רוק מסביב לשעון: מה קרה ב-8 ביולי בעולם הרוק

כל יום מציין אירועים משמעותיים בהיסטוריה של מוזיקת הרוק והפופ, עם שפע של אנקדוטות פורצות דרך שהתרחשו בעשורים קודמים. כשאנחנו מסתכלים אחורה בזמן, על היום הזה בתולדות המוזיקה, אנחנו נזכרים ברגעים המדהימים שעיצבו את נוף הרוק והפופ, החל מיציאתם של תקליטים אגדיים, הופעות אייקוניות וגם דברים משמחים לצד עצובים שקרו לאמני המוזיקה המובילים.

כחובבי מוזיקת רוק, אנחנו לא יכולים שלא לחוש תחושת נוסטלגיה כשאנחנו מהרהרים באירועים הבלתי נשכחים שהתרחשו אז. הנכם מוזמנים לצלול איתי למנהרת הזמן עם אירועי פופ ורוק שאספתי עבורכם ממקורות שונים ונדירים מאד שאינם ברשת. אהבתם וברצונכם לקבל עוד ועוד? בשביל זה בניתי עבורכם הרצאות מוסיקה מעשירות ומעניינות ופודקאסטים מומלצים.

אז מה קרה ב-8 ביולי (8.7) בעולם של רוק קלאסי?

חקר, ערך וכתב: נעם רפפורט

הציטוט היומי: "אם אני קוראת משהו אכזרי שנכתב עליי, אני צריכה כמה ימים כדי להתגבר על זה אחרת אשתגע. אם זה היה קורה לי כל הזמן, הייתי זורקת חומצה בפני אנשים או הופכת לצלפית" (דבי הארי, סולנית להקת בלונדי, בעיתון NME, בשנת 1978)

היום בו חוף ים שטוף שמש בקליפורניה פתח את הדלתות! ב-8 ביולי בשנת 1965 פגש הזמר ג'ים מוריסון בחוף הים 'וניס' שבקליפורניה את הפסנתרן, ריי מנזרק. בפגישה הזו הם גיבשו את הרעיון לעשות ביחד משהו מוזיקלי.

לפעמים, הרגעים הגדולים ביותר בהיסטוריה לא מתרחשים באולמות קונצרטים מפוארים או באולפני הקלטות משוכללים, אלא בחוף ים, עם גרגירי חול בין האצבעות ורחש הגלים ברקע. אז, תחת השמש החמה, התרחש רגע מכונן שכזה. פגישה מקרית, כמעט גורלית, בין שני בוגרים טריים של בית הספר לקולנוע UCLA, עתידה הייתה לשנות את פני המוזיקה לנצח ולהוליד את אחת הלהקות המשפיעות והמסעירות ביותר שידע העולם: גבירותיי ורבותיי - להקת הדלתות.

היה זה זמן קצר לאחר חגיגות סוף השבוע של הרביעי ביולי. ריי מנזרק, קלידן מוכשר בעל הכשרה קלאסית וחיבה עזה לבלוז, ישב על החול ותהה מה יעלה בגורלו. הוא חלם על קריירה בהלחנת פסקולים לסרטים, ממתין להזדמנות הגדולה שתגיע. לפתע, הוא זיהה דמות פוסעת לעברו על קו המים. זה היה מכר ותיק מלימודי הקולנוע, ג'ים מוריסון. אך זה לא היה אותו מוריסון שהכיר.

"הוא הגיע מולי, לבוש רק במכנסיים קצרים וגזורים, יחף וללא חולצה", סיפר מנזרק שנים לאחר מכן. "הוא נראה בכושר שיא, שזוף, כמעט כמו פסל יווני. היה משהו מהפנט במראה שלו". מנזרק הזמין אותו לשבת, והשיחה החלה להתגלגל. כששאל אותו מה הוא עושה בימים אלה, התשובה של מוריסון הייתה ישירה ונטולת פילטרים: "בעיקר מתמסטל וכותב שירים".

מנזרק הופתע. הוא ידע שמוריסון הוא משורר מחונן שנושא עמו מחברות עמוסות בשירים, אך מעולם לא תיאר לעצמו שהוא כותב מילים עבור שירים, מבנה שונה לחלוטין. הוא החמיא למוריסון על הגזרה הדקיקה שרכש מאז ימי האוניברסיטה, ומוריסון סיפק בתגובה: "אה, זה פשוט. החלפתי את האוכל בסמים".

השיחה גלשה עמוק יותר, ומוריסון חשף בפני מנזרק שבתוך ראשו מתחולל קונצרט רוק שלם, מהפנט וסוער, והוא, כמובן, הזמר הראשי שמבצע את יצירותיו. מנזרק, מסוקרן מתמיד, לא היסס וביקש: "אז תשיר לי משהו". מוריסון גילה לפתע צד ביישני. הוא התנצל, טען שקולו לא במיטבו ושהוא לא מרגיש בנוח. למנזרק הייתה תשובה מוכנה: "תשמע, גם הקול של בוב דילן הוא לא בדיוק קול זמיר קלאסי, וזה לא הפריע לו להפוך לאחד האמנים המצליחים בעולם".

הטיעון הזה כנראה עשה את העבודה. בתנועה תיאטרלית כמעט, מוריסון התכופף, אסף חופן חול בשתי כפות ידיו, ובעוד הגרגירים הזהובים מסתננים באיטיות מבעד לאצבעותיו, הוא עצם את עיניו והחל לשיר בקול שקט ומהפנט. המילים שזרמו ממנו היו כמו חלום אפל ומסתורי: "בואי נשחה אל הירח, בואי נטפס מעל הגאות, נחדור אל הערב שהעיר ישנה כדי להסתתר בו". זה היה השיר MOONLIGHT DRIVE.

עבור מנזרק, זה היה רגע של התגלות. "לא ציפיתי לזה בכלל", הוא נזכר. "הדימויים, האווירה, המילים האפלות והפואטיות. זה היה משהו אחר לגמרי. זה היה קולנועי. הבנתי מיד שהשילוב בין המילים שלו והמוזיקה האווירתית שאני יכול ליצור עם האורגן יכול להיות משהו מיוחד במינו". כל המחשבות על הלחנת פסקולים התפוגגו כלא היו. הפסקול של חייו עמד להשתנות ללא היכר.

