רוק מסביב לשעון: מה קרה ב-21 ביוני בעולם הרוק

כל יום מציין אירועים משמעותיים בהיסטוריה של מוזיקת הרוק והפופ, עם שפע של אנקדוטות פורצות דרך שהתרחשו בעשורים קודמים. כשאנחנו מסתכלים אחורה בזמן, על היום הזה בתולדות המוזיקה, אנחנו נזכרים ברגעים המדהימים שעיצבו את נוף הרוק והפופ, החל מיציאתם של תקליטים אגדיים, הופעות אייקוניות וגם דברים משמחים לצד עצובים שקרו לאמני המוזיקה המובילים.

כחובבי מוזיקת רוק, אנחנו לא יכולים שלא לחוש תחושת נוסטלגיה כשאנחנו מהרהרים באירועים הבלתי נשכחים שהתרחשו אז. הנכם מוזמנים לצלול איתי למנהרת הזמן עם אירועי פופ ורוק שאספתי עבורכם ממקורות שונים ונדירים מאד שאינם ברשת. אהבתם וברצונכם לקבל עוד ועוד? בשביל זה בניתי עבורכם הרצאות מוסיקה מעשירות ומעניינות ופודקאסטים מומלצים.

אז מה קרה ב-21 ביוני (21.6) בעולם של רוק קלאסי?

חקר, ערך וכתב: נעם רפפורט

הציטוט היומי: "בימי נעוריי, כולנו היינו אגרסיביים מאד. הבחורות שלנו היו אגרסיביות, גם כן. הן מרחו על עצמן המון איפור והיו קשוחות מאד. זה מסוג הדברים שגדלתי איתם, וזה בהחלט הותיר בי סימן". (טום ג'ונס, בעיתון NME, שנת 1966)

המלך הוא עירום בוומבלי: הלילה בו אלטון ג'ון הימר על כל הקופה – והפסיד. ב-21 ביוני בשנת 1975 הפתיע אלטון ג'ון לרעה את מעריציו באצטדיון וומבלי. אצטדיון וומבלי בלונדון רעד תחת רגליהם של 80,000 מעריצים נרגשים. השמש של אמצע הקיץ קפחה על פסטיבל MIDSUMMER MUSIC, והכוכב הגדול ביותר על הפלנטה, אלטון ג'ון, עמד לעלות לבמה. זו הייתה אמורה להיות ההופעה הגדולה בחייו, חגיגת ניצחון במולדתו. איש לא שיער שבתוך שעתיים, המלך הבלתי מעורער של הפופ ימצא את עצמו מול קהל נוטש ואצטדיון מתרוקן, במה שנכנס לפנתיאון כאחד השיעורים הכואבים ביותר בהיסטוריה של הרוק.

הכל התחיל כמה שבועות קודם לכן, עם החלטה דרמטית של אלטון לפרק את להקתו המקורית האהובה ולהרכיב אחת חדשה. הוא הרגיש שהסאונד שלו צריך להתבגר, להתפתח. "הייתי צריך קלידן שיעשה את תפקידי סינטיסייזר המוג ודברים כאלו", הסביר אלטון. "יש המון דברים כאלה בתקליט החדש, CAPTAIN FANTASTIC AND THE BROWN DIRT COWBOY, ואני פשוט לא יכול לטפל בכל זה. אני רוצה לדבוק בנגינה בפסנתר ובשירה".

הבחירה הראשונה שלו הייתה קלידן הסשנים המבוקש, ג'יימס ניוטון הווארד, שניגן עם כולם, מארט גרפונקל ורינגו סטאר ועד קרלי סיימון. הפגישה הייתה מביכה. "לא ניגנתי תו אחד", סיפר הווארד. "פשוט עליתי לבית שלו וישבנו על הספה. לא יכולנו לדבר, שנינו היינו מאוד מתוחים". במקום אודישן, אלטון פשוט השמיע לו את התקליט החדש במלואו. כשהמוזיקה הסתיימה, אלטון הושיט את ידיו ואמר: "העבודה הזו שלך אם אתה רוצה אותה. אנחנו טסים לאמסטרדם בעוד ארבעה ימים לחזרות, ואז מופיעים בוומבלי מול 80,000 איש, עם האיגלס והביץ' בויז כאמני חימום". הווארד, המום לחלוטין, פלט: "בסדר, אני בפנים". לרשותו עמדו שלושה ימים בלבד ללמוד שלושים וחמישה שירים. כשיצא מהבית, איש צוות רשם לו על פתק את המשכורת. "זה היה פי חמישים וחמישה אלף מכל מה שהכרתי", אמר ג'יימס. "יצאתי החוצה ופשוט צרחתי את נשמתי מרוב אושר".

הבא בתור היה הבסיסט קני פסארלי, שקיבל שיחת טלפון מהגיטריסט ג'ו וולש בכבודו ובעצמו. "הוא אמר לי, 'היי בנאדם, אלטון רוצה אותך בלהקה החדשה שלו'", נזכר פסארלי. "אהבתי כמה שירים שלו, אבל לא השתגעתי אחריו. אבל לא התכוונתי לדחות את זה. הוא היה הכוכב הכי גדול שיש. הוא היה פאקינג ענק". סגנית נשיא חברת התקליטים של אלטון, ROCKET RECORDS, התקשרה ונקבה בסכום אסטרונומי. פסארלי נטש מיד את הלהקה בה ניגן וטס לפריס. אלטון אסף אותו במכוניתו הגדולה ונסע איתו לאולפני CHATEAU D'HEROUVILLE המפורסמים, שזכו אצלו לכינוי HONKY CHATEAU. "אלטון לא אמר מילה כל הדרך. הוא היה כל כך ביישן", סיפר פסארלי. כשהגיעו, שאל קני איך יתנהל האודישן. אלטון משך בכתפיו, "אתה יודע מה? אני בג'ט לג. אני הולך לישון. תדבר עם הלהקה". הגיטריסט דייבי ג'ונסטון ניגש אל הבסיסט המבולבל והבהיר לו: "לא היית כאן אם היה אודישן. אתה כבר בלהקה". קני היה המום.

רעם ביום בהיר

הבמה בוומבלי הייתה מוכנה. אלטון בחר אישית את רשימת האמנים שיחממו אותו: להקת STACKRIDGE, להקת RUFUS עם צ'אקה קאן האדירה, ג'ו וולש והאיגלס (לא להתבלבל - רק בהמשך יצטרף ג'ו וולש ללהקת איגלס...). סטיבי וונדר היה אמור להופיע גם הוא, אך ביטל ברגע האחרון עקב בעיה בריאותית. במקומו הוקפצו הביץ' בויז שאלטון כה העריץ. זו הייתה החלטה גורלית. באמצע שנות השבעים, רבים ראו בהם להקת עבר ששיאה, כמו בתקליט PET SOUNDS, מאחוריה. אבל באותו יום,נערי החוף עלו לבמה וסיפקו סט מהודק, מדויק וסוחף עם להיט אחר להיט. בום! בום! בום! הם היו על הגל והם חרכו את הדשא בוומבלי כשהם מותירים את הקהל באופוריה מוחלטת, מה שהפך אותם לאקט שכמעט בלתי אפשרי להופיע אחריו.

ואז עלה אלטון. הוא פתח חזק, עם היצירה FUNERAL FOR A FRIEND שהתמזגה ל-LOVE LIES BLEEDING, והמשיך עם ROCKET MAN ו-CANDLE IN THE WIND. הוא אפילו ביצע מחווה כפולה לביטלס עם LUCY IN THE SKY WITH DIAMONDS ו-I SAW HER STANDING THERE, כבוד מיוחד לפול מקרטני ורינגו סטאר שישבו בקהל. הקהל עדיין היה שלו.

אז רגע, מה היה לא בסדר פה?

הגיעה המחצית השניה של ההופעה. הקהל בער מהתלהבות וכך גם אנשי ההפקה של אלטון. ואז, הגיעה ההכרזה ששינתה הכל. "יש לנו תקליט חדש", אמר אלטון למיקרופון. "אני מצטער שהוא עולה 3.25 פאונד, אבל אני אספר לכם על זה מאוחר יותר. אנחנו הולכים לעשות את כל האלבום, ובדרך כלל זה משעמם את כולם עד דמעות אם אתה מנגן דברים שאנשים לא מכירים. אבל אנחנו הולכים לקחת את הסיכון בכל מקרה. זהו כל האלבום קפטן פנטסטיק. מתחילים…"

זו הייתה החלטה הרת אסון. התקליט המפואר והאישי הזה יצא לשוק קצת יותר מחודש לפני כן. הוא היה יצירה מורכבת, לא אוסף להיטים קלילים למסיבת אצטדיון. אחרי שלושה-ארבעה שירים, אי השקט בקהל הפך למורגש. ואז, אנשים פשוט התחילו לקום וללכת. בהמוניהם. אלטון היה מבועת. גם ההדרנים עם PINBALL WIZARD ו-SATURDAY NIGHT'S ALRIGHT FOR FIGHTING כבר לא עזרו. במלודי מייקר נכתב כשבוע לאחר מכן שהביץ' בויז ניצחו בענק את אלטון שנותר עם הפירורים.

אלטון בספרו האוטוביוגרפי: "זו הייתה ההופעה הכי גדולה שעשיתי אי פעם עד אז. הכל היה מושלם - הסאונד, אמני החימום, אפילו מזג האוויר. וזה היה אסון גדול. הנה משהו שלמדתי. אם בחרת לעלות לבמה מיד אחרי הביץ' בויז - שהסט שלהם כלל למעשה כל להיט מאחד מקטלוגי הלהיטים המדהימים והאהובים ביותר בהיסטוריה של מוזיקת ​​הפופ - זה רעיון ממש ממש גרוע לנגן עשרה שירים חדשים ברצף שאף אחד בקהל לא מכיר במיוחד, כי האלבום שממנו הם באים יצא רק כמה שבועות לפני כן. לצערי, למדתי את השיעור החיוני הזה אחרי שלושה או ארבעה שירים בהופעה בוומבלי, כאשר חשתי באי שקט בקהל. נשמענו נפלא - כמו שאמרתי, היינו להקה לוהטת. אבל אנשים התחילו לעזוב. הייתי מבועת. עברו שנים מאז שאיבדתי קהל. ההרגשה של הנטישה בעבר חזרה להציף.

הדבר המובן מאליו לעשות היה לשנות מיד את המופע ולהתחיל לנגן את הלהיטים. אבל לא יכולתי. ראשית, זה היה עניין של יושרה אמנותית. ומצד שני, נשאתי נאום גדול כשעלינו לבמה על ביצוע האלבום במלואו. לא יכולתי פשוט לפרוץ עם CROCODILE ROCK בחצי הדרך. פאק. אני אצטרך להישאר עם זה. כבר יכולתי לדמיין איך הביקורות הולכות להיות, והייתי רק חצי שעה לתוך ההופעה. המשכנו ללכת בקו הזה. השירים עדיין נשמעו נפלא. עוד אנשים עזבו. התחלתי לחשוב על המסיבה החגיגית הגדולה שתוכננה לאחר ההופעה, עם כוכבים שהיו אמורים להיות מסונוורים לפי ההופעה שלי: בילי ג'ין, פול מקרטני, רינגו סטאר. פשוט נפלא. זה פשוט נפלא. הנה אני מפשל מול 82,000 אנשים וחצי מהביטלס. בסופו של דבר הגענו ללהיטים, אבל זה היה מעט מדי, מאוחר מדי, כמו שהביקורות ציינו בצדק. חזרנו לאמריקה עם הבנה ברורה של הסיכון הטמון ביושרה אמנותית ושאתה לעולם לא מצליח מדי מכדי להיות חסין מנפילה על ישבנך".

