רוק מסביב לשעון: מה קרה ב-6 ביולי בעולם הרוק

הנכם מוזמנים לצלול איתי למנהרת הזמן עם אירועי פופ ורוק שאספתי עבורכם ממקורות שונים ונדירים מאד שאינם ברשת. אהבתם וברצונכם לקבל עוד ועוד? בשביל זה בניתי עבורכם הרצאות מוסיקה מעשירות ומעניינות ופודקאסטים מומלצים.

אז מה קרה ב-6 ביולי (6.7) בעולם של רוק קלאסי?

חקר, ערך וכתב: נעם רפפורט

הציטוט היומי: "אין טעם לשאול אותי מה דעתי על להקת הסקס פיסטולס. זה ממש לא רלוונטי. באנגליה יש כרגע מצב מוטעה בו אנשים חושבים שאם מישהו ניצב עם פסנתר על הבמה אז הוא ודאי מבצע מוזיקה רגישה. כך חושבים על גילברט אוסליבן או אלטון ג'ון. הכל נעשה מעוות ואנשים מקבלים תמונה לא נכונה על המוזיקה. כמו שמכונות עשן על הבמה יוצרות ישר תדמית של רוק כבד. אנגליה לא מעכלת בקלות מוזיקה שהיא נטו ונטולת אפקטים וגימיקים. הבריטים חייבים לקשר מוזיקה עם חפצים מסוימים" (מארק נופפלר מלהקת דייר סטרייטס, בעיתון מלודי מייקר, בשנת 1978).

האקסטזה של סטילי דן. ב-6 ביולי בשנת 1973 יצא תקליטה השני של סטילי דן, COUNTDOWN TO ECSTACY, והוא לטעמי שילוב גאוני של מוזיקת רוק עם ניחוחות ג'אז ומלודיות פופ. אז הנה הספירה לאחור שהקדימה את זמנה: התקליט שכמעט התרסק והפך ליצירת מופת - קוקטייל מסחרר של רוק מהודק, הרמוניות ג'אז מורכבות ומלודיות פופ ממכרות שכנראה הקדים את זמנו.

אחרי ההצלחה המסחררת של תקליט הבכורה, CAN'T BUY A THRILL, שסיפק להיטי ענק כמו DO IT AGAIN ו-REELIN' IN THE YEARS, כולם ציפו שמכונת הלהיטים המשומנת הזו תמשיך לייצר עוד מאותו הדבר. אך דונלד פייגן עם וולטר בקר, כידוע, מעולם לא התעניינו בדרך הקלה. במקום זאת, הם הגישו לחברת התקליטים שלהם, MCA, יצירה מורכבת, אינטלקטואלית ומתריסה, פצצה של תחכום מוזיקלי שהותירה את המנהלים מגרדים את פדחתם במבוכה. התוצאה? החמצה מסחרית כמעט מהדהדת בזמן אמת, בין היתר משום שהאלבום לא כלל אף סינגל ברור ומסחרי שיכול היה לכבוש את המצעדים כמו קודמו.

עם זאת, מבחינה אמנותית, התקליט החדש היה קפיצת מדרגה אדירה. תקליט הבכורה הוקלט על ידי חמישה חברים שעדיין גיששו את דרכם באולפן. כעת, אחרי שנה של הופעות אינטנסיביות שחישלו וגיבשו אותם, סטילי דן נשמעה כמו יחידה מונוליטית. ההרכב, שכלל את הגיטריסטים דני דיאס וג'ף "סקאנק" בקסטר והמתופף ג'ים הודר, היה הדוק מתמיד. פייגן ובקר ידעו בדיוק איך הם רוצים שהלהקה תישמע וכתבו את השירים במיוחד עבור הסאונד הייחודי הזה שהדהד בראשם. שינוי משמעותי נוסף היה עזיבתו של הסולן דייוויד פאלמר, שפוטר מהלהקה לאחר שבקר ופייגן הרגישו שסגנון השירה הפופי שלו אינו מתאים לחומרים האפלים והציניים יותר שכתבו, וכן בשל פחד הבמה הקיצוני ממנו סבל. דונלד פייגן, ששר בכמה שירים בתקליט הראשון, נדחף אל קדמת הבמה והפך לסולן הראשי. קולו המאנפף, האירוני והאינטלקטואלי הפך מאותו רגע לאחד מסימני ההיכר המובהקים של הלהקה.

אנשי חברת התקליטים, שציפו ללהיטי רדיו קליטים, קיבלו יצירה מאתגרת וסירבו להשקיע בה. יחסי הציבור היו אפסיים והמכירות דשדשו בהתאם, כשהתקליט מגיע בשיאו למקום ה-35 בלבד במצעד הבילבורד. כאילו כדי להוסיף חטא על פשע, גם עטיפת התקליט נראתה כמו ניסיון מכוון לחבל במכירות. העטיפה מציגה ציור חיוור ומוזר של דמויות שרחוקות מלהיות מושכות עין. איפה זה ואיפה הצבעים העזים והתוססים בעטיפת תקליט הבכורה? אם זה לא הספיק, הצד האחורי של העטיפה הציג תמונה של חברי הלהקה זעופי פנים, מותשים ומשועממים, כאילו נתפסו בעדשת המצלמה ברגע הכי לא נכון. האם כך מוכרים מוזיקה? זו הייתה כמעט קריקטורה של אנטי-שיווק, ולפי השמועות, חברי הלהקה פשוט היו תחת השפעת חומרים שונים ועייפות קיצונית בזמן הצילום באולפן.

חברתו של דונלד פייגן, דורותי "דוטי מהוליווד" ווייט, אמנית שאפתנית, עיצבה את עטיפת התקליט. ציור צבעי המים שלה תיאר שלוש דמויות שנראות כמעט חייזריות, חסרות תווי פנים, מביטות בריקנות אל עבר אורות מסנוורים באופק. כשמנכ"ל חברת התקליטים ABC, ג'יי לסקר, ראה את הציור, הוא מיד התנגד. הוא התלונן שבלהקה יש חמישה חברים ובציור יש רק שלוש דמויות. "דוטי" טענה שזה לא ציור של הלהקה, אלא פשוט משהו שייראה טוב על העטיפה. לסקר היה נחרץ. אבל פייגן היה נחרץ לא פחות. והיד חסרת הגוף שהופיעה בתצלום האחורי של הלהקה בחדר הבקרה של אולפני ABC? היא הייתה שייכת לטכנאי רוג'ר ניקולס, שהפך עם השנים לאיש הסאונד הצמוד והבלתי מחליף של הצמד בזכות פתרונותיו הטכנולוגיים הגאוניים.

אך כדרכם של דברים גדולים באמת, הזמן עשה את שלו. שנים לאחר מכן, קהל המעריצים גילה את היהלום החבוי, והתקליט הפך לאהוב ומוערך בקטלוג העשיר של הלהקה, ואף הגיע למעמד של אלבום זהב יוקרתי. באשר לשם התקליט, ג'ף בקסטר הסביר: "סטילי דן תכננו לכתוב מיני-אופרה שלמה על נחת שיוצא לחופשה. הקטע האחרון היה אמור לתאר איך הוא סוף סוף שוכב עם מישהי, והיינו אמורים לקרוא לשיר כשם התקליט. חשבנו שנסתבך בגדול עם גורמים רשמיים במדינה, אז ויתרנו על זה".

התקליט נפתח עם BODHISATTVA, קטע רוק'נ'רול קצבי ובועט. סטילי דן הם עדיין להקה בשלב הזה, בכל זאת, והגיטריסטים שם מחוללים פלאים מדי פעם, במיוחד בשירים שבהם סטילי דן מחליטים להפשיט כמה מהחלקים מהשירה ולהקדיש אותם לג'ימג'ום מופתי. השיר הזה הוא בעיקר תירוץ לג'ימג'ום עם סולואי גיטרה ופסנתר מצוינים, מהירים - באופן שפשוט שורף את הטייפ המגנטי. שימו לב לסולו הגיטרה הבי-בופי האדיר שיש שם. "בודהיסטווה" הוא כינוי לאדם שהגיע להארה בבודהיסטית אך בחר להישאר בעולם הארצי כדי לעזור לאחרים להגיע אליה. הבחירה בשם רוחני כל כך לשיר רוק אנרגטי היא דוגמה קלאסית להומור הציני והאינטלקטואלית של הצמד.

אחד השירים הבולטים, MY OLD SCHOOL, הוא סיפור קצת אוטוביוגרפי. פייגן ובקר כתבו אותו על תקרית אמיתית ממאי 1969, עת למדו בקולג' בארד בניו יורק. השניים נעצרו יחד עם בנות זוגם וחברים נוספים בפשיטה משטרתית על מסיבה סוערת. הדובדבן שבקצפת בסיפור הזה הוא זהותו של התובע המחוזי שטיפל בתיק: אדם בשם ג'י גורדון לידי, שלימים יתפרסם כאחד מאנשי המפתח בפרשת ווטרגייט. כן, קראתם נכון. בשיר עצמו פייגן מתייחס אליו ישירות בכינוי DADDY GEE, והחוויה הטראומטית הזו גרמה לו להצהיר בשיר שלא יחזור לעולם לקולג' הישן שלו – הבטחה אותה הפר רק עשרות שנים מאוחר יותר, כשחזר לקבל מהם תואר לשם כבוד.

התקליט נחתם ביצירת המופת KING OF THE WORLD, הקטע האהוב עליי בתקליט. השיר מציג ביצוע וירטואוזי של ההרכב כולו, עם עבודת גיטרות מופלאה של דני דיאס, שהופכת את ההאזנה לחוויה על-חושית, לצד שימוש חדשני של פייגן בסינטיסייזר מסוג ARP ODYSSEY שמדגיש את האווירה העתידנית. השיר הזה נכתב לאחר שבקר ופייגן צפו בסרט משנת 1962 בשם PANIC IN YEAR ZERO בכיכובו ובבימויו של ריי מילאנד. "זה היה סרט חורבן טיפוסי", אמר בקר. "כאילו, מה אתה עושה בסוף העולם. תחושת האבדון היא מוחצת". הסרט עסק במשפחה שנמצאת בטיול דיג בהרים כאשר לוס אנג'לס מופצצת גרעינית. השיר בוחן את מצבו והתנהגותו של ניצול לאחר מתקפה גרעינית, ושואל אם לא היה עדיף לו למות.

אבל לילה אחד, בזמן המיקס לשיר הזה, בקר ופייגן כבר הרימו ידיים והלכו הביתה מותשים. אך הגיטריסט דני דיאס, יחד עם טכנאי ההקלטה, נשארו באולפן נחושים לסיים את המלאכה. הם עבדו ללא הפסקה, שעות על גבי שעות, עד שכץ פשוט התמוטט ונרדם על הרצפה. ניקולס תיאר מאוחר יותר את התוצאה של אותו לילה כעבודה סופר מורכבת שדרשה שינויי ווליום ותמרונים אינסופיים על קונסולת הסאונד. כאן נכנסה לתמונה הגאונות של דני דיאס. הוא פיתח טכניקה מבריקה: במקום לנסות למקסס את כל השיר ברצף, הוא הקליט קודם את הבית, אחר כך את הפזמון, ואז פשוט חיבר פיזית את שני חלקי סרט ההקלטה יחד. הטכניקה הזו אפשרה להם לבצע פעולות שאף אדם לא יכול היה לבצע בזמן אמת, מעין גרסה ראשונית וחלוצית לעריכה דיגיטלית עוד לפני עידן המחשבים.

אבל היה קאץ'. הם עבדו בחדר לא מוכר, STUDIO C במקום STUDIO A הקבוע שלהם. השילוב של החדר הזר והתשישות המוחלטת הוביל למיקס מאכזב לחלוטין. בשעה 10 בבוקר למחרת, דיאס וניקולס עדיין היו באולפן, מנסים להציל את המצב, כאשר הלהקה הבאה שהזמינה את האולפן כבר דפקה על הדלת. דיאס נשבע שלעולם לא ינסה למקסס שוב כל הלילה. "צריך להיות רעננים כדי לעשות מיקס", הוא פסק. הוא היה אודיופיל אמטי וחובב סטריאו מושבע, וברגע שנכנס לאולפן, לא יכול היה להתאפק מלהניח את ידיו על הקונסולה. הוא ידע שהחיפוש שלו אחר השלמות מעצבן לפעמים את האחרים, אבל זו הייתה התמכרות. "רציתי שהכל יהיה בפרספקטיבת סטריאו מושלמת, בסימטריה מאוזנת לחלוטין. מדי פעם הייתי מטריף את כולם, אבל חלק מהצלילים שיצאו מזה היו די טובים". ואכן, נראה שדיאס הצליח באופן מרהיב במשימתו. עשרים שנה מאוחר יותר, רוג'ר ניקולס הטכנאי אישר שדונלד פייגן עדיין נשא בארנקו פיסת נייר שעליה רשם דיאס את נקודות ה-EQ המדויקות הדרושות כדי להבהיר ולחדד צלילים שונים. היה זה כמו קוד סודי לסאונד המושלם.

עבור בקר ופייגן, תנאי בסיסי לכל שיר שהקליטו היה ערוץ תופים יציב כמו סלע. בשיר SHOW BIZ KIDS צצו בעיות קצב רציניות, ורוג'ר ניקולס פתר אותן בעזרת עוד הברקה טכנולוגית. "אני זוכר שהיו לנו המון בעיות בניסיון להקליט ערוץ קצב מושלם ויציב לחלוטין. זה היה אחד מאותם שירים שפשוט קשה מאוד לנגן בדיוק בקצב, כשכל הכלים מסונכרנים. מה שקרה זה שהיינו מקבלים ערוץ תופים נהדר ומשהו אחר לא היה יושב טוב, או שהכל ישב במקום חוץ מהסנר. אחרי זמן מה, כולם נהיו מתוסכלים מאוד והתחילו לנסות מתופפים שונים, ואז שילובים שונים של נגנים, וזה עדיין לא התחבר כמו שצריך".

הפתרון היה מהפכני לתקופתו. "לא היו אז מכונות תופים", הסביר ניקולס, "אז יצרנו לולאת טייפ של 24 ערוצים באורך שמונה תיבות. במהירות של 30 אינץ' לשנייה, זו הייתה חתיכת סרט ארוכה מאוד. אורכה הפיזי של הלולאה הגיע לכ-15 מטרים! העברנו אותה דרך הדלת אל תוך האולפן, סביב גלגלת קטנה שהתקנו על חצובת מצלמה, בחזרה פנימה, ואז העתקנו את זה למכונת 24 ערוצים שנייה. הכל היה על הסרט הזה, חוץ מהשירה המובילה והגיטרה המובילה. זה עבד כמו קסם". זו הייתה למעשה מכונת התופים הראשונה בעולם, שהורכבה מסרט מגנטי, חצובה וגאונות טהורה, וכדי להוסיף לשיר גרוב ייחודי, הם אף אירחו בו את הגיטריסט המוערך ריק דרינג'ר, שניגן שם גיטרת סלייד מלוכלכת ומצוינת.

השיר המסתורי מכולם, YOUR GOLD TEETH, גרם לכל מבקר רוק באמריקה לשבור את הראש בניסיון לפענח את משמעותו. אף אחד לא הצליח, אם כי השיר זכה לפופולריות כה רבה בקרב מעריצי הלהקה, עד שבקר ופייגן החליטו להקליט לו שיר המשך, YOUR GOLD TEETH II, באלבומם הרביעי KATY LIED. העמימות של השורה "אפילו קאת'י ברבריאן יודעת שיש רולדה אחת שהיא לא יכולה לשיר" המחישה את החיפוש של פייגן ובקר אחר כל דבר שהוא עקיף וחידתי. מעריצים ומבקרים רבים חשבו שקאת'י ברבריאן היא פרי דמיונם, אך היא הייתה אישה אמיתית לחלוטין. היא נולדה בניו יורק להורים מהגרים ארמנים, למדה בקונסרבטוריון של מילאנו ואימצה סגנון שירה שכלל גניחות, נהמות, נחירות, צווחות וצרחות, בחיקוי של צלילים אלקטרוניים. היא סיפרה מאוחר יותר שהיא הוחמאה נורא מהמחווה של סטילי דן וקנתה כמה עותקים של התקליט עבור משפחתה הקרובה.

בסופו של דבר, COUNTDOWN TO ECSTASY הוא ההוכחה המוזיקלית לפתגם הידוע שאין להסתכל בקנקן אלא במה שיש בתוכו. מאחורי עטיפה דהויה, שיווק כושל והיעדר להיטים מיידיים, הסתתר תקליט מרהיב, מורכב ועשיר, שהמתין בסבלנות שהעולם יתבגר מספיק כדי להבין את גדולתו.

ברולינג סטון נכתב בביקורת על התקליט בזמנו: "חמישה בחורים הולכים מערבה כדי למצוא את החלום האמריקני, רק כדי למצוא את לוס אנג'לס, שם, כמו שאומרים, אתה לא יכול לקנות ריגוש. הם מוצאים שם בארץ המובטחת שני סינגלים מצליחים, אלבום זהב והמון הצלחה. התקליט החדש בא עם מנה נוספת של רוק מיינסטרים, המשחזרת את הנושאים הבסיסיים של האלבום הקודם. היכולת הזו לנגן שירי רוק של ארבע עד חמש דקות בצורה צוהלת, מהירה, בלי להפוך למיותרת, עשויה בהחלט להפוך את סטילי דן לאפשרות אמריקנית טובה יותר מהלהקה הבריטית סלייד. אמנם היצירה החדשה רחוקה מלהיות אמירה שאפתנית של פילוסופיה מוזיקלית מתקדמת; ולמעשה אפשר אולי לטעון שהלהקה מצאה נוסחה ומנצלת אותה. ובכן, מצידי, אם נדרש ניצול של נוסחה כדי להחזיר את הבחורים לנגן רוק'נ'רול, אז אחזור, ג'ק, ואעשה את זה שוגב, עם סטילי דן".

