רוק מסביב לשעון: מה קרה ב-28 במאי בעולם הרוק

כל יום מציין אירועים משמעותיים בהיסטוריה של מוזיקת הרוק והפופ, עם שפע של אנקדוטות פורצות דרך שהתרחשו בעשורים קודמים. כשאנחנו מסתכלים אחורה בזמן, על היום הזה בתולדות המוזיקה, אנחנו נזכרים ברגעים המדהימים שעיצבו את נוף הרוק והפופ, החל מיציאתם של תקליטים אגדיים, הופעות אייקוניות וגם דברים משמחים לצד עצובים שקרו לאמני המוזיקה המובילים.

כחובבי מוזיקת רוק, אנחנו לא יכולים שלא לחוש תחושת נוסטלגיה כשאנחנו מהרהרים באירועים הבלתי נשכחים שהתרחשו אז. הנכם מוזמנים לצלול איתי למנהרת הזמן עם אירועי פופ ורוק שאספתי עבורכם ממקורות שונים ונדירים מאד שאינם ברשת. אהבתם וברצונכם לקבל עוד ועוד? בשביל זה בניתי עבורכם הרצאות מוסיקה מעשירות ומעניינות ופודקאסטים מומלצים.

אז מה קרה ב-28 במאי (28.5) בעולם של רוק קלאסי?

חקר, ערך וכתב: נעם רפפורט

הציטוט היומי: "המקום שלנו הפך למרכז של אנרגיה, ואנשים נהגו לשהות בו ולארגן דברים. האנשים שניסו להקים תנועות רוחניות שונות נכנסו ויצאו; חברינו, שניסו להשיג הטבות שונות עבור טריפים שונים, נכנסו ויצאו גם הם. הרבה אנרגיה הוחלפה, והכול היה ממש בתחושת ריחוף באותם ימים, כי באותה תקופה הייט אשבורי הייתה קהילה של ממש. הייתה לנו החנות הפסיכדלית – הראשונה מסוגה – בהייט אשבורי. זה היה חידוש, ואנשים אחרים החלו לפתוח חנויות ולצאת לדרך. הם נראו ממש טוב. זה קרה בערך באותה תקופה שבה אנשים החלו להגיע לעיר כדי לחקור את סצנת ההיפים. רוב האנשים בסצנת הייט אשבורי היו כאלה שחיו בסן פרנסיסקו, נחשפו לסמים, לאסיד ולדברים דומים, חיו בחוץ והתנסו בכל הדברים החדשים שגילו. לא היו אז סמים קשים; רק מריחואנה ו-LSD." (ג'רי גרסיה, מלהקת גרייטפול דד, בשנת 1972)

התקליט שכמעט הרדים את מי שהקליט אותו אך העיר את העולם. ב-28 במאי 1971 יצא תקליט הסולו הראשון של גרהאם נאש ושמו SONGS FOR BEGINNERS.

כשאני נתקבל בתקליט הזה - תמיד צצה שאלה אחת בראש שלי... מדוע אני כה אהב את התקליט המסוים הזה, אך כמעט ולא מצא את עצמי חוזר להקשיב לו בשגרה? האם זה בגלל הרחמים העצמיים שנאש משפריץ פה? להקשיב לנאש בוכה על מר גורלו לאורך חצי שעה זה כמו להרגיש כשמארחים בסלון חבר שזה עתה נזרק על ידי החברה שלו. האם הישירות של נאש, שהייתה נקודת החוזק של היצירה, הפכה גם לסיבה שבגללה היה קשה להכיל אותה באופן יומיומי. או יכול להיות שאם כבר יש לי מצב רוח למוסיקה פשוטה - אלך לשים לי תקליט אחר במקום זה? אולי המוזיקה של נאש מרגישה כמעט פשוטה מדי, חסרת עוקץ או את המורכבות שהיו גורמים לי לשים את התקליט פעם נוספת כדי לפענח עוד שכבה נסתרת? אולי ואולי ואולי... הרי אם ארצה שירים כאלו - סביר להניח שאפנה לשים תקליט של קאט סטיבנס מהתקופה ההיא. ומה לעשות? תקליט הבכורה של דייויד קרוסבי כאמן סולו שורט ויפהפה יותר ואילו הסולו הראשון של סטילס נפתח עם שיר מוחץ שרק מזמין פנימה.

גרהאם נאש תמיד נחשב לחלק החמוד יותר של השלישייה הידועה (או הרביעייה, מדי פעם), הרי מישהו היה חייב להיות כזה בסופו של דבר, לא? בזמן שדייוויד קרוסבי תפקד על תקן הבחור המשוגע, וסטיבן סטילס התבסס כאיש המחוספס, נאש היה פשוט האיש הפשוט. אבל זה ממש לא נאמר במובן רע. הייתה סביבו תמיד הילה מושכת במיוחד. הוא פיזר ניחוח עדין של כנות קיצונית ונאיביות קיצונית באותה המידה, תכונות שהפכו את המשימה לשנוא את השירים שלו לבלתי אפשרית לחלוטין, אפילו כשהם נשמעו לא פעם כמו תעמולה היפית גנרית.

הסיבה לכך הייתה פשוטה, הוא לא היה יומרני אפילו לא לרגע קט. הוא אמנם ניסה להיות סוג של גורו, אבל לא באמת גורו אמיתי ומרוחק, אלא פשוט הבחור ההוא שפוגשים ברחוב והוא נותן לכם עצה ידידותית, פשוט כי, כאילו, השמש זרחה, הציפורים צייצו, וזה הרגיש לו כל כך טוב והכל. מה שעוד עשה אותו למעניין במיוחד באותה תקופה הייתה מערכת היחסים המתוקשרת והאינטנסיבית שלו עם ג'וני מיטשל, שהשפיעה עמוקות על הכיוון המוזיקלי והאישי שלו והעניקה לו את אותו ווייב ביתי וחמים שכל כך אפיין את יצירתו. אבל רגע רגע... אם חשבתם שתקליט שכזה נולד בקלות, תחשבו שוב. כשגרהאם נאש נכנס לאולפן כדי ליצור את תקליט הסולו הראשון שלו, הוא היה למעשה שבר כלי. למה? כי הפרידה הכואבת שלו מג'וני מיטשל הותירה אותו מצולק, וביטחונו העצמי היה למטה ברצפה. הוא מצא נחמה קצרה בזרועותיה של הזמרת ריטה קולידג', אך גם הקשר הזה לא הבשיל לכדי אהבה מפרה.

אז מה עשה כוכב הרוק כשהלב שלו היה מרוסק? הוא ארז את הגיטרה ועבר לחדר במלון בלוס אנג'לס, שם הסתגר בחדרו, הפך ליצור לילי, ויצר מוזיקה כמעט ללא הפסקה. אבל הבדידות החלה לכרסם בו. נאש, איש של הרמוניות ושל חברותא, החליט שהוא לא רוצה לעשות את זה לבד. אז הוא הרים טלפון לכמה מהחברים הכי מוכשרים בעסק והזמין אותם למסיבה באולפן ההקלטות. צריך רק להביט בהערות הפנימיות של עטיפת התקליט ההוא ולראות מי עזרו לו לרקוח את החומרים הללו. ובכן, כמובן שדייוויד קרוסבי היה שם על הגיטרה החשמלית. אבל זו הייתה רק ההתחלה. מבט קרוב ומעמיק יותר חשף רשימה מסחררת של כוכבים. דייב מייסון פרט בגיטרה. ריטה קולידג' סיפקה קולות רקע, ולמי שלא שלט ברכילות של אותם ימים, מערכת היחסים הרומנטית שהתפתחה בין קולידג' לנאש ממש באותה תקופה הוסיפה רובד רגשי ומתח חיובי להקלטות. דאלאס טיילור הכה בתופים. פיל לש ניגן בבס יחד עם ג'רי גרסיה בגיטרה והם הביאו איתם את הניחוח הפסיכדלי המובהק של להקת גרייטפול דד הישר מהחוף המערבי. כריס אתרידג', מלהקת האחים בוריטו המעופפים, תרם גם הוא נגינה בבס. בובי קיז נשף בסקסופון. ניל יאנג בכבודו ובעצמו הפליא בנגינת פסנתר. והיו שם עוד מיליון אנשים אחרים שאולי לא זוהו מיד, אבל בטח לא היו סתם עוברי אורח מזדמנים.

כל זה היה רק מבחינת הנגינה. השירים עצמם נכתבו כולם על ידי נאש, כשרק שיר אחד מתוכם קיבל קרדיט משותף עם הזמר טרי ריד. נאש גם היה המפיק הראשי. אז עד כמה זה טוב? די טוב, למען האמת. זה אוסף של שירים קליטים להפליא, יחד עם כמה שירים פחות קליטים אבל כאלה שעדיין עושים הרגשה טובה בלב. למעשה, התקליט די קצר, עם 32 דקות נטו ועשרה שירים בסך הכל, והוא מסתיים לפני שבכלל מספיקים להגיד קרוסבי, סטילס, נאש ויאנג, אבל אולי זה עדיף כך. הרי האווירה האקוסטית והמעודנת שחלחלה לרוב החומריםעלולה להפוך למייגעת בסופו של דבר. עדיין, כפי שציינתי, כתקליט - זה פחות מושך אותי. ברור שהשיר הכי אהוב עליי פה נקרא CHICAGO. האם זה בגלל הגרוב שלו? בגלל אורגן ההאמונד המפתה? המסר הנוקב שבא פה עם הקצב הקליל והמטעה?

זה מבחינתי הוא היהלום שבכתר - המנון מחאה שנכתב כבר בשנת 1968 והוא תגובה ישירה לאירועים האלימים בוועידה הדמוקרטית בשיקגו באותה שנה. ראש העיר אז, ריצ'ארד דיילי, נתן למשטרה אור ירוק להשתמש בכל אמצעי דרוש כדי לשמור על הסדר, והשוטרים לקחו את ההוראה הזאת צעד אחד רחוק מדי כשהפעילו אלימות קשה כלפי המפגינים. הבית הפותח של השיר הוא התייחסות ישירה למשפט "השבעה משיקגו", בו הואשמו שבעה פעילי שמאל בגרימת המהומות. נאש לא שכח גם את הנאשם השמיני, בובי סיל, ממנהיגי הפנתרים השחורים, שבמהלך המשפט נכבל פיזית לכיסאו והושתק באולם בית המשפט בצורה משפילה, עד שלבסוף משפטו הופרד מהאחרים. "למרות שהאח שלכם מרותק ושבור, והם כבלוהו לכיסא", שר נאש, "התואילו לבוא לשיקגו רק כדי לשיר?". שנים אחר כך, הודה נאש שהוא מתחרט על שורה אחת בשיר: "תקנות? מי צריך אותן?". הוא הסביר שברור שחברה צריכה חוקים, ומאז הוא שר בגרסה מתוקנת: "שלא נצטרך חלק מהתקנות". אז בתכל'ס, השיר הזה (בניגוד לשיר OHIO שכתב ניל יאנג) היה מיושן כבר ברגע שהוקלט, כך שמאזינים בשנת 1971 בוודאי נותרו מבולבלים ושאלו למה כל כך הכרחי להגיע לשיקגו אם רוצים לשנות את העולם. אבל המנגינה נשארה שלמה ומושלמת, נכון? וזו הייתה מנגינת פופ נהדרת, עם פזמון היפי שתפקד כהמנון ואיכשהו עדיין עבד ברמה מסוימת. אני אגיד לכם - אני מאד אוהב את הפזמון הזה בתקליט, עם ההפקה העשירה שלו - אבל לשמוע את נאש שר את זה לבדו באופן אקוסטי ולפעמים עם הקרוסבי והסטילס שמספקים קולות לצידו - זה לא אותו ריגוש, סורי.

ויש עוד שיר קצבי אחד. אם CHICAGO חותם את התקליט, השיר השני פותח את התקליט ושניהם מהווים כקצוות ריתמיים יוצאי דופן. השיר הוא MILITARY MAN. זהו אולי אחד מהשירים האנטי מלחמתיים הטובים ביותר שיצאו באותה תקופה היסטורית. הוא שיקף את נסיבות לידתו של נאש עצמו באנגליה, ממש בעיצומה של מלחמת העולם השנייה. היו בו מילים משעשעות גם כן: "בחדר בקומה העליונה בבלקפול / על שפת ים צפוני / הצבא לקח את אבא שלי / ואמא שלי ילדה אותי". התוצאה היא שיר נוגע ללב שמוקלט בצורה נפלאה.

