רוק מסביב לשעון: מה קרה ב-8 ביוני בעולם הרוק

כל יום מציין אירועים משמעותיים בהיסטוריה של מוזיקת הרוק והפופ, עם שפע של אנקדוטות פורצות דרך שהתרחשו בעשורים קודמים. כשאנחנו מסתכלים אחורה בזמן, על היום הזה בתולדות המוזיקה, אנחנו נזכרים ברגעים המדהימים שעיצבו את נוף הרוק והפופ, החל מיציאתם של תקליטים אגדיים, הופעות אייקוניות וגם דברים משמחים לצד עצובים שקרו לאמני המוזיקה המובילים.

כחובבי מוזיקת רוק, אנחנו לא יכולים שלא לחוש תחושת נוסטלגיה כשאנחנו מהרהרים באירועים הבלתי נשכחים שהתרחשו אז. הנכם מוזמנים לצלול איתי למנהרת הזמן עם אירועי פופ ורוק שאספתי עבורכם ממקורות שונים ונדירים מאד שאינם ברשת. אהבתם וברצונכם לקבל עוד ועוד? בשביל זה בניתי עבורכם הרצאות מוסיקה מעשירות ומעניינות ופודקאסטים מומלצים.

אז מה קרה ב-8 ביוני בעולם של רוק קלאסי?

חקר, ערך וכתב: נעם רפפורט

הציטוט היומי: "אחד האנשים הפרועים יותר שפגשתי בסיקסטיז היה ג'ים מוריסון. תמיד קראנו לו ג'ים מורי-STONED". (אריק ברדן, סולן להקת האנימלס, בספרו).

ב-8 ביוני 1970 יצא אלבום כפול וחדש מאת בוב דילן, והא הותיר את המעריצים והמבקרים בהלם מוחלט. התגובה המיידית והמפורסמת ביותר הגיעה ברולינג סטון, שם פתח המבקר גרייל מרקוס את הביקורת שלו בשאלה אחת קצרה וקולעת: "מה זה החרא הזה?". המשפט הזה הפך לסמל של האלבום כולו, כזה שגרם למעריצים רבים לדלג מעליו בזריזות, כאילו היה גללי כלב על המדרכה.

הזעזוע היה מובן. קהל המעריצים, שרק שנה קודם לכן ניסה לעכל את הפנייה שלו לקאנטרי בתקליט NASHVILLE SKYLINE, קיבל כעת סטירת לחי מצלצלת. איפה נביא הזעם של שנות השישים? איפה המשורר המתוחכם של BLONDE ON BLONDE או JOHN WESLEY HARDING? במקומו, הם קיבלו אלבום כפול, עמוס לעייפה בגרסאות כיסוי לאחרים. ולמה, למען השם, הוא בחר לבצע שירים של אמנים כמו פול סיימון או גורדון לייטפוט? ומה הוא חשב לעצמו כשהקליט גרסה מתקתקה לשיר BLUE MOON?

התדהמה החלה כבר מהשנייה הראשונה. הצד הראשון מהארבעה נפתח עם השיר ALL THE TIRED HORSES, כשאת השורה היחידה בו שרה מקהלת נשים. מקהלת נשים בתקליט של דילן?! המעריצים תפסו את הראש. האם הוא איבד את זה? האם הוא בוגד בנו? המסקנה הרווחת באותם ימים הייתה חדה וברורה: לדילן פשוט נגמר מה להגיד. באנגליה כה ציפו לאלבום הזה שבשבוע הראשון הוא התמקם מיד במקום הראשון במכירות. בשבועות לאחר מכן הוא החל את זחילתו כלפי מטה.

דיוקן של אמן מבולבל

בדיעבד, קל יותר להבין. SELF PORTRAIT הוא תמונת מצב מדויקת של דילן בתקופת מעבר קריטית. הוא היה האייקון הגדול ביותר של שנות השישים, ועכשיו, בכניסה לעשור החדש והציני יותר, הוא ניסה בכל כוחו לברוח מהתדמית של "דובר הדור". האלבום היה אולי מעין אצבע משולשת מכוונת כלפי כל מי שציפו ממנו להמשיך ולהוביל את המהפכה. הוא היה מבולבל, חיפש כיוון חדש, ועד מהרה הוא אכן ימצא אותו וישלוט בדרכו גם בעשור שבו הקוקאין החליף את המריחואנה באופנה.

על המניע מאחורי האלבום

כן, זה היה צעד מכוון להרחיק את קהל היעד שלו: בראיון שנערך בשנת 1984 עם רולינג סטון , דילן הסביר: "הייתי שקוע בתשומת הלב. לא הייתי 'הדובר של דור שלם' וכל זה. רציתי לצאת מזה. אז הוצאתי את האלבום הזה. ידעתי שזה לא יהיה אלבום פופולרי. ידעתי שזה לא מה שאנשים ירצו לשמוע. אבל הייתי חייב לעשות את זה. זו הייתה הדרך שלי לומר 'אוקיי, כולם לצאת מהבריכה'". הוא חזר על הרגש הזה בראיון אחר, באומרו, "אמרתי, 'טוב, לעזאזל עם זה. הלוואי והאנשים האלו פשוט ישכחו ממני. אני רוצה לעשות משהו שהם לא יכולים לאהוב, שהם לא יכולים להזדהות איתו. הם יראו את זה, ויקשיבו, ויגידו, 'טוב, בואו נעבור לאדם הבא'".

דילן גם תיאר את האלבום כ"בדיחה" כשהוא אמר פעם, "כפי שהתברר, האלבום הפך לאלבום קונספט עם שם שאפשר לפרש אותו במגוון דרכים. בהייה בבד הריק לזמן מה עודדה אותי ליצור בעיניים עצומות תמונה שתדביק את כל השירים יחד".

שילוב של חומרים:

האלבום נבנה ממגוון הקלטות. הוא כולל ארבעה שירים מהקלטה חיה מפסטיבל האי ווייט באוגוסט 1969, ושילוב של שירים מקוריים וגרסאות כיסוי. דילן עצמו כינה זאת "האלבום המבוטלג שלי". האלבום הופק על ידי בוב ג'ונסטון, שזכר שדילן פנה אליו עם הרעיון להקליט שירים של אנשים אחרים. ג'ונסטון אמר, "הוא הגיע לאולפן עם ספרים ישנים וספרי תנ"ך והתחיל להקליט". המפגשים כללו שילוב של מוזיקאים והרבה תוספות אולפניות, כאשר כלי מיתר ומקהלת נשים נוספו בנאשוויל לשירים שהוקלטו בניו יורק.

ציור על המדרכה

אפילו העטיפה, ציור פרימיטיבי מעשה ידיו של דילן עצמו, מספרת את הסיפור כולו. "הבטתי בבד הלבן שמולי והחלטתי לצייר משהו שייתן תחושה של חיבור בין השירים", סיפר דילן שנים לאחר מכן. "חובבי אמנות טענו שזו יצירה פרימיטיבית, וזה כנראה נכון. הרעיונות נשפכו לדף מהעין שלי יותר מאשר מהמוח. זו לא הייתה כוונה ברורה לצייר דיוקן עצמי, זה יצא כמו סקיצה".

הסיפור מאחורי מסירת הציור לחברת התקליטים CBS הוא דרמה קטנה בפני עצמה. ג'ון ברג, המנהל האמנותי של החברה, סיפר שדילן התקשר וקבע להיפגש ברחוב 52 בשעה 11 בבוקר. "הוא אמר שיחכה בטנדר כחול", נזכר ברג. "שלחתי את המעצב רון קורו למטה, והם פשוט עמדו ודנו בציור על המדרכה, בזמן שעוברים ושבים חלפו על פניהם מבלי לדעת שהם חוזים ברגע היסטורי קטן". הציור, שצויר בצבעי שמן על קנבס בביתו של דילן בגריניץ' ווילאג', הפך לאחד הסמלים המזוהים ביותר עם התקופה המוזרה הזו בקריירה שלו.

הרהורים של דילן עצמו

בספרו כתב דילן: "עיתונאים החלו לשאול בדפוס, 'מה קרה לדילן הישן?' גם הם יכלו ללכת לגיהנום. פורסמו סיפורים על כך שניסיתי למצוא את עצמי, שאני בחיפוש נצחי, שאני סובל מעינוי פנימי כלשהו. הכל נשמע לי טוב. הוצאתי אלבום אחד (כפול) שבו פשוט זרקתי על הקיר כל מה שיכולתי לחשוב עליו וכל מה שנדבק, שחררתי אותו, ואז חזרתי ואספתי את כל מה שלא נדבק ושחררתי גם את זה".

בראיון משנת 1974, הוא הסביר את גישתו האמנותית באותה תקופה: "ניסיתי להשיג צליל, צליל מסוים. לא ניסיתי להשיג אותו כל כך בשירה כמו עם הבאנד. ללהקה שניגנה איתי, היה צליל מסוים שהם היו מקבלים בסולם מסוים. אז הייתי צריך למצוא שירים בסולם הזה. לא באמת כתבתי כלום, אבל עיבדתי הרבה דברים. והרבה דברים שפשוט כתבתי מהראש שלי".

מהפך של שנים

אך הזמן, כמו תמיד, עושה את שלו. כיום, SELF PORTRAIT נחשב לפיסה מרתקת וחשובה בפאזל הדילנאי. הידיעה שזמן קצר אחריו הוא הוציא תקליטים משובחים כמו NEW MORNING ובהמשך את BLOOD ON THE TRACKS, מאפשרת להקשיב לו בסלחנות ואפילו בהנאה. יתרה מכך, בשנת 2013 יצאה מהדורה מורחבת בסדרת הבוטלגים שלו, ANOTHER SELF PORTRAIT, שחשפה הקלטות נוספות מאותה תקופה והוכיחה שבתוך הכאוס לכאורה, הסתתרו פנינים של ממש.

ולמרות הביקורת של רולינג סטון, חשוב לזכור שלא כולם הזדעזעו. עיתון המוזיקה הבריטי מלודי מייקר פרסם בזמנו כי "רוב שירי האלבום הזה לוקחים אותנו למסע פנורמי אל תוך הדברים שמדליקים את דילן". וב-NME נכתב בפשטות: "זה עדיין אחד האלבומים המהנים יותר של דילן". תגובתו של דילן למבקרים: בראיון משנת 1974 אמר, "הפקתי אלבום בשם SELF PORTRAIT שלא אהבתי. לא אהבתי אותו. וגם חברת התקליטים, הם לא אהבו אותו. הביקורות יצאו, והן היו די גרועות. אני זוכר שגרייל מרקוס כתב ברולינג סטון ביקורת שאמרה, 'מה זה החרא הזה?' וחשבתי, 'כן, מה זה החרא הזה?'".

