רוק מסביב לשעון: מה קרה ב-4 ביולי בעולם הרוק

הנכם מוזמנים לצלול איתי למנהרת הזמן עם אירועי פופ ורוק שאספתי עבורכם ממקורות שונים ונדירים מאד שאינם ברשת. אהבתם וברצונכם לקבל עוד ועוד? בשביל זה בניתי עבורכם הרצאות מוסיקה מעשירות ומעניינות ופודקאסטים מומלצים.

אז מה קרה ב-4 ביולי (4.7) בעולם של רוק קלאסי?

חקר, ערך וכתב: נעם רפפורט

הציטוט היומי: "פגשתי את הבסיסט, כריס סקווייר, בשנת 1968, במועדון שתייה בסוהו בשם LA CHASSE. הדבר הראשון שדיברנו עליו היה ההפקה באלבומים של סיימון וגרפונקל והאם נוכל להוציא כמה הצהרות מוזיקליות ביחד. התוכנית האמיתית הראשונה של להקת יס עשתה זאת, כשחצי ממנה בא עם ביצוע של השיר MIDNIGHT HOUR שהואט באופן גרובי. נגן האורגן שלנו דאז, טוני קיי, היה עושה משהו מסוג להקת הדלתות, והגיטרות השיבו לו. לא משהו כבד, יותר שקט וגרובי. במובן מסוים, עשינו שירים מסוג מוטאון, האטנו אותם, פרשנו אותם מחדש בדרך שלנו. בתחילת שנות השבעים, אחרי שסטיב האו וריק ווייקמן הצטרפו, היינו בדרך להפוך ליחידה חזקה מאוד. למדתי איך להניע. כל החלק שלי בלהקת יס היה להניע. אף פעם לא רציתי פשוט לעמוד שם ולהיראות כמו זמר, כנראה בגלל שתמיד הייתי לא בטוח לגבי היותי הזמר. אבל היה קל יחסית להניע את האחרים כי כולם היו מוכנים. רק אחרי שהצלחנו מאוד זה נעשה קשה יותר. נראה שזה פשוט קורה ככה. עברנו לשטח גדול יותר. התחלנו לנגן קטעי מוזיקה ארוכים יותר. עלינו לבמה ועשינו את "קרוב לקצה", יצירה של עשרים דקות, ועוד שלושה קטעים של עשר דקות. זה היה דבר חדש, מעין קפיצה הצידה עבור להקת רוק'נ'רול שתבצע יצירה בת עשרים דקות ללא סולו גיטרה. ואין סולו גיטרה ב"קרוב לקצה". זו יצירה מוזיקלית יציבה ומובנית. אני זוכר שהופעתי עם זה בלונדון בפעם הראשונה. היינו בהופעה עם אלטון ג'ון, ועשרים הדקות נראו כמו שעתיים. כל כך פחדנו לאבד את הקהל, וחשבנו שהם ישתעממו וירצו לצאת לאכול נקניקייה. איך מחזיקים קהל מבלי להביא לו שיר פופ בן שלוש דקות? לא היה לנו שיר פופ בן שלוש דקות, אבל החזקנו אותם" (ג'ון אנדרסון, הזמר של להקת יס)

האויב של הביטלס - איננו. ב-4 ביולי בשנת 2009 מת אלן קליין, שהיה המנהל העסקי הקשוח ותאב הבצע של הרולינג סטונס, הביטלס, סאם קוק ועוד. הוא מת בגיל 77 לאחר שחלה באלצהיימר.

הוא היה נמוך קומה, אבל הצל שלו היה ענק ומאיים, כמו בדמות המפחידה שנוצרה סביבו, כמי שמעבר לניהול הפיננסי, תמיד ניסה להשתלט על הזכויות היצירתיות של הלקוחות שלו. מוצאו הצנוע כיתום ורואה חשבון משפטי מניו ג'רזי לא העידו על השאיפות העצומות ועל היכולת המדהימה שלו לנתח ולנצל חוזים מורכבים. אז ב-4 ביולי 2009, העולם נפרד מאלן קליין, האיש והתככים, המנהל העסקי חסר המעצורים של הרולינג סטונס והביטלס. וסיפורו הוא רכבת הרים של חוצפה, תחכום ותאוות בצע, ששינו את פני עולם הפופ לנצח.

קליין לא היה סתם מנהל. הוא היה בולדוג שלא הרפה עד שקיבל את מבוקשו, ולרוב, גם את מה שלא. הוא פרץ לתודעה כשהשיג עבור הזמר סאם קוק עסקה מהפכנית, אך כזו שבסופו של דבר, לאחר מותו הטרגי של קוק, השאירה את כל הזכויות ליצירתו בחברת התקליטים של קליין, ABKCO, בעוד משפחתו של קוק נותרה ללא תמלוגים. זו הייתה טעימה קטנה לשיטות הפעולה שלו: הוא ישיג לך את הירח, אבל איכשהו, בסוף הערב, הירח יהיה רשום על שמו בטאבו. הטקטיקה שלו התבססה על ביקורת חשבונאות משפטית: הוא מצא כספים חסרים, דרש אותם מהחברות, ובו-זמנית קידם חוזים חדשים שנתנו לו שליטה מוחלטת.

בתחילה, אלן קליין נראה כמושיע עבור סם קוק. כאשר דרכיהם הצטלבו לראשונה, קוק היה חסר מזומנים מכיוון שחברת התקליטים שלו עצמו, SAR, בזבזה את הכנסותיו. קליין התערב באגרסיביות, בנה מחדש את הסכם תמלוגי הכתיבה של קוק מול חברת BMI כדי להבטיח לו ערבות של 29,000 דולר, לצד 50,000 דולר עבורו כמוציא לאור. מאוחר יותר הוא ניהל משא ומתן על עסקה חסרת תקדים מול חברת התקליטים RCA, שהבטיחה לקוק 100,000 דולר בשנה, והייתה עשויה להניב עד 450,000 דולר אם ההסכם יגיע לתום התקופה במלואו. עם זאת, מתחת לאבני הדרך הפיננסיות ההיסטוריות הללו, הסתתרה רשת מורכבת של בלגאן משפטי שבסופו של דבר ניתב את הערך האמיתי וארוך הטווח של מפעל חייו של קוק הרחק ממשפחתו ומעיזבונו.

המכה ההרסנית ביותר למורשתו ארוכת הטווח של קוק הייתה כרוכה בהקמתה של חברת "טרייסי בע"מ", חברה שנקראה על שם בתו של קוק והוקמה לכאורה כמנגנון לחיסכון במס. קליין שכנע את קוק שהחברה צריכה להיות רשומה במדינת נבאדה, כדי למנוע מרשות המסים האמריקאית להתייחס למקדמות כאל הכנסה אישית מיידית. אבל באופן מכריע, קליין הקים את חברת טרייסי בע"מ כתאגיד בבעלותו המלאה (של קליין עצמו) ולא של קוק. ותחת החוזה שנחתם מול RCA, הבעלות על הקלטות המאסטר של סם קוק הועברה לידי טרייסי בע"מ. וכאשר קוק נורה ונהרג באופן טרגי בשנה שלאחר מכן, הטיב האמיתי של המערך הזה התבהר. מכיוון שקליין היה הבעלים של טרייסי בע"מ, הוא – ולא משפחתו או עיזבונו של קוק – השיג שליטה מלאה על הקלטות המאסטר, ובכך הבטיח לעצמו את החלק הארי מעיזבונו יקר הערך של קוק. ותהיו בטוחים שסם קוק לא ידע בחייו שכך יהיה. ולאחר מותו של קוק, קליין ניצל באגרסיביות את המינוף הפיננסי שביסס במהלך חייו של הזמר כדי לבצר את כוחו ושליטתו על הקטלוג שלו. הוא הרחיב את פעילותה של טרייסי בע"מ על ידי הוצאת הקלטות נוספות דרך חברת RCA. הוא גם רכש בהצלחה את זכויות הבעלות על להיטיו המוקדמים של קוק, שהוקלטו במקור עבור חברת התקליטים KEEN. וכאשר אלמנתו האבלה של קוק, ברברה, הביעה רצון למכור את זכויות הוצאת המוזיקה שירשה, קליין ייעץ לה לכאורה שלא לעשות זאת, אך בסופו של דבר רכש בעצמו את זכויות היוצרים יקרות הערך הללו.

בסופו של דבר, הנזק שקליין הסב לסם קוק לא היה חוסר היכולת לייצר עושר לטווח קצר, אלא אסטרטגיה מכוונת לשאוב את נכסי הבסיס של קריירת האמן. פילוסופיית הפעולה האמיתית של קליין הייתה, "אל תיקח עשרים אחוז מהכנסת האמן – תן לו שמונים אחוז משלך", אלא שקליין מעולם לא חשף את ההשלכה הזו בפני לקוחותיו עד שהם גילו זאת הרבה אחרי מעשה. מנהל להקת הרולינג סטונס, אנדרו לוג אולדהאם, שצפה בתמרוניו של קליין ממקור ראשון, תפס בצורה מושלמת את המחיר הסופי של מתן האפשרות לקליין לנהל את כספי האמן: "אלן נכנס לתמונה כשהקציר שלך אינו שופע כפי שציפית בעת הזריעה. וחלק מהמחיר הוא שהוא מקבל את החווה". ועד ששקע האבק, משפחתו של סם קוק נותרה מנושלת מהקטלוג שלו, בעוד שאלן קליין יצא משם כשהוא הבעלים של החווה, הקציר והמורשת.

הקריירה של אלן קליין הייתה רצופה בלקוחות מפורסמים, אבל שני השמות הגדולים שייזכרו לנצח בהקשר שלו הם הביטלס והרולינג סטונס. באמצע שנות ה-60, הוא הפך למנהלם של הסטונס, ובאגרסיביות חסרת תקדים השיג להם חוזה הקלטות משופר מול חברת התקליטים DECCA. אבל תחת מעטה של הגנת מס וניהול אגרסיבי, קליין התעשר על חשבון הסטונס, כשהוא ממנף את ההצלחה שלהם כדי לבנות אימפריה פיננסית משלו. אחת הדרכים החמורות ביותר שבהן פגע קליין ברולינג סטונס הייתה שימוש בכסף שהרוויחו בעמל רב כדי לממן את ענייניו בבורסה וניסיונות השתלטות על חברות. קליין הקים חשבונות בבורסה תחת שמות כמו NANKER PHELDGE – שמה של חברת הסטונס – כדי לרכוש מניות בשווי מיליוני דולרים, כולל מניות של ג'נרל מוטורס ועוד. בעוד שקליין החזיק מיליוני דולרים מכספי הלהקה בבנק בניו יורק כדי, לכאורה, לצמצם את נטל המס הבריטי שלהם באמצעות תשלומים מדורגים, בפועל הוא גרם לכספים הללו לעבוד כדי להניב ריבית ודיבידנדים עבור עצמו. הלהטוטנות חסרת הרסן של קליין בחשבונות גרמה לבעיות תזרים מזומנים ישירות עבור הסטונס באנגליה; מנהלת המשרד שלהם בלונדון, ג'ו ברגמן, ורואה החשבון, לורנס מאיירס, נאבקו לעיתים קרובות להוציא מספיק מזומנים מקליין רק כדי לשלם את החשבונות של הלהקה. בעוד שמיק ג'אגר וקית' ריצ'רדס קיבלו כספים במהירות כדי לקנות בתים, הבסיסט ביל ויימן נאלץ להמתין מתוסכל במשך חודשים בזמן שחיכה שקליין ישחרר את כספו.

קליין רקח הסכם שבו החברה שלו עצמו, ABKCO, החזיקה בזכות לייצר את התקליטים של הרולינג סטונס בארצות הברית במקום שחברת התקליטים עצמה תעשה זאת. מכיוון שחלקו כחברת ניהול מתמלוגי הרולינג סטונס עמד על 20 אחוזים, קליין כבר הרוויח מתמלוגי התקליטים בערך כפול מכל חבר להקה בנפרד. קליין במכוון לא האיר את עיני הלהקה בנוגע לסכומים שהרוויח. לאחר שהמנהל המשותף המקורי של הסטונס, אריק איסטון, נדחק אל מחוץ לתמונה, מיק ג'אגר רצה ש-25 אחוזי הניהול של איסטון בתמלוגים ינותבו מחדש לחברי הלהקה. במקום לשחרר את הכסף הזה לסטונס, קליין הפקיד את הכספים בחשבון נאמנות, בהמתנה להסדר התביעות המשפטיות המתמשכות של איסטון נגד הלהקה והנהלתה. קליין גם ביסס את מעמדו כבעלים של החברה העסקית של הסטונס בארה"ב והקים את חברת "גדעון מיוזיק" כדי להוציא לאור את שירי הסטונס. הדבר הבטיח שקליין ישלוט בניהול זכויות היוצרים שלהם, מה שהפך את הלהקה לתלויה בו כדי לקבל את כספה.