המתזמר פול באקמאסטר, שעבד רבות עם אלטון בתקליטיו והיה נוכח בוומבלי, ניתח את המצב. "זה היה מקרה קלאסי של התקשורת הבריטית. כשמישהו סוף סוף מצליח, הם מתחילים להרוס אותו. זה היה קונצרט נהדר. זה היה מאוד מרגש. זה הדבר היחיד שאני יכול להגיד. והעובדה שאלטון שינה את הלהקה שלו, את הנוסחה שלו. זה סתם סוג של דלק לתקשורת הבריטית לפעול נגדך, איפה שהם אומרים, 'בסדר, נמאס לנו. הגיע הזמן להתחיל להרוס אותך'...".

השנה היא 1968, שנה של מהפכות וסערות, והרוק'נ'רול זורק את חליפת הפופ הצבעונית ומתחיל לגדל שיער ארוך ולהגביר ווליום. בלב המהומה הזו, להקת THE MOVE, אחת החיות המוזיקליות הכי פרועות ובלתי צפויות שיצאו מבריטניה, החליטה שהגיע הזמן לתפוס את הטירוף של ההופעות החיות שלה ולכלוא אותו על ויניל. התוצאה: ב-21 ביוני בשנת 1968 יצא תקליטון מורחב בשם SOMETHING ELSE מסמך נדיר וגולמי של להקה על סף פיצוץ, שנולד מתוך תקלות טכניות וסכסוכים אישיים. המוצר התנגן במהירות 33 ושליש סל"ד במקום 45.

עד אותה שנה, THE MOVE כבר הייתה תופעה רצינית במצעדי הפזמונים. עם מכונת להיטים משומנת היטב בדמותו של הגאון המוזיקלי רוי ווד, החברים הפיקו צרור פצצות פופ פסיכדליות כמו NIGHT OF FEAR או I CAN HEAR THE GRASS GROW (אל תתבלבלו, זה לא שיר על גראס) ו-FLOWERS IN THE RAIN. אבל מי שראה אותם על הבמה ידע שהסיפור האמיתי שונה לגמרי. ההופעות שלהם, בעידודו של המנהל הפרובוקטיבי טוני סקונדה, היו אירועים כאוטיים שכללו ניפוץ טלוויזיות עם גרזנים, פיצוץ פצצות עשן והתקפה קולית אדירה. סקונדה הבין שאת האנרגיה הזאת חייבים להקליט. המקום שנבחר למשימה היה מועדון מארקי בלונדון, שהיה כמו בית שני עבור הלהקה.

אז ב-27 בפברואר 1968, הצוות, בהנהגת המפיק דני קורדל, התמקם במועדון כדי לנסות וללכוד את הברק בבקבוק. המטרה הייתה לתעד את המעבר החד של הלהקה מהרמוניות קוליות מושלמות לכאוס ספוג פידבק. אלא שאז, הגיעה המציאות ונתנה להם סטירה מצלצלת. בהאזנה חוזרת לקלטות, התברר אסון: חלק מערוצי השירה היו פשוט בלתי שמיעים, זו הייתה פדיחה טכנית מהדהדת עבור להקה שהתגאתה ביכולות הווקאליות שלה לא פחות מאשר בתעלולי הבמה.

אבל כאן הסיפור מקבל תפנית דרמטית. עוד לפני שהלהקה הספיקה לתאם הקלטות תיקון, זעזוע עמוק טלטל את יסודותיה. במאי 1968, הבסיסט והחבר המייסד אייס קפורד, דמות מפתח בתדמית ובצליל של הלהקה, שכינויו היה ACE THE FACE, הודיע על עזיבתו. לא היה מדובר בסכסוך אמנותי רגיל; קפורד סבל מהתמוטטות עצבים וחרדות קשות, שהחריפו לאחר חוויית LSD מטלטלת שעבר. עזיבתו הכריחה את הלהקה להתארגן מחדש במהירות הבזק: גיטריסט הקצב, טרבור ברטן, נאלץ לתפוס את גיטרת הבס, מהלך ששינה את הכימיה הפנימית ואת הצליל של THE MOVE לעד.

בלי לבזבז זמן על דמעות, ההרכב החדש והרעב – רוי ווד בגיטרה ושירה, קרל וויין כסולן ראשי, בב בוואן על התופים וטרבור ברטן בבס – חזרו למועדון מארקי ב-5 במאי לסיבוב שני. ההקלטות מהלילה הזה, בשילוב קטעים שכן הצליחו להציל מהסשן הראשון ותוספות שירה שהוקלטו באולפן, הרכיבו את חמשת השירים של התקליטון SOMETHING ELSE.

במקום יצירות מקוריות, התקליטון הציג את הלהקה חוזרת לשורשים, מנגנת גרסאות כיסוי מחשמלות לקלאסיקות רוק'נ'רול. ההחלטה להוציא תקליטון הופעה חיה של קאברים הייתה מהלך אמיץ. דובר מטעם הלהקה מסר על התקליטון: "הלהקה החליטה לעשות כך כדי לתת למעריציה תמורה מלאה לכספם". בעיתון NME פורסם בביקורת עליו בזמנו: "תקליטון זה קיבל את היחצ"נות הטובה ביותר והוא נותן תמורה מצוינת, עם 18 דקות של מוזיקה. איכות ההקלטה קצת מבולגנת, אבל זה לא מוריד מההנאה. הם מבצעים פה את SO YOU WANT TO BE A ROCK'N'ROLL STAR של הבירדס, STEPHANIE KNOWS WHO של להקת LOVE, SOMETHING ELSE של אדי קוקראן, IT'LL BE ME של ג'י לי לואיס ו- SUNSHINE HELP ME של להקת SPOOKY TOOTH. נראה שהתקליטון הזה ייכנס למצעד".

שנים לאחר מכן יצא התקליטון הזה על גבי דיסק בתוספת קטעי בונוס.

יום הולדת בסטייל אחר: הקוקטייל המתוק-מריר של ריי דייויס. ביום זה, 21 ביוני, חווה מנהיג הקינקס (שנולד בשנת 1944) רגעים מכוננים של יום הולדת שנעו בין טרגדיה קורעת לב, תקלות טכניות מביכות, ניצחונות ספורטיביים והצלחה מקצועית. הנה הצצה לימי ההולדת של אחד מכותבי השירים המבריקים והמורכבים ברוק הבריטי.

הכל התחיל ביום הולדתו ה-13, בשנת 1957. עם מתנה, שהעניקה לו אחותו הגדולה, רנה, שהייתה גיטרה ספרדית אקוסטית שתשנה את חייו ואת עולם המוזיקה. אבל הגורל, כמו תמיד בסיפורים של דייויס, היה ציני ומפותל. רנה, שהייתה מבוגרת מריי ב-18 שנים, הייתה נשואה לחייל קנדי ​​שהתעלל בה פיזית ונפשית, מה שהוביל אותה לחפש מפלט בבית הוריה מדי פעם. למרות מחלת לב מולדת שאסרה עליה להתאמץ, התשוקה הגדולה ביותר שלה הייתה לרקוד. אז באותו ערב ממש, לאחר שהעניקה לאחיה הצעיר את המתנה המכוננת, היא יצאה לבלות באולם הריקודים ליסאום בולרום בלונדון. על רחבת הריקודים, ליבה לא עמד במאמץ והיא התמוטטה ומתה. הטרגדיה הזו הונצחה שנים לאחר מכן הגיע לאחד הלהיטים הגדולים של הקינקס, COME DANCING, שהפך להמנון נוגע ללב לאהבתה של אחותו (ושל גיטריסט הלהקה הצעיר, דייב דייויס) לחיים ולריקוד.

אז איך נראו ימי ההולדת הבאים של האיש שחווה טרגדיה כזו ביום חגו? ובכן, זה מסובך.

בשנת 1964, יום הולדתו העשרים עבר בדממה יחסית, ללא הופעה מתוכננת. שנה בדיוק לאחר מכן, ב-1965, הסיפור כבר היה שונה. הקינקס הופיעו בתיאטרון ארי קראון בשיקגו, אך הערב היה רצוף תקלות. מערכת החשמל עשתה קונצים ונפלה שוב ושוב, מה שהותיר את הלהקה ואת הקהל בחשיכה למספר דקות בכל פעם. למרות הכל, הקהל האמריקאי הפתיע את דייויס עם עוגת יום הולדת, מחווה קטנה ומתוקה בתוך כאוס טכני.

ב-1966 החגיגה הייתה אינטימית יותר, כשחברי הלהקה התאספו בביתו של ריי למסיבה פרטית. שנתיים לאחר מכן מצא את עצמו דייויס במצב הסוריאליסטי המוכר כל כך של אמנים: הוא קרא ביקורות נלהבות על התקליטון החדש של הלהקה שלו, DRIVIN, רק כדי לגלות שהמכירות שלו מדשדשות והוא לא מצליח להיכנס למצעדים. באסה.

שנת 1969 הביאה עמה בשורה חשובה. ביום הולדתו, דייויס עלה על טיסה מלונדון ללוס אנג'לס. המטרה הייתה כפולה: להפיק את התקליט TURTLE SOUP עבור להקת הצבים (זוכרים אותם עם הלהיט HAPPY TOGETHER?), וחשוב לא פחות, לתכנן את סיבוב ההופעות הראשון של הקינקס בארצות הברית לאחר שהחרם שהטיל עליהם איגוד המוזיקאים בארה"ב בשנת 1965 בגלל מעשי אלימות, סוף סוף הוסר.

יום הולדתו ב-1970 הוקדש כולו לכדורגל. למרות שאנגליה, אלופת העולם המכהנת, הודחה מהמונדיאל על ידי ברזיל ברבע הגמר, כל חברי הקינקס התיישבו יחד מול מסך גדול כדי לצפות בגמר גביע העולם, ז'יל רימא, בין אותה ברזיל לאיטליה. הם חזו בנבחרת של פלה מפרקת את האיטלקים 4-1 בתצוגת כדורגל מרהיבה, זוכה בגביע בפעם השלישית. הלהקה, באקט של ספורטיביות מרשימה, מחאה כפיים למנצחים.

אבל היו ימי הולדת שהביאו גם כאב אישי עמוק. ב-21 ביוני 1973, אשתו של ריי, ראסה, שקול הליווי שלה ליווה להיטים גדולים של הקינקס, עזבה בכעס את ביתם המשותף ולקחה את שתי בנותיהם. ריי נותר לבד, שבור לב לגמרי.

הסיפור, כמו תמיד עם דייויס, מסתיים בנימה של חוסן ותקווה. חמש שנים לאחר מכן, ביום הולדתו בשנת 1978, הופיעו הקינקס בתיאטרון הקהילתי בברקלי, קליפורניה, סיבוב הופעות לתקליט MISFITS. הביקורת בעיתון המקומי למחרת לא השאירה מקום לספק וקבעה בנחרצות שהקינקס היא עדיין להקה רלוונטית, תוססת וסוחפת קהל, שמצליחה להישאר עדכנית גם אחרי כל השנים. הוכחה ניצחת שגם אחרי הטרגדיות, התקלות ושברון הלב, המוזיקה תמיד מנצחת.

הלהיט שחזה את העתיד ואכל את יוצריו. בדיוק היום, 21 ביוני בשנת 1969, בעוד העולם כולו נשא עיניים לעבר הירח והתכונן לנחיתה ההיסטורית, יצא בארצות הברית תקליטון קטן וקודר שהפך לפסקול רשמי של החרדה הלא הטכנולוגית. קבלו את הסיפור המלא על IN THE YEAR 2525, השיר שהזניק צמד אלמוני מנברסקה, דני זאגר וריק אוונס, לפסגת העולם וגרם לו להיעלם מהר יותר מאשר הגוף האיברי בנבואת הזעם שכתב.

בקיץ 1969, בזמן שאופטימיות אפולו 11 הרקיעה שחקים, היו אלה דווקא דני זאגר וריק אוונס, צמד פולק-רוק שאיש לא שמע עליו, שהצליחו לכבוש את המקום הראשון במצעדי הפזמונים בארצות הברית ובריטניה למשך שבועות רצופים. הם עשו זאת עם שיר שלקח את עצמו ברצינות תהומית ותיאר עתיד שבו האנושות מאבדת את עצמה לטובת מכונות וגלולות. הקהל, מבוהל ומסוקרן, הסתער על חנויות התקליטים ורכש מיליוני עותקים מהסינגל, והפך את זאגר ואוונס לאמני להיט אחד. קבלו את השיר שהצליח עם קצב סוחף להביא לנו תחזית אללה-יסתור. אה, לשיר הזה שלהם יש גם כותרת המשנה, EXORDIUM & TERMINUS, שזו דרך מהודרת לומר "התחלה וסוף".

