רוק מסביב לשעון: מה קרה ב-5 ביולי בעולם הרוק

כל יום מציין אירועים משמעותיים בהיסטוריה של מוזיקת הרוק והפופ, עם שפע של אנקדוטות פורצות דרך שהתרחשו בעשורים קודמים. כשאנחנו מסתכלים אחורה בזמן, על היום הזה בתולדות המוזיקה, אנחנו נזכרים ברגעים המדהימים שעיצבו את נוף הרוק והפופ, החל מיציאתם של תקליטים אגדיים, הופעות אייקוניות וגם דברים משמחים לצד עצובים שקרו לאמני המוזיקה המובילים.

כחובבי מוזיקת רוק, אנחנו לא יכולים שלא לחוש תחושת נוסטלגיה כשאנחנו מהרהרים באירועים הבלתי נשכחים שהתרחשו אז. הנכם מוזמנים לצלול איתי למנהרת הזמן עם אירועי פופ ורוק שאספתי עבורכם ממקורות שונים ונדירים מאד שאינם ברשת. אהבתם וברצונכם לקבל עוד ועוד? בשביל זה בניתי עבורכם הרצאות מוסיקה מעשירות ומעניינות ופודקאסטים מומלצים.

אז מה קרה ב-5 ביולי (5.7) בעולם של רוק קלאסי?

חקר, ערך וכתב: נעם רפפורט

הציטוט היומי: "מה שיש לי להגיד נמצא בתוך המוזיקה. אם אני רוצה לומר משהו, אני כותב שיר" (פול מקרטני, בעיתון PEOPLE, בשנת 1969)

ב-5 ביולי בשנת 1969 הופיעה להקת לד זפלין בפסטיבל שנקרא ATLANTA POP FESTIVAL. מהומה רבתי באטלנטה: כשזפלין הרעידו את הדרום והיפי עירום צלל לתופים של בונזו!זה היה יום שבת לוהט במיוחד, כשלבמה של הפסטיבל הפופ עלתה להקה בריטית צעירה ומסעירה שבאה לשנות את חוקי המשחק.

זה לא היה עוד פסטיבל. זה היה אירוע מכונן, "הוודסטוק של הדרום" כפי שכינו אותו מאוחר יותר, שהתקיים במסלול המרוצים הבינלאומי של אטלנטה בעיירה הקטנה המפטון, ג'ורג'יה. למעלה ממאה אלף איש, לפי הערכות שפויות, נהרו למתחם הענק, צמאים למוזיקה, לחופש ובעיקר לברוח מהחום הכבד שהיכה ללא רחם. הטמפרטורות נסקו אל מעבר ל-35 מעלות צלזיוס, והקהל עשה כל שביכולתו כדי לשרוד. פריקים עטויי שיער ארוך ושרשראות חרוזים התרחצו בהמוניהם במי האגם העכורים, אחרים מצצו קוביות קרח שהמארגנים חילקו כדי למנוע התייבשות. האוהלים הרפואיים עבדו שעות נוספות וטיפלו במאות נפגעים – ממכות חום קשות, דרך התמוטטויות עצבים וטריפים רעים שלקחו כמה צעירים למסע חלל לא מתוכנן.

ולתוך הקלחת הרותחת הזו נכנסו לד זפלין. הם היו עדיין כוח עולה, עם תקליט בכורה אחד בלבד שיצא בתחילת השנה, אבל הבאזז סביבם היה מחריש אוזניים. הם עלו לבמה בשבת בערב, כחלק מרשימת אמנים מפוארת שכללה שמות כמו ג'ניס ג'ופלין בשיא כוחה, הגיטריסט הווירטואוז ג'וני וינטר, להקת שיקגו, להקת ספיריט, ג'ו קוקר, דילייני ובוני, וכמובן, ענקית הלהיטים תחיית קרידנס קלירווטר.

אבל עוד לפני שהצליל הראשון נשמע מהמגבר של ג'ימי פייג', התרחשה דרמה מאחורי הקלעים. מנהל הלהקה האימתני, פיטר גרנט, איש שממש לא כדאי היה להרגיז, נאלץ להפעיל את קסמיו. "הייתה לנו שם מריבה עם להקת דם יזע ודמעות", סיפר גרנט מאוחר יותר באיפוק בריטי. "הם הופיעו לפנינו ופשוט סירבו לסיים את הופעתם ולרדת מהבמה. אז הבעתי היטב את דעתי בנושא". מי שמכיר את גרנט, יכול רק לדמיין מה כללה אותה "הבעת דעה", שככל הנראה גרמה לנגני הג'אז-רוק המתוחכמים לפנות את הבמה במהירות שיא.

וכשזפלין סוף סוף עלו, הם פשוט התפוצצו על הקהל. עם רשימת שירים שכלל פצצות רוק והראתה לקהל האמריקאי מהו כוחו של רוק כבד בריטי, טהור ובלתי מתפשר - כן, כזה שגם נשען על הבלוז השחור האמריקאי. ואז, בשיא ההופעה, קרה הבלתי ייאמן.

"אני חושב שהאווירה בארה"ב שונה מאד מזו שבאנגליה, בתחום הפסטיבלים", הסביר הסולן רוברט פלאנט. "האנשים בארה"ב פתוחים מאד. הפסטיבל באטלנטה היה חופשי ביותר". כמה חופשי? ובכן, "שמעתם על האיש שקפץ לנו על הבמה באמצע ההופעה?" הוא המשיך לתאר, "היה חום אימים על הבמה והאיש הזה קפץ לנו על הבמה כשהוא עירום לגמרי. הוא נראה מבסוט והוזה".

האיש העירום, שככל הנראה היה שיכור או תחת השפעה חזקה של משהו אחר, לא הסתפק בריקוד פרוע. כפי שדיווח בזמנו עיתון המוזיקה TOP POPS: "זפלין גרמה למהומה בפסטיבל, כשהופיעה מול 40,000 איש. לפתע זינק איש עירום לבמה. הוא החל לרקוד, להנאת הקהל". זפלין, מקצוענים שכמותם, המשיכו לנגן כאילו כלום לא קרה. אבל האיש לא עצר. הוא ביצע קפיצה הישר אל תוך הגונג הענק של המתופף ג'ון בונהאם, המכונה בונזו. הוא קם, ניער את עצמו, המשיך לרקוד עוד קצת, ואז, במחווה סופית של טירוף, פשוט צלל ראש לתוך כל מערכת התופים המפוארת של בונהאם. "הוא ממש צלל לתוכה", תיאר פלאנט. זה היה הרגע שבו גם לסבלנות של זפלין הגיע הקץ, והפולש העירום הורחק מהבמה.

התקרית הזו, שהפכה לחלק מהפולקלור של הרוק'נ'רול ולד זפלין לא רק הופיעו באטלנטה באותו יום; הם כבשו אותה. הם הוכיחו שהם לא עוד להקה, אלא כוח אנרגטי מטריף. הם הגיעו כהבטחה ויצאו ככוכבי-על, משאירים מאחוריהם אדמה חרוכה, קהל מוקסם, איש עירום והוזה ומערכת תופים אחת שהייתה זקוקה לתיקון דחוף.

ב-5 ביולי בשנת 1965, עולם הפופ קיבל לידיו פצצת שמש חדשה מבית היוצר של הביץ' בויז. התקליט, שנשא את השם המבטיח SUMMER DAYS (AND SUMMER NIGHTS!!), נראה על פניו כמו עוד פרק קליל וכיפי בסאגת הגלישה והנערות הנצחית של הלהקה מקליפורניה. אבל מאחורי החיוכים, המכוניות המהירות וההמנונים לגלים, התחוללה דרמה של ממש.

באותה תקופה, המוח המוזיקלי והמנהיג של הלהקה, בריאן וילסון, מצא את עצמו תחת לחץ אדיר. בתקליטם הקודם, TODAY, הוא העז למתוח את הגבולות. הוא חילק אותו לשני צדדים: צד א' עם להיטי פופ קליטים, וצד ב' עם בלדות נוגות ואישיות, שהציגו תזמור מורכב ומלנכוליה שלא אפיינה את הלהקה עד אז. המהלך הזה הדליק נורות אדומות אצל הסולן מייק לאב, שדגל בקו המסחרי והמוכר, ובעיקר אצל מנהלי חברת התקליטים קפיטול רקורדס. המסר לבריאן היה חד וברור: מספיק עם הניסויים האמנותיים, הקהל רוצה עוד המנוני קיץ על חופים, כיף ובחורות. הלהקה נתפסה כפסקול הרשמי של הקיץ האמריקאי, ואסור היה לסטות מהנוסחה המנצחת.

משחק כפול ומתוחכם

אז וילסון, גאון מוזיקלי עם נשמה של אמן מיוסר, החליט לשחק משחק כפול. כלפי חוץ, הוא נכנע ללחצים. התקליט החדש אכן סיפק את הסחורה: שירים קליטים, אווירה חסרת דאגות ושמות שירים שלא משאירים מקום לספק. אבל מתחת למעטפת המילים הפשוטות והמקצבים המדבקים, הוא רקח בסתר תזמורים מורכבים, הרמוניות קוליות עוצרות נשימה ומבנים מוזיקליים שהיו מתוחכמים מאי פעם. הוא השתמש באולפן ככלי נגינה בפני עצמו, הביא את נגני העילית של לוס אנג'לס (קבוצה שכונתה THE WRECKING CREW) ובנה שכבות על גבי שכבות של צלילים. למעשה, התקליט הזה היה חדר החזרות הפרטי והסודי שלו, המעבדה שבה הוא בנה את אבני הבניין המוזיקליות שיהפכו שנה לאחר מכן ליצירה המהפכנית ששמה PET SOUNDS.

התקליט הזה כולל שתי קלאסיקות גדולות שמדגימות את הכפילות הזו היטב. הראשונה היא הגרסה המוכרת של הלהיט HELP ME RHONDA. גרסה איטית יותר של השיר הופיעה כבר בתקליט הקודם, אך כאן היא הוקלטה מחדש בקצב מהיר וסוחף, עם הפקה הדוקה שהפכה אותה ללהיט ענק וכבשה את המקום הראשון במצעדים. השנייה היא כמובן CALIFORNIA GIRLS, שיר שנפתח בפתיחה תזמורתית כמעט סימפונית, מפוארת ודרמטית, לפני שהוא צולל אל תוך ריף קלידים קופצני. וילסון סיפר שנים לאחר מכן על ההשראה לאותה פתיחה מיוחדת: "אני עדיין ממש גאה בהקדמה ההיא. יש לה תחושה קלאסית. רציתי לכתוב שיר שיש בו ריף פסנתרי כפרי מסורתי, כמו שיר קאנטרי ישן מתחילת שנות ה-50, אבל עם תזמור של פיל ספקטור". התוצאה היא אחד השירים המזוהים ביותר עם הקיץ, אך גם יצירה קטנה ומורכבת.

תעלומת העטיפה: מי בתמונה ומי נשאר בחוץ?

ואם כבר עסקנו בסודות ובמה שמתרחש מאחורי הקלעים, אי אפשר שלא להתעכב על עטיפת התקליט, שהיא תעלומה קטנה בפני עצמה. התקליט הזה מסמן את הופעתו הראשונה של ברוס ג'ונסטון בהקלטה עם הלהקה. ג'ונסטון צורף כדי להחליף את בריאן וילסון בהופעות החיות, לאחר שבריאן סבל מהתמוטטות עצבים והודיע שהוא מפסיק לצאת לסיבובי הופעות כדי להתרכז בעבודה באולפן. בריאן העריך מאוד את כישוריו של ג'ונסטון והזמין אותו לתרום את קולו להקלטות.

