רוק מסביב לשעון: מה קרה ב-7 ביולי בעולם הרוק

הנכם מוזמנים לצלול איתי למנהרת הזמן עם אירועי פופ ורוק שאספתי עבורכם ממקורות שונים ונדירים מאד שאינם ברשת. אהבתם וברצונכם לקבל עוד ועוד? בשביל זה בניתי עבורכם הרצאות מוסיקה מעשירות ומעניינות ופודקאסטים מומלצים.

אז מה קרה ב-7 ביולי (7.7) בעולם של רוק קלאסי?

חקר, ערך וכתב: נעם רפפורט

הציטוט היומי: "חוסר הוודאות הגדול ביותר שאנשים אומרים עליי הוא שאני טיפש" (בילי איידול, בעיתון NME, בשנת 1985)

האשליה של להקת סטיקס. ב-7 ביולי בשנת 1977 יצא האלבום THE GRAND ILLUSION של להקת סטיקס (STYX). כך הצליחה הלהקה להוציא תקליט בתאריך 7-7-77. התוצאה הייתה פיצוץ קוסמי של רוק מתקדם, פופ מלודי וכנות מרגשת שהגדירה אותה מחדש. כן, מאחורי מסך העשן והפומפוזיות, מסתתרת אמת כואבת ויפהפייה.

אוקי, אני אוהב מאד את התקליט הזה - אבל... מיד אגיע לאבל הזה... ברגע שבו נשמעים צלילי הסינתיסייזר הפותחים של שיר הנושא, קשה לי שלא להיסחף עם היצירה המגובשת, הבועטת והמלודית להפליא הזו. ועם זאת, אני מוצא את עצמי לא פעם שואל את אותה השאלה: מדוע, על אף אהבתי העמוקה לתקליט הזה ולסאונד העשיר שהוא מציע, הידיים שלי נודדות פעמים רבות יותר אל התקליטים של להקות כמו קנזאס או AMBROSIA, כשאני מחפש את אותו ריגוש מוזיקלי מהתקופה הזו? התשובה טמונה בניואנסים הקטנים של ההפקה, במבנה הלחנים, ובאופן שבו כל להקה בחרה להשתמש בכלים שעמדו לרשותה בשנות השבעים. עדיין, אני מ-א-ד מעריך את מה שקורה פה בחריצי התקליט. זהו, פרקתי את זה מעליי. אפשר להמשיך.

עבור חברי הלהקה, התאריך 7-7-77 היה יותר מקוריוז שיווקי. הוא היה נקודת רתיחה. במשך שנים הם הרגישו כמו הסוד השמור ביותר של עולם הרוק האמריקאי. "התחלנו להקליט כבר בשנת 1972 עם סגנון מאוד ברור", סיפר קלידן וסולן הלהקה, דניס דה יאנג, האיש שמאחורי רבים מלהיטיה הגדולים. "הבעיה הייתה שאיש לא גילה אותנו בארצות הברית עד 1975. ארבעת התקליטים הראשונים שלנו פשוט נקברו על ידי חברת התקליטים הקטנה שלנו, WOODEN NICKEL. זה היה מתסכל. אני זוכר שאפילו חברי להקת קנזאס, שפתחו עבורנו הופעות בשנת 1974, באו אלינו מאחורי הקלעים ואמרו לנו, 'היי, אתם השפעתם עלינו'. לא יכולתי לקבל את המחמאה הזו. שנאתי את התקליט שהם דיברו עליו, THE SERPENT IS RISING (אלבום שדה יאנג כינה לא פעם "אחד התקליטים הגרועים ביותר שהוקלטו אי פעם"). הרגשנו שהיינו שם לפני קנזאס, לפני קווין ולפני בוסטון, אבל לא הצלחנו לפרוץ כמוהן. תמיד ראו בנו את הגל השני שלהן".

התסכול הזה הוליד גם פילוסופיה מוזיקלית. בעוד סצנת הרוק המתקדם של אמצע שנות השבעים הלכה והתפתלה לכדי סולואים אינסופיים והתחכמויות טכניות, דה יאנג חיפש את הלב. "הייתה לי בעיה עם הרוק המתקדם ברגע שהמון אמנים הפכו אותו לאוננות מוזיקלית", הוא הודה, "אני העדפתי תמיד להתמקד בכתיבת שירים טובים, כאלה עם סיפור והתחלה, אמצע וסוף".

הרעיון לתקליט קונספט על תהילה מזויפת נולד עוד בשנת 1975. הלהקה שקלה לקרוא לתקליט שלהם THE GRAND ILLUSION כבר אז, אך בסופו של דבר בחרה בשם EQUINOX. השם המקורי נשאר במגירה, מחכה לרגע הנכון, והרגע הזה הגיע שנתיים לאחר מכן, כשהלהקה כבר הייתה על סף פיצוץ. בסופו של דבר, הקונספט הבשיל לכדי שיר הנושא הפותח את האלבום, שמזהיר את המאזינים במפורש: "אל תלכו שולל אחרי הרדיו, הטלוויזיה או המגזינים", ומזכיר שכולנו בסופו של דבר בונים את האשליה של עצמנו.

אז THE GRAND ILLUSION הוא תקליט שקורא תיגר על הפנטזיה של עולם הבידור. הוא בא לקלף את התדמית הזוהרת של כוכב הרוק ולהראות את האדם האמיתי, האפרורי והפגיע שמאחורי הפוסטר. עטיפת התקליט המרהיבה, בהשראת הצייר הסוריאליסטי רנה מגריט והיצירה המפורסמת שלו "החתימה הריקה", מציגה דמות נשית אלגנטית על רקע שמיים דרמטיים, אך במבט שני, משהו שם לא בסדר, בדיוק כמו המסר של המוזיקה. את העטיפה האיקונית הזו עיצבו סטנלי מאוס ואלטון קלי, צמד מעצבים שמוכר בעיקר בזכות עבודות פסיכדליות שלהם עבור הגרייטפול דד.

הדוגמה המושלמת לכך היא היהלום שבכתר, הרצועה ששיגרה את התקליט למעמד של רב-מכר: COME SAIL AWAY. השיר הארוך, העוצמתי והמרגש הזה, שמתחיל כבלדה שקטה על פסנתר ומתפתח לאופרת רוק חללית, הוא זעקת התסכול האישית של דה יאנג. זהו שיר על הרצון העז לברוח מהבינוניות, להפליג אל הלא נודע ולקחת את הלהקה שלו לשלב הבא. והוא הצליח. מה שעוד הפך את השיר למיוחד כל כך הוא הטוויסט העלילתי בסופו: מה שמתחיל כהפלגה בים הופך למפגש עם חוצנים שאוספים את הדובר לספינת חלל (מה ששיקף את העניין ההולך וגובר של התקופה במדע בדיוני, חודשים ספורים אחרי יציאת הסרט "מלחמת הכוכבים"). השיר הפך להמנון אצטדיונים ונותר אחד המזוהים ביותר עם הלהקה, עד כדי כך שזכה לכבוד המפוקפק והמצחיק עד דמעות להירמס על ידי אריק קרטמן וחבריו בסדרת האנימציה המבריקה סאות' פארק, באופן שלא גרע כהוא זה מכוחו.

אבל האשליה הגדולה לא הסתכמה רק בתסכול מקצועי. היא נגעה בכאבים אישיים עמוקים. הגיטריסט ג'יימס יאנג תרם לתקליט את השיר MISS AMERICA, קטע רוק כבד וזועם שהמחיש את תפקידו של יאנג בלהקה כמי שמספק את קצוות ה"הארד רוק" המחוספסים, כמשקל נגד לתיאטרליות של דה יאנג. על פניו, השיר נשמע כמו ביקורת על תחרות היופי, אך האמת הייתה טרגית בהרבה. יאנג כתב אותו על אשתו דאז, סוזי, שחלתה במחלה תורשתית קשה וכואבת. השורות "החלום הזה שאת חייבת לחיות, מחלה שאין לה כל תרופה" הן לא מטאפורה, אלא תיאור מדויק של המציאות. מבקר הרולינג סטון, ג'ו פארנבאצ'ר, שלא טרח לבדוק את העובדות, קטל את השיר בביקורתו וכתב: "השיר הזה מסריח משנאת נשים וצרות אופקים". דה יאנג יצא להגנת חברו הגיטריסט: "הפירוש המעוות שלו הוא שגרם לו לכתוב כך. אני ראיתי במו עיניי את הכאב האדיר וחוסר האונים של ג'יימס מול המחלה הנוראית הזו". אגב, יאנג עצמו ציין שהריף המרכזי בשיר הושפע מהשיר MINSTREL IN THE GALLERY של להקת ג'ת'רו טול.

גם הגיטריסט השני והכוח היצירתי החדש בלהקה, טומי שואו, חשף פצע אישי משלו בשיר MAN IN THE WILDERNESS. השיר נכתב על אחיו, שנשלח להילחם בוויאטנם כמפקד טנק. האח חזר מהמלחמה הלום קרב, אדם שבור שלא הצליח למצוא את מקומו בחברה במשך שנים רבות. השיר מתאר אדם אבוד, שמחפש משמעות בעולם שאיבד את צלמו. אך התרומה של שואו לאלבום לא עצרה שם. הוא כתב גם את הלהיט הענק FOOLING YOURSELF - THE ANGRY YOUNG MAN, שיר שנכתב למעשה על דניס דה יאנג עצמו. שואו, שהצטרף ללהקה מעט מאוחר יותר, ראה את הלחץ, החרדה והפסימיות שדה יאנג חווה למרות ההצלחה ההולכת וקרבה, וכתב את השיר כקריאת עידוד (ואזהרה ידידותית) לחברו ללהקה, עם המסר להפסיק לעבוד על עצמו ולהתחיל ליהנות מההישגים.

אז ברוכים הבאים לאשליה הגדולה. כך מציגה לכם להקת סטיקס את המציאות, עטופה בהפקת סבנטיז מרהיבה, עם סינטיסייזרים חולמניים, הרמוניות קוליות מושלמות וגיטרות חדות כתער. זהו תקליט שמצד אחד רוצה למלא אצטדיונים, ומצד שני לוחש לכם באוזן את הסודות הכמוסים ביותר. גם אם סטיקס לא הייתה כוס התה שלכם עד היום, עשו לעצכם טובה ותנו לתקליט הזה סיבוב. במקרה הכי גרוע, תגלו להקה שידעה לספר סיפור. במקרה הטוב, תרוויחו פסקול חדש ומפתיע לחיים. ומה מסתבר? שסטיקס הפכה ללהקה הראשונה בהיסטוריה של המוזיקה שהוציאה ארבעה אלבומי פלטינה משולשת ברצף (הישג עצום שאפילו הביטלס, לד זפלין או הרולינג סטונס לא השיגו עד אז), והוכיחה שהקסם שלהם היה רחוק מלהיות אשליה.

לד זפלין - פעם אחרונה ביחד על הבמה. ב-7 ביולי 1980, באולם ה-EISSPORTHALLE במערב ברלין, עלתה לבמה להקת לד זפלין בפני קהל נלהב, מבלי שאיש מהנוכחים, כולל חברי הלהקה עצמם, ידע כי זוהי שירת הברבור הבימתית שלהם. זו הייתה התחנה האחרונה, לפני מותו של המתופף ג'ון בונהאם. כן, זה היה אמור להיות עוד ערב של רוק'נ'רול במסע הופעות אירופאי, אבל ההיסטוריה, בדרכה האירונית, קבעה אחרת.

