רוק מסביב לשעון: מה קרה ב-3 ביולי בעולם הרוק

כל יום מציין אירועים משמעותיים בהיסטוריה של מוזיקת הרוק והפופ, עם שפע של אנקדוטות פורצות דרך שהתרחשו בעשורים קודמים. כשאנחנו מסתכלים אחורה בזמן, על היום הזה בתולדות המוזיקה, אנחנו נזכרים ברגעים המדהימים שעיצבו את נוף הרוק והפופ, החל מיציאתם של תקליטים אגדיים, הופעות אייקוניות וגם דברים משמחים לצד עצובים שקרו לאמני המוזיקה המובילים.

כחובבי מוזיקת רוק, אנחנו לא יכולים שלא לחוש תחושת נוסטלגיה כשאנחנו מהרהרים באירועים הבלתי נשכחים שהתרחשו אז. הנכם מוזמנים לצלול איתי למנהרת הזמן עם אירועי פופ ורוק שאספתי עבורכם ממקורות שונים ונדירים מאד שאינם ברשת. אהבתם וברצונכם לקבל עוד ועוד? בשביל זה בניתי עבורכם הרצאות מוסיקה מעשירות ומעניינות ופודקאסטים מומלצים.

אז מה קרה ב-3 ביולי (3.7) בעולם של רוק קלאסי?

חקר, ערך וכתב: נעם רפפורט

הציטוט היומי: "השוואות בינינו לביטלס? איש לא אמר השוואות מהסוג הזה בפנינו. פה ושם יש איזה עיתונאי ששאל אותנו אם אנחנו מאבדים פופולריות, בגלל הצלחת הביטלס. התשובה שלנו משתנה, בהתאם למצב הרוח שלנו" (בריאן בנט, מתופף להקת הצלליות, בעיתון NME, בשנת 1964).

מחכים לשמש, רואים את העננים: המערכה השלישית והדרמטית של הדלתות. אחרי שני תקליטי מופת ששינו את פני הרוק, כל העיניים והאוזניים היו נשואות לתקליט השלישי. ב-3 ביולי של 1968, זה סוף סוף קרה. התקליט WAITING FOR THE SUN נחת בחנויות, אבל השמש שהוא הבטיח נראתה רחוקה - למרות הקלאסיקות הברורות. והמבקרים? הם כבר השחיזו את העטים.

המבקרים יורים לכל עבר

עיתון המוזיקה רולינג סטון לא חיכה יותר מדי, ובספטמבר 1968 ירה את הצרור הראשון: "אחרי שנה וחצי שבהן צפינו בפוזות המיוסרות של ג'ים מוריסון, כל אדם נורמלי היה מצפה לקבל בתקליט הזה איזושהי צמיחה מוזיקלית. ובכן, התקליט הזה הוא לא אסון, אבל הוא רחוק מלהיות מלהיב. הלהקה עצמה, כהרגלה, נשמעת מהודקת ומקצועית. ריי מנזרק עושה דברים חביבים על הקלידים שלו ורובי קריגר מפגין שליטה מרשימה בגיטרה. חטיבת הקצב, עליה מופקד המתופף ג'ון דנסמור, לוקה קצת בחסר, אבל לפחות כולם מנגנים כאן יחד. השירים עצמם נעים בין הטריוויאלי לבין ניסיונות פרוידיאניים כבדים".

חודשיים לאחר מכן, בנובמבר, הצטרף לחגיגה גם מגזין EYE שהגדיר את הלהקה כלא פחות ממתעתעת: "הדלתות הן תופעה משונה. הן מציגות את עצמן כפורצות מסגרות, אבל השירים שלהן נשמעים שגרתיים להפליא. המילים זועקות חירות, ספונטניות ואבסורד, אך המוזיקה כל כך הדוקה ומחושבת עד שהיא חונקת את כל האלמנטים האלה. השיר WE COULD BE SO GOOD TOGETHER, למשל, נשמע מעובד כל כך עד שהוא הופך לצפוי. אנחנו מצפים ליותר מהלהקה הזו. הנגן הטוב ביותר בחבורה הוא ללא ספק רובי קריגר. כלהקה, נשמע שהחברים פשוט לא מסוגלים לשקף מוזיקלית את המילים שמוריסון כותב להם. ואם כבר מדברים עליו, מוריסון הוא זמר מוגבל שנשמע זהה בכל שיר שהוא שר. אני מוצא אותו אפקטיבי בעיקר בקטעים הפחות מורכבים. השירים HELLO I LOVE YOU ו-LOVE STREET הם הטובים ביותר בתקליט לטעמי".

עיתונים אחרים היו אפילו פחות עדינים. ב-AMERICAN RECORD GUIDE מאוקטובר 1968 הסתפקו במשפט אחד ממצה ורעיל: "עוד ניסיון יומרני בארוטיקת סאדו-מאזו מבית היוצר של הדלתות, הלהקה מספר 1 של אמריקה". במגזין JAZZ AND POP בדצמבר ניסו לנתח את התופעה: "מבחינת תמלילים ומוזיקה, הדלתות מציגות עולם שמורכב בעיקר מסקס, סמים ומהפכה. שני צידי התקליט נפתחים בשירים קלילים שמעניקים הנאה רגעית, אולי כדי להקל על המאזין לקראת החומר הכבד שמגיע בהמשך. אני לא ממש נהנה מהמוזיקה שלהם, אבל אני מוקסם מהיכולת של הלהקה לשקף את הכיעור הסיוטי שבמציאות שלנו". הביקורת המאוחרת ביותר, מיוני 1969 ב-STEREO REVIEW, סיכמה את התחושה הכללית של רבים: "כולם מנסים לומר לי כמה הדלתות היא להקה מצוינת. אז הקשבתי להם שוב. והם שוב לא נוגעים בי. לא כבדרנים ולא כמי שמנסים לזעזע מוזיקלית. הם נשמעים לי כמו להקה שמנסה לדחוק בנו זעם מוגזם מדי ולא שום דבר מעבר לזה".

משבר התקליט השלישי

אז כן, התחושה הכללית הייתה של אכזבה. אבל אולי, כפי שאומרים, כשמגיעים לפסגה, הדרך היחידה היא למטה. חברי הלהקה עצמם היו מודעים למשבר. הם הסבירו זאת ב'גורם התקליט השלישי': אחרי שמנגנים יחד תקופה, אוספים את כל הרעיונות הטובים ביותר, מלטשים אותם ושמים את כל היהלומים בשני התקליטים הראשונים, מגיע הרגע שבו צריך להקליט תקליט שלישי, והמגירות פשוט ריקות. נשארים עם המוץ.

המשבר היצירתי היה כה עמוק, שהלהקה שקלה ברצינות להקדיש צד שלם של התקליט ליצירה הארוכה והשאפתנית של מוריסון, הפואמה האפלה CELEBRATION OF THE LIZARD KING. רק התערבותו של המפיק הנבון, פול רוטשילד, מנעה את הצעד הזה. רוטשילד הבין שהקהל הרחב לא יהיה מסוגל לעכל ג'אם פסיכדלי ארוך ודרש מהארבעה להתאמץ, לחזור למקורות ואפילו לשלוף כמה שירים שנכתבו עוד בימיה הראשונים של הלהקה ונשמרו במגירה. כפשרה, מילות הפואמה הודפסו על עטיפתו הפנימית של התקליט. תודה לאל על ההחלטה הזו.

פסיפס של להיטים, פלמנקו וזעם

התוצאה של הלחץ והמשבר הייתה תקליט מגוון באופן מפתיע, כמעט סכיזופרני. הוא נפתח עם הלהיט הממכר והקליט HELLO I LOVE YOU, שיר שנכתב בכלל ב-1965. השיר כבש את פסגת המצעדים אבל גם סיבך את הלהקה בתביעה משפטית, לאחר להקת הקינקס טענה, ובצדק מסוים, שהוא דומה באופן מחשיד ללהיט שלהם ALL DAY AND ALL OF THE NIGHT.

אבל משם, התקליט לוקח את המאזין למסע חסר מעצורים. יש בו דרמה מותחת ופסיכדלית עם NOT TO TOUCH THE EARTH (קטע שנלקח מאותה "חגיגת לטאה" גנוזה), יש בו פלמנקו קסום ומהפנט ב-SPANISH CARAVAN, שבו רובי קריגר משלב השפעות קלאסיות. ישנה תחושת האימה והטרגדיה של מלחמת וייטנאם עם THE UNKNOWN SOLDIER, שלווה בקליפ פרובוקטיבי שבו נראה מוריסון מוצא להורג על ידי כיתת יורים. וישנו כמובן FIVE TO ONE, המנון הזעם הכבד והאלים, ששיקף באופן מושלם את רוח התקופה והפך לשיר חובה בהופעות. לצד כל אלה, ישנן הבלדות הרכות והיפות LOVE STREET ו-SUMMER'S ALMOST GONE, שמציגות צד פגיע ושברירי של מוריסון. נכון, יש פה גם כמה שירים שמרגישים כאילו נועדו למלא חלל, אבל הלוואי על להקות אחרות "סותמי חורים" ברמה כזאת.

זהו תקליט לא אחיד בסטנדרטים של הדלתות, אבל עדיין תקליט טוב מאוד בסטנדרטים של כל להקה אחרת. הבעיה היא שהוא נשמע חפוז, מורכב מחלקים שלא תמיד מתחברים, ותחת נסיבות כבדות. בעיות הסמים והאלכוהול של מוריסון החמירו, ודמותו האלימה והבלתי נשלטת, שזכתה בפי חבריו לכינוי ג'ימבו, השתלטה עליו יותר ויותר. הדלתות אולי חיכו לשמש, אבל החשיכה מסביב הלכה והעמיקה.

עטיפת התקליט

את עטיפת התקליט האייקונית, בה נראים חברי הלהקה על גבעה מול נוף פנורמי, צילם פול פרארה, שהפך לצלם הבית של הלהקה. סיפור ההיכרות שלו עם הדלתות הוא סיפור הוליוודי קטן. פרארה, צלם דוגמניות, פגש באמצע 1967 בחורה בשם פאמלה קארסון לצורך עבודת דוגמנות. קארסון סיפרה לו שהיא בת זוגו של ג'ים מוריסון, ושהוא לא מרוצה מהצלמים שעבדו עם הלהקה עד כה. הגורל רצה שפרארה הכיר מרחוק את מוריסון ואת הקלידן ריי מנזרק עוד מימיהם כסטודנטים לקולנוע באוניברסיטה. כך, הוא קיבל את משרת הצלם הקבוע וזכה לתעד את הלהקה בשיא תהילתה – ובתחילת התפוררותה.

"כשנכנסתי לתמונה", סיפר פרארה שנים לאחר מכן, "ראיתי במהרה שלג'ים מוריסון אין באמת חברים. הוא כל הזמן היה מתמסטל ומשתכר. שאר חברי הלהקה לא נהגו לבלות איתו. הם היו בורחים לבתיהם ולמשפחותיהם. גם ג'ים עצמו ידע מדי פעם לנהל זוגיות עם קארסון, עם זאת, הוא היה רחוק מלהיות איש של מסגרות". פרארה גם טען טענה מרחיקת לכת: "ג'ים היה לילה אחד בביתי. שם כתבנו יחדיו את השיר WAITING FOR THE SUN. לצערי אין לי הוכחה לכך, אחרת הייתי אדם עשיר מאוד היום, אבל זה מה שבאמת קרה". השיר הזה, באופן אירוני, לא נכנס לתקליט שנשא את שמו, אלא הופיע רק בתקליט הבא, MORRISON HOTEL.

נקודת השיא של פרארה הייתה צילום העטיפה. "לקחתי את הארבעה למקום גבוה בקניון טופאנגה", שחזר, "צילמתי אותם בזמן שקיעת השמש, במטרה לתת לתמונה דווקא אווירה של זריחה". האנלוגיה ברורה. פרארה המשיך וביים עבור הלהקה שני סרטים, אבל הזיכרון החזק ביותר שלו היה מהשינוי שעבר מוריסון מול עיניו. "אם יש בן אדם שהשתנה כל כך מול פניי, היה זה ג'ים מוריסון. בהתחלה הוא היה מלאך יפה תואר, והוא הפך להיות איש מנופח ושמן. כל זה קרה תוך שלוש שנים וחצי. החלק הראשון של חייו בלהקה היה קסום, תמים ופואטי. החלק השני התמקד כולו בלהיות כוכב מין, והחלק השלישי היה כמו זמר בלוז מנופח שמידרדר באופן איטי. איזו אנלוגיה ויזואלית עצובה היא זו לתאר את חייו של כוכב רוק". הם חיכו לשמש, אבל אולי, עמוק בפנים, ידעו שהלילה כבר יורד והקיץ כמעט שנגמר.

ב-3 ביולי 1969, יצא לחנויות תקליט בכורה צנוע לאמן צעיר ולא מוכר בשם ניק דרייק. שמו של התקליט, FIVE LEAVES LEFT, נשמע פואטי ומסתורי, אך איש לא יכול היה לתאר לעצמו עד כמה יהפוך השם הזה לנבואה מצמררת שתגדיר את חייו ומותו של אחד היוצרים המקוריים והטרגיים בתולדות המוזיקה. זהו סיפור על יהלום מוזיקלי שהתגלה מאוחר מדי.

