רוק מסביב לשעון: מה קרה ב-6 ביוני בעולם הרוק

כל יום מציין אירועים משמעותיים בהיסטוריה של מוזיקת הרוק והפופ, עם שפע של אנקדוטות פורצות דרך שהתרחשו בעשורים קודמים. כשאנחנו מסתכלים אחורה בזמן, על היום הזה בתולדות המוזיקה, אנחנו נזכרים ברגעים המדהימים שעיצבו את נוף הרוק והפופ, החל מיציאתם של תקליטים אגדיים, הופעות אייקוניות וגם דברים משמחים לצד עצובים שקרו לאמני המוזיקה המובילים.

כחובבי מוזיקת רוק, אנחנו לא יכולים שלא לחוש תחושת נוסטלגיה כשאנחנו מהרהרים באירועים הבלתי נשכחים שהתרחשו אז. הנכם מוזמנים לצלול איתי למנהרת הזמן עם אירועי פופ ורוק שאספתי עבורכם ממקורות שונים ונדירים מאד שאינם ברשת. אהבתם וברצונכם לקבל עוד ועוד? בשביל זה בניתי עבורכם הרצאות מוסיקה מעשירות ומעניינות ופודקאסטים מומלצים.

אז מה קרה ב-6 ביוני בעולם של רוק קלאסי?

חקר, ערך וכתב: נעם רפפורט

הציטוט היומי: "כבוד בית המשפט. ב-6.6.72 נראה הנאשם, מר אלטמן הידוע בכינוי אלטמן הקטן החרמן הקטן, כשהוא מציץ לתוך החור, של המקלחות, של הנשים, וכל זאת בעין בלתי מזוינת". (מתוך הסרט 'מציצים')

סטיבי וונדר חושף את סודות המאסטר: הקלטות גנוזות, קרבות אולפן והג'ינגל שלא שמעתם מעולם.

אז קבלו הצצה נדירה אל מאחורי הקלעים של גאון מוזיקלי: ב-6 ביוני 1977, בשיא תהילתו, סטיבי וונדר עלה לבמה ב-UCLA לא כדי לשיר, אלא כדי לדבר. הסטודנטים קיבלו שיעור לחיים על אמנות, עסקים והחשיבות של להילחם על היצירה שלך.

אנחנו באוניברסיטת UCLA היוקרתית, ו-600 סטודנטים ברי מזל מתכוננים לעוד הרצאה בקורס עם השם המבטיח "מס' 1 עם כוכב", בחסות מגזין המוזיקה החשוב, בילבורד. אבל היום זה לא עוד יום. הכוכב האורח הוא לא פחות מסטיבי וונדר, האיש שבדיוק שנה קודם לכן שחרר את יצירת המופת הכפולה (פלוס תקליטון) SONGS IN THE KEY OF LIFE והיה בשיא המעמד שלו כאחד המוזיקאים החשובים והמשפיעים על הפלנטה. המתח באוויר היה מחשמל, בעיקר כי וונדר לא נראה על במה בארצות הברית מאז 1974, והציפייה לשמוע אותו, בכל צורה שהיא, הייתה עצומה.

מי שניהל את הערב הנדיר הזה היה יוארט אייבנר, דמות לא פחות מסקרנת, לשעבר נשיא חברת התקליטים מוטאון, המקום בו וונדר גדל והפך לכוכב, אך גם המקום מולו ניהל מאבקים עיקשים על חופש אמנותי. וונדר, נינוח ופתוח, לא השאיר אף שאלה באוויר וסיפק הצצה נדירה אל מאחורי הקלעים של תעשיית המוזיקה ושל הנפש היצירתית שלו. הוא אפילו הביא איתו סלילי הקלטה עם שירים שטרם ראו אור, אוצרות גנוזים שגרמו ללסתות בקהל להישמט.

הקרב על הצליל והנשמה מול מוטאון

וונדר דיבר בכנות מפתיעה על המלחמות שלו מול מכונת הלהיטים המשומנת של מוטאון. הוא סיפר כיצד כתב את הלהיט הענק MY CHERRIE AMOR עוד בשנת 1966, אך החברה סירבה לשחרר אותו במשך שלוש שנים תמימות. "הם התעקשו שהקהל פשוט לא מוכן לשמוע אותי בסגנון הזה", הוא שיתף את הסטודנטים הנדהמים, ואז הוסיף בחיוך ממזרי, "והאמת? הפעם הם צדקו".

הוא המשיך ותיאר את הרגע בו החליט שנמאס לו להיות בובה על חוט. "הגעתי למנהלים במוטאון והצבתי אולטימטום: או שאתם נותנים לי שליטה מלאה וחופש להקליט בדיוק את מה שאני רוצה, או שאני יושב בשקט, מחכה ליום ההולדת ה-21 שלי ופשוט בורח מהחוזה שלכם ברגע שאהפוך לבגיר". האיום עבד. מוטאון התקפלו, והתוצאה הראשונה הייתה התקליט WHERE I'M COMING FROM. "הוא לא יצא ממש טוב", הודה וונדר, "אבל הוא היה נקודת המפנה הכי חשובה בקריירה שלי, ההצהרה שלי על עצמאות".

כשסטיבי אומר לא, הוא מתכוון לזה

כשהגיע לגיל 21 המיוחל, תנאי החוזה שלו שוכתבו והוא הפך לאמן העצמאי והעשיר שהוא היום. אך גם אז, המאבקים לא פסקו. הוא גילה לקהל שמוטאון דרשה ממנו להכניס את השיר YOU ARE THE SUNSHINE OF MY LIFE לתקליט MUSIC OF MY MIND, יצירה פורצת דרך שהתבססה על שימוש חדשני בסינטיסייזרים. וונדר הטיל וטו. הוא התעקש שהשיר, על אף יופיו, פשוט לא מתאים לקונספט של התקליט. החברה נאלצה לוותר ולחכות בסבלנות עד שהוא שיבץ אותו כשיר הפותח את התקליט הבא שלו, TALKING BOOK.

ואם זה לא מספיק, באותו תקליט ממש, החברה לחצה שהלהיט SUPERSTITION יפתח את צד א'. וונדר שוב עמד על שלו. הוא הרגיש שהשיר הזה, עם הגרוב הקשוח והפ'אנקי שלו, צריך לפתוח את צד ב' כדי ליצור את האפקט הדרמטי הנכון. כמובן, הוא ניצח גם בקרב הזה. הסטודנטים, שעד אותו רגע הכירו רק את הלהיטים המוגמרים מהרדיו, שתו בצמא כל מילה וקיבלו שיעור מאלף על החשיבות של חזון אמנותי.

מג'ינגל לדוקטור פפר ועד מסיבת רוק ספונטנית

לקראת סוף ההרצאה, וונדר החליט להראות במקום רק לדבר. הוא הדגים לקהל כמה משיטות ההקלטה המורכבות שלו, ואז, בקטע שהפך למיתולוגי, החליט לאלתר ג'ינגל קומי לחברת המשקאות התוססים, דוקטור פפר. הוא ניגן אותו פעם אחת כבלדה נוגה ומרגשת, ומיד אחר כך הפך אותו לקטע סווינג קופצני ומהיר, מדגים את הגאונות המוזיקלית שלו בזמן אמת.

"עכשיו", הוא אמר לפתע כשהצחוק בקהל דעך, "אני רוצה להציג לכם את עצמי בצורה שאני הכי אוהב". במחיאת כף הוא הזמין לבמה את להקת הליווי הצמודה שלו: ניית'ן ווטס על הבס, ריימונד פאונדס על התופים, ומייק סמבלו ובן ברידג'ס בגיטרות. מה שהתחיל כהרצאה אקדמית הפך ברגע אחד למופע לוהט. כל 600 הסטודנטים קפצו על הרגליים כשוונדר ולהקתו פצחו בביצועים מחשמלים לכמה מלהיטיו הגדולים. זה היה שיעור מאלף שהסתיים במסיבה, והוכחה חיה לכך שכאשר גאון יצירתי נלחם על האמת שלו, כולם מרוויחים.

בתאריך ה-6 ביוני 1975, חובבי המוזיקה נתקלו במחזה משונה בחנויות התקליטים: שני אוספים חדשים של הרולינג סטונס יצאו בדיוק באותו היום, והם היו שונים זה מזה כמו שמיים וארץ. בצד אחד של הזירה ניצב METAMORPHOSIS, אוסף חומרים נדירים מפוקפק מן העבר. בצד השני, MADE IN THE SHADE, חגיגת להיטים נוצצת מההווה של הלהקה. אז מה הסיפור מאחורי המהלך הביזארי הזה? שבו ותקשיבו.

הסיפור שלנו מתחיל בכלל כמה שנים קודם לכן; לאחר ההצלחה של תקליט האוסף HOT ROCKS משנת 1971, מנהלם לשעבר של הסטונס, אלן קליין, שנותר עם הזכויות על הקלטות הלהקה בחברת התקליטים DECCA, רצה להוציא עוד קצת מים מהאבן המתגלגלת. הוא תכנן להוציא תקליט בשם הפרובוקטיבי 'נקרופיליה', שהיה אמור להכיל שלל הקלטות גנוזות של הלהקה. הפרויקט הזה נקבר, ובמקומו שוחרר MORE HOT ROCKS. אך החשק שלו לנבור בארכיונים לא נעלם.

בשנת 1974, בסיסט הלהקה, ביל ווימן, ניסה לקחת את העניינים לידיים והרכיב בעצמו קופסה מכובדת בשם BLACK BOX, במטרה להציג את הצדדים הנסתרים של הלהקה בצורה מכובדת. אך גם הפרויקט הזה נגנז, ובמקומו צץ לפתע METAMORPHOSIS, פרי יוזמתה של חברת ABKCO של קליין. זהו, למעשה, אוסף החומרים הנדירים הרשמי היחיד של הלהקה עד אז, שמציג קטעים מתקופת שנות ה-60 וה-70 הפוריות שלהם, אבל האם זה מה שהמעריצים רצו?

מגזין רולינג סטון לא התרשם במיוחד בזמנו וכתב בביקורת נוקבת: "זה תקליט מעניין ומביך כאחד. כל השירים הוקלטו במהלך שש השנים הראשונות של הלהקה, אבל אי אפשר באמת לקרוא לזה תקליט של הרולינג סטונס". המבקר טען שמכיוון שרוב החומרים כלל לא נועדו להישמע על ידי הציבור, צריך לתת ללהקה ליהנות מהספק לגבי הכשלים. "למרות הרצון הרע, זה לא אסון מוחלט", המבקר הוסיף, "רבים מהשירים מטופשים וחלשים, אך מי שעוקב אחר הגלגול האמיתי של הרולינג סטונס יכול להסתכל עליהם כניסויים, בדיחות וניסיונות נחמדים".

הביקורת קטלה גם את שם התקליט, בטענה שהוא מטעה. השירים לא סודרו לפי סדר כרונולוגי שיציג התפתחות כלשהי, ועל העטיפה לא צוינו כלל תאריכי ההקלטה. ואם כבר הזכרתי את העטיפה, אוי, העטיפה. יצירת אמנות מטרידה למדי המציגה חמישה ג'וקים לבושים בסגנון חברי הלהקה, כשעל פניהם הם עוטים מסכות עם הפרצופים של מיק ג'אגר, קית' ריצ'רדס וחבריהם. אפשר רק לדמיין את הזעזוע של חברי הלהקה כשראו את זה (פרט לבריאן ג'ונס, שכבר לא היה בין החיים באותה עת).