הכימיה הייתה מיידית. שני החלקים של הפאזל התחברו. השאלה היחידה שנותרה באוויר הייתה איך יקראו ללהקה שעוד לא קמה. "איך נקרא לעצמנו?" שאל מנזרק. למוריסון הייתה תשובה מוכנה, תשובה שחשב עליה זמן רב. "זה קל", הוא אמר, "נקרא ללהקה THE DOORS". הוא הסביר שהשם נלקח מספרו של הסופר אלדוס האקסלי, "דלתות התפיסה", שבעצמו ציטט שורה של המשורר ויליאם בלייק מהמאה ה-18: "אם דלתות התפיסה היו מטוהרות, כל הדברים היו נראים לאדם כפי שהם, אינסופיים". מוריסון סיכם זאת במשפט פשוט: "יש את מה שידוע, ויש את מה שלא ידוע. ביניהם נמצאות הדלתות, ואנחנו הולכים להיות הדלתות האלה".

באותו היום, על אותו חוף, נזרע הזרע. זמן קצר לאחר מכן צירפו השניים את הגיטריסט רובי קריגר והמתופף ג'ון דנסמור, וההרכב המושלם נוצר. הם יצאו למסע מוזיקלי קצר אך מסעיר, שהפיק שישה תקליטי אולפן והותיר חותם בל יימחה על תרבות המאה ה-20. והכל התחיל שם, בפגישה אחת מקרית בחוף הים, שפתחה דלת לעולם חדש של מוזיקה, שירה ומרד.

ב-8 ביולי בשנת 1969 יצא התקליט HALLELUJAH של להקת CANNED HEAT. תאמינו או לא, אבל היה רגע בזמן שבו המילה BOOGIE הייתה הדבר הכי חם ברדיו...

זה לא היה עוד תקליט בלוז. זה היה רגע מכונן בזמן עבור הרכב שעמד חודש אחד בלבד לפני הופעתו הבלתי נשכחת בוודסטוק. בעוד העולם עוד לא ידע זאת, הקטעים שהוקלטו כאן עמדו להפוך לפסקול הלא רשמי של מה שהיה אמור להיות סוף השבוע המפורסם ביותר בתולדות המוזיקה.

מגזין המוזיקה הבריטי הנחשב, המלודי מייקר, לא בזבז זמן ופרסם ביקורת שקבעה את הטון. "אמנם חברי הלהקה פחות שאפתניים בחלק מהעבודה שלהם כאן", כתב המבקר, "אך למרות זאת, זהו תקליט מעולה שמבוסס היטב בבלוז, והם נותרים המשכנעים ביותר מבין כל חבורות הבלוז החשמלי הלבנות". במילים אחרות, גם כשהם לא מתאמצים יותר מדי, הם עדיין ליגה מעל כולם.

אך את הביקורת המעמיקה והמרתקת ביותר סיפק הרולינג סטון, שצלל לעומק הצליל של הלהקה וניתח אותה בכירורגיות של מומחה. "הלהקה הזו, מודל 1969, לא נשמעה טוב יותר מעולם", נכתב שם בהתלהבות. "צמד המתופף והבסיסט, לארי טיילור ופיטו דה לה פארה, מספקים את הדחף המוזיקלי בלי כל הקישוטים המיותרים והעמוסים שאנחנו שומעים מלהקות הבלוז הבריטיות. הנרי וסטין נמצא בכושר שיא, וממצב את עצמו בתור הגיטריסט המוביל היחיד בבלוז הלבן שמנגן סולואים על מיתר בודד שאינם נשמעים כמו חיקוי של אחד מאמני הבלוז הגדולים ששמם במקרה הוא קינג".

השבחים לא עצרו שם. "אלן וילסון, נגן המפוחית המוכשר ביותר בסצנת הרוק, פורץ כאן גבולות חדשים עבור הכלי שלו, וגם הוא וגם הסולן הענק, בוב הייט, שרים בצורה שנוגעת בנשמה. המנהל שלהם, סקיפ טיילור, הפיק אותם בצורה פשוט מעולה. יש בהקלטה הזו בהירות, לצד תעוזה. אפילו העטיפה, שמציגה את חברי הלהקה בתצלום שנראה כלקוח מהמאה ה-19, היא פשוט נהדרת".

הרולינג סטון התמקד במיוחד ברצועה שנושאת את שם הלהקה, CANNED HEAT, ותיאר אותה כחוויה אולטימטיבית: "השיר הזה ממלא את כל הציפיות שהיו לנו מהלהקה. וילסון משתלט על רמקול אחד, פולט את קצב הדלתא הבלתי ניתן לעצירה שלו, בזמן שווסטין עף בחופשיות מהצד השני. הייט שר בצורה שהיא לא פחות ממרשימה, והופך את המילים הישנות למשהו אישי וכואב".

אבל, כמו בכל סיפור טוב, יש גם צד שני למטבע. המבקר לא חשש להצביע על מה שלדעתו הייתה הבעיה המרכזית בתקליט, בעיה שרדפה תקליטי רוק רבים באותה תקופה: חוסר אחידות. "ההצלחה של חמשת המוזיקאים המעולים האלו כלהקה תלויה בפרדוקס ייחודי", הוא הסביר. "מצד אחד, זו להקת דלתא בלוז שמרנית וכבדת משקל במיוחד, המובלת בהופעות חיות על ידי החספוס המדהים של הייט. מצד שני, זהו הרכב סופר-חדשני שנוגע בגבולות הפסיכדליה. בתקליט הזה הם מנסים למצוא את שביל הזהב, ובערך בחצי מהזמן הם אכן מצליחים, שזהו ממוצע לא רע בכלל, למען האמת".

הביקורת הסתיימה בנימה של דאגה קלה, כמעט כמו אב שרואה את בנו המוכשר מהסס לרגע. "אפילו השירים הטובים ביותר כאן חסרים מעט מהספונטניות הגולמית שהייתה להם בתקליט BOOGIE WITH CANNED HEAT מסוף 1967, כשהם היו חצופים וחסרי פחד. עכשיו, כשהם להקה מצליחה ומבוססת, אני חושש שהם מתחילים להתאפק מעט ולהיות זהירים מדי. זה משהו שהם פשוט לא יכולים להרשות לעצמם לעשות לאורך זמן".

במבט לאחור, אולי החשש היה מוקדם מדי. חודש בלבד לאחר צאת התקליט, CANNED HEAT עלו על במת פסטיבל וודסטוק וסיפקו הופעה כל כך אנרגטית, כל כך ספונטנית וכל כך מלאת בלוז ובוגי טהור, שהיא נצרבה לנצח בתודעה הקולקטיבית. התקליט HALLELUJAH היה למעשה חימום המנועים לקראת הרגע הגדול ההוא, תיעוד של להקה בשיא כוחה, מתמודדת עם ההצלחה ומנסה לאזן בין השורשים העמוקים של הבלוז לבין הכנפיים הפרושות של הרוק. וזו, אם תשאלו אותנו, סיבה מספיק טובה להגיד דבר אחד - הללויה.