בעיתון STEREO REVIEW נכתב בביקורת: "יש הרבה דברים מתגמלים בסטילי דן ובאלבום הזה; העיבודים שנונים וטעימים, הביצועים מנצחים והשירים באיכות גבוהה. יש תחושה שהקבוצה הזו תשתפר ככל שהיא הולכת".

דם, יזע ואושר בישראל! ב-6 ביולי בשנת 1972 הופיעה להקת 'דם יזע ודמעות' ב'ארמון' בחיפה. לאחר מכן עברה הלהקה להופעות נוספות בישראל: 'כנורות' בעין גב (7.7), 'בנייני האומה' בירושלים (8.7) ושתי הופעות ביום אחד ב'היכל התרבות' בתל אביב (10.7).

כן, הייתה ההיסטריה כשהחבר'ה האלו הגיעו לישראל. הציפייה המטורפת לקראת הנחיתה של סופר-גרופ הפופ-רוק-ג'אז הבינלאומית, "דם, יזע ודמעות", הגיעה לנקודת רתיחה. בזמן שהמעריצים בארץ כססו ציפורניים, עשרת חברי הלהקה הגיעו עם פרפרים בבטן בעצמם: אחרי שינויי הרכב סופר-דרמטיים, הם רצו לראות איך הקהל הישראלי יגיב לצליל החדש שלהם. אז איך שהם נחתו בנמל התעופה בלוד, הם כבר עמדו מול גדודים של עיתונאים מקומיים סקרנים, עונים על המון שאלות. ברוכים הבאים לישראל!

חבר להקה אחד אמר ש"זה פשוט שיפור ושדרוג של הסגנון הישן והטוב שלנו". אחר הסביר ש"זה מיקס מהפנט של כל הסגנונות האישיים של כולנו יחד" ואחר טען ש"מה פתאום, דווקא הפרדנו כוחות! היום, כשאנחנו מנגנים ג'אז – זה ג'אז טהור. כשמנגנים רוק – זה רוק לפנים". זמר הלהקה לא היה אל קופר וגם לא דייויד קלייטון תומאס. לארצנו הגיע זמר בשם ג'רי פישר, שלמרות שמו לא היה יהודי. הוא הביא איתו גם את בנו בן השבע, טוני. בגלל החזרות האינטנסיביות הם בקושי התראו, אז הוא ניצל את החופש הגדול לטיול חינוכי ראשון של שניהם מחוץ לארה"ב! אחלה אבא. מי עוד היה אז בלהקה? מהדור הוותיק היו הגיטריסט סטיב כץ, הבסיסט ג'ים פילדר והמתופף בובי קולומבי. יחד איתם היו גם לו סולוף – החצוצרן היהודי ממוצא שבדי, לארי וויליס – אורגניסט שהיה נשוי אז לישראלית שבעבר לימדה עברית בקיבוץ רביבים, דייב ברג'רון הטרומבוניסט, ג'ורג' וודניוס – הגיטריסט ולו מאריני – נגן הסקסופון.

וכשהם עלו לבמה, הקהל הבין שהסאונד המהודק מהבמה היה חד וברור. הזמר-בסיסט, אלי מגן - שבדיוק פירק את להקת אחרית הימים, סיפר לי שהיה בהופעה של החבר'ה בארץ ומה שהוא ראה ושמע גרם לו להבין שג'אז הוא המסלול הנכון עבורו. בקהל נראו גם לא מעט תיירים שהגיעו אז לישראל וזכו לרכוש כרטיס להופעה. כן, חברי הלהקה, שעלו לבמה בבגדים פשוטים ניגנו בגובה העיניים.

ג'ון ופול - מפגש שהוא חיבור מוסיקלי ראשון. ב-6 ביולי בשנת 1957 פגש ג'ון לנון בפעם הראשונה את פול מקרטני. כך אומרת האגדה, אבל השניים נפגשו עוד לפני כן בנסיעות אוטובוס בליברפול, אך לא דיברו ביניהם. הפעם נוצר ביניהם חיבור מוזיקלי.

בזמן שעולם שלם עצר את נשימתו ונעץ מבטים מודאגים בניסוי "דיאבלו" הגרעיני והאימתני במדבר נוואדה, התרחשה בפינה צנועה ושקטה של ליברפול התפוצצות מסוג אחר לגמרי, כזו שעוצמתה התרבותית עוד תרעיד את כדור הארץ בעוצמה שלא נראתה כמותה. זהו הסיפור על היום הגורלי, ה-6 ביולי 1957, שבו שני נערים עם גיטרות חבוטות וחלומות גדולים נפגשו לראשונה ושתלו את הזרעים למהפכה המוזיקלית הגדולה בהיסטוריה.

התפאורה לא יכולה הייתה להיות בריטית וצנועה יותר. חצר כנסיית סיינט פיטר בפרבר וולטון, ליברפול, אירחה את חגיגת הגן השנתית שלה. בעוד שיום קודם לכן, בצד השני של העולם, פוצצה ארצות הברית פצצת אטום בעוצמה הגבוהה פי ארבעה מזו שהוטלה על הירושימה, באירוע הקהילתי בליברפול הדאגות היו קטנות בהרבה. באופן מצמרר למדי, בבית הקברות הקטן של אותה כנסייה ממש, נטמנה שנים קודם לכן אישה מקומית בשם אלינור ריגבי – שם שיונצח לימים באחד השירים המפורסמים והמשפיעים ביותר של הביטלס. המבקרים הנרגשים זכו לצפות בתצוגת תכלית מרשימה של כלבי משטרת ליברפול, הריעו לסאלי רייט בת ה-13 שהוכתרה כ"מלכת הוורדים" המקומית, התפעלו ממצעד שמלות יוקרתיות ונישנשו עוגות ומלפפונים חמוצים.

בתחתית מודעת הפרסום לאירוע, כמעט כבדרך אגב, הופיע גם שמה של להקת סקיפל צעירה ומבטיחה: QUARRYMEN SKIFFLE GROUP. מוזיקת הסקיפל, שהייתה אז בשיא הפופולריות בקרב בני נוער בריטים, התאפיינה בנגינת רוק'נ'רול ופולק פשוטה תוך שימוש בכלי נגינה ביתיים ומאולתרים, כמו קרש כביסה או תיבת תה שהוסבה לגיטרת בס. זו הייתה להקתו של נער בן 16, מרדן, שנון וחד לשון בשם ג'ון לנון. הלהקה, יחד עם שאר הבדרנים, הועמסה על גבי משאית פתוחה שעשתה את דרכה אל הכנסייה. נאמן לאופיו, ג'ון לא נתן לנסיעה המשעממת להפריע לו. הוא ניגן, צעק שמות של שירים לחבריו, ובשירים שלא הכיר את מילותיהם, פשוט המציא חדשות במקום. טלטולי הדרך והרעש מחריש האוזניים של המנוע הפכו את הנגינה למשימה כמעט בלתי אפשרית, אך תושב מקומי בשם צ'רלי רוברטס הספיק להנציח את הרגע במצלמתו, בתמונה היסטורית של הלהקה בתנועה שנותרה התיעוד המצולם היחיד מאותה הופעה ניידת.

כשהגיעה המשאית ליעדה, החלו ג'ון וחבריו להתכונן להופעתם השנייה לאותו יום. אל המקום הגיע גם אייבן ווהאן, חבר טוב ושכן של ג'ון. הוא לא היה לבד. לצידו עמד נער צעיר ממנו בשנה, בן 15, עם חיוך כובש. שמו היה פול מקרטני. פול הגיע למקום כשהוא רוכב על אופניו ונושא עמו גיטרה אקוסטית מדגם ZENITH. מה שכנע אותו להגיע לאירוע המשמים? הבטחה פשוטה מאייבן: "זה מקום מצוין להכיר בו בחורות".

בראיון משנת 1995, שחזר פול את הרגע: "אני זוכר שהגעתי וראיתי את כל המופעים האלה. הלהקה של ג'ון סקרנה אותי מאוד. אני זוכר בבירור שהוא שר שיר שנקרא COME GO WITH ME. הוא שמע אותו פעם ברדיו. את המילים של הבתים הוא לא ידע, אבל את הפזמון הוא שר שוב ושוב". במקום המילים המקוריות, ג'ון פשוט המציא טקסטים של שירי בלוז ישנים על בתי כלא ושרשראות. "למרות זאת, הוא נראה לי כמו הבחור המושלם להיות איתו בלהקה. הוא היה היחיד בכל הלהקה הזאת שהשאיר עליי רושם כלשהו". פול הוסיף גם פרט משעשע: "אני גם זוכר שהוא היה שיכור והריח ממנו היה בהתאם".

האמת היא שזו לא הייתה הפעם הראשונה שהשניים ראו זה את זה. דרכיהם הצטלבו בעבר באוטובוסים של ליברפול, אך הם מעולם לא החליפו מילה. הפעם, זה היה שונה. לאחר ההופעה, אייבן ערך את ההיכרות הרשמית בחדר המועדון של תנועת הצופים הסמוך לכנסייה. ג'ון, שהיה עדיין תחת השפעת אלכוהול קלה, התרשם מהביטחון של הנער הצעיר ממנו. בהקדמה שכתב פול לספרו הראשון של ג'ון, IN HIS OWN WRITE, הוא תיאר זאת כך: "בפעם הראשונה שבאמת פגשתי את ג'ון, הייתי תלמיד בית ספר שמנמן. אני זוכר שהוא כרך את זרועו סביב צווארי והיה ברור לי שהוא שתוי. היינו בני 12 בערך. הפכנו לחברים טובים".

אז הגיע רגע המבחן. פול העיר לג'ון שהוא לא מנגן את האקורדים הנכונים. ג'ון, בספקנות, הגיש לו את הגיטרה. פול לקח אותם, ובפעולה שתהפוך לסמלו המסחרי, הפך אותה כדי שיוכל לנגן בה ביד שמאל. המבט האדיש של ג'ון התחלף בן רגע בפליאה. הנער כיוון את המיתרים במהירות ובדיוק מושלם – מיומנות מדהימה בעיני ג'ון, שלמד לראשונה לנגן מאמו ג'וליה וכיוון את הגיטרה שלו כמו בנג'ו בעל ארבעה מיתרים בלבד – ואז פצח בביצוע מהפנט לשיר TWENTY FLIGHT ROCK של אליל הרוק'נ'רול האמריקאי אדי קוקרן, כשהוא יודע את כל המילים בעל פה. כדי לחתום סופית את הרושם, פול ניגן גם את השיר "בי בופ א לולה" של ג'ין וינסנט ואפילו רשם לג'ון את המילים והאקורדים על פיסת נייר כדי שיוכל ללמוד אותם.

עבור ג'ון, זה היה רגע של התגלות. באנגליה של שנות החמישים, להכיר את האקורדים והמילים המדויקות של להיט רוק'נ'רול אמריקאי היה סימן למקצוענות ורצינות נדירה. הוא הבין שהנער הזה שמולו הוא לא רק מוזיקלי, אלא מוזיקאי אמיתי. לימים הודה ג'ון כי באותו רגע חלפה בראשו דילמה מנהיגותית קשה: האם להזמין את פול ללהקה ובכך להפוך אותה לחזקה בהרבה, או לוותר עליו כדי לשמור על מעמדו כמנהיג הבלתי מעורער. בסופו של דבר, הכישרון והשאיפה להצליח ניצחו את האגו.

באופן אירוני, ההופעה הנוספת של "אנשי המחצבה" שתוכננה לאותו ערב בוטלה ברגע האחרון. אותו יום היה גם יומו האחרון של הגיטריסט רוד דייויס בלהקה. המתופף קולין הנטון נזכר: "הוא פשוט עזב ולא ראיתי אותו שוב במשך ארבעים השנים הבאות".

העולם עוד לא ידע זאת, אבל באותו אחר צהרים בחצר כנסייה בליברפול, לא רק שחבר חדש עמד להצטרף ללהקה שכונתית. באותו רגע נוצר הניצוץ, הגרעין היצירתי של מה שעתיד להפוך לתופעה הגדולה ביותר שראתה תרבות הפופ, השותפות שכתבה את פסקול חייהם של מיליונים רבים ועתידה הייתה לשנות את פני המוזיקה לנצח. הפצצה התרבותית הופעלה.

קווין - תקליטון ראשון! ב-6 ביולי בשנת 1973, ארבעה בחורים צעירים ושאפתנים מלונדון שיחררו לעולם את תקליטון הבכורה שלהם. הם היו בטוחים שהם מחזיקים ביד פצצה מוזיקלית, אך המציאות טפחה על פניהם בקור רוח בריטי טיפוסי. זהו סיפורו של KEEP YOURSELF ALIVE, השיר שהיה אמור לכבוש את העולם ונכשל. צידו השני של התקליטון בא עם השיר SON AND DAUGHTER.

היום, כמעט בלתי נתפס לחשוב על עולם המוזיקה ללא קווין, אבל בקיץ 1973, הם היו רק עוד להקה צעירה שמנסה לפרוץ את חומת האנונימיות. הם נכנסו לאולפן חדורי מטרה והוציאו תקליטון 7 אינץ' קטן. את השיר הראשי, KEEP YOURSELF ALIVE, כתב הגיטריסט בעל התלתלים המפורסמים, בריאן מאי – כשהוא משתמש בגיטרת ה-RED SPECIAL המפורסמת שבנה בעצמו יחד עם אביו מחלקי עץ של אח הסקה ישן – עוד לפני שהלהקה בכלל התגבשה סופית. באופן אירוני למדי, בהתחשב בקריירה המסחררת שתבוא בהמשך, המסר של השיר היה פשוט וחד: עדיף לך לשמור על עצמך בחיים וליהנות מהרגע, מאשר לרדוף אחר כסף ותהילה. מאי כתב אותו בתקופה של תסכול, כשהרגיש שהקריירה המוזיקלית שלו לא מתרוממת, והשיר ביטא סוג של סרקזם כלפי חלום הרוק'נ'רול. הוא לא תיאר לעצמו כמה רחוק החלום הזה עוד ייקח אותם.

הדרך להוצאת השיר לא הייתה פשוטה, בלשון המעטה. שנים לאחר מכן, בראיון משנת 1983, חשף מאי את הדרמה שהתרחשה מאחורי הקלעים באולפן ההקלטות. "הכל התחיל כשהקלטנו גרסת דמו באולפני DE LANE LEA בלונדון", הוא סיפר על הימים שבהם קיבלו זמן אולפן בחינם בשעות הלילה, רק כדי לעזור לטכנאים לבצע בדיקות סאונד לציוד החדש. "היינו מרוצים מאוד מהתוצאה, הייתה שם אנרגיה גולמית, משהו מיוחד". אך כשהחברים הציגו את ההקלטה לחברת התקליטים EMI, הפנים החתומות של המנהלים אמרו הכל. הם דרשו מהלהקה לחזור לאולפן ולהקליט את השיר מחדש, בצורה "מקצועית" יותר.

הלהקה, שעדיין לא הייתה במעמד המאפשר לה להתווכח, צייתה. "חזרנו לאולפן והקלטנו גרסה שנייה", המשיך מאי, "אבל משהו פשוט הלך לאיבוד. הקסם התפוגג. לאכזבתי, הגרסה החדשה הייתה סטרילית וחסרת חיים בהשוואה לדמו המקורי". מאי, פרפקציוניסט ידוע, לא היה מוכן לוותר. הוא ניגש למפיק שלהם דאז, רוי תומאס בייקר, שיהפוך לשותף מרכזי ביצירת הצליל הייחודי של הלהקה בתקליטים הבאים, ודרש הזדמנות נוספת. "הוא הסכים, ונכנסנו להקלטה שלישית", נזכר מאי. "הגרסה הזו הייתה טובה יותר, קרובה יותר לרוח של הדמו, אבל עדיין לא הצלחנו לשחזר במדויק את הניצוץ הראשוני ההוא. הקסם של אותו רגע ראשוני באולפן נשאר שם, בהקלטה הראשונה, כמו רוח רפאים שלא ניתן ללכוד שוב".

הסאגה לא הסתיימה כאן. לאחר שהתקבלה החלטה להשתמש בהקלטה השלישית, החל החלק המפרך של המיקס. לא פחות משמונה טכנאים ומהנדסי סאונד שונים ניסו את כוחם על השיר, אך איש מהם לא הצליח לרצות את חברי הלהקה. לבסוף, הגיע המושיע בדמותו של מייק סטון, טכנאי צעיר שעתיד לעבוד עם הלהקה על כמה מיצירותיה הגדולות ביותר. הוא הצליח סוף סוף לאזן בין כל הערוצים, להבליט את עבודת הגיטרה המורכבת של מאי (שכללה אפקט פייזר ייחודי שהוא יצר בעצמו) ואת קולות הרקע הגבוהים של המתופף רוג'ר טיילור (שאף שר בעצמו את שורות הגשר בשיר), וליצור את הגרסה הסופית שאותה אנו מכירים.

אך למרות כל המאמצים, הדרמות והלילות באולפן, התוצאה המסחרית הייתה, איך לומר, מביכה. התקליטון נחל כישלון חרוץ במצעד הבריטי ולא הצליח להיכנס אליו כלל. השיר נדחה חמש פעמים ברציפות על ידי תחנת הרדיו של הבי.בי.סי ואיש לא רצה להכניס אותו לפלייליסט. הקהל פשוט לא קנה את זה. בריאן מאי סיפק את ההסבר הטוב ביותר: "למרבה הצער, מלבד כמה מוקדים בעולם כמו יפן, שם משום מה אהבו את זה מיד והשיר הפך שם להצלחה מפתיעה שהניחה את היסודות להערצה המטורפת של היפנים ללהקה, השיר כמעט ולא זכה להשמעות ברדיו. התשובה שקיבלנו מתחנות הרדיו הייתה קבועה: 'הפתיחה ארוכה מדי. לוקח יותר מחצי דקה עד שהזמר שלכם מתחיל לשיר'. הם פשוט איבדו סבלנות".

