רוק מסביב לשעון: מה קרה ב-9 ביוני בעולם הרוק

הנכם מוזמנים לצלול איתי למנהרת הזמן עם אירועי פופ ורוק שאספתי עבורכם ממקורות שונים ונדירים מאד שאינם ברשת. אהבתם וברצונכם לקבל עוד ועוד? בשביל זה בניתי עבורכם הרצאות מוסיקה מעשירות ומעניינות ופודקאסטים מומלצים.

אז מה קרה ב-9 ביוני בעולם של רוק קלאסי?

חקר, ערך וכתב: נעם רפפורט

הציטוט היומי: "עכשיו יש לנו אומה עם ילדים שלא קוראים. המידע מגיע אליהם מטלוויזיה ותקליטים. אז הנה הממשל מצא אפשרות לשלוט על מקורות המידע האלו..." (פרנק זאפה בעיתון NME, בשנת 1985)

הקאמבק שהתרסק: המודי בלוז חוזרים אחרי שנים והמבקרים שוחטים. היום, 9 ביוני בשנת 1978, יצא תקליט האיחוד של המודי בלוז ששמו OCTAVE - בעולם המוזיקה מתפוצצים הדיסקו והפאנק, והגיטרות המלוכלכות של הסקס פיסטולס עדיין מהדהדות ברקע. בתקופה שבה הז'אנר הסימפוני והמורכב של "הרוק המתקדם" נתפס כמעט כאנכרוניזם מול הקצב המהיר והמרדני של הפאנק והגל החדש. כך, אחרי שנים של שקט, אחת הלהקות המצליחות של תחילת העשור, המודי בלוז, החליטה שהגיע הזמן לחזור למשחק עם תקליט חדש.

האמת? לדעתי הצנועה, להקת המודי בלוז הלכה על חבל דק מאוד עם התקליט הזה. בעוד ששבעת התקליטים הקלאסיים שלה תמיד נתפסו כמי שנמצאים מעל הממוצע בזכות הפקה מפוצצת ומקצועית לעילא, כישורי שירה נהדרים ומילים קונספטואליות מבריקות ומחושבות היטב - אף אחד מהגורמים הללו לא נוכח כאן. עשרת הקטעים הללו הם רק אוסף של פופ ממוצע ושירי רוק מגושמים שלעולם לא יוכלו לקוות להגיע למעמד שווה ערך לחומרים המוקדמים, בטח שלא להאפיל עליהם, גם אם התקליט נקרא OCTAVE וכאילו שהפרידה של שש השנים הייתה רק הפסקה קטנה בהקלטות. חלק מהשירים נחמדים, אבל זו מכה קשה לכבוד של הלהקה. לא כך? אם ציפיתם שהחבר'ה האלו יצליחו להגיע לגבהים הקודמים של שירים כמו אחר הצהריים של יום שלישי או לילות משי לבן, פשוט תשכחו מזה. ולא, אני לא שומע בתקליט הזה איחוד אמיתי מהלב ועם מלוא ההתלהבות של החברים. אין פה סוג של ניצוץ. הקסם נעלם, יחד עם המלוטרון.

וכן, הציפייה של הקהל הייתה בשמיים. אחרי שנת 1973, הלהקה נכנסה להקפאה עמוקה, במהלכה כל אחד מחבריה פנה לקריירת סולו או פרויקטים צדדיים שהיו מעניינים (פחות או יותר) בפני עצמם. הקהל לא שכח להם את "שבעת המופלאים" – רצף האלבומים המיתולוגי בין 1967 ל-1972 שהגדיר את הפרוג-רוק הסימפוני והפך אותם לאייקונים. אבל עכשיו הם חזרו, והשאלה הגדולה ריחפה באוויר: האם הם עדיין רלוונטיים בעידן שבו פשטות הפכה למילת המפתח? ובכן, התשובה, לפחות על פי המבקרים, הייתה "ממש לא".

נחזור רגע בזמן. לאחר ההצלחה הפנומנלית של שבעת תקליטי המופת שלהם, חברי המודי בלוז היו שחוקים. הם לקחו פסק זמן ארוך מהטירוף של הקלטות וסיבובי הופעות אינסופיים כדי להתמקד, איך לא, בפרויקטים אישיים. כל אחד מהחברים הוציא תקליטי סולו וטעם את טעמה של יצירה עצמאית. בין לבין הם גם היו שותפים בעסקי חברת התקליטים המשותפת (THRESHOLD RECORDS) והאולפן שהם בנו.

כשהם התכנסו מחדש באולפני INDIGO RANCH המפוארים במאליבו, קליפורניה, כדי להקליט את OCTAVE, האווירה הייתה שונה לחלוטין. האולפן, שהיה מרוחק מהרעש העירוני, אמנם סיפק בידוד, אך הוא לא הצליח ללכוד את הדינמיקה שהפכה אותם ללהקה מגובשת בעבר. הרוח השיתופית והקסם שאפיינו את עבודתם המוקדמת התפוגגו כלא היו. התהליך היה מקוטע, מנוכר ורצוף מתחים. התוצאה באה עם תקליט שנשמע פחות כמו יצירה מגובשת של המודי בלוז ויותר כמו חמישה בחורים שעשו פרויקטים של סולו בנפרד.