את השיר הזה על שנת 2525 כתב אוונס ארבע שנים לפני שהוקלט בפורמט הצמד. זה היה זמן קצר לאחר שזאגר, שחיפש גיטריסט ללהקת THE ECCENTEICS, מצא אותו עם אוונס, שהשתתף בתחרות כישרונות. כשאוונס כתב את השיר והציע אותו ללהקה - זאגר כבר לא היה חבר בה. הוא הקים להקה אחרת בשם THE DEVILLES. בשנת 1968 היו זאגר ואוונס מאוכזבים מלהקותיהם השונות, פרשו מהן והקימו צמד.

"חיפשנו חומר עם קצב מהיר", סיפר זאגר שנים לאחר מכן. "זאת כי רוב החומר שהקלטנו היה בלדות. אני מודה שלא השתגעתי על השיר IN THE YEAR 2525 בהתחלה". אז זאגר ניגש להכין את השיר מחדש עם הרמוניה ווקאלית לשניים. השניים השקיעו 500 דולר להקלטת השיר באולפן באודסה, טקסס, והדפיסו מזה אלף עותקים. הם דאגו לשלוח בעצמם את העותקים לתחנות רדיו שונות וחנויות תקליטים. השיר החל להישמע, הגיע לאוזניים הנכונות ובמהרה מצאו את עצמם זאגר ואוונס חותמים על חוזה מול חברת התקליטים RCA. השיר יצא בתפוצה נרחבת יותר והפך לשלאגר.

אז הנה מה שיש למה לצפות בעתיד המלודרמטי של זאגר ואוונס.:

בשנת 3535 , תשכחו מאישיות ייחודית. את כל המחשבות והרגשות שלכם תקבלו מגלולה יומית קטנה.

בשנת 4545 , כבר לא תזדקקו לעיניים או לעיניים. אבל אל דאגה, ממילא "אף אחד לא יסתכל עליכם".

בשנת 5555 , הגפיים שלכם יהפכו למיותרות. "לרגליים שלכם אין מה לעשות", פוסק השיר.

ובשנת 6565 , המין האנושי יתנדף.

חשבתם שהנבואה על העתיד הייתה קודרת? חכו שתשמעו על תקליטון ההמשך של החבר'ה. בניסיון נואש לשחזר את ההצלחה, הצמד שחרר עוד באותה שנה את MR TURKEY. אם השיר הראשון היה נבואה מד"בית, השני היה סיפור אימה טהור: גבר שאונס בחורה שאסף בבר. בניסיון לכפר על מעשיו, הוא ממסמר את פרק כף ידו השמאלית לקיר תא הכלא. בעוד גיבור השיר מדמם למוות, גם הקריירה של זאגר ואוונס גססה. התקליטון נכשל כישלון חרוץ. "ניסינו נואשות להביא להיט שני, אך זה לא הצליח לנו", נאנח זאגר, שהודה כי גם רצה לפרוש מהצמד עוד כשהשיר הפך ללהיט, בגלל שזה לא היה הסגנון המוסיקלי שהוא חיפש. אז MR TURKEY כן היה הסגנון שלו?

ב-21 ביוני בשנת 1968 יצא באנגליה התקליטון הראשון של להקת דיפ פרפל, שנקרא HUSH. הסיפור הלא ייאמן על גרסת כיסוי תזזיתית לשיר נשמה אמריקאי שהוקלטה בסוף שבוע אחד, ועל הבלדה הפסיכדלית בצד השני של התקליטון, שהפכו יחד לכרטיס הכניסה של להקה צעירה, סגולה ורעבה.

שנת 1968 והמוזיקה משתנה בקצב מסחרר, ובלונדון, חבורת נגנים מוכשרת שנולדה מתוך פרויקט כושל של מתופף להקת ה-SEARCHERS לשעבר עומדת לשגר במקרה טיל בליסטי למצעדים. קראו להם דיפ פרפל, בגלגול הראשון והפסיכדלי שלהם והם היו תערובת נפיצה של כישרון ויומרות. אבל גם בחלומות הכי פרועים שלהם, הם לא תיארו לעצמם שהסינגל הראשון שלהם באמריקה יתפוצץ בענק, והכל בזכות שיר קליט שנכתב בכלל על ידי זמר-יוצר מדרום ארצות הברית.

הלידה של דיפ פרפל הייתה תוצאה של כאוס מבוקר. הפרויקט המקורי, שנקרא ROUNDABOUT והגה כריס קרטיס, מתופף ה-SEARCHERS, התפרק כמעט לפני שהתחיל. אך מההריסות קמה להקת-על של ממש. באביב 1968, ההרכב התייצב על חמישייה קטלנית: הסולן רוד אוונס, הגיטריסט ריצ'י בלקמור, הבסיסט ניק סימפר, אמן ההאמונד ג'ון לורד והמתופף איאן פייס. כל אחד מהם הביא עולם ומלואו לסאונד המשותף: לורד הגיע עם השפעות קלאסיות ונגינת בלוז עשירה, בעוד בלקמור הביא את האש והמהירות של הגיטרה שלו, שכבר אז רמזה על העתיד לבוא.

תקליט הבכורה שלהם, SHADES OF DEEP PURPLE, הוקלט באולפני PYE בלונדון תוך 48 שעות מטורפות בחודש מאי 1968. בין רצועות התקליט הסתתרה גרסת כיסוי לשיר בשם HUSH. השיר נכתב על ידי ג'ו סאות' וזכה להצלחה שנה קודם לכן בביצועו של בילי ג'ו רויאל. מי שזיהה את היהלום הגולמי היה בלקמור, שהבין מיד שהמנגינה הזו יכולה להפוך למשהו הרבה יותר כבד ודינמי תחת ידיהם.

סשן ההקלטה, בניצוחו של המפיק דרק לורנס, היה התפרצות של אנרגיה טהורה. הפתיחה המהפנטת של ג'ון לורד שתופף בקצב על קלידי ההאמונד שלו כמתופף בקונגס, קבעה את הטון. הקצב המסחרר של פייס וריפי הגיטרה החדים של בלקמור הפכו את שיר הפופ המקורי להמנון רוק גרובי. על כל זה ריחפה שירתו החלקה והעוצמתית של אוונס, שיצרה מנגינה שאי אפשר היה להוציא מהראש. התוצאה הייתה סאונד שהיה גם קליט להפליא וגם חדשני ופורץ דרך.

ההימור השתלם, ובגדול. HUSH יצא בארצות הברית ביוני 1968 תחת חברת התקליטים הצעירה TETRAGRAMMATON, שבין מקימיה היה לא אחר מאשר הקומיקאי ביל קוסבי, והפך לסנסציה. השיר זינק עד למקום הרביעי המכובד במצעד הבילבורד, הישג פנומנלי ללהקה בריטית אלמונית. ההצלחה באמריקה הצפונית הייתה קרש הקפיצה המושלם עבור דיפ פרפל, והציבה אותה על המפה העולמית. באופן אירוני ומעורר גיחוך קל, במולדתם בריטניה הסינגל נכשל לחלוטין ולא נכנס למצעדים. חברת התקליטים המקומית, PARLOPHONE, פשוט לא ידעה איך לשווק אותם, תופעה שתתוקן בשנים הבאות כשהסאונד של הלהקה יהפוך לכבד ואפל הרבה יותר.

הצד השני של המטבע: ONE MORE RAINY DAY

אבל רגע, תהפכו את התקליטון השחור! בצד השני של HUSH הסתתר יהלום מסוג אחר לגמרי: ONE MORE RAINY DAY, ניגוד מוחלט לאנרגיה המתפרצת של צד א'. השיר, שנכתב על ידי הצמד לורד ואוונס, חשף את הפנים הפסיכדליות, העדינות והמלנכוליות של הלהקה.

זוהי בלדה מהורהרת, שבה נגינת ההאמונד בעלת ההשראה הקלאסית של לורד ושירתו מלאת הרגש והכמיהה של אוונס שוזרות קסם עדין. בתקופה ההיא דיפ פרפל גם נשענה רבות על הרמוניות ווקאליות. בהמשך הדרך, אלמנט זה יצומצם עם הגעתו של איאן גילאן ויחזור למרכז רק כשדייויד קוברדייל וגלן יוז יעמדו מול המיקרופונים.

יש כמה עובדות בתקליטון שמעטים יודעים: השיר HUSH נוצר בהשראת שיר נשמה שחור ישן נושן, שבו היה המשפט HUSH I THOUGHT JESUS CALLING MY NAME. סאות' נתן את השיר שלו לזמר הקאנטרי בילי ג'ו רויאל, שהעניק ללחן את ה"נה נה נה" הידוע שלו. רויאל לקח את הרעיון מהמלודיה של צעקת ג'ון לנון באמצע השיר A DAY IN THE LIFE של הביטלס. הוא האיץ את אותה מלודיית הצעקה והשחיל זאת לגרסתו. איך הביטלס משפיעים על כולם, אה?

היללה בתחילת הגרסה של דיפ פרפל הודבקה מאפקט שטכנאי ההקלטה, בארי איינסוורת', מצא במחסן הקלטות האפקטים באולפן. אז תודו - השיר הזה הוא לא רק "האש" - אלא הוא אשששששש!

בום בום, הלך לעולמו: ג'ון לי הוקר, האיש שהכניס את הבוגי לרוק'נ'רול, האיש שהיה התגלמות הבלוז, בעל קול הענקים והגיטרה הרועמת, נפרד מהעולם בשנתו ב-21 ביוני 2001. כמה נרות בדיוק היו על עוגת יום ההולדת האחרונה שלו? ובכן, זה כנראה סוד שהוא לקח איתו. מה שבטוח, הוא היה אי שם בשנות השמונים ומשהו לחייו, והרעש שהשאיר אחריו ימשיך להרעיד את הרמקולים לנצח.

עזבו אתכם מפריטות וירטואוזיות מסובכות בגיטרה. ג'ון לי הוקר היה איש של יסודות, של אדמה. המוזיקה שלו נשארת נאמנה לשורשים הבוציים של הדלתא במיסיסיפי. הוא העדיף ריפים של גיטרה חשמלית, דחוסים וקצביים, כאלה שהפכו לאבני הבניין של הרוק'נ'רול. "אני לא מנגן גיטרה מהודרת", הוא אמר פעם בראיון, "סוג הגיטרה שאני רוצה לנגן הוא עם צלילים רשעים, רשעים, רשעים". והוא בהחלט הצליח.

בקול הבריטון העמוק והמהדהד שלו, הוא שר על תשוקה ובדידות, על זעם וייאוש, בבלדות כל כך קודרות שלפעמים מצא את עצמו מזיל דמעה מאחורי משקפי השמש הכהים שהפכו לסימן ההיכר שלו. הוקר תמיד אמר שהכל פשוט בסופו של דבר: "לא משנה מה מישהו יגיד, הכל מסתכם בדבר אחד", הסביר, "גבר ואישה, לב שבור ובית שבור".

שיריו של הוקר היו הדלק שהצית את מהפכת הבלוז-רוק של שנות השישים. הם אומצו בחום על ידי רוקרים בריטים ואמריקאים, אם אלו הרולינג סטונס, CNNED HEAT, האנימלס, ומאוחר יותר גם זי.זי טופ וג'ורג' ת'ורוגוד, שראו בו מורה דרך. הוקר הקליט יותר ממאה תקליטים והופיע בכל חור אפשרי – ממועדונים קטנים אפופי עשן ועד לאולמות הקונצרטים המפוארים בעולם.

