחד איתם כמה משיריהם, כמו 'שיר המכולת' ו'המגפיים של ברוך'. הפעם, שירי התוכנית עדיין לא מוכרים (ואולי הם פשוט פחות קליטים). הגם שיש ביניהם שוב מספר שירים יפים מאד".
דני סנדרסון הסביר על ההופעה בלהיטון: "הופעת הבכורה ב'היכל התרבות' כמעט קברה אותנו. זו הייתה הופעה איומה. באמת. איש מחברי הלהקה לא רוצה להיזכר בה. זה היה פשוט דבר איום. לא רק אנחנו היינו רעים - אלא הכול מסביב. הציוד, התאורה, מערכות ההגברה. היה לנו חשש שזה עלול להתנקם בנו, אבל טוב שזה עבר. אין צורך לרחם עלינו. ההספדים היו מוקדמים למדי, הביקורות היו מוקדמות מדי. על פי מה שקורה בהופעות ועל פי קצב השמעת השירים ברדיו - אין מקום לדאגה, ברוך השם. למען האמת, התוכנית החדשה פחות מתקבלת מאשר התוכנית הראשונה. הסיבה היא בחומר עצמו. אני בטוח שהחומר בתוכנית השנייה אינו נופל מזה שבתוכנית הראשונה. הוא פחות תוקפני. הוא יותר עדין ואנין טעם. יש בתוכנית השניה מספר קטעים, פנינים כביכול, שלא 'מגיעים' אל כל הקהל. בתוכנית הראשונה הכול היה אגרסיבי, תוקפני, הכול כדי לתפוס את אוזן הקהל כבר ברגעים הראשונים. הפעם בגלל המערכונים וגם בגלל הכנסת גימיקים קטנים - מורגש חסרונה של תוקפנות זו.
הלוואי על כל אחד תוכנית 'חלשה' שכזו. כן, יש קצת תסכול. אנחנו לא יכולים להבין איך זה שהשירים של התוכנית זוכים לכל כך הרבה השמעות, שמגיעים תוך זמן קצר למקומות הראשונים ובכל זאת הקהל לא בא כמו לתוכנית הראשונה. בהופעת הבכורה לא ידעו להשתמש כראוי בציוד ההגברה אבל כעת הכל דופק כמו שצריך. לטעמי, התוכנית הזו עולה על התוכנית הראשונה".
הנסיקה, השיא וההתרסקות: התקליט שסימן את תחילת הסוף של טי רקס. ב-21 ביולי בשנת 1972, יצא התקליט THE SLIDER של להקת טי רקס ומשהו בו תמיד עושה לי טוב - אבל...

יולי 1972. הקיץ הבריטי בשיאו, והאוויר מחשמל. אבל לא, זו לא עוד אליפות ווימבלדון, אלא תופעה חדשה שמשגעת את הממלכה ונושאת שם קצר וקליט: טי רקס. בראשה עומד פייטן קטן קומה עם תלתלי נסיך, פנים מצופות נצנצים ונעלי פלטפורמה שהיו גורמות לקבלן בניין להסמיק. קוראים לו מארק בולאן, ובאותו יום ממש הוא משחרר לעולם את התקליט THE SLIDER, יצירה שתהפוך לסמל של עלייתו המטאורית וגם, באופן אירוני, לרמז הראשון לנפילתו הבלתי נמנעת.
השנה היא השנה של בולאן. אנגליה כולה אחוזת טירוף, תופעה שזוכה מיד לכינוי משלה, T REXTASY, מעין יורשת צעקנית וזוהרת לביטלמאניה של העשור הקודם. צעירות וצעירים נוהרים להופעות, צורחים את שמם של חברי הלהקה, וסאונד הבוגי הייחודי של בולאן מתנגן מכל חלון. התקליט THE SLIDER היה פסקול הטירוף הזה, והביקורות, איך לומר, לא ידעו איך בדיוק לאכול את היצור המוזהב הזה.
במגזין SOUNDS התלהבו וקבעו נחרצות אז: "התקליט הזה אף חשוב יותר מקודמו, ELECTRIC WARRIOR. הוא מהווה גשר של ממש בין אנגליה הישנה והמאופקת לבין אנגליה החדשה והנועזת". הם ראו בו את חוד החנית של מהפכה תרבותית.
אך לא כולם הצטרפו לחגיגה. במגזין NME, למשל, החליטו לשלוף את התותחים הכבדים ולרסס. "אין שום דבר רע בלחזור על עצמך באופן מוזיקלי", פתח המבקר בנימה סלחנית לכאורה, רק כדי להנחית את המהלומה: "מה שהופך את התקליט הזה של בולאן לזוועה זה שהוא חוזר על מוזיקה שאחרים כבר יצרו. המילים שלו רדודות. ההפקה נעה מתחת לכל סטנדרט והתזמור של טוני ויסקונטי שטחי. נראה שבולאן הופך כאן לקלישאה מהלכת, שהמוזיקה שלו רודפת אחרי הזנב של עצמה. הוא אולי מוכר המוני תקליטים והוא יכול להמשיך לחקות בהצלחה את מארק בולאן, אך המסר העיקרי מהתקליט הזה הוא שמארק צריך להתחיל לדאוג, וברצינות, בקשר למוזיקה שלו". פגיעה ישירה בבטן הרכה.