למרות זאת, ג'ונסטון עדיין לא היה חבר רשמי בלהקה, וחשוב מכך, הוא היה חתום על חוזה הקלטות אישי בחברת תקליטים מתחרה. בשל הסתבכות משפטית זו, נאסר עליו להופיע באופן רשמי בתמונות של הביץ' בויז. הוא אמנם הצטרף לעיתים קרובות לצילומים, אך פניו לא הורשו להתנוסס על עטיפת תקליט של הלהקה עד FRIENDS, שיצא רק בשנת 1968. באופן אירוני, גם חבר ותיק אחר, אל ג'רדין, נעדר מהתמונה המפורסמת שעל העטיפה, בה נראים חברי הלהקה על סירה. הסיבה במקרה שלו הייתה פרוזאית עד כאב: הוא פשוט היה חולה עם שפעת ביום הצילומים ולא הצליח להגיע. לפחות במקרה שלו, ההיעדרות הוסברה בטקסט קצר על העטיפה האחורית של התקליט. עדיין, אין לי ספק שזה כאב לו לראות את זה כך.

ב-5 ביולי בשנת 1943 נולד רובי רוברטסון, הגיטריסט של להקת THE BAND, שהותיר אחריו מורשת מוזיקלית עצומה, וגם אוטוביוגרפיה אחת, TESTIMONY, שמהווה לא פחות ממסמך היסטורי מסעיר, מצחיק ועצוב על אחת הלהקות החשובות והמיוסרות בתולדות הרוק. הצטיידו בכוס קפה, כי זה סיפור שלא תרצו לפספס.

ב-5 ביולי 1943, בעוד העולם כולו בער במלחמה, נולד בטורונטו, קנדה, מי שלימים יהפוך לאחד מאדריכלי הסאונד האמריקאי, הגיטריסט רובי רוברטסון. שנים לאחר מכן, בשנת 2016, הוא העניק לעולם מתנה נוספת, ספר אוטוביוגרפי נהדר בשם TESTIMONY. אבל המסע לכתיבת הספר התחיל הרבה קודם, עוד בשנת 2011, אז הכריז לראשונה על כוונתו לכתוב את סיפור חייו, סיפור שרק הוא יכול לספר.

"חשבתי לעצמי", הוא הסביר אז בראיון, "שאף אחד לא באמת יכול לספר את הסיפורים האלה כמוני. זה פשוט לא הגיוני שאעביר את זה למישהו אחר שיכתוב בשבילי. אני חייב לעשות את זה בעצמי". רוברטסון, עם קריצה, התגאה בזיכרון הפנומנלי שעבר במשפחתו. "אמרו לי שנולדתי עם זיכרון-על. אני פשוט צריך לספר את הסיפורים האלו דרך העיניים שלי, בלי למשוך איתי מטענים מיותרים. אני מתכוון להיכנס לחדר, לנעול את הדלת, להפשיל שרוולים ופשוט לספר כמה סיפורים". הוא הבטיח שסוף סוף, קוראיו יבינו מיהן הדמויות החידתיות מאחורי השיר האלמותי THE WEIGHT. "כל הדברים האלו הגיעו ממקומות אמיתיים. לקחתי אמת והפכתי אותה למיתולוגיה".

אך הגורל, כמו תמיד, כתב תסריט משלו. שנה בלבד לאחר ההכרזה הזו, כבה נרו של ליבון הלם, המתופף והקול הבלתי נשכח של הלהקה, שהפסיד בקרב מול מחלת הסרטן. רוברטסון, שהיחסים בינו לבין הלם ידעו עליות ומורדות קורעות לב, הגיע לבקר אותו על ערש דווי. "ישבתי עם ליבון זמן רב", כתב אז רוברטסון בעמוד הפייסבוק שלו, "וחשבתי על כל התקופות המדהימות והיפות שחווינו יחד". הפרידה הסופית והטעונה הזו, בין שני האחים לנשק שהפכו ליריבים, הותירה חותם עמוק על כתיבת הספר והפכה אותו למסמך אישי ומרגש עוד יותר.

זה תמיד היה קצת מוזר עם הבאנד. יותר מכל להקת רוק אחרת, הם שרו על אנשים אחרים: על משרתים בוגדניים, על חיילים משוחררים מצבא הקונפדרציה, על סוזי הבודדה. הם תמיד נראו כמי שמעדיפים לספר סיפור על חברים ותיקים שרבים, מאשר לריב בעצמם מול כל העולם. בספרו, רוברטסון מבין ומפנים את האירוניה הזו. סצנת הפרידה מהלם שנמצא על ערש דווי לא מופיעה בספר, אך רוח הרפאים של החברות האדירה והכואבת שהתנפצה ביניהם מרחפת מעל כל עמוד ועמוד.

"הרגשתי יד על כתפי, שמזכירה לי ללכת על ביצים ולנסות להגן על האחים שלי", הוא כותב על הרגע המצמרר בשנת 1976, בו הבין ששלושה מחמשת חברי הלהקה – הלם, הקלידן ריצ'רד מנואל והבסיסט ריק דאנקו – שקועים עמוק בהתמכרות להרואין. "המשכתי לרתום את ליבון, ריצ'רד וריק, ולנסות למצוא איזשהו מקום מבטחים שבו נוכל להפסיק לדהור כל כך קרוב לקצה הצוק".

אין ספק שעם הספר הזה, רוברטסון זכה לקבל את המילה האחרונה בוויכוח ההיסטורי, ובכל זאת, הוא עשה זאת בעדינות מפתיעה. הוא לא בא לנקום, אלא לעשות צדק להרפתקאותיהם של חבורת גברים צעירים, מוכשרים בטירוף, מסוגננים ומלאי מזל, שידעו את האושר העילאי של יצירה משותפת, וגם את התהום שאליה היא יכולה להוביל.

הספר עוצר בדיוק במקום הנכון – בסיומו של מופע הפרידה המתועד, THE LAST WALTZ, כשהלהקה מתפרקת. כמו הסרט, הוא לא מתעכב על השאלה אם הלהקה הייתה חייבת להתפרק או רק לקחת הפסקה. הספר הזה עוסק בהתחלות, לא בסופים. זוהי דרמת התבגרות סוחפת: החניכה לעולם הרוק'נ'רול הפרוע עם הזמר רוני הוקינס; גילוי השורשים של המוזיקה האמריקאית לצד הלם, הדרומי הגאה; הנגיעה בתהילה ובגאונות לצד בוב דילן; ההגשמה האמנותית עם הקמת הבאנד; והסכנות של הבגרות, כשהלהקה נקרעת בין מאבקי כסף, סמים ואורחות חיים הרסניים.

בתחילת הספר, רוברטסון הוא נער בן 16 שמוכר את גיטרת הסטרטוקאסטר שלו כדי לממן כרטיס רכבת מטורונטו לארקנסו, אל לב המאפליה של הרוק'נ'רול. אבל מהר מאוד הוא מחזיר את הסיפור הביתה, אל ילדותו המורכבת. הוא גדל באונטריו, בנה של אם ממוצא אינדיאני (משבט המוהוק), וכפי שגילה רק בשלב מאוחר יותר, של אב יהודי, גנגסטר קטן שנפגע ונהרג בתאונת פגע וברח בתחילת ההיריון של אמו. מי שלקחו אותו תחת חסותם היו דודיו היהודים, נאטי ומורי, דמויות צבעוניות היישר מהעולם התחתון של טורונטו.

הוא נשר מבית הספר כדי להצטרף ללהקת הליווי של רוני הוקינס, THE HAWKS, שהגיעה צפונה מארקנסו וכללה כבר את המתופף הצעיר והכריזמטי, ליבון הלם. יחד עם הבסיסט ריק דאנקו, הפסנתרן ריצ'רד מנואל והאורגניסט הגאון גארת' הדסון, THE HAWKS צברו מוניטין של להקת הרית'ם אנד בלוז הטובה ביותר מצפון לממפיס. כל זה קרה בזמן שהביטלס עוד ניגנו במועדונים המפוקפקים של המבורג, רגע לפני ששינו את העולם.

רבים מהסיפורים הללו סופרו גם באוטוביוגרפיה של הלם מ-1993, ששמה THIS WHEEL'S ON FIRE. אך יש משהו בסיפור של רוברטסון שמרגיש חי יותר, חד יותר. אחת הסיבות היא כנראה אותו זיכרון מפורסם, שמאפשר לו לשחזר דיאלוגים וסצנות שלמות בפירוט קולנועי. רוברטסון, שהיה כותב השירים העיקרי, לא היה אחד הסולנים הבולטים של הלהקה. ספרו של הלם היה חדור בקול הכפרי והמוכר משירתו. ספרו של רוברטסון, לעומת זאת, כתוב במגוון רחב של כלים ספרותיים, והקול שלו ככותב נשמע צלול וברור. וכן, אתם חייבים גם לראות את הסרט שנעשה עם רוברטסון על בסיס הספר הזה.

כאן, עם שני הספרים, הסיפורים מתחילים להתפצל. כשבוב דילן נכנס לתמונה, הגרסאות של רוברטסון והלם נפרדות באופן חד. לפי הלם, דילן שכר את רובי כגיטריסט, רובי הציע את ליבון כמתופף, וליבון הוא זה שהתעמת עם המנהל של דילן והתעקש: "או שתיקח את כולנו, או שאף אחד מאיתנו לא בא". בגרסתו של רובי, הוא זה שדחף את דילן לשכור את הלהקה כולה. זהו הבדל קטן בפרספקטיבה, אך חשוב ביותר ומתעתע כשמבקשים להתקרב כמה שיותר לתמונה הכי מדויקת.

הבאנד היה הקול של קבוצת אנשים שעושה יחד משהו שאף אחד מחבריה לא יכול היה לעשות לבד. אבל היה קשה לחלק את הקרדיט על הקסם הזה. כשהתקשורת החלה להתייחס לרוברטסון כמנהיג הלהקה, האחרים חשו מקופחים. רוברטסון, מצדו, הרגיש מתוסכל כשתרומתם היצירתית של חבריו התפוגגה בעננת הסמים. הוא תיעל את התסכולים הללו לשירים שכתב עבורם, שירים שרמזו על טירוף והרס עצמי.

הסוף, לדבריו, הגיע בשנת 1976. זה היה סוף של עידן. הסמים גבו מחיר, האגו התנגש, והחברות התפוררה. בספרו, הלם האשים במרירות את רוברטסון בגניבת קרדיטים על שירים ובהשתלטות רודנית על מה שהיה פעם גוף דמוקרטי. הלעג של הלם כלפי רוברטסון, שהיה פעם חברו הטוב ביותר, היה אכזרי. על הצפייה בסרט THE LAST WALTZ, כתב הלם: "במשך שעתיים צפינו במצלמה מתמקדת כמעט אך ורק ברובי רוברטסון, קלוז-אפים ארוכים ומלאי אהבה על פניו המאופרות בכבדות ועל תספורתו היקרה. הסרט נערך כך שנראה כאילו רובי מנצח על הלהקה עם צוואר הגיטרה שלו. שרירי צווארו בלטו כמו כבלים כשהוא שר בעוצמה רבה כל כך לתוך המיקרופון המנותק שלו".