מהכותנה בדלתא אל אורות הבמה

הוא נולד ב-17 באוגוסט 1917, ליד קלרקסדייל, מיסיסיפי, בלב ליבה של ארץ הבלוז. הוא היה אחד מאחד עשר ילדים במשפחה שעבדה בפרך במטעי הכותנה. אביו הביולוגי היה איש דת, וג'ון הצעיר ספג את שירי הגוספל בכנסייה. אבל את הבלוז האמיתי, את מה שכינה "בוגי כפרי", הוא למד מאביו החורג, וויליאם מור. הבית שלהם היה תחנת רכבת למוזיקאים נוודים, ואגדות כמו בליינד בלייק, בליינד למון ג'פרסון וצ'רלי פאטון היו אורחים קבועים. הוקר החל את הדרך בנגינה עם מיתרים מאולתרים שהיו מחוברים לקרש, ובהמשך שדרג את עצמו לגיטרה אמיתית. כנער, הוא הבין שמיסיסיפי קטנה עליו וברח מהבית כדי להפוך למוזיקאי. "הייתי צעיר והיה לי המון עצב. ידעתי שלא אגיע לשום מקום במיסיסיפי וברחתי בלילה. הייתי בטוח שאצליח".

הוא עשה את דרכו לממפיס, שם עבד כסדרן בבית קולנוע וספג עוד מהבלוז של רחוב ביל המפורסם, לפני שהמשיך צפונה. בסינסינטי, בסוף שנות השלושים, הוא שר עם הרכבי גוספל, ובשנת 1943 נחת בדטרויט. שם, בין משמרות במפעלי הפלדה והרכב, הוא ליטש את סגנונו במועדוני הבלוז של העיר.

בוגי-ווגי, שמות בדויים ובום אחד גדול

הוקר ביצע את ההקלטות הראשונות שלו בשנת 1948 עבור סנסיישן רקורדס, וכמעט מיד היו לו להיטי קצב ובלוז, החל ב- BOOGIE CHILLUN, בו הוא שר: ''לילה אחד שכבתי ושמעתי את אמא ואבא מדברים / שמעתי את אבא אומר לאמא / תני לילד הזה בוגי-וווגי / זה בתוכו וזה חייב לצאת!". באותה תקופה, כדי לעקוף חוזים מגבילים, חברת התקליטים שלו שיווקה את שיריו תחת שלל שמות בדויים משעשעים, כמו דלתא ג'ון, ג'ון לי בוקר, ברמינגהם סם וגיטרת הקסם שלו, איש הבוגי וטקסס סלים. למרות שלעיתים הופיע עם להקה, רבות מהקלטותיו המוקדמות היו רק הוא, הגיטרה שלו, ורגל אחת שרוקעת בקצב על הרצפה – קצב שהפך לחתימתו.

בשנת 1962, חברת התקליטים VEE JAY משיקגו החתימה אותו במטרה להביא את המוזיקה שלו לקהל רחב יותר. השיר שעשה את העבודה היה BOOM BOOM, והסיפור מאחוריו הוא קלאסיקה בפני עצמה.

"נהגתי לנגן במקום שנקרא APEX BAR בדטרויט", כך אמר הוקר. "הייתה שם בחורה צעירה בשם לואילה. היא הייתה הברמנית. הייתי מגיע לשם בלילה אבל לעולם לא הייתי מגיע בזמן. כל לילה הייתה הלהקה מקדימה אותי שם. לפעמים הם היו על הבמה כשרק הגעתי לשם. תמיד הייתי מאחר ובכל פעם שהייתי נכנס, היא הייתה מצביעה עלי ואומרת 'בום בום, אתה שוב מאחר'. והיא המשיכה ואמרה את זה, אז עלה על דעתי שזה שם טוב לשיר. ואז לילה אחד היא אמרה, 'בום בום, אני יורה בך'. היא נתנה לי שיר אבל היא לא ידעה את זה.

לקחתי את הדבר הזה וזמזמתי אותו כל הדרך הביתה מהבר. בלילה הלכתי לישון ועדיין חשבתי על זה. קמתי למחרת וחיברתי את החלקים השונים. אחר כך הלכתי ושרתי את זה, וכולם אמרו, וואו! ואז לא עשיתי את השיר הזה יותר, ובטח לא בבר. פחדתי שמישהו יתפוס אותו לפני שאקנה לו זכויות יוצרים. אז שלחתי אותו לוושינגטון הבירה, לספריית הקונגרס, וקיבלתי אותו בזכויות יוצרים. לאחר שקיבלתי זכויות יוצרים, יכולתי לעשותו. כעבור כחודשיים הקלטתי אותו והוא זינק ישר למעלה. ואז, אחרי שעשיתי את זה, האנימלס עשו את זה. הברמנית ההיא הרגישה די טוב. היא הסתובבה ואמרה לכולם שהיא גרמה לי לכתוב את השיר הזה. נתתי לה גם כסף בשביל זה, אז היא די שמחה".

האחים בלוז, קאמבק וגראמי

בשנות השבעים, אחרי שנגני רוק אימצו את הסגנון המחוספס שלו, הוא חווה עדנה מחודשת והקליט תקליטים משותפים עם CANNED HEAT וואן מוריסון. בסוף העשור הוא קיבל תפקיד קטן אבל בלתי נשכח בסרט "האחים בלוז", שם גילם מוזיקאי רחוב המנגן את BOOM BOOM. דור שלם של צופים צעירים נהר לקולנוע והתאהב בו מיידית.

הקריירה של הוקר ידעה תחייה נוספת ומרהיבה בשנת 1989, כשהקליט את התקליט THE HEALER. התקליט היה פרויקט עתיר כוכבים וכלל פעולה עם מוזיקאים כמו קרלוס סנטנה, לוס לובוס, בוני רייט ורוברט קריי. ההצלחה הייתה מסחררת והעניקה לו את פרס הגראמי הראשון שלו, מה שפתח את הדלת לעוד פרסים והכרה עולמית בשנותיו המאוחרות.

ג'ון לי הוקר אולי סיים לנגן, אבל הבוגי שלו ימשיך לחיות. ה-DNA המוזיקלי שלו מוטבע עמוק בכל ריף מלוכלך ובכל שיר רוק'נ'רול שמכבד את עצמו. הוא לא היה צריך לנגן מהר, הוא פשוט היה צריך לנגן נכון. וזה, חברות וחברים, מה שהופך אותו לאמן נצחי.

אחחח... איזה סגול מעולה הוא זה! ב-21 ביוני בשנת 1969 יצא בארה"ב תקליטה השלישי של להקת דיפ פרפל, שנקרא כשם הלהקה. באנגליה הוא יצא רק בספטמבר באותה שנה. זה התקליט שאחריו נקרע ההרכב הראשון הזה וממנו יצאו שרידיו למסע כבד... הרבה יותר כבד.

בראשית אותה שנה, חמשת חברי ההרכב המקורי – הסולן רוד אוונס, הגיטריסט ריצ'י בלקמור, הבסיסט ניק סימפר, הקלידן ג'ון לורד והמתופף איאן פייס – היו במלכוד. שני תקליטיהם הראשונים, SHADES OF DEEP PURPLE ו-THE BOOK OF TALIESYN, קצרו הצלחה נאה בארצות הברית, בעיקר בזכות הלהיט המפתיע HUSH, אבל בבית, בבריטניה, הם נותרו כמעט אלמונים. הפער הזה יצר מתח תמידי, שהוחרף על ידי העובדה שחברת התקליטים האמריקאית שלהם, TETRAGRAMMATON RECORDS, עמדה על סף קריסה מוחלטת. באופן אירוני למדי, אחד מבעלי הלייבל היה הקומיקאי ביל קוסבי, אך מצבו הפיננסי של הלייבל היה הכל חוץ ממצחיק, והלחץ על הלהקה לספק להיט שיציל את המצב היה עצום.

מלחמת עולמות באולפן

במקביל ללחצים החיצוניים, בתוך הלהקה התחוללה מלחמת עולמות מוזיקלית. צמד המנהיגים היצירתיים, בלקמור ולורד, חשו מיאוס הולך וגובר מהסגנון הפסיכדלי-פופי של עבודתם המוקדמת. הם השתוקקו לסאונד בועט, אגרסיבי וכבד יותר, כזה שיפרוץ את הגבולות המוכרים של הרוק. החזון הזה לא מצא אוזן קשבת אצל אוונס וסימפר, שהיו מחוברים יותר לסגנון המלודי והנגיש שאפיין את הלהקה בתחילת דרכה. סגנון הנגינה הפך כבד יותר והכיוון הזה הגיע בעיקר מריצ'י בלקמור. למרות זאת, האלבום הזה מביא גם את שאיפותיו הקלאסיות של ג'ון לורד לקדמת הבמה. הדבר לא מצא חן בעיני בלקמור, שזעם גם על כך שרעיונותיו ללהקה קיבלו שיתוף קרדיט עם כולם בעוד שלחניו של לורד קיבלו קרדיט רק על שמו (כמו, למשל, בשיר השני בתקליט, ששמו BLIND).

ההקלטות לתקליט, שנערכו בלונדון עם המפיק דרק לורנס, התנהלו באווירה מחשמלת של דחיפות ועימות. הלהקה, שהייתה שקועה בסיבובי הופעות בלתי פוסקים, ניסתה במקביל לכתוב ולהקליט חומרים חדשים – לוח זמנים רצחני שליבה את האש. התוצאה הייתה יצירה שונה בתכלית מקודמותיה. היא הייתה פרוגרסיבית יותר, דרמטית יותר וכבדה באופן משמעותי.

אז מה יש לנו בתקליט הזה?

המסע בתקליט נפתח עם הלמות תופים שבטיים וכלי הקשה בשיר CHASING SHADOWS. קרדיט כתיבת השיר שייך לג'ון ולורד ואיאן פייס ובעטיפת התקליט מספרים לנו שהוא נכתב בעקבות סיוט שהיה ללורד בשנתו. השיר השני הוא השיר היפהפה, BLIND, בו ג'ון לורד מפליא לנגן בצ'מבלו.

יש באלבום הזה כמה מהשירים היפים ביותר שהלהקה עשתה. כולם מקוריים חוץ מקאבר אחד לשיר של דונובן ושמו LALENA, שקיבל פה עיבוד לא פחות ממפעים, כולל סולו האמונד נהדר של לורד כשהמתופף, איאן פייס, מוסיף תבליני ג'אז מאחוריו.

ומ"ללניה" אנו עוברים ל-FAULT LINE שנוצר בהשפעת רעידת אדמה שפקדה את לוס אנג'לס, בעת שחברי הלהקה שהו שם בסיבוב הופעות. קטע ניסיוני זה מתחבר לשיר שחותם את הצד הראשון - THE PAINTER, שהוא קטע רוק קצבי הבנוי על תבנית בלוז.

צד ב' נפתח עם השיר WHY DIDN'T ROSEMARY, שלפי המידע בעטיפה נכתב בהשפעת שיר של אמן הבלוז אוטיס ספאן. שנים לאחר מכן גילה מפיק התקליט, דרק לורנס, שזה נכתב אחרי שהחברים הלכו לקולנוע לצפות בסרט האימה "תינוקה של רוזמארי" (בבימויו של רומן פולנסקי). השיר הבא הוא BIRD HAS FLOWN שממשיך גם הוא את הקו הרוקי של הלהקה (עם סולו האמונד מרשים מאד לקראת סופו).

הקטע שחותם את התקליט, יצירה בשם APRIL, נחשב לאחד השיאים שידעה הלהקה מבחינה יצירתית. הקטע מחולק לשלושה תת-חלקים (החלקים הראשון והשלישי בביצוע הלהקה כשהחלק השני הוא קטע מתוזמר לחלוטין של ג'ון לורד).