מעבר לאוקיינוס, באמריקה, התמונה הייתה מורכבת עוד יותר. במגזין רולינג סטון ניסו לפענח את התעלומה. "זה מתחיל כבר בתצלום העטיפה המהפנט שצילם רינגו סטאר", נכתב שם. "מארק בולאן נראה כמו כוכב קולנוע אילם, כמו דחליל שחור שיער בדמותה של ליליאן גיש. זהו תצלום מדהים, במיוחד כשחושבים שלפני פחות מעשור, הדור הצעיר רדף אחרי הצלם עצמו, רינגו. עכשיו, טי רקס תפסו את מקומם בליבם של הצעירים. אבל בארצות הברית זה סיפור אחר לגמרי. חברת התקליטים WARNER BROTHERS שילמה הון כדי להפיץ את בשורת טי רקס לאמריקה, אבל התקליט הקודם לא ממש המריא במכירות. והנה מגיע התקליט החדש, ואני יכול לדמיין את רוחות הרפאים של האחים וורנר הזקנים מצקצקות בלשונן באכזבה. וזה כל כך מצער, כי טי רקס יצרו כאן אולי את הצלילים הכי מוזרים שיצאו מהרוק'נ'רול המערבי. משהו כל כך חדש עד שהוא שערורייתי ומפחיד, אך בו זמנית כל כך מוכר, כמו הכלאה גנטית בין רוק קלאסי של צ'אק ברי שהושתל בתוך תזמורים סוריאליסטיים נוסח הביטלס".
במגזין STEREO REVIEW האמריקני תהו בתמציתיות קטלנית: "אולי זו בסך הכל בדיחה, אבל מי בדיוק הצד שצוחק פה?". לעומתם, במלודי מייקר הבריטי סיכמו זאת בפשטות: "כל המרכיבים המוכרים נמצאים כאן: רוק קולני ומחוספס לצד קטעים אקוסטיים עדינים ומילים מיסטיות. זו מוזיקה שצריך להקשיב לה, לא לנתח אותה".
ובמבט לאחור, קשה שלא להסכים. זהו תקליט קלאסי וחשוב. ההפקה המהודקת והעשירה של טוני ויסקונטי, שהפך לחלק בלתי נפרד מהצליל של הלהקה, היא לא פחות ממבריקה. היא עוטפת את הריפים המחוספסים של בולאן במעטה של מיתרים קטיפתיים וקולות רקע חלומיים. התקליט הזה הוליד שני המנוני ענק שאנגליה לא יכלה, ועדיין לא יכולה, להתקיים בלעדיהם: METAL GURU ו-TELEGRAM SAM. יש כאן עסיס רב של רוק טהור, כייפי ולא מתנצל.
אבל האמת המרה היא שבולאן עלה כאן על נוסחה מנצחת והחל למחזר אותה עד דק. ההצלחה המסחררת סימאה את עיניו, והוא לא שם לב שבנתיב הימני, במהירות מסחררת, עוקף אותו חבר קרוב, בחור אמביציוזי ומקורי להפליא בשם דיויד בואי, שהמציא לעצמו זהות חדשה של חייזר רוק'נ'רול העונה לשם זיגי סטארדאסט. בולאן, שבעבר פרגן לבואי, החל להשמיץ אותו בתקשורת, טען שהוא מעתיק ממנו, והפך חשדן ויהיר.
התקליט THE SLIDER הוא למעשה התקליט המשמעותי האחרון של בולאן וחבורתו. זו הייתה הפעם האחרונה, כפי שהעיד המפיק טוני ויסקונטי, שבה העבודה באולפן הייתה מהנה. "פה הייתה נקודת המפנה", סיפר ויסקונטי, "בולאן הפך למפלצת אחרי זה". האגו שלו תפח לממדים מפלצתיים, הוא ריחף גבוה מדי על גלי ההצלחה, וההתרסקות לא איחרה לבוא. כבר בשנת 1973, הנפילה הגדולה החלה. בולאן ניתק את הקשר עם ויסקונטי, האיש שהיה אחראי במידה רבה לגאונות הצליל שלו, והלהקה החלה להתפרק.
לכן, התקליט הזה הוא רגע שיא קסום ומתעתע. פסגה מנצנצת שממנה הדרך היחידה הייתה למטה, אל תוך תהום עמוקה. זהו הצליל של כוכב בשיא זוהרו, רגע לפני שהוא מחליק (כשם התקליט) וקורס אל תוך עצמו.
ב-21 ביולי בשנת 1943 נולד הגיטריסט הנרי מקולוק, שניגן בלהקת גריז שליוותה את ג'ו קוקר (גם בפסטיבל וודסטוק) והיה חבר בלהקת כנפיים של פול מקרטני (בשנת 1973). הוא מת ב-14 ביוני 2016.