השינוי המשמעותי ביותר היה בצליל. הלהקה, שהגדירה את הסאונד שלה באמצעות המלוטרון – אותו כלי קלידים קדום ומכשף שהעניק לה את העומק הסימפוני הייחודי שלה, למשל בלהיטים כמו "לילות משי לבן" – החליטה לזנוח אותו. מייק פינדר, אשף המלוטרון, פינה את מקומו לטובת צי של סינטיסייזרים חדישים ומבריקים, ביניהם ה-YAMAHA CS-80 שנחשב לשיא הטכנולוגיה של התקופה. זה היה הימור גדול, והוא לא השתלם; הסינטיסייזרים נשמעו מבריקים מדי, קרים ומלאכותיים, רחוקים שנות אור מהחמימות האורגנית של המלוטרון.

אחת המכות הקשות ביותר שנחתו על הפקת התקליט הייתה עזיבתו של המפיק הקבוע שלהם, טוני קלארק, ממש באמצע ההקלטות. קלארק, שזכה לכינוי "המודי השישי", לא היה סתם טכנאי. הוא היה חלק בלתי נפרד מה-DNA של הלהקה, הפסל שסיתת את הצליל הייחודי שלהם בכל התקליטים הקלאסיים. הוא פשוט לא יכול היה לסבול את האווירה הרעילה והמריבות הבלתי פוסקות ועזב. מייק פינדר, קלידן הלהקה, היטיב לתאר את תרומתו האדירה: "הייתה לו חוכמה עצומה ואוזן מוזיקלית למה שרצינו והיינו צריכים. הוא תרם אינספור רעיונות יצירתיים בפיתוח השירים שלנו". היעדרותו הותירה חלל עצום.

אך השינוי המטלטל באמת הגיע מיד לאחר השלמת התקליט, עם עזיבתו של מייק פינדר. פינדר לא היה רק עוד נגן, הוא נחשב ל"לב והנשמה של הלהקה" ול"מיסטיקן התורן" שלה – האיש שהביא את הפילוסופיה הרוחנית לטקסטים שלהם. השימוש הגאוני שלו במלוטרון הוא זה שיצר את מרבדי הצליל התזמורתיים שהפכו לסמל המסחרי של הלהקה. עזיבתו, שנבעה מתסכול מהכיוון החדש ומגעגועים לחיי משפחה שקטים בקליפורניה, סימנה את המסמר האחרון בארון הקבורה של ההרכב הקלאסי שיצר את התקליטים הגדולים. במקומו גויס הקלידן הווירטואוז השוויצרי וחובב הסינטיסייזרים, פטריק מוראז, שהגיע היישר מלהקת "יס" (Yes) הענקית, כדי למלא את החלל לקראת סיבוב ההופעות.

עיתון רולינג סטון לא בזבז זמן ושלף את הגיליוטינה. הביקורת שלו הייתה קטלנית: "האיחוד של המודי בלוז משחזר כאן את מהות הלהקה, שירים פשוטים שמרופדים בעיבודים מפוצצי אוזניים בסגנון קלאסי מנופח. ההפקה המושקעת מנסה להסתיר עיבודים מרושלים, נגינה לא טובה, שירה גרועה ומילים בנאליות להחריד". המבקר לא עצר כאן וכינה אותם "חמישה היפים מזדקנים שמנסים להיאחז באידיאלים של עשור שחלף". את המסמר האחרון הוא נעל עם הדימוי הבלתי נשכח: "התקליט הזה נשמע כמו קתדרלה שנבנתה על עמודים דקיקים בשלולית בוץ". למרות זאת, הוא ציין ששני שירים שכתב זמר הלהקה, ג'סטין הייוארד, HAD TO FALL IN LOVE ו-DRIFTWOOD, עוד איכשהו עוברים את מבחן הסבירות, אבל הם אפילו לא מתקרבים ליצירות המופת שלו מהעבר.

גם בעיתון דיילי אוקלהומה לא ריחמו: "אפשר להבין שהתקליט הזה היה אירוע מצופה, אבל התוצאות בקושי עומדות בציפיות. יש פה רגעים של קסם המודיז הישן, אבל לרוב מדובר בהקלטה לא אחידה וחסרת חושים. החולשה הבסיסית כאן היא ביצירות, שהן ברובן שגרתיות וחסרות השראה, עם סמליות לירית שלפעמים יומרנית בצורה מביכה". הביקורת ציינה במרירות שתקליטי הסולו של החברים בתקופת ההפסקה הראו ניצוצות של יצירתיות והתפתחות, מה שהופך את האיחוד הזה לא לרגע של שיא, אלא דווקא לרגרסיה. "מה שהיה צריך פה זה מודי בלוז חדשה", סיכם המבקר, "לא ניסיון נואש לעבד מחדש גישות מוזיקליות שהחברים נטשו לפני שנים".

באופן אירוני, למרות הקטילה חסרת הרחמים מצד העיתונות, הקהל דווקא הצביע ברגליים, אולי מתוך נוסטלגיה טהורה לימים שלפני הדיסקו. התקליט OCTAVE הגיע למעמד פלטינה בארצות הברית ונכנס למצעדי המכירות בבריטניה ובאמריקה, מה שהוכיח שהבסיס המעריצים שלהם עדיין היה שם, גם אם המבקרים רצו שהם ייעלמו. הלהקה יצאה לסיבוב הופעות מצליח עם מוראז בקלידים, אבל דבר אחד היה ברור: שנת 1978, עם כל הכבוד, לא הייתה שנה של לילות במשי לבן. היא הייתה יותר בכיוון של בוקר בנייר זכוכית.