וככל שהסטונס הרחיקו את המנהל המשותף שנותר להם, אנדרו לוג אולדהם, אולדהם הפך לנואש למכור את חלקו בהקלטות הלהקה וקיבל פנייה מחברת DECCA. במקום לסייע ללהקה לרכוש את הזכויות הללו בעצמם, קליין קנה בחשאי את חלקו של אולדהם תמורת 750,000 דולר. באמצעות עסקה זו, וההסדר הסופי עם איסטון, קליין רכש נתח של 50 אחוזים מהתמלוגים מכל מה שהרולינג סטונס הקליטו עד תחילת 1971. רכישה מסיבית זו העניקה לקליין זכויות על 11 אלבומי אולפן ומיני-אלבומים, שני אלבומי הופעה חיה, ואלבומי אוסף רווחיים להפליא. עסקה זו שינתה מיסודה את מערכת היחסים של קליין עם הלהקה; הוא כבר לא היה רק היועץ והיצרן שלהם, אלא שותף עם ניגוד עניינים בולט. אז הוא אכן השיג עבור הרולינג סטונס מיליוני דולרים במקדמות, אך עסקאותיו החשאיות, השימוש הלא מורשה שלו בכספם להשתלטויות בוול סטריט, והרכישה הסופית שלו של קטלוג ההקלטות שלהם משנות ה-60, הוכיחו שהייצוג שלו גבה מחיר אסטרונומי.

ואז הגיע תורם של הביטלס. בשנת 1969, כשהלהקה המפורסמת בעולם הייתה על סף קריסה כלכלית (בגלל הביזנס של חברת אפל) ואישית, קליין זיהה את ההזדמנות. כמו כריש שמריח דם במים, הוא זינק פנימה. הוא הרשים עד עמקי נשמתו את ג'ון לנון, שהיה שרוי במשבר, ושכנע אותו ואת ג'ורג' האריסון ורינגו סטאר למנות אותו למנהל. פול מקרטני, לעומת זאת, חשד בו מהרגע הראשון. הוא סירב לחתום על החוזה והעדיף שאביה של רעייתו לינדה, עורך הדין לי איסטמן, יטפל בענייניו. לנון ראה בקליין, רואה החשבון מניו ג'רזי, איש אמיתי לעומת האליטה של בריטניה, ועודד את השאר לקבל אותו.

ההתנגדות הזו של מקרטני יצרה קרע בלתי ניתן לאיחוי. קליין מונה על פי רוב ובדרכו האופיינית רק ליבה את האש. הוא פיטר עובדים ותיקים בחברת אפל של הביטלס, הביא אנשים משלו, וניהל את העניינים ביד רמה ובשפה בוטה. המאבק בין קליין ומקרטני הפך למלחמה של ממש, שהגיעה לבית המשפט והאיצה את התפרקותה הכואבת של הלהקה. מעריצים רבים עד היום לא סולחים לו, ורואים בו את המסמר האחרון בארון הקבורה של ארבעת המופלאים. קליין המשיך להיות המנהל של לנון, האריסון וסטאר עד שמספר שנים לאחר הפירוק הם גם הבינו שיש פה בעיה ופיטרו אותו.

סופו, כאמור, הגיע בבית חולים בניו יורק, לאחר מאבק במחלת האלצהיימר. אך הדרמה, כמו תמיד כשמדובר בקליין, לא הסתיימה עם מותו. להלוויה הגיעו יוקו אונו ובנה שון כדי לחלוק כבוד אחרון. יוקו, שהכירה היטב את בת זוגו של קליין בשנותיו האחרונות, אייריס, הגיעה כדי לתמוך בה. בטקס אזכרה שנערך מספר שבועות לאחר מכן, התמונה הייתה סוריאליסטית: בצד אחד של החדר ישבה אשתו החוקית, בטי, ובצד השני ישבה בת זוגו, אייריס. המצב הסוריאליסטי הזה, שהתפרסם אז בעיתונות, הדגיש את החיים המורכבים והלא שגרתיים של קליין, גם ביחסיו האישיים.

הלקוח המפורסם היחיד שהגיע לאזכרה היה אנדרו לוג אולדהם, המנהל המקורי של הרולינג סטונס, אותו קליין דחק החוצה. בנאום מרגש, אמר אולדהם שהסטונס היו אמורים להצליח, אבל הם לא היו הופכים לענקיים כל כך בלי קליין. הוא נזכר בימיהם המשותפים ואמר: "הוא טיפל בי טוב יותר ממה שאני טיפלתי בעצמי". אירוניה מתוקה-מרירה, בהתחשב בכך שבמשך שנים, אולדהם נהג לכנות את קליין בשם החיבה המפוקפק ALLAN CRIME. אולדהם, למרות הכל, הכיר בגאונות העסקית שלו והודה שהוא לא היה פה בלעדיו, אמירה מפתיעה ממי שהודח על ידו.

אלן קליין היה דמות מורכבת: גאון פיננסי או נוכל מבריק? מושיעם של אמנים או אולי השטן בהתגלמותו? התשובה, כנראה, נמצאת אי שם באמצע. מה שבטוח הוא שהעולם של המוזיקה הפופולרית היה משעמם הרבה יותר בלעדיו. וגם, כנראה, קצת יותר הגון. אחד הלקחים הגדולים מסיפורו הוא החשיבות הקריטית של ייעוץ משפטי ועסקי עצמאי עבור אמנים, שיעור שהביטלס למדו בדרך הקשה.

ולמעוניינים להעמיק במעלליו של אלן קליין ובתפקידו הדרמטי בסיפורה של הלהקה מליברפול, ניתן למצוא פרטים רבים ונדירים בספר שכתבתי על הביטלס, "ביטלמאניה!".

"היא פוצצה את האף שלי ואז פוצצה את המוח שלי!" - ב-4 ביולי בשנת 1969 יצא באנגליה התקליטון HONKY TONK WOMEN של הרולינג סטונס - יום לאחר מותו של גיטריסט ומייסד הלהקה שפוטר ממנה, בריאן ג׳ונס. זה היה השיר הראשון בו הוצג הגיטריסט החדש בלהקה, מיק טיילור.

הגורל, או אולי יד מכוונת ואכזרית, רקם כאן וואחד עלילה. התקליטון החדש לא רק שיצא בצל טרגדיה נוראית, אלא גם היה הראשון שהציג לעולם את מחליפו של ג'ונס, הגיטריסט הצעיר והבלוזי מיק טיילור. הצטרפותו של מיק טיילור התקבלה בברכה על ידי שאר חברי הלהקה, שחשו כי הכיוון המוזיקלי שלו מתאים באופן מושלם לסאונד החדש שהם פיתחו. באופן מצמרר עוד יותר, היום בו הוקלט השיר באופן סופי, ה-8 ביוני 1969, היה בדיוק היום בו הגיעו מיק ג'אגר וקית' ריצ'רדס לביתו של ג'ונס כדי לבשר לו את הבשורה המרה: הוא מפוטר מהלהקה שהקים במו ידיו. סמיכות הזמנים הזאת – הפיטורין ביום ההקלטה והמוות יום לפני היציאה לשוק – הפכה את HONKY TONK WOMEN להרבה יותר מסתם עוד שיר רוק'נ'רול. זהו מסמך היסטורי, צלקת ונקודת מפנה בחייה של הלהקה.

ומה לגבי השיר עצמו? ובכן, כמיטב המסורת של הסטונס, הוא היה שובב, מלוכלך וספוג במיניות מתפרצת. מיק ג'אגר, בכריזמה המתהוללת שלו, שר על מפגשים עם שתי נשים מפוקפקות. הראשונה היא "מלכת בר ספוגה בג'ין בממפיס", תיאור ציורי שלא משאיר הרבה מקום לדמיון ומרמז בבירור על פרוצה. השנייה, "גרושה בעיר ניו יורק", גם היא לא נשמעת כמו כלה פוטנציאלית לאימא. ג'אגר עצמו לא ניסה להסתיר את הכוונות, ובהופעות חיות של הלהקה נהג להקדיש את השיר בחיוך ממזרי "לכל הפרוצות בקהל". מבקר מוזיקה בריטי כתב שהשיר "לוכד את מהות הרולינג סטונס - השילוב של חוצפה, סקס ובלוז".

אבל הרמזים לא עצרו שם. השורות בשיר היו כל כך בוטות, שזה פלא כיצד הן עברו את צנזורת הרדיו של התקופה. איך לעזאזל משפט כמו "היא פוצצה לי את האף ואז היא פוצצה לי את המוח" חמק מתחת לרדאר? הרמיזה הכפולה לשימוש בקוקאין ולמין אוראלי הייתה ברורה לכל מי שרצה להבין. במדינות מסוימות, כמו ספרד תחת שלטונו של פרנקו, השיר צונזר באופן חלקי בשל מילותיו הפרובוקטיביות. כנראה שעורכי הרדיו התמימים של הסיקסטיז פשוט היו עסוקים מדי בלהתלהב מהריף הקליט, או שאולי חשבו שמדובר בבחורה עם אגרוף חזק במיוחד.

באופן מפתיע, המנון הרוק המחוספס הזה נולד בכלל כשיר קאנטרי נינוח. את הסיפור המלא סיפק קית' ריצ'רדס, שתיאר מסע סוריאליסטי לברזיל יחד עם ג'אגר, ועם בנות זוגם דאז, מריאן פיית'פול ואניטה פאלנברג. "גרנו בחווה באמצע שום מקום", סיפר ריצ'רדס. "היינו מוקפים בבוקרים, סוסים ודורבנים. ישבנו על המרפסת, הרגשנו כמו קאובויז אמיתיים, והתחלנו לזמזם משהו בהשראת האנק וויליאמס. הרעיון של 'נשות הונקי טונק' נולד שם, בלב הטבע הפראי של ברזיל, במקום שאם אתה מוריד את המים בשירותים, קופצות משם צפרדעים שחורות". מסע זה לברזיל היה חלק מניסיון של הלהקה להימלט מהלחץ והפרסום בלונדון, וככל הנראה גם להתרחק מבריאן ג'ונס.

כמה חודשים לאחר מכן, כשחזרו לאולפן בלונדון, השיר עבר מטמורפוזה. "איכשהו, זה פשוט הפך לבלוז", הסביר ריצ'רדס. "התחלנו לנגן הרבה עם כיווני גיטרה פתוחים באותה תקופה, ופתאום השיר פשוט שקע לתוך גרוב אחר, כבד ורוקי יותר. ההבדל בין קאנטרי לבן לבלוז שחור הוא לפעמים רק עניין של ניואנס וסטייל". גרסת הקאנטרי המקורית לא נזרקה לפח. היא הוקלטה מאוחר יותר ויצאה באותה שנה בתקליט המופת LET IT BLEED.

את הפתיחה הבלתי נשכחת של השיר, אותו צליל פעמון פרה אייקוני שנותן את האות לכל הבלגן, לא סיפק מתופף הלהקה צ'ארלי ווטס. היה זה המפיק המוזיקלי שלהם, ג'ימי מילר, שפשוט תפס פעמון שנמצא באולפן ודפק עליו בקצב המושלם, מה שהפך לאחד הסמלים המזוהים ביותר עם השיר. מילר היה מפיק יצירתי מאוד, ולעיתים קרובות הוא תרם אלמנטים ייחודיים לשירים של הלהקה. קית' ריצ'רדס הודה שזה "שיר לא קל לנגינה. יש משהו בקצב שלו שחייב להיות מדויק לחלוטין. כשזה יושב נכון, זה פשוט מושלם".

ומה לגבי מיק טיילור, הגיטריסט החדש? הוא הצטרף כשהעבודה על השיר הייתה כמעט גמורה, אך טביעת האצבע שלו בהחלט נוכחת. "הוספתי כמה דברים בהקלטה", סיפר טיילור שנים אחר כך, "אני זה שניגן את קטעי הגיטרה בסגנון הקאנטרי שמפרידים בין הבתים". הליקים המלודיים והחלקלקים שלו היוו אתנחתא קלה מהריף הכסחני של ריצ'רדס, והוסיפו רובד נוסף לשיר. למרות שלא היה שותף בכתיבת השיר, טיילור הצליח להביא לידי ביטוי את הסגנון האישי שלו, שהשתלב באופן מושלם עם הסאונד החדש.

