רוק מסביב לשעון: מה קרה ב-9 ביולי בעולם הרוק

כל יום מציין אירועים משמעותיים בהיסטוריה של מוזיקת הרוק והפופ, עם שפע של אנקדוטות פורצות דרך שהתרחשו בעשורים קודמים. כשאנחנו מסתכלים אחורה בזמן, על היום הזה בתולדות המוזיקה, אנחנו נזכרים ברגעים המדהימים שעיצבו את נוף הרוק והפופ, החל מיציאתם של תקליטים אגדיים, הופעות אייקוניות וגם דברים משמחים לצד עצובים שקרו לאמני המוזיקה המובילים.

כחובבי מוזיקת רוק, אנחנו לא יכולים שלא לחוש תחושת נוסטלגיה כשאנחנו מהרהרים באירועים הבלתי נשכחים שהתרחשו אז. הנכם מוזמנים לצלול איתי למנהרת הזמן עם אירועי פופ ורוק שאספתי עבורכם ממקורות שונים ונדירים מאד שאינם ברשת. אהבתם וברצונכם לקבל עוד ועוד? בשביל זה בניתי עבורכם הרצאות מוסיקה מעשירות ומעניינות ופודקאסטים מומלצים.

אז מה קרה ב-9 ביולי (9.7) בעולם של רוק קלאסי?

חקר, ערך וכתב: נעם רפפורט

הציטוט היומי: "אני בר מזל. איכשהו הצלחתי לעסוק במה שאני מאד אוהב ולא רק זה, אני גם נותן לאנשים את מה שהם רוצים לשמוע והם עדיין חוזרים אליי כדי לשמוע עוד. עדיין לא הצלחתי להבין כיצד כל זה פועל לטובתי" (ניל יאנג בעיתון NME, שנת 1979)

ב-9 ביולי בשנת 1972 נערכה הופעה ראשונה בסיבוב ההופעות החדש של פול מקרטני עם להקת כנפיים - WINGS OVER EUROPE. קבלו את הרומן הצרפתי הסודי של מקרטני: הלילה שבו להקת כנפיים המריאה (וגם קצת מעדה) עם דרמה מאחורי הקלעים, קהל מפה לאוזן, ומוזיקאי אחד שמנסה בכל כוחו לברוח מהצל של הלהקה המפורסמת בעולם לאור זרקורים וסלעים, בכפר צרפתי נידח.

יום ראשון, השמש הצרפתית של יולי שוקעת מעל האמפיתיאטרון הפתוח של שאטווילון (CHATEAUVILLON). על הבמה, מוקפת צוקים וטירה עתיקה, עומדת להקה חדשה בשם כנפיים. במרכזה, דמות מוכרת מדי: פול מקרטני, עם גיטרת בס ביד ופרצוף נחוש. בקהל, כאלפיים נופשים סקרנים ששילמו 20 פרנק כדי לראות היסטוריה בהתהוות, או לפחות כך קיוו. הפרסום לאירוע היה כמעט אפסי, השמועה עברה מפה לאוזן כמו סוד כמוס, ואפילו נהגי המוניות המקומיים התקשו למצוא את המקום. "זה לא היה אירוע משמעותי באמת", דיווח ג'יימס ג'ונסון מהעיתון NME, "אבל כנראה שכך רצה מקרטני. התחלה שקטה במקום הכי מסתורי שיכל למצוא".

האווירה מאחורי הקלעים הייתה מתוחה. לא נערכה בדיקת סאונד, לא התקיימה חזרה גנרלית. "קפצנו למים הקרים", הודתה לינדה מקרטני, "הייתי לחוצה מאוד בחלק הראשון. לקח לי זמן להתחמם, אבל בחלק השני כבר היינו מצוינים". פול עצמו, כשנשאל מדוע בחר דווקא בפינה הנידחת הזו של צרפת כדי להתחיל את המסע, היה ישיר להפליא: "רצינו להתחיל בקטן. אם אתה מופיע באנגליה או באמריקה עם להקה חדשה, מיד שמים אותך על המוקד. הקהל הבריטי ביקורתי מאוד. אנחנו צריכים להשתפשף, והיה חשוב שנהיה מוכנים לזה. זה לוקח זמן".

הפיל שבחדר: "הביטלס נגמרו באופן סופי"

אבל אי אפשר היה לברוח מהצל הענק של ארבעת המופלאים. כשכתבים סקרנים הקיפו אותו, מקרטני שלף פצצה של ממש: הוא חשף שג'ורג' האריסון הזמין אותו אישית להופיע בקונצרט ההיסטורי למען בנגלדש בניו יורק, והוא סירב על הסף. "אם הייתי מגיע", הסביר בקרירות, "זה היה נראה כאילו הביטלס מתאחדים. והביטלס נגמרו באופן סופי. זה ממש לא מתאים לי לחזור לשם עכשיו". מצב רוחו התקדר עוד יותר כשנשאל אם ראה לאחרונה את חבריו לשעבר. "לא, ואין לי סיבה לעשות זאת. אני לא מעוניין לראותם. הם בשלהם ואני בשלי".

את המסע הזה, מקרטני היה נחוש לעשות בדרכו שלו. במקום מלונות פאר ומטוסים פרטיים, הלהקה התניידה ברחבי אירופה באוטובוס קומותיים צבעוני. "הבנו שנהיה באירופה כל הקיץ וחבל לשהות כל הזמן בקופסאות", הסביר בחיוך. "אז עלה הרעיון לקחת אוטובוס, להסיר את הגג מהקומה השנייה, וכך אנחנו פשוט שוכבים שם ומשתזפים בין הופעות". הוא גם הדגיש שהסיבוב הזה לא נועד להרוויח כסף, אלא להימנע מהצד המכוער של תעשיית המוזיקה. "אני משתדל הפעם להימנע מכל הגנבים והפרזיטים שבדרך כלל נדבקים לאמנים. כל הסצנה מסריחה".

רוק'נ'רול, רגאיי ובדיחה על חשבון לינדה

ההופעה עצמה, שנמשכה 95 דקות עם הפסקה, הייתה תערובת של רגעים מבריקים ופספוסים צורמים. כפי שמקרטני עצמו הודה, היא לא הייתה טובה. ביצועים לשירים כמו FULL MOON OF KENTUCKY תוארו כ"לא מזהירים". לינדה מקרטני, על הקלידים, זוהתה במהירות כחוליה החלשה. "נגינתה לא מוסיפה כלל", נכתב בביקורת נוקבת. השיא הגיע כשפול התלונן לאיש הסאונד שאחד המיקרופונים לא עובד. מהקהל נשמעה צעקה בוטה: "אז תן אותו לאשתך!". הבדיחה האכזרית הזו הפכה למביכה במיוחד כשלינדה שרה את השיר שכתבה, SEASIDE WOMAN, קטע רגאיי שתואר כדומה ל"אובלדי אובלדה". "קולה חסר גם עומק וגם כוח, עובדה שמקרטני חייב היה לדעת מראש", ציין כריס צ'רלסוורת' מהמלודי מייקר.

אך למרות הכל, זה היה פול מקרטני. "קשה היה להבין שהאיש על הבמה הזו כתב שירים שמושרים ברחבי העולם", כתב צ'רלסוורת'. "שערו קצוץ, אבל הוא עדיין עומד שם, גבו רועד ופניו נלחצות אל המיקרופון כאילו הוא מלקק גביע גלידה. הוא מנענע את ירכיו אבל הילדים כבר לא צורחים. קולו הוא כל מה שהיה תמיד, ועצם נוכחותו זוכה לכבוד". הרגעים הגדולים של הערב הגיעו לקראת הסוף. מקרטני התיישב ליד הפסנתר ונתן ביצוע עוצמתי ומרגש ל-MAYBE I'M AMAZED, כנראה השיר הכי טוב שכתב מאז שהשותפות עם לנון הסתיימה, והלהקה סיימה עם הרוקר הכבד והחדש HI HI HI.

גם שאר חברי הלהקה קיבלו את הרגע שלהם. דני ליין, לשעבר מהמודי בלוז, שר את להיטו SAY YOU DON'T MIND. הגיטריסט הנרי מקולוק סיפק את רוב סולואי הגיטרה הבועטים, והמתופף דני סייוול (שלמחרת חגג את יום הולדתו ה-29) יחד עם הבס של מקרטני יצרו חטיבת קצב שהראתה פוטנציאל אדיר. "מעט קרדיט ניתן למקרטני על עבודת הבס שלו", ציין צ'רלסוורת', "אבל היכולת שלו לחבוט בקצב רוק או לנגן רגאיי מורכב הכניסו אותו למעמד של בסיסט-על אחר, ג'ק ברוס".

ההופעה כולה גובתה במסך ענק עליו הוקרנו סרטים חובבניים של ציפורים, אסטרונאוטים וגלים מתנפצים, וחברי הלהקה לבשו חליפות שחורות תואמות עם נצנצים. עיתונאי הגארדיאן סיכם את החוויה הסוריאליסטית: "אחד הבדרנים החשובים והמשפיעים של המאה יצא מגדרו כדי להראות שהוא בעצם די ישר... הדובר של להקת הרוק הגדולה בעולם הפך למנהיג להקת ריקודים נעימה".

אז מה היה לנו שם? הופעה מבולגנת, לא מהודקת, שהתקיימה בסודיות כמעט מוחלטת. אבל זה היה הרגע שבו פול מקרטני חזר לנגן. זו הייתה ההתחלה הצנועה והאמיתית של פרק ב', הרחק מההיסטריה והציפיות.

ב-9 ביולי בשנת 1947 נולד בסקוטלנד בון סקוט (שם מלא – רונלד בלפורד סקוט), סולנה של להקת איי.סי.די.סי, עם הקול הצרוד והפרוע של הרוק'נ'רול שהוריו לקחוהו עמם לאוסטרליה, הוא הצליח מעבר למצופה ונשאר לנצח בן 33.

הסיפור של סקוט עם להקת AC/DC לא התחיל בקדמת הבמה, אלא דווקא מאחורי ההגה. לאחר תקופה סוערת עם להקותיו הקודמות ופציעה לא פשוטה בתאונת אופנוע, מצא את עצמו סקוט מתפרנס כנהג הסעות עבור להקת רוק צעירה ומבטיחה שהונהגה על ידי שני אחים, אנגוס ומלקולם יאנג. באוקטובר 1974, כשהלהקה החליטה שהסולן המקורי שלה, דייב אוונס, לא מתאים יותר לווייב המחוספס שהם חיפשו, הטלפון צלצל. על הקו היה האיש שהם היו צריכים – הנהג שלהם. סקוט, עם החיוך השובב, הקול שנדמה היה שחצבו אותו מסלעי הגרניט של מולדתו וחוש הומור מושחז, היה ההתאמה המושלמת.

מאותו הרגע, AC/DC מצאה את הקול שלה, תרתי משמע. סקוט הפך לחוד החנית, הברק שבקצה החוט החשוף. הוא היה התשובה הגברית והבועטת לדמותו של אנגוס יאנג, הגיטריסט שלבוש בתלבושת תלמיד בית ספר וקפץ על הבמה כאילו אחז בו שד. יחד הם יצרו כמה מהמנוני הרוק הגדולים ביותר, מתקליט לתקליט, עם שירים שהפכו לפסקול חייהם של מיליונים.

בקיץ 1979, הגיע השיא. התקליט HIGHWAY TO HELL שבר את כל המחסומים. הוא היה מלוטש מספיק כדי לכבוש את תחנות הרדיו באמריקה, אך עדיין שמר על העוצמה הגולמית של הלהקה. לראשונה, AC/DC לא היו רק להקה גדולה באוסטרליה ובאירופה, הם עמדו על סף כיבוש העולם. חברי הלהקה הרגישו שהם עלו על הגל, שהשמיים הם הגבול.

זמן קצר לפני מותו, בזמן שהלהקה חיממה במדיסון סקוור גארדן בניו יורק, ניגש בון סקוט לכתב ממגזין המוזיקה HIT PARADER, הצביע על הבמה ואמר בביטחון האופייני לו: "זו הולכת להיות אחת מלהקות הרוק הגדולות ביותר שעולם הרוק ראה. תנו לנו שנה או שנתיים ואנחנו נהיה בראש". בון סקוט צדק בכל מילה, אך באופן טרגי, הוא לא זכה לחיות ולראות את נבואתו מתגשמת במלואה. הוא סלל את הכביש המהיר, אבל מישהו אחר נהג בו כל הדרך לפסגה.