אי שם בשנות התשעים הגעתי לחנות תקליטים יד שניה בתל אביב. המוכרת כבר הכירה אותי ושאלה, "תגיד, שמעת על ניק דרייק?". כן, שמעתי את שמו - אמרתי לה - אבל אין לי מושג מה היא המוסיקה שלו. היא סיפרה לי בשני משפטים שיש לו מוסיקה שקטה ושהוא התאבד. בתור אוהב רוק מתקדם מורכב ורוק קלאסי עתיר רעש, לא טרחתי לבדוק מי זה הדרייק הזה. מה גם שבימים ההם קשה ביותר היה למצוא תקליט שלו להקשבה. זה היה לפני עידן היו טיוב וההוצאות המחודשות לאלבומים.

עברו שנים רבות ונחשפתי ליופי של הצלילים בתחום הפולק-רוק הבריטי. אם זו להקת פיירפורט קונבנשן, או להקת פנטאנגל (PENTANGLE), או ג'ון מרטין. אז ברור שהמסלול שלהם הוביל אותי אל ניק דרייק. לפתע נפל האסימון ובחוזקה. נכבשתי בקסם של יצירתו. זה היה כמו לגלות יהלום אבוד. התאהבתי לחלוטין.

בהקשבה ראשונה לאלבום זה (קודם בדיסק ומאז - כמובן - רכשתי את זה בתקליט) נשארתי עם דחף להאזין לזה בפעם השנייה, כי איכשהו רציתי להבין אותו יותר וזה התחיל לגדול עליי. זה תקליט כמעט אקוסטי טהור, אם כי מדי פעם ניק מגובה על ידי הגיטריסט ריצ'רד תומפסון מלהקת פיירפורט קונבנשן, דני תומפסון - איש להקת פנטאנגל - בקונטרבס, פול האריס מצטרף בפסנתר מדי פעם, ורוברט קירבי מתזמר את כל כלי המיתר הקסומים באלבום, שגם הם מהווים חלק מהותי מהחוויה. ומעל הכל - הקול והפריטה של ניק דרייק. סוג של הגשה שלא שמעתי כמותה, בכזו עוצמה.

אולפן, פרפקציוניזם וחבר מהלימודים

הדרך להולדת התקליט לא הייתה פשוטה. ניק דרייק, אז סטודנט מבריק לספרות אנגלית בקיימברידג', היה פרפקציוניסט חסר פשרות. כשהוא נכנס לראשונה לאולפני SOUND TECHNIQUES בצ'לסי ביולי 1968, יחד עם המפיק ג'ו בויד (שהפיק גם את פינק פלויד המוקדמים ואת FAIRPORT CONVENTION), החל תהליך הקלטות מורכב ומתמשך. התהליך נגרר לאורך שנה שלמה, בין היתר בגלל שהאולפן עצמו היה בתהליך שדרוג מארבעה לשמונה ערוצי הקלטה – קפיצת דרך טכנולוגית משמעותית באותה תקופה.

אך הסיבה העיקרית להתארכות ההקלטות הייתה אופיו של דרייק. הוא והמפיק בויד עבדו בקצב איטי ומדוד. הם היו מקליטים מספר שירים, ואז מניחים להם "לנוח" למשך חודש, חוזרים אליהם כדי לבחון אם הקסם עדיין שם. טכנאי ההקלטות הראשי, ג'ון ווד, נשבה בקסמו של דרייק והפך לשותפו המוזיקלי הנאמן עד יומו האחרון.

כדי להעשיר את הצליל, בויד חיפש מתזמר לכלי מיתר. ההמלצה הראשונה הגיעה מפיטר אשר (אחיה של ג'יין אשר, בת זוגו של פול מקרטני), שהציע את ריצ'ארד יוסון, שעבד עם ג'יימס טיילור. אך התוצאה לא סיפקה את בויד ודרייק. אז, בהיסוס, הציע דרייק חבר שלו מקיימברידג', רוברט קירבי. כשבויד שאל איזה ניסיון יש לקירבי, הוא נדהם לשמוע את התשובה: שום ניסיון. קירבי מעולם לא דרך באולפן הקלטות. למרות זאת, דרייק נתן לו הזדמנות. קירבי הגיע לאולפן עם עיבודים מבריקים לכלי קשת, והם אלו שנכנסו לתקליט והפכו לחלק בלתי נפרד מהצליל הקסום והייחודי שלו. לצד התזמורים של קירבי, התארחו בתקליט נגנים מהשורה הראשונה של סצנת הפולק.

השם שהפך לנבואה

שם התקליט, FIVE LEAVES LEFT, נלקח מהודעת האזהרה שהייתה מודפסת לקראת סוף כל חפיסת ניירות גלגול של חברת RIZLA, שהתריעה כי נותרו חמישה דפים אחרונים בלבד. שם שנון ומקורי, אך בדיעבד הוא קיבל משמעות מצמררת. כי חמש שנים בדיוק לאחר יציאת התקליט הזה, בשנת 1974, נמצא ניק דרייק מת בחדרו. כל שנה הייתה כמו דף שנתלש, עד שהגיע הדף האחרון.

עטיפת התקליט עצמה, עם התמונה הקטנה של דרייק מביט מהורהר מהחלון על רקע ירוק, תרמה לתדמיתו המסתורית. המפיק ג'ו בויד סיפר לימים שלא הייתה מחשבה עמוקה מדי מאחורי העיצוב. למעשה, הצוות התלהב יותר מתמונה אחרת שצילם קית' מוריס, בה נראה ניק דרייק נשען על קיר בעוד דמות מטושטשת רצה לידו. "באותה תקופה", אמר בויד, "עוד לא בנינו את דמותו של ניק כאניגמטי. חשבנו שהוא פשוט ביישן". הרצון להוציא את התקליט במהירות הוביל לבחירה בעיצוב הפשוט והאייקוני בסופו של דבר.

ביקורות מעורבות וקהל שפשוט לא הבין

עם יציאתו, התקליט זכה לביקורות מעורבות אך לרוב נלהבות. כרזת השיווק לאלבומו של ניק ציינה כי הוא גבוה, יפה תואר וגר ליד קיימברידג'. אין לו טלפון מסיבות כלכליות ושהוא אוהב להתרחק מעין הציבור למשך תקופות ארוכות על מנת ליצור מוסיקה. המכירות הגיעו לכ-5,000 עותקים – מספר מכובד לאמן אנונימי לחלוטין. עיתון INTERNATIONAL TIMES פרסם בביקורתו על תקליט הבכורה כי 'אני לא חשב שהתרשמתי כל כך מאלבום של זמר לא ידוע מאז שקיבלתי את תקליטו של דנקאן בראון'. עיתון 'מלודי מייקר' כתב על התקליט ביולי 1969 : "כל המעשנים יבינו מיד את משמעות שם התקליט הזה, שנשמע פואטי ביותר. זה תקליט מעניין מאד". עיתון DISC AND MUSIC ECHO כתב באוגוסט 1969 : "נגינת הגיטרה של דרייק רכה ועדינה. הקול שלו מושך מאד. יש בו אווריריות בלוזית. אך השירים שלו אינם בטוחים וחסרי כיוון. זה נשמע כמו אלבום לנוח איתו. אך בטוח שיום אחד יהיה דרייק כישרון גדול מאד בסצנה". עיתון NME כתב באוקטובר 1969 : "ניק דרייק הוא שם חדש בשבילי וכנראה גם בשבילך. אך צר לי לבשר שהאיש הזה חסר כישרון".

הסיוט שעל הבמה

הבעיה הגדולה ביותר של דרייק הייתה הבמה. הוא פשוט לא היה בנוי להופעות חיות. במהלך קריירה של חמש שנים, הוא הופיע מספר זעום של פעמים. באחת הפעמים, כשחימם את זמר הפולק ראלף מקטל ב-1969, הוא פשוט קם ועזב את הבמה באמצע השיר FRUIT TREE ולא חזר.

הופעתו הגדולה ביותר הייתה ברויאל פסטיבל הול בדצמבר 1969, כחלק מערב של חברת התקליטים ISLAND. הוא פתח את המופע לפני הצמד ג'ון ובוורלי מרטין ולפני להקת FAIRPORT CONVENTION, שהופיעה לראשונה מאז תאונת הדרכים הנוראה בה נהרג מתופף הלהקה, מרטין לאמבל. בשל הנסיבות, הקהל שמנה 2,500 איש היה שקט וקשוב במיוחד. אחותו של ניק, גבריאל, טענה שהופעתו הייתה מחשמלת. הוא ישב על שרפרף, לא אמר מילה בין השירים, והקהל היה מרותק. אך אחרים ראו את שתיקותיו הארוכות בין השירים, בזמן שכיוון את הגיטרה בעצבנות, כסימן למצוקה.

ב-24 בינואר 1970 הופיע דרייק לצד שני תותחי רוק מתקדם, בתחילת דרכם: ג'נסיס ואטומיק רוסטר. הופעתו לא התקבלה בהתלהבות מצד הקהל. אנת'וני פיליפס, הגיטריסט של ג'נסיס אז: "הופענו לצידו של ניק דרייק. אחד הדברים העצובים ביותר עבורי הוא שאנחנו לא ממש הקשבנו לו. גם הקהל לא ייחס לו חשיבות. הוא היה ביישן באופן קיצוני ואי אפשר היה לשמוע אותו. הוא היה נחמד מאד אך ביישן ביותר". טוני באנקס, הקלידן של ג'נסיס: "אני לא זוכר אותו כלל מאז". אנת'וני פיליפס: "הוא ניגש אליי ואמר לי שלדעתו השיר שלנו, LET US NOW MAKE LOVE, נשמע 'מסוכן'. לקחתי את זה כמחמאה. זה היה מאד נחמד מצדו. אני חש אשם שלא הענקנו לניק את החשיבות שכל כך הייתה ראויה לו, כשהיה בחיים".

סיבוב הופעות קצרצר באוניברסיטאות חתם סופית את קריירת ההופעות שלו. באחת מהן, הקהל פשוט לא הפסיק לדבר. עורו של האמן שישב מולם על הבמה היה דק מדי, A SKIN TOO FEW, נפשו שברירית מדי. הוא נשבר ועזב, כדי לא לחזור לבמה לעולם.

הטרגדיה והפאר: הסיפור הלא ייאמן מאחורי התקליט ששינה את הפולק-רוק הבריטי. ב-3 ביולי 1969, רגע לפני שהאדם הראשון צעד על הירח, נחתה בחנויות התקליטים באנגליה יצירת מופת ששינתה את מסלול המוזיקה המקומית. זה היה UNHALFBRICKING, תקליטה השלישי של להקת פיירפורט קונבנשן. יצירה מורכבת ומהפנטת, שנולדה מתוך רגע של השראה גאונית ויצאה בנקודת שפל טרגית שקרעה את הלהקה לגזרים.

נתחיל מהעטיפה, כי איך אפשר שלא? במבט ראשון, היא נראית כמו תמונה משפחתית תמימה. אין עליה את שם הלהקה, וגם לא את שם התקליט. רק צילום פסטורלי, יפהפה, של ניל ועדנה דני, הוריה של סולנית הלהקה, סנדי דני. הם עומדים בשער הכניסה לביתם שבשכונת ווימבלדון בלונדון, ומאחוריהם, במרחק, על מדשאה ירוקה ורחבת ידיים, נראים חברי הלהקה עצמם. התמונה הזו מספרת סיפור שלם בלי צורך במילה אחת. היא משדרת חום, ביתיות ואופטימיות זהירה, אווירה שעומדת בניגוד מוחלט לאירועים האיומים שעמדו להתרחש לאחר שצולמה.

התקליט הזה היווה קפיצת מדרגה אמנותית עבור הלהקה. אחרי שני תקליטים פיירפורט קונבנשן סובבו את ההגה בחדות וחזרו פנימה הביתה, אל שורשי הפולק הבריטי. נקודת המפנה הגיעה ביום גורלי אחד, כשהלהקה הוזמנה למשרדי חברת התקליטים של בוב דילן בלונדון. שם, בחדר קטן, זכו חבריה לשמוע אוצר בלום: הקלטות גנוזות וסודיות מהסשנים של THE BASEMENT TAPES, שהקליט דילן עם להקת THE BAND שנתיים קודם לכן וטרם ראו אור. המוזיקה הכתה בהם כברק. הם ידעו שהם חייבים לקחת חלק מהקסם הזה, ובחרו שלושה שירים מהסלילים המסתוריים כדי להעניק להם טיפול נוסח פיירפורט.

אך האווירה באולפן לא הייתה הרמונית לחלוטין. המתחים הפנימיים החלו לבעבע. הזמר איאן מאת'יוס, שהיה חלק מהצמד הקולי בחזית הלהקה לצד סנדי דני, חש שהוא נדחק הצידה. הכיוון הפולקי המובהק לא התאים לו, והוא הרגיש שכל אור הזרקורים מופנה לסנדי דני, בעוד הוא נותר זמר הרקע. הקש ששבר את גב הגמל היה כשגילה שחבריו הקליטו בלעדיו. בתחושת עלבון צורב, הוא קם ועזב באמצע ההקלטות. מאת'יוס לא נעלם, הוא הקים את להקת MATTHEW'S SOUTHERN COMFORT, שזכתה להצלחה מסחררת עם גרסת כיסוי לשיר WOODSTOCK של ג'וני מיטשל.