ב-21 ביולי בשנת 1987 יצא אלבום הבכורה של להקת גאנס אנד רוזס ושמו APPETITE FOR DESTRUCTION. זו זעקת קרב וגם כרטיס כניסה לג'ונגל המסוכן והממכר של גאנז אנד רוזס.

קשה לתאר את עולם המוזיקה של שנות השמונים בלי התקליט הזה. סצנת הגלאם-מטאל של לוס אנג'לס הייתה בשיאה, והיא הציעה בעיקר להקות עם שיער נפוח יותר מהאגו שלהן ושירי אהבה דביקים יותר מספריי השיער שהחזיקו אותו במקום. ואז, משום מקום, הגיחה חבורת פרחחים שחיה על הקצה, והיה לה תיאבון, תיאבון להרוס את כל מה שהכרנו.
למרות שהפכו לסמל של סצנת הסאנסט סטריפ, באופן אירוני, אף אחד מחברי הלהקה המקוריים לא באמת הגיע מקליפורניה. הסולן הכריזמטי והצורמני (תלוי את מי שואלים), אקסל רוז, והגיטריסט ומהנדס הריפים, איזי סטראדלין, עשו את כל הדרך מאינדיאנה. הגיטריסט המוביל עם כובע הצילינדר הנצחי, סלאש, נולד בכלל באנגליה. יחד עם הבסיסט דאף מקייגן והמתופף סטיבן אדלר, הם היו התגלמות החלום ושברו. הם חיו כמו חיות פצועות, במצוקה כלכלית תמידית, כשהדלק היחיד שהניע אותם היה הררי סמים, נהרות של אלכוהול זול וזרם בלתי פוסק של בחורות.
החיים האלה לא היו רק רכילות צהובה, הם היו חומר הגלם ליצירה שלהם. כל הטינופת, הייאוש והנהנתנות התנקזו ישירות לתוך השירים. השיר MR. BROWNSTONE הוא לא שיר על שכן נחמד, אלא יומן אישי ומצמרר על ההתמכרות להרואין. NIGHTRAIN הוא שיר הלל ליין זול ומגעיל שהיה החבר הכי טוב שלהם באותם ימים. אבל מתוך הביבים של הוליווד, הם הצליחו לזקק גם המנוני רוק טהורים, כאלה שנשמעים כאילו נכתבו כדי ללוות מהפכות.
השמועה על הלהקה המסוכנת והמלהיבה ביותר בעיר התפשטה כמו אש בשדה קוצים, ובמרץ 1986 הם הוחתמו על חוזה עם חברת התקליטים גפן רקורדס. לקח להם 16 חודשים ארוכים להוציא את התקליט, זמן שבו הם בעיקר חיזקו את המוניטין שלהם כחבורה נהנתנית, הרסנית ובלתי ניתנת לשליטה. הם היו פצצת זמן מתקתקת, והתקליט היה הנצרה שהשתחררה.
התקליט נפתח באחת היצירות המזוהות ביותר עם עולם הרוק, ריף גיטרה פשוט וקטלני שסלאש כתב במרתף של אמו. על הריף הזה, אקסל רוז הלביש מילים שקיבל במתנה ברחובות ניו יורק. הסיפור מספר שרוז וחבר ירדו מאוטובוס היישר לתוך מציאות אורבנית קשוחה. הומלס ניגש אליהם וצעק את המשפט האלמותי: "אתם יודעים איפה אתם? אתם בג'ונגל, מתוקים! אתם הולכים למות!". כך נולד ההמנון WELCOME TO THE JUNGLE. בצד השני של הסקאלה, נמצא הלהיט הענק SWEET CHILD O' MINE, שנולד בכלל מתרגיל חימום אצבעות מקרי של סלאש. אקסל שמע את המנגינה המתוקה מהקומה העליונה ומיד כתב עליה שיר אהבה לחברתו דאז.
הדרך להקלטות הייתה רצופה מהמורות. פול סטנלי, כוכב להקת קיס, הוצע כמפיק אך נפסל על הסף אחרי שהעז להציע שינויים במערכת התופים של סטיבן אדלר. מבחינת הלהקה, לגעת בסאונד שלהם היה כמו לבקש מהם להפסיק לנשום. גם המפיק הנחשב מאט לאנג ירד מהפרק בגלל העלות הגבוהה. לבסוף, נבחר מייק קלינק כסוג של פשרה, וההימור הזה השתלם בגדול. רוב הלהקה סיימה את ההקלטות במהירות שיא, פרט לאקסל רוז, הפרפקציוניסט חסר התקנה, שהתיש את כולם עם אינספור טייקים לכל שורת שירה, עד שהיה מרוצה לחלוטין.
החזון של החמישה היה ברור: להחזיר לרוק את הסכנה, את המרד ואת האותנטיות שאבדו לו. "הרוק'נ'רול היה די משעמם מאז הסקס פיסטולס", אמר איזי סטראדלין לרולינג סטון ב-1988. באותה כתבה, רוז סיפר שצפה בסרט התיעודי על הרולינג סטונס, GIMME SHELTER, "בערך מאה פעמים", כדי לספוג את האווירה. המתופף סטיבן אדלר סיכם זאת היטב: "רציתי להיות רוג'ר טיילור מקווין. רצינו להיות כמו אירוסמית', קיס, זפלין – הלהקות האלה".