מסע ההופעות של קיץ 1980, שזכה לשם TOUR OVER EUROPE, נועד לסמן את חזרתה של הלהקה לבמות הגדולות לאחר היעדרות ממושכת. התוכנית הייתה לחמם מנועים באירופה לקראת פלישה מחודשת ומתוכננת לאמריקה. האווירה הייתה של קאמבק זהיר, ניסיון להדליק מחדש את האש שכבתה מעט בעקבות טרגדיות אישיות (המרכזית שבהן הייתה מותו הפתאומי של קאראק, בנו בן ה-5 של הסולן רוברט פלאנט בשנת 1977 מנגיף בבטן, טרגדיה שכמעט ופירקה את הלהקה לחלוטין) ומעמד של להקה שבורחת ממס ההכנסה הבריטי. לד זפלין ניסתה להציג גרסה מהודקת יותר של עצמה, עם פחות קטעים אינסטרומנטליים ארוכים ומיקוד בשירים עצמם כחלק מהשינוי הזה, חברי הלהקה אף נטשו את תלבושות הדרקונים והבגדים הראוותניים של שנות ה-70 לטובת מראה קז'ואלי יותר, סוג של תגובה לעלייתו של זרם הפאנק שזלזל בלהקות הרוק הדינוזאוריות. אבל כמו שתמיד קורה עם לד זפלין, התוכניות היו דבר אחד, והמציאות על הבמה הייתה סיפור אחר לגמרי.

למען האמת, ההופעה בברלין לא תיזכר כאחת הגדולות בתולדות הלהקה. היו רגעים של חלודה, של חוסר תיאום, תזכורת לכך שהמכונה האדירה הזו לא שומנה כהלכה מזה זמן. ג'ימי פייג' נראה לעיתים נאבק על הבמה (הוא היה מכור אז להרואין) וקולו של רוברט פלאנט לא תמיד הגיע לגבהים המוכרים. אך אז, לקראת סוף הערב, משהו השתנה. כאילו רוח מסתורית נכנסה בארבעת המופלאים על הבמה, והם החלו לנגן כאילו חשו במעומעם שזו ההזדמנות האחרונה שלהם לזעוק את זעקתם המוזיקלית המשותפת.

השיא הגיע עם הביצוע ליצירה STAIRWAY TO HEAVEN. מה שהתחיל כביצוע סטנדרטי התפתח למפלצת בת 14 דקות. ג'ימי פייג', הגיטריסט שכח כנראה מהתוכנית לקיצור השירים, וצלל לסולו גיטרה ארוך, זועם ומלא חשמל. זה לא היה סולו רגיל, זו הייתה שיחה נואשת כמעט בין אדם לגיטרה שלו, התפרצות אחרונה של גאונות צרופה שסיכמה עשור שלם של יצירה. עד היום, אספני בוטלגים ומעריצים מושבעים מחשיבים את הסולו הספציפי מההופעה הזו בברלין לאחד מהארוכים והאמוציונליים ביותר שפייג' אלתר אי פעם על הבמה.

כשהגיע זמן ההדרן, הלהקה חזרה לבמה לקינוח סופי ואולטימטיבי. הם שיחררו גרסה פראית, גדושת אנרגיה ותשוקה לשיר WHOLE LOTTA LOVE. זה היה פיצוץ רוק טהור, תמצית המהות של לד זפלין, שהותיר את הקהל המום ומיוזע. בסיום השיר, אחז רוברט פלאנט במיקרופון בפעם האחרונה כסולן הלהקה. הוא לא נשא נאום פרידה דרמטי, לא הזיל דמעה ולא רמז על הבאות. במילים פשוטות וכמעט בנאליות, הוא אמר: "המון תודה לכם, ברלין. המון תודה לכולכם. תודה לכל אלו שהיו איתנו, עבדו איתנו וכל השאר. לילה טוב". ואז ירד המסך.

זו הייתה הפעם האחרונה שארבעת המוזיקאים יוצאי הדופן הללו, פלאנט, פייג', הבסיסט ג'ון פול ג'ונס והמתופף ג'ון בונהאם, עמדו יחד על במה מול קהל. הם לא הצליחו להוביל את הלהקה אל העשור הבא. חודשיים וחצי לאחר מכן, ב-25 בספטמבר 1980, במהלך החזרות לקראת סיבוב ההופעות האמריקאי המתוכנן נמצא ג'ון בונהאם ללא רוח חיים. הסיבה, כפי שנקבע, הייתה טרגית ובנאלית באופן מצמרר: הוא נחנק משאיפת קיא לאחר צריכה מופרזת של אלכוהול, שהסתכמה על פי הדיווחים בארבעים כוסיות וודקה!

מותו של "בונזו", הלב הפועם והעוצמתי של הלהקה, היה מכה שהחברים הנותרים לא יכלו ולא רצו להתאושש ממנה במהרה. מבחינתם, לד זפלין הייתה ארבעה חלקים של שלם אחד, והיעדרו של חלק אחד הפך את קיומו של השלם לבלתי אפשרי. ב-4 בדצמבר 1980, שיחררה הלהקה הודעה רשמית קצרה לתקשורת על סיום הדרך. אז ההופעה בברלין, שהייתה אמורה להיות רק עוד תחנה בדרך, הפכה לאפילוג של אחת הלהקות החשובות ביותר בתולדות המוזיקה.

מזל טוב רינגו! ב-7 ביולי בשנת 1940 נולד רינגו סטאר (או בשמו האמיתי - ריצ'רד סטארקי), מתופף הביטלס. אז בואו נגלה כיצד חגג הבחור הזה את ימי הולדתו בעבר.

1963: רינגו חגג את יום הולדתו ה-23 בביתו בליברפול. אחר הצהריים, הלהקה נסעה לבלקפול לשתי הופעות ב-ABC בשעות 18:00 ו-20:15. הביטלס היו המופע המרכזי, עם מופעי חימום של האחים ברוק, ג'ורג' מיטו, ארקי גרנט, הקומבו של טרי יאנג והפורמוסט (למרות שצוינו בטעות כ"הפור מוסטס" על הפוסטר) וג'ק דאגלס, שהפך לדמות מוכרת כמשתתף קבוע בתוכנית הילדים של ה-BBC-TV "קרקר ג'ק", שהנחה את הערב. הופעת הבכורה שלהם בבלקפול הוכרזה בעיתון המקומי עם כתבה קטנה על כך שלבלונדיניות יהיה סיכוי טוב עם הלהקה. כשנשאלו איזה סוג של בחורות הם אוהבים, הם ענו – 'בלונדינית ואינטליגנטית' – ג'ון; 'בלונדינית, קטנטנה' – ג'ורג'; 'בלונדינית, 1.65 מ', בנויה היטב' – אמר רינגו. רק פול סטה מהקו, והציע 'כל סוג חוץ מרכרוכיות'. שנת 1963 הייתה השנה שבה "הביטלמאניה" החלה להתפרץ בבריטניה במלוא עוצמה, מה שהפך כל הופעה פומבית של הלהקה, ובמיוחד בעיר נופש כמו בלקפול, לאירוע היסטרי ורועש במיוחד.

הביטלס השתמשו בחדר ההלבשה של קליף ריצ'רד. הוא הופיע ב-ABC לאורך כל הקיץ עם הצלליות. המפגש עם קליף ריצ'רד והצלליות היה סמלי מאוד; עד לפריצת הביטלס, קליף והצלליות היו אלילי הנוער הגדולים והמצליחים ביותר בבריטניה, וכאן למעשה התרחשה "העברת שרביט" לא רשמית בין שני הדורות. יום ראשון היה יום החופש של הצלליות ושל קליף. כרטיסי הקידום של הזמר היו מונחים על שולחן איפור, והלהקה פיזרה אותם על המעריצים למטה, שרובם צעקו 'יום הולדת שמח'. הצלליות צפו במופע השני. לאחר מכן, הביטלס הלכו למסיבה שאירחו האנק מרווין ובריאן בנט בבית ששכרו השניים במהלך עונת הקיץ שלהם.

1964: הביטלס מופיעים בתוכנית הטלוויזיונית 'טופ אוף דה פופס'. תוכנית זו של רשת ה-BBC הייתה באותן שנים תוכנית המוזיקה החשובה והמשפיעה ביותר בבריטניה, וכל הופעה בה הבטיחה זינוק מידי במכירות התקליטים. הארבעה מנגנים ב'תזמורת בצורת' לשלושה שירים : A HARD DAY'S NIGHT, THINGS WE SAID TODAY ו- LONG TALL SALLY. לאחר מכן הוסעו הארבעה לאולפן אחר במרכז לונדון, כדי להעניק ראיון לתוכנית אחרת בשם SCENE AT 6:30. במהלך הריאיון הם דיברו על סרטם החדש, 'לילה של יום מפרך', שהוקרן בהקרנת בכורה, יום לפני כן, באנגליה. הסרט זכה להצלחה מסחררת ולשבחי המבקרים, ורינגו בפרט זכה לאהדה רבה על כישורי המשחק הטבעיים והקומיים שלו. סצנת הסולו המפורסמת שלו בסרט, שבה הוא משוטט לבדו ועצוב על שפת הנהר, צולמה למעשה כשהוא סבל מהנגאובר אמיתי לגמרי לאחר בילוי סוער בלילה שלפני.

1966: הביטלס מטיילים בהודו. הם הגיעו להודו תשושים לחלוטין וזקוקים למנוחה, מיד לאחר סיבוב הופעות טראומטי בפיליפינים. משם נאלצו להימלט כל עוד נפשם בם לאחר שהמון זועם תקף אותם בשדה התעופה, עקב שמועה שהעליבו את אשת השליט, אימלדה מרקוס, כשלא הגיעו לקבלת פנים שארגנה. רינגו: "זה היה הטיול הראשון שלנו בהודו. הטיול היה מעניין אבל היה חם ביותר ולקחו אותנו לראות גמל אמיתי שידע לצייר עם מים. אבל משאבת המים לא עבדה וכל העסק נראה עלוב. מישהו שם חשב על הרעיון לקפוץ על החיה האומללה הזו, שידעה אז רק ללכת במעגלים ולהפעיל איזו מכונה לציור. זה היה כבר מכעיס וצעקנו עליו. אחר כך הלכנו למסע קניות. הציעו לנו כל מיני דברים משנהב שנראו לנו יקרים מדי. כל מיני דברי ריהוט, שהיום, שנים רבות לאחר מכן, זה ודאי היה שווה הון. אבל אני שמח שלא קנינו את זה. כבר אז חשבנו על האידיאולוגיה לא לקנות דברי שנהב". ג'ורג' האריסון קנה ביום זה סיטאר. רכישה מקרית זו של ג'ורג' שינתה לחלוטין את פני המוזיקה של הביטלס והרוק בכלל, והכניסה צלילים פסיכדליים, רוחניים ומזרחיים לאלבומיהם הבאים. הארבעה הוסעו ממקום למקום במכונית קאדילק, כשהם חמושים במצלמות ומבינים לראשונה את שפל העוני שבדלהי. ילדים מקומיים ולא מטופחים קפצו עליהם והתחננו לכסף כשהם צועקים את המילה 'בקשיש'. הביטלס חשו כי המצלמות שעליהם שוות יותר מכפר שלם שם. ביום זה טסה החבורה בחזרה ללונדון.