בתוך כל הדרמה הזו, פרח אחד השירים היפים והחשובים ביותר שנכתבו בתולדות הפולק-רוק הבריטי: WHO KNOWS WHERE THE TIME GOES. את השיר כתבה סנדי דני והקליטה כדמו כבר ב-1967. באופן אירוני, הראשונה שזיהתה את הפוטנציאל והקליטה אותו רשמית הייתה זמרת הפולק האמריקנית ג'ודי קולינס, שהוציאה אותו ב-1968 כצד ב' לתקליטון שלה. דני, בחוכמתה, התעקשה ששם השיר יופיע ללא סימן שאלה בסופו, מתוך הבנה שמדובר בשאלה רטורית, הרהור על טבעו החמקמק של הזמן. הצטרפותה של דני ללהקה, במקומה של הזמרת ג'ודי דייבל, הייתה זריקת מרץ אדירה. היא הגיעה כזמרת מוכרת ומוערכת בסצנת הפולק, עם ניסיון קצר בגלגול המוקדם של להקת סטרובס, והביאה עמה ביטחון ויכולות כתיבה שהיו חסרות ללהקה.

התקליט הקודם, WHAT WE DID ON OUR HOLIDAYS, כבר סימן את הכיוון, אך בתקליט הזה הלהקה חצבה ז'אנר חדש: לקחת שירי עם בריטיים עתיקים ולהפוך אותם ליצירות רוק חשמליות, ארוכות ומורכבות. הדוגמה המובהקת ביותר היא הקטע A SAILOR'S LIFE, שיר מלחים עממי שהפך תחת ידי החברים למסע מוזיקלי מהפנט בן 11 דקות. במקביל, הגיטריסט ריצ'ארד תומפסון החל לפתח טכניקת נגינה וירטואוזית וייחודית, ששילבה סגנונות שונים והפכה אותו לאחד הגיטריסטים המוערכים של דורו.

התקליט נפתח עם GENESIS HALL, שיר שתומפסון כתב בהשראת סיפור אמיתי שנגע בו אישית. GENESIS HALL היה בית נטוש באזור DRURY LANE בלונדון, שאליו פלשה קומונה של צעירים. המשטרה פשטה על המקום כדי לפנותם בכוח, ואחד השוטרים במבצע היה לא אחר מאשר אביו של תומפסון. הלהיט המפתיע של התקליט היה דווקא קטע קליל והומוריסטי: גרסה בצרפתית לשיר של דילן, IF YOU GOTTA GO GO NOW, שקיבל את השם SI TU DOIS PARTIR. את המילים בצרפתית הם תרגמו בחיפזון במהלך הפסקה בהופעה במועדון MIDDLE EARTH בקובנט גארדן בלונדון. השיר הפך לסינגל מצליח ונכנס למצעד הבריטי, מה שהעניק ללהקה חשיפה נרחבת.

ואז, רגע אחרי שהצילום האופטימי לעטיפה נלקח, הכתה הטרגדיה. ב-12 במאי 1969, בדרך חזרה מהופעה בבירמינגהם, הוואן של הלהקה היה מעורב בתאונת דרכים מחרידה על הכביש המהיר. מתופף הלהקה, מרטין לאמבל, נהרג במקום בגיל 19 בלבד. יחד איתו נהרגה גם חברתו של ריצ'ארד תומפסון, המעצבת ג'ני פרנקלין. שאר חברי הלהקה נפצעו (חוץ מסנדי דני שנסעה ברכב אחר). העטיפה הפסטורלית הפכה בן רגע למצבה דוממת וכואבת, זיכרון לתקופה של תמימות שאבדה לנצח. אפילו השם המוזר של התקליט, UNHALFBRICKING, מקורו ברגע של אסקפיזם. הוא הומצא על ידי סנדי דני במהלך משחק מילים שהלהקה נהגה לשחק בוואן ההסעות, שבו המטרה הייתה ליצור מילים חדשות וחסרות פשר.

הביקורות עם צאת התקליט היו נלהבות. עיתון מלודי מייקר פרסם ביולי 1969: "אחד הדברים היפים ביותר בלהקה הזו הוא הפתיחות שלה למוזיקה. זה מאפשר להם לנגן במגוון סגנונות מבלי לאבד את הצליל הייחודי שלהם. גם כשהם מנגנים כלהקת רוק, הם לא מאבדים את העדינות". ב-NME נכתב באוגוסט: "מעטים עבדו במסירות כה רבה לפיתוח מוזיקה משלהם... עכשיו ההצלחה, שהם עבדו כל כך קשה עבורה, הגיעה כל כך פתאום והפתיעה את החברים". באותו אייטם, סנדי דני תוארה כבעלת "קול צלול להפליא, מוניטין של צריכת סקוטש בכמויות גדולות, וקו יפה בהבעות פנים, שאחד מהם הוא חיוך ממיס". היא הודתה שההצלחה הפתאומית "קצת מפחידה".

למרות האובדן הנורא, הלהקה מצאה את הכוח להמשיך. החברים הבינו שהדרך היחידה להתמודד היא דרך המוזיקה. כאן נכנס לתמונה הכנר ונגן המנדולינה דייב סוורבריק. ב-26 ביולי 1969 פורסם אייטם במלודי מייקר: "כשפיירפורט קונבנשן יחזרו לעבוד באופן מלא בסתיו, הם יציגו את הצליל החדש שלהם. הרבה מכך נובע מהתוספת לקבוצת עם נגן הכינור והמנדולינה דייב סוורבריק, שהיה בעבר עם להקת הפולק של איאן קמבל וכיום עובד עם אחד מזמרי השירים המסורתיים המובילים בבריטניה, מרטין קארטי. דייב נשמע באלבום האחרון של פיירפורט, UNHALFBRICKING, כשהוא מנגן בכינור בשיר CAJUN WOMAN, שנכתב על ידי הגיטריסט של ריצ'רד תומפסון, "A SAILOR'S LIFE, העיבוד של שיר הים האנגלית המסורתי שעובד מחדש על ידי הלהקה ו- SI TU DOIS PARTIR, מאת בוב דילן, הסינגל שיצא לאחרונה. סוורבריק ניגן גם במנדולינה בשיר אחר של דילן, MILLION DOLLAR BASH. "האלבום הוא הפעם הראשונה שעבדנו עם דייב", מסביר הגיטריסט האחר של פיירפורט, סיימון ניקול. "תמיד הערצנו אותו. אני לא זוכר של מי היה הרעיון להביא אותו לנגן איתנו, אבל כשעשינו את הסשנים, השתמשנו בדייב עבור צליל מסוים. הוא השתלב כל כך טוב שזה פשוט המשיך משם".

דייב צפוי להצטרף ללהקה מתישהו בספטמבר לאחר שיסיים התחייבויות מרטין קארטי. "מה שעשה את זה עבורנו היה הדרך בה עשינו את A SAILOR'S LIFE, שבטייק אחד. דייב וריצ'רד פשוט ניגנו זה לזה, כשכל אחד מהם לקח קטעי סולו. זה היה צליל ממש נחמד". המשיך סיימון, "דייב הוא בחור נהדר לעבוד איתו כי יש לו כל כך הרבה אנרגיה. זה נראה חבל לפרק שותפות כזו עם קארטי, אבל הם היו ביחד הרבה זמן. אתה צריך שינוי, זו עובדת חיים. מרטין קארטי הוא נגן משובח ואולי זה ייתן לו דווקא הזדמנות לעשות דברים שאולי לא היה מסוגל לעשות קודם".

המהלך של פיירפורט קונבנשן לעבר צליל עממי אנגלי המנוגן על כלים חשמליים הוא ניסיון מחושב וניסיון ליצור משהו אנגלי מובהק בגישה ובצורה. "זה פרויקט מודע", אומר סיימון. "ופשוט נחקור את זה לזמן מה. לדייב יש ידע מדהים בתחום הזה. יש שם שפע גדול של מוזיקה שלא נוצלה". הרעיון בהחלט מעניין, אם כי הוא עשוי להיתקל בביקורת מצד חובבי המוזיקה העממית הטהורה, שלדעתם אין לגעת ולעצב מחדש את המוזיקה הזו. פיירפורט תמיד שניגנו עם טעם והתייחסו למוזיקה שלהם בכבוד וללא ספק יעשו את אותו הדבר עם הרעיון החדש הזה. פיירפורט להוטים כעת לחזור לעבודה במשרה מלאה, אך הם ניצבים כרגע עם מתופף אחר שימלא את החסר שהותיר מותו הטרגי של מרטין לאמבל בתאונת הדרכים של הלהקה לפני כחודשיים. "אנחנו עדיין מסתכלים על המתופפים שפנו אלינו. לא חסרים בחורים. הבעיה היחידה היא לדעת את מי לבדוק ולדעת מי יתאים. אתה לא באמת מבין מה אתה מחפש. זה כמו שיהיה לנו פאזל עם חתיכה חסרה. עד שלא נוכל להשיג דבר ברור, אנחנו לא יכולים לתכנן הופעות או אלבום".

החתיכה החסרה נמצאה לבסוף, והלהקה המשיכה ליצור ולהופיע. אך UNHALFBRICKING נותר צרוב בזיכרון הקולקטיבי כתקליט שנולד בצומת דרכים בלתי אפשרי: בין גאונות מוזיקלית לשברון לב, בין אופטימיות של קיץ לאבל כבד, ובין העבר העממי לעתיד החשמלי של המוזיקה הבריטית.

השאיפה האחרונה של SPOOKY TOOTH: התקליט המופתי שהוקלט על ידי להקה שכבר לא הייתה קיימת - עם דרמה, פיצולים, חוזים כובלים ורגע אחד של גאונות מקרית: ב-3 ביולי 1970, עולם הרוק קיבל את אחד התקליטים המסקרנים והמרגשים של התקופה, THE LAST PUFF אבל האם זו באמת הייתה הלהקה שחתמה עליו? הסיפור מאחורי יצירת המופת הזו סוער יותר מסולו גיטרה של לות'ר גרוסוונר.

על עטיפת התקליט, בפעם הראשונה והיחידה בתולדות הלהקה, נכתב במפורש: SPOOKY TOOTH FEATURING MIKE HARRISON. הכיתוב הזה לא היה טעות דפוס, אלא רמז עבה כצליל בס לדרמה שהתחוללה מאחורי הקלעים. הלהקה, למעשה, כבר הרימה ידיים והתפרקה זמן קצר לפני כן, ורק חזרה לחיים, כמו זומבי מוזיקלי נהדר.

אז איך הגענו למצב הזה? שורשי המשבר נטועים בתקליט שקדם לו, CEREMONY, פרויקט שהיה אמור להיות שיתוף פעולה צדדי עם המלחין הצרפתי האוונגרדי, פייר הנרי. חברי הלהקה, שרק יצאו מההצלחה המסחררת של תקליטם השני והמחוספס SPOOKY TWO, הסכימו להשאיל את כשרונם ליצירה אלקטרונית ניסיונית של הנרי. הם האמינו שהתקליט ייצא תחת שמו של הצרפתי, אבל לחברת התקליטים שלהם, ISLAND, היו תוכניות אחרות. לתדהמתם ולחלחלתם של המעריצים וחברי הלהקה, התקליט המוזר, שהיה מלא בצלילים אלקטרוניים צורמניים ורחוק שנות אור מסאונד הרוק-בלוז הכבד והנשמתי שלהם, יצא תחת השם SPOOKY TOOTH. הבלבול היה עצום, והמכה? אנושה!

בראיון למגזין מלודי מייקר, המתופף מייק קלי לא ניסה לייפות את המציאות: "אני לא אשקר, התקליט ההוא הוקלט כדי שנרוויח כסף. זה היה ניסיון שלא הצליח". התגובה הציבורית הצוננת הייתה המסמר האחרון בארון הקבורה של ההרכב המקורי. גארי רייט, הקלידן המוכשר וכותב השירים העיקרי, ארז את אורגן ההאמונד שלו ונמלט מהספינה הטובעת.

מייק האריסון, הסולן בעל קול נייר הזכוכית הטבול בדבש, היה הבא בתור לנטוש, עם חלומות על תקליט סולו. אך כאן נכנס לתמונה כריס בלאקוול, הבוס הכריזמטי של חברת התקליטים ISLAND. בלאקוול, איש עסקים ממולח שידע לזהות הזדמנות, ראה את המצב אחרת. "כל חברי הלהקה היינו אז עדיין קשורים מבחינה חוזית לחברת התקליטים", הסביר האריסון. "לפי החוזה, היינו צריכים לעשות עוד תקליט. כריס בלאקוול אחז ברעיון לדחוף אותי כאמן סולו אבל עדיין לקבל תקליט של SPOOKY TOOTH. הרעיון המקורי היה לעשות לי תקליט סולו בהשתתפות המתופף מייק קלי וחברים מלהקת הגריז של ג'ו קוקר. הגיטריסט לות'ר גרוסוונר לא היה אז בתמונה".

מייק קלי שפך אור נוסף על המצב בשיחה עם קוראי המלודי מייקר: "התפרקנו, אין ממש להקה בשם SPOOKY TOOTH יותר. אבל יש כמה אנשים שהיו בלהקה ההיא שמדי פעם יעבדו יחדיו תחת השם הזה. עכשיו יש שלושה מאיתנו שעובדים ביחד. אנחנו נעשה תקליט עם כמה חברים טובים מלהקת הגריז. אנחנו חייבים לעבוד במסגרת השם הזה כי הקהל ממש לא מכיר כל אחד מאיתנו בנפרד. אין אווירה עכורה בינינו ויתכן מאד שבעתיד גארי רייט יחזור לעבוד איתנו. התקליט החדש לא יהיה ממש קשור למה שעשינו לפני כן".