מפעל הקסמים של קוזמו והחבר'ה. ב-8 ביולי בשנת 1970 יצא התקליט COSMO'S FACTORY. האם מאחורי העטיפה הצבעונית והלהיטים הבלתי נגמרים, הסתתר למעשה התקליט האחרון שבו תחיית קרידנס קלירווטר תפקדה כיחידה אחת, כרביעייה שפועמת בסינכרון מושלם? בואו נצלול למפעל של קוזמו וננסה להבין.

באופן חריג, שם התקליט לא התמקד בגאון המוזיקלי והמנהיג הבלתי מעורער של הלהקה, ג'ון פוגרטי. הפעם, הזרקור הוסט באלגנטיות אל עבר המתופף האנרגטי, דאג "קוזמו" קליפורד, שמתנוסס בחזית העטיפה המפורסמת. השם, COSMO'S FACTORY, לא היה גימיק שיווקי, אלא כינוי חיבה למקום המקודש ביותר עבור הלהקה: חדר החזרות והמשרדים שלה. המקום הזה היה הרבה יותר מסתם חלל עבודה. דמיינו לעצמכם מחסן תעשייתי שהוסב לגן עדן פרטי לחובבי רוק'נ'רול: היה שם סל לקלוע בו כדורים ברגעי השראה, שולחן פינג פונג לתחרויות סוערות ושולחן סנוקר למשחקים רגועים יותר. בקומה העליונה שכן המשרד, שקירותיו קושטו בפוסטרים של הלהקה עצמה וכמובן, בתקליטי הזהב והפלטינה שהחלו לזרום בקצב מסחרר. וכן, גם כלי הנגינה היו שם כדי לנגן בצוותא וליצור עוד מהצליל הזה.

קליפורד עצמו שופך אור על המקור הצנוע של "המפעל": "הכל התחיל במחסן בחצר האחורית של הבית ששכרתי אז באל סריטו. לא יכולנו להמשיך לנגן בגראז' של (גיטריסט הקצב של הלהקה) טום פוגרטי כי השכנים לא הפסיקו להזמין לנו משטרה. אז לקחנו את המחסן הזה, ריפדנו אותו בשטיחים מקיר לקיר, כיסינו את הדלתות והחלונות, הכל כדי שהרעש לא יברח החוצה. עבדנו שם שעות עם דלתות סגורות כדי לשמור על שלום עם השכונה. הבעיה הייתה שאני היחיד בלהקה שלא עישן, וזה שיגע אותי שהם הפכו את המקום לקופסת סרדינים מעושנת. יום אחד פשוט התפוצצתי וצעקתי, 'זהו זה! אני חייב לצאת מפה, אני לא מצליח לנשום!'. טום ענה לי בציניות האופיינית לו, 'נו, זה עדיין עדיף מלעבוד במפעל אמיתי'. למחרת, החבר'ה הגיעו לחזרה וגילו שצבעתי בגדול על הדלת שלט: THE FACTORY. כשעברנו למחסן גדול יותר בברקלי, השם כבר נדבק והמקום החדש כונה מיד COSMO'S FACTORY. זה היה מקום מחניק, אבל לגמרי מדליק".

בסיסט הלהקה, סטו קוק, מוסיף נופך משפחתי לסיפור: "זה היה פשוט מחסן ענק בברקלי. אבא שלי היה עורך דין, ואחד הלקוחות שלו היה הבעלים של הנכס והוא השכיר לנו אותו במחיר טוב. שם היינו כולנו, ארבעתנו והצוות שעבד איתנו. היו לנו שני סבלים שאחראים על הציוד ואיש תאורה. זו הייתה תחושה של משפחה מורחבת".

ואיפה ההומור נכנס לתמונה? קליפורד חשף בחיוך: "ג'ון החליט לקרוא לתקליט על שמי כדי שהעיתונאים ירדפו אחריי ולא אחריו עם שאלות על משמעות השם. הוא רצה קצת שקט. ברור שהסכמתי בשמחה! בכל עיר שהגענו אליה במסע ההופעות, המצאתי סיפור שונה ומגוחך יותר על מקור השם".

מכונת להיטים משומנת או אוסף שירים?

למרות האווירה המשפחתית לכאורה, הדעות על התוצר הסופי היו חלוקות בתוך הלהקה עצמה. סטו קוק, בראייה מפוכחת וביקורתית, טען: "התקליט הזה הוא בסך הכל אוסף של סינגלים שהקלטנו לאורך תקופה של עשרה חודשים. אם נהיה כנים, אין כאן באמת צמיחה מוזיקלית או קונספט מגובש". לעומתו, ג'ון פוגרטי, האדריכל הראשי של הצליל, ראה זאת אחרת לגמרי: "זה אחד התקליטים האהובים עליי ביותר".

ואיך אפשר להתווכח עם פוגרטי? התקליט הזה היה לא פחות ממפלצת להיטים. הוא הניב לא פחות משלושה סינגלים שכל אחד מהצדדים בהם הפך לקלאסיקה בפני עצמו: TRAVELIN' BAND יחד עם WHO'LL STOP THE RAIN, אחריו UP AROUND THE BEND עם RUN THROUGH THE JUNGLE, ולבסוף LOOKIN' OUT MY BACK DOOR יחד עם LONG AS I CAN SEE THE LIGHT. התקליט זינק למקום הראשון במצעדים בארצות הברית, בריטניה, אוסטרליה ומדינות רבות נוספות, ושהה בפסגה במשך תשעה שבועות רצופים באמריקה. זו הייתה ההוכחה הניצחת שכוח היצירה של קרידנס נמצא בשיאו המוחלט.

הרולינג סטון לא נשאר אדיש וכתב בביקורת נלהבת דאז: "זה אמור להיות ברור לכולם שקרידנס היא להקת רוק'נ'רול אדירה, והתקליט החמישי שלה הוא עוד סיבה מצוינת לכך. היכולת של ג'ון פוגרטי לשחרר חומרים כל כך טובים בעקביות נובעת ממשמעת הברזל שלו ומהנטייה לקיים חזרות עם הלהקה חמישה ימים בשבוע באותו מחסן תעשייתי בברקלי. אין פלא שהמתופף דאג 'קוזמו' קליפורד מתייחס לאולפן שלהם כאל מפעל".