בלילה קפוא של פברואר 1980, אחרי בילוי רווי אלכוהול בפאב לונדוני עם מכר ותיק בשם אליסטר קניר, נראה היה שסקוט שתה יותר מדי. קניר, בניסיון לעזור לחברו השיכור, השכיב אותו לישון בתא המטען של מכוניתו כדי שיתאושש. בזמן שקניר חזר לבלות, הטמפרטורות בחוץ צנחו באופן דרמטי. בפעם הבאה שתא המטען נפתח, התגלה מראה מחריד. סקוט לא הגיב. קניר דהר לבית החולים הקרוב, אך זה היה מאוחר מדי. בון סקוט, הסולן הכריזמטי, הוכרז כמת עם הגעתו. דוח הנתיחה הרשמי קבע שהסיבה הייתה הרעלת אלכוהול חריפה, או במילים פשוטות וכואבות, "הוא שתה את עצמו למוות". מאוחר יותר התברר כי הוא איבד את הכרתו ונחנק מהקיא של עצמו. עולם הרוק היה בהלם.

חברי הלהקה השבורים חשבו ברצינות לפרק את החבילה. איך אפשר להמשיך בלי הקול, בלי הפנים, בלי האיש שהיה הלב הפועם של הלהקה? התשובה הגיעה ממקום לא צפוי. בהלווייתו של בון, ניגש אליהם אביו, צ'יק סקוט, ובמקום להתאבל, הוא דחק בהם להמשיך. "בון היה רוצה שתמשיכו להרעיש", הוא אמר להם.

הלהקה לקחה את דבריו ללב. בתחילת אפריל, יצאה הודעה רשמית: ל-AC/DC יש סולן חדש, בריאן ג'ונסון, איש עם קול חזק לא פחות, שהגיע מלהקה בשם ג'ורדי. למרבה האירוניה, שנים קודם לכן, בון סקוט עצמו ראה הופעה של ג'ורדי והתלהב מג'ונסון, ואף סיפר לחבריו על הזמר המדהים שראה. הבחירה בו הרגישה כמו סגירת מעגל גורלית.

המסע הארוך והמוזר הגיע לסופו: הרגעים האחרונים של ג'רי גרסיה. ב-9 ביולי בשנת 1995, הופיעה בשיקגו להקת גרייטפול דד ואיש מבין 58,000 המעריצים הצבעוניים, ה-DEADHEADS, שגדשו את המקום, לא שיער כי זוהי הפעם האחרונה בה יחזו במנהיג הבלתי מעורער שלהם, הגיטריסט בעל הקול החם, ג'רי גרסיה.

כשהמופע הסתיים, וים האנשים החל לעשות את דרכו החוצה, נכנס גרסיה לרכב ההסעות שלו. הוא נראה מרוצה. "זה היה סיבוב הופעות טוב", הוא פלט לעבר הסובבים אותו, כמעט באגביות, "חבל שזה נגמר". המילים האחרונות שנשארו תלויות באוויר היו צלילי השיר האחרון שביצעו, BOX OF RAIN. שיר טעון משמעות, שנכתב שנים קודם לכן על פרידה והשלמה עם המוות של פיל לש הבסיסט לנוכח אביו הגוסס, וכעת קיבל הדהוד נבואי. בדיוק חודש לאחר מכן, ב-9 באוגוסט, ליבו של גרסיה נדם.

האמת המרה היא שהסוף ריחף מעל גרסיה במשך שנים. גופו, שהיה שדה קרב של סגנון חיים תובעני, החל לשלוח איתותי מצוקה ברורים כבר מזמן. בשנת 1986, הוא שקע בתרדמת סוכרתית שכמעט וגבתה את חייו. ב-10 ביולי של אותה שנה, הוא דיווח לחבריו שהוא לא מרגיש טוב. אמבולנס הוזעק במהירות לביתו בקליפורניה, ומשם הובהל לבית החולים, שם איבד את הכרתו. העולם עצר את נשימתו. כעבור יממה, הוא התעורר, אך המסר מהרופאים היה חד וברור: משקל עודף קיצוני, צריכת אלכוהול ושימוש בסמים כבדים הם שהביאו אותו אל סף התהום.

הכתובת הייתה על הקיר כבר שלוש שנים קודם לכן, בשנת 1992, כשהלהקה נאלצה לבטל סיבוב הופעות שלם בגלל מצבו הבריאותי הרעוע. "הוא מעולם לא הקשיב לאף אחד בכל מה שקשור לבריאות שלו", אמר אז דובר הלהקה, דניס מקנאלי, בנימה של תסכול ואהבה. "עכשיו הגוף שלו הוא זה שמדבר אליו, וצועק לו לנוח ומיד. הגיע הזמן להעיף הצידה את הנקניקיות והמילקשייקים". רופאו האישי, ד"ר רנדי בייקר, היה ישיר עוד יותר: "המחלה של ג'רי היא כרונית. יש לו דלקת חמורה בריאות שנובעת משנים של עישון כבד. זה מפעיל לחץ עצום על הלב שלו, שהתרחב לממדים מסוכנים. הוא חייב לרדת במשקל כדי להפחית את הסיכון להתקף לב קטלני".

גרסיה, בעקשנות שאפיינה אותו, הצליח למשוך עוד כמה שנים, אך בשנת 1995, הגוף אמר את דברו. הוא מת בשנתו, בגיל 53, מהתקף לב. באופן אירוני ומצמרר, המוות מצא אותו במרכז לגמילה מסמים בצפון סן פרנסיסקו. הוא הגיע לשם יומיים קודם לכן, בניסיון נוסף, ואחרון, להיגמל מההרואין שליווה אותו שנים רבות.

הידיעה על מותו הכתה באמריקה בתדהמה. עבור מיליוני מעריצים, לא היה זה מותו של כוכב רוק, אלא נפילתו של מנהיג תרבותי, כמעט כמו מות נשיא. טקס הלווייתו נשמר בסוד כמוס, כדי למנוע מההמונים להגיע ולשמור על פרטיותם של הקרובים לו ברגעיהם הקשים. בין קומץ המוזמנים שהתאספו לחלוק לו כבוד אחרון נראו חברים קרובים כמו בוב דילן, כדורסלן העבר האגדי ומעריץ ידוע, ביל וולטון, והאיש שכתב את המילים לשיריהם, התמלילן רוברט האנטר. האנטר הקריא שיר שכתב במיוחד, "קינה לג'רי", וסיים במילים קורעות לב: "אז רק אגיד שאני אוהב אותך / מה שלא אמרתי בעבר / ואסיים בכך, חבר יקר / ואניח לך להתעלם מהשאר".

בעוד ההלוויה הייתה פרטית, האבל היה ציבורי וסוחף. אלפי מעריצים שטפו את פינת הרחובות הייט ואשבורי בסן פרנסיסקו, המקום בו נולדה הלהקה והתנועה הפסיכדלית כולה. הם הקימו מזבחות מאולתרים עם פרחים, נרות ותמונות, שרו את שיריו ופשוט היו שם, ביחד. גם חברי הלהקה הנותרים הצטרפו לאלפים, כשהם מתאבלים יחד עם הקהל שהיה למשפחתם.

ההספדים מהקולגות לא איחרו לבוא. "אין דרך לתאר את עוצמת המשיכה אליו, גם כאדם וגם כמוזיקאי", אמר בוב דילן. "אני לא חושב שלבכות עליו יעשה עמו צדק. עבורי, הוא היה כמו אח גדול שלימד אותי המון". דייוויד קרוסבי הוסיף: "הוא היה כל כך חריף ושנון. אם הייתי צריך לבחור אדם אחד שיהיה הדובר של כולנו, של כל הדור שלנו, זה היה ג'רי. הוא תמיד אמר את מה שחשב, ובצורה הכי חכמה שיש".

קרלוס סנטנה, עוד גיבור גיטרה מסן פרנסיסקו, הציע נקודת מבט רוחנית יותר: "ג'רי הוא חלק מהאור של היקום. אנחנו באים מהאור ואנחנו חוזרים אל האור. כך שאנחנו, אלה שנותרו בינתיים על כדור הארץ, הם הפגועים מהעזיבה שלו. הוא, לעומת זאת, נמצא במקום טוב עכשיו. החיים הם חלום, והמוות הוא ההתעוררות. אנחנו פה, עדיין ממשיכים לחלום".

ארבעה חודשים לאחר מותו של גרסיה, בנובמבר 1995, פרסמו חברי הגרייטפול דד הנותרים הצהרה רשמית. הם הודיעו בצער כי הלהקה, כפי שהעולם הכיר אותה, חדלה מלהתקיים. הם הבינו שאין טעם להמשיך בלי הלב הפועם שלה. המסע הארוך והמוזר אכן הגיע לסיומו.

ב-9 ביולי בשנת 1971 הופיעה להקת גרנד פ'אנק ריילרואד באצטדיון SHEA. זה הלילה בו הרעידה השלישייה הזו את ניו יורק, כשהיא מנפצת את שיא הביטלס וגורמת למבקרי המוסיקה להזדעזע.

התאריך: 9 ביולי, 1971. המקום: אצטדיון SHEA, ניו יורק. האווירה: חשמל טהור. על הבמה עומדת לעלות להקה שחצי מהעולם סוגד לה והחצי השני פשוט לא מבין מה הסיפור שלה. בערב הזה, גרנד פ'אנק ריילרואד, השלישייה הרועשת מדטרויט, לא רק הופיעה – היא חקקה את שמה בספרי ההיסטוריה של הרוק'נ'רול, כשהיא מדיחה, לכאורה, את הביטלס מכס המלכות של אצטדיון SHEA. אבל כמו בכל סיפור רוק גדול, האמת מורכבת, רועשת ומלאה בהרבה מאוד כסף וקצת הומור.

ביום ההופעה נפוצה הידיעה כמו אש בשדה קוצים: גרנד פ'אנק ריילרואד מכרה את כל 55,000 הכרטיסים להופעה שלה באצטדיון תוך 72 שעות בלבד. בכך, החברים שברו את השיא הקודם שהחזיקו הביטלס, שעמד על 80 שעות איטיות יותר למכירת כל הכרטיסים להופעתם המפורסמת באותו המקום בשנת 1966. הכותרות צעקו ניצחון, המעריצים חגגו, אבל פרט טכני קטן ומהותי נשכח בלהט החגיגות: מערכת הכרטוס של שנת 1971 הייתה מכונה משומנת ויעילה בהרבה מזו המגושמת של אמצע שנות השישים. המתופף דון ברוואר, שנים לאחר מכן, הציג את הדברים בפרופורציה הנכונה והודה שההישג המהולל היה בעיקר עניין של טכנולוגיה. "בתקופת הזמן שחלפה בין ההופעה של הביטלס לשלנו, תהליך מכירת הכרטיסים השתכלל פלאים. פשוט היה אפשר למכור כרטיסים הרבה יותר מהר. זה באמת לא היה יותר מזה. כשהביטלס ניגנו שם, אף אחד לא ידע איך להתמודד עם מכירת כרטיסים לאירוע בסדר גודל כזה, כי הופעות כאלה כמעט לא התרחשו. כשאנחנו הגענו, המערכת כבר הייתה מוכנה ומיומנת".

מי שאחז במושכות של האירוע העצום הזה היה האמרגן הוותיק סיד ברנשטיין, אותו האיש שהביא את הביטלס לאמריקה ולאצטדיון הזה ממש. ברנשטיין, בכנות אופיינית, לא ניסה אפילו להעמיד פנים שהמניע שלו היה אמנותי. "מנהל הלהקה, טרי נייט, ניגש אליי והציע לי סכום כסף נכבד מאוד כדי שאארגן את המופע הזה", סיפר. "זה היה סכום שלא יכולתי בשום פנים ואופן לסרב לו".

ההיסטריה החלה ב-5 ביוני, עם פתיחת הקופות. אלפי צעירים עמדו בתורים ארוכים, נחושים להשיג כרטיס למאורע. תוך שלושה ימים, כאמור, לא נותר ולו כרטיס אחד. ברנשטיין עצמו נדהם מהעוצמה. "אני לעולם לא אוכל להשוות אף להקה לביטלס, זה ברור", הוא אמר, "אבל אני יכול לומר דבר אחד בוודאות: המעריצים של גרנד פ'אנק הגיבו במהירות רבה יותר ובהתלהבות שונה לחלוטין. זו הייתה רמה אחרת של מסירות".

הרצון הטוב, הסנטרל פארק והפינג פונג על מחיר הכרטיס

טרי נייט, המנהל הכריזמטי והשנוי במחלוקת של הלהקה, טען שהכוונה המקורית הייתה צנועה בהרבה. "לא הייתה לנו שום כוונה לנפנף בדגל שלנו מול הביטלס או להתחרות בהם", הוא הסביר. "כל מה שרצינו היה לערוך מופע חינם בסנטרל פארק למען המעריצים שלנו". אלא שהרעיון הנעלה נתקל בקיר בירוקרטי. "בהנהלת הסנטרל פארק אמרו לנו שהם חוששים משידור חוזר של מה שקרה בפסטיבל אלטמונט עם הרולינג סטונס, ולא הסכימו. נאלצנו לחפש מקום אחר ולשלם כסף רב כדי לאפשר להמונים לראות אותנו".