אז מה זה החרא הזה? נראה שהתשובה מורכבת הרבה יותר, ומרתקת לא פחות.

הנה חלק מכתבה על דילן אז, בעיתון עולם הקולנוע.

ב-8 ביוני בשנת 1979 יצא אלבום הפסקול של להקת THE WHO לסרטה THE KIDS ARE ALRIGHT. אז האם הילדים שלנו פה בסדר? מבחינתי - הם לא רק בסדר... הם בסדר גמור!

הבסיסט, ג'ון אנטוויסל, אמר זאת בזמנו: "כשהכנתי את זה לסרט THE KIDS ARE ALRIGHT, הייתה לנו ערמת קלטות באולפן ברוחב של 3.6 מטרים ובגובה של תשעה מטרים. הקלטות במונו. מונו אופטי. בארבעה ערוצים. בשמונה ערוצים. בששה עשר ערוצים. עשרים וארבעה ערוצים. כל הפורמטים השונים. המיקס הראשון לקח לי עשרה ימים להשלמתו, תוך פיקוח של צוות ההפקה של הסרט.

על הסרט עצמו, אנטוויסל העיר בהומור, "זה בוים על ידי כלב נחייה".

הזמר רוג'ר דלטרי אמר מצדו: "הסרט טוב. זה לא בדיוק סרט תיעודי על הלהקה או ההיסטוריה שלה או משהו כזה: זה פשוט אוסף של מה שהיה זמין. חלק מזה זבל טלוויזיוני, חלק מזה צילומים חיים טובים מאוד, וחלק מזה צילומים חיים גרועים מאוד. קצת מכל דבר. זה כיף, אני חושב. זה סרט על הלהקה, לא עליי. אני לא יכול להיות אובייקטיבי לגבי זה. מבחינתי זה היה נפלא לראות. זה היה הסרט של קית' מון. אני אוהב אותו בגלל זה. זה בסדר גמור. מה שאני אוהב בו זה שהוא לגמרי לא יומרני. אני לא חושב שמישהו יכול להכחיש את זה".

עיתון רולינג סטון פרסם בביקורתו על אלבום כפול זה: "כיצד העזו חברי להקת המי לקרוא לתקליטם בשם זה מבלי לכלול בו את הגרסה המקורית לשיר הידוע הזה שלהם? השיר הזה מזמן כבר לא זמין ונמצא רק בהדפסות מוקדמות הבריטיות של תקליט הבכורה שלהם. אני מתרעם כי יש בשיר הזה סולו גיטרה מרהיב שפיט טאונסנד לא הצליח לעשות כמותו. הסולו, שכולל רעשי פיצוצים למיניהם, נשלל כיום על ידי טאונסנד, לפי מה ששמעתי, שטוען כי אינו קיים כלל. עד כאן התלונה על כך. הבה נמשיך. מדובר בתקליט בסדר. זה לא האוסף האולטימטיבי של להקת המי אבל משקף באופן נאה את שקורה.

רוב השירים בתקליט מגיעים מביצועי הופעות או בתוכניות טלוויזיה. השיר WON'T GET FOOLED AGAIN נשמע פה עם צליל עמוס מדי ועוד צרחה של דאלטרי. השיר כבר הפך לקלישאה מעייפת ואינו נשמע רענן כמו בעבר. המסרים הפוליטיים החשובים שהיו בו בעבר התאיידו להם. אין הפתעות בתקליט הזה, שהולך בעיקר על קטעים מוכרים בגרסאות אחרות. אין כאן הפתעות מיוחדות וזה חבל כי ציפיתי אחרת מלהקה שלא מזמן איבדה את המתופף שלה. מעניין מה תהיה ההפתעה הבאה שחברי הלהקה הנותרים יביאו לנו".

ההיסטוריה, ההיסטריה, הביטלמאניה והסקנדל: מה באמת קרה עם הביטלס ב-8 ביוני? ובכן, התאריך ה-8 ביוני הוא לא עוד יום רגיל ביומן של הביטלס. למעשה, זהו תאריך של צירופי מקרים קוסמיים, בכל שנה קרה משהו אחר, מטורף ומעניין בתולדות הלהקה ששינתה את העולם. מה התרחש בדיוק.

הונג קונג, 1964: טירוף, יפהפייה מסתורית ודודה אחת עצבנית

השנה היא 1964, והעולם כולו חווה את שיא הביטלמאניה. חלק סיבוב ההופעות העולמי הראשון שלהם, נחתו חברי הלהקה ב-8 ביוני בנמל התעופה קאי טאק שבהונג קונג. אבל רגע, לא כל הרביעייה הייתה שם. רינגו סטאר המסכן נשאר מאחור בבריטניה, נאנק מכאבים עם דלקת שקדים ולוע, ובמקומו הוטס המתופף הזמני, ג'ימי ניקול, שזכה לחוות 15 דקות של תהילה מסחרית.

למעלה מ-1,000 מעריצים צורחים קיבלו את פניהם בנמל התעופה, והארבעה הוברחו במהירות, תוך עקיפת כל נהלי המכס וההגירה, למלון הנשיא בקאולון. שם, בקומה ה-15, חיכתה להם הפתעה אחרת לגמרי. הסוויטה הנשיאותית המפוארת פונתה רגע לפני הגעתם על ידי נשיא אינדונזיה, סוקרנו, שנראה כי שכח פרט קטן מאחור: את המאהבת שלו. היא ישבה שם, יפהפייה שקטה ומחייכת, כאילו כלום לא קרה, כאילו חיכתה לשירות חדרים שיעיף אותה (מה שכנראה עשו במהרה). "איזה מין מלון זה?" רטנה מימי, דודתו של ג'ון לנון שהצטרפה להרפתקה, "ככה משאירים נשים מוזרות מהאורח הקודם?".

בזמן שפול מקרטני ניסה את מזלו בטיול רגלי קצר בקאולון וחזר כלעומת שבא אחרי דקות ספורות, מוקף בהמון מעריצים ובעיקר מעריצות היסטריים, המחליף ג'ימי ניקול דווקא ניצל את האנונימיות היחסית שלו וטייל בעיר בחופשיות.

בערב ציפתה ללהקה משימה נוספת: להיות אורחי הכבוד בתחרות מיס הונג קונג. אך המסע הארוך מאמסטרדם התיש אותם הם הודיעו שהם מוותרים על התענוג, החלטה שגרמה למתמודדות היפהפיות לפרוץ בבכי. בסוף דבר, ג'ון לנון, שמעולם לא נרתע ממפגשים עם המין היפה, ריחם עליהן וירד לאולם כדי לפזר קצת אבק כוכבים ולברך אותן. יחצ"ן הלהקה, דרק טיילור, שנים אחר כך: "התקשרתי לג'ון ושאלתי אם הוא רוצה לעזור. הוא לא הצליח לישון בכל מקרה ונשמע משועשע. הוא הציל את המצב".

לונדון, 1966: זורחת השמש באולפני ההקלטה

שנתיים בדיוק לאחר מכן, ב-8 ביוני 1966, האווירה הייתה שונה לחלוטין. הביטלס כבר לא היו הלהקה של סיבובי הופעות אינסופיים, אלא קוסמים של אולפן. באולפן מס' 2 במתחם האולפנים של EMI באבי רואד החלו להתחבר הצלילים לאחד השירים האופטימיים והשמחים יותר שלהם, GOOD DAY SUNSHINE. השיר, שנכתב בעיקר על ידי פול מקרטני בהשראת להקת ה-LOVIN' SPOONFUL, נועד לתקליט המהפכני שלהם, REVOLVER. למחרת הם כבר השלימו את העבודה על היצירה הזורחת הזו.

לונדון, 1967: מפגש פסגה פסיכדלי עם הרולינג סטונס

קפיצה לשנה הבאה, 8 ביוני 1967, שיא "קיץ האהבה". הביטלס שוב באולפן, עובדים על אחד השירים האוונגרדיים יותר שלהם, (YOU KNOW MY NAME (LOOK UP THE NUMBER. פול מקרטני הרים טלפון לחבר מהלהקת המתחרה, הרולינג סטונס, ופשוט הזמין אותו להצטרף. פול חשב שבריאן ג'ונס יביא עמו גיטרה אבל זה בחר להביא דווקא סקסופון. התוצאה הייתה סולו צורמני וג'אזי שהתאים בצורה מושלמת לאווירה המטורפת של השיר המטורף גם כך. "הוא היה מתוח מאוד בגלל כל הבלאגן עם הסמים שהיה לו אז", פול סיפר אחר כך על מצבו השברירי של ג'ונס ברגע נדיר של שיתוף פעולה בין שתי הלהקות הגדולות בעולם.

קליפורניה, 1968: ג'ורג' ורינגו עושים כבוד למלכת הפולק

ב-8 ביוני 1968, הביטלמאניה כבר הייתה זיכרון רחוק. כל אחד מהחברים כבר פנה לכיוונים אישיים. ג'ורג' האריסון שהה בקליפורניה לצורך צילומי סרט דוקומנטרי על המנטור המוזיקלי שלו, ראווי שנקר. רינגו סטאר הצטרף אליו, ובאותו היום השניים קפצו לביקור בביתה של זמרת הפולק והפעילה החברתית, ג'ואן באאז.

הרצאה על הביטלס ("ביטלמאניה!" ו"הביטלס למיטיבי לכת") והרצאות מוסיקה אחרות,

להזמנה פה: 050-5616459

הביצה שהתקלקלה? פול מקרטני שובר את הכנפיים. ב-8 ביוני 1979 נחת בחנויות התקליטים BACK TO THE EGG, יצירתם החדשה של פול מקרטני ולהקת כנפיים. איש עוד לא ידע זאת אז, אבל זו הייתה שירת הברבור של ההרכב המצליח, וסיומת הולמת למסע רב תהפוכות עבור המוזיקאי הענק. התקליט נחשב בעיני רבים לאחד החלשים והמשעממים יותר שלו, שיקף היטב את הסדקים העמוקים בכנפי הלהקה שעמדה להתפרק.

זה התחיל כקונספט מבטיח. אחרי שנים של הצלחה מסחררת, מקרטני הרגיש צורך לנער את האבק ולחזור להיות "להקה". "הייתה לנו תחושה של חזרה להתחלה בזמן שהפקנו אותו", הסביר פול. "הכותרת פשוט סיכמה את זה, BACK TO THE EGG, בחזרה להתחלה". הרעיון המקורי, כפי שסיפרה לינדה מקרטני, היה ליצור תקליט קונספט על מסע לילי של להקה בוואן שלה, בדרך להופעה. בסוף, כמו שקורה לפעמים, זה פשוט נשאר אוסף של שירים.