1967: באנגליה יוצא התקליטון עם השיר ALL YOU NEED IS LOVE, במיקס מונו בלבד. השיר הזה יצא לאור ימים ספורים לאחר שהביטלס ביצעו אותו בשידור חי בתוכנית OUR WORLD – שידור הלוויין הגלובלי הראשון בהיסטוריה, שבו צפו בזמן אמת כ-400 מיליון איש ב-25 מדינות ברחבי העולם. באופן מוזר, זה התקליטון הראשון של הביטלס באנגליה, שציין במדבקת התווית שלו כי המפיק הוא ג'ורג' מרטין. צדו השני של התקליטון (הבי-סייד) הכיל את השיר BABY YOU'RE A RICH MAN.

1969: רינגו, ביחד עם פול וג'ורג', נמצאים באולפן מס' 2 של אופני EMI באבי רואד, כדי להקליט 13 טייקים לשיר HERE COMES THE SUN. ג'ון לנון לא נכח כלל בהקלטה כי הוא היה בתקופת החלמה מתאונת מכונית שעבר במהלך חופשה בסקוטלנד. באולפני EMI הקליטו שלושת הביטלס 13 טייקים של הערוצים הבסיסיים (בס, גיטרה ותופים), כשטייק מס' 13 הוחלט כטוב ביותר. האריסון ניגן כאן בגיטרה אקוסטית מדגם גיבסון J-200. מקרטני ניגן על גיטרת בס של RICKENBECKER.

1970: ביום הולדתו ה-30 של רינגו מתה אימו של ג'ורג' האריסון מסרטן. לואיז האריסון הייתה דמות אהובה מאוד; בשנים הראשונות היא נחשבה לאחת האימהות התומכות ביותר של חברי הלהקה, נהגה לענות אישית למכתבי מעריצים ואירחה את חברי הלהקה בביתה. שנת 1970 הייתה ממילא קשה וטעונה רגשית עבור כולם, שכן זו הייתה השנה בה הביטלס התפרקו באופן רשמי, והאובדן של ג'ורג' העמיק את הקדרות שליוותה את התקופה.

1975: קית' מון מפתיע את רינגו, כשהוא מזמין בלוס אנג'לס מטוס שכותב בשמיים את המילים HAPPY BIRTHDAY RINGO. קית' מון, המתופף הפרוע של להקת המי, היה חברו הקרוב ושותפו העיקרי להוללות של רינגו באותן שנים בלוס אנג'לס. התקופה ההיא התאפיינה בשתייה כבדה ובחברות במועדון השתייה הבלתי רשמי "ערפדי הוליווד" יחד עם ג'ון לנון, אליס קופר והארי נילסון. לאחר מכן נערכת מסיבה לכבוד רינגו בבית מלון שם. הרולינג סטונס מתייצבים גם הם למסיבה. הקשר של רינגו עם חברי הרולינג סטונס, ובמיוחד עם קית' ריצ'רדס, היה חם וחזק. בזכות אופיו הנוח ונטול האגו, רינגו שמר על יחסים מצוינים עם כמעט כל ענקי הרוק של התקופה.

1980: כך נראתה פסקה שפורסמה באותו חודש בלהיטון: "בבדידות לא מזהירה, עם הרבה ימים של דיכאון, מבט אפור וצדעיים מכסיפים, חוגג רינגו בימים אלה את יום הולדתו הארבעים". למרות התקופה הקשה המתוארת, בה קריירת הסולו שלו דעכה, שנת 1980 הביאה איתה גם תפנית חיובית עצומה: במהלך צילומי הסרט "איש המערות" הוא הכיר את השחקנית ונערת בונד לשעבר, ברברה באך. השניים התאהבו, התחתנו באפריל 1981, ונשואים באושר מאז.

ריינבאו באלבום הופעה אדיר ועתיר גאונות צרופה של ריצ'י בלאקמור. ב-7 ביולי בשנת 1977 (כן, זה 7-7-77) יצא אלבום ההופעה הכפול של להקת ריינבאו, ON STAGE, שנולד מתוך כאוס מוחלט, פיטורים סדרתיים ותעלולים מסמרי שיער, והפך לאחד ממסמכי הרוק החשובים והאהובים ביותר של שנות השבעים.

המחט נוחתת על הויניל, רשרוש קל, והנה זה בא. דורות'י גייל, גיבורת "הקוסם מארץ עוץ", אומרת לכלב הנאמן שלה: "טוטו, יש לי תחושה שאנחנו לא בקנזס יותר. אנחנו כנראה נמצאים אי שם מעבר לקשת בענן!". ברקע, תזמורת מתחילה לנגן את המנגינה הנצחית של SOMEWHERE OVER THE RAINBOW (קטע שבו הושמע למעשה הפסקול המקורי מתוך הסרט משנת 1939 באמצעות קלטת טייפ שהופעלה ממש לפני עליית הנגנים). הקהל, שמבין את הרמז, שואג בהתלהבות. ואז, ללא אזהרה מוקדמת, מגיעה מכת סנר אדירה מהמתופף האדיר קוזי פאוואל, והלהקה כולה פורצת במלוא עוצמתה להקדמה תרועתית (עם SOMEWHERE OVER THE RAINBOW) שבא ממנה שיר חדש ועוצמתי שטרם יצא על גבי תקליט אז - KILL THE KING. אין דרך טובה מזו לפתוח אלבום הופעה. אין דרך טובה מזו להסביר מה הייתה להקת ריינבאו.

אבל מאחורי האנרגיה המתפרצת הזו הסתתרה דרמה גדולה. כדי להבין איך נולד האלבום הזה, אנחנו צריכים לחזור לחג המולד העגום של 1976. בעוד הלהקה לקחה פסק זמן ראוי למנוחה, שניים מחבריה, הקלידן טוני קארי והבסיסט ג'ימי באין, קיבלו שיחת טלפון קרירה ממנהל הלהקה. המסר היה חד וברור: אתם מפוטרים. הסיבה? היא לא סופקה. ההמלצה היחידה שקיבלו הייתה להישאר בסביבה, למקרה שהבוס הגדול, ריצ'י בלאקמור, ישנה את דעתו.

בלאקמור, פרפקציוניסט ידוע לשמצה, פשוט לא היה מרוצה מהכיוון המוזיקלי של הבסיסט. באין, שלא היה מוכן לבלוע את הצפרדע (או את הרוק, תלוי איך מסתכלים על זה), החליט להתעמת ישירות עם הגיטריסט. הפגישה הייתה מביכה. בלאקמור גמגם ולא הצליח לספק הסבר קוהרנטי. האמת הייתה פשוטה: בריינבאו של אותה תקופה היו שלושה עמודי תווך בלתי מעורערים – בלאקמור, המתופף קוזי פאוואל והסולן בעל הקול האדיר, רוני ג'יימס דיו. כל השאר נחשבו לנגנים שכירים שניתן להחליפם בכל רגע נתון. התדירות שבה החליף בלאקמור נגנים העניקה ללהקה במסדרונות תעשיית המוזיקה את הכינוי האירוני "הדלת המסתובבת של ריצ'י".

ומה לגבי הקלידן? "היו יותר מדי הסתכסכויות איתו", הסביר בלאקמור מאוחר יותר על פיטוריו של קארי. "פשוט לא הסתדרנו. הוא היה אגרסיבי מאוד מבחינה מוזיקלית, אבל זה חלחל גם לאישיות שלו". את עמדת הבס הפנויה אייש במהירות קרייג גרובר, רק כדי להיות מוחלף מהר עוד יותר במארק קלארק, בסיסט ותיק שעבר בלהקות כמו קולוסיאום, אוריה היפ וטמפסט.

התוכנית המקורית הייתה להקליט את התקליט הבא באולפני MUSICLAND המפורסמים, שהיו ממוקמים במרתף של בית מלון במינכן, גרמניה. אלא שכאן נתקלה הלהקה בבעיה לא צפויה. גל של להקות בריטיות, שניסו לברוח ממלתעותיו של מס ההכנסה הגבוה במולדתן, גדש את יומן ההקלטות של האולפן הפופולרי. בלאקמור, שלא היה איש של המתנות, החליט להעביר את מוקד הפעילות לצרפת, לאולפני CHATEAU D'HEROUVILLE האריסטוקרטיים, מקום שהתפרסם בזכות הקלטות של אמנים כמו אלטון ג'ון, ג'ת'רו טול ודייוויד בואי.

ההקלטות יצאו לדרך במאי 1977, ובצעד מפתיע, טוני קארי, הקלידן שזה עתה פוטר, הוחזר ללהקה ושוב במעמד של נגן שכיר. הבחור המסכן לא ידע איזו טראומה קומית מחכה לו מעבר לפינה, באדיבותו של הבוס חובב המתיחות. באחד הלילות, ישב קארי בחדרו במלון כשלפתע, ללא כל אזהרה, גרזן גדול ננעץ בעוצמה אדירה בדלת העץ. קארי המבועת זינק החוצה מהחדר רק כדי לראות את צלליתו של ריצ'י בלאקמור נמלטת במורד המסדרון. באותו הרגע, הקלידן המבועת הרים טלפון לאביו וביקש הלוואה דחופה לקניית כרטיס טיסה. הכיוון היה אחד: כמה שיותר רחוק מהמלון, מהלהקה ומהגיטריסט המשוגע שלה. קארי עזב לתמיד זמן קצר לאחר מכן, ובמקומו גויס הקלידן הקנדי דייוויד סטון, שהמשיך עם הלהקה להקלטות האלבום הבא שלה.

האווירה הפסטורלית בצרפת לא תרמה במיוחד ליצירתיות. החומר החדש היה אמור להיווצר מתוך ג'אמים ספונטניים באולפן, אך חברי הלהקה העדיפו בדרך כלל לרבוץ בשמש האביבית לצד בריכת השחייה המפנקת או לשחק כדורגל. "גילינו מהר מאוד שכאשר עבדנו על שירים באור יום, הכל זרם מצוין", סיפר בלאקמור. "אבל כשהלילה ירד, הכל התהפך. נאלצנו לשנות את השגרה שלנו ולעבוד ביעילות ובמהירות לפני שהשמש שוקעת".

את הלילות הפנויים ניצל בלאקמור לתחביבו האהוב דאז: עריכת סיאנסים. "סליל הטייפ היה מתקלקל בכל פעם שניסינו לעבוד על השיר THE GATES OF BABYLON", נזכר רוני ג'יימס דיו. "אז החלטנו לערוך סיאנס כדי לשבור את הקללה. מישהו באולפן ביקש לתקשר עם רוחו של שופן, שהיה הבעלים המקורי של המתחם. הסיאנס נערך, ולפתע החלו דברים מוזרים להתרחש. הפסנתר בחדר החל לנגן מעצמו, וסלילי הקלטה החלו להסתובב ולהשמיע צלילים מבלי שאיש לחץ על כפתור".

