רוק מסביב לשעון: מה קרה ב-4 ביולי בעולם הרוק

כל יום מציין אירועים משמעותיים בהיסטוריה של מוזיקת הרוק והפופ, עם שפע של אנקדוטות פורצות דרך שהתרחשו בעשורים קודמים. כשאנחנו מסתכלים אחורה בזמן, על היום הזה בתולדות המוזיקה, אנחנו נזכרים ברגעים המדהימים שעיצבו את נוף הרוק והפופ, החל מיציאתם של תקליטים אגדיים, הופעות אייקוניות וגם דברים משמחים לצד עצובים שקרו לאמני המוזיקה המובילים.

כחובבי מוזיקת רוק, אנחנו לא יכולים שלא לחוש תחושת נוסטלגיה כשאנחנו מהרהרים באירועים הבלתי נשכחים שהתרחשו אז. הנכם מוזמנים לצלול איתי למנהרת הזמן עם אירועי פופ ורוק שאספתי עבורכם ממקורות שונים ונדירים מאד שאינם ברשת. אהבתם וברצונכם לקבל עוד ועוד? בשביל זה בניתי עבורכם הרצאות מוסיקה מעשירות ומעניינות ופודקאסטים מומלצים.

אז מה קרה ב-4 ביולי (4.7) בעולם של רוק קלאסי?

חקר, ערך וכתב: נעם רפפורט

הציטוט היומי: "פגשתי את הבסיסט, כריס סקווייר, בשנת 1968, במועדון שתייה בסוהו בשם LA CHASSE. הדבר הראשון שדיברנו עליו היה ההפקה באלבומים של סיימון וגרפונקל והאם נוכל להוציא כמה הצהרות מוזיקליות ביחד. התוכנית האמיתית הראשונה של להקת יס עשתה זאת, כשחצי ממנה בא עם ביצוע של השיר MIDNIGHT HOUR שהואט באופן גרובי. נגן האורגן שלנו דאז, טוני קיי, היה עושה משהו מסוג להקת הדלתות, והגיטרות השיבו לו. לא משהו כבד, יותר שקט וגרובי. במובן מסוים, עשינו שירים מסוג מוטאון, האטנו אותם, פרשנו אותם מחדש בדרך שלנו. בתחילת שנות השבעים, אחרי שסטיב האו וריק ווייקמן הצטרפו, היינו בדרך להפוך ליחידה חזקה מאוד. למדתי איך להניע. כל החלק שלי בלהקת יס היה להניע. אף פעם לא רציתי פשוט לעמוד שם ולהיראות כמו זמר, כנראה בגלל שתמיד הייתי לא בטוח לגבי היותי הזמר. אבל היה קל יחסית להניע את האחרים כי כולם היו מוכנים. רק אחרי שהצלחנו מאוד זה נעשה קשה יותר. נראה שזה פשוט קורה ככה. עברנו לשטח גדול יותר. התחלנו לנגן קטעי מוזיקה ארוכים יותר. עלינו לבמה ועשינו את "קרוב לקצה", יצירה של עשרים דקות, ועוד שלושה קטעים של עשר דקות. זה היה דבר חדש, מעין קפיצה הצידה עבור להקת רוק'נ'רול שתבצע יצירה בת עשרים דקות ללא סולו גיטרה. ואין סולו גיטרה ב"קרוב לקצה". זו יצירה מוזיקלית יציבה ומובנית. אני זוכר שהופעתי עם זה בלונדון בפעם הראשונה. היינו בהופעה עם אלטון ג'ון, ועשרים הדקות נראו כמו שעתיים. כל כך פחדנו לאבד את הקהל, וחשבנו שהם ישתעממו וירצו לצאת לאכול נקניקייה. איך מחזיקים קהל מבלי להביא לו שיר פופ בן שלוש דקות? לא היה לנו שיר פופ בן שלוש דקות, אבל החזקנו אותם" (ג'ון אנדרסון, הזמר של להקת יס)

ב-4 ביולי בשנת 2009 מת אלן קליין, שהיה המנהל העסקי הקשוח ותאב הבצע של הרולינג סטונס, הביטלס, סאם קוק ועוד. הוא מת בגיל 77 לאחר שחלה באלצהיימר.

הוא היה נמוך קומה, אבל הצל שלו היה ענק ומאיים. הוא היה רואה חשבון מניו ג'רזי, אבל הפך לאחד האנשים החזקים והשנואים ביותר בתעשיית המוזיקה. ב-4 ביולי 2009, העולם נפרד מאלן קליין, האיש והתככים, המנהל העסקי חסר המעצורים של הרולינג סטונס והביטלס. סיפורו הוא רכבת הרים של חוצפה, תחכום ותאוות בצע, ששינו את פני עולם הפופ לנצח.

קליין לא היה סתם מנהל. הוא היה כוח טבע, בולדוג שלא הרפה עד שקיבל את מבוקשו, ולרוב, גם את מה שלא. הוא פרץ לתודעה כשהשיג עבור הזמר סאם קוק עסקה מהפכנית, אך כזו שבסופו של דבר, לאחר מותו הטרגי של קוק, השאירה את כל הזכויות ליצירתו בחברת התקליטים של קליין, ABKCO, בעוד משפחתו של קוק נותרה ללא תמלוגים. זו הייתה טעימה קטנה לשיטות הפעולה שלו: הוא ישיג לך את הירח, אבל איכשהו, בסוף הערב, הירח יהיה רשום על שמו בטאבו.

הקריירה שלו הייתה רצופה בלקוחות מפורסמים, אבל שני השמות הגדולים שייזכרו לנצח בהקשר שלו הם הביטלס והרולינג סטונס. באמצע שנות ה-60, הוא הפך למנהלם של הסטונס, ובאגרסיביות חסרת תקדים השיג להם חוזה הקלטות משופר. אולם, המחיר היה כבד: קליין השתלט על הזכויות לכל שיריהם מהתקופה ההיא, מהלך שמיק ג'אגר וקית' ריצ'רדס יתחרטו עליו עד סוף ימיהם.

ואז הגיע תורם של הביטלס. בסוף העשור, כשהלהקה המפורסמת בעולם הייתה על סף קריסה כלכלית ואישית, קליין זיהה את ההזדמנות. כמו כריש המריח דם במים, הוא זינק פנימה. הוא הרשים עד עמקי נשמתו את ג'ון לנון, שהיה שרוי במשבר, ושכנע אותו ואת ג'ורג' האריסון ורינגו סטאר למנות אותו למנהל. פול מקרטני, לעומת זאת, חשד בו מהרגע הראשון. הוא סירב לחתום על החוזה והעדיף שאביה של רעייתו לינדה, עורך הדין לי איסטמן, יטפל בענייניו.

ההתנגדות הזו של מקרטני יצרה קרע בלתי ניתן לאיחוי. קליין, בדרכו האופיינית, רק ליבה את האש. הוא פיטר עובדים ותיקים בחברת "אפל" של הביטלס, הביא אנשים משלו, וניהל את העניינים ביד רמה ובשפה בוטה. המאבק בין קליין ומקרטני הפך למלחמה של ממש, שהגיעה לבית המשפט והאיצה את התפרקותה הכואבת של הלהקה שכולם אהבו. מעריצים רבים עד היום לא סולחים לו, ורואים בו את המסמר האחרון בארון הקבורה של ארבעת המופלאים.

סופו, כאמור, הגיע בבית חולים בניו יורק, לאחר מאבק במחלת האלצהיימר. אך הדרמה, כמו תמיד כשמדובר בקליין, לא הסתיימה עם מותו. להלוויה הגיעו יוקו אונו ובנה שון כדי לחלוק כבוד אחרון. יוקו, שהכירה היטב את בת זוגו של קליין בשנותיו האחרונות, אייריס, הגיעה כדי לתמוך בה. בטקס אזכרה שנערך מספר שבועות לאחר מכן, התמונה הייתה סוריאליסטית: בצד אחד של החדר ישבה אשתו החוקית, בטי, ובצד השני ישבה בת זוגו, אייריס.

הלקוח המפורסם היחיד שהגיע לאזכרה היה אנדרו לוג אולדהם, המנהל המקורי של הרולינג סטונס, אותו קליין דחק החוצה. בנאום מרגש, אמר אולדהם שהסטונס היו אמורים להצליח, אבל "הם לא היו הופכים לענקיים כל כך בלי קליין". הוא נזכר בימיהם המשותפים ואמר: "הוא טיפל בי טוב יותר ממה שאני טיפלתי בעצמי". אירוניה מתוקה-מרירה, בהתחשב בכך שבמשך שנים, אולדהם נהג לכנות את קליין בשם החיבה המפוקפק ALLAN CRIME.

אלן קליין היה דמות מורכבת: גאון פיננסי או נוכל מבריק? מושיעם של אמנים או השטן בהתגלמותו? התשובה, כנראה, נמצאת אי שם באמצע. מה שבטוח הוא שהעולם של המוזיקה הפופולרית היה משעמם הרבה יותר בלעדיו. וגם, כנראה, קצת יותר הגון.

למעוניינים להעמיק במעלליו של אלן קליין ובתפקידו הדרמטי בסיפורה של הלהקה מליברפול, ניתן למצוא פרטים רבים בספר שכתבתי על הביטלס, "ביטלמאניה!".

"היא פוצצה את האף שלי ואז פוצצה את המוח שלי!" - ב-4 ביולי בשנת 1969 יצא באנגליה התקליטון HONKY TONK WOMEN של הרולינג סטונס - יום לאחר מותו של גיטריסט ומייסד הלהקה שפוטר ממנה, בריאן ג׳ונס. זה היה השיר הראשון בו הוצג הגיטריסט החדש בלהקה, מיק טיילור.

הגורל, או אולי יד מכוונת ואכזרית, רקם כאן עלילה שייקספירית כמעט. התקליטון החדש לא רק שיצא בצל טרגדיה נוראית, אלא גם היה הראשון שהציג לעולם את מחליפו של ג'ונס, הגיטריסט הצעיר והבלוזי מיק טיילור. באופן מצמרר עוד יותר, היום בו הוקלט השיר באופן סופי, ה-8 ביוני 1969, היה בדיוק היום בו הגיעו מיק ג'אגר וקית' ריצ'רדס לביתו של ג'ונס כדי לבשר לו את הבשורה המרה: הוא מפוטר מהלהקה שהקים במו ידיו. סמיכות הזמנים הזאת – הפיטורין ביום ההקלטה והמוות יום לפני היציאה לשוק – הפכה את HONKY TONK WOMEN להרבה יותר מסתם עוד שיר רוק'נ'רול. זהו מסמך היסטורי, צלקת ונקודת מפנה בחייה של הלהקה.

מלכות בר ספוגות ג'ין וגרושות ניו יורקיות

ומה לגבי השיר עצמו? ובכן, כמיטב המסורת של הסטונס, הוא היה שובב, מלוכלך וספוג במיניות מתפרצת. מיק ג'אגר, בכריזמה המתהוללת שלו, שר על מפגשים עם שתי נשים מפוקפקות. הראשונה היא "מלכת בר ספוגה בג'ין בממפיס", תיאור ציורי שלא משאיר הרבה מקום לדמיון ומרמז בבירור על פרוצה. השנייה, "גרושה בעיר ניו יורק", גם היא לא נשמעת כמו כלה פוטנציאלית לאימא. ג'אגר עצמו לא ניסה להסתיר את הכוונות, ובהופעות חיות של הלהקה נהג להקדיש את השיר בחיוך ממזרי "לכל הפרוצות בקהל".

אבל הרמזים לא עצרו שם. השורות בשיר היו כל כך בוטות, שזה פלא כיצד הן עברו את צנזורת הרדיו של התקופה. איך לעזאזל משפט כמו "היא פוצצה לי את האף ואז היא פוצצה לי את המוח" חמק מתחת לרדאר? הרמיזה הכפולה לשימוש בקוקאין ולמין אוראלי הייתה ברורה לכל מי שרצה להבין. כנראה שעורכי הרדיו התמימים של הסיקסטיז פשוט היו עסוקים מדי בלהתלהב מהריף הקליט, או שאולי חשבו שמדובר בבחורה עם אגרוף חזק במיוחד.

מברזיל באהבה (ובקאנטרי)

באופן מפתיע, המנון הרוק המחוספס הזה נולד בכלל כשיר קאנטרי נינוח. את הסיפור המלא סיפק קית' ריצ'רדס, שתיאר מסע סוריאליסטי לברזיל יחד עם ג'אגר, ועם בנות זוגם דאז, מריאן פיית'פול ואניטה פאלנברג. "גרנו בחווה באמצע שום מקום", סיפר ריצ'רדס. "היינו מוקפים בבוקרים, סוסים ודורבנים. ישבנו על המרפסת, הרגשנו כמו קאובויז אמיתיים, והתחלנו לזמזם משהו בהשראת האנק וויליאמס. הרעיון של 'נשות הונקי טונק' נולד שם, בלב הטבע הפראי של ברזיל, במקום שאם אתה מוריד את המים בשירותים, קופצות משם צפרדעים שחורות".