אבל הסשנים להקלטות היו טעונים, והאווירה הייתה מתוחה. רגע השיא של הדרמה הגיע כשטכנאי ההקלטות, ביל האלוורסון, החליט לזרוק הערה עוקצנית. לאחר ששמע את אחד השירים קורם עור וגידים, הוא פנה לנאש ואמר שהתקליט שלו יכול להיות תרופה מעולה לאינסומניה. נאש, שלא בדיוק היה במצב רוח לבדיחות, רתח מזעם, התפוצץ על הטכנאי ויצא בסערה מהאולפן. האלוורסון לא חיכה לפיטורים. הוא ארז את חפציו וטס לאנגליה לעבוד עם לא אחר מאשר סטיבן סטילס, שותפו של נאש ללהקה. אאוץ'! במקומו הגיע לארי קוקס, טכנאי הסאונד של ג'פרסון איירפליין, שהביא איתו רוח חדשה. רק בסוף התהליך, כשהאזין לתוצאה הסופית, הבין נאש שהשילוב בין העבודה המוקדמת של האלוורסון למגע הסופי של קוקס הוא זה שיצר קסם מוזיקלי מנצח.

שם התקליט, SONGS FOR BEGINNERS ("שירים למתחילים"), נבחר בקפידה ושיקף שתי משמעויות: הראשונה, העובדה שנאש עצמו יוצא לדרך חדשה ומתחיל קריירת סולו. השנייה, קריצה לאותם אנשים שחולמים לעשות שינוי גדול בחייהם, אך נשארים קפואים על קו הזינוק, מהססים לעשות את הצעד הראשון.

במגזין המוזיקה הבריטי NME לא חסכו במחמאות: "התקליט כולו מוצף באהבה. לפעמים היא נמצאת פה ולפעמים היא אבודה. אבל אין רגע אחד בו נאש נכנס לרחמים עצמיים. מקבץ השירים שלו פה הוא פשוט וישיר, ללא הפקה יומרנית. אין סיבה שהתקליט הזה לא יימכר כמו AFTER THE GOLDRUSH של ניל יאנג". המבקר אף ציין כי לעיתים נאש מאמץ סגנון שירה שמזכיר את ג'ון לנון, "אולי זה טבעי בשל העובדה שהשניים גדלו באותו אזור בצפון-מערב אנגליה. זה מוסיף עוד רובד מעניין לשירים פה".

ברולינג סטון נכתב אז בביקורת על התקליט: "אם אתם מקבלים את גרהאם נאש בתנאים שלו, שהם פשוט כבחור נחמד שאיכשהו מצא את עצמו כמוזיקאי, אז סביר להניח שתמצאו אותו כבחור נוח. תוסיפו לכך אוזן חדה למלודיה, קול נעים שנוטה להתחבב עליכם, והפקה מאופקת ויפהפייה באופן מפתיע, והנה לכם תחושה טובה לגבי מהות האלבום הזה שלו.

החומר, למעט כמה חריגים בולטים, לא נע בין הקצוות של נהדר או נורא, וכאשר הוא מצליח להימנע מקלישאות ברורות מספיק זמן כדי למנוע מהפזמונים להישמע נדושים, הוא מספק את הרגעים הטובים ביותר באלבום: SIMPLE MAN הוא דליל ומקסים, כשזנבו של WOUNDED BIRD עוקב אחריו מקרוב.

לא מוצלחים באותה מידה הם BE MYSELF, שכותרתו מסבירה את עצמה, ו-MAN IN THE MIRROR, שמכיל שורה אלמותית שאומרת לנו איך "כל התסביכים שלי נעלמו".

השיר CHICAGO, שאני מניח שהוא מהלך פוליטי של נאש בסדר גודל של OHIO המצוין של ניל יאנג, הוא באמת נקודת השפל של האלבום; איכשהו, רוח הרפאים של גרהאם שרה "אנחנו יכולים לשנות את העולם" מצחיקה אותי. שיר הפתיחה של האלבום, MILITARY MADNESS, אומר בערך את אותו הדבר בדרך שהיא לפחות יותר בטוב טעם, והוא ראוי לציון ולו רק כדי לשמוע את נאש הוגה "MIL-I-TREE ו-"SOL-I-TREE" בדיוק באותו מבטא שממש הפך את להקת ההוליס להצלחה שהם היו אי אז בימים.

אבל אם השירים עצמם הם בעיקר ברמת ביניים, הרי שמה שנאש עשה איתם הוא שמוכיח את היתרון התחרותי באלבום הזה. בניגוד לרוב בני דורו בציר הרביעייה האלכסנדרונית, הרצועות של גרהאם אף פעם לא נראות עמוסות ומלאות בכוכבי-על מרחפים שאינם משרתים שום מטרה גלויה מלבד לספק טקסט טוב לחוברת האלבום. במקום זאת, כל רצועה נראית דלילה, מורכבת עם יד שידעה בדיוק מתי ואיפה להשאיר דברים בחוץ, ולפעמים, הסוג המיוחד הזה של טעם הופף אפילו את הדברים הרדודים למהנים. זה לא יהיה מהתקליטים האהובים עליי אבל אני לא אתכווץ אם השכן שלי ישמיע את זה כחלק מפסטיבל ה-CSNY שלו. אם אתה לא יכול להיות עם מי שאתה אוהב - תאהב את מי שאתה נמצא איתו - או משהו שכזה".

כשג'ון פוגרטי חוגג יום הולדת עם תקליט חדש של קרידנס. ב-28 במאי 1968, בדיוק ביום בו ג'ון פוגרטי חגג יום הולדת 23, יצא תקליט הבכורה של להקתו, CREEDENCE CLEARWATER REVIVAL. זה תקליט חשוב עם חשמל וסאונד של בוץ דביק במגפיים, שהגיעה כדי לטרוף את עולם הרוק'נ'רול.

קרידנס צמחה במקום הנכון ובזמן הנכון, סן פרנסיסקו של 1968, אך הייתה עוף מוזר שם. בעוד שמסביבה פרחו להקות פסיכדליות כמו גרייטפול דד וג'פרסון איירפליין, קרידנס נשמעה כאילו הרגע חבריה יצאו מביצה בדרום ארצות הברית. הרי להקות בסן פרנסיסקו – מרחק נסיעה קצרה מאל סריטו, עיר מולדתם של חברי קרידנס בקליפורניה – ניגנו סולואים ארוכים עתירי אהבה חופשית ופרחים. אבל ג'ון פוגרטי, אחיו הגיטריסט טום פוגרטי, הבסיסט סטו קוק והמתופף דאג קליפורד, בחרו ללכת בדרך אחרת לגמרי. במקום לרחף בחלל הפסיכדלי, הם העדיפו לצלול אל הבוץ. הם יצרו סאונד מחוספס, אפל, ונטול פוזה שנשמע כאילו הוא בקע היישר מהביצות העכורות של לואיזיאנה – סגנון שזכה לימים לכינוי SWAMP ROCK. החברים נמנעו מסצנת הסמים של הייט אשבורי והיה להם חוק פנימי ברור: לא נוגעים בסמים או אלכוהול בזמן שמנגנים. המשמעת הזו השתלמה. המוזיקה הישירה שלהם הפכה ללהיט ענק בתחנות הרדיו, דווקא בגלל שהייתה כל כך שונה מהסאונד הפסיכדלי ששלט סביב.

ומה שכל כך מהפנט בתקליט הבכורה הזה הוא הדיסוננס הנהדר: ארבעה חבר'ה צעירים ממפרץ קליפורניה שהצליחו לשכנע את העולם כולו שהם הגיעו מהדרום העמוק של ארצות הברית, כשהם חמושים בגיטרות רועשות וחיבה עזה לבלוז עמוק ולמוזיקת נשמה שחורה. והנשק הסודי של הלהקה היה ללא ספק ג'ון פוגרטי. קולו הצרוד, הגיטרה המחשמלת וכישרון הכתיבה וההפקה שלו היו המנוע. אך אותו מנוע הפך במהרה למקור למתחים, כאשר פוגרטי לקח שליטה אמנותית מוחלטת, אסר על חבריו להיות נוכחים במיקסים והכתיב להם בדיוק מה לנגן. הוא ידע בדיוק איך התקליט צריך להישמע, והתוצאה הייתה לא פחות ממושלמת. תקליט הבכורה הזה היה רק יריית הפתיחה במסע המטאורי והקצר של אחת הלהקות הגדולות בהיסטוריה.

שני קאברים מהתקליט הזה הפכו את הלהקה לסנסציה. קודם כל, I PUT A SPELL ON YOU, במקור של "ג'יי הוקינס הצורח", שהפך בביצוע של קרידנס להמנון דרמטי וסוחף. זה פותח את התקליט וכבר מהשניות הראשונות אחרי כניסת הסנר המרשימה - ברור שנכנסים לטריטוריה אפלה. קרידנס לקחו שיר תיאטרלי ישן, הפשיטו אותו מהגימיקים, והפכו אותו לרוק-בלוז פסיכדלי שפשוט חודר לעצמות. יש שירים שנמאס לי לשמוע אותם עם השנים - אבל זה ממש לא המקרה עם השיר הזה. הוא מבוצע מעולה וגם סאונד ההקלטה שלו הוא פאקינג דליקטס. והקול של ג'ון פוגרטי כאן מתגלה לראשונה לעולם במלוא עוצמתו – צרוד, פראי, ומלא רגש זועק שפשוט אי אפשר לזייף. והגיטרה שלו? תקשיבו! זה לא נשמע לי סולו מאולתר שם. זה נשמע לי כמו סולו שהבחור החרוץ הזה עבד עליו שוב ושוב ושוב - עד שהוא גיבש את הצלילים הנכונים. הרי ממש אפשר לשיר את הסולו הזה שלו פה, תו לתו. הוא באמת הוכיח את עצמו פה כמאסטר אבסולוטי של הגיטרה הזו - עם התוים הנכונים ובניית הדינמיקה שנעה אלינו כמו גלים. ותחשבו כמה זוגות של ישראלים רקדו את זה כסלואו בלטה מוחץ במסיבות הסלון או הדיסקוטקים שהיו פה בסיקסטיז ובתחילת הסבנטיז.

ויש את SUZIE Q שנמשך מעל לשמונה וחצי דקות, ואיך אפשר שלא להתאהב בזה? איך? קרידנס לקחו את קלאסיקת הרוקבילי של דייל הוקינס מ-1957 ומתחו אותה לג'אם סשן מהפנט. הגרוב שיש פה הוא משהו שהוא קוסמי מבחינתי. זה גרוב שלהקות רבות היום היו מוכנות לרצוח כדי לנגן אותו כהלכה. הנה לכם ארבעה חברים שידעו איך זה באמת לנגן ואיך זה באמת לנגן ביחד. זה לעולם לא יימאס עליי, הביצוע הזה. וכשנשאל בסיסט הלהקה, סטו קוק, על המילים הלא ברורות בסוף השיר, הוא ענה בהומור: "ג'ון שנא כותבי שירים שמשתמשים בחרוזים פשוטים רק כדי שזה יישמע טוב, אז זו הייתה הצהרה נגד זה. זה היה סוג של אנטי-דילן".

והאלבום ממשיך לשוטט במחוזות הבלוז והנשמה. הגרסה שלהם ל-NINETY NINE AND A HALF של וילסון פיקט מוכיחה שהם ידעו לעשות כבוד עצום לרית'ם אנד בלוז השורשי, תוך כדי שהם מזריקים לו אנרגיה של רוק לבן ומיוזע. מיד לאחר מכן מגיע GET DOWN WOMAN, בלוז מסורתי וטהור שבו הגיטרה של פוגרטי בוכה וזועקת. כן, הוא היה גיטריסט בלוז מהשורה הראשונה, עוד לפני שהוא זכה להכרה כפזמונאי מחונן. איזה פוגרטי זה!