הכימיה המיוחדת בין חברי ההרכב הקלאסי נוצרה כמעט מיידית. "ברגע שניגנו את האקורד הראשון שלנו יחד, היה שם משהו, וכולנו ידענו את זה", סיפר הבסיסט דאף מקייגן. "זה הרגיש כמו, 'זו הלהקה, זה זה'. זה מה שכולנו חיפשנו".
באופן מפתיע, התקליט לא הפך ללהיט מיידי. הוא דשדש במצעדים, וערוץ MTV סירב לשדר את הקליפ הפרובוקטיבי של WELCOME TO THE JUNGLE. רק אחרי התערבות אישית של ראש חברת התקליטים, דייוויד גפן, שהתחנן בפני מנהלי הערוץ שישדרו את הקליפ לפחות פעם אחת בשעות הלילה המאוחרות, הניצוץ הוצת. הקהל נחשף למפלצת, והשאר היסטוריה. התקליט טיפס באיטיות אך בנחישות למקום הראשון במצעד הבילבורד, שנה שלמה לאחר יציאתו, ומכר עד היום למעלה מ-30 מיליון עותקים ברחבי העולם!
ההצלחה המסחררת גבתה מחיר כבד. זמן קצר לאחר מכן, סטיבן אדלר פוטר מהלהקה בשל התמכרויותיו. זה היה הסדק הראשון במבצר, וההרכב הקלאסי שהיה אחראי ליצירת המופת הזו, כבר לא ישוב להיות אותו הדבר. אבל ב-21 ביולי 1987, הם היו מושלמים, מסוכנים ורעבים. הם היו גאנז אנד רוזס, והם השאירו אחריהם תיאבון להרס ששינה את המשחק לנצח.

מי בא להופעה של רוד סטיוארט ב-21 ביולי בשנת 1983? וברור ששנדי היה ה-משקה שהלך שם, כי רוד סטיוארט התנוסס בפרסומות של אז עם הכיתוב, "אני צמא לשנדי שלך".

ב-21 ביולי בשנת 1970 נשאר הזמר קאנטרי ג'ו מקדונלד באנגליה וביקש להקליט שם. זה לא היה קל.
מקדונלד, שנחל הצלחה גדולה גם כשהופיע עם להקתו בפסטיבל וודסטוק, זכה להצלחה בהופעתו, ביוני 1970, בפסטיבל הבריטי ב-BATH ובחר להישאר באנגליה. שאיפתו הייתה להשתמש במוסיקאים בריטים יידועי שם להקלטת תקליטו הבא, HOLD ON IT'S COMING. "עוד לא דיברתי עם מישהו עדיין, אשתמש במי שיהיה זמין", הוא אמר לכתב עיתון DISC.
שאיפתו הייתה לקבוע זמן הקלטה באולפן מס' 1 המשופץ, במתחם אולפני ISLAND, אבל להקת לד זפלין הקדימה אותו שם ועסקה בהשלמת הקלטת תקליטה השלישי. מקדונלד נאלץ להסתפק באולפן DE LANE LEA, במרכז לונדון. השם הגדול שהוא הצליח להביא לפרויקט שלו היה הגיטריסט, פיטר גרין, מלהקת פליטווד מאק. כשהתקליט יצא בהמשך, גרין נקרא בקרדיט שלו ROCKHEAD, כי מבחינה חוזית הוא היה חתום אז בחברת תקליטים אחרת.
התרסקות מחושבת: ניל יאנג נוחת על המים ונלחם בממסד. ב-21 ביולי בשנת 1986 יצא תקליט חדש לניל יאנג ושמו LANDING ON WATER. הייתה זו נחיתה קשה.

שנות השמונים לא האירו פנים ליאנג. הוא מצא את עצמו בעיצומה של מלחמה מתישה מול חברת התקליטים החדשה שלו, GEFFEN RECORDS, שהוקמה על ידי איל המוזיקה דייוויד גפן. לאחר שעזב את חברת REPRISE הוותיקה שלו, יאנג חתם עם גפן וציפה לחופש אמנותי. במקום זאת, הוא קיבל תביעה משפטית. כן, קראתם נכון. חברת התקליטים תבעה את האמן שלה בטענה שהתקליטים שהקליט עבורה, ביניהם תקליט הסינת'פופ האלקטרוני TRANS ותקליט הרוקבילי EVERYBODY'S ROCKIN, היו "לא תקליטי ניל יאנג אופייניים" וחסרי כל פוטנציאל מסחרי. העולם היה בהלם: אמן נתבע על כך שאינו נשמע מספיק כמו עצמו.