הקהל לא נשאר אדיש. התקליטון HONKY TONK WOMEN זינק היישר לראשי המצעדים והפך לרב מכר ענק. הוא שהה חמישה שבועות רצופים במקום הראשון במצעד הבריטי, והוכיח שלמרות הטרגדיה והזעזועים הפנימיים, הרולינג סטונס עדיין כאן, ובגדול.

כמו תמיד, הסטונס נתנו ערך מוסף. צד ב' של התקליטון לא היה סתם שיר מילוי, אלא יצירת מופת בפני עצמה: YOU CAN'T ALWAYS GET WHAT YOU WANT. השיר החשוב הזה, עם פתיחת המקהלה המפורסמת שלו, שימש כמעין פרומו מבריק לתקליט הבא של הלהקה, LET IT BLEED, והבהיר לכולם שהסטונס נכנסים לעשור חדש עם סאונד עשיר ובוגר יותר. שני השירים, HONKY TONK WOMEN ו-YOU CAN'T ALWAYS GET WHAT YOU WANT, הפכו לקלאסיקות של הרולינג סטונס, שמנוגנים בהופעות חיות עד היום.

באופן משעשע, לא כולם התלהבו בזמן אמת. עיתון המוזיקה הנחשב מלודי מייקר מיהר לפרסם ביקורת פושרת: "זהו תקליטון חשוב עבור הסטונס, אבל מאכזב עבורנו. צליל הגיטרה והתופים לא משכנע". היום, במבט לאחור, הביקורת הזאת נראית מנותקת מהמציאות. HONKY TONK WOMEN הוא לא רק להיט ענק, הוא הרגע שבו הרולינג סטונס של שנות השישים מתו, ומתוכם נולדו הרולינג סטונס האימתניים והמלוכלכים של שנות השבעים.  

המאסטרפיס שמעטים שמעו עליו. ב-4 ביולי בשנת 1972 יצא לאור תקליט שלישי ומופתי של אמן שהרוב מעולם לא שמעתם עליו: AMERICAN GOTHIC של דייוויד אקלס. תקליט שהוא ביקורת נוקבת על אמריקה שיצא דווקא ביום העצמאות שלה. אז מי זה האיש? ובכן, שבו בנחת, כי אתם עומדים לגלות את אחד הסודות השמורים והמבריקים ביותר של עולם המוזיקה, סיפור על כישרון עצום, פספוס כמעט קוסמי, והשפעה אדירה שמהדהדת עד היום.

אני מ-א-ד אוהב את דייויד אקלס. הקול החם שלו, השירים המסקרנים שלו, העיבודים השופעים. איזה יופי!!!אז כן, דייוויד אקלס לא היה כוכב הרוק הטיפוסי שלכם. למעשה, הוא היה ההפך הגמור. הוא נמנה עם אותה קבוצה נדירה ומוערכת של זמרים-יוצרים, אלה שמוזיקאים אחרים מעריצים בסתר, אלה שהשפיעו על הגדולים ביותר בזמן שהם עצמם נותרו בצל. אם תשאלו את אלטון ג'ון, למשל, הוא יספר לכם שאקלס היה אחד המשפיעים הגדולים עליו. השפעתו של אקלס על אלטון ג'ון באה לידי ביטוי במיוחד באלבומו TUMBLEWEED CONNECTION, שיצא ב-1970. בעיני רבים וטובים, אקלס הוא אחד מאותם סינגר-סונגרייטרס המשובחים ביותר שצמחו בסוף הסיקסטיז הסוערות.

המסלול שלו היה משונה מהרגע הראשון. הוא נולד למשפחת שעשועים, וכבר בגיל ארבע רקד סטפס עם אחותו כחלק מהמופע המשפחתי. בנעוריו אף הופיע בכמה סרטים זניחים שאף אחד כבר לא זוכר. אבל בעוד שרוב הכוכבים פורצים בגיל צעיר, אקלס לקח את הזמן. הוא הוציא את תקליט הבכורה שלו כשכבר חצה את גיל שלושים. בתקופה ההיא, זה היה שווה ערך להכרזה שדייר בבית אבות החליט להוציא תקליט רוק. 

הסיפור שלו בחברת התקליטים אלקטרה, הבית של להקת הדלתות ועוד, התחיל בכלל כשהוא הוחתם ככותב שירים עבור אמנים אחרים. אבל ג'ק הולצמן, הבוס הגדול של החברה, קלט מהר מאוד את מה שברור לכל מי שמאזין לו היום: את השירים האפלים, התיאטרליים והמורכבים של אקלס, רק איש אחד יכול לשיר באמת – דייוויד אקלס עצמו.

תקליט הבכורה שלו, שנקרא בפשטות כשמו ויצא בספטמבר 1968, היה יריית פתיחה מסקרנת. על ההפקה היה אמון חבר ילדות שלו, דייוויד אנדרל, ועל הסאונד עבד טכאי ההקלטות האגדי ברוס בוטניק, האיש שהיה אחראי לצליל המהפנט בתקליטים של הדלתות. אבל הדרך לשם לא הייתה פשוטה. אקלס, פרפקציוניסט חסר מנוחה, סיפר מאוחר יותר שנאלץ להקליט את כל החומרים פעמיים עד שהיה מרוצה. ברוס בוטניק ציין בראיונות שאקלס היה אחד האמנים הקפדניים ביותר שעבד איתם באולפן.

הגאולה הגיעה מכיוון לא צפוי: להקת רוק בשם RHINOCEROS, שגם היא הייתה חתומה באלקטרה. אקלס פגש אותה, התחבר אליה, וביחד נכנסו לאולפן. הכימיה הייתה מיידית. הנגינה העוצמתית והחיה שלהם העניקה לשירים של אקלס את הדחיפה שהייתה דרושה להם. יש שראו במהלך הזה פשרה אמנותית, ניסיון לחספס את שיריו העדינים. אבל כשמאזינים לתוצאה, אי אפשר שלא להסכים: השילוב הזה פשוט עובד. הוא יוצר מתח מרתק בין המילים האישיות והקול העמוק של אקלס לבין האנרגיה המחוספסת של הלהקה.

האווירה בתקליט מזכירה במעט את יצירותיו המוקדמות של ליאונרד כהן, אך עם הבדל מהותי: אצל אקלס אין רחמים עצמיים. יש כאב, יש בדידות, יש דרמה גדולה, אבל תמיד מתוך נקודת מבט של מספר סיפורים מפוכח. הרעיון המנחה מאחורי העיבודים, כך סיפר, היה להעניק לשירים תחושה של פסקול למחזה אוף-ברודוויי. השפעתו של ז'אק ברל ניכרת מאוד בסגנון השירה התיאטרלי של אקלס באלבום.

הביקורות, כצפוי, היו מעורבות. מגזין רולינג סטון שיבח את קולו החם ואת העיבודים, אך קבע בקרירות ששיריו "חסרי מלודיות" – קביעה משעשעת בהתחשב בכך שהשיר הפותח את התקליט, ROAD TO CAIRO, זכה כמעט מיד לגרסת כיסוי מצליחה של האורגניסט בראיין אוגר והזמרת ג'ולי דריסקול, שהפכה ללהיט לא קטן. עיתון אחר, GO, פרסם ב-1968: "האמן החדש הזה נעים להקשבה, אך אין בו את הניצוץ של גורדון לייטפוט או טום פאקסטון". הם פשוט לא הבינו עם מי יש להם עסק. 

ואחרי הבכורה הגיע תקליט שני, SUBWAY TO THE COUNTRY, עם תקציב גדול יותר וסוללת נגנים מרשימה של יותר מעשרים איש, תחת שרביט ההפקה של אל קופר. גם הוא תקליט משובח, אם כי מבקר ה-NME טען בזמנו שהתזמור המפואר קצת מפריע. מבחינתי, תנו לי כל יום תקליט שכזה.

ואז הגיע התקליט השלישי, AMERICAN GOTHIC. יצירת המופת. באופן אירוני, התקליט בעל השם הכי אמריקאי שיש הוקלט דווקא באנגליה, ועטיפתו, בה נראה אקלס עם משפחתו על רקע קודר, צולמה על גדות נהר התמזה. את התקליט הפיק לא אחר מאשר ברני טאופין, שותפו הנצחי לכתיבה של אלטון ג'ון. טאופין היה מעריץ מושבע. הוא ראה את אקלס מופיע כאמן חימום לאלטון במועדון טרובדור המפורסם בלוס אנג'לס ונדלק. הוא הבין שהוא עד לגדולה, והתעקש להפיק את התקליט הבא שלו. טאופין ראה בהפקת האלבום פרויקט אהבה אישי, מתוך כבוד עצום ליצירתו של אקלס.

התוצאה היא אחד התקליטים הגדולים והלא מוערכים של שנות השבעים. זהו תקליט קונספט קולנועי, אפל ומבריק, הבוחן את החלום האמריקאי המתפורר דרך סיפורים קטנים ונוגעים ללב. התזמורים, שנעשו על ידי רוברט קירבי (האיש שעבד עם ניק דרייק וגם שלום חנוך), מוסיפים ממד תיאטרלי ועשיר. זה לא פולק, זה לא רוק, זה פשוט דייוויד אקלס. האלבום נחשב לאבן דרך בז'אנר האמריקנה בשל עיסוקו המורכב בזהות האמריקאית.

ומה הביקורות בעיתונים פרסמו על התקליט בזמן אמת? ובכן... בעיתון בילבורד פורסם ביולי 1972: "אקלס והמפיק ברני טאופין עיצבו בקפידה אלבום עשיר בפרטים המתאים לפרשנויות חזותיות. כל שיר הוא שביב עדין, דיוקן מוזיקלי של עיירה קטנה בארה"ב". ובעיתון הרוק CIRCUS נכתב בספטמבר 1972: "לא פולק ולא רוק, המוזיקה של דייוויד אקלס היא קסם. תיבת אוצר של רעיונות ורגשות. התקליט מאחד את התחושות של פולק אמריקאי ומוזיקת מופעי ברודווי כדי ליצור תערובת עוצרת נשימה של שמחה ומלנכוליה. דייוויד כותב על אנשים. השירים שלו נעים מיצירות פסנתר פשוטות ועד לאופרטות פופ מתוזמרות במלואן. כפי שלחיי היומיום יש את השלבים הרבים שלהם, כך גם לשירים של אקלס. על ידי שילוב של גווני ג'אז וקטעים של נרטיב נוקב להפליא בתוך מוזיקת-האנשים שלו, אקלס יצר אבן דרך בפופ ומופת של מצוינות".

ברולינג סטון נכתב אז: "אקלס הוא אמן חשוב שעבודתו חומקת מסיווג. אין לה כמעט שום קשר לרוק, ויש לה הרבה יותר קשר לתיאטרון מוזיקלי. אמריקן גותיק הוא מחזור שירים של 11 קטעים המאורגן סביב נושא 'החיפוש אחר אמריקה' – במקרה זה, גילוי מחדש של העצמי דרך התבוננות באמריקה הכפרית הנעלמת. החומרים המוזיקליים אקלקטיים להפליא ומסודרים בדיוק צורני כזה שמצדיק הפקה באולם קונצרטים של מחזור השירים בדיוק כפי שהוא בהקלטה... כזמר, אקלס ניצב באמצע הדרך בין פולק לקומדיה מוזיקלית. מכיוון שיכולותיו הקוליות צנועות וסגנון שירתו ישיר מאוד, הוא מרבה להשתמש בסגנון שירה-דיבור מותאם כדי להמחיז את מילותיו. מצב הרוח של אמריקן גותיק הוא מלנכולי אך אינו מריר. כל רצועה מציעה משהו שונה ומעניין. העיבודים, שאת מצוינותם לא ניתן להפריז בתיאורה, הם כולם של אקלס. תקליט מרשים ומקורי שראוי לקהל רחב".