המאבק על מחיר הכרטיס באצטדיון SHEA הפך לקומדיה של טעויות. "ניסינו להוריד את המחיר כמה שיותר", סיפר נייט. "בהתחלה רצינו לגבות דולר אחד בלבד לכרטיס, אבל הנהלת האצטדיון סירבה. לאחר דין ודברים, הצענו חמישה דולרים, אבל אז הם טענו שזה לא יהיה הוגן כלפי האנשים שיישבו רחוק מהבמה לשלם מחיר זהה לאלו שבשורה הראשונה. זה נמשך ככה כמו משחק פינג פונג אינסופי".

מסיבת עיתונאים מביכה והצלחה כנגד כל הסיכויים

הפער בין אהבת הקהל לבוז של הממסד המוזיקלי לא יכול היה להיות ברור יותר. ב-3 במאי 1971, חודשיים לפני ההופעה, ערך טרי נייט מסיבת עיתונאים גדולה לתקשורת האמריקנית. הוא שכר אולם מפואר במלון יוקרתי בניו יורק והזמין כ-150 כתבים. בפועל, הגיעו שישה בלבד. במהלך האירוע הפתטי, אחד הכתבים שאל את הגיטריסט מארק פארנר על "המהפכה" שהוא נוהג לדבר עליה. פארנר ענה בנימוס שישמח לשוחח איתו באריכות לאחר מכן, כי הנושא מורכב. השיחה הזאת מעולם לא התקיימה, כי נייט מנע אותה. מאוחר יותר, כינה נייט את המעמד "האירוע המבחיל ביותר ששיקף את חוסר הרצון המוחלט של התקשורת להכיר בהצלחה שלנו".

ואיזו הצלחה זו הייתה. בזמן שהתקשורת צקצקה בלשונה, גרנד פ'אנק הפכה למפלצת. השלישייה, שהורכבה מפארנר הגיטריסט הכריזמטי, הבסיסט מל צ'אצ'ר שהניח יסודות בס רועמים, והמתופף דון ברוואר עם תסרוקת האפרו המפורסמת שלו, הוציאה חמישה תקליטים בתוך שנתיים וחצי בלבד. כל אחד מהם מכר למעלה ממיליון עותקים והפך לתקליט פלטינה. הם מילאו את המדיסון סקוור גארדן פעמיים עד אפס מקום, ופוצצו אולמות ברחבי המדינה, כל זאת ללא שום תמיכה או השמעות ברדיו. ההופעה באצטדיון SHEA הייתה חגיגת הניצחון שלהם, המפגש עם הקהל האמיתי שהרים אותם מהרגע שבו נסעו להופעות ברכב מסחרי חבוט ועד לרגע שבו נחתו מתוך מסוק פרטי.

ההגעה הדרמטית והמופע שהרעיד

הלילה באצטדיון SHEA היה כל כולו של גרנד פ'אנק. להקת החימום, האמבל פיי הבריטית, כבר חיממה את האווירה והתקבלה באהבה. ואז הגיע הרגע הגדול. מארק פארנר תיאר את החוויה הסוריאליסטית: "טסנו לשם במסוק והדלת הצדדית נשארה פתוחה כל הדרך. כשהתקרבנו, הסתכלנו למטה ופשוט לא האמנו. 'הו אלוהים!', חשבנו. האמבל פיי היו על הבמה, והאצטדיון כולו רעד, ואני מתכוון ויזואלית... הוא פשוט קפץ מעלה ומטה. יכולנו לראות את זה מהאוויר".

הדרמה רק התעצמה עם הנחיתה. "נחתנו במגרש החניה, שם הייתה אמורה לחכות לנו לימוזינה, אבל לא הייתה שום לימוזינה! הבחור שהיה איתנו רץ לתא טלפון סמוך, ותוך שלוש או ארבע דקות הגיעו ניידות משטרה עם אורות מהבהבים וסירנות. אז פשוט קפצנו פנימה. הקהל השתגע למראה גרנד פ'אנק קופצים מתוך ניידות משטרה".

הקהל כבר היה על סף טירוף, צועק "פ'אנק! פ'אנק! פ'אנק!" בקצב אחיד. לפתע, מהרמקולים העצומים בקעו הצלילים המוכרים של הפתיחה ליצירה "כה אמר זרטוסטרא" של שטראוס. זה היה האות. בשעה 21:36, שלושת חברי הלהקה עלו לבמה, אגרופיהם מונפים באוויר. הם התחברו למגברים, ברוואר אחז במקלותיו, והם פצחו בגרסה מחשמלת לשיר ARE YOU READY.

פארנר, ללא חולצה, במכנסיים אדומים צמודים וסרט קשור לזרועו, התרוצץ על הבמה באנרגיה בלתי נגמרת, מפגין חזה שרירי ומיוזע. לצידו, מל צ'אצ'ר סיפק תדרי בס כבדים ושמנים שרעדו בכל הגוף ונשמעו כנפיחה בריאה של שור. ומאחור, דון ברוואר, מכונת התיפוף האנושית, היכה בתופים ללא רחם וסיפק קולות רקע לשירתו העוצמתית של פארנר. בשעה 21:50, הם ביצעו את הבלדה הארוכה I'M YOUR CAPTAIN מתקליטם השלישי CLOSER TO HOME. אנשי התקשורת המעטים שכן הגיעו לסקר את האירוע, הנידו בראשם בצער וסיננו שהשלושה אינם מוזיקאים, אלא סתם עושי רעש.

ביקורת קטלנית ותגובת הלהקה

למחרת, הניו יורק טיימס לא חסך במילים ארסיות: "הקונצרט של גרנד פ'אנק אמש היה באמת מחזה ולא קונצרט," נכתב בביקורת. "הלהקה מנגנת מה שניתן לכנות רוק כבד, הנגזר מלהקת CREAM, ומורכב מאקורדים נטולי מלודיה, שירה צורמנית ומעט מאוד כישרון לכתיבת שירים. כל השירים שלהם נשמעים אותו דבר. זה לא עניין של מוזיקה, אלא של שיווק סוער לקהל שכנראה לא רוצה להתמודד עם משהו שהמוח צריך לעבוד איתו. זה משהו עבור ילד בן 14 שרוצה ללכת לאיבוד ולשכוח מהעולם".

הכתב המשיך ולעג: "נראה שהיה מאמץ מודע לשחזר את הופעות האצטדיון של הביטלס. אבל ילדות קטנות לא צרחו ולא התעלפו, ומחסומי המשטרה לא היו באמת נחוצים. אחרי 45 דקות, היה נדמה שהופעתם המתוקשרת היא רק עוד קונצרט רוקנרול".

בעיתון אחר, ה-NASHUA TELEGRAPH, דווח שהלהקה קיבלה 5,000 דולר על כל דקה על הבמה. כשנשאל האם הכול סובב סביב כסף, ענה דון ברוואר: "כולם נכנסים לעסק הזה עם רצון להרוויח. אבל עכשיו אנחנו בנקודה שבה במקום הכסף, אנחנו רוצים להיות מסוגלים להתחבר לדור שלנו. יש לנו את המנהל הנכון ואת הקהל הנכון, וכל זה קרה בזמן הנכון. כשהופענו בפסטיבל אטלנטה, זה היה בדיוק אחרי וודסטוק, ואנשים היו מוכנים להקשיב לנו. הקהל של היום בא להופעות שלנו כדי ליהנות ולהשתחרר".

להדרן, ביצעה השלישייה גרסת כיסוי ל-GIMME SHELTER של הרולינג סטונס. מיד לאחר מכן, המופע הסתיים. נייט והשלושה נמלטו במהירות ללימוזינה שחיכתה להם (הפעם היא הגיעה) ודהרו אל תוך הלילה הניו יורקי, בעוד צלילי "כה אמר זרטוסטרא" מהדהדים בפעם האחרונה ברחבי האצטדיון הריק למחצה, משאירים מאחוריהם קהל מרוצה עד הגג, מבקרים מזועזעים, ופרק בלתי נשכח בתולדות הרוק.

הפיתוי האחרון של דייויד ראפין: מלך הנשמה של מוטאון שהתרסק אל מותו עם מזוודה מלאה בכסף. ב-9 ביולי בשנת 1968 נבעט הזמר דייויד ראפין מלהקת THE TEMPTATIONS. זה סיפור על הקול שהגדיר דור, הכריזמה שכבשה מיליונים, והשדים הפנימיים שהובילו לסוף טראגי ומבעית. סיפור על עלייה מטאורית ונפילה מצמררת, שהגיעה לשיאה כשגופתו נזרקה בכניסה לבית חולים, אלמוני ונטוש, כשבצד השני של העיר נותרה מאחור מזוודה ובה 40,000 דולר במזומן.

זה קרה ב-9 ביולי 1968, תאריך מפתח בהיסטוריה של מוזיקת הנשמה. באותו יום, דייויד ראפין, האיש שקולו היה הפסקול של שנות השישים, מצא את עצמו מחוץ ללהקת THE TEMPTATIONS. הסיבה הרשמית, וגם הלא רשמית, הייתה ברורה וקטלנית: התמכרות קשה לקוקאין. הסם הלבן לא רק שחק את קולו, אלא גם את מחויבותו. ראפין החל להבריז מהופעות באופן סדרתי, משאיר את חבריו ללהקה להתמודד עם קהל מאוכזב ועם מפיקים זועמים, וגרם להם לנזקים כלכליים אדירים. האגו, שניזון מההצלחה ומהסמים, תפח לממדים מפלצתיים. הוא לא הסתפק במעמדו כסולן מוביל ודרש שהלהקה תיקרא על שמו: DAVID RUFFIN AND THE TEMPTATIONS, בדומה למה שעשתה דיאנה רוס עם הסופרימס. חבריו, שראו בו אח, סירבו בתוקף.

אך גם לאחר שפוטר, ראפין לא היה מוכן לוותר. הוא פיתח מנהג הזוי ומטריד: להגיע להופעות של הלהקה, שכבר המשיכה הלאה עם סולן חדש, דניס אדוארדס, להתגנב אל מאחורי הקלעים, ובשיא המופע, לקפוץ לבמה, לחטוף את המיקרופון ולנסות לשיר משהו מהשירים שהיו מזוהים איתו. הקהל היה בהלם, הלהקה הייתה מובכת, והמצב הפך לבלתי נסבל עד כדי כך שהם נאלצו לשכור אבטחה מוגברת במיוחד כדי להרחיק את חברם לשעבר מהבמה.

קול של קטיפה ונייר זכוכית

איך הכל התחיל? ראפין לא נחת בלהקה במקרה. כוכב הנשמה הזה, שהנהיג את ההרכב הגברי המצליח ביותר של חברת התקליטים המהפכנית מוטאון, נהנה מקשרים משפחתיים. בן דודו וחבר בלהקה, מלווין פרנקלין, היה שם כדי לפתוח לו את הדלת. כאשר אחד הזמרים המקוריים, אל בריאנט, סולק מההרכב בשל התנהגותו האלימה, נשיא מוטאון, ברי גורדי, נתן לראפין את ההזדמנות. עם קול הבריטון הייחודי שלו, מחוספס ועם זאת מלטף, הוא שינה את הדינמיקה הקולית של הלהקה והציב רף חדש במוזיקה השחורה.

תחת שרביטו של המפיק והיוצר הגאון סמוקי רובינסון, הפכה הלהקה למכונת להיטים משומנת. ראפין היה קול הסולו ברובם, כולל הקלאסיקה הנצחית MY GIRL משנת 1965, שהפכה להמנון עולמי. קולו נגע במיליוני לבבות, אך בתוך תוכו, הוא חיפש ריגושים אחרים, "פיתויים" מסוג אחר. הוא התמכר לסמים, וההתנהלות שלו הפכה לבלתי נסבלת. בסיבובי ההופעות, בזמן שחבריו נסעו יחד באוטובוס, הוא התעקש על לימוזינה פרטית עם נהג צמוד, כששמו מתנוסס בגאווה על הדלתות.

לאחר שסולק בשנת 1968, הוא פתח בקריירת סולו שנראתה מבטיחה בתחילתה, אך מהר מאוד החליקה במדרון התלול של ההתמכרות. הוא גם לא ממש התחבר לצד הפיננסי של הביזנס, ותבע את חברת מוטאון על סך חמישה מיליון דולר בטענה שלא קיבל את המגיע לו. התביעה הסתיימה בפשרה מחוץ לכותלי בית המשפט.

