רוק מסביב לשעון: מה קרה ב-8 ביוני בעולם הרוק

הנכם מוזמנים לצלול איתי למנהרת הזמן עם אירועי פופ ורוק שאספתי עבורכם ממקורות שונים ונדירים מאד שאינם ברשת. אהבתם וברצונכם לקבל עוד ועוד? בשביל זה בניתי עבורכם הרצאות מוסיקה מעשירות ומעניינות ופודקאסטים מומלצים.

אז מה קרה ב-8 ביוני בעולם של רוק קלאסי?

חקר, ערך וכתב: נעם רפפורט

הציטוט היומי: "אחד האנשים הפרועים יותר שפגשתי בסיקסטיז היה ג'ים מוריסון. תמיד קראנו לו ג'ים מורי-STONED". (אריק ברדן, סולן להקת האנימלס, בספרו).

הפורטרייט העצמי של דילן שעורר סערה. ב-8 ביוני 1970 יצא אלבום כפול וחדש מאת בוב דילן, והא הותיר את המעריצים והמבקרים בהלם מוחלט. התגובה המיידית והמפורסמת ביותר הגיעה ברולינג סטון, שם פתח המבקר גרייל מרקוס את הביקורת שלו בשאלה אחת קצרה וקולעת: "מה זה החרא הזה?". המשפט הזה הפך לסמל של האלבום כולו, כזה שגרם למעריצים רבים לדלג מעליו בזריזות, כאילו היה גללי כלב על המדרכה.

כן, בואו נשים את הדברים על השולחן כבר מההתחלה. רוב האנשים מחשיבים את האלבום הזה לא רק לאכזבה ענקית עבור בוב הישן והטוב, אלא כאחד מאוספי השירים השנואים, המלוכלכים והעלובים ביותר שהוא אי פעם הוציא, אם לא הקליט מעולם. כשאני אומר רוב האנשים, אני מתכוון לקהל הרחב וגם לדעת המבקרים. מאז, נוטים לחשוב שהאלבום מעולם לא קיבל שבחים ממשיים כשיצא, אפילו אצל המבקרים הכי נדיבים. בהמשך, אוכיח לכם דווקא את ההיפך.

אבל כשאני מביט על האלבום הזה היום, ממרחק של מעל חמישה עשורים, ובוודאי דרך העיניים של חובב מוזיקה מושבע שלא היה עדיין בתכנון בשנת 1970 ולא חווה בזמן אמת אכזבה כזו מאמן, אני מבין את החשיבות של סיכון אמנותי. אז התמונה - או הציור, במקרה הזה, משתנה לחלוטין. זה ממש לא כישלון. בואו נודה על האמת: ב-1970, העולם היה אובססיבי לבוב דילן. הוא נתפס כנביא, כקול של דור, כאדם שצריך לפתור את בעיות העולם. דילן, מצדו, מאס בתפקיד הזה. אז זו היתה הדרך שלו לומר לכולם, "היי, תירגעו בבקשה". הוא לקח את דמות הסופרסטאר שלו ופשוט פירק אותה לגורמים. עם בחירה בסטנדרטים, שירי פופ קלילים וביצועים שנשמעים כמעט כמו קריוקי איכותי, הוא הציב מראה מול הקהל שלו. הוא לא רצה להיות הפסקול של המהפכה; הוא רצה להיות בוב דילן.

קודם כל, מי שקוטלים את SELF PORTRAIT אבל מהללים את NASHVILLE SKYLINE צריכים לעבור ניתוח קטן ולהחליף חלק במוח שלהם. כי מצב הרוח של שני התקליטים כמעט דומה, שניהם מסעות של קאנטרי-רוק, כשההבדל היחיד הוא שהחומר ב-SKYLINE הוא פחות או יותר מקורי וכאן יש לנו פחות או יותר גרסאות כיסוי של שירי קאנטרי קלאסיים או עלומים. ככל שאני מבין, אנשים פשוט שונאים את השירים בגלל שהם גרסאות כיסוי, וכנראה חסרות להם המילים של בוב. אבל הם מפספסים את הנקודה לחלוטין. הרעיון היה ליצור משהו שונה. ועל ידי שונה אני לא מתכוון למהפכני או פורץ דרך או אפילו מקורי.

בסדר, הזעזוע היה מובן. קהל המעריצים, שרק שנה קודם לכן ניסה לעכל את הפנייה שלו לקאנטרי בתקליט NASHVILLE SKYLINE, קיבל כעת סטירת לחי מצלצלת. איפה נביא הזעם של שנות השישים? איפה המשורר המתוחכם של BLONDE ON BLONDE או JOHN WESLEY HARDING? כך הם צעקו. במקום זה, הם קיבלו אלבום כפול, עמוס לעייפה בגרסאות כיסוי לאחרים. ולמה, למען השם, הוא בחר לבצע שירים של אמנים כמו פול סיימון או גורדון לייטפוט? ומה הוא חשב לעצמו כשהקליט גרסה מתקתקה לשיר BLUE MOON? הבחירה בשירים אלו הייתה מתמיהה במיוחד; למשל, הגרסה שלו ל-THE BOXER של סיימון וגרפונקל – שהיה באותה עת להיט ענק של הצמד – נתפסה בעיני רבים לא רק כמיותרת, אלא כניסיון כושל להתמודד עם הפופ של התקופה, מה שהוסיף שמן למדורת התסכול של המעריצים. אבל חשוב לזכור - בוב דילן רגיל זה לאו דווקא בוב דילן רע. וכשבוב שר בקול מוכפל בשיר המתאגרף ההוא? זה מקסים בעיניי.

בואו נקפוץ לרמה אחרת של הבנה, הרמה שבה אני רואה, למשל, שהנגינה היא נהדרת, עם טונות של מוזיקאי קאנטרי מקצועיים שמצטרפים לבוב באולפן ומפיקים עיבודים יצירתיים ומהנים. ומעניין לשמוע כיצד הוא שר פה בביטחון, הוא משחק עם מנעדים, ולפעמים הוא פשוט נשמע כמו מישהו שנהנה לשיר. זה חומר מרתק. זה לא הקול של המשורר המיוסר, אלא הקול של אדם שמתנסה בפורמטים מוזיקליים שונים. זהו אלבום שלא מנסה להיות מגניב אבל כשאנחנו רגילים לז'אנרים שמתערבבים זה בזה, האלבום הזה של דילן נראה כמו אלבום פורץ דרך שהקדים את זמנו בעשורים. האלבום היה אולי כמו אצבע משולשת מכוונת כלפי כל מי שציפו ממנו להמשיך ולהוביל את המהפכה. בוב דילן הגיש לנו מראה, ואם מה שראינו בה לא מצא חן בעינינו – הבעיה הייתה אצלנו, לא אצלו. חוץ מזה, אני תופס את האלבום הזה כאלבום רגיעה של דילן. משהו לשים ברקע ולהתרפק עליו מבלי להצטרך לחשוב כל הזמן.

אבל התדהמה של הימים ההם החלה כבר מהשנייה הראשונה. הצד הראשון מהארבעה נפתח עם השיר ALL THE TIRED HORSES, כשאת השורה היחידה בו שרה מקהלת נשים. מקהלת נשים בתקליט של דילן?! המעריצים תפסו את הראש. האם הוא איבד את זה? האם הוא בוגד בנו? המסקנה הרווחת באותם ימים הייתה חדה וברורה: לדילן פשוט נגמר מה להגיד. באנגליה כה ציפו לאלבום הזה שבשבוע הראשון הוא התמקם מיד במקום הראשון במכירות. בשבועות לאחר מכן הוא החל את זחילתו כלפי מטה.

כן, זה היה צעד מכוון להרחיק את קהל היעד שלו: בראיון שנערך בשנת 1984 עם רולינג סטון, דילן הסביר: "הייתי שקוע בתשומת הלב. לא הייתי 'הדובר של דור שלם' וכל זה. רציתי לצאת מזה. אז הוצאתי את האלבום הזה. ידעתי שזה לא יהיה אלבום פופולרי. ידעתי שזה לא מה שאנשים ירצו לשמוע. אבל הייתי חייב לעשות את זה. זו הייתה הדרך שלי לומר 'אוקיי, כולם לצאת מהבריכה'". הוא חזר על הרגש הזה בראיון אחר, באומרו, "אמרתי, 'טוב, לעזאזל עם זה. הלוואי והאנשים האלו פשוט ישכחו ממני. אני רוצה לעשות משהו שהם לא יכולים לאהוב, שהם לא יכולים להזדהות איתו. הם יראו את זה, ויקשיבו, ויגידו, 'טוב, בואו נעבור לאדם הבא'".

דילן גם תיאר את האלבום כ"בדיחה" כשהוא אמר פעם, "כפי שהתברר, האלבום הפך לאלבום קונספט עם שם שאפשר לפרש אותו במגוון דרכים. בהייה בבד הריק לזמן מה עודדה אותי ליצור בעיניים עצומות תמונה שתדביק את כל השירים יחד".

האלבום נבנה ממגוון הקלטות. הוא כולל ארבעה שירים מהקלטה חיה מפסטיבל האי ווייט באוגוסט 1969, ושילוב של שירים מקוריים וגרסאות כיסוי. דילן עצמו כינה זאת "האלבום המבוטלג שלי". האלבום הופק על ידי בוב ג'ונסטון, שזכר שדילן פנה אליו עם הרעיון להקליט שירים של אנשים אחרים. ג'ונסטון אמר, "הוא הגיע לאולפן עם ספרים ישנים וספרי תנ"ך והתחיל להקליט". המפגשים כללו שילוב של מוזיקאים והרבה תוספות אולפניות, כאשר כלי מיתר ומקהלת נשים נוספו בנאשוויל לשירים שהוקלטו בניו יורק. התוספות האלו, שנעשו בחלקן על ידי ג'ונסטון ללא נוכחותו המלאה של דילן באולפן, העניקו לאלבום סאונד מלוטש ו"מיוצר" מדי, דבר שנתפס כזר לחלוטין לדילן של אותה תקופה, והגביר את התחושה בקרב המעריצים שהוא איבד שליטה על האמנות שלו.

אפילו העטיפה, ציור פרימיטיבי מעשה ידיו של דילן עצמו, מספרת את הסיפור כולו. "הבטתי בבד הלבן שמולי והחלטתי לצייר משהו שייתן תחושה של חיבור בין השירים", סיפר דילן שנים לאחר מכן. "חובבי אמנות טענו שזו יצירה פרימיטיבית, וזה כנראה נכון. הרעיונות נשפכו לדף מהעין שלי יותר מאשר מהמוח. זו לא הייתה כוונה ברורה לצייר דיוקן עצמי, זה יצא כמו סקיצה".

הסיפור מאחורי מסירת הציור לחברת התקליטים CBS הוא דרמה קטנה בפני עצמה. ג'ון ברג, המנהל האמנותי של החברה, סיפר שדילן התקשר וקבע להיפגש ברחוב 52 בשעה 11 בבוקר. "הוא אמר שיחכה בטנדר כחול", נזכר ברג. "שלחתי את המעצב רון קורו למטה, והם פשוט עמדו ודנו בציור על המדרכה, בזמן שעוברים ושבים חלפו על פניהם מבלי לדעת שהם חוזים ברגע היסטורי קטן". הציור, שצויר בצבעי שמן על קנבס בביתו של דילן בגריניץ' ווילאג', הפך לאחד הסמלים המזוהים ביותר עם התקופה המוזרה הזו בקריירה שלו.

בספרו כתב דילן: "עיתונאים החלו לשאול בדפוס, 'מה קרה לדילן הישן?' גם הם יכלו ללכת לגיהנום. פורסמו סיפורים על כך שניסיתי למצוא את עצמי, שאני בחיפוש נצחי, שאני סובל מעינוי פנימי כלשהו. הכל נשמע לי טוב. הוצאתי אלבום אחד (כפול) שבו פשוט זרקתי על הקיר כל מה שיכולתי לחשוב עליו וכל מה שנדבק, שחררתי אותו, ואז חזרתי ואספתי את כל מה שלא נדבק ושחררתי גם את זה".

בראיון משנת 1974, הוא הסביר את גישתו האמנותית באותה תקופה: "ניסיתי להשיג צליל, צליל מסוים. לא ניסיתי להשיג אותו כל כך בשירה כמו עם הבאנד. ללהקה שניגנה איתי, היה צליל מסוים שהם היו מקבלים בסולם מסוים. אז הייתי צריך למצוא שירים בסולם הזה. לא באמת כתבתי כלום, אבל עיבדתי הרבה דברים. והרבה דברים שפשוט כתבתי מהראש שלי".

אך הזמן, כמו תמיד, עושה את שלו. כיום, SELF PORTRAIT נחשב לפיסה מרתקת וחשובה בפאזל הדילנאי. הידיעה שזמן קצר אחריו הוא הוציא תקליטים משובחים כמו NEW MORNING ובהמשך את BLOOD ON THE TRACKS, מאפשרת להקשיב לו בסלחנות ואפילו בהנאה. יתרה מכך, בשנת 2013 יצאה מהדורה מורחבת בסדרת הבוטלגים שלו, ANOTHER SELF PORTRAIT, שחשפה הקלטות נוספות מאותה תקופה והוכיחה שבתוך הכאוס לכאורה, הסתתרו פנינים של ממש. המהדורה הזו שינתה את הנרטיב סביב האלבום, והציגה אותו באור חדש – לא כאלבום של "שאריות", אלא כתיעוד אותנטי של אמן שמחפש קול חדש בין גרסאות כיסוי לבין חומרים גולמיים ומפתיעים.