כמה חודשים לאחר מכן, כשחזרו לאולפן בלונדון, השיר עבר מטמורפוזה. "איכשהו, זה פשוט הפך לבלוז", הסביר ריצ'רדס. "התחלנו לנגן הרבה עם כיווני גיטרה פתוחים באותה תקופה, ופתאום השיר פשוט שקע לתוך גרוב אחר, כבד ורוקי יותר. ההבדל בין קאנטרי לבן לבלוז שחור הוא לפעמים רק עניין של ניואנס וסטייל". גרסת הקאנטרי המקורית לא נזרקה לפח. היא הוקלטה מאוחר יותר ויצאה באותה שנה בתקליט המופת LET IT BLEED.

הקסם של האולפן: פעמון פרות וכניסתו של גיבור חדש

את הפתיחה הבלתי נשכחת של השיר, אותו צליל פעמון פרה אייקוני שנותן את האות לכל הבלגן, לא סיפק מתופף הלהקה צ'ארלי ווטס. היה זה המפיק המוזיקלי שלהם, ג'ימי מילר, שפשוט תפס פעמון שנמצא באולפן ודפק עליו בקצב המושלם, מה שהפך לאחד הסמלים המזוהים ביותר עם השיר. קית' ריצ'רדס הודה שזה "שיר לא קל לנגינה. יש משהו בקצב שלו שחייב להיות מדויק לחלוטין. כשזה יושב נכון, זה פשוט מושלם".

ומה לגבי מיק טיילור, הגיטריסט החדש? הוא הצטרף כשהעבודה על השיר הייתה כמעט גמורה, אך טביעת האצבע שלו בהחלט נוכחת. "הוספתי כמה דברים בהקלטה", סיפר טיילור שנים אחר כך, "אני זה שניגן את קטעי הגיטרה בסגנון הקאנטרי שמפרידים בין הבתים". הליקים המלודיים והחלקלקים שלו היוו אתנחתא קלה מהריף הכסחני של ריצ'רדס, והוסיפו רובד נוסף לשיר.

הצלחה מסחררת וצד ב' שהיה הבטחה לעתיד

הקהל לא נשאר אדיש. התקליטון HONKY TONK WOMEN זינק היישר לראשי המצעדים והפך לרב מכר ענק. הוא שהה חמישה שבועות רצופים במקום הראשון במצעד הבריטי, והוכיח שלמרות הטרגדיה והזעזועים הפנימיים, הרולינג סטונס עדיין כאן, ובגדול.

כמו תמיד, הסטונס נתנו ערך מוסף. צד ב' של התקליטון לא היה סתם שיר מילוי, אלא יצירת מופת בפני עצמה: YOU CAN'T ALWAYS GET WHAT YOU WANT. השיר האפי הזה, עם פתיחת המקהלה המפורסמת שלו, שימש כמעין פרומו מבריק לתקליט הבא של הלהקה, LET IT BLEED, והבהיר לכולם שהסטונס נכנסים לעשור חדש עם סאונד עשיר ובוגר יותר.

באופן משעשע, לא כולם התלהבו בזמן אמת. עיתון המוזיקה הנחשב מלודי מייקר מיהר לפרסם ביקורת פושרת: "זהו תקליטון חשוב עבור הסטונס, אבל מאכזב עבורנו. צליל הגיטרה והתופים לא משכנע". היום, במבט לאחור, הביקורת הזאת נראית מנותקת מהמציאות. HONKY TONK WOMEN הוא לא רק להיט ענק, הוא הרגע שבו הרולינג סטונס של שנות השישים מתו, ומתוכם נולדו הרולינג סטונס האימתניים של שנות השבעים. שיר שנולד מכאוס, טרגדיה וחוצפה, והפך להמנון נצחי.

ב-4 ביולי בשנת 1972 יצא לאור תקליט שלישי ומופתי של אמן שרובכם כנראה מעולם לא שמעתם עליו: AMERICAN GOTHIC של דייוויד אקלס. אז מי זה האיש, אתם תוהים? ובכן, שבו בנחת, כי אתם עומדים לגלות את אחד הסודות השמורים והמבריקים ביותר של עולם המוזיקה, סיפור על כישרון עצום, פספוס כמעט קוסמי, והשפעה אדירה שמהדהדת עד היום.

דייוויד אקלס לא היה כוכב הרוק הטיפוסי שלכם. למעשה, הוא היה ההפך הגמור. הוא נמנה עם אותה קבוצה נדירה ומוערכת של זמרים-יוצרים, אלה שמוזיקאים אחרים מעריצים בסתר, אלה שהשפיעו על הגדולים ביותר בזמן שהם עצמם נותרו בצל. אם תשאלו את אלטון ג'ון, למשל, הוא יספר לכם שאקלס היה אחד המשפיעים הגדולים עליו. בעיני רבים וטובים, אקלס הוא אחד מאותם סינגר-סונגרייטרס המשובחים ביותר שצמחו בסוף הסיקסטיז הסוערות.

המסלול שלו היה משונה מהרגע הראשון. הוא נולד למשפחת שעשועים, וכבר בגיל ארבע רקד סטפס עם אחותו כחלק מהמופע המשפחתי. בנעוריו אף הופיע בכמה סרטים זניחים שאף אחד כבר לא זוכר. אבל בעוד שרוב הכוכבים פורצים בגיל צעיר, אקלס לקח את הזמן. הוא הוציא את תקליט הבכורה שלו כשכבר חצה את גיל שלושים. בתקופה ההיא, זה היה שווה ערך להכרזה שדייר בבית אבות החליט להוציא תקליט רוק'נ'רול.

הסיפור שלו בחברת התקליטים אלקטרה, הבית של להקת הדלתות, התחיל בכלל כשהוא הוחתם ככותב שירים עבור אמנים אחרים. אבל ג'ק הולצמן, הבוס הגדול של החברה, קלט מהר מאוד את מה שברור לכל מי שמאזין לו היום: את השירים האפלים, התיאטרליים והמורכבים של אקלס, רק איש אחד יכול לשיר באמת – דייוויד אקלס עצמו.

הבכורה המהוססת והחיבור לרוק

תקליט הבכורה שלו, שנקרא בפשטות כשמו ויצא בספטמבר 1968, היה יריית פתיחה מסקרנת. על ההפקה היה אמון חבר ילדות שלו, דייוויד אנדרל, ועל הסאונד עבד טכנאי ההקלטות האגדי ברוס בוטניק, האיש שהיה אחראי לצליל המהפנט בתקליטים של הדלתות. אבל הדרך לשם לא הייתה פשוטה. אקלס, פרפקציוניסט חסר מנוחה, סיפר מאוחר יותר שנאלץ להקליט את כל החומרים פעמיים עד שהיה מרוצה.

הגאולה הגיעה מכיוון לא צפוי: להקת רוק בשם RHINOCEROS, שגם היא הייתה חתומה באלקטרה. אקלס פגש אותה, התחבר אליה, וביחד נכנסו לאולפן. הכימיה הייתה מיידית. הנגינה העוצמתית והחיה שלהם העניקה לשירים של אקלס את הדחיפה שהייתה דרושה להם. יש שראו במהלך הזה פשרה אמנותית, ניסיון "לחספס" את שיריו העדינים. אבל כשמאזינים לתוצאה, אי אפשר שלא להסכים: השילוב הזה פשוט עובד. הוא יוצר מתח מרתק בין המילים האישיות והקול העמוק של אקלס לבין האנרגיה המחוספסת של הלהקה.

האווירה בתקליט מזכירה במעט את יצירותיו המוקדמות של ליאונרד כהן, אך עם הבדל מהותי: אצל אקלס אין רחמים עצמיים. יש כאב, יש בדידות, יש דרמה גדולה, אבל תמיד מתוך נקודת מבט של מספר סיפורים מפוכח. הרעיון המנחה מאחורי העיבודים, כך סיפר, היה להעניק לשירים תחושה של פסקול למחזה אוף-ברודוויי.

הביקורות, כצפוי, היו מעורבות. מגזין רולינג סטון שיבח את קולו החם ואת העיבודים, אך קבע בקרירות ששיריו "חסרי מלודיות" – קביעה משעשעת בהתחשב בכך שהשיר הפותח את התקליט, ROAD TO CAIRO, זכה כמעט מיד לגרסת כיסוי מצליחה של האורגניסט בראיין אוגר והזמרת ג'ולי דריסקול, שהפכה ללהיט לא קטן. עיתון אחר, GO, פרסם ב-1968: "האמן החדש הזה נעים להקשבה, אך אין בו את הניצוץ של גורדון לייטפוט או טום פאקסטון". הם פשוט לא הבינו עם מי יש להם עסק.

יצירת המופת הגותית והחיבוק של טאופין

אחרי הבכורה הגיע תקליט שני, SUBWAY TO THE COUNTRY, עם תקציב גדול יותר וסוללת נגנים מרשימה של יותר מעשרים איש, תחת שרביט ההפקה של אל קופר. גם הוא תקליט משובח, אם כי מבקר ה-NME טענו בזמנו שהתזמור המפואר קצת מפריע.

ואז הגיע התקליט השלישי, AMERICAN GOTHIC. יצירת המופת. באופן אירוני, התקליט בעל השם הכי אמריקאי שיש הוקלט דווקא באנגליה, ועטיפתו, בה נראה אקלס עם משפחתו על רקע קודר, צולמה על גדות נהר התמזה. את התקליט הפיק לא אחר מאשר ברני טאופין, שותפו הנצחי לכתיבה של אלטון ג'ון. טאופין היה מעריץ מושבע. הוא ראה את אקלס מופיע כאמן חימום לאלטון במועדון טרובדור המפורסם בלוס אנג'לס ונדלק. הוא הבין שהוא עד לגדולה, והתעקש להפיק את התקליט הבא שלו.

התוצאה היא אחד התקליטים הגדולים והלא מוערכים של שנות השבעים. זהו תקליט קונספט קולנועי, אפל ומבריק, הבוחן את החלום האמריקאי המתפורר דרך סיפורים קטנים ונוגעים ללב. התזמורים, שנעשו על ידי רוברט קירבי (האיש שעבד עם ניק דרייק וגם שלום חנוך), מוסיפים ממד תיאטרלי ועשיר. זה לא פולק, זה לא רוק, זה פשוט דייוויד אקלס.

הדעיכה השקטה והמורשת הנצחית

למרות האיכות הבלתי מתפשרת, ההצלחה המסחרית בוששה לבוא. אקלס יצא לסיבובי הופעות קצרים, אך מעולם לא הרגיש בנוח על הבמה. הוא היה יוצר של אולפן, לא פרפורמר של אצטדיונים. תחושת חוסר הנוחות הזו, יחד עם הכישלון של התקליטים להמריא, גרמו לו להתרחק בהדרגה מעולם המוזיקה. הוא הוציא עוד תקליט אחד ב-1973, FIVE AND DIME, ואז נעלם.

בשנים שלאחר מכן הוא הפך למרצה, כתב תסריטים לטלוויזיה ואף הלחין מוזיקה לבלט. הוא מצא דרכים אחרות לבטא את היצירתיות העצומה שלו. בשנת 1999, בגיל 62, מת דייוויד אקלס מסרטן ריאות, והותיר מאחוריו ארבעה תקליטים בלבד. ארבע יצירות אמנות שהן עולם ומלואו: מוזיקה יפהפייה, מקורית, דרמטית ואינטליגנטית.

אז למי שלא מכיר, הנה לכם הזדמנות פז. גשו ותגלו מתנה יפהפייה ומלאת עסיס של יצירתיות נדירה. לפני מספר שנים עלתה יוזמה להוציא את כל ארבעת תקליטיו במארז מהודר עם קטעי בונוס, אך הרעיון נפל ברגע האחרון. מי יודע, אולי יום אחד מישהו ירים את הכפפה ויעשה צדק היסטורי עם הגאון הנשכח הזה. עד אז, המוזיקה שלו מחכה לכם, נסתרת ומופלאה.

ב-4 ביולי בשנת 1982 התחתן הזמר אוזי אוסבורן עם שרון ארדן, הבת של עסקן המוזיקה הבריטי הקשוח והנוכל, דון ארדן.

שרון אוסבורן (ארדן) בספרה: "בהתחלה חשבתי שת'למה, אשתו הראשונה של אוזי, האמינה להעמדת הפנים שלי, שאני מאוהבת בגיטריסט הלהקה, רנדי רודס, ולא בבעלה - כשהיא הגיעה לפעמים לבקרו בסיבוב הופעות. אבל בחג המולד, אחרי החלק הראשון של הסיבוב, אוזי לקח אותה ואת ילדיו לחופשה למשך חודש. בדרך חזרה היא אמרה לו שהיא תגיש לו מסמכי גירושין באופן מיידי.