בתוך הסערה הזו, LANDING ON WATER היה קול של כניעה, אבל כניעה מהסוג היאנגי ביותר: צינית, נושכת ומלאת משמעויות נסתרות. שנים לאחר מכן, בראיון משנת 1994, הוא פירק את המהלך לגורמים: "העטיפה והשם של התקליט ההוא, אלו היו למעשה הנחיות איך לשרוד אירוע בלתי-אפשרי: איך להנחית מטוס סילון על פני המים. זה הדבר הכי מגוחך ששמעתם אי פעם. אבל הכותרת הזו הייתה שם כי ידעתי בדיוק לאן התקליט הזה הולך. הכרתי את תהליך המחשבה של האנשים בחברה ומה הם רצו שאעשה. זהו תקליט שנוצר לפי השיטה שלהם, אבל עם הכותרת שלי בשביל זה".
יאנג, באותה נשימה פילוסופית, הסביר את הצורך שלו בשינויים החדים ובסיכון הקריירה: "איך אתה יכול למצוא את עצמך מחדש אם אתה לא מאבד את עצמך קודם? איך אתה יכול להתחדש אם אינך מזדקן? אתה פשוט לא יכול. חייבים לעבור את זה. חייבות להיות פסגות ועמקים, אחרת הכל משעמם. אם עשיתי את התקליטים האלו, אני מניח שזה מפני שאני מאמין בחלק הזה של החיים. גם אם זה אומר להקריב הצלחה באופן זמני. זה לא באמת אכפת לי".
באופן מפתיע, מגזין המוזיקה רולינג סטון קיבל את התוצאה בזרועות פתוחות יחסית. המבקר דאז כתב: "אחרי סדרה של אלבומים לא מוצלחים, סוף סוף ניל יאנג חוזר להיות רציני. שלושת האלבומים הקודמים שלו לא היו משמעותיים במיוחד או מורגשים באופן עמוק. אולם הפעם, יאנג התחייב לצליל שהוא באמת חדש. הוא שוב עובד עם אלקטרוניקה, אבל בעוד שהתקליט TRANS השתמש בקצבי ריקוד מחשב קונבנציונליים מוקפים באפקטים עבים וחלקלקים, התקליט החדש שומר את האלקטרוניקה שלו במוסך. במקום להשתמש בטכנולוגיה כדי לעבור להייטק, יאנג יוצר סאונד סינתטי שמתחיל בעיבודים דלילים ופריכים באופן מפתיע.
בתקליט הזה, יאנג ביטל את מכשיר הווקודר של TRANS, מה שגרם לו להישמע כמו מיקרוגל מזמר. אבל מה שבאמת בולט הפעם הוא צליל התופים של סטיב ג'ורדן. זה נשמע כאילו ג'ורדן יכול לבעוט ברמקולים בכל רגע. מנגינות הפופ המשמחות ביותר פה נשואות לכמה מהמילים הכי נוראיות של האלבום. כמובן, יאנג כותב שירים מרירים בצורה הטובה ביותר, אבל למרות שזה נחמד לשמוע אותו מתעמת שוב עם החיים לאחר השאננות היחסית של שני התקליטים האחרונים שלו, המילים הפנויות שלו אינן הצד החזק של האלבום. אבל מה שלמילים של יאנג חסר באופי, המוסיקה מפצה ברעננות. זה בהחלט התקליט הכי עקבי שלו באייטיז. חשוב יותר, יאנג מצא דרך לתת לצליל שלו זריקה חדשה ובריאה של נוירוזה".
זה לא היה התקליט שיחזיר אותו לפסגת המצעדים, אבל זה היה צעד הכרחי במסע המוזר והנפלא שלו, הוכחה לכך שגם נחיתת אונס יכולה להיות סוג של ניצחון אמנותי.
ב-21 ביולי בשנת 1967 נפטר זיגי סקרבניק בן ה-24. מוסיקאי ג'אז מחונן שהיה המנהל המוסיקלי של שלישיית החלונות הגבוהים.
זיגי סקרבניק נולד בפולין וכבר בגיל שמונה הוא גילה כישרון רב בתחום המוסיקה כשהחל ללמוד לנגן בכינור. יחד עם חברו הטוב, ברונו שניגן בטרומבון, הם היו מתאמנים שעות מדי יום. יום אחד הלכו השניים לצפות במופע ג'אז ושם התאהב זיגי לראשונה בתחום מוסיקה זה. בגיל 14 הוא עלה עם הוריו לישראל. זה היה בשנת 1957. בהגיעם ארצה ביקש זיגי מהוריו שיקנו לו פסנתר ובמאמץ רב הם הצליחו לרכוש לו פסנתר משומש. זיגי והפסנתר הפכו לסיפור אהבה.