העטיפה מהגיהנום שחוללה בעיות

בעטיפת התקליט נכתב על היצירה כך: "סוג של קונצרט בשלושה חלקים על חודש אפריל. החלק הראשון מנוגן רק על ידי ג'ון וריצ'י. ג'ון ניגן בפסנתר ובאורגן. ריצ'י ניגן בגיטרה אקוסטית (באופן קצבי ותפקיד מוביל שהוכפל פעמיים בהקלטה) וגם גיטרה חשמלית. המקהלה נוספה בשלב מאוחר יותר. כל הקטע הזה הכיל 11 ערוצי הקלטה בסך הכל. ג'ון גם נשמע מתופף ברקע בטימפני. החלק השני ביצירה הוא התיאור התזמורתי של ג'ון את חודש אפריל. כלי הנגינה שפעלו פה הם שני חלילים, שני אבובים, קרן אנגלית, שני קלרינטים, שני כינורות, ויולה ושני צ'לו. החלק השלישי ביצירה הוא טיפול של הרעיון המרכזי בחלק הראשון, באופן 'סגול' יותר. באופן כללי, אנו מקווים שהיצירה אפריל תעלה בכם זיכרונות של חודש יפהפה, אך גם עצוב (עבורנו)".

אם כבר עסקתי בעטיפה, הנה על שערורייה שיצרה עטיפה זו, כשהתקליט יצא בארה"ב; למרות המחשבה כי אמריקה זה מקום חופשי יותר מאירופה, דווקא שם הייתה בעיה גדולה מבחינת עירום על עטיפות תקליטים. למרות שהיה מדובר פה בציור שנוצר כמה מאות קודם לכן, הוחלט שם כי מדובר בפורנוגרפיה, בשל הדמויות העירומות.

הציור הזה, "גן התענוגות הארציים", של הצייר ההולנדי מהמאה ה-15, הירונימוס בוש, בא לשקף את דעתו על הגיהנום, עם הדמויות העירומות שרחוקות מלסמל ארוטיקה. בתקופתו של בוש קיבל הציור שבחים רבים אך עם השנים הפך לציור פסול. בעוד שהמקור היה בצבעים, הציור הפך לשחור-לבן בעטיפת התקליט של דיפ פרפל ומאז נודע שעניין חוסר הצבע העשיר נוצר בטעות ולא בכוונה. בנוסף, הודבקה בתוך הציור תמונה של חברי הלהקה שנועדה להתמזג עם הציור אך נראית כהדבקה חובבנית. השערורייה והחרם של בעלי חנויות תקליטים גרמו לתקליט לא להימכר בארה"ב.

מה שהופך את העניין ליותר תמוה זה שלהקה אחרת מארה"ב, PEARLS BEFORE SWINE, עשתה שימוש בציור זה של בוש, שנתיים קודם לכן, כעטיפת תקליט הבכורה שלה, שנקרא ONE NATION UNDERGROUND. הפעם הצילום הונצח על העטיפה בצבע ולא נרשמה שערורייה. נו, לכו תבינו...

הסוף הידוע מראש

אך הכיוון החדש והנועז הדגיש את הקרע. קולו המלודי של אוונס התקשה להשתלב בנוף הצלילי הקשוח והמחוספס שיצרו חבריו. באופן דומה, נגינת הבס של סימפר, אף שהייתה יציבה, נתפסה על ידי בלקמור ולורד כפשוטה מדי וחסרת הדחף הקצבי שדרש הסאונד החדש שלהם.

באקט שממחיש את הנחישות האכזרית שלהם, בלקמור, לורד ופייס קיבלו החלטה להדיח את אוונס וסימפר עוד לפני שהתקליט הונח על המדפים. בזמן שההרכב הנוכחי עוד הופיע והתראיין, השלושה כבר החלו לערוך אודישנים חשאיים לחברים חדשים. את מבוקשם הם מצאו בדמותם של הסולן איאן גילאן והבסיסט רוג'ר גלובר, צמד מוכשר שהגיע מלהקת פופ בשם EPISODE SIX. הגעתם סימנה את לידתו של הרכב ה-MARK II, ההרכב המפורסם ביותר של הלהקה, שעתיד לכבוש את העולם עם קלאסיקות רוק.

כך, התקליט השלישי של DEEP PURPLE הפך לתמונת פרידה כואבת של ההרכב המקורי.

שוב אור יום? לא בטוח, עם השלישייה הזו. ב-21 ביוני בשנת 1982 יצא תקליט חדש לקרוסבי, סטילס ונאש ושמו DAYLIGHT AGAIN.

התקליט הזה היה אמור בכלל להיות פרויקט רק של גרהאם נאש וסטיבן סטילס. הם הביאו זמרים כארט גרפונקל וטימות'י ב. שמיט (לשעבר חבר בלהקות POCO ואיגלס) לשיר במקום קרוסבי. אבל בחברת התקליטים רצו יותר כסף מהדבר הזה ולחצו על הבאת הדבר האמיתי להשלמת המותג. חברת התקליטים הייתה כה נחרצת בעניין שאף הכריחה את השניים לשלם על ההקלטות מכיסם כל עוד קרוסבי לא בפנים. במהרה הם הבינו שאין להם ברירה.

גרהאם נאש בספרו: "אז סטיבן ואני הקלטנו שבעה או שמונה שירים בעצמנו, עם מייק פיניגן שהופקד על החלק הווקאלי הנוסף. שלחנו את זה לחברת התקליטים אטלנטיק. כעבור שבוע בערך, אטלנטיק חזרה ואמרה, "אנחנו לא מעוניינים בסטילס/נאש. אנחנו רוצים תקליט של קרוסבי, סטילס ונאש בזמן לחג המולד".

מיותר לציין שסטיבן ואני התאכזבנו בצער. חשבנו שעשינו אלבום טוב, אבל אם חברת התקליטים שלך לא מתלהבת ממנו ומכבה את זה, מה אתה הולך לעשות? במקום זה הרכבנו יחד עוד תקליט חבילת הלהיטים הגדולים בשם REPLAY, אבל אם תשאלו אותי, RETREAD היה שם הולם יותר.

הדבר החכם היה לשים את ההקלטות של סטילס/נאש בצד עד שנוכל למצוא דרך לעשות מחדש את הפרויקט. אולי זה הצריך חומר טוב יותר. תמיד היינו בתהליך כתיבה ושיר נהדר היה ממש מעבר לעלייה הבאה. אבל נאלצנו לעשות משהו מסיבות כספיות וגם מסיבות מוזיקליות, מה שלא היה כיף. סטיבן היה צריך את המזומנים. הייתי זהיר עם הכסף שלי לאורך השנים, אבל סטיבן לא חכם בכסף, מעולם לא היה. הוא פשוט מבזבז על מה שהוא רוצה, מה שמניע את היועצים הפיננסיים שלו להשתגע. אז זה הכניס אותי למקום קשה. לא הייתי צריך את הכסף, אבל חבר שלי כן היה צריך.

אטלנטיק כל כך התעקשה לקבל CSN שהחלטתי ליצור קשר עם דיוויד למרות הביצועים המרגיזים שלו שראיתי כשהופיע במחוז מרין. כנראה התקשרתי לביתו ארבעים פעם מהוואי. אחרי שניים או שלושה ניסיונות, קיבלתי את התמונה. סיננו אותי ותמיד היה איזה תירוץ שהוא לא יכול היה להגיע לטלפון. סוף סוף העליתי אותו על הקו והסברתי את המצב וכמה שהתגעגענו לקול שלו. קבענו שהוא יגיע ללוס אנג'לס, אבל הקול שלו היה במצב רע להפליא. הוא לא יכל לשיר תו אחד נכון. הוויברטו הוולשי הרך והיפה הזה נעלם לחלוטין. אז לקחנו כמה מהשירים הכי טובים שלו מהאלבום שחברת קפיטול דחתה בעבר והוספנו את הקולות שלנו. הפגישות המוקדמות האלה עם סטיבן היו חוויה משמחת, אבל ברגע שדיוויד חזר, מצב הרוח נעשה חשוך. כולם חששו. 'האם קיבלנו את ההחלטה הנכונה?', 'האם אנחנו מטרפדים את האנרגיה החיובית?'... האווירה הייתה שבירה. הכימיה הייתה שונה ביני ובין דייויד. מצד אחד, שנינו הבנו שעכשיו הוא נרקומן. הוא אפילו לא הסתיר את זה בדיסקרטיות. (למרות שלא ידעתי באותו זמן שהוא גם השתמש בהרואין, שמזעזע אותי, אפילו עד היום.). מצד שני, דיוויד הרגיש ניצחון שהיינו חייבים להחזיר אותו ללהקה. הוא הקשיב למה שסטיבן ואני עשינו ואמר שזה לא היה מספיק טוב, שצחקנו על עצמנו - ומי יודע, יכול להיות שהוא צדק. אולי באמת היינו צריכים את דיוויד. וזה הצית את העצמי השחצן הרגיל שלו. 'אהההההה! אז הייתם צריך לחזור ולהשיג אותי, נכון. אתם חייבים לקבל אותי'. האווירה הזו לא תרמה למוזיקה נהדרת. דאגתי מההתנהגות הלא הגיונית שלו. דאגתי בשבילו פיזית - הוא יכול היה למות בכל רגע. מתחת הכל, ידעתי שהוא עדיין דיוויד, וכל מה שעשיתי זה לחכות לו לחזור. הייתה לי אמונה גדולה שקרוסבי יצליח למצוא דרך. מה שהופך אותו לבן אדם מדהים היה עדיין שם בפנים... איפשהו. אולי הייתי תמים, אולי גם אופטימי, אבל אף פעם לא האמנתי שהוא ימות. כשאתה

בהתמודדות עם חבר יקר, אתה יכול בדרך כלל לקחת אותו ולדרוש שיקשיב לך. אבל כשהחבר הזה הוא נרקומן, אתה מנסה גישה אחרת. כתבתי את WASTED ON THE WAY בתקווה שהוא יבין מה קורה דרך השיר.

דייויד לא שר בשיר הזה בתקליט. זה למעשה טימות'י ב. שמיט, בעל קול פלצטו נהדר. בשיר הנושא של האלבום, שיר יפהפה שסטיבן כתב מיד על הבמה לילה אחד תוך מחשבה על מלחמת האזרחים, הוספנו את הבריטון המדהים של ארתור גרפונקל. אהמט ארטגון, הנשיא של חברת אטלנטיק, ביקר באולפן בזמן שעסקתי במיקס של WASTED ON THE WAY ובסוף השיר, הוא אמר, 'היי, בנאדם, זה פנטסטי. CSN מעולם לא נשמעו כל כך טוב'. סטנלי ג'ונסטון, שהיה בהפקת הסשן, עמד להסתובב ולומר, 'אה, אבל

אהמט, זה לא CSN...' כשבעטתי בו ממש חזק מתחת לשולחן. אהמט היה מאושר מדי שהקשבנו לתחינה שלו

לקבל אלבום CSN. הדבר האחרון שרציתי שהוא ידע זה שדיוויד לא שר הרבה פה. בדרך כלל, יש לנו תחושה מלאה של מה צריך להיות אלבום, למרות שלעתים קרובות אנו מסיימים לכתוב חלק ממנו באולפן. אבל פה היה לי אחד הפרויקטים הכי מתסכלים שהייתי מעורב בהם. העטיפה הייתה גם דבר של הרגע האחרון. למסורת יש את זה שתמונה עובדת הכי טוב למכירת אלבום, במיוחד בהרכב כמו קרוסבי, סטילס ונאש. הייתי מעדיף את זה ככה, עם תמונה של שלושתנו ביחד, שמחים ובריאים. אבל דיוויד נראה נורא. הוא סבל מעודף משקל. הוא נראה כמו דרקולה: שום כמות של איפור לא יכלה להפוך אותו לייצוגי. אז אישרנו איור מאת גילברט וויליאמס עם שלוש צלחות מעופפות מרחפות מעל מקדש בקניון של ממלכה קסומה. עוד קצת עשן להסוות את מה שקרה. שוב הוכחה שהתבזבזנו בדרך".

ברולינג סטון נכתב אז בביקורת על התקליט: "ראשית, יש את התערובת. האופן שבו שלושת הקולות משתלבים זה בזה נשאר אחד מהמיזוגים ההרמוניים היחודיים והנעימים ביותר בכל עולם הרוק. וזו הסיבה שכאשר קריירות הסולו של דיוויד קרוסבי, סטיבן סטילס וגראהם נאש הלכו לכיוונים שונים ופחות מצליחים, הם יכולים להתאחד וליצור שלם שהוא הרבה יותר מסך חלקיו.