התיאור הזה ודאי צרב עמוק, אך במקום שבו הלם הנמיך, רוברטסון בחר בדרך הגבוהה. זיכרונותיו מהלם בספרו הם ברובם שטופי שמש, מלאי חיבה ולעיתים קרובות מצחיקים. את המרירות והכעס שצמחו בין השניים הוא תולה בפרנויה שהביא עמו השימוש הכבד של הלם בסמים. "זה היה כאילו שד כלשהו זחל לתוך נשמתו של חברי ולחץ על כפתור מטורף וכועס".

אז אם קראתם עד כאן, הבנתם שמדובר בספר חובה, נכון? זהו סיפור על עלייתה ונפילתה של אחווה מוזיקלית, על גאונות והרס עצמי, ועל המחיר הכבד של התהילה. את רובי רוברטסון איבדנו ב-9 באוגוסט 2023. ספרו, TESTIMONY, נותר כעדותו האחרונה, המילה האחרונה שלו בסיפור שלא מפסיק להדהד.

הטרגדיה, הגיטריסט החדש והפרפרים המתים: היום שבו הרולינג סטונס נולדו מחדש בהייד פארק. ב-5 ביולי בשנת 1969, בלב לונדון, התרחש אירוע שחרג מגבולותיו של מופע רוק והפך למיתולוגיה בזמן אמת. הרולינג סטונס, הלהקה המסוכנת והמלהיבה בעולם, ערכו מופע חינמי ענק בהייד פארק. מה שהתחיל כחגיגה להצגת גיטריסט חדש, הפך בן לילה לאשכבה פומבית, למבחן אופי כואב וללידה מחודשת של הלהקה אל מול חצי מיליון צופים. זהו הסיפור על יום אחד, לוהט ובלתי נשכח.

הכל התחיל, כמו שקורה לעיתים קרובות עם הסטונס, משינוי תוכניות. לאחר שהגיטריסט הצעיר, מיק טיילור, נבחר להחליף את בריאן ג'ונס, חבר הלהקה המייסד שפוטר בשל שקיעתו בסמים וחוסר תפקודו, התכנון המקורי היה לחנוך את ההרכב החדש בהופעה גרנדיוזית בקולוסיאום ברומא. אך הבירוקרטיה האיטלקית וההיגיון הבריא, שני דברים שלא תמיד הסתדרו עם הסטונס, גרמו לביטול המופע. מיק ג'אגר, הסולן הכריזמטי ואיש העסקים הממולח, לא נתן לעובדות לבלבל אותו. בתחילת יוני הוא הגה רעיון חדש, שאפתני הרבה יותר: מופע חינם לקהל הרחב, ממש כאן בבית, בלב הריאה הירוקה של לונדון – הייד פארק.

הבמה הוזמנה, האישורים ניתנו, והאירוע נקבע ל-5 ביולי. זו הייתה אמורה להיות מסיבת רוק'נ'רול שמחה עם הסטונס בגלגולם החדש. אך בעולמם של האבנים המתגלגלות, שמחה גדולה מדי תמיד מגיעה עם צל כבד. ימים ספורים לפני המופע, התקשר בריאן ג'ונס לשירלי ארנולד, מייסדת מועדון המעריצים הנאמנה של הלהקה. הוא נשמע אופטימי, והודיע לה בחגיגיות שהוא מתכוון להגיע להייד פארק בתור צופה מן המניין, כדי לפרגן לחבריו לשעבר ולגיטריסט החדש.

הוא לא יגיע. ב-3 ביולי, יומיים בלבד לפני העלייה לבמה, הכתה הטרגדיה. ג'ונס נמצא ללא רוח חיים בבריכת השחייה באחוזתו הכפרית. נסיבות מותו נותרו תעלומה עד היום, מרחפות בין טביעה טראגית לבין חשדות אפלים יותר. הלהקה ההמומה התכנסה לישיבת חירום. האם לבטל? האם לדחות? ההחלטה שהתקבלה הייתה חד משמעית והגדירה את האתוס של הסטונס מאז ועד היום: המופע חייב להימשך. האירוע, שנועד להציג את העתיד, הפך באחת גם להספד פומבי לעבר.

תוך כדי ההתמודדות עם האבל, מכונת הסטונס לא עצרה לרגע. באותו יום גורלי של הפגישה, הם התייצבו באולפני תוכנית הלהיטים הבריטית TOP OF THE POPS כדי לקדם את תקליטונם החדש, HONKY TONK WOMEN. יום למחרת, ב-4 ביולי, התקליטון יצא לחנויות וזינק כמו טיל היישר אל המקום הראשון במצעד הפזמונים. את החזרה הגנרלית למופע הם ערכו באולפן ההקלטות של חברת אפל, שהייתה שייכת, כמה אירוני, למתחרים הגדולים – הביטלס (פול מקרטני אף יגיע לפארק לצפות בסטונס בפעולה).

כבר בלילה שלפני המופע, החלו נהרות של צעירים לזרום אל הפארק. כ-500 מעריצים שרופים באו מצוידים בשקי שינה כדי לתפוס מקום בשורה הראשונה. בשעה 23:00 בלילה, קראו כמה מהם לשתי דקות דומייה לזכרו של בריאן. הפארק כולו השתתק. עבור מעטים, היגון התפרץ בזעם והם החלו לנפץ ספסלי עץ, מה שהוביל למספר מעצרים. למחרת בבוקר, השטח כבר היה מוצף בכ-7,000 איש, מספר שרק הלך וצמח לממדי ענק ככל שהשמש טיפסה בשמיים. באותו בוקר, ג'אגר, מקצוען אמיתי, התייצב לריאיון טלוויזיוני. במהלך הריאיון הציעו לו המארחים עוגיות תמימות למראה. הוא סירב בנימוס, כנראה מחשש שמדובר בעוגיות חשיש, שהיו עלולות לשלוח אותו למסע פסיכדלי במקום להופעה של חייו.

צוות טלוויזיה של חברת GRANADA נפרש בשטח עם צי של מצלמות כדי לתעד כל רגע. הם שילמו להנהלת הלהקה סכום נאה עבור הזכות הבלעדית לצלם את המופע ולשדר אותו כסרט טלוויזיה מיוחד בספטמבר. הבמה עצמה הייתה מבנה מפלצתי, שתוכנן כך שקהל של רבע מיליון איש יוכל לראות ולשמוע היטב.

היום התחמם, והקהל, שמספרו הוערך לבסוף בין 250,000 ל-500,000 איש, נהנה משורה של הופעות חימום משובחות: להקת THIRD EAR BAND, אמן הבלוז הוותיק אלקסיס קורנר עם להקתו, להקתBATTERED ORNAMENTS, להקת FAMİLY, והרכב חדש ומסעיר בשם קינג קרימזון, שעבורו ההופעה הזו הייתה מקפצה מטאורית. גרג לייק, הבסיסט והסולן של קינג קרימזון, סיפר לימים: "זו הייתה חוויה מדהימה. פתאום ניגנו מול שטיח אנושי אינסופי. אנשים טיפסו על העצים, כל ענף היה מאוכלס. זה הרגיש כמו וודסטוק. אבל האווירה הייתה מוזרה בגלל המוות של בריאן ג'ונס. זה נראה יותר כמו טקס לוויה אינדיאני מאשר פסטיבל רוק".

בשעה 17:25, הרגע הגיע. חברי הסטונס עלו לבמה לקול תשואות אדירות. ג'אגר, ששיערו עדיין היה צבוע שחור מצילומי הסרט PERFORMENCE, ביקש מהקהל השואג שקט, והחל להקריא לזכר בריאן קטע מהשיר ADONAIS של המשורר הרומנטי פרסי ביש שלי – שיר קינה שנכתב על מותו של המשורר ג'ון קיטס. הבחירה הייתה פואטית ונוגעת ללב. עם סיום דבריו, נפתחו קופסאות ענק ומתוכן שוחררו אלפי פרפרים לבנים. זה היה אמור להיות רגע סוריאליסטי ויפהפה, אך המציאות, כדרכה, הייתה אכזרית יותר. הפרפרים, שהוחזקו בקופסאות זמן רב מדי, היו חלשים ומסוחררים. רבים מהם צנחו ומתו מיד על הבמה ועל ראשיהם של חברי הלהקה. ג'אגר, שהחל לרקוד יחף על שטיח פרסי שהוזמן במיוחד, מצא את עצמו מדלג בין גופותיהם של חרקים עדינים. המחווה הפואטית הפכה למפגן מקאברי. כמה ימים לאחר מכן, תומאס פרנקלאנד, נשיא איגוד הפרפרים הבריטי, לא נשאר חייב ופרסם מכתב זועם בעיתון THE TIMES, בו דרש מג'אגר "לכפר על מעשיו" ולקנות אלפי פרפרים חדשים כדי לשחררם בטבע.

ואז התחילה המוזיקה. השיר הפותח היה דווקא גרסת כיסוי ל-I'M YOURS AND I'M HERS. הסאונד, אם לומר בעדינות, לא היה מושלם. הגיטרות זייפו באופן צורם. הסיבה הייתה טכנית וקטלנית: הכלים כוונו בקפידה בחדר הלבשה ממוזג, אך במעבר החד לחום הלוהט של יולי על הבמה, המיתרים יצאו מיד מכיוון. אבל למי היה באמת אכפת? הכאוס, הזיופים, הטרגדיה ברקע, הגיטריסט החדש והמתוח – כל אלה רק הוסיפו לאותנטיות ולעוצמה. זו לא הייתה הופעה מהוקצעת, זו הייתה הופעה אמיתית. "הם היו כאוטיים על הבמה", נזכר גרג לייק. "הופתעתי לראות את מיק טיילור. הוא לא נראה שייך. לא הייתה לו את המנטליות של השאר, הוא נראה כמו דג מחוץ למים". חשוב לציין שלייק וטיילור היו חברים בעבר בלהקה ששמה THE GODS (בה היה חבר גם קלידן אוריה היפ בעתיד, קן הנסלי).

אך טיילור, על אף המתח, הוכיח את עצמו. הלהקה ניגנה סט של שעה, שכלל להיטים כמו JUMPIN' JACK FLASH ו-STREET FIGHTING MAN, והגיעה לשיא בשיר הסיום, SYMPATHY FOR THE DEVIL, שלו נוסף מקצב שבטי היפנוטי של קבוצת מתופפים אפריקאים. מזג האוויר הלוהט גרם לרבים להיכנס לנהר הסרפנטיין הסמוך כדי להצטנן, ודוכני הגלידה התרוקנו לחלוטין.

באותו יום, הסטונס אמרו שלום לבריאן ג'ונס, ובו זמנית הפכו באופן רשמי ללהקה חדשה. למרות ההצלחה, צללים נוספים ריחפו מעל. את האבטחה באירוע סיפקו חברי כנופיית האופנוענים HELL'S ANGELS, גוף שנוי במחלוקת שיוביל לאסון קטלני בהופעה אחרת של הלהקה, באלטמונט, מאוחר יותר באותה שנה. וג'אגר, כהרגלו, לא נח. מיד לאחר המופע הוא טס לאוסטרליה לצילומי הסרט "נד קלי", אליו הצטרפה חברתו מריאן פיית'פול, שהעיבה על החוויה כשניסתה להתאבד שם.

