רוק מסביב לשעון: מה קרה ב-27 במאי בעולם הרוק

כל יום מציין אירועים משמעותיים בהיסטוריה של מוזיקת הרוק והפופ, עם שפע של אנקדוטות פורצות דרך שהתרחשו בעשורים קודמים. כשאנחנו מסתכלים אחורה בזמן, על היום הזה בתולדות המוזיקה, אנחנו נזכרים ברגעים המדהימים שעיצבו את נוף הרוק והפופ, החל מיציאתם של תקליטים אגדיים, הופעות אייקוניות וגם דברים משמחים לצד עצובים שקרו לאמני המוזיקה המובילים.

כחובבי מוזיקת רוק, אנחנו לא יכולים שלא לחוש תחושת נוסטלגיה כשאנחנו מהרהרים באירועים הבלתי נשכחים שהתרחשו אז. הנכם מוזמנים לצלול איתי למנהרת הזמן עם אירועי פופ ורוק שאספתי עבורכם ממקורות שונים ונדירים מאד שאינם ברשת. אהבתם וברצונכם לקבל עוד ועוד? בשביל זה בניתי עבורכם הרצאות מוסיקה מעשירות ומעניינות ופודקאסטים מומלצים.

אז מה קרה ב-27 במאי (27.5) בעולם של רוק קלאסי?

חקר, ערך וכתב: נעם רפפורט

הציטוט היומי: "מעולם לא אהבתי את הביטלס או מתבודדי הרמן. רוק'נ'רול עבורי היו הרולינג סטונס והיארדבירדס" (רוד סטיוארט)

הפסגה שהפכה לסיוט: כשבוב דילן כמעט הקיא על ג'ון לנון. ב-27 במאי 1966, לימוזינה אחת בלונדון הכילה את בוב דילן, ג'ון לנון, מצלמה ומערבולת של בחילה שהונצחה לדראון עולם.  

כן, זה היה אמור להיות תיעוד היסטורי של שני ענקי מוזיקה, אך זה הפך במהרה לקומדיה של טעויות עם סוף חמוץ. בוב דילן נמצא אז בעיצומו של סיבוב הופעות חשמלי, סוער ושנוי במחלוקת בבריטניה, כשהוא מתועד לסרטו הניסיוני, שייקרא לימים EAT THE DOCUMENT. ג'ון לנון, מנגד, סיים בדיוק את העבודה על התקליט המהפכני "ריבולבר" עם הביטלס והיה בשיא תהילתו. הרעיון היה פשוט: לאסוף את לנון מהייד פארק לנסיעה משותפת בלימוזינה, לתת למצלמה לרוץ ולתפוס קסם מאולתר בין שניים מהקולות החשובים של הדור. אבל הקסם לא ממש היה באוויר.

דילן, שבילה את הלילה הקודם בחברת בקבוקי יין, עלה ללימוזינה כשהוא חיוור ועל סף קריסה. בעוד השניים מחליפים דאחקות על שמות של להקות ואנשים, החל דילן להתפתל במושבו. "אני רוצה לחזור הביתה עכשיו," התלונן. "לראות משחק בייסבול. היי, אני מרגיש חולה מאוד עכשיו ורוצה שכל זה ייגמר. עוד כמה זמן נגיע למלון?"

הבמאי, די.איי פנבייקר, המשיך לצלם את הדרמה המתפתחת. "אני לא רוצה להיות חולה פה", נאנח דילן, כשהמצב מחמיר מרגע לרגע. "מה אם אקיא על המצלמה? כבר עשיתי כל דבר אחר עם המצלמה הזו חוץ מלהקיא עליה". פנבייקר, בחוש הומור מקאברי, השיב לו: "זה יהיה סיום נחמד. נקרא לסרט הזה 'מבשלים עם בוב דילן'. מה דעתך?".

לנון, משועשע מהסיטואציה, לא נשאר חייב. "אני לא מעוניין שתקיא על הנעליים שלי", העיר, ולפתע פצח בפרסומת מפוברקת משלו: "האם אתה סובל מעיניים צורבות? מצח מדליק? או שיער מתולתל? קח תרופת ZIMDON!". לאחר מכן פנה לדילן המיוסר וניסה לעודד אותו בציניות חדה ולנונית: "קדימה, זה רק סרט. תתעשת. אתה רוצה עוד כמה דולרים? זה יחזיק לך את הראש למעלה. הנה כסף, כסף". אך דילן כבר היה בעולם משלו, ראשו בין ידיו, גונח בכאב. המפגש המצולם הסתיים בקול אנחה חלושה וכשהרכב הגיע סוף סוף למלון, לנון ופנבייקר נאלצו ממש לסחוב את האמן הסובל כל הדרך לחדרו.

אולי התשובה ליחסו של דילן מסתתרת בתצפית שלו על חייו של לנון. "הגעתי לביתו של ג'ון ועיניי קלטו את החפצים הרבים שהוא קנה", סיפר דילן. "מכוניות גדולות, גורילה מפוחלצת ואלפי פריטים שמילאו כל חדר בבית הגדול שלו. זה בטח עלה לו הון".

העושר המופגן גרם לו לחשוב. "כשחזרתי הביתה תהיתי כיצד ארגיש לו גם לי היה את כל זה. הרי יש לי את כל הכסף הנחוץ לזה. האם ההרגשה תהיה אמיתית? אז קניתי המון פריטים, מילאתי את ביתי בהם וישבתי במרכז. ובכן, לא חשתי דבר". המפגש בין היוצרים, שהחל בבחילה בלימוזינה, הסתיים בתובנה קיומית על ריקנות החומר. בסופו של דבר, אפילו פסגת עולם הפופ לא יכלה למלא את החלל.

בהמשך הערב הופיע בוב דילן את הופעתו השנייה ברויאל אלברט הול, לונדון. האולם היוקרתי הזה היה מלא מפה לפה וסיים סיבוב הופעות בריטי ודרמטי, כשגם פה החל את הופעתו בסט אקוסטי, שכבר במהלכה החלו להישמע קריאות בוז לעברו. במחצית השנייה העלה את חברי להקת הליווי החשמלית שלו. לפי הדיווח שמצאתי במלודי מייקר, ההתרסה מצדו החלה באמצע הסט האקוסטי, כשלפתע קטע את רצף שיריו ואמר למיקרופון: "אני לא אופיע יותר באנגליה. אז ברצוני להגיד לכם שהשיר הבא שלי הוא מה שהעיתונים שלכם יקראו לו בתואר 'שיר על סמים'. מבחינתי זה וולגארי".

היחס הקריר של דילן לא הופנה רק כלפי מצלמות כשהוא שתוי. הזמרת מריאן פיית'פול סיפקה הצצה ליחס המזלזל שלו כלפי חבר אחר בביטלס: "דילן לא התעניין בביטלס חוץ מבג'ון", סיפרה. "פול זכה ממנו לתגובות צוננות, וראיתי את הרגע המביך הזה קורה. פול הגיע למלון של דילן, גאה ביותר, עם תקליט דוגמה של שיר חדשני שהוא וחבריו עבדו עליו". קצת לפני כן, מקרטני שהה ביחד עם קית' ריצ'רדס ובריאן ג'ונס מהרולינג סטונס במועדון דולי'ס שם פגשו את דילן ומשם הלכה כל החבורה לחדר המלון של איש הבשורה האמריקאי.

אותו שיר שפול ביקש להשמיע לדילן, כפי שהתברר, היה לא אחר מאשר TOMORROW NEVER KNOWS. יצירה פסיכדלית פורצת דרך, שהשתמשה בלולאות טייפ, סולו גיטרה שהוקלט לאחור וטקסטים מהספר הטיבטי של המתים. פול הניח את התקליט על הפטיפון, נעמד בציפייה דרוכה למחמאה מהגורו הפולק-רוקי, אך במקום זאת זכה להתעלמות מוחלטת. "דילן פשוט הקשיב לרגע, קם וצעד אל מחוץ לחדר. זה היה לא יאמן", שחזרה פיית'פול. "הייתם צריכים לראות את הבעת הפנים של פול".

פרפר הברזל מקליטים קלאסיקה. תהדקו חגורה ותגבירו את הווליום, כי ב-27 במאי 1968, תאריך שכל חובב רוק צריך לסמן ביומן, ההיסטוריה נכתבה. לא בפיצוץ אדיר, אלא בסאונד-צ'ק תמים שהפך למפלצת פסיכדלית בת 17 דקות. הלהקה הייתה IRON BUTTERFLY, השיר היה IN A GADDA DA VIDA, והסיפור מאחוריו פשוט לא ייאמן.

הזירה: אולפני ULTRASONIC בלונג איילנד, ניו יורק. זה היה כשחברת התקליטים אטלנטיק קבעה ללהקת פרפר הברזל סשן הקלטות. אז בזמן שהחברים המתינו למפיק התקליט, ג'ים הילטון, טכנאי ההקלטה דון קאסל ביקש מהחבר'ה לנגן משהו קטן כדי שיוכל לאזן את הסאונד בערוצים. הלהקה, טרייה מסיבוב הופעות, החליטה לנגן את היצירה החדשה שלה, זו שכבר הפכה לאהובה על הקהל. לטענתם, החברים לא ידעו, ואפילו לא ראו את נורת ההקלטה האדומה הדולקת, כשקאסל הממולח לחץ על כפתור ה-RECORD. הם פשוט ניגנו להנאתם, טייק אחד, בלי הפסקות.

כשהם סיימו, קאסל קרא להם לחדר הבקרה. הם חשבו שזה עוד ג'אם שגרתי, אבל אז הוא סובב את סליל ההקלטה לאחור והשמיע להם את מה שקרה שם. השקט בחדר הוחלף בתדהמה. מסתבר שהוא לא סתם כייל את הסאונד, הוא תפס ברק בבקבוק. באותו רגע הוחלט שההקלטה הזו, הטייק הראשון והספונטני, היא שתהווה את הבסיס לשיר ותיכנס לתקליט השני של הפרפר. מאוחר יותר הוקלטו מחדש ערוצי השירה והגיטרה כדי ללטש פה ושם, אבל הלב הפועם של השיר, 17 הדקות המהפנטות, הוא אותו טייק ראשון וחד פעמי.