בסוף חודש מאי, הגיע תורו של הבסיסט החדש, מארק קלארק, לקבל את כרטיס הטיסה שלו הביתה. הוא הספיק לנגן בשלושה שירים בלבד. בלאקמור, בצעד נואש, התקשר לג'ימי באין המפוטר והציע לו לחזור. באין, שנהנה מכל זה, דחה את ההצעה כשהוא מביע לגלוג. בלית ברירה, נכנס בלאקמור לאולפן והקליט את כל תפקידי הבס בעצמו.

הפיטורים של הבסיסט והיעדר ההתקדמות גרמו ללחץ אדיר בלהקה ולאובדן פוקוס מוחלט. חברת התקליטים פולידור הבינה שייקח עוד זמן רב עד שתקבל לידיה תקליט אולפן חדש. הפתרון היצירתי היה להוציא במהירות אלבום הופעה כפול. אחד השמות שנשקלו היה CHASE THE RAINBOW, אבל בסופו של דבר נבחר השם הפשוט והישיר ON STAGE. זה נמכר במחיר מוזל של תקליט בודד והפך מיד לרב מכר.

המוצר הסופי הצליח לסגור את הפער, אך הוא רחוק מלהיות תיעוד אותנטי של הופעה אחת. למעשה, מדובר במפלצת פרנקנשטיין מוזיקלית, המורכבת מהדבקות אולפניות רבות וקטעים שהוקלטו בהופעות שונות ביפן ובגרמניה. הוא אינו משקף הופעה אמיתית של הלהקה באותה תקופה, אלא משמש יותר כמסמך מתוקן. סולואים, קטעי קישור ואלתורים נחתכו פה ושם באופן בוטה וגס, וסדר השירים המקורי של ההופעות שונה לחלוטין כדי להתאים למגבלות ארבעת הצדדים של תקליט הוויניל.

באופן מפתיע, אורכו של התקליט הכפול הזה הוא 64 דקות בלבד. המשמעות היא ששירים אהובים ומרכזיים מהופעות הלהקה, כמו היצירה האדירה STARGAZER והשיר DO YOU CLOSE YOUR EYES, שנהג לחתום את ההופעות בפיצוץ של גיטרות שבורות, הושמטו לחלוטין. לא ידוע עד היום באילו ערים בדיוק, ביפן ובגרמניה, הוקלטו השירים השונים (אם כי עשורים מאוחר יותר, מחקר של מעריצים אדוקים והאזנה לבוטלגים חשפו כי מרבית ההקלטות שרדו מהופעות בטוקיו ואוסקה בדצמבר 1976, ומהעיר נירנברג שבגרמניה בספטמבר אותה שנה), מה שהוסיף הילה של מסתורין לאחד מאלבומי ההופעה החיה המפורסמים בהיסטוריה.

אני מודה, יש לי חולשה אדירה לאלבום הזה. יש בו אנרגיה מכשפת שקשה לעמוד בפניה. שירי רוק מושחזים ומהירים לצד בלדות ארוכות ומהפנטות כמו CATCH THE RAINBOW והביצוע המצמרר ל-MISTREATED, שיר שנותר כירושה מהימים של בלאקמור בדיפ פרפל אשר בגרסה החיה של ריינבאו נמתח לאפוס בלוז-רוק דרמטי, שבו שילב בלאקמור אלתורים ארוכים וציטוטים מיצירות קלאסיות שהפכו לסימן ההיכר שלו. התוודעתי אל ON STAGE כשהייתי נער בן 15, וחרשתי את ארבעת צדדיו כאילו אין מחר. עד היום, אני יכול לזמזם כל תו, כל סולו גיטרה, כל מעבר תופים וכל צעקה של רוני ג'יימס דיו.

דיו עצמו, בספרו האוטוביוגרפי, שפך אור על ההקשר ההיסטורי: "זה היה העידן של אלבומי הופעה כפולים גדולים. גם קיס וגם הרולינג סטונס הוציאו אלבומי הופעות מצליחים באותה שנה, ובשנה שלאחר מכן גם להקות כמו THIN LIZZY ו-UFO עשו זאת והצליחו במצעדים. לפני עידן האינטרנט, הדרך היחידה לשמוע את הלהקה האהובה עליך בהופעה הייתה באמצעות בוטלגים פיראטיים באיכות ירודה. במקרה של להקות כמו קיס ולפניה HUMBLE PIE, תקליטי ההופעה הם אלו שפרצו עבורן את הדרך בארצות הברית. אני חושב שחברת התקליטים שלנו קיוותה שאלבום ההופעה שלנו יעשה את אותו הדבר עבור ריינבאו. הוא קיבל ביקורות מעולות והפך לעוד להיט בבריטניה ובאירופה, אבל הגיע רק למקום ה-65 באמריקה".

וכאן מגיעה נקודת התסכול הגדולה של דיו: "אם תצמידו לי אקדח לרקה", הוא כתב, "אני בטח אודה שאם היינו דבקים בתוכנית המקורית, שהייתה לצאת לסיבוב הופעות נרחב באמריקה כדי לקדם את האלבום, במקום לפרק להקה מבריקה שהקליטה אותו, אני בטוח שהיינו מצליחים שם הרבה יותר. במקום זאת, עד שהרכבנו הרכב חדש וחזרנו לפעילות, כבר היינו מחויבים לסיבובי הופעות באירופה, בבריטניה וביפן. בשלב הזה, כבר היינו עמוק בתוך 1978".

אז ON STAGE נותר כדוקומנט של להקה בשיאה. מוצר שיצא ממש במקרה, בגלל דחייה בהכנת תקליט אחר. ואם כך הדבר - הרווחנו בענק.

גם זה קרה ב-7 ביולי: הליצן שבכה, המלך שהוכתר והשיר שנמכר במיליונים: מסע בזמן אל הרגעים המכוננים של הפופ והרוק.

1970: הטרגדיה השקטה של ג'ורג' האריסון

בעוד עולם המוזיקה עדיין מעכל את התפרקותה של להקת הביטלס ודווקא ביום הולדתו של רינגו סטאר, חווה ג'ורג' האריסון טרגדיה אישית עמוקה. אמו האהובה, אלסי, הלכה לעולמה לאחר מאבק ממושך ומייסר במחלת הסרטן. הקשר בין השניים היה הדוק וחם, ואובדן זה הותיר בהאריסון חלל עצום. רבים מאמינים כי אירוע קשה זה, שהגיע בתקופה של שינויים אדירים בחייו, היה אחד הזרזים למסעו הרוחני המעמיק, מסע שהגיע לשיאו המוזיקלי באלבום הסולו המשולש שלו, ALL THINGS MUST PASS, שיצא חודשים ספורים לאחר מכן.

1971: כישלון קופתי מרהיב ותביעה של 25 שנה

דמיינו את זה: ג'יימס טיילור, הזמר עם קול הקטיפה שכבש את המצעדים, מככב בסרט קולנוע. זה נשמע כמו מתכון בטוח להצלחה, נכון? ובכן, לא בדיוק. הסרט TWO LANE BLACKTOP יצא לאקרנים והציג את טיילור לצד דמות מפתיעה נוספת, מתופף להקת הביץ' בויז, דניס וילסון. העלילה עקבה אחר נהג ומכונאי צעירים, החורשים את כבישי אמריקה עם מכונית שברולט מודל 1955 ומתפרנסים מהימורים על מרוצי רחוב מאולתרים נגד מכוניות מודרניות ויקרות. אתם יכולים לנחש מי ניצח בדרך כלל, לפחות על המסך.

אף על פי שהיום הסרט נחשב לקלאסיקת קאלט, בזמן אמת הקהל הרחב הגיב באדישות מוחלטת. אחד המבקרים דאז, ארת'ור וינסטון מהניו יורק פוסט, ניסה להציל את המצב וכתב בהתלהבות: "לסרט הזה יש נשמה! המכוניות הן השפה כאן. קשה לתאר זאת במילים, אבל הדרמה מהממת". זה לא עזר. הסרט התרסק בקופות והפך לאסון פיננסי עבור המשקיעים. אבל כאן הסיפור רק מסתבך: שיר אחד שנכלל בפסקול, MOONLIGHT DRIVE של להקת הדלתות, הפך למוקד של סכסוך משפטי מר שנמשך לא פחות מ-25 שנים. התביעה הזו מנעה מהסרט לצאת במהדורות וידאו ביתיות במשך עשורים וקברה אותו בארכיון, עד שזכה לתחייה מחודשת.

1979: כשאיירוסמית' נלחמה בדיסקו

סוף שנות השבעים, והזעם של חובבי הרוק נגד תרבות הדיסקו הגיע לנקודת רתיחה. באטלנטה, ג'ורג'יה, עלתה להקת איירוסמית' להופיע מול קהל משולהב של כ-36,000 איש. עוד לפני שהצליל הראשון בקע מהמגברים, רוב הקהל שאג במקהלה קריאה אחת ברורה: "דיסקו מבאס!". האירוע הזה לא היה מקרי. הוא היה חלק מגל מחאות ארצי של חובבי רוק שחשו שהדיסקו הסינתטי והנוצץ מאיים להשתלט על עולמם. רק כמה ימים לאחר מכן, באירוע מפורסם בשיקגו שכונה "ליל הריסת הדיסקו", פוצצו אלפי תקליטי דיסקו במרכז מגרש בייסבול, מה שהמחיש את עומק השנאה. איירוסמית', על הבמה באטלנטה, הפכה לסמל של ההתנגדות הזאת.

2022: השיר היקר בהיסטוריה? בוב דילן מציג: תקליט אלומיניום ב-1.7 מיליון דולר

בצעד שגרם לשוק האספנות העולמי להחסיר פעימה, עותק ייחודי וחד-פעמי של השיר BLOWIN' IN THE WIND של בוב דילן נמכר במכירה פומבית בסכום דמיוני של 1,482,000 לירות שטרלינג. אבל לא מדובר בעוד הקלטה ישנה. דילן הקליט את הגרסה הזו בשנת 2021 יחד עם המפיק המוערך טי בון בורנט, והיא נצרבה על פורמט פיזי חדשני לחלוטין שפיתח בורנט, העונה לשם IONIC ORIGINALS.

אז מה זה בעצם? תחשבו על הכלאה בין תקליט ויניל לדיסק. הפורמט הזה עשוי מדיסק אלומיניום, בדומה לדיסקים, אך מצופה בלכה מיוחדת שעליה חרוטה ספירלה אנלוגית, בדיוק כמו בתקליט ויניל. התוצאה ניתנת לניגון בפטיפון סטנדרטי. בורנט עצמו תיאר את ההמצאה בהתלהבות: "זוהי פסגת הסאונד המוקלט. זו הוכחה עתידית. זה הדבר הקרוב ביותר שיש לצליל המקורי, ממש כמו ציור מקורי". הוא המשיך והסביר את ההבדל המהותי: "כאשר מתארים את האיכות שמעלה את הסאונד האנלוגי מעל הסאונד הדיגיטלי, משתמשים לעתים קרובות במילה 'חום'. לצליל אנלוגי יש יותר עומק, יותר מורכבות הרמונית, יותר תהודה. לאנלוגי יש יותר תחושה, יותר אופי, יותר מגע. הדיגיטלי הוא צליל קפוא. הצליל האנלוגי חי". האם זהו העתיד של האזנה למוזיקה, או גימיק מבריק לעשירים בלבד? ימים יגידו.