אך התקליט לא התבסס רק על קאברים. פנינים כמו PORTERVILLE נכתבו מחוויותיו האישיות של פוגרטי. הוא כתב את השיר בזמן שירותו הצבאי במילואים. "הייתי צועד כל היום בשמש על אספלט, והמוח שלי היה ממציא סיפורי פולקלור דרומיים כדי להעביר את הזמן" הוא סיפר. השיר, שהוקלט עוד תחת השם הישן של הלהקה (GOLLIWOGS), סימן את המפנה בכתיבה של פוגרטי: "ויתרתי על שירי אהבה והתחלתי להמציא סיפורים".

גם השיר THE WORKING MAN נולד בהשראת עבודותיהם של חברי הלהקה לפני ההצלחה: בתחנת דלק, כנהגי משאיות ואפילו כשרת ניקיון. הנה לנו שיר מקורי שמניח את היסודות למה שיהפוך בהמשך למוטיב חוזר אצל פוגרטי: האדרת חייו של האדם הפשוט, פועל הצווארון הכחול. זהו בלוז כבד, איטי יחסית, עם גיטרות חותכות, שמדגים עד כמה הלהקה הזו הייתה מחוברת לאדמה. אז אין צורך לייחס חשיבות למילים בשיר, משום שהעיקר שם היה צליל הגיטרה המחוספס והמאיים שהיה פשוט מפחיד. ג'ון באמת הלך והוכיח לכולם שסולואים של גיטרה שחשבו עליהם בקפידה יכלו לשכר ולסחוף אנשים בהצלחה רבה בהרבה מאשר סולואים מאולתרים. וכל התקליט נחתם עם עוד גרוב פסיכדלי נהדר בשם WALKING ON THE WATER. השיר כלל גם מילים די מוזרות עבור הלהקה, שכן פוגרטי לא היה אובססיבי מדי להזיות מיסטיות או משיחיות נוצריות, לפחות לא למיטב ידיעת הציבור.

כן, בעידן שלנו, שבו מוזיקה מופקת לעיתים קרובות לעייפה בתוכנות מחשב ומעובדת שוב ושוב ושוב, תקליט הבכורה של קרידנס נשמע כאילו ארבעה בחורים פשוט נכנסו איתי לסלון, חיברו את המגברים לחשמל, הקימו את מערכת התופים, ספרו את הקצב והתחילו לנגן. אמנם ג'ון פוגרטי היה הכוח המניע, הקול והגיטרה המובילה, אך התקליט הזה מדגיש עד כמה חטיבת הקצב של קליפורד וקוק, יחד עם גיטרת הקצב היציבה של טום פוגרטי, היו חיוניות ליצירת אותו גרוב מטורף ומטריף. בכלל, רבים מהתקליטים שלהם נשמעו כאילו הוקלטו בהופעה חיה בתוך האולפן, והדבר נאמר כמחמאה עצומה עבורם. עם זאת, התקליט הספציפי הזה עדיין לא באמת הציג לראווה את הכישרונות של ג'ון פוגרטי ככותב שירים מחונן. אך למרות עובדה זו, התקליט בהחלט הבליט והדגיש את כישרונותיו האדירים כזמר עוצמתי וכנגן גיטרה.

ובכן, המבקרים, כהרגלם, לא ממש ידעו איך לאכול את התופעה החדשה. במגזין רולינג סטון מיהרו לקטול בביקורת שפורסמה ביולי 1968: "הנקודה הטובה היחידה בלהקה הזו היא ג'ון פוגרטי, שמנגן בגיטרה ושר. הוא זמר טוב יותר מהממוצע וגם גיטריסט מעניין. אך חוץ מזה אין כאן משהו מרתק. נגינת הבס חוזרת על עצמה והתיפוף מונוטוני. כל התקליט הזה חסר דמיון ובעל הפקה עלובה. זהו ביזבוז גדול של כישרונו של פוגרטי, שנקבר פה מתחת לחוסר כישרונם של חבריו ללהקה".

לעומתם, במגזין HIT PARADE שמעו משהו אחר לגמרי וכתבו במאי 1969: "יופי של להקה. יש כאן רק ארבעה חברים אך הם נשמעים גדולים יותר מהרבה להקות שמונות יותר חברים. הלהקה הזו בהחלט נהגה להקשיב לאמנים כמו ווילסון פיקט ולהביא את היופי של יצירתו דרכם. ג'ון פוגרטי הוא בעל קול רועם ונהדר. התקליט הזה הוא כיף אחד גדול".

הברקודה המגניבה של להקה שהיא כולה לב. ב-28 במאי בשנת 1977 יצא תקליטון שהפך לקלאסיקת רוק על-זמנית והזניק את להקת HEART לגבהים חדשים. קבלו את הסיפור מאחורי BARRACUDA.

כן, זה בהחלט מסוג השירים שאפשר לזהות מהשנייה הראשונה. ריף הגיטרה הדוהר והבלתי נשכח, שנשמע כמו דג טורף שצולל לעבר הטרף שלו. זה פשוט מחייב אותי בכל פעם להגביר את הווליום עם זה ביג טיים. אז השיר הזה יצא כסינגל הראשון מתוך התקליט השני והמצליח של הלהקה, LITTLE QUEEN, והפך מיד לכרטיס הביקור הרשמי שלה. אבל מאחורי ההפקה המהוקצעת והסאונד העוצמתי, מסתתר סיפור עסיסי של זעם, סקסיזם ונקמה מוזיקלית.

מקור הכעס שהצית את השיר היה לא אחר מאשר חברת התקליטים של הלהקה באותה תקופה, MUSHROOM. במטרה לייצר באזז צהוב ולפלפל את המכירות, החברה הפיצה שמועה שקרית ומכוערת על רומן בין האחיות שהיו הכוח המניע של הלהקה, הסולנית אן וילסון והגיטריסטית ננסי וילסון. הקש ששבר את גב הגמל הגיע לאחר הופעה, כשאיש רדיו ניגש אל אן ושאל אותה בציניות מה שלום המאהבת שלה. אן, שחשבה בתמימות שהוא מתכוון לבן זוגה אז ומנהל הלהקה מייקל פישר, נותרה המומה כשהבינה שהוא מדבר על אחותה, ננסי. היא חזרה רותחת מזעם לחדר המלון, חטפה עט ונייר, ותוך דקות כתבה את המילים הזועמות של BARRACUDA.

ואת המילים הבוערות עטפה הלהקה בהפקה מוזיקלית שהייתה לא פחות מגאונית. השיר נכתב על ידי אן וננסי יחד עם הגיטריסט רוג'ר פישר והמתופף מייקל דרוזייר. אך הסאונד הייחודי של הגיטרה, שנשמע כמו אפקט FLANGER של מנוע סילון, נולד כמעט במקרה. רוג'ר פישר חשף כיצד נולד הצליל: "רכנתי מעל המגבר שלי באולפן, ולפתע נוצר אפקט מוזר בצליל. הוצאתי את הכבל מהגיטרה והנחתי אותו ליד שפופרות המגבר. מה ששומעים בשיר הוא למעשה OSCILLATION שנוצר מהכבל עצמו, הגיטרה בכלל לא הייתה מחוברת אליו". אן וילסון הוסיפה בספר על הלהקה: "מעולם לא כתבתי מילים כל כך מהר. אפילו לא ידענו את המשמעות של המילה 'מיזוגניה' בזמנו, אבל הרגשנו את זה חזק וברור, והגבנו בכעס. ננסי סיפקה את המנגינות, ואת הגשר המוזיקלי. שאר הסאונד סופק על ידי הקצב של מייקל דרוזייר, והריף של רוג'ר פישר. כשנכנסנו לאולפן להקליט את 'ברקודה', רוג'ר התנסה בענייני פידבק. הגיטרה שלו נצמדה למגבר שלו, וזה השמיע צליל מוזר. זו הייתה תאונה מבריקה, ובדיוק כושר המצאה שרק נגן לא ליניארי כמו רוג'ר יכול היה להשיג. אתה לעולם לא יכול לעשות משהו כזה היום עם פרו טולס".

וכאילו הסיפור לא מספיק מעניין, שנים לאחר מכן גילתה ננסי שהריף המוחץ הושפע באופן לא מודע מהעיבוד של להקת NAZARETH לשיר THIS FLIGHT TONIGHT של ג'וני מיטשל. להקת HEART שימשה להקת חימום עבור NAZARETH באותה תקופה. אז ננסי סיפרה בחיוך: "כשפגשנו את חברי NAZARETH אחרי שהשיר שלנו יצא, הם היו ממש כעוסים וטענו שגנבנו להם את הריף. מה לעשות? כולם לוקחים מכולם. אתה לוקח משהו שאתה אוהב והופך אותו לשלך". מה המסקנה? לא להתעסק עם האחיות וילסון - אחרת הן יקחו משהו של מישהו ויהפכו אותו לנקמה מצליחה.

הפצצה של בריאן וילסון. ב-28 במאי בשנת 1969 הגל נשבר כשבריאן וילסון חשף את האמת המרה מאחורי אימפריית הביץ' בויז. והכל במסיבת עיתונאים דרמטית.

המקום היה ביתו של המאסטרו המוזיקלי, בריאן וילסון. האווירה הייתה מחושמלת. יומיים בלבד לפני שהביץ' בויז היו אמורים לצאת לעוד סיבוב הופעות שיכבוש את אירופה, הטיל בריאן פצצה שהרעידה את עולם המוזיקה. במסיבת עיתונאים שכונסה בחופזה, הוא חשף את מה שאיש לא רצה להאמין: אימפריית הגלישה והשמש עמדה בפני קריסה כלכלית מוחלטת. "האימפריה של הביץ' בויז קורסת והיא במצב פיננסי איום ונורא", פתח בריאן ללא היסוס מול העיתונאים ההמומים. "המצב כל כך רע שאנחנו שוקלים ברצינות להכריז על פשיטת רגל. אנחנו פשוט חייבים כסף לכולם. אם לא נוציא שיר שיהפוך ללהיט בקרוב מאוד, הצרות שלנו רק יחמירו".

והצרות, כך מסתבר, החלו להתבשל כבר לפני כשנה וחצי, תקופה שהתחילה עם גניזת התקליט המהפכני SMILE, פרויקט ששאב מהלהקה משאבים נפשיים וכלכליים אדירים. "אלפי דולרים פשוט התאדו", המשיך בריאן לתאר. "השקענו הון בחברת התקליטים העצמאית שלנו, BROTHER RECORDS, מתוך מחשבה שזה יהיה הדבר הבא. כסף נוסף בוזבז על ניסיונות לקדם אמנים אחרים שלא ממש סיפקו את הסחורה. כשהתקליטים שלנו החלו לדשדש, נכנסנו לבור עמוק".

הלהיט האחרון שלהם, I CAN HEAR MUSIC, היה טיפה בים הסוער. "להיט אחד לא יכול להציל אותנו", הודה בריאן. "רק כשהמנהל החדש שלנו, ניק גרילו, נכנס לתמונה, הבנו את עומק הבור. זה היה הלם לכולנו. תמיד האמנתי בכנות מול המעריצים שלנו, ואין סיבה לשקר להם שהכל ורוד כשהמציאות היא קוצים. כשהרווחנו מיליונים, סיפרתי על זה. עכשיו, המצב בכי רע".

אז לאן נעלם הכסף? ובכן, מסתבר שחיי הרוק'נ'רול עלו ביוקר. "כשהכסף הגדול נכנס, רבים בלהקה החלו לבזבז אותו על מכוניות פאר, בתים מפוארים ושאר פינוקים של רוקסטארים", גילה בריאן. "מהר מאוד המזומן נגמר ולא נשאר כסף כדי לתחזק את כל היוקרה הזאת. התחושה היא שהספינה פשוט שוקעת". והסיפור העצוב ביותר הוא אולי זה של המתופף, דניס ווילסון, אחיו הצעיר של בריאן. מי שהיה סמל לחיים הטובים, מצא את עצמו במצב בלתי יאמן, בין היתר לאחר תקופה ארוכה בה אירח בביתו חברים מפוקפקים שרוקנו את כיסיו. "דניס גר עכשיו במרתף עם חדר שינה אחד בבית של חבר בבוורלי הילס", סיפר בריאן. "את המכונית שלו ריסק חבר שלקח אותה לסיבוב. כל מה שיש לו בחדר זה מיטה ופסנתר, אפילו לא אמבטיה".