הכישלון הזה היה סטירת לחי מצלצלת, אבל קווין הייתה להקה חכמה. הם למדו את הלקח. "כשהתחלנו לעבוד על התקליט השני שלנו", הסביר מאי, "עשינו דברים אחרת לגמרי. לקחנו שיר בשם SEVEN SEAS OF RHYE, שגרסה אינסטרומנטלית קצרה שלו כבר נשתלה כפרומו בסוף האלבום הראשון, ודאגנו שהכל יתפרץ החוצה כבר מהשנייה הראשונה. בלי הקדמות ארוכות, בלי לחכות". התוצאה? השיר הפך ללהיט הראשון של הלהקה והגיע למקום העשירי במצעד הבריטי. המלכה מצאה את הנוסחה שלה.

הצ'רצ'ילים על הבמה! ב-6 ביולי בשנת 1968 הופיעה להקת הצ'רצ'ילים (עם הזמר סטן סולומון) באמפי פארק הלאומי ברמת גן. על אותה במה ובאותו מעמד ניצבים גם גדי יגיל, יעקב בודו ויוצאי להקת הנח"ל. כל הפרטים להשגת כרטיסים בצד התחתון של המודעה המאד נדירה הזו. שימו לב - השעה 8:30 מתייחסת לשעת הערב. שלא תתייצבו לי שם על הבוקר!

הסיפור השלם של הצ'רצ'ילים נמצא בספרי השני, "רוק ישראלי 1973-1967".

כשלד זפלין לא סולחת על שקר גס! ב-6 ביולי בשנת 1969 התקיים פסטיבל ניופורט שב- RHODE ISLAND. גם לד זפלין הייתה אמורה להופיע שם - אבל קרה משהו. קבלו דרמה בניופורט: השקר, הזעם וההופעה שזעזעה את אמריקה – הסיפור המלא על הלילה שלד זפלין סירבה להיכנע

השנה היא 1969, האוויר ב-RHODE ISLAND מחשמל, והמתח בפסטיבל הג'אז של ניופורט מגיע לנקודת רתיחה. הפסטיבל, שנערך באצטדיון "פריבודי פארק", ציין באותה שנה ניסוי חסר תקדים ומעורר מחלוקת: זו הייתה הפעם הראשונה שבה המארגנים שילבו הרכבי רוק כבד ופרוע בליינאפ המסורתי, החלטה שמשכה למקום מעל 24,000 מעריצים צעירים. מה שהיה אמור להיות חגיגה מוזיקלית הפך לסיר לחץ של תרבויות, כשקהל הרוק החדש והפרוע התנגש עם המסורת השקטה של הג'אז. בשיאו של הכאוס, עלה לבמה אחד המפיקים ובישר לקהל ההמום: לד זפלין, הלהקה שכולם חיכו לה, ביטלה את הופעתה. והסיבה הרשמית? מחלה פתאומית. אבל הסיבה האמיתית? פחד טהור של המארגנים מפני מהומת אלוהים. אבל איש אחד, המנהל הקשוח של הלהקה, לא התכוון לתת לשקר הזה לעבור בשתיקה, והלהקה עצמה? היא הייתה בדרך ללמד את אמריקה שיעור בכוחה של מוזיקה.

אז התאריך הוא 6 ביולי, היום האחרון של פסטיבל ניופורט האייקוני. על הנייר, הליינאפ היה חלומי, מפגש פסגה של ענקים מוזיקליים. מצד אחד, אריות הג'אז והנשמה כמו ארט בלייקי, הרבי הנקוק, דייב ברובק והגאון האוונגרדי סאן רא. מהצד השני, גיבורי הגיטרה החדשים כמו ג'ף בק, ולהקת הפ'אנק פורצת הדרך סליי ומשפחת סטון. לד זפלין, הלהקה הבריטית הצעירה שכבר צברה לעצמה שם של כוח טבע בלתי ניתן לעצירה, שובצה לסגור את האירוע כולו, הפינאלה הגדול. עבור ההופעה הזו הובטח ללהקה סכום עתק חסר תקדים לאותם ימים של כ-20,000 דולר – עדות חותכת למעמדם המנסק בארצות הברית.

אך יום קודם לכן, האווירה החגיגית התפוגגה. במהלך הופעתם המחשמלת של סליי ומשפחת סטון, אלפי צעירים ללא כרטיסים, שהתגודדו מחוץ למתחם, החליטו שהם לא מוותרים על החגיגה. הם שברו את הגדרות ושטפו את השטח בנהר אנושי, מה שהוביל לכאוס מוחלט ולהתנגשויות עם כוחות האבטחה. מפיק הפסטיבל, ג'ורג' ויין, ראה את הנולד והזיע. ועוד איך הוא הזיע. הוא דמיין כיצד הקהל הזה, בתוספת אלפי מעריצי זפלין הנלהבים, הופך את המקום לאזור מלחמה. מתוך פאניקה, הוא קיבל החלטה הרת אסון. הוא ניגש למיקרופון והודיע בקול רם וברור: "לצערנו, לד זפלין לא תופיע הערב. אחד מחברי הלהקה חלה".

הקהל שאג באכזבה. אלפים החלו לנהור החוצה, מקללים את מר גורלם ואת בריאותו הרופפת, כביכול, של אחד מחברי הלהקה האהובה עליהם. אך במקביל, במקום אחר, הטלפון צלצל. על הקו היה פיטר גרנט, המנהל האימתני של לד זפלין, איש גדול ממדים עם פתיל קצר במיוחד. גרנט, מתאגרף לשעבר, לא היה האיש שאתם רוצים לעצבן. כשהשמועה השקרית הגיעה לאוזניו, הוא רתח מזעם, חטף את עורך דינו הקרוב וטס ישירות לניופורט במטרה אחת: לתבוע את המארגנים על הוצאת דיבה ולדאוג שהלהקה שלו תעלה לבמה, ויהי מה.

בינתיים, חברי הלהקה עצם היו בדרכם לאתר הפסטיבל, לא מודעים לדרמה. רוברט פלאנט תיאר את הסצנה הסוריאליסטית: "פשוט נסענו לשם ופתאום ראינו את כל המכוניות, את כל האנשים, נוסעים בכיוון ההפוך. לא הבנו מה קורה, חשבנו שאולי טעינו בדרך".

ג'ימי פייג' הוסיף בזעם שלא שכך גם שנים אחר כך: "זה היה נוראי עבורנו. פסטיבל ניופורט היה מקום שהיה חשוב לנו מאוד להופיע בו. אני עדיין מעוצבן ממה שקרה שם. המפיק ההוא פשוט לא היה צריך להגיד לקהל שמישהו מאיתנו חולה. זה היה מעשה מכוער".

בשעה אחת בלילה, הרבה אחרי שהאורות היו אמורים לכבות, לד זפלין סוף סוף עלתה לבמה. מול קהל מצומם אך נאמן של כמה אלפים בודדים שסירבו לעזוב, ועם מערכת הגברה שעשתה בעיות טכניות, הלהקה התפוצצה באנרגיה עצורה. לפני שהצליל הראשון בקע מהמגברים, פלאנט פנה לקהל בקול ברור: "שמענו שהרבה אנשים חשבו שלא נגיע היום. אמרו לכם שמישהו מאיתנו חולה. ובכן, זה לא נכון כלל וכלל. אנחנו בריאים לחלוטין וכל מה שאנחנו רוצים לעשות זה לנגן. בשביל זה הגענו לאמריקה. אנחנו מקווים שתיהנו מאוד מההופעה שלנו".

וזו הייתה הופעה! מי שנשאר זכה לחזות בסט מחשמל, גולמי ופראי, שכלל ביצועים אדירים. העוצמה הייתה כה גדולה, עד שהיא הותירה חותם לא רק על הקהל, אלא גם על מוזיקאים אחרים שנכחו במקום. הבסיסט ג'ון פול ג'ונס סיפר אנקדוטה מדהימה מאותו לילה: "אני זוכר בבירור ששלושת המתופפים האדירים של ג'יימס בראון, שהיו שם, עמדו מסביב למערכת התופים של ג'ון בונהאם בזמן שהוא ניגן. הם פשוט עמדו שם, מביטים בו בפה פעור, ולא מאמינים שכל הרעש הזה, כל הסאונד העצום הזה, מגיע מבנאדם אחד בלבד".

השמועה על ההופעה ההירואית עשתה לה כנפיים. מספר ימים לאחר מכן, עיתון המוזיקה הבריטי "דיסק אנד מיוזיק אקו" פרסם כתבה נרחבת על האירוע תחת הכותרת הבלתי נשכחת: "זפלין הנהדרת חתמה את פסטיבל ניופורט, למרות החרם עליה". לד זפלין ניצחה! בעקבות אירועי הלילה ההוא והמהומות שפרצו מחוץ לגדרות, מועצת העיר ניופורט נבהלה עד עמקי נשמתה והחליטה לאסור כליל על קיום הופעות רוק בשטחיה בשנים הבאות. הלילה הדרמטי הזה נרשם בדברי הימים כרגע שבו הוכח ששום שקר או פאניקה ממסדית לא יכולים לעצור את הזפלין הזה.

מה זה החייזר הזה בטלוויזיה?! ב-6 ביולי בשנת 1972 ביצע דיוויד בואי מבצע את השיר STARMAN בתוכנית הלהיטים הטלוויזיונית הבריטית, טופ אוף דה פופס (אף שהתוכנית שודרה ב-6 ביולי, ההקלטה עצמה נערכה יום קודם לכן, ב-5 ביולי, באולפני המרכז הטלוויזיוני של ה-BBC בלונדון). הלילה בו דיוויד בואי והאיש מכוכב אחר שינו את פני המוזיקה לנצח.

מיליוני בריטים - למעלה מ-11 מיליון צופים, לפי ההערכות - ישבו בסלון ביתם, נעצו מבטים במרקע הטלוויזיה וצפו בתוכנית הלהיטים הפופולרית, טופ אוף דה פופס. הם ציפו לעוד ערב של פופ קליל ומוכר, אך במקום זאת, הם היו עדים לרגע שישנה את תרבות הפופ, יזעזע את הממלכה השמרנית עד היסוד ויהפוך אמן מוכשר אחד לשם החם ביותר בעולם, כמעט בן לילה.

על המסך הופיע דיוויד בואי. אבל זה לא היה הבחור הרזה עם השיער הבלונדיני הארוך ששר את הלהיט SPACE ODDITY שלוש שנים קודם לכן באותה תוכנית. זה גם לא היה הפסנתרן המוכשר שליווה את הזמר פיטר נון (מלהקת מתבודדי הרמן) שנה קודם בביצוע לשיר שהוא כתב, OH! YOU PRETTY THINGS (הופעה שבה בואי ניגן על פסנתר כנף כשהוא לבוש בכלל בשמלת גברים מקסי מבית האופנה של מייקל פיש). הפעם, זה היה משהו אחר לגמרי. זה היה יצור מכוכב אחר.

בואי עלה לבמה בדמותו המהפנטת של זיגי סטארדאסט, אלטר-אגו חייזרי ואנדרוגיני שהוא ברא בעצמו. זו הייתה יצירת מופת ויזואלית ורעיונית. גופו היה עטוף באוברול צבעוני וצמוד בתבניות גאומטריות עזות של כחול, אדום וזהב, שעיצב חברו, פרדי בורטי. שערו היה קצוץ, צבוע בגוון כתום-אדום לוהט - תוצאה של שימוש בצבע שיער מסחרי רגיל של שוורצקופף בשם RED HOT RED, אותו מרחה על ראשו הספרנית סוזי פוסי — ומעוצב בתספורת קיפוד חדה, ומגפי האסטרונאוט האדומים שלו השלימו מראה שלא נראה כמותו מעולם על אדמת בריטניה. על רקע עורו החיוור כסיד, המראה כולו היה הצהרה אופנתית נועזת, פיצוץ של צבע ומיניות רב-משמעית היישר אל תוך הסלון הבריטי האפרורי.

בואי, בתור זיגי, הופיע עם להקתו, "העכבישים ממאדים", שכללה את הבסיסט טרבור בולדר, המתופף מיק וודמנסי, והגיטריסט מיק רונסון. חוקי איגוד המוזיקאים הנוקשים של ה-BBC באותם ימים חייבו את הלהקה להקליט גרסת ליווי מוזיקלית חדשה באולפני טריידנט במיוחד עבור המשדר, מה שאיפשר לבואי ולרונסון לשיר לחלוטין בלייב על גבי המצע המוכן. הכימיה בין בואי לרונסון שעלה לבמה עם גיטרת הלס-פול שלו, הייתה מחשמלת, אך רגע אחד ספציפי הוא זה שצרב את ההופעה בתודעה הקולקטיבית.

בעודו שר את המילים, בואי עשה מחווה שנראתה תמימה אך הייתה למעשה אקט חתרני ונועז להפליא לאותה תקופה. הוא השעין את זרועו בחיבה על כתפו של רונסון, חייך אליו חיוך קטן ומלא משמעות, והמשיך לשיר. עבור הצופים הצעירים, זו הייתה קריאת התעוררות, מסר של חופש ושל שבירת מוסכמות. עבור הוריהם, זו הייתה פרובוקציה, רגע של הלם תרבותי שגרם לאלפי תלונות זועמות לזרום למשרדי ה-BBC. המגע הקצרצר הזה, שנמשך שניות ספורות, היה אמירה ברורה על נזילות מגדרית ומינית, נושאים שכמעט ולא דוברו בפומבי, ובטח שלא הוצגו בפריים טיים טלוויזיוני.

אך בואי לא עצר שם. הוא הפנה את מבטו ישירות אל המצלמה, הצביע באצבעו אל מיליוני הצופים בבתיהם, ושר את השורות: "הייתי צריך להתקשר למישהו, אז קלטתי אותך". באותו רגע, הוא שבר את הקיר שוב. הוא לא היה סתם זמר על במה, הוא היה שליח ממקום אחר, והוא פנה אישית לכל נער ונערה שהרגישו שונים, מבודדים או לא מובנים. הוא ראה אותם והם ראו אותו. המסר היה חד וברור: אתם לא לבד.

ההופעה הזאת הייתה נקודת המפנה. למחרת, התקליט "עלייתו ונפילתו של זיגי סטארדאסט והעכבישים ממאדים", שיצא רק חודש קודם לכן, החל לטפס במצעדים במהירות מסחררת. בואי הפך ממוזיקאי מוערך אך שולי יחסית לכוכב-על בינלאומי. דמותו של זיגי סטארדאסט, אותה המשיך לפתח ולגלם בהופעות במשך שנה נוספת, הפכה לאייקון תרבותי. היא שילבה השפעות מתיאטרון הקבוקי היפני, מעולמו של אנדי וורהול, ומספרות מדע בדיוני, ויצרה משהו חדש לחלוטין.

עבור דור שלם של מוזיקאים ואמנים לעתיד, הרגע הזה היה התגלות. בין אותם מיליוני נערים מרותקים שצפו במסך באותו ערב גורלי, היו מי שישנו בעצמם את פני המוזיקה הבריטית בשנות ה-70 וה-80: מוריסי וג'וני מאר (לימים הסמית'ס), רוברט סמית' (הקיור), בוי ג'ורג', גארי ניומן ומילטון ג'ונס (הקלאש). עבורם, הבזק הצבע הזה בטלוויזיה הגדיר מחדש את מסלול חייהם. הם ראו בטלוויזיה אדם שלא פחד להיות שונה, מוזר, ויפהפה באופן לא קונבנציונלי, והבינו שגם להם יש מקום. אפשר לומר שבכמה הדקות האלו, על במת הטופ אוף דה פופס, דיוויד בואי לא רק שר שיר, הוא המציא מחדש את האפשרויות של מה אמן פופ יכול באמת להיות.

השטן ירד לג'ורג'יה וצ'רלי דניאלס עלה השמיימה. ב-6 ביולי בשנת 2020 מת צ'רלי דניאלס, משבץ, בגיל 83. הנה הסיפור הלוהט מאחורי הלהיט ששרף את המצעדים. יא וואראדי! כמה שזה הושמע בימים ההם גם ברדיו הישראלי.

ביום קיץ חם, ב-6 ביולי 2020, נדם קול הכינור של צ'רלי דניאלס. המוזיקאי והזמר המוכשר הלך לעולמו והותיר אחריו מורשת מוזיקלית עשירה ומגוונת. לפני שהפך לכוכב בזכות עצמו, דניאלס היה אחד מנגני האולפן העסוקים והמוערכים ביותר בנאשוויל של שנות השישים והשבעים. הוא ניגן לצד ענקים כמו בוב דילן, לאונרד כהן ורינגו סטאר, והטביע את חותמו על צליל התקופה. בין היתר, הוא ניגן בגיטרת בס בשלושה מאלבומיו של בוב דילן (כולל האלבום המופתי NASHVILLE SKYLINE) והשתתף בהקלטות אלבומו המפורסם של לאונרד כהן SONGS OF LOVE AND HATE. אבל בסוף שנות השבעים, הגורל, או אולי השטן בעצמו, זימן לו תהילת עולם משלו.