ולמרות הביקורת של רולינג סטון, חשוב לזכור שלא כולם הזדעזעו. עיתון המוזיקה הבריטי מלודי מייקר פרסם בזמנו כי "רוב שירי האלבום הזה לוקחים אותנו למסע פנורמי אל תוך הדברים שמדליקים את דילן". וב-NME נכתב בפשטות: "זה עדיין אחד האלבומים המהנים יותר של דילן". תגובתו של דילן למבקרים: בראיון משנת 1974 אמר, "הפקתי אלבום בשם SELF PORTRAIT שלא אהבתי. לא אהבתי אותו. וגם חברת התקליטים, הם לא אהבו אותו. הביקורות יצאו, והן היו די גרועות. אני זוכר שגרייל מרקוס כתב ברולינג סטון ביקורת שאמרה, 'מה זה החרא הזה?' וחשבתי, 'כן, מה זה החרא הזה?'".

אז מה זה החרא הזה? נראה שהתשובה מורכבת הרבה יותר, ומרתקת לא פחות.

מבחינתי - הילדים לא רק בסדר... הם בסדר גמור! ב-8 ביוני בשנת 1979 יצא אלבום הפסקול של להקת THE WHO לסרטה THE KIDS ARE ALRIGHT. אז האם הילדים שלנו פה בסדר? תהיו בטוחים שכן!

הנה משהו שחייבים להבהיר מההתחלה: מדובר כאן בלא בדיוק אוסף להיטים קלאסי, אלא יותר בפסקול של סרט. אבל מכיוון שהוא כולל כמות נכבדה של הופעות שלא שוחררו מעולם לפני כן, אפשר בהחלט להתייחס אליו כאלבום עצמאי לכל דבר ועניין. יחד עם זאת, הבחירה בשירים במארז הזה היא מעט מוזרה ומעוררת תהיות. והסרט עצמו הכיל רצועות שלא מופיעות על הפסקול, ובאופן הפוך, יש שירים בפסקול שלא הופיעו בסרט עצמו.

חשוב לזכור שהפרויקט הזה הגיע לעולם בטיימינג רגשי כבד. הסרט והאלבום יצאו תשעה חודשים בלבד לאחר מותו הטרגי של המתופף קית' מון, מה שהפך את היצירה הזו עבור המעריצים (ועבור חברי הלהקה עצמם) למעין מצבה חיה, דרך להתאבל תוך כדי חגיגה של האנרגיה הפראית שהגדירה אותם.

הבסיסט, ג'ון אנטוויסל, אמר זאת בזמנו: "כשהכנתי את זה לסרט THE KIDS ARE ALRIGHT, הייתה לנו ערמת קלטות באולפן ברוחב של 3.6 מטרים ובגובה של תשעה מטרים. הקלטות במונו. הקלטות בארבעה ערוצים. בשמונה ערוצים. בששה עשר ערוצים. עשרים וארבעה ערוצים. כל הפורמטים השונים. המיקס הראשון לקח לי עשרה ימים להשלמתו, תוך פיקוח של צוות ההפקה של הסרט". כן, אנטוויסל לקח על עצמו את מלאכת הארכיונאות הסיזיפית הזו. הוא היה כנראה האדם היחיד שהיה יכול להוציא סאונד נורמלי מהערמה הזו, שכללה הקלטות טלוויזיה ישנות ואיכותן הייתה מוטלת בספק. בלי ההתעקשות שלו על דיוק טכני, הפסקול הזה כנראה היה נשמע כמו תערובת רעשים לא מזוהה.

על הסרט עצמו, אנטוויסל העיר בהומור, "זה בוים על ידי כלב נחייה". אז אותו "כלב נחייה" היה ג'ף סטיין, מעריץ מושבע של הלהקה. סטיין הצליח במשימה בלתי אפשרית: הוא פנה ללהקת המי כשהיה בן 20 בלבד, ללא ניסיון קולנועי ממשי, ושיכנע אותם לתת לו גישה לארכיונים שלהם. בסוף, הסרט הפך לסטנדרט הזהב של סרטי מוזיקה תיעודיים, כזה שהשפיע על דורות של במאים.

הזמר רוג'ר דלטרי אמר מצדו: "הסרט טוב. זה לא בדיוק סרט תיעודי על הלהקה או ההיסטוריה שלה או משהו כזה: זה פשוט אוסף של מה שהיה זמין. חלק מזה זבל טלוויזיוני, חלק מזה צילומים חיים טובים מאוד, וחלק מזה צילומים חיים גרועים מאוד. קצת מכל דבר. זה כיף, אני חושב. זה סרט על הלהקה, לא עליי. אני לא יכול להיות אובייקטיבי לגבי זה. מבחינתי זה היה נפלא לראות. זה היה הסרט של קית' מון. אני אוהב אותו בגלל זה. זה בסדר גמור. מה שאני אוהב בו זה שהוא לגמרי לא יומרני. אני לא חושב שמישהו יכול להכחיש את זה."

דלטרי צודק – הסרט הוא מסמך תקופתי מרתק. הוא כולל רגעים אייקוניים כמו הביצוע המפוצץ של MY GENERATION בתכנית של האחים סמות'רס (שבה קית' מון באמת פוצץ את מערכת התופים שלו וגרם לאטונשנד להתחרש), וביצוע הקרקס הרוק'נ'רולי של השיר A QUICK ONE WHILE HE'S AWAY. האחרון, אגב, נחשב במשך שנים לאחד הקטעים האבודים הגדולים של הרוק, כי זה מתוך סרט שהרולינג סטונס, שהפיקו אותו, בחרו לגנוז אותו לעוד שנים קדימה.

עיתון רולינג סטון פרסם בביקורתו על אלבום כפול זה: "כיצד העזו חברי להקת המי לקרוא לתקליטם בשם זה מבלי לכלול בו את הגרסה המקורית לשיר הידוע הזה שלהם? השיר הזה מזמן כבר לא זמין ונמצא רק בהדפסות מוקדמות הבריטיות של תקליט הבכורה שלהם. אני מתרעם כי יש בשיר הזה סולו גיטרה מרהיב שפיט טאונסנד לא הצליח לעשות כמותו. הסולו, שכולל רעשי פיצוצים למיניהם, נשלל כיום על ידי טאונסנד, לפי מה ששמעתי, שטוען כי אינו קיים כלל. עד כאן התלונה על כך. הבה נמשיך. מדובר בתקליט בסדר. זה לא האוסף האולטימטיבי של להקת המי אבל משקף באופן נאה את שקורה.

רוב השירים בתקליט מגיעים מביצועי הופעות או בתוכניות טלוויזיה. השיר WON'T GET FOOLED AGAIN נשמע פה עם צליל עמוס מדי ועוד צרחה של דאלטרי. השיר כבר הפך לקלישאה מעייפת ואינו נשמע רענן כמו בעבר. המסרים הפוליטיים החשובים שהיו בו בעבר התאיידו להם. אין הפתעות בתקליט הזה, שהולך בעיקר על קטעים מוכרים בגרסאות אחרות. אין כאן הפתעות מיוחדות וזה חבל כי ציפיתי אחרת מלהקה שלא מזמן איבדה את המתופף שלה. מעניין מה תהיה ההפתעה הבאה שחברי הלהקה הנותרים יביאו לנו".

במבט לאחור מהיום, הביקורת הזו נראית חריפה מדי. בעוד המבקרים חיפשו הפתעות או שירים חדשים, המעריצים מצאו באלבום הזה תיעוד היסטורי שאין שני לו. הוא אמנם לא מתיימר להיות אלבום אולפן חדש, אבל הוא נותר כרטיס הכניסה הטוב ביותר למי שרוצה להבין מה הפך את המי ללהקה הכי אנרגטית ומסוכנת על הבמה בשנות השישים והשבעים. בעיניי, דווקא העובדה שהוא לא מנסה להיות אולטימטיבי היא שהופכת אותו לכל כך חשוב בסיפור. אבל רגע - חשוב שתדעו... אני תמיד מעדיף את הסרט מהאלבום, במקרה הזה.

ההיסטוריה, ההיסטריה, הביטלמאניה והסקנדל: מה באמת קרה עם הביטלס ב-8 ביוני? ובכן, התאריך ה-8 ביוני הוא לא עוד יום רגיל ביומן של הביטלס. למעשה, זהו תאריך של צירופי מקרים קוסמיים, בכל שנה קרה משהו אחר, מטורף ומעניין בתולדות הלהקה ששינתה את העולם. מה התרחש בדיוק.

הונג קונג, 1964: טירוף, יפהפייה מסתורית ודודה אחת עצבנית

השנה היא 1964, והעולם כולו חווה את שיא הביטלמאניה. כחלק מסיבוב ההופעות העולמי הראשון שלהם, נחתו חברי הלהקה ב-8 ביוני בנמל התעופה קאי טאק שבהונג קונג. אבל רגע, לא כל הרביעייה הייתה שם. רינגו סטאר המסכן נשאר מאחור בבריטניה, נאנק מכאבים עם דלקת שקדים ולוע חריפה (שגרמה לו לאשפוז ולחיסור היסטורי של כמעט שבועיים מהלהקה), ובמקומו הוטס בבהילות המתופף הזמני, ג'ימי ניקול. ניקול, שזכה לחוות 15 דקות של תהילה מסחרית, ביצע את אותו סט קבוע של 10 שירים שהלהקה נהגה לנגן, תוך שהוא מנסה להסתגל ללחץ המטורף של החיים כביטל.

למעלה מאלף מעריצים (אה... המון מעריצות) צורחים קיבלו את פניהם בנמל התעופה, והארבעה הוברחו במהירות, תוך עקיפת כל נהלי המכס וההגירה, למלון הנשיא בקאולון. שם, בקומה ה-15, חיכתה להם הפתעה אחרת לגמרי. הסוויטה הנשיאותית המפוארת פונתה רגע לפני הגעתם על ידי נשיא אינדונזיה, סוקרנו, שנראה כי שכח פרט קטן מאחור: את המאהבת שלו. היא ישבה שם, יפהפייה שקטה ומחייכת, כאילו כלום לא קרה, כאילו חיכתה לשירות חדרים שיעיף אותה (מה שכנראה עשו במהרה). "איזה מין מלון זה?" רטנה מימי, דודתו של ג'ון לנון שהצטרפה להרפתקה, "ככה משאירים נשים מוזרות מהאורח הקודם?". מימי לא הסתירה את חוסר שביעות רצונה מהקרקס התקשורתי והלוגיסטי שליווה את הלהקה בסיור המתיש הזה, שהיה רווי בלחות גבוהה ובלוח זמנים צפוף להחריד.

בזמן שפול מקרטני ניסה את מזלו בטיול רגלי קצר בקאולון וחזר כלעומת שבא אחרי דקות ספורות, מוקף בהמון מעריצים ובעיקר מעריצות היסטריים, המחליף ג'ימי ניקול דווקא ניצל את האנונימיות היחסית שלו וטייל בעיר בחופשיות, נהנה מהזדמנות נדירה לנשום לפני שהתפרסם כביטל לזמן קצוב.

בערב ציפתה ללהקה משימה נוספת: להיות אורחי הכבוד בתחרות מיס הונג קונג. אך המסע הארוך מאמסטרדם התיש אותם, והם הודיעו שהם מוותרים על התענוג, החלטה שגרמה למתמודדות היפהפיות לפרוץ בבכי. בסוף דבר, ג'ון לנון, שמעולם לא נרתע ממפגשים עם המין היפה, ריחם עליהן וירד לאולם כדי לפזר קצת אבק כוכבים ולברך אותן. יחצ"ן הלהקה, דרק טיילור, נזכר שנים אחר כך: "התקשרתי לג'ון ושאלתי אם הוא רוצה לעזור. הוא לא הצליח לישון בכל מקרה ונשמע משועשע. הוא הציל את המצב".

לונדון, 1966: זורחת השמש באולפני ההקלטה

שנתיים בדיוק לאחר מכן, ב-8 ביוני 1966, האווירה הייתה שונה לחלוטין. הביטלס כבר לא היו הלהקה של סיבובי הופעות אינסופיים, אלא קוסמים של אולפן שזנחו את הבמות לטובת יצירה חסרת גבולות. באולפן מס' 2 במתחם האולפנים של EMI באבי רואד החלו להתחבר הצלילים לאחד השירים האופטימיים והשמחים יותר שלהם, GOOD DAY SUNSHINE. השיר, שנכתב בעיקר על ידי פול מקרטני בהשראת להקת ה-LOVIN' SPOONFUL, נועד לתקליט המהפכני שלהם, REVOLVER – אלבום שסימן את המעבר המוחלט שלהם לטכניקות אולפן מורכבות כמו הקלטות לאחור ואפקטים של סאונד. למחרת הם כבר השלימו את העבודה על היצירה הזורחת הזו, שהכניסה נימה של פופ קלאסי ופסנתר מרקיד לתוך אלבום שרובו היה ניסיוני ואוונגרדי.