וכך נולדה להקת "כאילו SPOOKY TOOTH". לצמד המקור (האריסון וקלי) חברו נגנים מלהקת הגריז - כריס סטיינטון בקלידים ואלן ספנר בבס. כדי להוסיף חותמת רשמית של "הלהקה הישנה", גויס גם הגיטריסט לות'ר גרוסוונר, והתוצאה הייתה תקליט שהחזיר את הנשמה ללהקה הגוססת, גם אם רק לרגע קט.

ובהיעדרו של גארי רייט ככותב שירים, הלהקה עשתה מהלך מבריק ופיצתה גם בבחירת גרסאות כיסוי פשוט מושלמות. התקליט נפתח בבעיטה עם I AM THE WALRUS, הקלאסיקה של הביטלס מ-1967. אבל תשכחו מהפסיכדליה המעורפלת של לנון ומקרטני. הגרסה של SPOOKY TOOTH הפשיטה את השיר מכל האפקטים, והפכה אותו למפלצת רוק אינטנסיבית, מיוזעת ומהפנטת. האריסון, בקולו הצרוד והעצמתי, הוכיח שהוא אחד מזמרי הנשמה הלבנים הגדולים ביותר שידעה בריטניה, גם אם לא זכה להכרה הראויה. גרוסוונר סיפק סולו גיטרה אדיר וצורב, קלי הציג תיפוף דינמי ובועט, וסטיינטון הוסיף נגינת האמונד מלאת נשמה, כזו שנשמעת פשוטה אבל דורשת גרוב פנימי עמוק.

באופן משעשע, הקלאסיקה הזו נולדה כמעט בטעות. מייק קלי סיפר: "כריס סטיינטון ואני הגענו מוקדם לאולפן והתחלנו לג'מג'ם. הוא התיישב מול האורגן ואני על התופים, ולפתע הוא החל לנגן את הפתיחה של השיר הזה של הביטלס. הצטרפתי אליו וניגנו אותו מהזיכרון. כשעמדנו לסיים את ההקלטות, בלאקוול עודד אותנו להביא את לות'ר כדי שיבצע סולו גיטרה ויעניק לכל הדבר הזה חותמת רשמית של SPOOKY TOOTH". ואיזו חותמת זו הייתה.

רצועה בולטת נוספת היא THE WRONG TIME, שנכתב, באירוניה קוסמית, על ידי גארי רייט רגע לפני עזיבתו. עם גרוב עסיסי, כלי הקשה קצביים, ריף גיטרה-בס מוחץ וקולות רקע נשיים, זהו רוק קלאסי במיטבו. התקליט כלל גם ביצועים מרגשים לשירים של דייוויד אקלס ואפילו צמד צעיר ומבטיח בשם אלטון ג'ון וברני טאופין.

למרות איכותו הגבוהה, THE LAST PUFF לא הצליח מסחרית בבריטניה. באופן מפתיע, דווקא בגרמניה הוא הפך ללהיט. ההצלחה הזו הובילה להקמת גלגול נוסף של הלהקה לסיבוב הופעות, עם האריסון, קלי וגרוסוונר, אליהם הצטרפו הקלידן ג'ון הוקן (מלהקת רנסאנס) והבסיסט סטיב ת'ומפסון (מלהקת הליווי של ג'ון מאייאל). סיבוב ההופעות היה מוצלח, אך המתחים הישנים צפו ועלו, ובשנת 1971, הלהקה התפרקה סופית. השאיפה האחרונה אכן הייתה האחרונה. אך היא השאירה אחריה ענן עשן סמיך וריחני, בדמות תקליט רוק אחד, מושלם וחד פעמי.

ברולינג סטון נכתב בזמנו בביקורת: "כמעריץ נלהב של הלהקה, אני שמח לבשר ששם האלבום אינו מבשר את מה שבתוכו. התקליט הורכב במהרה בזמן שהלהקה התפוררה והפך לדבר נהדר. זה לא טוב כמו SPOOKY TWO אבל מצוין. הלהקה הזו תמיד ידעה לקחת שירים של אחרים ולעשות אותם כשלה, בעזרת עיבודים מיוחדים. כך זה פה עם DOWN RIVER, של דייויד אקלס, שלצערי הוא הקטע החלש באלבום הזה. שאר השירים זורמים פה באופן קלאסי. השיר הבולט הוא I AM THE WALRUS וקטע הנושא, שחותם את התקליט, נשמע כיצירה אינסטרומנטלית שבמקור הייתה אמורה לקבל שירה וכנראה מישהו השתפן והעדיף להוסיף שם קטעי נגינה. ועד האלבום הבא של הלהקה - זה בהחלט יותיר בנו טעם טוב מאד".

ב-3 ביולי בשנת 1973 הופיעו דייויד בואי והעכבישים ממאדים את הופעתם האחרונה. לא כולם בלהקה ידעו שזה יהיה כך ולכן הופתעו מאד כשגילו את זה על הבמה. לאחר ההופעה ניגש רינגו סטאר לחדר ההלבשה כדי לברך את בואי. אז מה היה שם? בואו לגלות את האמת הלא תמיד נעימה שמאחורי הצלילים.

בקהל נכחו ידוענים כמו מיק וביאנקה ג'אגר, רוד סטיוארט, רינגו סטאר ועוד. במאי סרטי התעודה, די איי פנבייקר, דאג לצלם את כל המופע. פנבייקר לא היה מודע, לפני נחיתתו באנגליה, לעוצמת תהילתו של בואי והיה בטוח שהוא מגיע לצלם את מארק בולאן בפעולה. מנהלו של בואי, טוני דפרייס, מיהר לשלוח אותו לצלם מיק רוק, שצילם אמנים רבים וביניהם את בואי, שיסביר לו במהרה במה מדובר.

על הבמה מצטרף לבואי ולהקתו גם הגיטריסט ג'ף בק. זה היה כבוד אדיר לבואי (שגדל על היארדבירדס) וגם לגיטריסט מיק רונסון, שבק היה מגיבוריו. אבל לפני שהם ניגשו (בלי בק) לבצע את ROCK'N'ROLL SUICIDE, היה לבואי משהו להגיד לקהל: "לא רק שזה המופע האחרון בסיבוב הזה, זה גם המופע האחרון שאי פעם נעשה".

הודעה זו הכתה בתדהמה את הבסיסט טרבור בולדר ואת המתופף מיק וודמאנסי, שלא ידעו את שמעסיקם זמם. רונסון ידע שזה מה שיהיה, כמו גם פסנתרן המופע מייק גארסון. בולדר וגם וודמאנסי דרשו לפני כן להעלות את שכרם וכנראה זה עלה להם בעבודתם, עם בשורת פיטורים על הבמה.

בשנת 1993 אמר בואי: "כיומיים לאחר שהודעתי את זה על הבמה, חשבתי שאני לא ממש רוצה לפרוש ושעשיתי טעות. אבל זה היה מאוחר מדי. אני יודע שעצבנתי מאד את טרבור ואת וודי. הם ממש כעסו עליי, שלא סיפרתי להם שבכוונתי לפרק את הלהקה. אבל זה מה שזיגי עשה ולא אני"

וודמאנסי בשנת 1977: "דייויד שכח כמה היינו שם בשבילו. זאת אחרי המון ניסיונות עם נגנים אחרים שלא התאימו לו. מה שהוא עשה איתנו, הוא לא יכל לעשות עם אחרים".

מיד לאחר המופע נערכה מסיבת פרישה ב"קפה רויאל" שבכיכר פיקדילי. המוני ידוענים הצטופפו שם, ביניהם מיק ג'אגר, רינגו סטאר, פול ולינדה מקרטני, קית' מון, קאט סטיבנס, ג'ף בק, לו ריד, ברברה סטרייסנד והמון אחרים. הגעתו של בואי (עם אשתו אנג'י) לוותה בהכרזה חגיגית במערכת ההגברה. בולדר, שהיה פגוע, הגיע לאירוע. וודמאנסי בחר להיעדר משם. מתופף אחר שהגיע למסיבה היה איינסלי דונבאר. הוא הפך מאז להיות המתופף של בואי. וודמאנסי אף דרש, לאחר פיטוריו, לקבל בחזרה את מערכת התופים שלו, אבל בהנהלתו של בואי מסרו לו כי הוא חייב להם כסף ולכן מערכת התופים עומדת למכירה.

וודמאנסי סיפר בספרו: "ההופעה הראשונה, שעשינו יום לפני כן (ב-2 ביולי בהאמרסמית') הייתה מבריקה, כנראה בגלל היותה לונדונית והאדרנלין הנוסף הזה שהיה איתה. יש סיפור נהדר על אותו לילה ראשון בהאמרסמית', שלא הייתי מודע לזה עד אפריל 2016, אז טוני ויסקונטי ואני הופענו בתוכנית רדיו בלוס אנג'לס שהוגשה על ידי הגיטריסט לשעבר של הסקס פיסטולס, סטיב ג'ונס. אחרי שטוני ואני ענינו על שאלות רבות בנוגע לזמננו בעבודה עם בואי, סטיב הביט בי ושאל, 'וודי, מה לגבי האמרסמית'?'

בהתחלה חשבתי שאולי הוא היה בהופעה, אז אמרתי, 'כן, זה היה לילה נהדר'. 'אתה לא יודע על מה אני מדבר, נכון?' הוא אמר. 'לא ממש', עניתי.

לאחר מכן הוא המשיך וסיפר לי שהוא גר באותה תקופה בהאמרסמית' והוא הכיר את האולם כמו את כף ידו. הוא וחבר נכנסו לתוך התיאטרון בערב הראשון וגנבו את המיקרופון של דייויד, את מגבר הבס הרזרבי של טרבור (בולדר) ושתיים מהמצלתיים שלי. הוא אמר שזה דבר שהוא נהג לעשות, אבל הם גנבו דברים רק מלהקות שהם אהבו.

'זה עניין בריטי, נכון?' אמר טוני ויסקונטי וצחק. 'אתה אוהב מישהו כל כך שאתה גונב מהם'. 'אני רוצה לכפר על זה בשידור', אמר סטיב. 'כמה אני חייב לך בשביל המצלתיים?'

הייתי בטוח שהוא צוחק איתי ואמרתי, 'מאה ועשרים אלף ליש"ט'. 'לא, אני רציני,' הוא אמר, והוציא צרור של דולרים מכיסו. 'מאתיים דולר', אמרתי, והוא הושיט לי מיד. 'טוב, אני מרגיש יותר טוב עם זה', הוא אמר. 'זה על המצפון שלי מאז'. הודיתי לו והמשכנו בראיון".

מה שקרה שם היה כך: שני חברי הסקס פיסטולס בעתיד, סטיב ג'ונס ופול קוק אירגנו את אחת הגניבות הגדולות והטובות ביותר שלהם של ציוד מוזיקלי עד אז. בעוד האולם הורכב למחצה והצוות לא נכח בסביבה, סטיב ופול נכנסו פנימה ויצאו משם עם כל המיקרופונים היקרים וציוד ההגברה. הם חמקו למסדרון והתחבאו עד הלילה, אז הצליחו לחמוק מול שומר מנומנם. הציוד הגנוב הוכנס למכונית מסחרית קטנה שג'ונס סידר מהיכן שהוא.

מיק וודמאנסי: "ההופעה האחרונה בהאמרסמית' הייתה כנראה אחת ההופעות הטובות ביותר שעשינו אי פעם. בואי היה מיוחד שם. כל תנועה שהוא עשה נמסרה עם תוספת של משהו שהפך את כל ההצגה למחשמלת. זה נעשה פראי עוד יותר כאשר הוא ניגש אל המיקרופון והכריז, 'מכיוון שזהו הקונצרט האחרון שלנו בסיבוב ההופעות, חשבנו שנעשה משהו מיוחד בשבילכם'. ג'ף בק עלה לבמה וזה היה רגע מיוחד במיוחד כי הוא היה אחד מגיבורי הגיטרה של מיק רונסון. כל אחד מהם לקח את סולו בתורו הלוך ושוב. ג'ף עזב את הבמה לקול תשואות גדולות. בואי אז ניגש אל המיקרופון שלו וסימן בידיו שהוא רוצה שקט. הקהל מיד נרגע. אז הוא אמר את הנאום שלו.

המחשבה הראשונה שלי הייתה, 'מה הוא אמר עכשיו? האם הוא רק אמר שזו ההופעה האחרונה שאי פעם נעשה?' עיניי פנו אל טרבור, אשר, אם לשפוט לפי המבט של בלבול על פניו, חשב בדיוק אותו הדבר. הסתכלתי סביב אל הבחורים האחרים על הבמה ורובם לבשו את אותו פרצוף מבולבל. חלק מהקהל החל לצעוק, 'לא, לא, לא' ואני יכולתי לראות רבים מהמעריצים קרובים לבמה בדמעות. ואז האצ', גיטריסט הקצב העוזר שלנו, התחיל לנגן את פתיחת האקורדים של שיר הסיום, ROCK'N'ROLL SUICIDE.

לאורך כל השיר תהיתי אם זה רק עוד אחד מפעלולי הפרסום של בואי. האם הוא תכנן את זה או שזה סתם עניין של דחף רגעי? הוא עשה הרבה דברים כאלו בעבר מבלי להודיע ​​לנו. עד סוף השיר בעצם די התעצבנתי אז זרקתי את אחד ממקלות התיפוף שלי לכיוון שלו, כמובן בלי שום כוונת זדון ולמזלי זה פספס את ראשו. ואז בואי אמר לקהל, 'ביי ביי, אנחנו אוהבים אתכם'. כשטרבור ואני חזרנו לחדר ההלבשה, שאלנו אחד את השני על מה שהוא אמר ובמה מדובר. אני מניח שעדיין לא היה מספיק מידע בנקודה זו עבורנו שנגיע למסקנה.