אבל רגע, הסיפור רק משתפר. רבים לא יודעים, אבל הקטע הזה התחיל את חייו בתור בלדת קאנטרי קצרצרה של דקה ועשרים. כן כן! הזמר והקלידן, דאג אינגל, הביא את הסקיצה לחברים, והם, בחסד של כימיה מוזיקלית, החלו למתוח, לעוות ולהפוך אותה לאפוס הרוק שאנחנו מכירים. ומה לגבי השם המוזר? ובכן, כאן נכנס קצת אלכוהול לתמונה. השם המקורי היה בכלל IN THE GARDEN OF EDEN (בגן העדן). במהלך חזרה בביתו של אינגל, כשהוא היה שיכור למדי, הוא ניסה לשיר את המילים ופשוט מילמל אותן בג'יבריש. המתופף, רון בושי, שהקשיב היטב, רשם את מה ששמע פונטית: IN A GADDA DA VIDA. השם המעוות והמסתורי נדבק, והפך לאחד השמות האייקונים בהיסטוריה של המוזיקה.

ואי אפשר לדבר על השיר הזה בלי להזכיר את סולו התופים האגדי של בושי. על פניו הוא נשמע פשוט, אבל הדיוק, הגישה והגרוב שלו הם שיעור במוזיקליות. זהו סולו שבטי כמעט, כזה שגורם לך לרצות למחוא כפיים או לרקוד לצליליו. הוא נתן השראה לאינספור מתופפים צעירים לתפוס את המקלות ולהצטרף, כי הוא לא היה וירטואוזי מתנשא, אלא נגן סולו עם נשמה, כזה שמציג מוזיקאי שמנגן מהלב ולא מהאגו.

ההצלחה הייתה מסחררת. גרסה מקוצרת של היצירה, באורך של קצת פחות משלוש דקות, שוחררה כסינגל וטיפסה למקום ה-30 במצעד האמריקני. בעקבות זאת, התקליט המלא התפוצץ ונמכר במיליוני עותקים בארצות הברית לבדה. למעשה, ההצלחה הייתה כה פנומנלית עד שהתקליט הזה הפך לתקליט הראשון אי פעם שזכה למעמד "תקליט פלטינה" מטעם איגוד תעשיית ההקלטות האמריקאי. כן, קראתם נכון, הם המציאו את הקטגוריה במיוחד בשבילו. הוא היה הפריט הנמכר ביותר בקטלוג של חברת אטלנטיק, עד שבשנת 1971 הגיע תקליט אחר ושבר את השיא, יצירת המופת הרביעית של להקת לד זפלין. וזה, חברים, מספר את כל הסיפור.

הבלאגן של ניל יאנג חוגג, והמוזיקה בפנים לא הייתה שונה מזה. ב-27 במאי בשנת 1977 נחת בחנויות התקליטים פריט אספנות מוזר ומבריק שרק גאון כאוטי כמו ניל יאנג יכול היה להפיק: התקליט AMERICAN STARS 'N BARS. עוד לפני שהמחט נגעה בוויניל, העטיפה כבר סיפרה את כל הסיפור.

אוקי, זו  יצירת פופ קאנטרי סכיזופרנית למדי שמאגדת בתוכה רסיסים של רגשות, אהבות אבודות ומפגשי אולפן אקראיים. ככל הנראה, חלק מהשירים האלה היו קטעים ישנים שנשארו בחוץ מתוך ג'אמים שונים, חלקם מתוארכים אחורה עד שנת 1974. ניל יאנג נהג אז לכתוב שירים בקצב מסחרר עבור פרויקטים שנגנזו באותה תקופה כמו HOMEGROWN וגם CHROME DREAMS אך במקום להסתיר את אופי ההקלטות המפוזרות, הוא הציג לראווה בגאווה את תאריכי ההקלטה השונים על גבי העטיפה האחורית. כל הכבוד, ניל!

ורוב השירים האלה הם סוג של קאנטרי רוק די ישיר, שהופך לאפילו יותר אותנטי בזכות השתתפותה של לינדה רונסטאדט בקולות רקע ביותר מחצי מהמנגינות. הסיפור מאחורי ההקלטות הללו מרתק משום שבאפריל 1977 ניל יאנג הזמין את לינדה רונסטאדט יחד עם הזמרת ניקולט לארסון אל החווה שלו כדי לשיר איתו הרמוניות. הן היו בטוחות שהן רק עושות חזרות באווירה רגועה, ורק כשהן סיימו הוא הודיע להן פתאום בחיוך שזהו, יש להם תקליט מוגמר ביד. ושימו לב ל-HEY BABE שגיטרת הסלייד בו יפהפיה. גיטרת הסלייד הזו מנוגנת כנראה על ידי חברו הוותיק בן קית' שחבר אליו לשעות הארוכות באולפן. ויש את BITE THE BULLET שיש בו המון אנרגיה רוקית למנגינה שיש בה את לינדה רונסטאדט בקולות רקע.

הדברים הופכים לשונים בצד השני של התקליט. לינדה רונסטאדט מוחלפת באמילו האריס בשיר הקצר והמתוק STAR OF BETHLEHEM - שיר שיש לו מלודיה די עליזה, אם כי מאוד מינימליסטית, עבור סט של מילים מדוכאות שמסתיימות ברעיון חילוני ש"אולי הכוכב של בית לחם לא היה בכלל כוכב". לפחות לא עבור הגיבור של השיר ואהבתו האבודה. השיר הספציפי הזה הוקלט במקור באולפן בנאשוויל אי שם בדצמבר 1974 והצליח למצוא את דרכו לכאן. ויש את השיר הארוך ארוך ארוך ארוך ארוך WILL TO LOVE שהוא עוד אחד מאותם אפוסים של גיטרה אקוסטית. מסופר כי ניל יאנג הקליט את קטע הבסיס הזה לבדו על טייפ קסטות זול כשהוא יושב על הרצפה במרחק נגיעה מאח בוערת בביתו וניתן אשכרה לשמוע את פצפוצי האש ברקע. מבחינה טכנית, יש קצת קלידים ואפילו ווא ווא שמגבים את ניל יאנג בחלקים מהשיר, אבל הם נדחפים כל כך רחוק אל הרקע שהם לא באמת נחשבים. הכלים הנוספים האלה הוקלטו הרבה יותר מאוחר כשהוא הגיע לאולפני אינדיגו בערב אחד מטורף שבו הוא ניגן בעצמו על בס, ויברפון וגיטרה חשמלית מעל ההקלטה הביתית שלו. והיי... יש פה את LIKE A HURRICANE. זה פאקינג המנון! וכמה כיף לשמוע את קרייזי הורס מנגנים יחד עם ניל פה.

הסיפור אודות כתיבת היצירה הזו מסעיר לא פחות, מאחר שהשיר נכתב ביולי 1975 על חתיכת עיתון במושב האחורי של המכונית הישנה של חברו, בזמן שהוא התאושש מניתוח במיתרי הקול שלא אפשר לו לשיר, וכשחזר הביתה הוא סיים לכתוב את הלחן תוך חמש דקות עם אורגן ישן לתוך הלילה - תוך כדי שהוא פשוט לא מסוגל להפסיק לנגן. אני בהחלט יכול להבין אותו. מדובר בלחן סוחף. האם זה ה-LAYLA של ניל יאנג? יכול להיות.

יאנג תיאר את היצירה הזו באתר הארכיון שלו באופן הכי ישיר שיש. הוא סיפר שהתקליט הוא יותר סוג של דיווח מהשטח מאשר יצירה עם קונספט אחיד. זהו תקליט-טלאים של ממש, שהוקלט בחלקו ב"הבית הלבן" המפורסם שבחוות BROKEN ARROW שלו ובחלקו במקומות שונים ומשונים על פני תקופה של 18 חודשים. בצד הראשון של התקליט הוא איחד כוחות עם להקת הליווי הנצחית שלו, קרייזי הורס, וקיבל חיזוק קולי מהזמרות האדירות לינדה רונסטאדט וניקולט לארסון, כשבכינור ניגנה קרול מיידו.

אבל הסיפור הגדול באמת, זה שנכנס לפנתיאון של הרוק'נ'רול, שייך לצד ב' של התקליט. יאנג חשף שהשיר האייקוני LIKE A HURRICANE הוקלט חודשים רבים לפני הסשנים העיקריים. באותה תקופה, רופא מודאג אסר עליו בתכלית האיסור לדבר או לשיר כדי לתת למיתרי הקול שלו לנוח. חודשים לאחר מכן, כשחזר לאולפן, הוא הקליט שירה ראשונית, כמעט על הדרך, על גבי ערוץ הנגינה המוכן. באופן אירוני ומדהים, דווקא ההקלטה הספונטנית הזו, שנולדה משתיקה כפויה, הפכה לאחת ההקלטות העוצמתיות והזכורות ביותר שלו אי פעם.

ומה חשבו על כל הבלאגן הזה בזמן אמת? מגזין הרולינג סטון שלח מבקר שניסה לפצח את התעלומה ששמה ניל יאנג. "כרגע זה כמעט בלתי אפשרי להכריע את ניל יאנג", הוא כתב, והסביר שהאיש פשוט עושה בדיוק את ההפך ממה שהקהל מצפה ממנו. יאנג, לטענת המבקר, לקח את שיטת ההקלטה המחוספסת והספונטנית של בוב דילן והפך אותה לאמנות. הוא שיבח את נגינת הגיטרה החשמלית שלו, "גולמית ומלאת רוח עם ייחודיות שאין שניה לה מאז ג'ימי הנדריקס", וציין את הניגוד המופלא בין היכולת שלו לכתוב שירים רגישים ויפהפיים לבין הדרך בה ניגן רוק באכזריות מטריפה של הרולינג סטונס בשיא הפראות שלהם.

המבקר הודה שיאנג הובן לא נכון, במיוחד אחרי הצלחת הענק של תקליטים כמו AFTER THE GOLD RUSH ו-HARVEST, ומעריצים רבים האשימו אותו בפינוק עצמי עם תקליטי הדיכאון האישי שבאו לאחר מכן. אבל אז הגיעה התובנה: "כשמבינים את השירים האלו... מתחילים לתפוס את האפשרות שאולי יאנג הוא הפוסט-רומנטי הראשון והיחיד של הרוק. שהוא יודע משהו שאנחנו לא יודעים, אבל צריכים לדעת". הוא תיאר את יאנג כאחד שלקח את המסע הכי ארוך שיש, בלי מפות ובלי לעצור. הוא לא נשמע שמח, אבל תגידו אתם, מי לעזאזל כן שמח?