זה קרה בשנת 1979. דניאלס ולהקתו, THE CHARLIE DANIELS BAND, עמלו על תקליט חדש בשם MILLION MILE REFLECTIONS. "נכנסנו לאולפן לחזרות, כתבנו והקלטנו את החומרים", סיפר דניאלס באחד הראיונות, "ולפתע קלטנו שאין לנו שיר אחד שמציג את הכינור במרכז. אני לא יודע איך פספסנו את זה". הם לקחו הפסקה מהאולפן, נכנסו לחדר חזרות, ושם, כמו ברק ביום בהיר, הרעיון הכה בדניאלס. "פתאום עלתה לי השורה הזו: 'השטן ירד לג'ורג'יה'. הלהקה התחילה לנגן, ותוך זמן קצר הבנו שאנחנו מחזיקים ביד פצצה אמיתית". והם צדקו ובגדול: השיר הפך בן לילה ללהיט ענק שטיפס למקום השלישי במצעד הבילבורד, כבש את פסגת מצעד הקאנטרי ואף זיכה את הלהקה בפרס גראמי היוקרתי.

ההשראה, כפי שהודה דניאלס, לא הגיעה משום מקום. הוא נזכר בשיר ארוך שקרא בתיכון, יצירה בשם THE MOUNTAIN WHIPOORWILL של המשורר סטיבן וינסנט בנט. בנט, שזכה בפרס פוליצר היוקרתי בשנת 1929 על פואמה ארוכה שכתב על מלחמת האזרחים האמריקאית, סיפר בשירו על נגן כינור צעיר ומוכשר מההרים שמגיע לתחרות גדולה ומנצח את כל המקצוענים. הדמיון ברור, אך דניאלס לקח את הרעיון והעיף אותו לשמיים, או ליתר דיוק – לגיהינום. הוא הפך את הסיפור המקומי על תחרות נגינה כפרית למאבק מיתולוגי וקוסמי על נשמתו של הגיבור הפשוט מול כוחות האופל.

עלילת הלהיט THE DEVIL WENT DOWN TO GEORGIA היא קלאסיקה מיידית. השטן, משועמם וחיפש נשמה לקחת, מגיע למדינת ג'ורג'יה ונתקל בבחור צעיר בשם ג'וני, שמנגן על כינורו בלהט. השטן, בביטחון עצמי של מי שראה כבר הכל, מציע לו התערבות: דו-קרב כינורות. אם ג'וני ינצח, הוא יזכה בכינור עשוי זהב טהור. אם יפסיד, השטן יקבל את נשמתו. פרט משעשע הוא שכינור מזהב אמיתי יהיה למעשה כבד מדי ובלתי ניתן לנגינה מבחינה פיזיקלית, אך בעולם הדימויים של מוזיקת הפולק, מדובר בפרס המושלם לייצוג הפיתוי החומרי.

כאן מתחיל הקסם המוזיקלי. השטן פותח בנגינה פרועה, אפלה ומאיימת, כשברקע מלווים אותו שדים ורוחות אש כלהקת חימום. זהו קטע כאוטי, מהיר ומלא רעש. לאחר מכן מגיע תורו של ג'וני. הוא לא נבהל, מכריז "אני אקח את ההתערבות שלך, ואתה תתחרט על זה, כי אני הטוב ביותר שהיה כאן אי פעם", ופותח בסולו מחשמל. הנגינה של ג'וני שואבת השראה עמוקה מהבלוז, הקאנטרי והרוק של הדרום האמריקאי – היא מלודית, קצבית וסוחפת. במהלך הסולו שלו, ג'וני משלב מחוות וציטוטים מלודיים מתוך שירי עם קלאסיים כמו FIRE ON THE MOUNTAIN ו-GRANNY DOES YOUR DOG BITE, ובכך מביס את השטן בעזרת החיבור המוזיקלי לשורשים האותנטיים. בסיום, השטן המובס נאלץ להודות בתבוסתו ולהעניק לג'וני את כינור הזהב.

אחד הפרטים המדהימים ביותר הוא שדניאלס עצמו ניגן גם את קטע הנגינה של השטן וגם את זה של ג'וני. הוא יצר שתי "דמויות" מוזיקליות שונות לחלוטין. במשך שנים, מעריצים התווכחו מי מהשניים ניגן טוב יותר, ורבים טענו שהקטע של השטן מרשים יותר טכנית. דניאלס, מצידו, ביטל את הטענות הללו בחיוך. "השטן הוא רק עשן ומראות", הסביר, "אם תקשיבו היטב, תשמעו בעיקר רעש. אין שם באמת מנגינה, אין שם כלום, רק בלבול, רעש לבן ומהומה. זו כל הפואנטה". לעומת זאת, בקטע של ג'וני, לדבריו, יש מוזיקה אמיתית, נשמה ותוכן. אז בפעם הבאה שאתם מתווכחים על זה עם חברים, תזכרו – היוצר עצמו כבר פסק בסוגיה.

השיר הזה הוציא את להקת צ'רלי דניאלס מסגנון מוזיקת ​​רוק דרומי אל עולם מוזיקת ​​הפופ אבל הלהקה התקשתה לעקוב עם עוד להיט בסדר גודל שכזה.

הצלילה הגדולה של MC5. התאריך הוא ה-6 ביולי 1971 ולהקה אחת מדטרויט, חמישיית MC5, מנסה להצית מחדש את אש המהפכה עם תקליטה השלישי והאחרון, HIGH TIME.

הלהקה, ששמה המלא הוא MOTOR CITY FIVE, פרצה לתודעה בסערה עם תקליט הבכורה המהפכני שלה, KICK OUT THE JAMS, שהוקלט בהופעה חיה במועדון ה"גרנד בולרום" בדטרויט במהלך ערב ליל הקדושים של 1968, ושיחרר לעולם צרחה פראית של רוק גולמי, פסיכדלי וגדוש באנרגיה שטרם נשמעה כמותה. התקליט הזה לא היה רק מוזיקה, הוא היה קריאה לפעולה, והוא כלל את אחת השורות המצוטטות והשנויות במחלוקת בתולדות הרוק, KICK OUT THE JAMS (כאשר בגרסה המקורית הקהל שמע את הצעקה הבלתי מצונזרת KICK OUT THE JAMS, MOTHERFUCKERS, מה שהוביל לחרם מצד חנויות תקליטים ולסערה ציבורית נרחבת).

אבל אחרי שיא כזה, הדרך למטה הייתה מהירה וכואבת. התקליט השני, BACK IN THE USA, שהופק על ידי מבקר הרוק (שהפך למפיק) ג'ון לנדאו, מי שיתפרסם שנים ספורות לאחר מכן כמי שגילה והפיק את ברוס ספרינגסטין, ניסה למתן את החספוס ולהפוך את החמישייה ממכונות מהפכה ללהקת רוק יותר קונבנציונלית. התוצאה הייתה סאונד נקי יותר, שירים קצרים יותר, ומעריצים מבולבלים שלא ידעו איך לאכול את הגרסה המצוחצחת הזו של גיבורי מעמד הפועלים שלהם, למרות שלימים האלבום הוגדר כהשראה קריטית עבור להקות כמו הראמונס והקלאש.

ואז הגיע HIGH TIME. בתקליט הזה, חברי הלהקה – הסולן רוב טיינר, הגיטריסטים וויין קריימר ופרד "סוניק" סמית' (שלימים התחתן עם פאטי סמית'), הבסיסט מייקל דייוויס והמתופף דניס תומפסון – החליטו שהגיע הזמן לחזור למקורות. הם נכנסו לאולפן ההקלטות "יונייטד סאונד" בדטרויט במטרה אחת: להביא את האנרגיה הספונטנית שאפיינה את ההופעות החיות שלהם ואת תקליט הבכורה, תוך שילוב מפתיע של אלמנטים מאוונגרד-ג'אז וכלי נשיפה.

אבל העולם לא ממש שם לב. התקליט כשל מסחרית באופן מחפיר וכמעט ולא זכה להשמעות ברדיו. חברת התקליטים אטלנטיק, שהחתימה את הלהקה בתקווה לרכב על גל ההצלחה של KICK OUT THE JAMS (אחרי שחברת אלקטרה זרקה אותם בשל סכסוך מתוקשר עם רשת חנויות הכלבו הדסונ'ס שסירבה למכור את אלבומם), מצאה את עצמה עם כישלון מסחרי נוסף בידיים. בסופו של דבר, הסבלנות שלה פקעה ובלי יותר מדי טקסים, בעטה בישבן הלהקה. ההתפרקות הסופית של MC5 לא איחרה לבוא והתרחשה רשמית בליל ראש השנה של 1972. הנפילה המסחרית הייתה רק קצה הקרחון. מתחת לפני השטח, הלהקה הייתה קרועה מבפנים. סכסוכים פנימיים, בעיקר בין הגיטריסטים קריימר וסמית', שקרעו את החברות. ומעל כל זה ריחפה עננה כבדה של שימוש בסמים קשים, שהשפיעה על היצירתיות, על המחויבות ועל היכולת של החברים לתפקד (קריימר אף ריצה מאוחר יותר עונש מאסר פדרלי באשמת סחר בסמים). למרות שם התקליט שמצביע על ענייני סמים - עבור הלהקה היה נכון יותר לקרוא לו LOW TIMES.

רוב טיינר: האלבום האחרון שלנו, HIGH TIME, עסק כולו בלקיחת שליטה של הלהקה. לו היינו נשארים יחד, זו הייתה יכולה להיות התחלה טובה. הדבר העיקרי שגרם לפירוק שלנו היה שהתסכול פשוט הכריע בסופו של דבר את כולם. אפשר לדפוק את הראש בקיר רק עד גבול מסוים. בסוף אתה עושה חור או בקיר או בראש שלך, והראשים שלנו התחילו להישחק. היו בעיות כסף, בעיות אישיות, בעיות כימיקלים, וכל מיני סוגים שונים של בעיות, אבל גורם השורש האחד לכל זה היה כנראה התסכול. נתנו בראש במשך כל כך הרבה זמן, שפשוט נגמר לנו הזמן. כמו על העטיפה של התקליט, השעון שלנו היה מרוסק, שבור, גמור… הוגבלתי לשיר אחד בלבד בתקליט, ולכן זה לא היה מצב יצירתי במיוחד עבורי. אנשים אחרים התפתחו מבחינה אמנותית, ואנחנו חיכינו לראות מה יקרה עם זה. היו הרבה רעיונות טובים בתקליט, אבל לא באמת היה בו את השיר המוביל - זה שהיינו צריכים כדי לקחת את הלהקה לשלב הבא".

כך נכתב אז בביקורת על התקליט ברולינג סטון: "זה נראה אירוני שכעת, בתקופה בקריירה שלה שרוב האנשים כתבו שהיא מתה, להקת MC5 חזרה לפעול עם תקליט שמתקרב לספר את סיפור המוניטין האגדי שלה עם הכריזמה הנלווית. זה אולי נראה מפתיע במיוחד, בהתחשב בעובדה שההופעות החיות של הלהקה לא היו קוסמיות מדי בזמן האחרון.

מה שלא אומר שתקליט זה הוא אלבום מושלם, בשום אופן. רוב הצד השני, למעט OVER AND OVER המקסים של פרד סמית', לא מסתדר בצורה יוצאת דופן. חלק גדול מהשירים נראים לא שלמים, כתובים סביב התקדמות אקורדים שנשחקים במהירות ומילים שמציגות את הקצה התחתון של אסכולת המילים הנכונות.

השיר FUTURE NOW, של רוב טיינר (למרות ליין בס שהוא נוקאאוט), הוא העבריין הגדול ביותר במקרה הזה, ולמרות שיש כמה מהלכים נחמדים לעבר סאונד חופשי בסאונד לקראת הסוף, שום דבר בסופו של דבר לא מפותח או מבוצע כהלכה. POISON של וויין קריימר הוא קצת יותר טוב אבל כשרוב נכנס לירוק מילים כמו NATURE AND PEACE, העסק מתרסק.

אבל הצד הראשון של התקליט הוא קלאסיקה והם במיטבם כאן. כל הפזמונים מתגלגלים היטב וקולו של רוב נשמע חזק ובטוח לאורך כל הדרך, וכשהוא קולע על השורה, 'סניוריטה מקסימה לקחה אותי ביד. היא אמרה 'וואו מותק, הלא תהיה הגבר שלי?', זה בקלות שווה עוד מדרגה בווליום. משם, זה נזרק ל- MISS X, קטע מדהים ביופיו, בעזרת אורגן ענק, שירה מדהימה ועיבוד מעולה. על כך, אנחנו יכולים רק להלל את אלוהים ולהעביר את התחמושת".

שעת חושך לגרייטפול דד! ב-6 ביולי בשנת 1987 יצא תקליט חדש ללהקת גרייטפול דד ושמו IN THE DARK. בהחלט שם מתאים למצב הלהקה אז.

הבסיסט, פיל לש, בספרו: "מיקי הארט המתופף הציע שננסה לנגן הופעה בסביבה נטולת אור לחלוטין. אני לא יודע אם זה היה החושך או הצחוק שהכניס אותנו, אבל ברגע שהאורות כבו, מה שניגנו פשוט התפרק בצורה ההיסטרית ביותר, מקצבים התקלקלו, דברים הפכו מעוותים, כך שתוך שניות זה הפך לקומדיה נמוכה מאי פעם. זו הייתה תאונת הרכבת הכי חדשנית שחוויתי אי פעם. עם זאת, קיבלנו עם זה שם לתקליט.

זה די נתן את הטון להקלטות, וככל שהתקדמה העבודה יכולנו לשמוע את הקלילות נשפכת מהשירים. התחלנו להרגיש טוב מאוד עם התקליט הזה. חברת התקליטים הייתה מרוצה. שמענו סיפור על אחד המנהלים שלהם שהתמוגג לגמרי כששמע את השיר TOUCH OF GREY. הוא צרח שזה יהיה להיט. כשהבאתי את האלבום המוגמר הביתה, הקשבתי לו ובפעם הראשונה מזה זמן מה שהצלחתי להירגע וליהנות מתקליט גמור בלי שום חרטות. מאז הגעת MTV ב-1981, הקליפים הפכו לצורת קידום קפדנית של המותגים הגדולים, אז כמובן שהיינו צריכים לעשות סרטון, נכון? הסרטון הציג אותנו בהופעה והפכנו לשלדים בפזמון האחרון - 'נסתדר, נשרוד'. ההצלחה של IN THE DARK הייתה ההתחלה של מה שאני מכנה עידן MEGADEAD. פתאום משכנו כל כך הרבה אנשים להופעות שלנו שעכשיו היינו צריכים להופיע בעיקר באצטדיונים ובזירות ענקיות".

המתופף, ביל קרויצמן, בספרו: "בסך הכל, 1987 הייתה תקופה נהדרת עבורנו. שוב התלהבנו יותר והיינו ממוקדים יותר ממה שהיינו בשנים האחרונות. הדברים היו טובים בארץ של GD. יומיים לאחר השקת סיבוב ההופעות של דילן, הוצאנו אלבום בשם IN THE DARK. זה יהפוך לאלבום רב המכר שלנו, מגדיר אותנו מחדש לדור חדש לגמרי שלא היה שם פעם. היה לנו שיעור שלם של התגייסות מחדש. זה הביא לנו צרות בהמשך אבל כרגע, רכבנו על הגל ונהנינו מהנסיעה. הלהקה הייתה במצב רוח נהדר לקראת ההקלטה של התקליט. כמה מחברי הלהקה התפכחו במהלך התקופה הזאת; לא אני. אבל כולנו היינו במצב רוח מרומם.

עברו שבע שנים מאז אלבום האולפן הקודם שלנו וחלק גדול מזה היה שהיינו מתוסכלים מהתהליך. שעות על גבי שעות ביליתי בהקלטה מחדש של אותו קטע, שוב ושוב, בחדר אטום לרעש, בעוד מפיק אומר לך לעשות את זה שוב וטוב יותר - 'והפעם עם קצת יותר הרגשה'. זה פשוט לא היה הקטע שלנו. אז הפסקנו להקליט

אלבומים לזמן מה. חוץ מזה, רבים מהמעריצים שלנו אפילו לא טרחו לקנות אותם. תמיד היינו להקה חיה".

ברולינג סטון נכתב אז בביקורת על התקליט: "לגרייטפול דד לקח רק עשרים ושתיים שנה להכניס אלבום לעשירייה הפותחת - לא רע בשביל חבורה של אנטי-ממסדיים מושבעים של רוק'נ'רול. והם עשו זאת ללא שמץ של פשרה; IN THE DARK, אלבום האולפן הראשון שלהם מזה שבע שנים, הוא בלתי אחיד בדיוק כמו כל אלבום אולפן אחר שהם הוציאו מאז תחילת שנות השבעים. הוא סובל משירי מילוי חורים (כמו TONS OF STEEL הקליל של הקלידן ברנט מידלנד) והיה חסר את התנופה השרירית והניצוץ הספונטני שאפיינו את הדד בהופעותיהם הגדולות. אבל כשהתקליט טוב, הוא טוב מאוד. HELL IN A BUCKET מכיל עוצמה אגרסיבית-רוקית יוצאת דופן (לפחות עבור הדד), ו-TOUCH OF GREY משלב מנגינה מלכותית והרמוניות עשירות ומלאות טקסטורה בסגנון AMERICAN BEAUTY עם גרוב נעים וגמיש ומסר חם של התחדשות וגאווה - 'אני אסתדר / אני אשרוד'. אם כבר מדברים פה על אמת בפרסום".

היריקה שבנתה חומה אצל פינק פלויד! ב-6 ביולי בשנת 1977 הופיעה להקת פינק פלויד את הופעתה האחרונה בסיבוב ההופעות, לקידום התקליט החדש ANIMALS, שנקרא IN THE FLESH. אז באה היריקה שהקימה חומה. קבלו את הלילה המשוגע במונטריאול ששינה את פינק פלויד לנצח.