מדי בוקר הוא למד את השפה העברית ובערב למד מוסיקה בקונסטוריון של בית הספר תחכמוני. המנהל שם, שראה את הפוטנציאל הרב הגלום בנער, הסכים לקבלו לשם ללא תשלום. זמן קצר לאחר מכן הוא כבר ניגן במועדון קקטוס בדיזנגוף. אביבה רווה, שהיה לה מועדון ג'אז שוקק ביפו, עברה שם יום אחד, הקשיבה לביצועיו והזמינה אותו לנגן אצלה. מאביבה רווה הוא עבר להופעות במועדון עומר כיאם, שהיה לא הרחק משם, ושמו עבר בהתלהבות מאיש לאיש. הפסנתרן, אוסקר פיטרסון, ראה אותו שם והזמין אותו ללמוד בבית ספרו, אך זיגי התגייס אז לחיל האוויר ולא יכל לממש הזמנה מפתה זו. לאחר שחרורו הוא טס ללמוד מוסיקה בארה"ב ושם ניבאו לו עתיד מזהיר. בין לבין הוא אהב גם לשחק שחמט, כי היה ממש מעולה במשחק בו ואף זכה בתחום זה בפרסים. חברו הטוב היה המתופף, אהרלה קמינסקי, והשניים ניגנו ג'אז יחדיו, פעמים רבות.
לאחר תקופת משבר, עם חלטורות רבות אך לא מספקות, הגיעה ההזמנה לעבוד עם החלונות הגבוהים. שמוליק קראוס סיפר ללהיטון, בשנת 1969: "הכרתי את זיגי עוד מהתקופה שניגן בעומר כיאם. הוא היה בחור
צנוע, אך בעל כשרון מוסיקלי יוצא מגדר הרגיל. הג'אז היה אצלו בדם והוא פשוט לא יכול היה לחיות בלעדיו. הוא סלד ממוסיקת קצב ומהסגנון הרעשני. אבל השוק החל דורש סוג כזה של מוסיקה. וזיגי נדחף לכך בעל כורחו. הייתי אחד מידידיו הקרובים ביותר. כאשר התפרקה שלישיית-הג'אז שלו, הוא בא אלי ושפך את ליבו לפני. הצעתי לו לנגן עם החלונות הגבוהים, שהיו כַבר בשלב של חזרות. זיגי הסכים להיכנס לעניין, מכיוון שהמוסיקה מצאה חן בעיניו והיה זה עבורו הניסיון הראשון לשלב מקצבים מהירים, עם מילים בעברית. כאשר
התחלנו לעבוד יחד, הכרתי לפתע זיגי חדש, הן כאדם והן כאמן. היה לזיגי חוש מיוחד לפסנתר, שאני לא יכול בשום אופן להסבירו, אלא אם כן מאמינים בגילגול נשמות. במקרה כזה ניתן לומר שבגלגולו הקודם היה זיגי פסנתרן בחסד עליון.
זיגי היה ממש גאון. בכל משפט שאמרו לו, או בכל רעש, הוא שמע צליל מסוים והיה מסוגל לאלתר בו במקום על פיו. הוא לא היה מסוגל לשמוע כשמישהו מנגן לא טוב. מבחינה זו הוא היה קיצוני. אם האזין לפסנתרן שניגן
בצורה גרועה - הוא היה קם ומסתלק. פעם שאלתי את זיגי מדוע אינו כותב יצירות. תשובתו היתה אופיינית לו: 'תראה. שמוליק, יש מוסיקאים בחסד שלא בא להם לכתוב כלום, אבל אם תיתן לי רעיון, משפט או צליל אני יכול לעשות מזה קונצרט שלם'..."
עוד הרבה פרטי מידע נדירים על זה, כתבתי בספרי "רוק ישראלי 1973-1967". לפרטים ולרכישה תלחצו פה.
הרצאות בוטיק על הרוק הישראלי הישן, להזמנות: 050-5616459
ב-21 ביולי בשנת 1948 נולד קאט סטיבנס (שם מקורי - סטיבן דמיטרי ג'ורג'יו). אז הנה פרטים מעניינים על תקופתו ככוכב פופ למהדרין בסיקסטיז.
ב-30 בספטמבר 1966 יצא תקליטון חדש ובו שיר שנקרא I LOVE MY DOG. הזמר ששר אותו נקרא קאט סטיבנס והוא בא להסביר בו לגברת שלו שהוא אוהב את הכלב שלו באותה מידה בה הוא אוהב אותה "אבל את עלולה להיעלם והוא תמיד יישאר". סטיבנס כתב את השיר על כלב אמיתי שראה יום אחד ברחוב בלונדון כשהיה ילד. הכלב היה קשור לעמוד וכשאיש לא ניגש ואמר שהוא בעליו, לקח סטיבנס את הכלב ואימץ אותו.
קצת לפני צאת הסינגל הזה עבד הוא במסעדה של אביו וייחל לפריצה המשמעותית. הוא לא הצליח לשכנע אנשים שכדאי להשקיע בו. עד שאחיו החליט לעשות מעשה וניגש למפיק התקליטים מייק הרסט כדי לעניין אותו בכישרון שנמצא במשפחתו. זה התלהב וביקש להקליט הקלטת דמו. עם ההקלטה ניגש הרסט לחברת התקליטים DECCA וחוזה ההחתמה הונח מיד על השולחן.
הסינגל על הכלב יצא ועשה מעט הדים בארה"ב (הגיע שם למקום ה-118) אבל הצליח להגיע באנגליה למקום ה-28. סטיבנס סיפר לעיתון "דיסק" (בינואר 1967): "פחדתי מאד שהשיר הזה יהפוך להיות להיט ענק כי ידעתי שאז אצטרך מיד להביא שיר חדש שיצליח כמותו במצעד".