הביקורת ציינה גם את הגיוון המוזיקלי העצום של פוגרטי. בשיר TRAVELIN' BAND, הוא לא רק כתב מחווה אותנטית לרוק'נ'רול של פעם, אלא גם ניגן בעצמו את סולו הסקסופון הסוער, כלי שתמיד חלם לנגן בו. בנוסף, הוא הפגין כישורי פסנתר בלוזיים משובחים בקאבר ל-BEFORE YOU ACCUSE ME של בו דידלי, וניגן בגיטרת דוברו כדי להעניק צבע קאנטרי קליל לשיר LOOKIN' OUT MY BACK DOOR. השיר WHO'LL STOP THE RAIN, שהפך להמנון, תואר על ידי המבקר כ"הפקת שירים מכובדת עם מסר קודר המועבר בבלדה קצבית". הביקורת הסתכמה במשפט שהפך לאירוני במיוחד בדיעבד: "לעזאזל, זה עוד תקליט טוב של להקה שעומדת להיות בסביבה עוד הרבה מאוד זמן".

הסוף הבלתי נמנע

אך דווקא בנקודת הפסגה הזו, החלו הסדקים להופיע בחומת הלהקה. COSMO'S FACTORY סימן את סופה של התקופה הפורייה והאינטנסיבית ביותר בתולדות קרידנס. הלחצים הבלתי פוסקים, ההופעות, וההקלטות, יחד עם השליטה האבסולוטית של ג'ון פוגרטי בכל היבט יצירתי, החלו לתת את אותותיהם. לכך נוסף היחס המזלזל והשיווק הבעייתי מצד חברת התקליטים שלהם, FANTASY. כל אלו יצרו אווירה עכורה שהלכה והתעצמה. בתקליט הבא, PENDULUM, שיצא בסוף אותה שנה, כבר ניתן היה לשמוע להקה מתוחה יותר, ובמהרה הפיצוץ היה בלתי נמנע. זו תמונת מצב אחרונה ונוגעת ללב של ארבעה חברים שעמדו על סף תהום, רגע לפני שהמפעל המופלא שלהם נסגר לתמיד.

כשהמלך מתפורר. ב-8 ביולי בשנת 1975 פסע אלביס פרסלי בתוך המטוס שלקח אותו לאוקלהומה סיטי, תחושתו הייתה רחוקה מאושר. לא יעבור זמן רב והוא ינקום על הבמה.

הטיסה הגורלית לאוקלהומה סיטי ב-8 ביולי 1975 לא בישרה טובות. כשאלביס פרסלי עלה בכבדות על המטוס הפרטי שלו, מצב רוחו היה בשפל המדרגה. המראה שניבט אליו מהמראה לא היה אותו אייקון חטוב שהעולם הכיר. גופו הלך ותפח, תולדה של תזונה הרסנית ותלות הולכת וגוברת בתרופות מרשם. ימים ספורים לפני כן, הוא עבר ניתוח קוסמטי סביב עיניו בניסיון נואש לשמר את החזות המוכרת, אבל את הסדקים העמוקים בנפשו כבר אי אפשר היה להסתיר.

היה זה רק עוד סיבוב הופעות ברשימה אינסופית, אך הפעם, המלך היה עירום מתמיד. הוא עמד על סף פשיטת רגל, מצב כה חמור שאילץ אותו למשכן את המבצר הפרטי שלו, אחוזת גרייסלנד המפורסמת. אך גם כשהכסף אזל, נהר הבזבזנות שלו המשיך לזרום. במחווה ספונטנית ואבסורדית, הוא רכש לבת היחידה שלו, ליסה מארי, לא בובה ולא אופניים, אלא מטוס סילון אמיתי מסוג קונבאייר 880 (שכונה על ידה "ליסה מארי"), בעלות של 600,000 דולר בתעריף של אז!

יומיים לאחר אותה טיסה עגומה, עלה פרסלי על הבמה בקליבלנד, אוהיו. העיתונות המקומית לא ריחמה. אחת הביקורות ציינה בקרירות שהחליפה המפורסמת שלו הפכה לוחצת עד אימה וששיערו נעשה דליל באופן מדאיג. אפילו המעריצים האדוקים ביותר, אלו שסגדו לו במשך שנים, החלו להבין שהאגן ששיגע את העולם כבר לא יתנועע כבעבר. התנועות הפכו עצלות, האנרגיה דעכה. ועדיין, למרות הכל, נכס אחד נותר בבעלותו הבלעדית – הקול שלו. הצלול, העמוק והמהפנט, אותו קול ממגנט שהיה שם תמיד.

אך ככל שסיבוב ההופעות התקדם, התנהגותו הפכה בלתי צפויה ומטרידה. אחת הנפגעות העיקריות הייתה זמרת הסופרן המוכשרת שליוותה אותו, קאת'י ווסטמורלנד. בתחילת דרכם המשותפת, אלביס חיזר אחריה באובססיביות, הרעיף עליה מתנות יקרות ערך ופינק אותה. הקשר ביניהם היה קרוב ואינטימי, אם כי ווסטמורלנד טענה בתוקף שהם מעולם לא קיימו יחסי מין. היא סיפרה שנהגה לישון לצידו כשהיא לבושה באחת הפיג'מות שלו, והוא אף דאג שתהיה לה מברשת שיניים אישית משלה באחוזתו.

אך האידיליה לכאורה התנפצה כאשר היא החלה לנהל מערכת יחסים עם חבר אחר בלהקה. הקנאה של אלביס הפכה למפלצת, וב-18 ביולי 1975, במהלך הופעה סולד-אאוט בניו יורק, הוא החליט לנקום בפומבי. הוא ניגש למיקרופון, ובקול צלול הציג אותה לקהל המריע: "זוהי קאת'י ווסטמורלנד. היא תשמח לקבל כל גבר, בכל מקום ובכל זמן. למעשה, היא נהנית עם כל הגברים בלהקה". ווסטמורלנד ההמומה מחתה בתוקף מאחורי הקלעים, אך זה רק החמיר את המצב. כמה הופעות לאחר מכן, בצפון קרוליינה, הוא שוב פנה לקהל: "זוהי קאת'י ווסטמורלנד, זמרת הסופרן שלנו, שלא אוהבת את הדרך שבה אני מציג אותה על הבמה. אם היא לא אוהבת את זה, היא יכולה מצדי לעוף מהבמה הזו עכשיו ולעזאזל".