כאשר שאלנו את מיק רונסון בחדר ההלבשה הוא אמר, 'לפי מה שאני יודע, הוא פורש אבל אני לא בטוח מה כל זה אומר. אתם צריכים לשאול אותו'. לאחר מכן הסתובבנו ושאלנו אנשי צוות שונים אם יש להם עוד מידע ספציפי. חלק אמרו שאמרו להם שזהו, הוא סיים עם זיגי, אחרים אמרו שהם חושבים שזה היה פשוט טריק שיווקי ורבים היו מבולבלים בדיוק כמונו. בואי כבר עזב את המקום בשלב זה.

אז החלטתי שבגלל שיש מסיבת אפטר-פארטי, אני אשאל אותו שם ובתקווה לקבל תשובה. המסיבה נערכה בבית הקפה רויאל בריג'נט סטריט ואני כבר ראיתי את רשימת האורחים שכללה את רינגו, לולו, ג'אגר, לו ריד, ג'ף בק, קאט סטיבנס, פיטר קוק, בריט אקלנד, אליוט גולד וקית' מון, אחד הגיבורים שלי. מיק רונסון כבר יצא למסיבה אז טרבור ואני הנסענו לשם יחד במונית. בנוסף לקבל את האמת על האמירה ההיא הייתה לי עוד משימה חשובה בראש. חברתי ואני תכננו להתחתן בסוף סיבוב ההופעות. ביקשתי ממיק להיות השושבין שלי והזמנתי גם את דייויד, שאמר שהוא יהיה שם. עשינו את כל זה בהתראה קצרה. בגלל שלא ידענו מתי הסיבוב באמת יסתיים, הכל היה מילולי. אז רציתי להזכיר לדייויד ולמיק על החתונה באותו לילה של ה-5 ביוני, עכשיו כשאין יותר הופעות.

כשהגענו לקפה רויאל, עמדנו מול שטיח אדום וחבורת צלמים כשיצאנו מהמונית. המקום היה עמוס אורחים. קיוויתי לראות את קית' מון אבל היו כל כך הרבה אנשים שמעולם לא הצלחתי, וניסינו להגיע לבואי אבל הוא היה מוקף באנשים כמו ג'אגר, לו ריד, ג'ף בק ורינגו. התברר לנו שזה לא הזמן או המקום לדיוני להקה רציניים, או תזכורות לחתונה לצורך העניין. מיק ודייויד לא הגיעו. טרבור נכנס לתפקיד השושבין. בתו של טרבור, שרה, הייתה ילדת הפרחים בטקס.

קיבלתי שיחת טלפון כשעה וחצי אחרי טקס החתונה, בזמן שהחלפתי בגדים בבית של חבר שלי ושל מיק. הנחתי שזה היה מישהו שהתקשר להגיד מזל טוב. אבל, לא, זה היה טוני דפריס, המנהל של בואי שאמר, 'אני מתקשר כדי להגיד לך שלא תגיע לצרפת להקליט את האלבום הבא של דייויד, PIN UPS'. 'למה לא?' אמרתי. הייתי קצת בהלם. זו לא הייתה אמירה שציפיתי לשמוע, במיוחד ביום חתונתי. 'טוב, אמרת שאתה לא רוצה להיות יותר בלהקה' - הוא התכוון לרגע שקרה שישה חודשים קודם לכן בו סירבתי לעשות את התאריכים הנותרים במהלך סיבוב ההופעות השני בארה"ב אלא אם כן נקבל העלאה בשכר.

'כן, אבל עברנו את כל זה, וסידרנו את עניין הכסף, לא?' אמרתי. 'ועשינו שני סיבובי הופעות מאז'. 'אבל אמרת שאתה לא רוצה לעשות את זה', הוא חזר.

יכולתי להבין לפי הטון שלו שזה לא משהו שאני יכול להתווכח בדרך שלי. כשעמדתי שם, היכה בי פתאום שנמאס לי מאי השפיות הזו. לא כמוזיקאי או כוכב רוק, רק כאדם. היה לי מספיק מזה. ממש לא התחשק לי להילחם בזה. שאלתי אם דיוויד ומיק שם איתו. 'כן, שניהם כאן', הוא אמר. 'בסדר, אני יכול לדבר עם דייויד?', שאלתי. אחרי כמה שניות של שתיקה הוא ענה, 'הוא לא רוצה לדבר איתך'. 'בסדר', אמרתי, 'תביא לי את מיק'. 'גם הוא לא רוצה לדבר איתך', הוא אמר.

פשוט אמרתי 'בסדר' והנחתי את שפופרת הטלפון. הייתי חסר מילים. טרבור נכנס ואמרתי לו, 'אתה יודע מי התקשר אלי עכשיו?'... הוא יכל היה לראות על פניי שמשהו נורא קרה. 'דפריס? ידעתי שאתה הולך לקבל את השיחה הזאת, אבל לא רציתי לקלקל לך את החתונה, אז לא סיפרתי לך'.

הוא פשוט הביט בי בעצב. המוח שלי התערער. זה היה קשה להאמין שהם יפטרו אותי ביום שצריך להיות כל כך שמח. טרבור עמד לנסוע לצרפת, לאולפן כדי להתחיל הקלטת PIN UPS. הוא התקשר אליי לדירה ואמר לי שהוא לא באמת חשב על תרחיש 'שיחת הטלפון לחתונה' כמו שצריך, ורק עתה הבין את ההשפעה שהייתה לזה עליי, זה באמת גרם לו לכעוס. הוא נכנס בסערה למשרדו של דפריס שם היו מיק, בואי ועוד כמה לקיום פגישה.

'זה היה מגעיל לעזאזל מה שעשית לוודי בחתונה שלו. איך יכולת לעשות את זה?’ הוא אמר לבואי. 'אם אתה לא אוהב את זה', ענה בואי, 'אתה יכול גם להתחפף. אני אקבל בקלות נגן בס אחר'.

בשלב הזה מיק גרר את טרבור לאחד החדרים האחרים ואמר לו לא לומר שום דבר יותר או שהוא גם יהיה מחוסר עבודה. במהלך השבועיים הבאים הצלחתי להרים את עצמי מהרצפה. למרות שאולי עדיין חסרים חלקים חיוניים מהפאזל, ההסבר היחיד שניתן לי לפיטוריי הייתה ההצהרה של דפריס - 'אמרת שאתה לא רוצה להיות בלהקה'..."

ב-3 ביולי בשנת 1964 הוא היום הדרמטי שבו "המספרים הגבוהים" ניסו לכבוש את עולם המוד!

כן, אז יצא לאוויר העולם סינגל הבכורה (והיחיד!) של להקה מסתורית בשם "המספרים הגבוהים" ואם השם הזה לא מצלצל לכם מוכר, אתם לא לבד! אבל מאחורי השם הזה הסתתרה לא אחרת מאשר להקת הענק, המי, בראשית דרכה!

מי עמד מאחורי המהלך הנועז? פיט מידן, המנהל דאז של הלהקה, שהיה משוכנע שהדרך להצלחה עוברת דרך קהילת המוד האופנתית. הוא שינה את שמם ל"המספרים הגבוהים" (כינוי בעולם המוד למנהיגי הטרנדים) ובעזות מצח של ממש, כתב מחדש את המילים לשני שירי רית'ם אנד בלוז קלאסיים: GOT LOVE IF YOU WANT IT של סלים הארפו ו-MISERY של הדיינמיקס. התוצאה? ZOOT SUIT ו-I'M THE FACE - שני שירים שנועדו להכריז על הגעתם של נציגי המוד האולטימטיביים.

אבל האסטרטגיה השאפתנית של מידן לא צלחה. ההקלטות לא שיקפו באמת את הסאונד הייחודי של הלהקה, ומספר חובבי המוד פשוט לא היה מספיק כדי לתמוך בהוצאה. למרות ניסיונותיו הנואשים של מידן "לתקן" את המצב על ידי רכישת עותקים רבים.

אחרי שנעלם ללא זכר ב-1964, הסינגל צץ מחדש עשור לאחר מכן באלבום האוסף ODDS AND SODS של המי ואף קיבל אזכור בקודה של השיר SEA AND SAND מתוך האלבום הקונספטואלי משנת 1973, " קוואדרופניה".

ומה על פיט מידן, המוח שמאחורי אסטרטגיית המוד? לאחר כישלון הסינגל, הוא נדחק הצידה על ידי צמד ניהול עם כריס סטמפ וקיט למברט. הוא המשיך לעבוד כיחצ"ן עבור הרולינג סטונס ואף עם קפטן ביפהארט (שפיטר אותו). בשנת 1978, שבועות ספורים לפני מותו של קית' מון ממנת יתר, גם מידן הלך לעולמו ממנת יתר של סמים, והוא בן 36 בלבד. סיפור טרגי של חזון שלא התממש, ושל איש שחי ומת על הקצה.

ב-3 ביולי בשנת 1968 יצא תקליט לצמד SAGITTARIUS ושמו PRESENT TENSE. מאחורי השם האסטרולוגי הסתתר סיפור מורכב בהרבה ממה שמישהו דמיין.

שם התקליט, PRESENT TENSE, רמז על משהו עכשווי ומיידי, והעטיפה הציגה דמות מהורהרת הבוחנת גלגל מזלות. העיתונות המקומית, כמו הגסטוניה גאזט מצפון קרולינה, מיהרה לסקר את התופעה החדשה, ומבלי לדעת, חשפה רק קצה קרחון של אחד הפרויקטים המרתקים והמיוחדים של עידן הפופ הפסיכדלי.

האמת היא, ש-SAGITTARIUS כלל לא היה צמד, ואפילו לא להקה במובן המקובל של המילה. זה היה למעשה פרויקט אולפן מבריק של המפיק והמוזיקאי גארי אשר, דמות מפתח בסצנת הפופ של החוף המערבי שעבד בצמוד לאמנים כמו הביץ' בויז והבירדס. יחד עם שותפו ליצירה, קורט בוצ'ר, גאון מוזיקלי שעמד בראש הרכב הפופ הבארוקי THE MILLENNIUM, הם רקחו באולפן תערובת ייחודית של פופ מלודי, עיבודים תזמורתיים עשירים ונגיעות פסיכדליות קלילות, סגנון שמאוחר יותר יזכה לכינוי SUNSHINE POP. הקהל והמבקרים, שקיבלו לידיהם את התקליט, חשבו שהם מאזינים לצמד אמיתי בדרכו לתהילה.

הנה מה שכתב אז המבקר הנלהב, שניסה לפצח את הקסם של ההרכב החדש: "הנה צמד מתפתח, שעשוי להגיע בקרוב לפסגה. זה לא ממש דבר דינמי אבל החבר'ה האלה זכו לסאונד טוב. בתקליט שלהם, שיצא בחברת קולומביה רקורדס, יש כמה שירים רציפים מלאים בדברים ייחודיים".

הביקורת ממשיכה וצוללת אל תוך רשימת השירים, כאילו הייתה מסע אל הלא נודע. "ANOTHER TIME, הראשון מבין 11 השירים, הוא חוויה אחידה וחלקה בסגנון של מזל קשת. עם כותרת כמו SONG TO THE MAGIC FROG (Will You Ever Know), אפשר היה לצפות לבלגן שלם. אך לאחר בדיקה מלאה, אין זכר או רמז לדו-חיים ירוקים כלשהם. למעשה, זוהי קומפוזיציה מסודרת להפליא, עם צליל צ'מבלו חד וצלול שנועד להעביר את מצב הרוח בצורה הטובה ביותר. הקולות בשיר I KNOW YOU'VE FOUND A WAY הם רכים ועדינים עוד יותר. חייבים לדבר עם בחורה בצורה כזו, אחרת היא פשוט לא תבין. מילים כאלו, אם היו נאמרות בחומרה, היו מקלקלות הכל".

הפרשנות ממשיכה בניסיון לפענח את המסרים החבויים. "השיר THE KEEPER OF THE GAMES נשמע במבט ראשון כאילו הוא עוסק בשליט כלשהו, אבל הרעיון הזה נשלל כבר בהתחלה. ה'שומר' בשיר הוא האהבה והמצפון בעצמם. צלילים הודים אקזוטיים הופיעו לפתע בשיר GLASS. הקצב המונוטוני, יחד עם הייבבה של כלים אחרים, מתאים היטב לסגנון ומוסיף נופך של מסתורין מהמזרח. השיר WOULD YOU LIKE TO GO הוא דחף לחזור למציאות, או שאולי זו בכלל הזמנה לפנטזיה. בשלב הזה, כבר אי אפשר לדעת. המוזיקה רומזת לכיוונים שונים, אבל התעלומה נשארת בעינה".

ואז מגיע אחד מרגעי השיא של התקליט, השיר MY WORLD FELL DOWN. מה שהמבקר אולי לא ידע, הוא שהשיר הזה היה הסיבה המרכזית לקיומו של התקליט כולו. אשר ובוצ'ר הוציאו אותו כסינגל עצמאי כדי לבחון את תגובת הקהל. השיר טיפס למקום ה-70 במצעד הבילבורד, הצלחה צנועה אך מספקת כדי להצדיק הקלטת תקליט שלם. באופן מפתיע, הזמר שביצע את השיר לא היה אשר או בוצ'ר, אלא לא אחר מאשר זמר הקאנטרי-פופ גלן קמפבל, שנשכר כזמר אולפן להקלטה. קטע האפקטים המפורסם באמצע השיר, הכולל קולות של מלחמת שוורים, היה הברקה של אשר שהוסיפה ממד סוריאליסטי ודרמטי ליצירה.