קאמבק, התרסקות וסוף ידוע מראש

בשנת 1982, אחרי שריצה תקופת מאסר בגין העלמת מס, קיבל ראפין הזדמנות נוספת וחזר לסיבוב איחוד נוסטלגי ומתוקשר של THE TEMPTATIONS, הצעה שקשה היה לסרב לה מבחינה כלכלית. ההצלחה הגדולה האחרונה שלו הגיעה בשנת 1985, כשהתארח בתקליט ההופעה החיה המצליח של הצמד הלוהט דאריל הול וג'ון אוטס, שם ביצע מחדש כמה משירי הנשמה הגדולים. התקליט, LIVE AT THE APOLLO, הגיע למעמד זהב, ובאותה שנה הוא זכה לעלות על במת מופע הצדקה העצום LIVE AID לצד הול ואוטס. הקאמבק נראה מובטח, האור בקצה המנהרה נראה קרוב מתמיד, ואז, כהרגלו, ראפין הרס הכל.

באפריל 1988 הוא נעצר בדטרויט. המשטרה מצאה ברשותו קוקאין בכמות שהעידה על כוונה לסחור בסם. במקום להישלח לכלא, הוא נשלח לגמילה בכפייה. לתקופה קצרה, נראה היה שהטיפול עובד והוא שב להופיע.

חברו הטוב, לינסטן גרילי, סיפר לרולינג סטון: "הוא נראה נהדר כשבאתי לאסוף אותו מסיבוב הופעות עם הלהקה בניו ג'רזי. היה לי ברור שהוא נקי. אבל כשהוא הגיע למשרד שלי, ב-31 במאי 1991, הוא לא נראה טוב בכלל. הוא היה עייף, לא מגולח, לא אותו האיש שאספתי משדה התעופה שלושה שבועות לפני כן".

הנסיעה האחרונה

בשעה 23:00 באותו לילה, עזב ראפין את המשרד. הוא אחז במזוודה שהכילה 40,000 דולר במזומן, ונכנס ללימוזינה של גרילי יחד עם עוזר משרדי בשם דונלד בראון. היעד, כפי שסיפר בראון מאוחר יותר למשטרה, היה בית שבו נמכר הסם קראק. שם, על פי העדות, ראפין צרך סמים, איבד את הכרתו והתמוטט. בראון המבוהל גרר אותו ללימוזינה ודהר לבית החולים הקרוב. המזוודה עם הכסף נשארה מאחור, טרף קל למי שנכח במקום.

השעה הייתה 02:46 לפנות בוקר, ה-1 ביוני 1991, כשגלגלי הלימוזינה נעצרו בחריקה מול הכניסה לחדר המיון. בראון דחף את גופו של ראפין מחוץ לרכב ונמלט מהמקום. הצוות הרפואי מיהר לאסוף את הגבר חסר ההכרה וניסה לבצע בו החייאה, אך ללא הועיל. בשעה 03:55 נקבע מותו. הוא היה בן 50. מכיוון שלא נשא עליו שום אמצעי זיהוי, הוא נרשם בתיקי בית החולים בשם JOHN DOE (פלוני אלמוני). רק כעבור שלושה ימים, לאחר שהשוו את טביעות אצבעותיו למאגר המשטרתי, התגלתה זהותו האמיתית של האיש שקולו כבש את העולם.

כשנודע הדבר, מייקל ג'קסון, שהעריץ את ראפין, התנדב לממן את כל הוצאות הלוויה המפוארת, אליה הגיעו אלפים ובה שרו ארית'ה פרנקלין וסטיבי וונדר. "בכיתי כל כך כששמעתי על מותו", סיפרה אז כוכבת מוטאון אחרת, מרי וולס. "לא רק כי היינו חברים, אלא כי המוזיקה שלו באמת נגעה בי". באופן אירוני ומצמרר, וולס עצמה הלכה לעולמה כשנה לאחר מכן, ב-26 ביולי 1992, בגיל 49, מסרטן הגרון שנגרם כתוצאה מהרגל מגונה של עישון ארבעים סיגריות ביום. עוד קורבן של עידן זוהר אך מסוכן.

אין כמוני - יש לי סוני! ב-9 ביולי בשנת 1965 יצא התקליטון I GOT YOU BABE של הצמד סוני ושר. זהו הסיפור המלא, המשעשע והמרגש על השיר הזה.

השנה היא 1965. לונדון היא מרכז העולם, הביטלס והרולינג סטונס כובשים את המצעדים, והעולם המערבי כולו מתחיל להתאהב בתרבות הנגד ההיפית. בתוך הכאוס היצירתי הזה, בלוס אנג'לס, פעל יוצר צעיר ונמרץ בשם סוני בונו. בונו, שעבד כמפיק תקליטים תחת המפיק הנודע פיל ספקטור, קלט מיד את הפוטנציאל הגולמי בזמרת צעירה וגבוהה עם קול עמוק ויוצא דופן שהגיעה לאודישנים. קראו לה שר. הוא דאג להעסיק אותה כזמרת ליווי בהקלטות של ספקטור, ומשם, הדרך לזוגיות הייתה קצרה.

השניים עברו להתגורר יחד בבית המנהל שלהם, ובמוסך הבית, לצד פסנתר ישן, בונו היה מבלה שעות בכתיבת שירים. באחד הלילות, כשההשראה הכתה בו, הוא החל לשרבט מילים על פיסת קרטון שמצא זרוקה בצד. המילים היו פשוטות, כנות, והן ביטאו אהבה צעירה כנגד כל הסיכויים. הוא קרא לזה I GOT YOU BABE. נרגש מהיצירה, הוא מיהר להעיר את שר באמצע הלילה וגרר אותה לסלון, אל הפסנתר. "לא היה לי כוח לזה", סיפרה שר שנים מאוחר יותר. "רק רציתי לחזור לישון, אז אמרתי לו, 'בסדר, בסדר, אני אשיר את זה וזהו'". היא שרה את השיר במפתח המקורי וחשבה שהוא נשמע נורא. אבל אז, בונו הוריד את הסולם המוסיקלי כדי שיתאים לה באופן מושלם. לפתע, הקסם קרה. שר התאהבה בשיר. "המילים בשירים שלי חשובות לי מעל הכל", אמר בונו למגזין NME שנה לאחר מכן. "אני לעולם לא כותב משהו אלא אם אני מרגיש בעצמי את הרגש שאני מנסה להעביר".

הבוס לא מאמין, והדי-ג'יי שמציל את המצב

עם התקליטון המוכן ביד, פנה בונו הנלהב אל אהמט ארטגון, הבוס הגדול של חברת התקליטים אטלנטיק. ארטגון שמע את השיר ולא התרשם במיוחד. הוא חשב שהסגנון חסר את העוצמה המסחרית הנדרשת. ההחלטה שלו הייתה נחרצת: השיר יידחק לצד ב' (הצד הפחות חשוב) של תקליטון אחר שהם תכננו להוציא, שיר בשם IT'S GONNA RAIN.

בונו היה מתוסכל אך לא ויתר. הוא ידע שיש לו יהלום ביד. באותה תקופה, לשדרני הרדיו היה כוח עצום, לעיתים יותר ממנהלי חברות התקליטים. בונו לקח עותק של ההקלטה ונסע ישירות לתחנת הרדיו הלוהטת של לוס אנג'לס, KHJ. הוא פגש את מנהל התוכניות, רון ג'ייקובס, והציע לו עסקה חסרת תקדים: "אם תנגן את השיר הזה פעם בשעה, תקבל אותו בבלעדיות מוחלטת לפני כל תחנה אחרת במדינה". ג'ייקובס הסכים, וברגע ש-KHJ החלו להפציץ את גלי האתר עם השיר, מרכזיות הטלפון של התחנה קרסו מבקשות לשמוע אותו שוב. התגובה הייתה כל כך אדירה, עד שארטגון המופתע הבין שכדאי לו מאוד להקשיב לתחושות הבטן של המפיק הצעיר שלו. הוא משך במהירות את התקליטון המקורי, והוציא את I GOT YOU BABE כתקליטון בפני עצמו, כשהוא הופך בן לילה ללהיט ענק בארצות הברית ובבריטניה.

גלגוליו של המנון: בואי, UB40 וצמד מצויר

כמו כל שיר על-זמני, גם I GOT YOU BABE זכה למספר גרסאות כיסוי בלתי נשכחות לאורך השנים:

שנות השבעים: בשנת 1973, כחלק מספיישל טלוויזיוני נועז שנקרא 1980 FLOOR SHOW, ביצע אותו דייויד בואי בדואט עם הזמרת מריאן פיית'פול. ההופעה הייתה תיאטרלית ופרובוקטיבית, כאשר בואי לבוש בבגדים צבעוניים ותמוהים, ופיית'פול הופיעה בשמלת נזירה, שלפי השמועות לא היה דבר מתחתיה.

שנות השמונים: בשנת 1985, להקת הרגאיי הבריטית המצליחה UB40 חברה לכריסי היינד, הסולנית הכריזמטית של להקת פריטנדרס. הם לקחו את מקצב הוואלס המקורי של השיר (שלושה רבעים) והפכו אותו למקצב רגאיי קופצני של ארבעה רבעים. הגרסה שלהם הפכה ללהיט ענק והגיעה למקום הראשון במצעד הבריטי ולמקום ה-28 בארצות הברית.

שנות התשעים: במהלך שנות התשעים, שר עצמה הקליטה גרסה מחודשת ומשעשעת לשיר, הפעם עם שניים מהכוכבים הגדולים ביותר של ערוץ MTV באותה תקופה: צמד הפרחחים המצויר, ביוויס ובאטהד.

ההופעה האחרונה ששברה את הלב

הפעם האחרונה שבה סוני ושר ביצעו יחד את השיר שהפך אותם לסמל של דור הייתה בשנת 1987, שנים לאחר גירושיהם המתוקשרים והסוערים. הם התארחו בתוכנית הלילה של דיוויד לטרמן, וללא כל הכנה מוקדמת, לטרמן הפציר בהם לשיר את הלהיט הגדול שלהם. למרות המתח הברור ביניהם, הם הסכימו. השניים נעמדו זה לצד זו, ולרגע אחד, מול מיליוני צופים, נתנו הופעה חשופה ונוגעת ללב שהוכיחה שהקסם, גם אם דהה, עדיין היה שם. הקהל באולפן נעמד על רגליו והריע במשך דקות ארוכות, במה שהפך לרגע מרגש מאד.

החל מה-9 ביולי בשנת 1971 - הופעות של קרול קינג. מוזמנים לשריין כרטיסים.

ספינת החלל של מאסטר הפרוג, ג'ון אנדרסון. ב-9 ביולי בשנת 1976 יצא תקליט סולו הראשון של סולן להקת יס, ג'ון אנדרסון. שם התקליט הוא OLIAS OF SUNHILLOW. יצירה שלא דמתה לשום דבר אחר עם הסולן בעל הקול השמיימי. זהו סיפור על אמן במשבר, על התמוטטות עצבים שהובילה להתעלות רוחנית, ועל יצירת מופת שנולדה כנגד כל הסיכויים, תוך כדי קרע עם חבריו ללהקה.

כל מי שהכיר את להקת יס ידע שג'ון אנדרסון הוא לא סתם סולן. הוא היה ה-ASTRAL TRAVELLER האמיתי של החבורה, איש החזון והמחשבות הרוחניות המתקדמות, זה שתמיד דחף את הלהקה אל מחוזות הפנטזיה והפילוסופיה. אך בשנת 1976, המסע הזה הפך לאישי וכמעט שבר אותו.

הדרמה הלילית שהולידה תקליט שלם התרחשה במוסך הפרטי של אנדרסון, אותו הסב לאולפן הקלטות ביתי. בוקר אחד, לפני עלות השחר, הוא פשוט פרץ בבכי. במשך ימים ולילות הוא עמל לבדו, מנסה נואשות לסנכרן רצועות של תופים, פעמונים, קולות אנושיים ושלל כלים אקזוטיים כדי להרכיב קטע מוזיקלי מורכב. בעידן שלפני המחשבים, המשימה הייתה כמעט בלתי אפשרית, ודרשה תיאום ידני מפרך של ערוצי הקלטה על מכשיר טייפ סלילים מגושם.