זה היה אמור להיות מופע סיום מפואר לסיבוב הופעות עצום, אך במקום זאת, ה-6 ביולי 1977, הפך לזירת קרב כאוטית בין להקה מותשת לקהל פרוע. בלב המהומה: זיקוקים, צעקות, בסיסט עצבני במיוחד, ויריקה אחת שהפכה לחומר הגלם של יצירת המופת THE WALL.

תארו לעצמכם את התמונה: האצטדיון האולימפי של מונטריאול, קנדה, מפוצץ עד אפס מקום. יותר מ-80,000 איש גודשים את המקום הענק, שנבנה לאולימפיאדה שנה קודם לכן והיווה קהל שיא היסטורי לאצטדיון באותם ימים. כולם באו לראות את פינק פלויד חותמת את סיבוב ההופעות המפלצתי שלה, IN THE FLESH, שנועד לקדם את התקליט החדש, הבועט והציני שלה, ANIMALS. על הנייר, זה היה צריך להיות ערב היסטורי של רוק במיטבו. במציאות, זה היה פיצוץ גרעיני של תסכול שהדהודיו נשמעים עד היום.

האווירה הייתה מחשמלת, ולאו דווקא במובן החיובי. סיבוב ההופעות הזה, שכלל 26 הופעות, התאפיין באצטדיונים עצומים שייצרו ריחוק וניכור בין הלהקה לקהל. כדי להעצים את התיאטרליות, הלהקה הפריחה באוויר בובות ענק מתנפחות של חזירים וכבשים שריחפו מעל ההמונים, אלמנט ויזואלי שרק תרם לאווירה הסוריאליסטית של המופע. הלהקה, ובעיקר הבסיסט, רוג'ר ווטרס, חשה יותר ויותר מנותקת מהאנשים שלכאורה באו לשמוע אותה. התקליט ANIMALS עצמו היה ביקורת נוקבת על החברה, שחילקה את האנושות לכלבים, חזירים וכבשים. נראה שבלילה ההוא במונטריאול, כל החיות יצאו מהכלובים.

כבר מתחילת המופע, היה ברור שהולך להיות בלגן. קבוצה קולנית במיוחד של מעריצים, ככל הנראה שיכורים כהוגן, תפסה עמדות ליד מחסומי המתכת בחזית הבמה. הם לא הפסיקו לשרוק, לצעוק ולהתפרע. במקביל, אנשים אחרים בקהל החליטו שזה רעיון נהדר להדליק זיקוקים בשטח האצטדיון. רעשי הנפץ הבלתי פוסקים קרעו את האוויר והפריעו באופן חמור לריכוז של הנגנים על הבמה, שניסו לנווט בין קטעים מוזיקליים מורכבים.

הנקודה שבה הסכר נפרץ הגיעה במהלך אחד הקטעים השקטים והאינטימיים ביותר במופע. ווטרס אחז בגיטרה אקוסטית והחל בביצוע העדין של PIGS ON THE WING. בדיוק אז, שריקה חדה של זיקוק ואחריה בום חתכו את השקט. זה היה הקש ששבר את גב הבסיסט. "לעזאזל!", הוא שאג לתוך המיקרופון בזעם שלא הותיר מקום לספק. "תפסיקו להדליק זיקוקים ולצעוק ולצרוח. אני מנסה לשיר שיר! לא אכפת לי אם אתם לא רוצים לשמוע את זה. אני בטוח שיש הרבה אנשים שכן רוצים לשמוע את זה".

אבל השיא עוד היה קדימה. אותו אירוע שנחרט בדפי ההיסטוריה של הרוק קרה כשהאנרכיה למרגלות הבמה הגיעה לשיאה, כפי שתיאר זאת המתופף ניק מייסון בספרו, עינו של ווטרס צדה מעריץ אחד ספציפי שהתפרע בצורה יוצאת דופן, נאחז בחוזקה ברשת ההפרדה, וצעק בלי הפסקה דרישה לביצוע השיר הוותיק CAREFUL WITH THAT AXE EUGENE. באותו רגע, משהו אצל ווטרס נשבר. הוא התכופף קדימה, ובאקט של בוז ותיעוב מוחלטים, פשוט ירק בפניו של המעריץ. ווטרס נבהל מיד ממה שעשה, אך בשל ההמולה הרבה סביב, רוב הקהל והצוות המקצועי כלל לא הבחינו בתקרית באותו רגע.

הלהקה כולה רצתה כבר שהסיוט הזה ייגמר. ניק מייסון הודה שהבחירה באצטדיון האולימפי הייתה טעות קשה. המבנה האקוסטי הנוראי והמרחק העצום מהקהל מנעו כל אפשרות ליצירת קשר אמיתי. המתח הגיע לשיא נוסף בסוף ההופעה. הלהקה ירדה מהבמה, אך הקהל סירב לעזוב ודרש הדרן שלישי. הגיטריסט דייוויד גילמור, שהיה מותש ועצבני לא פחות מווטרס, הודיע שהוא לא חוזר לבמה בשום פנים ואופן. במקום זאת, הוא עזב לעמדת המיקסר (הסאונד) שבלב הקהל, וצפה משם בשארית המופע בזמן שסנואי ווייט, גיטריסט הגיבוי של הסיבוב, תופס את מקומו כגיטריסט מוביל. כדי למנוע מהומה של ממש, שאר חברי הלהקה עלו בחוסר רצון מופגן ופתחו באלתור בלוז ארוך וחסר השראה. בזמן שהם ניגנו, הצוות הטכני החל לפרק באופן שיטתי את הציוד מסביבם, חלק אחר חלק, במה שהיה אולי המסר הברור ביותר של "לכו הביתה". מייסון היה הנגן האחרון שנותר על הבמה לפני שהאורות כבו סופית.

לאחר המופע, ווטרס היה מזועזע מההתנהגות של עצמו. מעשה היריקה הבהיר לו באופן מצמרר שבינו לבין הקהל שלו נבנתה חומה של ממש, חומה של ניכור ואי הבנה. הוא לקח את עצמו לנסיעת התאוששות בשווייץ מהסיבוב הטראומטי. שם, מול הנופים השלווים, כשהוא מעכל את הכאוס של מונטריאול, הרעיון החל להתגבש במוחו. הוא הבין שהוא רוצה לחקור את אותה חומה מטאפורית, והעלה לראשונה בפני הלהקה את הרעיון הקיצוני לבנות חומת לבנים אמיתית על הבמה במהלך ההופעה, כזו שתסתיר אותם בהדרגה עד לניתוק מוחלט מעיני הקהל. התוצאה של אותו לילה נורא ואותה יריקה מכוערת, הייתה הקונספט המבריק לאחת היצירות השאפתניות יותר בתולדות המוזיקה: THE WALL.

חתונה נוצצת במחנה להקת אבבא העתידית. ב-6 ביולי בשנת 1971 התחתנו ביורן אולבאוס ואנייטה פאלצקוג.

בכפר קטן ושלו, שניים מהכוכבים הגדולים במדינה, ביורן אולבאוס ואנייטה פאלצקוג (אנייטה הייתה אז בת 21 בלבד, וביורן בן 26), עמדו תחת החופה. הם עוד לא ידעו זאת, אבל האיחוד הרומנטי והסוער שלהם יהפוך בקרוב לאיחוד מוזיקלי שישנה את פני הפופ העולמי ויוליד את להקת אבבא.

הסיפור שלנו מתחיל, כמו בסיפורי אגדות, בקול יפהפה. ביורן אולבאוס, אז כוכב עולה עם להקתו המצליחה, הוטנאני סינגרס, הדליק יום אחד את הרדיו בביתו. לפתע, בקע מהמכשיר קול נשי, זך ומלאכי, שפשוט המיס אותו (היה זה השיר "הייתי כל כך מאוהבת" – להיט הפריצה שאנייטה כתבה והלחינה בעצמה כשהייתה רק בת 17). הוא היה מהופנט. בלי לחשוב פעמיים, הוא רץ לחנות התקליטים הקרובה ורכש את התקליטון. הוא חייב היה לדעת מי עומדת מאחורי הקול שכבש אותו. הוא רצה להקשיב לו שוב ושוב.

ההזדמנות להכיר את בעלת הקול, אנייטה פאלצקוג, הגיעה כמה חודשים לאחר מכן, על סט של תוכנית מחווה טלוויזיונית למלחין השבדי ז'ול סילבן, שצולמה במאי 1969. כל אחד מהם הגיע בנפרד כדי לקדם את הקריירה שלו. להפתעתו המוחלטת של ביורן, הייתה זו דווקא אנייטה שניגשה אליו בנחרצות, חייכה ואמרה לו שהיא מעריצה גדולה של להקתו. ביורן, שהיה רגיל להיות הצד המחזר, עמד שם המום ומאושר. הכוכבת שהעריץ מרחוק, העריצה אותו בחזרה.

הכימיה הייתה מיידית ובלתי ניתנת לעצירה עד כדי כך, שכדי לממש את אהבתה לביורן, אנייטה נאלצה לבטל את אירוסיה הטריים למפיק המוזיקלי הגרמני דיטר צימרמן. שלושה חודשים בלבד אחרי אותה פגישה גורלית, הם כבר עברו לגור יחד בדירת חדר קטנטנה וצנועה בפרבר של שטוקהולם. כשני אמנים מפורסמים בשבדיה, הם קיוו בכל ליבם לשמור על הזוגיות הטרייה שלהם הרחק מאור הזרקורים ועדשות הפפראצי. אך כידוע, סודות בעולם הבידור הם כמו בועות סבון, ועד מהרה החדשות המרעישות על הזוגיות החדשה דלפו לתקשורת והפכו לשיחת היום.

באוקטובר 1969, במהלך חופשה רומנטית ושטופת שמש בקפריסין, הם התארסו. באופן אירוני למדי, ואולי עם קורטוב של הומור, הם סיכמו ביניהם אז שלעולם לא ינהלו קריירה מוזיקלית משותפת. הרציונל היה פשוט: הם רצו למנוע מצב שבו יבלו יותר מדי זמן יחד, מה שעלול להזיק לזוגיות. ובכן, היקום, כידוע, תכנן עבורם תוכניות אחרות לגמרי.

החתונה נקבעה ל-6 ביולי 1971 בכנסייה גותית עתיקה ומרהיבה בכפר VERUM שבדרום שבדיה. את הטקס ניהל הכומר אונו לונג. אנייטה צעדה לחופה בשמלת תחרה לבנה ורומנטית בעלת שרוולים ארוכים, בעוד ביורן בחר בחליפה בצבע תכלת בהיר, אופיינית מאוד לתקופת שנות השבעים. הבחירה במיקום הפסטורלי הייתה פרקטית לחלוטין: לביורן היו קשרים עם בעל מסעדה מקומי, שהבטיח לדאוג לקייטרינג מושלם.

למרות הרצון העז של הזוג באירוע צנוע וסודי, השמועה על "חתונת השנה" התפשטה כאש בשדה קוצים ומספר המעריצים שהגיעו להמתין מחוץ לכנסייה הוערך בכ-3,000 איש, מה שיצר פקקי תנועה חסרי תקדים באזור הכפרי כולו. הטקס, שנקבע לשעה ארבע אחר הצהריים, הפך לאירוע לאומי של ממש. כבר בעשר בבוקר החלו אלפי מעריצים, סקרנים ואנשי תקשורת לנהור אל הכפר הקטן והמנומנם. כוחות משטרה רבים הוזעקו למקום כדי לנסות ולשמור על הסדר, אך התקשו להשתלט על ההמון שהתגודד סביב הכנסייה.

בתוך הכאוס המוחלט הזה, התרחשה דרמה של ממש. אחד הסוסים, שהיה אמור למשוך את הכרכרה המלכותית של הזוג המאושר לאחר הטקס, נלחץ מההמולה ודרך בעוצמה על רגלה של הכלה, אנייטה, דקות ספורות לפני כניסתה לכנסייה. זעקת כאב נשמעה, ורופא שהיה במקום הוזעק במהירות לבדוק את מצבה. לרגע קט, נראה היה שהחתונה כולה עומדת להתבטל. אך לאחר בדיקה קצרה ולשמחת כל הנוכחים, הרופא נתן את האישור להמשיך. אנייטה, למרות הכאב, נכנסה לכנסייה כשהיא נחושה מתמיד.

ומה עם חבריהם ללהקה לעתיד? בני אנדרסון, כמובן, נכח במקום ומילא תפקיד מרכזי. הוא ניגן בעוגב הכנסייה העתיק את מארש החתונה המפורסם של מנדלסון. בנוסף, בני שיתף פעולה עם ביורן וכתב יחד איתו שיר מיוחד שהוקדש לאנייטה והושמע בחתונה עצמה. עבורו הייתה זו הגשמת חלום של ממש, שכן שומרי הכנסייה הקפדנים בדרך כלל לא התירו לאיש, שאינו נגן הבית המוסמך, לגעת בכלי הנגינה ההיסטורי. אנני-פריד לינגסטאד (פרידה), לעומת זאת, לא יכלה להגיע לטקס, מכיוון שהייתה בעיצומו של סיבוב הופעות בצפון שבדיה עם הזמר לאסה ברגהאגן. ימים ספורים בלבד לאחר החתונה, הסכר נפרץ סופית, והארבעה – ביורן, אנייטה, בני ופרידה – כבר עמלו יחד על הופעות משותפות.

כפי שההיסטוריה מלמדת אותנו, סיפור האהבה הזה לא שרד לנצח. הגירושים הגיעו בשנת 1979 לאחר שהספיקו להביא לעולם שני ילדים: לינדה, שנולדה ב-1973 - השנה בה אבבא פרצה, ופיטר כריסטיאן, שנולד ב-1977. הסדקים החלו להופיע כבר בשנת 1978, בעיצומה של העבודה האינטנסיבית על התקליט של הלהקה שנקרא בסופו של דבר THE ALBUM. העיתונים החלו לפרסם שמועות על בקשה לגירושין, והזוג, בבשלות מפתיעה, החליט לאשר את הדברים ולהוסיף שהפרידה האישית לא תשפיע על פעילותה המקצועית של הלהקה. עם זאת, פחות משבוע לאחר הגירושים הרשמיים, ביורן כבר עבר להתגורר עם בת זוגו החדשה ואשתו לעתיד, עיתונאית המוזיקה לנה קלרסיו, עובדה שהפכה את העבודה המשותפת למאתגרת רגשית עבור אנייטה.

במסיבת עיתונאים שכינסו ביוזמתם, הסבירה אנייטה: "המתח בינינו היה קיים כבר תקופה ארוכה, אבל תמיד הצלחנו להסתיר אותו ולחייך למצלמות. עד שיום אחד, כאשר החלטנו סופית להיפרד, סיפרנו בגלוי על כוונתנו. אני חושבת שזו הדרך הטובה ביותר למנוע רכילויות לא מדויקות. אני מאמינה שהגירושין רק ישפרו את אווירת העבודה בלהקה. המתח ביני לבין ביורן ייעלם לאחר שכל אחד מאיתנו יהיה חופשי לעצמו. אנחנו מכירים זה את זו מעל עשר שנים ויודעים כיצד להתגבר על מחלוקות מסוג זה". ואכן, כמה מהשירים הגדולים והמרגשים ביותר של אבבא נכתבו דווקא בתקופה הזו.

האולמנים מופיעים בסלון הבית שלכם! ב-6 ביולי בשנת 1971 יצא אלבום כפול ללהקת האחים אולמן בהופעה בפילמור איסט בניו יורק. שם האלבום - LIVE AT THE FILLMORE EAST והוא לא רק אבן דרך בקריירה של הלהקה, אלא צליל של דור שלם ותנ"ך של כל גיטריסט שמכבד את עצמו.

הנה אלבום הופעה חיה מאחת מלהקות ההופעות הטובות ביותר של תחילת שנות השבעים. כן, זה אחד מאלבומי הרוק החי הטובים ביותר אי פעם, ודי ברור מדוע עבור מי שאוהבים ג'אמים שנשמעים באמת פגז ולא דברים מרוחים מדי מלהקות שחושבים שהן מנגנות נהדר ביחד כשהן מאלתרות - אבל הן לא. האולמנים? זה בית ספר ברמה הגבוהה ביותר. באופן אירוני, עטיפת האלבום המפורסמת, בה נראים חברי הלהקה יושבים על ארגזי ציוד, בכלל לא צולמה בניו יורק אלא מחוץ לאולפני 'קפריקורן' במייקון, ג'ורג'יה; החיוכים הרחבים על פניהם באותו בוקר קר נגרמו משום שדוואן אולמן הסתיר שקית קטנה של סמים בשתי ידיו בדיוק כשהצלם, ג'ים מרשל, ניסה נואשות לגרום להם לחייך.

שנת 1971 הייתה שנה של אבק דרכים, זיעה ואינסוף קילומטרים עבור להקת האחים אולמן. למעשה, בשנה שקדמה לה (1970) הם רשמו נתון פסיכי של למעלה מ-300 הופעות חיות. לוח ההופעות שלהם נראה כמו מפת מלחמה פסיכדלית: ערב אחד הם מנגנים במועדון אפוף עשן, למחרת הם מרעידים אולם ספורט בקולג' נידח, ויום אחרי זה הם מוצאים את עצמם על במה מאולתרת במגרש הוקי או אפילו במסלול מרוצים. כל לוחם דרכים ותיק היה מתקשה לעמוד בקצב המסחרר הזה. אבל בתוך כל הכאוס, נקודה אחת בלוח השנה זהרה כמו מגדלור: סדרת הופעות בחודש מרץ במועדון פילמור איסט בניו יורק.