ובעיתון "היי פידליטי" נכתב: "בעידן זה של כותבי שירי פופ ציניים, טוב לראות מישהו שלא מפחד לצאת בהצהרות – מישהו שיסתכן בלאבד את שלוותו על ידי הבעת דעה. אקלס כותב שירים מובהקים על נושאים מובהקים: אנשים אמיתיים שעושים משהו טרגי או מצחיק או לא משנה מה. אקלס צריך להיות כותב וזמר של מחזות זמר בברודווי (גם אם הוא כן מתרועע עם זמרי פולק ואנשי רוק), שכן באמריקן גותיק יש הבטחה מדהימה, לא רק לתחום המוזיקה הפופולרית, בו אקלס הוא תענוג, אלא גם לברודווי, שם הוא יכול להיות סנסציה".

אבל למרות האיכות הבלתי מתפשרת, ההצלחה המסחרית בוששה לבוא. אקלס יצא לסיבובי הופעות קצרים, אך מעולם לא הרגיש בנוח על הבמה. הוא היה יוצר של אולפן, לא פרפורמר של אצטדיונים. תחושת חוסר הנוחות הזו, יחד עם הכישלון של התקליטים להמריא, גרמו לו להתרחק בהדרגה מעולם המוזיקה. הוא הוציא עוד תקליט אחד ב-1973, FIVE AND DIME, ואז נעלם.

בשנים שלאחר מכן הוא הפך למרצה באוניברסיטה בקליפורניה, כתב תסריטים לטלוויזיה ואף הלחין מוזיקה לבלט. הוא מצא דרכים אחרות לבטא את היצירתיות העצומה שלו. בשנת 1999, בגיל 62, מת דייוויד אקלס מסרטן ריאות, והותיר מאחוריו ארבעה תקליטים בלבד. ארבע יצירות אמנות שהן עולם ומלואו: מוזיקה יפהפייה, מקורית, דרמטית ואינטליגנטית. 

אז למי שלא מכיר, הנה לכם הזדמנות פז. גשו ותגלו מתנה יפהפייה ומלאת עסיס של יצירתיות נדירה. לפני מספר שנים עלתה יוזמה להוציא את כל ארבעת תקליטיו במארז מהודר עם קטעי בונוס, אך הרעיון נפל ברגע האחרון. מי יודע, אולי יום אחד מישהו ירים את הכפפה ויעשה צדק היסטורי עם הגאון הנשכח הזה. עד אז, המוזיקה שלו מחכה לכם, נסתרת ומופלאה.

מזל טוב, אוזי!!! ב-4 ביולי בשנת 1982 התחתן הזמר אוזי אוסבורן עם שרון ארדן, הבת של עסקן המוזיקה הבריטי הקשוח והנוכל, דון ארדן.

שרון אוסבורן (ארדן) בספרה: "בהתחלה חשבתי שת'למה, אשתו הראשונה של אוזי, האמינה להעמדת הפנים שלי, שאני מאוהבת בגיטריסט הלהקה, רנדי רודס, ולא בבעלה - כשהיא הגיעה לפעמים לבקרו בסיבוב הופעות. אבל בחג המולד, אחרי החלק הראשון של הסיבוב, אוזי לקח אותה ואת ילדיו לחופשה למשך חודש. בדרך חזרה היא אמרה לו שהיא תגיש לו מסמכי גירושין באופן מיידי.

אוזי ביקש ממני להתחתן איתו רגע לפני שעזבנו את אנגליה, כשהוא ידע שנישואיו הסתיימו ושזה לעולם לא יעבוד. הרגשתי ממש רע בשבילו. הוא היה הרוס על כך שעזב את ילדיו, וחרד שהם יפנו נגדנו. היינו בבית של ההורים שלי. והוא הלך לחנות התכשיטים ממש בהמשך הדרך בווימבלדון והוא קנה לי יהלומים.

רק שנה לאחר מכן, ביוני 1982, הגיעה הידיעה מעורכי דינו שת'למה חתמה וכעת הוא חופשי להתחתן. היינו בלוס אנג'לס, עומדים לצאת ליפן להופעות, אז החלטנו להתחתן. בכל מקרה הייתה לנו עצירת ביניים בהוואי, אז זה היה, בוא נתחתן שם! בקושי היה לי זמן להשיג שמלת כלה. זו הייתה שמלה מאוד מסורתית ממשי ומעוטרת בפנינים. היא גם הייתה גדולה עליי אבל לא היה זמן לשינויים.. לאוזי הייתה חליפה לבנה וחולצת לבנדר. רק המשפחות שלנו הגיעו - אמא ואחות של אוזי, ואמא שלי ואבא.

וכשאבי, שניהל את אוזי, הלך איתי במסלול הטקס כדי להעביר אותי לאוזי, הוא לא אמר, 'האם את אוהבת אותו?' ו'אני מקווה שאת הולכת להיות מאושרת'. הוא הזכיר לי שנטוס להופעות ביפן, וכמה הפקה גדולה זו הולכת להיות. אמא שלי מעולם לא אמרה מילה, לפחות לא אלי, למרות שהיא דיברה עם השושבינה שלי. 'אה', אמרה אליסון והביטה בידה של אמי. 'טבעת החתונה של שרון היא בדיוק כמו שלך!' 'בקושי', היא ענתה. 'שלי הרבה יותר גדולה'.

נשארנו לילה אחד וביליתי את ליל הכלולות שלי בחתימה על מסמך אחר מסמך עבור אבי - התברר שזו הסיבה היחידה שהוא בא לחתונה. ההורים שלי עזבו ברגע שיכלו למחרת".

אוזי אוסבורן בספרו: "התחתנו בהוואי בדרך להופעה ביפן. זה היה טקס קטן באי. דון ארדן הופיע, אבל רק בגלל שרצה ששרון תחתום על ניירת. גם אמא שלי ואחותי ז'אן הגיעו. הדבר המצחיק בלהתחתן באמריקה היה שהיינו צריכים לעשות בדיקת דם לפני שיתנו לנו רישיון. אני לא הייתי מופתע אם הבחור מהמעבדה היה מתקשר בחזרה ואומר, 'מר אוסבורן, נראה שמצאנו קצת דם באלכוהול שלך'.

הייתה הרבה שתייה בחתונה ההיא, שלא לדבר על כמות האלכוהול בעוגת החתונה. אם עברת בדיקת נשיפה לאחר שאכלת פרוסה של הדברים האלה, היית הולך לכלא. וגם עישנתי איזה גראס קטלני. 'מאוי-וואווי', קרא לזה הסוחר המקומי. יש תצלום שלי מחוק לגמרי בחדר כשכולם מתכוננים לצאת. פאקינג קלאסי. ליל הכלולות היה גרוע עוד יותר. אפילו לא הצלחתי לחזור לחדר לבלות את הלילה עם אשתי החדשה. בחמש בבוקר, מנהלת המלון נאלצה להתקשר לחדר שלה ולהגיד, 'את מוכנה בבקשה לבוא לקחת את בעלך? הוא ישן במסדרון וחוסם את הדרך למנקות.

בסופו של דבר, מה שקרה בין שרון לאביה היה טרגי. בזמנו, הייתי יותר מדי מחוק מאלכוהול וסמים כדי לדעת בדיוק מה קרה, וזה לא המקום שלי לומר הרבה על זה עכשיו. כל מה שאני יודע זה ששרון מצאה שדון ניהל רומן עם בחורה צעירה ממנה וכשהוא גילה שהיא יודעת - הוא התחרפן מזה. היינו צריכים לשלם לו 1.5 מיליון דולר כדי לקנות את החוזה שלנו ולמנוע ממנו לגרום לנו פשיטת רגל בתביעות משפטיות, כי שרון למעשה ניהלה אותי. תמיד היה דם רע בין שניהם, אבל זה יצא משליטה. בסופו של דבר, הם הפסיקו לדבר זה עם זה לגמרי, והשתיקה נמשכה כמעט עשרים שנה".

קיץ בעיר?! יותר מכון, קיץ לוהט בעיר!!! ב-4 ביולי בשנת 1966 יצא תקליטון חדש ללהקת THE LOVIN SPOONFUL, עם השיר SUMMER IN THE CITY.

אז לפי השיר, קשה להסתובב בעיר צפופה וחמה במהלך היום, אבל זה נהדר להיות בה בלילה כי יש לך המון הזדמנויות לרדוף אחרי נשים. העיר הספציפית הזו הייתה ניו יורק, שבה הוקמה הלהקה והשיר היה שיתוף פעולה בין זמר הלהקה ג'ון סבסטיאן, הבסיסט סטיב בון, ואחיו של סבסטיאן (ולא חבר בלהקה) - מארק סבסטיאן. מארק היה בן 15 כשכתב שיר שג'ון השתמש בו כבסיס לשיר הזה - ג'ון אהב במיוחד את החלק שנכתב: "אבל בלילה זה עולם אחר".

"השיר הזה הגיע מרעיון שהיה לאחי מייק", נזכר ג'ון סבסטיאן. "היה לו הפזמון הנהדר הזה. הייתי צריך ליצור איזשהו מתח כדי לעשות את זה אפילו יותר גדול ומשם מגיע תפקיד הפסנתר הקצבי".

בון הבסיסט עזר בהלחנה כשהציע את התפקיד שנוגן בעת שנשמעו צופרי מכוניות ועוד רעשי עיר. הלהקה הייתה די ספציפית לגבי צלילי התנועה. במקום להשתמש רק במה שהיה זמין בתקליטי אפקטים באולפן, הם מצאו בחור שנהג ליצור אפקטים בעצמו. הבחור הזה, שג'ון סבסטיאן התייחס אליו כ"איש סאונד יהודי זקן ומצחיק", הגיע עם ספרייה ענקית של צלילי רחוב, שהלהקה עברה עליה במשך שעות. הם רצו שהסצנה תיבנה, אז היא מתחילה ברכות (הצופר בהתחלה מגיע מחיפושית פולקסווגן), וצומחת לסיוט עירוני עצום. כדי להעביר את המסר כהלכה, גם צליל של פטיש מדרכות קיבל פה שימוש. קול צופרי המכוניות והתנועה היה הפעם הראשונה שצלילים אלו הופיעו בלהיט.

השיר הוקלט במשך יומיים: במפגש הראשון הקליטו החברים את הכלים: גיטרה, בס, AUTOHARP, תופים, אורגן, פסנתר חשמלי וכלי הקשה. הסשן השני היה עבור שירה ואפקטים קוליים. טכנאי ההקלטה היה רוי היילי שהיו לו מספר רעיונות חדשניים. כשהגיע הזמן לעשות את תפקיד התופים, רוי החליט לשים מיקרופון בחדר המדרגות ולהקליט משם את צליל התופים שבקע מרמקול. בהמשך, היילי השתמש שוב בחדר המדרגות כדי ליצור את מכת הסנר האדירה בשיר THE BOXER של סיימון וגרפונקל. זו הסיבה שהתופים פה נשמעים כל כך חזקים.

המגזין HIT PARADER פרסם אז כמה פרטים נוספים על הסשן: "סטיב בון עשה את העיבוד. הוא הוסיף עוד דבר אינסטרומנטלי ללחן, ויחד עם החבר'ה האחרים בחרו את הכלים שיש לנגן. הליווי האינסטרומנטלי תועד ב-4 שלבים. הטייק הראשון היה עם תופים, אורגן, פסנתר חשמלי וגיטרה קצב. הטייק הבא היה עם בס ו-AUTOHARP ובפעם השלישית נוספה גיטרה. הטייק האחרון הוסיף עוד כלי הקשה, כולל סל אשפה שזאל ינובסקי הגיטריסט המשיך להכות במקל תיפוף... כולם מתים לשמוע את השירה... אפילו רק פעם אחת... אבל ג'ון סבסטיאן עייף מדי. הוא ישיר את זה בלילה הבא. דונובן קפץ והקשיב קצת למה שקורה".

דרך אגב: מהלך האקורדים של הפסנתר החשמלי בשיר זה השפיע, קצת לאחר מכן, על כתיבת שיר של להקת CREAM בשם TALES OF BRAVE ULYSSES.

אז יאזו כבר לא יזוזו יותר? ב-4 ביולי בשנת 1983 יצא התקליט השני של הצמד המצליח YAZOO. שמו הוא YOU AND ME BOTH. שם האלבום היה התייחסות אירונית לעובדה שהצמד התנכר זה לזה והקליט חלק גדול מהאלבום בנפרד; השניים (הזמרת אליסון מוייה והקלידן וינס קלארק) הכריזו על הפרידה שלהם כמה שבועות לפני יציאת האלבום. דרך אגב, בארצות הברית, עקב בעיות משפטיות עם לייבל בעל שם דומה, הצמד נקרא בפשטות YAZ.