להיות חבר בלהקת כנפיים תחת הבוס הגדול היה עסק לא פשוט. לאורך שנות השבעים, מוזיקאים רבים שגויסו למשימה קיבלו כרטיס טיסה לכיוון אחד, היישר לפסגה. אלא שהם התקרבו יותר מדי לשמש הלוהטת של החיפושית לשעבר, הכנפיים שלהם נמסו במהירות, הם מצאו את צונחים בחזרה לקרקע המציאות ונאלצו לפרוש.

בשנת 1978 נותרו רק שלושה לשאת את המותג המפואר: פול, רעייתו לינדה, והגיטריסט הוותיק דני ליין. הם הבינו היטב שכדי לצאת לסיבוב הופעות עולמי, צריך להזרים חברים חדשים. ליין היה זה שאיתר וגייס שני כישרונות צעירים ומבטיחים: הגיטריסט הווירטואוז לורנס ג'ובר והמתופף האנרגטי סטיב הולי. על הנייר, ההרכב הושלם. במציאות, משהו כבר היה כבוי. שנים לאחר מכן, הודה מקרטני שליבו לא היה שם באמת. "זה החל לשעמם אותי, למען האמת", הוא גילה. "נמאס לי לנגן עם עוד הרכב, למרות שהם היו נגנים טובים. ההתלהבות שלי מזה כבר הייתה הרחק מאחוריי".

האווירה הרעועה הורגשה מיד עם תחילת העבודה. מקרטני, במחווה מפתיעה של דמוקרטיה, ביקש מחברי הלהקה החדשים להביא שירים משלהם לתקליט. ג'ובר והולי, נרגשים מההזדמנות להציג את היצירות לאחד מכותבי השירים הגדולים בהיסטוריה, שקדו על החומרים. אבל בדיוק כשהם מרגישים בעננים, מקרטני הנחית אותם בחזרה לקרקע והודיע ​​בקרירות שהתקליט יכלול בסופו של דבר רק שירים פרי עטו.

תהליך ההקלטה עצמו היה מפוזר ולא תרם לגיבוש. הוא נמתח על פני כשנה בין ארבעה אתרים שונים, כולל טירת למפני בקנט ואולפן נייד בסקוטלנד. אפילו את אולפני אבי רואד המיתולוגיים, הוא לא הצליח להזמין הפעם. הזמנים אכן השתנו: קייט בוש הצעירה והמצליחה שריינה את האולפן לזמן ארוך עבור הקלטות, ומקרטני נאלץ לפרוש כנפיים למקום אחר. כפתרון, הוא הקים בשטח משרדו שבסוהו של לונדון, אולפן שביקש לחקות את המתחם הידוע ההוא.

ביצה כפולה?!

בתחילה, שאף מקרטני ליצור אלבום כפול ושאפתני, אך ככל שההקלטות התקדמו, ביטחונו העצמי התערער והוא נסוג לפורמט הסטנדרטי של תקליט בודד. כשהתקליט יצא, הוא אמנם נמכר היטב בזכות המותג "מקרטני", אך הביקורות הקטלניות לא איחרו להגיע. הקהל והמבקרים השוו את התוצאה ליצירות העברות המפוארות של כנפיים, כמו BAND ON THE RUN, והגיעו למסקנה חד משמעית - שריח רע עולה מהביצה הזאת.

אפילו היהלום שבכתר, הקטע האינסטרומנטלי ROCKESTRA THEME, התגלה כבעייתי. מקרטני כינס באולפן נבחרת חלומות של נגני רוק, בין דייוויד גילמור מפינק פלויד, פיט טאונסנד מהמי, ג'ון בונהאם וג'ון פול ג'ונס מלד זפלין והאנק מרווין מהצלליות. אך במקום יצירת מופת כמתבקש מהרכב שכזה, התקבל קטע שנשמע כמו חיקוי חיוור להפקות הבומבסטיות של ג'ף לין מאי.אל.או, אמן שבעצמו בנה קריירה שלמה על הערצתו למקרטני והביטלס. אז מה קדם למה, הביצה לתרנגולת? התוצאה הסופית נשענה על ריף גיטרה רעוע אחד ולא המשיך הרבה יותר מזה.

קרבות אמנותיים

הגישה האמנותית של פול לא תמיד התיישבה עם המציאות המסחרית. חברות התקליטים EMI וקולומביה לחצו עליו לכלול בתקליט את הסינגל המצליח GOODNIGHT TONIGHT, אך מקרטני, שספג ביקורת על עודף סינגלים מהתקליט הקודם, סירב בתוקף. "לפעמים אני פשוט צריך לזכור שזאת לא חנות תקליטים שאני מנהל, זה אמור להיות סוג של אמנות", הצהיר. "ואם זה לא מתאים, זה לא מתאים".

סיבוב הופעות שנועד לקדם את התקליט היה מסמר בארון הקבורה.

הלהקה יצאה לסיבוב הופעות ועלתה לבמה כשהיא לא מגובשת מוזיקלית, ומקרטני, על אף החיוכים למצלמות, סבל בכל רגע וחשש לשמו הטוב. ההופעה האחרונה בהחלט של כנפיים נערכה במופע הצדקה למען קמבודיה. מאחורי הקלעים נעשה ניסיון לאחד את הביטלס על הבמה. ג'ון לנון סירב מיד, וג'ורג' האריסון ורינגו סטאר, שהביעו הסכמה ראשונית, נסוגו ברגע האחרון כשהתקשורת ניפחה את הסיפור מעבר לכל פרופורציה. מקרטני, שנשאר לבד במערכה, העלה לבמה את כנפיו הגוססות. זה היה צעד אחד בלבד לפני שיעשה את אחת הטעויות הגדולות בחייו: ניסיון הברחת מזוודה מלאה בסמים לגבול יפן, מעשה ששם קץ סופי ומוחלט ללהקה.

מבקרי המוזיקה לא ריחמו.

עם יציאתו, התקליט זכה לקבלת פנים צוננת. עיתון הדיילי מייל היה אכזרי במיוחד, ותיאר את פול כ"גאון עייף". "לאן נעלם הכישרון שלו?", תהתה הכתבה, "מבקרי המוזיקה והציבור הרחב כאחד הופתעו מהשחיקה הפתאומית בשירה ובמלודיה. הליריקה החיה והשנינות העדינה שהמציא בקלאסיקות כמו YESTERDAY כמעט נעדרות מהתקליט החדש". הביקורת כינתה את התקליט "אוסף מאכזב של תחליפי גל חדש, רוק'נ'רול סוג ב', וקטע קאמפי שנשמע כמו מנהטן טרנספר יד שנייה".

"התקליט לא לוקח אותך לשום מקום, למרות קולו המוכר של פול", נכתב במגזין מלודי מייקר. ברולינג סטון היו חריפים עוד יותר: "לו התקליט הזה היה נשלח לחברת התקליטים קולומביה בעילום שם, הוא היה מושלך לפח בתוספת פתק 'לא, תודה'. מקרטני ממשיך לאכזב כאמן, ממחזר את עצמו לדעת וכעת אין לו יותר מה להציע. אולי כדאי שהזמר אמיט רודס יחזור ויציל אותנו מהפול הזה?". האזכור של רודס, מוזיקאי מוכר שכונה "הפול מקרטני של האיש העני", היה עקיצה מכוונת וכואבת במיוחד.

פול, מצידו, דחה את הטענות על כישלון. "ראיתי בטלוויזיה שאמרו שיש שלושה מיליון עותקים של התקליט במחסן, מה שנשמע כמו הכישלון הגדול בעולם", אמר. "אבל עבור כל להקה אחרת למכור מיליון, מה שהתקליט הזה עשה, זו הצלחה גדולה". למרות ההגנה הפומבית, שנים לאחר מכן מקרטני הודה שליבו לא היה לגמרי שם. "זה נהיה קצת משעמם, למען האמת", הוא אמר בכנות. "קצת נמאס לי מהרכב נוסף. למרות שהם היו נגנים טובים, ההתלהבות שלי הגיעה לשיאה".

והעטיפה?

החזון האמנותי הגיע לשיאים חדשים (או חלליים) בתכנון העטיפה. אוברי פאוואל, המעצב של חברת היפנוסיס, קבע עם פול עיצוב בסגנון מדע בדיוני: להקת כנפיים נראית יושבת בסלון נעים שהוא בעצם חללית, מציצה דרך חלון ברצפה אל כדור הארץ המרחף בחלל. אבל מבט חטוף על עטיפת התקליט הגרנדיוזית סיכם את הכול: פול מקרטני נראה בולט משאר חברי הלהקה והם נראו מנותקים לגמרי, לא רק זה מזה, אלא מכדור הארץ כולו. תמונה אחת שהייתה שווה אלף מילים על סופה של להקה.

דרמה מלכותית בבלוז: הגיטריסט קיבל הזדמנות פז והכוכב שאיבד הכל באותו תאריך בדיוק. כן, ה-8 ביוני הוא תאריך מכונן בהיסטוריה של הרוק הבריטי, יום של חילופי משמרות דרמטיים ששינו את פניהן של שתי להקות משפיעות. במוקד הסיפור: מודעת דרושים אחת, גיטריסט צעיר ותמים, ופיטורים כואבים שהסתיימו בטרגדיה.

הכל התחיל, איך לא, מעל דפי המלודי מייקר, התנ"ך של כל מוזיקאי בריטי שכיבד אז את עצמו. ב-8 ביוני 1967, פרסם שם ג'ון מאייאל, אבי סצנת הבלוז הלבן בממלכה, מודעה קצרה וקולעת. מאייאל, שראה את הגיטריסטים שלו הופכים לכוכבי על (קודם אריק קלפטון ואז פיטר גרין), חיפש נואשות גיטריסט חדש ללהקתו, הבלוזברייקרס. הדרישה הייתה לא פחות מטורפת: "דרוש גיטריסט ברמה של אריק קלפטון פיטר גרין". במילים אחרות, הוא חיפש אלוהים, בפעם השלישית. על הדרך, הוא גם חיפש נגן סקסופון טנור, כי למה לא?

האודישנים היו קשוחים והמתח הורגש באוויר. מאייאל, הידוע בקפדנותו, סימן שלושה מועמדים מבטיחים. הראשון היה ג'ון מורשד (הוא לא יתקבל וימשיך ללהקת AYNSLEY DUNBAR RETALIATION), השני היה דייוי אוליסט (הוא לא יתקבל וימשיך ללהקת THE NICE) והשלישי הוא בחור צעיר וביישן בשם מיק טיילור.