באותו לילה גורלי, לאחר עוד ניסיון כושל, נרדם אנדרסון מותש כשראשו מונח על קונסולת ההקלטה. כשהתעורר, בחצי הזיה, לא היה לו מושג אם התהליך שביצע רגע לפני שנרדם הצליח הפעם. בעוד קרני השמש הראשונות החלו להפציע, הוא אזר אומץ ולחץ על כפתור ה-PLAY. מהרמקולים בקעה יצירה עוצרת נשימה, מיני-סימפוניה של איש אחד, הרמונית ומושלמת. ההקלה והשמחה הציפו אותו, והדמעות החלו לזלוג מעצמן. "הייתי במצב של טירוף מוחלט כשהכנתי את התקליט הזה", סיפר לימים, "אבל בכל פעם שאני מקשיב לו, אני מודה לאלים". דמעות השחרור הללו סימנו את נקודת המפנה. "עד אותו רגע, לא באמת ידעתי אם מה שאני עושה שווה משהו. אחרי כל הלחץ והניסיונות, כמעט רציתי לירות בעצמי. אבל הרגע ההוא שכנע אותי שזה הולך לעבוד".

ספינת חלל בהשראת עטיפה

הניצוץ הראשוני לקונספט של התקליט הגיע, באופן לא מפתיע, מהעטיפות המרהיבות של להקת יס. "חשבתי על התקליט שלי הרבה לפני שבכלל התחלתי לכתוב אותו", הסביר אנדרסון. "כשרוג'ר דין החל ליצור את יצירות האמנות עבורנו, ראיתי את ספינת החלל שהוא צייר מפליגה מכדור הארץ על העטיפה של התקליט FRAGILE, וחשבתי שזו מחשבה מרתקת".

מכאן, בילה אנדרסון שנה שלמה בבניית סיפור שלם: אפוס קוסמי על כוכב לכת גוסס בשם SUNHILLOW, המאוכלס בארבעה שבטים מוזיקליים. את אנשי הכוכב מוביל הקוסם-הגיבור אוליאס, אשר בונה ספינת חלל אדירה בשם MOORGLADE MOVER, מעין תיבת נוח מודרנית, כדי להציל את בני עמו ולהובילם לכוכב חדש. הסיפור היווה בריחה סמלית מכדור הארץ המתפורר, אולי כמשל למשבר אקולוגי או רוחני.

באופן טבעי, אנדרסון פנה לחברו, הצייר רוג'ר דין, כדי שיעצב גם את עטיפת תקליט הסולו שלו. "שיגעתי את רוג'ר, שאלתי אותו שוב ושוב מתי הוא יכול להתפנות לזה. אבל הוא פשוט היה עסוק מדי בפרויקטים אחרים". אז במקום זאת, פנה אנדרסון לאמן בשם דייויד פיירבראת'ר-רו. התוצאה הייתה כה מרהיבה וכה דומה בסגנונה לעבודותיו של דין, שרבים עד היום בטוחים שדין הוא זה שצייר את העטיפה. "כשסיפרתי לדייויד את סיפור התקליט, הוא ניגש מיד למלאכה", נזכר אנדרסון. "כשהוא הראה לי את התוצאה הסופית, המילים פשוט נעתקו מפי".

סודות מהאולפן הביתי

אנדרסון לקח את פרויקט הסולו שלו כאתגר אישי אולטימטיבי. הוא ניגן בעצמו על כל הכלים: קלידים, גיטרות, כלי הקשה, ואפילו למד במיוחד לנגן על נבל. "מה שלמדתי זה שאתה יכול לנגן על כלים שונים וזה יעבוד, גם אם אתה לא מנגן עליהם בצורה וירטואוזית. אתה לא חייב להיות טכני להפליא, אבל אתה יכול למזג צליל של גיטרה עם נבל, או סיטאר עם חליל, וליצור משהו חדש לחלוטין".

הוא שמר על תהליך היצירה בסודיות כמעט אובססיבית. "בזמן שעבדתי על המוזיקה, לא השמעתי אותה אפילו לאשתי", הודה. אפילו נשיא חברת התקליטים אטלנטיק, אהמט ארטגון, שהיה סקרן לשמוע מה רוקח הסולן של הלהקה המצליחה ביותר שלו, נתקל בסירוב. "גם לא רציתי שאף אחד מחבריי ללהקת יס ישמע את זה", הסביר אנדרסון, "חששתי שהם אולי לא יאהבו את זה. הייתי מאוד מאוד זהיר". המטרה שלו הייתה להוכיח לעצמו שהוא מסוגל לעשות זאת לבד. "תמיד סמכתי על אנשים אחרים בלהקה שיוציאו לפועל את הרעיונות שלי. לעשות את זה לבד לחלוטין נתן לי הזדמנות ליצור משהו שהוא ייחודי ושלי במאה אחוז".

התנגשות חזיתית עם המציאות

בדיוק כשאנדרסון היה שקוע עד צוואר בסיום יצירתו, הגיעו חבריו ללהקת יס ובישרו לו שהם צריכים לצאת לסיבוב הופעות. "היינו אמורים להופיע ביפן, אבל הייתי חייב לומר להם 'סליחה חבר'ה, אני עדיין לא סיימתי'. הם רצו להרוויח כסף, אז מה שאמרתי להם ממש לא נשמע להם טוב. הייתי הרוס נפשית, מותש לגמרי מהעבודה על התקליט ומהלחץ של הלהקה".

בסופו של דבר, עם צאת תקליטי הסולו של כל חברי הלהקה, יצאה יס לסיבוב הופעות בארצות הברית תחת השם האופטימי 'סיבוב תקליטי הסולו'. הרעיון היה שכל חבר יקבל זמן במה לבצע קטעים מתקליטו. המציאות, איך לומר, טפחה על פניהם. תוך שבועיים בלבד, כל קטעי הסולו הושלכו מרשימת השירים של ההופעה. הקהל רצה לשמוע את הלהיטים של יס, לא קטעי סולו ניסיוניים וארוכים. OCEAN SONG, הקטע הפותח והיפהפה מהתקליט של אנדרסון, בוצע רק פעם אחת, כקטע פתיחה למופע, וזהו.

מבקרים קוטלים, ואנגליס מהלל

מגזין המוזיקה רולינג סטון לא גילה רחמים. בביקורת קטלנית במיוחד נכתב: "זהו אחד התקליטים הכי לא מוזיקליים והכי מפונקים שיצאו השנה. זו דוגמה מצוינת למקרה בו לזמר יש גישה לאולפן הקלטות עם טכנולוגיה מתקדמת, והטכנולוגיה היא זו שהופכת לכוכבת התקליט במקומו. אנדרסון לא באמת יודע לנגן על כלי נגינה, והאזנה מרוכזת לדבר הזה תוכיח לכם את הקביעה הזו. השיטה שלו היא לנגן שניים או שלושה צלילים ואז להלביש עליהם עוד ערוצים עם עוד שניים או שלושה צלילים מוגבלים. התוצאה היא חומת צלילים מטרידה, שבאה לחפות, ללא הצלחה, על מחסור במוזיקליות. השירה של אנדרסון מעניינת, אך היא נדחקת, משום מה, הצידה בתקליט הזה. קטעים מעטים בו, כמו SOUND OUT THE GALLEON, מזכירים את להקת האם שלו".

למרבה המזל, לא כולם חשבו כך. במגזין הבריטי מלודי מייקר נכתבה ביקורת הפוכה לחלוטין, שתיארה את התקליט כ"מלא בחסד, טעם וכוח", והוא אף זכה להצלחה מסחרית נאה בבריטניה. ומה חשבו חבריו ללהקה? "המתופף אלן ווייט אמר לי שהוא אוהב את זה. הבסיסט כריס סקוויר אמר שהוא מחבב את זה, והגיטריסט סטיב האו לא אמר מילה", סיפר אנדרסון. "האמת היא שלא חיפשתי לקבל מהם מחמאות".

אך המחמאה הגדולה מכולן הגיעה ממקור לא צפוי. המוזיקאי והקלידן היווני ואנגליס (שבשנת 1974 כמעט והצטרף ליס בעצמו), אמר לאנדרסון שהתקליט שלו הוא לא פחות ממאסטרפיס. עבור אנדרסון, שהעריץ את ואנגליס, לשמוע מילים כאלה היה הדבר החשוב ביותר.

מיד לאחר מכן, חזר אנדרסון היישר לזרועותיה של להקת יס כדי להקליט את התקליט הבא שלהם, GOING FOR THE ONE. "ואז הביזנס, עסקי המוזיקה, החלו לרבוץ חזק מאוד על כתפיי", הוא נאנח. ועדיין, יצירת המופת האישית שלו, OLIAS OF SUNHILLOW, נשמעת רעננה, קסומה ומקורית. זהו מסע מוזיקלי ייחודי שדורש הקשבה. אז בואו, שימו אותו, תקשיבו בראש פתוח ובלי להשוות אותו ליצירות של יס. כדאי לכם.

ב-9 ביולי בשנת 1971 הופיע אריק איינשטיין את הופעתו החדשה, "בדשא אצל אביגדור", במועדון בר ברים, ברחוב בן אביגדור בתל אביב. להקה נוספת בשם 'פפו והאפרו לטינס' (עם אלונה טוראל בקלידים ועמי פרנקל בבס) פינקה את הבאים בצלילי ריקודים סוערים.

כסף, אגו ורוק'נ'רול: הסיפור האמיתי מאחורי סיבוב האיחוד הפרוע של קרוסבי, סטילס, נאש ויאנג. הכותרות צרחו, המעריצים היו באקסטזה והקופות צלצלו בקצב מסחרר. ב-9 ביולי 1974, על במה בסיאטל, יצא לדרך מה שהיה אמור להיות קאמבק העשור של הסופרגרופ קרוסבי, סטילס, נאש ויאנג. בפועל, זה היה מסע הופעות מפואר ומרהיב שכמעט הרס אותם סופית.

באביב של 1974, האוויר היה סמיך משמועות. לחשושים על איחוד אפשרי של הרביעייה האהובה בעולם החלו להתפשט כמו אש בשדה קוצים. הרצון היה שם, לפחות בהתחלה, אבל לכל אחד מהכוכבים היו תוכניות משלו. סטיבן סטילס היה בעיצומן של ההכנות לתקליט הסולו שלו, AS I COME OF AGE, ותכנן סיבוב הופעות משלו. ניל יאנג, המתבודד הנצחי, התכונן להיכנס לאולפן כדי להקליט את יצירת המופת המלנכולית שלו, ON THE BEACH. באחת הפעמים, דייוויד קרוסבי קפץ לבקר את יאנג באולפן ואף תרם את נגינת הגיטרה שלו לשיר הנוקב REVOLUTION BLUES, אך רעיון האיחוד כלל לא עלה על הפרק. באותו זמן, קרוסבי וגראהם נאש, הצמד ההרמוני, תכננו מסע הופעות זוגי משלהם, כשהם סוף סוף מרגישים את הביטחון העצמי פורח כאמני סולו בזכות עצמם. המחשבה לחזור להיות בורג במכונה מסורבלת של להקה לא קסמה להם במיוחד.

אבל אז הגיעה שיחת טלפון ששינתה הכל. סטיבן סטילס, שסיבוב ההופעות שלו היה כל כך פרוע ומהנה עד שבאחת ההופעות התערב עם חברי להקתו שיופיע ערב שלם עם פאת אפרו ענקית תמורת 500 דולר (וכמובן עמד במילתו), החליט שהגיע הזמן לפעול. חלק מההקלטות מאותו סיבוב משעשע ימצאו את דרכן מאוחר יותר לתקליט STEPHEN STILLS LIVE. סטילס, ששמע שיאנג סיים את עבודתו על התקליט ושקרוסבי ונאש חזרו מהדרכים, הרים את השפופרת.

הוא היה זקוק לאיחוד הזה. חייו האישיים עברו טלטלה: הוא התחתן, נולד לו בן, ומצבו הכלכלי, למרבה ההפתעה, לא היה מזהיר. ניסיון להקים להקה חדשה עם לא אחר מאשר אריק קלפטון התרסק, והוא הרגיש שהקרקע רועדת תחת רגליו. בהופעה שלו בשיקגו, בלי להודיע לאיש, הוא פשוט זרק את הפצצה מהבמה: "אנחנו מתאחדים בקיץ לסיבוב הופעות ותקליט חדש!". הקהל נכנס להיסטריה מוחלטת.

כשסטילס ויאנג שוחחו, הם הסכימו על קונספט אחד: הולכים על כל הקופה. לא עוד תיאטראות קטנים, אלא סיבוב הופעות מפלצתי של אצטדיונים. הרעיון הזה מיד עורר דאגה. כיצד ההרמוניות העדינות והשירים האקוסטיים המפורסמים שלהם יישמעו בחלל העצום של אצטדיון פוטבול מול עשרות אלפי אנשים? דייוויד קרוסבי היה הראשון להביע את הסתייגותו. הוא ידע שהסאונד האיכותי, שהיה כל כך חשוב לו, יוצא להורג למען הגודל והכסף. המבקרים והציניקנים חגגו, והאשמה המרכזית ריחפה באוויר: הם עושים את זה אך ורק בשביל בצע כסף.