בסופו של דבר, הביקורת הכתירה אותו כמועמד המוביל לתואר אמן הרוק האמריקני החשוב ביותר של שנות השבעים. כן כן, תוך כדי שהם לוקחים בחשבון ענקים כמו ברוס ספרינגסטין וג'קסון בראון. הסיבה, לדבריהם, הייתה פשוטה: אף אחד לא הלך בדרך כל כך נועזת כמו ניל יאנג.

והעטיפה הזו - שיקוף של התחתית. הגרפיקה לא נוצרה על ידי מעצב גרפי מסורתי או מחלקת אמנות של חברת תקליטים. היא עוצבה על ידי השחקן דין סטוקוול שהיה דמות קבועה עמוק במעגל הפנימי של יאנג בשנות ה-70 - הוא כתב את התסריט האפוקליפטי הלא-מופק, שהיווה השראה ליצירת המופת של יאנג משנת 1970, "אחרי הבהלה לזהב". סטוקוול התעניין מאוד באמנות קולאז' עם נגיעה מובהקת של פופ-ארט, והוא הביא את הרגישות החזותית הספציפית הזו לפרויקט הזה. הקונספט הוא זווית בלתי אפשרית ומציצנית של בילוי לילי שיכור בצורה לא נעימה: מבט למעלה אל הלקוחות מתחת לרצפת בר מזכוכית.

האישה בגרבי רשת ועקבים אדומים, שאוחזת בבקבוק ויסקי ​​כמעט ריק, היא קוני מוסקוס. באותה תקופה, היא הייתה חברתו של דיוויד בריגס, המפיק הותיק של יאנג, שהפיק יחד כמה שירים באלבום. בפינה הימנית התחתונה מצולם יאנג שיכור מאוד, פניו נמחצות פיזית אל חלון הזכוכית, נראה לגמרי מחוק. אין ספק שזו הייתה עטיפה מיוחדת מאד בקטלוג של האמן הזה.

גם זה קרה ב-27 במאי:

1943 ו-1957: נולדו אגדות

היום מציינים יום הולדת לשתי נשים. בשנת 1943 נולדה בליברפול סילה בלאק, בעלת הקול העוצמתי שהפכה לאייקון בריטי. בשנת 1957 הגיחה לעולם סוזי סו, הסולנית הכריזמטית של סוזי והבנשיז, שהפכה למלכת הגותיקה והפאנק.

1957: היום ששינה את הרוק'נ'רול

באדי הולי, יחד עם להקתו הנאמנה THE CRICKETS, משחרר את תקליטונו הראשון עם השיר THAT'LL BE THE DAY. הקטע הקטן והגאוני הזה לא סתם הצליח, הוא פוצץ את המצעדים והגיע למקום הראשון בבריטניה והשלישי בארצות הברית. אבל יותר מזה, השיר הזה הניח את היסודות למהפכת הרוק'נ'רול שהייתה אז בחיתוליה.

2012: ביי ביי גיל סקוט-הירון

בשנת 2012 גיל סקוט-הירון, המשורר והמוזיקאי שהיה הפסקול של תרבות המחאה השחורה, הלך לעולמו בגיל 62. אם השם לא מצלצל לכם מוכר, זה הזמן לפתוח את האוזניים והראש, כי אתם עומדים להכיר אגדה. סקוט-הירון לא היה סתם עוד זמר, הוא היה סופת טורנדו של מילים נוקבות, גרוב פ'אנקי וביקורת חברתית חדה כתער. רבים רואים בו את הסנדק הבלתי רשמי של ההיפ הופ, האיש שהניח את היסודות לראפ שנים לפני שמישהו ידע לקרוא לזה ככה.

בשנות ה-70, סקוט-הירון היה ילד הפלא של הסצנה. עם 13 תקליטים שהוציא בין 1970 ל-1982, הוא ביסס את מעמדו כאמן קאלט נערץ, קול ברור ובועט נגד גזענות, פוליטיקה מושחתת והתקשורת. הוא היה אמן נשמה במלוא מובן המילה, אבל כזה שלא תמצאו במצעדי הפזמונים הרגילים. אבל אז, כמו בטרגדיה יוונית, הגיעה הנפילה. שנות ה-80 הביאו איתן דעיכה, וההקלטות הפכו לטפטוף. סקוט-הירון נאבק קשות בהתמכרות לקוקאין, מאבק שהוביל אותו פעמיים לכלא והפך אותו, בעיני פרשנים רבים, לסמל הכואב של חוקי הסמים הנוקשים בניו יורק. חבריו הביטו מהצד בחרדה על הידרדרותו, ובראיונות הוא תמיד התחמק באלגנטיות משאלות על הנושא, אף שמצבו הפיזי סיפר את הסיפור כולו.

1960: סינטרה עושה היסטוריה בשידור חי

"היושב ראש" לעתיד פרנק סינטרה, האיש והאגדה והעיניים הכחולות, מופיע לראשונה בחייו על המסך הקטן בתוכנית הספיישל STAR SPANGLED REVUE SPECIAL. את הערב הגדול הנחה לא אחר מאשר הקומיקאי הענק בוב הופ, ברגע טלוויזיוני שנכנס לפנתיאון.

1963: פרנק זאפה גולש על הגלים?

כן, קראתם נכון. חברת התקליטים קפיטול מוציאה סינגל בשם THE BIG SURFER. את השיר כתב לא אחר מאשר הגאון האוונגרדי פרנק זאפה, בתקופה שבה עוד חקר את גבולות הז'אנרים. את קולו העניק לשיר בחור בשם בריאן לורד. זה בהחלט פריט אספנים נדיר.

1966: ברוך הבא, שון קיני!

נולד המתופף שון קיני, האיש שסיפק את הקצב הכבד והייחודי ללהקת הגראנג' הענקית אליס אין צ'יינס והפך לחלק בלתי נפרד מהסאונד של סיאטל.

1967: בכורה חלומית לפנטנגל

הרכב הפולק-רוק הבריטי המהפכני PENTANGLE עולה לראשונה על הבמה. הופעת הבכורה ההיסטורית נערכת באולם היוקרתי רויאל פסטיבל הול בלונדון, ומאותו רגע, שום דבר בפולק הבריטי לא נשמע אותו הדבר.

1967: בשורה קשה לחובבי המוזיקה

דרמה של ממש בארנקים של חובבי התקליטים. חברות התקליטים הענקיות COLUMBIA ו-RCA מכריזות על העלאת מחירים של דולר שלם! ומעתה מחיר תקליט יעמוד על 4.98 דולר. החדשות העציבו מאוד את קהל הרוכשים, שנאלץ לחשב מסלול מחדש לפני כל ביקור בחנות התקליטים.

1970: רוק ישראלי בלב המהומה

באולם 'ויקס' בירושלים, מחזה הרוק השערורייתי "מלכת אמבטיה" רושם שיא של אלימות. מטח אבנים מנפץ את דלת הזכוכית של האולם, והאווירה מתוחה. גוף קיצוני בשם פי"ח (פאשיזם ישראלי חדש) מאיים להפוך "אמבטיה של בוץ לאמבטיה של דם" ומגייס עבריינים מקומיים. המהומה מתחילה כשסטודנט משליך רסיסי זכוכית לבמה, ויו"ר התאחדות הסטודנטים, יונה יהב, משליך אותו החוצה. מה קרה שם בהמשך? את הסיפור השלם על הכאוס מהצגה זו תגלו בספר שכתבתי, "רוק ישראלי 1973-1967" (כולל ראיונות בלעדיים שערכתי עם בסיסט המחזה, יוסי מנחם, והמתופף-מלחין, זהר לוי).

1974 ו-2022: אבבא כובשת את העולם, אז והיום

להקת אבבא השוודית נכנסת בפעם הראשונה למצעד האמריקאי עם הלהיט הנצחי WATERLOO, ומשם הכל היסטוריה. כמעט 50 שנה קדימה, בשנת 2022, עולה לבמה לראשונה מופע האווטארים המדובר של הלהקה, ומוכיח שהקסם שלהם חי וקיים גם בעולם הדיגיטלי.

1975: כששיקגו והביץ' בויז איחדו כוחות

שתי להקות ענק, שיקגו והביץ' בויז, יוצאות לסיבוב הופעות משותף ברחבי ארצות הברית. בחלק מההופעות, הקהל זוכה לראות על הבמה את מנהיגם המעורער של הביץ' בויז, הגאון בריאן וילסון. שיתוף הפעולה לא נולד יש מאין: חברי הביץ' בויז תרמו את קולותיהם המלאכיים להקלטת השיר WISHING YOU WERE HERE של שיקגו.

1977: הסוד המפתיע מאחורי הלהיט של סופרטרמפ

סופרטרמפ משחררת תקליטון חדש עם השיר GIVE A LITTLE BIT, שהופך מיד להמנון. אבל הסיפור מאחוריו מרתק לא פחות: הזמר-גיטריסט רוג'ר הודסון כתב אותו כשהיה נער בן 19, בהשראת ALL YOU NEED IS LOVE של הביטלס. הוא שמר את השיר במגירה במשך כשש שנים לפני שהציג אותו ללהקה. "ראיתי שהעולם זקוק לאהבה", אמר הודסון. "השיר הזה קיבל חיים משלו, והוא רלוונטי היום אפילו יותר". המתופף בוב סיבנברג אישר: "שמעתי את רוג'ר עובד על המנגינה הזו שנים בחדרי מלון".

1977: אלוהים, נצור את המלכה... ואת הפיסטולס!

הסקס פיסטולס משחררים את התקליטון GOD SAVE THE QUEEN, והממלכה רועדת. השיר, שנקרא במקור NO FUTURE, הוא מתקפה ישירה וחסרת רחמים על המלוכה הבריטית והפוליטיקה השמרנית. הסולן ג'וני רוטן הסביר את זעמו: "זה התרוצץ במוחי במשך חודשים, הרבה לפני שהצטרפתי לסקס פיסטולס. הרעיון היה לכעוס על האדישות של המלכה לאוכלוסייה והריחוק והאדישות שלה כלפינו כאנשים. נאלצתי לעבוד באתרי בנייה כדי לקבל את הכסף ללכת לקולג', כי רציתי לקדם את ההשכלה שלי ובכל זאת חייבו אותי במס. למה אני משלם על הפרה המטופשת ההיא שלא יכלה להקשיב לי?". עטיפת התקליטון האייקונית, שנראתה כמו מכתב כופר, רק הוסיפה שמן למדורה והפכה לסמל של מרד.

1983: אוריה היפ כמעט וטובעת בישראל (תרתי משמע!)