הכאוס חגג גם בצד הניהולי. ניק גרילו, המנהל הטרי שהוא גם בן דודם של האחים וילסון, היה כבר בדרך לאולקוס השלישי שלו מרוב לחץ. "אתמול הוא נכנס לוויכוח צורם עם מייק לאב", חשף בריאן, "אבל אין לנו ברירה, חייבים להתקדם". הלהקה במצוקתה שקלה אפילו לעשות את הלא יאמן: להשתתף בפרסומת למשקאות קלים, צעד שנחשב אז למכירת הנשמה לשטן התאגידי. אז כל העיניים היו נשואות לסיבוב ההופעות הקרוב באירופה. "ההופעות האלה חייבות להצליח", סיכם בריאן בנחישות. "אנחנו חייבים להכניס כסף לחשבון, ומהר". האם גלי ההצלחה ישובו לשטוף את חופי קליפורניה, או שהספינה של הביץ' בויז תשקע סופית במצולות החוב? ימים יגידו.

פיטר פרמפטון והתקליט שכמעט חיסל לו את הקריירה. ב-28 במאי בשנת 1977, כשהעולם כולו היה לרגליו של אליל הגיטרה החדש, פיטר פרמפטון אחרי הטירוף המוחלט של אלבום ההופעה הכפול והמפלצתי שלו, FRAMPTON COMES ALIVE - יצא התקליט I'M IN YOU. זו הייתה מכה כואבת מאד.

בשבילי, פיטר פרמפטון הוא קודם כל הגיטריסט-זמר הנהדר בלהקת HUMBLE PIE. שם אני הכי אוהב אותו. אחר כך הוא בשבילי הזמר המקסים בלהקת הפופ הסיקסטיזית THE HERD. ורק אחר כך אני ניגש אליו כאמן הסולו שהביא להיטים ענקיים באמצע הסבנטיז ואת אחד מאלבומי ההופעות המצליחים ביותר.

וישנה תופעה מוכרת בעולם המוזיקה שנקראת "קללת האלבום העוקב" – הקושי העצום לשחזר הצלחה מסחררת של אלבום פריצה. אך במקרה של פיטר פרמפטון והתקליט I'M IN YOU, לא מדובר רק בקושי לשחזר הצלחה, אלא בהתרסקות יצירתית ותדמיתית ששינתה את מסלול הקריירה שלו לעד. הקהל שציפה לעוד מנות גדושות של רוק גיטרות וירטואוזי קיבל קפיצת ראש לתוך בריכה של מים פושרים. האנרגיה הרוקית המחוספסת הוחלפה באווירת אולפן סטרילית ומחושבת מדי שניסתה ללכת על בטוח.

כן, זה תקליט פופי ורך, עם שם של תקליט שתמיד גורם לי לחשוב עליו דווקא במובן המיני, והרבה מעריצים הרגישו נבגדים בהתאם. שיר הנושא, שהוא בלדת פסנתר מתקתקה, ייצג בדיוק את הבעיה. למרות שהיה להיט מסחרי באותו זמן, הוא הציג את פרמפטון באור רך וקיטשי שצרם למעריצי הרוק המקוריים שלו. שנים לאחר מכן, פרמפטון עצמו הודה שהתקליט פשוט לא היה טוב. בספרו האוטוביוגרפי הוא שופך אור על אחת התקופות האפלות בחייו, ומצייר תמונה של אמן על סף התמוטטות. "זה היה תקליט שלא רציתי לעשות", הוא חושף. "לא באמת היה לי חומר שאהבתי חוץ משיר הנושא, אז פשוט שקענו באולפן. זה בטח עלה הון תועפות. ידעתי שאין שם משהו שאני שלם איתו. שאלתי את עצמי, 'למה אני באולפן? למה אנחנו עושים את זה עכשיו? אני לא מוכן!'. זו הייתה אחת התקופות הגרועות בחיי".

הלחץ היה עצום. טכנאי הסאונד המוערך כריס קימזי, שעבד עם הרולינג סטונס, נטש את הפרויקט באמצע. "היו לי התקפי זעם באולפן כי פחדתי מאוד שלא אספק את הסחורה", התוודה פרמפטון. "בכנות, אני מופתע שזה יצא טוב כמו שזה יצא. זה בהחלט לא התקליט האהוב עלי".

ומעבר למוזיקה, הייתה זו התדמית החדשה שצרמה למעריצים הוותיקים. פרמפטון, גיטריסט הרוק המחוספס, הפך בן לילה לאליל טינאייג'רים. וכן, לעיתים, עטיפה של אלבום יכולה להרוס קריירה. הדימוי הזה הרחיק באופן כמעט מיידי את הקהל הגברי שאהב אותו בזכות נגינת הגיטרה והאפקט המפורסם של ה-TALK BOX. פרמפטון איבד את האמינות שלו כרוקר והפך בעל כורחו לסמל מין פופי וקליל. "התלבושת בעטיפה מגוחכת", הוא כתב בהומור מר. "לא למדתי דבר? הייתי צריך להישאר עם ג'ינס וטי שירט". וכדי להוסיף חטא על פשע, מי שנקרא לצלם את העטיפה היה לא אחר מאשר צלם האופנה אירווינג פן. "הוא נכנס, ואני יושב שם עם מכנסי סאטן, חולצה פתוחה ושיער נפוח", נזכר פרמפטון. "הוא הושיב אותי, עשה כמה קליקים במצלמה והכריז שסיימנו. זה היה כל כך טיפשי מצידי שנתתי לזה לקרות. אני חושב שבשלב הזה פשוט ויתרתי. זה היה אסון עבורי כמוזיקאי. הייתי בתוך הבועה הזו, והזמן עמד מלכת. הייתי כל כך מופרד מהכל שלא המשכתי הלאה. קפאתי במקום. מה שהיה צריך לקרות זה שהייתי צריך למצוא מפיק מעולה ולעבוד איתו כצוות. אבל לא היה זמן. הייתי צריך לפחות שנתיים בלי הופעות, לא לעשות תקליט, רק כדי להשלים עם מה שקרה, במקום להמשיך. לוקח את הזמן להתאושש ממה שאף אחד לא עשה קודם. זו הייתה הטעות, ולא הייתי מספיק חזק באותו זמן להגיד משהו".

וכשהקשבתי לתקליט הזה, קשה להתנער מהתחושה שחומרי הגלם פשוט לא מספיק טובים והוקלטו בחיפזון. קודם כל, יש פה מחסור אדיר בלהיטים. השירים המקוריים מרגישים לעיתים קרובות כמו שאריות או רעיונות לא גמורים שעברו פוליש באולפן. והביצוע לשיר SIGNED, SEALED, DELIEVERED של סטיבי וונדר הוא דוגמה מצוינת. למרות שפרמפטון מנסה להכניס לשם גרוב, הביצוע מחוויר לעומת המקור המבריק ומרגיש יותר כמו הופעה של להקת חתונות מושקעת מאשר יצירה של אמן בשיא כוחו. תבינו, התקליט הזה לא שנוא כי הוא בלתי ניתן להאזנה. להפך, הבעיה שלו היא שהוא כל כך מלוטש, לא מזיק וחסר עוקץ, שהוא הופך את הכל להאזנה סתמית. הוא היה צריך מישהו מיומן ש-WILL SHOW HIM THE WAY.

פרמפטון הודה שהיה צריך לקחת פסק זמן, למצוא מפיק חיצוני ולעכל את ההצלחה המסחררת. אבל המכונה כבר יצאה לדרך. "אני זוכר את ג'רי מוס (שיש לי כבוד גדול אליו) שאמר, 'ככל שלוקח לך יותר זמן להכין את התקליט הבא, כך זה יהיה גרוע יותר'. ואני הסכמתי איתו בשלב הזה, אבל באמת חשבתי שהוא טעה. אני יודע מה הוא אמר. כמה שיותר זמן שאתה לוקח, הלחץ יבנה ויבנה ויבנה. אבל לא היה אחד שבא אליי ואמר, 'למה אתה לא עובד עם האיש הזה שהוא מפיק נהדר?', כי אז יכולתי לבחור. או שאולי הם עשו זאת ואמרתי, 'לא, אני אעשה את זה בדרך שלי' - הקונטרול פריק. קל מאוד להסתכל אחורה ולראות מה הייתי צריך לעשות, אבל מאז ביליתי שנים רבות בלימוד איך לצאת מהדרך הזו שלי.

אנשים נהיים חמדנים. דחפו אותי לעשות את זה, אבל אני הלכתי עם הכל, אני חייב לקחת אחריות", הוא מודה. "המנהל שלי, די אנתוני, לא רצה אף אחד לידי. הוא היה צריך לשמור על מעט מהכסף כי את רובו הוא נאלץ לתת למאפיה. המזומן נגמר. רק הייתי קולט רמזים קטנים, ואני מאמין שזו סיבה נוספת שבגללה דחפו אותי לאולפן, כי מישהו מהמאפיה דחף אותו".

האירוניה היא שעל אף הביקורות, התקליט עצמו הצליח מסחרית באופן יחסי ושיר הנושא הפך ללהיט שהגיע למקום השני במצעד הבילבורד האמריקאי. אבל הנזק התדמיתי היה גדול. רגע השיא של ההשפלה הגיע בטקס פרסי המוזיקה האמריקאית. "ישבתי בשורה הראשונה כי הם ציפו שאעלה לקבל פרס. ובכן, לא קיבלתי את הפרס הטוב ביותר עבור תקליט רוק/פופ ונשארתי לשבת שם".

וכדי להשלים את התמונה, פרנק זאפה לא פספס את ההזדמנות לנעוץ סיכה בבלון הנפוח של פרמפטון. את אלבומו SHEIK YERBOUTI הוא פתח עם שיר פארודי בשם I HAVE BEEN IN YOU, ששם ללעג את הליריקה המתקתקה והתדמית הרכה של פרמפטון. זו הייתה החותמת הסופית על אחת מנפילות הקריירה המתוקשרות והכואבות שידע עולם הרוק. אז מה פרמפטון עשה כדי לנסות ולהציל את הקריירה? הוא הצטלם לסרט עם הבי ג'יס שהתבסס על שירים של הביטלס בסרג'נט פפר. זה היה כואב לא פחות...

גם זה קרה ב-28 במאי. דפש מוד על סף מוות, אלביס מאבד את הצפון וניל דיימונד מתעתע? אז תהדקו חגורות, כי ה-28 במאי הוא לא עוד יום רגיל בלוח השנה של הרוק'נ'רול. זהו יום של דרמות משפטיות, התמוטטויות על הבמה, לידות אגדיות, מהפכים אופנתיים וסודות מאחורי הלהיטים הגדולים ביותר. בואו נצלול פנימה!

יום הולדת שמח, קיסרית הנשמה!

אתחיל עם ברכות חמות לגלדיס נייט, "קיסרית הנשמה" בכבודה ובעצמה, שחוגגת היום יום הולדת! הזמרת החשובה שנולדה בשנת 1944, הובילה את הרכב הנשמה המופתי של הסיקסטיז, GLADYS KNIGHT AND THE PIPS, והביאה לעולם קלאסיקות נצחיות כמו MIDNIGHT TRAIN TO GEORGIA וגרסת כיסוי מוקדמת ובועטת ל-I HEARD IT THROUGH THE GRAPEVINE.

הסתבכויות עם החוק ופרידות כואבות:

צרות בגן עדן של הרוק: בשנת 1969, המשטרה הבריטית לא עשתה הנחות לסלבריטאים. מיק ג'אגר ומריאן פיית'פול גילו זאת על בשרם כששוטרים פשטו על דירתם הלונדונית ומצאו מריחואנה. הזוג המלכותי של הסצנה נעצר, שוחרר למחרת בערבות, ונקלע לסאגה משפטית שנמרחה כמו מסטיק. הדיון נדחה ונדחה, עד שבסופו של דבר, בינואר 1970, ג'אגר יצא מזה עם קנס של 200 ליש"ט, ופיית'פול זוכתה מכל אשמה. מזל של רוקרים?

הבוס יוצא לחופשי:

בשנת 1977 היה זה תורו של ברוס ספרינגסטין לנשום לרווחה. אחרי שנתיים ארוכות של מאבק משפטי מתיש מול מנהלו לשעבר, מייק אפל, מאבק שמנע ממנו להקליט מוזיקה חדשה, הגיע סוף סוף היום המיוחל. ההסכם נחתם, והבוס יצא לחופשי. אפל קיבל סכום נאה שהתקרב למיליון דולר ותמלוגים משלושת תקליטיו הראשונים של ברוס, אך ספרינגסטין קיבל את הדבר החשוב באמת: את החופש האמנותי שלו, את הזכויות על שיריו ואת סלילי ההקלטות. הוא למד לקח חשוב: תמיד לקרוא את האותיות הקטנות בחוזים שהוא אמור לחתום עליהם.