הביקורת ממשיכה לנתח את הצדדים האפלים יותר בתקליט: "ב-HOTEL INDISCREET יש גישה מרושעת וקצת שובבה לספר על מלון 'מסתורי'. אף אחת מההתרחשויות הרגילות שקורות במלונות לא מתקיימת כאן. הדבר היחיד שמובן הוא שצלצולי הרוח הנוכחים בשיר אמורים להרחיק רוחות רעות. ובכן, נראה שהם נכשלו כישלון חרוץ במשימה הזו. לעומת זאת, השיר I'M NOT LIVING HERE הוא לא שיר טוב במיוחד. להסתכל אחורה על הילדות זה כיף לפעמים, ועצוב לאחרים. כך, השיר MUSTY DUSTY עוסק בילד שמדבר אל הצעצועים הישנים שאיתם נהג לבלות בילדותו. אמנם לא ממש פסיכדלי, אבל זה בהחלט מסתורי ומרחף".

לקראת סיום, המבקר מסכם את התרשמותו במילים כנות, כמעט אבהיות: "זה לא תקליט גדול ולא מטורף, וזה בערך הכי טוב שזה יכול להיות". אך אז הוא חותם בנימה אופטימית, כאילו כתב הורוסקופ אישי עבור ההרכב המסתורי: "ההורוסקופ להרכב הזה היום הוא: 'תמשיכו לעבוד. בהמשך ודאי תצליחו'".

בדיעבד, הנבואה הזו התגשמה, גם אם לא באופן שבו התכוון המשורר. SAGITTARIUS מעולם לא יצא לסיבוב הופעות או הפך ללהקת אצטדיונים. הוא נותר פרויקט אולפן חד-פעמי, סוד כמוס לחובבי מוזיקה מושבעים. אך התקליט PRESENT TENSE הפך עם השנים לקלאסיקת קאלט נערצת, דוגמה מושלמת ליצירתיות הבלתי מרוסנת של סוף שנות השישים ולזוהר הייחודי של סגנון ה-SUNSHINE POP. גארי אשר וקורט בוצ'ר אולי לא הפכו לכוכבי רוק בפני עצמם, אבל המורשת שלהם כמפיקים וכיוצרים ממשיכה להדהד.

ב-3 ביולי בשנת 1967 נערכה מסיבה ללהקת המאנקיז במועדון SPEAKEASY בלונדון. אריק קלפטון, שנכח שם, חווה את טריפ ההזיה הראשון שלו.

המסיבה נערכה ללהקה האמריקאית המהונדסת הזו, שהייתה אז לוהטת בסצנת המוסיקה - עד כדי כך שחשבו, לזמן מה, שהיא תעקוף את הביטלס. המאנקיז הופיעו שלוש הופעות סולד-אאוט באמפייר פול בוומבלי והאורחים במסיבה היו פול מקרטני, ג'ורג' האריסון, ג'ון לנון, לולו (שחיממה את הופעות המאנקיז על הבמה), ג'ף בק, דאסטי ספרינגפילד, קית' מון, להקת פרוקול הארום וגם אריק קלפטון שסיפר:

"הניסיון הפסיכדלי הראשון שלי היה עם הביטלס, במועדון 'ספיקאיזי' שבלונדון. זה היה בעת אירוע בו הוצג לקהל הרחב התקליט סרג'נט פפר. הביטלס נכחו שם כשהם לבושים בבגדים צבעוניים. זה היה קיץ האהבה במלוא תנופתו.

עד אז רק עישנתי פה ושם ג'וינטים. לפתע ראיתי את מיקי דולנז, מלהקת המאנקיז, כשהוא שם כדורים בידי החוגגים. הוא כל הזמן מילמל את המילים 'אהבה ושלום'. הכדור שהוא חילק היה STP, שהיה חזק פי ארבע מאל.אס.די רגיל. בלעתי כדור אחד שכזה ואחרי שעה כבר לא הבנתי מה קורה איתי.

כל הנוכחים נמסו מולי לכדי עיסה אחת. הכל מסביב צף או עלה בלהבות. שמעתי את המוסיקה החזקה שהושמעה שם אך באותו זמן שמעתי גם קול ששר בראש שלי. התיישבתי במסעדה של המקום ולידי ישבו ארבעת הביטלס, כשהם מסטולים לגמרי מאותם כדורים. הם שרו את המנטרה של הארי קרישנה. או אולי דמיינתי שהם שרו את זה.

לפתע מישהו שם את תקליט ההדגמה של סרג'נט פפר ואז נפתחתי לעולם אחר. באותו רגע חשתי, בעולם ההזוי שלי, שאני שוהה במחיצת ענקים ושכולנו הולכים למסע בכוכב אחר. דלתות התפיסה היו פתוחות לרווחה. לקראת הבוקר התפוגגה השפעת הסם. כולם החלו לעזוב את המקום. ג'ון לנון היה עם הזמרת לולו ואני זוכר שחשבתי לעצמי שהם זוג מוזר. הייתי אז עם בת זוגי, שארלוט, שלא לקחה מהסם הזה. היא החליטה להישאר בשליטה ולטפל בי.

יצאנו מהמועדון ומעבר לכביש הייתה קבוצה גדולה של שוטרים. זה נראה לי כמו מאות מהם. ג'ון נכנס לרולס רויס הצבועה שלו כולם נסעו אחריו לבית שלו כדי להמשיך שם את המסיבה. רציתי מאד להגיע למסיבה הזו אבל שארלוט החליטה שנלך הביתה. הלכתי איתה הביתה וירדתי מהריחוף של הסם רק יומיים לאחר מכן".

ב-3 ביולי בשנת 1975 עמדה שלישיית "ליל שלושת הכלבים" (THREE DOG NIGHT) לפתוח עוד סיבוב הופעות, כששוטרים עצרו את זמר הלהקה, צ'אק נגרון, בחדרו שבבית המלון, באשמת סמים.

נגרון כתב בספרו: "התחנה הראשונה בסיבוב ההופעות הפכה לאסון אישי. ב-3 ביולי, בשנת 1975, בקנטאקי, המשטרה נכנסה, דרך דלת החדר 623 במלון גאלט האוס בשעה 13:23, ומצאה אותי לבד על המיטה עם שני גרם הרואין וגרם אחד של קוקאין על השולחן. אני נשברתי. מאוחר יותר באותו יום, עדר של מצלמות טלוויזיה רחש סביבי והמשטרה הצעידה אותי באזיקים ממפקדת משטרת המחוז אל בית משפט. זה היה המעצר ראו את זה בחדשות הערב בטלוויזיה. אמא שלי, במיוחד, הייתה הרוסה מזה... והושפלתי.

וויליאם, אמרגן ההופעות המקומי, עזר להשיג את השחרור שלי בערבות של 10,000 דולר שעה לאחר שהגעתי לתא המעצר. המנהל שלנו, ג'ואל כהן, ועורך הדין האישי שלי, לי קולטון, טסו לעיר כדי להיות איתי. בחזרה למלון סיפרתי להם על מה שקרה. שניהם לא ידעו שעשיתי הרואין והיו בהלם כשאמרתי להם 'אתם לא

יודעים איזה מזל יש לי'. ג'ואל שאל, 'למה אתה מתכוון?', אז הרמתי את המזרן והראיתי להם גרם הרואין, גרם של קוקאין, כמה שקיות של כדורים וקצת מריחואנה. למשטרה הייתה נחישות למצוא את האספקה הראשית שלי ומעולם לא מצאה אותה. אני פתחתי תפר במזרן, אחסנתי את הסם בפנים ותפרתי אותו עם מחט וחוט שסופקו לי על ידי המלון. ג'ואל הכריח אותי לשטוף את הכל באסלה, נשברתי והתחלתי לבכות. לא מתוך חרטה אלא כי כעסתי כל כך. לא יכולתי להבין למה המשטרה לא משאירה אותי לבד כדי לעשות את הסמים שלי! למחרת בבוקר פורסם בעיתון המקומי שהבלש דייב ליהמן תיאר את המעצר שלי כחלק מ'חקירה מתמשכת' על להקות רוק וש'יש לנו מודיעין על מי שדוגל בשימוש ואכן משתמש בסמים'. ליהמן אמר שבני נוער 'אולי משתמשים בסמים בגלל האנשים שהם מרימים אליהם עיניים ומעודדים אותם בשימוש בהם. זו התקווה שלנו שזה ירתיע להקות מלהגיע לעיר ולהביא איתן סמים'.

שמונה שבועות לאחר מכן חזרתי לאולם בית המשפט לבוש בחליפה אפורה. פרנק אי. חדד ג'וניור, עורך דין בעל שם, הגיש בקשה לבטל את צו החיפוש שהוביל למעצרי. עם שימוש בדגם מיניאטורי של חדר המלון, חדד טען כי למשטרה לא הייתה סיבה סבירה לערוך חיפוש בחדר שלי. הוא טען כי שני המקורות שבהם השתמשה המשטרה להשגת הצו לא היו תקפים. ראשית, הוא טען כי דיווח מ-LAPD שחלק חברי הלהקה השתמשו בסמים היה מידע מיושן משנה קודם לכן. שנית, חדד הפיל את טענתו של בלש שהריח מריחואנה בוערת בחדר הספציפי שלי במלון כשהוא ירד למטה במסדרון. חודש לאחר מכן הורה השופט שהאישומים נגדי בוטלו. לא נדרשתי להיות באולם בית המשפט לפסיקתו, אז לא הופעתי אבל השופט אמר לעורך הדין שלי למסור לי את ההודעה הבאה: 'אני מקווה שתעודדו את מר נגרון להישאר מחוץ לחבר העמים של קנטאקי. אני יודע שאני לא יכול לעצור אותו אם הוא רוצה לחזור, אבל אני חושב שזה יהיה חכם אם הוא לא יעשה זאת. אין

ספק שנמצאו הרואין וקוקאין בחדרו, ובגלל שחלק גדול מהקהל שלו הוא צעירים, אני לא מרגיש שזה יהיה באינטרסים של הקהילה אם הוא היה חוזר".

חדד הסכים להעביר את ההודעה, ואני לא חזרתי לשם עד שנהייתי נקי ופיכח שש עשרה שנים מאוחר יותר".

מי בא איתי להופעה חינמית של להקת גרנד פ'אנק בהייד פארק, ב-3 ביולי 1971?

ב-3 ביולי בשנת 1969, מת בריאן ג'ונס מהרולינג סטונס. עד היום לא ידוע אם טבע בבריכה שבאחוזתו או הוטבע בה ונראה כי הפתרון לתעלומה זו יישאר עלום. בן 27 במותו. אז מדוע מותו הוא כזה מיסתורין?

הנה שש סיבות מפורטות מדוע מותו של בריאן ג'ונס נותר נושא לוויכוח ותככים סוערים:

1. הווידוי לכאורה של פרנק ת'ורגוד על ערש דווי: הראיות המשכנעות ביותר המצביעות על מעשה פלילי הגיעו בשנת 1993 כאשר פרנק ת'ורגוד, קבלן שעבד בנכס של ג'ונס ונכח בליל מותו, הודה, על פי הדיווחים, ברצח שלו. לדברי טום קילוק, מנהל הדרכים של הרולינג סטונס, ת'ורגוד הגוסס הודה, "זה הייתי אני שהרג את בריאן. סוף סוף נשברתי". הווידוי הדרמטי הזה, למרות שמועות, מהווה את אבן הפינה של תיאוריות רצח רבות.

2. סתירות ועדויות משתנות של עדים: עדויותיהם של שלושת העדים המרכזיים שנכחו באותו לילה - חברתו של ג'ונס, אנה ווהלין, האחות ג'נט לוסון ופרנק ת'ורגוד - היו לא עקביות והשתנו במהלך השנים. עדויותיהם הראשוניות למשטרה המעיטו בחשיבות הסכסוך, אך גילויים מאוחרים יותר הצביעו על אווירה נפיצה יותר בחווה. על פי הדיווחים, היה סכסוך כספי עם פרנק ת'ורגוד על עלות השיפוצים בחוות קוצ'פורד. טענה זו מצוטטת לעתים קרובות כזרז לעימות הקטלני לכאורה בבריכת השחייה.

3. חקירת המשטרה המקורית בנוגע למותו של ג'ונס ספגה ביקורת נרחבת בטענה שהיא שטחית ולא מספקת. על פי הדיווחים, ראיות מכריעות לא נאספו, ורמזים פוטנציאליים לא נבדקו ביסודיות. החקירה הייתה מהירה, והפסק דין "מוות מקרי" התקבל במהירות, מה שהותיר רבים מאמינים שהרשויות היו להוטות לסגור את התיק של כוכב הרוק השנוי במחלוקת.

4. מה שמוסיף לחשד הוא העובדה שתיקי משטרת ססקס על מותו של בריאן ג'ונס אטומים עד 2044. הסיבה הרשמית לכך היא הגנה על פרטיותם של האנשים המוזכרים בתיקים. עם זאת, עבור אלו המאמינים בטיוח, פעולה זו נתפסת כניסיון מכוון להסתיר את האמת על מה שקרה באמת באותו לילה.