עבור מיק טיילור, המופע היה טבילת האש שהפכה אותו לחבר להקה מן המניין. "רק אחרי ההופעה בהייד פארק הרגשתי שאני חלק מהלהקה", אמר לאחר מכן. "בהתחלה לא הרגשתי שווה. עכשיו אני מקליט איתם ומנגן מה שבא לי". באותו יום קיץ היסטורי, על במה מכוסה פרפרים מתים ועם גיטרות לא מכוונות, הרולינג סטונס לא רק הופיעו – הם שרדו, התאבלו, והמציאו את עצמם מחדש מול העולם כולו.

כתב העיתון, כריס וולש, נכח שם וסיכם בגליון שיצא שבוע לאחר מכן: "מיק טיילור בקושי ניגן צלילי גיטרה מובילה. בקושי הצלחתי לשמוע את התופים של צ'רלי ווטס או את הבס של ביל ווימן - אבל זה היה טקס נוסטלגי, עם צלילים לא מכוונים, שבא לסכם עשור בעולם הפופ".

ואם כבר הזכרתי את המופע של הרולינג סטונס בהייד פארק... אז באותו יום קיבל דייויד בואי חשיפה משמעותית ביותר, בעת המופע החינמי המדובר של הרולינג סטונס בהייד פארק. אותה חשיפה קרתה כששירו החדש, SPACE ODDITY, הושמע בפעם הראשונה, במערכת ההגברה הענקית ומול קהל אדיר בממדיו. בואי לא נכח באירוע של הסטונס כי הלך לראות את הופעתה של להקת המי ברויאל אלברט הול. הוא ישב שם ליד פיר התזמורת וזכה לצפייה ישירה על הבמה. לאחר מכן הוא הלך אל מאחורי הקלעים כדי להגיד שלום לחברי הלהקה ולתת לפיט טאונסנד עותק מתקליטון הדמו שלו לשיר החדש שעשה. בשנת 1999 סיפר בואי שטאונסנד שלח לו מכתב ובו אמר שאהב מאד את השיר. "אז חשבתי לעצמי שאם ממש אצליח, אני אשתדל להיות נחמד ממש כך לאנשים אחרים".

ואם כבר הזכרתי את המופע של להקת המי ברויאל אלברט הול...

...ובכן, מסתבר שהייתה אז סדרה של הופעות באולם היוקרתי הלונדוני הזה, תחת הכותרת ROCK PROMS. במשך שבוע הופיעו שם להקות לד זפלין, פליטווד מאק, פנטאנגל, אמן קורנר, מרמלדה, INCREDIBLE STRING BAND, הדאבלינרס וצ'יקאן שאק. ביום זה, של ה-5 ביולי, היה זה הזמר-גיטריסט צ'אק ברי שהופיע על במה זו לצד להקת המי, שזו הייתה הופעתה הראשונה באולם.

צ'אק ברי, שהיה מחלוצי הרוק'נ'רול, לא אהב את העובדה שלהקת המי הייתה בולטת יותר ממנו ביום זה ולכן הורשה לו להיות זה שנועל את המופע האשון משני הסטים ששני המחנות עשו. אבל בהופעה השנייה נכחו כמה פרחחים שלא אהבו את להקת המי, אלא את צ'אק ברי, ודאגו לזרוק על ארבעת חברי הלהקה פחיות פירה ומטבעות חדים. איש הסאונד של הלהקה, בוב פרידן, אץ להילחם בקהל אך חזר משם כשחולצתו קרועה.

עוזר אחר של הלהקה, טוני הסלאם, שלף את אקדח הגז המדמיע שהיה ברשותו וירה ממנו לשורה הראשונה בקהל. השוטרים והנהלת המקום הצליחו להרחיק משם את הברנשים שבאו לחבל. בחלק השני של הערב הגיעו לצפות גם אנשים שבדיוק חזרו ממופע החינם של הסטונס בהייד פארק.

הנהלת האולם, שחששה מהתפרעות שתהרוס את האולם, מיהרה להתקשר למשטרה. הגיטריסט, פיט טאונסנד, ניסה להרגיע כשאמר לקהל: "תקשיבו, גם אנחנו מאד אוהבים את צ'אק ברי. אז עכשיו בואו תאהבו אותנו". אנשים רבים מחאו כפיים ממשפט זה, כשבינתיים נראו שוטרים שעמדו במעברים וביקשו להבהיר שהסדר חייב להישמר.

התאריך הוא 5 ביולי 1960. אמריקה מזמזמת עוד להיט קיץ קליל ומטופש למדי על בגד ים זעיר. אבל אז, משום מקום, נוחתת פצצה מוזיקלית שמטלטלת את עולם הפופ. לא, זו לא עוד פצצת רוק'נ'רול מהסוג המוכר, אלא משהו אחר לגמרי. מלך הרוק'נ'רול, אלביס פרסלי בכבודו ובעצמו, משחרר תקליטון חדש, והפעם הוא נשמע כמו זמר אופרה איטלקי. השיר: IT'S NOW OR NEVER. והעולם, ובכן, העולם עמד מלכת.

בואו נחזור רגע אחורה. הסיפור שלנו מתחיל בכלל במקום הכי פחות צפוי: בסיס צבאי אמריקאי במערב גרמניה הקרה. חייל צעיר בשם אלביס פרסלי, שגויס בשיא תהילתו, מוצא את עצמו רחוק מהבית, מהבמה ומהאורות. באחד הערבים, הוא שומע מנגינה ישנה ומוכרת, שיר נפוליטני קלאסי בשם O SOLE MIO (השמש שלי). השיר הזה, שהוקלט לראשונה עוד בשנת 1907 על ידי הטנור ג'וזפה אנסלמי, הפך למפורסם בזכות ביצועים עוצרי נשימה של זמרים כמו מריו לנזה. אלביס, ששמע לראשונה גרסה באנגלית לשיר בביצועו של טוני מרטין משנת 1949, נשבה בקסם המנגינה העוצמתית. משהו בצליל הים-תיכוני החם דיבר אל ליבו של החייל הבודד מממפיס.

עם שחרורו מהצבא וחזרתו לאמריקה כמנצח, אלביס לא שכח את אותה מנגינה. הוא פנה לחברת התקליטים שלו וביקש שימצאו לו כותבים שייצרו גרסה חדשה ומרגשת באנגלית במיוחד עבורו. המשימה הוטלה על צמד כותבי השירים היהודים-אמריקאים המוכשרים, אהרון שרדר ועמו וולי גולד. לפי הסיפורים, השניים הסתגרו בחדר, ובהברקה של רגע, תוך פחות מ-30 דקות, הם יצאו עם מילים חדשות וקליטות שהפכו את האודה לשמש האיטלקית לקריאה נרגשת לאהבה.

אבל היה כאן עוד משהו על הפרק, אתגר אישי של ממש. כמה שנים קודם לכן, בשנת 1957, יושב הראש הנצחי של עולם המוזיקה, פרנק סינטרה, התבטא ביהירות מסוימת כלפי הכוכב הצעיר והמטלטל: "כשהוא ייכנס למשהו רציני, סוג גדול יותר של שירה, רק אז נגלה אם הוא זמר אמיתי". אלביס לקח את ההערה הזו ללב. IT'S NOW OR NEVER הייתה ההזדמנות המושלמת שלו להוכיח לסינטרה ולעולם כולו שהוא הרבה יותר מרקדן עם תנועות אגן שערורייתיות. הוא נכנס לאולפן ההקלטות בנאשוויל, לקח נשימה עמוקה, ונתן את אחד הביצועים הווקאליים הגדולים בקריירה שלו, כשהוא מסיים בתו הגבוה והמפורסם שעורר צמרמורת בקרב מיליונים.

והממלכה האזינה. הקהל האמריקאי, שעד לפני רגע שר על ביקיני צהוב, התאהב בדרמה וברומנטיקה החדשה. השיר זינק היישר לפסגת המצעדים, הדיח משם בלי רחמים את ITSY BITSY TEENY WEENY YELLOW POLKA DOT BIKINI ונשאר במקום הראשון במשך חמישה שבועות רצופים.

באופן משעשע, בעוד שבאמריקה המנגינה של O SOLE MIO כבר נחשבה לנחלת הכלל ולכן רק שרדר וגולד קיבלו קרדיט ותמלוגים, הסיפור באנגליה היה שונה לחלוטין. שם, המנגינה המקורית עדיין הייתה מוגנת בזכויות יוצרים. הדבר גרם לעיכוב משמעותי בשחרור התקליטון בממלכה המאוחדת, עד שהעניינים סודרו והמלחין המקורי, אדוארדו די קאפואה, צורף לרשימת הקרדיטים. העיכוב הזה רק בנה את הציפייה לרמות של טירוף, וכשהשיר סוף סוף הגיע לחנויות התקליטים הבריטיות, הוא התפוצץ במכירות חסרות תקדים והפך לאחד הסינגלים הנמכרים יותר בכל הזמנים.

ולסיום, סיפור קטן מהצד, שממחיש את כוחה של מוזיקה. בזמן שאלביס חגג את הצלחתו המסחררת, צעיר אפרו-אמריקאי בשם בארי ווייט ישב בתא כלא על עבירה של גניבת צמיגים. יום אחד, דרך הרדיו של בית הסוהר, הוא שמע את IT'S NOW OR NEVER. משהו בקולו של אלביס ובמסר של השיר – "עכשיו או לעולם לא" – היכה בו כברק. באותו רגע, ווייט קיבל החלטה שתשנה את חייו: הוא יוצא מהפשע ומתמסר למוזיקה. השאר, כמו שאומרים, הוא היסטוריה של נשמה עמוקה וקול בס קטיפתי. כל זאת, בזכות חייל אמריקאי בגרמניה שהתאהב בשיר על השמש האיטלקית.

ב-5 ביולי של 1967, הונח על מדפי חנויות התקליטים תקליטון חדש של להקת המי. אך במקום עוד המנון רוק מחוספס ומקורי מבית היוצר של פיט טאונסנד, הקהל הופתע לגלות שני שירים מוכרים היטב: THE LAST TIMEו-UNDER MY THUMB. כן, קראתם נכון, שני שירים של הרולינג סטונס, היריבה המושבעת. לא היה מדובר במקריות או במחווה אמנותית גרידא, אלא בהצהרת סולידריות מהדהדת. כשהמי נחלצו לעזרת הסטונס במחווה שלא תישכח.

קיץ 1967. "קיץ האהבה" בעיצומו, פרחים בשערות, מוזיקה פסיכדלית בוקעת מכל רדיו, אבל מעל שמי בריטניה המנומנמת מתקדרים עננים של שערורייה. שניים מהכוכבים הגדולים ביותר של עולם המוזיקה, מיק ג'אגר וקית' ריצ'רדס מלהקת הרולינג סטונס, מוצאים את עצמם לא על במה מול אלפי מעריצים צורחים, אלא בתא מעצר קר, ממתינים למשפט באשמת החזקת סמים. הממלכה סוערת, והממסד נראה נחוש להפוך אותם לדוגמה רעה. אבל דווקא אז, מהכיוון הכי פחות צפוי, מגיעה עזרה.

הכל החל כמה חודשים קודם לכן, בפשיטה המשטרתית המפורסמת על אחוזת REDLANDS של קית' ריצ'רדס. הפשיטה, שלפי השמועות תודלקה על ידי עיתון צהוב שחיפש כותרות, הובילה למעצרם של ג'אגר וריצ'רדס. גזר הדין היה קשה וחסר פרופורציות, ועורר זעם ציבורי רחב היקף. היה ברור לרבים שהשלטונות מנסים "לחנך" את דור הצעירים המרדן דרך שני הסמלים הגדולים ביותר שלו.