לונדון, 1967: מפגש פסגה פסיכדלי עם הרולינג סטונס

קפיצה לשנה הבאה, 8 ביוני 1967, שיא "קיץ האהבה". הביטלס שוב באולפן, עובדים על אחד השירים האוונגרדיים (והמוזרים) יותר שלהם, YOU KNOW MY NAME (LOOK UP THE NUMBER). מדובר בשיר בעל גלגולים רבים – הקלטתו החלה למעשה עוד ב-1966 אך הושלמה רק ב-1969. פול מקרטני הרים טלפון לחבר מהלהקה ה"מתחרה", הרולינג סטונס, ופשוט הזמין אותו להצטרף. פול חשב שבריאן ג'ונס יביא עמו גיטרה, אבל ג'ונס בחר להביא דווקא סקסופון. התוצאה הייתה סולו צורמני וג'אזי שהתאים בצורה מושלמת לאווירה המטורפת של השיר, שהיה רחוק מאוד מלהיטי הפופ הרגילים שלהם. "הוא היה מתוח מאוד בגלל כל הבלאגן עם הסמים שהיה לו אז", פול סיפר אחר כך על מצבו השברירי של ג'ונס ברגע נדיר של שיתוף פעולה בין שתי הלהקות הגדולות בעולם, שהוכיח כי מעבר ליריבות המומצאת על ידי העיתונות, המוזיקה תמיד ניצחה.

קליפורניה, 1968: ג'ורג' ורינגו עושים כבוד למלכת הפולק

ב-8 ביוני 1968, הביטלמאניה כבר הייתה זיכרון רחוק. כל אחד מהחברים כבר פנה לכיוונים אישיים ומקצועיים מגוונים. ג'ורג' האריסון שהה בקליפורניה לצורך צילומי סרט דוקומנטרי על המנטור המוזיקלי שלו, ראווי שנקר (פרויקט שחשף את המערב למוזיקה קלאסית הודית). רינגו סטאר הצטרף אליו, ובאותו היום השניים קפצו לביקור בביתה של זמרת הפולק והפעילה החברתית ג'ואן באאז. המפגש הזה ייצג היטב את תור הזהב של שנות ה-60, כשכוכבי רוק ענקיים התערבבו עם אמני פולק ואקטיביסטים, רגע לפני שהאווירה העולמית החלה להשתנות לקראת סוף העשור הסוער.

הביצה שהתחפשה? פול מקרטני שובר את הכנפיים. ב-8 ביוני 1979 נחת בחנויות התקליטים BACK TO THE EGG, יצירתם החדשה של פול מקרטני ולהקת כנפיים. איש עוד לא ידע זאת אז, אבל זו הייתה שירת הברבור של ההרכב המצליח, וסיומת הולמת למסע רב תהפוכות עבור המוזיקאי הענק. התקליט נחשב בעיני רבים לאחד החלשים והמשעממים יותר שלו, שיקף היטב את הסדקים העמוקים בכנפי הלהקה שעמדה להתפרק.

קודם כל, אגיד את זה - זה לא תקליט של פול מקרטני שאני חוזר להאזין לו בכיף. בשביל הכיף שלי יש את RAM או VENUS AND MARS או BAND ON THE RUN או McCARTNEY או RED ROSE SPEEDWAY או WINGS AT THE SPEED OF SOUND או WINGS OVER AMERICA. אם בא לי קצת יותר חיספוס אז אשים את WILD LIFE. אם בא לי קצת יותר גיוון אז אשים את LONDON TOWN. אבל התקליט הזה? הוא, משום מה, נשאר בתוך העטיפה שלו.

ידוע לי מה קרה לאחר שהתקליט הזה יצא - סיבוב הופעות, הגעה ליפן ומעצר מטופש של פול הבוס בכלא בגלל סמים, חברי להקה אחרים שנותרים המומים, לינדה אחת שלא ידעה מה לעשות, שיחרור פול מהכלא ו... פירוק הלהקה, שבתכל'ס בשלב הזה כבר לא באמת הייתה להקה. וכן, אי אפשר להתעלם גם מהעובדה שהעולם המוזיקלי ב-1979 כבר לא היה שייך לאלילי שנות ה-70; הפאנק והגל החדש שלטו בכיפה, ומקרטני – שבעצמו ניסה לאמץ סאונד מעט יותר מחוספס בתקליט הזה – נראה פתאום לא שייך לעידן החדש שהחל להיווצר. מין תקופה שכזו.

ואחרי שנים של הצלחה מסחררת, מקרטני הרגיש צורך לנער את האבק ולחזור להיות להקה אמיתית. "הייתה לנו תחושה של חזרה להתחלה בזמן שהפקנו אותו", הסביר פול. "הכותרת פשוט סיכמה את זה, BACK TO THE EGG, בחזרה להתחלה". הרעיון המקורי, כפי שסיפרה לינדה מקרטני, היה ליצור תקליט קונספט על מסע לילי של להקה בוואן שלה, בדרך להופעה. בסוף, כמו שקורה לפעמים, זה פשוט נשאר אוסף של שירים.

בתוך הבלבול הזה של מהו קונספט ומהו אוסף שירים, התרחשה אחת ההחלטות העסקיות-אמנותיות התמוהות ביותר של מקרטני באותה תקופה: השיר GOODNIGHT TONIGHT. השיר, שהוקלט במהלך הסשנים לאלבום, שוחרר כסינגל בנפרד, הפך ללהיט בינלאומי ענק שכבש את המצעדים, ובכל זאת – מקרטני התעקש להשאיר אותו מחוץ לאלבום. עבור חברת התקליטים, שמנסה למכור אלבומים, זה היה צעד מתסכל, שסימן אולי יותר מכל את הניתוק של פול ממה שקורה בשוק המוזיקלי האמיתי. אחרי הכל, ימי הביטלס בסיקסטיז עם תקליטוני-להיטים שיצאו במקביל לתקליטים נותרו אי שם. השוק המוסיקלי של סוף הסבנטיז הלך על תקליטים. "לפעמים אני פשוט צריך לזכור שזאת לא חנות תקליטים שאני מנהל, זה אמור להיות סוג של אמנות", הצהיר. "ואם זה לא מתאים, זה לא מתאים".

ולהיות חבר בלהקת כנפיים תחת הבוס הגדול היה עסק לא פשוט. לאורך שנות השבעים, מוזיקאים רבים שגויסו למשימה קיבלו כרטיס טיסה לכיוון אחד, היישר לפסגה. אלא שהם התקרבו יותר מדי לשמש הלוהטת של החיפושית לשעבר, הכנפיים שלהם נמסו במהירות, הם מצאו את עצמם צונחים בחזרה לקרקע המציאות ונאלצו לפרוש. ודני ליין? החבר היחיד שנשאר מההתחלה ועד הסוף? הוא תמיד נאלץ לחיות בסבנטיז מתחת לצל של מקרטני - ומהאייטיז והלאה לא קרה איתו דבר משמעותי באמת מבחינה מוסיקלית. הוא היה קרוב מדי לאש.

בכל אופן, בשנת 1978 נותרו רק שלושה לשאת את המותג המפואר: פול, רעייתו לינדה, ודני ליין. הם הבינו היטב שכדי לצאת לסיבוב הופעות עולמי, צריך להזרים חברים חדשים. ליין היה זה שאיתר וגייס שני כישרונות צעירים ומבטיחים: הגיטריסט לורנס ג'ובר והמתופף סטיב הולי. על הנייר, ההרכב הושלם. במציאות, משהו כבר היה כבוי. ג'ובר והולי, נגני אולפן מיומנים בבסיסם, מצאו את עצמם נקלעים לדינמיקה משפחתית וסגורה, שבה המקום שלהם להשפיע היה מוגבל מלכתחילה. שנים לאחר מכן, הודה מקרטני שליבו לא היה שם באמת. "זה החל לשעמם אותי, למען האמת", הוא גילה. "נמאס לי לנגן עם עוד הרכב, למרות שהם היו נגנים טובים. ההתלהבות שלי מזה כבר הייתה הרחק מאחוריי".

האווירה הרעועה הורגשה מיד עם תחילת העבודה. מקרטני, במחווה מפתיעה של דמוקרטיה, ביקש מחברי הלהקה החדשים להביא שירים משלהם לתקליט. ג'ובר והולי, נרגשים מההזדמנות להציג את היצירות לאחד מכותבי השירים הגדולים בהיסטוריה, שקדו על החומרים. אבל בדיוק כשהם היו בעננים, מקרטני הנחית אותם בחזרה לקרקע והודיע ​​בקרירות שהתקליט יכלול בסופו של דבר רק שירים פרי עטו. לא מפתיע.

תהליך ההקלטה עצמו היה מפוזר ולא תרם לגיבוש. הוא נמתח על פני כשנה בין ארבעה אתרים שונים, כולל טירת למפני בקנט ואולפן נייד בסקוטלנד. אפילו את אולפני אבי רואד הוא לא הצליח להזמין הפעם. הזמנים אכן השתנו: קייט בוש הצעירה והמצליחה שריינה את האולפן לזמן ארוך עבור הקלטות, ומקרטני נאלץ לפרוש כנפיים למקום אחר. כפתרון, הוא הקים בשטח משרדו שבסוהו של לונדון, אולפן שביקש לחקות את המתחם הידוע ההוא. ככה זה כשאתה עשיר.

בתחילה, שאף מקרטני ליצור אלבום כפול ושאפתני, אך ככל שההקלטות התקדמו, ביטחונו העצמי התערער והוא נסוג לפורמט הסטנדרטי של תקליט בודד שמוצג כשידור רדיו, והוא נפתח ברעשי טרנזיסטור לפני שהוא צולל לתוך הקטע הפ'אנקי RECEPTION. אולי זו הכוונה של שם התקליט? לחזור לנוסחאות הסטנדרטיות שהונחו על ידי כל כך הרבה רוקרים שנים לפני כן. אוקי - GETTING CLOSER נשמע כמו שיר מקרטני-ווינגסי קלאסי של הסבנטיז. זו פתיחה מבטיחה. ואז בא WE'RE OPEN TONIGHT שנשמע גם הוא מקסים. הבלדה בסגנון מוסיקת נשמה, ARROW THROUGH ME נשמעת נחמדה עד מקסימה אך שוב - זה לא נשמע מרשים לחלוטין. והרוקר המהיר SPIN IT ON? הוא ללא ספק פאנק-סטייל. אז על איזו ביצה אנחנו מדברים פה, כשהתקליט פשוט מסריח מארומת סוף הסבנטיז, עם כמעט כל ז'אנר מאותה תקופה שזוכה להתייחסות, כולל פופ בסגנון גל חדש קופצני ואפילו הבי מטאל. לא יודע, שירי הרוק בתקליט הזה (בניגוד לתקליט VENUS AND MARS למשל) לא משכנעים אותי.

כשהתקליט יצא, הוא אמנם נמכר היטב בזכות המותג "מקרטני", אך הביקורות הקטלניות לא איחרו להגיע. הקהל והמבקרים השוו את התוצאה ליצירות העברות המפוארות של כנפיים, כמו BAND ON THE RUN, והגיעו למסקנה חד משמעית - שריח רע עולה מהביצה הזאת.

אפילו מה שהיה אמור להיות היהלום שבכתר, הקטע האינסטרומנטלי ROCKESTRA THEME, התגלה כבעייתי. מקרטני כינס באוקטובר 1978 באולפן נבחרת חלומות של נגני רוק, בין דייוויד גילמור מפינק פלויד, פיט טאונסנד מהמי, ג'ון בונהאם וג'ון פול ג'ונס מלד זפלין והאנק מרווין מהצלליות. למרות הכישרון הרב בחדר, הם לא באמת מאלתרים או מפגינים את כישוריהם, הם פשוט מנגנים את אותו רצף שוב ושוב, ובאמת, לא היה צורך להביא את טאונסנד, גילמור ואחרים לתוך הערימה הזו, כי זה היה יכול להיעשות באותה מידה על ידי נגנים אלמוניים וטובים. למרבה המזל, פול לא היה כל כך להוט לחזור על הניסוי שלו מאז.

ובמקום יצירת מופת כמתבקש מהרכב שכזה, התקבל קטע שנשמע כמו חיקוי חיוור להפקות של ג'ף לין מאי.אל.או, אמן שבעצמו בנה קריירה שלמה על הערצתו למקרטני והביטלס. אז מה קדם למה, הביצה לתרנגולת? התוצאה הסופית נשענה על ריף גיטרה רעוע אחד ולא המשיך הרבה יותר מזה. אגב, למרות הביקורות המעורבות על הניסיון היומרני הזה, הקטע הזה זכה בסופו של דבר בפרס הגראמי בקטגוריית "ביצוע הרוק האינסטרומנטלי הטוב ביותר". אוקי, לפעמים, גם בתעשייה יודעים להעריך גימיק, גם אם הוא לא עומד במבחן הזמן.

הלהקה יצאה לסיבוב הופעות ועלתה לבמה כשהיא לא מגובשת מוזיקלית, ומקרטני, על אף החיוכים למצלמות, סבל בכל רגע וחשש לשמו הטוב. ההופעה האחרונה בהחלט של כנפיים נערכה במופע הצדקה למען קמבודיה. מאחורי הקלעים נעשה ניסיון לאחד את הביטלס על הבמה. ג'ון לנון סירב מיד, וג'ורג' האריסון ורינגו סטאר, שהביעו הסכמה ראשונית, נסוגו ברגע האחרון כשהתקשורת ניפחה את הסיפור מעבר לכל פרופורציה. מקרטני, שנשאר לבד במערכה, העלה לבמה את כנפיו הגוססות. זה היה צעד אחד בלבד לפני שיעשה את אחת הטעויות הגדולות בחייו: ניסיון הברחת מזוודה מלאה בסמים לגבול יפן, מעשה ששם קץ סופי ומוחלט ללהקה.