כאן הסיפור מקבל טוויסט קולנועי. טיילור כבר הדהים את מאייאל כשנה קודם לכן. באפריל 1966, קלפטון המהולל פשוט לא הופיע להופעה. טיילור, אז נער בן 17, עלה מהקהל, ניגש למאייאל המיוזע והציע למלא את מקומו. מאייאל המיואש הסכים. התוצאה הותירה אותו פעור פה. הבעיה? בבלגן של אותו ערב, הוא איבד את מספר הטלפון של נער הפלא.

בכל אופן, טיילור ראה את המודעה הגורלית במלודי מייקר, הרים טלפון והוזמן לאודישן הרשמי. הוא הגיע למבחן המכריע בחייו... בלי גיטרה!. בלי להתבלבל, הוא שאל אחת מהגיטרות של מאייאל, ניגן והתקבל על המקום. טיילור השתלב במהירות והטביע את חותמו על כמה מתקליטיו המוערכים של מאייאל, ביניהם התקליט CRUSADE.

שנתיים בדיוק קדימה: חילופי השלטון בסטונס

קאט ל-8 ביוני 1969. אותו תאריך בדיוק, שנתיים לאחר מכן. בזמן שטיילור כבר הפך לכוח מוכר בסצנה הבלוזית, התרחשה באחוזה כפרית במזרח SUSSEX פגישה דרמטית. מיק ג'אגר, קית' ריצ'רדס וצ'ארלי ווטס, חברי להקת הרולינג סטונס, נסעו אז לביתו של בריאן ג'ונס, האיש שהקים את הלהקה, העניק לה את שמה והיה הפנים היפות שלה בימיה הראשונים.

הפגישה הייתה קצרה ועניינית. הם הודיעו ​​לו שהוא בחוץ. בעיות הסמים הקשות שלו, חוסר יכולתו לתפקד באולפן והעובדה שלא יכל לקבל ויזה לארצות הברית לסיבובי הופעות קרובים, חרצו את גורלו. החדשות, למען האמת, לא ממש הפתיעו את ג'ונס.

כדי למנוע דרמה תקשורתית, הסטונס איפשרו לו לצאת בהודעה מכובדת לפיה הוא עוזב מרצונו החופשי. "בריאן רוצה לנגן מוזיקה שהיא יותר לטעמו", הסביר ג'אגר לעיתונות במלל דיפלומטי, "נפרדנו כחברים טובים". ג'ונס מצידו מסר: "המוזיקה של הסטונס כבר לא לטעמי. הלהקה התקדמה למקום שחונק אותי מוזיקלית". אז, בזמן שג'ונס פוטר, מיק טיילור כבר סומן ובמהרה הפך רשמית לגיטריסט החדש של הרולינג סטונס.

למעשה, סיפורו של ג'ונס הסתיים פחות מחודש לאחר מכן. ב-3 ביולי 1969 הוא נמצא מת בברכת השחייה שלו, בגיל 27, מצטרף מוקדם יותר למועדון המפוקפק והממוספר ההוא. מיק טיילור, לעומת זאת, נכנס ללהקה והוביל יחד עם ג'אגר וריצ'ארדס את הסטונס לתקופת שיא אמנותית שלה, עם שרשרת תקליטים שהגדירו את הרוק של שנות השבעים. יום אחד, שתי אגדות, גורלות הפוכים.

ב-8 ביוני בשנת 1947 נולד הגיטריסט הבריטי, מיק בוקס, מלהקת אוריה היפ. הוא לא תמיד ליקק דבש עם אותה להקה, כפי שאמר בשנת 1982:

"ההרכב לא עובד יותר. זה הפך להיות גוף משעמם שעבד כמו משרד והחברים בו הפכו עצלנים ומשעממים. אז החלטתי לשים לזה סוף". בוקס מיהר לפטר את הקלידן, גרג דרצ'רט, המתופף, כריס סלייד, והזמר, ג'ון סלומן. בסיסט הלהקה, טרבור בולדר, ראה שכך והחליט לעבור ללהקת ווישבון אש.

בוקס: "ממש רעדתי בכל הגוף כשהבנתי שהלהקה נמצאת בסוף ימיה. אוריה היפ הייתה חיי ועבודתי בתריסר השנים האחרונות. כל מה שידעתי היה בלהקה הזו. אז נעלתי את עצמי בחדר והשתכרתי כהוגן במשך שלושה ימים. זחלתי משם עם הנגאובר לא נורמלי. אז לקחתי תרופה, ראיתי שהעולם לא התפוצץ ושאפשר להקים את הלהקה מחדש. שלושת הימים בחדר ההוא היו כגירוש שדים עבורי. חברת התקליטים לא הייתה מרוצה ממני.

היא ציפתה לתקליט חדש ובמקום זה קיבלה ממני התפרקות של להקה". בוקס גייס אליו חברים חדשים (כולל מתופף העבר של הלהקה, לי קרסלייק) ויצא להקלטת אלבום חדש, ABOMINOG. הגיטריסט חשב לשנות את שם הלהקה למשהו שיהווה התחלה חדשה, אך נכנע ודבק במותג הידוע.

מיק בוקס לא אהב אז שאמרגנים קידמו את להקתו של קלידן הלהקה לשעבר, קן הנסלי (ששמה SHOTGUN) כאוריה היפ, כשערך סיבוב הופעות בארה"ב. "הוא היה כנראה צריך למשוך קהל וזה היה הפתרון הכי טוב שלו. האמת שזו לא אשמתו של קן. זה ניסיון זול למלא אולמות והוא ודאי נבוך מכל העניין. השם 'אוריה היפ' שייך לי באופן חוקי ומי שינסה עוד פעם לרכב עליו כך, ייאלץ לשלם לי והרבה".

מאז הוא הקים מחדש את אוריה היפ וזכה להרבה שנים של נחת איתה.

גם זה קרה ב-8 ביוני: מג'ון לנון הפסיכואנליטי ועד כריסי היינד הלוחמנית, מהזיווג המושלם של ננסי סינטרה ולי הייזלווד ועד הקרב בין קווין לדונלד טראמפ. יום עמוס במוזיקה, דרמה וקצת אבק כוכבים.

1970: ג'ון לנון והטיפול על המסך הגדול

בעודו שקוע עד צוואר בטיפול "הצעקה הראשונית", PRIMAL SCREAM, אצל הפסיכותרפיסט ארתור ג'אנוב, קיבל ג'ון לנון משימה טיפולית יוצאת דופן. הטיפול, שנועד לקלף ממנו שכבות הגנה ולהתמודד עם כאבי ילדות וטראומות שנאגרו בו, הגיע לנקודה סוריאליסטית במיוחד. המטפל שלו הורה לו ביום זה פשוט ללכת לקולנוע ולצפות בסרט החדש על להקתו המתפרקת, הביטלס, שנקרא LET IT BE. לנון, כתמיד, ציית. הוא לקח את יוקו אונו והשניים התייצבו להקרנה פרטית שנערכה עבורם בשעת אחר צהרים נעימה בקולנוע בסן פרנסיסקו. כדי להוסיף לאירוע המעט מוזר, הצטרפו אליהם באולם הריק הבעלים של מגזין הרולינג סטון, יאן וונר, ואשתו ג'יין. דמיינו את הסיטואציה: לצפות בדוקומנטרי על קריסת החברות והלהקה שלך, כשמייסד עיתון הרוק החשוב בעולם יושב לידך ורושם הערות בראש. פסיכותרפיה בהחלט יכולה להיות עניין פומבי.

1989: כריסי היינד נגד האימפריה של מקדונלד'ס

באירוע רווי אידיאולוגיה של ארגון GREENPEACE, עלתה לבמה מנהיגת להקת הפריטנדרס, כריסי היינד, והחליטה שהגיע הזמן למעשים. בנאום חוצב להבות, היא לא רק קראה לקהל להחרים את רשת ההמבורגרים מקדונלד'ס, אלא אף עודדה אותם לגרום נזק פיזי לסניפים. כנראה שהקהל לקח אותה מילולית מדי, כי למחרת בבוקר התעוררה בריטניה למספר סניפים מושחתים של ענקית המזון המהיר. התוצאה? היינד מצאה את עצמה עם צו מעצר חם מהתנור באשמה שהסיתה את הקהל לבצע פשעים. רוק מחאתי במיטבו, עם השלכות משפטיות.

1940: נולדה האישה עם המגפיים שהולכות על כולם

מזל טוב לננסי סינטרה, בתו הבכורה של פרנק סינטרה, שנולדה ביום זה. היא אולי התחילה את דרכה בצלו הענק של אביה, אבל מהר מאוד מצאה את קולה הייחודי. כולנו מכירים את הלהיט הענק THESE BOOTS ARE MADE FOR WALKIN, את שיר הנושא המהפנט לסרט ג'יימס בונד משנת 1967, YOU ONLY LIVE TWICE, ואת הדואטים הבלתי נשכחים עם הזמר לי הייזלווד. איזה צמד זה היה. בשנת 1968 הם הוציאו את התקליט "ננסי ולי", יצירת מופת של הפקה פסיכדלית-קאנטרי-פופית. איך אפשר שלא להתמוגג כשהם עונים זה לזו בקסם מסתורי בשיר SOME VELVET MORNING?

הסיפור שלהם התחיל ב-1965. ננסי, אז גרושה בת 25, נאבקה למצוא את מקומה בסצנה המוזיקלית המשתנה. חברת התקליטים שלה שידכה לה את כותב השירים המוזר והמחוספס מאוקלהומה, לי הייזלווד. היא הייתה כוכבת פופ מתוקה וחצופה, הוא היה ברון קאובוי פסיכדלי עם קול בריטון עמוק ומסתורי. היי, אם סוני ושר יכלו, למה לא הם? הייזלווד, שהיה המוח מאחורי הצליל, גייס את המעבד בילי סטריינג' ואת נגני העל של לוס אנג'לס, חבורת ה-WRECKING CREW. חודשים ספורים אחר כך, ננסי כבשה את המצעדים עם הלהיט הראשון שלה. השאר, כמו שאומרים, הוא היסטוריה הרקומה ביין של קיץ.

עוד קטנות וחשובות שאירעו ב-8 ביוני:

1962: יום הולדת שמח לניק רודס (או בשמו האמיתי ניקולס ג'יימס בייטס), הקלידן המייסד של דוראן דוראן. צלילי הסינתיסייזרים המתוחכמים והאטמוספריים שלו הם הדי.אן.איי של הלהקה והפכו לחלק בלתי נפרד מהפסקול של שנות השמונים.

1970: תקרית בגבול. חברי להקת דיפ פרפל, בדרכם להופעה, נסעו קצת יותר מדי קרוב לגבול עם הגוש הסובייטי. התוצאה: המשטרה המזרח-גרמנית עצרה את הרכב המסחרי שלהם ופירקה את כל ציוד הנגינה בחיפוש אחר... ובכן, לא ברור אחר מה.