הקש ששבר את גב הרוד:

בשנת 1973, הבסיסט רוני ליין החליט שנמאס לו. בעוד חברו ללהקת THE FACES, רוד סטיוארט, הפך לכוכב על וטיפח קריירת סולו מפוארת במקביל, ליין הרגיש שהוא נשאר מאחור. הוא עזב את אחת מלהקות הרוק הכי משוחררות ומהנות של התקופה והמשיך לדרך עצמאית עם להקת SLIM CHANCE.

רגעים דרמטיים: על סף תהום ובחזרה:

דייב גאהן רואה את האור (שבקצה המנהרה): אחד הסיפורים המצמררים התרחש בשנת 1996. סולן דפש מוד, דייב גאהן, היה במקום חשוך מאוד. חודשים ספורים אחרי ניסיון התאבדות, וזמן קצר לאחר שעזב מכון גמילה, הוא נטל מנת יתר של קוקאין והרואין, המכונה SPEEDBALL, במלון סאנסט מרקיז בלוס אנג'לס. ליבו פסק מלפעום. פרמדיקים שהוזעקו למקום הצליחו להחיותו לאחר שתי דקות של מוות קליני. הוא התעורר באמבולנס, אזוק, כששוטר מודיע לו שהוא עצור. אחרי שני לילות בכלא ועם איום של מאסר ממושך, גאהן הבין שזו ההזדמנות האחרונה שלו. הפעם, תוכנית הגמילה עבדה. בין התייצבויות בבית המשפט, הוא הקליט עם הלהקה את התקליט המופתי והקודר ULTRA, שיצא בשנת 1997. "נאבקתי רק כדי לשיר", סיפר מאוחר יותר, "לא יכולתי לעמוד מול מיקרופון יותר מעשר דקות".

המלך מתמוטט על הבמה:

קיץ 1977 היה תקופה קשה עבור אלביס פרסלי. בהופעה בפילדלפיה מול 20,000 איש, המלך בקושי זכר את המילים. הקהל, שהיה רגיל לשלמות, החל לשרוק בוז. למחרת, המצב רק החמיר. חברתו ג'ינג'ר גילתה שהוא מכפיל את מינוני התרופות, מה שהותיר אותו ישנוני ומנותק. אחרי ריב קולני, הוא שלח אותה הביתה. באותו ערב, על הבמה בבלטימור, זו הייתה הופעה רחוקה מלהיות מלכותית. הוא מלמל, הפיל את המיקרופון, וקולו היה צל חיוור של עצמו. מכלי חמצן המתינו לו מאחורי הקלעים. לפתע, הוא פשוט ירד מהבמה ונעלם. אחרי חצי שעה מורטת עצבים בה אלפי האנשים תהו שמא יחזור ושבמהלכה ניסתה להקת הליווי לחפות על העניין ולהמשיך לנגן, חזר אלביס לבמה, חיוור מהרגיל והתנצל בפני הקהל: "נפצעתי בעקב והייתי צריך לענות לקריאת הטבע, ועם קריאת הטבע לא מתעסקים". אנשים הביטו זה בזה לא האמינו כי המלך מדבר איתם על צרכיו. הקהל ההמום הביט זה בזה בתדהמה. בסוף המופע, כמעט ולא נשמעו מחיאות כפיים. כולם ידעו שהם עדים לסופו של עידן, חודשים ספורים בלבד לפני מותו הטראגי.

לידתם של המנונים ומהפכות סאונד:

היי, SWEET CAROLINE, מי את באמת? בשנת 1970 יצא בארצות הברית התקליטון של ניל דיימונד עם מה שיהפוך לאחד ההמנונים הגדולים בכל הזמנים, על קרוליין המתוקה. במשך שנים, דיימונד טען שההשראה הייתה תמונה של קרוליין קנדי, בתו של הנשיא, כשהייתה ילדה. הוא אפילו שר לה את השיר ביום הולדתה ה-50. אבל, וזה אבל גדול, בראיון משנת 2014 הוא הפך את הסיפור וטען שהשיר נכתב בכלל על אשתו מארשה, והוא פשוט היה צריך שם עם שלוש הברות. נו, ניל דיימונד ותעתועי התקשורת שלו. אצלנו בארץ, אגב, בזמן שקרוליין צעדה במצעדים בעולם, הלהיט שלו "רוזי המתנפצת" כבש את המקום הראשון.

אייק וטינה פוגשים את חומת הסאונד:

בשנת 1966 יצא תקליטון מיוחד לטינה טרנר ולמפיק הגאון והדיקטטורי, פיל ספקטור. השיר שהוטבע בו היה RIVER DEEP MOUNTAIN HIGH. ספקטור רצה להקליט את טינה טרנר לבדה באולפן לשיר RIVER DEEP MOUNTAIN HIGH. רק אייק, בעלה, היה חסר לו שם. הוא ידע מה יוציא את אייק מהאולפן - 20 אלף דולר כדי שלא יפריע. התוצאה הייתה יצירת מופת של "חומת הסאונד", אך באופן אירוני, התקליטון נכשל מסחרית בארצות הברית וגרם לספקטור לשקוע בדיכאון עמוק.

ג'נסיס עם הנסיך המצרי?

בפסטיבל לינקולן בשנת 1972, להקת ג'נסיס הדהימה את הקהל. החברים הציגו לראשונה את היצירה האפית WATCHER OF THE SKIES, עם הפתיחה ובה צלילי מלוטרון גועשים להפליא, אבל את ההצגה גנב הסולן פיטר גבריאל. הוא עלה לבמה עם מראה חדש ומהפכני: חצי ראש מגולח, איפור עיניים שחור כבד, וצווארון משובץ תכשיטים. הוא נראה כמו יצור מכוכב אחר, או נסיך מצרי מהעתיד, והציב סטנדרט חדש לתיאטרליות ברוק.

ששש... ג'ניס והחבר'ה מקליטים:

כשזמן קיץ פוגש את הפסיכדליה: ג'ניס ג'ופלין ולהקתה, BIG BROTHER AND THE HOLDING COMPANY, נכנסו לאולפן בשנת 1968 כדי להקליט את הגרסה שלהם לקלאסיקה SUMMERTIME. הם לקחו את השיר העדין של גרשווין, קרעו אותו לגזרים והרכיבו אותו מחדש כיצירת בלוז-רוק פסיכדלית, צרודה וכואבת, שהפכה לשיא מוזיקלי.

וגם... חדשות קטנות, סיפורים גדולים:

1955: נולד הקלידן והכנר הווירטואוז אדי ג'ובסון, שניגן עם ענקיות הפרוג כמו CURVED AIR, רוקסי מיוזיק, ג'ת'רו טאל, להקת UK, וגם עם פרנק זאפה.

1965: עיתון ה-DAILY TELEGRAPH מכריז רשמית: רחוב קארנבי הוא המקום הכי תוסס וחשוב באופנה של לונדון, המקום בו חברי הלהקות הגדולות קונים את הבגדים הכי מגניבים.

1969: מפיק פסטיבל וודסטוק, מייקל לאנג, מודיע שאמן הסיטאר ההודי, ראווי שנקאר, יופיע בפסטיבל.

2001: עולם המוזיקה נפרד מהקלידן הבריטי טוני אשטון (פאמילי, אשטון גארדנר ודייק), חברו הטוב של ג'ון לורד מדיפ פרפל. הוא מת בגיל 55.

2007: להקת פוליס, אחרי שנים של נתק ויריבות מפורסמת, מתאחדת לסיבוב הופעות עולמי ראשון מאז 1986, וגורמת למיליוני מעריצים לצבוט את עצמם.

1979: אמן הסינטיסייזרים היפני החלוצי, טומיטה, מסתבך. בית המשפט הבריטי אוסר על הפצת תקליטו החדש, גרסה אלקטרונית ליצירה THE PLANETS של גוסטב הולסט. הסיבה: בתו של הולסט התנגדה נחרצות לביצוע. טומיטה צץ לתודעה כמה שנים קודם לכן עם תקליטו SNOWFLAKES ARE DANCING.

הלב השבור שהפך ללהיט מספר 1... היה היה פיצוץ, ריב אחים מתוקשר, קריירות סולו כושלות, ואז, ב-28 במאי 1971, יצא תקליטון אחד קטן ששינה הכל. HOW CAN YOU MEND A BROKEN HEART לא היה רק עוד שיר אהבה נוגה, הוא היה התשובה של הבי ג'יז לשאלה הזאת בדיוק – והפך אותם מכוכבים על סף פירוק לאגדות נצחיות ביחד.

ואווו... כמה שאני אוהב את השיר הזה. ובינינו, כבר לא כותבים שירים כאלו היום וממש חבל.

אבל בואו נחזור רגע אחורה בזמן. סערת הבי ג'יז העולמית התחילה בכלל מטעות בזיהוי. כשהשיר NEW YORK MINING DISASTER 1941 יצא בשנת 1967, תחנות רדיו ומאזינים ברחבי העולם היו בטוחים שמדובר בשיר חדש וסודי של הביטלס. ההיגיון היה פשוט: השם בי ג'יז נשמע כמו ראשי תיבות מסתוריים ל-BEATLES GROUP. מהר מאוד התברר שהאחים בארי, רובין ומוריס גיב הם לא ג'ון, פול, ג'ורג' ורינגו, למרות שבשנת 1978 הם מצאו את עצמם מככבים בגרסה קולנועית מביכה למדי, אם יורשה לנו לציין, לסרג'נט פפר.

האחים גיב, ילידי האי מאן שבאנגליה, היגרו עם משפחתם לבריסביין, אוסטרליה, אחרי לידת אחיהם הצעיר, אנדי. את צעדיהם הראשונים עשו כשהופיעו בין תחרויות במשטחי מרוצים, עד ששני אנשים עם ראשי תיבות זהים לשלהם, B ו-G, שינו את מסלול חייהם. אלו הם מארגן המרוצים ביל גוד שמע אותם וביקש מחברו, תקליטן בשם ביל גייטס – לא, לא ההוא ממייקרוסופט, תירגעו – להשמיע אותם ברדיו. משם הדרך הייתה קצרה לסדרת טלוויזיה משלהם ולהיטים במצעדים האוסטרליים. הם שכנעו את אביהם, שבתחילה איים לקרוע להם את הדרכונים, לחזור לאנגליה. שם, מנהלם של הביטלס, בריאן אפשטיין, העביר אותם לשותפו המיועד, רוברט סטיגווד. סטיגווד התאהב, החתים אותם לחמש שנים, צירף את המתופף קולין פיטרסון והגיטריסט וינס מלוני, והשאר היסטוריה.

אבל עם ההצלחה באו הבעיות. בשנת 1968 מלוני עזב כי נמאס לו מפופ והוא רצה לנגן בלוז. זו הייתה רק ההתחלה. אורח חיים מהיר ושתייה מופרזת החלו לתת את אותותיהם. בשנת 1969, התאומים רובין ומוריס כבר לא דיברו אחד עם השני. הפיצוץ הגיע כשרובין עזב את הלהקה בטריקת דלת לאחר ויכוח סוער על איזה שיר צריך לצאת כתקליטון הבא. הוא מיהר להקליט תקליט סולו וסירב לתחנוני אביו להתפייס עם האחים. העיתונות חגגה עם הכביסה המלוכלכת. הבי ג'יז המשיכו בלעדיו, עד שבארי ומוריס פיטרו את המתופף פיטרסון, שבתגובה מיהר לתבוע אותם. גם זה הוסיף כביסה מלוכלכת בתקשורת.