הבחירה בפילמור איסט לא הייתה מקרית. המקום, שנוהל ביד רמה על ידי האמרגן המפורסם ביל גרהאם, נחשב ל"כנסייה של הרוק'נ'רול". הקהל שם לא בא רק לשמוע מוזיקה, הוא בא לחוות אותה, לנשום אותה. הגיטריסט דיקי בטס הסביר זאת בפשטות: "בחרנו בפילמור איסט כי הקהל שם תמיד היה מדהים והגיב בעוצמה למוזיקה שלנו. ידענו ששם נוכל לתת את ההופעות הכי טובות שלנו". הלהקה והמפיק המבריק טום דאוד, שהיה אחראי על הצליל, החליטו להקליט שתיים מההופעות, בתאריכים 12 ו-13 במרץ, בעזרת ניידת הקלטות של 16 ערוצים שחנתה ממש מחוץ לאולם, במטרה ליצור את האלבום השלישי שלהם, כזה שינצור את הקסם החד פעמי של הלהקה על הבמה. פרט מדהים לא פחות הוא שבאותן הופעות, האולמנים בכלל שובצו כלהקת החימום לג'וני וינטר, אבל האנרגיות שלהם היו כה מוחצות שווינטר נאלץ לעלות לבמה בכל ערב אל מול קהל שכבר היה תשוש לחלוטין מרוב אקסטזה.

ומה שהתקבל היה לא פחות מכישוף טהור. על הבמה עמדה מכונה משומנת וסוחפת של כישרון: גרג אולמן, שישב מאחורי אורגן ההאמונד שלו (מדגם B-3 הקלאסי) ושר בלוז וסול בקול מחוספס ועתיר נשמה. בחזית, עמד צמד הגיטרות המושלם והמסונכרן של דוואן אולמן ודיקי בטס, כאשר דוואן משתמש בבקבוקון זכוכית של תרופת השיעול "קוריסידין" כסלייד - מה שהפך לסימן ההיכר המובהק של הפריטה שלו. השניים ניהלו דיאלוגים מוזיקליים מהפנטים שנשמעו כאילו נכתבו אי שם למעלה בכוכבים. על הבס, בארי אוקלי סיפק את עמוד השדרה היציב והמלודי, ומאחור, מנוע הקצב הכפול והבלתי ניתן לעצירה של המתופפים בוץ' טראקס וג'יי ג'והני ג'והנסון (הידוע בכינויו ג'יימו), שהביא עמו סגנון תיפוף ששאב השראה רבה מעולמות הג'אז. הצמד הזה יצר שטיח ריתמי מורכב ומלא מעוף, שבו כל אחד נתן כבוד לחברו. השילוב הזה יצר צליל ייחודי, סגנון שזכה לכינוי רוק דרומי, והפך אותם לאחת הלהקות המשפיעות ביותר ברוק האמריקאי.

האלבום הזה, עם הביצועים המאורכים והמהפכניים לקלאסיקות בלוז כמו STATESBORO BLUES (במקור של בליינד ווילי מקטל, שעובד מחדש לאחר שדוואן שמע את השיר לראשונה באלבום של טאג' מאהל בעודו מחלים במיטתו ממחלה) לצד יצירות אינסטרומנטליות מורכבות כמו IN MEMORY OF ELIZABETH REED (קטע שנקרא על שם כתובת על מצבה בבית הקברות רוז היל, בו נהגו חברי הלהקה לבלות ולכתוב), שגרם לאלפי צעירים ברחבי אמריקה להרים גיטרה ולהתחיל לנגן. הם לא רק ניגנו קטעים - הם פירקו את השירים לגורמים ובנו אותם מחדש בעוצמה ובלהט שטרם נשמעו. האלתורים הארוכים הפכו לסימן ההיכר שלהם. הדוגמה הקיצונית ביותר לכך באלבום היא הביצוע ל-WHIPPING POST, שנמשך מעל ל-22 דקות ודרש צד שלם (צד 4) בתקליט הוויניל הכפול המקורי. 

גרג אולמן תיאר את החיבור המיוחד עם הקהל בפילמור: "הקהל פשוט ניגן אותנו בהופעות האלה. הייתה לנו היכולת לקפוץ בשנייה מנגינה שקטה ולחישה להתפרצות רועשת ואדירה, מין באנג כזה. ובכל פעם שעשינו את המעבר הזה, הקהל הגיב מיד. הוא הרגיש כל ויברציה שיצאה מהבמה". הטלפתיה המפורסמת בין דוואן אולמן לדיקי בטס הייתה תוצאה ישירה של אותן הופעות אינסופיות, שבהן הם למדו לנשום ולחשוב כאדם אחד, כשהם שואבים השראה ברורה ממבני האלתור המודאליים של ענקי ג'אז כמו מיילס דיוויס וג'ון קולטריין. כפי שבטס אמר, "המטרה שלנו הייתה להזדהות עם הקהל שמולנו. כך חשנו את האנשים".

אחת העדויות המרתקות ביותר לקסם של אותם לילות הגיעה מבעל המקום, ביל גרהאם. הקשר בין גרהאם ללהקה היה כה עמוק, עד שכאשר החליט לסגור את הפילמור איסט סופית מספר חודשים לאחר מכן (ביוני 1971), הוא בחר באולמנים להיות הלהקה שתנגן בלילה האחרון בהחלט של המועדון. הוא סיפר על הופעה שהפכה למרתון מוזיקלי שנמשך עד ארבע וחצי לפנות בוקר. הקהל המותש אך המרוצה סירב לעזוב ודרש עוד ועוד. "חברי הלהקה לא ידעו מה עוד לנגן", סיפר גרהאם, "אז הם פשוט התחילו לג'מג'ם. והג'אם נמשך ונמשך, וזה הרגיש כאילו אנחנו נמצאים בחדר החזרות הפרטי שלהם, חוויה אינטימית לחלוטין. ואז, פתאום, מישהו פתח את דלת הכניסה ואור השמש הציף את האולם. דוואן פנה אליי ואמר שזה נראה ממש כמו בכנסייה. השעה הייתה חמש דקות אחרי שבע בבוקר".

האלבום לא רק מביא את האנרגיה הזו, הוא גם הוליד מוזיקה חדשה. דיקי בטס גילה להפתעתו שקטע אינסטרומנטלי שכתב מאוחר יותר לאלבום EAT A PEACH, בשם LES BRERS IN A MINOR, נולד למעשה על הבמה בפילמור. "הרבה אנשים אמרו לי שהם שמעו את הקטע הזה כבר בעבר", סיפר, "ואז גיליתי שאחת המלודיות בסולו הגיטרה שלי באלבום ההופעה החיה היא למעשה הבסיס לכל הקטע הזה".

הרולינג סטון זיהה את הגדולה בזמן אמת. בביקורת המקורית על האלבום נכתב: "עם שני אלבומי אולפן ושרשרת הופעות מעולות מחוף לחוף, להקת האחים אולמן הפכה להיות להקת חובה עבור מוזיקאים אחרים שמחפשים השראה. לאחרונה הם הופיעו כל כך הרבה בפילמור, עד שרבים רואים בהם את להקת הבית של ביל גרהאם. הגיוון והשימוש בשני מתופפים מעורר השוואות לגרייטפול דד, אבל מבחינתי, זו להקת הרוק הטובה ביותר שצמחה בחמש השנים האחרונות. אם אתם חושבים שאני מקשקש, פשוט תקשיבו לאלבום הזה. תגבירו את הווליום כאילו אתם בקונצרט, וכשהוא יסתיים, תוכלו לדמיין את חברי הלהקה עולים על האופנועים שלהם ורוכבים הביתה למייקון, ג'ורג'יה".

אך באופן טראגי, תחושת הניצחון וההכרה העולמית הייתה קצרת מועד. חודשים ספורים בלבד לאחר יציאת האלבום שביסס את מעמדם בפסגת עולם הרוק, ספגה הלהקה מהלומה איומה שתשנה את מסלול חייה לעד. אבל זה, כמו שאומרים, כבר סיפור אחר.

זה האיש שלחץ על כפתור ההפעלה של מהפכת הרוק'נ'רול! ב-6 ביולי בשנת 1925 נולד הזמר ביל היילי, שלהיטו הגדול ביותר היה ROCK AROUND THE CLOCK, אך סיים את חייו בצללים, בודד ומריר. סיפורו הוא קפסולת זמן מטלטלת על תהילה, דעיכה ותעלומה שלא נפתרה עד היום.

אי שם, ב-6 ביולי 1925, הגיח לעולם תינוק בשם ביל היילי, שאיש לא שיער כי עתיד לשנות את פני המוזיקה הפופולרית לנצח. שלושה עשורים לאחר מכן, בשנת 1955, אותו היילי, יחד עם להקתו הנאמנה הקומטס (שנקראה בתחילת דרכה THE SADDLEMEN ושמה שונה כדי ליצור משחק מילים קליט על שמו של כוכב השביט האלי), שחרר פצצה מוזיקלית שהרעידה את עולמם של בני הנוער: ROCK AROUND THE CLOCK. השיר הזה לא היה סתם עוד להיט; הוא היה צפירת אזעקה של דור חדש שרצה לקפוץ, לרקוד ולצעוק. פתאום, העולם נחלק למי שמבין את הקצב החדש ולמי שלא.

היילי, בחזונו, ראה את עצמו כאביה המייסד של המהפכה, הארכיטקט של הרוק'נ'רול. אלא שההיסטוריה, כמו שהיא נוהגת לעשות, כתבה את הנרטיב שלה, והכתר הנכסף הונח על ראשיהם של אחרים, צעירים ויפים ממנו. היילי נדחק לשוליים, והמרירות הפכה לחברתו הקרובה ביותר עד ליומו האחרון והמסתורי. כאב הנפילה היה צורב במיוחד, שכן רק זמן קצר קודם לכן, בסיבוב הופעות בבריטניה בשנת 1957, הוא התקבל בתחנת ווטרלו בלונדון על ידי אלפי מעריצים היסטריים במה שהתקשורת כינתה "הקרב השני של ווטרלו" - הערצה מטורפת שסללה את הדרך לתופעת הביטלמאניה.

ב-9 בפברואר 1981, בשעה 12:35 בצהריים, נמצא ביל היילי, בן 55 בלבד, ללא רוח חיים. גופתו התגלתה במוסך ביתו בעיירה הטקסנית הצנועה הרלינגן, מרחק יריקה מהגבול עם מקסיקו. נסיבות מותו נותרו לוטות בערפל במשך תקופה ארוכה, בעיקר משום שאלמנתו, שעזבה אותו זמן קצר לפני כן עם שלושת ילדיהם המשותפים בשל התנהגותו הבלתי נסבלת, סירבה למסור פרטים.

בשבועות האחרונים לחייו, היילי הפך את המוסך למבצרו ולכלאו. הוא ריסס את החלונות בצבע שחור אטום, ניתק את עצמו מהעולם החיצון ושקע בתוך בקבוקי האלכוהול. משם, היה נוהג לנהל שיחות טלפון נואשות לאנשים שונים, בניסיון נוגע ללב להיאחז בשרידי תמיכה אנושית.

השנים האחרונות היו רצופות רגעים מביכים ומעוררי רחמים. שוטר מקומי מהרלינגן סיפר לתקשורת לאחר מותו של היילי על מקרה שאירע זמן קצר קודם לכן. הוא מצא את כוכב העבר נוהג בכביש, מבולבל לחלוטין, ללא מושג היכן הוא נמצא או מה קורה סביבו. השוטר, שהבין את מצבו העגום, עצר אותו בעדינות וליווה אותו בחזרה לביתו, כשהוא חש צביטה של חמלה כלפי האיש הגדול שהפך לצל של עצמו. אותו שוטר הוסיף כי שבוע לפני המוות, היילי התקשר אליו "כמה פעמים במשך עשר דקות", שרוי בהזיות ומחפש נואשות אוזן קשבת. למרבה האירוניה, רוב תושבי העיירה הקטנה כלל לא ידעו מי הוא השכן השתקן והמוזר שלהם, ואיזה הר געש מוזיקלי הוא חולל בעברו.

העדויות מהסובבים אותו מציירות תמונה קורעת לב של בדידות. ברברה בילינצר, מלצרית בדיינר מקומי, סיפרה: "הוא תמיד נראה בודד. לפעמים הוא היה נכנס, מראה לנו את רישיון הנהיגה שלו ואומר, 'אני ביל היילי'. לפעמים היה ניגש לשולחנות של לקוחות אחרים ומציג את עצמו. כשהיה מגלה לך מי הוא, הוא התנהג כאילו זה סוד גדול, לא רצה שאף אחד יידע. הוא מעולם לא דיבר על הקריירה, אבל זה היה כאילו הוא מפזר רמזים. פעם הוא ישב ליד הדלפק ופשוט התחיל לשיר לעצמו. הוא כל הזמן דיבר עם אנשים כאילו הוא רוצה שהם יבינו מי הוא, מבלי שיצטרך להגיד להם במפורש. הכל נראה כל כך עצוב".

קרל סטרונג, לקוח קבוע באותו דיינר, הוסיף: "לפעמים הוא היה פשוט יושב ליד הדלפק ובוהה בחלל. לפעמים היה מזמין ארוחה שלמה ואפילו לא נוגע בה. אבל כשהוא כן רצה לדבר, הוא היה אומר, 'אני הבחור שכתב את רוק מסביב לשעון', ואז היה שולף את רישיון הנהיגה כהוכחה. הוא אהב לדבר על אנשים שהכיר ועל חברי הלהקה שלו, אבל לפעמים הוא היה קצת משתולל".

נראה שהיילי פשוט רצה להיעלם. חברים קרובים סיפרו על אירוע מטלטל שעבר במקסיקו בשנת 1962, אירוע שממנו לא התאושש באמת ומאז החל לשתות בכבדות וללא הפסקה. הוא הפך למתבודד, סירב להתראיין, והפעם האחרונה ששמו עלה לכותרות לפני מותו הייתה בשנת 1973, כאשר נעצר פעמיים בשבוע אחד באשמת שכרות בפומבי.

הפיכתו של היילי לכוכב רוק הייתה כמעט מקרית. בגיל 13 הוא כבר הופיע עם גיטרה תמורת דולר לערב, תחת כינויים משעשעים כמו "זמר היודל המתגלגל". המוזיקה זרמה בעורקיו מבית; אביו ניגן בבנג'ו ובמנדולינה ואמו הייתה מורה לפסנתר שלימדה אותו לקרוא תווים עוד לפני שידע לקרוא מילים. אבל היילי לא היה רק מבצע, הוא היה גם אנליסט ממולח. הוא ניהל שיחות עם צעירים, הקשיב להם, והבין את הרעב שלהם למשהו חדש, קצבי, משהו שיבעט במוסכמות של דור ההורים.

אז הוא נכנס ל"מטבח המוזיקלי" שלו. הוא לקח את סגנון הקאנטרי שהכיר היטב, שפך לתוכו קורטוב של דיקסילנד ג'אז ונתן ערבוב הגון עם רית'ם אנד בלוז שחור ואנרגטי. התבשיל שיצא מהסיר הזה היה משהו שאיש לא שמע כמותו. היילי לא היה טיפש; הוא זיהה את הוואקום התרבותי וידע שיש לו את המוצר המושלם למלא אותו.

במראהו, הוא היה ההפך הגמור מדימוי כוכב הרוק. הוא נראה מבוגר מכפי גילו, סבל מעודף משקל, והתנועה הבימתית שלו הייתה מגושמת במקרה הטוב. אבל היו לו את השירים הנכונים בזמן הנכון. "עולם המוזיקה היה רעב למשהו חדש", אמר היילי בשיא תהילתו. "הימים של זמרי הסולו והביג-בנדס חלפו. הרגשתי שאני יכול לקחת את הקצב של הדיקסילנד, לשנות אותו קצת, ולהפוך אותו למשהו שהצעירים יקשיבו לו ויגיבו, אם במחיאות כפיים או בריקוד. משם, הכל הפך להיות קל".

אבל זה ממש לא היה קל. היילי הופיע ללא הרף אך הוחרם על ידי תחנות רדיו שמרניות. חברת התקליטים הראשונה שלו, ESSEX, לא השקיעה בקידומו. הפריצה האמיתית הגיעה כשעבר לחברת DECCA. מנהלו שכנע אותו להקליט גרסה משלו לשיר SHAKE, RATTLE AND ROLL של ג'ו טרנר. היילי, בחוכמתו המסחרית, דאג "לנקות" את המילים הבוטות והמיניות מדי של המקור. ההקלטה הזו הפכה לרגע מכונן. תחנות הרדיו התעוררו והחלו לשדר אותו בהתלהבות. על הגל הזה הוא המשיך ישירות להקלטת היהלום שבכתר: ROCK AROUND THE CLOCK. שיר זה עתיד היה להפוך לתקליט הרוק'נ'רול הראשון אי פעם שכבש את המקום הראשון במצעד הפופ הרשמי של מגזין בילבורד, ונשאר בפסגה זו במשך שמונה שבועות רצופים.

השיר נכתב למעשה בשנת 1953 על ידי שניים: מקס פרידמן, כותב שירים מפילדלפיה שהיה כבר קרוב לגיל 60, וג'יימס מאיירס, מוזיקאי מקומי שפעל תחת השם "ג'ימי דה-נייט". היילי הקליט אותו לראשונה ב-12 באפריל 1954, בסשן היסטורי עם הנגנים: בילי ויליאמסון בגיטרת קצב, ג'וני גרנדה בפסנתר, ג'ואי אמברוסיו בסקסופון טנור, מרשל ליטל על הבס, ועל הגיטרה המובילה דני סדרון, שהסולו האייקוני שלו הפך למודל לחיקוי עבור דורות של גיטריסטים - אך הוא לא זכה לראות זאת כי זמן קצר לאחר ההקלטה הוא מת כשנפל במדרגות ושבר את מפרקתו.