1975: צפוף בגן שמואל. להקת כוורת הופיעה עם תוכניתה החדשה, "צפוף באוזן". הקהל, שציפה לעוד מסיפורי פוגי, לא ממש התחבר לחומרים החדשים. חברי הלהקה, בבהלה קלה, נכנסו למשטר שיפוצים מהיר כדי להציל את המצב.

1979: קית' ריצ'רדס מבטיח להיות ילד טוב. במסגרת הליכי הערעור שלו בטורונטו לאחר מעצר על החזקת סמים, הגיש גיטריסט הרולינג סטונס הצהרה מרגשת לבית המשפט. הוא טען שהמעצר והציווי של השופט להופיע במופע צדקה למען עיוורים בקנדה שינו את חייו, ושהסיכוי שישתמש שוב בסמים הוא קלוש. כולנו תקווה.

1979: גילברט או'סאליבן תובע את המנהל. הזמר הגיש תביעה נגד מנהלו לשעבר, גורדון מילס, בדרישה לקבל חזרה את הבעלות על שיריו ומיליוני לירות שטרלינג של תמלוגים. או'סאליבן טען שנוצל כשחתם על חוזה דרקוני בתחילת דרכו. מילס טען להגנתו: "בלעדיי, הוא עדיין היה עובד כפקיד בדואר". השופט, למרבה השמחה, פסק לטובת הזמר.

1982: עין הנמר. להקת SURVIVOR, אחרי שני תקליטים שלא המריאו, הוציאה את התקליט השלישי שלה, EYE OF THE TIGER. השחקן סילבסטר סטאלון בכבודו ובעצמו ביקש מהלהקה האלמונית לכתוב את שיר הנושא לסרטו השלישי בסדרת רוקי. הסרט והשיר הפכו לתופעה עולמית. באופן אירוני, מיד לאחר ההצלחה הענקית, עזב הזמר דייב ביקלר והוחלף בג'יימי ג'מיסון.

1991: הבוס מתחתן עם הבוסית. ברוס ספרינגסטין התחתן עם אשתו השנייה, פאטי סיאלפה, זמרת הליווי שלו ב-E STREET BAND. הרומן ביניהם התלקח במהלך סיבוב ההופעות של התקליט TUNNEL OF LOVE, עוד כשהיה נשוי לג'וליאן פיליפס. לאחר הגירושים, השניים מיסדו את הקשר, שהוליד לא רק שלושה ילדים אלא גם מוזיקה נהדרת.

2012: המלאכים האחרונים של RUSH. להקת הענק הקנדית שחררה את מה שיהיה אלבום האולפן האחרון שלה, CLOCKWORK ANGELS. באלבום זה, המתופף ניל פירת התנסה בשיטה חדשה שבה המפיק ניק רסקולינץ "ניצח" עליו בזמן אמת. ברולינג סטון כתבו אז: "זה כבד, תזזיתי... ומזכיר למה המאסטרים העתיקים האלו עדיין רלוונטיים".

2016: אלופי המחלוקת. הגיטריסט של קווין, בריאן מאי, פרסם התנגדות נחרצת לשימוש שעשה דונלד טראמפ בשיר WE ARE THE CHAMPIONS בקמפיין הבחירות שלו. "זה תמיד היה נגד המדיניות שלנו לאפשר למוזיקה של קווין לשמש ככלי פוליטי", כתב מאי. חודש לאחר מכן, טראמפ, שלא בדיוק ידוע כמי שמקשיב לאחרים, השתמש בשיר כמוזיקת הכניסה שלו בוועידה הרפובליקנית הלאומית.

ולסיום, עוד ימי הולדת:

1947: יום הולדת שמח לאנני האסלאם, הסולנית בעלת קול חמש האוקטבות של להקת הרוק המתקדם הבריטית, רנסאנס. רבים לא יודעים, אך האסלאם חירשת באוזן אחת, מה שהופך את יכולותיה הווקאליות למדהימות עוד יותר.

1967: הופעה בלתי נשכחת של הדלתות ב-HULLABALOO בהוליווד. ללא שום פרסום, המקום היה מפוצץ בזכות שמועות מפה לאוזן. הדיווחים מאותו ערב תיארו את ג'ים מוריסון בשיא הטירוף הארוטי שלו, צורח, זורק את סטנד המיקרופון, קופץ עליו וגורם לצעירות בקהל "לחטוף אורגזמה", כפי שניסח זאת אחד העיתונאים. ימים יפים.

2019: נפטר בגיל 74 יהודה טלית - מגדולי המפיקים והאמרגנים בישראל... אז זה היה ב-22 באוגוסט 1970 שודרה בגלי צה"ל תוכנית עם להקת הצ'רצ'ילים ושמה 'מבט פנימה'. במהלך הסשן נשמע קולו של מנחה השידור, אריה ארד, שאומר 'אז בואו ננסה קודם כל לעשות הכרה. מי קודם כל הבוס פה?'

יהודה טלית משיב: "בוא לא נגדיר את זה בוס. בוא נגדיר את זה האמרגן של הלהקה ושמי טלית יהודה".ארד: "אמרגן? מה פירוש אמרגן?"טלית: "האבא של הלהקה"ארד: "ומי אחריך בהיררכיה?"טלית: "אני חושב שמס הכנסה"

פרייסלס! יהי זכרו ברוך.

בדיוק היום, 8 ביוני, חוגגת את יום הולדתה מי שהייתה אחת מאייקונות הסאונד והאופנה הגדולות של לונדון הסוערת בשנות השישים, ג'ולי דריסקול. היא נולדה בשנת 1947. עם סיום ימיה כאלילת פופ היא נישאה לפסנתרן הג'אז קית' טיפטס, ואימצה את שם משפחתו. אבל אקח אתכם לימים בהם היא הייתה הפנים והקול מאחורי פצצת פסיכדליה חד פעמית שכבשה את גלי האתר: כן, הגלגל הזה בוער.

השנה היא 1968, לונדון בתקופת הסווינגינג שלה, והאוויר מחשמל ממוזיקה חדשה ופורצת גבולות. אל תוך הקלחת הזו פרץ תקליטון קטן עם צליל עצום, ששייך ללהקה רעננה ומבעבעת בשם בריאן אוגר והטריניטי. את הלהקה הנהיג ביד רמה וירטואוז אורגן ההאמונד בריאן אוגר, ובחזית עמדת ג'ולי דריסקול, זמרת בעל מראה היפנוטי ומגניב להפליא. על הבס ניגן דייב אמברוז ובתופים הלם בנחישות קלייב ת'ייקר.

השיר שהם בחרו לתקליטון לא היה סתם עוד שיר. זה היה קטע מסתורי שכתב לא אחר מאשר בוב דילן, בתקופת ההתבודדות המפורסמת שלו בוודסטוק. בידיים של אוגר והחבורה, השיר הפך לממתק פסיכדלי מהפנט. קולה המכשף והעוצמתי של דריסקול ריחף מעל צלילי ההאמונד הרועמים והמלוטרון המסתורי של אוגר, והתוצאה הייתה להיט ענק שאי אפשר היה להתעלם ממנו. השיר נסק למקום החמישי במצעד הבריטי, והפך לכרטיס הביקור היחיד של הלהקה שזכה להצלחה מסחרית כה גדולה.

אבל מי היו הטריניטי? הלהקה צמחה מתוך ההריסות של הרכב קודם בשם STEAMPACKET, להקת נשמה ובלוז שבה היו חברים אוגר ודריסקול. אם השם לא מצלצל לכם מוכר, אולי שם של זמר אחר יעשה את העבודה: בחור צעיר וצרוד בשם רוד סטיוארט, שרגע לפני שהפך לכוכב על היה חבר בהרכב. תקליט הבכורה של הטריניטי, OPEN, כבר פתח להם דלתות ברחבי אירופה. "זכיתי לנגן בפסטיבלים הכי נחשבים לצד גיבורי המוזיקה שלי", אוגר אמר באותה תקופה.

הסיפור של THIS WHEEL'S ON FIRE מתחיל, כמו סיפורי רוק רבים, במקרה. בשנת 1967, כשמנהל הלהקה, ג'ורג'יו גומלסקי, העביר לאוגר תקליט דמו נדיר. התקליט כלל הקלטות ביתיות מהמרתף של בוב דילן עם להקה שתהפוך בקרוב להיות הבאנד. אוגר שם עינו מיד על שיר קליט בשם THE MIGHTY QUINN, אבל בזמן שהוא התלבט, להקת מנפרד מאן הסתערה על השיר והפכה אותו ללהיט ענק משלה. אוגר נשאר מאוכזב, אך אז נכנסה דריסקול לתמונה והציעה: "בוא ננסה את השיר על הגלגל הזה שבוער".

החבורה נכנסת לאולפני ADVISION בלונדון כדי להפוך את הרעיון למציאות. אוגר סיפר לימים על האתגר: "בהקלטה המקורית של דילן, הבס מנגן ליין כמו בג'אז. מה שקוראים לו WALKING BASS. לא ידעתי איך להפוך את זה למשהו שמתאים לרוק. ניסינו כל מיני כיוונים ופשוט נתקענו". למזלם, טכנאי ההקלטות באולפן היה אדי אופורד, גאון סאונד שלימים יעבוד עם להקות כמו יס ו-ELP. אופורד, שהיה מלא ברעיונות, שלף קופסת אפקט חדשנית בשם PHASER וחיבר אותה לאורגן של אוגר. בפינת האולפן עמד גם מלוטרון, הם ביקשו לשלב גם אותו. כשהגיעה שעתה של דריסקול להוסיף את שירתה, הקסם קרה. "היה לה מין מסתורין בקול שהתאים בצורה מושלמת למילים המוזרות של דילן", נזכר אוגר. "הכל התחבר. תוך ארבע או חמש שעות, היה לנו שיר מוגמר".

באופן אירוני, ההצלחה המסחררת של השיר לא תרמה לאורך חיי הלהקה. זמן קצר לאחר מכן, אחרי סיבובי הופעות מתוחים ומתישים בארצות הברית, חברי הטריניטי מיצו והודיעו על פירוק. כל אחד פנה לדרכו, והשאיר מאחוריו שובל של עשן פסיכדלי, כמה תקליטים מקסימים ולהיט אחד נצחי שממשיך להדהד עד.