1932: נולד החזאי הראשי מאחורי WEATHER REPORT

ביום זה נולד בווינה, אוסטריה, הקלידן והמלחין ג'ו זאווינול. זאווינול ייזכר לעד כאחד האבות המייסדים של זרם הג'אז-רוק, או פיוז'ן. כמי שהוביל את ההרכב פורץ הדרך WEATHER REPORT, הוא שילב בין העולמות של הג'אז האקוסטי, הפ'אנק הגרובי והרוק האנרגטי, ויצר צליל חדש ומהפכני שהשפיע על דורות של מוזיקאים. יצירות כמו BIRDLAND הפכו להמנונים על-זמניים. הוא הלך לעולמו בספטמבר 2007, והותיר אחריו מורשת מוזיקלית עשירה ומסעירה.

2009: פרידה ממלך הפופ: הכתר, החליפה והמאבק על הקבורה

טקס האזכרה למייקל ג'קסון, שנערך במרכז סטייפלס בלוס אנג'לס, היה אירוע מדיה בקנה מידה עולמי. הטקס שודר בשידור ישיר ולכד את תשומת לבם של כ-31 מיליון צופים בארצות הברית לבדה. מאחורי הקלעים התחוללה דרמה של ממש סביב מקום קבורתו. אמו, קתרין ג'קסון, רצתה לקבור אותו באחוזתו האהובה, "ארץ לעולם לא", אך המהלך דרש אישורים מיוחדים ונתקל בהתנגדות. טום ברק, מיליארדר ותומך של המשפחה, הפעיל לחץ על מושל קליפורניה דאז, ארנולד שוורצנגר, כדי לקבל פטור מיוחד. עם זאת, פוליטיקאים מקומיים חששו שהמקום יהפוך למוקד עלייה לרגל שיכביד על התשתיות וסירבו לאשר את הקבורה. "זה היה יכול להיות מקום המנוחה המושלם", אמר ברק באכזבה. "שם הוא מצא שלווה".

לבסוף, בחרה המשפחה בבית הקברות היוקרתי FOREST LAWN בגלנדייל. למשימה האחרונה של הלבשת גופתו של מלך הפופ, גויס המעצב האישי שלו, מייקל בוש. בוש יצר העתק מדויק של ז'קט צבאי מצופה פנינים שג'קסון לבש לטקס פרסי הגראמי בשנת 1993, אך שיבץ אותו באבני חן נוספות כדי להעניק לו מראה מלכותי עוד יותר.

2001: האיש שכולם דיברו עליו הולך לעולמו

אמן הפולק, פרד ניל, הלך לעולמו בגיל 65 ממחלת סרטן העור. אף שניל עצמו לא זכה לתהילת ענק, קולו ושיריו הדהדו ברחבי העולם. הוא האיש שכתב והקליט במקור את השיר EVERYBODY'S TALKIN, שהפך ללהיט עצום בביצועו של הארי נילסון, לאחר שנבחר כשיר הנושא של סרט המופת "קאובוי של חצות". ניל היה דמות ייחודית, אדם מופנם שמאס בתעשיית המוזיקה ובשנותיו המאוחרות הקדיש את חייו לפעילות למען הגנת דולפינים.

הדמעות שמאחורי האיפור - הסיפור המלא על הלהיט שכמעט פירק את הקינקס. ב-7 ביולי בשנת 1967 יצא התקליטון של דייב דייויס (מלהקת הקינקס) עם השיר DEATH OF A CLOWN.

הנה לנו שיר שפשוט תופס מהשמיעה הראשונה, ולא מרפה. ובכל פעם שאני מאזין לשיר הזה, אני נשאב מיד לעולם המלנכולי, הציני והמהפנט שהלהקה הצליחה לברוא בצורה כל כך אותנטית בתקופה בה הכל באנגליה היה צבוע באופן ססגוני ופסיכדלי. וכבר בשורות הראשונות של השיר, אנחנו נזרקים אל תוך תמונה עגומה וכנה להפליא כשהמילים מתארות כיצד האיפור היבש נסדק סביב סנטרו של הליצן, וכיצד הוא מטביע את יגונו בוויסקי ובבירה. הדימוי של הליצן – הדמות הקלאסית שתפקידה תמיד להצחיק ולשמח את הקהל – חווה פה התפרקות פנימית מוחלטת מאחורי הקלעים. זה דימוי עוצמתי. הקינקס, בדרכם הייחודית, מצליחים שוב להביא את הניגוד הכואב בין המסכה שאנו עוטים כלפי חוץ מול החברה, לבין הריקנות והשבר שאנו מרגישים מבפנים בסיטואציות שונות בחיים.

והקסם האמיתי, ומה שהופך את השיר הזה ליצירת מופת בלתי נשכחת, הוא הדיסוננס המדהים בין הטקסט קורע הלב לבין הלחן הקליט, הפולקי והכמעט חגיגי. הפזמון, שקורא לכולנו "לשתות לחיי מותו של הליצן" סוחף אותי להצטרף לשירה בציבור של שבורי הלב. זה נשמע כמו שיר ששיכורים שרים בפאב. זהו רגע שבו הכאב הפרטי הופך להמנון נחמה משותף וכולם מרימים כוסית וחולקים את אותה תחושת יגון. השיר מומלץ בחום רותח לכל מי שאוהבים מוזיקה עם נשמה אמיתית!

דייב דייויס אמר שהשיר הזה נבע מכך שישב ליד הפסנתר והרגיש לא מרוצה מהחיים שלו, שצריך להיות משהו אחר. זה היה שיר על התפכחות, למרות שבזמנו היו לו תהילה, הון, סמים ובחורות יפות, משהו היה חסר. הוא צייר את האנלוגיה עם ליצן שמצחיק את כולם אבל בפנים הוא ממש בוכה. בפזמוני השיר זו היא ראסה דייויס, אשתו של מנהיג הקינקס ואחיו של דייב, ריי, ששרה.

דייויס בספרו הראשון: "אבל הרגשנו שאנחנו צריכים משהו יותר מעניין בתחילת השיר, משהו אחר. לאחר מחשבה, ריי הגה רעיון. הוא רכן מעל פסנתר הכנף של הסטודיו הגדול, פסנתר סטיינווי יפהפה, הרים את המכסה והתחיל לפרוט במיתרי הפסנתר עם מפרט גיטרה, כשהוא מפיק מזה מנגינה פשוטה. אהבתי את זה. הוספנו את זה עם אפקט הדהוד; עכשיו הייתה לנו הקדמה שהגדירה את השיר בצורה מושלמת. השיר היה מטאפורה לרגשות האמיתיים שלי. העמדת הפנים ואשליה שאפפה אותי באותה תקופה. למצוא את עצמי מעוך בין העולם הלא אמיתי של השואו ביזנס ושל טפילים; הדרישות הבלתי ניתנות לכיבוי שלו ממני, הן מבחינה חברתית והן באופן יצירתי, ומהביישנות הפנימית שלי וחוסר הביטחון האישי שלי.

הצלחת השיר הייתה מרתיעה ומרגשת עבורי. הייתי המום מתשומת הלב שזה קיבל. זה הפך ללהיט אדיר בכל רחבי אירופה, כשבשלב מסוים זה הגיע למקום 3 במצעדים. הוצע שאולי אעזוב את הלהקה ואלך לכיוון קריירת סולו, אבל למרות שחשבתי על זה, החלטתי שכל מה שאני רוצה זה פשוט להיות חלק מלהקה. תחושת האחדות והאחווה הייתה חשובה לי. אני והקינקס הפכנו כעת לחלק מכריע בחיי ורציתי לשרת את הלהקה עד הסוף".

בספרו השני, שיצא שנים לאחר הראשון, הוא כתב: "...'האיפור שלי יבש והוא נסדק סביב הסנטר שלי / אני מטביע בתוכו את הצער בוויסקי וג'ין' - בתור ילד, ליצנים תמיד הפחידו אותי, וזו הייתה ההתחלה של השיר שלי. שיר על התמודדות שלי מול פחדים. ליצנים אף פעם לא היו מה שהם נראו. הסתובבתי עם חיוך טיפשי גדול על הפנים שלי במשך שנים, בעוד שבפנים הייתי צריך להיות כנה מבחינה יצירתית בעסק שהרגיש כל כך מלאכותי והפכפך, מוקף באנשים לא כנים להזין את הכישרונות שלנו... הייתי צרור של ניירות ערך. השיר היה על הרגשות המבלבלים והמנוגדים האלו. רציתי שהמבוא יוביל מאזינים ישירות לתוך הלב הרגשי של השיר, ולשמוע צליל אינסטרומנטלי שהיה פגיע, כאילו יכול להיסדק בכל רגע. ריי הושיט יד לתוך פסנתר הכנף מתוצרת סטיינווי, הוציא מפרט גיטרה מהכיס שלו ובחר את המנגינה שלי במיתרים שבתוך הפסנתר. איזה רעיון מבריק. הוספנו קצת קסם אולפני והנה זה היה - הקדמה רדופה וחסרת גוף שהקימה את השיר בצורה מושלמת".

סיד בארט מת - היהלום המשוגע שכבה. ב-7 ביולי בשנת 2006 מת מייסד להקת פינק פלויד, מסיבוכי מחלת סוכרת וסרטן הלבלב. הוא מת בגיל 60 אך האמת היא מותו הנפשי התרחש שנים לפני כן, כשהניצוץ נעלם לחלוטין מעיניו.

זהו סיפור על עלייתו המטאורית ונפילתו קורעת הלב של האיש שהמציא את פינק פלויד והפך לקורבן המפורסם הראשון של עידן האסיד בפופ הבריטי.

השנה היא 1966, לונדון מתנדנדת בקצב ה-SWINGING SIXTIES, וגיבור חדש ומסתורי מגיח אל סצנת המחתרת הרותחת. קוראים לו סיד בארט, בחור צעיר עם רעמת תלתלים פרועה וכישרון שמאיים להתפוצץ. זמן קצר קודם לכן, הוא הקים להקה וטבע את שמה, פינק פלויד, כמחווה לשני גיבורי בלוז נשכחים שאת תקליטיהם מצא באוסף שלו: פינק אנדרסון ופלויד קאונסיל. בארט היה שם כמעט הכול: הגיטריסט המוביל, הזמר הכריזמטי, הפנים היפות והמוח הפסיכדלי שכתב את כל החומרים. הוא היה נסיך המחתרת הבלתי מעורער.