טריקים חדשים, קצביים וממכרים בממלכה של הרולינג סטונס. ב-9 ביוני בשנת 1978, כשהפאנק הבריטי ירק אש והדיסקו שלט ברחבות הריקודים, רבים חשבו שהרולינג סטונס, דינוזאורים עייפים של רוק'נ'רול, כבר סיימו את הסיפור. ואז נחת בחנויות התקליט SOME GIRLS.

האמת? אני באמת לא מבין מדוע התקליט הזה זוכה לשבחים כה רבים בעוד ש-BLACK AND BLUE מושמץ לרוב. כדי להיות הוגן, BLACK AND BLUE היה גרובי, מעורר השראה ושמח עם קצה ניסיוני ואפילו לא מסחרי בעליל, בעוד ש-SOME GIRLS, מושלם ככל שיהיה, הוא במהותו לא יותר מאשר מוצר מסחרי טהור שהופק בצורה מצוינת. זהו, פרקתי את זה ממני.

האווירה סביב הלהקה באותה תקופה הייתה סמיכה ומסוכנת. קית' ריצ'רדס, גיבור הגיטרה הנצחי, בדיוק נעצר בטורונטו עם כמות הרואין שהספיקה לספק עיר קטנה ועמד בפני עונש מאסר כבד. הלהקה הייתה על סף התפרקות. מתוך הכאוס הזה, הם נכנסו לאולפן הקלטות בפריס והקליטו את אחד התקליטים הנמרצים והרעבים שלהם. הם החליטו לקחת פיקוד מלא על ההפקה תחת השם "הגלימר טווינס", זנחו את העיבודים התזמורתיים המנופחים שאפיינו את שנות ה-70 המוקדמות, והחליטו לחזור לבסיס – רוק'נ'רול רזה, מהודק ואגרסיבי שנועד להישמע הכי טוב שיש במועדון חשוך. התוצאה הייתה מוזיקה שאומרת לקהל: היי, אנחנו עדיין כאן, ואנחנו עדיין הכי מסעירים בעולם.

עוד לפני שהצליל הראשון בקע מהרמקולים, עטיפת התקליט כבר יצרה שערורייה משל עצמה. המעצב פיטר קוריסטון יצר עטיפה מבריקה ואינטראקטיבית, בהשראת פרסומות ישנות לפאות נשים. הרעיון היה פשוט וגאוני: עטיפה חיצונית עם חלונות חתוכים, שדרכם נראו פניהם של חברי הלהקה מחופשים לנשים, לצד אייקונים נשיים של התקופה. מיק ג'אגר נזכר: "הרעיון היה ליצור עטיפה עם הומור, שכאשר מושכים את העטיפה הפנימית, מקבלים פרצופים שונים. אבל לא טרחנו לקבל אישורים מכל הכוכבים ששמנו שם, וזה הכניס אותנו לצרות משפטיות אדירות". המעצב פשוט גזר תמונות ממגזינים, מתוך מחשבה שזהו רכוש הציבור. ובכן, הוא טעה.

ברשימה המכובדת אפשר למצוא את מרילין מונרו, בריז'יט בארדו, ראקל ולש, ליזה מינלי ואפילו את הקומיקאית האהובה לוסיל בול. באופן משעשע, גם ג'ורג' האריסון מהביטלס מצא את הדרך לשם. התביעות לא איחרו לבוא, והלהקה נאלצה להוציא גרסה מתוקנת ומצונזרת בחיפזון. "נאלצנו לשנות וזה היה סיוט", הודה ג'אגר. "אני תמיד אעדיף את הגרסה הראשונה. אבל מסתבר שלעורכי דין אין חוש הומור".

הסקנדל של העטיפה היה רק ​​המתאבן. המנה העיקרית הייתה המוזיקה, היא הייתה מפתיעה לא פחות. באותה תקופה, ג'אגר היה מבלה קבוע במועדונים הלוהטים של ניו יורק, כמו סטודיו 54, וספג את קצב הדיסקו ששטף את העולם. הצליל הזה חלחל לשיר הפתיחה של התקליט, MISS YOU.

לפתע, הסטונס הזה נשמע רלוונטי ומודרני. זו לא הייתה הפעם הראשונה שהם כתבו שיר שאפשר לרקוד לצליליו, אבל זו הייתה הפעם הראשונה שהם התמסרו במאה אחוז לאווירת הדיסקו, עם ליין בס פ'אנקי ומהפנט, ביט של ארבע על ארבע, וג'אגר שמיילל כמו חתול רחוב במנהטן. הסאונד הזה התבסס על טכניקת אריגת הגיטרות המופתית של קית' ריצ'רדס ורוני ווד – מין דיאלוג קצבי הדוק שבו הגיטרות נכנסות ויוצאות זו בתוך זו, מה שיצר דחף ממכר שאי אפשר להפסיק להקשיב לו. זה היה מהלך מבריק והטריק עבד. השיר כבש את מצעדי המכירות והפך אותם למלכי רחבה בלתי מעורערים.

בסיסט הלהקה, ביל וויימן, חשף את הסוד מאחורי אותו קו בלתי נשכח: "האמת? הרעיון הגיע מהקלידן בילי פרסטון. הקלטנו דמו ראשוני שנה קודם לכן והלכתי הביתה. אז בילי פשוט לקח את הבס שלי והתחיל לג'מג'ם עם שאר החבר'ה. כשעבדנו על השיר, הם אמרו לי 'למה שלא תנסה את מה שבילי עשה?'. זה הפך לאחד הדברים המזוהים ביותר בתולדות הלהקה".