להקת הרוק הבריטית אוריה היפ נוחתת להופעה בבית העם בקריית חיים. ההופעה מתמקדת בחומרים מהתקליט החדש HEAD FIRST, אך הקהל הישראלי צמא לקלאסיקות ויודע כל מילה מלהיטי עבר כגון GYPSY ו-JULY MORNING. ההדרן מגיע עם LOOK AT YOURSELF המהיר, והקהל החיפאי בטירוף. כך זה היה לאחר מכן גם בקולנוע דן בתל אביב. מההרכב המקורי נותר אז רק הגיטריסט מיק בוקס, אך הסיפור האמיתי שייך למתופף לי קרסלייק, שהצטרף לאוריה היפ בשנת 1972 ואחרי כמה שנים עזב אותה והצטרף לאוזי אוסבורן. אבל אחרי שני תקליטים הסתכסכו שני אלו וקרסלייק חזר לאוריה היפ. אבל זה לא הסיפור; בזמן שביקש לצלול בחוף סידני-עלי בהרצליה, הוא נקלע למערבולת וכמעט טבע. למרבה המזל, הוא הצליח להיאחז בסלע ולזעוק לעזרה שהגיעה בזמן. אחרת, איש הקצב היה מסיים את חייו בעצב.

2017: האולמן השני הלך מאיתנו

עולם הרוק נפרד בצער מאחד הקולות הגדולים והמחוספסים ביותר שלו, כשהזמר-אורגניסט-גיטריסט, גרג אולמן, הלך לעולמו בגיל 69.

1994: כשהגיהינום קפא: האיחוד הגדול של איגלס

אחרי נתק מריר של 14 שנים, חברי איגלס עולים יחד על במה בבורבנק, קליפורניה, וסוגרים את המופע עם DESPERADO. האיחוד הזה, שאחד מחברי הלהקה נשבע שיתרחש "רק כשהגיהינום יקפא", הוביל לסיבוב הופעות שנקרא בדיוק כך: HELL FREEZES OVER. מחירי הכרטיסים שברו שיאים, אך נחטפו בהיסטריה וגרמו לאמנים רבים אחרים להבין שאפשר לגבות הרבה יותר על נוסטלגיה. מנהל הבנק שלהם בהחלט חייך חיוך רחב.

הקאמבק של מייק אולדפילד. ב-27 במאי בשנת 1983 יצא התקליט CRISES של הגיטריסט והמלחין מייק אולדפילד. התקליט היה מחולק באופן אולדפילדי קלאסי: צד אחד הוקדש כולו ליצירה הארוכה והמורכבת שנתנה לתקליט את שמו, ואילו הצד השני נפתח בבום עם השלאגר הנצחי שכולנו מכירים ואוהבים, MOONLIGHT SHADOW. אז קחו כוס יין, שימו את התקליט על הפטיפון, ובואו נצלול לסיפורים המרתקים שמאחורי הצלילים.

מייק אולדפילד החליט לשים אז את שאיפות הטיסה שלו בצד לזמן מה. כן, מעטים יודעים שהמוזיקאי המחונן הזה טיפח אובססיה לטיסות ורשיונות טייס, אבל למזלנו הוא לקח את עצמו בידיים, נחת על הקרקע, והביא לנו משהו שונה לגמרי. אחחח.. אני ממש אוהב את התקליט הזה.

"במובן מסוים, הייתי צריך להמציא את עצמי מחדש", הוא הודה. וכשהוא אמר להמציא מחדש, הוא התכוון לזה. הוא השתתף בסדנאות EXEGESIS, סוג של תרפיה אלטרנטיבית שנויה במחלוקת שכללה, תחזיקו חזק, חוויות של לידה מחדש. הוא טס לניו יורק כדי להקליט ויצא למספר סיבובי הופעות. במילותיו שלו, הוא פשוט "פיזר את כל הקלפים באוויר כדי לראות איפה ייפלו".

הכיוון החדש הזה לא הניב פירות באופן מיידי. התקליטים שהוציא באותה תקופה, PlLATINUM ו-QE2, כללו כמה שירים לא לגמרי משכנעים, גרסאות כיסוי לאמנים כמו גרשווין ואבבא, וגם כמה גיחות הומוריסטיות ולא מוצלחות במיוחד כמו הקטע האינסטרומנטלי PUNKADIDDLE, שהיה מעין שילוב מוזר של פאנק ופולק. לרגע היה נדמה שאולדפילד צועד בבטחה אל תוך מבוי סתום יצירתי. אבל אז הגיע התקליט FIVE MILES OUT בשנת 1982, ובו הוא מצא את הנוסחה המנצחת: יצירה אינסטרומנטלית ארוכה בת 25 דקות בשם TAURUS II בצד אחד, ומספר קטעים קצרים יותר בצד השני. אחד מהם, FAMILY MAN, כבר סימן שיפור משמעותי ביכולות כתיבת השירים שלו. את הגישה הזו הוא זיקק לכדי שלמות בתקליט הבא, CRISES.

בספרו האוטוביוגרפי הוא מספר: "רציתי לעשות משהו דומה, אבל הפעם עם מוזיקאים בריטים". הוא לא התפשר ושכר את הטובים ביותר בסביבה. למשימת התיפוף גויס וירטואוז אמיתי, סיימון פיליפס, שהביא איתו מוניטין של אמן וכימיה נהדרת עם אולדפילד. הכימיה הייתה כל כך טובה, שאולדפילד ביקש ממנו גם לעזור בהפקת התקליט כולו. פיליפס הביא את חבריו, והחבורה התכנסה באולפן של אולדפילד. מהר מאוד, משהו פשוט התחבר באוויר. התוצאה הייתה תקליט שנקרא, באופן אירוני למדי, CRISES (משברים). אולדפילד הודה שהשם CRISES לא היה מקרי. הוא שיקף לחץ פנימי ויצירתי, וגם לחץ חיצוני מחברת התקליטים שלו, וירג'ין, שרצתה להיטים. הנוף המוזיקלי השתנה, והאמן שהתפרסם בזכות יצירות ארוכות ומורכבות נדרש להתאים את עצמו. התוצאה היא תקליט שהוא למעשה שניים: צד אחד למעריצים הוותיקים, וצד שני לעולם כולו., כשאת העטיפה האייקונית, המציגה אדם הנשען על מגדל שצף מעל ים סוער, יצר האמן טרי אילוט, שאולדפילד העריץ ורכש ממנו ציורים.

הצד הראשון של התקליט מוקדש כולו לקטע הנושא, CRISES, יצירה אפית בת 20 דקות שמחזירה עטרה ליושנה. זהו אולדפילד הקלאסי, בונה נופי סאונד מורכבים ועשירים המזכירים את יצירותיו הגדולות. היצירה נעה בין רגעים של יופי שקט וטהור להתפרצויות רוק סוערות, כשמעל הכול מרחפת נגינת הגיטרה הווירטואוזית והבלתי ניתנת לחיקוי שלו. כדי להוסיף טעם עתידני, אולדפילד השתמש באחד הכלים המתקדמים והנחשקים של התקופה, הסינטיסייזר FAIRLIGHT CMI, מכונת פלאים דיגיטלית שעזרה להגדיר את צליל האייטיז. ואיזה תיפוף יש ביצירה הזו! ואווו! אולדפילד גם שר בקטע הזה, אבל האמת? זמר הוא לא.

והצד השני של המטבע? אההה... של התקליט? בניגוד מוחלט, הצד השני הוא אסופה מבריקה של שירי פופ-רוק קצרים וידידותיים לרדיו עם חגיגה של שיתופי פעולה: ג'ון אנדרסון, הסולן של להקת יס, מעניק את קולו השמימי לשיר האופטימי IN HIGH PLACES. בקצה השני של הסקאלה, רוג'ר צ'פמן, סולן להקות פאמילי ו-STREETWALKERS, תורם את קולו המחוספס והעוצמתי לשיר הרוק האפל והפוליטי SHADOW ON THE WALL. אני זוכר היטב כיצד באייטיז, בהיותי נער שרק נחשף לדברים השונים, נהניתי מכל רגע בתקליט הזה עד... שהשיר הזה הגיע. בזמנו ממש פחדתי מהזמר הזה. מאז? כשגיליתי את פאמילי, רוג'ר הוא חבר טוב שלי. "הוא שאג את זה בטייק אחד וזה גרם לשערות לסמור", אמר אולדפילד. "וזה הפך למעין המנון בגוש המזרחי לפני הגלאסנוסט, לפני נפילת החומה, וזה נהדר". הביצוע העוצמתי הזה כאילו דרבן את נגינת הגיטרה של אולדפילד עצמו, שנשמעת קשוחה ומחוספסת מהרגיל. מגי ריילי שרה את שיר המלודי FOREIGN AFFAIR, והקטע האינסטרומנטלי הקצר והנמרץ TAURUS 3 מספק תזכורת למאזיני הצד הזה ליכולות הגיטרה המדהימות של אולדפילד. יש למגי ריילי קול פשוט נהדר - רך ומתוק, ועם זאת נטול כל הסכריניות המחליאה שאתם פוגשים כל כך הרבה פעמים בתעשייה.

במשך עשרות שנים, מעריצים היו משוכנעים שהשיר-להיט שפותח את הצד השני הזה, MOONLIGHT SHADOW, עם מגי ריילי, הוא על הרצח הטרגי של ג'ון לנון. אלא שאולדפילד עצמו טען שההשראה הגיעה ממקום אחר לגמרי: הסרט הקלאסי "הודיני" משנת 1953, בכיכובו של טוני קרטיס, שבו אשתו של הקוסם מנסה ליצור עמו קשר בעולם הרוחות.

ומה לגבי השורה המבלבלת בשיר, "נתפס באמצע מאה וחמש"? כאן, התשובה של אולדפילד רק הוסיפה למסתורין. בראיון משנת 1995 הוא הסביר בחיוך ממזרי: "טוב, זה היה מאה וחמישה אנשים, שזה פשוט ביטוי לכמות גדולה. כנראה בחרתי במאה וחמישה במקום מאה וארבעה פשוט כי 'חמש' התחרז עם השורה הבאה!". כך, הוא השאיר את המראיינים והמעריצים שלו עם יותר סימני שאלה מתשובות.