אז מה עושים כשמנהלכם לשעבר מוציא לכם תקליט מביך עם עטיפה של מקקים? אתם נלחמים בחזרה. באותו יום בדיוק, הסטונס, שכבר פעלו תחת חברת התקליטים העצמאית והמצליחה שלהם, ROLLING STONES RECORDS, שחררו את התשובה שלהם: האוסף MADE IN THE SHADE.

התקליט הזה היה ההפך הגמור. הוא היה מסיבה. הוא היה הצהרה. הוא אסף את מיטב הלהיטים של הלהקה מהמחצית הראשונה והבועטת של שנות ה-70, מתקליטים כמו STICKY FINGERS, EXILE ON MAIN ST., GOATS HEAD SOUP ו-IT’S ONLY ROCK ‘N ROLL. במקום דמואים מאובקים, קיבלנו פה את BROWN SUGAR, TUMBLING DICE, ANGIE ו-HAPPY, לצד קטעי תקליט חזקים אחרים. התקליט גם שימש כמתאבן מושלם לקראת סיבוב ההופעות הענק שלהם באמריקה שהחל באותו הקיץ.

בסופו של יום, MADE IN THE SHADE הוא אולי לא תקליט חובה למי שמחזיק כבר את תקליטי האולפן המקוריים מאותה תקופה, אבל הוא בהחלט אוסף מהנה ומייצג. METAMORPHOSIS, לעומתו, נותר פריט אספנים לחוקרי סטונס מושבעים שרוצים לשמוע איך נשמעו הניסיונות הראשונים לשירים כמו OUT OF TIME בגרסה תזמורתית.

כך, ביום קיץ אחד בשנת 1975, יכלו המעריצים לבחור איזה צד של הסטונס הם רוצים לקחת הביתה: את הג'וקים מהעבר או את כוכבי הרוק מההווה.

גם זה קרה ב-6 ביוני: מפגש הפסגה שכמעט קרה, התקף החרדה הפומבי של הגאון המיוסר, והכוכבת העולמית שהנחיתה זוהר בתל אביב. הצטרפו אליי למסע בזמן אל כמה מהרגעים המשונים, המופלאים והדרמטיים יותר בתולדות המוזיקה, רגעים שעיצבו קריירות, שברו לבבות ובעיקר, השאירו אותנו עם סיפורים מדהימים.

1970: חודש יוני הלוהט של הרוק

נדמה שחודש יוני 1970 היה אחד העמוסים והגורליים שידעה המוזיקה הפופולרית. בעיתון המוזיקה הבריטי, מלודי מייקר, רעשה הכותרת: סופרגרופ חדשה ומסחררת בדרך. על פי הפרסום, שניים מיוצאי להקת CREAM האדירה, הגיטריסט אריק קלפטון והבסיסט-זמר ג'ק ברוס, היו אמורים לחבור ללא אחר מאשר חצוצרן הג'אז פורץ הדרך, מיילס דייויס. השלישייה הזו תוכננה להופיע בפסטיבל בן שלושה ימים באי RANDALL'S ISLAND, סמוך לניו יורק.

זה לא היה סתם ספין. קלפטון עצמו אישר את הדברים וסיפר שהאתגר קסם לו, גם אם, במילותיו, "אין לי מושג מה מיילס רוצה לעשות מבחינה מוזיקלית". באותה תקופה, דייויס בדיוק שינה את פני הג'אז עם האלבום החשמלי והמהפכני שלו, BITCHES BREW, וחיפש נואשות לפרוץ לקהל הרוק. ג'ק ברוס חשף את המניע: "מיילס רוצה להיות כוכב פופ כי הוא חש שישיג כך חשיפה גדולה יותר". התכנון היה שאם ההופעה תצליח, הפרויקט ימשיך לסיבוב הופעות באירופה. אז למה זה לא קרה? ובכן, השלישייה הבינה מהר מאוד שההפקה חובבנית והחליטה למשוך את ידיה מהפסטיבל, מה שהותיר את חובבי המוזיקה עם פנטזיה רטובה על מה שיכול היה להיות.

סיד מפסיד

סיד בארט, הגאון המיוסר ומייסד פינק פלויד, שהודח מהלהקה שנתיים קודם לכן בשל מצבו הנפשי המתדרדר, עלה לבמה להופעת סולו ראשונה בפסטיבל EXTRAVAGANZA 70 בלונדון. את בארט ליוו שני חברים קרובים: ג'רי שירלי בתופים, ובגיטרת הבס לא אחר מאשר דייויד גילמור, האיש שהחליף אותו בפינק פלויד. הקהל היה נרגש, אך באמצע השיר הרביעי קרה הבלתי נמנע. בארט, שהיה נתון להתקף נפשי, פשוט הניח את הגיטרה, ירד מהבמה מבלי לומר מילה, ונעלם. זו הייתה הופעתו האחרונה אי פעם.

מהדורת החדשות של הרוק והג'אז: מסטן גץ ועד סטן לי

1991: סקסופוניסט הג'אז הענק, סטן גץ, הולך לעולמו בגיל 61 מסרטן הכבד. גץ, שהיה ידוע בנגינת הבוסה נובה העדינה שלו, לא פחד לגעת גם ברוק. בשנת 1977 הוא הגיע לישראל, התאהב בצליל הייחודי של להקת "פיאמנטה" בראשות הגיטריסט יוסי פיאמנטה, והחבורה הופיעה יחד בהיכל התרבות בתל אביב, עם אהרלה קמינסקי על התופים, בערב ששילב ג'אז ניו יורקי עם רוק מזרחי מחשמל.

1982: מועדון הקולוסאום המפואר נפתח בכיכר אתרים בתל אביב והופך מיד לאחד המקומות הלוהטים במזרח התיכון. כדי לתת חותמת של סטייל בינלאומי, אורחת הכבוד בערב הפתיחה הייתה התופעה האחת והיחידה, הזמרת ודוגמנית העל גרייס ג'ונס, שהביאה איתה ניחוח של דקדנטיות ניו יורקית היישר לקו החוף של תל אביב.

1997: שיא הבריטפופ מגיע לישראל. להקת SUEDE, מהבולטות והחשובות של הגל הבריטי, נוחתת להופעה בלתי נשכחת בהאנגר 11 בתל אביב, ומותירה אחריה שובל של מעריצים נלהבים.

2019: ניו אורלינס מתאבלת. דוקטור ג'ון, הפסנתרן, הזמר והשאמאן המוזיקלי, הלך לעולמו מהתקף לב בגיל 77. שמו האמיתי היה מאק רבנאק, ואת כינוי הבמה שלו אימץ בהשראת דמות מיסטית מהמאה ה-19. הוא היה התגלמות הגרוב, הוודו-פ'אנק והנשמה של העיר.

2022: הרוק הרך מאבד את אחד מקולותיו הענוגים. ג'ים סילס מהצמד המצליח SEALS AND CROFTS מת בגיל 80. ג'ים סילס ודאש קרופטס, שני טקסנים מחוספסים, היו חברים בלהקת THE CHAMPS, זו מהלהיט האלמותי TEQUILA. הם פרצו כצמד רק בתקליטם הרביעי בשנת 1972, עם הלהיט הנצחי SUMMER BREEZE. "אנחנו מנסים ליצור תמונות ומסלולי מחשבה במוחם של המאזינים", הסביר סילס את סוד הקסם שלהם.

מאחורי הקלעים: חוזים, אגו ואיחודים מפתיעים

1969: צרות בגן עדן. רוד סטיוארט הצעיר חתם על חוזה סולו עם חברת התקליטים MERCURY וקיבל מקדמה שמנה של 1000 ליש"ט. אלא שחודשים עוברים ושום דבר לא הוקלט. סטיוארט התלונן שהכסף לא הספיק, ומאחורי הקלעים, פיטר גרנט, המנהל הכוחני של לד זפלין, לחש לו שהוא יכול להשיג לו עסקה טובה בהרבה. אחרי מלחמת התשה קטנה, חברת MERCURY נכנעה, שילמה לסטיוארט סכום נוסף והבינה שההשקעה בזמר עם קול נייר הזכוכית עוד תשתלם, ובגדול.

1993: זה קורה. 24 שנים אחרי שהתפרקו בכעס גדול, להקת מחתרת הקטיפה (THE VELVET UNDERGROUND), אולי הלהקה הכי משפיעה שלא מכרה תקליטים בזמן אמת, מתאחדת להופעה בוומבלי ארינה בלונדון. למרות המתחים ההיסטוריים בין לו ריד לג'ון קייל, מילת המפתח שהם שידרו לעולם הייתה FUN. זו הייתה אסטרטגיה חכמה להנמיך ציפיות, אבל כולם ידעו שהקסם המיתולוגי של הלהקה עומד למבחן המציאות, והכסף הגדול שנכנס לחשבון הבנק בוודאי לא הזיק.

1971: סוף עידן בטלוויזיה האמריקאית. אד סאליבן, המנחה המיתולוגי שהיה אחראי באופן אישי לפריצת הביטלס באמריקה בשנת 1964, מגיש את תוכניתו האחרונה. במשך שנים, הופעה בתוכנית שלו הייתה תו התקן להצלחה, והוא ייזכר תמיד כמי שהציג למיליוני אמריקאים את הכוכבים הגדולים ביותר של עולם הבידור.

1946: יום הולדתו של ריצ'רד סינקלייר, הבסיסט והזמר הבריטי שקולו החם והנעים פיאר את תקליטי הרוק המתקדם של להקות כמו CARAVAN, CAMEL ו-HATFIELD AND THE NORTH. סינקלייר, יליד קאנטרברי, היה חלק מרכזי בסצנה המקומית, ניגן בתקליט המופת ROCK BOTTOM של רוברט וואייט, ואפילו פרש זמנית מהמוזיקה כדי להקים עסק לנגרות מטבחים, לפני ששב לבמה. קולו ונגינת הבס המלודית שלו ממשיכים לענג חובבי פרוג עד היום.

6 ביוני בשנת 1983 - פיטר גבריאל משחק אותה LIVE: פאניקה, רמאות וסינטיסייזר אחד ששינה את כללי המשחק! PLAYS LIVE הוא אלבום ההופעה הכפול והראשון בקריירת הסולו שלו, והוא מפלצתי! המעטפת הכחולה והמהפנטת מסתירה בתוכה מזכרת רוחשת וגועשת מסיבוב ההופעות שכבש את ארצות הברית בסוף 1982. אבל רגע לפני שאתם שוקעים בצלילים המהוקצעים, כדאי שתדעו שמאחורי הקלעים של ההקלטות הללו, שנערכו בתחילת דצמבר באילינוי ובקנזס, שררה אווירה קצת פחות רגועה והרבה יותר, ובכן, מבוהלת.

הסיפור מתחיל חודשים ספורים קודם לכן. גבריאל, שקפץ ראש למים והפיק את פסטיבל המוזיקה העולמית WOMAD, מצא את עצמו בצרות כלכליות אדירות כשהאירוע המדהים נכשל בקופות. העתיד נראה לוט בערפל, אבל אז הגיע סיבוב ההופעות הזה, שהיה חייב להצליח. הלחץ היה אדיר. גבריאל לא הופיע על במה מאז אוקטובר 1980, והקפיצה חזרה למים העמוקים הייתה, בלשון המעטה, קשוחה. "היו לנו רק כמה ימים להפוך את קטעי האולפן המורכבים והמסובכים, מהתקליט הרביעי והמהפכני של פיטר, לשירים שאפשר לבצע בהופעה", סיפר הקלידן, לארי פאסט, כשהוא נזכר ברגעי החרדה. "תגובת הפאניקה שלי הייתה, 'איך לעזאזל אני הולך להכין את כל הצלילים הדיגיטליים החדשים והמוזרים האלה למשהו שיעבוד על הבמה?'. זה היה מספיק קשה בעבר עם סינטיסייזרים ישנים של מוג".