אבל SOME GIRLS היה הרבה יותר מניסיון מוצלח לכבוש את הדיסקוטקים. התקליט היה מגוון להפליא והציג את הלהקה במלוא כוחה. השיר SHATTERED הייתה תשובה ישירה וזועמת לפאנק, עם ריפים חותכים וטקסט שתיאר את הטירוף וההתפוררות של ניו יורק. השיר עצמו הוא שיעור בסינקופות (הדגשות לא צפויות בקצב), שמדמה את הדופק המטורף והקדחתני של העיר שלעולם לא ישנה. BEAST OF BURDEN הייתה בלדת רוק-נשמה מושלמת, שנכתבה כמעין מכתב התנצלות ופיוס מקית' למיק על התקופה הקשה. השיר FAR AWAY EYES היה קריצה משעשעת למוזיקת ​​הקאנטרי, להראות שהחברים לא לוקחים את זה יותר מדי ברצינות.

רולינג סטון סיכם זאת היטב בביקורת מהתקופה: "כשבוב דילן כבר לא מחזיר את הכל הביתה, אלביס פרסלי מת והביטלס כבר משובטים ללא פגע בנוסטלגיה של מוזיאון השעווה של מחזמר בברודווי, אין פלא שהרולינג סטונס החליטו לעשות תקליט רציני. לא שאפתני במיוחד, שימו לב, אבל רציני. החבר'ה האלה לא מטומטמים. כשטענה עתיקת היומין 'להקת הרוק'נ'רול הגדולה בעולם', נשמע פתאום פחות משבחת ויותר מצחיקה - ובכן, אם אתה רוצה לשרוד את הסבנטיז ולהיכנס לאייטיז עם משהו יותר מחשבון בנק טוב, עדיף שתקדיש את שאריות הגאווה שלך, תיקח סיכון ותנסה לעזאזל להזיע קצת עם מוזיקה טובה. וזה בדיוק מה שעשו הסטונס. למרות שה'זמן אולי לא בדיוק בצד שלהם', עם התקליט הזה הם לפחות הצליחו לעצור את השעון לזמן מה וזה הישג לא קטן".

אז SOME GIRLS הפך לתקליט האולפן הנמכר ביותר של הלהקה בארצות הברית עד אז, עם מכירות של למעלה משישה מיליון עותקים, וסיבוב ההופעות שקידם אותו היה הצלחה מסחררת. יותר מהכל, התקליט הזה הוכיח שהרולינג סטונס הם לא מוצג מוזיאוני. הם כוח טבע חי, נושם ובועט, שמסוגל להמציא את עצמו מחדש ולהישאר רלוונטי, גם כשהעולם סביבם מתרוצץ ללא הרף. לא משעמם אצל הרולינג סטונס, אף פעם. ממש שלאגר עם ג'אגר!

היום בו נולדו הסולטנים של דייר סטרייטס. ב-9 ביוני 1978 הונח על מדפי החנויות באנגליה תקליט מהודק ונגוע בבלוז, שהגיע משום מקום ועתיד להדהד לאחר עשורים. זה היה הסיפור של התקליט הראשון של דייר סטרייטס.

הכל התחיל בראשו של איש אחד: מארק נופפלר, מורה לאנגלית וכתב מוזיקה לשעבר, שחלם להקים להקה שתבצע את החומרים המקוריים שלו. בקיץ 1977, אחרי סיבוב הופעות קצר בפאבים שהבהיר לו את הצורך בהרכב קבוע, הוא לחץ על הגז. הוא גייס את אחיו הצעיר, דייב, לגיטרת הקצב שהפכה לחלק בלתי נפרד מה-DNA של הלהקה. דייב, מצדו, הביא את שותפו לדירה, הבסיסט ג'ון אילזלי. לשניהם היה ניסיון בימתי דל עד לא קיים, אבל הכימיה המיידית והנחישות הבוערת שלהם פיצו על כך בגדול.

את חוליית הקצב השלים פיק ווית'רס, המתופף המנוסה היחיד בחבורה, שהגיע להמלצתו של מארק. ווית'רס לא היה טירון; בתחילת שנות השבעים הוא היה חבר בלהקת הרוק המתקדם SPRING ומאוחר יותר הפך למתופף הבית המבוקש של אולפני רוקפילד המפורסמים, שהיו בבעלות הגיטריסט והמפיק דייב אדמונדס. הוא היה חלק מקצועי שהשלים את הפאזל.

הרביעייה נכנסה למרתון חזרות אינטנסיביות ובמאמץ משותף הצליחה לגרד 160 לירות שטרלינג כדי לממן הקלטת דמו עם חמישה שירים. את הקסטה הם שלחו, בתקווה קלושה, לשדרן הרדיו צ'רלי גילט, שהגיש תוכנית שבועית פופולרית ברדיו לונדון. גילט שמע את SULTANS OF SWING ונדלק. הוא זרק הכל הצידה, שינה את הפלייליסט בזמן אמת והשמיע את השיר. זה היה ניצוץ. אנשי תעשיית המוזיקה נהגו להאזין בקביעות לגילט כדי לאתר את הדבר הגדול הבא, וחברת התקליטים PHONOGRAM זינקה על המציאה והחתימה את הלהקה בסוף 1977.