ב-8 ביוני בשנת 1972 נערכה ההופעה הזו בארצנו:

הרצאה על אריק איינשטיין והרצאות מוסיקה נוספות, להזמנה: 050-5616459

הזכוכית נשברה, הלב נשבר: יוקו אונו מוציאה הכל בתקליט שכולו פרידה. שישה חודשים בדיוק אחרי היום הנורא הוא, יוקו אונו הופכת את היגון לאמנות ומשחררת את תקליט חשוף ומטלטל יותר בקריירה שלה, עם עטיפה שלא תישכח לעולם. זה היה ב-8 ביוני בשנת 1981.

חצי שנה בדיוק לאחר שחייו של ג'ון לנון נגדעו באלימות על מדרכת בניין הדקוטה. בעוד העולם עדיין התאבל, אלמנתו, יוקו אונו, עשתה את הצעד האמיץ שקשה להעלות על הדעת: היא הוציאה תקליט סולו ראשון תחת שמה בלבד, ושמו SEASON OF GLASS. אם מישהו תהה לגבי מצבה הנפשי, העטיפה סיפקה את התשובה המצמררת: צילום של משקפיו המנופצים והמוכתמים בדם של לנון, מונחים על שולחן לצד כוס מים חצי מלאה, כשברקע נשקף סנטרל פארק מחלון דירתם. זה מסר חד וברור יותר מכל מילה.

במגזין המוזיקה רולינג סטון לא נשארו אדישים מול היצירה הגולמית הזו. "מעבר להיותו קינה ברורה על לנון", כתבו שם, "זהו התקליט הנגיש והבטוח ביותר שאונו הוציאה". ואכן, SEASON OF GLASS הוא יצירת כלאיים מרתק. מצד אחד, הוא ממשיך את האוונגרד הניסיוני שאפיין אותה תמיד, ומצד שני, הוא מחבק מבנים של מוזיקת ​​פופ. על ההפקה המורכבת הזו היא חתומה בעצמה, לצד המפיק פיל ספקטור, איש "חומת הסאונד" שעבד בעבר איתה ועם לנון, אם כי הקשר ביניהם התפרק בעצבנות עוד לפני שהעבודה על התקליט הסתיימה.

למרות הכאב הבלתי נתפס, התקליט מאופק באופן מפתיע. אונו נמנעה מלהתמסר לזעם טהור, ובמקום זאת היא ארזה את הטרגדיה האישית שלה ביצירה אמנותית רחבה ומתוחכמת. דווקא בגלל האיפוק הזה, רגעי ההתפרצות הבודדים פוגעים בעוצמה של לבה רותחת. ארבעה עשר הקטעים מרגישים כמו רסיסי זיכרון, חלומות וסיוטים שעוטפים את אירוע הרצח, אף על פי שרבים מהם נכתבו עוד לפניו או קיבלו משמעות חדשה ומצמררת.

שמו של ג'ון לנון לא מוזכר במפורש במילות השירים, אך רוחו נוכחת בכל צליל ובכל הברה. החל מהעטיפה ועד למילים שהיא כתבה במבוא לתקליט. בשיר I DON'T KNOW WHY, קולה השקט מתחלף לפתע בצעקת זעם קורעת לב: "אתם מנוולים! מנוולים? - רגע, אולי היא התכוונה למבקרים שתקפו אותם? אולי הכוונה למעריצים שהאשימו אותה בפירוק הביטלס? אולי זו פשוט הצהרה חסרת אונים נגד הגורל האכזר? אולי הכל ביחד?

רגע קורע לב נוסף מגיע מכיוונו של בנם המשותף, שון לנון, שהיה אז בן חמש. קולו הילדותי מתחיל לספר סיפור קצרצר לפני שהוא עוצר ואומר בפשטות: "אתם יודעים, למדתי את זה מאבא שלי". אונו משתמשת באפקט הרגשי הזה פעם אחת בלבד, ובחוכמה. במקום אחר בתקליט נשמעת לפתע יריית אקדח, צליל שמקפיא את הדם בעורקים.

מבחינה מוזיקלית, התקליט מרגיש כמו המשך ישיר למקום שבו הפרויקט המשותף האחרון שלהם, DOUBLE FANTASY, נעצר. מנגנת בו כמעט אותה נבחרת נגנים משובחת שליוותה את הפנטזיה הכפולה, כולל הגיטריסט ארל סליק (שניגן עם דיוויד בואי) והבסיסט טוני לוין. השיר הבולט ביותר הוא SHE GETS DOWN ON HER KNEES, שנשמע כמו פרק המשך ישיר לסינגל WALKING ON THIN ICE, השיר האחרון שעליו עבדה יחד עם בעלה לפני הרצח. על אף קול הסופרן הדק והייחודי שלה, יוקו אונו מצליחה לרגש גם בבלדות שקטות.

אז SEASON OF GLASS הוא תקליט שבו יוקו אונו נותנת למאזינים את נשמתה הפצועה. עם עולם שבו סקרנות והנאה הן המתנות היקרות ביותר, כפי שילדים תופסים את החיים. למרות הכאב, התקליט כה להצלחה והפך לתקליט הסולו המצליח שלה במצעדים. בסוף דבר, זהו מסמך אנושי ואמנותי נדיר בעוצמתו, עדות לכוחה של אישה אחת מול הטרגדיה הגדולה מכל ועם דבר שהיא מכירה היטב: אמנות.

ב-8 ביוני בשנת 1973 יצא גיליון של עיתון להיטון ובו גם התופינים האלו:

הנה ביקורת על תקליט שירי פסטיבל סאן רמו. בגיליון זה יש ביקורות גם על התקליט DEMONS AND WIZARDS של אוריה היפ, שירי אירוויזיון 1973 וז'ורז'מוסטאקי.

הרובוט ששינה את הפופ: ב-8 ביוני בשנת 1977 נחת בחנויות התקליטים מסע עתידני מוזיקלי שעתיד היה להגדיר מחדש את גבולות הפופ המתקדם. שמו היה I ROBOT, והוא היה היצירה השנייה של המוח מאחורי הקונסולה, אלן פארסונס, ושותפו כותב השירים והזמר, אריק וולפסון.

בואו נחזור בזמן לשנת 1977. אלן פארסונס הוא כבר שם שכל אולפן הקלטות שמכבד את עצמו לוחש בהערצה. הוא האיש שהנדס את הצליל המהמם של THE DARK SIDE OF THE MOON עבור פינק פלויד, והפך כל פרויקט שנגע בו לזהב. הוא היה כל כך דומיננטי, שלפעמים אמנים שהקליט הרגישו ששמם נדחק לשוליים לטובת הקרדיט "הופק על ידי אלן פארסונס". הוא היה כוכב, בין אם רצה בכך ובין אם לא.

אבל פארסונס, באופיו הבריטי המאופק, לא ממש התחבר לסטטוס החדש. "אני מתחיל להתרגל שאנשים רואים בי אמן, למרות שאני לא באמת כזה", התוודה פעם, "אבל זה מחרפן אותי כששואלים אותי מתי אני עולה להופיע. אני לא רואה איך הדמות שלי, כשהיא יושבת מאחורי קונסולת הקלטה על במה, יכולה לעניין מישהו". הוא אפילו סלד מהתואר מפיק: "בתעשיית הקולנוע, המפיק הוא תמיד האיש השמן עם הסיגר. מי שאחראי על הסיפור הוא הבמאי. אני מעדיף לחשוב על עצמי כבמאי מוזיקלי".

ואכן, "במאי" הוא תיאור מדויק. פארסונס היה השליט של הקונספט. הוא ניצח על התזמורת מהצד השני של הזכוכית, וזימן לאולפן את הנגנים והזמרים המדויקים שהיו לו בראש. עבור I ROBOT הוא גייס נבחרת חלומות: את חברי להקת PILOT (כן, אלו מלהיט הענק MAGIC, שפארסונס הפיק להם), את הזמר סטיב הארלי מלהקת מורד קוקני (שגם אותה הפיק) ואת אלן קלארק, הקול של להקת ההוליס. וולפסון, שהיה גם מנהלו האישי של פארסונס, היה אחראי על כתיבת המילים ורוב הלחנים. פארסונס התמקד בשטח שלו: "אני לא כתבתי את השירים, אבל הפרויקט מקבל את האופי שלו בחדר הבקרה. האווירה בתקליט מגיעה ממה שאני עושה שם".

מהקלטות של פינק פלויד לרובוט עם רגשות

הניצוץ לפרויקט של אלן פארסונס נדלק דווקא בשעות המאוחרות של הקלטות תקליט אחר. בזמן העבודה על THE DARK SIDE OF THE MOON, חברי פינק פלויד היו הולכים הביתה ומשאירים את פארסונס הצעיר להשתעשע עם סלילי ההקלטה. שם, בין חיתוכים והדבקות של טייפים, הוא גילה שאפשר לפסל יצירה שלמה, ליצור עולמות חדשים מצלילים קיימים.

אחרי הצלחת תקליט הבכורה שלו עם וולפסון, שהתבסס על סיפוריו של אדגר אלן פו, היה זה וולפסון שדחף את פארסונס להמשיך. פארסונס, מצידו, היה בטוח שהתקליט הראשון יקבל קרדיט סתמי של "אמנים שונים", אבל וולפסון וחברת התקליטים התעקשו. הם רצו שם חזק ומסחרי, ולא משהו שנשמע כמו אוסף מוזל מהסופרמרקט. כך נולד "הפרויקט של אלן פארסונס". וולפסון בחר שכך כי ידע ששמו של פארסונס ימכור יותר תקליטים מאשר אם זה ייקרא "הפרויקט של אריק וולפסון".

עדיין, ההצלחה של תקליט הבכורה הפתיעה את שניהם, והם החלו לעבוד על התקליט הבא. הרעיון המקורי היה להתבסס על כתבי המדע הבדיוני של הסופר אייזק אסימוב, שאסופת סיפוריו נקראה I, ROBOT. אסימוב עצמו, אחרי פגישה עם וולפסון, התלהב מהרעיון, אך אז התעוררה בעיית זכויות. כדי להימנע מתסבוכת משפטית, הוחלט להשמיט את הפסיק מהשם, מה שהתברר כהחלטה גורלית. בעוד שבסיפוריו של אסימוב האדם שולט במכונה, פארסונס ווולפסון הפכו את הקערה על פיה. התקליט שלהם מציג עתיד קודר יותר, בו האנושות נמצאת בסכנה מתמדת מפני השתלטות המכונות.

וולפסון אמר בשנת 1977, בראייה שהיום נשמעת נבואית ומצמררת: "יש פה פסימיות רבה. המכונות כבר שולטות בתיקי הפשע שלנו וברשיונות הנהיגה. הן יודעות עלינו יותר ממה שאנחנו יודעים. זה לא אומר שאני מאמין שהן ישתלטו עלינו, לפחות לא באלף השנים הקרובות". וולפסון הלך לעולמו לפני מספר שנים, וקשה שלא לחייך במרירות למחשבה שכיום, המכונה אכן השיגה שליטה כמעט מוחלטת על חיינו.