עם יציאתו, התקליט זכה לקבלת פנים צוננת. עיתון הדיילי מייל היה אכזרי במיוחד, ותיאר את פול כ"גאון עייף". "לאן נעלם הכישרון שלו?", תהתה הכתבה, "מבקרי המוזיקה והציבור הרחב כאחד הופתעו מהשחיקה הפתאומית בשירה ובמלודיה. הליריקה החיה והשנינות העדינה שהמציא בקלאסיקות כמו YESTERDAY כמעט נעדרות מהתקליט החדש". הביקורת כינתה את התקליט "אוסף מאכזב של תחליפי גל חדש, רוק'נ'רול סוג ב', וקטע קאמפי שנשמע כמו מנהטן טרנספר יד שנייה".

"התקליט לא לוקח אותך לשום מקום, למרות קולו המוכר של פול", נכתב במגזין מלודי מייקר. ברולינג סטון היו חריפים עוד יותר: "לו התקליט הזה היה נשלח לחברת התקליטים קולומביה בעילום שם, הוא היה מושלך לפח בתוספת פתק 'לא, תודה'. מקרטני ממשיך לאכזב כאמן, ממחזר את עצמו לדעת וכעת אין לו יותר מה להציע. אולי כדאי שהזמר אמיט רודס יחזור ויציל אותנו מהפול הזה?". האזכור של רודס, מוזיקאי מוכר שכונה "הפול מקרטני של האיש העני", היה עקיצה מכוונת וכואבת במיוחד.

פול, מצידו, דחה את הטענות על כישלון. "ראיתי בטלוויזיה שאמרו שיש שלושה מיליון עותקים של התקליט במחסן, מה שנשמע כמו הכישלון הגדול בעולם", אמר. "אבל עבור כל להקה אחרת למכור מיליון, מה שהתקליט הזה עשה, זו הצלחה גדולה". למרות ההגנה הפומבית, שנים לאחר מכן מקרטני הודה שליבו לא היה לגמרי שם. "זה נהיה קצת משעמם, למען האמת", הוא אמר בכנות. "קצת נמאס לי מהרכב נוסף. למרות שהם היו נגנים טובים, ההתלהבות שלי הגיעה לשיאה".

החזון האמנותי הגיע לשיאים חדשים (או חלליים) בתכנון העטיפה. אוברי פאוואל, המעצב של חברת היפנוסיס, קבע עם פול עיצוב בסגנון מדע בדיוני: להקת כנפיים נראית יושבת בסלון נעים שהוא בעצם חללית, מציצה דרך חלון ברצפה אל כדור הארץ המרחף בחלל. אבל מבט חטוף על עטיפת התקליט הגרנדיוזית סיכם את הכול: פול מקרטני נראה בולט (או בניסוח אחר - מורם מעם) משאר חברי הלהקה והם נראו מנותקים לגמרי, לא רק זה מזה, אלא מכדור הארץ כולו. תמונה אחת שהייתה שווה אלף מילים על סופה של להקה.

דרמה מלכותית בעולם הבלוז הלבן - גיטריסט שקיבל הזדמנות פז וכוכב שאיבד הכל. ה-8 ביוני הוא תאריך מכונן בהיסטוריה של הרוק הבריטי, יום של חילופי משמרות דרמטיים ששינו את פניהן של שתי להקות משפיעות. במוקד הסיפור: מודעת דרושים אחת, גיטריסט צעיר ותמים, ופיטורים כואבים שהסתיימו בטרגדיה.

הכל התחיל, איך לא, מעל דפי המלודי מייקר, התנ"ך של כל מוזיקאי בריטי שכיבד אז את עצמו. ב-8 ביוני 1967, פרסם שם ג'ון מאייאל, אבי סצנת הבלוז הלבן בממלכה, מודעה קצרה וקולעת. מאייאל, שראה את הגיטריסטים שלו הופכים לכוכבי על (אריק קלפטון שעזב כדי להקים את להקת "קרים", ואחריו פיטר גרין שעזב כדי להקים את פליטווד מאק), חיפש נואשות גיטריסט חדש ללהקתו, הבלוזברייקרס. הדרישה הייתה לא פחות מטורפת: "דרוש גיטריסט ברמה של אריק קלפטון פיטר גרין". במילים אחרות, הוא חיפש אלוהים, בפעם השלישית. על הדרך, הוא גם חיפש נגן סקסופון טנור – חיפוש שהוביל אותו לגיוסו של דיק הקסטול-סמית' האגדי, שהפך לחלק בלתי נפרד מהסאונד של הלהקה.

האודישנים היו קשוחים והמתח הורגש באוויר. מאייאל, הידוע בקפדנותו, סימן שלושה מועמדים מבטיחים. הראשון היה ג'ון מורשד (הוא לא יתקבל וימשיך ללהקת AYNSLEY DUNBAR RETALIATION), השני היה דייבי אוליסט (הוא לא יתקבל וימשיך ללהקת THE NICE) והשלישי הוא בחור צעיר וביישן בשם מיק טיילור.

כאן הסיפור מקבל טוויסט. טיילור כבר הדהים את מאייאל כשנה קודם לכן. באפריל 1966, קלפטון המהולל פשוט לא הופיע להופעה במועדון הפלמינגו בלונדון. טיילור, אז נער בן 17, עלה מהקהל, ניגש למאייאל המיוזע והציע למלא את מקומו. מאייאל המיואש הסכים. התוצאה הותירה אותו פעור פה. הבעיה? בבלגן של אותו ערב, הוא איבד את מספר הטלפון של נער הפלא.

בכל אופן, טיילור ראה את המודעה הגורלית במלודי מייקר, הרים טלפון והוזמן לאודישן הרשמי. הוא הגיע למבחן המכריע בחייו... בלי גיטרה! אז בלי להתבלבל, הוא שאל אחת מהגיטרות של מאייאל – הגיבסון לס פול המפורסמת של הבוס – ניגן והתקבל על המקום. טיילור השתלב במהירות והטביע את חותמו על כמה מתקליטיו המוערכים של מאייאל, ביניהם התקליט CRUSADE, שקיבע את מעמדו כיורש הבלתי מעורער בסצנה.

קאט ל-8 ביוני 1969. אותו תאריך בדיוק, שנתיים לאחר מכן. בזמן שטיילור כבר הפך לכוח מוכר בסצנה הבלוזית, ואפילו הספיק לתרום מכישרונו בהקלטות המוקדמות לאלבום LET IT BLEED של הסטונס, התרחשה באחוזה כפרית במזרח SUSSEX פגישה דרמטית. מיק ג'אגר, קית' ריצ'רדס, צ'ארלי ווטס וביל ויימן, חברי להקת הרולינג סטונס, נסעו אז לביתו של בריאן ג'ונס, האיש שהקים את הלהקה, העניק לה את שמה והיה הפנים היפות שלה בימיה הראשונים.

הפגישה הייתה קצרה ועניינית. הם הודיעו ​​לו שהוא בחוץ. בעיות הסמים הקשות שלו, חוסר יכולתו לתפקד באולפן והעובדה שלא יכל לקבל ויזה לארצות הברית לסיבובי הופעות קרובים, חרצו את גורלו. החדשות, למען האמת, לא ממש הפתיעו את ג'ונס.

כדי למנוע דרמה תקשורתית, הסטונס איפשרו לו לצאת בהודעה מכובדת לפיה הוא עוזב מרצונו החופשי. "בריאן רוצה לנגן מוזיקה שהיא יותר לטעמו", הסביר ג'אגר לעיתונות במלל דיפלומטי, "נפרדנו כחברים טובים". ג'ונס מצידו מסר: "המוזיקה של הסטונס כבר לא לטעמי. הלהקה התקדמה למקום שחונק אותי מוזיקלית". אז, בזמן שג'ונס פוטר, מיק טיילור כבר סומן בהמלצת מאייאל עצמו, ובמהרה הפך רשמית לגיטריסט החדש של הרולינג סטונס.

למעשה, סיפורו של ג'ונס הסתיים פחות מחודש לאחר מכן. ב-3 ביולי 1969 הוא נמצא מת בברכת השחייה שלו, בגיל 27, מצטרף מוקדם יותר למועדון המפוקפק והממוספר ההוא. מיק טיילור, לעומת זאת, נכנס ללהקה והוביל יחד עם ג'אגר וריצ'ארדס את הסטונס לתקופת שיא אמנותית שלה, עם שרשרת תקליטים שהגדירו את הרוק של שנות השבעים. יום אחד, שתי אגדות, גורלות הפוכים.

יום הולדת עם בוקס. ב-8 ביוני בשנת 1947 נולד הגיטריסט הבריטי, מיק בוקס, מלהקת אוריה היפ. הוא לא תמיד ליקק דבש עם אותה להקה, כפי שאמר בשנת 1982:

"ההרכב לא עובד יותר. זה הפך להיות גוף משעמם שעבד כמו משרד והחברים בו הפכו עצלנים ומשעממים. אז החלטתי לשים לזה סוף". בוקס מיהר לפטר את הקלידן, גרג דרצ'רט, המתופף, כריס סלייד, והזמר, ג'ון סלומן. בסיסט הלהקה, טרבור בולדר, ראה שכך והחליט לעבור ללהקת ווישבון אש.

בוקס: "ממש רעדתי בכל הגוף כשהבנתי שהלהקה נמצאת בסוף ימיה. אוריה היפ הייתה חיי ועבודתי בתריסר השנים האחרונות. כל מה שידעתי היה בלהקה הזו. אז נעלתי את עצמי בחדר והשתכרתי כהוגן במשך שלושה ימים. זחלתי משם עם הנגאובר לא נורמלי. אז לקחתי תרופה, ראיתי שהעולם לא התפוצץ ושאפשר להקים את הלהקה מחדש. שלושת הימים בחדר ההוא היו כגירוש שדים עבורי. חברת התקליטים לא הייתה מרוצה ממני.

היא ציפתה לתקליט חדש ובמקום זה קיבלה ממני התפרקות של להקה". בוקס גייס אליו חברים חדשים (כולל מתופף העבר של הלהקה, לי קרסלייק) ויצא להקלטת אלבום חדש, ABOMINOG. הגיטריסט חשב לשנות את שם הלהקה למשהו שיהווה התחלה חדשה, אך נכנע ודבק במותג הידוע.

מיק בוקס לא אהב אז שאמרגנים קידמו את להקתו של קלידן הלהקה לשעבר, קן הנסלי (ששמה SHOTGUN) כאוריה היפ, כשערך סיבוב הופעות בארה"ב. "הוא היה כנראה צריך למשוך קהל וזה היה הפתרון הכי טוב שלו. האמת שזו לא אשמתו של קן. זה ניסיון זול למלא אולמות והוא ודאי נבוך מכל העניין. השם 'אוריה היפ' שייך לי באופן חוקי ומי שינסה עוד פעם לרכב עליו כך, ייאלץ לשלם לי והרבה".

מאז הוא הקים מחדש את אוריה היפ וזכה להרבה שנים של נחת איתה.

גם זה קרה ב-8 ביוני. מג'ון לנון הפסיכואנליטי ועד כריסי היינד הלוחמנית, מהזיווג המושלם של ננסי סינטרה ולי הייזלווד ועד הקרב בין קווין לדונלד טראמפ. יום עמוס במוזיקה, דרמה וקצת אבק כוכבים.

1970: ג'ון לנון והטיפול על המסך הגדול

בעודו שקוע עד צוואר בטיפול "הצעקה הראשונית" אצל הפסיכותרפיסט ארתור ג'אנוב, קיבל ג'ון לנון משימה טיפולית יוצאת דופן. הטיפול, שנועד לקלף ממנו שכבות הגנה ולהתמודד עם כאבי ילדות וטראומות שנאגרו בו – תהליך שהוביל ישירות ליצירת האלבום החשוף והמזוקק "ג'ון לנון - פלסטיק אונו באנד" שיצא מאוחר יותר באותה שנה – הגיע לנקודה סוריאליסטית במיוחד. המטפל שלו הורה לו ביום זה פשוט ללכת לקולנוע ולצפות בסרט החדש על להקתו המתפרקת, הביטלס, שנקרא LET IT BE.

לנון, כתמיד, ציית. הוא לקח את יוקו אונו והשניים התייצבו להקרנה פרטית שנערכה עבורם בשעת אחר צהריים נעימה בקולנוע בסן פרנסיסקו. כדי להוסיף לאירוע המעט מוזר, הצטרפו אליהם באולם הריק הבעלים של מגזין רולינג סטון, ז'אן וונר, ואשתו ג'יין. עבור לנון, הצפייה לא הייתה רק טיפולית, אלא גם טעונה מבחינה מקצועית: הוא צפה בסרט בעיניים ביקורתיות להחריד, כשהוא חש שהסרט מציג את הלהקה כפרויקט שפול מנהל, ותיאר אותו באותה תקופה כבעל אווירה דוחה. דמיינו את הסיטואציה: לצפות בדוקומנטרי על קריסת החברות והלהקה שלך, כשמייסד עיתון הרוק החשוב בעולם יושב לידך, רושם הערות בראש ומכין את הקרקע לסדרת הראיונות המפורסמת LENNON REMEMBERS שתתפרסם בעקבות המפגשים הללו ותטלטל את עולם המוזיקה. כן, פסיכותרפיה בהחלט יכולה להיות עניין פומבי.