הבעיות בתוך הצמד התחילו, כאמור, לפני ההקלטה. וינס קלארק מעולם לא דמיין את הצמד הזה כפרויקט ארוך טווח, והיה מוכן להמשיך הלאה לאחר יצירת תקליט הבכורה, UPSTAIRS AT ERIC'S (ובו להיט הריקודים הגדול, DON'T GO והמנון המועדונים SITUATION), אבל לאחר שכבר יצא מלהקת דפש מוד אחרי אלבום אחד בלבד, הוא השתכנע שזה לא יהיה רעיון טוב לעשות. מוייה (שהכינוי שלה אז היה אלף) אמרה: "אני חושבת שהאלבום השני קרה בגלל עצה מהמו"ל שלו, כי וינס עשה אלבום אחד עם דפש מוד והלך, ואז הוא עשה איתי אלבום אחד והוא היה מוכן ללכת אז. אני חושבת שהמוציא לאור שלו אמר, 'אתה כועס - אתה לא צריך לעשות את זה, אתה צריך לעשות עוד תקליט אחד לפחות'. אבל אפילו כשהתחלנו את האלבום השני - ידענו שזה נגמר, הוא כבר החליט שהוא לא רוצה לעבוד איתי יותר". מוייה ניסתה לשכנע את קלארק לשקול מחדש את החלטתו לעזוב לאחר הכנת אלבום שני, אך ללא הועיל.

קלארק: "אני חושב שהאלבום הזה היה מתוכנן יותר, ולמען האמת זו הדרך שאני אוהב לעבוד בה". מצד שני, מוייה התלוננה כי "אני פשוט לא יכולה לעבוד בתנאים שלדעתי הם מתוכננים מדי. בגלל זה, הכל היה צריך להיעשות ממש מהר". הזמרת גם כעסה לנוכח סירובו של קלארק להיות מעורב בעבודות קידום המכירות עבור האלבום, מה שהותיר אותה לדבר עם העיתונות לבדה. המתיחות באה לידי ביטוי גם בתהליך הכתיבה: הצמד לא כתב שום שיר ביחד לאלבום הזה; חמישה שירים נכתבו באופן בלעדי על ידי קלארק וחמישה על ידי מוייה, בתוספת קטע אינסטרומנטלי קצר של קלארק. מוייה: "הוא היה נכנס לאולפן בבקרים, אני נכנסתי בערבים, הוא היה עושה משהו ואז אחר כך הייתי נכנסת לעשות משהו על זה, זה היה כמו אלבום טלאים שבו לא היה דיון או התלהבות של אחד מהדברים של השני. פשוט עבדנו בנפרד".

הלהיט מהתקליט הזה היה השיר הפותח, NOBODY'S DIARY, אשר הגיע למקום השלישי במצעד הבריטי אך הוא לא היכה גלים כמו DON'T GO. "זוהי סוג של פרידה", אמר דובר חברת התקליטים MUTE במהרה. "אין להם תוכניות להופיע שוב יחד. הבוס של חברת מיוט, דניאל מילר, חושב שייתכן מאוד שהם יחזרו מתישהו, אבל אף אחד לא יודע מתי. וכמובן שדניאל רוצה ששניהם יישארו בחברה שלנו". מוייה כבר דיווחה אז שהיא מאושרת יותר ממה שהייתה מזה זמן רב.

באופן אירוני, על אף הנתק בין השניים, האלבום היה הצלחה מסחרית אדירה והגיע למקום הראשון במצעד האלבומים הבריטי מיד עם צאתו. לאחר הפירוק הסופי, וינס קלארק המשיך להקים את להקת THE ASSEMBLY (פרויקט קצר מועד) ובהמשך את הצמד המצליח ביותר שלו, ERASURE. אליסון מוייה פצחה בקריירת סולו מצליחה מאוד. והצמד הפתיע את המעריצים כשהתאחד בשנת 2008 לסיבוב הופעות מצליח בשם RECONNECTED.

תנו לי עוד פעמון פרה! ביום העצמאות ה-200 של ארצות הברית, כשכל אמריקה חגגה בזיקוקים ובמסיבות ענק, יצאה לעולם יצירה מוזיקלית קטנה שעתידה לשנות את חייה של להקה ניו יורקית אחת ולהדהד בתרבות הפופ במשך עשורים. כן, ב-4 ביולי בשנת 1976, תקליטון חדש של להקת BLUE OYSTER CULT נחת בחנויות, ועל צדו האחד התנגן שיר עם שם מעורר מחשבה: DON'T FEAR THE REAPER.

כיום, עבור דור שלם, האזנה לריף הגיטרה המהפנט שפותח את השיר מעלה אסוציאציה אחת ברורה וקורעת מצחוק: הצורך לצעוק בקולי קולות MORE COWBELL וכל זה, כמובן, באשמת מערכון אחד מבריק ששודר בשנת 2000 במסגרת תוכנית המערכונים הוותיקה סאטרדיי נייט לייב. במערכון הבלתי נשכח ההוא, נכנס השחקן כריסטופר ווקן לנעליו של מפיק מוזיקלי פיקטיבי בשם ברוס דיקינסון (כן... ה-ברוס דיקינסון), שדורש בעקשנות מחבר הלהקה הממושקף והמזוקן, בגילומו של הקומיקאי ויל פארל, להוסיף "עוד קצת פעמון פרה לשיר", לתדהמתם ולעצביהם הרופפים של שאר חברי הלהקה. פארל, בחולצה צמודה מדי ובריכוז קומי עילאי, מכה בפעמון הפרה בכל הכוח ובלי שום קשר למה שקורה סביבו, והשאר הוא היסטוריה טלוויזיונית. אם לא ראיתם, אתם חייבים לעצמכם את הצפייה.

אבל בואו נניח לרגע את הצחוקים בצד ונצלול לסיפור האמיתי, המרתק לא פחות, שמאחורי הקלאסיקה הזו. בתחילת דרכה, פולחן הצדפה הכחולה, כפי שניתן לתרגם את שמה, נחשבה בעיני המבקרים ללא יותר מלהקת "ריפים". חבורת נגנים שמסוגלת לייצר קטעי גיטרה קליטים ותו לא. תקליטיהם הראשונים זכו לביקורות קטלניות ואף משפילות, מה שהכניס אותם היישר למועדון המפוקפק אך המכובד של להקות שהמבקרים אהבו לשנוא, והקהל פשוט התמכר אליהן - עם שמות ענקיים כמו בלאק סאבאת', גרנד פ'אנק ריילרוד ואוריה היפ.

כמו לכל להקה מצליחה בשנות השבעים, גם ל-BLUE OYSTER CULT היה צורך באיש חזון שינווט את הספינה. האיש הזה היה סנדי פרלמן, דמות מפתח בסיפור הלהקה. פרלמן, שהיה בעצמו מבקר מוזיקה מוערך בניו יורק, גילה את החבורה והחליט להפוך אותה למשהו גדול. הוא זה שטבע את המיתוג הייחודי שלה, שילוב מסקרן בין רוק כבד וישיר לבין פלירטוטים עם דימויים של הנסתר והקסם השחור. הוא לא רק ניהל, אלא גם הפיק את תקליטיה וכתב חלק גדול ממילות השירים. פרלמן היה מאמין אדוק ברוק הכבד. בראיון למגזין מלודי מייקר בשנת 1974, הוא הצהיר ללא היסוס שהלהקה האהובה עליו ביותר היא בלאק סאבאת'. לצדו, תרמו מילים ללהקה גם שני כותבים נוספים שהפכו לדמויות משפיעות: מבקר הרוק הנודע ריצ'ארד מלצר, וזמרת צעירה בשם פטי סמית', רגע לפני שהפכה בעצמה לאייקון רוק.

השיר ששינה את מסלול הקריירה של הלהקה הגיע ממקום לא צפוי. הוא נכתב כולו, מילים ולחן, על ידי הגיטריסט המוביל של הלהקה, דונלד רוזר, שאימץ את כינוי הבמה באק דהארמה. עם צאתו, נפוצו שמועות שהשיר עוסק בהתאבדות זוגית, בעיקר בשל האזכור של רומיאו ויוליה. אך האמת הייתה שונה בתכלית. רוזר, שאובחן בגיל צעיר כסובל מהפרעת קצב לב, החל להרהר בטבעו של המוות. הוא דמיין מה יקרה אם ילך לעולמו בגיל צעיר ויתאחד עם אהובתו בעולם שמעבר. מתוך ההשלמה הזו, הוא כתב שיר שמדבר על קבלת המוות כחלק בלתי נמנע מהחיים, תהליך טבעי שאין לחשוש ממנו. רומיאו ויוליה לא הוזכרו כסמל להתאבדות, אלא כדוגמה לזוג אוהבים שהאמין שיוכלו להתאחד גם לאחר מותם.

השיר נכלל בתקליט הרביעי של הלהקה, AGENTS OF FORTUNE, שיצא אף הוא בשנת 1976. גרסת התקליט הייתה ארוכה יותר מגרסת התקליטון ששוחררה לרדיו, וכללה סולו גיטרה מורחב. התקליט הזה הפך אותם בן לילה מסנסציית שוליים להצלחה מסחרית אדירה. השיר טיפס למקום ה-12 במצעד הבילבורד האמריקני והפך את הלהקה לשם מוכר בכל בית.

אך כדרכו של עולם, עם ההצלחה הגדולה הגיעו גם לחצים אדירים. חברת התקליטים דרשה מהם לשחזר את ההישג וליצור להיט נוסף בסדר גודל של DON'T FEAR THE REAPER. פולחן הצדפה הכחולה, למרות שהמשיכה להוציא חומרים איכותיים, מעולם לא הצליחה לשחזר את הקסם המסחרי של אותה יצירה אחת. ובכל זאת, השיר ההוא ממשיך לחיות, דור אחרי דור. פעם כיצירה פילוסופית עמוקה על החיים והמוות, ופעם כבדיחה פרטית ענקית שכולם שותפים לה, בזכות מערכון אחד גאוני.

ה-4 ביולי בשנת 1973 היה לילה ששינה לנצח את להקת סלייד ובעיקר את המתופף שלה.

בשנת 1973 הייתה להקת סלייד על גג העולם, עם להיטים שהצליחו בענק וקריירה שנדמה כי

תימשך לעד. המתופף של הלהקה, דון פאוואל בן ה-26, היה מאוהב אז בחברתו היפהפייה בת

ה-20, אנג׳לה מוריס. כמה דקות לאחר שהזוג עזב מסיבת יום הולדת במועדון לילה בוולברהאמפטון,

התנפץ החלום לרסיסים נוראיים. מוריס עבדה במועדון כמזכירה ופאוואל הגיע לבדו כדי לאסוף

אותה משם. הוא נשאר עמה במועדון והשניים חגגו. בסביבות השעה אחת בלילה יצאו משם שמחים.

אך בעודם נוסעים ונהנים יחדיו קרה הדבר. מכונית הבנטלי החדשה והלבנה בה נסעו איבדה שליטה

והתעופפה מעל גדר עד שהתנגשה בעץ ובחומת לבנים. פאוואל ומוריס, שלא היו חגורים, הועפו

מהמכונית בכוח רב. השניים הועפו בצורה כה עוצמתית מהרכב עד שלא היה אפשר לדעת בוודאות

מי נהג ברכב. היא מתה במקום. הוא נפצע באורח קשה עד אנוש.

שתי אחיות רפואיות שעברו באזור בעת התאונה הזעיקו בדחיפות אמבולנס והעניקו לו טיפול ראשוני

להצלת חיים. הן ידעו שאין מה לעשות עם מוריס והתמקדו במתופף שנפצע בראשו, שבר שש

צלעות, שבר גם שני עקבים ונראה כמי שהולך למות. שתי האחיות החזיקו את ראשו, שהיה פתוח

לגמרי, עד הגעת האמבולנס. שישה ימים שכב פאוואל בחוסר הכרה בבית החולים. ליבו הפסיק

לפעום פעמיים בזמן ההוא. זמר להקת סלייד, נודי הולדר: "חשבנו שהכל הסתיים. הרופאים לא

העניקו לו תקווה לחיות. זה היה הלם לראותו בבית החולים. הוא היה בתוך אוהל חמצן, ראשו מגולח

וחתכים בכל מקום בגוף. הוא פשוט שכב שם ועמד למות. למחרת הלכתי למקום בו נשארה המכונית

ולא האמנתי שמישהו יכל לצאת מכלי שבור שכזה. למזלנו, דון היה איש קשוח ובחר בכיוון החיים".