ווסטמורלנד, שלא נותרה חייבת, קמה ועזבה את הבמה בהפגנתיות, וסחפה אחריה שתי זמרות ליווי נוספות. ההתעמרות לא נעצרה שם. אלביס הפנה את חציו גם כלפי שלישיית זמרות הגוספל המהוללת שליוותה אותו, THE SWEET INSPIRATIONS. במהלך הופעה, הוא התכופף למיקרופון והכריז שהוא מריח פלפלים ירוקים ובצלים, והוסיף שכנראה הזמרות אכלו שפמנון לארוחת הערב. בעוד שחלק מהנוכחים תהו אם מדובר בהערה עם ניחוח גזעני (שפמנון נחשב למאכל המזוהה עם הקהילה האפרו-אמריקאית בדרום), הזמרות עצמן חשו בעיקר את העוינות. "לא קאת'י ולא הזמרות ידעו בדיוק למה הוא התכוון בהערת 'שפמנון'", כתב פיטר גורלניק, הביוגרף של פרסלי. "אף אחת מהן לא חשבה שזה בהכרח גזעני – הן פשוט ידעו שזה עוין, והייתה נימה מכוערת לא רק להערה הזו אלא לכל ההתנהגות שלו".

כשאחת מזמרות השלישייה, אסטל בראון, הביעה את מורת רוחה במבט זועף, פרסלי לא היסס להתפרץ עליה מול אלפי צופים: "אסטל, אם לא תרימי את הראש שלך ותסתכלי עליי, אני הולך להעיף אותך מפה בבעיטה לתחת".

באופן מדהים, ולמרות ההשפלות הפומביות, גם ווסטמורלנד וגם זמרות הליווי נשארו עם פרסלי עד לסיום סיבוב ההופעות. אולי מתוך נאמנות מורכבת לאיש שהיה פעם, אולי מתוך פחד להיתבע כי חתמו על חוזים לקראת הסיבוב ואולי פשוט כי היו זקוקות לעבודה. המסך ירד על סיבוב ההופעות של קיץ 1975, אך הכתובת כבר הייתה על הקיר.

גם זה קרה ב-8 ביולי: בתאריך הזה, לאורך השנים, התרחשו כמה מהאירועים המוזרים, המטלטלים והמרגשים יותר בתולדות המוזיקה הפופולרית. מבובת קרטון של חבר להקה שלא הגיע לבכורה, דרך מהומות באולם קונצרטים מפואר, התמוטטות נפשית שהולידה יצירת מופת, שן של מלך שנפלה בין הכיסאות ומלך הפופ שיצא למלחמה.

1968: שלושה ביטלס וקרטון אחד

לונדון, אנגליה. חברי להקת הביטלס, פול מקרטני, ג'ורג' האריסון ורינגו סטאר, מתייצבים להקרנת העיתונאים החגיגית של סרטם המצויר החדש, YELLOW SUBMARINE. האירוע התקיים יותר משבוע לפני הבכורה הרשמית והנוצצת בלונדון פביליון, והייתה זו ההזדמנות הראשונה של החברים לצפות ביצירה המוגמרת. אך רגע, איפה החבר הרביעי? ג'ון לנון, שכנראה עסוק בעניינים חשובים אחרים, לא נכח באירוע באופן פיזי. במקומו, הוצבה תמונה שלו בגודל טבעי עשויה מקרטון. כן, קראתם נכון. הביטלס היו כל כך גדולים, שאפילו קרטון בדמותם הספיק כדי ליצור את האפקט הרצוי. חוש הומור בריטי במיטבו.

1971: כשמוט דה הופל שברו את האולם

קדימה בזמן לשנת 1971. להקת הרוק הנהדרת MOTT THE HOOPLE עולה להופיע באולם רויאל אלברט הול היוקרתי והשמרני בלונדון. האנרגיות בשיאן, הקהל בטירוף, והלהקה נותנת את כל מה שיש לה. אולי קצת יותר מדי. במהלך ההופעה, האווירה החשמלית הופכת לכאוס מוחלט, ומהומה אדירה פורצת בקהל. מספר צופים נפצעו, ורכוש באולם ניזוק. הנהלת האולם נכנסה להלם והטילה חרם זמני על הופעות רוק במקום. הלהקה, מצדה, נאלצה לשלם מכיסה סכום לא מבוטל של 1,467 לירות שטרלינג עבור כיסוי הנזקים. הדבר העמיק אף יותר את החובות הכלכליים שלה.

1974: קינג קרימזון וההתמוטטות שהפכה לתקליט מופת אדום

זהו אחד הסיפורים המדהימים בתולדות הפרוג. להקת הרוק המתקדם, קינג קרימזון, נכנסת לאולפני אולימפיק בלונדון כדי להקליט את מה שיהפוך לתקליט השמיני שלה, RED. הלהקה, בשיא כוחה היצירתי, מורכבת אז מהטריו האימתני של הגיטריסט רוברט פריפ, הבסיסט והזמר ג'ון ווטון, והמתופף ביל ברופורד. ואז, יום בהיר אחד, מטיל פריפ פצצה פסיכולוגית על חבריו. הוא מודיע להם חגיגית שמכאן ואילך, דעתו המוזיקלית אינה נחשבת יותר. ווטון וברופורד, ההמומים, לא ממש מבינים מה נפל על מנהיגם ונוטים לחשוב שמדובר בעוד קפריזה של גאון.

אך האמת הייתה מורכבת ועמוקה הרבה יותר. ארבעה ימים בלבד לפני תחילת ההקלטות, פריפ עבר חוויה רוחנית עזה, סוג של הארה, שהושפעה רבות מתורתו של המיסטיקן גאורג איבאנוביץ' גורדייף. הוא הגיע למסקנה שעליו להשיל מעצמו כל זכר לאגו כדי להתפתח כאדם וכאמן. התוצאה הייתה שהוא הסתגר בתוך עצמו, כמעט ולא תיקשר, והותיר את המושכות המוזיקליות בידיהם של ווטון וברופורד. השניים, שנאלצו לקבל את כל ההחלטות, יצרו תחת הלחץ הזה את אחד התקליטים הכבדים, האפלים והמשפיעים יותר של הלהקה. תקליט שהפך למגדלור עבור דורות של מוזיקאים, והכל בגלל החלטה דרמטית אחת של גיטריסט שהחליט להיעלם בתוך עצמו.

1980: המכתב שג'ורג' האריסון מעולם לא קרא

סיפור קצרצר אך משעשע. בשנת 1980, חברת הטלוויזיה הבריטית THAMES שלחה מכתב לביתו של ג'ורג' האריסון. במכתב הוצעה לו הצעה מפתה: להשתתף בתוכנית מיוחדת בשם RACE A THON, שכללה תחרות מכוניות בהשתתפות ידוענים. האריסון היה חובב מושבע של מרוצי מכוניות, במיוחד פורמולה 1, כך שההצעה הייתה הגיונית. ובכל זאת, תשובתו מעולם לא הגיעה. ג'ורג' החליט להתעלם באלגנטיות מההצעה.