אז מה באמת קרה שם, בהכנת השיר? בספרו, אולדפילד סוף סוף שופך אור על התהליך. לאחר שהקליט קטע אינסטרומנטלי קליט, הוא לא ידע מה לעשות איתו. הוא הזמין אמנים שונים לתרום רעיונות, כולל אורחת מפתיעה במיוחד: כוכבת הפאנק הייזל אוקונור. "גיליתי שהיא דווקא מאד נחמדה", כתב, "והבנתי שאין דבר כזה פאנק אמיתי. זה הכל היה בבגדים ובגישה". הייזל כתבה מילים, אך בסוף זה לא הסתדר.

אולדפילד היה מיואש, תלש שערות מול הקטע המוזיקלי השקט. הוא הזמין את הזמרת מגי ריילי, זוגתו של הקלידן שלו, והבטיח לעצמו שעד שהיא תגיע, יהיו לו מילים. באותו לילה, חמוש בבקבוק יין ובספר חריזה, הוא התיישב לכתוב. "הירח והצללים שראיתי דרך החלון נכנסו ישר לשיר", הוא מספר. "הרבה מילים נכנסו פשוט כי הן התחרזו היטב". ואז, לפתע, הוא הכניס לעלילה יריות. "אנשים מיהרו לקשר את זה לרצח של ג'ון לנון", הוא מודה. "מעולם לא התכוונתי לכך, אבל הייתי בניו יורק ביום שהוא נרצח, ואולי משהו מזה חלחל לתת המודע שלי". בארבע לפנות בוקר, השיר היה מוכן.

למחרת הגיעה מגי. היא ניסתה לשיר את זה בסגנון נשמה אמריקני, אבל אולדפילד עצר אותה. "ביקשתי ממנה לשיר הכי נקי שאפשר, בסגנון אנגלי עממי, בלי כל העיטורים האמריקניים שאני לא סובל", הוא חשף. "אני אוהב זמרים ששרים בקול הטבעי שלהם, כמו רוברט וויאט". השאר היסטוריה. התקליט CRISES הפך להצלחה מסחררת, והשיר MOONLIGHT SHADOW הפך להמנון על-זמני. גם אחרי שגילינו את הסיפור האמיתי, הקסם והמסתורין של השיר ממשיכים להדהד, צפים אי שם בין צללי הירח.

"פתאום חזרתי להיות פופולרי בחברת התקליטים", נזכר אולדפילד בראיון, משועשע מהזיכרון. "אנשים ניגשו ואמרו 'מייק, מייק, הלו! איפה היית?'". התקלי הזה הצליח לשמור על מעריציו הוותיקים ובו זמנית לקרוץ לקהל הפופ. "זה פשוט הרגיש כמו הדבר הנכון לעשות באותו זמן. אני לא באמת מתכנן דברים. התחלתי ליצור מוזיקה במועדוני פולק כשהייתי בן 11 או 12. הייתי כותב שירים קטנים, הם לא היו טובים במיוחד, אבל אז הייתי יוצר קטעים אינסטרומנטליים ארוכים על גיטרה אקוסטית. כך שתמיד היו לי את שני הצדדים האלה: שירים קצרים וקטעים אינסטרומנטליים ארוכים. אין דבר שהופך אותך לפופולרי יותר בעיני חברת התקליטים שלך מלהיט. ריצ'רד ברנסון, הבוס של וירג'ין, בא אליי כל כך שמח ואמר שאני צריך לעשות עוד תקליטים של שירים כאלו. כתוצאה מכך, יצרתי כמה תקליטים שהייתי עושה אחרת, שהיו מורכבים רק משירים – DISCOVERY ו-IISLANDS. הם לא באמת העבודות הטובות ביותר שלי, למרות שיש בהם רעיונות טובים פה ושם".

הלהיט הפסיכדלי שהציל להקה בשם היארדבירדס והכניס את עולם הפופ לסחרור. ב-27 במאי 1966 יצא תקליטון אחד ששינה את חוקי המשחק והשתיק את כל המלעיזים.

בלונדון של אמצע שנות השישים, אם הייתם בלהקת קצב, הייתם צריכים להיות משהו מיוחד כדי לבלוט. והיארדבירדס היו מיוחדים. לא רק שהם היו מהכוחות המובילים בסצנה, הם גם היו חממה לשלושה מגיטריסטי-העל הגדולים בהיסטוריה: אריק קלפטון, ג'ף בק וג'ימי פייג'. אבל באביב 1966, ריח של משבר עמד באוויר.

הכל התחיל כשזמר הלהקה, קית' רלף, החליט לנסות את מזלו בקריירת סולו והוציא את התקליטון MR ZERO. השיר, בעל גוון פולקי עדין, היה רחוק שנות אור מהסאונד המחוספס של להקת האם שלו. התוצאה? כישלון מסחרי צורב ושמועות בעיתונות שהתחילו לנחש בקול רם שהסוף של היארדבירדס קרוב.

כדי להדוף את גל השמועות, הלהקה נכנסה לאולפן ויצאה משם עם פצצה מוזיקלית: התקליטון OVER UNDER SIDEWAYS DOWN. זה לא היה עוד שיר רוק'נ'רול. זו הייתה הצהרה. עם ארומה פסיכדלית כבדה וריף גיטרה מופתי של ג'ף בק, שנשמע כאילו הוא מנגן בסיטאר הודי, השיר היה סטירת לחי מצלצלת לכל מי שחשב שהלהקה גמרה את הסוס. באופן אירוני ומפתיע, בק ביסס את הריף החדשני והמורכב הזה על להיט הרוק'נ'רול הקלאסי ROCK AROUND THE CLOCK של ביל היילי, והוכיח שמהפכות גדולות צומחות לפעמים מהשורשים המוכרים ביותר.

מבקרי המוזיקה בבריטניה לא ידעו איך לעכל את זה, אבל הם אהבו את מה ששמעו. פני וולנטיין, מבקרת נחשבת ממגזין המוזיקה DISC AND MUSIC ECHO, כתבה בטורה: "הדברים מגיעים פה למקום מוזר, בחיפוש הלהקה אחר צליל חדש. עם זאת, יש פה מחיאות כפיים, קריאות 'היי' בסגנון רוסי, ניחוחות הודיים וצליל שנשמע כתפילה ערבית. אני חושבת שזה מרתק". הקהל הסכים, והשיר נסק עד למקום העשירי במצעד המכירות הבריטי.

אבל על מה בעצם השיר? המתופף, ג'ים מקארתי, הסביר שהשיר היה מיקרוקוסמוס של החיים כמוזיקאי מצליח באותה תקופה. מצד אחד, ההנאה שבזבוז המשכורת על בילויים. מצד שני, הניגוד המוחלט בין החלום למציאות: "פתאום אנחנו בקליפורניה שטופת השמש, שם דברים קורים, עם כל הבחורות והמכוניות המקסימות. זה היה החלום שלנו אחרי שגדלנו בלונדון הקודרת והעלובה של אחרי המלחמה. המציאות האחרת הייתה לשבת כל הלילה באוטובוס בדרך להופעה, עייפים ועלובים".

הסיפור המשעשע ביותר מגיע מהמפיק, סיימון נאפייר בל, שתיאר בספרו איך הפך לגיבור בעל כורחו. "הלהקה הציבה את הכלים באולפן ועבדה על קצב הבסיס", הוא סיפר. "אחרי זמן מה הם אמרו שיש להם את זה. אני בעיקר הנהנתי לטכנאי הסאונד ואמרתי שזה נשמע נחמד". כשהגיע שלב המילים, הלהקה נתקעה. נאפייר בל, בניסיון להיראות מועיל, זרק הצעה: "אמרתי שתקליטי פופ לא דורשים אינטלקט גדול, אז אין טעם לשבור את הראש. הצעתי שהם ישירו פזמון של שטויות מוחלטות: 'מעל, מתחת, הצידה, למטה, אחורה, קדימה, מרובע ועגול'. ואז הלכתי לשתות תה". כשחזר, הוא גילה שהלהקה הקליטה את הצעתו וזה נשמע עליז למדי. כדי להוסיף את חותמו האישי, הוא הציע שיוסיפו צעקת "היי!" בתחילת השיר. הלהקה התלהבה וצעקה "היי!" בכל הזדמנות אפשרית לאורך כל העניין.

התקליטון הפך ללהיט ענק, ונאפייר בל הפך למפיק המבוקש של הרגע. "כולם רצו לראיין אותי", הוא נזכר. "בריאן אפשטיין כבר מיצה את הסיפורים על הביטלס, ואנדרו לוג אולדהם היה בתקופה פחות ידידותית עם הרולינג סטונס, אבל אני הייתי נחמד. ניסיתי לומר להם את האמת: 'אה, זה היה כלום. זה פשוט קרה'. אבל הם התעקשו שאני פשוט צנוע מדי".

כך נולד תקליטון שהגדיר מחדש את גבולות הפופ ובישר את בואו של עידן הפסיכדליה. היי!

ונוס ומאדים של מקרטני הם סבבה הלילה. ב-27 במאי בשנת 1975 ארצות הברית התעוררה לצלילי תקליט חדש ונוצץ בחנויות, VENUS AND MARS, יצירתם המשותפת של פול מקרטני ולהקתו הנאמנה, כנפיים. שלושה ימים לאחר מכן, הבשורה הגיעה גם לממלכה המאוחדת, ומסמנת פרק חדש וסוער בקריירה של מקרטני.

האמת? זה כנראה התקליט הקלאסי האחרון של להקת כנפיים, והוא נראה די אנונימי ושכוח בקרב קהל רוכשי המוזיקה הכללי, וזו פשוט בושה וחרפה. כי ברגע שמניחים את התקליט העבה הזה על הפטיפון ומורידים את המחט - מגלים יצירה שיצאה בשנת 1975 והיא התקליט הרוקי ביותר של פול מקרטני. בסך הכל, הוא מעולם לא היה קרוב כל כך להפוך לרוקר במלוא מובן המילה באותה תקופה. וכן, אני ממש - אבל ממש - אוהב את התקליט הזה כיחידה אחת. אפילו שיש בו מספר שירים שני שירים או שלושה שהם פחות לטעמי. בתוך התקליט הם מסתדרים נהדר.