1989: כריסי היינד נגד האימפריה של מקדונלד'ס

באירוע רווי אידיאולוגיה של ארגון GREENPEACE, שנערך במטרה להעלות מודעות לנזקי תעשיית המזון המהיר לסביבה ולבעלי החיים, עלתה לבמה מנהיגת להקת "פריטנדרס" והצמחונית האדוקה, כריסי היינד, והחליטה שהגיע הזמן למעשים של ממש. בנאום חוצב להבות ששיקף את מחויבותה העמוקה לאקטיביזם, היא לא רק קראה לקהל להחרים את רשת ההמבורגרים מקדונלד'ס – שסומנה אז כאחד מסמליה המובהקים של התעשייה המושמצת – אלא אף עודדה אותם לפעול באופן אקטיבי ואף לגרום נזק פיזי לסניפים כחלק מפעולת מחאה.

כנראה שהקהל, שהיה להוט לא פחות ממנה, לקח את דבריה כקריאה לקרב: למחרת בבוקר התעוררה בריטניה למספר סניפים מושחתים בצבעי תרסיס, כאשר על חלקם רוססו סיסמאות נגד אכילת בשר. התוצאה? היינד מצאה את עצמה עם צו מעצר חם מהתנור באשמה שהסיתה את הקהל לבצע עבירות ונדליזם. בצעד מתוקשר שהפך לאחד הרגעים הזכורים בקריירה שלה, היא נעצרה בגין הסתה – אירוע שהוכיח שהיא לא רק רוקרית של להיטי רדיו, אלא דמות שמסכנת את החופש שלה למען האידיאולוגיה שבה היא מאמינה. רוק מחאתי במיטבו, עם השלכות משפטיות שמהדהדות עד היום כסמל למאבק של אמנים למען מטרות חברתיות שנויות במחלוקת.

1940: נולדה האישה עם המגפיים שהולכות על כולם

מזל טוב לננסי סינטרה, בתו הבכורה של פרנק סינטרה, שנולדה ביום זה. היא אולי התחילה את דרכה בצלו הענק של אביה, אבל מהר מאוד מצאה את קולה הייחודי. כולנו מכירים את הלהיט הענק THESE BOOTS ARE MADE FOR WALKIN, את שיר הנושא המהפנט לסרט ג'יימס בונד משנת 1967, YOU ONLY LIVE TWICE, ואת הדואטים הבלתי נשכחים עם הזמר לי הייזלווד. איזה צמד זה היה. בשנת 1968 הם הוציאו את התקליט "ננסי ולי", יצירת מופת של הפקה פסיכדלית-קאנטרי-פופית. איך אפשר שלא להתמוגג כשהם עונים זה לזו בקסם מסתורי בשיר SOME VELVET MORNING?

הסיפור שלהם התחיל ב-1965. ננסי, אז גרושה בת 25, נאבקה למצוא את מקומה בסצנה המוזיקלית המשתנה. חברת התקליטים שלה שידכה לה את כותב השירים המוזר והמחוספס מאוקלהומה, לי הייזלווד. היא הייתה כוכבת פופ מתוקה וחצופה, הוא היה ברון קאובוי פסיכדלי עם קול בריטון עמוק ומסתורי. היי, אם סוני ושר יכלו, למה לא הם? הייזלווד, שהיה המוח מאחורי הצליל, גייס את המעבד בילי סטריינג' ואת נגני העל של לוס אנג'לס, חבורת ה-WRECKING CREW. חודשים ספורים אחר כך, ננסי כבשה את המצעדים עם הלהיט הראשון שלה. השאר, כמו שאומרים, הוא היסטוריה הרקומה ביין של קיץ.

עוד קטנות וחשובות שאירעו ב-8 ביוני:

1962: יום הולדת שמח לניק רודס (או בשמו האמיתי ניקולס ג'יימס בייטס), הקלידן המייסד של דוראן דוראן. צלילי הסינטיסייזרים המתוחכמים והאטמוספריים שלו – בדגש על עבודתו הווירטואוזית עם ה-ROLAND JUPITER-8, שהפך לסימן ההיכר הצלילי שלו – הם הדי.אן.איי של הלהקה. רודס, שנותר החבר היחיד שהיה נוכח בכל גלגולי הלהקה מאז הקמתה, עיצב לא רק את הסאונד אלא גם את האסתטיקה הוויזואלית המאופרת שהגדירה את תנועת ה"ניו רומנטיק" והפכו לחלק בלתי נפרד מהפסקול של שנות השמונים.

1967: הופעה בלתי נשכחת של להקת הדלתות ב-HULLABALOO בהוליווד – מועדון ששכן במבנה ששימש בעברו כאולם באולינג והפך למוקד העיקרי של סצנת הסאנסט סטריפ התוססת. ללא שום פרסום, המקום היה מפוצץ בזכות שמועות מפה לאוזן, שזכו לתהודה גוברת סביב הצלחתו של הלהיט LIGHT MY FIRE בדרכו לראש המצעדים. הדיווחים מאותו ערב תיארו את ג'ים מוריסון בשיא הטירוף הארוטי שלו, צורח, זורק את סטנד המיקרופון, קופץ עליו וגורם לצעירות בקהל "לחטוף אורגזמה", כפי שניסח זאת אחד העיתונאים. זו הייתה הופעה שסימנה את הפיכתו של מוריסון מאליל פופ לדמות שאמאנית אפלה ובלתי צפויה על הבמה. ימים יפים.

1970: תקרית בגבול. חברי להקת דיפ פרפל, בדרכם להופעה, נסעו קצת יותר מדי קרוב לגבול עם הגוש הסובייטי. התוצאה: המשטרה המזרח-גרמנית עצרה את הרכב המסחרי שלהם ופירקה את כל ציוד הנגינה בחיפוש אחר... ובכן, לא ברור אחר מה.

1975: צפוף בגן שמואל. להקת כוורת הופיעה עם תוכניתה החדשה, "צפוף באוזן". הקהל, שציפה לעוד מסיפורי פוגי, לא ממש התחבר לחומרים החדשים. חברי הלהקה, בבהלה קלה, נכנסו למשטר שיפוצים מהיר כדי להציל את המצב.

1979: קית' ריצ'רדס מבטיח להיות ילד טוב. במסגרת הליכי הערעור שלו בטורונטו לאחר מעצר על החזקת סמים, הגיש גיטריסט הרולינג סטונס הצהרה מרגשת לבית המשפט. הוא טען שהמעצר והציווי של השופט להופיע במופע צדקה למען עיוורים בקנדה שינו את חייו, ושהסיכוי שישתמש שוב בסמים הוא קלוש. כולנו תקווה.

1979: גילברט או'סאליבן תובע את המנהל. הזמר הגיש תביעה נגד מנהלו לשעבר, גורדון מילס, בדרישה לקבל חזרה את הבעלות על שיריו ומיליוני לירות שטרלינג של תמלוגים. או'סאליבן טען שנוצל כשחתם על חוזה דרקוני בתחילת דרכו. מילס טען להגנתו: "בלעדיי, הוא עדיין היה עובד כפקיד בדואר". השופט, למרבה השמחה, פסק לטובת הזמר.

1982: עין הנמר. להקת SURVIVOR, אחרי שני תקליטים שלא המריאו, הוציאה את התקליט השלישי שלה, EYE OF THE TIGER. השחקן סילבסטר סטאלון בכבודו ובעצמו ביקש מהלהקה האלמונית לכתוב את שיר הנושא לסרטו השלישי בסדרת רוקי. הסרט והשיר הפכו לתופעה עולמית. באופן אירוני, מיד לאחר ההצלחה הענקית, עזב הזמר דייב ביקלר והוחלף בג'יימי ג'מיסון.

1991: הבוס מתחתן עם הבוסית. ברוס ספרינגסטין התחתן עם אשתו השנייה, פאטי סיאלפה, זמרת הליווי שלו ב-E STREET BAND. הרומן ביניהם התלקח במהלך סיבוב ההופעות של התקליט TUNNEL OF LOVE, עוד כשהיה נשוי לג'וליאן פיליפס. לאחר הגירושים, השניים מיסדו את הקשר, שהוליד לא רק שלושה ילדים אלא גם מוזיקה נהדרת.

2012: המלאכים האחרונים של RUSH. להקת הענק הקנדית שחררה את מה שיהיה אלבום האולפן האחרון שלה, CLOCKWORK ANGELS. באלבום זה, המתופף ניל פירת התנסה בשיטה חדשה שבה המפיק ניק רסקולינץ "ניצח" עליו בזמן אמת. ברולינג סטון כתבו אז: "זה כבד, תזזיתי... ומזכיר למה המאסטרים העתיקים האלו עדיין רלוונטיים".

2016: אלופי המחלוקת. הגיטריסט של קווין, בריאן מאי, פרסם התנגדות נחרצת לשימוש שעשה דונלד טראמפ בשיר WE ARE THE CHAMPIONS בקמפיין הבחירות שלו. "זה תמיד היה נגד המדיניות שלנו לאפשר למוזיקה של קווין לשמש ככלי פוליטי", כתב מאי. חודש לאחר מכן, טראמפ, שלא בדיוק ידוע כמי שמקשיב לאחרים, השתמש בשיר כמוזיקת הכניסה שלו בוועידה הרפובליקנית הלאומית.

1947: יום הולדת שמח לאנני האסלאם, הסולנית בעלת קול חמש האוקטבות של להקת הרוק המתקדם הבריטית, רנסאנס. רבים לא יודעים, אך האסלאם חירשת באוזן אחת, מה שהופך את יכולותיה הווקאליות למדהימות עוד יותר.

2019: נפטר בגיל 74 יהודה טלית - מגדולי המפיקים והאמרגנים בישראל... אז זה היה ב-22 באוגוסט 1970 שודרה בגלי צה"ל תוכנית עם להקת הצ'רצ'ילים ושמה 'מבט פנימה'. במהלך הסשן נשמע קולו של מנחה השידור, אריה ארד, שאומר 'אז בואו ננסה קודם כל לעשות הכרה. מי קודם כל הבוס פה?'

יהודה טלית משיב: "בוא לא נגדיר את זה בוס. בוא נגדיר את זה האמרגן של הלהקה ושמי טלית יהודה".ארד: "אמרגן? מה פירוש אמרגן?"טלית: "האבא של הלהקה"ארד: "ומי אחריך בהיררכיה?"טלית: "אני חושב שמס הכנסה"

פרייסלס! יהי זכרו ברוך.

ג'ולי דריסקול חוגגת יום הולדת. בדיוק היום, 8 ביוני, חוגגת את יום הולדתה מי שהייתה אחת מאייקונות הסאונד והאופנה הגדולות של לונדון הסוערת בשנות השישים, ג'ולי דריסקול. היא נולדה בשנת 1947. עם סיום ימיה כאלילת פופ היא נישאה לפסנתרן הג'אז קית' טיפטס, ואימצה את שם משפחתו. אבל אקח אתכם לימים בהם היא הייתה הפנים והקול מאחורי פצצת פסיכדליה חד פעמית שכבשה את גלי האתר: כן, הגלגל הזה בוער.

השנה היא 1968, לונדון בתקופת הסווינגינג שלה, והאוויר מחשמל ממוזיקה חדשה ופורצת גבולות. הסצנה, שהושפעה עמוקות מתרבות המוד (Mod) והג'אז האינטנסיבי, בעבעה מתחת לפני השטח. אל תוך הקלחת הזו פרץ תקליטון קטן עם צליל עצום, ששייך ללהקה רעננה ומבעבעת בשם בריאן אוגר והטריניטי. את הלהקה הנהיג ביד רמה וירטואוז אורגן ההאמונד בריאן אוגר, שניגן על אורגן ההאמונד B3 שלו כאילו הייתה זו הייתה שלוחה של גופו, ובחזית עמדת ג'ולי דריסקול, זמרת בעלת מראה היפנוטי ומגניב להפליא שהביאה איתה נוכחות בימתית שלא נראתה כמותה בבריטניה. על הבס ניגן דייב אמברוז ובתופים הלם בנחישות קלייב ת'ייקר.

השיר שהם בחרו לתקליטון לא היה סתם עוד שיר. זה היה קטע מסתורי שכתב לא אחר מאשר בוב דילן, בתקופת ההתבודדות המפורסמת שלו בוודסטוק, מתוך החומרים הגולמיים של ה-BASEMENT TAPES. בידיים של אוגר והחבורה, השיר הפך לממתק פסיכדלי מהפנט. קולה המכשף והעוצמתי של דריסקול ריחף מעל צלילי ההאמונד הרועמים והמלוטרון המסתורי של אוגר, והתוצאה הייתה להיט ענק שאי אפשר היה להתעלם ממנו. השיר נסק למקום החמישי במצעד הבריטי, בין היתר בזכות החשיפה האינטנסיבית לה זכה בתוכנית הרדיו המיתולוגית של ג'ון פיל ב-BBC, והפך לכרטיס הביקור היחיד של הלהקה שזכה להצלחה מסחרית כה גדולה.