2002: מייקל ג'קסון מכריז מלחמה על סוני

הארלם, ניו יורק. מלך הפופ, מייקל ג'קסון, נמצא בעיצומו של סכסוך מר עם חברת התקליטים שלו, סוני. הוא זועם על מה שהוא תופס כשיווק מאכזב לתקליטו האחרון INVINCIBLE, ועל סירובה של החברה לשחרר תקליטון צדקה שהקליט למען קורבנות פיגועי ה-11 בספטמבר, WHAT MORE CAN I GIVE. במהלך אירוע פומבי במטה של הפעיל החברתי, הכומר אל שרפטון, ג'קסון פותח את פיו ומטיל פצצה תקשורתית.

הוא מאשים את בכירי תעשיית המוזיקה בגזענות וטוען שהם מרמים וגוזלים אמנים, במיוחד אמנים שחורים. לאחר מכן, הוא מכוון את האש ישירות אל האיש החזק בסוני, טומי מוטולה, ומכנה אותו "איש שטני מאוד, מאוד, מאוד... הוא מרושע. הוא גזען". ג'קסון אף טוען ששמע את מוטולה משתמש בכינוי גנאי גזעני כלפי אמן אפרו-אמריקאי אחר.

הדברים יוצרים סערה מיידית. הכומר שרפטון עצמו נראה מופתע לאחר האירוע וצוטט ב"ניו יורק פוסט" כאומר: "אני מכיר את טומי 15 או 20 שנה, ואף פעם לא ידעתי שהוא אומר או עושה משהו שייחשב גזעני". שרפטון המשיך ואמר שהאיש החשוב הזה של סוני, "תמיד תמך בתעשיית המוזיקה השחורה. הוא היה מנהל התקליטים הראשון שהתקדם והציע לעזור לנו בכל הקשור לאחריות תאגידית, בכל הנוגע לנושאי מוזיקה שחורה". אמנים אחרים של תעשיית המוזיקה השחורה יצאו גם הם להגנתו של מוטולה.

2003: הסאגה ההזויה עם השן של אלביס

ואם חשבתם שאי אפשר להיות יותר מוזר, קבלו את הסיפור הבא. בשנת 2003, מוצע למכירה באתר המכירות הפומביות איביי פריט יוצא דופן: שן שנעקרה, על פי הטענה, מפיו של מלך הרוק'נ'רול, אלביס פרסלי. השן, שהייתה בעבר רכושה של חברתו לשעבר, לינדה תומפסון, הוצעה למכירה בחבילה אחת עם קווצת שיער של המלך ותקליט זהב. והמחיר המינימלי לפתיחת המכירה? 100,000 דולר.

הפריט הדנטלי יצר טירוף תקשורתי. תוך 48 שעות, 161,000 גולשים צפו בדף המכירה. בשלב מסוים, הצעות מחיר מטורפות, שהתבררו מאוחר יותר כהונאה, הקפיצו את המחיר אל מעל ל-2 מיליון דולר. איביי נאלצה להתערב ולדרוש מהמציעים להירשם מחדש כדי לוודא את רצינותם. אך בסופו של דבר, לאחר 10 ימים מורטי עצבים, המכירה הפומבית הסתיימה ללא קונים. אף הצעה לגיטימית לא הוגשה, והשן המלכותית נותרה ללא בית חדש.

2023: אלטון ג'ון נפרד מהדרכים בצהוב

בשנת 2023, סוף סוף מגיע לסיומו מסע הופעות ארוך ביותר. סר אלטון ג'ון מסיים בשטוקהולם את סיבוב הפרידה שלו, FAREWELL YELLOW BRICK ROAD. הסיבוב, שהחל עוד בשנת 2018, כלל 330 הופעות ב-22 מדינות, בפניהם של למעלה מ-6 מיליון מעריצים נרגשים. המסע המפואר הזה הכניס לכיסו של קפטן פנטסטיק רווחים שנאמדו בלמעלה מ-900 מיליון דולר! מה שהופך אותו לסיבוב ההופעות הרווחי ביותר בכל הזמנים. אכן סיום הולם לקריירה מפוארת.

הם נולדו ב-8 ביולי:

1944: מייקל דאנפורד, הגיטריסט של להקת רנסאנס (מת ב-20 בנובמבר 2012).

1944: ג'יימו ג'והנסון, מתופף בלהקת האחים אולמן.

1949: קולין ווקר, צ'לן בלהקת אי.אל.או בשנים 1972–1973.

1961: אנדי פלטשר, הקלידן של להקת דפש מוד (מת ב-26 במאי 2022).

1970: בק (דייויד קמפבל), המוזיקאי והיוצר המוערך.

בונוס: ביולי (לא ידוע באיזה יום) בשנת 1975 יצא התקליטון AT SEVENTEEN של ג'ניס איאן. האמת הכואבת בגיל 17: הסיפור הלא ייאמן על השיר שהפך להמנון של כל הצעירים הלא מקובלים.

יולי 1975. בעולם המוזיקה של אמצע שנות השבעים, להיט טיפוסי ברדיו היה צריך להיות קצר, קליט ואופטימי. ואז, כמו משום מקום, הגיע תקליטון אחד קטן ושקט, עם מילים נוקבות ואישיות עד כאב, שהצליח לזעזע את עולם הפופ ולגעת בלב של מיליונים. הכוכבת היתה ג'ניס איאן, והשיר היה AT SEVENTEEN, בלדה ארוכה ונוגה שהפכה להמנון הבלתי רשמי של כל מי שאי פעם הרגיש דחוי, שקוף או לא שייך במסדרונות בית הספר התיכון. אבל הדרך של השיר הזה אל צמרת המצעדים הייתה רצופה בקשיים, דרמות אולפן, מהלכי שיווק מבריקים ופחד במה משתק אחד.

הכל התחיל במקום הכי פחות זוהר שאפשר לדמיין. ג'ניס איאן, שכבר ידעה הצלחה מוקדמת כנערה בשנות השישים, מצאה את עצמה בתחילת שנות העשרים לחייה במצב כלכלי קשה. היא נאלצה לחזור לגור בבית של אמא שלה, כשהיא מרוסקת כלכלית וללא יכולת להשיג הופעות. יום אחד, בזמן שישבה ליד שולחן המטבח עם הגיטרה שלה, היא דפדפה בעיתון הניו יורק טיימס ונתקלה בכתבה. בכתבה צוטטה אישה צעירה שאמרה, "למדתי את האמת בגיל 18". המשפט הזה הצית משהו במוחה של איאן.