באופן מפתיע, התקליט לא הצליח מיד. הוא נאלץ להמתין בסבלנות עד מאי 1955, אז שובץ בפסקול הסרט BLACKBOARD JUNGLE (בעברית: "זעקת הקרב"), דרמה נוקבת על מרד נעורים בבית ספר עירוני. מי שהיה אחראי לשיבוץ ההיסטורי הזה היה לא אחר מאשר פיטר פורד, בנו בן ה-10 של כוכב הסרט, השחקן גלן פורד. הבמאי חיפש מוזיקה שתתאים לרוח הנעורים המרדנית, ופורד פשוט שאל את בנו אילו תקליטים הוא אוהב לשמוע. הסרט הפך את השיר מסתם להיט פוטנציאלי להמנון מרד בינלאומי. בסצנה המפורסמת, כשהשיר מתנגן, הסקסופוניסט רודי פומפילי משתולל עם כלי הנשיפה שלו, ובני הנוער באולמות הקולנוע פשוט איבדו את זה. הופעותיו של היילי הפכו לאירועים פרועים, עם צעירים שתלשו כיסאות ממקומם כדי לפנות לעצמם רחבת ריקודים מאולתרת. התקליטון עם השיר מכר עשרות מיליוני עותקים ונחשב עד היום לאחד הסינגלים הנמכרים ביותר בכל הזמנים.

היילי, עם בלורית השיער המפורסמת שלו שנועדה בין היתר להסוות את העובדה שאחת מעיניו הייתה עין זכוכית (תוצאה של ניתוח כושל בילדותו), נראה מרוצה. אך הסיפוק לא ארך זמן רב. עד מהרה צצו אלילים חדשים למוזיקה הזו, והם נראו הרבה יותר טוב ממנו. הקהל השתגע מאלילי הרוק הקופצניים, הצעירים והמסוכנים. עבורם, היילי היה לכל היותר הדוד הנחמד שמגיע לחגים, לא סמל סקס מהפכני. "מוזיקת הרוק'נ'רול עצמה לא חוללה מהפכות, אלא אנשי השיווק שנלוו לה", הוא אמר שנים לאחר מכן בראיון נדיר. "האשימו אותנו ביצירת נוער שוליים שרוצה רק לנסוע במכוניות מהירות ולשתות. אמרו שהייתי השפעה רעה, בזמן שמעולם לא שרתי שירי מחאה".

נסיבות מותו המדויקות נותרו שנויות במחלוקת. יש שאומרים שסבל ממחלת אלצהיימר, תופעה נדירה ביותר לאדם בשנות החמישים לחייו. אחרים טוענים כי לקה בהתקף לב, ויש המתעקשים שסבל מגידול סרטני במוח. ההכרה הממסדית בתרומתו האדירה, שהייתה חסרה לו כל כך בשנותיו המאוחרות, הגיעה באופן טראגי רק לאחר מותו - בשנת 1987 נבחר ביל היילי להיכל התהילה של הרוק'נ'רול. הוא אולי לא היה כוכב צעיר כשהגיע לפסגה, אבל ביל היילי היה רוק'נ'רול אמיתי. דבר אחד בטוח – לולא ביל היילי, פסקול חיינו היה נשמע אחרת לגמרי.

כפי שהוא עצמו סיכם זאת בתסכול ובגאווה: "לא עשיתי הרבה בחיי חוץ מזה שהולדתי את הרוק'נ'רול, ואני רוצה לקבל על זה קרדיט".

הג'קסונים באים! הג'קסונים באים! ב-6 ביולי בשנת 1984 נפתח סיבוב ההופעות של הג'קסונים לקידום תקליטם החדש, VICTORY. סיבוב הופעות זה עשה היסטוריה בהיותו הפעם היחידה בה הופיעו כל ששת האחים למשפחת ג'קסון יחד, לאחר שג'רמיין חזר להרכב. למרבה האירוניה, אף ששם המסע נועד לקדם את האלבום החדש, מייקל סירב לבצע בו אפילו שיר אחד מתוך האלבום VICTORY.

הופעת הפתיחה נערכה בקנזס סיטי (באצטדיון "ארוהד" - מול קהל משולהב) אולם לעולם החיצון לא היה מושג קלוש לגבי המחלוקת שכבר כרסמה בג'קסונים סביב חלוקת הרווחים ומחירי הכרטיסים השערורייתיים שנקבעו תחילה על 30 דולר – מחיר חסר תקדים לאותם ימים, שהוביל למחאה ציבורית נרחבת.

לפני כן, לג'קסונים היו הרבה חומרים חדשים. מייקל ג'קסון, שהתלהב משיתוף הפעולה שלו כאמן סולו ביחד עם מיק ג'אגר, בשיר STATE OF SHOCK (שיר שהוקלט במקור כדואט עם סולן להקת קווין, פרדי מרקיורי, אך העבודה עליו הופסקה), היה פחות נלהב לשחרר תקליטון ובו דואט שלו עם אחיו, ג'רמיין, לשיר I'M NOT DREAMING, שהוקלט עבור אלבום הסולו של ג'רמיין בחברת התקליטים המתחרה "אריסטה".

"אני לא רוצה שזה ישוחרר כסינגל", הוא אמר בתוקף לאיש מחברת התקליטים, וולטר יטניקוף (ששימש כנשיא חברת התקליטים CBS והיה לאיש החזק ביותר בתעשיית המוזיקה).

"אתה משוגע? זה אח שלך".

"אני יודע, אבל עשיתי את זה. לא הייתי צריך, אבל הסכמתי לזה. אני לא רוצה שזה ייצא. אז תתקשר לקלייב (דייוויס, נשיא חברת התקליטים "אריסטה", שהייתה המתחרה הישירה) ותגיד לו שהוא לא יכול להוציא את זה".

"יצאת מדעתך, מייקל? זה אח שלך".

"אין מה לעשות. זה מה שאני רוצה".

והלחץ של מייקל אכן עבד: השיר מעולם לא יצא כסינגל מסחרי רשמי, אך הדבר לא מנע מתחנות הרדיו בארה"ב לנגן אותו ללא הפסקה. מייקל ג'קסון התעייף מלראות את אחיו רוכבים על גל ההצלחה שלו. כהצהרה על עצמאותו, ובתגובה לביקורת על מחירי הכרטיסים, הוא הכריז במסיבת עיתונאים טרם תחילת המסע כי יתרום את כל חלקו ברווחי סיבוב ההופעות – סכום עתק שהסתכם בכ-5 מיליון דולר – לארגוני צדקה.

כשהאחים התכוננו לעלות לבמה, קהל של 45,000 איש התחילו לשיר בחושך. כל המעריצים יכלו לראות סלע ענק שחרב מבצבצת ממנו. רנדי ג'קסון, לבוש כאביר, מיהר החוצה ושלף את החרב מהאבן, ואז רץ חזרה מאחורי הבמה כדי להצטרף לאחיו על במה מתחת לבמה. לבושים במדים נוצצים, הם המתינו כשהבמה החלה להתרומם לעבר הקהל. הבמה העצומה שקלה מאות טונות, נדרש צי של 40 משאיות כדי לשנע אותה, ועיצובה כלל אלמנטים של מדע בדיוני שמייקל עצמו הגה. זרקורים האירו את האצטדיון, האחים הורידו את משקפי השמש, ומייקל ג'קסון עלה לבמה בהופעה הראשונה שלו מאז השלמת התקליט THRILLER (שכבר אז הפך לאלבום הנמכר ביותר בכל הזמנים והזניק את מייקל לפסגת העולם). הקהל בא בעיקר לראות אותו. האחים שלו היו נספחים בלבד.

התגובות של המעריצים נראו אפילו יותר קיצוניות ממה שהיו בימיה הראשונים של הלהקה. לא רק המראה של מייקל ג'קסון השאיר רבים במצב של היסטריה - או חוסר הכרה - אבל חלקם באמת האמינו שהוא על אנושי. סיבוב ההופעות הזה סימן למעשה את סוף העידן המשפחתי: בהופעה האחרונה בלוס אנג'לס בדצמבר 1984, מייקל הפתיע את הקהל ואת אחיו כשהכריז מעל הבמה שזו ההופעה האחרונה שלהם יחד אי פעם, ונפרד סופית מלהקת הג'קסונים לטובת קריירת הסולו ההיסטורית שלו.

גם זה קרה ב-6 ביולי. מה קרה כשלהקת רוק מתקדם ניסתה לגדל כריש באמבטיה, איך נפרד העולם מאחד מגדולי הג'אז, מדוע מייקל שריב עזב את סנטנה ברגע קריטי, וכיצד ניל יאנג הצליח להרגיז את MTV. אז הגבירו את הווליום ובואו נתחיל.

1971: ג'ת'רו טול, אקולוגיה ימית והתקליט הכפול המובטח

ביום זה פורסם האייטם הבא בעיתון דיסק אנד מיוזיק אקו, על להקת ג'ת'רו טול: "ג'ת'רו והכריש שהם שמרו באמבטיה:... הדיבורים בעיר (ובכן, הדיבורים במשרד שלי, בכל מקרה) הם שהאלבום הבא של ג'ת'רו טול יהיה אלבום כפול, עם כל הסינגלים שיצאו באנגליה אבל לא באמריקה. בינתיים, כשג'ת'רו הייתה בסיאטל (ב-26 ביוני), החברים גרו במלון על המים (PUGET SOUND) מה שנתן השראה למTק, מהנדס הקול שלהם, לזרוק חכה מהחלון שלו. הוא עלה עם כריש, שימו לב, שריגש ושימח את חבריו ללהקה שהכניסו את הכריש לאמבטיה ודאגו לשלומו. זמן לא רב לאחר מכן מישהו הבין שכרישים חיים במי מלח, לא באמבטיות מים מתוקים, אז הם שמו מלח במים. אבל הם לא הצליח להוציא את הקרס מפיו, וכשהתעוררו למחרת בבוקר הכריש היה מת. סיפור מגעיל, אבל לא לדייגים".

1971: העולם נפרד מ"סאצ'מו"

עולם המוזיקה התעטף בעצב עם לכתו של אחד מענקי הג'אז בכל הזמנים, החצוצרן והזמר לואי ארמסטרונג. ב-6 ביולי, כחודש לפני יום הולדתו ה-70, מת ארמסטרונג מהתקף לב בשנתו בביתו שבקווינס, ניו יורק. בריאותו של ארמסטרונג, שזכה לכינוי החיבה סאצ'מו, הייתה רופפת מאז חודש מרץ, אז לקה בהתקף לב ראשון מיד לאחר סדרה של הופעות אינטנסיביות בנות שבועיים במלון וולדורף-אסטוריה היוקרתי בניו יורק. הופעות אלו היו האחרונות בחייו.

למרות שסבל גם מבעיות בכבד ובכליות, רוחו של ארמסטרונג לא נשברה. הוא היה נחוש להחלים וקיווה להרים שוב את החצוצרה עוד באותו הקיץ. באופן טרגי ומצמרר, ממש בלילה שלפני מותו, הוא עוד היה עסוק בטלפונים ותיאומים לקראת חזרות עם להקתו. עבור הקהל הרחב, ארמסטרונג ייזכר תמיד בזכות קולו הצרוד והמחוספס שהפך שירים כמו WHAT A WONDERFUL WORLD ו-HELLO DOLLY לנכסי צאן ברזל תרבותיים. אך מורשתו עמוקה הרבה יותר; הוא היה מהפכן מוזיקלי, מאבות המייסדים של הג'אז, ששינה לעד את הנגינה בחצוצרה ואת תפיסת השירה הפופולרית.

1987: ניל יאנג חוזר הביתה עם תקליט בשם LIFE

לאחר שנים של נדודים מוזיקליים משונים ונסיוניים, שכללו פלירטוטים עם קאנטרי, טכנו-פופ (בתקליט TRANS), ורוקבילי (בתקליט EVERYBODY'S ROCKIN), ואף הובילו את חברת התקליטים שלו לתבוע אותו על כך שהוא "לא נשמע מספיק כמו ניל יאנג", חזר ניל יאנג בשנת 1987 לחיק להקתו הנאמנה והרועשת, קרייזי הורס. התוצאה הייתה התקליט LIFE, שהורכב ברובו מהקלטות של הופעות חיות.

מגזין הרולינג סטון קבע אז בחוכמה כי לאורך הקריירה המפותלת של יאנג, קרייזי הורס היו תמיד העוגן היציב והקבוע שלו. תמיד היה משהו מנחם ומוכר ברוק המחוספס והישיר שהוא יצר עם להקת הבית שלו, והתקליט LIFE, שהיה שיתוף הפעולה הראשון שלהם מאז RE-AC-TOR של 1981, אישר מחדש את העוצמה של הכימיה ביניהם.

כמובן, כמו בכל תקליט של יאנג, גם כאן היו כמה סטיות מהדרך הראשית: הקטע הארוך והמתפתל INCA QUEEN, וצמד המנוני הגראז' הרועשים בצד השני, TOO LONELY ו-PRISONERS OF ROCK'N'ROLL, שהיה גרוע באופן מכוון ומלא בקסם. אך המבקר סיכם נכונה: מהו תקליט של ניל יאנג בלי כמה סטיות שכאלה, כאלה המדגישות את סימני ההיכר שלו כמו עיבודים מרושלים בכוונה תחילה וניסוחים ווקאליים מביכים אך גאוניים? זהו עוד תקליט בולט בקטלוג של אחד מהרוקרים החשובים והמשפיעים ביותר באמריקה.

1949: נולד המתופף שהפך לכוכב בוודסטוק

ביום זה בשנת 1949 נולד מייקל שריב, המתופף המקורי של להקת סנטנה. בגיל 20 בלבד, חווה שריב רגע מכונן, רגע של כוכבות מהסוג שמעטים זוכים לו. למעשה, זה היה רגע שנמשך תשע דקות ועוד קצת, רגע שהדהד והמשיך להשפיע על חייו ועל עולם הרוק במשך עשרות שנים.

באוגוסט 1969, שריב, יחד עם נגני כלי ההקשה מייקל קרבלו וחוסה "צ'פיטו" אריאס, עלה לבמת פסטיבל וודסטוק להופעה. כאשר הבמאי מייקל וואדלי ערך את סרטו התיעודי על הפסטיבל, הוא בחר להבליט מההופעה של סנטנה את קטע כלי ההקשה האנרגטי, ובמיוחד את הג'אם הממושך שלהם במהלך השיר SOUL SACRIFICE. הקהל בבתי הקולנוע נותר פעור פה, מהופנט מאותו טירוף רוק לטיני שהדהים את הקהל המזיע והמריע בפסטיבל עצמו. ואז הגיע שיאו של הקטע: סולו התופים המסחרר של שריב. באותו רגע הוא הפך ממתופף אלמוני יחסית לסופרסטאר.

אך הסיפור קיבל תפנית חדה בשנת 1974. חמישה ימים לפני סיבוב הופעות אמריקאי גדול, שהיה אמור להחזיר את הלהקה לקדמת הבמה אחרי היעדרות של תשעה חודשים, שריב הודיע על פרישתו. הוא שקל זאת עוד קודם, אך שוכנע להישאר. כשבוע לפני תחילת הסיבוב, הוא סבל מכאבים עזים שהתבררו כאבנים בכליות. כששכב במיטת בית החולים, הוא הבין שעליו להתקדם הלאה בחייו. הפרישה הכתה בגיטריסט קרלוס סנטנה כמכה איומה, שכן הוא ראה בשריב לא רק שותף מוזיקלי, אלא גם שותף רוחני. שריב הגיח זמן קצר לאחר מכן כשותף בפרויקט GO של סטומו ימאשטה.

חדשות קטנות, כותרות גדולות

1970: התרחשות תרבותית משמעותית בישראל. ברשת ב', במסגרת התוכנית 'שיער צומח בעברית', שודר לראשונה התקליט השלם של המחזמר המהפכני "שיער" בגרסתו המקומית. זמן קצר לאחר מכן, התקליט הגיע לחנויות, כשהוא כולל לא רק עטיפה מרהיבה אלא גם דף עם מילות כל השירים, מחווה נדיבה למאזינים.

1973: חברי הביטלס לשעבר ממשיכים לכבוש את העולם בנפרד. התקליטון MY LOVE של פול מקרטני ולהקת כנפיים הגיע למעמד של תקליטון זהב בארצות הברית. למחרת שודרה גרסה שונה של שירו של ג'ורג' האריסון, GIVE ME LOVE GIVE ME PEACE ON EARTH, בתוכנית הרדיו של אלן פרימן, בבי.בי.סי. בהקלטה הזו, שנעשתה לפני כן, נשמעו לצדו המתופף ג'ים קלטנר, הקלידן ניקי הופקינס, הבסיסט קלאוס פורמן וגרי רייט (לשעבר האורגניסט של ספוקי תות' וחבר קרוב של ג'ורג') בגיטרה שניה. הבי.בי.סי שילם להאריסון עבור הסשן את 5 ליש"ט לפי התעריף. בינתיים הגיע ג'ורג' לשדה התעופה הית'רו, כדי לקבל בחמימות גורו הודי שבא לבקרו. במהלך ביקורו התגורר הגורו באחוזה שרכש האריסון, שנה לפני כן, עבור אותה כת הקרישנה.

1988: רשת MTV סירבה לשדר את הקליפ החדש של ניל יאנג לשיר THIS NOTE'S FOR YOU. הסיבה הרשמית הייתה מדיניות הערוץ נגד סרטונים המזכירים שמות של מוצרים מסחריים. האירוניה כמובן זעקה לשמיים, שכן הקליפ כולו היה פרודיה נוקבת על תרבות הפרסום ועל אמנים ש"מוכרים את עצמם" לתאגידים.