אוזי ביקש ממני להתחתן איתו רגע לפני שעזבנו את אנגליה, כשהוא ידע שנישואיו הסתיימו ושזה לעולם לא יעבוד. הרגשתי ממש רע בשבילו. הוא היה הרוס על כך שעזב את ילדיו, וחרד שהם יפנו נגדנו. היינו בבית של ההורים שלי. והוא הלך לחנות התכשיטים ממש בהמשך הדרך בווימבלדון והוא קנה לי יהלומים.

רק שנה לאחר מכן, ביוני 1982, הגיעה הידיעה מעורכי דינו שת'למה חתמה וכעת הוא חופשי להתחתן. היינו בלוס אנג'לס, עומדים לצאת ליפן להופעות, אז החלטנו להתחתן. בכל מקרה הייתה לנו עצירת ביניים בהוואי, אז זה היה, בוא נתחתן שם! בקושי היה לי זמן להשיג שמלת כלה. זו הייתה שמלה מאוד מסורתית ממשי ומעוטרת בפנינים. היא גם הייתה גדולה עליי אבל לא היה זמן לשינויים.. לאוזי הייתה חליפה לבנה וחולצת לבנדר. רק המשפחות שלנו הגיעו - אמא ואחות של אוזי, ואמא שלי ואבא.

וכשאבי, שניהל את אוזי, הלך איתי במסלול הטקס כדי להעביר אותי לאוזי, הוא לא אמר, 'האם את אוהבת אותו?' ו'אני מקווה שאת הולכת להיות מאושרת'. הוא הזכיר לי שנטוס להופעות ביפן, וכמה הפקה גדולה זו הולכת להיות. אמא שלי מעולם לא אמרה מילה, לפחות לא אלי, למרות שהיא דיברה עם השושבינה שלי. 'אה', אמרה אליסון והביטה בידה של אמי. 'טבעת החתונה של שרון היא בדיוק כמו שלך!' 'בקושי', היא ענתה. 'שלי הרבה יותר גדולה'.

נשארנו לילה אחד וביליתי את ליל הכלולות שלי בחתימה על מסמך אחר מסמך עבור אבי - התברר שזו הסיבה היחידה שהוא בא לחתונה. ההורים שלי עזבו ברגע שיכלו למחרת".

אוזי אוסבורן בספרו: "התחתנו בהוואי בדרך להופעה ביפן. זה היה טקס קטן באי. דון ארדן הופיע, אבל רק בגלל שרצה ששרון תחתום על ניירת. גם אמא שלי ואחותי ז'אן הגיעו. הדבר המצחיק בלהתחתן באמריקה היה שהיינו צריכים לעשות בדיקת דם לפני שיתנו לנו רישיון. אני לא הייתי מופתע אם הבחור מהמעבדה היה מתקשר בחזרה ואומר, 'מר אוסבורן, נראה שמצאנו קצת דם באלכוהול שלך'.

הייתה הרבה שתייה בחתונה ההיא, שלא לדבר על כמות האלכוהול בעוגת החתונה. אם עברת בדיקת נשיפה לאחר שאכלת פרוסה של הדברים האלה, היית הולך לכלא. וגם עישנתי איזה גראס קטלני. 'מאוי-וואווי', קרא לזה הסוחר המקומי. יש תצלום שלי מחוק לגמרי בחדר כשכולם מתכוננים לצאת. פאקינג קלאסי. ליל הכלולות היה גרוע עוד יותר. אפילו לא הצלחתי לחזור לחדר לבלות את הלילה עם אשתי החדשה. בחמש בבוקר, מנהלת המלון נאלצה להתקשר לחדר שלה ולהגיד, 'את מוכנה בבקשה לבוא לקחת את בעלך? הוא ישן במסדרון וחוסם את הדרך למנקות.

בסופו של דבר, מה שקרה בין שרון לאביה היה טרגי. בזמנו, הייתי יותר מדי מחוק מאלכוהול וסמים כדי לדעת בדיוק מה קרה, וזה לא המקום שלי לומר הרבה על זה עכשיו. כל מה שאני יודע זה ששרון מצאה שדון ניהל רומן עם בחורה צעירה ממנה וכשהוא גילה שהיא יודעת - הוא התחרפן מזה. היינו צריכים לשלם לו 1.5 מיליון דולר כדי לקנות את החוזה שלנו ולמנוע ממנו לגרום לנו פשיטת רגל בתביעות משפטיות, כי שרון למעשה ניהלה אותי. תמיד היה דם רע בין שניהם, אבל זה יצא משליטה. בסופו של דבר, הם הפסיקו לדבר זה עם זה לגמרי, והשתיקה נמשכה כמעט עשרים שנה".

קיץ בעיר?! יותר מכון, קיץ לוהט בעיר!!! ב-4 ביולי בשנת 1966 יצא תקליטון חדש ללהקת THE LOVIN SPOONFUL, עם השיר SUMMER IN THE CITY.

לפי השיר, קשה להסתובב בעיר צפופה וחמה במהלך היום, אבל זה נהדר להיות בה בלילה כי יש לך המון הזדמנויות לרדוף אחרי נשים. העיר הספציפית הזו הייתה ניו יורק, שבה הוקמה הלהקה והשיר היה שיתוף פעולה בין זמר הלהקה ג'ון סבסטיאן, הבסיסט סטיב בון, ואחיו של סבסטיאן (ולא חבר בלהקה) - מארק סבסטיאן. מארק היה בן 15 כשכתב שיר שג'ון השתמש בו כבסיס לשיר הזה - ג'ון אהב במיוחד את החלק שנכתב: "אבל בלילה זה עולם אחר".

"השיר הזה הגיע מרעיון שהיה לאחי מייק", נזכר ג'ון סבסטיאן. "היה לו הפזמון הנהדר הזה. הייתי צריך ליצור איזשהו מתח כדי לעשות את זה אפילו יותר גדול ומשם מגיע תפקיד הפסנתר הקצבי".

בון הבסיסט עזר בהלחנה כשהציע את התפקיד שנוגן בעת שנשמעו צופרי מכוניות ועוד רעשי עיר. הלהקה הייתה די ספציפית לגבי צלילי התנועה. במקום להשתמש רק במה שהיה זמין בתקליטי אפקטים באולפן, הם מצאו בחור שנהג ליצור אפקטים בעצמו. הבחור הזה, שג'ון סבסטיאן התייחס אליו כ"איש סאונד יהודי זקן ומצחיק", הגיע עם ספרייה ענקית של צלילי רחוב, שהלהקה עברה עליה במשך שעות. הם רצו שהסצנה תיבנה, אז היא מתחילה ברכות (הצופר בהתחלה מגיע מחיפושית פולקסווגן), וצומחת לסיוט עירוני עצום. כדי להעביר את המסר כהלכה, גם צליל של פטיש מדרכות קיבל פה שימוש. קול צופרי המכוניות והתנועה היה הפעם הראשונה שצלילים אלו הופיעו בלהיט.

השיר הוקלט במשך יומיים: במפגש הראשון הקליטו החברים את הכלים: גיטרה, בס, AUTOHARP, תופים, אורגן, פסנתר חשמלי וכלי הקשה. הסשן השני היה עבור שירה ואפקטים קוליים. טכנאי ההקלטה היה רוי היילי שהיו לו מספר רעיונות חדשניים. כשהגיע הזמן לעשות את תפקיד התופים, רוי החליט לשים מיקרופון בחדר המדרגות ולהקליט משם את צליל התופים שבקע מרמקול. בהמשך, היילי השתמש שוב בחדר המדרגות כדי ליצור את מכת הסנר האדירה בשיר THE BOXER של סיימון וגרפונקל. זו הסיבה שהתופים פה נשמעים כל כך חזקים.

המגזין HIT PARADER פרסם אז כמה פרטים נוספים על הסשן: "סטיב בון עשה את העיבוד. הוא הוסיף עוד דבר אינסטרומנטלי ללחן, ויחד עם החבר'ה האחרים בחרו את הכלים שיש לנגן. הליווי האינסטרומנטלי תועד ב-4 שלבים. הטייק הראשון היה עם תופים, אורגן, פסנתר חשמלי וגיטרה קצב. הטייק הבא היה עם בס ו-AUTOHARP ובפעם השלישית נוספה גיטרה. הטייק האחרון הוסיף עוד כלי הקשה, כולל סל אשפה שזאל ינובסקי הגיטריסט המשיך להכות במקל תיפוף... כולם מתים לשמוע את השירה... אפילו רק פעם אחת... אבל ג'ון סבסטיאן עייף מדי. הוא ישיר את זה בלילה הבא. דונובן קפץ והקשיב קצת למה שקורה".

דרך אגב: מהלך האקורדים של הפסנתר החשמלי בשיר זה השפיע, קצת לאחר מכן, על כתיבת שיר של להקת CREAM בשם TALES OF BRAVE ULYSSES.

אז יאזו כבר לא יזוזו יותר? ב-4 ביולי בשנת 1983 יצא התקליט השני של הצמד המצליח YAZOO. שמו הוא YOU AND ME BOTH. שם האלבום היה התייחסות אירונית לעובדה שהצמד התנכר זה לזה והקליט חלק גדול מהאלבום בנפרד; השניים (הזמרת אליסון מוייט והקלידן וינס קלארק) הכריזו על הפרידה שלהם כמה שבועות לפני יציאת האלבום.

הבעיות בתוך הצמד התחילו, כאמור, לפני ההקלטה. וינס קלארק מעולם לא דמיין את הצמד הזה כפרויקט ארוך טווח, והיה מוכן להמשיך הלאה לאחר יצירת תקליט הבכורה, UPSTAIRS AT ERIC'S (ובו להיט הריקודים הגדול, DON'T GO), אבל לאחר שכבר יצא מלהקת דפש מוד אחרי אלבום אחד בלבד, הוא השתכנע שזה לא יהיה רעיון טוב לעשות. מוייט אמרה: "אני חושבת שהאלבום השני קרה בגלל עצה מהמו"ל שלו, כי וינס עשה אלבום אחד עם דפש מוד והלך, ואז הוא עשה איתי אלבום אחד והוא היה מוכן ללכת אז. אני חושבת שהמוציא לאור שלו אמר, 'אתה כועס - אתה לא צריך לעשות את זה, אתה צריך לעשות עוד תקליט אחד לפחות'. אבל אפילו כשהתחלנו את האלבום השני - ידענו שזה נגמר, הוא כבר החליט שהוא לא רוצה לעבוד איתי יותר". מוייט ניסתה לשכנע את קלארק לשקול מחדש את החלטתו לעזוב לאחר הכנת אלבום שני, אך ללא הועיל.

קלארק: "אני חושב שהאלבום הזה היה מתוכנן יותר, ולמען האמת זו הדרך שאני אוהב לעבוד בה". מצד שני, מוייט התלוננה כי "אני פשוט לא יכולה לעבוד בתנאים שלדעתי הם מתוכננים מדי. בגלל זה, הכל היה צריך להיעשות ממש מהר". הזמרת גם כעסה לנוכח סירובו של קלארק להיות מעורב בעבודות קידום המכירות עבור האלבום, מה שהותיר אותה לדבר עם העיתונות לבדה. מוייט: "הוא היה נכנס לאולפן בבקרים, אני נכנסתי בערבים, הוא היה עושה משהו ואז אחר כך הייתי נכנסת לעשות משהו על זה, זה היה כמו אלבום טלאים שבו לא היה דיון או התלהבות של אחד מהדברים של השני. פשוט עבדנו בנפרד".

הלהיט מהתקליט הזה היה השיר הפותח, NOBODY'S DIARY אך הוא לא היכה גלים כמו DON'T GO.

ביום העצמאות ה-200 של ארצות הברית, כשכל אמריקה חגגה בזיקוקים ובמסיבות ענק, יצאה לעולם יצירה מוזיקלית קטנה שעתידה לשנות את חייה של להקה ניו יורקית אחת ולהדהד בתרבות הפופ במשך עשורים. כן, ב-4 ביולי בשנת 1976, תקליטון חדש של להקת BLUE OYSTER CULT נחת בחנויות, ועל צדו האחד התנגן שיר עם שם מעורר מחשבה: DON'T FEAR THE REAPER. מישהו צעק פה MORE COWBELL?