בעוד סצנת הרוק מסביב התעסקה בסיכות ביטחון וצעקות, מארק נופפלר, חמוש בגיטרת הפנדר סטראטוקאסטר האדומה והאייקונית שלו, הציג קו אחר. אגב, הסאונד הייחודי של מארק לא הגיע רק מהכלי עצמו: בשונה מרוב גיטריסטי הרוק של התקופה, הוא ניגן ללא מפרט, בעזרת האצבעות בלבד. הטכניקה הזו, שאותה שכלל מתוך האזנה לבלוז ישן ומוזיקת פולק, העניקה לכל תו טקסטורה אישית, כמעט דיבורית, והפכה לחתימת הקול המובהקת שלו. בראיון למלודי מייקר הוא הבהיר את משנתו: "אין טעם לשאול אותי מה דעתי על הסקס פיסטולס. זה פשוט לא רלוונטי. באנגליה נוצר מצב מעוות שבו אם מישהו עומד על במה עם פסנתר, מיד חושבים שהוא מבצע מוזיקה רגישה כמו גילברט אוסאליבן או אלטון ג'ון. הכל התעוות. אנשים מקבלים תמונה שגויה על מוזיקה, כאילו שמכונות עשן על הבמה מיד מסמלות רוק כבד. אנגליה מתקשה לעכל מוזיקה טהורה, נטו. הם חייבים לקשר אותה לחפצים".

בזמן שהלהקה חיממה את להקת הגל החדש TALKING HEADS, החל החיפוש אחר מפיק לתקליט הבכורה. המשימה לא פשוטה, שכן הסאונד הנקי והשורשי של החברים נחשב ללא אופנתי בעליל. לבסוף, מאף ווינווד, אחיו של סטיבי וינווד ומאתר כישרונות ומפיק בעצמו, לקח על עצמו את האתגר. ב-14 בפברואר 1978, הם נכנסו לאולפני BASING STREET בלונדון.

השירים כבר היו מהודקים מההופעות החיות, מה שאיפשר עבודה מהירה ויעילה. עם זאת, כמה שירים כמו SACRED LOVE, REAL GIRL ו-EASTBOUND TRAIN נשארו בחוץ (האחרון ימצא את דרכו כבי-סייד לסינגל SULTANS OF SWING). "נתנו לנו שלושה שבועות לסיים הכל", אמר ג'ון אילזלי. "בהתחלה זה נשמע כמו נצח, אבל לקראת הסוף התחננו לעוד שבוע. אחרי ויכוחים, אישרו לנו. הכרנו את השירים מעולה, אבל באולפן היינו צריכים לבנות אותם מחדש". ווינווד, שהיה חד וקר רוח, דחף את הלהקה להקליט בשיטה של "הופעה חיה באולפן". הוא הבין שהקסם של דיר סטרייטס הוא בנגינה המלוכדת שלהם, וסירב לאפשר עודף של אפקטים או עריכות יתר. הוא דרש מווית'רס להימנע ממעברי תופים מורכבים ולשמור על קצב יציב ופשוט, מה שביאס את המתופף המנוסה. אבל דווקא הגישה המינימליסטית הזו היא שתרמה לקסם הנצחי של התקליט, שנשמע רענן וצלול עד היום.

השירים בתקליט סודרו כמעין יומן אישי של מארק נופפלר. הצד הראשון נפתח עם DOWN TO THE WATERLINE, זיכרון ילדות נוסטלגי מנהר הטיין, וממשיך בארבעה שירים המשרטטים את התפוררות נישואיו ואהבות נכזבות. ב-WATER OF LOVE הוא שר: "פעם הייתה לי אישה, אבל היא עזבה". וב-SETTING ME UP הוא מאשים: "כל מה שרצית היה חלק מהאקשן / ועכשיו את מדברת איתי על גבר אחר". בשיר SIX BLADE KNIFE הוא שר: "לכל אחד יש סכין שנועד להיות מה שירצו - מחט מזרק, אישה או משהו שאינך יכול לראות". ובשיר שחותם את הצד הראשון, SOUTHBOUND TRAIN, הוא שר: "האישה הזו עכשיו עם המאהב שלה / לא רוצה לראותה לעולם".

הצד השני של התקליט נפתח בלהיט הגדול על הרכב ושמו 'המושלים בסווינג'. מעניין לציין ש-SULTANS OF SWING לא היה מטאפורה או שיר בדיוני לחלוטין – מארק כתב אותו בהשראת להקת ג'אז של חובבים חסרי כל סיכוי מסחרי שהוא ראה מופיעה בפינה אפלולית של פאב בדרום לונדון. הניגוד בין התיאור המפואר של ה"סולטנים" לבין המציאות הדלה של הלהקה על הבמה הניב את האירוניה המושלמת שהפכה את השיר ללהיט. ולמי שתהה מי אלו 'גיטר ג'ורג' ו'הארי' שמוזכרים בשיר הזה, רבים חשבו כי הם הגיטריסטים ג'ורג' יאנג (אח של שני הפרחחים הקטנים שהקימו את איי.סי.די.סי) והארי וואנדר. שניהם היו בלהקת הפופ EASYBEATS, שהייתה פופולארית מאד בסוף שנות השישים. מארק עבד בסוף הסיקסטיז ותחילת הסבנטיז ככתב מוזיקה לעיתון והכיר היטב את הסצנה של עולם הרוק.