הכוח האמיתי של התקליט טמון מבחינתי ביסודות הרציניים יותר שלו. מבחינתי, הקונספט יכול ללכת לעזאזל, ובמציאות הוא ממילא מוגבל רק לשיר הנושא הפותח, שיר מלודי עם משחקי מילים מרשימים על מפגש בין שני כוכבי לכת, שני חברים ושני גיבורי רוק, כמו גם החזרה הארוכה והבומבסטית יותר שלו כשמגיעים לצד ב' של התקליט. בכל מקרה, לפול מעולם לא היה את הכוח, הרצון או האומץ ליצור תקליט קונספט אמיתי, והוא רק הצליח לזייף אחד כזה בעצם שניים - אם מחשיבים גם את סרג'נט פפר בקטגוריה הזו. בעצם, מקרטני הצליח לשטות בלא מעט אנשים כשעשה את שיטת סרג'נט פפר - לקחת שיר מתקליט ולעשות איתו עוד קטע בהמשך התקליט. כך היה עם JUNK בתקליט הבכורה שלו, או RAM ON בתקליט RAM או BIP BOP בתקליט WILD LIFE או חזרה על מוטיבים משירים ב-BAND ON THE RUN. אבל אף אחד מהם לא היה אלבום קונספט מבחינת לספר סיפור.

אבל VENUS AND MARS לא היה סתם עוד תקליט. אחרי שנים של שיתוף פעולה פורה (ומתסכל מצדו של פול) עם חברת התקליטים של הביטלס, אפל, החליטו הזוג מקרטני שהגיע הזמן לשינוי כיוון. בשנת 1975, עם פירוק השותפות של הביטלס, הם נטשו את ספינת הדגל המוכרת וחתמו בחברת קפיטול, שהתחייבה להעניק להם דחיפה שיווקית אדירה. VENUS AND MARS היה יריית הפתיחה של הרומן החדש הזה, תקליט שהגיע עם שלושה סינגלים והמון ציפיות.

המסע אל הכוכבים החל בכלל במקום מוכר, אולפני אבי רואד, בנובמבר 1974. להקת כנפיים הגיעה בהרכב חדש ורענן. פול, לינדה והגיטריסט דני ליין נשארו הגרעין הוותיק, ואליהם הצטרפו שני כוחות חדשים ומבטיחים: הגיטריסט ג'ימי מקולוק (יוצא להקות THUNDERCLAP NEWMAN ו-STONE THE CROWES) והמתופף ג'ף בריטן (שניגן לפני כן ב-EAST OF EDEN).

אבל עוד לפני שהם הספיקו לפרוש כנפיים ביחד, החלו הבעיות. בינואר 1975, הלהקה נחתה בלואיזיאנה החמה כדי להקליט באולפני SEA SAINT, שהיו בבעלות המוזיקאי הנערץ על פול, אלן טוסאינט. האווירה הדרומית הלוהטת לא הצליחה לחמם את היחסים בין חברי הלהקה. המתופף הטרי, בריטן, מצא את עצמו בעימותים קשים עם מקולוק הגיטריסט ועם דני ליין. אחרי זמן קצר, הוא החליט שנמאס לו מהדרמה, ארז את המקלות והודיע על פרישה. מקרטני, מתופף מחונן בזכות עצמו, יכול היה בקלות לתפוס את מקומו, אבל הוא בחר להביא אוחז במקלות אחר. לתמונה נכנס ג'ו אינגליש (מתופף אמריקאי עם שם המשפחה הכי לא מתאים), שבא מאטלנטה.

עם יציאתו, VENUS AND MARS זכה לביקורות טובות, גם אם לא היסטריות כמו קודמו המרשים, BAND ON THE RUN. התקליט נפתח בקטע קצרצר וחללי הנושא את שמו, שמכניס לקונספט אסטרולוגי שמרחף מעל היצירה כולה. משם, אנו גולשים ישירות אל ROCK SHOW, המנון רוק קצבי שבו מקרטני משתעשע בחריזה עם שמות של אולמות מופעים מפורסמים וגם השחלת שמו של גיטריסט להקת לד זפלין, ג'ימי פייג'. המילים מספרות על פול ולהקתו שיוצאים לסיבוב הופעות עולמי עצום ומרהיב. יש כאלה שממהרים לגנות את השיר בטענה שהוא סתם שארית גלאם זניחה, אבל לא צריך להיות גאון גדול כדי לראות שהשיר נבנה כפרודיה מצחיקה על תנועת הגלאם-רוק כולה, פרודיה שמצליחה לשלב מילים משעשעות וריפים מוצקים, כזו שמאפשרת לי ליהנות ממנה במישורים רבים ומגוונים. וחוץ מזה - ברור שהשיר הזה הפך להיות הפתיחה הנכונה לשלהב את הקהל בהופעות של להקת כנפיים אז.

מיד אחרי הרעש, מגיעה הבלדה המלטפת LOVE IN SONG. איזה שיר יפה הוא זה! הוא עצוב, גאוני ובומבסטי בחלקו, אבל מדובר בסוג הטוב של הבומבסטיות - הבומבסטיות המיוחדת של מקרטני. ואז, מגיע השיר YOU GAVE ME THE ANSWER, קריצה מובהקת לסאונד הביג-באנד של שנות הארבעים. מקרטני תמיד היה אמן בלחבר שירי מחווה נוסטלגיים כאלה (זוכרים את HONEY PIE מהאלבום הלבן?), אם כי יש שיגידו שזהו טעם נרכש. בסדר, זה קטע קליל בסגנון הוליוודי רטרו משנות העשרים של המאה הקודמת, והוא הוקדש לפרד אסטר. זה אחד השירים שאני פחות אוהב.

השראה מפתיעה הגיעה מעולם הקומיקס. במהלך חופשה בג'מייקה, פול גילה מחדש את אהבתו לחוברות קומיקס ורכש אותן בכמויות. התוצאה: MAGNETO AND TITANIUM MAN, שיר שכולל גם את דמותו של CRIMSON DYNAMO, כולם נבלים איקוניים של חברת MARVEL. האם זו תחרות מול השיר BEING FOR THE BENEFIT OF MR KITE שג'ון לנון כתב את כולו מטקסט של פוסטר שהוא רכש? ייתכן.

וצד א' נחתם בעוצמה עם LETTING GO, אחד הקטעים החזקים והמהודקים בתקליט. השיר הזה הוא אחד האהובים עליי ביותר בתקליט, ללא ספק. שימו לב גם ששלושים השניות הראשונות של השיר הזה מצדיקות לחלוטין את המוניטין של פול כאחד המפיקים העצמיים הטובים ביותר בתעשייה. האופן שבו הוא בונה את המתח בצורה כל כך מהירה ועם זאת כל כך הדרגתית, זה אופייני לאדם עם מוח גמיש ורגיש. עם שכבות של גיטרות ואז עם בוא הבס העמוק של מאסטרו פול שדוחף את עצמו קדימה - זה גרוב כבד למהדרין.

הצד השני נפתח בגרסה שונה של שיר הנושא, עם מילים אחרות אך אותה אווירה חללית, ומיד ממשיך אל SPIRITS OF ANCIENT EGYPT. את השיר הזה, שנכתב בהשראת ספר על הפירמידות, שר דווקא דני ליין (לא פני ליין, חחחח) ואסור לשכוח שהבחור המוכשר הזה הגיע במקור מלהקת המודי בלוז, אחרי הכל. זה שיר ממש מדליק. ואחד משירי הרוק של התקליט הוא MEDICINE JAR. זה שיר אנרגטי נגד סמים. באופן די אירוני, מסתבר שזה בכלל לא שיר של פול, הוא אפשר בנדיבות לגיטריסט שלו, ג'ימי מקולוק, לזרוק פנימה כמה לחנים משלו (והשיר הזה נכתב על ידי מקולוק עם חברו המתופף, קולין אלן - שניגן לפני כן בלהקות STONE THE CROWES, הבלוזברייקרס של ג'ון מאייאל וגם להקת פוקוס ההולנדית). המילים נראות כאילו יצאו ישירות מתוך קמפיין תעמולה של משרד הבריאות אבל מקולוק, למרבה הכאב, הלך לעולמו ממנת יתר כמה שנים מאוחר יותר, מה שמוסיף לי תמיד משקל מצמרר לשיר.

קטע נוסף שמעורר ויכוחים עד היום הוא CALL ME BACK AGAIN, שיר שיש הטוענים שהוא חיקוי חיוור לקלאסיקות ביטלס כמו OH! DARLING. האמת? לטעמי זה טייק די לא מוצלח על גרוב נשמה קלאסי, אבל איכשהו מעולם לא מצאתי אותו מעצבן כפי שאנשים חושבים. אולי זה נובע מהעובדה שפול אפילו לא מנסה להישמע כנה בשיר הזה. כך שזה נשמע יותר כקריצה ולא כהצהרה.

ואז מגיע הלהיט שבכתר, LISTEN TO WHAT THE MAN SAID. זה הלהיט הגדול ביותר מהתקליט, שהגיע למקום הראשון במצעד האמריקאי. בפתיחת השיר ניתן לשמוע את פול מחקה את סגנון הדיבור של ליאו נוצ'נטלי, גיטריסט להקת THE METERS. בהקלטה הצטרף לחבורה הגיטריסט האורח דייב מייסון, ומי שגנב את ההצגה היה טום סקוט בסולו סקסופון בלתי נשכח. התקליט מסתיים בצורה עדינה עם השיר TREAT HER GENTLY, שמתחבר ישירות לנעימת הנושא של אופרת הסבון הבריטית הפופולרית אז, CROSSROADS. מקרטני הסביר שהחיבור נוצר כי השיר מדבר על אנשים בודדים, שלדעתו, היו קהל היעד העיקרי של הסדרה.

בסופו של דבר, זה תקליט ממש, ממש מגוון ומספק עבורי, ובהחלט האחרון בסדרה של התקליטים הגדולים ביותר של פול במסגרת להקתית, למרות שהוא הצליח להתקרב לרמה הזו עוד פעם אחת אחרונה בתקליט LONDON TOWN - אך שם העסק נשמע לי פחות תוסס ומלהיב כמו פה. התקליט הזה מגוון כמעט כמו כל תקליט של הביטלס והחלק הכי מבאס הוא שרבים לא מכירים אותו או מעדיפים דברים אחרים של פול על פניו. קדימה, תנקו את הראש, שימו את התקליט על צלחת הפטיפון ותנו לצלילים האדירים האלו לצבוע לכם את היום.