רופאים נאלצו לקדוח חור בגולגלתו על מנת לשחרר את הלחץ הפנימי שסיכן את מוחו. גופו הושם פעמים רבות באמבטיית קרח כדי לצננו מהחום הגבוה מאד ממנו סבל. פעם אחת התעורר פאוואל מהקומה שלו ומצא את עצמו באמבטיית הקרח עם צינורות רבים שיוצאים מגופו. הוא נכנס לפאניקה איומה והחל לתלוש ממנו את הצינורות. אחיות שרצו מהר לעברו גילו אותו מפוחד ומבולבל. "מה אני עושה פה?" - הוא צעק לעברן. הן ענו לו כי עבר תאונה ושעכשיו הוא בטיפול. פאוואל לא הבין במה מדובר. הוא לא זכר כלל את התאונה. אך הוא זכר שהוא חלק מלהקה ומיד חשב כי זה קרה בדרכם בחזרה מהופעה ושגם שלושת חבריו להרכב נתונים במצב הזה.

בני משפחתו היו שבורים. אחותו, קרול, חלמה בליל התאונה חלום נוראי בו היא מוצאת את עצמה

מעודדת את אחיה שהיה נמצא במצב לא טוב. כשהתעוררה גילתה כי הוא עבר תאונה. הוריו של פאוואל

היו שבורים לגמרי. כך היא סיפרה: "ביוני 73' נסעתי לאיביזה לחופשה עם חברה, אנג׳לה מוריס, שהייתה החברה של דון. בזמן שהיינו שם בחוץ, דון צלצל ודיבר איתי ואמר לי לגרור את אנג׳לה החוצה למרפסת כי הוא רצה להגיד לה משהו. היא התקרבה לגיל עשרים ואחת והוא סיפר לה שהזמין לה מכונית יגואר E-TYPE

ורודה ליום הולדתה.

טסנו חזרה לגטוויק בבוקר, לפני שהבנים הופיעו בארל׳ס קורט באותו לילה. דון השאיר את הבנטלי שלו

בשדה התעופה כדי שנוכל לנסוע משם להופעה, וכשנכנסנו לאוטו, מצאנו חולצות טריקו על מושבי

הנוסעים, חולצות שחורות עם כיתוב בצבע כתף על החזה - SKWEEZE ME PLEEZE ME, כשם להיטה

החם אז של הלהקה.

דון השאיר לה פתק מקסים, אבל הוא גם אמר לה שהחולצות האלה הן הכרטיס שלנו לארל׳ס קורט.

היינו צריכות לנסוע להולידיי אין בסוויס קוטג׳, להשאיר את המכונית ואז לקחת מונית למופע. אז אנג׳לה

בת עשרים, נהגה בבנטלי הלבנה והמדהימה הזה עם החלונות המושחרים. תוך כדי נסיעה, יכולתי

להרגיש אותנו נגררים מדי שמאלה אז ברור שהייתה בעיה עם האוטו. הגענו למלון, אבל אמרתי לה שהיא

צריכה לספר על הבעיה באוטו לדון. אני לא יודעת אם היא עשתה זאת.

בבוקר שאחרי ארל׳ס קורט נפרדתי מאנג׳לה, שהתכוונה לחכות לדון, ובאתי הביתה. יום אחרי, קיבלתי הודעה שיש מסיבה בוולברהמפטון והאם רציתי ללכת, אבל פשוט הייתי עייפה מדי. הייתה לי עבודה למחרת, אז ויתרתי על זה. התעוררתי למחרת בבוקר והטלפון צלצל. זה היה בערך בשעה שבע, אז מיהרתי למטה לענות לשיחה וזה היה אחד השכנים. 'אבא שלך שם?' - אז הלכתי והשגתי אותו וחזרתי למיטה. שמעתי אותו אומר, 'עוד לא הספקתי לדבר עם קרול׳. זה מיד סיקרן אותי. חששתי שזה משהו על אמא, כי היא אושפזה בזמן שהייתי בחופשה. אבא עלה עם מגש תה כרגיל, התיישב על המיטה שלי ואמר, 'יש לי ממש חדשות עצובות. דון עבר תאונת דרכים, והשמועה היא שהחברה שלו נהרגה׳. אני זוכרת שאמרתי, 'אנג׳לה היא החברה שלו, היא בסדר'. ירדתי למטה והתקשרתי לאביה, והוא אמר לי שהיא מתה. אני זוכרת שצרחתי".

גיטריסט הלהקה, דייב היל: "אני זוכר במעורפל ששמעתי על התאונה, כנראה בגלל ההלם. זה היה קצת מבלבל. בהתחלה זה נשמע כאילו לדון הייתה תאונה קלה במכונית, שום דבר כזה רציני. שיחה נוספת הגיעה קצת מאוחר יותר ואז הכל התפרק משם. הוא היה בתרדמת, היו לו צלעות שבורות וקרסוליים שבורים, האם הוא ישרוד? לא באמת האמנתי שזה יקרה, לא יכולתי להשלים עם המציאות של זה, והכל רק כמה ימים אחרי שהיה לנו את מופע הניצחון הזה שלנו בארל׳ס קורט. מהפסגה הגבוהה ביותר לתחתית הנמוכה ביותר, בדיוק ככה.

אחד הדברים שהכי קשה להתמודד עם טרגדיה כזו הוא שהעולם ממשיך סביבך כשאתה לא רוצה להיות חלק ממנו. הלהיט שלנו, SKWEEZE ME PLEEZE ME, נשאר במקום הראשון במשך שלושה שבועות, אבל לא יכולנו להופיע איתו בתוכנית הלהיטים, טופ אוף דה פופס. לא יכולנו. דון שכב בבית החולים. זה היה רק הקהל או רקדניות התוכנית הקבועות שרקדו לצלילי השיר מול המצלמות. איך שזה היה בעיתונים, זה כאילו הם התכוננו להלוויה ממלכתית או משהו.

התאונה דווחה על פני כל העמודים הראשונים כי אנחנו היינו הלהקה הכי גדולה אז באנגליה. אז היו השערות שדון לא יצליח לשרוד. אני ודון, אנחנו היינו אלו שיצרנו את סלייד. אני הכרתי את דון לנצח. לא ידעתי איך להגיב, איך להתמודד. הוא היה חבר קרוב, הוא היה חבר ללהקה, היו דיבורים שהוא לא ישוב לנגן. עתיד הלהקה היה על כף המאזניים. אני חושב שכולנו תהינו אם זה היה הסוף של סלייד, אבל אף אחד רצה לומר את זה".

זמר הלהקה, נודי הולדר, בספרו: "כשהופענו בארל׳ס קורט, השיר SKWEEZE ME, PLEEZE ME עדיין היה במקום הראשון במצעד. זו הייתה הופעה נהדרת, כמו הדובדבן שבקצפת עבורנו. מעולם לא היינו פופולריים יותר מזה. הרגשנו שאנחנו בפסגת העולם. יומיים מאוחר יותר, חזרנו ארצה בחבטה. חזרתי למידלנדס לבקר את אמא ואבא שלי נשארתי ללון בביתם. בשעה 4 לפנות בוקר, הטלפון צלצל. זה היה אבא של דון. הקול שלו רעד וראיתי שהוא ניסה לעצור את עצמו מלהתייפח. הוא אמר לי שדון היה מעורב בתאונת דרכים איומה ושהרופאים נתנו לו עשרים וארבע שעות לחיות. ברור שלא ישנתי כלל מאותו רגע ועד שדבר ראשון בבוקר, הלכתי לבית החולים עם אחיו של דון, דרק.

התברר שדון וחברתו, אנג׳לה, היו מעורבים בתאונה עם הבנטלי הלבנה הגדולה של דון. הוא הלך לאסוף את אנג׳לה ממועדון בוולברהמפטון בו עבדה. זה היה בערך בשעה 2 לפנות בוקר. הם היו בדרך הביתה, מחוץ לעיר. אף אחד לא ידע בוודאות מה קרה, אבל המכונית סטתה מהכביש והתנגשה בקיר ענק לצד בית ספר. שניהם הושלכו דרך השמשה הקדמית. אנג׳לה מתה מיד. הלכתי לראות הבנטלי כמה ימים לאחר מכן וזה נראה כמו קונצרטינה. האוטו נבנה כמו טנק אבל הוא נמחץ ממש לתוך עצמו".

מעריצי הלהקה, שגילו על התאונה, החלו לבוא בגדודים לביתם. כשפאוואל נותק לראשונה מהצינורות והצליח להגיע בכוחות עצמו לשירותים של בית החולים, הוא הביט במראה וגילה לחרדתו כי שערו גולח לגמרי ופניו הושחתו. עיניו היו שחורות וכמה משיניו היו חסרות. גולגלתו הפעורה הייתה נתונה עם מהדקים שחיברו אותה.

נודי הולדר: "כשהגענו לבית החולים, דון היה ביחידה לטיפול נמרץ. היו לו צינורות שחוברו לכל חלק בגופו. הראש שלו גולח והיה סדק ענק בחלק העליון. הוא היה מכוסה בחתכים עמוקים ובחבורות שחורות. הוא היה בהכרה חלקית, ער בקושי, אבל לא מודע לכלום. לראות את מצבו, תהיתי איך הוא עדיין בחיים. יצאתי מהחדר ופשוט פרצתי בבכי. לא יכולנו לדבר. זה היה נורא. היינו בטוחים שהוא עומד למות".

כשמישהו אמר לדון כי חברתו נהרגה בתאונה, חשב פאוואל כי מדובר בחברתו הקודמת, פאט, מפני שלא זכר כלל את אנג׳לה מוריס. כשפאט גילתה על התאונה מכתבת עיתון, היא התמוטטה וכשהגיעה לבית החולים לבקרו, נאמר לה כי אינה יכולה לראותו מפני שהוא חושב כי היא זו שמתה.

חודש וחצי לאחר התאונה הוא כבר חזר להופיע עם סלייד אך לא זכר את השירים שהפליא לתופף בעבר בגלל בעיית זיכרון. נודי הולדר: "שישה שבועות לאחר התאונה, דון חזר על רגליו. זה היה מדהים. הוא עשה החלמה מופלאה. עשרים וארבע שעות לאחר התאונה, במקום להחמיר, הוא התחיל להשתפר. כל יום, היה שיפור במצבו. פיזית, הוא היה בחור חזק מאוד. בהיותו מתופף, הוא היה מאוד בכושר וחזק. הוא איבד את הזיכרון לטווח הקצר שלו - דבר שכיח לאחר תאונות כמו שלו - כמו גם את חושי הטעם והריח שלו. גם היום, הוא לא יכול להריח או לטעום דבר. גם הזיכרון שלו עדיין קצת מפוקפק, אבל לא כל כך גרוע כמו שהיה לאחר התאונה. הזיכרון לטווח ארוך שלו מעולם לא נפגע. הוא יכל לשוחח איתך עמוקות על פרט קטן שקרה לו כילד, אבל השנים האחרונות נמחקו מיד.

רק כמה ימים לאחר התאונה של דון, דייב יצא לחופשה לירח דבש. נקבע לנו שבוע חופש לאחר ההופעות בארל׳ס קורט. אף אחד לא ידע את זה בזמנו, אבל דון ואנג׳לה ודייב וחברתו, שנקראה יאן, תכננו לטוס יחד למקסיקו. הם עמדו לערוך חתונה זוגית שם. אחר כך היינו צריכים להחליט מה לעשות עם הלהקה. בהתחלה, לא ידענו אם דון ינגן שוב. אם הוא לא יצליח, הייתי מוכן לסיים את זה שם. לא הייתה דרך שהייתי מחליף אותו. סלייד לא היה אותו דבר בלעדי דוֹן. אני לא יודע איך האחרים הרגישו לגבי זה, כי אנחנו אף פעם לא באמת דנו בזה. מבחינתי לא היה צורך. אין דון - אין סלייד. סוף הסיפור. היו לנו כמה הופעות שנקבעו ודון לא יכול היה לנגן עדיין, אז שכנענו את אחיו הצעיר של ג׳ים (לי הבסיסט) לעמוד במקומו. הוא היה מתופף וכבר הכיר את כל השירים. אני חושב שהקהל שלנו העריך את העובדה שעשינו מאמץ לעמוד בהתחייבויות שלנו, אבל זה עדיין הרגיש מוזר.