הישועה הגיעה בדמותה של קופסת קסמים אוסטרלית, מכשיר עתידני שהיה אז פסגת הטכנולוגיה: הסינטיסייזר הדיגיטלי FAIRLIGHT CMI. המכונה הזו, שהייתה הראשונה לאפשר דגימת סאונד דיגיטלית, הייתה התשובה לתפילותיו של פאסט. "גילוי ה-FAIRLIGHT CMI הוריד ממני כל כך הרבה מהעול של התקנת הסאונד", הוא הסביר. "פתאום יכולתי לאחסן את כל הצלילים המורכבים על כונני דיסקים לפני המופע. כתוצאה מכך, המופע הזה של פיטר הפך למופע החי ה'מודרני' הראשון עבורי. תוך ארבעה ימים בלבד, תכננתי ולמדתי את השירים שירכיבו את עמוד השדרה של סיבובי ההופעות של 1982 ו-1983, ומהם בסופו של דבר הוקלט האלבום הכפול הזה".

אבל גם עם טכנולוגיית חלל, גבריאל נשאר אנושי, ובמקרה שלו, גם כן מיוחד. כמו בתקליטי הופעות רבים, גם כאן נערכו באולפן כמה שיפוצים ותיקונים קוסמטיים לאחר מעשה. אך במקום להסתיר זאת, המלאך גבריאל התייחס לכך בקריצה שובבה ובהומור על עטיפת האלבום: "כמה הקלטות נוספות התרחשו במרחק של לא אלף קילומטרים מהבית של האמן. המונח הכללי של תהליך זה ידוע בשם 'רמאות'. החלטנו לטפל בצליל כדי לשמור על מהות ההופעות ללא פגע, כולל 'אי שלמות אנושית'...". אין ספק, מדובר באיש שידע להסביר את עצמו כהלכה.

רוצים ביקורות על אלבום זה מאז? בבקשה...

בעיתון בופאלו ניוז נכתב: "פיטר גבריאל, בעבר עם תהילת ג'נסיס, בא עם אלבום ההופעות החדש שלו ואכן אולי יש כמה אוהבי מוזיקה שם בחוץ שעצרו את נשימתם בציפייה. אם כן, הם עשויים לשחרר אותה בנשיפה של אכזבה. האלבום הזה הוא בבירור המוסיקה של 'בגדי המלך החדשים'. כלומר, אין לגבריאל מה להמליץ לנו באמת אבל איכשהו הוא מוליך אותנו שולל על ידי הילה של אמנות. לנו נותר לשאול, 'האם פיטר גבריאל נשמע חסר מנגינות ומשעמם? או האם זה רוק אמנותי כפי שכולם נראים כל כך להוטים להעמיד פנים שזה באמת? זה בטוח מהפנט לפעמים, כמו במונוטוניות של SAN JACINTO, אבל היפנוזה היא לא אמנות. אולי לאמת ייקח כמה שנים לשקוע אבל הגיע הזמן לזרוק את הקיסר העירום הזה על אוזנו - ממילא הוא לא משתמש בה היטב".

בעיתון LUBBOCK EVENING JOURNAL נכתב אז: "גבריאל הוא אמן במה יוצא דופן, אבל הסיבות הן ויזואליות כמו מוזיקליות, ואולי בגלל זה האלבום הזה מרשים. אף על פי כן, האלבום הוא קטלוג יעיל של הישגיו מאז עזב את להקת ג'נסיס. אם אתם לא מכירים את המנגינות האלה, האלבום הזה הוא מקום טוב להתחיל ללמוד עליהן".

בעיתון SANTA CRUZ SENTINAL נכתב אז: "בהתחשב בעובדה שפיטר גבריאל היה (בצדק) מפורסם בעולם בעשר השנים האחרונות כפרפורמר חי מחשמל (בהתחלה זכה לתהילה כסולן הראשי של ג'נסיס, ואז הפנה את המוניטין שלו לקריירת סולו), זה סט עם שני תקליטים שהוא צבר מסיבוב ההופעות בצפון אמריקה בשנה שעברה - וזה די משעמם. כמובן, אלבומי הסולו של גבריאל היו שוב ושוב עניינים; תקליט הבכורה היה טוב מאוד, השני ממש לא, השלישי היה טוב מאוד ונמכר הרבה, ואז הגיעה האקסטרווגנזה של תופי הג'ונגל עם התקליט הרביעי מהשנה שעברה. לכן, קשה לזהות מדוע אלבום הופעה זה נשמע כל כך רגיל. זה לא יכול להיות האיכות של המוזיקאים; הלהקה של גבריאל מתהדרת בכמה מהרוקרים המתקדמים והטובים ביותר שמנגנים כיום. אבל עבודת הסינטיסייזר, המבריקה בדרך כלל, של לארי פאסט אף פעם לא באמת יוצרת אש, התיפוף הקבוע של ג'רי מארוטה לעולם לא מתפתח למשהו יותר מהרגיל, והבסיסט טוני לוין (שנולד ביום זה, 6 ביוני, בשנת 1946 - נ.ר) והגיטריסט דייוויד רודס נשארים שקועים במנגינות משלהם.

היודל הצרוד של גבריאל חותך כשצריך, אבל השירים שלו לא ממש עובדים בתור אמן סולן. וזו סוף סוף הבעיה; הלחנים של גבריאל הם קטעים מתוכננים היטב, מסודרים באמנות כדי לשלב את כל הנגנים באופן שווה, אבל ללא המיידיות של סיטואציה חיה או שליטה אלקטרונית של אולפן, הם נוטים להישמע קצת קבועים מדי מראש. אפילו הניסיונות לעבד מחדש חלק מהחומרים הישנים יותר, כמו 'סולסברי היל', נשמעים כאילו הם שם רק כדי לשמור על הנגנים ערים; ההפסקות הפתאומיות שבהן גבריאל שר 'בום, בום, בום' רק משמשות לשבש את זרימת השיר מבלי להעצים אותו בשום צורה. אולי זה אחד מאלבומי ההופעה שאמנים נאלצים לעשות על ידי חברות התקליטים שלהם כדי שיוכלו להוציא מוצר זול; אם כן, גבריאל אמור לחזור למסלול באלבומו הבא".

בעיתון הטיימס נכתב בביקורת אז: "הנה הסולן לשעבר עם ג'נסיס. הלהקה ההיא הייתה אמנותית ומשעממת באופן מודע כשגבריאל פעל בה; הם עדיין כאלה, אבל גבריאל בעצמו עידן את התכונות הללו לשיאים חדשים של שגעון. האלבום הזה מסתכם באוסף הלהיטים הגדולים ביותר, אם אפשר לקרוא להם כך, של קריירת הסולו של גבריאל, שהוקלט במהלך סיבוב ההופעות שלו בשנת 1982. למרבה הצער, גבריאל ממעט לגרום הנאה ומתעסק בכל דבר, החל מדתות מזרחיות ועד חוסר צדק חברתי - מבלי לגעת ברעיון חדש אחד. לעתים קרובות הוא מסתפק בהתפתלות יחד עם תפיסות ללא לב שלם על מקצבים אפריקאיים שנטחנים עד דק. על כל שיר כמו SHOCK THE MONKEY, אחד מהמיזמים הנדירים של גבריאל בתחום האנרגיה, יש שניים או שלושה פיהוקים. גבריאל מנסה בעוצמה להיות אוונגרד ונועז. במקום זאת, האוסף החי הזה של מה שהוא מחשיב כמאמצים הטובים יותר שלו, שוקע לעתים קרובות לתוך ביצה של יצירתו חסרת ההשראה. די עם זה".

והנה, כבונוס, הביקורת ששלפתי מאת אמנון פולק בעיתון ווליום, מדצמבר 1983: "בשנים האחרונות הפך פיטר גבריאל לנושא הדגל של המאבק למען הנדכאים והחלכאים באשר הם. הוא שר למען ביקו, המנהיג הכושי הדרום אפריקאי שנהרג. הוא שר גם למען אמנסטי. מבחינה מוסיקלית, דומים שיריו למיני המנונים. מעין פיט סיגר חדש בתקליט ההופעה שלו. קיוויתי להגשת שירים שתהלום את מעמדו החדש כלוחם חרויות הפרט, למשל על ידי שיתוף יתר של הקהל ומעורבות גדולה יותר מצידו כפי שאפשר לשמעו בתקליטים הלבנים (בוטלגים) שלו. האלבום בהופעה חיה ממדגיש פעם נוספת את ההבדל בין הופעה שהוקלטה באופן בלתי חוקי ובין תקליט מלוטש ומופק באופן חוקי. בדרך כלל ההנאה לאוזן היא מההאזנה לתקליט החוקי, אך יש וההנאה ללב חשובה יותר. וכאן היתרון עומד לטובת הבוטלגים. גבריאל הוא אמן הופעות גדול ומבריק. הגרסאות שלו בתקליט הכפול הזה מעניינות לא פחות מביצועי האולפן. הביצועים שלו ל'ביקו' או 'לזעזע את הקוף', ארוכים יותר ויפים מאוד, למרות שאין כמעט סטיות משמעותיות מהמקור. כל השירים המבוצעים בתקליט החי מעניינים גם אם יש בידך את התקליטים הקודמים בהם גבריאל שומר על איפוק מסוים. הוא אינו יוצא מגדרו. כפי שנהג לעשות בעבר, וכל ההופעה נושאת אופי רגוע של אמן בוגר ובשל אין שום מקום לחריקות וצרימות והמקצועיות חוגגת. זהו מעין סיכום ביניים לגבריאל, אם תרצו, אפילו מיטב הלהיטים. חסרו לי שירים כמו 'משחקים ללא גבולות', או שיר ג'נסיסי- אחד לרפואה. אך גם כך ההנאה מושלמת".

שקט באולפן!!! ב-6 ביוני בשנת 1962 הקליטו הביטלס בפעם הראשונה באולפני EMI, באבי רואד, לונדון.

שומר הכניסה ג'ון סקינר סיפר: "המכונית הישנה חנתה במגרש החנייה הצמוד והם יצאו ממנה ונראו לי כחושים מאוד. ניל אספינל אמר לי שאלה הביטלס שהגיעו לערוך הקלטה וחשבתי שהשם שלהם מוזר למדי".

פול מקרטני: "בפעם הראשונה שכף רגלנו דרכה שם חשבנו שהמקום הרבה יותר קטן ממה שציפינו. כשהתעשתנו גילינו שהוא די גדול". מסדרונות ארוכים הובילו ממקום למקום והכל נראה לחבורה הליברפולית כמו מבוך גדול. הם חיפשו את אולפן 3 ואיש צוות מקומי התנדב להראות להם את הדרך. הביטלס הנפעמים נראו מתוחים למדי לקראת ההקלטה שנקבעה לשעה שבע בערב.

בהגיעם לאולפן מס' 3 החלו שאלות לנקר בראשיהם - "איפה אותו ג'ורג' מרטין שאמור לקבל אותנו? למה עומד מולנו מפיק ושמו רון ריצ'רדס? ומדוע מתרוצצים סביב הציוד שלנו טכנאי הקלטה שבוחנים אותו יותר מדי מקרוב?" ובכן, את ג'ורג' מרטין הם מצאו לבסוף שותה כוס תה במטבחון. טכנאי ההקלטה נורמן סמית' סיפר: "הרושם הראשוני היה שהנחיתו עלינו חבורת שלומפרים מוזנחת, שתספורתם הייתה פראית מדי לעינינו ומבטאם הליברפולי זר לנו".