במשך 15 חודשים, שני האחים הנותרים ניסו להמשיך לבד, אך הלהיטים לא הגיעו. הם כבר היו על סף ויתור ותכננו קריירות סולו נפרדות, עד שקרה הנס. דם סמיך ממים, ורובין חזר. "אם לא היינו קשורים בדם", אמר אז למגזין טיים, "כנראה שלעולם לא היינו מתאחדים". והאיחוד הוליד קודם את הלהיט LONELY DAYS, ואז הגיעה יצירת המופת. HOW CAN YOU MEND A BROKEN HEART שנכתב במקור עבור הזמר אנדי וויליאמס, אך זה סירב בנימוס. האחים החליטו להקליט אותו בעצמם, והשאר היסטוריה: השיר זינק והפך ללהיט הראשון אי פעם של הלהקה שהגיע למקום הראשון במצעד האמריקאי. וויליאמס, אגב, מיהר להקליט גרסה משלו אחרי שראה את ההצלחה המסחררת. עכשיו נזכרת, יא אנדי?

באופן אירוני, השיר קורע הלב הזה נכתב בקלות מפתיעה. "כתבנו אותו תוך שעה", סיפר רובין. בארי הוסיף: "ביום שרובין בא לראות אותי, לינדה ואני גרנו אז בקנזינגטון בלונדון, בבית בן שלוש קומות. הייתי באמצע כתיבת שיר שנקרא HOW CAN YOU MEND A BROKEN HEART כאשר רובין נכנס וזו האמת: אמרתי, 'היי, תשב', והתחלנו לדבר וניסינו לתקשר, ואמרתי, 'טוב, אני עובד על השיר הזה, אתה רוצה לעשות את זה איתי?' בגלל זה רובין שר את הבית הראשון, ואני שר את הבית השני. כי לא הייתי מוכן לוותר על כל השיר, ובגלל שהוא רצה להיות חלק ממנו. כך, אני שר את הפזמונים, רובין שר את הבית הראשון וזה הגיע פשוטו כמשמעו כי ככה זה קרה".

השיר פתח את תקליטם TRAFALGAR, ולמרות ההצלחה המטורפת בארצות הברית, באופן תמוה הוא נכשל לחלוטין בבריטניה ואפילו לא נכנס למצעד המכירות. ובכל זאת, בתוך לב שבור לפעמים מסתתר השיר הטוב ביותר, נכון?

סוף עידן ברוק הדרומי - להקת האחים אולמן מתרסקת. ב-28 במאי בשנת 1976 התרסקה ברעש גדול להקת הרוק הדרומי החשובה הזו. מה קרה שם? בואו לקרוא...

מסתבר שזה לא היה סתם עוד ריב בין חברי להקה. הסיפור הזה כלל בתוכו סמים, בגידה ומעצר דרמטי. והכל התחיל כאשר גרג אולמן, הקלידן והסולן של הלהקה, החליט להעיד נגד מנהל ההופעות הצמוד שלה, ג'ון 'סקוטר' הרינג. אולמן, שקיבל חסינות מהעמדה לדין, פתח את הפה במשפט סמים פדרלי והפליל את הרינג, מה שהוביל לגזר דין מדהים של 75 שנות מאסר. אאוץ'. ובאותו 28 במאי, בזמן שהשוטרים עשו את דרכם לביתו של הרינג כדי לעצור אותו, גלגלי הדומינו המשיכו ליפול במהירות מסחררת. וילי פרקינס, המנהל הצמוד והוותיק של הלהקה, הודיע על התפטרותו במקום. הוא פשוט לא יכול היה להמשיך לנהל עסק שהפך לזירת פשע.

הבגידה של אולמן, גם אם נועדה להציל את עורו, הייתה הקש ששבר את הגב עבור שאר חברי הלהקה, שראו בנאמנות ערך עליון. הגיטריסט דיקי בטס לא בזבז זמן וסיפק למגזין רולינג סטון את הציטוט שחתם את הגולל על הלהקה: "אין שום דרך שנוכל לעבוד שוב עם גרג, לעולם". המסר היה חד וברור: האחווה המפורסמת של האחים מתה וכך, ביום אחד, אימפריית הרוק הדרומי שבנתה הלהקה עם אלבומי מופת והופעות אדירות קרסה תחת משקל של בגידה, סמים ואגו. באופן אירוני, גזר הדין של הרינג קוצר משמעותית מאוחר יותר, והוא שוחרר לאחר כשנתיים וחצי. ולגבי ה"לעולם" של בטס? ובכן, בעולם הרוק'נ'רול "לעולם" הוא מושג גמיש, והלהקה עוד התאחדה וחזרה להופיע בשנים שלאחר מכן, אך הצלקות של אותו יום במאי 1976 נשארו לנצח.

גרג אולמן סיפר אז לתקשורת כי פירוק הלהקה נבע מדברים שקרו בסיבוב האחרון באותה שנה, שהשאיר בכיסם, אחרי סיבוב שארך חמישה חודשים, רק מאה אלף דולר. ההוצאות היו עצומות ובמקרים רבים לא נחוצות. חברי הלהקה גם התרחקו זה מזה, אישית ומוזיקלית. הייתה זו להקה חנוקה ורחוקה שנות אור מהרגשת המשפחתיות ששררה בה בשנותיה הראשונות. גרג אולמן: "כשהקלטנו את התקליט WIN LOSE OR DRAW, כמעט ולא היינו באולפן ביחד כלהקה. את רוב השירה שלי הקלטתי מלוס אנג'לס". זה היה תקליט לא מהנה לעשייה, כפי שהעידו בהמשך הנוגעים בעבר.

כשישה חודשים לפני כן עלה גרג אולמן לדוכן העדים, העיד נגד הרינג ונקרא להעיד נגדו שוב ביוני 1976, בעת שנפתח שוב משפטו. במעשה זה הובטחה לגרג חסינות בתקרית זו, אך הייתה זו סיטואציה בלתי נסבלת עבורו. הרינג לא היה היחיד שהואשם. היה לו שותף, רוקח ממייקון בשם ג'ו פוקס, שהודה בהאשמות ונידון לעשר שנים בכלא. על פי הדיווחים, ג'רי גרסיה, הגיטריסט של להקת גרייטפול דד, כינה את גרג חוצפן, ותידלק את מה שהפך לפיצול קבוע בין האחים אולמן והגרייטפול דד.

גרג לכלי התקשורת באותם ימים: "אני עייף מאד. ברצוני לחזור ולעשות מוזיקה במקום להיות שחקן באופרת הסבון המגעילה הזו. אני לא מכחיש את העובדה שהיו לי עניינים רבים עם סמים, אבל זה מאחוריי. אני אבא עכשיו. יש לי משפחה (עם הזמרת שר). המוטו שלי בחיים הוא שכל אחד יעשה מה שבא לו כל עוד זה לא פוגע באחרים. אני לא מאמין שפגעתי במישהו". על סקוטר הרינג הוא סיפר: "פגשתי אותו לראשונה בשנת 1973 וזמן קצר לאחר מכן הוא החל לעבוד בשבילי, בסיבוב ההופעות הראשון שלי כאמן סולו. לקחתי אותו כי הוא רצה ללמוד על עסקי המוזיקה והיה לו ראש מתמטי מדהים. הוא איש גדול וחזק מאד. הוא עזר לי בהרבה מקרים לא נעימים בהופעות.

למרות מה שנכתב בכתבות, סקוטר לא עסק באספקת סמים עבורי. הוא התחיל לעבוד אצלי כשנה אחרי שהיכרנו. החיבור הראשון שלנו היה בגלל הסמים. הלוויתי לו ולאשתו 4,700 דולר שלא ביקשתי מעולם בחזרה, כדי שירכוש בית. אפילו דאגתי לכך שהמשכנתא של הבית תהיה רשומה על שמי. זה היה נורא עבורי להעיד נגדו, אבל לחצו אותי לקיר. זה התחיל בינואר, כשערכתי חזרות עם האחים אולמן לקראת אלבום. לפתע התקשר אליי עורך הדין שלי, שבישר לי כי נבחר ראש עיר חדש למייקון, המקום בו אנו גרים, שמנסה לעשות לעצמו שם גדול בתקשורת ולכן הוא רוצה לטפל ומיד בענייני סמים. הוא חשד שאני הוא הבוס בדבר הזה, כנראה בגלל פרסומים עליי בעיתונים ככוכב רוק. האצבע הופנתה כלפיי.

התקשרו לעורך הדין שלי ודרשו שאגיע להעיד. עורך הדין שלי סירב. אבל יומיים לאחר מכן התקשר אליי עורך הדין ואמר לי שהם לא מקבלים את הסירוב שלנו. ידעתי שבאותו רגע אני נכנס למצב מחורבן. הם אמרו שאם לא אגיע להעיד, אז יש להם מספיק ראיות, כולל מה שסיפרה להם אשתי הקודמת, כדי להכניס אותי לכמה שנים לכלא. אז עורך הדין שלי דרש שאגיע רק בהבטחה שאקבל חסינות. כשהגעתי להעיד, לא ערכו לי חקירה של שאלות ותשובות, אלא הציבו בפניי דף נייר עם סיכום שהם גיבשו על העניין ושאלו אותי אם זה נכון.

בינתיים גם דאגו להזכיר לי שאם אשקר, אז הם יסירו את החסינות שלי. הייתי מפוחד לחלוטין. ידעתי שצפוי לי כלא. ניגשתי לסקוטר ושאלתי אותו, מה אני אמור לעשות עכשיו? הוא אמר לי שאין לי מה לדאוג כי הוא כיסה את הכל עבורי וכי הוא יילך בשביל זה לכלא. אני כבר לא בענייני סמים. פעם הייתי וזה החל להידרדר כשאחי דוואן מת. זה אף החריף כשהבסיסט, בארי אוקלי, מת גם כן מיד לאחר מכן. הזרקתי פה ושם אבל לא אהבתי את עניין המחטים. שפכתי המון כסף על סמים. דילרים נדבקו אליי, עם ההצגה הזו של 'בנאדם, אני מת על המוזיקה שלך. הנה שלושה או ארבעה גרם של קוקאין. על חשבוני'. וכך הם גוררים אותך בפיתוי הזה למטה.

לקח לי זמן לצאת מהסמים. מה שהיה הכי קשה עבורי בתהליך הוא הצורך לדבר על זה בקליניקה. זה ממש הכאיב לי. אבל כואב לי גם ששאר חברי הלהקה מציגים את זה, שרק אני הייתי מכור. כולם שם היו מכורים לסמים! הגיטריסט דיקי בטס התחיל להראות סימנים שליליים נגדי מהרגע בו דוואן מת. זאת כי עד אז תמיד הוא עמד בצל של דוואן והוא כעס שכולם דיברו רק על דוואן. לפתע, כשדוואן מת, הסתכלו על דיקי בטס כאילו הוא הגיטריסט החדש שלנו. זה ממש הרג אותו. הוא ממש התחרפן מזה. כל הסיפורים ששמעתם על הכסף הרב שיצא מהאחים אולמן על שטויות, היפנו את האצבע נגדי. אין אחד שכתב על סכומי הכסף האדירים שנאלצנו לשלם בגלל שדיקי בטס נהג להרוס חדרים בבתי מלון, עם נשים ואלכוהול. פעם אחת שמעתי אותו שואל את איש הצוות הטכני שלנו, למה לעזאזל הוא לא נחשב גיטריסט גדול כמו אריק קלפטון".

דיקי בטס הגיב: "אני מאשים את גרג במה שקרה. יכולנו לעזור לסקוטר. לא ציפינו שגרג ייכנס לכלא. גרג יכל לעזור לסקוטר. אבל גרג הגן על עצמו תוך סיפורי שקרים נגד סקוטר. גרג שכח לספר כי סקוטר הוא זה שהוציא אותו מהסמים. הרושם שנוצר הוא שסקוטר הוא שגרם לגרג להיות מכור. זה נכון שסקוטר היה בהתחלה מכור, אבל הוא השתנה ולטובה. לא סתם שכרנו אותו לעזור לנו בלהקה. אנחנו לא שוכרים סתם נרקומנים. מעצבן אותי לקרוא בכל מיני עיתונים שגרג מספר בהם שהוא וסקוטר היו החברים הכי טובים ושהפירוק של האחים אולמן נבע מדברים אחרים ומכוערים שהיו בינינו. הוא למעשה זרק את סקוטר כי לא היה זקוק לו יותר. כל החברים בלהקה חושבים כך על גרג. אין סיכוי שנחזור לעבוד איתו. גרג נכנס לבית המשפט ודיבר למיקרופון כאילו זו עוד הופעה בשבילו, כשמולו יושב סקוטר שחייו מוטלים על כף המאזניים".