כיום, עבור דור שלם, האזנה לריף הגיטרה המהפנט שפותח את השיר מעלה אסוציאציה אחת ברורה וקורעת מצחוק: הצורך לצעוק בקולי קולות MORE COWBELL וכל זה, כמובן, באשמת מערכון אחד מבריק ששודר בשנת 2000 במסגרת תוכנית המערכונים הוותיקה סאטרדיי נייט לייב. במערכון הבלתי נשכח ההוא, נכנס השחקן כריסטופר ווקן לנעליו של מפיק מוזיקלי פיקטיבי בשם ברוס דיקינסון (כן... ה-ברוס דיקינסון), שדורש בעקשנות מחבר הלהקה הממושקף והמזוקן, בגילומו של הקומיקאי ויל פארל, להוסיף "עוד קצת פעמון פרה לשיר", לתדהמתם ולעצביהם הרופפים של שאר חברי הלהקה. פארל, בחולצה צמודה מדי ובריכוז קומי עילאי, מכה בפעמון הפרה בכל הכוח ובלי שום קשר למה שקורה סביבו, והשאר הוא היסטוריה טלוויזיונית. אם לא ראיתם, אתם חייבים לעצמכם את הצפייה.

אבל בואו נניח לרגע את הצחוקים בצד ונצלול לסיפור האמיתי, המרתק לא פחות, שמאחורי הקלאסיקה הזו. בתחילת דרכה, פולחן הצדפה הכחולה, כפי שניתן לתרגם את שמה, נחשבה בעיני המבקרים ללא יותר מלהקת "ריפים". חבורת נגנים שמסוגלת לייצר קטעי גיטרה קליטים ותו לא. תקליטיהם הראשונים זכו לביקורות קטלניות ואף משפילות, מה שהכניס אותם היישר למועדון המפוקפק אך המכובד של להקות שהמבקרים אהבו לשנוא, והקהל פשוט התמכר אליהן - עם שמות ענקיים כמו בלאק סאבאת', גרנד פ'אנק ריילרוד ואוריה היפ.

כמו לכל להקה מצליחה בשנות השבעים, גם ל-BLUE OYSTER CULT היה צורך באיש חזון שינווט את הספינה. האיש הזה היה סנדי פרלמן, דמות מפתח בסיפור הלהקה. פרלמן, שהיה בעצמו מבקר מוזיקה מוערך בניו יורק, גילה את החבורה והחליט להפוך אותה למשהו גדול. הוא זה שטבע את המיתוג הייחודי שלה, שילוב מסקרן בין רוק כבד וישיר לבין פלירטוטים עם דימויים של הנסתר והקסם השחור. הוא לא רק ניהל, אלא גם הפיק את תקליטיה וכתב חלק גדול ממילות השירים. פרלמן היה מאמין אדוק ברוק הכבד. בראיון למגזין מלודי מייקר בשנת 1974, הוא הצהיר ללא היסוס שהלהקה האהובה עליו ביותר היא בלאק סאבאת'. לצדו, תרמו מילים ללהקה גם שני כותבים נוספים שהפכו לדמויות משפיעות: מבקר הרוק הנודע ריצ'ארד מלצר, וזמרת צעירה בשם פטי סמית', רגע לפני שהפכה בעצמה לאייקון רוק.

השיר ששינה את מסלול הקריירה של הלהקה הגיע ממקום לא צפוי. הוא נכתב כולו, מילים ולחן, על ידי הגיטריסט המוביל של הלהקה, דונלד רוזר, שאימץ את כינוי הבמה באק דהארמה. עם צאתו, נפוצו שמועות שהשיר עוסק בהתאבדות זוגית, בעיקר בשל האזכור של רומיאו ויוליה. אך האמת הייתה שונה בתכלית. רוזר, שאובחן בגיל צעיר כסובל מהפרעת קצב לב, החל להרהר בטבעו של המוות. הוא דמיין מה יקרה אם ילך לעולמו בגיל צעיר ויתאחד עם אהובתו בעולם שמעבר. מתוך ההשלמה הזו, הוא כתב שיר שמדבר על קבלת המוות כחלק בלתי נמנע מהחיים, תהליך טבעי שאין לחשוש ממנו. רומיאו ויוליה לא הוזכרו כסמל להתאבדות, אלא כדוגמה לזוג אוהבים שהאמין שיוכלו להתאחד גם לאחר מותם.

השיר נכלל בתקליט הרביעי של הלהקה, AGENTS OF FORTUNE, שיצא אף הוא בשנת 1976. גרסת התקליט הייתה ארוכה יותר מגרסת התקליטון ששוחררה לרדיו, וכללה סולו גיטרה מורחב. התקליט הזה הפך אותם בן לילה מסנסציית שוליים להצלחה מסחרית אדירה. השיר טיפס למקום ה-12 במצעד הבילבורד האמריקני והפך את הלהקה לשם מוכר בכל בית.

אך כדרכו של עולם, עם ההצלחה הגדולה הגיעו גם לחצים אדירים. חברת התקליטים דרשה מהם לשחזר את ההישג וליצור להיט נוסף בסדר גודל של DON'T FEAR THE REAPER. פולחן הצדפה הכחולה, למרות שהמשיכה להוציא חומרים איכותיים, מעולם לא הצליחה לשחזר את הקסם המסחרי של אותה יצירה אחת. ובכל זאת, השיר ההוא ממשיך לחיות, דור אחרי דור. פעם כיצירה פילוסופית עמוקה על החיים והמוות, ופעם כבדיחה פרטית ענקית שכולם שותפים לה, בזכות מערכון אחד גאוני.

ה-4 ביולי בשנת 1973 היה לילה ששינה לנצח את להקת סלייד ובעיקר המתופף שלה.

בשנת 1973 הייתה להקת SLADE על גג העולם, עם להיטים שהצליחו בענק וקריירה שנדמה כי

תימשך לעד. המתופף של הלהקה, דון פאוואל בן ה-26, היה מאוהב אז בחברתו היפהפייה בת

ה-20, אנג׳לה מוריס. כמה דקות לאחר שהזוג עזב מסיבת יום הולדת במועדון לילה בוולברהאמפטון,

התנפץ החלום לרסיסים נוראיים. מוריס עבדה במועדון כמזכירה ופאוואל הגיע לבדו כדי לאסוף

אותה משם. הוא נשאר עמה במועדון והשניים חגגו. בסביבות השעה אחת בלילה יצאו משם שמחים.

אך בעודם נוסעים ונהנים יחדיו קרה הדבר. מכונית הבנטלי החדשה והלבנה בה נסעו איבדה שליטה

והתעופפה מעל גדר עד שהתנגשה בעץ ובחומת לבנים. פאוואל ומוריס, שלא היו חגורים, הועפו

מהמכונית בכוח רב. השניים הועפו בצורה כה עוצמתית מהרכב עד שלא היה אפשר לדעת בוודאות

מי נהג ברכב. היא מתה במקום. הוא נפצע באורח קשה עד אנוש.

שתי אחיות רפואיות שעברו באזור בעת התאונה הזעיקו בדחיפות אמבולנס והעניקו לו טיפול ראשוני

להצלת חיים. הן ידעו שאין מה לעשות עם מוריס והתמקדו במתופף שנפצע בראשו, שבר שש

צלעות, שבר גם שני עקבים ונראה כמי שהולך למות. שתי האחיות החזיקו את ראשו, שהיה פתוח

לגמרי, עד הגעת האמבולנס. שישה ימים שכב פאוואל בחוסר הכרה בבית החולים. ליבו הפסיק

לפעום פעמיים בזמן ההוא. זמר להקת סלייד, נודי הולדר: "חשבנו שהכל הסתיים. הרופאים לא

העניקו לו תקווה לחיות. זה היה הלם לראותו בבית החולים. הוא היה בתוך אוהל חמצן, ראשו מגולח

וחתכים בכל מקום בגוף. הוא פשוט שכב שם ועמד למות. למחרת הלכתי למקום בו נשארה המכונית

ולא האמנתי שמישהו יכל לצאת מכלי שבור שכזה. למזלנו, דון היה איש קשוח ובחר בכיוון החיים".

רופאים נאלצו לקדוח חור בגולגלתו על מנת לשחרר את הלחץ הפנימי שסיכן את מוחו. גופו הושם פעמים רבות באמבטיית קרח כדי לצננו מהחום הגבוה מאד ממנו סבל. פעם אחת התעורר פאוואל מהקומה שלו ומצא את עצמו באמבטיית הקרח עם צינורות רבים שיוצאים מגופו. הוא נכנס לפאניקה איומה והחל לתלוש ממנו את הצינורות. אחיות שרצו מהר לעברו גילו אותו מפוחד ומבולבל. "מה אני עושה פה?" - הוא צעק לעברן. הן ענו לו כי עבר תאונה ושעכשיו הוא בטיפול. פאוואל לא הבין במה מדובר. הוא לא זכר כלל את התאונה. אך הוא זכר שהוא חלק מלהקה ומיד חשב כי זה קרה בדרכם בחזרה מהופעה ושגם שלושת חבריו להרכב נתונים במצב הזה.

בני משפחתו היו שבורים. אחותו, קרול, חלמה בליל התאונה חלום נוראי בו היא מוצאת את עצמה

מעודדת את אחיה שהיה נמצא במצב לא טוב. כשהתעוררה גילתה כי הוא עבר תאונה. הוריו של פאוואל

היו שבורים לגמרי.

כך היא סיפרה: "ביוני 73' נסעתי לאיביזה לחופשה עם חברה, אנג׳לה מוריס, שהייתה החברה של דון.

בזמן שהיינו שם בחוץ, דון צלצל ודיבר איתי ואמר לי לגרור את אנג׳לה החוצה למרפסת כי הוא רצה

להגיד לה משהו. היא התקרבה לגיל עשרים ואחת והוא סיפר לה שהזמין לה מכונית יגואר E-TYPE

ורודה ליום הולדתה.

טסנו חזרה לגטוויק בבוקר, לפני שהבנים הופיעו בארל׳ס קורט באותו לילה. דון השאיר את הבנטלי שלו

בשדה התעופה כדי שנוכל לנסוע משם להופעה, וכשנכנסנו לאוטו, מצאנו חולצות טריקו על מושבי

הנוסעים, חולצות שחורות עם כיתוב בצבע כתף על החזה - SKWEEZE ME PLEEZE ME, כשם להיטה

החם אז של הלהקה.

דון השאיר לה פתק מקסים, אבל הוא גם אמר לה שהחולצות האלה הן הכרטיס שלנו לארל׳ס קורט.

היינו צריכות לנסוע להולידיי אין בסוויס קוטג׳, להשאיר את המכונית ואז לקחת מונית למופע. אז אנג׳לה

בת עשרים, נהגה בבנטלי הלבנה והמדהימה הזה עם החלונות המושחרים. תוך כדי נסיעה, יכולתי

להרגיש אותנו נגררים מדי שמאלה אז ברור שהייתה בעיה עם האוטו. הגענו למלון, אבל אמרתי לה שהיא

צריכה לספר על הבעיה באוטו לדון. אני לא יודעת אם היא עשתה זאת.

בבוקר שאחרי ארל׳ס קורט נפרדתי מאנג׳לה, שהתכוונה לחכות לדון, ובאתי הביתה. יום אחרי, קיבלתי הודעה שיש מסיבה בוולברהמפטון והאם רציתי ללכת, אבל פשוט הייתי עייפה מדי. הייתה לי עבודה למחרת, אז ויתרתי על זה. התעוררתי למחרת בבוקר והטלפון צלצל. זה היה בערך בשעה שבע, אז מיהרתי למטה לענות לשיחה וזה היה אחד השכנים. 'אבא שלך שם?' - אז הלכתי והשגתי אותו וחזרתי למיטה. שמעתי אותו אומר, 'עוד לא הספקתי לדבר עם קרול׳. זה מיד סיקרן אותי. חששתי שזה משהו על אמא, כי היא אושפזה בזמן שהייתי בחופשה. אבא עלה עם מגש תה כרגיל, התיישב על המיטה שלי ואמר, 'יש לי ממש חדשות עצובות. דון עבר תאונת דרכים, והשמועה היא שהחברה שלו נהרגה׳. אני זוכרת שאמרתי, 'אנג׳לה היא החברה שלו, היא בסדר'. ירדתי למטה והתקשרתי לאביה, והוא אמר לי שהיא מתה. אני זוכרת שצרחתי".

גיטריסט הלהקה, דייב היל: "אני זוכר במעורפל ששמעתי על התאונה, כנראה בגלל ההלם. זה היה קצת מבלבל. בהתחלה זה נשמע כאילו לדון הייתה תאונה קלה במכונית, שום דבר כזה רציני. שיחה נוספת הגיעה קצת מאוחר יותר ואז הכל התפרק משם. הוא היה בתרדמת, היו לו צלעות שבורות וקרסוליים שבורים, האם הוא ישרוד? לא באמת האמנתי שזה יקרה, לא יכולתי להשלים עם המציאות של זה, והכל רק כמה ימים אחרי שהיה לנו את מופע הניצחון הזה שלנו בארל׳ס קורט. מהפסגה הגבוהה ביותר לתחתית הנמוכה ביותר, בדיוק ככה.