בתוך התערובת, הטנור המתוק של גרהאם נאש הופך לקול עליון מלהיב בעדינות, מלאכי ומרגיע כשהוא מאזן את היללה הדקה של דיוויד קרוסבי ואת ההתרוצצויות התפלות והצרודות של סטיבן סטילס. בתוך התערובת, נראה שההרס הפיזי שנגרם על ידי פירוק של אגדה נמחק כקסם. ואכן, ההרמוניות העממיות המצומצמות של השלישייה עדיין מבשרות אקלים של עליונות מוסרית ורוחנית. אף להקת הרמוניה אחרת בקליפורניה לא תוכל לטעון למיסטיקה רוחנית כזו".

ואם זה לא הספיק כדי למצוץ עוד כסף מהמותג הזה של קרוסבי, סטילס ונאש - אז ביוני 1983 יצא תקליט בהופעה של השלישייה, שהוקלט בין השנים 1977 ו-1983.

ב-21 ביוני בשנת 1974 יצא גיליון של עיתון להיטון. הנה כמה תופינים שאספתי לכם ממנו:

ב-12 ביוני בשנת 1948 נולד הקלידן דון איירי. הוא ניגן עם המון אמנים, ביניהם להקת קולוסיאום 2, ריינבאו, אוזי אוסבורן, דיפ פרפל ואחרים. הנה דון ואני...

ב-21 ביוני בשנת 1965 יצא אלבום הבכורה של הבירדס, שנקרא MR TAMBOURINE MAN. זה יום שהפך לנקודת ציון היסטורית במוזיקת ​​הרוק עם מהפכה של ממש. העולם עמד להכיר סאונד חדש, חוצפני ומרענן שייקרא פולק-רוק.

עוד לפני שהמחט נגעה בחריץ הראשון, היה ברור שמדובר פה במשהו אחר. עטיפת התקליט, שצלמה על ידי הצלם הנודע בארי פיינשטיין, הציגה את חברי הלהקה דרך עדשת עין דג מסחררת, דימוי ויזואלי שהפך לאחד המזוהים והאיקוניים ביותר בעיצוב הרוק של שנות השישים.

התקליט המריא במצעדים כמו מטוס סילון, או ציפור סופר-דופר מהירה. הוא כבש את המקום השישי במצעד המכירות בארצות הברית ואת המקום השביעי בבריטניה, הישגים מרשימים ללהקה עם תקליט בכורה. עד אוקטובר של אותה שנה, נמכרו כבר רבע מיליון עותקים, וההיסטריה רק ​​החלה.

ומה היה בפנים? קוקטייל מוזיקלי ממכר. התקליט הזה מאגד בתוכו ארבעה שירים, שיצאו לפני כן כתקליטונים, לצד שמונה נוספים, כשארבעה מתוך כל אלו הם גרסאות כיסוי ליצירתו של בוב דילן. אז מה יש לנו כאן? הרמוניות ווקאליות מהודקות, צלילי גיטרה חשמלית מהפנטים (הו, הריקנבקר ההיא עם 12 המיתרים!), מלודיות חזקות, רעננות וגישה מוזיקלית חצופה ומקורית.

זו הייתה סטירת לחי מצלצלת לקהילת הפולק האקוסטית השמרנית. שלישיית החזית של הלהקה – ג'ים מגווין, ג'ין קלארק ודייוויד קרוסבי – גידלו שיער ארוך כיאה לאופנת הביטלס והגיעו לאולפן בלוס אנג'לס עם גישה בלתי מתפשרת. למעשה, בלהיט פורץ הדרך שכתב בוב דילן ועל שמו נקרא התקליט, חבר הלהקה היחיד שניגן היה מגווין עצמו, כששאר הנגינה בוצעה על ידי נגני האולפן המהוללים של צוות THE WRECKING CREW. את ההרכב השלימו הבסיסט כריס הילמן והמתופף מייקל קלארק, שעל פי הסיפורים גיוס ללהקה בעיקר בגלל שיערו החלק והבלונדיני שהתאים לתדמית הנכונה (הוא היה דומה לבריאן ג'ונס מהרולינג סטונס), ופחות בגלל כישורי התיפוף שלו באותה עת.

הסאונד הייחודי של הלהקה נבנה סביב גיטרת 12 המיתרים של מגווין והשילוב הזה, בין הפולק האמריקאי וההצדעה לפלישה הבריטית בראשות הביטלס, הוא סוד הקסם של התקליט. ההשפעה הייתה הדדית; ג'ורג' האריסון מהביטלס שמע את נגינתו של מגווין והושפע ממנה כל כך, עד שיצר בהשראתה את ריף הגיטרה המפורסם לשירו IF I NEEDED SOMEONE, שהופיע בתקליטם RUBBER SOUL.

הביקורות לא איחרו להגיע. עיתון בילבורד האמריקאי פרסם בביקורת על התקליט: "ההצלחה של הבירדס החלה בסאן פרנסיסקו וחלחלה משם החוצה. הבירדס משלבים בהצלחה צלילי פולק עם מוזיקת פופ לריקודים. הגרסה שלהם לשירו של פיט סיגר, בשם THE BELLS OF RHYMNEY, היא דוגמה מצוינת לתרגום חדש של הפולקלור".עיתון המוזיקה הבריטי NME הוסיף: "הם נראים כמו להקת רוק אך הם חטיבת פולק טובה. נגינת הגיטרות שלהם מבוצעת במיומנות רבה מול קצב התופים". אבל לא כולם מיהרו להצטרף לחגיגה. במלודי מייקר היו מסויגים יותר: "כל השירים בתקליט יכולים להפוך ללהיטים, אך הסאונד נשמע מונוטוני מדי". למרות זאת, הם חתמו במשפט נבואי: "מה שבטוח, עוד נשמע הרבה על הבירדס וגם מהם".

על גב העטיפה, ג'ים (שבהמשך שינה את שמו לרוג'ר) מגווין, האיש שניסה את הלהקה הסוערת הזו ביחד, כתב משפט שהפך למנטרה האישית שלו: "אני בטוח שהכל יסתדר כמו שצריך". הוא אכן נשאר לתחזק את המותג "הבירדס" במשך שנים רבות. אבל התקליט הראשון הזה, הוא נשאר יציב ומוצק, כאבן פינה של ז'אנר חדש ושל עידן שלם במוזיקה.

גם זה קרה ב-21 ביוני: היכונו למסע בזמן אל הימים שהגיטרות היו רועשות, תחנות הרדיו היו פיראטיות והכוכבים הגדולים ביותר יכלו לגרום למהומה בינלאומית עם בדיחה לא מוצלחת אחת. קבלו כמה מהסיפורים הכי חמים, מוזרים ומדהימים שקרו בעולם המוזיקה.

פיט טאונסנד מטיל פצצה

בשנת 1970, בעיצומו של הטירוף סביב אופרת הרוק המונומנטלית שלהם, TOMMY, חברי להקת המי נחתו בממפיס. בדרכו למטוס, פיט טאונסנד, הגיטריסט והמוח היצירתי של הלהקה, נשאל את שאלת האבטחה השגרתית: "האם מישהו מסר לך חפץ להעברה?" טאונסנד, כנראה במצב רוח מבודח במיוחד, השיב בבטחה שיש לו פצצה במזוודה. הוא כמובן התכוון לכינוי החיבה, BOMB, שבו השתמשו חברי הלהקה כדי לתאר את עותק המאסטר של התקליט שברשותם. אנשי רשות שדות התעופה, שלא ממש היו בענייני הסלנג של עולם הרוק, לא הבינו את הבדיחה. טאונסנד נלקח הצידה במהירות ועבר חיפוש גופני קפדני ומשפיל, בזמן שהסוכנים הפדרליים פירקו את חפציו. הבדיחה עלתה לו בעיכוב רציני ובלא מעט הסברים מיוזעים.

מלחמת הפיראטים: רצח בגלי האתר

השנה היא 1966, והמים מסביב לבריטניה סוערים לא רק בגלל הגלים, אלא בגלל מלחמה ממש על גלי האתר. רג' קאלוורט, הבעלים של תחנת הרדיו הפיראטית המצליחה RADIO CITY, נורה למוות בגיל 37. התחנה שלו, ששידרה מוזיקת ​​פופ לוהטת לבני הנוער הבריטי, פעלה ממבצר נגד מטוסים נטוש מתקופת מלחמת העולם השנייה, כ-12 מיילים מהחוף בשפך התמזה. ומי שלחץ על ההדק היה לא אחר מאשר יריבו העסקי המר, ויליאם סמדלי, איש עסקים בן 54 והבעלים של התחנה המתחרה, RADIO CAROLINE. סמדלי, שטען להגנה עצמית, זוכה לבסוף מאשמת רצח. בזמן שהדרמה המשפטית התחוללה, כנופיית שודדים מסתורית פשטה על המבצר הימי, השתלטה על ציוד השידור והשתיקה את RADIO CITY לנצח.

הלקסיקון הנוצץ של האהבה

קופצים לשנת 1982, והעולם מוכן לסאונד חדש. להקת איי.בי.סי הבריטית משחררת את תקליט הבכורה שלה, לקסיקון האהבה, והופכת לסנסציה. בהפקתו המבריקה של טרבור הורן (האיש מאחורי הבאגלס ובהמשך גם יס), התקליט היה קוקטייל מסחרר של יורו-דיסקו אלקטרוני, קצבים לטיניים, תזמורי ביג בנד מפוארים וכל מה שטוב. התוצאה הייתה מוצר פופ מלוטש, נוצץ ומושלם לרחבת הריקודים. למרות השימוש בסינטיסייזרים, התקליט עשה כבוד גם עם שימוש בכלי נגינה אמיתיים. במרכז עמדת הסולן היה מרטין פריי הכריזמטי, שהוביל את הלהקה עם תשוקה דרמטית והשפיע על הרכבים אלקטרוניים אחרים של התקופה כמו הליגה האנושית או תאומי תומפסון. התקליט הזה שידר חום ואנושיות שהיו חסרים בסצנה.

תזכורת מתוקה מסטיב ווינוד (וחמוצה גם כן)

בשנת 1988, סטיב וינוד הוציא את התקליט ROLL WITH IT. מגזין הרולינג סטון לא ריחם בביקורת וכתב כך: "למי שמתגעגע לימים בהם המוזיקה של ווינוד הייתה מחוספסת ופראית, שיר הנושא הוא תזכורת מגרה עם כלי נשיפה צורמניים וקול אדיר". אבל כאן נגמרו המחמאות. רוב התקליט, לפי המבקר, היה "הצליל של סטיב ווינוד המשעמם". המבקר סיכם: "אולי כדאי שהוא יטלטל קצת את הסירה במקום לשוט בה בנינוחות".

ג'ורג' מייקל נגד העולם (וסוני)

שנת 1994 תיזכר כשנה שבה ג'ורג' מייקל יצא למלחמה. הזמר תבע את חברת התקליטים סוני במטרה להשתחרר מחוזה שלטענתו הפך אותו לעבד. מייקל טען שמאז שסוני רכשה את חברת סי.בי.אס, שבה היה חתום, היא הפכה אותו ל"בורג קטן בפס ייצור של תאגיד אלקטרוניקה ענק". הוא אמר: "סוני רואה באמנים קצת יותר מתוכנה. היחסים שלי עם סי.בי.אס היו רומן מוצלח, הנישואים המסודרים האלה עם סוני פשוט לא עובדים". בית המשפט, למרבה אכזבתו, פסק לטובת סוני וחייב את מייקל במשפט. בתגובה, סוני הוציאה הודעה קצרה: "אנו רוחשים כבוד רב לג'ורג' מייקל ולאמנות שלו, ומצפים להמשך הקשר". הוא, מצדו, סירב להקליט עבורה.