ג'ורג' מרטין: "לי הם נראו נקיים, בהוראה ברורה של בריאן. ג'ורג' הריסון היה הדברן הגדול מהם ופיט בסט לא פצה הגה מפיו מההתחלה ועד הסוף". אז הם גילו גם שמרטין הפקיד את האחריות לבחירת השירים מהרשימה הארוכה בידיו של ריצ'רדס וזה קבע כי יוקלטו שלושה שירים מקוריים וגרסת כיסוי אחת. ההקלטה יצאה לדרך כשריצ'רדס לוחש למרטין - "לדעתי, אסור שפיט בסט יגיע שוב לאולפן". מרטין: "לקחתי את בריאן הצידה והסברתי לו את המצב. לא ידעתי שהביטלס כבר התכוונו להעיף את המתופף שלהם ומסתבר שמה שאני אמרתי היה כבר אישור למה שהם חשבו. השירים שהם ביצעו לא הרשימו והשירים המקוריים שלהם גרמו לי להחליט שאני צריך למצוא להם חומר".

גם הביקורת הצוננת על הציוד הטכני העלוב של הביטלס לא איחרה להגיע. נורמן סמית': "זה היה ציוד מחורבן ומכוער. המגברים היו מעץ שלא נצבע וללא ההארקה הם זמזמו באופן מטריד. הכי גרוע היה מגבר הבס של פול". לפול היה מגבר בס ענק שנקרא "ארון הקבורה" (בגלל צורתו) אותו בנה אדריאן בארבר – נגן לשעבר בלהקה הליברפולית הרועשת "השילוש הגדול" שעבד במעבדת אלקטרוניקה. המגבר, שפול החל להשתמש בו בסוף 1961, נועד להופעות ולא להקלטה. טכנאי ההקלטה המיומנים החליטו לוותר עליו ולחבר את פול למגבר אחר. המגבר של ג'ון נזקק לקשירה וייצוב כי היו בו חלקים רופפים שרעדו בעת הנגינה ויצרו רעש מטריד. זה היה יותר מדי בשביל אפשטיין, שהבין כי אין מנוס מרכישת ציוד חדש.

לאחר הקלטת הכלים כינס מרטין את הארבעה והסביר להם כיצד לשיר למיקרופונים אולפניים. הוא נאם והם עמדו לצדו ושתקו. בסוף דבריו אמר: "אמרתי עכשיו הרבה דברים ולא הגבתם לכלום. יש משהו שלא מוצא חן בעיניכם? אם כן תגידו לי". שקט הושלך בחדר עד שקולו של ג'ורג' הריסון נשמע: "כן, אני לא אוהב את העניבה שלך". למזלם היה למרטין חוש הומור, הקרח נשבר והביטלס יצאו מהאולפן כשהם אופטימיים לקראת הבאות.

בדרכם החוצה משם, הם עצרו אצל קופאי האולפן מיצ'ל ששילם את שכרם לפי תעריף איגוד המוזיקאים כאמנים חתומים ב-EMI.

באולפני החברה כבר היה ציוד להקלטה בארבעה ערוצים, שנועד בעיקר להקלטת אופרות. רק קומץ אמנים פופ מצליחים, כמו קליף ריצ'רד למשל, קיבלו את הזכות להקליט בציוד הזה. לביטלס לא ניתן לוקסוס ה"פור טראק" והם נאלצו להקליט בשני מכשירים נפרדים (שנקראו "טווין טראק"), שכל אחד מהם קיבל שני ערוצים בלבד במקביל. במכונה אחת הוקלטו הצלילים הבסיסיים של השיר ובשנייה ערוצי השירה, או כלי נגינה נוסף. בשלב מסוים נעמדו חברי הלהקה מול רמקול גדול שהשמיע את ההקלטה וניגנו או שרו את התוספות לפי מה ששמעו בזמן אמיתי. כך נהגו להקליט אז ב-EMI שירי פופ והביטלס לא היו יוצאים מן הכלל.

ההרצאות "ביטלמאניה! - הסיפור של הביטלס" ו"הביטלס למיטיבי לכת" כמו גם הרצאות מוזיקה מרתקות אחרות, להזמנה: 050-5616450

ב-6 ביוני בשנת 1969 יצא תקליטו הראשון של אלטון ג'ון ושמו EMPTY SKY. השמיים הריקים האלו פתחו קריירה אדירה.

לידתה של מכונת להיטים

כדי להבין את EMPTY SKY, צריך לחזור אחורה למשרדים של חברת המוזיקה DICK JAMES MUSIC, או בקיצור DJM. שם עבדו שני חבר'ה צעירים, אלטון כפסנתרן וכותב מנגינות, וברני טאופין כפזמונאי, תמורת משכורת צנועה של 25 פאונד לשבוע. תפקידם היה לכתוב שירים לאחרים, אך לאלטון זה לא הספיק. כפי שסיפר באוטוביוגרפיה שלו, הוא השתגע מזה שזמרים אחרים מבצעים את הלחנים שלו ולא מבינים את החזון האמיתי.

התשוקה הזו בערה בו עד כדי כך שהוא ואיש הצוות באולפן סטיב בראון הצליחו לשכנע את הבוס הגדול, דיק ג'יימס, לתת לו הזדמנות ולהקליט תקליט משלו. הוא הסכים וההקלטות התקיימו באולפן הקטנטן של DJM, בתקציב מגוחך, ולרוב בשעות הלילה המאוחרות או בסופי שבוע, בזמן שלונדון נמה את שנתה. האווירה הייתה משוחררת לחלוטין. בראון, שהפיק את התקליט, דחף את אלטון להתנסות וללכת עם תחושת הבטן. לצידו של אלטון ניגנו שני מוזיקאים שהפכו לחלק מהגרעין הקשה של להקתו בעתיד: הגיטריסט קיילב קוואי והמתופף רוג'ר פופ. הצליל שנוצר היה תערובת פרועה של פופ פסיכדלי, בלוז כבד ופולק-רוק מהורהר. זה היה הצליל של שני אמנים (אלטון וטאופין) שמחפשים את הקול הייחודי שלהם.

קיילב קוואי סיפר: "דיק ג'יימס היה מהאסכולה הישנה, אבל הלחץ שלו שנכתוב שיר פופ קליט לא היה דבר שלילי. דיק היה כמו אבא בשבילנו. הוא נתן לנו הזדמנות פז ללמוד את המקצוע באולפן הקטן שלו, וזה בדיוק מה שעשינו. זו הייתה התפתחות טבעית".

ההקלטות, שהתקיימו בין נובמבר 1968 לינואר 1969, היו חוויה בלתי נשכחת. "כולנו ניגנו יחד באותו החדר", תיאר קוואי. "לא היה חלון זכוכית שחצץ בינינו לחדר הבקרה. המפיק ראה אותנו דרך מסך טלוויזיה בשחור-לבן, אבל אנחנו לא ראינו אותו. היינו ממשיכים לנגן עד שהם לחצו על כפתור האינטרקום וצעקו לנו לעצור כדי לתקן משהו".

"קשה להסביר את ההשתאות שחשנו כשהתקליט התחיל להתגבש", סיפר אלטון. "אבל אני זוכר שכשסיימנו לעבוד על שיר הנושא... זה פשוט המם אותי. חשבתי שזה הדבר הכי טוב ששמעתי בחיים שלי". את אותו שיר נושא מהפנט, שעוסק באסיר הכמה לחירותו, הלחין אלטון בביתו ב-7 בינואר 1969. שבוע לאחר מכן הוא הוקלט באולפן, כשהטייק השישי נבחר לגרסת המאסטר.

שנים אחר כך, ההתלהבות של אלטון מהשיר לא פחתה: "זו רצועת רוק'נ'רול אדירה. אני מת על זה. אני זוכר שהקלטתי את השירה בחדר המדרגות של האולפן כדי לקבל את ההד המיוחד הזה, באולפן קטן מאוד בלונדון. גם סולו הגיטרה המחשמל של קיילב קוואי הוקלט בחדר המדרגות. זה התחבר בצורה כל כך מבריקה ועדיין נשמע כל כך טוב. קשה לכתוב שיר רוק'נ'רול בפסנתר. זה נשמע כמו שיר של הסטונס". ואכן, ההשפעה של הרולינג סטונס הייתה מכוונת לחלוטין, במיוחד מהשיר SYMPATHY FOR THE DEVIL.

היונה שהמריאה והוויקינגים באולפן

היהלום האמיתי, השיר שעמד במבחן הזמן, הוא ללא ספק SKYLINE PIGEON. הבלדה העדינה והיפהפייה הזו, על יונה הכלואה בכלוב ומשתוקקת לעוף לחופשי, הפכה להמנון שקט עבור המעריצים הראשונים. אלטון סיפר בספרו שהשיר הזה, בו הוא מנגן בצ'מבלו, היה אהוב עליו מהרגע הראשון, עד שהוקלט מחדש בהמשך.

שירים אחרים בתקליט חושפים את עולמות התוכן של טאופין הצעיר, שהיה שקוע בספרים. VALHALA הוא שיר רוק בלוזי על מיתולוגיה נורדית וויקינגים, ו-HYMN 2000 מציג חזון עתידני-דיסטופי. לצד הניסיונות האלו, שירים כמו LADY WHAT'S TOMORROW הראו שהצמד ידע גם לכתוב פופ קליט ומושלם, רמז לבאות.

שמיים ריקים יוצאים לחנויות

כשיצא לאוויר העולם, התקליט נחת בדממה מוחלטת. הוא מכר בקושי 4,000 עותקים בבריטניה ולא התקרב אפילו למצעדי המכירות. אפילו העטיפה המקורית שידרה הפקת LOW-BUDGET.

המבקרים של התקופה זיהו מיד את הכישרון הגולמי. במגזין "דיסק אנד מיוזיק אקו" נכתב: "אל תחמיצו את אלטון ג'ון. שם חדש לגמרי שהלחין את כל שיריו ויצר צליל טוב. המילים יכלו להיות בוגרות יותר ופחות יומרניות, אבל זו תלונה קטנה על תקליט ממש טוב". בעיתון IT החמיאו: "מצאתי את עצמי משווה את שירתו לזו של פיטר רואן, אבל השירים של אלטון מקוריים. שימו לב לשיר האחרון, GULIVER, שמשתמש במבנה פשוט ומוביל אותו לקרשנדו מרשים. גם ב-SKYLINE PIGEON אלטון מראה שהוא יודע לקחת טקסטים ולתת להם את העיבוד הטוב ביותר. השיר הטוב ביותר פה הוא שיר הנושא". ואילו ב"טופ פופס" סיכמו בהומור: "זה סוג של תקליט פולק-רוק. כשראיתי אותו, לפני שהקשבתי, לא האמנתי שהתקליט יהיה גרוע כמו עטיפתו – והנה אני צודק. התקליט מעולה!".

התקליט, אגב, יצא בארצות הברית רק בשנת 1975, ושם הוא זכה לעטיפה שונה, שלדעת רבים הייתה פחות מוצלחת מהמקורית. "כולנו היינו מרוצים מהתקליט הזה," סיכם קיילב קוואי את החוויה. "אהבנו אותו. זה היה מאוד כיף. היינו עדיין צעירים באותה תקופה, בתהליך של לימוד המקצוע. היינו בדרך, אבל עדיין לא שם לגמרי". הדרך הזו, שהתחילה בשמיים ריקים, הובילה אותם בסופו של דבר אל הכוכבים.