5. דמותו האניגמטית של טום קילוק, "המתקן" של הרולינג סטונס, רוחשת עין גדולה מעל התיק. בעוד שהוא היה זה שדיווח על הודאתו לכאורה של ת'ורגוד, ישנן תיאוריות שממקמות את קילוק עצמו במרכז קונספירציה. הוצע כי קילוק, שתפקידו לשמור על סדר בענייני הלהקה, היה מעורב בטיוח כדי להגן על תדמית הרולינג סטונס, או שהיו לו מניעים משלו.

6. בעוד שג'ונס היה ידוע בצריכת הסמים והאלכוהול שלו, דו"ח הנתיחה שלאחר המוות מצא רק כמות בינונית של אלכוהול ולא רמות משמעותיות של סמים לא חוקיים בגופו. עם זאת, הוא היה ידוע כאסתמטי. עובדה זו הובילה לספקולציות שאפילו קטטה קלה בבריכה הייתה עלולה להיות בעלת השלכות קטלניות עבורו, מה שהפך את תרחיש הריגה ברשלנות לסביר.

ב-3 ביולי בשנת 1971 התגלתה בפריס גופתו של ג'יימס דאגלס מוריסון, סולנה של להקת הדלתות בן ה-27.

הנה שבע סיבות מפורטות מדוע הסיפור הרשמי על מותו של ג'ים מוריסון מוטל בספק נרחב:

1. סימן השאלה המשמעותי והמתמשך ביותר התלוי מעל מותו של מוריסון הוא היעדר נתיחה שלאחר המוות. על פי החוק הצרפתי באותה תקופה, נתיחה שלאחר המוות לא נדרשה אם לא היו סימנים של עבירה פלילית. הרופא הבודק, ד"ר מקס ואסיל, קבע רשמית כי סיבת המוות היא אי ספיקת לב, שככל הנראה החמירה עקב בעיה נשימתית. היעדר בדיקה משפטית פירושו שסיבת המוות האמיתית מעולם לא אושרה רפואית, מה שמותיר את הדלת פתוחה לרווחה לספקולציות לגבי מנת יתר של סמים, מצבים רפואיים קיימים או גורמים אחרים.

2. העדה היחידה למותו של מוריסון הייתה חברתו הוותיקה, פמלה קורסון. דיווחיה על אותו לילה גורלי היו לא עקביים והיו שנויים במחלוקת נרחבת. בתחילה היא סיפרה לרשויות שהיה להם ערב שקט, הלכו לקולנוע והאזינו לתקליטים לפני שמוריסון חש ברע והתקלח, שם מת. עם זאת, בשיחות מאוחרות יותר עם חברים ועמיתים, סיפורה השתנה, לעיתים הושמט ולעיתים כלל פרטים על שימוש בסמים. מאבקיה שלה בהתמכרות להרואין ומותה בטרם עת בשנת 1974 ממנת יתר גרמו לכך שהעדה הראשית מעולם לא יכלה לספק עדות ברורה, עקבית ואמינה.

3. כאשר מנהל להקת הדלתות, ביל סידונס, הגיע לפריס מספר ימים לאחר מותו של מוריסון, הוא נתקל בארון קבורה חתום ותעודת פטירה. הוא מעולם לא ראה את גופתו של מוריסון. עובדה זו הציתה תיאוריות מתמשכות לפיהן האדם בארון לא היה ג'ים מוריסון.  ההצהרה הפומבית הראשונית של ביל סידונס על מותו של מוריסון נוסחה בקפידה כדי להדביק שמועות ולהציג תמונה של פטירה שלווה. הוא הצהיר כי מוריסון מת מ"סיבות טבעיות" וכי "הדיווח הרשמי הוא התקף לב". עם זאת, בהתחשב בכך שמעולם לא ראה את הגופה והסתמך על המידע שסופק לו, ההצהרה שלו בעייתית.

4. סיפור נגדי משכנע לסיפור הרשמי מגיע מסם ברנט, עיתונאי צרפתי לשעבר ומנהל "קרקס הרוקנרול", מועדון לילה פריזאי בו נהג מוריסון לבקר. בספרו משנת 2007, "הסוף: ג'ים מוריסון", ברנט טען כי מוריסון מת ממנת יתר של הרואין בחדר האמבטיה של המועדון וכי שני סוחרי סמים העבירו את גופתו בחזרה לדירתו והניחו אותו באמבטיה כדי לביים את הסצנה ולמנוע שערורייה במועדון. דיווח זה אושש על ידי כמה מהאנשים שהיו במועדון באותו לילה.

5. הזמרת מריאן פיית'פול, ששהתה בפריס באותה תקופה והייתה חברתו של סוחר סמים מפורסם, הצהירה גם היא כי מנת יתר של הרואין הייתה סיבת מותו של מוריסון. בראיון שנערך בשנת 2014 היא טענה כי אותו סוחר סיפק את מנת ההרואין הקטלנית, שהייתה חזקה באופן יוצא דופן. תיאורה עולה בקנה אחד עם התיאוריה של ברנט ומערער עוד יותר את ההסבר הרשמי של "אי ספיקת לב".

6. הרופא שחתם על תעודת הפטירה של מוריסון, ד"ר מקס ואסיל, היה דמות שנויה במחלוקת. דיווחים הציעו שהוא היה רופא מקומי שזומן על ידי קורסון. ניסיונות של עיתונאים וביוגרפים לאתר ולראיין אותו בשנים שלאחר מותו של מוריסון לא צלחו במידה רבה, מה שהוסיף שכבה נוספת של תככים להליכים הרשמיים.

7. מוריסון נקבר בבית הקברות פר לשז בפריס בטקס מהיר ודיסקרטי, ימים ספורים לאחר מותו. בהלוויה נכחו רק קומץ אנשים. החיפזון והסודיות סביב הקבורה פורשו על ידי חלק מהאנשים כניסיון למנוע חקירה נוספת ולסגור במהירות פרק שעשוי להיות שערורייתי.

גם זה קרה ב-3 ביולי: מהרגע שבו הביטלס כמעט ועברו לינץ' במנילה, דרך הרגע הקסום בו נולד כוכב חדש בשם אלביס פרסלי, ועד לדרמות האישיות שקרעו את חברי הלהקה המפורסמת בעולם. קבלו את כל מה שקרה, והרבה יותר.

1966: הביטלס בורחים מהפיליפינים

רק דמיינו את הסיטואציה: אתם הלהקה הכי גדולה ומצליחה על הפלנטה. הרגע סיימתם סיבוב הופעות מסחרר ביפן ואתם נוחתים בפיליפינים, מצפים לעוד גל של הערצה. במקום זאת, אתם מוצאים את עצמכם בתוך סיוט בינלאומי. זה בדיוק מה שקרה לביטלס בשנת 1966. הפרשה, שהפכה לאחד הסיוטים הגדולים של הלהקה, החלה בהזמנה תמימה לכאורה לארוחת בוקר בארמון הנשיאותי עם הגברת הראשונה, אימלדה מרקוס.

מנהל הלהקה, בריאן אפשטיין, סירב בנימוס להזמנה, מתוך מדיניות קבועה שלא לחייב את חברי הלהקה להשתתף באירועים רשמיים. אלא שבפיליפינים של אותה תקופה, סירוב לגברת מרקוס נתפס כעלבון לאומי צורב. למחרת, העיתונים המקומיים כבר געשו בכותרות זועמות, והטלוויזיה שידרה תמונות של ילדים פיליפינים בוכים על כך שהגיבורים שלהם סירבו לפגוש אותם. האווירה הפכה עוינת במהירות שיא. לאחר הופעתם, כשהגיעו לשדה התעופה כדי לעזוב את המדינה, המתין להם המון זועם. הם נדחפו, ספגו יריקות ואיומים, וצוות האבטחה פשוט נעלם. בדרך למטוס, הם נאלצו לסחוב בעצמם את כל הציוד הכבד שלהם במעלה המדרגות. החוויה הייתה כל כך טראומטית, עד שהם נשבעו שלעולם לא יחזרו לשם - בעצם, לא מדויק: ג'ורג' האריסון אמר שיחזור לשם כדי להטיל פצצה אטומית על המקום. הסיפור המלא, על כל פרטיו המטרידים, נמצא בספר שכתבתי על הביטלס, "ביטלמאניה!" והוא פרק שלם של דרמה שבהחלט שווה להכיר.

1964: רינגו בחוץ, מתופף חדש בפנים

שנתיים קודם לכן, בשנת 1964, דרמה מסוג אחר פקדה את הלהקה. בבוקר ה-3 ביוני, רגע לפני שהביטלס היו אמורים לצאת לסיבוב הופעות עולמי, התמוטט המתופף רינגו סטאר במהלך סשן צילומים. האבחנה הייתה מהירה וכואבת: דלקת שקדים חריפה שחייבה אשפוז ומנוחה מוחלטת. עם הופעה שנקבעה למחרת בדנמרק, ביטול לא היה אופציה. המפיק ג'ורג' מרטין והמנהל בריאן אפשטיין נכנסו לסיעור מוחות קדחתני. מי יכול להחליף את רינגו בהתראה של שעות ספורות?

השם שעלה היה ג'ימי ניקול, מתופף סשנים מוכשר אך לא מוכר. תוך פחות מ-24 שעות, ניקול מצא את עצמו לומד את רשימת השירים, מקבל תספורת "פטרייה" אייקונית ומופיע על הבמה מול אלפי מעריצים צורחים. במשך 13 ימים ושמונה הופעות, הוא חי את החלום. כשנשאל איך הוא מסתדר עם הטירוף הפתאומי, הוא נהג לענות בפשטות: "IT'S GETTING BETTER" (מה שיצית את דמיונו של פול מקרטני לכתוב עם זה שיר לסרג'נט פפר). אלא שהחלום היה קצר מועד. רינגו החלים, חזר ללהקה, וניקול נשלח הביתה עם שעון זהב ותהילה רגעית שדעכה מהר ככל שהופיעה. קורותיו של ג'ימי ניקול הם סיפור מרתק על הצד האפל של תהילת בזק. גם הם נמצאים עם המון פרטים מיוחדים בספר "ביטלמאניה!"

היסטוריה על קצה המזלג

1971: להקת הרוק המתקדם הבריטית, FAMILY, מודיעה במגזין מלודי מייקר שהיא מחרימה את אולם הרויאל אלברט הול. הסיבה, לטענת מנהל הלהקה: "הופענו שם כבר חמש פעמים ותמיד מצאנו את המקום חלול ומנוכר עם אקוסטיקה נוראית". הם לא היו היחידים, האולם המפורסם סבל במשך שנים מבעיית הד קשה, שזכתה לכינוי "ההד של אלברט".

2001: עולם המוזיקה נפרד מדליה דרבשייר, חלוצת המוזיקה האלקטרונית בבריטניה, שהלכה לעולמה בגיל 64. דרבשייר הייתה מהמוחות המבריקים מאחורי ה-BBC RADIOPHONIC WORKSHOP, המעבדה שהייתה אחראית לפסקולים חדשניים רבים, והייתה שותפה מרכזית בפרויקט WHITE NOISE, שהוציא בשנת 1969 את התקליט פורץ הדרך AN ELECTRIC STORM.

ימי הולדת ופרידות: בשנת 1952 נולד אנדי פרייזר, הבסיסט הצעיר והפנומנלי של להקת FREE, שהצטרף כשהוא עדיין לפני גיל 18! הוא היה גם שותף לכתיבת הלהיט הענק ALL RIGHT NOW. פרייזר, שהתמודד שנים עם נגיף האיידס, מת במרץ 2015. ובשנת 1947 נולד אנתוני "טופ" טופהאם, הגיטריסט המקורי והפחות מוכר של להקת היארדבירדס. טופהאם עזב את הלהקה הצעירה בלחץ הוריו כדי להתרכז בלימודי אמנות, ופינה את מקומו לאריק קלפטון כשאחריו יגיעו ללהקה ג'ף בק וג'ימי פייג'. טופהאם מת בינואר 2023.

1971: חברי הביטלס בדרכים נפרדות:

שנת 1971 הייתה שנה סוערת במיוחד עבור חברי הביטלס לשעבר. ג'ון לנון ויוקו אונו טסו לניו יורק כדי להשלים באולפני רקורד פלאנט את הקלטת השיר IMAGINE, שהפך להמנון עולמי. באותו זמן, גם ג'ורג' האריסון שהה בעיר והגיע לאולפן טלוויזיה כדי לצפות בצילומים של תוכנית אירוח עם אייק וטינה טרנר, שבה התארחו גם הביץ' בויז. מיד החלו לצוץ שמועות על כך שהאריסון, יחד עם קית' מון מלהקת המי, יצטרפו לסיבוב ההופעות של הביץ' בויז באנגליה.

במקביל, התקליט RAM של פול ולינדה מקרטני כבש את המקום הראשון במצעד המכירות הבריטי, למרות ביקורות פושרות למדי באותה עת. יום למחרת, ג'ון לנון, עדיין בניו יורק, סיים את הקלטת השירים IT'S SO HARD ו-I DON'T WANT TO BE A SOLDIER, וגולת הכותרת: HOW DO YOU SLEEP, שיר התגובה הארסי שלו לפול מקרטני. לסשן ההקלטות הצטרף נגן הסקסופון האגדי קינג קרטיס. בצירוף מקרים טרגי, שישה שבועות בלבד לאחר מכן, קרטיס נרצח בדקירות מחוץ לביתו.