2003: אקורד סיום עצוב. סקיפ באטין, שהיה בסיסט בגלגולים המאוחרים של להקת הבירדס, הלך לעולמו בגיל 69 לאחר מאבק במחלת האלצהיימר.

בונוס : החודש, יולי בשנת 1973, פורסמה כתבה בעיתון THE JOURNAL, מניו יורק, על הקלידן ריק ווייקמן מלהקת יס.

"ריק ווייקמן יצא מהאנונימיות של היותו מוזיקאי הקלטות בלונדון לחברות בשתי להקות חשובות וליצירת אלבום משלו, שמאתגר את עליונותו של קית' אמרסון בתחום האלקטרוניקה המקלדת. האלבום של ווייקמן, 'ששת נשותיו של הנרי השמיני', הוא אלבום אינסטרומנטלי עם הרעיונות שלו לגבי הדמויות של שש הנשים.

הוא הקליט לאלבום שני מלוטרונים, שלושה סינטיסייזרים, שני פסנתרים חשמליים ואורגן. 'יש אורגן כנסייתית שאני רוצה להוסיף לאוסף שלי, שהוא מסוף המאה ה-17. זה מין אורגן רוח וזה נדיר. הצינורות עשויים בו מעץ ויש להם קנים. זה נשמע כמו נשימה, כמו שאתה יכול לשמוע מישהו נושם. יש לי המון ספרים על כלי מקלדת ואשמח שיהיה לי חדר גדול ומלא בכל'.

ווייקמן גם חבר בלהקת יס, שסיימה לאחרונה סיבוב הופעות בארצות הברית. 'בעיניי, יש ליס יותר חמוזיקה מכל להקה אחרת שקיימת. אני בטוח שהרבה מוזיקאים מתלבטים לגבי הלהקה שבה הם נמצאים, אבל ליס יש כל מה שאני מלהקה'.

המטרה היא לפרוץ לאמריקה ולהופיע שם ולנסות להוציא מזה כסף רב ככל האפשר. 'אמריקה היא שימושית. אנחנו משלמים מס של 13 אחוזים על כל מה שאנחנו מרוויחים כאן ואז אנחנו משתמשים בחצי מהכסף כדי לממן אותנו לנסוע למקומות כמו יפן ואוסטרליה. יש לי את המיטב משני עולמות; יש את המוזיקה שאני אוהב עם הלהקה והמוזיקה שאני אוהב לעשות בעצמי. שום דבר לא מפריע אחד לשני. אם יש לי מזל מספיק עם שני דברים שאני נהנה מהם, אני לא הולך לזרוק אחד מהם. אני לא חושב שייווצר מצב שבו לא אוכל להתאים את השניים. אני לא שר עם יס, אני רק מנגן בקלידים כל הזמן. אני לא חושב שמכירות התקליטים יהיו גבוהות יותר אם גם אשיר. אני נהנה לשיר. כולם נהנים לשיר. אני יכל לשיר בכנסיה. אני שר בסדר אם יש הרבה אנשים ששרים מסביבי. אני חושב שלשיר יש הרבה קשר לביטחון עצמי. אם אתה סולן בלהקה, אתה תמיד במוקד'.

על עבודתו כנגן הקלטות: 'זה דבר בעל ערך - אתה מנגן עם כל כך הרבה אנשים שונים ומקבל תובנות לגבי סוגים שונים של מוזיקה שזה חייב לעזור. נהגתי לעשות 20 סשנים כאלו בשבוע - מוזיקת סרטים, ג'ינגלים של פרסומות, פופ, ג'אז, קלאסי. חלקם מבאסים וחלקם ממש גרועים. אתה לומד להסתדר עד שאתה יוצר סגנון משלך'. קבוצה אחת בה שיניגן ווייקמן הייתה של דיוויד בואי. 'בואי ביקש ממני לנסוע לאמריקה עם הלהקה בינואר 1972. כבר עזבתי אז את הסטרובס והצטרפתי ליס. שאלתי את המנהל ואמרתי לו שאני רוצה לעשות את זה, אבל הוא אמר שיס מתכננת לעבוד בזמן הזה - ופה נגמר הסיפור עם דייויד.

דייויד לא בדיוק תיכנן לצרף אותי ללהקה שלו, אלא רק כנגן ליווי. הם לא קיבלו את השם 'העכבישים ממאדים' עד שיצא האלבום, זיגי סטארדאסט, והם התחילו לעשות דברים שערורייתיים להפליא. דייויד הוא איש מאד חכם.

באופן אישי, אני לא אוהב ראווה, אני לא אומר שאנשים שעושים את זה טועים, אבל אני חושב שזה גורע מהמוזיקה. אתה יכול להצליח עם המוזיקה לבדה'. ווייקמן מתחיל להכין אלבום סולו נוסף. 'הפעם זה על הקונספט של 'מסע למרכז האדמה' של ז'ול ורן. אני כותב את המוזיקה עכשיו וזה צריך להיעשות בינואר או בפברואר. שוב, לא יהיו לזה מילים. אני לא יכול לכתוב מילים. אני גרוע בכתיבת מילים. אין לי את הכשרון לכתוב שירים'.

הפסנתרן האהוב עליו ביותר הוא ולדימיר אשכנזי. 'אנשים כמו אשכנזי גורמים לי להבין כמה אני לא מסוגל להיות פסנתרן קונצרטים קלאסיים - דבר שמאד רציתי להיות, כשלמדתי בקולג'. אני חושב שהוא מדהים. זה עולם שונה לחלוטין מעולם הרוק. זה רק מראה שאני חייב להיות מחויב לחלוטין למשהו כדי שהוא יהיה טוב, אחרת זה יישמע אסון'...".

בונוס 2: החודש, יולי בשנת 1969 (לא ידוע באיזה יום), יצא התקליט EARLY STEPPENWOLF, של להקת סטפנוולף, שהוקלט ב-14 במאי בשנת 1967, בהופעה במועדון מטריקס בסן פרנסיסקו. האמת? זה תקליט מחורבן!

ובכן, מדובר פה בהקלטת שתי הופעות של הלהקה עוד כשנקראה בשם SPARROW. גם אם הלהקה סיפקה מספיק תוצרת באותה תקופה (עם שני תקליטים בשנה), חברת התקליטים "דנהיל" ניצלה את חומרי הגלם הישנים כדי לרכוב על גל ההצלחה ההיסטרי של הלהקה באותו קיץ. אז כן, זה נחמד לגלות הקלטה של להקה נהדרת זו בשלב מוקדם במסלול שלה, כולל צד שני שתפוס כולו עם הקטע THE PUSHER (שנכתב במקור על ידי אמן הקאנטרי הויט אקסטון והפך להמנון נגד סמים קשים, בעיקר בזכות שילובו בפסקול הסרט "אדם בעקבות גורלו" שיצא במקרה באותו חודש בדיוק, יולי 1969 - אך האם כל זה באמת שווה? הממממ...

איכות הסאונד בתקליט טובה מאד - רק אם אתם משווים את זה לרמת הבוטלגים שיצאו בסבנטיז, אך זה צליל מחורבן בהשוואה לתקליט רשמי בהופעה חיה. זו הקלטה במועדון, אחרי הכל, בלי יותר מדי בחורות צורחות או משהו (כנראה שאז לא היו הרבה בחורות בהופעות הלהקה...) אז אפשר לשמוע מה חברי הלהקה עושים די טוב. לפחות זה... אפילו מחיאות הכפיים המושתלות פה ושם מאולצות, כלומר - נלקחו ממקור אחר כדי להעצים את החוויה - פרקטיקה מפוקפקת אך נפוצה למדי באותן שנים, שנועדה לתת לאלבומי הופעות שהוקלטו במועדונים ריקים למחצה תחושה של אצטדיון שוקק חיים.

מי שיחפשו פה את BORN TO BE WILD, או SOOKIE SOOKIE או MAGIC CARPET RIDE - אתם לא במקום הנכון, כי הם טרם נוצרו כשנעשתה הקלטה זו. והשיר THE PUSHER? אלוהים, כמה זמן לוקח עד שהשיר באמת מתחיל פה!!! האם נחוץ צד שלם של תקליט בשביל זה? אולי האילתור הזה היה מדליק לנוכחים במועדון, אך בהקשבה לזה בתקליט? ממש לא! מה החבר'ה ניסו פה? להישמע כמו פינק פלויד א-לה סיד בארט / גרייטפול דד? חבל על הזמן שלכם, במקרה הזה.

אין לי מושג מה חשבו אנשי חברת התקליטים אז, כשביקשו להוציא את זה באופן רשמי. מה שבטוח - זה לא תרם דבר להאדרת שם הלהקה. מכל התקליט, הייתי הולך רק על קטע הפתיחה, POWER PLAY, כמשהו ראוי. אוף, כמה שהתקליט הזה מיותר!!!

בונוס 3: אלף לילה ולילה של רוק סימפוני: הסיפור המלא מאחורי יצירת המופת של רנסאנס שיצאה החודש, יולי בשנת 1975.

בשנת 1975 להקה אחת בעולם הרוק המתקדם בחרה בדרך אחרת משכנותיה הפרוגרסיביות. במקום צליל חשמל מחריש אוזניים, היא הציעה ממתק תזמורתי. במקום זעקות רוק גבריות, היא הציגה קול נשי צלול כבדולח. כן, זו היא רנסאנס, והתקליט "שחרזדה וסיפורים אחרים" לא היה עוד תקליט פרוג אלא מסע קסום שנרקם מהשפעות קלאסיות, פולק בריטי, ושירתה המלאכית של אנני הסלאם. זה התקליט איתו נכנסתי באייטיז לעולם הקסום של הלהקה הזו. מכאן זה התחיל אצלי.

וכדי להעריך את הגדולה של "שחרזדה", צריך קודם כל להבין שרנסאנס של 1975 הייתה למעשה גלגול מזוקק של הלהקה. ההרכב המקורי, שהוקם בשנת 1969 על ידי יוצאי להקת היארדבירדס, קית' רלף וג'ים מקארתי, נשען על סאונד פולקי-קלאסי-רוקי שהתפוגג במהרה. מתוך האפר של אותה להקה ראשונית, צמחה להקת רנסאנס חדשה, שנבנתה סביב כמה עמודי תווך מוזיקליים ברורים.

אחרי ניסיון עם זמרת בשם בלינקי הגיעה אנני הסלאם, זמרת בעלת מנעד קולי פנומנלי של חמש אוקטבות, שעברה חיש מהר את האודישן שנערך לה. לצידה היו אלו הפסנתרן הווירטואוז ג'ון טאוט, הבסיסט ג'ון קאמפ, המתופף טרנס סאליבן והגיטריסט האקוסטי והמלחין העיקרי, מייקל דאנפורד.

ההרכב הזה מצא את הנוסחה המנצחת. הם חיברו בין פסנתר קלאסי, עיבודים תזמורתיים ותחושה עממית בריטית לסאונד שלא היה דומה לשום דבר אחר. התקליטים הקודמים שלהם, ASHES ARE BURNING ו-TURN OF THE CARDS, כבר זיכו אותם בשבחי המבקרים ובקהל מעריצים נאמן, במיוחד בארצות הברית, והכל היה מוכן לקראת הפרויקט הגדול והשאפתני ביותר שלהם עד אז.

הרעיון ליצור סוויטה מוזיקלית ארוכה המבוססת על סיפורי אלף לילה ולילה התבשל במשך זמן מה, והמקום שנבחר להגשים חזון זה היה לא אחר מאולפני אבי רואד בלונדון. את מלאכת ההפקה הם הפקידו בידיו של דיוויד היצ'קוק, מפיק-על שעבד עם השמות הגדולים של הפרוג, כולל ג'נסיס, קרוואן וקאמל.

ההקלטות היו שיעור באמנות קפדנית. לראשונה, הלהקה עמדה לעבוד באופן אינטנסיבי עם תזמורת סימפונית מלאה – התזמורת הסימפונית של לונדון, אחת מהיוקרתיות בעולם, בניצוחו של טוני קוקס. זו הייתה קפיצת מדרגה עצומה מעיבודי המיתרים הנהדרים אך הצנועים יותר בתקליטיהם הקודמים, וצעד הכרחי כדי להשיג את הסאונד האפי והגרנדיוזי שהם רצו עבור היצירה המרכזית.

השילוב של להקת רוק ותזמורת לא היה חדש, אבל רנסאנס ניגשה לכך ברגישות שאין שנייה לה. במקום להשתמש בתזמורת כרקע בומבסטי לסולואי גיטרה, הסאונד שלה היה מעודן. הפסנתר של טאוט היה הכלי המוביל, רוקם מנגינות מורכבות שנשזרו בשירתה המרחפת של הסלאם. הבס של קאמפ (בו נהג לפרוט עם מפרט ולא באצבע - דבר שהביא ל-ATTACK ברור בצליל) פעל ככלי מוביל נוסף, והתיפוף של סאליבן ניווט בקלילות בין משקלים קצביים מורכבים ושינויים דינמיים. כל זה נבנה על בסיס הלחנים וההרמוניות שיצר דאנפורד עם הגיטרה האקוסטית שלו.

שם התקליט, "שחרזדה וסיפורים אחרים", מרמז במדויק על המבנה שלו. הצד הראשון של התקליט המקורי מורכב מאותם "סיפורים אחרים" – שלושה שירים נפרדים שמציגים את הגוונים השונים של הלהקה.

הראשון מהם הוא TRIP TO THE FAIR שהוא יצירה יפהפייה ונוגה, שמביאה את הקסם והמלנכוליה של רומן חולף. המילים, שנכתבו על ידי שותפתה הוותיקה של הלהקה, התמלילנית בטי תאצ'ר, נכתבו בהשראת חוויה אמיתית לגמרי של אנני הסלאם: דייט ראשון שהיה לה עם רוי ווד, הגאון המוזיקלי מאחורי הלהקות THE MOVE ואי.אל.או. זהו דייט ראשון שהפך ליצירת אמנות מרהיבה ולארבע שנים בהן הסלאם הייתה מאורסת לו. היא סיפרה: "מה שקרה זה, בערב הזה רוי ואני יצאנו לשתות ויצאנו ליריד בהמפסטד הית'; אני חושבת שזה היה בתקופת חג הפסחא. הגענו לשם בחצות והיריד היה סגור. למחרת התקשרתי לבטי כדי לספר לה על זה והערב שלי הפך למילים לשיר".

לאחר מכן בא THE VULTURES FLY HIGH שהוא ניגוד מוחלט. זהו קטע קצבי הרבה יותר, המשמש כפרשנות חריפה על הצהובונים ועיתונות המוזיקה הצבועה, ועל האופי הטורפני של תעשיית המוזיקה. כאן סוף סוף שומעים את הלהקה בועטת קצת יותר חזק, עם תחושת דחיפות שמספקת קונטרסט נהדר לרגעים השמיימיים של התקליט.

צד א' נחתם עם OCEAN GYPSY שהפך לאהוב המעריצים ואחד מהמנוני הלהקה. זוהי בלדה מדהימה על געגועים והים, עם מנגינה מהפנטת ומילים פואטיות. הביצוע הקולי של הסלאם כאן הוא פשוט עוצר נשימה, והיא מצליחה להעביר גם את העוצמה וגם את הפגיעות של גיבורת השיר. נו, כי אחרי הכל בטי ת'אצ'ר כתבה את השיר על הסלאם, לדברי הזמרת, ועל היחסים שהיו לה עם מנהל הלהקה, מיילס קופלנד.

ואז מגיע תורו של הצד השני, יצירת המופת של התקליט, האפוס המונומנטלי. סוויטה זו, שאורכה כמעט 25 דקות, היא מסע מוזיקלי מרהיב אל ליבת סיפורי אלף לילה ולילה. היא מחולקת לתשעה חלקים נפרדים הזורמים זה אל זה בחן מושלם, ומציגה את מלוא היכולת של חברי הלהקה כמלחינים, מעבדים ומבצעים.

היצירה נפתחת ב-FANFARE התרועתי-מלכותי, עוברת דרך קטעים דרמטיים כמו THE BETRAYAL ו-THE SULTAN הכוחני, ומתאזנת עם רגעים של יופי צרוף כמו LOVE THEME. החלק שבו אנני הסלאם שרה בתפקיד שחרזדה המספרת על הנסיך והנסיכה הצעירים הוא אחד מרגעי השיא. הסוויטה כולה נבנית לקראת FESTIVAL הסוחף, ומסתיימת ב-FINALE מנצח. איזה יופי אמיתי הוא זה!

שימו לב לנקודת בלבול: ליצירה של רנסאנס אין קשר מוזיקלי ישיר ליצירה הקלאסית הידועה "שחרזדה" מאת ניקולאי רימסקי-קורסקוב - אם כי יש ציטוט קטנטן מהיצירה הקלאסית בתקליט הזה. "יש שלוש גרסאות: ראוול, רימסקי-קורסקוב ורנסאנס", אמרה האסלאם ובכך חתמה את העניין.

.

בלוג מוסיקה - כל מה שרציתם לדעת על מוזיקה - ועוד קצת.

הנכם מוזמנים לשתף את הבלוג עם חבריכם.

רוצים לשמוע עוד הרצאות מעניינות על הופעות מוסיקה? זמרים ישראליים? להקות רוק? הביטלס? תקליטים? רוק מתקדם? ועוד מגוון נושאים? מוזמנים ליצור איתי קשר. בינתיים, בואו ליהנות גם מפודקאסט מומלץ ומבלוג המוסיקה באתר.