אל תשבור לי את הלב: הדואט שנולד בטעות

אי שם בשנת 1976, אלטון ג'ון וקיקי די הוציאו לחנויות דואט, בהשראת הדואטים הגדולים של חברת מוטאון. התוכנית המקורית הייתה לבצע גרסת כיסוי לשיר של להקת ארבע הפסגות. בסוף, אלטון ושותפו לכתיבה, ברני טאופין , כתבו שיר מקורי: DON'T GO BREAKING MY HEART. כדי לשמור על ההפתעה, הם נתנו לעצמם קרדיט תחת שמות העט המשעשעים אן אורסון וקרט בלאנש. תהליך ההקלטה היה משונה: אלטון הקליט את חלקו בטורונטו, כולל ביצוע בקול גבוה של השורות של קיקי כדי להדריך אותה. המפיק גאס דודג'ן נזכר: "הייתי עם אלטון בקנדה והוא למעשה שר כשלושת רבעי מהשיר ונתן לקיקי כארבע שורות. אמרתי לו 'רגע, האם זה אמור להיות דואט או שיר שלך עם זמרת אורחת?'. אלטון ענה 'דואט'. אז הוריתי לו לפנות לה חצי מהשיר". שיר זה הפך לאחד מרבי המכר הגדולים ביותר של שנת 1976, לצד SILLY LOVE SONGS של פול מקרטני ולהקת כנפיים. בשנת 1993 הקליטו אלטון וקיקי דואט נוסף, TRUE LOVE, שהגיע למקום השני במצעד הבריטי. אבל כמה מכם באמת זוכרים אותו, לעומת הדואט המרקיד הזה? כאשר אלטון ג'ון ביצע את השיר בפרק של מופע "החבובות", בשנת 1977, הוא ביצע זאת עם מיס פיגי, שנראית מאוהבת באלטון ואומרת למצלמה - "תאכלי את הלב, קיקי". בסרטון השיווק לשיר זה כבר התייצבו אלטון וקיקי בחדר אחד באולפן.

תופיני חדשות בקטנה:

1950: נולד הזמר האוסטרלי ג'ון פול יאנג , ששירו LOVE IS IN THE AIR הפך להמנון עולמי.

1966: הגיטריסט ג'ימי פייג', אז נגן הקלטות מבוקש, מופיע לראשונה עם להקת היארדבירדס במועדון מארקי בלונדון, באופן מפתיע כנגן בס. השאר, כפי שאומרים, הוא היסטוריה של ריפים מחשמלים.

1966: להקת הרולינג סטונס מגישה תביעה נגד 14 בתי מלון בניו יורק שסירבו לארח אותם, בטענה שהחרם פוגע בזכויות אדם בסיסיות. ככה זה כשלא תמיד אפשר לקבל את מה שרוצים.

1966: נהג המירוצים הלך, אבל השירה נשארה. טום ג'ונס נזקק ל-14 תפרים במצחו לאחר שהתנגש עם מכונית היגואר שלו במארבל ארץ' בלונדון.

1973: להקת הרוק הרך BREAD מנגנת את הופעתה האחרונה בסולט לייק סיטי לפני פירוקה. כדי להוסיף מלח לפצועים, אחת ממשאיות הציוד של הלהקה התהפכה בדרך חזרה והרסה את כל תכולתה.

1973: הזמר והגיטריסט טרי ריד , האיש שוויתר על תפקיד הסולן בלד זפלין, מופיע באולם ריינבאו בלונדון. ההופעה תוכננה להיות מוקלטת לתקליט חי, אך עקב תקלות טכניות, ההקלטה מעולם לא יצאה לאור. עוד פספוס בקריירה המרתקת של ריד.

1974: סנסציית האירוויזיון הטרייה, להקת אבבא, משחררת באנגליה את התקליטון RING RING. השיר נכתב על ידי חברי הלהקה, בני אנדרסון וביורן אולבאוס, יחד עם המנהל שלהם סטיג אנדרסון. בגרסה הראשונה היו בו מילים בשוודית, ולגרסה האנגלית, פיל קודי, שהיה שותפו לכתיבה של ניל סדקה בשנות ה-70, כתב את המילים. קודי אמר: "זה היה דוני קירשנר או וולי גולד שהגיעו אלי עם הפרויקט. קיבלתי את הכותרת RING RING, והם אמרו, 'תראה מה אתה יכול לעשות עם זה. תעשה את הקסם שלך'. ואני חושב שבשלב הזה אנשים חשבו שאני המושיע ואם לומר את האמת, זה היה רק ​​אחד מהדברים האלו שעשיתי כטובה לדוני".

2003: מספר שבועות לאחר מותה של אשתו האהובה, ג'ון קארטר , "האיש בשחור" ג'וני קאש עורך הופעת אורח מפתיע וקורעת לב בווירג'יניה. הוא מלמל לקהל על כאבו העצום ואמר ש"הכאב גדול יותר ממה שאפשר לתאר".

סקס, בגידות והתקליט ששבר את הבלוז. ב-21 ביוני בשנת 1968 ג'ון מאייאל שיחרר את התקליט BARE WIRES, יצירת מופת כואבת ופורצת דרך - מיד לאחר מכן פירק את הלהקה המופלאה שניגנה בו. אבל רגע, באותו יום של צאת התקליט הוא יצא עם להקתו לסיבוב הופעות קצר בהולנד.

ה-21 ביוני 1968 היה יום חגיגי במיוחד עבור ג'ון הייסמן. המתופף בתקליט הזה חגג את יום הולדתו ה-24. כמתנת יום הולדת, הלהקה יצאה לסיבוב הופעות קצרצר בהולנד באותו היום. אבל החגיגה האמיתית הייתה הסאונד החדש והמסעיר שבקע מהחריצים של אותו תקליט, יצירה שהפכה לאבן דרך בתולדות הרוק הבריטי.

מאייאל, שכונה "האבא של הבלוז הלבן הבריטי", ביקש פה למתוח את הגבולות. באפריל 1968, הוא נכנס לאולפני DECCA בלונדון עם הרכב נגנים חדש וחדור מוטיבציה. זה כבר לא היה רק ​​בלוז טהור ומוכר. הפעם, הקונספט היה מורכב, נועז, ושילב באופן מושלם בין בלוז מחוספס, אלתורי ג'אז חופשיים, חטיבת קצב רוקית ומהודקת ונגיעות של פסיכדליה. רבים רואים בתקליט הזה את אחד הניצנים הראשונים של הרוק המתקדם הבריטי, כזה שסלל את הדרך לבאות.

עם הגיטרה ניצב ילד פלא בן 19 בלבד, מיק טיילור, שאז הפגין וירטואוזיות שתביא אותו כעבור שנה אל להקת הרולינג סטונס. בתופים הלם הייסמן ועל הבס פרט טוני ריבס ובכלי הנשיפה נשף דיק הקסטל-סמית'. הייסמן, ריבס והקסטל-סמית', היו הגרעין המייסד של להקת קולוסיאום, מה שעושה את התקליט הזה למעין הקדמה לבואה.

צד א': יומן פרידה כואב

הצד הראשון של התקליט הוא לא אוסף שירים, אלא יצירה רציפה אחת, סוויטה בת עשרים דקות המגוללת סיפור אישי וחשוף עד כאב. "זה פרק סיום עצוב של רומן שהסתיים", אמר אז מאייאל, שהקדיש את התקליט לאשתו לשעבר, פאמלה, וארבעת ילדיהם. בספרו האוטוביוגרפי הוא פירט את המסע: הבלבול שלו כאיש נשוי עם תאוות נדודים (איפה אני שייך), ההחלטה לעזוב את הבית (התחלתי ללכת), הגילוי של חופש חדש (OPEN UP A NEW DOOR) ושיא מפתיע בקטע שנקרא בפשטות FIRE.

מאייאל לא התבייש לחשוף הכל וסיפר: "הקטע כלל הקלטה שעשיתי כשהתעלסתי עם בחורה בסיבובי ההופעות האחרונות בסקנדינביה. אולי זה נשמע קצת מוזר, אבל הבאתי את זה לאולפן והשמעתי את זה לג'ון הייסמן. ביקשתי ממנו לנגן סולו תופים חופשי שיתאים להאצת המקצבים בקלטת. הוא היה המום, אבל הבטיח לתת לזה הזדמנות ועשה זאת בצורה נהדרת".

הסוויטה ממשיכה עם בלוז איטי המבטא את העצב על עזיבת אשתו (I KNOW NOW), ומסתיימת בהשלמה עם ההחלטות הקשות (LOOK IN THE MIROR). כדי לחתום את היצירה באופן דרמטי, שולב אפקט קולי של מראה המתנפצת לרסיסים. "זה בדיוק איך שהרגשתי שהחיים שלי מתנהלים", כתב מאייאל.

צד ב': אהבות חדשות ונקמה קטנה

הצד השני של התקליט עסק בחוויותיו הרומנטיות החדשות של מאייאל. השיר I'M A STRANGER נכתב על בחורה יפהפייה בשם קרוליין שפגש בהופעה וקיווה לשווא לפגוש שוב, למרות מכתבי האהבה ששלח לה. השירים NO REPLY ו-KILLING TIME עוסקים בהתאמה בשיחות טלפון שלא נענו מבחורות פוטנציאליות ובזמן שמאייאל בזבז כשניסה לחזר אחריהן.

אחד הקטעים הבולטים בצד זה הוא הקטע האינסטרומנטלי HARTLEY QUITS, שהיה במה להפגנת הכישרון של מיק טיילור. שם השיר נלקח מכותרת בעיתון המוזיקה מלודי מייקר, שהכריזה על עזיבתו של המתופף הקודם של מאייאל, קיף הארטלי. אלא שכאן מסתתר תיקון היסטורי קטן: הארטלי לא פרש, אלא פוטר על ידי מאייאל. בתגובה משועשעת, איים הבסיסט טוני ריבס שיכתוב שיר בשם HISEMAN JOINS.

שבחים מול קטילה

התקשורת לא נשארת אדישה. חלק מהמבקרים חשבו שהיצירה יומרנית מדי, אך אחרים ראו בה ביטוי אמנותי כן ואמיץ. עיתון מלודי מייקר קבע שהתקליט הזה "משקף את המוזיקה הבריטית יותר מכל תקליט אחר, למעט סרג'נט פפר של הביטלס והתקליט הראשון של להקת THE NICE". גם עיתון רקורד מירור הצטרף לשבחים. מנגד, מעבר לאוקיינוס, מגזין רולינג סטון קטל את התקליט וכינה אותו "אסון מוזיקלי" עם "תזמורים מרושלים ומוזיקה אומללה".

הקהל, לעומת זאת, הצביע ברגליים. BARE WIRES הפך לרב המכר הגדול של מאייאל בבריטניה. בארצות הברית הוא הגיע למקום ה-59.

הסוף המהיר והאכזר

באופן אירוני, ההצלחה הגדולה לא הצליחה להחזיק את ההרכב המבריק ביחד. ב-5 ביולי 1968, שבועיים בלבד לאחר צאת התקליט, מאייאל כבר הרגיש צורך לחזור למבנה המוכר של רביעיית בלוז. הוא כינס את חברי הלהקה בלונדון והודיע ​​להם על החלטתו לפרק את ההרכב. אך הדרמה רק החלה. הוא לקח את מיק טיילור ואת דיק הקסטל-סמית' הצידה והודיע ​​להם שההרכב החדש כולל רק סולן אחד – גיטריסט או סקסופוניסט – והוא עדיין לא יודע במי מהם לבחור. מאייאל למעשה הכריח את שני נגניו להתחרות על מקומם, והבטיח להודיע ​​להם את ההחלטה במהלך השבוע.

כעבור שבוע, רגע לפני עלייה לבמה בלונדון, ניגש מאייאל להקסטל-סמית' ואמר לו את המשפט הקטלני: "דיק, IT'S BAD NEWS I'M AFRAID". הסקסופוניסט המפוטר פנה מיד לג'ון הייסמן וניסה לשכנע אותו להקים להקה חדשה, אך הייסמן סירב תחילה. הוא רצה להמשיך עם מאייאל, אך לבסוף התרצה, והשניים, יחד עם טוני ריבס, יצאו להרפתקה חדשה משלהם – להקת קולוסיאום.