התקליטון השני שלו, עם השיר MATTHEW AND SON, יצא ב-30 בדצמבר 1966 וכבר היה סיפור הצלחה שונה וטוב יותר, שהגיע למקום השני במצעד הבריטי.
השיר נכתב בהשראת שלט שסטיבנס ראה בחלון ראווה בזמן שנסע באוטובוס בלונדון. כשזה הגיע לעצירתו, הוא חשב את סיפורו של העובד בחנות שהפך לדמות הראשית בשיר. הפסנתרן, שלא קיבל אז קרדיט על נגינתו בשיר זה, הוא ניקי הופקינס ורוי ווד, מלהקת THE MOVE, אמר אז על הלהיט החדש הזה לעיתון NME: "קאט סטיבנס מתוח מדי על הבמה. אבל אני חושב שזה שיר טוב שיישאר פה עוד זמן מה".
בפברואר 1967 סיפר לביט אינסטרומנטל: "אני מאד אוהב את מה שדונובן עושה. הוא נהדר. אנשים מנסים בכוח להשוות אותי אליו ואני מנסה להתנער מזה בכל פעם מחדש".
סטיבנס הפך להיות כוכב פופ למהדרין והמשיך להצליח עם תקליטונו השלישי, I'M GONNA GET ME A GUN, שהגיע למקום השישי במצעד וחולל סערה קטנה כשאנשים האשימו את סטיבנס בכתיבת שיר שמעודד אנשים לקנות אקדחים. סטיבנס: "נפגעתי מאד מהביקורת שנתנו לשיר הזה בתוכנית הטלוויזיה JUKE BOX JURY. למעשה, לא ישנתי כל הלילה. חלק מהדברים שנאמרו שם נגד השיר היו נבזיים".
את השיר כתב סטיבנס עבור הצגה על בילי הנער שלא צלחה את שלב התכנון. בינתיים הופיע סטיבנס על הבמה גם בחבילת אמנים מסקרנת עם אנגלברט האמפרדינק, האחים ווקר וג'ימי הנדריקס. היה זה מסוג "חבילות אמנים" שנקרא אז בשם "הופעות קברט" ונחשב לשוק של אמנים ממוסחרים עבור קהל מבוגר. סטיבנס סיפר בזמנו שהוא דווקא לא מצטער להצטרף לדבר הזה ושהתגובות מהקהל מחממות את ליבו.
סטיבנס לביט אינסטרומנטל: "אני לא כותב את השירים שלי עם הקהל בראשי. זה יהיה דבר לא נכון לעשות שרק יהרוג את השיר. המילים שאני כותב נלקחות מחוויות אישיות. אני אוהב מוזיקה קלאסית ומנסה ללשים גם ממנה בשיריי".
אלבום הבכורה שלו, שנקרא כשם להיטו השני על מאתיו, יצא במרץ 1967. קצת לפני צאתו סיפר סטיבנס: "כתבתי לאלבום שלי כמה פיסות מוזיקה קלאסית קטנות שאמורות להתחבר זו לזו. אני לא יודע לנגן היטב בפסנתר אבל כל הצלילים מהסוג הזה נמצאים בראשי".
במלודי מייקר נכתב בביקורת על אלבום זה: "כתיבת השירים של קאט מוזרה. חלק מהשירים טובים, מורכבים וחכמים. אחרים בסיסיים מדי ומשעממים. לו היה יותר גיוון בתזמור זה היה יכול להיות אלבום עולמי".
באותו זמן נשאל סטיבנס על ידי עיתון מלודי מייקר על מספר נושאים. להלן תשובותיו:
על שמות של שירים: "זה מאד חשוב מבחינתי. לפעמים אני מתחיל לכתוב שיר מכותרת שיש לי. כך קרה לי עם השיר 'מאת'יו ובנו'. רציתי שאנשים יימשכו לשיר דרך השם שלו".
על בריאן אפשטיין (מנהל הביטלס): "אני מאד אוהב את בריאן. הוא איש חכם מאד בעולם הפופ. יש לו את הכישרון לדעת מה אנשים אוהבים ורוצים, לבנות מוצר נגיש ולתת את זה להם. אני לא חושב שמישהו אחר יכול לעשות ללהקה כלשהי את מה שהוא עשה לביטלס".
על דיכאון: "אני מקבל הרבה מזה כשאני במסיבות. אני חייב להיות מסטול לגמרי כדי ליהנות ממסיבה. אני כותב שירים כדי לצאת מדיכאונות. אני מאמין שאתה צריך להיות קצת פגוע כדי לכתוב שיר טוב. אני לא כותב הרבה שירים שמחים. כשלמדתי בבית הספר לאומנות, נהגתי לברוח ליציאת החירום, עם גיטרה בידי, ולכתוב שם שירים עגמומיים. המנהל מצא אותי שם ולכן נאלצתי לעזוב את המקום".