בסוף חודש מאי 1974, התכנסה הרביעייה בחווה המבודדת של ניל יאנג בצפון קליפורניה. במיוחד עבורם, נבנתה במת חזרות ענקית תחת כיפת השמיים. האווירה, באופן מפתיע, הייתה נהדרת. אך עוד לפני שהתו הראשון נוגן, פרצה המריבה הראשונה - על מי יהיו נגני הליווי. לאחר ויכוחים סוערים, הוחלט על הרכב קטלני שכלל את הבסיסט טים דראמונד, המתופף ראס קאנקל ונגן כלי ההקשה ג'ו לאלה.

החזרות בחווה עברו באופן כמעט קסום. הצלם הנודע ג'ואל ברנשטיין תיעד את הרגעים האלה, ובהמשך יצר פוסטר אייקוני ששילב תמונה של הלהקה בחזרה האינטימית בחווה עם תמונה מהבמה הענקית באצטדיון, תחת הכיתוב השנון PRACTICE MAKES PERFECT. כשהשמש הקליפורנית קפחה על ראשם, החום והאווירה המשוחררת גרמו לנגנים להגביר את המגברים לווליום מחריש אוזניים, והסאונד העוצמתי עטף את הגבעות וההרים שמסביב. על אותן גבעות, החלו להתאסף עשרות מאזינים שנהנו מקונצרט פרטי ופרוע. בלילות, כשהיה מתקרר, הרביעייה הייתה נכנסת לאולפן ההקלטות של יאנג בחווה, BROKEN ARROW, ומקליטה שירים חדשים. החומרים שהוקלטו שם נשארו במגירה ולא ראו אור בזמן אמת.

מגזין TIME הקדיש כתבת שער לסיבוב ההופעות המתקרב, ולא שכח לציין שהלהקה התפרקה בפעם הקודמת בעיקר בגלל "בעיות אגו". נבואה שהגשימה את עצמה. הופעות הבכורה, ב-13 וב-14 ביולי באצטדיון אוקלנד, היו אירוע רוק מיתולוגי. לא פחות מלהקת הבאנד, ג'ו וולש וג'סי קולין יאנג חיממו את הקהל. הציפייה הייתה כמעט בלתי נסבלת. כשקרוסבי, סטילס ונאש עלו לבמה, שאגת הקהל הייתה כה חזקה עד שהרעידה את יסודות האצטדיון. לרגע אחד, זה היה נראה כאילו הם מעולם לא נפרדו.

ואז, לקראת השיר השני, עלה לבמה ניל יאנג, והקהל היה מבולבל. הוא גזז את שיערו הארוך והמוכר והשאיר רק את פאות הלחיים העבותות שלו, והרכיב משקפי שמש כהים שהסתירו את פניו. איש לא זיהה אותו. אך ברגע שפתח את פיו והחל לשיר בקולו הייחודי, ההיסטריה הגיעה לשיא חדש. יאנג כבר היה סופרסטאר ענק בזכות עצמו, והנוכחות שלו השלימה את התמונה. ההופעה נרשמה כהצלחה מסחררת. למרות זאת, קרוסבי לא התאפק ומלמל לעיתונאים שהוא עדיין שונא הופעות אצטדיונים וכל העניין הוא "גחמה של יאנג וסטילס". על הבמה זה נראה כמו הרמוניה מושלמת, אבל מאחורי המגברים התחוללה מלחמה.

קרוסבי, שחשש שהגיטרה האקוסטית שלו לא תישמע, פשוט הגביר את המגבר שלו לווליום אימתני, שהטביע את שאר הכלים. בתגובה, סטילס ויאנג, שני גיטריסטים תחרותיים לא פחות, הגבירו גם הם את המגברים שלהם. התוצאה הייתה "מלחמת ווליום" אדירה על הבמה, שהפכה את הסאונד לעיסה רועשת ופגעה קשות באיכות ההופעה. האגו ניצח את המוזיקה.

סיבוב ההופעות הזה יצר דרישה אדירה לתקליט חדש. חברת התקליטים אטלנטיק, שלא רצתה לפספס את המומנטום, החליטה לשחרר במהירות תקליט אוסף בשם SO FAR. את העטיפה המלבבת ציירה חברתם הטובה, ג'וני מיטשל. התקליט לא הכיל שום חומר חדש, למעט שני שירים שיצאו בעבר רק על גבי תקליטונים. חברי הלהקה זעמו. הם חשבו שזה מגוחך להוציא אוסף "להיטים" כשיש להם בסך הכל שני תקליטי אולפן. אבל הכסף דיבר, והאוסף נמכר בכמויות אדירות.

מאחורי הקלעים, ההתנהגות של הארבעה הייתה של פרימדונות. קרוסבי לא הפסיק לשלוח רשימות דרישות מוגזמות לחדרי המלון שלו. סטילס, על פי עדויות רבות, בילה את רוב הסיבוב כשהוא שיכור או תחת השפעת קוקאין. צוות ההפקה המסכן עבד מסביב לשעון רק כדי לנסות ולרצות ארבעה בוסים שונים, כל אחד עם אגו גדול יותר מהאצטדיון בו הופיעו.

ההופעה האחרונה התקיימה ב-14 בספטמבר באצטדיון וומבלי המפורסם בלונדון. הלהקה כבר הייתה מותשת לחלוטין וסבלה מג'ט לג קשה. ג'וני מיטשל וג'סי קולין יאנג חיממו את הערב. באופן מפתיע, הופעת הסיום עברה ללא תקלות מיוחדות, וכך הגיע לסיומו סיבוב ההופעות הגדול, הרווחי והמתיש של 1974. אחרי המרתון הזה, כל אחד פנה לדרכו. יאנג קנה מכונית רולס רויס ונסע עם נאש לטיול בהולנד. סטילס טס לפריס. קרוסבי חזר לאמריקה והספיק להגיע בדיוק בזמן ללידת בתו, דונובן אן. היה נדמה שהם צריכים הפסקה ארוכה זה מזה.

אבל כמה חודשים לאחר מכן, הניצוץ חזר. הארבעה נפגשו באולפני RECORD PLANT כדי סוף סוף להקליט את התקליט החדש המיוחל. הכל נראה מושלם. הם אפילו הקליטו כמה שירים שנשמעו מבטיחים, אבל מהר מאוד הסדקים הישנים החלו להיפער. במקום ליצור מוזיקה, הם מצאו את עצמם יושבים באולפן ורבים כמו ילדים קטנים על כל שטות, מבזבזים זמן אולפן יקר להחריד. בסופו של סשן מריבות אחד, ניל יאנג קם, אמר "להתראות מחר", ויצא מהדלת. הוא לא חזר יותר.

ניל יאנג תמיד היה החכם והמחושב בחבורה. הוא מעולם לא ראה את עצמו חלק אינטגרלי מהלהקה כמו האחרים, אלא כשותף חיצוני שמצטרף כשמתאים לו. ברגע שנמאס לו מהדרמות, הוא פשוט קם והלך, ממשיך בקריירת הסולו המשגשגת שלו. גם במקרה הזה, הוא השתמש באיחוד המצליח כקרש קפיצה, וכשהרגיש שהעסק הופך רעיל, הוא נטש. שלושת החברים הנותרים ניסו להמשיך בלעדיו, אך ללא ההשראה והכוח המניע שלו, הם רק המשיכו לריב בינם לבין עצמם עד שהפרויקט התפרק סופית. החלום על תקליט חדש וקסום מת על רצפת האולפן, קורבן לאויב הגדול ביותר של הלהקה: האגו של חבריה.

ב-9 ביולי בשנת 1978 נחת פול סימון בישראל! הקיץ הלוהט של פול: כשהכוכב מניו יורק כבש אותנו.

ביולי 1978, כשחום הקיץ הישראלי הגיע לשיאו, נחת פה כוכב בסדר גודל שטרם נראה, והצית את הקהל בלהבה של צלילים, רגש וסטאר קוואליטי. פול סימון, המשורר של ניו יורק ואחד מיוצרי השירים החשובים של המאה העשרים, הגיע לביקור שהפך לאירוע מכונן בתולדות ההופעות בארץ. תשכחו מכל מה שקראתם במקומות אחרים על הגעתו לפה דווקא בחודש מאי של אותה שנה, אני פה כדי לסדר את ההיסטוריה: זה קרה ב-9 ביולי, והיה חם... מאד חם.

המסע המוזיקלי של סימון בישראל היה סולד אאוט היסטרי, עם הופעות באמפיתיאטרון הרומי העתיק בקיסריה ובבנייני האומה בירושלים, אבל השיא, הו השיא, הגיע בהיכל התרבות בתל אביב. שם, באולם המיתולוגי, התפוצצה אהבת הקהל בעוצמה שכזו, עד שסימון, שהיה אז בשיא תהילתו אחרי התקליט זוכה הגראמי STILL CRAZY AFTER ALL THESE YEARS, נאלץ לחזור לבמה לא פחות משמונה פעמים להדרנים!

הקהל פשוט סירב לתת לו ללכת. האווירה הייתה מחשמלת. אלפי אנשים עמדו על רגליהם, מחאו כפיים עד כאב בידיים, ונרות קטנים שהודלקו בקהל ריצדו כמו כוכבים קטנים באולם הגדול. במהלך ההדרנים, שכללו בין היתר ביצוע מרטיט ללהיט BYE BYE LOVE של האחים אברלי, התרחש רגע קסום של אותנטיות. זמרי הגוספל הנפלאים שליוו אותו, חברי להקת ג'סי דיקסון, כבר היו בטוחים שהערב נגמר. הם ירדו מהבמה, פשטו את בגדי ההופעה הנוצצים ועברו לבגדיהם האזרחיים והנוחים. אבל שאגות הקהל שדרש עוד לא פסקו. וכך, בחיוך ענק ובשמחה אמיתית, הם עלו בחזרה לבמה עם הג'ינס והחולצות הרגילות שלהם, כדי לתת לקהל המאושר עוד מנה מהצלילים האהובים, במה שהרגיש כמו מסיבה פרטית וספונטנית.

פול עצמו, שנראה המום ונרגש מהחיבוק החם והעוצמתי, ניגש שוב ושוב לקדמת הבמה, לחץ עשרות ידיים מושטות, ועיניו אמרו תודה גדולה יותר מכל מילה.

שעון ניו יורק ותיווך מדיני

אבל עוד לפני שהקסם התחיל על הבמות, סימון הספיק לספק הצצה לאישיותו הכובשת וההומוריסטית. למחרת נחיתתו, ביום שני בצהריים, התכנסו מיטב עיתונאי ישראל במלון הילטון בתל אביב למסיבת עיתונאים חגיגית. האירוע נקבע לשעה 12:00 בצהריים, אך הכוכב הגדול, כיאה למעמדו, נכנס לאולם באיחור אופנתי של שעה תמימה. כשהעיתונאים כבר החלו לאבד סבלנות, הוא נכנס, חייך והסביר בפשטות: "מצטער, אני עדיין חי לפי שעון ניו יורק".

העיתונאים ישבו סביב שולחנות שסודרו בצורת האות ח', וסימון התבקש לעמוד ליד דוכן נואמים עם מיקרופון. הוא הביט בפודיום הרשמי, הביט בקהל, וחייך שוב את אותו חיוך שובה לב. "זה נראה יותר כמו במה להרצאות באוניברסיטה מאשר מסיבת עיתונאים", העיר והצחיק את כולם.

במהלך השיחה הוא גילה את הסיפור המדהים מאחורי הגעתו לישראל. מסתבר שהרעיון נזרע בכלל על אדמה מדינית. סימון פגש באחד מיועציו של ראש הממשלה דאז, מנחם בגין, במהלך ארוחת ערב חגיגית שנערכה בניו יורק לכבוד ביקורו של בגין. סימון ציין באוזני היועץ שתמיד רצה לבקר בישראל כתייר מן המניין. היועץ הישראלי לא היסס ושאל: "למה שלא תשלב בביקור גם כמה הופעות?". סימון, שהכיר את המורכבות של תעשיית המוזיקה, השיב בחשש שהפקת סיבוב הופעות כזה היא תהליך ארוך, מסורבל ומלא בבירוקרטיה. היועץ חייך אליו בביטחון ואמר לו את המשפט שהביא את אחד מגדולי המוזיקאים בעולם לישראל: "יהיה בסדר גמור. רק תבוא".