בזמן שהסטונס נלחמו על חירותם, להקת המי הייתה בשיא כוחה. היא בדיוק נהנתה מההצלחה של התקליטון PICTURES OF LILY ותכננה להיכנס לאולפן כדי להקליט את הלהיט הבא שיכבוש את המצעדים. אבל החדשות על המעצר טרפו את הקלפים. החברים החליטו לדחות את תוכניותיהם המקוריות למען מטרה נעלה יותר. ב-30 ביוני 1967 הם נכנסו לאולפן והקליטו בזריזות את שני השירים של חבריהם הכלואים.

המחווה הייתה הרבה יותר מסמלית. על עטיפת התקליטון נכתבו בגאון המילים: "להקת המי תומכת במיק וקית'". כל ההכנסות והתמלוגים ממכירות התקליטון הוקדשו למימון ההגנה המשפטית היקרה של צמד הסטונס. למעשה, המי שימשו כשופר האמנותי של ג'אגר וריצ'רדס, כדי שהמוזיקה שלהם תמשיך להישמע גם כשהם עצמם מאחורי סורג ובריח.

ואם הסיפור לא פיקנטי מספיק, ישנו גם הפרט המשעשע הבא: בסיסט הלהקה, ג'ון אנטוויסל, האיש השקט עם אצבעות הבזק, כלל לא נכח בהקלטה ההיסטורית. הסיבה? הוא היה עסוק בדבר חשוב לא פחות – ירח הדבש שלו. את תפקיד הבס בהקלטה מילא פיט טאונסנד בעצמו.

בהודעה רשמית ששחררה הלהקה לעיתונות, נמסר בנחישות בריטית אופיינית: "הלהקה תמשיך להקליט שירים של מיק ג'אגר וקית' ריצ'רדס, כל עוד שניהם כלואים. זאת על מנת להמשיך להציג לציבור את עבודתם של שני אלה". בסופו של דבר, ג'אגר וריצ'רדס זוכו בערעור ושוחררו כעבור זמן קצר. התקליטון של המי לא הפך ללהיט ענק, אך מורשתו חזקה מכל דירוג במצעד פזמונים. הוא נותר סמל נצחי לאחווה בעולם הרוק התחרותי, תזכורת לכך שגם היריבים הגדולים ביותר יכולים להתאחד למען מטרה משותפת, ושהמוזיקה חזקה יותר מכל תא מעצר.

מי בא איתי להופעה של דיפ פרפל, ב-5 ביולי בשנת 1970?

ב-5 ביולי בשנת 1968 הופיעה להקת THE MOVE בבלאקפול. הנה ההסכם שסוכם עמה אז ותנאיו...

לפי החוזה תקבל הלהקה 300 ליש"ט עבור הופעתה. על הלהקה להופיע בהרכב מלא לכל אורך ההופעה, ההנהלה מסכימה לספק פסנתר ומיקרופונים. ההופעה תימשך ארבעים דקות כשעל הלהקה להגיע למקום בשעה 19:00 כדי לשים ציוד על הבמה ולהופיעה בשעה 21:00. אם הלהקה תקבל מאז החתימה הזמנה להופיע באמריקה, עליה להודיע למארגני המופע בבלאקפול מינימום שישה שבועות לפני האירוע.

ב-5 ביולי בשנת 1993 יצא אלבום חדש ללהקת U2 ושמו ZOOROPA. המפלצת שיצאה משליטה עם אחד הרגעים המוזרים, המבריקים והשנויים במחלוקת בקריירה של הלהקה. האלבום נולד כמעט בטעות, התפתח במהירות שיא והפך להצלחה.

זה היה אמור להיות פרויקט צדדי וצנוע. להקת U2 דהרה אז ברחבי הגלובוס עם סיבוב ההופעות העצום והמסחרר ZOO TV, מופע מולטימדיה עמוס אירוניה שפירק לגורמים את תרבות הטלוויזיה והפרסום. בין סיבוב ההופעות האירופאי לסיבוב ההופעות האמריקאי, הלהקה נכנסה לאולפן בדבלין במטרה אחת: להקליט תקליטון קצר,יענו EP, שישמש כחומר טרי ועדכני להמשך המסע. אלא שהמוזה, כך נראה, הייתה בעניין של דרמה גדולה יותר. השירים החלו לזרום בקצב מסחרר, רעיונות חדשים צצו בכל פינה, ומהר מאוד הבינו חברי הלהקה שהם לא אוחזים בתקליטון קטן, אלא במפלצת יצירתית שדורשת להפוך לאלבום באורך מלא.

הגישה המוזיקלית עצמה הייתה מהפכה קטנה עבור הלהקה. במקום לכתוב שירים במבנה הקלאסי של בית-פזמון, הם החלו לבנות את הרצועות על בסיס לופים וג'אמים ארוכים. השינוי הטכני המרכזי היה החלטה אמיצה: במקום לדגום מקצבים מתקליטים של אמנים אחרים, כפי שהיה נהוג בסצנת הדאנס וההיפ הופ, הם החליטו לדגום את עצמם. המתופף, לארי מולן ג'וניור, התבקש לנגן מקצבים שונים, והלהקה דגמה אותם כדי ליצור את הבסיס לשירים החדשים. "זו תמיד הטכנולוגיה שמעודדת מוטציות של הרוק'נ'רול", הסביר אז הסולן בונו בדרמטיות האופיינית לו. "זה ה-FUZZBOX שנתן לנו את הגיטרה החשמלית, הסמפלר שנתן לנו את מוזיקת הראפ וכן הלאה. ולמרות שיש לי כבוד לאנשים שרוצים להתעלם מאותה 'גאות מודרנית מטונפת', אני לא יכולתי שלא להיכנס לזה".

אך השינוי לא היה רק טכני, הוא היה גם פילוסופי. הלהקה, שרק סיימה לחקור את ברלין הממשית באלבום הקודם שלה, ACHTUNG BABY, החליטה הפעם לברוא עולם דמיוני לחלוטין. הם קראו לו ZOOROPA, על שם סיבוב ההופעות האירופאי, ותיארו אותו כעיר עתידנית מוארת בניאון, מקום שבו הטכנולוגיה, הפרסום והבידור התמזגו לכדי רעש לבן ומהפנט. ההשראה המרכזית הגיעה מעולמות הסייברפאנק. "הרבה ממה שיש באלבום הזה מגיע מקריאת עבודתו של הסופר ויליאם גיבסון", חשף בונו, והתייחס לסוג "המדע הבדיוני הדפוק הזה" שהשפיע עליהם. הם רצו שהאלבום ישקף עתיד אפשרי שבו האמנות נולדת מתוך עיוות תקשורתי ואסקפיזם מפנק.

בתוך הכאוס היצירתי הזה, נרשם שינוי נוסף במאזן הכוחות הפנימי. הגיטריסט, דה אדג', קיבל לראשונה קרדיט הפקה רשמי. המפיק הקבוע של הלהקה, דניאל לנואה, היה עסוק בקידום תקליט סולו משלו, וכך נוצר ואקום שאליו נשאב הגיטריסט בשמחה. הוא חבר למפיקים הוותיקים בריאן אינו ופלאד, ולקח על עצמו אחריות גדולה מאי פעם. "אני מניח שלקחתי על עצמי רמה של אחריות שלא קיבלתי בתקליטים קודמים", סיפר דה אדג' באותה תקופה. "זה אומר לשבת עם בונו על כתיבת המילים, ואז, בגדול, פשוט לדאוג יותר מכולם". חייו האישיים הסוערים, לאחר גירושים טריים, התכתבו היטב עם תחושת הניכור והקהות שבונו ביקש להעביר במופע ZOO TV. דה אדג' אימץ לחיקו את מכונות התופים והסינטיסייזרים, והחל להתנסות בצלילים חדשים. "אדג' עדיין חקר את תרבות הריקוד וההיפ-הופ, מיקסים של מועדונים, כל דבר מהסוג הזה", העיד המתופף מולן. "הוא התנסה ו-U2 היו שפני הניסוי שלו".

התוצאה הבולטת ביותר של הניסוי הזה הייתה השיר NUMB, שבו דה אדג' לקח את המיקרופון וסיפק מונולוג מונוטוני וממכר על גבי מקצב תעשייתי. השיר, שבמקור נקרא DOWN ALL THE DAYS, הפך לאחד הקטעים המזוהים ביותר עם האלבום, אך גם לזירת פרובוקציה. בונו החליט לשלב בווידאו שליווה את השיר בהופעות קטעים מסרט התעמולה הנאצי הידוע לשמצה של הבמאית לני ריפנשטאהל, "ניצחון הרצון" משנת 1935, ובהם נראה נער מהנוער ההיטלראי מנגן בתופים. "התחלנו לשחק עם רעיונות מצילומי הסרט של לני ריפנשטאהל", הסביר דה אדג'. "באמת ניסינו לשאול את עצמנו, וגם את כולם באירופה: 'מה אתם רוצים?'. זו הייתה השאלה שחזרה אלינו כל הזמן. פתאום חזרנו להופיע, טיילנו בגרמניה, וכל נושא שנאת הזרים הגזענית התפוצץ כשהיינו שם".

הלהקה ידעה בדיוק לאן היא חותרת. הם תכננו את השימוש בחומרים הנאציים מראש, מתוך ידיעה שהם עתידים להופיע באצטדיון האולימפי של ברלין, אותו אצטדיון שהיטלר עצמו בנה. בונו רצה להקרין קטעים מ"ניצחון הרצון" ומסרטה הנוסף של ריפנשטאהל, "אולימפיה", כסטירת לחי מצלצלת לפשיזם. "אני חושב שחשוב ללכת למקומות האלו", אמר בונו. "הייתה לנו תחושה שאם היו שם שדים, המוזיקה גירשה אותם החוצה. אני חושב שפחד מהשטן מוביל לסגידה לשטן. אני לא רוצה לתת לפשיסטים כוח עד כדי כך שתפחד להיכנס לבניין שהם היו בו פעם".

ב-15 ביוני 1993, התוכנית יצאה לפועל. מול 40,000 גרמנים המומים באותו אצטדיון היסטורי, הלהקה הקרינה את הצילומים. התגובה הראשונית של הקהל הייתה קרירה, אך אז, על מסכי הענק, צלבים בוערים הפכו לצלבי קרס בוערים, והמסר היכה בכולם. "זה לעולם לא יקרה שוב!" צעק בונו לקהל. "זה היה טריפ לעשות את זה", הוא סיפר מאוחר יותר. "הייתה מהומה. היו בהופעה אנשים שיכלו להיות, וכנראה היו, הבנים והבנות של האנשים בסרט. אבל רצינו לציין, לפני שמישהו אחר יעשה זאת, את קווי הדמיון בין הופעות רוק לעצרות נאציות".

ואם כל זה לא מספיק, באלבום הזה הסתתר אורח מפתיע במיוחד: "האיש בשחור", ג'וני קאש. בונו וקאש כבר שיתפו פעולה בעבר, ובצירוף מקרים קוסמי, קאש הופיע באותם ימים בדבלין. הלהקה פגשה אותו מאחורי הקלעים והזמינה אותו לאולפן כדי לנסות את השיר THE WANDERER. קאש הסכים, נכנס לאולפן, והקליט את השירה בקולו העמוק והסדוק. התוצאה הייתה קטע סיום מהפנט לאלבום, רגע של אמת אמריקאית בתוך הכאוס האירופאי. שנה לאחר מכן, קאש הוציא את האלבום הראשון בסדרת AMERICAN RECORDINGS שלו עם המפיק ריק רובין, סדרה שהזניקה מחדש את הקריירה שלו. אפשר לומר ש-U2 זיהו את הקאמבק הגדול רגע לפני כולם. קאש, מצידו, החזיר להם טובה כשביצע גרסת כיסוי מרגשת לשירם ONE.