אבל מי היו הטריניטי? הלהקה צמחה מתוך ההריסות של הרכב קודם בשם STEAMPACKET, להקת נשמה ובלוז משובחת שבה היו חברים אוגר ודריסקול, וגם "לונג ג'ון" בולדרי. אם השם לא מצלצל לכם מוכר, אולי שם של זמר אחר יעשה את העבודה: בחור צעיר וצרוד בשם רוד סטיוארט, שרגע לפני שהפך לכוכב על היה חבר בהרכב וחלק איתם את הבמה. תקליט הבכורה של הטריניטי, OPEN, כבר פתח להם דלתות ברחבי אירופה. "זכיתי לנגן בפסטיבלים הכי נחשבים לצד גיבורי המוזיקה שלי", אוגר אמר באותה תקופה, כשהוא מתייחס להפיכתו ממלווה להרכבי ג'אז למוביל של להקת רוק פופולרית.

הסיפור של THIS WHEEL'S ON FIRE מתחיל, כמו סיפורי רוק רבים, במקרה. בשנת 1967, כשמנהל הלהקה, ג'ורג'יו גומלסקי (דמות מפתח בקידום להקות כמו היארדבירדס), העביר לאוגר תקליט דמו נדיר. התקליט כלל הקלטות ביתיות מהמרתף של בוב דילן עם להקה שתהפוך בקרוב להיות הבאנד. אוגר שם עינו מיד על שיר קליט בשם THE MIGHTY QUINN, אבל בזמן שהוא התלבט, להקת מנפרד מאן הסתערה על השיר והפכה אותו ללהיט ענק משלה. אוגר נשאר מאוכזב, אך אז נכנסה דריסקול לתמונה והציעה: "בוא ננסה את השיר על הגלגל הזה שבוער".

החבורה נכנסת לאולפני ADVISION בלונדון כדי להפוך את הרעיון למציאות. אוגר סיפר לימים על האתגר: "בהקלטה המקורית של דילן, הבס מנגן ליין כמו בג'אז. מה שקוראים לו WALKING BASS. לא ידעתי איך להפוך את זה למשהו שמתאים לרוק. ניסינו כל מיני כיוונים ופשוט נתקענו". למזלם, טכנאי ההקלטות באולפן היה אדי אופורד, גאון סאונד שלימים יגדיר את הסאונד של להקות פרוגרסיב רוק כמו יס ו-ELP. אופורד, שהיה מלא ברעיונות, שלף קופסת אפקט חדשנית בשם PHASER וחיבר אותה לאורגן של אוגר, יצירה טכנולוגית שנתנה לצליל עומק מסתחרר וחללי. בפינת האולפן עמד גם מלוטרון והם החליטו לשלב את צליל כלי המיתר האלקטרוני שלו בסידור המורכב. כשהגיעה שעתה של דריסקול להוסיף את שירתה, הקסם קרה. "היה לה מין מסתורין בקול שהתאים בצורה מושלמת למילים המוזרות של דילן", נזכר אוגר. "הכל התחבר. תוך ארבע או חמש שעות, היה לנו שיר מוגמר".

באופן אירוני, ההצלחה המסחררת של השיר לא תרמה לאורך חיי הלהקה. זמן קצר לאחר מכן, אחרי סיבובי הופעות מתוחים ומתישים בארצות הברית, חברי הטריניטי מיצו את העבודה המשותפת והודיעו על פירוק. הם השאירו מאחוריהם יצירת מופת אחת אחרונה עם ג'ולי בדמות האלבום STREETNOISE, שובל של עשן פסיכדלי, כמה תקליטים מקסימים ומוערכים על ידי חובבי ג'אז-רוק, ולהיט אחד שממשיך להדהד עם אש עד היום.

ב-8 ביוני בשנת 1972 נערכה ההופעה הזו בארצנו:

הרצאה על אריק איינשטיין והרצאות מוסיקה נוספות, להזמנה: 050-5616459

הזכוכית נשברה, הלב נשבר. ב-8 ביוני בשנת 1981 יוקו אונו מוציאה הכל בתקליט שכולו פרידה. שישה חודשים בדיוק אחרי היום הנורא הוא, יוקו אונו הופכת את היגון לאמנות ומשחררת את תקליט חשוף ומטלטל יותר בקריירה שלה, עם עטיפה שלא תישכח לעולם.

חצי שנה בדיוק לאחר שחייו של ג'ון לנון נגדעו באלימות על מדרכת בניין הדקוטה, בעוד העולם עדיין התאבל, אלמנתו, יוקו אונו, עשתה את הצעד האמיץ שקשה להעלות על הדעת: היא הוציאה תקליט סולו ראשון תחת שמה בלבד, ושמו SEASON OF GLASS. ואם מישהו תהה לגבי מצבה הנפשי, העטיפה סיפקה את התשובה המצמררת: צילום של משקפיו המנופצים והמוכתמים בדם של לנון, מונחים על שולחן לצד כוס מים חצי מלאה, כשברקע נשקף סנטרל פארק מחלון דירתם. זה מסר חד וברור יותר מכל מילה.

במגזין המוזיקה רולינג סטון לא נשארו אדישים מול היצירה הגולמית הזו. "מעבר להיותו קינה ברורה על לנון", כתבו שם, "זהו התקליט הנגיש והבטוח ביותר שאונו הוציאה". ואכן, SEASON OF GLASS הוא יצירת כלאיים מרתקת. מצד אחד, הוא ממשיך את האוונגרד הניסיוני שאפיין אותה תמיד, ומצד שני, הוא מחבק מבנים של מוזיקת פופ. על ההפקה המורכבת הזו היא חתומה בעצמה, לצד המפיק פיל ספקטור, איש "חומת הסאונד" שעבד בעבר איתה ועם לנון; הקשר המקצועי ביניהם התפרק בעצבנות עוד לפני שהעבודה על התקליט הסתיימה, שכן אונו שאפה לשליטה יצירתית מוחלטת במיזוג העדין שבין אבל לבין צליל פופ מלוטש.

למרות הכאב הבלתי נתפס, התקליט מאופק באופן מפתיע. אונו נמנעה מלהתמסר לזעם טהור, ובמקום זאת היא ארזה את הטרגדיה האישית שלה ביצירה אמנותית רחבה ומתוחכמת. דווקא בגלל האיפוק הזה, רגעי ההתפרצות הבודדים פוגעים בעוצמה של לבה רותחת. ארבעה עשר הקטעים מרגישים כמו רסיסי זיכרון, חלומות וסיוטים שעוטפים את אירוע הרצח, אף על פי שרבים מהם נכתבו עוד לפניו או קיבלו משמעות חדשה ומצמררת.

שמו של ג'ון לנון לא מוזכר במפורש במילות השירים, אך רוחו נוכחת בכל צליל ובכל הברה, החל מהעטיפה ועד למילים שהיא כתבה במבוא לתקליט. בשיר I DON'T KNOW WHY, קולה השקט מתחלף לפתע בצעקת זעם קורעת לב: "אתם מנוולים!" – רגע, אולי היא התכוונה למבקרים שתקפו אותם לאורך השנים? אולי הכוונה למעריצים שהאשימו אותה בפירוק הביטלס? אולי זו פשוט הצהרה חסרת אונים נגד הגורל האכזר? אולי הכל ביחד.

רגע קורע לב נוסף מגיע מכיוונו של בנם המשותף, שון לנון, שהיה אז בן חמש. קולו הילדותי מתחיל לספר סיפור קצרצר לפני שהוא עוצר ואומר בפשטות: "אתם יודעים, למדתי את זה מאבא שלי". אונו משתמשת באפקט הרגשי הזה פעם אחת בלבד, ובחוכמה. במקום אחר בתקליט נשמעת לפתע יריית אקדח, צליל שמקפיא את הדם בעורקים, תזכורת מצמררת למציאות ממנה היא מנסה לברוח.

מבחינה מוזיקלית, התקליט מרגיש כמו המשך ישיר למקום שבו הפרויקט המשותף האחרון שלהם, DOUBLE FANTASY, נעצר. מנגנת בו כמעט אותה נבחרת נגנים משובחת שליוותה את הפנטזיה הכפולה, כולל הגיטריסט ארל סליק (שניגן עם דיוויד בואי) והבסיסט טוני לוין. השיר הבולט ביותר הוא SHE GETS DOWN ON HER KNEES, שנשמע כמו פרק המשך ישיר לסינגל WALKING ON THIN ICE, השיר האחרון שעליו עבדה יחד עם בעלה לפני הרצח. לצידו, בולט השיר NO, NO, NO, שבו היא מצליחה בכישרון רב ליצור מקצב פופ אנרגטי כמעט, המנוגד בצורה חדה לטקסט האפל והכואב שבו היא מתמודדת עם המציאות החדשה. על אף קול הסופרן הדק והייחודי שלה, יוקו אונו מצליחה לרגש גם בבלדות שקטות.

אז SEASON OF GLASS הוא תקליט שבו יוקו אונו נותנת למאזינים את נשמתה הפצועה, מתוך תפיסת עולם שבה סקרנות והנאה הן המתנות היקרות ביותר, כפי שילדים תופסים את החיים. למרות הכאב, התקליט זכה להצלחה מסחרית מפתיעה והפך לתקליט הסולו המצליח ביותר שלה במצעדים עד לאותה עת. בסוף דבר, זהו מסמך אנושי ואמנותי נדיר בעוצמתו - או במילה אחת: אמנות.

הרובוט ששינה את הפופ: ב-8 ביוני בשנת 1977 נחת בחנויות התקליטים מסע עתידני מוזיקלי שעתיד היה להגדיר מחדש את גבולות הפופ המתקדם. שמו היה I ROBOT, והוא היה היצירה השנייה של המוח מאחורי הקונסולה, אלן פארסונס, ושותפו כותב השירים והזמר, אריק וולפסון.

בואו נחזור בזמן לשנת 1977. אלן פארסונס הוא כבר שם שכל אולפן הקלטות שמכבד את עצמו לוחש בהערצה. הוא האיש שהנדס את הצליל המהמם של THE DARK SIDE OF THE MOON עבור פינק פלויד, והפך כל פרויקט שנגע בו לזהב. באותה תקופה, פארסונס לא רק הנדס צליל, הוא שלט באמנות ההקלטה רב-הערוצית באולפני אבי רואד, מה שהפך אותו לארכיטקט הסאונד המבוקש ביותר בתעשייה. הוא היה כל כך דומיננטי, שלפעמים אמנים שהקליט הרגישו ששמם נדחק לשוליים לטובת הקרדיט "הופק על ידי אלן פארסונס". הוא היה כוכב, בין אם רצה בכך ובין אם לא.

אבל פארסונס, באופיו הבריטי המאופק, לא ממש התחבר לסטטוס החדש. "אני מתחיל להתרגל שאנשים רואים בי אמן, למרות שאני לא באמת כזה", התוודה פעם, "אבל זה מחרפן אותי כששואלים אותי מתי אני עולה להופיע. אני לא רואה איך הדמות שלי, כשהיא יושבת מאחורי קונסולת הקלטה על במה, יכולה לעניין מישהו". הוא אפילו סלד מהתואר מפיק: "בתעשיית הקולנוע, המפיק הוא תמיד האיש השמן עם הסיגר. מי שאחראי על הסיפור הוא הבמאי. אני מעדיף לחשוב על עצמי כבמאי מוזיקלי".

ואכן, "במאי" הוא תיאור מדויק. פארסונס היה השליט של הקונספט. הוא ניצח על התזמורת מהצד השני של הזכוכית, וזימן לאולפן את הנגנים והזמרים המדויקים שהיו לו בראש. עבור I ROBOT הוא גייס נבחרת חלומות: את חברי להקת PILOT (כן, אלו מלהיט הענק MAGIC, שפארסונס הפיק להם), את הזמר סטיב הארלי מלהקת מורד קוקני (שגם אותה הפיק) ואת אלן קלארק, הקול של להקת ההוליס. השילוב הזה יצר גיוון ווקאלי מרתק: בעוד שסטיב הארלי העניק ל-THE VOICE דרמה מחוספסת, אלן קלארק הביא עמו את הגוון המלודי והמוכר שלו ל-BREAKDOWN, מה שיצר ניגודיות מעניינת מול המוזיקה האלקטרונית הקרה. וולפסון, שהיה גם מנהלו האישי של פארסונס, היה אחראי על כתיבת המילים ורוב הלחנים. פארסונס התמקד בשטח שלו: "אני לא כתבתי את השירים, אבל הפרויקט מקבל את האופי שלו בחדר הבקרה. האווירה בתקליט מגיעה ממה שאני עושה שם".

הניצוץ לפרויקט של אלן פארסונס נדלק דווקא בשעות המאוחרות של הקלטות תקליט אחר. בזמן העבודה על THE DARK SIDE OF THE MOON, חברי פינק פלויד היו הולכים הביתה ומשאירים את פארסונס הצעיר להשתעשע עם סלילי ההקלטה. שם, בין חיתוכים והדבקות של טייפים, הוא גילה שאפשר לפסל יצירה שלמה, ליצור עולמות חדשים מצלילים קיימים. הטכניקה הזו של "ציור בסאונד" הפכה לסימן ההכר שלו, כשהוא משתמש באפקטים של הד ולופים של טייפ כדי ליצור עומק רגשי שכמעט ולא נשמע לפני כן במוזיקת רוק.