מתופף הלהקה, בוץ' טראקס: "סקוטר הוא האיש הכי טוב שאני מכיר. הוא יעשה הכל בשבילך. זה מה שגמר אותו, כי הוא עשה הכל בשביל גרג אבל גרג יצא נגדו. סקוטר אמר לי, שאם גרג מחשיב את החברות ביניהם ככזו קרובה - שיבוא לכלא ויחלק איתו את 75 השנים שנגזרו עליו. אבל זה, מן הסתם, משהו שלא יקרה". שנים לאחר מכן הודה טראקס: "אמרו לנו שגרג מכר את סקוטר. לא טרחנו לדבר עם גרג, כי לא ממש דיברנו אחד עם השני באותו זמן. גרג היה בלוס אנג'לס עם זוגתו, הזמרת שר, וקיבלנו את החדשות עליו ועלינו מהעיתונים. קיבלנו את ההחלטות שלנו על סמך מה שקראנו ואני חושב שכולם מצטערים שכך זה נעשה ושכל ההערות הללו נכתבו מבלי לבדוק את הנתונים. גרג למעשה הלך סקוטר ואמר, 'לא אכפת לי אם אני הולך לכלא. אני לא אמכור אותך...' וסקוטר אמר, 'לא, אני אעשה את זה והם, נותני החסינות, לא מציעים לך שום אפשרויות אחרות'. בכל מקרה, החלטנו להתפרק אז גם כי הרגשנו שאנחנו לא עושים צדק לשם שבנינו בעמל כה רב".

ובכן, התחושה המרירה בלהקה התפוגגה עם שחרורו של הרינג על ידי שופט שהכריז על משפט שגוי. בטס מיהר להודיע, בשנת 1978, כי גרג סבל מספיק. אלבום האיחוד ושמועות על סיבוב ההופעות אושרו כאשר חברי האחים אולמן ניגנו הופעה מפתיעה מול 500 מוזמנים באחוזה פרטית בפארק במייקון. כולם נראו מאושרים ובריאים וביצעו הופעה של 90 דקות עם החומר הידוע ביותר של האחים אולמן.

היה זה אירוע ברביקיו שנתי ומפואר וככל שהתקדם התחזקה התחושה שמשהו היסטורי עומד לקרות, ובשעה 19:35 נדהמו האורחים לגלות את המוזיקאים הידועים כשהם עולים יחדיו לבמה. ההופעה נפתחה עם השיר ONE WAY OUT. הייתה זו פתיחה קצת רעועה וגרג מיהר להתנצל לקהל שהם לא הספיקו להתאמן יחדיו הרבה לפני ההופעה. הקהל בהחלט סלח להם והם המשיכו כלפי מעלה, כשהם עומדים על הבמה הגבוהה מאד.

התמונה של רוד שמספרת את הכל. ב-28 במאי בשנת 1971 יצא לחנויות התקליטים התקליט EVERY PICTURE TELLS A STORY שהפך את רוד סטיוארט לכוכב-על.

הקיץ של אותה שנה נראה ורוד במיוחד עבור להקת THE FACES. אחרי זמן של דשדוש וניסיונות עיקשים לכבוש את הקהל הבריטי, החבר'ה סוף סוף הרגישו את הפריצה הגדולה באוויר. שמם כבר התגלגל על כל לשון, והסולן הכריזמטי שלהם, רוד סטיוארט, היה שם נרדף לרוק'נ'רול מחוספס ואיכותי. אבל אז, כמו פצצה שהוטלה באמצע המסיבה, הגיע תקליט הסולו השלישי של סטיוארט והפך את כל התמונה. התקליט הזה לא רק הפך את רוד סטיוארט לסופרסטאר עולמי, אלא גם תקע את המסמר הראשון בארון הקבורה של להקת האם שלו.

העבודה על התקליט התנהלה באווירה משוחררת למדי באולפני מורגאן בלונדון. הנוהל היה קבוע: רון ווד והגיטריסט הנוסף, מרטין קוויטנטון, היו מגיעים לביתו של סטיוארט עם גיטרות אקוסטיות. הוא היה מנגן להם רעיונות בפסנתר, ומשם החבורה הייתה קופצת לאולפן. השלב הראשון באולפן, עוד לפני שמחברים גיטרה אחת למגבר, היה ירידה למרתף, שם שכן בר משקאות מצויד היטב. רק אחרי כמה דרינקים, הם היו עולים להקליט, חדורי מטרה אחת: לתפוס את הקסם הספונטני של הרגע. מול שולחן כפתורי ההקלטה ישב טכנאי ההקלטה מייק בובאק, ומאחורי התופים ישב מיקי וולר, כשאיאן מקלייגן, קלידן THE FACES, משלים את החבורה.

ובתוך התקליט הזה הסתתר שיר אחד, כמעט במקרה, ששינה את חייו של סטיוארט לנצח. קוראים לו MAGGIE MAY. "אתה לא באמת יכול לדעת כמה שיר הוא טוב עד שאתה חוזר אליו כמה שנים לאחר מכן", הודה סטיוארט בשנת 1988. הוא הרגיש שהלחן בינוני, חבריו חשבו שהוא לא מלודי מספיק, והוא שקל ברצינות להשאיר אותו מחוץ לתקליט. למרבה המזל, זה היה מאוחר מדי.

וההשראה לסיפור הגיעה מאירוע אמיתי לגמרי: איבוד בתוליו של סטיוארט בגיל 16 בפסטיבל ג'אז בו נכח, ביולי 1961, עם אישה מבוגרת וגדולה ממנו, כפי שהוא תיאר זאת. שם השיר עצמו נלקח משיר-עם ותיק מליברפול על זונה ששודדת מלח (גם הביטלס הונצחו שרים את זה בתקליט LET IT BE). יום אחד באולפן, הגיטריסט מרטין קוויטנטון החל לנגן את המנגינה העממית, ומשם סטיוארט החל לכתוב את הסיפור האישי שלו. מי שניגן בס וגיטרה חשמלית בהקלטה היה רון ווד ועל המנדולינה הופקד ריי ג'קסון מלהקת הפולק-רוק LINDISFARNE. ג'קסון קיבל על עבודתו 15 ליש"ט בלבד, ועל עטיפת התקליט המקורית נכתב בזלזול: "המנדולינה נוגנה על ידי חבר מלהקת לינדיספארן. שכחתי את שמו". לא יפה, רוד! שנים לאחר מכן ג'קסון איים לתבוע את סטיוארט על אי קבלת קרדיט הלחנה ותמלוגים, כשהפרשה נסגרה מחוץ לכותלי בית המשפט. ומה לגבי התופים? מיקי וולר הגיע להקלטה עם סט תופים מינימליסטי שכלל תוף בס, סנר והיי-האט בלבד. "זה כל מה שהיה לו", צחק סטיוארט, "הוא היה המתופף הכי לא מקצועי, אבל היה בו מגע של גאונות".

כשהשיר יצא, הוא בכלל היה בצד ב' של התקליטון, הצד הזניח ששמור לשירים פחות חשובים. השיר המרכזי היה REASON TO BELIEVE. אבל שדרני הרדיו פשוט התאהבו בסיפור על מגי וסירבו להפסיק לנגן אותו. חברת התקליטים הבינה את הרמז, הדפיסה מחדש את התקליטונים והפכה את היוצרות. MAGGIE MAY הפך ללהיט היסטרי משני צדי האוקיינוס והזניק את סטיוארט למעמד של כוכב-על, וכל זה בשיר שאין לו אפילו פזמון!

ההצלחה המסחררת של התקליט השלם, שנמכר בחצי מיליון עותקים תוך חודש וזינק למקום הראשון במצעדים בבריטניה ובארצות הברית, הייתה רעל עבור THE FACES. הבסיסט רוני ליין והקלידן איאן מקלייגן החלו לפתח טינה. הם הרגישו שסטיוארט שומר את היהלומים לעצמו ומשאיר להם את הפירורים. הסדקים החלו להופיע. ליין אף טען בתוקף שסטיוארט פשוט גנב ממנו את הלחן לשיר MANDOLIN WIND והכניס אותו לתקליט הסולו שלו ללא רשות.

התקליט כלל עוד פנינים רבות: שיר הנושא בא גם עם שירתה העוצמתית של מאגי בל מלהקת STONE THE CROWS, זמרת שסטיוארט העריץ וטען שהיא טובה יותר מג'ניס ג'ופלין. זמרות נוספות שהתארחו באלבום היו זמרות הסשנים, דוריס טרוי ומדלין בל. קטע קצרצר של AMAZING GRACE שולב במחרוזת לאחר שסטיוארט גילה בצער שהזמרת ג'ודי קולינס כבר הוציאה גרסה מצליחה משלה ב-1970 לאלבומה WHALES AND NIGHTINGALES ואף הוציאה את הביצוע שלה על תקליטון. בנוסף, ישנה פה גרסה מחוספסת ובועטת לשיר I'M LOSING YOU של להקת THE TEMPTATIONS, הוכחה לאהבתו הגדולה של סטיוארט את מוזיקת הנשמה.

שירים נוספים שנשקלו להקלטה לתקליט היו THE SEEKER של להקת המי ו- BOB DYLAN'S DREAM של דילן. גם השיר OUT OF TIME ששר כריס פארלו (וכתבו מיק ג'אגר וקית' ריצ'רדס מהרולינג סטונס) היה מועמד אך סטיוארט חש שהוא לא יוכל להתעלות על שירתו של פארלו בשיר הזה. "מאוד דאגתי מהתקליט הזה", הודה סטיוארט בזמנו למגזין NME, "כי התקליט הקודם שלי היה כמו לטפס על הר. הצלחתי, ועכשיו הייתי צריך לחזור על ההצלחה. ההקלטות היו רגועות, עד שהגיע השבוע האחרון וחברת התקליטים התחילה ללחוץ ולהלחיץ. אז פרצה פאניקה ונאלצנו להפסיק לשתות ולהתרכז בסיום העבודה". בסופו של דבר, הפאניקה השתלמה. EVERY PICTURE TELLS A STORY נותר עד היום יצירת מופת - רגע לפני שסטיוארט הפך לאגדה, ורגע לפני שלהקתו המצוינת החלה את דרכה אל הפירוק הבלתי נמנע. וכן, תקליט כמו EVERY PICTURE TELLS A STORY מזכיר לי בכל פעם, שפעם היה לרוד סטיוארט את הקול והכל - ללא צורך בבלונדיניות שאוהבות לכייף יותר וללא צורך לשאול האם אתן חושבות שהוא סקסי.

שירת הברבור לאודיופילים של רוקסי מיוזיק. ב-28 במאי 1982 נחת בחנויות התקליטים AVALON, יצירה שהפכה לשירת הברבור של להקת רוקסי מיוזיק. מי שחיפש את הרוק החתרני והבועט של הלהקה משנות השבעים, נאלץ לחפש במקום אחר. זו הייתה רוקסי מיוזיק בגרסתה הבוגרת, האלגנטית, והשבורה מתמיד.

האמת שעד שנת 1982, העולם כבר לא היה זקוק לנוכחות של להקת רוקסי מיוזיק בסביבה. אחרי הכל, כבר הייתה לו את להקת אולטראווקס. חשוב מזה היה העובדה שרוקסי מיוזיק כבר לא היוותה כוח יצירתי מרכזי בעולם המוזיקה של אותם ימים. מאז יציאת התקליט MANIFESTO, סולן הלהקה בריאן פרי וחבורתו לא עשו הרבה מעבר למעקב עיוור אחר טרנדים ואופנות נוכחיות. הם החליפו לחלוטין את צליל הדגל הישן והמוכר שלהם לטובת כלים חדשים שעיצבו את אסתטיקת התקופה, זאת לצד ערכי הפקה חדשים וסגנונות מוזיקליים שהם בהחלט לא היו החלוצים שלהם. הכל נשמע הרבה יותר מלוטש אך חסר את הסכנה שהייתה מנת חלקה של הלהקה עד אמצע הסבנטיז.