אחד הדברים שהכי קשה להתמודד עם טרגדיה כזו הוא שהעולם ממשיך סביבך כשאתה לא רוצה להיות חלק ממנו. הלהיט שלנו, SKWEEZE ME PLEEZE ME, נשאר במקום הראשון במשך שלושה שבועות, אבל לא יכולנו להופיע איתו בתוכנית הלהיטים, טופ אוף דה פופס. לא יכולנו. דון שכב בבית החולים. זה היה רק הקהל או רקדניות התוכנית הקבועות שרקדו לצלילי השיר מול המצלמות. איך שזה היה בעיתונים, זה כאילו הם התכוננו להלוויה ממלכתית או משהו.

התאונה דווחה על פני כל העמודים הראשונים כי אנחנו היינו הלהקה הכי גדולה אז באנגליה. אז היו השערות שדון לא יצליח לשרוד. אני ודון, אנחנו היינו אלו שיצרנו את סלייד. אני הכרתי את דון לנצח. לא ידעתי איך להגיב, איך להתמודד. הוא היה חבר קרוב, הוא היה חבר ללהקה, היו דיבורים שהוא לא ישוב לנגן. עתיד הלהקה היה על כף המאזניים. אני חושב שכולנו תהינו אם זה היה הסוף של סלייד, אבל אף אחד רצה לומר את זה".

זמר הלהקה, נודי הולדר, בספרו: "כשהופענו בארל׳ס קורט, השיר SKWEEZE ME, PLEEZE ME עדיין היה במקום הראשון במצעד. זו הייתה הופעה נהדרת, כמו הדובדבן שבקצפת עבורנו. מעולם לא היינו פופולריים יותר מזה. הרגשנו שאנחנו בפסגת העולם. יומיים מאוחר יותר, חזרנו ארצה בחבטה. חזרתי למידלנדס לבקר את אמא ואבא שלי נשארתי ללון בביתם. בשעה 4 לפנות בוקר, הטלפון צלצל. זה היה אבא של דון. הקול שלו רעד וראיתי שהוא ניסה לעצור את עצמו מלהתייפח. הוא אמר לי שדון היה מעורב בתאונת דרכים איומה ושהרופאים נתנו לו עשרים וארבע שעות לחיות. ברור שלא ישנתי כלל מאותו רגע ועד שדבר ראשון בבוקר, הלכתי לבית החולים עם אחיו של דון, דרק.

התברר שדון וחברתו, אנג׳לה, היו מעורבים בתאונה עם הבנטלי הלבנה הגדולה של דון. הוא הלך לאסוף את אנג׳לה ממועדון בוולברהמפטון בו עבדה. זה היה בערך בשעה 2 לפנות בוקר. הם היו בדרך הביתה, מחוץ לעיר. אף אחד לא ידע בוודאות מה קרה, אבל המכונית סטתה מהכביש והתנגשה בקיר ענק לצד בית ספר. שניהם הושלכו דרך השמשה הקדמית. אנג׳לה מתה מיד. הלכתי לראות הבנטלי כמה ימים לאחר מכן וזה נראה כמו קונצרטינה. האוטו נבנה כמו טנק אבל הוא נמחץ ממש לתוך עצמו".

מעריצי הלהקה, שגילו על התאונה, החלו לבוא בגדודים לביתם. כשפאוואל נותק לראשונה מהצינורות והצליח להגיע בכוחות עצמו לשירותים של בית החולים, הוא הביט במראה וגילה לחרדתו כי שערו גולח לגמרי ופניו הושחתו. עיניו היו שחורות וכמה משיניו היו חסרות. גולגלתו הפעורה הייתה נתונה עם מהדקים שחיברו אותה.

נודי הולדר: "כשהגענו לבית החולים, דון היה ביחידה לטיפול נמרץ. היו לו צינורות שחוברו לכל חלק בגופו. הראש שלו גולח והיה סדק ענק בחלק העליון. הוא היה מכוסה בחתכים עמוקים ובחבורות שחורות. הוא היה בהכרה חלקית, ער בקושי, אבל לא מודע לכלום. לראות את מצבו, תהיתי איך הוא עדיין בחיים. יצאתי מהחדר ופשוט פרצתי בבכי. לא יכולנו לדבר. זה היה נורא. היינו בטוחים שהוא עומד למות".

כשמישהו אמר לדון כי חברתו נהרגה בתאונה, חשב פאוואל כי מדובר בחברתו הקודמת, פאט, מפני שלא זכר כלל את אנג׳לה מוריס. כשפאט גילתה על התאונה מכתבת עיתון, היא התמוטטה וכשהגיעה לבית החולים לבקרו, נאמר לה כי אינה יכולה לראותו מפני שהוא חושב כי היא זו שמתה.

חודש וחצי לאחר התאונה הוא כבר חזר להופיע עם סלייד אך לא זכר את השירים שהפליא לתופף בעבר בגלל בעיית זיכרון. נודי הולדר: "שישה שבועות לאחר התאונה, דון חזר על רגליו. זה היה מדהים. הוא עשה החלמה מופלאה. עשרים וארבע שעות לאחר התאונה, במקום להחמיר, הוא התחיל להשתפר. כל יום, היה שיפור במצבו. פיזית, הוא היה בחור חזק מאוד. בהיותו מתופף, הוא היה מאוד בכושר וחזק. הוא איבד את הזיכרון לטווח הקצר שלו - דבר שכיח לאחר תאונות כמו שלו - כמו גם את חושי הטעם והריח שלו. גם היום, הוא לא יכול להריח או לטעום דבר. גם הזיכרון שלו עדיין קצת מפוקפק, אבל לא כל כך גרוע כמו שהיה

לאחר התאונה. הזיכרון לטווח ארוך שלו מעולם לא נפגע. הוא יכל לשוחח איתך עמוקות על פרט קטן שקרה לו כילד, אבל השנים האחרונות נמחקו מיד.

רק כמה ימים לאחר התאונה של דון, דייב יצא לחופשה לירח דבש. נקבע לנו שבוע חופש לאחר ההופעות בארל׳ס קורט. אף אחד לא ידע את זה בזמנו, אבל דון ואנג׳לה ודייב וחברתו, שנקראה יאן, תכננו לטוס יחד למקסיקו. הם עמדו לערוך חתונה זוגית שם. אחר כך היינו צריכים להחליט מה לעשות עם הלהקה. בהתחלה, לא ידענו אם דון ינגן שוב. אם הוא לא יצליח, הייתי מוכן לסיים את זה שם. לא הייתה דרך שהייתי מחליף אותו. סלייד לא היה אותו דבר בלעדי דוֹן. אני לא יודע איך האחרים הרגישו לגבי זה, כי אנחנו אף פעם לא באמת דנו בזה. מבחינתי לא היה צורך. אין דון - אין סלייד. סוף הסיפור. היו לנו כמה הופעות שנקבעו ודון לא יכול היה לנגן עדיין, אז שכנענו את אחיו הצעיר של ג׳ים (לי הבסיסט) לעמוד במקומו. הוא היה מתופף וכבר הכיר את כל השירים. אני חושב שהקהל שלנו העריך את העובדה שעשינו מאמץ לעמוד בהתחייבויות שלנו, אבל זה עדיין הרגיש מוזר.

בעצת הרופא שלו, החזרנו את דון לאולפן. אמרו לנו שזה יהיה הדבר הטוב ביותר עבורו. היו לנו כמה שירים שנכתבו לאלבום הבא ורצינו לראות איך דון יתמודד עם ההקלטה. הזהירו אותנו שיעברו חודשים עד שהוא יוכל לתופף שוב כמו שצריך, אבל הוא הוכיח שכולם טועים. הוא ריפא את עצמו כל כך מהר. הוא היה נואש לנגן שוב, למרות שהוא יכל ללכת רק עם קביים והראש עדיין היה מגולח. הבעיה העיקרית הייתה הזיכרון שלו. הוא לא יכל לזכור מנגינות. כשעבדנו על שירים חדשים, כששרתי את החלק שלי, הייתי צריך גם לספר לדון לאוזניות שלו מה הוא אמור לתופף. הייתי אומר, 'דון, תתכונן לרול בתופים... אוקיי, עכשיו זה הטום-טומים׳. הוא יכל היה לעשות את זה אז. עם זאת, אחרי שהוא ניגן פעם אחת, הוא שכח הכל שוב. זה היה אותו דבר עם כל הלהיטים הישנים. ברגע שהוא קיבל את ההקדמה, הוא יצא לדרך. הוא רק היה צריך הנחיה בהתחלה". במצב זה יצאה סלייד להופעות. בסיסט הלהקה, ג׳ים לי: "בהופעה אחת התכוננו לנגן את השיר SKWEEEZE ME, PLEEZE ME. לפתע שמעתי את דון צועק לי מעמדת התופים שאינו זוכר כלל את השיר. אז אמרתי לו לספור ארבע ופשוט לדפוק בתופים לפי הקצב הזה עד שנגיד לו לעצור".

נודי הולדר: "במשך כמה שנים, העבודה עם דון הייתה סיוט. הוא בהדרגה השתפר והשתפר, אבל הדרך הייתה ארוכה מאוד. אובדן הזיכרון שלו היה מתסכל. בסיבוב הופעות הוא היה מתקשר אליי בלילה כדי לשאול באיזו שעה אנחנו עוזבים לשדה התעופה או היכן להתייצב למחרת בבוקר. הייתי אומר לו 9:00. עשר דקות. מאוחר יותר, הוא התקשר וישאל את אותה שאלה. הייתי אומר לו שוב. עשר דקות לאחר מכן, אותו דבר. הייתי צועק, 'דון, אני לעזאזל אמרתי לך. בשעה 9'. תמיד הייתי האדם שהלהקה סמכה לדעת מה אנחנו עושים. דון התנצל על ששכח, ואז כעבור חצי שעה, הוא התקשר שוב. בסופו של דבר, היינו צריכים לגרום לדון לרשום הכל, כולל היכן שהוא נמצא. כך הוא מתנהל מאז".

מהתאונה והשיקום שאחריה הוא כמעט ואינו זוכר דבר. מוחו נעל את עצמו שבריר שניה לפני התאונה עצמה וחזר לפעול רק זמן אחרי השיקום הראשוני. עד שפאוואל הבין זאת, הוא נאלץ לעבור שנים של דכאונות איומים ואלכוהוליזם קשה בשל תיסכול מול חוסר הידיעה שלו לאירוע. כל יום הוא גמע שני בקבוקי וודקה שלמים, ביחד עם שותפו לשתייה בימים ההם, אוזי אוסבורן.

התאונה גרמה לו לאיבוד חוש הטעם והריח. והוא לא זוכר כלל את התאונה ההיא ואת מי שהייתה עמו ברכב באותו יום טרגי. פאוואל: "המוח שלי סובב את הסוויץ׳ ונעל את עצמו. זה ודאי דבר טוב, אחרת לא יודע איך הייתי יכול להתמודד עם זה".

גם זה קרה ב-4 ביולי: מהומה בקרניגי הול, כוכב חשוף חזה ושתן על בטון: מכונת זמן לרגעים הגדולים והמוזרים של הרוק.

1964: הרולינג סטונס מפרקים את קרניגי הול (תרתי משמע)

באמריקה של 1964, "הפלישה הבריטית" הייתה בשיאה. עיתון המוזיקה MUSIC BUSINESS הכריז כי "איש אינו חולק כעת על כך שהבום הבריטי היה אדיר והעניק זריקת מרץ בזרוע ענף התקליטים". הביטלס וחמישיית דייב קלארק היו מכונות מזומנים עבור אמרגנים שהביאו אותם להופעות באולמות יוקרתיים כמו קרניגי הול בניו יורק. אלא שאז הגיעו הרולינג סטונס, והביאו איתם אנרגיה קצת יותר... פרועה.

ההיסטריה יצאה מכלל שליטה במהלך הופעתם. חמשת חברי הסטונס, עם רעמות השיער המפורסמות שלהם, הופתעו בעצמם לראות אולם מפוצץ עד אפס מקום. אבל מה שהתחיל כהערצה נלהבת הפך מהר מאוד למהומה של ממש. מעריצים החלו לדחוף בגסות את כוחות המשטרה שאבטחו את המקום, ובשיא הכאוס, מעריצה נחושה אחת אף הצליחה לפרוץ את קו ההגנה ולעלות לבמה.