בעצת הרופא שלו, החזרנו את דון לאולפן. אמרו לנו שזה יהיה הדבר הטוב ביותר עבורו. היו לנו כמה שירים שנכתבו לאלבום הבא ורצינו לראות איך דון יתמודד עם ההקלטה. הזהירו אותנו שיעברו חודשים עד שהוא יוכל לתופף שוב כמו שצריך, אבל הוא הוכיח שכולם טועים. הוא ריפא את עצמו כל כך מהר. הוא היה נואש לנגן שוב, למרות שהוא יכל ללכת רק עם קביים והראש עדיין היה מגולח. הבעיה העיקרית הייתה הזיכרון שלו. הוא לא יכל לזכור מנגינות. כשעבדנו על שירים חדשים, כששרתי את החלק שלי, הייתי צריך גם לספר לדון לאוזניות שלו מה הוא אמור לתופף. הייתי אומר, 'דון, תתכונן לרול בתופים... אוקיי, עכשיו זה הטום-טומים׳. הוא יכל היה לעשות את זה אז. עם זאת, אחרי שהוא ניגן פעם אחת, הוא שכח הכל שוב. זה היה אותו דבר עם כל הלהיטים הישנים. ברגע שהוא קיבל את ההקדמה, הוא יצא לדרך. הוא רק היה צריך הנחיה בהתחלה". במצב זה יצאה סלייד להופעות. בסיסט הלהקה, ג׳ים לי: "בהופעה אחת התכוננו לנגן את השיר SKWEEEZE ME, PLEEZE ME. לפתע שמעתי את דון צועק לי מעמדת התופים שאינו זוכר כלל את השיר. אז אמרתי לו לספור ארבע ופשוט לדפוק בתופים לפי הקצב הזה עד שנגיד לו לעצור".

נודי הולדר: "במשך כמה שנים, העבודה עם דון הייתה סיוט. הוא בהדרגה השתפר והשתפר, אבל הדרך הייתה ארוכה מאוד. אובדן הזיכרון שלו היה מתסכל. בסיבוב הופעות הוא היה מתקשר אליי בלילה כדי לשאול באיזו שעה אנחנו עוזבים לשדה התעופה או היכן להתייצב למחרת בבוקר. הייתי אומר לו 9:00. עשר דקות. מאוחר יותר, הוא התקשר וישאל את אותה שאלה. הייתי אומר לו שוב. עשר דקות לאחר מכן, אותו דבר. הייתי צועק, 'דון, אני לעזאזל אמרתי לך. בשעה 9'. תמיד הייתי האדם שהלהקה סמכה לדעת מה אנחנו עושים. דון התנצל על ששכח, ואז כעבור חצי שעה, הוא התקשר שוב. בסופו של דבר, היינו צריכים לגרום לדון לרשום הכל, כולל היכן שהוא נמצא. כך הוא מתנהל מאז".

מהתאונה והשיקום שאחריה הוא כמעט ואינו זוכר דבר. מוחו נעל את עצמו שבריר שניה לפני התאונה עצמה וחזר לפעול רק זמן אחרי השיקום הראשוני. עד שפאוואל הבין זאת, הוא נאלץ לעבור שנים של דכאונות איומים ואלכוהוליזם קשה בשל תיסכול מול חוסר הידיעה שלו לאירוע. כל יום הוא גמע שני בקבוקי וודקה שלמים, ביחד עם שותפו לשתייה בימים ההם, אוזי אוסבורן.

התאונה גרמה לו לאיבוד חוש הטעם והריח. והוא לא זוכר כלל את התאונה ההיא ואת מי שהייתה עמו ברכב באותו יום טרגי. פאוואל: "המוח שלי סובב את הסוויץ׳ ונעל את עצמו. זה ודאי דבר טוב, אחרת לא יודע איך הייתי יכול להתמודד עם זה".

גם זה קרה ב-4 ביולי. מהומה בקרניגי הול, כוכב חשוף חזה ושתן על בטון: מכונת זמן לרגעים הגדולים והמוזרים של הרוק.

1964: הרולינג סטונס מפרקים את קרניגי הול (תרתי משמע)

באמריקה של 1964, "הפלישה הבריטית" הייתה בשיאה. עיתון המוזיקה MUSIC BUSINESS הכריז כי "איש אינו חולק כעת על כך שהבום הבריטי היה אדיר והעניק זריקת מרץ בזרוע ענף התקליטים". הביטלס וחמישיית דייב קלארק היו מכונות מזומנים עבור אמרגנים שהביאו אותם להופעות באולמות יוקרתיים כמו קרניגי הול בניו יורק. אלא שאז הגיעו הרולינג סטונס, והביאו איתם אנרגיה קצת יותר... פרועה. ההופעה שלהם, שהייתה הופעת הבכורה שלהם בניו יורק, זכתה לביקוש אדיר. הקהל הרב מילא כל פינה באולם, וחלקם אף ישבו על הרצפה במעברים בשל הצפיפות.

ההיסטריה יצאה מכלל שליטה במהלך הופעתם. חמשת חברי הסטונס, עם רעמות השיער המפורסמות שלהם, הופתעו בעצמם לראות אולם מפוצץ עד אפס מקום. אבל מה שהתחיל כהערצה נלהבת הפך מהר מאוד למהומה של ממש. מעריצים החלו לדחוף בגסות את כוחות המשטרה שאבטחו את המקום, ובשיא הכאוס, מעריצה נחושה אחת אף הצליחה לפרוץ את קו ההגנה ולעלות לבמה. כוחות המשטרה התקשו להשתלט על ההמונים המשולהבים, ודווח על נזק רכוש ניכר שנגרם לאולם, כולל כיסאות שבורים ונזקים לבמה. הנהלת קרניגי הול המעונבת נכנסה להלם מהאירוע חסר התקדים. אנשיה ביטלו מיידית את המופע השני של הלהקה שתוכנן להתקיים והכריזו חרם גורף על כל אמני הרוק. הנזק כבר נעשה, ומי שנפגעה באופן ישיר הייתה חמישיית דייב קלארק, שלהקתם הייתה הבאה בתור להופיע שם. בעקבות התקרית, נאלצו האמרגנים שלהם לחפש בבהילות מקום חלופי, ואף שקלו את מדיסון סקוור גארדן העצום. רק שנים לאחר מכן, הבינו בקרניגי הול שאי אפשר לעצור את הרוק'נ'רול ופתחו את שעריהם מחדש, הפעם באהבה גדולה יותר, לז'אנר ששינה את העולם.

1992: ג'ון פיליפס מקבל חיים חדשים

ג'ון פיליפס, המוח המוזיקלי מאחורי להקת האימהות והאבות ומי שכתב המנונים נצחיים כמו CALIFORNIA DREAMIN ו- MONDAY MONDAY, מצא את עצמו נלחם על חייו. לאחר שנים ארוכות של שימוש הרסני באלכוהול ובסמים, הכבד שלו קרס. בשנת 1992 הוא נאלץ לעבור ניתוח דחוף להשתלת כבד. הניתוח המורכב התקיים במרכז הרפואי של אוניברסיטת קליפורניה בלוס אנג'לס (UCLA), כאשר האיבר שהציל את חייו נתרם ממשפחתה של נערה בת 15, שנהרגה בתאונת דרכים טראגית. למרבה המזל, הניתוח הצליח. 

פיליפס, אז בן 56, התאושש בצורה מרשימה. "הוא מסתדר טוב. הוא ערני לחלוטין ואפילו מסתובב", דיווח ד"ר רונלד בוסוטיל, הרופא שטיפל בו. "הוא אמור להיות מסוגל לחזור לאורח חיים רגיל לחלוטין, כל עוד הוא לא שותה או לוקח סמים". פיליפס עצמו נשבע שלעולם לא יחזור לחומרים שכמעט גבו את חייו, אך מציאות חייו לאחר מכן הייתה מורכבת בהרבה. חודשים ספורים לאחר ההשתלה, צולם פיליפס כשהוא שותה אלכוהול בבר, וכאשר נשאל על כך בתוכנית הרדיו של הווארד סטרן, השיב בציניות כי הוא רק מנסה להשמיש את הכבד החדש. למרות זאת, הוא הצליח לחיות עוד תשע שנים לאחר ההשתלה, עד שמת מהתקף לב בשנת 2001.

סאגת דיפ פרפל: סכין בגב ופסטיבל מביך

1969: ההופעה האחרונה של ההרכב המקורי ב-TOP RANK BALLROOM בקארדיף, ויילס, בדיוק בתאריך ה-4 ביולי, עלתה להקת דיפ פרפל לבמה למה שהייתה הופעתה האחרונה עם הסולן רוד אוונס והבסיסט ניק סימפר. העניין הוא, שהשניים כלל לא ידעו שזוהי שירת הברבור שלהם. הגיטריסט ריצ'י בלקמור והקלידן ג'ון לורד תכננו לשנות את הכיוון המוזיקלי של הלהקה להארד-רוק כבד יותר, והחליטו שקולו של אוונס וסגנונו של סימפר אינם מתאימים לחזון החדש. מאחורי גבם, שאר חברי הלהקה כבר סגרו עם מחליפים – הסולן איאן גילאן והבסיסט רוג'ר גלובר (אשר הובאו יחד מלהקת הפופ-רוק EPISODE SIX), מהלך שיהפוך את הלהקה לאחת הגדולות בעולם. למעשה, גילאן וגלובר כבר הספיקו להקליט בסתר עם הלהקה את הסינגל HALLELUJAH כחודש לפני ההופעה הזו. הדרמה והמתח שמאחורי הקלעים היו גדולים מהמוזיקה באותו ערב גורלי. כפיצוי על סילוקם המפתיע מהלהקה שעזרו להקים, קיבלו אוונס וסימפר משכורת של שלושה חודשים מראש, והורשו לשמור לעצמם את ציוד ההגברה שלהם כאות פרידה.

1970: הפלופ הגדול של פסטיבל EYRIE: שנה לאחר מכן, דיפ פרפל ספגה מכה כלכלית מביכה. הלהקה נועדה להיות השם המוביל בפסטיבל רוק בשם THE EYRIE בבדפורד, שכל מטרתו הייתה גיוס כספים למועדון הכדורגל המקומי. המארגנים, מלאי התלהבות אך חסרי ניסיון, החתימו גם את טירנוזאורוס רקס (לפני שהתפרסמו כ-T. REX) ולהקת הבלוז, צ'יקן שאק. הם יצאו בקמפיין תקשורתי מפוצץ והבטיחו עשרות אלפי חובבי מוזיקה שיציפו את העיירה השקטה. המספרים הלכו ותפחו בדיווחים, אך המציאות טפחה על פניהם.

שמות נוספים כמו SKIN ALLEY, SATISFACTION, ו-LITTLE WOMEN ו-SWEET FLAG לא עזרו למכירות. מועדון הכדורגל אף שיחרר הצהרה כוזבת על 5,000 כרטיסים שנמכרו מראש. בפועל, ביום האירוע הגיעו רק 1,250 איש. חברי דיפ פרפל, שהבינו שהם הולכים להפסיד כסף, עלו לבמה באיחור ניכר, וניגנו בווליום מחריש אוזניים מרוב תסכול. היה זה יום עצוב לפסטיבל הרוק וגם לקבוצת הכדורגל.

1969: הרגע שבו מארק פארנר התפשט

בפסטיבל הפופ של אטלנטה, להקה צעירה ואנרגטית בשם גרנד פ'אנק ריילרואד, שהוקמה רק חודשים ספורים קודם לכן והסכימה להופיע בחינם לחלוטין רק כדי לזכות בחשיפה, עלתה לבמה מול קהל עצום של למעלה מ-100,000 איש שמעולם לא שמע עליה. החום הכבד והלחות של ג'ורג'יה, שהגיעו לטמפרטורות של מעל 32 מעלות בשילוב עם האנרגיה הפיזית והמתפרצת שדרשה מוזיקת ההארד-רוק שניגנו, הכריעו את הסולן והגיטריסט, מארק פארנר. באופן ספונטני, הוא פשט את חולצתו. הקהל, ובמיוחד הקהל הנשי, הגיב בתשואות אדירות, וההופעה הזו הפכה לסנסציה שהובילה תוך זמן קצר להחתמת הלהקה על חוזה הקלטות נחשק בחברת "קפיטול רקורדס". פארנר קלט את הרמז, והחליט שמאותו יום ואילך, הופעה בלי חולצה תהפוך לסימן ההיכר שלו, כשהוא פורץ דרך ומבסס את הלוק של "הרוקר הפראי נטול החולצה" שהפך לסטנדרט אצל סולנים רבים בשנות ה-70, כמו רוברט פלאנט ואיגי פופ. רגע אחד של אימפרוביזציה הפך לחותמת אישית אייקונית, ולנקודת המפנה שזינקה את "גרנד פ'אנק ריילרואד" והפכה אותם לאחת מלהקות הרוק המצליחות ביותר באמריקה.