השיר IN THE GALLERY נכתב לאחר ביקור שערך מארק בתערוכת פיסול של חבר קרוב. ג'ון אילזלי, שנכח עימו שם, סיפר: "שנינו הסתובבנו שם ולא האמנו לכמות הזבל שהוצג שם כאומנות. זה היה נוראי. בדרך חזרה ראיתי את מארק כותב במחברתו בעצבנות. אחרי שעה כבר היו לו המילים לשיר הזה". שני השירים החותמים, WILD WEST END ו-LIONS, נכתבו ממש בסמוך לתחילת ההקלטות.

עם סיום ההקלטות נערכה מסיבה חגיגית, במסעדה בדרך פורטובלו שבלונדון, בה נכחו חברי הלהקה ונציגים מחברת התקליטים. היה להם בהחלט מה לחגוג, אבל הצרות לא הסתיימו פה. ויכוחים רבים ניצתו בעניין עיצוב העטיפה. כשחברי הלהקה ראו את הציור שחברת התקליטים הציעה, הם פתחו בצעקות, אבל נאלצו להיכנע. התמונות של הארבעה, בצד האחורי של העטיפה, צולמו ביום קר מאד במחסן בדרום לונדון, בשעת שחר. הארבעה לא רצו כלל להצטלם אז והיו במצב רוח זועף מאד.

במאי 1978 יצא הסינגל SULTANS OF SWING ו... כלום לא קרה. הוא דשדש במצעדים. הלהקה יצאה לסיבוב הופעות כחימום ללהקת הרוק האמריקאית STYX. "הם היו בלתי נסבלים", אמר אילזלי. "הם לא היו מוכנים לקבל את העובדה שהם היו גדולים בארה"ב אבל שום כלום במקומות אחרים. הופענו איתם שלוש פעמים לפני שהם החליטו לחתוך מהעניין ולחזור הביתה. חברי הלהקה ההיא היו ממש לא נגישים כבני אדם. הם אפילו לא אמרו שלום בלובי של המלון. זה היה פאתטי ואני חשתי מאוכזב מכך שהדביקו אותנו לחבורה שכזו".

אבל אז, כשהתקליט המלא יצא, משהו החל לקרות. מפה לאוזן, הסיפור על ארבעת המוזיקאים המוכשרים להפליא החל להתפשט. נראה שהצרות הצרורות, לפחות לעת עתה, הושמו בצד. אה כן... וכשהתקליט יצא אז בארצנו, חברת התקליטים המקומית דאגה להדפיס על העטיפה בעברית את שם הלהיט באנגלית כשלצדו הכיתוב בעברית, "המושלים בסווינג".

מלחמת העולמות הענקית. ב-9 ביוני בשנת 1978 יצא אלבום כפול ומרהיב ששמו THE WAR OF THE WORLDS, אותו רקח ג'ף וויין. מה היה שם? בואו לקרוא...

אף אחד לא היה מאמין, בשנים האחרונות של המאה ה-19, כי העניינים האנושיים נצפו מעולמות נצחיים בחלל. אף אחד לא יכול היה לחלום שאנו נבחנים, כשמישהו עם מיקרוסקופ חוקר יצורים שמתנחלים ומתרבים בטיפת מים. אנשים מעטים אפילו התייחסו לאפשרות של חיים על כוכבי לכת אחרים. ובכל זאת, מעבר למרחבי החלל, המוחות הטובים מאלו שלנו התייחסו לכדור הארץ הזה בעיניים מקנאות. ובאיטיות ובוודאות - הם תכננו את תוכניותיהם נגדנו..."

כך, בקריינותו הדרמטית של השחקן ריצ'רד ברטן, נפתח אחד האלבומים המרשימים יותר שיצאו בשנת 1978. זה אלבום כפול, עם עטיפה מרהיבה ומצמררת, חוברת מושקעת וצוות מיומן של זמרים ונגנים שנקרא בשם WAR OF THE WORLDS (מלחמת העולמות). זה פסקול ילדות שלי ואני מאוהב בו עד היום. האלבום זכה להצלחה בינלאומית אדירה, מכר מיליוני עותקים ברחבי העולם והפך ליצירת קאלט שמעולם לא יצאה מהתודעה, תוך שהוא פורץ דרך בשילוב הייחודי והמורכב בין רוק מתקדם, מוסיקה תזמורתית וסיפור דרמטי. אז נכון, אני זוכר איך באייטיז כיכבה המוסיקה שבאלבום הזה כצלילי רקע בפרסומות בקולנוע או באולמות אירועים עתירי בורקס ורבע עוף. אבל היי, מדובר באלבום מדהים ומרשים. לא פחות מזה.

בגדול, מדובר בהפקה מוסיקלית תסכית רדיופוני ששודר כארבעים שנה לפני כן והבהיל רבים. התסכית התבסס על סיפור שכתב הסופר הבריטי ה. ג'. וולס ויצא לאור בשנת 1898. זה היה בליל כל הקדושים כשהתסכית, בקריינותו של אורסון וולס, סיפר על השתלטות חוצנים על ניו יורק. התסכית עורר בהלה גדולה ונטע את המחשבה שאיננו לבד ביקום הזה. ועדיין, בהקשבה לאלבום כפול זה, קשה שלא לחוש בפחד של כוח שעלול להשתלט מרחוק.