הנהלת קרניגי הול המעונבת נכנסה להלם. אנשיה ביטלו מיידית את המופע השני של הלהקה שתוכנן להתקיים והכריזו חרם גורף על כל אמני הרוק. הנזק כבר נעשה, ומי שנפגעה באופן ישיר הייתה חמישיית דייב קלארק, שלהקתם הייתה הבאה בתור להופיע שם. בעקבות התקרית, נאלצו האמרגנים שלהם לחפש בבהילות מקום חלופי, ואף שקלו את מדיסון סקוור גארדן העצום. רק שנים לאחר מכן, הבינו בקרניגי הול שאי אפשר לעצור את הרוק'נ'רול ופתחו את שעריהם מחדש, הפעם באהבה גדולה יותר, לז'אנר ששינה את העולם.

1992: ג'ון פיליפס מקבל חיים חדשים

ג'ון פיליפס, המוח המוזיקלי מאחורי להקת האימהות והאבות ומי שכתב המנונים נצחיים כמו CALIFORNIA DREAMIN ו- MONDAY MONDAY, מצא את עצמו נלחם על חייו. לאחר שנים ארוכות של שימוש הרסני באלכוהול ובסמים, הכבד שלו קרס. בשנת 1992 הוא נאלץ לעבור ניתוח דחוף להשתלת כבד. למרבה המזל, הניתוח הצליח. פיליפס, אז בן 56, התאושש בצורה מרשימה. "הוא מסתדר טוב. הוא ערני לחלוטין ואפילו מסתובב", דיווח ד"ר רונלד בוסוטיל, הרופא שטיפל בו. "הוא אמור להיות מסוגל לחזור לאורח חיים רגיל לחלוטין, כל עוד הוא לא שותה או לוקח סמים". פיליפס עצמו נשבע שלעולם לא יחזור לחומרים שכמעט גבו את חייו, והצליח לחיות עוד תשע שנים לאחר ההשתלה, עד שמת מהתקף לב בשנת 2001.

1968: מחתרת הקטיפה מנקה את הנשמה

בהיפודרום של סן דייגו, שהיה למעשה משטח החלקה על גלגיליות שהוסב באלתור למקום הופעות, התרחש רגע מכונן בתולדות להקת מחתרת הקטיפה. מבקר המוזיקה הנודע לסטר באנגס נכח במקום ותיאר חוויה סוריאליסטית: "במובן מסוים, זה היה הקונצרט האולטימטיבי של הלהקה. הקהל היה נורא; אלה שלא היו עוינים באופן פעיל, פשוט צעקו בקשות לשירים, כמו 'מה דעתכם לבצע את HEROIN?'".

דווקא בתוך האווירה העכורה הזו, בחרה הלהקה להשיק שיר חדש לגמרי, SWEET ROCK AND ROLL. באנגס תיאר זאת כאחת החוויות המוזיקליות המדהימות בחייו. לו ריד הציג את השיר כ"הנה סיסטר ריי, חלק שני", אבל לדברי באנגס, הוא לא נשמע כלל כמו קודמו. "הוא נבנה על הריף הכי מדליק שאפשר להעלות על הדעת, כמה סולמות שעולים ויורדים, קצת כמו VENUS IN FURS אבל פחות חורק, יותר מלודי ורהוט". המילים, שאת רובן ריד אלתר על המקום, סיפרו פנטזיה משונה: "האחות המתוקה ריי הלכה לסרט / הרצפה נצבעה באדום והקירות היו ירוקים / 'אווה', היא בכתה / 'זה הסרט הכי מוזר שראיתי אי פעם'". אבל הפזמון הוא זה שכבש את באנגס: "אהההה, רוק'נ'רול מתוק - זה ינקה את הנשמה שלך". הוא סיכם: "זה קלאסי, ואף להקה אחרת באמריקה לא הייתה יכולה לכתוב ולשיר את המילים האלה".

סאגת דיפ פרפל: סכין בגב ופסטיבל מביך

1969: ההופעה האחרונה של ההרכב המקורי: ב-TOP RANK BALLROOM בקארדיף, ויילס, עלתה להקת דיפ פרפל לבמה למה שהייתה הופעתה האחרונה עם הסולן רוד אוונס והבסיסט ניק סימפר. העניין הוא, שהשניים כלל לא ידעו שזוהי שירת הברבור שלהם. מאחורי גבם, שאר חברי הלהקה כבר סגרו עם מחליפים – הסולן איאן גילאן והבסיסט רוג'ר גלובר, מהלך שיהפוך את הלהקה לאחת הגדולות בעולם. הדרמה והמתח שמאחורי הקלעים היו גדולים מהמוזיקה באותו ערב גורלי.

1970: הפלופ הגדול של פסטיבל EYRIE: שנה לאחר מכן, דיפ פרפל ספגה מכה כלכלית מביכה. הלהקה נועדה להיות השם המוביל בפסטיבל רוק בשם THE EYRIE בבדפורד, שכל מטרתו הייתה גיוס כספים למועדון הכדורגל המקומי. המארגנים, מלאי התלהבות אך חסרי ניסיון, החתימו גם את טירנוזאורוס רקס (לפני שהתפרסמו כ-T. REX) ולהקת הבלוז, צ'יקן שאק. הם יצאו בקמפיין תקשורתי מפוצץ והבטיחו עשרות אלפי חובבי מוזיקה שיציפו את העיירה השקטה. המספרים הלכו ותפחו בדיווחים, אך המציאות טפחה על פניהם.

שמות נוספים כמו SKIN ALLEY, SATISFACTION, ו-LITTLE WOMEN ו-SWEET FLAG לא עזרו למכירות. מועדון הכדורגל אף שיחרר הצהרה כוזבת על 5,000 כרטיסים שנמכרו מראש. בפועל, ביום האירוע הגיעו רק 1,250 איש. חברי דיפ פרפל, שהבינו שהם הולכים להפסיד כסף, עלו לבמה באיחור ניכר, וניגנו בווליום מחריש אוזניים מרוב תסכול. היה זה יום עצוב לפסטיבל הרוק וגם לקבוצת הכדורגל.

1969: הרגע שבו מארק פארנר התפשט

בפסטיבל הפופ של אטלנטה, להקה צעירה ואנרגטית בשם גרנד פ'אנק ריילרואד, שהוקמה רק חודשים ספורים קודם לכן, עלתה לבמה מול קהל עצום שמעולם לא שמע עליה. החום הכבד והלחות של ג'ורג'יה הכריעו את הסולן והגיטריסט, מארק פארנר. באופן ספונטני, הוא פשט את חולצתו. הקהל, ובמיוחד הקהל הנשי, הגיב בתשואות אדירות. פארנר קלט את הרמז, והחליט שמאותו יום ואילך, הופעה בלי חולצה תהפוך לסימן ההיכר שלו. רגע אחד של אימפרוביזציה הפך לחותמת אישית אייקונית.

1971: להקת המי והשתן שעלה להם לראש הסלע

בדרכם להופעה בלסטר, אנגליה, היו חברי להקת המי שקועים בדיון על סרטו של סטנלי קובריק, "2001: אודיסיאה בחלל". לפתע, בצד הדרך, הם הבחינו בסדרה של מונוליתים עשויים בטון, שנועדו למנוע תזוזת אבני חצץ ממכרה פחם סמוך. ההשראה הכתה בהם. הם עצרו את הרכב, רצו אל אחד המונוליתים והחלו להעמיד פנים שהם קופים הנדהמים מהאובייקט, ממש כמו בסרט.

איתן ראסל, הצלם שליווה אותם, מיהר לתעד את הרגע. אחת התמונות, שהפכה לאייקונית, הציגה את חברי הלהקה כשהם מתרחקים מהמונולית לאחר שכביכול הטילו עליו את מימיהם. האמת קצת פחות פרועה: פיט טאונסנד, שלא הצליח "לספק את הסחורה", נעזר במעט מי גשמים שראסל השפריץ מבקבוק כדי ליצור את האפקט. התמונה הזו הפכה לעטיפה הבלתי נשכחת של התקליט WHO'S NEXT.

ומה לגבי ההופעה עצמה בלסטר? היא הייתה מחשמלת. הלהקה נתנה 90 דקות מול 2,000 איש, וטאונסנד אף הציג את השיר BEHIND BLUE EYES כ"משהו שמעולם לא עשינו עד כה". באופן תמוה, למרות שהקהל שאג במשך עשר דקות ודרש הדרן, הלהקה לא חזרה. ההודעה הרשמית הייתה שהציוד התקלקל, אך רבים חשו שמדובר בתירוץ למשהו אחר.

1980, 2002: חדשות מעולם הביטלס

1980: גירושים, אירוסים וספר מעצבן: ה-4 ביולי 1980 היה יום עמוס בגזרת חברי הביטלס לשעבר. פרד סימן, עוזרו האישי של ג'ון לנון, חזר מחופשה לבניין דקוטה בניו יורק וגילה, לטענתו, שיוקו אונו מתכננת להתגרש מג'ון. באותו היום, בצד השני של האוקיינוס, רינגו סטאר וחברתו ברברה באך נחתו בלונדון והודיעו לעיתונאים שהוא מתכוון להתחתן איתה. במקביל, יצא לאור ספרו של ג'ורג' האריסון, I ME MINE, במהדורה מוגבלת של 2,000 עותקים בלבד, במחיר שערורייתי של 148 ליש"ט לעותק, מה שעורר את זעמם של מעריצים רבים. ג'ון לנון קרא את הספר והתעצבן במיוחד מכך ששמו כמעט ולא הוזכר בו, למרות השפעתו העצומה על הקריירה של ג'ורג'. הדבר יגרום לריב שלא ייפתר ביניהם בגלל הירצחו של לנון.

2002: תוקפו של ג'ורג' הריסון משוחרר: ב-4 ביולי 2002, שוחרר מייקל אברהם, האיש שתקף וניסה לרצוח את ג'ורג' האריסון באחוזתו 19 חודשים קודם לכן. האריסון עצמו כבר לא היה בין החיים, לאחר שמת מסרטן. אברהם שוחרר לאחר שחוות דעת פסיכיאטרית קבעה שאינו מהווה עוד סכנה לציבור, החלטה שעוררה את זעמה של אלמנתו של ג'ורג', אוליביה. אברהם עצמו אמר: "לו יכולתי להחזיר את השעון לאחור, הייתי נותן הכל כדי לא לעשות את מה שעשיתי. הייתי מאוד חולה באותה תקופה".

1984: איחוד בלתי נשכח? המתופף שכח!

גם זה קרה ב-4 ביולי בשנת 1984, כשרינגו סטאר הצטרף ללהקת הביץ' בויז להופעה היסטורית!

לפני כן נרשמה השערורייה הקטנה של שנת 1983. אז ג'יימס וואט, שר הפנים של רונלד רייגן, החליט לאסור על כל הופעות רוק במאל שבוושינגטון די.סי, בטענה שהן מושכות "את היסוד הלא נכון". ההודעה תפסה את הביץ' בויז לא מוכנים, שכן הופעה ביום העצמאות הייתה מסורת קבועה עבורם. המעריצים זעמו, וואט – שטעמו המוזיקלי כלל את וויין ניוטון – נאלץ, בלחץ הציבור (וגם ננסי רייגן), לחזור בו מההוראה.

הבעיה הייתה שהביץ' בויז כבר קיבלו הצעת הופעה אחרת לאותו יום. וכך, חזרתם המנצחת נדחתה בשנה. עד אז, המתופף דניס ווילסון מת בטביעה ולכן האירוע היה מתוק-מריר עבורם. כדי לעזור במחלקת כלי ההקשה, גויס רינגו סטאר לנגן בכמה שירים, כשאחד מהם היה BACK IN THE USSR, הקריצה של הביטלס על הביץ' בויז (כשבהקלטה המקורית רינגו לא תופף בשיר אלא פול מקרטני).

מעניין לדעת: רינגו עצמו הודה שהוא לא זכר את ההופעה הזו, ולולא התמונות והווידאו הוא לא היה מאמין שזה אי פעם קרה!

1969: להקת יס מציגה את עצמה

באנגליה יצא התקליטון הראשון של להקת יס, עם השיר המתוק SWEETNESS. בצד ב' של התקליטון הסתתר השיר SOMETHING'S COMING, קטע ארוך יחסית שלא נכלל באף תקליט אולפן רשמי של הלהקה והופיע רק שנים רבות לאחר מכן באוספים שונים, מה שהפך את התקליטון המקורי לפריט אספנים נחשק.