היא אחזה בגיטרה, והבית הראשון של השיר פשוט נשפך ממנה החוצה, כמעט בבת אחת. המילים היו כנות ואכזריות, תיאור גרפי של נערה שלא מוזמנת למסיבות, שמבלה את ערבי שישי בבית ורק חולמת על אהבה וקבלה - "למדתי את האמת בגיל 17, שאהבה נועדה רק למלכות יופי". איאן הסבירה שהשיר למעשה לא עסק בהיותה בת 17. התחושות האמיתיות של ניכור ובדידות היו מהתקופה שהייתה בת 12 או 13, אבל המספר 17 פשוט התגלגל טוב יותר על הלשון והתאים למשקל של השיר.

"מעולם לא הלכתי לנשף סיום", היא סיפרה, "אבל כן הלכתי למסיבת ריקודים בכיתה ו'. זה הטריק. למרות שלא חוויתי את נשף הסיום, ידעתי בדיוק איך זה מרגיש לעמוד בצד ולא לקבל הזמנה לרקוד". לאחר שהבית הראשון נכתב, ההשראה נעלמה. איאן נאבקה במשך שבועות כדי להמשיך, והגיעה למסקנה חשובה על תהליך היצירה: אפשר לשלוט במלאכה, בטכניקה, אבל אי אפשר להכריח את ההשראה להגיע. הכנות הבוטה של השיר הייתה חריגה מאוד בנוף המוזיקלי של התקופה. "קשה לדמיין זאת היום", אמרה, "אבל אנשים פשוט לא כתבו שירים כאלו אז. האזנתי לזמרות נשמה וג'אז כמו בילי הולידיי ונינה סימון, ששרו מהקרביים שלהן, אבל במוזיקת פופ זה פשוט לא היה מקובל".

כשהגיעה סוף סוף לאולפן ההקלטות, איאן ידעה שהיא מחזיקה ביד משהו מיוחד, יהלום גולמי, והייתה נחושה לוודא שההקלטה תהיה מושלמת. במהלך הסשן, היא הרגישה שהגיטריסט המוביל לא מחובר לרגש של השיר. הוא ניגן את התווים נכון, אבל לא הצליח ללכוד את תחושת הבלבול והחרדה של גיל ההתבגרות. במהלך דרמטי, היא פשוט העיפה אותו מההקלטה. במקומו, היא שכרה גיטריסט צעיר ואלמוני שהיה כל כך לחוץ ונרגש מהמעמד, "שיכולתי להריח את הזיעה שלו מקצה החדר", כפי שתיארה. הפחד שלו, חוסר הביטחון שלו, הוא שגרם לשאר הנגנים המנוסים באולפן להתעורר ולשים לב. האווירה המתוחה והחשופה הזו היא בדיוק מה שאיאן חיפשה, וזה מה שנכנס להקלטה הסופית.

אבל לכתוב ולהקליט את השיר היה רק החלק הראשון בקרב. החלק השני, והקשה לא פחות, היה לגרום לתחנות הרדיו להשמיע אותו. השיר היה ארוך מדי בסטנדרטים של אז – כמעט ארבע וחצי דקות, דקה שלמה יותר מלהיט ממוצע. בנוסף, הוא היה עמוס במילים, מורכב, ובואו נודה על האמת, לא בדיוק חומר למסיבות. תחנות הרדיו, שנשלטו ברובן על ידי גברים, פשוט סירבו לגעת בו.

כאן נכנסה לתמונה תוכנית שיווקית מבריקה, כמעט מבצע קומנדו. איאן והמנהל שלה הבינו שהם צריכים לעקוף את מנהלי התחנות. הם החליטו לשווק את השיר ישירות לנשים. הם השיגו את הכתובות הפרטיות של בכירי תעשיית הרדיו ושלחו עותקים של התקליטון ישירות לנשותיהם. במקביל, הם יצאו למסע קידום מתיש של שישה חודשים, במהלכו איאן הופיעה כמעט בכל תוכנית אירוח יומית אפשרית בטלוויזיה. העבודה הקשה השתלמה בגדול כשהם הצליחו להשיג לה מקום בתוכנית הלילה הנחשבת מכולן, THE TONIGHT SHOW עם ג'וני קרסון. ההופעה הזו הייתה נקודת המפנה. למחרת בבוקר, הטלפונים בתחנות הרדיו לא הפסיקו לצלצל. השיר הפך ללהיט ענק.

ההצלחה הייתה מסחררת. AT SEVENTEEN היה מועמד לחמישה פרסי גראמי, המספר הגבוה ביותר לאמנית סולו באותה תקופה, ואף זכה בקטגוריית "ביצוע הפופ הטוב ביותר לזמרת". ב-11 באוקטובר 1975, היא קיבלה כבוד נוסף: לבצע את השיר בפרק הבכורה של תוכנית מערכונים חדשה וניסיונית בשם סאטרדיי נייט לייב. "מבחינתי, זה אף פעם לא היה שיר מדכא", סיכמה איאן בראיונות. "בשיר שלי, הברווזון המכוער תמיד הופך בסוף לברבור. הוא נותן תקווה שיש שם בחוץ עולם שלם של אנשים שמבינים אותך".

בונוס: מה הם אמרו שם בעיתון ב-1966?!

החודש, יולי בשנת 1966, נאמרו גם הדברים הבאים בדפי המלודי מייקר. אז אספתי עבורכם מהגיליונות שיש לי:

על כתיבת שירים ומוזיקה

פול מקרטני מהביטלס: "הם לעולם לא יוכלו להעתיק את הדברים שלנו".

ג'ון לנון מהביטלס, על כתיבת שירים: "הדבר הראשון שקרה עם האלבום החדש היה שפול ואני החלטנו שאנחנו חייבים להיפגש. נפגשנו חברתית, אבל החלטנו שאנחנו צריכים להתחיל לעבוד רציני. להיפגש זה הצעד הראשון וזה לא תמיד הכי קל... אני כותב דברים שאני אוהב. אבל צריך לקחת בחשבון את ההיבט המסחרי. זה לא טוב לכתוב דברים שאף אחד לא רוצה להקשיב להם".

ג'ורג' האריסון מהביטלס, על כתיבת שירים: "כתבתי שירים כל הזמן. אבל כשאתה מתחרה נגד ג'ון ופול אתה צריך להיות ממש טוב כדי בכלל להגיע לאותה ליגה. איך אני כותב שיר עכשיו? אני מדליק מכשיר הקלטה ומנגן או שר בו משפטים במשך אולי שעה. אחר כך אני מנגן את הכל בחזרה ויכול להיות שאני מקבל מזה שלושה או ארבעה משפטים שאני יכול להשתמש בהם".