ההרצאה על אלטון ג'ון ("רוקט מן") והרצאות מוסיקה אחרות,

להזמנה פה: 050-5616459

דרמה בטנסי: קלודט אורביסון, ההשראה מאחורי הלהיט הענק OH, PRETTY WOMAN, נהרגה בתאונת אופנוע מחרידה לעיני בעלה, הזמר רוי אורביסון. כל הפרטים על יום ה-6 ביוני 1966, ששינה לעד את חייו של האיש עם קול הזמיר.

זה היה אמור להיות עוד יום קיץ מושלם. ב-6 ביוני 1966, רוי אורביסון, הזמר בעל המשקפיים הכהים והקול ששבר לבבות ברחבי העולם, דהר על אופנוע ההארלי דיווידסון שלו בכבישי גאלאטין, טנסי. מאחוריו, על אופנוע הונדה משלה, רכבה אשתו היפהפייה קלודט. האווירה הייתה מחויכת. הם היו בשיאו של קאמבק זוגי לוהט, לאחר פרידה קצרה וגירושין מתוקשרים, והאהבה פרחה מחדש. אך תוך שניות, סצנה פסטורלית זו הפכה לסיוט קורע לב.

בצומת הרחובות סאות' ווטר וקולס פרי, משאית טנדר יצאה לפתע מרחוב צדדי. הנהג, קנת' הרלד בן ה-30, לא הבחין באופנוע של קלודט, והיא התנגשה בעוצמה בדופן המשאית. רוי, שרכב לפניה, שמע את הרעש הנורא. הוא הסתובב וראה את המחזה שרדף אותו עד יומו האחרון.

עדת ראייה, אלין המפטון, סיפרה מאוחר יותר כיצד מצאה את רוי עומד קפוא במקומו, במצב של הלם מוחלט, בוהה בגופתה של אשתו ששכבה על המדרכה. "אצבעותיו התקשחו", תיארה את הרגע המצמרר. קלודט, רק בת 24, הובהלה לבית החולים המקומי, אך הפציעות היו אנושות. מותה נקבע כשעתיים לאחר מכן.

האישה שהייתה שיר

קלודט הייתה הרבה יותר מאשתו של כוכב. היא הייתה המוזה שלו, הדלק הסוער שהזין את יצירתו. מערכת היחסים שלהם, שהחלה כשהייתה בת 16 בלבד, הייתה רכבת הרים של אהבה ותשוקה, בגידות ופיוסים. רוי כתב עליה את הלהיט הראשון שלו, שנשא את שמה, שאותו מסר לחבריו, צמד האחים אוורלי. זה הפך ללהיט גדול.

אך גולת הכותרת הייתה כמובן OH, PRETTY WOMAN. השיר נולד ברגע אחד של קסם ביתי. קלודט נכנסה לסלון והודיעה לרוי שהיא יוצאת לקניות. הוא שאל אם היא צריכה כסף. שותפו לכתיבה, ביל דיס, התלוצץ ואמר "אישה יפה אף פעם לא צריכה כסף". המשפט הזה הצית את דמיונו של רוי, ותוך פחות משעה, נולד אחד השירים המזוהים יותר עם שנות השישים. אירוני ומצמרר לחשוב שאותה אישה יפה, שקיבלה שיר נצחי, מצאה את מותה על הכביש זמן לא רב לאחר מכן.

הצער והטרגדיה הנוספת

הנהג הפוגע, קנת' הרלד, הואשם תחילה בהריגה, אך האישומים נגדו בוטלו. על פי הדיווחים, היה זה רוי אורביסון עצמו שביקש לחון אותו, באומרו שהידיעה על מה שעשה תהיה עונש מספיק כבד לשארית חייו.

עבור רוי, זו הייתה תחילתה של תקופה אפלה מנשוא. הוא נסוג מהופעות ומהקלטות, שקוע באבל כבד על אהובתו ועל אם שלושת בניהם הקטנים – רוי דה-וויין, אנתוני קינג ווסלי. המשימה לבשר להם שאמם לא תשוב עוד הביתה נפלה על כתפיו השבורות.

באופן בלתי נתפס, הגורל האכזר עוד לא אמר את דברו. שנתיים בלבד לאחר מותה של קלודט, בעת שרוי היה בסיבוב הופעות באנגליה, שריפה פרצה בביתו בטנסי. שני בניו הגדולים, רוי דה-וויין ואנתוני קינג, נספו באסון. רק וסלי, בנו הצעיר, ניצל. האיש ששר על בדידות ואובדן באופן שנגע במיליונים, חווה כעת סבל אישי שעלה על כל דמיון. המוזיקה שלו, שתמיד הייתה ספוגה במלנכוליה, קיבלה משמעות חדשה, עמוקה וכואבת. עולמו של רוי אורביסון נחרב, אך קולה של "האישה היפה" שלו ממשיך להדהד לנצח.

הצילו! ג'נסיס הפכה ללהקת פופ! ב-6 ביוני 1986, עולם המוזיקה קיבל זריקת אנרגיה מסוג חדש לגמרי כשהתקליט INVISIBLE TOUCH נחת בחנויות. חובבי הרוק המתקדם הוותיקים נתבקשו בנימוס לחפש עניין במקום אחר, כי כאן התחילה חגיגה מסוג שונה לחלוטין.

זה היה הרגע שבו ג'נסיס, הלהקה שפעם יצרה יצירות רוק מורכבות וארוכות, לחצה על כפתור הטורבו ושיגרה את עצמה היישר אל לב המיינסטרים. התוצאה הייתה תקליט שהתפוצץ במצעדים, הניב לא פחות מחמישה סינגלים שהגיעו לחמישייה הפותחת בארצות הברית, והפך לתקליט היחיד של הלהקה שכבש את המקום הראשון במצעד האמריקאי. הם אולי איבדו כמה מעריצים עם זקן וחיבה ליצירות באורך קילומטר, אבל הרוויחו בתמורה צבא שלם של מאזינים חדשים.

לב של רוקר, נשמה של פופ

את מילות שיר הנושא, אותו להיט קליט וממכר, כתב פיל קולינס על בת זוגו דאז, אנדי. אבל אל תצפו לבלדה דביקה. קולינס סיפר שההשראה המוזיקלית הגיעה דווקא מהלהיט THE GLAMOROUS LIFE של שילה אי, שנכתב על ידי לא אחר מאשר פרינס. זו הייתה ההוכחה שג'נסיס מאזינה היטב למה שקורה ברדיו.

באותה תקופה, קולינס היה בשיא הצלחת קריירת הסולו שלו עם התקליט NO JACKET REQUIRED. רבים תהו מדוע הוא בכלל צריך את הלהקה. בספרו האוטוביוגרפי הוא הסביר את הכול: "התגעגעתי לחבר'ה. טוני ומייק הפכו ליותר חביבים ככל שעבר הזמן, שזה ההפך מנרטיב להקת הרוק המסורתית. טוני, שהיה פעם בחור די עצבני, הפך לחבר נהדר, מצחיק ושנון, במיוחד עם כוס יין. גם מייק השתחרר".

אבל הייתה סיבה נוספת, מעשית ומרגשת לא פחות. כשנשאל על כך במגזין הרולינג סטון, ענה קולינס: "כשאתה בלהקה, זו משפחה. יש את צוות ההופעות והמשפחות שלהם לחשוב עליהם. אם אתה פשוט אומר, 'אני עוזב', הם יגידו, 'אבל רק קנינו בית עם משכנתא'. אתה לא יכול לעשות את זה לאנשים".

קסם באולפן הביתי

הכימיה הזו הורגשה היטב באולפן הביתי של הלהקה, "החווה" (THE FARM) במחוז סארי שבאנגליה. הגיטריסט מייק ראת'רפורד תיאר בספרו את תהליך היצירה הייחודי: "הזיכרון שלי מכתיבת התקליט הוא מכניסתי לסטודיו וזה פשוט זרם. לפיל הייתה מכונת תופים קטנה והיינו מג'מג'מים עם הקצב שלה. פיל היה שר כל מה שעלה לו לראש וטוני ואני היינו יוצרים כל מיני אקורדים מסביב, עד שנוצרו שירים". קולינס הוסיף: "אני לא מכיר אף להקה אחרת שעובדת כמונו, יושבים, מאלתרים יחד, עד שמשהו קורה. היה לנו כאן משהו מיוחד".

עם זאת, ראת'רפורד היה מודע לפער בין העבר להווה: "מעריצים תמיד יעדיפו את העידן שבו הם גילו אותך לראשונה. זה לא התקליט המובהק של ג'נסיס, אבל הוא כנראה היה הרגע החם ביותר שלנו מבחינת הצלחה מסחרית". אפילו הקלידן, טוני בנקס, הודה ברגשות מעורבים כלפי שיר הנושא: "עבורנו זה שיר רוק די פשוט. אני אף פעם לא חושב שאני הולך לאהוב אותו, אבל אז כשאני שומע אותו, אני אוהב אותו. מבחינה אינטלקטואלית אני לא בטוח לגביו, אבל הוא עובד".

בובות, פוליטיקה וחוש הומור

אבל התקליט לא היה רק פופ מלוטש. ג'נסיס גם החליטה לנעוץ סיכה בבלון הפוליטי של אותה תקופה עם השיר LAND OF CONFUSION. ראת'רפורד, שכתב את המילים, יצר שיר מחאה נגד מנהיגי המעצמות בעידן המלחמה הקרה, רונלד רייגן ומיכאיל גורבצ'וב, והאיום הגרעיני המתמיד. "תמיד נמנעתי מלעשות שיר הטפה", אמר, "אבל נראה שזה עבד, אולי בגלל שהמוזיקה די כועסת וזה גרם לזה לעבוד".

השיא היה הקליפ הבלתי נשכח, שנוצר בשיתוף פעולה עם תוכנית הסאטירה הבריטית המפורסמת "ספיטינג אימג'". לאחר שהתוכנית כבר יצרה בובות קריקטורה של חברי הלהקה, ג'נסיס פנתה ליוצרים וביקשה מהם ליצור קליפ שלם. התוצאה הייתה קליפ גאוני שבו בובות גרוטסקיות של מנהיגי עולם מתרוצצות בכאוס, בזמן שבובותיהם של קולינס, בנקס וראת'רפורד מופיעות ומוכיחות שללהקה יש חוש הומור מפותח, גם כשהיא עוסקת בנושאים רציניים.

בסופו של דבר, INVISIBLE TOUCH היה הימור אדיר שהשתלם בגדול. הוא הוכיח שג'נסיס מסוגלת להמציא את עצמה מחדש, לכבוש קהלים חדשים, ועדיין לשמור על הניצוץ המיוחד שהפך אותה לאחת הלהקות החשובות בעולם. גם אם זה לא היה אינטלקטואלי, זה פשוט עבד. ובגדול.

ב-6 ביוני בשנת 1967 יצא תקליט הבכורה של הלהקה האמריקאית, מובי גרייפ - שהייתה אמורה לכבוש את העולם והתרסקה ביום אחד.

סן פרנסיסקו, 6 ביוני 1967. האוויר בעיר מחושמל, מהפכת אהבה ופסיכדליה בשיאה, ונדמה שכל יום יוצאת עוד להקה שתשנה את פני המוזיקה. אחרי שג'פרסון איירפליין שיחררו את התקליט המופתי SURREALISTIC PILLOW, הבמה הייתה מוכנה לכוכבת העולה הבאה. והכוכבת הזאת הייתה אמורה להיות מובי גרייפ, להקה עם כישרון מתפרץ, הופעה כריזמטית ומפלצת מוזיקלית בעלת חמישה ראשים, כשכל אחד מהחברים כותב, שר ומנגן ברמה וירטואוזית. אבל ביום שבו תקליט הבכורה שלהם יצא, משהו באשכול הענבים המוזהב הזה החל להירקב במהירות מסחררת.