הרמוניה מושלמת, בלי הדיסהרמוניה

באותה מסיבת עיתונאים סיפק סימון גם הצצה נדירה לאחד הקונפליקטים המפורסמים בתולדות המוזיקה. כשנשאל על זמרי הליווי המצוינים שלו, חבורת ג'סי דיקסון, הוא לא חסך במחמאות וסיפר שפגש אותם לראשונה בפסטיבל הפולק של ניופורט. אז, סיפק את הפנינה העוקצנית והמבריקה של היום, כשאמר שהקולות שלהם מהווים עבורו "תחליף מושלם לקולו של ארט גרפונקל". הוא הסביר שהצמד סימון וגרפונקל אכן יצר הרמוניה מוזיקלית מושלמת על הבמה ובתקליטים, אך מאחורי הקלעים שררה ביניהם דיסהרמוניה מושלמת לא פחות.

הביקור לא היה רק מוזיקה. סימון זכה לכבוד של מלכים והשתתף גם באירועים ממלכתיים. בירושלים, לצד ראש העיר המיתולוגי טדי קולק, נשיא המדינה יצחק נבון ושגריר ארצות הברית בישראל סמואל לואיס, הוא נכח בטקס הפתיחה החגיגי של גן הפעמון, סמל לידידות בין שתי המדינות.

כך, במשך כמה ימים לוהטים של יולי 1978, פול סימון לא רק הופיע בישראל. הוא חי אותה, התחבר אליה, ובעיקר, השאיר אחריו זיכרון מתוק של אמן ענק ואדם צנוע. בשנת 1983 הוא יגיע לישראל שוב - הפעם עם גרפונקל.

גם זה קרה ב-9 ביולי: זהו תאריך שבו התרחשו כמה מהרגעים הגדולים, המוזרים והדרמטיים יותר בתולדות המוזיקה. מהצהרה מפתיעה של מקרטני על לנון, דרך מיטה זוגית שהתארחה בהקלטה ועד ריב היסטורי על במה תל אביבית. קדימה, מתחילים.

1980: מקרטני משוכנע שלנון גמר עם המוזיקה

בראיון לתחנת הרדיו של ה-BBC, ישב פול מקרטני מול השדרן פול גמבאצ'יני והטיל פצצה של ממש. באותה תקופה, ג'ון לנון היה שרוי בשתיקה מוזיקלית של חמש שנים, שבהן התמקד בגידול בנו שון. מקרטני, שקידם אז את התקליט שלו MCCARTNEY II, שיתף בתחושותיו לגבי שותפו לשעבר: "אני לא חושב שג'ון לנון יקליט יותר אי פעם. שאלתי אותו על מוזיקה והוא השיב בשלילה. כרגע הוא פשוט לא מעוניין בזה". מקרטני הוסיף: "עבור מעריצי לנון זה כמובן מוסיף למסתורין שלו, אבל יש לי תחושה שהוא פשוט לא יטרח להקליט עוד". ההיסטוריה, כידוע, התבררה כאירונית להפליא. חודשים ספורים לאחר הראיון הזה, לנון חזר בסערה עם התקליט המצליח DOUBLE FANTASY, רק כדי שחייו ייגדעו באופן טרגי בדצמבר של אותה שנה.

1969: כשהמיטה של יוקו הגיעה לאולפן של הביטלס

אולפני EMI בלונדון והאווירה בהקלטות של מה שיהפוך לתקליט ABBEY ROAD כבר הייתה מתוחה למדי. באותו יום, הלהקה החלה לעבוד על השיר MAXWELL'S SILVER HAMMER, יצירה קברטית ועליזה של מקרטני שלנון בפרט תיעב בגלוי. אבל הדרמה האמיתית של היום עוד הייתה לפניהם. ג'ון לנון ויוקו אונו נעדרו מההקלטות האחרונות לאחר שנפצעו בתאונת דרכים במהלך חופשה בסקוטלנד. לפתע, דלת האולפן נפתחה. טכנאי הסאונד, מרטין בנג', נזכר: "בעוד אני מרכיב את המיקרופונים הנדרשים, נכנסה לפתע מיטה זוגית גדולה לחדר האולפן. יוקו הגיעה עם ג'ון לאולפן בעזרת אמבולנס והובלה לשכב במיטה הזו, שהוצבה בפינת האולפן. חשבתי שראיתי עד אז הכל, אבל מסתבר שלא". לנון לא הסתפק בכך ודרש מהטכנאים להתקין מיקרופון מעל ראשה של יוקו, כדי שתוכל להעיר את הערותיה ולהתערב בסשן במידת הצורך. פול, ג'ורג' ורינגו נאלצו להמשיך לעבוד על השיר העליז, בזמן שיוקו צופה בהם מהמיטה. סוריאליסטי כבר אמרנו?

1976: להקת תמוז קורעת את תל אביב ונקרעת בעצמה

אולם צוותא, תל אביב. להקת תמוז, אחת מהרכבי העל המשמעותיים יותר ברוק הישראלי, עלתה לבמה בשעה תשע בערב להופעה. הקהל היה באקסטזה, רקד, שר ולא ידע את נפשו מרוב התלהבות. ההופעה הייתה כה מוצלחת שהלהקה ירדה מהבמה רק כדי לעלות שוב להופעה נוספת בחצות. זו הייתה הפעם האחרונה שתמוז הופיעה בתל אביב. אבל בעוד הקהל חווה התעלות, על הבמה התחוללה מלחמה קרה. המתח בין שני הכוחות הדומיננטיים בלהקה, שלום חנוך ואריאל זילבר, הגיע לנקודת רתיחה. כתב להיטון שנכח במקום דיווח כי השניים הפגינו ברוגז ברור זה כלפי זה. השיא הגיע כאשר זילבר החליט, על דעת עצמו, לבצע את להיט הסולו שלו 'רוצי שמוליק'. חנוך, שלא אהב בלשון המעטה את החריגה מהרפרטואר של הלהקה, פשוט ירד מהבמה בהפגנתיות והשאיר את זילבר לבד באור הזרקורים. הוא חזר רק כשהשיר הסתיים. זמן קצר לאחר מכן, הלהקה התפרקה.

1971: דיוויד בואי והסשן הזועם (או שלא)

באולפני טריידנט בלונדון, דיוויד בואי הקליט את השיר IT AIN'T EASY. השיר הזה, באופן אירוני, מצא את דרכו לתקליט פורץ הדרך THE RISE AND FALL OF ZIGGY STARDUST AND THE SPIDERS FROM MARS, כשהוא חותם את הצד הראשון. בסשן נכח קלידן-העל ריק וייקמן (שעוד רגע יהפוך לחבר בלהקת יס), שניגן בשיר בצ'מבלו. עוד הקליטה קולות רקע הזמרת דנה גילספי, שזכתה לקרדיט רק עשרות שנים מאוחר יותר. שיר נוסף שהוקלט באותו יום היה BOMBERS. בספרו, וייקמן טען שהאווירה בסשן הייתה נוראית. לדבריו, בואי כעס מאוד על חברי להקתו שהגיעו לא מוכנים ונאלץ ללמד אותם את התפקידים שלהם על המקום. הבסיסט, טרבור בולדר, דחה את הטענות מכל וכל: "זה שטויות! דיוויד בחיים לא היה צועק עלינו באולפן. במיוחד אחרי שמיק רונסון (הגיטריסט) ווודי וודמאנסי (המתופף) כבר עזבו אותו פעם אחת. אם בואי היה מתפוצץ עלינו בסשן הזה, הלהקה הייתה מתפרקת באותו הרגע וזהו". בולדר הוסיף שבכלל לא היו חזרות לתקליט HUNKY DORY, ובואי נהג להציג את השירים באולפן ושם היו מתחילים לעבוד. גם טכנאי ההקלטות, קן סקוט, תמך בגרסת הלהקה וטען שאם בואי היה צועק, הוא היה "מראה לו בדיוק כיצד צריך לנהוג".

עוד רגעים מה-9 ביולי:

1955: השעון מראה רוק'נ'רול! השיר ROCK AROUND THE CLOCK של ביל היילי והקומטס, הופך לשיר הרוק הראשון אי פעם שמגיע למקום הראשון במצעד הפופ של בילבורד. הוא נשאר שם שמונה שבועות רצופים והצית את אש מהפכת הרוק'נ'רול בקרב בני הנוער, בעיקר לאחר שהופיע בסרט BLACKBOARD JUNGLE.

1970: הגיטריסט אריק קלפטון נכנס לאולפני טריידנט בלונדון כדי לתרום את נגינתו המופלאה להקלטות של דוקטור ג'ון. הדוקטור, ששמו האמיתי היה מאק רבנאק, היה מוזיקאי מניו אורלינס ששילב בלוז, פ'אנק ומיסטיקת וודו. יחד עם קלפטון ניגנו חבריו ללהקת DEREK AND THE DOMINOS. כתב המלודי מייקר שנכח במקום תיאר את קלפטון כ"מכונס בעצמו, יושב בשקט עם גיטרת הפנדר שלו וסלייד על האצבע, ומפיק צליל מתקתק ומופלא".

1978: היסטוריה משפחתית במיאמי. אנדי גיב, האח הצעיר למשפחת גיב, הופיע בעיר. לראשונה, וגם בפעם האחרונה, עלו לבמה שלושת אחיו הגדולים מלהקת הבי ג'יס וביצעו יחד איתו את להיט הענק שלו SHADOW DANCING, שאותו כתבו עבורו.

2009: לאונרד כהן, בראיון לעיתון GUARDIAN, מביע את דעתו הכנה על הקלאסיקה שלו HALLELUJAH, שהפכה להמנון בתוכניות ריאליטי מוזיקליות: "אני חושב שזה שיר טוב, אבל אני חושב שיותר מדי אנשים שרים אותו. הגיע הזמן להעניק לו מנוחה קלה".

חוגגים יום הולדת ב-9 ביולי:

לי הייזלווד (1929): זמר, מפיק וכותב שירים אמריקאי בעל קול בריטון עמוק, שנודע בעיקר בזכות עבודתו עם ננסי סינטרה. הלך לעולמו בשנת 2007.

מארק אלמונד (1957): קולו הדרמטי של צמד הסינת'-פופ מהאייטיז SOFT CELL, שאחראי ללהיט הנצחי TAINTED LOVE.

ג'ים קר (1959): הסולן וכותב השירים של להקת האצטדיונים הסקוטית SIMPLE MINDS, שהביאה לנו גם את הלהיט DON'T YOU (FORGET ABOUT ME).

קורטני לאב (1964): הזמרת והגיטריסטית הכריזמטית והשנויה במחלוקת של להקת הגראנג' HOLE ואלמנתו של קורט קוביין.

ג'ק ווייט (1975): הגיטריסט, הזמר והמוח היצירתי מאחורי צמד הגראז'-רוק המהפכני הווייט סטרייפס.

אלו התופים של החוויה! ב-9 ביולי בשנת 1947 נולד מיץ' מיטשל, שהיה המתופף בשלישיית EXPERIENCE של ג'ימי הנדריקס. קבלו סיפור שיש בו גם מהלא נעים.

ג'ון "מיץ'" מיטשל, שהתחנך על ברכי הג'אז, הביא אל תוך ההרכב המחוספס והמהפכני של ג'ימי הנדריקס שפה חדשה. התיפוף שלו היה סימפוניה של ניגודים: מצד אחד, הוא הטיח במערכת התופים בעוצמה של מפולת סלעים, כראוי לרוק הכבד שהם חצבו, ומצד שני, ריחף בקלילות וירטואוזית ובמלודיות מורכבת שצעקה ג'אז. הוא לא פשוט ניגן את המקצב, הוא ניהל דיאלוג עם הגיטרה של הנדריקס. בתקופה ההיא, שמו נישא בנשימה אחת עם גדולי המתופפים בעולם, אך הצל העצום שהטיל הנדריקס היה כה רחב, שמיטשל התקשה למצוא את דרכו אחרי שהגיטריסט עזב את העולם. הוא לא הצליח לשחזר את הקסם ההוא בפרויקט משמעותי אחר עד יום מותו, ב-12 בנובמבר 2008.

אך בואו נחזור אחורה, לתקופה רחוקה מלהיות ורודה עבור השלישייה. התאריך הוא 10 ביוני 1968. המקום הוא אולפן הקלטות חדשני בניו יורק בשם RECORD PLANT. המקום הזה לא היה עוד חדר אטום; הוא תוכנן להיות גן עדן למוזיקאים, מקום מפלט שבו יוכלו להרגיש בבית, ליצור בטבעיות ולתת לרעיונות לזרום ישירות אל סליל ההקלטה. זו הייתה התקופה שבה הוקלט שם התקליט השלישי והמונומנטלי של השלישייה, ELECTRIC LADYLAND.