כריס פארלו, על הלהיט שלו OUT OF TIME: "אפילו כששמעתי לראשונה את השיר הזה, פקפקתי בו. רק כשהלכתי לאולפן ושמעתי איך מיק ג'אגר עיבד את השיר, השתכנעתי. אפילו אחרי שהקלטתי את זה לא הייתי משוכנע שזה יהיה כזה מרגש, למרות שחשבתי שזה מספיק מסחרי כדי למכור".

על תעשיית המוזיקה ואמנים אחרים

פיט קווייף, הבסיסט של הקינקס, על מצב הפופ בשנת 1966: "הגעתי למסקנה שאנחנו חיים כעת בעידן הכי אטום, קטנוני וילדותי שצץ אי פעם בהיסטוריה של עסקי הבידור. למען השם בואו נעצור, ונתבגר. אם לא - בואו נצא ונשאיר את העסק הזה למקצוענים האמיתיים".

לן בארי, הזמר-מפיק האמריקאי, "מפרגן" על בני דורו: "הביטלס היו 'ההופעה הפיזית הגרועה ביותר שראיתי אי פעם. האנימלס השתמשו בשיער ארוך כתחליף לכישרון. בוב דילן הוא עוד אישיות מרוחקת לחלוטין שלא שווה דבר".

דייב דייויס מהקינקס, על העתקה: "דבר אחד כן מעצבן אותי - לא קיבלנו שום קרדיט על כך שהפקנו אלבום שנשמע מאוד הודי עם השיר SEE MY FRIENDS. מאז, במהלך ששת החודשים האחרונים, כל הלהקות עושות את הדבר ההודי הזה".

ג'ון לנון על בוב דילן שקיבל קריאות בוז: "כל הדברים האלה על דילן שקיבל קריאות בוז היו מוגזמים. ראיתי את ההופעות בלונדון וכחמישה או שישה אנשים צעקו קריאות בוז. זה הכל וכל השאר בקהל השתיקו אותם. כתבי העיתונים טעו לחלוטין".

טינה טרנר על ההשפעות שלה: "תמיד הייתי בסביבת זמרים גברים ואני אוהבת את התקליטים של ריי צ'ארלס, במיוחד את הישנים שלו. וסם קוק היה פשוט יותר מדי טוב. אי אפשר היה להתעלות על הקול של הגבר הזה ועל ההופעה שלו". על פיל ספקטור: "זה מעניין מאוד לעבוד עם פיל. הוא עובד קשה ואין דבר כזה עיבוד גמור אצלו. הוא משנה את זה כל שתי דקות".

להקת מנפרד מאן בהודעה על סינגל שנוי במחלוקת של HMV: "מנפרד מאן מבקשת שייוודע כי ההקלטה של ​​YOU GAVE ME SOMEBODY TO LOVE שיוצאת ב-HMV אינה זוכה לתמיכתנו. ההקלטה נעשתה לפני השיר PRETTY FLAMINGO ונדחתה על ידי הלהקה בטענה שלא הייתה ברמה הגבוהה שהציבור למד לצפות מהלהקה". אז רוד אלן מלהקת THE FORTUNES, בא בתגובה למנפרד מאן: "אנחנו לא צריכים את ההתנשאות הזולה שלהם. לא אכפת לנו כמה המנפרדים מגנים את הגרסה שלהם - אנחנו מסכימים איתם שהיא לא עומדת בסטנדרטים. הסיבה שהיא נמכרת היא בגלל ההצלחה הגדולה שהייתה להם עם השיר על הפלמינגו היפה".

על הופעות וסיבובי הופעות

ג'ון לנון, על עצבים לפני ההופעה: "אנחנו תמיד עצבניים לפני הופעה והלילה הראשון גרוע עוד יותר. מכיוון שלא ניגנו הופעה חיה כבר המון זמן, אנחנו קצת חלודים".

רינגו סטאר, על אלימות משטרתית בהופעות: "אנחנו יודעים על זה ואנחנו שונאים את זה. אנחנו ממש כועסים, ופעם אחת ג'ון אפילו קפץ מהבמה כדי לנסות לעצור את זה. "לפעמים אני חושב שאני קצת זקן בשביל לעלות על הבמה ולעשות את זה. ואז אני מסתכל סביב על כל האנשים האחרים שעושים את אותו הדבר ואני לא מרגיש כל כך רע".

ג'ימי פייג', על הצטרפותו ללהקת היארדבירדס: "ניגנתי קצת בגיטרה בס, במשך שתי דקות בערך, אבל אף פעם לא ניגנתי כמו שצריך. איבדתי הרבה ספונטניות לאחרונה בהקלטות סשנים לאמנים אחרים. דברים לא זרמו החוצה בקלות כמו לפני שנה, והרעיונות שלי לא התנהלו טוב במיוחד. הצטרפתי ללהקת היארדבירדס כי חשבתי שזה יעיר לי קצת את הראש".

פול ג'ונס, על עזיבת להקת מנפרד מאן: "אני נמצא כרגע במצב משפטי קשה מאוד... אני לא יכול להגיב. לא הכחשתי את עזיבתי. אני מרגיש הקלה - כי נאלצנו לשמור על שתיקה בעניין למשך זמן רב ככל האפשר. ניסינו להיות כנים ונקיים לגבי זה, מה שכלל חוסר יושר מטעם העיתונות, וזה היה מצער. אני מרגיש קצת מפוחד, ופי עשרה יותר התלהבות מאשר במשך זמן רב".

הזמר מייקל ד'אבו על החלפתו את פול ג'ונס במנפרד מאן: "יש הרבה דברים שגורמים לי עצבנות. לא הובלתי להקה בעבר. אנשים יגידו שאני לא טוב כמו פול וזה יכול להיות מפחיד. אבל אני חושב שאני הולך ליהנות מאוד".

פול סיימון על האחים ווקר: "מעניין למה הם לא מנסים להצליח באמריקה? הם יכולים לקבל פי שניים או שלושה מהכסף שהם מקבלים כאן. אחר כך הם יכולים לחזור לכאן וליהנות".

בלוג מוסיקה - כל מה שרציתם לדעת על מוזיקה - ועוד קצת.

הנכם מוזמנים לשתף את הבלוג עם חבריכם.

רוצים לשמוע עוד הרצאות מעניינות על הופעות מוסיקה? זמרים ישראליים? להקות רוק? הביטלס? תקליטים? רוק מתקדם? ועוד מגוון נושאים? מוזמנים ליצור איתי קשר. בינתיים, בואו ליהנות גם מפודקאסט מומלץ ומבלוג המוסיקה באתר.