אך ככל שהלהקה טיפסה בסולם ההצלחה, עם תקליטון בכורה שערורייתי בשם ARNOLD LAYNE, כך צלל בארט עמוק יותר אל תוך עולמות כימיים מסוכנים. נטען גם ששותפיו לדירה בלונדון באותה תקופה נהגו לעיתים קרובות למהול את כוס הקפה או התה שלו ב-LSD ללא ידיעתו, מנהג שיצא מכלל שליטה והאיץ משמעותית את התנתקותו מהמציאות. צריכת ה-LSD שלו הפכה לשיחת היום, אפילו בסטנדרטים המתירניים של התקופה. את גודל השבר הבין לראשונה חבר ילדותו מקיימברידג', גיטריסט מוכשר בשם דייויד גילמור, שניגן אז בלהקה בשם JOKERS WILD. גילמור, שלימד את בארט את האקורדים הראשונים שלו על הגיטרה, קפץ לבקר את פינק פלויד באולפן בלונדון, בזמן שהלהקה הקליטה את מה שעתיד להיות הלהיט הגדול שלה, SEE EMILY PLAY. המראה שנגלה לעיניו הותיר אותו מזועזע. "הוא פשוט בהה בי", סיפר גילמור שנים אחר כך, "אולי החברים שהיו איתו כל יום לא שמו לב לשינוי ההדרגתי, אבל אני לא ראיתי אותו כשנה והוא נראה לי כמו אדם אחר לחלוטין. העיניים שלו היו ריקות, מבט מזוגג שכמו הביט דרכו. הקריצה שהייתה בעיניו נעלמה. האיש שהכרתי פשוט לא היה שם".

למרות הכול, המכונה המשיכה לדהור. התקליטון עם השיר על אמילי המשחקת יצא ב-16 ביוני 1967 והעיתונות יצאה מגדרה. "השיר הזה מלא בתנודות מוזרות, הדים, ויברציות אלקטרוניות והרמוניות סוחפות", קבע ה-NME, "הוא חייב להצליח". הרקורד מירור הכריז: "זה הדבר הטוב ביותר שיצא עד כה מפינק פלויד. זה חייב להיות להיט". ואכן, השיר הפך ללהיט ענק וטיפס עד למקום השישי במצעד הבריטי.

אלא שההצלחה הזו הייתה חרב פיפיות. לפתע, פינק פלויד הפכה מלהקת אוונגרד מחתרתית לחביבת מצעדי הפופ. קהל עצום של מעריצים חדשים ראה בהם להקת פופ, בדיוק התדמית שממנה ניסו לברוח. פיטר ג'נר, אחד ממנהלי הלהקה, סיכם את המצב במילים חותכות: "תקופת השיר הזה הייתה האחרונה שבה סיד היה ממוקד. פתאום הוא הפך לקול של דור. תוסיפו לזה כמויות מבהילות של LSD, חיים בדרכים ולחץ של תעשיית פופ – ויש לכם נוסחה מנצחת לאסון. זה פשוט גרם למוח שלו להיכנע".

ב-4 באוגוסט 1967, יצא לחנויות תקליט הבכורה, 'החלילן בשערי השחר' (THE PIPER AT THE GATES OF DAWN). יצירת מופת פסיכדלית שקיבלה ביקורות מהללות והגיעה גם היא למקום השישי במצעד. עיתון 'דיסק אנד מיוזיק אקו' פרסם: "זה מעודד לראות להקה בריטית מקורית מהחזית של המחתרת הלונדונית מוציאה תקליט מסחרי בלי להתפשר. מומלץ בחום". העיתון 'מיוזיק מייקר' הוסיף: "ארבעת חברי הלהקה מביאים לנו צלילים נהדרים, קליידוסקופ מרהיב של צבעים מוזיקליים. צריך הרבה אומץ כדי לעשות תקליט שכזה". אך לא כולם הסכימו. פיט טאונסנד מלהקת המי, שהעריץ את ההופעות החיות הפרועות של הלהקה, טען שהתקליט הוא אכזבה והאשים את המפיק נורמן סמית' בכך שריכך ו"חיבל" בפוטנציאל הפראי של המוזיקה.

הסדקים החלו להפוך לבקעים. כשהגיע הזמן להקליט תקליטון שלישי לקראת שוק חג המולד של 1967, הסכיזופרניה כבר התפרצה מבארט במלוא עוזה. חברת התקליטים דרשה עוד להיט נוסח אמילי. התוצאה הייתה APPLES AND ORANGES, שיר שנולד ממפגש הזוי בו עקב בארט אחרי בחורה אלמונית בסופרמרקט ורשם את רשמיו. השיר היה כישלון מסחרי צורב. באותה תקופה הקליט בארט שני שירים נוספים, VEGETABLE MAN ו-SCREAM THY LAST SCREAM, שהיו כה כאוטיים, פרנואידיים וקשים לעיכול, עד שחברת התקליטים וחברי הלהקה נבהלו והחליטו לגנוז אותם. שירים אלו שוחררו רשמית רק עשרות שנים לאחר מכן. זה היה טעמה הראשון של המרירות בפיו של בארט, וסביבו, אנשים החלו להניד בראשם בצער על כישרון כה עצום שמאבד את עצמו לדעת.

מכאן, ההידרדרות הייתה מהירה ומבהילה. בסיבוב הופעות בארצות הברית, בארט פשוט קפא על הבמה. הוא עמד שם, גיבור גיטרה חסר תנועה, בעוד חבריו ללהקה מנסים נואשות לחפות עליו במבוכה גדולה. באחת ההופעות בקליפורניה, הוא שוב לקח מנה הגונה מהסם מרחיק המציאות, ולפני עלייתו לבמה רוקן קופסה שלמה של קרם ברילנטין לשיער על ראשו. האורות החמים המיסו את הקרם, והוא נזל על פניו כמו נרות נמסים. זה היה מראה גרוטסקי שהותיר את הקהל ואת חבריו בהלם. בראיון לתוכנית טלוויזיה של המנחה השמרני פאט בון, הוא ענה על כל השאלות במילה אחת בלבד, ובתוכנית הפופולרית AMERICAN BANDSTAND פשוט בהה בחלל, והבמאי המבוהל מיהר להעביר את המצלמות לשאר חברי הלהקה.

אנדרו קינג, המנהל, הבין שהמצב יצא משליטה, ביטל את המשך הסיבוב והטיס את כולם חזרה לאנגליה, ישר לסיבוב הופעות משותף עם ג'ימי הנדריקס ולהקת THE MOVE. גם שם הצרות לא פסקו. בארט נעלם לפני אחת ההופעות, ודייווי אוליסט, גיטריסט להקת THE NICE, נאלץ להחליפו ברגע האחרון כשהוא מנגן עם גבו לקהל כדי שהמעריצים לא ישימו לב.

הקש ששבר את גב הגמל הגיע בהופעה בברייטון. סיד פשוט לא היה שם. נייג'ל גורדון, חברם המשותף של בארט וגילמור, התקשר בבהילות לדייויד גילמור והתחנן שיבוא להציל את המצב. באותה תקופה, הלהקה וההנהלה עשו ניסיון נואש אחרון וניסו לקחת את סיד לפסיכיאטר הנודע אר.די ליינג, שהחזיק בתיאוריה ששיגעון הוא עניין יחסי, "בעיני המתבונן". ליינג ביקש להאזין להקלטה של שיחה עם בארט. לאחר ששמע, פסקתו הייתה נחרצת: המקרה אבוד, האיש אינו ניתן לריפוי. חברי הלהקה, בפאניקה מהאפשרות שיאושפז בכפייה במוסד סגור, החליטו לא לקחת אותו לפסיכיאטרים נוספים.

בחג המולד של 1967, דייויד גילמור התבקש רשמית להצטרף לפינק פלויד. הוא לא היה מגדולי המעריצים של המוזיקה שלהם באותה עת, אך הסכים לעזור לחבריו. לזמן קצר, פינק פלויד תפקדה כחמישייה על הבמה. במהרה הרעיון היה להפוך את סיד למה שבריאן ווילסון היה עבור הביץ' בויז: הוא יישאר בבית, יכתוב את השירים הגאוניים, והלהקה תופיע איתם בלעדיו. אבל גם זה לא עבד. בארט, במצבו, כבר לא היה מסוגל לכתוב, ודרש לצרף ללהקה שתי סקסופוניסטיות. הוא הביא לחזרת הלהקה שיר חדש שהלחין בשם HAVE YOU GOT IT YET. במהלך החזרה, הוא נהג לשנות בכוונת תחילה את האקורדים והמלודיה בכל פעם שניגנו את השיר, מה שהפך את הניסיון של שאר החברים ללמוד אותו לבלתי אפשרי לחלוטין. לבסוף רוג'ר ווטרס הבין ששם השיר הוא התרסה אכזרית והניח את הבס שלו. באחד הימים, בדרך לעוד הופעה, נשאלה השאלה המפורסמת ברכב ההסעות: "האם נעבור לאסוף את סיד?". התשובה, שיוחסה מאז לרוג'ר ווטרס, הייתה קצרה וקרה: "לא, אין טעם לטרוח". פינק פלויד המשיכה הלאה בלעדיו. המנהלים ג'נר וקינג, שהאמינו שללהקה אין זכות קיום ללא בארט, עזבו איתו והימרו על סוס שלדעתם עדיין היה הסוס המנצח. כמה שהם טעו.

ב-20 ביולי 1969, התרחש אירוע היסטורי. האדם הראשון נחת על הירח. בביתו בלונדון, ישב סיד בארט עם שותפיו לדירה וצפה בשידור החי. הוא היה שקט, אבוד בעולמו, יושב ליד חברתו דאז, סו קינגספורד, שהייתה כוכבת בפרסומת לוופל מצופה שוקולד. האירוניה הייתה צורבת: בזמן שניל ארמסטרונג צעד על הירח, הלהקה שסיד הקים, פינק פלויד, התארחה באולפן ה-BBC ואילתרה בשידור חי פסקול אווירתי לנחיתה. בארט, "איש החלל" המקורי של הרוק, צפה בחבריו לשעבר מלווים מוזיקלית את המסע שאת שלו הוא כבר עשה. הוא היה שקט להחריד, עם מבטים פראיים ומטרידים. הוא כבר עזב את כדור הארץ, ובניגוד לאסטרונאוטים של אפולו 11, לא הייתה לו כל כוונה לחזור.

בחסותו של גילמור שחש אחריות לגורלו, בארט עוד הספיק להוציא שני תקליטי סולו. הראשון, THE MADCAP LAUGHS יצא בשנת 1970. ווטרס עזר בהפקה וגילמור הודה שהתהליך הייתה סיוט. "לא ידענו מה לעשות איתו", אמר. התקליט השני, BARRETT, יצא מאוחר יותר באותה שנה, בהפקת גילמור וריק רייט. שני התקליטים, יצירות שבריריות, מיוחדות ומכמירות לב, נכשלו מסחרית. בארט עוד הספיק לעשות הופעה אחת קצרה בשנת 1970 עם גילמור בבס וג'רי שירלי בתופים. אחרי ארבעה שירים, הוא פשוט הניח את הגיטרה ועזב את הבמה, מותיר את חבריו והקהל מביטים בו בתדהמה מהולה בעצב.

הצד האפל של סיד בארט הלך ונעשה אפל עוד יותר. בשנת 1971 הוא חזר לבית ילדותו בקיימברידג'. הקשר שלו עם העולם החיצוני כמעט ופסק. הצלם מיק רוק, מהיחידים ששמרו איתו על קשר, סיפר: "היו לו בעיות פנימיות, ללא ספק. הוא היה פורץ בצחוק כאילו מישהו סיפר בדיחה, אבל רק הוא שמע אותה. לפעמים הייתי צוחק איתו, אבל לא תמיד הבנתי על מה הוא מדבר. המוח שלו רץ במהירות אחרת. להתנהל איתו היה כמו להתקרב לציפור קטנה על גדר. היית צריך לעשות תנועות איטיות מאוד כדי לא להפחיד אותה".