על הנייר, זו הייתה צריכה להיות חגיגה. עם הוצאת האלבום הזה, כל אחד מחברי הלהקה היה יכול לחגוג שנתיים של פעילות מסחררת, שהפכה אותם מהרכב אנונימי לשם החם ביותר בעולם. זה היה אמור להיות האלבום שיקבע את מעמדם על פסגת האולימפוס של הרוק, אחרי שני תקליטים קודמים ששינו את כללי המשחק.

אך המציאות הייתה רחוקה שנות אור מחגיגה. למעשה, השלישייה דהרה במלוא הקיטור במורד מסלול התרסקות הרסני ובלתי נמנע. שנתיים בלבד לאחר מכן, ג'ימי הנדריקס כבר לא יהיה בין החיים. הבסיסט, נואל רדינג, יהיה שבור נפשית ומריר כלפי העולם, והמתופף המבריק שלנו, מיץ' מיטשל, יהפוך מאחד השמות המבוקשים בתעשייה למוזיקאי שחי בצילו של עבר מפואר, מבלי יכולת לשחזר את אותה רמה של גדולה.

מיטשל היה האחרון ששרד מהשלישייה המקורית. עם מותו, התפוגגה סופית אותה הילה של ההרכב שפרץ את גבולות לונדון בשנת 1966. נואל רדינג הלך לעולמו לפניו, בשנת 2003, כתוצאה מכשל בכבד – תוצאה ישירה של שנים ארוכות של שתייה מופרזת, שנבעה מלחצים אדירים שהחלו עוד בשנות השישים.

דמות מפתח נוספת בדרמה הזו, המנהל והאדריכל של הלהקה, צ'אס צ'אנדלר, מת כבר בשנת 1996. צ'אנדלר היה זה שגילה את הנדריקס בארצות הברית, הביא אותו לבריטניה ושידך לו את מיטשל ורדינג. אך בשנת 1968, בעיצומן של הקלטות האלבום השלישי, צ'אנדלר הרגיש שהתלמיד עלה על רבו, ושהכאוס יצא מכלל שליטה. הוא עזב את מחנה הנדריקס באכזבה מרה, והותיר אותו לבדו מול כרישי התעשייה. מי שתפס את מקומו, המנהל מייק ג'פרי, היה דמות אפלה וחלקלקה, הצל המרושע שרדה בהנדריקס וגרם לו לתסכול ומרמור אינסופיים.

הילד שרצה לתופף

להקת THE JIMI HENDRIX EXPERIENCE לא הייתה הרכב שגרתי. למרות שהונדסה על ידי צ'אנדלר, היא הייתה הרבה יותר מסך חלקיה. דווקא עם שני נגני הליווי הבריטיים הלבנים, הנדריקס האפרו-אמריקאי מצא את קולו האותנטי ביותר. ג'ון "מיץ'" מיטשל גדל בבית יציב בפרברי לונדון, ובצעירותו הפך לשחקן מצליח. הוא כיכב בפרסומות טלוויזיה ואף תרם את קולו לתסכיתי רדיו. אולם בגיל 13, גורלו נחרץ. הוא התאהב עד כלות במערכת תופים של חברת PREMIER, שניצבה בחלון הראווה של חנות כלי הנגינה של אדם בשם ג'ים מארשל – כן, אותו מארשל שאת המגברים שלו הנדריקס הפך למפורסמים. מיטשל הבין שמצא את ייעודו.

בשנת 1965 הוא כבר היה מתופף מקצועי, והצטרף ללהקה בשם THE RIOT SQUAD. המנהל שלה, לארי פייג' (שעבד גם עם הקינקס), זיהה את הפוטנציאל של מיטשל ופיתה אותו להצטרף באמצעות סיפור שקרי ומשעשע, לפיו מתופף הלהקה נפצע קשה בתאונת דרכים. מיטשל קפץ על המציאה, רק כדי לגלות שהלהקה מתפרקת במהירות. משם, המשיך לנגן מאחורי האורגניסט ג'ורג'י פיים ולהקתו THE BLUE FLAMES. שם, תחת חסותו של פיים, הוא גילה את ענקי הג'אז שהפכו למוריו הרוחניים: אלווין ג'ונס, טוני וויליאמס, מקס רואץ' ופילי ג'ו ג'ונס. סגנונו החל להתעצב.

הכל נראה מבטיח. מיטשל הרוויח כסף טוב והיה מרוצה, עד שיום אחד, ב-1 באוקטובר 1966, הגיעה שיחת טלפון מפתיעה: הוא וכל שאר חברי הלהקה פוטרו. מובטל ומתוסכל, הוא שמע על אודישן למחרת היום עבור גיטריסט אמריקאי צעיר ואלמוני. הוא ניגש, עבר, והשאר היסטוריה. "בהתחלה לא הרגשתי בר מזל", סיפר מיטשל באוטוביוגרפיה שלו, "חשבתי שהם ברי מזל לקבל אותי". אך מהר מאוד הוא הבין לאיזה גן עדן מוזיקלי נפל. "בפעם השנייה או השלישית שניגנו יחד, הבנתי שהלהקה של ג'ורג'י פיים הייתה הדוקה ומסודרת מדי עבורי, עם תפקידים כתובים ועיבודים קבועים. אצל ג'ימי זה היה ההפך המוחלט. היה לנו מרחב אינסופי למתוח את הגבולות, והרגשתי כאילו יצאתי מהכלא לחופשי".

גן עדן וגיהנום באולפן

מיטשל, שהיה אז תחת השפעה עמוקה של אמני ג'אז אוונגרדיים כמו ג'ון קולטריין וצ'ארלי מינגוס, פיתח סגנון תיפוף שהתאים להנדריקס כמו כפפה ליד. הוא לא רק ליווה, הוא דחף, איתגר והשלים את הנגינה של הנדריקס. אך גן העדן הזה לא תמיד היה רגוע. לעיתים, האלתורים הפרועים של מיטשל עלו להנדריקס על העצבים, והוא היה מכה עם צוואר הגיטרה שלו על המצילות של מיטשל כדי לסמן לו להירגע. "היו רגעים שהתלהבתי יותר מדי וניגנתי יותר מדי", הודה מיטשל מאוחר יותר, "יש הקלטות שלנו שאני מתכווץ מבושה כשאני שומע אותן. אבל זו הייתה הדרך שלי ללמוד. מעולם לא ניגנתי בשלישייה לפני כן, שם הייתה לי החירות לנגן בעוצמה כזו".

השלושה גדלו יחד, לא רק מוזיקלית. הם שיחקו יחד, השתעשעו ברובי מים (אופנה חולפת של 1967), השפיעו זה על זה מוזיקלית והשוו סיפורים על אין ספור המעריצות שנפלו לרגליהם. השיא הראשון הגיע בפסטיבל מונטריי, שם הנדריקס הימם את הקהל כשהצית את הגיטרה שלו. אך בזמן שמיטשל מצא את מקומו הטבעי, הבסיסט נואל רדינג, שהיה בכלל גיטריסט במקור וקיבל לידיו גיטרת בס כמעט במקרה, התקשה להשלים עם תפקידו כנגן צדדי. כאב לו לראות את הנדריקס הופך לסמל עולמי, בעוד הוא נותר בצל. הדינמיקה הזו קירבה בין הנדריקס למיטשל. "ג'ימי לימד אותי המון", סיפר מיטשל, "הוא היה משמיע לי אמני בלוז ישנים, ואני החזרתי לו בתקליטי ג'אז. אצל נואל זה תמיד היה פופ. 'שמעתם את התקליט החדש של הפנים הקטנות?'. זה כל מה שעניין אותו. הוא לא קידם אותנו מוזיקלית".

מיטשל היה גם שותפו הנאמן של הנדריקס למסעות הג'אמים הליליים. בכל עיר שהגיעו אליה, הנדריקס חיפש מועדון לג'מג'ם בו, ומיטשל תמיד הצטרף. זה היה בית הספר הטוב ביותר עבור שניהם. "נואל תמיד התלונן בראיונות שג'ימי אמר לו איך לנגן", אמר מיטשל. "זה פשוט לא היה נכון. ג'ימי היה מראה לו את המהלך ההרמוני ואומר לו, 'זה הבסיס, עכשיו תנגן מסביב לזה מה שאתה רוצה'".

הסוף של החוויה

המתחים החלו לבעבע בזמן הקלטת התקליט השני, AXIS BOLD AS LOVE. מיטשל ניסה להשיג אפקט סאונד מיוחד בשם FLANGING, וצ'אנדלר, שמימן את ההקלטות מכיסו, החל לאבד את סבלנותו מול בזבוז הזמן והכסף באולפן. טכנאי ההקלטה, אדי קריימר, העיד: "למיץ' היה דמיון וחזון שלעיתים קרובות הדהימו אפילו את ג'ימי".

הנדריקס עצמו חלם בגדול. ב-1967 אמר לעיתון מלודי מייקר: "אני רוצה לקחת הפסקה של חצי שנה כדי ללמוד מוזיקה. אני רוצה ללמוד לתזמר לכלי קשת ונבל. אמשיך לנגן עם מיץ' ונואל, אבל אני רוצה להוסיף עוד נגנים". ההפסקה מעולם לא התממשה, אך הבאת נגנים נוספים לאולפן בהחלט כן – מה שדחף את נואל רדינג אל הקצה.

זה לא ממש היה אכפת להנדריקס. בזמן הקלטת הגרסה המכוננת ל-ALL ALONG THE WATCHTOWER של בוב דילן, רדינג כלל לא היה באולפן. הגיטריסט דייב מייסון נזכר: "הייתי במועדון עם ג'ימי, הוא החזיק בידו את התקליט החדש של דילן ואמר 'אני חייב להקליט את השיר הזה, עכשיו'. הלכנו לאולפן, רק אני, ג'ימי ומיץ'. ניגנתי גיטרה אקוסטית, וג'ימי ניגן את סולו הסלייד כשהגיטרה מונחת על ברכיו והוא משתמש במצית". את תפקיד הבס? הנדריקס הקליט בעצמו. "ג'ימי היה בסיסט מצוין, בסגנון של חברת התקליטים מוטאון", אמר מיטשל. "אולי זה היה הבסיס לשבר בינו לבין נואל".

אפילו מיטשל חש לעיתים מאוים, כאשר הנדריקס הביא מתופפים אחרים, כמו באדי מיילס, שניגן בכמה קטעים בתקליט השלישי. אך הנדריקס הרגיע אותו: "את נואל לא אכפת לי לאבד. מיץ' הוא האיש שאני פוחד לאבד. הוא הפך למפלצת על התופים. הוא כל כך כבד מאחוריי שלפעמים הוא מפחיד אותי".

הפירוק הפך לעובדה מוגמרת. נואל רדינג השקיע את מרצו בלהקה משלו, FAT MATTRESS, והאשים את הנדריקס בהרס הכימיה. מרירותו הגיעה לשיאים חדשים, והוא החל להגיע באיחור מכוון לטיסות כדי לשבש את לוח הזמנים. "הפכתי לאיש מתוסכל ומשועמם בטירוף מהסגנון של ג'ימי", הודה רדינג. "היו מקרים שניגנתי בכוונה באופן גרוע על הבמה, רק כדי להרוס את ההופעה ולהציג את ג'ימי באור רע".

בסוף הדרך, המנהל מייק ג'פרי ניסה לאחד מחדש את השלישייה לסיבוב הופעות רווחי. נואל, שהיה אז פרוד מאשתו אחרי שבוע נישואים אחד בלבד ומפוטר מהלהקה שהקים, הסכים מיד. הוא טס לניו יורק למסיבת עיתונאים חגיגית, רק כדי לגלות את האמת האכזרית: להנדריקס ולמיטשל לא היה האומץ לבשר לו שהם שינו את דעתם והחליטו להמשיך בלעדיו. את הבשורה המרה הוא קיבל מאחד מעובדיו של ג'פרי.

מוזיקה היא דבר אחד. העסקים שמאחוריה הם דבר אחר לגמרי. יופי טהור מול גועל נפש. ומיץ' מיטשל, המתופף המוכשר שיום הולדתו היום, היה שם במרכז, חווה את שניהם בעוצמה מסחררת.

בלוג מוסיקה - כל מה שרציתם לדעת על מוזיקה - ועוד קצת.

הנכם מוזמנים לשתף את הבלוג עם חבריכם.

רוצים לשמוע עוד הרצאות מעניינות על הופעות מוסיקה? זמרים ישראליים? להקות רוק? הביטלס? תקליטים? רוק מתקדם? ועוד מגוון נושאים? מוזמנים ליצור איתי קשר. בינתיים, בואו ליהנות גם מפודקאסט מומלץ ומבלוג המוסיקה באתר.