המבוך של שארל דה גול: סוד העטיפה

אי אפשר לדבר על I ROBOT מבלי להזכיר את העטיפה המהפנטת. העיצוב הוא פרי יצירתה של חברת העיצוב הבריטית היפנוסיס, שאחראית לכמה מהעטיפות המוכרות ביותר בתולדות הרוק. במרכז העטיפה ניצב רובוט, וברקע מבוך ארכיטקטוני אינסופי.

הסיפור מאחורי המבוך משעשע במיוחד: הוא נוצר מהדבקה של מספר צילומים של מעברים להולכי רגל בנמל התעופה שארל דה גול בפריס. הצוות של היפנוסיס טס לעיר האורות וביצע את הצילומים במבצע חשאי כמעט, בשעות הבוקר המוקדמות, כשהם מתחמקים בעורמה מאנשי הביטחון שאסרו בתוקף על צילום במקום. האיש המסתורי שמצולם בצד ימין למטה הוא הצייר האמפרי אושן, שצייר עבור החברה עטיפות נוספות, ביניהן זו של התקליט THE ORIGINAL SOUNDTRACK של להקת 10CC. אחרי שהשיגו את התמונות היקרות מפז, הצוות חגג בארוחת צהריים במסעדה מקומית וטס בחזרה לאנגליה עם הפילם.

התוצאה היא תקליט קונספט המשלב ניחוחות של פופ מתקדם, דיסקו חללי ורומנטיקה ארצית. הוא היה יריית הפתיחה לקריירה מזהירה ומלאת להיטים, שהוכיחה ש"במאי מוזיקלי" יכול להיות כוכב גדול לא פחות מכל גיטריסט או זמר. ולמי שרוצה לצלול עמוק יותר, קיימת גם גרסת דיסק מורחבת עם קטעי בונוס נדירים. מבחינתי, תקליט זה ה-פורמט. שתהיה לכם האזנה נעימה.

מי בא איתי להופעות שתי הלהקות האלה שאני כה אוהב, ב-8 ביוני בשנת 1970?

ב-8 ביוני בשנת 1978 יצא גיליון של עיתון להיטון ובו גם הידיעה המרעישה הזו:

ב-8 ביוני בשנת 1944 נולד הזמר-גיטריסט האמריקאי, בוז סקאגס - האיש והסטייל. זו הזדמנות מצוינת לחזור אל הסיפור המרתק של אחד מאמני ה-BLUE EYED SOUL המגניבים והמשפיעים יותר.

הסיפור שלנו מתחיל, באופן קצת מפתיע, עם צ'לו. בגיל תשע, ויליאם רויס סקאגס, הילד מקנטון, אוהיו, מצא את עצמו מתמודד עם הכלי הקלאסי והמסורבל. אבל מהר מאוד הוא הבין שהלב שלו נמצא במקום אחר, רועש וחשמלי יותר. הוא נטש את הצ'לו לטובת גיטרה ופסנתר שלמד בכוחות עצמו, וכמו כל נער מתבגר עם חלומות רוק'נ'רול בדאלאס, טקסס, הקים להקות תיכון. באחת מהן, שנקראה THE MARKSMEN, ניגן נער אחר בשם סטיב מילר. השם הזה עוד יחזור.

באמצע שנות השישים, סקאגס מצא את עצמו בסוג של טיול אחרי צבא מוזיקלי בשבדיה. הוא הקליט שם תקליט סולו אקוסטי בשם BOZ, יצירה אינטימית שהודפסה ונמכרה רק בסקנדינביה ונעלמה מהר יותר משלג של חורף שטוקהולמי. הוא חזר לאמריקה בידיים ריקות אבל עם ניסיון. חברו הוותיק, סטיב מילר, בדיוק הקים להקה בסן פרנסיסקו הפסיכדלית והזמין אותו להצטרף.

וכך, סקאגס הפך לגיטריסט של סטיב מילר באנד בשני התקליטים הראשונים והחשובים שלהם. "הגעתי לסן פרנסיסקו בשנת 1967 כאאוטסיידר מוחלט", הוא סיפר. "עשינו צעד ענק בהקלטת התקליט הראשון, CHILDREN OF THE FUTURE, בלונדון, עם גלין ג'ונס כמפיק-שותף". ג'ונס העניק להם סאונד מהפכני. אחריו הגיע התקליט SAILOR, וסקאגס, למרות שתרם כמה שירים, הרגיש שהגיע הזמן שלו לצאת לחזית.

בשנת 1969 הוא פצח בקריירת סולו. הוא הוציא תקליטים משובחים, הופיע ללא הפסקה, אבל ההצלחה הגדולה, זו שקונים איתה בתים במאליבו, פשוט לא הגיעה. "הייתי מוכר במערב, בעיקר בסן פרנסיסקו. לא הייתי אמן לאומי", הוא הודה. "רציתי דריסת רגל איתנה במיינסטרים". הפתרון, כך הבין, לא היה רק בשירים, אלא באנשים שמנגנים אותם. "בעיניי רוי היילי ייצג מידה גבוהה של אפקטיביות מסחרית. הוא עשה את דם, יזע ודמעות ואת סיימון וגרפונקל. היילי לימד אותי שיש דרך אחרת להשיג את זה. לא סתם להרכיב להקה, אלא להביא את נגני האולפן הטובים ביותר שיודעים בדיוק מה אני רוצה לעשות".

הצעד הראשון בכיוון הנכון היה התקליט SLOW DANCER משנת 1974. סקאגס חבר למפיק העל של מוטאון, ג'וני בריסטול, האיש שחתום על להיטים של הסופרימס ומרווין גאי. "רציתי לנוע לכיוון מסוים, וג'וני הוביל אותי דרכו. המשמעות הייתה הגשה ווקאלית חזקה יותר", הסביר סקאגס. "במוזיקת נשמה המילים חייבות להיות ישירות, משהו שאתה יכול להעביר בשכנוע לקהל חי". התוצאה הייתה תקליט נשמה חושני ומלוטש שסלל את הדרך למפץ הגדול.

ואז הגיעה 1976. סקאגס נכנס לאולפן כדי להקליט את מה שיהפוך ליצירת המופת שלו, SILK DEGREES. הוא יישם את מה שלמד והרכיב נבחרת חלומות של נגני אולפן צעירים ומבריקים מלוס אנג'לס: המתופף הפנומנלי ג'ף פורקארו, הקלידן והמעבד דיוויד פאיץ', והבסיסט היציב דיוויד הונגייט. החיבור ביניהם היה כימיה טהורה, סאונד חדש, חלק כמשי, מתוחכם וקליט בטירוף. בלי לדעת, סקאגס יצר את הגרעין של להקה שתשנה את עולם הפופ-רוק: טוטו.

"אני חושב שהייתי האבא של טוטו במידה מסוימת", טען סקאגס בצדק. "הם היו חברים מהתיכון, ילדי פלא בסצנת הסשנים של לוס אנג'לס. בכך שהם הקליטו איתי, הם זכו להצלחה ויצאו איתי לסיבוב הופעות, זה חיזק אותם ונתן להם דרך ברורה למה שעתיד לקרות. זו הייתה התחלה עבור כולנו".

ההצלחה של SILK DEGREES הייתה מסחררת. התקליט הפך במהירות לפלטינה כפולה, הטיס להיטי ענק כמו LOWDOWN, LIDO SHUFFLE ו-WHAT CAN I SAY היישר לצמרת המצעדים והגיע לשלושת הגדולים במצעד המכירות. ומי מנע ממנו את המקום הראשון? רק שלושה טיטאנים של התקופה: פליטווד מאק עם RUMOURS, סטיבי וונדר עם SONGS IN THE KEY OF LIFE ופיטר פרמפטון עם FRAMPTON COMES ALIVE. התקליט זיכה את סקאגס במועמדויות לגראמי, כולל לתקליט השנה, וזכייה בקטגוריית שיר הרית'ם אנד בלוז הטוב ביותר על LOWDOWN.

בוז סקאגס לא רק יצר את אחד מתקליטי הסבנטיז המושלמים, הוא גם הוכיח שלפעמים, כדי להגיע לפסגה, צריך למצוא את הנגנים הנכונים, לתת להם את המרחב, ופשוט לתת לכישרון לדבר. מזל טוב, מאסטרו.

ב-8 ביוני בשנת 1974 יצא פרסום ראשון, בעיתון מלודי מייקר הבריטי, שהקלידן ריק וויקמן עזב את להקת הרוק המתקדם, יס, בפעם הראשונה.

השמועות של פרישתו של הקלידן, בעל הגלימה המוזהבת הנוצצת, עפו באוויר מזה כמה חודשים, מהרגע בו החל להקליט את אלבום הסולו, 'ששת נשותיו של הנרי השמיני'. השמועות התחזקו כשוויקמן ערך שני מופעי סולו, ביום אחד בינואר 1974, באולם 'לונדון פסטיבל הול', את המופע השני הוא הקליט לאלבומו 'מסע לבטן האדמה'. מדוע לא הוקלט גם המופע הראשון? כי חברי התזמורת הקלאסית, שליוו את המופע, דרשו מחיר כפול לשתי הקלטות. וויקמן עשה חישוב והעדיף להתמקד בהקלטת ההופעה השנייה. עם כל זאת, כל שמועה בנוגע לפרישתו של וויקמן נדחתה על ידי הלהקה.

דובר מטעם הלהקה סיפר לתקשורת כי הפרישה של וויקמן נעשתה בתנאים ידידותיים. הסיבה הרשמית הייתה רצונו לצאת למסע כאמן סולו. ביום יציאת הודעה זו לעיתונות, שהו חברי הלהקה בחופשות ברחבי אירופה. עדיין לא היה ידוע מי יחליף את הקלידן הווירטואוז. עם זאת, הלהקה טענה כי אינה מתפרקת בגלל הפרישה הזו.

וויקמן לא אהב את הכיוון אליו משכה להקת יס. הוא מצא את האלבום הכפול, 'מעשיות ממעיינות טופוגרפיים', משעמם וארוך מדי. בהופעות לקידום האלבום הזה הוא פיהק לא מעט ואף אכל, באחת ההופעות, מנת קארי עשירה. יד אחת ניגנה בקלידים והיד השנייה אחזה במזלג. ג'ון אנדרסון, שהוא ושאר חברי יס היו אז צמחוניים, חש לפתע בריח הקארי שאפף את הבמה ולא היה משועשע מהעניין.