בשנת 1972 היה ניסיון קאמבק אחרון. הוא הקים להקה בשם STARS עם הבסיסט ג'ק מונק והמתופף טווינק אדלר. הם הופיעו כמה פעמים אבל ביקורת קטלנית בעיתון מלודי מייקר על ההופעה שברה את רוחו סופית. בארט הראה את הכתבה לחבריו, הודיע שדי לו, ונעלם. שנה לאחר מכן, פינק פלויד הוציאה את 'הצד האפל של הירח' והפכה למעצמת רוק עולמית.

בשנת 1974, על גל ההצלחה העצומה של הלהקה, חברת התקליטים EMI ניסתה לסחוט את טיפות הכישרון האחרונות שנותרו בו. הם קבעו לו ארבעה ימי הקלטות באולפן. התוצאה הייתה עגומה. אחרי ארבעה ימים מתסכלים של ג'אמים חסרי השראה, בארט פשוט קם, יצא מהאולפן ולא חזר לעולם. במקום תקליט חדש, הוציאה EMI מארז כפול של שני תקליטי הסולו שלו. הביקורת ברולינג סטון הייתה אכזרית: "נראה שמעריצי הלהקה לא יאהבו את זה. הערך היחיד של התקליטים הוא כשיעור על ההרס שסמים גורמים. זה ימחיש לכל מי שרצה לדעת מה קורה עם סיד בארט, שאולי עדיף לו לא לדעת".

האירוע המצמרר מכולם התרחש ב-5 ביוני 1975. פינק פלויד עבדה באולפני אבי רואד על התקליט הבא שלה, שכלל את היצירה הארוכה SHINE ON YOU CRAZY DIAMOND, כשלפתע נראה בחדר בחור שמן עם ראש מגולח לחלוטין, כולל הגבות. היה לו מבט מוזר וחלול. לקח לחברים להבין שמולם עומד הבחור שפעם הנהיג אותם. כשדמעות בעיניהם הם השמיעו לו את היצירה שנכתבה עליו. הוא הקשיב, וכששאלו אם ירצה לשמוע שוב, הוא ענה בקול שקט: "אין צורך, כבר שמעתי את זה פעם אחת". וזהו. הוא נעלם מהאולפן כפי שהופיע, כמו רוח רפאים.

במשך 35 השנים הבאות, סיד בארט חי הרחק מעין הציבור, כשהוא חוזר לשמו המקורי, רוג'ר. הוא עסק בציור ובגינון, חי חיים שקטים בבית אמו בקיימברידג'. בארט מעולם לא ידע מחסור כלכלי; דייוויד גילמור עבד אישית כדי להבטיח שהתמלוגים מהשירים שכתב ימשיכו לזרום אליו, ודאג לכלול את יצירותיו באוספי הלהקה לכל אורך השנים כדי לתמוך בו כלכלית. למרות שתיקתו הארוכה, הוא מעולם לא נשכח. כשמת, זרמו ההספדים. עם קריירה אפקטיבית של שנים בודדות, סיד בארט חקק את שמו בדפי ההיסטוריה באופן בל יימחה. היהלום שהתגלה, נסדק, התנפץ לרסיסים, אך גם מתוך האפלה, רסיסיו ממשיכים לנצוץ בעוצמה מסנוורת.

כן, זה בהחלט פ'אנקי שיט! ב-7 ביולי בשנת 1970 יצא האלבום OSMIUM של להקת פארלמנט. מדובר בלהקת פ'אנקדליק, שפעלה גם בשם זה.

כדי להבין את הגאונות של יצירת המופת הזו, צריך להבין את הנקודה בזמן שבה היא נוצרה. ג'ורג' קלינטון וחבורתו בדיוק התחילו לרקוח את מה שיהפוך מאוחר יותר לאימפריית ה-P-FUNK המפלצתית. אז באלבום הזה אנחנו זוכים לשמוע להקה שנמצאת בנקודת תפר קסומה ונדירה עם רגל אחת שלהם עדיין נטועה עמוק בהרמוניות הסול והדו-וופ של שנות השישים, והרגל השנייה כבר קופצת ראש אל תוך חומצת הרוק הפסיכדלי והפ'אנק של שנות השבעים. התוצאה היא ערבוב סגנונות מרהיב שאמור להיות כאוטי על הנייר, אבל באוזניים? זה איכשהו מתחבר לכדי שלמות מוחלטת. אני מת על זה! יש כאן חספוס אותנטי שפשוט אי אפשר לזייף. השירים מרגישים כאילו הוקלטו בטייק אחד ספונטני בתוך אולפן מיוזע מלא בעשן וגאונות מתפרצת. איפה עוד תמצאו יצירה שלוקחת גוספל, מוזיקת קאנטרי תמהונית והארד-רוק, שמה אותם בבלנדר ולוחצת על הכפתור הכי מהיר?

מנהיג הלהקה, ג'ורג' קלינטון, כתב בספרו: "האלבום שהתגבש סביב הזהות החדשה הזו היה OSMIUM, אשר שוחרר ב-1970. הלכנו על הקצה של הביטלס, וניסינו לשמור מספיק גיטרה בו כדי לגרום לזה להישמע כמו רוק'נ'רול אמריקאי. היו שירים כמו I CALL MY BABY PUSSYCAT שהיה שיר אהבה מסוכן מעט עם משמעת כפולה. היו בתקליט שני שירים שרות' קופלנד כתבה ושיר אחר שנלקח מהקנון של פאכלבל.

עשיית התקליט הזה באותה תקופה הייתה קומדיה משלה. החזרה לשם פרלמנט הייתה, בתיאוריה, תוצאה מסיבוך השימוש שלנו בשם פ'אנקדליק. ג'פרי בואן פעל בדרכים הישנות של מוטאון, וברגע שהפכנו לפרלמנט שלו, הוא ניסה למנוע מאיתנו להיות פ'אנקדליק. ידענו שאין לו באמת רגל לעמוד עליה

האיגוד יכל למנוע היבטים מסוימים של הקלטה, אבל הם לא יכלו לעצור אותנו מלהופיע איך שבא לנו על הבמה. לצורך העניין, שתי הלהקות יכלו להמשיך לתפקד כישויות נפרדות, כאשר פרלמנט הייתה קבוצת זמרים מגובה על ידי להקה ופ'אנקדליק הייתה להקה שתמכה בקבוצת זמרים. ובכל זאת, הוא ניסה לשלוט בנו. ג'פרי היה איש A&R מבריק, אבל היה לו בראש שאנשים טובים לא אמורים לנצח.

כפי שהתברר, היהירות של ג'פרי פתרה את אותה בעיה שהיא יצרה, למרות שזה הקריב את התקליט OSMIUM בתהליך. הכנת התקליט הזה אולי לא הייתה חוויה מספקת לחלוטין, אבל העטיפה היא אחד הזכרונות הכי חיים בראשי. צילמנו את זה בטורונטו. לבשתי סדין ולא שום דבר אחר, וכולם היו לבושים בבגדים היפיים. מה שאני זוכר הוא כמה אסיד עשינו באותו זמן".

הביקורת בזמנו בבילבורד האמריקני על התקליט: "איש לא באמת יכול להסביר את התופעה הזו שנכנסת עכשיו באלבום זה. יש כאן זרם חדש של מוסיקת נשמה הרפתקנית. מין שילוב מעניין של להקת הפיתויים עם סליי סטון. להקת פארלמנט היא חמישיית נגנים שזורקת לסיר הבישול שלה כל השפעה אפשרית ויוצרת משהו חדש ומלהיב. תישארו עם זה! זה משהו שונה וזה סימן טוב מאד".

ברוכים הבאים לבית הכיף! ב-7 ביולי בשנת 1970 יצא התקליט השני של הסטוג'ס, FUN HOUSE והוא כזה שישאיר אתכם צמודים לכיסא.

כן, העולם עוד לא היה מוכן באותו יום לעמוד מול יצירת המופת השנייה של להקת הסטוג'ס מדטרויט. לא מדובר בעוד תקליט רוק. זו מתקפה קולית אדירה ומהודקת שתופסת מהצליל הראשון ומשאירה אותי צמוד לכיסא, מתנשף ודורש עוד. אז לדעתי - אם אי פעם טענתם שהרוק זורם לכם בעורקים, התקליט הזה הוא חובה עבורכם.

וכשהיצירה הזו הגיחה לעולם תחת הלייבל היוקרתי ELEKTRA, היא התרסקה במכירות באופן מוחלט. החנויות לא הזמינו עותקים, הרדיו התעלם באלגנטיות, והקהל הרחב היה עסוק מדי בצלילים אחרים. אבל כמו יין משובח או פצצת זמן מתקתקת, מעמדו של FUN HOUSE רק הלך ותפח עם השנים, עד שהיום הוא ניצב כקלאסיקה מונומנטלית, אבן יסוד בתולדות המוזיקה הרועשת. אם תשאלו כל להקת פאנק או גראנג' שמכבדת את עצמה, תגלו עותק שחוק שלו בתקליטייה של חבריה.

הסיפור מאחורי הקלעים מרתק לא פחות מהמוזיקה עצמה. למשל, חברי הלהקה התעקשו שהשיר הפותח יהיה הקטע הקצבי והבועט LOOSE, אך בחברת התקליטים חשבו אחרת ולחצו לבחור ב-DOWN ON THE STREET הכבד והגרובי יותר. האמת? החלטה נבונה שגרמה לי להישאב פנימה בהקשבה הראשונה לוויניל הזה.

על כס המפיק הופקד הפעם קלידן מוכשר בשם דון גלוצ'י. גלוצ'י לא היה שם אנונימי; הוא היה חבר בלהקת הפסיכדליה המופתית TOUCH, שהוציאה תקליט אחד ויחיד שהפך לפריט אספנים נחשק. עד כמה נחשק? ג'ימי הנדריקס בכבודו ובעצמו היה מעריץ נלהב, וקרי ליבגרן, הגיטריסט והכותב העיקרי של להקת קנזאס, ציין את התקליט של TOUCH כאחת ההשפעות הגדולות ביותר על יצירתו. במקור, אגב, המפיק המיועד היה קלידן אחר, ג'ים פיטרמן, שזה עתה עזב את להקתו של סטיב מילר, אך הכימיה בינו לבין הסטוג'ס פשוט לא עבדה.

אבל בואו נשים את המילה 'מפיק' בצד לרגע. המטרה כאן לא הייתה "להפיק" במובן הקלאסי של המילה, אלא לתעד, לתפוס את הברק הגולמי, את האנרגיה המתפרצת של ארבעת החברים האלו באופן הכי אותנטי שאפשר. כשגלוצ'י הגיע לראות הופעה של הסטוג'ס, הוא נדהם מהעוצמה ומהכאוס המבוקר, אבל גם נתקף חרדה. הוא צלצל לבוס הגדול של ELEKTRA, ג'ק הולצמן, ואמר לו בכנות: "אין לי מושג איך אני מעביר את התופעה הזאת לתקליט. זה בלתי אפשרי". הולצמן, מצדו, היה פחות טרחן. "כבר שריינתי לכם אולפן", הוא השיב, "תתחילו לעבוד". או במילים שלנו: יאללה, נשמה, יהיה בסדר, סמוך עליי.