בסופו של דבר, ZOOROPA זכה בפרס הגראמי בקטגוריית "האלבום האלטרנטיבי הטוב ביותר", מה שגרם לבונו בעיקר לגלגל עיניים. בנאום הזכייה שלו הוא אמר בציניות: "כן, 'אלטרנטיבי'... אני חושב שהייתי רוצה להעביר מסר לצעירים של אמריקה, שממשיכה לנצל לרעה את עמדתנו ולזיין את המיינסטרים. אלוהים יברך אתכם". שנים לאחר מכן, ב-2006, הוא הודה: "חשבתי על האלבום בזמנו כיצירה גאונית. באמת חשבתי שמשמעת הפופ שלנו תואמת את הניסויים שלנו וזה היה הסמל שלנו. קצת טעיתי בזה".

צדק או טעה, דבר אחד בטוח: ZOOROPA נשאר רגע בזמן, קפסולה של יצירתיות מתפרצת, בלבול ותעוזה, ותזכורת לכך שלפעמים, האלבומים הטובים יותר הם אלו שאף אחד לא התכוון ליצור.

ב-5 ביולי בשנת 1972 יצא התקליט WAKA JAWAKA של פרנק זאפה. אך מאחורי היצירה הג'אזית המורכבת הזו מסתתר סיפור מדהים על חודש ארור אחד, שכלל שריפת ענק, דחיפה אלימה מבמה, פציעות שכמעט גמרו לזאפה את הקריירה, ולידה מחדש מתוך ההריסות, כשהוא מרותק לכיסא גלגלים.

בהופעה של פרנק זאפה ידעו האנשים בקהל לצפות לבלתי צפוי. המאסטרו בעל השפם המפורסם היה ידוע ביכולתו לקחת את המוזיקה שלו למסעות מאולתרים, כאלה שהשאירו לא פעם את הקהל, ולעיתים קרובות גם את חברי להקתו המוכשרים, פעורי פה. אך בערב הקר של ה-10 בדצמבר 1971, באולם ריינבאו בלונדון, הבלתי צפוי הפך לסיוט מוחשי.

במהלך ההדרן, בעוד זאפה ולהקתו מנגנים גרסה סאטירית משלהם ללהיט של הביטלס I WANT TO HOLD YOUR HAND, טיפס על הבמה בחור צעיר בן 24 בשם טרבור צ'ארלס האוול. בעיניו של האוול בערה אש קנאה יוקדת; הוא היה משוכנע שזאפה, מהבמה הגבוהה, מנסה לפלרטט עם חברתו שישבה בקהל. בזעם עיוור, הוא הסתער על זאפה ודחף אותו במלוא הכוח. זאפה צנח נפילה חופשית ומבעיתה היישר אל רצפת הבטון של בור התזמורת שמתחת לבמה. חברי הלהקה כבר היו בדרכם לרדת מהבמה כשמחיאות הכפיים הסוערות נשמעות מכל עבר ולפתע... שאגת תדהמה קצרה וקולקטיבית ואחריה דממה. אותם חברים סובבו את הראש לעבר הבמה, קלטו מהר מה שקרה והביטו באימה מלמעלה, היו בטוחים שזה הסוף, שהם הרגע היו עדים למותו של הבוס. הם הובהלו במהירות אל מאחורי הקלעים, משאירים מאחור דממת הלם.

למטה, בתוך הבור החשוך, שכב זאפה כשהוא מרוסק. הוא סבל מפגיעת ראש חמורה, שברים מרובים בגב, ברגל ובצוואר, הגרוגרת שלו נמחצה ויד אחת הייתה משותקת. בזמן שצוותי ההצלה הגיעו, כמה מאנשי הקהל הנמרצים תפסו את האוול שניסה להימלט ומסרו אותו לידי הצוות הטכני של זאפה, שוודאי העניק לו "טיפול" משלו עד להגעת המשטרה. מה שהאוול לא יכול היה לדמיין הוא שמעשה הנקמה הפרימיטיבי שלו יהפוך, באופן אירוני, לזרז משמעותי בקריירה של זאפה וישלח אותו לכיוונים מוזיקליים חדשים.

חודש דצמבר השחור

תאמינו או לא, התקרית המחרידה בלונדון הייתה רק שיא נוסף בחודש דצמבר הארור של 1971 עבור זאפה. שישה ימים בלבד לפני כן, ב-4 בדצמבר, הופיע זאפה עם להקתו בקזינו של העיר מונטריי, שווייץ. במהלך ביצוע היצירה KING KONG, מישהו מטומטם וכנראה מסומם מהקהל ירה זיקוק אל תקרת העץ של האולם. התקרה התלקחה מיד, והאש החלה להתפשט במהירות מסחררת. בקור רוח מעורר השתאות, זאפה עצר את המוזיקה, הנחה את הקהל המבוהל להתפנות ביעילות ובסדר, והציל את כולם מאסון. לא היו נפגעים, אך כל הציוד של הלהקה, שהיה שווה הון, עלה בלהבות ונהרס כליל.

באופן מדהים, מי שנכחה באותה הופעה גורלית הייתה להקת דיפ פרפל. הם היו אמורים להקליט את תקליטם החדש, MACHINE HEAD, באותו אולם יום למחרת. בבוקר שאחרי השריפה, הבסיסט רוג'ר גלובר התעורר וראה את שכבת העשן הסמיך והשחור מרחפת מעל מי אגם ז'נבה השלווים. המראה הזה הכה בו, ויומיים לאחר מכן הוא מצא את עצמו ממלמל את המשפט שהפך לשם של אחד משירי הרוק המוכרים בהיסטוריה: SMOKE ON THE WATER. השיר, כמובן, מתאר במדויק את אירועי אותו לילה. כהומאז' קטן ואישי, בהקלטת השיר עבור ה-BBC בשנת 1972, נשמע הסולן איאן גילאן אומר BREAK A LEG, FRANK - מחווה אירונית לפציעתו של זאפה, או אולי איחול לבבי להחלמתו.

לידה מחדש בכיסא גלגלים

ההתקפה בלונדון קטעה את סיבוב ההופעות באיבו. זאפה בילה את החודש הראשון בבית חולים, חסר יכולת לזוז, ולאחר מכן היה מרותק לכיסא גלגלים למשך כמעט שנה. תהליך ההחלמה היה ארוך ומייסר. אחת מרגליו התאחתה בצורה לא נכונה ונשארה קצרה במעט מהשנייה. הפגיעה הקשה בגרוגרת גרמה לקולו להפוך לנמוך ועמוק יותר לצמיתות - שינוי שהוא אימץ בשמחה והפך לחלק מהסאונד הווקאלי שלו מתחילת 1973 ואילך.

במהלך תשעת חודשי ההחלמה, כשגופו היה כלוא, מוחו המוזיקלי היה חופשי ופורה מתמיד. בלי הופעות, בלי חזרות, בלי נסיעות, לא נותר לו אלא להתאושש ולכתוב מוזיקה. והוא כתב. המון. זאפה החליט לנצל את התקופה הזו כדי לחקור כיוון חדש: מוזיקה להרכבי ביג בנד גדולים, עם דגש חזק על ג'אז אינסטרומנטלי. המערכונים הקומיים והסאטירה החברתית שאפיינו את להקתו האחרונה, "האימהות" עם הזמרים פלו ואדי (הווארד קאיילן ומארק וולמאן, לשעבר מלהקת הצבים), פינו את מקומם לקומפוזיציות רציניות, מורכבות ווירטואוזיות. על העטיפה האחורית של התקליט WAKA JAWAKA, זאפה מצולם בכיסא הגלגלים שלו, מביט ישירות למצלמה במבט רציני ונוקב, כאילו אומר לעולם: "אני פצוע, אבל אני רציני מתמיד".

להקה חדשה, צליל חדש

בזמן שזאפה היה מושבת, להקתו התפרקה באופן טבעי. איבוד העבודה הפתאומי שלח את הנגנים לחפש פרויקטים אחרים. הזמרים פלו ואדי אף הרחיקו לכת ותקפו את זאפה בעיתונות. אך כמה מחבריו הנאמנים נשארו לצדו: המתופף האדיר איינסלי דאנבר, הקלידנים ג'ורג' דיוק ודון פרסטון, והגיטריסט ג'ף סימונס. אליהם הצטרף הבסיסט אלכס דימוצ'וויסקי, שזכה מיד לכינוי ERRONEUS. מדוע? זאפה הסביר בפשטות: "אלכס לא היה אזרח אמריקאי ולכן לא היה חבר באיגוד המוזיקאים. לא יכולתי להשתמש בשמו האמיתי על התקליט, אז הוא הפך לכינוי הזה".

איור העטיפה, פרי מכחולו של מארוין מאטלסון, מציג ברז מים כאשר בצד של המים החמים כתוב HOT ובצד של המים הקרים כתוב RATS. זו הייתה קריצה ברורה של זאפה למעריציו, רמז לכך ש-WAKA JAWAKA הוא סוג של המשך רוחני לתקליט הג'אז-רוק המהולל שלו משנת 1969, HOT RATS.

התקליט נפתח עם BIG SWIFTY, יצירה אפית בת 17 דקות שהוקלטה ב-17 באפריל 1972. זאפה הסביר: "הקטע הזה מייצג שינויים מהירים במשקלים ריתמיים. השתמשתי בו ברכיב מיוחד שנבנה עבורי, ה-ELECTRO WAGNERIAN, שמאפשר לנגן תו אחד ולקבל אוטומטית את כל ההרמוניה המאז'ורית שלו". צד ב' נפתח עם YOUR MOUTH, שיר קצר וגרובי ששמו המקורי היה WHERE ARE YOU COMING FROM. הזמרים בשיר הזה הם סאל מארקז, שגם ניגן אז חצוצרה עבור זאפה וכריס פיטרסון, שהיא בתם של חצוצרן הביג בנד, צ'אק פיטרסון והזמרת קיי פוסטר. אחריו IT JUST MIGHT BE A ONE SHOT DEAL התזזיתי. התקליט נחתם ביצירת הנושא הארוכה והמרתקת.

תגובת המבקרים: בלבול או גאונות?

כצפוי, המבקרים לא ממש ידעו איך לאכול את היצירה החדשה; עיתון STEREO REVIEW האמריקאי פרסם את ביקורתו: "בניגוד לתקליט HOT RATS, שהיה מהודק, יש בתקליט הזה מוזיקה משוחררת יותר בסגנון ג'אז. לא ברור אם זאפה רוצה באמת לנגן את הסגנון הזה או לעשות ממנו צחוק. אבל אם בסגנון הרוק זה נשאר כדבר לא ברור, בעניין הג'אז ברור כי זאפה מבצע פה פארודיה. הבה נקווה שהוא יעבור את השלב הזה שלו במהרה". בעיתון המוזיקה CIRCUS גם לא התלהבו: "כל התקליט הזה נשמע מבולבל ומבלבל. נו טוב, אפשר לצפות למשהו אחר כשבאים לבקר תקליט של זאפה?".