חודשיים לפני פרישתו של וויקמן מהלהקה, סיפר למלודי מייקר: "אני הייתי רוצה לראות את להקת יס ממשיכה ומתקדמת עד הרגע שבו תיפול. להקת יס יכולה להימשך עשר שנים מהיום או עשר דקות בלבד. היחידים שיכולים למשוך את להקת יס לעשר השנים הבאות הם חמישתנו". בכך הוא התכוון לזמר ג'ון אנדרסון, הגיטריסט סטיב האו, הבסיסט כריס סקווייר, המתופף אלן ווייט והוא עצמו.

וויקמן: "אם אתה יודע שאינך יכול לתרום למוזיקה באופן טבעי, אז ברור שלא תקבל דבר מהמוזיקה עצמה. זו הבעיה פה. וזה מה שהבנתי במהלך סיבוב ההופעות הזה עם יס".

ג'ון אנדרסון סיפר שנים לאחר מכן: "ידענו אז שאנחנו יכולים להמשיך בלעדיו, למרות שזה העציב אותי שהוא פרש מאיתנו בגלל יצירה מוזיקלית אחת. אבל לא רציתי להתפשר מוזיקלית רק בגלל שאיש אחד לא אהב את זה". וויקמן לא בישר לחברי הלהקה על רצונו לפרוש. הוא ישב בביתו וכתב מכתב למנהל הלהקה, בריאן ליין, שהעבירו לשאר החברים. כשאנדרסון קיבל את הבשורה, הוא הופתע מאד ומלמל על כך שוויקמן לא היה בסדר שכך הוא מבשר להם את זה.

סטיב האו סיפק הסבר משלו: "ריק עזב אותנו כי כולנו היינו צמחוניים והוא לא. הוא העדיף לאכול נקניקיות ולשרוץ בפאבים. יכול להיות שריק חש כי טכנאי ההקלטה שלנו, אדי אופורד שהיה זה שהכניס אותנו לעניין הצמחוני, הוא שמוביל אותנו יותר מדי".

ב-8 ביוני בשנת 2018 מת הגיטריסט דני קירוואן, לשעבר חבר בלהקת פליטווד מאק (1968-1972). הנה על הרגע בו קירוואן חיבל במעמדו בלהקה והועף ממנה.

שנת 1972 הייתה שנה כאוטית מאד לפליטווד מאק. חוסר הוודאות אחרי פרישתו של הגיטריסט ומנהיג הלהקה, פיטר גרין, טלטלה את חבריה. גם הנישואים בין הבסיסט ג׳ון מקווי לקלידנית כריסטין מקווי עמדו להתפורר בנקודה זו. הבסיסט היה מתוסכל לא פעם ממצב הלהקה ונהג להתפרץ בזעם כלפי אשתו המסכנה, שהייתה שקועה עמו באותו בוץ. מצד שני, קירוואן החל לפתח אלכוהוליזם שגרם להתנהגותו להיות מרושעת כלפי השאר. עד כדי כך שאף אחד מהם רצה לשהות עמו. הוא בודד את עצמו במודע מהשאר. כשהגיטריסט החדש בלהקה, בוב וולש, ספג את רוב הרוע ממנו.

יום אחד באוגוסט 1972 הופיעה הלהקה באחד הקולג׳ים. הקהל היה מוכן להופעה אך מאחורי הקלעים קרה דבר מטריד. כל חברי הלהקה ישבו מאחורי הקלעים והיו מוכנים לעלות לבמה. לפתע התחיל קירוואן לרטון כלפי וולש שהגיטרה של האחרון תמיד אינה מכוונת. עם סיום דבריו הוא קם, נכנס לחדר האמבטיה והטיח את ראשו בחוזקה בקיר.

קירוואן לא עצר פה. הוא לקח את גיטרת הגיבסון לס פול שלו, הניף אותה באוויר וניתץ אותה על הרצפה. לאחר מכן שבר כל דבר שנקרה לו בחדר בעוד השאר קפואים במקומם. זה הדבר האחרון שהם רצו לראות, אחרי שהם כבר חוו שני גיטריסטים בלהקתם שהתחפפו לגמרי - פיטר גרין וג'רמי ספנסר.

לאחר מכן הביט קירוואן בחבריו ללהקה ואמר להם שאין שום סיכוי שיופיע עמם הערב. השאר ניסו לשכנעו שבלעדיו יהיה להם קשה מאד על הבמה אך נתקלו בחומה בצורה. מבחוץ נשמעו קולות הקהל שמחא כפיים וציפה להופעה. קירוואן המשיך בסירובו. הלהקה עלתה לבמה בלעדיו והצליחה בקושי רב לבצע את שיריה, כשוולש נאלץ לנגן גם את תפקידיו של האיש הסורר והמדמם.

חברי הלהקה התנצלו בפני הקהל על חסרונו של קירוואן. לאחר ההופעה מצא פליטווד את קירוואן יושב בחדר ההלבשה. הוא לא האמין למראה עיניו כי היה בטוח שקירוואן כבר היה בדרכו לבית המלון. כששאל פליטווד את קירוואן לפשר נוכחותו שם ענה לו הגיטריסט: "נשארתי פה ונעמדתי ליד איש הסאונד. נשארתי לצפות בכם. היה מופע לא רע".

פליטווד לא האמין למשמע אוזניו. הוא חש נבגד וכועס על חברו בלהקה שצפה בו ובחבריו מנסים לתת הופעה כלשהי על הבמה בלעדיו. הגיטריסט לא הפסיק פה והמשיך לסובב את הסכין בפצע: "יש פה ושם מקום לשיפורים. בעיקר אתה, שיכולת לתופף טוב יותר. שמעתי שפספסת כמה מעברי תופים ויכולת להגביר קצב בכמה מהשירים".

שאר חברי הלהקה רצו לפטר את קירוואן מיידית אך פליטווד היסס, כשאת ההחלטה קיבל באותו לילה כששוחח עם ג׳ון לורד, האורגניסט של דיפ פרפל שהופיע שם גם הוא באותו ערב. לורד יעץ לפליטווד לפטר את קירוואן באופן מיידי.

פליטווד ניגש לחדרו של קירוואן, התיישב שם ואמר לו שתמה דרכם המשותפת. קירוואן לא פצה פה. כשפליטווד שאל אותו אם הבין את דבריו הניד הגיטריסט את ראשו להסכמה.

ב-8 ביוני היום בשנת 1973 פורסם בלהיטון אייטם על הופעה של אמנים ישראלים ידועים בבית הכלא.

" לא בכל יום זוכים 10 אסירים להתגייס לצה"ל, ולא בכל יום הם זוכים לאורחים כה חשובים, כמו שר המשטרה שלמה הלל, מפקד הגדנ"ע, אלוף משנה ברוך לוי, נציב שירות בתי הסוהר, גונדר אריה ניר, וחבר הכנסת חיים הכהן. לא בכל יום הם זוכים גם לתוכנית אמנותית הכוללת את צביקה פיק, גבי שושן, רותי נכון ולהקת האריות. ביום ד' בשבוע שעבר הם זכו לכך. כלא תל מונד לבש חג לכבוד המאורע. ברכות, חיוכים. הרבה נחת ומעל לכל - קצב. 'אני עושה מצווה ביום ההולדת שלי', סיפרה לנו רותי נבון מאחרי הקלעים של הבמה המאולתרת. 'אני מתרגשת. זה קהל שלא נתקלתי בו מעולם'.

להקת האריות הייתה הראשונה שחיממה את הקהל ואת האורחים, וסולנה חיים (חיימון) אלגרנטי ביצע את שירו של אלטון ג'ון, רוק הקרוקודיל, במקצועיות רבה. אחריו עלה גבי שושן ושר את 'שש עשרה מלאו לנער', 'בראשית' ו'יש לי חיים' (מתוך שיער). רותי נבון הגישה אף היא שלושה להיטים – 'בין האצבעות', 'הורג אותי ברכות בשירו' וכמובן 'יום יבוא'. אחרון עלה צביקה, והקהל המשיך לדרוש הדרן.

רק בשעה 10 לערך ניאותו הצופים 'לשחרר' את צביקה. 'אילו הייתי יודע שכך אתחיל בחיים החדשים - הייתי עושה את הכל להתחיל עוד קודם', אומר אחד האסירים-לשעבר ‏כשהוא לבוש במדי צה"ל לחברו המביט בעיניים יוקדות על המתרחש סביב. 'כל הכבוד להם שבאו לעשות לנו שמח'...". בדרך חזרה מסכמת רותי, 'פתאום הרגשתי שאני עושה משהו. שגם הופעה על במה היא שליחות'...".

גם זה קרה החודש - יוני בשנת 1982 - עם הבי ג'יז...

ברברה גיב, האמא של האחים גיב, התראיינה לעיתון WOMAN, שהוא מגזין בריטי, וסיפרה שם (יותר מדי) על הבעיות של בניה עם אלכוהול, סמים ונשים. השתיה המרובה של מוריס, למשל, הייתה לפי דבריה הסיבה להתמוטטות נישואיו לזמרת לולו. "הייתה לו מכונית רולס רוליס בלונדון, אבל הוא בקושי הצליח לראות מעבר להגה", סיפרה האם, שהוסיפה שהוא התנקה אחרי ביקור במכון גמילה. האם לא עצרה פה והסגירה שלרובין הייתה תקופה קשה עם גלולות סמים. "זה יצא משליטה והיה צריך לאשפז אותו". ובארי ואנדי גיב עישנו מריחואנה, "דבר שלא הסכמנו כלל שיהיה במשפחה". על הפרידה הכואבת של אנדי גיב עם השחקנית ויקטוריה פרינסיפל (כן, ההיא מהתוכנית דאלאס) סיפרה ברברה: "זו הייתה הקלה כשהם נפרדו. חיבבנו אותה אבל היו ביניהם הפרשי גיל בעייתיים - 14 שנה". ומה הייתה תגובת הבחורים על מה שהיא סיפרה? בארי מצא את העניין משעשע. מוריס, מצד שני, היה מצוברח מזה אך הוסיף, "איך אפשר לכעוס על אמא?"

בלוג מוסיקה - כל מה שרציתם לדעת על מוזיקה - ועוד קצת.

הנכם מוזמנים לשתף את הבלוג עם חבריכם.

רוצים לשמוע עוד הרצאות מעניינות על הופעות מוסיקה? זמרים ישראליים? להקות רוק? הביטלס? תקליטים? רוק מתקדם? ועוד מגוון נושאים? מוזמנים ליצור איתי קשר. בינתיים, בואו ליהנות גם מפודקאסט מומלץ ומבלוג המוסיקה באתר.

הרצאות מוסיקה שלי ותכני מוסיקה מיוחדים לפלטפורמות שונות - לפרטים והזמנות: 050-5616459