על מסעדות: "נהגתי לעבוד במסעדה של אבי כשהייתי בן עשר. אבל ממש שנאתי את זה. כיום אני נוהג לתת תשר גבוה למלצרים כי אני יודע מה הם עוברים ומה הם מרגישים".
על עישון: "אני מעשן יותר מדי. אני מכריח את עצמי לזרוק את הגפרורים ממני. אני לא מעשן מוקדם בבוקר אבל ברגע שאני מתחיל, זה נמשך לאורך כל היום. אני תוהה כיצד נראות ריאותיי כיום. אבל עישון מרגיע אותי, אם כי הכל, בסופו של דבר, זה עניין פסיכולוגי".
על הביץ' בויז: "יש להם צליל מעניין ובריאן וילסון הוא אחד הטובים בתחום. אני ממש רוצה לארגן מפגש של כל כותבי השירים הטובים ביותר ולבקש מהם לכתוב יחדיו שיר. מעניין מה ייצא מזה".
הציפיה ממנו הייתה רבה אבל תקליטונו הבא, A BAD NIGHT, שיצא בהמשך השנה, לא טיפס בבטחה כקודמיו והגיע למקום ה-20 במצעד בלבד. "אני נמצא כעת בפרשת דרכים", אמר לעיתון NME. "אין לי מושג כמה עוד אוכל להמשיך להיות זמר פופ. אני מאוכזב מאי הצלחת התקליטון הזה אבל לפחות שמח שניסיתי. הכל קרה לי מהר מדי ולא היה לי זמן להחליט דברים. עכשיו זה זמן בשבילי לעצור קצת ולחשוב הלאה". גם הצגה מוזיקלית שרקח אז, MEXICAN FLOWER, לא הצליחה לעניין משקיעים ונפלה.
התקליטון KITTY, שיצא באותה שנה, אף היה פחות בר מזל מקודמיו והגיע רק למקום ה-47, שם נשאר שבוע אחד בלבד לפני שהועף ללא שוב. עדיין, סטיבנס סומן בתקשורת הבריטית כהבטחה גדולה לשנת 1968 והעתיד נראה ורוד. בדצמבר 1967 יצא אלבומו השני, NEW MASTERS. בעיתון רקורד מירור נכתב בזמנו בביקורת: "כפי שניחשתם, כל השירים פה נכתבו על ידי קאט. זה אלבום טוב וגם אחד המוזרים של השנה. אני לא בטוח האם אני אוהב את זה או לא".
לפתע קרה דבר שמוטט את הכל וגרם לסטיבנס להיעדר מהסצנה; הוא חלה בשחפת ואושפז בבית החולים. לאחר כמה שבועות נאלץ לחזור לביתו למנוחה מוחלטת למשך כתשעה חודשים. כשיצא מתקופת הצינון הכפויה, חלף זמן רב מדי כדי לנסות ולשמר את המומנטום והתקליטונים שהוציא באותה שנה לא הצליחו כלל להימכר. בזמנו אמר לרקורד מירור (אוקטובר 1968): "זה היה נחמד לא להיות בסצנת הפופ למשך תקופה.
פשוט לנוח ולהיות בחברת אנשים רגילים שאין להם זיקה לתחום הזה. בזמן הזה יכולתי להביט על עצמי באובייקטיביות. אז גיליתי הרבה על קאט סטיבנס זמר הפופ. למשל, שתמיד חשבתי שיש לי תדמית מסוימת בסצנה ולפתע הבנתי שהייתי שונה מזה. אנשים חשבו עליי ככוכב מהונדס על ידי התעשיה בעודי חושב שהצלחתי רק בזכות הכישרון שלי. המנוחה שנכפתה עליי גרמה לי לחזור להיות מי שאני באמת. כתבתי הרבה שירים וציירתי המון. אני חושב לחזור ולעסוק בציור. זה חזר למשוך אותי לאחר שהבאתי אמן שיעצב את דירתי והוא סיקרן אותי בצורת עבודתו. הוא הפך את הדירה שלי לפיסת אמנות בה כל דבר מתחבר לדבר אחר. אין פינות בבית שלי. אני לא אוהב פינות. הכל מעוגל. פינות זה דבר לא טבעי שנעשה בידי האדם".
בסוף שנות השישים עשה קאט סטיבנס מהפך אמנותי ויצא כאמן זמר / יוצר מהחשובים יותר בתחום. ביום הולדתו, בשנת 1976, העניק לו אחיו דייויד, במתנה, ספר קוראן. קאט סטיבנס גילה בו את דרכו האמיתי משם והלאה. הוא הפך למוסלמי ושינה את שמו ליוסוף איסלם.

בלוג מוסיקה - כל מה שרציתם לדעת על מוזיקה - ועוד קצת.
הנכם מוזמנים לשתף את הבלוג עם חבריכם.
רוצים לשמוע עוד הרצאות מעניינות על הופעות מוסיקה? זמרים ישראליים? להקות רוק? הביטלס? תקליטים? רוק מתקדם? ועוד מגוון נושאים? מוזמנים ליצור איתי קשר. בינתיים, בואו ליהנות גם מפודקאסט מומלץ ומבלוג המוסיקה באתר.