אחרי הצלחת תקליט הבכורה שלו עם וולפסון, שהתבסס על סיפוריו של אדגר אלן פו, היה זה וולפסון שדחף את פארסונס להמשיך. פארסונס, מצידו, היה בטוח שהתקליט הראשון יקבל קרדיט סתמי של "אמנים שונים", אבל וולפסון וחברת התקליטים התעקשו. הם רצו שם חזק ומסחרי, ולא משהו שנשמע כמו אוסף מוזל מהסופרמרקט. היה זה קלייב דייוויס, נשיא חברת התקליטים אריסטה, שהבין את הפוטנציאל השיווקי האדיר בשילוב השם פארסונס עם הפרויקט, וכך הפך אותו למותג איכות מוזיקלי בינלאומי. כך נולד "הפרויקט של אלן פארסונס". וולפסון בחר שכך כי ידע ששמו של פארסונס ימכור יותר תקליטים מאשר אם זה ייקרא "הפרויקט של אריק וולפסון".

עדיין, ההצלחה של תקליט הבכורה הפתיעה את שניהם, והם החלו לעבוד על התקליט הבא. הרעיון המקורי היה להתבסס על כתבי המדע הבדיוני של הסופר אייזק אסימוב, שאסופת סיפוריו נקראה I, ROBOT. אסימוב עצמו, אחרי פגישה עם וולפסון, התלהב מהרעיון, אך אז התעוררה בעיית זכויות. כדי להימנע מתסבוכת משפטית, הוחלט להשמיט את הפסיק מהשם, מה שהתברר כהחלטה גורלית. בעוד שבסיפוריו של אסימוב האדם שולט במכונה, פארסונס ווולפסון הפכו את הקערה על פיה. התקליט שלהם מציג עתיד קודר יותר, בו האנושות נמצאת בסכנה מתמדת מפני השתלטות המכונות.

וולפסון אמר בשנת 1977, בראייה שהיום נשמעת נבואית ומצמררת: "יש פה פסימיות רבה. המכונות כבר שולטות בתיקי הפשע שלנו וברשיונות הנהיגה. הן יודעות עלינו יותר ממה שאנחנו יודעים. זה לא אומר שאני מאמין שהן ישתלטו עלינו, לפחות לא באלף השנים הקרובות". וולפסון הלך לעולמו לפני שנים, וקשה שלא לחייך במרירות למחשבה שכיום, המכונה אכן השיגה שליטה כמעט מוחלטת על חיינו.

שיר הנושא הוא קטע שאולי הושפע מלהקת קראפטוורק, אך הוא הרבה פחות מינימליסטי ממה שראלף ופלוריאן עשו באותה תקופה, כך שהוא עשוי לקסום קצת יותר לאלו שלא אוהבים מונוטוניות מונוטונית. אחר כך מתחילה הקלילות הפופית המרנינה. השיר I WOULDN'T WANT TO BE LIKE YOU הוא פ'אנקי ועם לני זקאטק בשירה שמתלונן על, ובכן, הרובוטים, אני מניח. הכותרת אמורה להוות מסר שעל אף שהם טובים - הם עדיין לא בני אנוש. זה שיר קליט ומה יש לא לאהוב בו?

אחריו מגיע השיר SOME OTHER TIME; אווירת בלדה פארסונסאית קלאסית. ואז אלן קלארק נכנס עם הגשה מחוספסת וחדה יותר בשיר BREAKDOWN: זה פ'אנקי שוב, אבל בדרך אחרת, הרבה יותר רובוטי וקר מאשר בשיר I WOUDN'T WANT TO BE LIKE YOU, וזה טבעי לחלוטין, כי השיר האחרון אמור להיות מושר מנקודת המבט של אדם אנושי, בעוד ש-BREAKDOWN הוא תלונה של בן אדם שהפך כמעט לרובוט.

השיר DON'T LET IT SHOW הוא אולי הרגע הקיטשי יותר בתקליט, בלדה מתוזמרת טיפוסית לשנות השבעים. ויש את NUCLEUS שהוא פרוטו-טריפ-הופ. רק תקשיבו לקצב הזה, באמת. ואז הוא עובר לבלדה נוספת, הפעם טיפוסית לסגנון של פינק פלויד, DAY AFTER DAY. ולבסוף, שני קטעים אינסטרומנטליים נוספים מסיימים את התקליט: הקטע הכאוטי והאפוקליפטי TOTAL ECLIPSE, שמהווה עוד התייחסות לתקליט ההוא של הפלויד, והפומפוזיות המרגיעה והממלכתית של GENESIS Ch. I V. 32. אל תמהרו להוציא את העותקים שלכם של הברית הישנה: לפרק הראשון של ספר בראשית יש רק 31 פסוקים, כך שהכותרת כנראה מרמזת על סוג של המשכיות של הבריאה, או פשוט תקווה לחיים חדשים וטובים יותר.

ואי אפשר לדבר על I ROBOT מבלי להזכיר את העטיפה המהפנטת. העיצוב הוא פרי יצירתה של חברת העיצוב הבריטית היפנוסיס, שאחראית לכמה מהעטיפות המוכרות ביותר בתולדות הרוק. היפנוסיס, בהובלת סטורם תורג'סון, הפכו לשם דבר בעיצוב עטיפות אלבומים בזכות הסוריאליזם והצילום הקולנועי שלהם, וזו של I ROBOT נחשבת לאחת מיצירות המופת המזוהות ביותר שלהם. במרכז העטיפה ניצב רובוט, וברקע מבוך ארכיטקטוני אינסופי.

הסיפור מאחורי המבוך משעשע במיוחד: הוא נוצר מהדבקה של מספר צילומים של מעברים להולכי רגל בנמל התעופה שארל דה גול בפריס. הצוות של היפנוסיס טס לעיר האורות וביצע את הצילומים במבצע חשאי כמעט, בשעות הבוקר המוקדמות, כשהם מתחמקים בעורמה מאנשי הביטחון שאסרו בתוקף על צילום במקום. האיש המסתורי שמצולם בצד ימין למטה הוא הצייר האמפרי אושן, שצייר עבור החברה עטיפות נוספות, ביניהן זו של התקליט THE ORIGINAL SOUNDTRACK של להקת 10CC. אחרי שהשיגו את התמונות היקרות מפז, הצוות חגג בארוחת צהריים במסעדה מקומית וטס בחזרה לאנגליה עם הפילם.

התוצאה היא תקליט קונספט המשלב ניחוחות של פופ מתקדם, דיסקו חללי ורומנטיקה ארצית. חשוב לציין כי האלבום גם זכה להכרה רשמית בתעשייה, עם מועמדות לפרס הגראמי על ההנדסה הקולית יוצאת הדופן שלו, עדות לכך שהחזון של פארסונס אכן עבד. הוא היה יריית הפתיחה לקריירה מזהירה ומלאת להיטים, שהוכיחה ש"במאי מוזיקלי" יכול להיות כוכב גדול לא פחות מכל גיטריסט או זמר.

פה אני רוצה להניח רק דבר קטן אבל חשוב בעיניי - כמה שהתקליט הזה של פארסונס יפהפה, הוא לא מתקרב כלל וכלל, מבחינת עוצמה רגשית, לתקליט הידוע ההוא של פינק פלויד. הוא טוב, מחמם לב, בלתי נשכח ופשוט חיובי בכל שיר ושיר. אין כאן מסרים נסתרים, רק כיף. זהו, אמרתי את זה.

מי בא איתי להופעות שתי הלהקות האלה שאני כה אוהב, ב-8 ביוני בשנת 1970?

ב-8 ביוני בשנת 1944 נולד הזמר-גיטריסט האמריקאי, בוז סקאגס - האיש והסטייל. זו הזדמנות מצוינת לחזור אל הסיפור המרתק של אחד מאמני ה-BLUE EYED SOUL המגניבים והמשפיעים יותר.

הסיפור שלנו מתחיל, באופן קצת מפתיע, עם צ'לו. בגיל תשע, ויליאם רויס סקאגס, הילד מקנטון, אוהיו, מצא את עצמו מתמודד עם הכלי הקלאסי והמסורבל. אבל מהר מאוד הוא הבין שהלב שלו נמצא במקום אחר, רועש וחשמלי יותר. הוא נטש את הצ'לו לטובת גיטרה ופסנתר שלמד בכוחות עצמו, וכמו כל נער מתבגר עם חלומות רוק'נ'רול בדאלאס, טקסס, הקים להקות תיכון. באחת מהן, שנקראה THE MARKSMEN, ניגן נער אחר בשם סטיב מילר. השם הזה עוד יחזור.

באמצע שנות השישים, סקאגס מצא את עצמו בסוג של טיול אחרי צבא מוזיקלי בשבדיה. הוא הקליט שם תקליט סולו אקוסטי בשם BOZ, יצירה אינטימית שהודפסה ונמכרה רק בסקנדינביה ונעלמה מהר יותר משלג של חורף שטוקהולמי. הוא חזר לאמריקה בידיים ריקות אבל עם ניסיון. חברו הוותיק, סטיב מילר, בדיוק הקים להקה בסן פרנסיסקו הפסיכדלית והזמין אותו להצטרף.

וכך, סקאגס הפך לגיטריסט של סטיב מילר באנד בשני התקליטים הראשונים והחשובים שלהם. "הגעתי לסן פרנסיסקו בשנת 1967 כאאוטסיידר מוחלט", הוא סיפר. "עשינו צעד ענק בהקלטת התקליט הראשון, CHILDREN OF THE FUTURE, בלונדון, עם גלין ג'ונס כמפיק-שותף". ג'ונס העניק להם סאונד מהפכני. אחריו הגיע התקליט SAILOR, וסקאגס, למרות שתרם כמה שירים, הרגיש שהגיע הזמן שלו לצאת לחזית.

בשנת 1969 הוא פצח בקריירת סולו. הוא הוציא תקליטים משובחים, הופיע ללא הפסקה, אבל ההצלחה הגדולה, זו שקונים איתה בתים במאליבו, פשוט לא הגיעה. "הייתי מוכר במערב, בעיקר בסן פרנסיסקו. לא הייתי אמן לאומי", הוא הודה. "רציתי דריסת רגל איתנה במיינסטרים". הפתרון, כך הבין, לא היה רק בשירים, אלא באנשים שמנגנים אותם. "בעיניי רוי היילי ייצג מידה גבוהה של אפקטיביות מסחרית. הוא עשה את דם, יזע ודמעות ואת סיימון וגרפונקל. היילי לימד אותי שיש דרך אחרת להשיג את זה. לא סתם להרכיב להקה, אלא להביא את נגני האולפן הטובים ביותר שיודעים בדיוק מה אני רוצה לעשות".

הצעד הראשון בכיוון הנכון היה התקליט SLOW DANCER משנת 1974. סקאגס חבר למפיק העל של מוטאון, ג'וני בריסטול, האיש שחתום על להיטים של הסופרימס ומרווין גאי. "רציתי לנוע לכיוון מסוים, וג'וני הוביל אותי דרכו. המשמעות הייתה הגשה ווקאלית חזקה יותר", הסביר סקאגס. "במוזיקת נשמה המילים חייבות להיות ישירות, משהו שאתה יכול להעביר בשכנוע לקהל חי". התוצאה הייתה תקליט נשמה חושני ומלוטש שסלל את הדרך למפץ הגדול.

ואז הגיעה 1976. סקאגס נכנס לאולפן כדי להקליט את מה שיהפוך ליצירת המופת שלו, SILK DEGREES. הוא יישם את מה שלמד והרכיב נבחרת חלומות של נגני אולפן צעירים ומבריקים מלוס אנג'לס: המתופף הפנומנלי ג'ף פורקארו, הקלידן והמעבד דיוויד פאיץ', והבסיסט היציב דיוויד הונגייט. החיבור ביניהם היה כימיה טהורה, סאונד חדש, חלק כמשי, מתוחכם וקליט בטירוף. בלי לדעת, סקאגס יצר את הגרעין של להקה שתשנה את עולם הפופ-רוק: טוטו.

"אני חושב שהייתי האבא של טוטו במידה מסוימת", טען סקאגס בצדק. "הם היו חברים מהתיכון, ילדי פלא בסצנת הסשנים של לוס אנג'לס. בכך שהם הקליטו איתי, הם זכו להצלחה ויצאו איתי לסיבוב הופעות, זה חיזק אותם ונתן להם דרך ברורה למה שעתיד לקרות. זו הייתה התחלה עבור כולנו".

ההצלחה של SILK DEGREES הייתה מסחררת. התקליט הפך במהירות לפלטינה כפולה, הטיס להיטי ענק כמו LOWDOWN, LIDO SHUFFLE ו-WHAT CAN I SAY היישר לצמרת המצעדים והגיע לשלושת הגדולים במצעד המכירות. ומי מנע ממנו את המקום הראשון? רק שלושה טיטאנים של התקופה: פליטווד מאק עם RUMOURS, סטיבי וונדר עם SONGS IN THE KEY OF LIFE ופיטר פרמפטון עם FRAMPTON COMES ALIVE. התקליט זיכה את סקאגס במועמדויות לגראמי, כולל לתקליט השנה, וזכייה בקטגוריית שיר הרית'ם אנד בלוז הטוב ביותר על LOWDOWN.

בוז סקאגס לא רק יצר את אחד מתקליטי הסבנטיז המושלמים, הוא גם הוכיח שלפעמים, כדי להגיע לפסגה, צריך למצוא את הנגנים הנכונים, לתת להם את המרחב, ופשוט לתת לכישרון לדבר. מזל טוב, מאסטרו.