ברולינג סטון נכתב בביקורת: "למרות שזה לא קורה לעיתים קרובות, בכל פעם שפרנק זאפה ממלא את מטרתו להביא את המנה הרגילה שלו עם אקוטיות, בוז, מרה וליחה, הוא יוצא לפעמים עם אלבום שהוא חוויה מוזיקלית כזו שהוא תמיד טען שהוא יכול לייצר. למעט היצירה המדהימה שהוא ומוזיקאים שלו עשו עם HOT RATS לפני שנתיים, חלק גדול מההפקה המוזיקלית של זאפה היה תזונתי מדי מכדי לתמוך ביומרותיו האמנותיות. רוב הקומפוזיציות "הרציניות" שלו הכילו השפעות גדולות מרוב המוזיקה המודרנית. מקוריות מעולם לא הייתה הצד החזק של זאפה. התקליט החדש הוא אחד המאמצים המהנים יותר של זאפה, והוא מכיל את החומרים הטובים ביותר שהוא עשה מזה שנים. זה עשוי בהחלט להיות כתיקון בגדר של זאפה לאחר עבודתו המופלאה על 200 מוטלים, שהייתה חייבת להיות אחד הניסיונות של מוזיקאי ומלחין בכל הזמנים כדי להכפיש את עצמו.

הנגנים שהובאו עבור התקליט אינם הכוכבים שהביאו חן כה רב ל- HOT RATS. קפטיין ביפהארט ושוגרקיין האריס נעלמו, כשבמקומם פנים חדשות יותר הכוללות את טוני דוראן על גיטרת הסלייד, סל מרקס בחצוצרות, ודון פרסטון (קלידן אימהות ההמצאה המקורי) על מוג ופסנתר. הם מהווים חבורה צפופה וממושמעת.

השיר הראשון הוא אקסטרווגנזה בת 17 דקות בשם BIG SWIFTY שנע בכוח הגיטרה של זאפה וכלי הנשיפה של מרקס דרך מספיק שינויים כדי להפוך לסוויטת ג'אז מודרנית סולידית. זה משהו שצריך להעריך, למרות שהוא בהחלט יכול להישמע כיצירה של מיילס דייויס מהשורה השנייה, ואף עומד בגאווה מאחורי I SING THE BODY ELECTRIC, של להקת WEATHER REPORT.. אבל הקטע הזה טוב, הוא עומד בהאזנות חוזרות ונשנות, יחד עם קטע הנושא, שהוא אחד הדברים הטובים באלבום.

בצד השני יש את YOUR MOUTH שהוא חזרה לחוסר האכפתיות של זאפה. זה שיר חלש ונדוש, תרגיל ילדותי בתנופה איטית. IT JUST MIGHT BE A ONE SHOTt DEAL הוא מוזיקה בסגנון אימהות ההמצאה הישנות והטובות. אולי פרנק זאפה רק נהיה רך בפעם הראשונה בקריירה שלו. או אולי זה פשוט שלב בקריירה שלו. כך או כך, התקליט החדש כנראה חסר את הברק של HOT RATS, או את היכולת לגירוי שהייתה קיימת בחלק מחומרי האימהות. זה במקרה שלו סימן לבגרות, או עדות למיצוי".

בדיעבד, WAKA JAWAKA בא כגשר בין תקופת הרוק-הקומי הפרועה של תחילת שנות ה-70 לבין תקופת הביג-בנד ג'אז-פיוז'ן המתוחכמת של אמצע העשור. זהו תקליט שנולד מכאב, סבל ותסכול, אך הפך לאחת ההצהרות האמנותיות החשובות והאמיצות ביותר בקריירה של יוצר שלא ידע פחד, אפילו כשהיה על סף מוות.

גם זה קרה ב-5 ביולי: קחו נשימה, אנחנו צוללים למנהרת הזמן, אל כמה מהרגעים הגדולים, הקטנים והמוזרים ביותר בתולדות הרוק'נ'רול. הלהקה שהתפרקה בטריפ, הפרידה של האיש בשחור והלילה שבו ג'ימי הנדריקס התגלה.

הפצצה של סטילי דן: "חבר'ה, אין יותר להקה"

שנת 1974. להקת סטילי דן מסיימת הופעה שגרתית בסנטה מוניקה, קליפורניה. הקהל מריע, הנגנים מנגבים את הזיעה, אבל באוויר יש מתח שרק שני אנשים בחדר יכולים להרגיש. עבור וולטר בקר ודונלד פייגן, המוח והלב של הלהקה, זו לא הייתה עוד הופעה. זו הייתה ההופעה האחרונה. נקודה.

לאחר המופע, כולם נסעו לביתו של בקר למסיבת אפטר-שואו קטנה. האווירה הייתה משוחררת, אולי משוחררת מדי, כשחלק מהנוכחים החליטו לשדרג את החוויה עם סמי הזיה. בבוקר למחרת, המתופף ג'ים הודר, הגיטריסט דני דיאס והגיטריסט הנוסף, ג'ף 'סקאנק' בקסטר, התעוררו מעורפלים לתוך סלון ביתו של בקר. כמתנת נחיתה אכזרית במיוחד מהטריפ, המתין להם בקר עם הודעה קצרה וקולעת: "אין יותר להקה".

ההלם היה מוחלט. השלושה, שהרגישו שקרעו את עצמם במשך שנים למען ההצלחה של ההרכב, חשו איך הישבן שעליו עמלו כל כך קשה נבעט זה עתה ללא רחמים אל מחוץ לדלת. הם יצאו משם פגועים ומבולבלים. בקסטר, אגב, לא נשאר מובטל זמן רב ומצא את דרכו לבוב דילן ומשם ללהקת ה-DOOBIE BROTHERS, שם הביא סאונד גיטרה קשוח יותר.

רק שנים ארוכות לאחר מכן, בראיונות שנערכו עמם, הודו השלושה שהם מבינים בדיעבד את המהלך. בקר ופייגן היו פרפקציוניסטים אובססיביים שמאסו בחיי הדרכים. מטרתם הייתה אחת: להפוך את סטילי דן מיצור חי ונושם על הבמה, למותג אולפן מלוטש ומושלם. הם רצו להפוך את אולפן ההקלטות למעבדה הפרטית שלהם, ושם, בעזרת טובי נגני הסשנים של אמריקה (שעלו הון תועפות), לזקק את הצליל המדויק ששמעו בראשם. הם ויתרו על הבמה, והפכו את השם סטילי דן למילה נרדפת לשלמות מוזיקלית בלתי מתפשרת.

הקול נדם: ההופעה האחרונה של ג'וני קאש

קפיצה קדימה בזמן לשנת 2003. בווירג'יניה, מקום הולדתה של מוזיקת הקאנטרי, עולה לבמה דמות שברירית, לבושה כולה בשחור. זהו ג'וני קאש, "האיש בשחור", ארבעה חודשים בלבד לאחר מותה של אהבת חייו, ג'ון קארטר. גופו היה חלש מדי, והוא נזקק לשני עוזרים כדי להגיע אל המיקרופון, אך הוא התעקש בכל תוקף לא לעלות לבמה בכיסא גלגלים. קאש, שנהנה מפריחה מחודשת ומפתיעה בפופולריות שלו בזכות סדרת אלבומי ה-AMERICAN RECORDINGS שהפיק לו ריק רובין, עמד מול הקהל הנרגש בהילטון. במשך 30 דקות הוא שר, אך השיא הגיע כשהפסיק את המוזיקה והתמסר לרגע של שקט מוחלט.

"רוחה של ג'ון קארטר מאפילה עליי הלילה", אמר בקול רועד אך צלול. "עם האהבה שהייתה לה אליי והאהבה שיש לי אליה, אנחנו מתחברים איפשהו בין כאן לגן עדן. אני מניח שהיא הגיעה מגן עדן לביקור קצר, כדי לתת לי אומץ והשראה, כמו שתמיד עשתה". מיד לאחר מכן, הוא פצח בביצוע קורע לב לשיר שג'ון כתבה לו, אחד מלהיטיו הגדולים ביותר, RING OF FIRE.

בהמשך הערב, הוא שלף הפתעה: ביצוע ראשון מזה 25 שנה לשיר שלו מ-1964, UNDERSTAND YOUR MAN. השיר, שנכתב כתגובה לריב עם אשתו הראשונה ויויאן, היה התשובה שלו לשיר DON'T THINK TWICE, IT'S ALRIGHT של חברו בוב דילן. זה היה השיר האחרון שג'וני קאש ביצע אי פעם בהופעה חיה. חודשיים לאחר מכן, בספטמבר, הוא הלך לעולמו והצטרף לאהובתו ג'ון.

רגעים קטנים, היסטוריה גדולה:

1966, הניצוץ של הנדריקס: במועדון קטן וצפוף בשם ?CAFE WHA בניו יורק, בחור צעיר ואלמוני בשם ג'ימי הנדריקס מנגן על הגיטרה כאילו אין מחר. בקהל יושב צ'אס צ'נדלר, שהיה הבסיסט של להקת האנימלס. צ'נדלר נדהם ממה שראה ושמע, הפך במהרה למנהלו של הנדריקס, ולקח אותו ללונדון. משם, השאר הוא היסטוריה מחשמלת.

1980, דאבל תופים בזפלין: במהלך הופעה של לד זפלין במינכן, גרמניה, מצטרף לבמה סיימון קירק, המתופף של להקת באד קומפני (שהייתה חתומה בחברת התקליטים של זפלין, סוואן סונג). הוא מתיישב ליד מערכת תופים נוספת ומצטרף לג'ון בונהאם לביצוע אדיר של WHOLE LOTTA LOVE. איש לא ידע זאת אז, אבל קירק היה המוזיקאי האורח האחרון שהופיע עם הלהקה. יומיים לאחר מכן הסתיים סיבוב ההופעות, ובספטמבר נמצא בונהאם מת, מה שהביא לסופה של הלהקה.

1966, הבריחה ממאנילה: הביטלס נמלטים על נפשם ממאנילה, בירת הפיליפינים, לאחר שהסתבכו עם הגברת הראשונה, אימלדה מרקוס. הלהקה סירבה בנימוס להזמנה לארוחת בוקר בארמון הנשיאותי, והדבר התפרש כעלבון צורב. כשהגיעו לשדה התעופה, המתין להם המון זועם שירק עליהם ואיים עליהם. הם נשבעו שלעולם לא יחזרו לשם.

1971, זרזיר קטן נולד: להקת הפרוג-רוק הסימפוני בארקליי ג'יימס הארבסט נכנסת לאולפן כדי להתחיל לעבוד על תקליטה השלישי. השיר הראשון שהוקלט באותו היום נקרא LITTLE LAPWING (זרזיר קטן).