מפלצת בחזרות, תופעה על הבמה

בואו נחזור רגע אחורה. את ההרכב הזה הקים מנהל הלהקות השאפתן מת'יו כץ, שפעל כמו מדען מטורף והרכיב להקה מחמישה חלקים מוכשרים להפליא. הוא אסף את הבסיסט בוב מוזלי, הגיטריסט פיטר לואיס, המתופף דון סטיבנסון, הגיטריסט הנוסף ג'רי מילר, והגיטריסט השלישי, אלקסנדר 'סקיפ' ספנס. כן, אותו סקיפ ספנס שהיה במקור המתופף של ג'פרסון איירפליין ותופף שם בעיקר כי הוא נראה נהדר. עכשיו הוא קיבל גיטרה ליד.

הכימיה הייתה מיידית. כל חברי הלהקה הגיעו מרקע משפחתי רעוע ומצאו במרתף החזרות מקלט ועולם חדש. הם התאמנו שעות על גבי שעות מדי יום, והדיווחים מההופעות הראשונות שלהם במועדונים של סן פרנסיסקו דיברו על תופעה שטרם נראתה. התיאום בין שלוש הגיטרות היה טלפתי, והשילוב בין רוק, פולק, בלוז, קאנטרי ופסיכדליה היה מהפנט. לא פלא שחברת התקליטים הענקית קולומביה מיהרה להחתים אותם.

התקליט המושלם והעטיפה הפרובוקטיבית

החזרות האינטנסיביות השתלמו. במרץ ואפריל 1967, הלהקה נכנסה לאולפן והקליטה את תקליט הבכורה שלה, יצירה מהודקת ומושלמת. הקטע הפותח, HEY GRANDMA, הוא מתקפת גיטרות בשרנית ותופים דוהרים, והוא מספר, כמה שזה נשמע משעשע היום, על טרנד היפי של נערות צעירות שלובשות בגדי סבתא משוק הפשפשים.

אבל עוד לפני שהמחט נגעה בוויניל, החלו הבעיות. בצילום העטיפה המקורי, המתופף דון סטיבנסון נתפס כשהוא מניף אצבע משולשת על כלי ה-WASHBOARD שהחזיק. חברת קולומביה המבוהלת מיהרה לטשטש את האצבע בהדפסות הבאות. כאילו לא די בכך, דגל אמריקה שהתנוסס ברקע ליד סקיפ ספנס נמחק גם הוא במהדורות מאוחרות יותר, מחשש לשערורייה פוליטית. רק שנים אחר כך, בהוצאות מחודשות, צונזרו הצנזורים והתמונה חזרה למלוא הדרה הפרובוקטיבי.

מסיבת ההשקה שהפכה לזירת פשע

שיא האבסורד הגיע ביום יציאת התקליט. חברת קולומביה ארגנה מסיבת השקה גרנדיוזית באחד האולמות הנחשבים בסן פרנסיסקו. יין נשפך כמו מים, אשכולות ענבים קישטו כל פינה, וכמויות אדירות של פרחי סחלב יקרים הוטסו במיוחד מהוואי כדי להרשים את העיתונאים, שקיבלו ערכות יח"צ מפוארות. האירוע היה הצלחה מסחררת, עד לרגע סיומו.

אבל מיד כשהאורות כבו, המשטרה פשטה על המקום ועצרה שלושה מחברי הלהקה – מילר, לואיס וספנס – באשמת שימוש בסמים וקיום יחסי מין עם קטינות. המעצרים האלו, בשילוב טריפים רעים של LSD שהלכו והחמירו (במיוחד אצל ספנס, שסבל מהתמוטטות קשה), היו המסמר הראשון בארון הקבורה של הלהקה.

את המסמר השני והאחרון נעצה חברת התקליטים שלהם, במהלך שיווקי שנלמד עד היום בבתי ספר לשיווק תחת הכותרת "איך לא לעשות את זה, בחיים!". במקום לתת לתקליט לצבור תאוצה, קולומביה החליטה לשחרר עשרה מתוך שלושה עשר שירי התקליט כסינגלים. לא אחד אחרי השני, אלא את כולם יחד, בחמישה סינגלים שונים, באותו היום. התוצאה? בלבול מוחלט. תחנות הרדיו לא ידעו מה לשדר, הקהל לא ידע מה לקנות, וכל הסינגלים נפלו לתהום הנשייה.

כך, להקה שהייתה אמורה להיות הביטלס והרולינג סטונס של אמריקה, הפכה לבדיחה טראגית. תקליט הבכורה שלה נחשב היום לקלאסיקה על-זמנית וליצירת מופת של הפסיכדליה, ומוזיקאים רבים מציינים אותם כהשפעה מכרעת. אבל כל זה, כמובן, קרה הרבה אחרי שהענבים כבר החמיצו.

האיש שהיה כולו חיוך ענק ואפרו אימתני עוד יותר (שהיה בכלל פאה) הלך לעולמו ב-6 ביוני 2006, והוא בן 59 בלבד. קריסת הכליות ששמה קץ לחייו של הקלידן המחונן בילי פרסטון, הייתה שיאה של הידרדרות ארוכה וכואבת, רצופה בבעיות בריאות, הסתבכויות משפטיות וקשיים כלכליים. זהו סיפורו של גאון מוזיקלי שנגע בפסגות הכי גבוהות של הפופ והרוק, רק כדי לצלול למעמקים אפלים.

הקריירה שלו הייתה רכבת הרים מסחררת. מצד אחד, להיטי סולו שהגדירו את הסאונד של שנות השבעים ושיתופי פעולה עם השמות הגדולים ביותר בתעשייה, ומהצד השני, מאבקים אישיים שהכריעו אותו. הרזומה שלו נראה כמו היכל התהילה של הרוק'נ'רול: הוא ניגן אורגן האמונד עבור ריצ'רד הקטן, ארית'ה פרנקלין, ריי צ'ארלס, ג'ו קוקר ועוד. אך שתי השורות הזוהרות ביותר בקורות החיים שלו הן ללא ספק הביטלס והרולינג סטונס. לא בכדי כינה אותו רינגו סטאר: "נגן ההאמונד הטוב ביותר שפיאר את כדור הארץ".

האיש שהציל את הביטלס (לרגע)

הרגע המכונן ביותר שלו, זה שנצרב בזיכרון הקולקטיבי, היה כשהופיע על גג קפוא בלונדון עם הביטלס, במה שהפך להופעתם הציבורית האחרונה. המופע הזה תועד לפרויקט המקורי שנקרא GET BACK. "הם גרמו לי להרגיש חבר בלהקה", סיפר בראיון משנת 2001. ואכן, הוא היה הרבה יותר מנגן שכיר. אה כן, וגם הופעתו הבלתי נשכחת במופע שהפיק ג'ורג' האריסון לבנגלה דש, בשנת 1971, ראויה מאד לציון.

פרסטון נולד ביוסטון, טקסס, והיה ילד פלא אמיתי. כבר בגיל 10 הוא ליווה באורגן את זמרת הגוספל, מהאליה ג'קסון. בשנת 1962, כשריצ'רד הקטן שכר את שירותיו לסיבוב הופעות באירופה, הגורל הפגיש אותו עם ארבעה צעירים מליברפול. ב-1 בנובמבר 1962, הביטלס, אז עוד לפני הפריצה הגדולה, חיממו את ריצ'רד הקטן במועדון הסטאר קלאב בהמבורג. פרסטון היה אז רק בן 15, אבל הכישרון שלו כבר הרעיד את הקירות. "הם נהגו להגיע אל מאחורי הקלעים ולשאול הרבה שאלות על ריצ'רד הקטן ואמריקה, והיינו מג'מג'מים כמה שירים", הוא נזכר.

הקשר הזה התחדש בתחילת 1969, בתקופה האפלה של הביטלס. ג'ורג' האריסון, שזיהה את פרסטון בהופעה בלונדון, הזמין אותו למתחם החזרות של חברת אפל. הוא לא הזמין אותו רק כדי להגיד שלום; הוא קיווה שנוכחותו של מוזיקאי חיצוני ומוכשר תפיג את המתיחות הנוראית ששררה בין חברי הלהקה בזמן העבודה על הפרויקט החדש. "זה היה מאבק בשבילם", אמר פרסטון. "הם איבדו את השמחה". הנוכחות שלו עשתה פלאים. הוא ניגן בפסנתר חשמלי ובאורגן, והפיח חיים חדשים בשירים. ג'ון לנון התלהב כל כך עד שהציע לצרף אותו רשמית כחבר חמישי בביטלס, אך פול מקרטני התנגד בתוקף. למרות זאת, על עטיפת התקליטון GET BACK, זכה פרסטון לכבוד חסר תקדים: הוא היה המוזיקאי החיצוני הראשון שקיבל קרדיט מלא לצד הביטלס.

מילד פלא לכוכב על

כאות תודה, הביטלס החתימו אותו בחברת התקליטים שלהם, אפל. שם, תחת הפקתו של ג'ורג' האריסון, הוא הקליט שני תקליטים. הראשון, THAT'S THE WAY GOD PLANNED IT משנת 1969, היה הפעם הראשונה שקיבל הזדמנות לשיר חומרים מקוריים. האריסון גייס למענו נבחרת חלומות שכללה את אריק קלפטון, קית' ריצ'רדס וג'ינג'ר בייקר. התוצאה הייתה תקליט גוספל-רוק סוחף, ושיר הנושא, עם אורגן ההאמונד השמיימי של פרסטון, הפך לקלאסיקה. "מעולם לא עשיתי אודישנים, אנשים פשוט קראו לי לנגן איתם", אמר פעם, "אני מרגיש שזו הייתה ברכה. וזו הדרך בה אלוהים תכנן זאת".

התקליט השני שלו באפל, שנקרא ENCOURAGING WORDS ויצא בשנת 1970, כלל פנינה היסטורית: הגרסה המוקלטת הראשונה אי פעם לשיר של האריסון, MY SWEET LORD. ג'ורג' עצמו יקליט את הגרסה המפורסמת שלו רק ארבעה חודשים מאוחר יותר.

שנות השבעים היו תור הזהב של פרסטון. הוא שחרר להיטי ענק משלו, מהקטע האינסטרומנטלי הפ'אנקי OUTA-SPACE ועד ללהיטי הפופ NOTHING FROM NOTHING ו-WILL IT GO ROUND IN CIRCLES. במקביל, הוא הפך לחבר לא רשמי ברולינג סטונס, וניגן בכמה מהתקליטים החשובים שלהם, ביניהם STICKY FINGERS ו-EXILE ON MAIN ST. הוא התארח בתקליט המופת של סליי והפאמילי סטון, THERE'S A RIOT GOIN' ON, והיה נראה שהקריירה שלו בנסיקה אינסופית. הוא אפילו כתב את הבלדה המרגשת YOU ARE SO BEAUTIFUL, שג'ו קוקר הפך מאוחר יותר להמנון אלמותי.

הנפילה והגאולה

אך ככל שהאור סביבו היה בוהק יותר, כך הצללים הפכו ארוכים יותר. הוא היה מהאורחים המוזיקליים הראשונים בתוכנית SATURDAY NIGHT LIVE עם עלייתה לאוויר בשנת 1975, וכיכב בתפקיד הראשי בסרט המפוקפק (בלשון המעטה) SGT. PEPPER'S LONELY HEARTS CLUB BAND משנת 1978. הלחץ והבדידות של חיי הכוכבות החלו לתת את אותותיהם. "רציתי לשמור על הריגוש שהרגשתי על הבמה", הודה. "אחרי שההמונים הלכו הביתה, נשארתי לבד".