1971: להקת המי והשתן שעלה להם לראש הסלע

בדרכם להופעה בלסטר, אנגליה, היו חברי להקת המי שקועים בדיון על סרטו של סטנלי קובריק, "2001: אודיסיאה בחלל". לפתע, בצד הדרך, הם הבחינו בסדרה של מונוליתים עשויים בטון, שנועדו למנוע תזוזת אבני חצץ ממכרה פחם סמוך. ההשראה הכתה בהם. הם עצרו את הרכב, רצו אל אחד המונוליתים והחלו להעמיד פנים שהם קופים הנדהמים מהאובייקט, ממש כמו בסרט.

איתן ראסל, הצלם שליווה אותם, מיהר לתעד את הרגע. אחת התמונות, שהפכה לאייקונית, הציגה את חברי הלהקה כשהם מתרחקים מהמונולית לאחר שכביכול הטילו עליו את מימיהם. האמת קצת פחות פרועה: פיט טאונסנד, שלא הצליח "לספק את הסחורה", נעזר במעט מי גשמים שראסל השפריץ מבקבוק כדי ליצור את האפקט. התמונה הזו הפכה לעטיפה הבלתי נשכחת של התקליט WHO'S NEXT.

ומה לגבי ההופעה עצמה בלסטר? היא הייתה מחשמלת. הלהקה נתנה 90 דקות מול 2,000 איש, וטאונסנד אף הציג את השיר BEHIND BLUE EYES כ"משהו שמעולם לא עשינו עד כה". באופן תמוה, למרות שהקהל שאג במשך עשר דקות ודרש הדרן, הלהקה לא חזרה. ההודעה הרשמית הייתה שהציוד התקלקל, אך רבים חשו שמדובר בתירוץ למשהו אחר.

1980, 2002: חדשות מעולם הביטלס

1980: גירושים, אירוסים וספר מעצבן: ה-4 ביולי 1980 היה יום עמוס בגזרת חברי הביטלס לשעבר (שאמנם היו מפורקים רשמית כבר עשור באותה עת, אך המשיכו לרתק את התקשורת העולמית). פרד סימן, עוזרו האישי של ג'ון לנון (שלימים נתבע והורשע בגניבת יומניו האישיים של לנון ופריטים נוספים מביתו), חזר מחופשה לבניין דקוטה בניו יורק וגילה, לטענתו, שיוקו אונו מתכננת להתגרש מג'ון.

באותו היום, בצד השני של האוקיינוס, רינגו סטאר וחברתו ברברה באך (נערת ג'יימס בונד לשעבר, אותה פגש מוקדם יותר באותה שנה על סט צילומי הסרט הקומי "איש המערות") נחתו בלונדון והודיעו לעיתונאים שהוא מתכוון להתחתן איתה (הם אכן נישאו באפריל 1981, בטקס בו נכחו גם פול מקרטני וג'ורג' האריסון – מה שיצר מעין מיני-איחוד מרגש של הביטלס).

במקביל, יצא לאור ספרו של ג'ורג' האריסון, I ME MINE (אשר נחשב לספר האוטוביוגרפי הראשון שהוציא חבר ביטלס אי פעם), במהדורה מוגבלת של 2,000 עותקים בלבד שנכרכו ידנית מעור בהוצאת "ג'נסיס" היוקרתית, במחיר שערורייתי של 148 ליש"ט לעותק, מה שעורר את זעמם של מעריצים רבים אשר נאלצו להמתין עד לשנת 1982 כדי לזכות לקרוא את הספר במהדורה עממית ונגישה. ג'ון לנון קרא את הספר והתעצבן במיוחד מכך ששמו כמעט ולא הוזכר בו, למרות השפעתו העצומה על הקריירה של ג'ורג'. הדבר יגרום לריב שלא ייפתר ביניהם בגלל הירצחו של לנון.

2002: תוקפו של ג'ורג' הריסון משוחרר: ב-4 ביולי 2002, שוחרר מייקל אברהם, צעיר מאזור ליברפול שסבל מסכיזופרניה חמורה ופרנויה, האיש שתקף וניסה לרצוח את ג'ורג' האריסון באחוזתו 'פרייאר פארק' שבאנגליה, בליל ה-30 בדצמבר 1999. האריסון עצמו כבר לא היה בין החיים, לאחר שמת מסרטן הריאות כשבעה חודשים קודם לכן, בנובמבר 2001 בגיל 58. אברהם שוחרר ממתקן האשפוז המאובטח 'סקוט קליניק', לאחר שחוות דעת פסיכיאטרית קבעה שאינו מהווה עוד סכנה לציבור, החלטה שעוררה את זעמה של אלמנתו של ג'ורג', אוליביה. זעמה היה מובן במיוחד לאור העובדה שהיא זו שהפגינה גבורה אדירה באותו לילה נורא, כשהסתערה על אברהם, חבטה בראשו באמצעות מנורת שולחן ובכך הצילה את בעלה ממוות ודאי. אברהם עצמו אמר בהצהרה לתקשורת עם שחרורו: "לו יכולתי להחזיר את השעון לאחור, הייתי נותן הכל כדי לא לעשות את מה שעשיתי. הייתי מאוד חולה באותה תקופה". בזמן המעשה, אברהם אכן היה נתון להתקף פסיכוטי חמור בו סבר כי חברי להקת הביטלס הם מכשפים, וכי האריסון שולט במוחו מרחוק באמצעות כוחות אופל שאותם הוא חייב לעצור.

1984: איחוד בלתי נשכח? המתופף שכח!

גם זה קרה ב-4 ביולי בשנת 1984, כשרינגו סטאר הצטרף ללהקת הביץ' בויז להופעה היסטורית!

לפני כן נרשמה השערורייה הקטנה של שנת 1983. אז ג'יימס וואט, שר הפנים של רונלד רייגן, החליט לאסור על כל הופעות רוק במאל שבוושינגטון די.סי, בטענה שהן מושכות "את היסוד הלא נכון" ומעודדות שתייה ושימוש בסמים. ההודעה תפסה את הביץ' בויז לא מוכנים, שכן הופעה ביום העצמאות הייתה מסורת קבועה עבורם בעיר הבירה מאז שנת 1980. המעריצים זעמו, והנשיא רייגן אף העניק לשר שלו, בהומור עוקצני, פסל של כף רגל עם חור כדי לרמוז לו ש"ירה לעצמו ברגל", עד שוואט – שטעמו המוזיקלי כלל את וויין ניוטון (שהחליף את הלהקה באותו אירוע וספג קריאות בוז צורמות מהקהל) – נאלץ, בלחץ הציבור (וגם ננסי רייגן, שהכריזה על הביץ' בויז באותם ימים כ"להקה של אמריקה"), לחזור בו מההוראה.

הבעיה הייתה שהביץ' בויז כבר קיבלו הצעת הופעה אחרת לאותו יום בבתי הקזינו של אטלנטיק סיטי, אותה לא יכלו לבטל. וכך, חזרתם המנצחת נדחתה בשנה. עד אז, המתופף דניס ווילסון מת בטביעה טראגית בדצמבר 1983 במרינה דל ריי, ולכן האירוע היה מתוק-מריר עבורם. כדי לעזור במחלקת כלי ההקשה, גויס רינגו סטאר לנגן בכמה שירים כשאחד מהם היה BACK IN THE USSR, הקריצה של הביטלס על הביץ' בויז (כשבהקלטה המקורית רינגו לא תופף בשיר אלא פול מקרטני, מאחר שרינגו נעלב מביקורת של פול ונטש את האולפן במחאה לשבועיים במהלך הקלטות "האלבום הלבן").  לאירוע הצטרף באופן ביזארי גם מיסטר טי, כוכב "צוות לעניין", כנגן טמבורין אורח!

מעניין לדעת: רינגו עצמו הודה שהוא לא זכר את ההופעה הזו ולולא התמונות והווידאו הוא לא היה מאמין שזה אי פעם קרה!

1969: להקת יס מציגה את עצמה

באנגליה יצא התקליטון הראשון של להקת יס, שהורכבה אז מג'ון אנדרסון, כריס סקווייר, פיטר בנקס, טוני קיי וביל ברופורד, לאחר שהוחתמו בחברת התקליטים היוקרתית "אטלנטיק". התקליטון בא עם השיר המתוק SWEETNESS. שיר זה, פרי עטם של אנדרסון, סקווייר וקלייב ביילי, בלט בהרמוניות הקוליות העדינות שאפיינו את הלהקה בהמשך דרכה. בצד ב' של התקליטון הסתתר השיר SOMETHING'S COMING, שהיה למעשה גרסת כיסוי נועזת ופרוגרסיבית לשיר המפורסם מתוך המחזמר "סיפור הפרברים" (מאת לאונרד ברנשטיין וסטיבן סונדהיים), אשר הדגימה כבר אז את נטייתה של הלהקה לשלב יסודות של ג'אז ומוזיקה קלאסית בתוך מבנה הרוק. זה קטע ארוך יחסית שלא נכלל באף תקליט אולפן רשמי של הלהקה והופיע רק שנים רבות לאחר מכן באוספים שונים, מה שהפך את התקליטון המקורי לפריט אספנים נחשק.

1974: הפלטינה כובשת את פסטיבל ניופורט

להקת הג'אז הישראלית המעולה, הפלטינה, עשתה היסטוריה כשהופיעה בפסטיבל הג'אז היוקרתי של ניופורט. היא הייתה הלהקה היחידה מחוץ לארצות הברית שהוזמנה לאירוע, שנחשב לפסגת הג'אז העולמית. באותו יום הופיעו לצידה ענקים כמו הכנר ז'אן לוק פונטי והמתופף אלווין ג'ונס. הביקורות היו נלהבות. עם שובם ארצה, נכנסו חברי הלהקה – רומן קונצמן, אלונה טוראל, אהרל'ה קמינסקי, נחום פרפרקוביץ' ולב זבז'ינסקי – לאולפן והקליטו את תקליטם השני, "חירות", על שם הסוויטה המורכבת שניגנו בפסטיבל. בעיתון "עולם הקולנוע" נכתב: "תקליטה החדש של להקת הפלטינה הוא חגיגה לאוהדיה. הלהקה עשתה צעד גדול קדימה מאז תקליטה הראשון. נעים להיווכח שגם לנו יש להקת ג'אז אמיתית וטובה משלנו". בהמשך, שיתפה הלהקה פעולה עם מתי כספי בתקליט "הים", וב-1976, בהרכב שונה שכלל את ריקי מנור כזמרת, הקליטה תקליט שלם בשם "הנערה בעלת שיער הפשתן", שנגנז ויצא לאור רק שנים רבות לאחר מכן.

1969: ג'ון לנון דורש לתת צ'אנס לשלום

תחת השם PLASTIC ONO BAND, הוציא ג'ון לנון באנגליה את התקליטון GIVE PEACE A CHANCE, שהפך מיידית להמנון עולמי. השיר, שהוקלט בחדר מלון במונטריאול במהלך "שביתת המיטה" המפורסמת שלו ושל יוקו אונו, יצא בארצות הברית שלושה ימים לאחר מכן. הסיפור המלא של השיר, כולל פרטי מידע נדירים על הקלטתו, נמצא בספר שכתבתי על הביטלס, "ביטלמאניה!".

בלוג מוסיקה - כל מה שרציתם לדעת על מוזיקה - ועוד קצת.

הנכם מוזמנים לשתף את הבלוג עם חבריכם.

הרצאות מוסיקה שלי ותכני מוסיקה מיוחדים לפלטפורמות שונות - לפרטים והזמנות: 050-5616459

רוצים לשמוע עוד הרצאות מעניינות על הופעות מוסיקה? זמרים ישראליים? להקות רוק? הביטלס? תקליטים? רוק מתקדם? ועוד מגוון נושאים? מוזמנים ליצור איתי קשר. בינתיים, בואו ליהנות גם מפודקאסט מומלץ ומבלוג המוסיקה באתר.