ומה חשבו המבקרים? או!... מגזין הרולינג סטון, באחת הביקורות הזכורות של התקופה, לא ממש התרשם ופרסם - ואין לי ספק שמקרטני וחברי כנפיים קראו את זה: "ככל שעובר הזמן נראה כי ג'ון לנון הוא הביטל החשוב האמיתי. שמענו פעמים רבות את הסיפורים בהם העוקצנות של לנון באה לכסות על מתיקות היתר של מקרטני. לצערנו - זה נראה כנכון מאד.  הקריירה של לנון כסולן ידעה עליות ומורדות, אבל הוא לא עשה תקליטים לפי דרישת השוק. למעשה, אף אחד מהביטלס שרד את החלק הראשון של הסבנטיז מבחינה הרואית. ג'ורג' האריסון הפך לג'ובראן חליל ג'ובראן מוסיקלי, רינגו סטאר הפך לדמות שטוחה עוד יותר. לנון הוא דמות מבולבלת שלא יודעת מה באמת לעשות ומקרטני נראה כמו גרסה מודרנית של ברט בכרך. עם זאת, רק לנון מצליח, מכל הרביעייה, לגעת ברוק'נ'רול. התקליט החדש של מקרטני נשמע מחושב מדי. הזוג מקרטני חושב שהעולם באמת מתעניין בזוגיות המוסיקלית שלהם. עם זאת - מכל הארבעה אני יכול להמר רק על מקרטני, שהקריירה שלו תמשיך הלאה". נו, מבקרי מוסיקה הם טיפוסים.

וכמו תמיד אצל מקרטני, גם לעטיפה יש סיפור. אוברי פאוואל, מסטודיו העיצוב HIPGNOSIS, סיפר: "פול ביקש שנעצב לו את העטיפה. הגעתי ללוס אנג'לס ועזרתי ללינדה לצלם את שני כדורי הביליארד, האדום והצהוב. פול רצה שבעטיפה הפנימית יהיה צילום שנראה כאילו נלקח מכוכב נטוש. נסענו למדבר ומצאתי לוקיישן מושלם. אבל אז פול התקשר ואמר שמצא מקום טוב יותר בפאלם ספרינגס. הוא ביקש שניפגש שם בשש בבוקר ליד קרוואן כסוף. יצאנו לדרך תחת ירח מלא. כשהגענו ודפקנו בדלת, פול פתח אותה עם פנים עצבניות, ולינדה נראתה מצוברחת. התברר שאחרי ההקלטות בלילה, ג'ימי מקולוק השתכר והרס את האווירה לכולם. הם פשוט ציוו עלינו להחזיר אותם מיד ללוס אנג'לס. בדרך חזרה, כשפול לא הפסיק לספר סיפורים על הביטלס, עצר אותנו שוטר על מהירות. הוא הציץ פנימה ושאל: 'האם זה ג'ון לנון במכונית?'. השבתי לו שזה פול מקרטני. במקום דו"ח, השוטר קיבל חתימה ולחיצת יד. כמה ימים אחר כך, צילמנו את העטיפה בלוקיישן שאני בחרתי, וחגגנו עם פיקניק ומדורה".

בוב דילן ממיס את השלג. ב-27 במאי 1963 יצא תקליטו השני של בוב דילן ומעטים ניחשו שהוא עומד לשנות את העולם. למעשה, אם זה היה תלוי בכמה בכירים בחברת התקליטים שלו, CBS, התקליט הזה לא היה יוצא כלל.

למעשה, פה - בתקליט הזה - העסק הזה שנקרא בוב דילן באמת מתחיל. תקליט הבכורה של דילן נחל כישלון מסחרי צורב, עם מכירות של 5,000 עותקים בלבד, והבוסים כבר היו מוכנים להראות לו את הדלת. אך אז נכנסו לתמונה שני ענקים. הראשון היה המפיק ג'ון האמונד, שגילה את דילן והתעקש לתת לו הזדמנות נוספת. השני היה לא אחר מאשר האיש בשחור, הזמר ג'וני קאש, שהיה ממעריציו המוקדמים של דילן והעניק לו רוח גבית משמעותית. בזכותם, הפרויקט קיבל אור ירוק.

מדובר על שלושה עשר שירים, עם אורך כולל של יותר מחמישים דקות! זה אורך לא שכיח אז בעולם בו תקליטונים היו ה-שוק ואילו אריכי נגן היה שוק משני יחסית. אבל אף לא שיר אחד מתוכם מרגיש לא במקום או לא רלוונטי. והתקליט מציג אמן בשיא יצירתו הראשונית עם כוח חדש שמצא, בוב כמעט נמנע לחלוטין מגרסאות כיסוי הפעם. במקום זאת, הוא דחס את התקליט ביצירות מקוריות שלו, שחלקן במקרה נחשבות לכמה מהשירים החשובים והמפורסמים ביותר שלו בכל הזמנים. אז כן, זה תקליט פולק אמיתי וזועם (ועם חוש הומור לצד כאב בתוכו) - אם לא מחשיבים את גרסת הלהקה בשיר CORRINA CORRINA. והאם הוא רומז על ג'ואן באאז כשוא שר שורה כמו: "היא כותבת לי מכתבים ושולחת לי צ'קים". אוקי אוקי, הרומן שלהם עוד לא התחיל אז. ובכן...

אבל אל תחשבו שהרקע לתקליט הזה חף מדרמה. הו, לא! בתחילה, הקלטה שלמה של הופעה של דילן מהטאון הול, שהייתה מיועדת להפוך לתקליט חי, נגנזה ונשארה במרתפי החברה. ואז הגיעה תקרית אד סאליבן. ב-12 במאי, דילן היה אמור להופיע בתוכנית האירוח הפופולרית ביותר באמריקה, חשיפה שיכלה לשגר קריירה לשמיים. הבעיה? דילן התעקש לבצע את השיר TALKING JOHN BIRCH SOCIETY BLUES. השיר היה פרודיה נוקבת על "אגודת ג'ון בירץ'", ארגון ימין קיצוני אנטי-קומוניסטי שדילן ראה בו איום על חירות המחשבה. אנשי התוכנית, שחששו מתגובת הקהל והמפרסמים, לקחו על עצמם את חירות המחשבה ואסרו עליו לשיר את השיר. דילן, בצעד שהפך למיתולוגי, פשוט הסתובב על עקביו ויצא מהאולפן, מוותר על החשיפה של פעם בחיים.

חברת התקליטים לא אהבה את המרדנות. כנקמה, אנשיה החליטו לשנות את התקליט שכבר היה מוכן להדפסה. הם הורו לגנוז ארבעה שירים מהגרסה המקורית, ביניהם כמובן שיר המחאה על אגודת ג'ון בירץ', והחליפו אותם בשירים חדשים שהוקלטו ממש ברגע האחרון. אך דווקא הגרסה המתוקנת הזו, שנולדה מתוך מאבקי כוח וצנזורה, היא שהכתה גלים. בתוך חודשיים נמכרו 200,000 עותקים, והתקליט הפך להמנון של הדור הצעיר, זה שמאס במלחמות ובצביעות. "אין אצלי יותר שמאל או ימין או לבן מול שחור", אמר דילן באותה תקופה, "אצלי רק יש למעלה או למטה ולמטה זה איפה שהקרקע נמצאת. אז אני רוצה להתרומם למעלה מבלי לחשוב על דבר טריוויאלי כלשהו, כמו פוליטיקה".

אז לאספני התקליטים שביניכם - שימו לב: ההדפסה המוקדמת של התקליט הזה היא אחד התקליטים הנדירים יותר בעולם - ידוע שקיימים רק כ-20 עד 25 עותקים במיקס מונו ושני עותקים במיקס סטריאו. עותק חדש לגמרי יכול להימכר בין 35,000 דולר ליותר מ-100,000 דולר. כן כן!!!

התקליט, שהורכב משמונה סשנים שונים, נפתח עם שאלה שתהדהד לעד: "כמה דרכים צריך אדם לפסוע בהם / עד שתקראו לו אדם?". כך שאל דילן ב-BLOWIN' IN THE WIND, והמונים הקשיבו והרגישו שהוא מדבר ישירות אליהם. דילן טען שכתב את המילים תוך עשר דקות בלבד, על בסיס מנגינה של שיר עבדים ותיק בשם NO MORE AUCTION BLOCK. עוד באותו ערב, כשביצע אותו לראשונה במועדון בגריניץ' וילג', שכח חלק מהמילים ואילתר אותן על הבמה.

חלק מהשירים באלבום מבוצעים בסגנון הבלוז המדבר. דילן בעצם מספר סיפור, חצי מדבר וחצי שר, עם הרבה קריצות, הומור ציני ושטותניקיות. אני מבין את ההקשר ההיסטורי – זה היה חלק בלתי נפרד מתרבות הפולק של מועדוני גריניץ' וילג', ודילן רצה להראות שיש לו גם צד קליל ומצחיק, שהוא שואב מהשפעות כמו וודי גאת'רי. אבל לא כל הבדיחות באמת מצחיקות בפעם העשירית ששומעים אותן, והיעדר לחן מלודי עשיר גורם לשירים האלה להרגיש ארוכים מהרצוי. כשאני מסיים לשמוע טקסט עמוק ונוקב שלו פה, שיר בסגנון הקליל ההוא מרגיש לי כמו נפילת מתח משמעותית מדי. בשלב הזה, נראה שדילן היה עדיין קרוע בין הרצון להיות זמר-פולק-בלוז מסורתי לבין הייעוד האמיתי שלו כמשורר חדשני. ועם זאת - זה פשוט מרתק לחוות ולהבין את זה. זה דילן בהתפתחות. בוב דילן של 1963 היה בן 22 בלבד. הוא עדיין לא השתחרר לגמרי מהתבניות הישנות של מוזיקת העם שעליה גדל, ובמקביל, המוח הפואטי הגאוני שלו התחיל לפרוץ את הגבולות. השירים שאני פחות מתחבר אליהם אינם בהכרח שירים גרועים - ממש לא. הם שרידים לתקופה שבה דילן חיפש את הקול שלו, התנסה בהומור וניסה פה ושם לבדר את הקהל בבתי הקפה. לעומתם, השירים שאני כל כך אוהב מראים את העתיד – את דילן המקורי, החושב, זה שמרסק מוסכמות של כתיבת שירים ודורש להקשיב לו בריכוז רב.

אז זעם ומחאה לא חסרים פה. המחאה המשיכה ב-MASTERS OF WAR, שיר זעם חסר תקדים נגד תעשיית המלחמה. "אף פעם לא באמת כתבתי דבר כזה אבל לא יכולתי לעצור את זה עם השיר הזה". הוא ממש מאחל לאדונים פה שהם ימותו מוות מהיר. הוא מבטיח ללכת אחרי ארון הקבורה שלהם. לדעתי, זה אחד משירי המחאה הטובים יותר של בוב דילן אי פעם. הוא באמת נותן פה בראש. הוא חזק ומלוכלך יותר מכל מתמודד אחר אז. שלא לדבר על האקטואליה הנצחית של השיר כמובן. מלחמות עולם תמיד היו ויהיו.