בשנת 1992, בעיית הסמים שלו הגיעה לנקודת שבירה. הוא הואשם בתקיפה ובאחזקת קוקאין ובילה תשעה חודשים במרכז גמילה. אך הצרות לא תמו. בשנת 1997 הוא נידון לשלוש שנות מאסר בגין הפרת תנאי השחרור שלו, ובשנת 1998 אף הודה באשמת הונאת ביטוח.

לאחר שחרורו מהכלא, עולם המוזיקה קיבל אותו בחזרה בזרועות פתוחות. הוא הופיע בסרט BLUES BROTHERS 2000, ונתן הופעה בלתי נשכחת בקונצרט לזכרו של ג'ורג' האריסון בשנת 2002, שם סולו ההאמונד שלו בשיר ISN'T IT A PITY היה אחד משיאי המופע. הוא המשיך להקליט ולהופיע, ואף השתתף בגמר עונת 2005 של AMERICAN IDOL. עבודת האולפן האחרונה שלו הייתה באוקטובר 2005, עבור תקליט של סם מור.

זמן קצר לאחר מכן, בנובמבר 2005, הוא נכנס מרצונו למרפאת גמילה במאליבו, שם סבל מדלקת בקרום הלב שהובילה לכשל נשימתי והותירה אותו בתרדמת. הוא מעולם לא התעורר ממנה. "כשאתה מצליח, אתה רק מנסה לעשות את הטוב ביותר שאתה יכול", אמר פרסטון בראיון האחרון שלו. "אתה לא יודע אם אתה עושה משהו חשוב, והאם זה ייכנס להיסטוריה. אבל זה שאתה מסוגל לעשות את זה, ולשאוף לעשות את הטוב ביותר - זה ההישג". ואכן, בילי פרסטון תמיד עשה את הטוב ביותר, וההישגים שלו מהדהדים עד היום.

זה היה אחד הרגעים הגדולים והמוזרים בתולדות הרוק: בלילה אחד, ב-6 ביוני 1971, על במת הפילמור איסט בניו יורק, שניים מהמוחות המוזיקליים הגדולים של המאה ה-20, ג'ון לנון ופרנק זאפה, חברו לג'אם סוער ומאולתר. מה שהתחיל כמפגש פסגה היסטורי, הסתיים בסכסוך צורם על קרדיט וכסף, והוכיח שגם גאונים יכולים להיות קטנוניים.

הכל התחיל בתחנת רדיו

הסיפור המוזר הזה נולד בכלל במקרה, במהלך ראיון שקיימו ג'ון לנון ויוקו אונו בתחנת הרדיו WPLJ עם השדרן הווארד סמית'. כשהראיון הסתיים, סמית' סיפר להם שהוא בדרכו לפגוש את פרנק זאפה ותהה אם לנון ירצה להצטרף. לנון, שתמיד חיפש ריגושים, קפץ על ההזדמנות.

זאפה, מצידו, לא נפל מהכיסא. "עיתונאי דפק בדלת חדרי בבית המלון עם טייפ ביד ואמר לי שהוא רוצה להכיר לי את ג'ון לנון", סיפר זאפה בשנת 1984. "הוא כנראה ציפה שאני אתעלף מהתרגשות. פשוט אמרתי 'בסדר' והכנסתי אותם פנימה".

לנון, ששמע אינספור סיפורים על ההופעות הביזאריות של זאפה, הגיע מוכן לכל תרחיש. הוא דמיין שימצא מולו אדם מטורף מוקף בנערות עירומות. במקום זאת, הוא גילה מלחין קפדן, רציני וממוקד, ששולט ביד רמה בנעשה סביבו. ההפתעה גרמה ללנון לפלוט את המשפט האלמותי: "אתה לא מכוער כמו שציפיתי שתהיה". זאפה, שהעריך את חוש ההומור היבש, השיב מיד בהזמנה להצטרף אליו ואל להקתו להופעה בפילמור איסט באותו ערב.

היסטוריה נכתבת על הבמה

כל החבורה נהרה לאולם, שנחשב אז לכנסיית הרוק'נ'רול של ניו יורק ועמד בפני סגירה סופית שבועות ספורים לאחר מכן. מאחורי הקלעים, האווירה התחממה במהירות. לנון וזאפה חיברו את הגיטרות למגברים ופתחו בג'אם ספונטני של קלאסיקות רוק ישנות של צ'אק ברי ובו דידלי. יוקו אונו הצטרפה לחגיגה כשהיא נשענת על שולחן איפור ומשחררת לאוויר את צרחותיה האוונגרדיות המוכרות.

כשההופעה של זאפה ולהקתו, THE MOTHERS, החלה לנגן, לנון עמד בצד הבמה ליד קונסולת הסאונד, מתבונן בהערצה במופע הרוק התיאטרלי והווירטואוזי. זאפה, שהבין את גודל המעמד, החל לשלב בהופעה קטעים קצרים ומאולתרים משירים של הביטלס, כרמז לבאות. בכל פעם שהקהל זיהה את הנעימה המוכרת, הוא הגיב בשאגות התלהבות, מה שעודד מאוד את לנון שעמד בצד מבלי שאיש מהנוכחים הבחין בו.

לקראת סוף המופע, כשהקהל דרש הדרן, זה קרה. ללא כל התרעה מוקדמת, עלו לבמה ג'ון לנון ויוקו אונו. במשך כמה שניות שררה בקהל תדהמה מוחלטת, ואז, כשהזיהוי חלחל, האולם כולו התפוצץ בתשואות אדירות. כל אלו שכבר החלו לצעוד ליציאה הסתובבו על עקבותיהם ורצו בחזרה למקומותיהם.

לנון ניגש למיקרופון, לעס את המסטיק הנצחי שלו ואמר בדרמטיות: "הנה שיר שלא שרתי מאז מועדון קאברן". מיד לאחר מכן, הלהקה פצחה בגרסת בלוז ארוכה ומחשמלת לקלאסיקה BABY PLEASE DON'T GO.

ארבעים דקות של כאוס מופתי

מה שהתרחש לאחר מכן היה מופע כאוטי ומבריק שנמשך כמעט 40 דקות ללא הפסקה. לנון שר וניגן בגיטרה בהתלהבות של ילד, יוקו צרחה את נשמתה בין השורות, וזאפה ניצח על כל האופרציה בתנועותיו החדות והייחודיות. בשלב מסוים, זאפה ניגש ללנון ולימד אותו את תנועות הניצוח שלו. לנון, נלהב מהכוח שהופקד בידיו, החל לנצח בעצמו על להקת ה-MOTHERS, שתרגמה כל תנועת יד שלו לצליל מדויק. הערב הגיע לשיא מוזר כשיוקו העלתה לבמה שק גדול, נכנסה לתוכו עם מיקרופון והמשיכה את המופע הווקאלי שלה מתוכו. זאפה סיים את ההופעה במילים "לילה טוב" והשאיר את ג'ון ויוקו לבדם על הבמה, כשלנון מפיק צלילי פידבק מחרישי אוזניים מהגיטרה שלו.

האירוע היה כה סוער, עד שלנון ואונו נאלצו להמתין בחדר ההלבשה עד כמעט חמש לפנות בוקר כדי שהאזור יתפנה.

הבוקר שאחרי: האלבום שחיסל את החברות

האופוריה של אותו לילה היסטורי התפוגגה מהר מאוד. זאפה, בנדיבותו, העניק ללנון את הקלטות המאסטר של הג'אם לשימוש אישי. להפתעתו המרה, לנון ויוקו כללו קטעים ארוכים מההקלטה באלבום הכפול שלהם, SOME TIME IN NEW YORK CITY, שיצא שנה לאחר מכן. זאפה רתח מזעם. לא רק שלנון השתמש בחומרים ללא רשות מסחרית, הוא גם לא טרח להעניק לו קרדיט על ההלחנה של הקטעים המאולתרים.

הסכסוך לא נפתר מעולם. שנים לאחר מכן, זאפה הוציא גרסה משלו להקלטות באחד מאלבומיו, PLAYGROUND PSYCHOTICS, רק כדי "לתקן את העוול ההיסטורי". כך, מפגש פסגה נדיר בין שני ענקי מוזיקה הפך לאנקדוטה מרירה על אגו, כסף, ועל האופן שבו לילה אחד של קסם טהור יכול להסתיים בטעם חמוץ שנמשך עשרות שנים.

ב-6 ביוני בשנת 1970 יצא האלבום השלישי (והכפול) של להקת סופט מאשין, שנקרא THIRD. פעם שלישית גלידה?

לאחר שני אלבומים ואין ספור הופעות, הפכה סופט מאשין באוקטובר 1969 לגוף מוזיקלי שונה למדי ממה שהיה עד כה. ההדגשה המוזיקלית שלהם מעתה ואילך הייתה על ג'אז חופשי עם השפעות מתקדמות ואף אוונגרדיות. חברי הלהקה עד כה היו: רוברט וויאט בתופים ושירה, מייק רטלדג' בקלידים מטורפים ויו הופר בבס. בתקופה הזו הורחבה הלהקה לשבעה אנשים, עם צירופם של אלטון דין בסקסופונים, מארק צ'אריס בחצוצרה, ניק אוונס בטרומבון ולין דובסון בסקסופון וחליל.

יו הופר סיפר: "אלטון דין היה איש של ג'אז בכל ליבו. סוג של ג'אז חופשי. רוברט וויאט ואני היכרנו את הזרם המוזיקלי הזה עוד כשהיה לנו טריו בשנת 1963, עם דייויד אלן. נהגנו לנגן חומרים חופשיים, כך שבואו של אלטון דין גרם לנו לרצות לנוע שוב בכיוון הזה".

הופעת הבכורה של ההרכב המורחב הייתה בפסטיבל AMOUGIES שהיה בבלגיה ב-28 באוקטובר 1969. באותו הפסטיבל הופיעו גם אמנים כמו פינק פלויד וקפטיין ביפהארט. פרנק זאפה הנחה את הפסטיבל ואף עלה לנגן עם כל הרכב שהופיע שם. בחודשים נובמבר ודצמבר הופיעה הלהקה בסיבוב בצרפת. שם אף הצטלמה לכמה תוכניות טלוויזיה צרפתיות. בסוף 1969 אף הגיעה החתמה של הלהקה לחברת התקליטים CBS (וחברת קולומביה בארה"ב). בתקופת ההחתמה פרשו צ'אריג ואוונס מההרכב. סופט מאשין המשיכה להופיע פעמים רבות בתחילת השנה הזו, כשבסוף מרץ פרש מהלהקה גם לין דובסון (לטובת להקתו של המתופף קיף הארטלי).