1974: הפלטינה כובשת את פסטיבל ניופורט

להקת הג'אז הישראלית המעולה, הפלטינה, עשתה היסטוריה כשהופיעה בפסטיבל הג'אז היוקרתי של ניופורט. היא הייתה הלהקה היחידה מחוץ לארצות הברית שהוזמנה לאירוע, שנחשב לפסגת הג'אז העולמית. באותו יום הופיעו לצידה ענקים כמו הכנר ז'אן לוק פונטי והמתופף אלווין ג'ונס. הביקורות היו נלהבות. עם שובם ארצה, נכנסו חברי הלהקה – רומן קונצמן, אלונה טוראל, אהרל'ה קמינסקי, נחום פרפרקוביץ' ולב זבז'ינסקי – לאולפן והקליטו את תקליטם השני, "חירות", על שם הסוויטה המורכבת שניגנו בפסטיבל. בעיתון "עולם הקולנוע" נכתב: "תקליטה החדש של להקת הפלטינה הוא חגיגה לאוהדיה. הלהקה עשתה צעד גדול קדימה מאז תקליטה הראשון. נעים להיווכח שגם לנו יש להקת ג'אז אמיתית וטובה משלנו". בהמשך, שיתפה הלהקה פעולה עם מתי כספי בתקליט "הים", וב-1976, בהרכב שונה שכלל את ריקי מנור כזמרת, הקליטה תקליט שלם בשם "הנערה בעלת שיער הפשתן", שנגנז ויצא לאור רק שנים רבות לאחר מכן.

1969: ג'ון לנון דורש לתת צ'אנס לשלום

תחת השם PLASTIC ONO BAND, הוציא ג'ון לנון באנגליה את התקליטון GIVE PEACE A CHANCE, שהפך מיידית להמנון עולמי. השיר, שהוקלט בחדר מלון במונטריאול במהלך "שביתת המיטה" המפורסמת שלו ושל יוקו אונו, יצא בארצות הברית שלושה ימים לאחר מכן. הסיפור המלא של השיר, כולל פרטי מידע נדירים על הקלטתו, נמצא בספרי על הביטלס, "ביטלמאניה!".

בונוס: קלף חזק מנצח: הסיפור המלא מאחורי התקליט שיצא החודש, יולי בשנת 1974, ושינה את חייה של להקת רנסאנס. שמו הוא TURN OF THE CARDS ותתכוננו - התכנים בו אינם קלים.

בלונדון של 1974, האוויר היה סמיך מצלילי רוק מתקדם. בין להקות ענקיות כמו יס וג'נסיס, להקה אחת, רנסאנס, עמדה על סף יצירת התקליט שיקבע את מקומה בפנתיאון. תקליט שהוא קוקטייל מסחרר של כישרון מתפרץ, אמביציה חסרת מעצורים, הימור עסקי גדול ורגע אחד בזמן שבו כל הקלפים הסתדרו נכון.

החמישייה המושלמת: התייצבות השורות

עד אותה שנה מכוננת, להקת רנסאנס כבר עברה כמה גלגולים, אבל בשנת 1974 היא סוף סוף מצאה את הנוסחה המנצחת. זו הייתה החמישייה שמעריצים רבים רואים כהרכב האולטימטיבי. במרכז הבמה, או יותר נכון, מרחפת מעליה, ניצבה אנני הסלאם, זמרת בעלת קול זך ומהפנט שהתפרש על פני חמש אוקטבות (עם דיוק שנעשה גם הודות לכך שהיא חירשת מלידה באוזן אחת). לידה, המאסטרו ג'ון טאוט, קוסם קלידים שרקם שטיחים מוזיקליים מורכבים בפסנתר ובסינטיסייזרים, כשהוא שואב השראה עמוקה מהכשרתו הקלאסית. בבס פרט ג'ון קאמפ שלא רק החזיק את הקצב, הוא צייר מלודיות נועזות ותוקפניות שהפכו לסימן היכר של הלהקה. ומאחורי כולם, טרנס סאליבן הניע את המכונה המשומנת הזאת עם תיפוף דינמי ועוצמתי.

אבל החתיכה האחרונה בפאזל, זו שהפכה את הלהקה מיחידה מוכשרת לכוח בלתי ניתן לעצירה, הייתה הגיטריסט והמלחין הראשי, מייקל דאנפורד. דאנפורד היה גיבור הצללים של הלהקה בתקליטים הקודמים. הוא כתב את המוזיקה, אך נשאר מאחורי הקלעים. עבור TURN OF THE CARDS, הוא צעד קדימה, אחז בגיטרה האקוסטית, והצטרף רשמית לחמישייה. לראשונה, המוח היצירתי שהגה את המלודיות היה גם חלק פיזי ונושם מהדינמיקה הבימתית. זה היה שינוי קטן על הנייר, אך רעידת אדמה בפועל.

אמריקה קוראת, והמנהל מהמר על כל הקופה

הלהקה הגיעה לאולפן כשהיא רוכבת על גל של הצלחה גואה, במיוחד מעבר לאוקיינוס. בארצות הברית, הקהל התאהב בשילוב הייחודי של רוק, פולק ומוזיקה קלאסית. התקליט הקודם, ASHES ARE BURNING, קיבל זמן אוויר נרחב ברדיו והופעות הלהקה היו מוצלחות. ההצלחה הזו הריחה כמו הזדמנות, והיה אדם אחד שנשם את הריח הזה עמוק לריאותיו: המנהל שלהם, מיילס קופלנד.

קופלנד, דמות צבעונית ואנרגטית בתעשיית המוזיקה (ולימים מי שינהל את הלהקה של אחיו המתופף, פוליס), לא היה איש פראייאר. הוא בדיוק הקים את חברת התקליטים העצמאית שלו, BTM RECORDS והחליט שרנסאנס תהיה ספינת הדגל של המיזם החדש, ו-TURN OF THE CARDS נועד להיות התקליט הראשון שיוצא תחת המותג החדש בבריטניה. זה היה צעד אמיץ שהעניק ללהקה חופש אמנותי ותמיכה כלכלית חסרת תקדים. אבל עם החופש באה אחריות כבדה. הלהקה לא רק הקליטה תקליט חדש, היא נשאה על כתפיה את גורלה של חברת תקליטים שלמה. הלחץ להצליח, הן אמנותית והן מסחרית, היה אדיר. כישלון לא היה אופציה פה.

בתוך מקדש הסאונד: יצירה ומתח

ההקלטות נערכו באולפני דה ליין לי בוומבלי, לונדון. על ההפקה הופקד דיק פלאנט, ששימש כטכנאי בתקליט הקודם והכיר את הלהקה היטב. כשהתכתבתי עם דאג בוגי (מי שהיה בסיסט בלהקת קווין לפני ג'ון דיקון ועבד אז כטכנאי אולפן במתחם ההוא) הוא סיפר לי שדיק פלאנט היה גאון בלהקליט סאונד באולפן ההוא וששיערותיו של בוגי עמדו רק מלהקשיב למה שהיה שם.

האווירה באולפן הייתה מחשמלת. החמישייה, שכעת פעלה כיחידה מגובשת ומשופשפת, עבדה באינטנסיביות כדי לתרגם את הנופים המוזיקליים הגרנדיוזיים שבראשם לסלילי ההקלטה.

שירי התקליט

השיר שפותח נקרא RUNNING HARD, עם תחושה של מאבק ומרדף בלתי פוסקים. ההשראה למילותיה של תמלילנית הלהקה, בטי תאצ'ר, הגיעה מחוויה אישית ומטרידה. היא תיארה הליכה לאורך שביל צוק בין הים לקו הרכבת לאחר שהחמיצה את האוטובוס האחרון, ואת התחושה שהיא נרדפת על ידי כוח בלתי נראה. זה תורגם לתמונה רחבה יותר עם קצב החיים הבלתי פוסק ולתחושת השאיפה המתמדת ללא יעד ברור. מבחינה מוזיקלית, השיר בולט בציטוט משפט מלודי מתוך השיר MR PINE, שבא בתקליט ILLUSION מהגרסה המוקדמת יותר של הלהקה, כמו גם קטע מתוך LITANIES מאת המלחין הצרפתי ג'האן אלן.

אחריו באה הבלדה I THINK OF YOU. בניגוד מוחלט לעוצמת השיר הקודם זו בלדה עדינה ומרגשת. בטי תאצ'ר חשפה כי המסר של השיר הוא אהבה אוניברסלית וללא תנאי. הוא מדבר על היכולת להחזיק חיבה לכלל האנושות, אפילו לאלה שנראים "בלתי ניתנים לאהבה". המילים מבטאות צורה טהורה ומקיפה של אהבה, המתעלה על מערכות יחסים אישיות ומתפשטת לחיבוק רחב ופילוסופי יותר של בני האדם. המנגינה הפשוטה אך האלגנטית ושירתה הצלולה והמרוממת של אנני הסלאם מעצימות את המסר.

צד א' נחתם עם THINGS I DON'T UNDERSTAND. זה אפוס מתמשך בן תשע דקות, המתעמק בנושאים קיומיים של בלבול, כשהמילים נכתבו במשותף על ידי מייקל דנפורד ומתופף-מייסד להקת רנסאנס המקורי ג'ים מקארטי, משקפות תחושה של בלבול לנוכח פעולתו המסתורית של היקום. השיר היה בפיתוח מאז ימיה הראשונים של הלהקה.

הצד השני נפתח עם BLACK FLAME, שיר עוצמתי ודרמטי שנוצר בהשראת מלחמת וייטנאם. בטי תאצ'ר הסבירה שהשיר בוחן את היכולת האנושית לרוע ואת הרעיון שכל אחד מסוגל לבצע מעשים נוראיים אם הוא מאמין שמטרתו צודקת. "הלהבה השחורה" משמשת כמטאפורה לאופי ההרסני והצורך של שנאה וסכסוך. אחרי כן מגיע COLD IS BEING עם עיבוד ל"אדאג'יו בסול מינור" המפורסם, המיוחס בדרך כלל למלחין הבארוק תומאסו אלבינוני (אם כי מי שכתב אותו באמת נתון במחלוקת). המילים הנוגעות ללב של בטי תאצ'ר ונגינת ההאמונד (בצליל שבא לדמות עוגב) הופכות את היצירה המלנכולית למדיטציה עמוקה על עצב, בדידות ותמותה.

צד ב' נחתם עם MOTHER RUSSIA. התהליך הקבוע שלהם היה שדאנפורד שולח לה קלטת עם מנגינה, והיא הייתה כותבת מילים בהשראתה. אך בתקליט הזה, התרחשה חריגה אחת שהולידה את אחד השירים החזקים יותר של הלהקה. תאצ'ר קראה את הרומן המטלטל של הסופר הרוסי וחתן פרס נובל, אלכסנדר סולז'ניצין, "יום אחד בחייו של איוון דניסוביץ'", המתאר את זוועות החיים במחנה עבודה סובייטי. הסיפור נגע בה כל כך עמוק, שהיא כתבה את המילים לשיר MOTHER RUSSIA עוד לפני ששמעה תו אחד. היא שלחה את הטקסט לדאנפורד, ובכך הפכה את תהליך היצירה על פיו. התוצאה הייתה אפוס מוזיקלי עוצר נשימה.

כדי להשלים את הפאר, גויס המעבד התזמורתי ג'ימי הורוביץ שהוסיף עיבודים מרהיבים לכלי קשת ונשיפה שהשתלבו באופן מושלם עם הסאונד של הלהקה, והעניקו לתקליט עומק מבלי להאפיל על נגינת החמישייה.

עטיפה שהיא יצירת אמנות בפני עצמה

אי אפשר לדבר על התקליט הזה בלי להזכיר את העטיפה המהפנטת שלו, פרי יצירתם של אנשי סטודיו העיצוב HIPGNOSIS - המוח מאחורי כמה מהעטיפות המוכרות ביותר בהיסטוריה של הרוק, כולל אלו של פינק פלויד ולד זפלין. הדימוי של קלפי טארוט הפרושים על רקע נוף מיסטי קלע בדיוק לתחושת המסתורין והפאר של המוזיקה. למעשה, הלהקה כל כך התלהבה מהקונספט הוויזואלי, שזה העניק לתקליט את שמו.

כמובן, שום דרמה אנושית אינה שלמה ללא קצת מתח. שנים לאחר מכן, ג'ון קאמפ התבטא כי הרגיש שתרומותיו להלחנה לא תמיד זכו לקרדיט הראוי, תופעה נפוצה למדי בלהקות רבות באותה תקופה.

בונוס: החודש, יולי בשנת 1973, פורסמה כתבה על ואן מוריסון במלודי מייקר.

לקח זמן רב לאיש מבלפסט לחזור אז ולהופיע באנגליה. למעשה, ההפסקה ארכה כשבע שנים. "היו הרבה סיבוכים לפני נסיעת העסקים הזו", הוא אמר. "עכשיו זה נראה כמו הזמן הנכון. הכל פשוט התחבר. לאחרונה נראה שאני לא מופיע הרבה אבל זה לא נכון. אני מופיע כל הזמן. זה פשוט לא מתפרסם כי לא מדובר בהופעות גדולות.

אני הכי אוהב להופיע במועדונים ובאולמות קטנים. אולמות ריקודים, אבל יש מעט מאוד כאלו בסביבה. אנשים נעשים כל כך עצלנים. פעם זה היה כמו בפילמור הישן כשכולם קמו, אבל עכשיו כולם שוכבים על הרצפה בקהל בזמן הופעה. אני אוהב מועדונים כי אתה יכול להיכנס לפרטים אינטימיים יותר של שיר. כשאתה שר על דברים מסוימים, כולם יכולים לשמוע את המילים ואת מה שאתה אומר".