האמת היא ששנאתי את התקליט הזה בהאזנה ראשונה, ואפילו נרתעתי ממנו לתקופה ארוכה. גם בשלבים מאוחרים יותר היו לי לפעמים רגשות מעורבים כלפי היצירה. תמיד אהבתי את רוקסי מיוזיק עם הצלילים המשוננים, האקורדים המחוספסים, הסכנות שביצירה והתעוזה שבהגשה. אחרי הכל, מדובר במוזיקת סינת'-פופ טהורה. אז האם צריך לנסוע מחוץ לעיר בסוף שבוע קריר ונעים, למצוא איזה מקום בודד ורומנטי גבוה בהרים בדיוק כמו הנוף באירלנד שצולם לעטיפת התקליט, להישען אחורה, להירגע, ולנגן את זה בקול רם? אולי.זה הוא בהחלט תקליט של אווירה. ולפעמים, כשאני צריך כזו אווירה - אני שמח להקשיב לזה. אבל אני בדרך כלל מוצא את עצמי קודם כל מאזין לדברים כמו SONG FOR EUROPE או OUT OF THE BLUE או THE BOGUS MAN או LADYTRON או VIRGINIA PLAIN. ומבחיתי LOVE IS THE DRUG הוא שיר הרוקסי האחרון המרהיב מהתקופה הישנה. כן, זו רוקסי מיוזיק האמיתית עבורי. בריאן פרי של המחצית הראשונה של הסבנטיז לעולם לא היה שר את MORE THAN THIS.

אבל בניגוד לאווירה המרגיעה של התקליט - האווירה של הכנת התקליט לא הייתה כזו רומנטית...

לכאורה, שנת 1981 הייתה שנת הצלחה עבור הלהקה מבחינה מסחרית, אבל מאחורי הקלעים הגינה הייתה רחוקה מלהיות מלבלבת ומלבבת. כשהחבורה התכנסה להקליט את מה שיהיה התקליט השמיני שלה, היה ברור לכולם שהסוף קרוב. AVALON אולי ייזכר כאחת הקלאסיקות הגדולות של רוקסי מיוזיק, ישהה במצעד הבריטי במשך יותר משנה ויהפוך לתקליט המצליח ביותר שלה, אבל תהליך היצירה שלו היה הכל חוץ משמח. מתחים יצירתיים, מקצועיים ואישיים, שהצטברו במשך תריסר שנים של פעילות משותפת, הגיעו לנקודת רתיחה. "בשלושת התקליטים האחרונים שלנו, היו הרבה יותר סמים בסביבה", סיפר פעם איש כלי הנשיפה, אנדי מקאי. "וזה יצר המון פרנויה". ואת אותה פרנויה אפשר ממש לשמוע רוחשת מתחת לפני השטח של AVALON. כאילו כל צליל מנוגן באופן מושלם כדי לשמש איפור יוקרתי על סדקים עמוקים.

ואת ההשראה לתקליט מצא הסולן בריאן פרי דווקא בבריחה. חלק גדול מהחומרים נכתב בזמן ששהה בחוף המערבי של אירלנד עם בת זוגו הטרייה, לוסי הלמור. הוא הביט אל האגם הסמוך, זה שכמעט והופיע על עטיפת התקליט, וכתב. "הרגשתי שזה התקליט הכי רומנטי וחלומי שעשיתי אי פעם", הסביר פרי. "זה מצב הרוח של האלבום, והמילים קצת מופיעות פה ושם כסוגים קטנים של שטיפות צבע. הן מאוד מעורפלות, המילים באלבום הזה; בשבילי זה סוג של דברים שצובעים את מצבי הרוח". השם AVALON עצמו נלקח מהאי המיתולוגי באגדות המלך ארתור, המקום בו חושלה חרבו אקסקליבר ואליו הוא נלקח למנוחת עולמים לאחר שנפצע אנושות בקרב קמלן. "אבאלון הוא האי של הקסם", אמר בריאן פרי בשנת 1982. "זה מקום פנטזיה, מקום מאוד רומנטי. אני אוהב לחשוב שחלק מהמלנכוליה האפלה של התקליט מגיעה מהמקום הזה".

הצליל החלומי והרך הזה היה המשך ישיר לסגנון שהלהקה החלה לפתח בתקליטה הקודם, FLESH AND BLOOD. "אם אתה רוצה להמציא משהו חדש, אתה חייב לשנות את שיטות העבודה שלך", אמר הגיטריסט פיל מאנזנרה. אז הלהקה התבצרה באולפן החדש שלו בלונדון והחלה להתנסות. "בנינו הרבה שירים מאלתורים", הוא סיפר. "אתה יכול לחבר משהו למקום הלא נכון במכונת ההקלטה ופתאום קורה משהו מדהים. זה היה הנוף הצלילי הזה, שאליו כיוון בריאן את המילים החלומיות שלו". התוצאה הייתה סאונד בוגר יותר, כזה שהנמיך את להבות הרוק לטובת אווירה מהפנטת.

ההקלטות נמשכו באולפני COMPASS POINT שבאיי בהאמה, שם קולו העדין של פרי הגביר את הרומנטיקה עד הסוף, על רקע גרוב של ג'אז-פ'אנק חלקלק וגיטרות שנצצו כמו השמש על המים. מילות שיר הנושא של פרי ביטאו פתיחות ופגיעות ניכרת. "זה היה ​לפני שהוא התחתן", אמר מאנזנרה. "זו הייתה תקופה שבה הוא חיפש שיר נושא עם מקצב רגאיי עדין. כשהקלטנו פעם את האלבום השלישי או הרביעי בלונדון, לעיתים קרובות היינו עובדים באותו אולפן לצד בוב מארלי, שהיה למטה והקליט את כל התקליטים המפורסמים האלו. זה פשוט היה צריך להשפיע עלינו איפשהו".

אחד מרגעי הקסם הגדולים בתקליט הגיע במקרה. "הייתי באולפן בניו יורק", שחזר פרי, "ופתאום שמעתי את הקול הכי מדהים בוקע מהמסדרון". זו הייתה יאניק אטיין, זמרת מהאיטי, שהקליטה דמו. פרי ניגש אליה, ביקש ממנה לשיר בתקליט, והיא הקליטה את קולות הרקע המופלאים בשיר הנושא בטייק אחד. לעומת זאת, העבודה על הלהיט הגדול MORE THAN THIS הייתה מלווה בדרמה. "בהתחלה הוא היה הרבה יותר פופי", גילה מאנזנרה. "במחצית הדרך בריאן התמרד והכל נמחק. דאגתי שלא יהיה לנו להיט ורצינו מאוד לפרוץ באמריקה. אבל בריאן ראה את התמונה הגדולה, ובסוף השיר השתלב באופן מושלם עם שאר התקליט. רוקסי מיוזיק הייתה חבורה של אישים מורכבים, ובאופן בלתי נמנע היו עליות ומורדות. כל סוג של כוח יצירתי, ששווה את הזמן שלו, חייב להתקיים במעין מצב של קונפליקט - אז זה מדהים לחלוטין שהצלחנו לעשות שבעה או שמונה אלבומים. היום הכי זכור לי מההקלטות של התקליט הזה הוא היום בו סיימנו להקליט את זה". אוקי, MORE THAN THIS הוא שיר פופ מושלם. ללא ספק. אבל משהו בו נשמע לי מחושב מדי, מדוד מדי. מצד שני, שיר הנושא הוא אחד השירים היפים יותר לטעמי של שנת 1982. מצד שני, השיר THE MAIN THING? לא הטעם שלי כלל וכלל. זה בכלל נכתב במקור לפרסומת טלוויזיה.

אבל שיר טיפוסי בתקליט מכיל את המרכיבים הבאים - תבנית תופים אלקטרונית יציבה ואופיינית לשנות השמונים, רקע סינטיסייזר קודר, מעונן ומלא הדהוד תחת ידיו של טכנאי המיקס בוב קלירמאונטיין, קו גיטרה עדין אך מלא טעם מאת פיל מנזאנרה שלרוב הופיע שם אך לעתים גם לא, ושירה מרוככת של בריאן פרי. ואם היו מוציאים את קולו של בריאן פרי מהמיקס ושמים במקומו את הקול של, נגיד, ג'סטין הייווארד? היינו מקבלים אז שיר שהוא תואם להקת המודי בלוז באותה תקופה רק אם מכונת תופים שתוכנתה כמה וכמה ביטים לאחור. תחשבו על זה, המודי בלוז של תחילת האייטיז יכלו לשיר את MORE THAN THIS באותה מידה. מה לעשות, כשאני משווה את שירתו של בריאן פרי בשנים הראשונות של רוקסי לעומת השירה שלו פה - הלב נוטה תמיד, אבל תמיד, לסגנון הווקאלי שלו אז. עדיין - בריאן פרי הוא זמר ענק. אין עוררין על כך!

עם יציאתו, AVALON הפך לתקליט הדגמה. הוא היה אחד מהתקליטים הראשונים שיצאו גם בפורמט התקליטור (דיסק) החדשני, והצליל הנקי והמושלם שלו שימש כדי להדגים את יכולותיהן של מערכות סטריאו יקרות. הוא בהחלט הפך לפסקול של תרבות היאפים העולה. עטיפת התקליט באה עם חברתו של בריאן פרי (ועוד מעט אשתו) כשהיא חובשת קסדה מימי הביניים ונושאת בז, וכך מזכירה את מסעו האחרון של המלך ארתור לארץ המסתורית של אבאלון. העטיפה המשיכה את המסורת של אלבומי רוקסי מיוזיק לכלול תמונות של נשים על העטיפה.

אבל הביקורות היו מעורבות. הרולינג סטון שיבח את כתיבתו של פרי ואת הנגינה של מקאי, אך קבל על כך שהגיטרה של מאנזנרה כמעט ולא נשמעת: "לוקח הרבה זמן לאלבום הזה לחלחל פנימה, אבל זה קורה, וזה טוב. בריאן פרי מככב בתור נגן קלידים וזמר אקספרסיבי להפליא שגינוניו המוכרים באים בביטחון עצמי עשיר ומיטיב. איש כלי הנשיפה, אנדי מקאי, זורח במיוחד. עשר שנים אחרי הופעת הבכורה שלה, להקת רוקסי מיוזיק התרככה. הצליל רך יותר, חלומי ופחות דרמטי. לעומת זאת, כתיבת השירים של פרי חזקה יותר. הגיטריסט, פיל מאנזנרה, מנוצל בצורה גרועה באלבום כשלפעמים הוא נשמע כעובר אורח. אולי הוא שומר את ההשראה שלו לאלבום משלו".

מנגד, הרקורד מירור כתב בציניות: "הנה באה הצלע השלישית בטרילוגיה של רוקסי, שהחלה בתקליט MANIFESTO. בריאן פרי הביא לידי שלמות את נוסחת המוזיקה הפשוטה שנועדה להוציא משהו משום דבר. התקליט הזה הוא אוורירי ללא בשר. השירים של פרי מרחפים וממשיכים הלאה. זה סוג של תקליט לשעת ערב. אבל עכשיו פרי חייב להחליט האם באלבום הבא הוא ישתנה או שמא יעדיף להתאייד לגמרי. כי התקליט הזה הוא הקרוב ביותר לכלום".

ובאופן אירוני, ההצלחה המסחררת והסאונד המהפנט של AVALON הטילו על בריאן פרי קללה. הצליל הנקי והמלוטש הפך לתבנית קבועה שהוא שיפץ שוב ושוב בתקליטי הסולו שלו במשך שנים, עד כדי כך ש-AVALON עצמו נשמע לעיתים כתקליט סולו שלו. הפריצה הגדולה קדימה הפכה למעשה לעצירה מוחלטת, ולסוף דרכו של פרי כאמן פורץ דרך וחדשני לשנים רבות. אז התקליט הזה, שנולד מתוך ריבים ופארנויה, הפך בעצמו לסוף הדרך, ממש כמו האי המיתולוגי שעל שמו הוא נקרא.

בלוג מוסיקה - כל מה שרציתם לדעת על מוזיקה - ועוד קצת.

הנכם מוזמנים לשתף את הבלוג עם חבריכם.

רוצים לשמוע עוד הרצאות מעניינות על הופעות מוסיקה? זמרים ישראליים? להקות רוק? הביטלס? תקליטים? רוק מתקדם? ועוד מגוון נושאים? מוזמנים ליצור איתי קשר. בינתיים, בואו ליהנות גם מפודקאסט מומלץ ומבלוג המוסיקה באתר.

הרצאות מוסיקה שלי ותכני מוסיקה מיוחדים לפלטפורמות שונות - לפרטים והזמנות: 050-5616459