היה זה ג'ף וויין, מוסיקאי מניו יורק שהגיע לאנגליה בשנת 1966, שרקח את הדבר. וויין עסק לפני כן בנגינה ועיבודים להרכבים שונים כמו גם כתיבת מוסיקה לפרסומות. עד שבשנת 1975 ניגש עם אביו (כותב ומפיק תאטרון ושמו הארי וויין) לכתוב את הבסיס ליצירה נרחבת זו. במשך כשנתיים וחצי לקח להם לכתוב את הכל וגם לגייס את צוות הנגנים והזמרים שהתאים להם. בינתיים גם היו הם צריכים להשיג את כל האישורים מבעלי זכויות למיניהם. את המילים ליצירה כתב גארי אוסבורן, שכשהאלבום ייצא הוא יהיה למספר שנים התמלילן של אלטון ג'ון (במקום ברני טאופין).

ריצ'רד ברטן הוא הקריין שמספר את הסיפור מזווית ראייתו. ג'סטין הייוארד (מהמודי בלוז) הוא הזמר ששר את מחשבותיו של הקריין. פיל לינוט (הזמר / בסיסט בלהקת ליזי הרזה) מגלם את נת'ניאל שכוחות הרשע השתלטו עליו. הזמרת / שחקנית ג'ולי קובינגטון מגלמת את אשתו, בת'. דייויד אסקס, שהיה אז כוכב גדול כזמר, מגלם את איש הארטילריה שבא להילחם נגד החוצנים. הזמר כריס ת'ומפסון (אז בלהקת MANFRED MANN'S EARTH BAND) ביצע באלבום את סיפורה של ספינת THUNDER CHILD שבאה להילחם נגד העב"מים אך הובסה. ג'ף וויין הסביר בהמשך שהוא דאג שכל צוות המשתתפים יהיה בריטי למהדרין (עם ניחוח אירי מקולו של לינוט).

הנגנים בהפקה משומנת זו מעוטרים גם בצלילי אפקטים שממחישים היטב את הסיפור של הטוב מול הרשע. קרני הלייזר המאיימות של החוצנים משתקפות בצלילי סינטיסייזרים משוכללים וצלילי גיטרה מדויקים; וויין אף יצר את קריאת ה-"ULLA!" המפורסמת של המכונות, שהפכה לאחד הצלילים המזוהים ביותר בתולדות המוסיקה המוקלטת. וקולו של ברטן בוקע שוב ושוב כקולו של קריין חדשות הבא לדווח לנו מהשטח.

בתקליט הראשון מהשניים מספרים לנו על בואם של היצורים המאיימים וניסיונות האנושות להילחם בהם, עד שבסוף הצד השני ברור לנו שהם השתלטו על כדור הארץ. התקליט השני מספר על כדור הארץ שנשלט בידי המאיימים. המין האנושי מנסה למצוא דרך לברוח מהמצב האיום הזה. עד שהם מוצאים מקלט מתחת לפני האדמה. המין האנושי בונה שם את מקומו. במחתרת. המצב נראה גמור.

ברטן הקריין מגלה בסוף הסיפור (ברצועה ששמה DEAD LONDON): "בפתאומיות נפסק הצליל. לפתע, השממה, הבדידות, הפכו בלתי נסבלים. בזמן שהקול הזה נשמע, לונדון עדיין נראתה חיה. עכשיו פתאום כל מה שנשאר זה שקט. הרמתי את עיני וראיתי מכונה שלישית שהיא זקופה וחסרת תנועה, כמו האחרות. החלטה מטורפת החזיקה אותי, הייתי נותן את חיי למאדים. כאן ועכשיו צעדתי בפזיזות לעבר הטיטאן וראיתי שהמון ציפורים שחורות הסתובבו והתגודדו סביב מכסה המנוע. התחלתי לרוץ לאורך הכביש. לא הרגשתי שום פחד, אלא התרוממות רוח פרועה ורועדת, כשרצתי במעלה הגבעה לעבר המפלצת חסרת התנועה.

מתוך מכסה המנוע היו תלויים קרעים אדומים מהם ניזונו הציפורים הרעבות והמנקרות. התקרבתי עד לפסגת גבעת פרימרוז, מחנה המאדים היה מתחתי. במכונות ההפוכות שלהם היו אנשי המאדים - הרוגים. הם נהרגו, לאחר שכל המכשירים של האדם כשלו להכניעם. הם נהרגו על ידי הדבר הצנוע שעל כדור הארץ, חיידקים. חיידקים דקים, בלתי נראים! מאותו הרגע - הם נידונו למיתה. הסבל הסתיים. האנשים הפזורים ברחבי הארץ, מיואשים, ללא מנהיגים, מורעבים... האלפים שברחו בים כולל זו היקרה לי ביותר, כולם יחזרו. הדופק של החיים, שמתעצם ומתעצם, יכה שוב.

כמו החיים שחוזרים לשגרה, שאלת ההתקפה הנוספת ממאדים גורמת לדאגה אוניברסלית. האם הכוכב שלנו מוגן? או שזמן השלום הינו על זמן שאול? יכול להיות שהכוחות הרחוקים למדו את שיעוריהם ואפילו מחכים להזדמנות שלהם. אולי העתיד לא שייך לנו - אלא למאדים?". האלבום מסתיים ברצועה ושמה EPILOGUE, שבה נשמעים קולות כאילו הבאים מסוכנות החלל נאס"א החוקרת את המאדים.

הקונטרול שבפסדינה: "זה נראה טוב. זה הולך טוב. אנחנו מקבלים תמונות נהדרות כאן בנאס"א קונטרול פסדינה. כלי הנחיתה נגע במאדים 28 קילומטרים מנקודת המטרה. אנו מסתכלים על נוף מדהים, זרוע עם סוגים שונים של סלעים - אדום, סגול .... איך זה לדעתכם, ברמודה?"