ב-8 ביוני בשנת 1974 יצא פרסום ראשון, בעיתון מלודי מייקר הבריטי, שהקלידן ריק וויקמן עזב את להקת הרוק המתקדם, יס, בפעם הראשונה. הידיעה הכתה גלים בתעשיית המוזיקה של אותה תקופה, שכן מדובר היה באחד השמות המזוהים ביותר עם הז'אנר, אשר הפך לחלק בלתי נפרד מהסאונד המורכב והמפואר של הלהקה.

השמועות על פרישתו של הקלידן, בעל הגלימה המוזהבת הנוצצת, עפו באוויר מזה כמה חודשים, מהרגע בו החל להקליט את אלבום הסולו, 'ששת נשותיו של הנרי השמיני'. השמועות התחזקו כשוויקמן ערך שני מופעי סולו, ביום אחד בינואר 1974, באולם 'לונדון פסטיבל הול', את המופע השני הוא הקליט לאלבומו 'מסע לבטן האדמה'. האלבום זכה להצלחה פנומנלית והגיע למקום הראשון במצעד המכירות הבריטי, מה שהוכיח לוויקמן שהוא יכול להצליח בגדול גם מחוץ לכותלי הלהקה. מדוע לא הוקלט גם המופע הראשון? כי חברי התזמורת הקלאסית, שליוו את המופע, דרשו מחיר כפול עבור שתי הקלטות. וויקמן עשה חישוב והעדיף להתמקד בהקלטת ההופעה השנייה. עם כל זאת, כל שמועה בנוגע לפרישתו של וויקמן נדחתה על ידי הלהקה.

דובר מטעם הלהקה סיפר לתקשורת כי הפרישה של וויקמן נעשתה בתנאים ידידותיים. הסיבה הרשמית הייתה רצונו לצאת למסע כאמן סולו. ביום יציאת הודעה זו לעיתונות, שהו חברי הלהקה בחופשות ברחבי אירופה. עדיין לא היה ידוע מי יחליף את הקלידן הווירטואוז. לימים התברר כי הלהקה לא נותרה אבודה זמן רב, וצירפה במקומו את הקלידן השוויצרי המוכשר פטריק מוראז, שהביא איתו סאונד אוונגרדי וחדשני לאלבום הבא, RELAYER. עם זאת, הלהקה טענה כי אינה מתפרקת בגלל הפרישה הזו.

וויקמן לא אהב את הכיוון אליו משכה להקת יס. הוא מצא את האלבום הכפול, 'מעשיות ממעיינות טופוגרפיים', משעמם וארוך מדי. בהופעות לקידום האלבום הזה הוא פיהק לא מעט ואף אכל, באחת ההופעות, מנת קארי עשירה. באחת הפעמים, הוא הניח את צלחת האוכל היישר על הקלידים שלו, מה שהפך לאחת האנקדוטות המפורסמות והשנויות במחלוקת בהיסטוריה של הרוק המתקדם. יד אחת ניגנה בקלידים והיד השנייה אחזה במזלג. ג'ון אנדרסון, שהוא ושאר חברי יס היו אז צמחוניים, חש לפתע בריח הקארי שאפף את הבמה ולא היה משועשע מהעניין.

חודשיים לפני פרישתו של וויקמן מהלהקה, סיפר למלודי מייקר: "אני הייתי רוצה לראות את להקת יס ממשיכה ומתקדמת עד הרגע שבו תיפול. להקת יס יכולה להימשך עשר שנים מהיום או עשר דקות בלבד. היחידים שיכולים למשוך את להקת יס לעשר השנים הבאות הם חמישתנו". בכך הוא התכוון לזמר ג'ון אנדרסון, הגיטריסט סטיב האו, הבסיסט כריס סקווייר, המתופף אלן ווייט והוא עצמו. וויקמן: "אם אתה יודע שאינך יכול לתרום למוזיקה באופן טבעי, אז ברור שלא תקבל דבר מהמוזיקה עצמה. זו הבעיה פה. וזה מה שהבנתי במהלך סיבוב ההופעות הזה עם יס".

ג'ון אנדרסון סיפר שנים לאחר מכן: "ידענו אז שאנחנו יכולים להמשיך בלעדיו, למרות שזה העציב אותי שהוא פרש מאיתנו בגלל יצירה מוזיקלית אחת. אבל לא רציתי להתפשר מוזיקלית רק בגלל שאיש אחד לא אהב את זה". וויקמן לא בישר לחברי הלהקה על רצונו לפרוש. הוא ישב בביתו וכתב מכתב למנהל הלהקה, בריאן ליין, שהעבירו לשאר החברים. כשאנדרסון קיבל את הבשורה, הוא הופתע מאד ומלמל על כך שוויקמן לא היה בסדר שכך הוא מבשר להם את זה.

סטיב האו סיפק הסבר משלו: "ריק עזב אותנו כי כולנו היינו צמחוניים והוא לא. הוא העדיף לאכול נקניקיות ולשרוץ בפאבים. יכול להיות שריק חש כי טכנאי ההקלטה שלנו, אדי אופורד שהיה זה שהכניס אותנו לעניין הצמחוני, הוא שמוביל אותנו יותר מדי". בסופו של דבר, הקרע הזה לא היה נצחי; וויקמן חזר לחיק הלהקה שנתיים בלבד לאחר מכן, להקלטות האלבום GOING FOR THE ONE, מה שסימן את תחילתו של דפוס "הפרישות והחזרות" המפורסם שלו עם הלהקה לאורך העשורים הבאים.

איש הפליטווד מת... ב-8 ביוני בשנת 2018 מת הגיטריסט דני קירוואן, לשעבר חבר בלהקת פליטווד מאק (1968-1972).

קירוואן, שהצטרף ללהקה כנער בן 18 בלבד, נחשב לאחד הכישרונות המבטיחים של הבלוז-רוק הבריטי באותן שנים. הוא הביא ללהקה צליל ייחודי, מלודי ולירי שהיה שונה מאוד מהבלוז הכבד והמחוספס של מייסד הלהקה, פיטר גרין, והיה שותף ליצירות מופת כמו האלבום THEN PLAY ON. מותו בגיל 68 היה סופה העצוב של קריירה שדעכה מוקדם מדי. הנה על הרגע בו קירוואן חיבל במעמדו בלהקה והועף ממנה.

שנת 1972 הייתה שנה כאוטית מאד לפליטווד מאק. חוסר הוודאות אחרי פרישתו של הגיטריסט ומנהיג הלהקה, פיטר גרין, טלטלה את חבריה. גם הנישואים בין הבסיסט ג׳ון מקווי לקלידנית כריסטין מקווי עמדו להתפורר בנקודה זו. הבסיסט היה מתוסכל לא פעם ממצב הלהקה ונהג להתפרץ בזעם כלפי אשתו המסכנה, שהייתה שקועה עמו באותו בוץ. מצד שני, קירוואן החל לפתח אלכוהוליזם שגרם להתנהגותו להיות מרושעת כלפי השאר. עד כדי כך שאף אחד מהם רצה לשהות עמו. הוא בודד את עצמו במודע מהשאר. כשהגיטריסט החדש בלהקה, בוב וולש, ספג את רוב הרוע ממנו.

יום אחד באוגוסט 1972 הופיעה הלהקה באחד הקולג׳ים. הקהל היה מוכן להופעה אך מאחורי הקלעים קרה דבר מטריד. כל חברי הלהקה ישבו מאחורי הקלעים והיו מוכנים לעלות לבמה. לפתע התחיל קירוואן לרטון כלפי וולש שהגיטרה של האחרון תמיד אינה מכוונת. עם סיום דבריו הוא קם, נכנס לחדר האמבטיה והטיח את ראשו בחוזקה בקיר.

קירוואן לא עצר פה. הוא לקח את גיטרת הגיבסון לס פול שלו, הניף אותה באוויר וניתץ אותה על הרצפה. לאחר מכן שבר כל דבר שנקרה לו בחדר בעוד השאר קפואים במקומם. זה הדבר האחרון שהם רצו לראות, אחרי שהם כבר חוו שני גיטריסטים בלהקתם שהתחפפו לגמרי - פיטר גרין וג'רמי ספנסר. הצלקות שנותרו מחבריהם לשעבר היו עדיין טריות: גרין, הגאון המיוסר, עזב ב-1970 לאחר משבר רוחני שגרם לו להתנתק מהחומרנות ומהקריירה; ספנסר לעומתו, הדהים את עולם המוזיקה ב-1971 כשפשוט נעלם לפני הופעה בלוס אנג'לס כדי להצטרף לכת 'ילדי האלוהים'. האובדן של קירוואן נתפס בעיניהם כקריסה סופית של הלהקה.

לאחר מכן הביט קירוואן בחבריו ללהקה ואמר להם שאין שום סיכוי שיופיע עמם הערב. השאר ניסו לשכנעו שבלעדיו יהיה להם קשה מאד על הבמה אך נתקלו בחומה בצורה. מבחוץ נשמעו קולות הקהל שמחא כפיים וציפה להופעה. קירוואן המשיך בסירובו. הלהקה עלתה לבמה בלעדיו והצליחה בקושי רב לבצע את שיריה, כשוולש נאלץ לנגן גם את תפקידיו של האיש הסורר והמדמם.

חברי הלהקה התנצלו בפני הקהל על חסרונו של קירוואן. לאחר ההופעה מצא פליטווד את קירוואן יושב בחדר ההלבשה. הוא לא האמין למראה עיניו כי היה בטוח שקירוואן כבר היה בדרכו לבית המלון. כששאל פליטווד את קירוואן לפשר נוכחותו שם ענה לו הגיטריסט: "נשארתי פה ונעמדתי ליד איש הסאונד. נשארתי לצפות בכם. היה מופע לא רע".

פליטווד לא האמין למשמע אוזניו. הוא חש נבגד וכועס על חברו בלהקה שצפה בו ובחבריו מנסים לתת הופעה כלשהי על הבמה בלעדיו. הגיטריסט לא הפסיק פה והמשיך לסובב את הסכין בפצע: "יש פה ושם מקום לשיפורים. בעיקר אתה, שיכולת לתופף טוב יותר. שמעתי שפספסת כמה מעברי תופים ויכולת להגביר קצב בכמה מהשירים".

שאר חברי הלהקה רצו לפטר את קירוואן מיידית אך פליטווד היסס, כשאת ההחלטה קיבל באותו לילה כששוחח עם ג׳ון לורד, האורגניסט של דיפ פרפל שהופיע שם גם הוא באותו ערב. לורד יעץ לפליטווד לפטר את קירוואן באופן מיידי.

אז פליטווד ניגש לחדרו של קירוואן, התיישב שם ואמר לו שתמה דרכם המשותפת. קירוואן לא פצה פה. כשפליטווד שאל אותו אם הבין את דבריו הניד הגיטריסט את ראשו להסכמה. הפיטורים הללו, שהיו הכרחיים להישרדות הלהקה, סימנו את סופה של הקריירה המוזיקלית המבטיחה של קירוואן. בעשורים הבאים הוא התמודד עם בעיות נפשיות והתמכרויות קשות, שאף הובילו אותו למצב של חוסר בית בלונדון למשך תקופות מסוימות – סוף טרגי למי שהיה פעם הלב הפועם והצליל הווירטואוזי של אחת מלהקות הרוק הגדולות בהיסטוריה.

גם זה קרה החודש - יוני בשנת 1982 - עם הבי ג'יז...

ברברה גיב, האמא של האחים גיב, התראיינה לעיתון WOMAN, שהוא מגזין בריטי, וסיפרה שם (יותר מדי) על הבעיות של בניה עם אלכוהול, סמים ונשים. השתיה המרובה של מוריס, למשל, הייתה לפי דבריה הסיבה להתמוטטות נישואיו לזמרת לולו. "הייתה לו מכונית רולס רוליס בלונדון, אבל הוא בקושי הצליח לראות מעבר להגה", סיפרה האם, שהוסיפה שהוא התנקה אחרי ביקור במכון גמילה. האם לא עצרה פה והסגירה שלרובין הייתה תקופה קשה עם גלולות סמים. "זה יצא משליטה והיה צריך לאשפז אותו". ובארי ואנדי גיב עישנו מריחואנה, "דבר שלא הסכמנו כלל שיהיה במשפחה". על הפרידה הכואבת של אנדי גיב עם השחקנית ויקטוריה פרינסיפל (כן, ההיא מהתוכנית דאלאס) סיפרה ברברה: "זו הייתה הקלה כשהם נפרדו. חיבבנו אותה אבל היו ביניהם הפרשי גיל בעייתיים - 14 שנה". ומה הייתה תגובת הבחורים על מה שהיא סיפרה? בארי מצא את העניין משעשע. מוריס, מצד שני, היה מצוברח מזה אך הוסיף, "איך אפשר לכעוס על אמא?"

בלוג מוסיקה - כל מה שרציתם לדעת על מוזיקה - ועוד קצת.

הנכם מוזמנים לשתף את הבלוג עם חבריכם.

רוצים לשמוע עוד הרצאות מעניינות על הופעות מוסיקה? זמרים ישראליים? להקות רוק? הביטלס? תקליטים? רוק מתקדם? ועוד מגוון נושאים? מוזמנים ליצור איתי קשר. בינתיים, בואו ליהנות גם מפודקאסט מומלץ ומבלוג המוסיקה באתר.

הרצאות מוסיקה שלי ותכני מוסיקה מיוחדים לפלטפורמות שונות - לפרטים והזמנות: 050-5616459