על תהליך הרכבת להקת הליווי שלו: "פגשתי את ג'ון פלטניה הגיטריסט בוודסטוק, בסביבות שנת 1969. הוא היה אז עם להקה שהייתה חתומה בחברת התקליטים בה הייתי חתום, באנג רקורדס. פגשתי שם גם את ג'ק שרואר, איש כלי הנשיפה. הוא וג'ף היו עם להקת הבלוז קולוול-ווינפילד. הבסיסט דייוויד הייז הוא מקליפורניה ועובד בעבר עם הלהקה של ג'סי קולין יאנג. היה לי קשה למצוא את הנגנים הנכונים כשלא ידעתי מה אני מחפש. זה לא זמר עם להקה, או להקה עם זמר - זה עניין שלם".

פלטניה הוסיף: "רוב המוזיקאים מתעסקים רק בדבר אחד, בין אם זה ג'אז או רוק או כל דבר אחר, והם לא רגישים או פתוחים מספיק כדי לדעת שמוריסון מכסה את הכל".

ארבעת נגני הקשת הם מהתזמורת הסימפונית של אוקלנד ומנהיגם הוא המאסטר של התזמורת, נייט רובין.

מוריסון: "אני אוהב להכין תקליטונים. זה כיף אבל אני חושב שאני מתרחק מזה. אני רוצה להיות מסוגל להוציא אלבומים משולשים ומרובעים, אבל לפעמים זה ממש קשה לעשות זאת. לפני זמן מה חברת התקליטים ביקשה ממני סינגלים, אז הכנתי כאלה - כמו 'דומינו', שלמעשה היה שיר ארוך יותר אבל קוצץ. ואז, כשהתחלתי לתת להם סינגלים, הם ביקשו אלבומים. לא אכפת לי. כל עוד הם משתפים פעולה איתי, אני אשתף איתם פעולה. האלבום הבא שלי יהיה הקלטה של הופעה שלנו".

(ואכן, זה יקרה עם האלבום הכפול IT'S TOO LATE TO STOP NOW - נ.ר)

על המעבר שלו מוודסטוק לצפון קליפורניה ב-1971: "וודסטוק התחילה להיות מקום כל כך כבד. כשנסעתי לשם לראשונה, אנשים עברו לשם כדי להתרחק מההמולה. ואז וודסטוק עצמה התחילה להיות הסצנה. הם עשו סרט בשם וודסטוק, וזה אפילו לא היה וודסטוק. זה היה במרחק של 60 ק"מ משם. מיתוס נוסף ושגוי. כל העולם ואשתו התחילו להופיע בתחנות האוטובוס, וזה היה ההפך הגמור ממה שהיה אמור להיות שם. אז עברתי לקליפורניה כי שמעתי שיש להם שם תפוזים טובים. למעשה, תכננתי ללכת לשם הרבה לפני כן. המקום הזה מתאים לי".

בונוס 2: החודש, יולי בשנת 1980, סיפר סטיב מאריוט (לשעבר מלהקת SMALL FACES) לעיתון TROUSERS PRESS על התקופה שלו עם אותה להקה בסיקסטיז. יש לו דברים מעניינים לספר שם.

"בשנת 1965 עבדתי בחנות מוזיקה ונפגשתי שם עם רוני ליין - בחור קטן ונחמד, בגיל שלי. מכרתי לו שם את גיטרת הבס הראשונה שלו. שאלתי אם הוא הרוצה לנגן איתי בחתונות ומסיבות בר מצווה. הוא אמר כן וצירפנו את קני ג'ונס המתופף שהכרנו. ג'ימי ווינסטון היה נגן אורגן, אבל יותר חשוב זה שהיה לו רכב הסעות. אז הוא צורף גם כן.

תוך אחד עשר שבועות היה לנו להיט במקום ה-14 במצעד! זה היה מטורף, לא ביקשנו את זה ולא האמנו שזה קרה לנו. עד אז כבר ויתרתי על הניסיון להצליח. התחלנו לעשות מועדונים קטנים וחתונות, אבל בגלל שהפכנו להיות חלק מאופנת ה- MODS, נתבקשנו להופיע במועדון הפלמינגו. לא מיהרנו לשמוח מזה, כי לא היינו טובים. הלהקה האחרת שפעלה באופנה ההיא הייתה להקת המי.

מנהלים החלו לתור אחרינו והחלטנו ללכת עם מי שיציע את סכום הכסף הגבוה ביותר. היה זה דון ארדן שנתן לנו 40 ליש"ט בשבוע! זה היה 40 ליש"ט יותר ממה שהיה לנו בשבוע. אבל הנה היה לנו להיט גדול, WHATCHA GONNA DO ABOUT IT, ורק 40 ליש"ט נכנסו כל שבוע לקופה שלנו.

היו לנו שירים שכתבנו אבל לא הרשו לנו בתחילה להשתמש בהם. היינו צריכים להוכיח את עצמנו. קיבלנו הזדמנות לכתוב את הסינגל השני שלנו, I'VE GOT MINE, שלא הצליח כלל. אז נאלצנו להקליט את SHA LA LA LEE, שכתבו מורט שומאן וקני לינץ'.

לינץ' היה מניאק אמיתי. גרנו אז, כל הלהקה, בבית אחד וכשהוא בא אלינו עם המון שירים כאופציות להקלטה, נאנחנו שהוא בכלל בא. לא רצינו אותו. הוא השמיע לנו עשרות שירים מחורבנים שלא רצינו כלל. אז התחלנו לכתוב שירים, כמו HEY GIRL ו- ALL OR NOTHING, ומאז לא הבטתי לאחור מבחינת כתיבת שירים.

הרכב של ג'ימי וינסטון התקלקל והוא מצא את דרכו אל מחוץ ללהקה. במקומו הבאנו את איאן מקלייגן והתקליט הראשון שעשינו הוקלט באופן חי באולפן. חוץ מכמה שירים שהקלטנו לפני כן עם ג'ימי, השאר נעשה בסשן אחד של שלוש שעות. האמת שהקלטנו הרבה חרא לחברת DECCA ואני מייעץ לאנשים להימנע מלקנות את זה.

מדון ארדן עברנו להיות מנוהלים על ידי אנדרו לוג אולדהם, המנהל של הסטונס. אז התחלנו להקליט דברים טובים יותר, לחברת התקליטים שהוא הקים, IMMEDIATE. את השיר TIN SOLDIER כתבתי במקור לזמרת פי.פי ארנולד. האמת שכתבתי את השיר על מי שהייתה אחר כך אשתי הראשונה. אז הבאתי את השיר לארנולד, והיא כל כך התלהבה ממנו שהבנתי שעליי דווקא לשמור אותו לי וללהקתי. במקום זה כתבתי לה שיר שנקרא IF YOU THINK YOU'RE GROOVY.

לא רצינו לשחרר את LAZY SUNDAY כסינגל, למרות שידענו שיהיה להיט. לא רצינו את הגימיקים המסחריים האלו. העדפנו שירים כמו ITCHYCOO PARK. האפקטים בו היו מיוחדים והיה צורך בשישה מהנדסים עם ארבע מכונות הקלטה, שיפעלו ביחד כדי שנוכל לעשות אפקט PHASING על התופים. נהגנו להטריף את טכנאי ההקלטה עם הדרישות שלנו. הם ניסו להתנגד בטענה שזה לא אפשרי מבחינה טכנית ושזה נוגד את אתיקת ההקלטה. לא הסכמנו לשמוע להם.

כולם חשבו שאנדרו אולדהם מפיק אותנו. אני זוכר שיחה עם גרהאם נאש כשהיה עם ההוליס. בזמן שחיכינו לתורנו להצטלם באולפן לטופ אוף דה פופס הוא אמר, 'אני אוהב את מה שאנדרו עשה בשיר LAZY SUNDAY'. אמרתי, 'על מה לעזאזל אתה מדבר? זה אנחנו!'.

אחרי זה קיבלתי המון הצעות להפיק אנשים אחרים, אני ורוני ליין בנפרד. דבר אחד אהבתי, שמעולם לא קיבלתי קרדיט הפקה עליו למרות שהפקתי אותו, היה SUPERNATURAL FAIRY TALE, שהיה שיר הנושא באלבום של להקת ART, שהפכה אחר כך להיקרא SPOOKY TOOTH. הם רצו את אפקט ה- PHASING וכל החרא הזה, אז עשיתי להם את זה. זה יצא לאור עם קרדיט הפקה לג'ימי מילר, שעשה את שאר האלבום.

את האלבום OGDENS NUT GONE FLAKE, שיצא בשנת 1968, לקח לנו כשנה לעשות. צד אחד בו היה קונספטואלי. רוני ואני נהגנו להתמסטל ולשבת בערב בגינת הבית. ערב אחד התחלנו לדבר על עשיית שיר שהדמות המרכזית בו היא אידיוט שהולך לברר היכן הירח הלך. מין סיפור קוקני שכזה. אז החלטנו שנעשה צד שלם של זה ולא אלבום שלם, כדי לא לשעמם אנשים עם זה יותר מדי. זה גרם לנו לצחוק ואהבנו כל דבר שגרם לנו לצחוק.

אלוהים יודע איך זה הצליח. אבל זה הצליח ואני גאה בזה מאד. זה היה שווה שנה של עבודה. הקלטנו באולפנים שונים רק כדי לבדוק באיזה אולפן יש את הצליל הטוב ביותר. והבאנו את סטנלי יונווין המטורף לעשות את הקריינות בין השירים. נתנו לו כל מיני מושגים מדליקים שיגיד בתוך הטקסט הקוקני שלו. רק העריכה של דבריו עם המוזיקה שלנו לקחה שלושה חודשים. אני עדיין שמח להשמיע לי את האלבום הזה, כשאני מוצא עותק במצב טוב שלו.

האלבום הזה יוצא מחדש אחת לכמה שנים ועכשיו שמו את העטיפה העגולה שלו כצילום רגיל בריבוע. וזה אחרי כל העבודה המטורפת שעשינו כדי להוציא אותו כקופסה עגולה! האלבום גרף בזמנו כל פרס אפשרי ותפסנו את אנדרו אולדהם אוסף אותם ושם אותם במשרד שלו כאילו הם שלו.

ואז הגיעה שנת 1969 ועזבתי את הלהקה. הדבר השלם האחרון שעשינו לפני לכתי היה שיר בשם THE AUTUMN STONE. זה היה אמור להיות שיר הנושא של התקליט הבא שלנו, שלא הצלחנו לסיים. אנדרו ממש לא אהב את השיר הזה והאירוניה היא שהוא מיהר להפיק אלבום אוסף שלנו, עם כל מיני קטעים שונים ומשונים, וקרא לו בשם הזה.

הקלטנו המון חומר שלא הספקנו לסיים. והיה גם התקליטון עם השיר THE UNIVERSAL. הקלטתי אותו על קסטה בגינת הבית שלי. לכן שומעים ברקע כלב נובח. זה אחד השירים המצחיקים יותר שכתבתי.

באלבום THE AUTUMN STONE יש גם כמה קטעים שהוקלטו בהופעה שעשינו, מיד אחרי צאת OGDENS NUT GONE FLAKE, בניוקסל. חשבנו אז להוציא אלבום בהופעה חיה. אבל לא היינו להקה של הופעות בזמן הזה. היינו להקה אולפנית שיצאה להופיע. לא ראיתי כיצד יכולנו לעשות משהו טוב מ- OGDENS NUT GONE FLAKE. ניסינו לבצע כמה שירים ממנו בהופעה חיה וזה נשמע איום ונורא. אז ראיתי שזה הזמן הנכון לעזוב. רציתי לעזוב לפני שהלהקה תהפוך לערמת גחלים. לכן, כל מה שתקראו בעיתונים אינו נכון, חוץ מהדבר הברור שעזבתי את הלהקה בגלל הפחד שנגמור על הקרשים".

בלוג מוסיקה - כל מה שרציתם לדעת על מוזיקה - ועוד קצת.

הנכם מוזמנים לשתף את הבלוג עם חבריכם.

הרצאות מוסיקה שלי ותכני מוסיקה מיוחדים לפלטפורמות שונות - לפרטים והזמנות: 050-5616459

רוצים לשמוע עוד הרצאות מעניינות על הופעות מוסיקה? זמרים ישראליים? להקות רוק? הביטלס? תקליטים? רוק מתקדם? ועוד מגוון נושאים? מוזמנים ליצור איתי קשר. בינתיים, בואו ליהנות גם מפודקאסט מומלץ ומבלוג המוסיקה באתר.