בונוס: מנפרד מאן - מודל החודש, יוני, בשנת 1971:

למרות שורה של להיטים, אינספור הופעות חיות וכמות לא מבוטלת של פרסום, הקלידן מנפרד מאן נותר אז המהגר האניגמטי. בתקופה ההיא הוא כבר סגר את הספר על להקתו הפרוגרסיבית, MANFRED MANN CHAPTER THREE, ותיכנן להתקדם הלאה עם הרכב נגנים חדש.

"ההרכב החדש מורכב כבר כחמישה חודשים", הוא אמר לתקשורת אז. "לא הסתרתי את החדשות על זה בכוונה, זה פשוט שההכנה להקלטה והופעה לוקחת קצת זמן. עשינו כמה דייטים באוסטרליה עם דיפ פרפל ולהקת FREE ונדהמתי ואני מרוצה מאוד מהאופן שבו קיבלו אותנו. אבל יותר חשוב, כמה טוב ניגנו ביחד".

הלהקה החדשה שלו אז, שתתפרסם בשם MANFRED MANN'S EARTH BAND, כללה את מיק רוג'רס האוסטרלי בגיטרה ושירה, המתופף כריס סלייד, קולין פטנדן בבס ומנפרד מאן, כמובן, בקלידים שונים, כולל סינטיסייזר מוג. "לא ערכתי אודישן לאלפי מוזיקאים וצמצמתי לרשימה קצרה. פשוט לקחתי סיכון וקיוויתי לטוב".

הוא היה אז מעורפל לגבי הסיבות לסיום להקת CHAPTER THREE. היא לא הוקמה במקור כדי למכור מיליוני אלבומים - "למרות שקיווינו שזה יגיע" - אבל מנפרד טען שזה אכן הגשים מטרה כלשהי. "אני לא צריך להגיד לכם שזו לא הייתה הצלחה כללית ענקית בציבור, נכון? מצאתי את עצמי יותר ויותר מאזין למייק האג (הזמר-קלידן באותה להקה) מקליט את האלבום שלו. מייק נכנס למוזיקה מגניבה יותר. הרגשתי צורך לחזור לפעולה שוב". הוא חש תיסכול מלהקת הפופ שהייתה תחת שמו בסיקסטיז והודה שהיא הפסיקה להופיע בגלל שחבריה כבר לא ניגנו טוב. ?אני לא יכול להסביר למה זה", הוא אמר, "אבל על הבמה, הסכום הכולל של חמישה חברי להקתנו אף פעם לא התקרב לעשרים וחמש. ואז להקת CHAPTER THREE יצאה לדרך ובפעם הראשונה מזה זמן רב גיליתי את ההנאות של נגינה בפני קהל חי. הסיבה היחידה שאי פעם הפסקתי הייתה בגלל שהלהקה לא נשמעה טוב, מעולם לא הייתה לי סלידה מהופעות".

אז להקתו החדשה באה עם תקליטון חדש ובו השיר LIVING WITHOUT YOU. "כל שינוי שעשיתי היה שינוי טבעי. כשכבר אין לך את אותם הדברים במשותף עם האנשים האלו, אתה ממשיך הלאה. אני מניח שהסינגל החדש שלנו די קונבנציונלי, אבל אז טי. רקס ודיפ פרפל מוציאים תקליטונים מצליחים ולא היית קורא להם פופ מיינסטרים, נכון? כמובן שאני לא יכול להיות באמת אובייקטיבי לגבי הלהקה, ואני לא אומר שזה משהו מדהים בטירוף. אבל בפעם הראשונה אני אופטימי לגבי הסכום הכולל שיגיע לעשרים וחמישה על הבמה. אני לא מקשיב לאלפי להקות בשבוע כמו שאני מניח שאתה צריך, אבל הייתי אומר שאנו טובים יותר מההרכבים הרגילים".

מנפרד מאן ומייק האג עדיין הפיקו אז ג'ינגלים מסחריים ביחד לפרסומות. "זה באמת בשביל תוספת הכסף," הוא אמר והנמיך את קולו, "אבל אני לא רוצה שתחשבו שאנחנו לא נהנים לעשות אותם. למעשה זכינו בפרס מאמריקה על פסקול הפרסומת הטוב ביותר בטלוויזיה".

להקת פליטווד מאק - מודל החודש, יוני, בשנת 1973:

עברו הרבה שינויים בלהקת פליטווד מאק מאז ימי המועדונים של פעם. מה שהתחיל כלהקת בלוז ישירה התקדם לתחומים מוזיקליים חדשים ומיק פליטווד המתופף ראה את כולם במהלך אותן שבע שנים. בשנת 1973 בילתה הלהקה יותר בארה"ב כי שם התקליטים נמכרו יותר ושם הלהקה זכה להערכה רבה יותר.

"אנחנו לא להקה ענקית בארצות הברית", אמר מיק פליטווד, "אבל אנחנו ידועים, מכובדים. אמריקה הייתה המקום שבו התחלנו לעבוד הרבה, זה מקום שתמיד היה פירושו צמיחה עבור הלהקה, וזה מתגמל לדעת שהאלבומים שלך נשמעים ונמכרים. אנשים בארצות הברית מתעניינים גם באלבומי העבר שלנו. באנגליה, האלבומים שלנו הפסיקו להימכר ממגוון סיבות - אחת מהן הייתה אינספור אנשי צוות. הפכנו כל כך גדולים באנגליה שממש לא יכולנו להיות גדולים יותר. זה אולי נראה כאילו התעלמנו מבריטניה, אבל העיקר הוא שהאלבומים לא נמכרים כאן. בהחלט נעבוד יותר באנגליה, אני אשמח לעשות זאת. זו רק שאלה של ביקוש. למרות שאני תמיד קצת פרנואיד לגבי הופעה באנגליה, כי אתה יודע שזו אנגליה. תמיד יש את הפחד שאולי האנשים לא יאהבו את המוזיקה".

התקליט האחרון שהוציאה אז הלהקה, PENGUIN, הציג את הרכב חדש ובא עם סטייה קלה מתקליטי העבר, שכן ללהקה הצטרף הזמר לשעבר בלהקת בלוז אחרת, סבוי בראון, דייב ווקר. איתו היו בוב וולש האמריקאי בגיטרה, כריסטין מקווי בקלידים, בוב ווסטון בגיטרה וג'ון מקווי בבס, עם מיק פליטווד שהלם בתופים. "זה האלבום הראשון עם ההרכב החדש. כמו האלבומים הקודמים שלנו יש בו הרבה דברים שונים. התקליט כולל מגוון רב. זה לא רק אלבום אקוסטי, כבד או בלוז, זה אוסף של סגנונות שונים. זו הייתה חוויה חדשה עבור הלהקה להקליט עם סולן ברור. בכל השנים שאנחנו ביחד, מעולם לא היה לנו אחד. ללהקה תמיד היה סולן שניגן גם על כלי. זה משהו שנצטרך להתרגל אליו".

דבר אחד שפליטווד רצה לשפר הוא השירה של הלהקה. היו בה שלושה אנשים שיכלו לשיר והוא רצה לנצל טוב יותר את הטווחים שלהם. "באלבומים עתידיים ננסה לצאת יותר כלהקה ולא כשלוש ישויות נפרדות מבחינה ווקאלית. במקום שדייב ישיר שיר לבד - ואחר כך כריסטין - נרצה להציג אותם יחד".

ובכל זאת לקח ללהקה זמן להסתגל לזמר. "דייב הוא סולן, הוא לא יכול לעמוד כל הלילה בלי לעשות כלום, אז אנחנו חייבים להשתמש בו. עם זאת, במידה מסוימת מצאנו את זה קצת קשה. לא ממש התקדמנו כמו שהיינו רוצים. בצורה כזו, החומרים באלבום לא משולבים כמו שהיינו רוצים. מגוון זה בריא. הרבה להקות נודעות בדבר אחד תוך זמן קצר מאוד ומרוויחות מזה כסף. עם זאת, לעתים קרובות מאוחר יותר חבריהן מתחרטים על כך כשהם רוצים לשנות את המוזיקה ואין להם קהל. הפעם היחידה שנודענו בדבר אחד בלבד הייתה כשהתחלנו, לפני שבע שנים, כלהקת בלוז. אחר כך אנשים בלהקה החלו לכתוב בעצמם. בסופו של דבר הכותבים התרחקו מהשפעות הבלוז היישר. מכאן ואילך הלהקה תמיד הייתה מסוגלת לעשות מה שהיא רוצה.

קשה ללהקה כמו לד זפלין להשתנות. ללא ספק הם ידועים בתור הלהקה הסופר-כבדה. ג'ימי פייג' אוהב גיטרה אקוסטית אבל המעריצים תמיד מחכים ל-WHOLE A LOTTA LOVE. אם הם מעולם לא היו ידועים בשום דבר מסוים, אז הקהל היה מקבל כל דבר, לא משנה מה מצב הרוח. כשג'רמי (ספנסר הגיטריסט) עזב אותנו ופיט (פיטר גרין שחזר לזמן מה כדי לעזור ללהקה האבודה עם פרישתו של ספנסר, כי נחטף על ידי כת דתית בלוס אנג'לס) ניגן איתנו בסיבוב ההופעות האמריקאי, זה עשה לנו הרבה טוב. פיט לא רצה לנגן אף שיר ברור אז פשוט עשינו ג'אם. פיט היה מכריח אותנו לאיזה סגנון שהוא רצה לנגן וזה הוציא אותנו מהמוזיקה שלנו. סט שלם של ג'אם הוא די קשה מול קהל.

תמיד הצלחנו לעשות מה שאנחנו רוצים. התמזל מזלנו שללהקה היו תמיד יותר מכותב שירים אחד. אם ללהקה יש רק אחד, הכותב נוטה לשקף רק את עצמו. עם יותר מכותב אחד, יש מגוון אוטומטי. יש לנו מזל. שני השינויים האישיים האחרונים היו הבולטים ביותר בכל הקשור לכתיבת חומר. אנחנו יותר להקה עכשיו - מה שמשמח אותי. דני קירוואן (גיטריסט נוסף שפרש) היה כותב שירים קפדן מאוד. מכיוון שהשירים שלו היו כל כך מוגדרים, הייתה רק דרך אחת לנגן אותם, שאינה מתגמלת באותה מידה עבור חברי הלהקה האחרים. עכשיו זה יותר מתגמל למי שלא כותב כי יש מקום לעשות דברים עם עיבודים. לפעמים כל השינויים נהיים קצת יותר גדולים. אתה מגיע לנקודת רוויה שבה אתה רק רוצה לומר, בבקשה, אין יותר שינויים. אבל הלהקה מאושרת עכשיו. אם נוכל רק להקרין את עצמנו כיחידה, זה יעזור ללהקה יותר".

בעוד שהלהקה נהנתה ביוני 1973 מיציבות חדשה, היו זמנים של ייאוש. הייתה עזיבתו המורגשת של פיטר גרין והיעלמותו המוזרה של ג'רמי ספנסר בסיבוב הופעות אמריקאי. "מעולם לא חשבתי לוותר, אבל היו כמה פעמים שהתבלבלנו. כשפיטר עזב לראשונה את הלהקה, ג'רמי נאלץ להופיע על הבמה וזו הייתה תקופה מטלטלת. כל השינויים האלה תמיד הורגשו יותר באנגליה, שם כולם הכירו את האנשים - וידעו מי עזב".

בלוג מוסיקה - כל מה שרציתם לדעת על מוזיקה - ועוד קצת.

הנכם מוזמנים לשתף את הבלוג עם חבריכם.

רוצים לשמוע עוד הרצאות מעניינות על הופעות מוסיקה? זמרים ישראליים? להקות רוק? הביטלס? תקליטים? רוק מתקדם? ועוד מגוון נושאים? מוזמנים ליצור איתי קשר. בינתיים, בואו ליהנות גם מפודקאסט מומלץ ומבלוג המוסיקה באתר.

הרצאות מוסיקה שלי ותכני מוסיקה מיוחדים לפלטפורמות שונות - לפרטים והזמנות: 050-5616459