רוברט וויאט אז לעיתון מלודי מייקר: "יכול להיות שאנחנו קצת מתעלמים מהקהל שלנו בהופעה, כי אנחנו לא עוצרים בין השירים כדי לסחוט ממנו מחיאות כפיים. אנחנו לא באמת יודעים מה הקהל שלנו מרגיש. עכשיו, כשביטלו את ההפסקה הכפויה באמצע מופעים, אנחנו יכולים גם לנגן ללא הרף במשך שעה וחצי. אנו חשים שיש בנו התקדמות מבורכת, בה כל אחד מאיתנו לומד הרבה יותר על הכלי שהוא אחראי עליו. אבל לא כל הופעה שלנו נגמרת בתחושה טובה. יש הופעות בהן מייק ירד מהבמה כשהוא מצוברח לגמרי בעוד אני נלהב ביותר. אמנם מייק מלומד יותר מאיתנו מוזיקלית, אך אין זה אומר שאנו פחות אינטואיטיביים ממנו. אנחנו לא עושים חזרות מוזיקליות רבות כי מבחינתנו הגילוי המוזיקלי האמיתי נמצא על הבמה. זה כמו ציור. יש ציירים שעורכים דוגמאות לפני הציור האמיתי, אך אנחנו לא כאלה. ההופעות שלנו גמישות מאד. נגינת הבס של יו היא הדבר החדש הכי מעניין בשבילי. הוא עושה דברים בבס שלא שמעתי לפני כן אצל אף אחד אחר. כשהוא מנגן סולואים, הוא לרוב מנגן אותם בצלילים הגבוהים ובאופן מהיר. עם זאת, הוא מצליח להשחיל בהם גם צלילים נמוכים שמשאירים אותו בתחום הבס. הקהל הבריטי הוא הקהל הכי פחות אידיאלי. בצרפת ובהולנד אוהבים אותנו יותר.

בנוגע לשירה שלי, אני ילד של עולם הפופ. אני מקשיב הרבה לסליי ומשפחת סטון ושואב מהם השראה. אני שר בקול גבוה כי קשה לי לשיר במדויק בתדרים הנמוכים. בשירה שלי אני מדבר אל הקהל. סיד בארט השפיע עליי המון בשירה. מבחינת סגנון התיפוף שלי, למדתי לתופף אצל נגן ג'אז שהראה לי כיצד לתופף עם המרפקים פנימה. אבל היה לי קשה לעשות זאת עד שזנחתי את העניין. אני שוקל לשים את תוף הסנר שלי בצד אחד של המערכת, במקום במיקומו הטבעי באמצע. את מערכת התופים שאני מנגן בה עכשיו קיבלתי ממיץ' מיטשל, המתופף של הנדריקס, שהזמין אותה בארה"ב. זו מערכת נוחה ביותר. ממש כמו להיות בתוך חדר קטן ונעים. אם למדתי משהו מעולם הג'אז, זה מה לא לעשות בתיפוף. אני לא רוצה להישמע יהיר אבל יש מתופפים שספגו את כל לימוד הג'אז אבל מתופפים באופן הכי שגוי. בסופו של דבר, כל עניין התיפוף עבורי מגיע למקום אחד והוא חטיבת הקצב של ג'יימס בראון".

בתחילת אפריל נכנסה הלהקה לאולפני IBC שבלונדון על מנת להשלים את ההקלטות לאלבום השלישי. הקטע הפותח FACELIFT נערך באופן מוצלח משתי הופעות של הלהקה שנערכו בינואר 1970, בתוספת אפקטים ולופים של סלילי הקלטה. פתיחת האורגן המרשימה של רטלדג' בקטע הזה גרמה להפתעה ענקית בקרב מעריצי הלהקה בזמנו, שלא ציפו לדבר שכזה. למעשה, המוזיקה בסגנון הזה של האלבום לא נשמעה כמותה לפני כן על ויניל של להקה בריטית כלשהי.

הקטע בצד השני של האלבום הוא יצירה של רטלדג' שנקראת SLIGHTLY ALL THE TIME. בהקלטה שכאן מתארח החלילן (שמנגן כאן בחליל ובקלרינט בס) ג'ימי האסטינגס, שהוא אחיו הגדול של פיי הייסטינגס מלהקת קראוואן. הקטע של רטלדג' מסתיים באופן נהדר עם הלחנה שנקראת BACKWARDS. המלודיה הזו של BACKWARDS קיבלה שימוש יעיל אצל להקת קראוואן ב-1973, כשהקליטה אותו כחלק מיצירה שלה בשם L'AUBERGE DU SANGLIER.

צד ג' של האלבום מכיל את הקטע הווקאלי היחיד שבאלבום, מפרי מוחו של רוברט וויאט. הקטע נקרא MOON IN JUNE. זהו הקטע היחיד שיש לו קשר מוזיקלי ברור לשני האלבומים הקודמים של הלהקה. זהו גם הקטע האחרון בקטלוג של סופט מאשין בו ייעשה שימוש בשירה כלשהי. חברי הלהקה האחרים לא התלהבו מהלחן הזה של וויאט והיו נגד שיבוצו יצירה זו הינה מפגן סולו מרשים של וויאט, שניגן כאן בתופים ובאורגן ההאמונד (תוך שימוש יפה גם בתפקידי בס על האורגן). רטלדג' והופר תורמים מעצמם רק מאמצע הקטע הזה. אלטון דיו נעדר ממנו לחלוטין. אורח בקטע הזה הוא הכנר ראב ספאל. ועדיין - זהו הקטע הכי מרשים לטעמי באלבום.

וויאט כתב את זה עוד בשנת 1967 והקליט דמו של זה בשנת 1968. את הדמו אפשר לשמוע בדיסק של וויאט, שיצא לפני מספר שנים בשם '68' ומכיל הקלטות נדירות שלו מהשנה ההיא. ההקלטה של MOON IN JUNE והרצון של שאר החברים למנוע מוויאט שירה כלשהי מכאן ואילך גרמו לקרע בין החברים. הדבר הוביל את וויאט להקליט באותה השנה את אלבום הסולו הראשון שלו THE END OF AN EAR (שזה משחק מילים של END OF AN ERA - סוף תקופה...).

הצד הרביעי בתקליט מכיל עוד יצירה של רטלדג' שנקראת OUT BLOODY RAGEOUS. היצירה מתחילה עם לופים של סרטי הקלטה שמנוגנים לאחור עם תפקידי אורגן ופסנתר חשמלי. מכאן הקטע מתפתח לשיאים מוזיקליים מעניינים ומפתיעים. ניק אוונס מנגן כאן בטרומבון.

ההקלטות לאלבום הזה הסתיימו בתחילת מאי 1970. התוצאות מרשימות ביותר לאור העובדה שהסשנים לאלבום הושחלו בתוך לוח הופעות צפוף ביותר שהיה אז ללהקה. האלבום יצא ב-6 ביוני ומיד לאחריו יצאה הלהקה לסיבוב הופעות מתיש נוסף. אחת ההופעות החשובות הייתה ב-13 באוגוסט ברויאל אלברט הול שבלונדון. ההופעה נקבעה כחלק מסדרת הופעות קלאסיות של הנרי ווד. חלק ראו בהופעה הזו של סופט מאשין דבר פורץ דרך, בעוד חלקים אחרים בקהל תפסו את ההופעה כעלבון צורב כלפיהם וכלפי תכנית הפסטיבל. וויאט סיפר בזמנו שיצא לעשן ג'וינט מחוץ לאולם, וכשניסה להיכנס בחזרה פנימה עצר אותו שומר הכניסה שחשב כי הוא עוד היפי שמנסה להיכנס בחינם. לקח זמן מה עד שהעניין סודר והמתופף הורשה לחזור לאולם.

בעיני רבים, האלבום השלישי הזה של סופט מאשין הוא הישג מוזיקלי אמנותי גבוה ביותר וחסר השוואות. היצירתיות המדהימה בארבע היצירות שכאן הצמיחה להקות ואמנים רבים אחרים שניסו לעשות כמו סופט מאשין אך לא הצליחו להעפיל על המקור.

עיתון BEAT INSTRUMENTAL פרסם על התקליט בספטמבר 1970: "אף אחד לא מנגן מוזיקה כמו סופט מאשין. התקליט השלישי ממשיך את הקו בו הסתיים התקליט השני. פה מגישה לנו הלהקה ארבעה צדדים של מוזיקה אווירית. עכשיו יש לחברי הלהקה גם חטיבת כלי נשיפה וגם מבוך סבוך של צלילים מסביב לתיפופו היצוק של רוברט וויאט. למרות זאת, צליל האורגן המופרע והצורמני של מייק רטלדג' הוא הבסיס האמיתי למוזיקה של הלהקה הזו".

עיתון רולינג סטון פרסם בביקורתו: "התקליט הזה הוא מתנת האל. אחד הדברים הגרועים ביותר ברוק של היום הוא שכל אחד חושב שהוא זמר / כותב שירים או מולטי-איסנטרומנטליסט. ובואו נודה בעובדה, שאין הרבה אנשים טובים בסביבה. והנה באה להקת סופט מאשין, שאלבומה הראשון היה משעמם והשני קצת יותר טוב. כל מי שעקב אחרי הקריירה של הלהקה לא יכל להיות יותר מופתע ממה שנחת עליו עם האלבום הכפול הזה. כל אחד מארבעת הקטעים פה מיוחד במינו. כולי תקווה שהם ימשיכו בקו החיפוש המוזיקלי הזה. יש להם הרבה מה ללמד את אנשי הרוק כיצד מוזיקה צריכה באמת להיות".

זוהי מוזיקה מקורית לגמרי. ללא חיקויים וללא יומרנות. אלא אומנות נטו.

אלו שמכירים כבר מכורים. מי שלא מכיר או נמנע - תזכרו, זוהי מוזיקה לראש ולא לגוף. בואו תקשיבו ותיהנו ממשהו שנחשב כיום קלאסיקה אמיתית.

בונוס: ביוני בשנת 1982, הופיעה להקת עכברושי בומטאון בישראל.

העכברושים, עם בוב גלדוף, הגיעו אלינו לאחר שהוכרזה הפסקת אש בצפון. חיילים רבים, שביקשו לראות את ההופעה, נראו בשטח (הובטחה לחיילים כניסה בחינם) והיו חיילים קרביים שהתמרמרו אז שהג'ובניקים עלו על מדים כדי לרכב על הגל החינמי. עדיין, הקהל נראה מועט לעומת מה שהיה אמור להיות במקור שם, לולא המלחמה ההיא.

הבומטאון ראטס עלו לבמה בגני התערוכה, בתל אביב, בשבע וחצי בערב, לאחר שסירבו להצטלם עם חיילים מחשש להבעת צד ברור. אחרי ההופעה מיהרו החברים למחסן סמוך וחולצו משם בחסות אנשי השמירה. גלדוף אמר במסיבת העיתונאים: "פחדנו להגיע אליכם. ידענו שמפציצים את ביירות אבל תל אביב רחוקה משם והבנו שאין בעיות. היינו רוצים להגיע לצפון ולראות מה קורה שם. האווירה בתל אביב נראית נורמלית לגמרי".

גלדוף גם כיכב בסרט "החומה" של פינק פלויד, שטרם הגיע לבתי הקולנוע בארץ. הקהל הישראלי ודאי היה מגיע בכמות גדולה יותר לאחר צאת הסרט. גלדוף אמר פה על הסרט: "זה סרט משונה מאד. אין בו ממש סיפור. זה מופשט. זה סרט מעניין. רבים ישנאו אותו ורבים אחרים יאהבו אותו. ראיתי את הסרט רק פעם אחת והייתי נבוך".

בלוג מוסיקה - כל מה שרציתם לדעת על מוזיקה - ועוד קצת.

הנכם מוזמנים לשתף את הבלוג עם חבריכם.

רוצים לשמוע עוד הרצאות מעניינות על הופעות מוסיקה? זמרים ישראליים? להקות רוק? הביטלס? תקליטים? רוק מתקדם? ועוד מגוון נושאים? מוזמנים ליצור איתי קשר. בינתיים, בואו ליהנות גם מפודקאסט מומלץ ומבלוג המוסיקה באתר.

הרצאות מוסיקה שלי ותכני מוסיקה מיוחדים לפלטפורמות שונות - לפרטים והזמנות: 050-5616459