ההקלטות החלו במאי 1970 ונמשכו כשבועיים קדחתניים באולפנים הנוצצים של ELEKTRA בלוס אנג'לס. הרעיון המקורי של גלוצ'י היה להקליט בכל יום שיר אחד, לבצע אותו עד 12 פעמים, ולבחור את הביצוע המנצח. היום הראשון הוקדש כולו לסידורי סאונד ובדיקות ציוד.

הבעיה צצה מיד. חברי הלהקה, חיות במה שרגילות להזיע, לדמם ולהתחכך זה בזה מול קהל משולהב, מצאו את עצמם מבודדים. כל אחד עמד בתא מופרד, מחיצות אקוסטיות מכל עבר, אוזניות על הראש. למרות שכבר הקליטו תקליט בכורה, הם מעולם לא חוו סיטואציה כה סטרילית. הם רצו שהתקליט החדש ישקף את הטירוף של ההופעה החיה, אך התוצאה הראשונית הייתה, בלשון המעטה, איומה. הסאונד היה יבש, מנוכר וחסר חיים. הלהקה הטילה וטו נחרץ: "ככה אנחנו לא נשמעים!".

וכאן הסיפור מקבל תפנית דרמטית. במקום לנסות לשפר את המצב הקיים, הם החליטו לפרק אותו. פשוטו כמשמעו. הם קילפו את האולפן מכל מחיצה, הפכו אותו לחלל אחד גדול ופתוח, והתמקמו בדיוק כפי שהם עומדים על הבמה. התוצאה הייתה מיידית ומחשמלת. פתאום, האולפן הפך למועדון אפלולי ומיוזע.

הלהקה נשמעה מחוספסת, נושכת, בועטת ויורקת אש של סאונד ישירות לפרצופו של המאזין. זו הייתה קפיצת מדרגה אדירה בביטחון המוזיקלי שלהם לעומת תקליט הבכורה, שהרגיש "מאולף" ליד המפלצת הזו. הגיטרה של רון אשטון סיפקה זרמי חשמל במתח גבוה, והנגינה שלו, שהשתפרה פלאים, הייתה חדה, עוצמתית ומדויקת כתער. המגבר שלו הוצמד בעוצמה למערכת התופים של אחיו, סקוט, ויצר קיר של צליל.

השירה של איגי פופ הגיעה כאן לשיאים חדשים של טירוף. הוא הסתובב באולפן כמו חיה בכלוב, לעיתים נשכב על הרצפה וצורח לתוך מיקרופון ידני, ממש כאילו הוא מופיע מול אלפים. אפשר לדמיין אותו משתולל שם. נשאיר את זה לדמיון הפרוע. הוא סירב להשתמש באוזניות; המוזיקה הרועמת שבקעה מהרמקולים באולפן הייתה הפלייבק שלו. לימים, טען פופ שההשראה הגדולה ביותר שלו לסגנון השירה בתקליט הזה הגיעה מאיש הבלוז, HOWLIN WOLF. מאחור, חטיבת הקצב של דייב אלכסנדר בבס וסקוט אשטון בתופים, סיפקה שיעור מאלף בנגינת קצב חיה, הדוקה ועם זאת משוחררת.

לאיגי פופ הייתה תמונה ברורה בראש. הוא רצה להוסיף עוד שכבה של כאוס מבוקר לתבשיל הרותח הזה, ולכן הזמין לאולפן את נגן הסקסופון סטיב מקיי. הסקסופון הצורמני והחופשי של מקיי, במיוחד בקטעים כמו FUN HOUSE ו-L.A. BLUES, התאים כמו כפפה ליד לקונספט הפרוע והתקדימי.

התוצאה הסופית היא יצירה ייחודית בנוף של הרוק. להקה עוצמתית שהוקלטה באופן חי וספונטני, כמעט כמו שמקליטים ג'אז. ואכן, חברי הסטוג'ס היו מאזינים אדוקים לג'אז חופשי, וראו באמנים כמו ג'ון קולטריין וארצ'י שפ מקורות השראה עצומים. התקליט עצמו בנוי כמסע: הוא מתחיל עם שירים מהודקים יחסית, ובהדרגה גולש לאזורים חופשיים, פרועים ואף כאוטיים לחלוטין. במובן מסוים, המבנה הזה שיקף את גורלה של הלהקה עצמה, שהתחילה כמשהו מסודר יחסית והתפרקה במהירות לתוך תוהו ובוהו.

כשיצא, התקליט נפל על אוזניים ערלות. המכירות שאפו לאפס והרדיו, כאמור, שתק. האדישות הזו ריסקה את חברי הלהקה, שראו כיצד יצירת חייהם נעלמת בשקט. התוצאה הייתה טרגית: כולם, בזה אחר זה, שקעו עמוק בביצת ההרואין. הסאונד שלהם פשוט הקדים את זמנו. בשנת 1970, העולם היה מאוהב בזמרים-יוצרים עדינים כמו סיימון וגרפונקל, ג'יימס טיילור, קט סטיבנס או קרוסבי, סטילס ונאש. לא היה מקום לסאונד גולמי ואלים כמו של הסטוג'ס.

למרות הכישלון הראשוני, משהו קרה. התקליט החל לצבור תאוצה במחתרת, והפך לאבן דרך משפיעה. להקות רבות שבאו אחרי, דרשו מטכנאי הסאונד שלהן: "תגרמו לנו להישמע כמו ב-FUN HOUSE". יש כאלה שסוגדים לנירוונה כפורצי דרך? תאזינו לתקליט הזה ותבינו שנירוונה לא המציאה דבר. פשוט היו להם כלים חזקים יותר כמו MTV ותקליט שחוק של הסטוג'ס שהתנגן ללא הפסקה במערכת.

הלהקה המקורית התפרקה באוגוסט 1971, איגי נותר מחוסר עבודה ובמה. ELEKTRA עוד ניסתה להפיק לו תקליט סולו, אך הוא היה שבור ומרוקן. האמת היא, שלא ממש היה לו אכפת. כל זה השתנה כשפגש שני אנשים שעמדו לשנות את חייו: דייויד בואי ולו ריד. מנהלו של בואי, טוני דפריס, זיהה את הפוטנציאל המסחרי העצום בבחור שנהג להקיא מהבמה על הקהל, לזרוק חמאת בוטנים ולשבור זכוכיות. כל מה שדפריס היה צריך זו תמונה טובה שתנציח את הטירוף ותהפוך את הקליינט החדש שלו לסחורה חמה. כך נולד התקליט השלישי של הסטוג'ס, RAW POWER. כשמו כן הוא.

אבל זה כבר סיפור אחר ל-ג-מ-ר-י... בואו נחזור עכשיו וניכנס ל'בית של כיף' עם התקליט השני של הסטוג'ס.

עיתון 'בילבורד' האמריקאי פרסם על התקליט בספטמבר 1970: "הסקסופון הקסום של סטיב מקאיי מוביל את הלהקה לכיוונים שונים ומעניינים בעולם הרוק. כנראה התקליט הזה יימכר טוב יותר מהראשון. 'הארד רוק' ואלתורים הם המפתח בתקליט הזה".

עיתון JAZZ AND POP פרסם בנובמבר 1970: "ובכן, הם חזרו וזה בהחלט היה שווה לחכות. הלהקה הזו היא כרגע הרוק אנד רול המתקדם ביותר על כדור הארץ. אף אחד לא עשה עד כה תקליט כמו זה". עיתון AMERICAN RECORD GUIDE פרסם אז: "תקליטה הראשון של הלהקה היה מועמד בעיתון שלנו לתקליט הגרוע ביותר של שנת 1969. התקליט השני הוא עלוב לא פחות. הלהקה לא מפסיקה לנגן את אותו הדבר עד שבא לך לצרוח. אבל זה בסדר - סולן הלהקה עושה את הצרחות במקומך. חדשות גורליות מהלהקה הן שהסולן הזה שינה בזמן האחרון את שמו מאיגי סטוג' לאיגי פופ. הוא עדיין מנסה להישמע כמו מיק ג'אגר ועדיין לא מצליח".

עיתון רולינג סטון בביקורתו אז: "ערב טוב וברוכים הבאים לבית הכיף של הסטוג'ס. אנחנו כל כך שמחים שיכולתם לבוא. הו, אל תיבהלו, יקיריי, אם הדברים ייראו קצת חריגים. אין ספק שתתרגלו לזה. אולי אפילו תתחילו לאהוב את הדברים שאתם רואים. למה אתם נראים כל כך חיוורים, ידידיי? למה, זה רק נגן סקסופון הטנור סטיב מאקי שמשגל במרץ את המתופף סקוט אשטון, בסגנון כלב. סטיב הוא חבר חדש בלהקה, אתם יודעים, אבל כמו שאיגי ושאר הבנים אמרו, הוא באמת משתלב, לא נכון? אל תצחקו. אסור לצחוק. התקליט החדש הרבה יותר מתוחכם מהראשון שלהם. ואי אפשר להכחיש שהם להקת הרוק הטובה ביותר באזור דטרויט. האם אתם חושבים שאולי תרצו... לראות את איגי? ובכן, בסדר. אבל אתם חייבים לדאוג לא להפריע לו. אין ממש לדעת מה יכול לקרות. לצלקות שלו לוקח כל כך הרבה זמן להחלים. הוא צריך להיות מאחורי הדלת, בחדר הזה. אולי, אם יתמזל מזלנו, ייתכן שהוא מורח חמאת בוטנים על הפאלוס שלו. לפעמים הוא סוגר את עצמו שם במשך ימים וצורח, 'אני מרגיש בסדר!' עד שהוא מתעלף. ואז, נאמר, לפני שהוא יכול להתאושש, ילדה בת 14 חייבת לקיים יחסי מין על גופו הרדום. הו! הוא שמע אותנו! תמהרו, ידידיי, לפני שהוא יוכל להגיב! אה, לא, אסור לכם לעזוב כל כך מהר. יש עדיין כל כך הרבה שעדיין לא ראיתם, כל כך הרבה דברים מוזרים. ובכן, אם אתם חייבים, אז אני מניח שאתם חייבים. מתישהו בקרוב תבואו לביקור חוזר, בסדר, יקיריי?".

בשנת 1999 יצאה קופסה (בלייבל שנקרא RHINOׂ), שמאגדת בשישה דיסקים את כל הסשנים שהוקלטו לאלבום הזה. הקופסה הזו ממש מרתקת כי אפשר לשמוע כיצד הלהקה מגבשת את השירים שלה תוך נגינה באולפן.

בלוג מוסיקה - כל מה שרציתם לדעת על מוזיקה - ועוד קצת.

הנכם מוזמנים לשתף את הבלוג עם חבריכם.

רוצים לשמוע עוד הרצאות מעניינות על הופעות מוסיקה? זמרים ישראליים? להקות רוק? הביטלס? תקליטים? רוק מתקדם? ועוד מגוון נושאים? מוזמנים ליצור איתי קשר. בינתיים, בואו ליהנות גם מפודקאסט מומלץ ומבלוג המוסיקה באתר.