גם A HARD RAIN'S A-GONNA-FALL, יצירת מופת אפוקליפטית בת שבע דקות, נתפסה כשיר על נשורת גרעינית. דילן הבהיר שהגשם הכבד הוא דימוי לכל רוע גדול שעומד ליפול על העולם, והשאיר למאזינים חומר למחשבה עמוקה. מעטים מחובבי הפולק או הרוק לא מכירים את השיר הזה - שברגע שיצא, הוא בייש זמרי פולק וכותבי שירים ברחבי העולם עם המילים האמיתיות שלו. נראה כי אלוהים בכבודו ובעצמו נתן כישרון כה גדול לבחור הזה לכתוב איתו שירים. מוזיקת הפולק הייתה אז עדיין פרה קדושה, ואו שעשית את זה כמו שהיית אמור לעשות, או שלא עשית את זה בכלל. עם המנגינה האחת הזו, דילן כמעט המציא מחדש את החוקים, והראה שאפשר לחתן נרטיבים ומבנים מוזיקליים עתיקים עם משהו שיהיה קצת יותר רלוונטי (גם אם לא בהכרח יותר נגיש) לאנשים של היום. השיר הזה הוא בעיניי יצירת מופת חד-פעמית וכשאני מאזין לשיר הזה, אני מרגיש שדילן לוקח אותי למסע בעולם גוסס, עולם של מלחמה קרה ופחד גרעיני, אבל גם עולם של כאב אוניברסלי.

אבל לא רק זעם היה שם. התקליט הציג גם שירי אהבה מורכבים ונטולי סנטימנטליות, כמו DON'T THINK TWICE, IT'S ALRIGHT. את השיר הוא כתב לבת זוגו דאז, סוז רוטולו, לאחר שזו טסה ללמוד באיטליה והותירה אותו שבור לב בניו יורק. במהלך כתיבה מבריק, הוא הפך את הסיטואציה וכתב את השיר כאילו הוא זה שעוזב אותה. זה שיר פרידה גאוני דווקא בגלל המרירות העדינה שבו. הוא לא אומר "אני שונא אותך", אלא מעביר תחושה של אכזבה מעורבת בהשלמה פסימית. דרך אגב, נטען שהוא למעשה גנב את זה מהבלדה של פול קלייטון בשם WHO'S GONNA BUY YOUR RIBBON SAW, מה שהוביל לתביעה משפטית שהסתיימה בסופו של דבר בפשרה מחוץ לכותלי בית המשפט.

ואותה סוז רוטולו היא הבחורה המופיעה לצדו על עטיפת התקליט המיוחדת הזו. כך היא תיארה את יצירת התמונה בספרה: "תצלום העטיפה הגיע בצורה סתמית למדי; זה בהחלט לא תוכנן. קולומביה רקורדס שלחו צלם לדירה שלנו כדי לצלם את בוב. קמנו מוקדם כדי לסדר את המקום. בוב בחר בקפידה את בגדיו המקומטים. לבשתי סוודר ומעליו סריג מגושם השייך לבוב. כרגיל, הדירה הייתה קרה. ירד שלג כמה ימים קודם לכן. הצלם, דון הנשטיין, והיחצ"ן בילי ג'יימס הגיעו. דון צילם כמה תמונות של בוב בפנים, ואז הציע שנצא החוצה. בוב לבש את ז'קט הזמש שלו. זו הייתה בחירה 'תדמיתית' כי הז'קט לא התאים למזג האוויר. אני לבשתי מעיל ירוק שקניתי באיטליה, למרות שידעתי שאינו מתאים לחורף בניו יורק. התחבקתי עם בוב כשצעדנו במעלה ובמורד רחוב ג'ונס לפי הוראות הצלם. השלג ברחובות היה מטונף, המדרכות היו קפואות. ברור שקפאנו, אבל התדמית הייתה הכל".

והתקליט הזה הפך לאובססיה הגדולה ביותר של חברי הביטלס. ג'ון לנון סיפר שהם חרשו עליו ללא הפסקה, והוא השפיע עמוקות על הכתיבה שלהם. עם התקליט הזה, בוב דילן כבר לא היה סתם זמר מחאה. הוא הפך למאסטר אמיתי של האמנות שלו.

בונוס: הליידי הסנטימנטלית להפליא של פליטווד מאק. החודש, מאי בשנת 1972, יצא תקליטון חדש לפליטווד מאק ובו השיר שאני כה אוהב - SENTIMENTAL LADY.

נו, ברור שכמעט כולם מכירים את הלהקה הזו עם ההצלחה המסחררת מתקופת האלבום המטריף RUMOURS. חובבי הבלוז השורשי לא שוכחים ללהקה הזו את ימיה בהנהגתו של פיטר גרין. חובבי האייטיז מכירים ומוקירים להיטי פופ מסונטזים שהלהקה עשתה בקאמבק שלה. אבל עבורי, הקסם האמיתי והנוגע לא פחות של הלהקה מסתתר דווקא באזור הדמדומים שלה, בשנים 1971-1974. ובכל פעם כשהצלילים של השיר הזה מגיעים לאוזניי, אני מרגיש כאילו זמן ומקום מאבדים ממשמעותם. זה מיד מחזיר אותי לימיי כילד שנחשף לשיר הזה כשהוא נכלל באיזה תקליט אוסף עלום, עם כמה אמנים, שנפל לידיי מחברה של אחותי. למעשה, השיר הזה נכלל במקור בתקליט של הלהקה ושמו BARE TREES.

הסיבה הראשונה שאני נמשך אל השיר הזה שוב ושוב היא האווירה והקול של בוב וולש, כותב השיר והסולן שלו. יש בקולו שילוב נדיר: הוא רך, מרחף ועדין, אך בו-זמנית נושא עמו את הנימה של פגיעות, שמאזנת בין תקווה לייאוש. כן, עד כדי כך זה נשמע לי טוב. זה שיר שנשמע מלנכולי אך מאד אוהב.

וולש כתב את השיר במקור עבור אשתו הראשונה, ננסי. בשלבי הכתיבה הראשונים, המילים המניות שוולש שר בפזמון היו "הרגליים שלי הן מקלות וכפות הרגליים שלי הן אבנים" אך בסופו של דבר הליריקה התגבשה לכדי בלדת אהבה מהפנטת ופואטית. וכמה טוב שכך!

מה שעושה את הגרסה הספציפית הזו מ-1972 לכל כך מיוחדת עבורי, בניגוד לגרסת הסולו המלוטשת שוולש הקליט ב-1977 באלבום הסולו שלו היא העובדה שהגרסה המקורית של פליטווד מאק מכילה בית שהושמט מההקלטה המאוחרת יותר מטעמי שיווק ואורך: "הנה את היום, אבל בקלות את יכולה ללכת רחוק מכאן". דווקא השורה הזו היא הלב הפועם של השיר בעיניי. אין כאן רומנטיקה עיוורת או הבטחות נצח שקריות; יש כאן אהבה בוגרת שמכירה בשבריריות של הרגע. ההכרה שמי שאתה אוהב נמצא לצידך כעת, אבל יכול בקלות להיעלם מחר, הופכת את זה להרבה יותר עמוק ונוגע ללב. זו תחושה אנושית שקל לי מאוד להזדהות איתה – הפחד לאבד משהו יקר בדיוק ברגע שאתה אוחז בו. וולש בחר להשוות את מושא אהבתו – או אולי את הזיכרון של אותה אהבה שחלפה – לרוח עדינה נושבת.. יש משהו מאוד מנחם במחשבה שאהבה ישנה, זיכרון מתוק או אדם מהעבר אינם צריכים להכאיב כשהם עולים שוב במחשבה. במקום זאת, הם יכולים להופיע פתאום כמו בריזה קלה ביום סתווי; הם מלטפים את הנפש, מזכירים לנו את היופי שהיה, וממשיכים לנשוב הלאה. יופי של רוח.

מבחינה מוזיקלית, ההקלטה הזו היא מופת של קסם שאינו מתאמץ להיות כזה. עבודת הגיטרות המורכבת היא יפהפיה כבר בהתחלה - עם פריטת הגיטרה האקוסטית שמרחפת מעל הגיטרה החשמלית הנקייה. ומה שבאמת מעלה את השיר לרמות שמיימיות הן קולות הרקע של כריסטין מקווי בפזמונים. ההרמוניות הרכות והמלאכיות שלה מלוות את וולש, ויוצרות מעין דיאלוג מהפנט שעוטף את השיר כולו. אני לא יודע מה אתכם אבל תמיד הייתי מאוהב בכריסטין מקווי - היא נראתה לי האישה המגניבה באמת בלהקה. זו שהכי כיף להיות לצדה. זאת בניגוד לסטיבי ניקס הדרמטית מדי.

בוב וולש הוא לא פעם הגיבור הנשכח של פליטווד מאק, האיש שבנה את הגשר המוזיקלי מתקופת הבלוז של פיטר גרין אל צליל הפופ-רוק הרך שהפך את הלהקה לאימפריה – רק כדי לעזוב רגע לפני ההצלחה ההיסטורית עם בקינגהאם וניקס. וכשאני מאזין ל-SENTIMENTAL LADY, אני לא חושב על מצעדי פזמונים, על תהילה או על ההיסטוריה המורכבת של חברי הלהקה (וגם לא על כמויות הקוקאין האדירות). אני חווה רגעים טהורים. מחוגי השעון לפתע נעצרים ומקשיבים איתי ביחד לשיר הזה מבלי להלחיץ. כי ככה זה כשכותבים שיר שנכנס היישר אל הלב.

בלוג מוסיקה - כל מה שרציתם לדעת על מוסיקה - ועוד קצת.

הנכם מוזמנים לשתף את הבלוג עם חבריכם.

רוצים לשמוע עוד הרצאות מעניינות על הופעות מוסיקה? זמרים ישראליים? להקות רוק? הביטלס? תקליטים? רוק מתקדם? ועוד מגוון נושאים? מוזמנים ליצור איתי קשר. בינתיים, בואו ליהנות גם מפודקאסטים מומלצים 

הרצאות מוסיקה שלי ותכני מוסיקה מיוחדים לפלטפורמות שונות - לפרטים והזמנות: 050-5616459