השיק של בריאן פרי והפסיכדליה של מארק בולאן

באותו יום ממש, בשנת 1974, יצא תקליט הסולו השני של בריאן פרי, הסולן המסוגנן של רוקסי מיוזיק. התקליט, ANOTHER TIME ANOTHER PLACE, המשיך את הקו של קודמו: אוסף של גרסאות כיסוי לשירים של אמנים כמו בוב דילן, סם קוק ואלביס פרסלי, כולן עטופות בסגנון הייחודי והקולי של פרי. על עטיפת התקליט הוא נראה בטוקסידו לבן ליד בריכה, התגלמות הקלאסה. פרי היה תופעה ייחודית: הוא הצליח להביא את הזוהר והשואו ביזנס של פעם אל תוך סצנת הגלאם-רוק הזוהרת והאופנתית, וקולו היה בלתי ניתן לחיקוי. לפני שלוש שנים לא היה כמעט אחד באנגליה שידע מי זה בריאן פרי. אבל באמצע 1974 הוא כבר היה שם דבר. ואלבום הסולו השני שלו קיבל ברקורד מירור את הביקורת הזו: "זו חבילה קלאסית מאת המנהיג של רוקסי מיוזיק, מהעטיפה ועד הלוגו. בתקליט הוא מעניק את ביצועיו לסטנדרטים ישנים עם שירה שקשה מאד להגדירה כשירה, במונח הברור של המילה. התגובה הראשונה של המאזין היא להשוות מיד בין הגרסאות של פרי לגרסאות המקוריות. זה צעד לא הוגן כי פרי לא רק נותן פה גרסאות חדשות אלא ממש הופך את זה לשירים חדשים. יש ליווי של נגנים מעניין מאד, במיוחד בשיר IN THE CROWD, ולמרות שיש לפרי מבקרים רבים נגדו - יש לו שפע של סטייל וקלאס וזאת ללא יומרנות".

ובחזרה לשנת 1968. בעוד העולם עדיין מעכל את "קיץ האהבה", ובעוד להקות כמו קרים ופינק פלויד מרעידות את הבמות עם רוק כבד ופסיכדליה, צמד קטן בשם טירנוזאורוס רקס, שהובל על ידי מארק בולאן, הוציא תקליט בכורה עם שם ארוך במיוחד: MY PEOPLE WERE FAIR AND HAD SKY IN THEIR HAIR... BUT NOW THEY'RE CONTENT TO WEAR STARS ON THEIR BROWS.

הם היו שונים מכל דבר אחר. במקום גיטרות חשמליות צורחות, הם הציעו גיטרות אקוסטיות, תופי בונגוס, ומילים מיסטיות על פיות ושדונים. את העטיפה המהפנטת צייר ג'ורג' אנדרווד, חבר ילדות של דיוויד בואי. אותו אנדרווד, אגב, היה זה שבקטטת נעורים על ליבה של נערה, חבט בבואי אגרוף שגרם לאישון באחת מעיניו להישאר מורחב לצמיתות, מה שהעניק לו את המראה העל-זמני המפורסם שלו. בולאן חיפש אמן בסגנון ויליאם בלייק, ובואי המליץ על חברו. כך נולד שיתוף פעולה שהוליד את אחת העטיפות המזוהות יותר עם הפולק-פסיכדלי של התקופה.

בונוס: אלף לילה ולילה של רוק סימפוני: הסיפור המלא מאחורי יצירת המופת של רנסאנס שיצאה החודש, יולי בשנת 1975.

בשנת 1975 להקה אחת בעולם הרוק המתקדם בחרה בדרך אחרת משכנותיה הפרוגרסיביות. במקום צליל חשמל מחריש אוזניים, היא הציעה ממתק תזמורתי. במקום זעקות רוק גבריות, היא הציגה קול נשי צלול כבדולח. כן, זו היא רנסאנס, והתקליט "שחרזדה וסיפורים אחרים" זה לא היה עוד תקליט פרוג אלא מסע קסום שנרקם מהשפעות קלאסיות, פולק בריטי, ושירתה המלאכית של אנני הסלאם.

הדרך אל השטיח המעופף: רנסאנס נולדת מחדש

כדי להעריך את הגדולה של "שחרזדה", צריך קודם כל להבין שרנסאנס של 1975 הייתה למעשה גלגול מזוקק של הלהקה. ההרכב המקורי, שהוקם בשנת 1969 על ידי יוצאי להקת היארדבירדס, קית' רלף וג'ים מקארתי, נשען על סאונד פולקי-קלאסי-רוקי שהתפוגג במהרה. מתוך האפר של אותה להקה ראשונית, צמחה להקת רנסאנס חדשה, שנבנתה סביב כמה עמודי תווך מוזיקליים ברורים.

אחרי ניסיון עם זמרת בשם בלינקי הגיעה אנני הסלאם, זמרת בעלת מנעד קולי פנומנלי של חמש אוקטבות, שעברה חיש מהר את האודישן שנערך לה. לצידה היו אלו הפסנתרן הווירטואוז ג'ון טאוט, הבסיסט ג'ון קאמפ, המתופף טרנס סאליבן והגיטריסט האקוסטי והמלחין העיקרי, מייקל דאנפורד.

ההרכב הזה מצא את הנוסחה המנצחת. הם חיברו בין פסנתר קלאסי, עיבודים תזמורתיים ותחושה עממית בריטית לסאונד שלא היה דומה לשום דבר אחר. התקליטים הקודמים שלהם, ASHES ARE BURNING ו-TURN OF THE CARDS, כבר זיכו אותם בשבחי המבקרים ובקהל מעריצים נאמן, במיוחד בארצות הברית, והכל היה מוכן לקראת הפרויקט הגדול והשאפתני ביותר שלהם עד אז.

ששש... מקליטים באבי רואד עם תזמורת שלמה

הרעיון ליצור סוויטה מוזיקלית ארוכה המבוססת על סיפורי אלף לילה ולילה התבשל במשך זמן מה, והמקום שנבחר להגשים חזון זה היה לא אחר מאולפני אבי רואד בלונדון. את מלאכת ההפקה הם הפקידו בידיו של דיוויד היצ'קוק, מפיק-על שעבד עם השמות הגדולים של הפרוג, כולל ג'נסיס, קרוואן וקאמל.

ההקלטות היו שיעור באמנות קפדנית. לראשונה, הלהקה עמדה לעבוד באופן אינטנסיבי עם תזמורת סימפונית מלאה – התזמורת הסימפונית של לונדון, אחת מהיוקרתיות בעולם, בניצוחו של טוני קוקס. זו הייתה קפיצת מדרגה עצומה מעיבודי המיתרים הנהדרים אך הצנועים יותר בתקליטיהם הקודמים, וצעד הכרחי כדי להשיג את הסאונד האפי והגרנדיוזי שהם רצו עבור היצירה המרכזית.

השילוב של להקת רוק ותזמורת לא היה חדש, אבל רנסאנס ניגשה לכך ברגישות שאין שנייה לה. במקום להשתמש בתזמורת כרקע בומבסטי לסולואי גיטרה, הסאונד שלה היה מעודן. הפסנתר של טאוט היה הכלי המוביל, רוקם מנגינות מורכבות שנשזרו בשירתה המרחפת של הסלאם. הבס של קאמפ (בו נהג לפרוט עם מפרט ולא באצבע - דבר שהביא ל-ATTACK ברור בצליל) פעל ככלי מוביל נוסף, והתיפוף של סאליבן ניווט בקלילות בין משקלים קצביים מורכבים ושינויים דינמיים. כל זה נבנה על בסיס הלחנים וההרמוניות שיצר דאנפורד עם הגיטרה האקוסטית שלו.

צד א': סיפורים מהצד

שם התקליט, "שחרזדה וסיפורים אחרים", מרמז במדויק על המבנה שלו. הצד הראשון של התקליט המקורי מורכב מאותם "סיפורים אחרים" – שלושה שירים נפרדים שמציגים את הגוונים השונים של הלהקה.

הראשון מהם הוא TRIP TO THE FAIR שהוא יצירה יפהפייה ונוגה, שמביאה את הקסם והמלנכוליה של רומן חולף. המילים, שנכתבו על ידי שותפתה הוותיקה של הלהקה, התמלילנית בטי תאצ'ר, נכתבו בהשראת חוויה אמיתית לגמרי של אנני הסלאם: דייט ראשון שהיה לה עם רוי ווד, הגאון המוזיקלי מאחורי הלהקות THE MOVE ואי.אל.או. זהו דייט ראשון שהפך ליצירת אמנות מרהיבה ולארבע שנים בהן הסלאם הייתה מאורסת לו. היא סיפרה: "מה שקרה זה, בערב הזה רוי ואני יצאנו לשתות ויצאנו ליריד בהמפסטד הית'; אני חושבת שזה היה בתקופת חג הפסחא. הגענו לשם בחצות והיריד היה סגור. למחרת התקשרתי לבטי כדי לספר לה על זה והערב שלי הפך למילים לשיר".

לאחר מכן בא THE VULTURES FLY HIGH שהוא ניגוד מוחלט. זהו קטע קצבי הרבה יותר, המשמש כפרשנות חריפה על הצהובונים ועיתונות המוזיקה הצבועה, ועל האופי הטורפני של תעשיית המוזיקה. כאן סוף סוף שומעים את הלהקה בועטת קצת יותר חזק, עם תחושת דחיפות שמספקת קונטרסט נהדר לרגעים השמיימיים של התקליט.

צד א' נחתם עם OCEAN GYPSY שהפך לאהוב המעריצים ואחד מהמנוני הלהקה. זוהי בלדה מדהימה על געגועים והים, עם מנגינה מהפנטת ומילים פואטיות. הביצוע הקולי של הסלאם כאן הוא פשוט עוצר נשימה, והיא מצליחה להעביר גם את העוצמה וגם את הפגיעות של גיבורת השיר. נו, כי אחרי הכל בטי ת'אצ'ר כתבה את השיר על הסלאם, לדברי הזמרת, ועל היחסים שהיו לה עם מנהל הלהקה, מיילס קופלנד.

צד ב': מסע אל לב המדבר – "שחרזדה"

ואז מגיע תורו של הצד השני, יצירת המופת של התקליט, האפוס המונומנטלי. סוויטה זו, שאורכה כמעט 25 דקות, היא מסע מוזיקלי מרהיב אל ליבת סיפורי אלף לילה ולילה. היא מחולקת לתשעה חלקים נפרדים הזורמים זה אל זה בחן מושלם, ומציגה את מלוא היכולת של חברי הלהקה כמלחינים, מעבדים ומבצעים.

היצירה נפתחת ב-FANFARE התרועתי-מלכותי, עוברת דרך קטעים דרמטיים כמו THE BETRAYAL ו-THE SULTAN הכוחני, ומתאזנת עם רגעים של יופי צרוף כמו LOVE THEME. החלק שבו אנני הסלאם שרה בתפקיד שחרזדה המספרת על הנסיך והנסיכה הצעירים הוא אחד מרגעי השיא. הסוויטה כולה נבנית לקראת FESTIVAL הסוחף, ומסתיימת ב-FINALE מנצח. איזה יופי אמיתי הוא זה!

שימו לב לנקודת בלבול: ליצירה של רנסאנס אין קשר מוזיקלי ישיר ליצירה הקלאסית הידועה "שחרזדה" מאת ניקולאי רימסקי-קורסקוב - אם כי יש ציטוט קטנטן מהיצירה הקלאסית בתקליט הזה. "יש שלוש גרסאות: ראוול, רימסקי-קורסקוב ורנסאנס", אמרה האסלאם.

בלוג מוסיקה - כל מה שרציתם לדעת על מוזיקה - ועוד קצת.

הנכם מוזמנים לשתף את הבלוג עם חבריכם.

הרצאות מוסיקה שלי ותכני מוסיקה מיוחדים לפלטפורמות שונות - לפרטים והזמנות: 050-5616459

רוצים לשמוע עוד הרצאות מעניינות על הופעות מוסיקה? זמרים ישראליים? להקות רוק? הביטלס? תקליטים? רוק מתקדם? ועוד מגוון נושאים? מוזמנים ליצור איתי קשר. בינתיים, בואו ליהנות גם מפודקאסט מומלץ ומבלוג המוסיקה באתר.