ג'ורג' האריסון לא נח לרגע. הוא נצפה בהופעה של לאון ראסל, ולמחרת כבר היה באולפן והקליט שני שירים לתקליטון הבא שלו: BANGLA DESH, שהפך להמנון למען קורבנות המלחמה והרעב בבנגלדש, והשיר DEEP BLUE. בין לבין, הוא עמל על השלמת הפסקול לסרט RAGA, סרט תיעודי על מורו הרוחני, ראווי שנקר, שהופק על ידי חברת אפל.

1969: להקת יס שותה לחיים!

ב-3 ביולי 1969 הופיעה להקת יס במסיבת גן נוצצת שהפיק הנסיך לואנסטיין באוהל ענקי בחצר ביתו המפואר שצמוד לפארק הולנד בלונדון. השמפניה זרמה שם כמים, תכשיטים רבים ויקרים נצצו מידי הנשים המטופחות ומצוואריהן. מלצרים מחויטים עמדו מאחורי שולחנות הגשת האוכל ומיטב האורחים הנכבדים התענגו על פאטה כבד וקוויאר. גם השחקן פיטר סלרס היה שם כמו גם הנסיכה מרגרט. בין האורחים היו גם שוטרים רבים שהגיעו בגלל תלונות שהתקבלו ללא הרף מהשכנים שמסביב על הרעש. הם לא יכלו לעשות דבר לנוכח האצולה שהגיעה לחגוג. להקת יס ניגנה לאורחים ולא זכתה לתשואות רבות. אחרי השיר הראשון נשמעה דממה. חמשת המוסיקאים ביצעו עוד שלושה שירים ואז נתבקשו לעזוב את המקום. הגיטריסט פיטר בנקס והקלידן טוני קיי דאגו לסחוב שני בקבוקי שמפניה יקרים ולשתות אותם עד הטיפה האחרונה. הם יצאו משם שיכורים כלוט.

1954: הרגע שבו נולד מלך

הסיפור הגדול מכולם התרחש בלילה לח וחם בממפיס, טנסי. בשנת 1954, הטלפון צלצל בביתה הצנוע של משפחת פרסלי. על הקו היה סקוטי מור, גיטריסט מקומי שחיפש כישרונות עבור סם פיליפס, הבעלים של אולפני סאן רקורדס. אלביס הצעיר, נהג משאית ביישן, היה בדיוק בקולנוע עם חברתו. אמו, גלדיס, שענתה לשיחה, לא היססה לרגע, מיהרה לקולנוע ושלפה את בנה מהשורה האחורית היישר אל ההיסטוריה.

למחרת, אלביס הגיע לביתו של סקוטי, שם פגש גם את הבסיסט ביל בלאק. הם ניגנו כמה שירים, והוחלט לקבוע הקלטת מבחן לאותו ערב באולפן. השלושה נכנסו לאולפן וניסו את כוחם בבלדה אחר בלדה, אך שום דבר לא הצליח להדליק את סם פיליפס, שצפה בהם בחוסר התלהבות מבעד לזכוכית. הזמן חלף, הלחץ גבר, ונראה היה שההזדמנות הגדולה עומדת להתפוגג.

ואז, ברגע של הפסקה ותסכול, קרה הקסם. אלביס החל לפרוט בעצבנות על הגיטרה שלו קצב מהיר, גרסה משלו לשיר הבלוז הישן של ארתור קרדאפ, THAT'S ALL RIGHT. ביל בלאק, שהבין שמשהו מיוחד קורה, הצטרף בפריטת אצבעות קצבית על מיתרי הקונטרבס שלו, וסקוטי מור החל לאלתר סולו גיטרה חד. "זה בסדר, מאמא", שר אלביס בקול מלא להט ושחרור שלא נשמע כמוהו עד אז.

בחדר הבקרה, פיליפס כמעט נפל מהכיסא. הוא זינק למכשיר ההקלטה וצעק לתוך האינטרקום: "מה זה היה לעזאזל?!". "אנחנו לא יודעים", ענו הנגנים. "אז תמצאו איך לחזור לזה ותעשו את זה שוב!", פקד פיליפס. הרגע ההיסטורי הזה הוקלט. למרות שמור ובלאק עדיין היו סקפטיים, פיליפס כבר בער מתשוקה. הוא דרש מהם למצוא שיר נוסף עבור הצד השני של תקליטון הבכורה. הבחירה נפלה על BLUE MOON OF KENTUCKY, שזכה גם הוא לעיבוד קצבי ומחשמל.

פיליפס מיהר לחרוט שני תקליטוני הדגמה ודהר איתם לתחנת הרדיו WHBQ. הוא ידע בדיוק את מי הוא מחפש: דיואי פיליפס (ללא קשר משפחתי), השדרן הכי לוהט בעיר, שתכניתו RED, HOT AND BLUE הייתה חובה לכל חובב מוזיקה. דיואי השתכנע, השמיע את התקליטון, והמרכזייה פשוט התפוצצה. מאות שיחות ממאזינים נלהבים הציפו את התחנה. דיואי השמיע את השיר שוב ושוב, וביקש להביא את הזמר המסתורי לאולפן – מיד. אלביס, באופן אירוני, נמצא שוב בבית הקולנוע. הוא הובא במהירות לאולפן לראיון הראשון בחייו, והשאר, כמו שאומרים, הוא היסטוריה של רוק'נ'רול.

בונוס: גם תקליט זה יצא החודש (לא ידוע מתי בדיוק) - הפעם זה יותר פיוז'ן עם מטעני רוק כבדים, עם אלבום של הגיטריסט ג'ון מקלאפלין, שיצא ביולי 1970 ושמו DEVOTION.

את התקליט הזה, השלישי שלו כאמן מוביל, הקליט מקלאפלין זמן קצר לאחר שעזב את להקתו של חצוצרן הג'אז, מיילס דייויס. עם זאת, התקליט לא יצא לאור באנגליה עד דצמבר 1972. יש פה רוק כבד, רוק מתקדם, פסיכדליה ודציבלים עצבניים של גיטרה, אורגן האמונד וחטיבת בס תופים מלאת מתכת. הסגנון שלו דומה מאד ללהקה בה היה חבר אז, עם המתופף טוני ויליאמס והאורגניסט לארי יאנג, ששמה LIFETIME.

ההקשבה לאלבום הזה צריכה להיות מרוכזת, אך מי שיצלול פנימה לתוכו ירוויח מתנה אדירה. התקליט אמנם דורש הקשבה, אך עם זאת הוא נגיש יותר מאלבום הסולו הקודם של מקלאפלין, EXTRAPOLATION.

המוזיקה נשמעת מאולתרת בחלקה, עם מוטיבים כלליים כתובים - כפי שנהוג בעולם הג'אז של אז.

יחד עם מקלאפלין מנגנים פה האורגניסט לארי יאנג (שניגן במקביל עם מקלאפלין בלהקת LIFETIME, בהנהגתו של המתופף טוני וויליאמס). הבסיסט הוא בילי ריץ' והמתופף הוא באדי מיילס, שתופף לפני כן עם הדגל החשמלי, ג'ימי הנדריקס וגם הפך באותה שנה (1970) לכוכב בעצמו עם להיט בשם THEM CHANGES.

עיתון SOUNDS הבריטי פרסם ביקורת על התקליט בדצמבר 1972: "התקליט הזה נגיש יותר מתקליטה הראשון של תזמורת המהאווישנו, בעיקר כי חטיבת הקצב פה היא יותר רוקית מאשר הג'אז של בילי קובהאם וריק לאיירד מהמאווישנו. רמת האנרגיה של ההרכב היא מפחידה. אני לא יכול למפות את נגינתו של מקלאפלין בגיטרה, אך מה שאני יכול לקבוע בוודאות זה שהוא תמיד מצליח להביא דברים בניגוד למצופה".

עם זאת, מקלאפלין עצמו לא היה מרוצה מהתקליט הזה. מבחינתו נהרס הצליל של התקליט הזה בגלל הפקתו של אלן דאגלס, שערך את המיקסים לתקליט בעת היעדרו של הגיטריסט. נראה כי דאגלס הדביק פה ושם קטעי נגינה שמקלאפלין לא רצה שיודבקו כך. עם זאת - התוצאה, עם הצליל הדחוס הזה, מלהיבה ביותר.

דאגלס לא 'דפק' את מקלאפלין רק פה. הוא שילם לגיטריסט רק 2000 דולר עבור הקלטת שני אלבומיו הראשונים, תחת חוזה בעייתי שהשניים חתמו. דאגלס לא עצר פה והצליח גם לקחת בעורמה את זכויות יצירתו של מקלאפלין על שני התקליטים האלה. מקלאפלין עצמו לא ראה אגורה ממכירתם.

גבירותיי ורבותיי, מדובר פה בתקליט שונה מאד בקטלוג של ג'ון מקלאפלין. תקליט שמומלץ לאוהבי הרוק הקלאסי, הפסיכדליה והפרוגרסיב כאחד. עם זאת, הצד הראשון של התקליט הרבה יותר מרשים מצידו השני. זו דעתי האישית. עם זאת, יש כאלה שמוכנים להרוג בשביל לעשות צד ראשון שכזה. מכאן הדרך לתזמורת המהאווישנו הייתה קצרה ואנחנו הרווחנו מכל הסיפור הזה מוזיקה מיוחדת וייחודית.

מקלאפלין סיפר ב-1971: "בתקופת הקלטת התקליט DEVOTION הייתי חצוי. צד אחד שבי משך לכיוון רוחני וצד אחר לכיוון לא רוחני. לא היה מישהו שנתן לי כיוון רוחני, אבל הערך של המסירות דבק בי כבר אז והתמסרתי לו לחלוטין". זמן מה לפני צאת התקליט נפגש מקלאפלין עם אורגניסט ההאמונד, בריאן אוגר, שסיפר : "ג'ון הזמין אותי לראות הופעה של להקת LIFETIME במועדון וילאג' ונגארד והסכמתי להצעה. שם פגשתי את לארי יאנג וטוני ויליאמס. נשארתי וראיתי את כל ההופעה שהממה אותי. זמן קצר לאחר מכן התקשר אליי ג'ון והזמין אותו לבוא ולשמוע את התקליט החדש שלו. הוא הוסיף באותה שיחה שהוא בטוח שאוהב את זה. ובאמת באתי, הקשבתי ונדהמתי. ג'ון עצמו עוד לא היה באולפן כשהגעתי, אך אלן דאגלס היה שם וערך מיקסים.

שמעתי את הקטע DRAGON SONG, שאחר כך הקלטתי לאלבום הראשון שלי עם להקת OBLIVION EXPRESS. הקטע הזה הפתיע אותי לגמרי באותו יום בו הקשבתי לו בפעם הראשונה. לפתע, בעודי מקשיב למיקסים, נפתחה הדלת וג'ימי הנדריקס נכנס. ניגשתי אליו והבעתי את שמחתי על ההזדמנות לראות אותו.

לאחר מכן הקשבנו כולנו לצלילים, אך האינטראקציה בין ג'ימי לאלן ביאסה אותי שם. הם התלוצצו על ג'ון, שלא הגיע עדיין. אלן פנה לג'ימי ואמר לו : 'יש לנו פה בחור חדש. תקשיב לו !! אתה גמור, ג'ימי'. אני לא אהבתי את זה והצעתי לג'ימי שנצא משם. אבל אז הוא שאל אותי אם ארצה להישאר ולעשות תקליט איתו. השבתי לו שיש לי חוזים שעליי לקיים ושאלתי אותו כמה זמן זה יקח. הוא ענה לי שחודשיים. לאחר מכן שלף נייר כסף מהכיס שלו ושאף לנחיריו חומר שהיה בפנים, שנראה לי כהרןאין. הוא גם הציע לי אבל סירבתי והוספתי כי הוא חייב לצאת מהחרא הזה. אז הוא ענה לי שהלוואי והיו מסביבו עוד אנשים כמוני".

בשנת 1991 סיפר דגלאס: "התקליט DEVOTION היה כנראה תקליט הפיוז'ן הראשון וכך זה נועד להיות. הוא לא נועד להביא רוק וג'אז ביחד אלא רית'ם אנד בלוז לצד ג'אז. זה היה תקליט מורכב. ג'ון היה שונה ממני בתפיסה של התקליט הזה והתהליך לא היה קל".

עיתון הג'אז, DOWN BEAT, פרסם בביקורתו אז: "כל קטע פה מבוסס על ריף אחד. המנהיג באלבום הזה נותר בצל של האורגניסט שלו, שמנסה לפרק בכוח את הנוסחה שהבוס שלו הביא לו פה. לעיתים זה עובד. אין ספק שמקלאפלין מושפע פה מעבודתו עם טוני ויליאמס, אבל בשלב הזה הוא חייב אנשים כמו ויליאמס שיחזיקו אותו".

בלוג מוסיקה - כל מה שרציתם לדעת על מוזיקה - ועוד קצת.

הנכם מוזמנים לשתף את הבלוג עם חבריכם.

הרצאות מוסיקה שלי ותכני מוסיקה מיוחדים לפלטפורמות שונות - לפרטים והזמנות: 050-5616459

רוצים לשמוע עוד הרצאות מעניינות על הופעות מוסיקה? זמרים ישראליים? להקות רוק? הביטלס? תקליטים? רוק מתקדם? ועוד מגוון נושאים? מוזמנים ליצור איתי קשר. בינתיים, בואו ליהנות גם מפודקאסט מומלץ ומבלוג המוסיקה באתר.