קונטרול ברמודה: "פנטסטי! תסתכלו על החולית".

קונטרול פסדינה: "היי, חכו! אני מקבל איתות. עכשיו אני מאבד את אחד הכלים. הי ברמודה, אתם מקבלים את זה?"

קונטרול ברמודה: "לא. איבדתי קשר. יש המון אבק שם".

קונטרול פסדינה: "עכשיו איבדתי את הכלי השני. יש לנו בעיה כאן".

קונטרול ברמודה: "כל הקשר אבד. פסדינה, אולי האנטנה שלכם...."

קונטרול פסדינה: "מה זו ההתלקחות הזו? רואים את זה? התלקחות ירוקה, שמגיעה ממאדים. סוג של ערפל ירוק מאחוריו. זה הולך ומתקרב. אתה מבין את זה, ברמודה? היכנס, ברמודה! יוסטון, כנסו! מה קורה? מנסה להשיג את תחנת 43, קנברה, תעני קנברה! מנסה להשיג את תחנת 63, אתה שומע אותי, מדריד? מישהו יכול לשמוע אותי? תענו לי - תענו לי!...".

בתחילת יוני וכשבוע לפני צאת התקליט יצא תקליטון ובו גירסה ערוכה את השיר FOREVER AUTUMN, בביצועו של ג'סטין הייוארד. רבים לא יודעים שהלחן של שיר זה שימש שנים לפני כן את וויין, כשהגיש מוסיקה לפרסומת לחברת לגו. בהמשך, וגם לפני כניסתו למלחמת העולמות, הוא הוקלט על ידי ההרכב ויגראס אוסבורן (שכלל בתוכו את אוסבורן התמלילן) לאלבומם QUEUES.

וויין: "לא יכולתי למצוא מלודיה טובה מזו, אז בחרתי להשתמש בלחן שוב". הייוארד סיפר שהתאהב בלחן כשהוצע לו והקלטת שירתו נעשתה בלילה אחד באולפן. לאחר ההקלטה סיפר לו וויין את מהות כל הפרויקט. הייוארד התלהב ושובץ בעוד מקומות באלבום. הייוארד: "לא פגשתי את שאר משתתפי האלבום עד שנערכה מסיבה חגיגית לכבוד צאתו".

במקור היה אמור זה להיות אלבום בודד אך ההפקה תפחה וחברת התקליטים (סי.בי.אס) החלה להערים קשיים. וויין הבין שאין מנוס וגייס את שאר הכסף בידיעה שאם הפרויקט לא יצליח, הוא יאבד את ביתו. ההקלטות לא היו חפות רגעים מסמרי שיער. וויין: "האסון הבלתי צפוי היחיד היה יום אחד, זמן קצר לאחר השלמת המיקסים, נכנסתי למשרדי ומנהל אולפני ההקלטה ADVISION, רוג'ר קמרון, התקשר אלי ואמר 'ג'ף, אתה יושב?'. אני אמרתי 'לא'. הוא אמר, 'שב!'. כך גם ידעתי לפי הטון שלו שמשהו חמור מאוד קרה. חשבתי שהוא עומד לומר לי שג'ף יאנג טכנאי ההקלטה שלנו עבר התקף לב ומת.

הוא אמר, 'אני לא יודע איך לספר לך את זה, אבל צד ארבע נחתך בטעות על ידי מכשיר ההקלטה שלנו זמן קצר אחרי שיצאת מהאולפן. יאנג חשב שמדובר בסליל ובו הקלטות לא נחוצות מהסשנים. כל מה שאנחנו יכולים לעשות זה להציע לך זמן אולפן בחינם לעשות מיקס חדש לצד הרביעי'. הייתי בשילוב של הלם והקלה, והכי חשוב שאיש לא מת, אבל עמדתי בפני משימה קשה".

המלך הארגמני הוא עירום. ב-9 ביוני בשנת 1972 נחת בחנויות תקליט שלא דומה לשום דבר אחר שיצא לפניו או אחריו תחת השם קינג קרימזון. קראו לו EARTHBOUND, והוא היה תקליט הופעה חיה של להקה לא הייתה קיימת. מין מסיבת סיום הגיעה אחרי שהאורחים הלכו הביתה.

האם מדובר בבדיחה רעה או בטעות טכנית גורלית? כן, התקליט הזה נשמע כאילו הוא הוקלט במכונת הקלטה זעירה ופשוטה, כזו שמישהו דחף עמוק בתוך הכיס של מעריץ אי שם בשורות האחוריות של האולם, וזה פחות או יותר מה שקרה במציאות. רמת הסאונד קופצת למעלה ולמטה בלי הפסקה עד שהאוזניים פשוט משתגעות. המיקס פשוט נוראי, התופים משתלטים על כל דבר אפשרי, עד כדי כך שהגיטרה של פריפ נשארת לעיתים קרובות לגמרי מחוץ לתמונה. וזה קרה ב-1972, תקופה שבה טכניקות ההקלטה היו משמעותיות הרבה יותר מתקופות מוקדמות כמו מה שייצא עם הביטלס באלבום LIVE AT THE HOLLYWOOD BOWL.

על הנייר, ההרכב עדיין היה אותו הרכב מהתקליט הקודם, ISLANDS, עם המנהיג הבלתי מעורער רוברט פריפ, הבסיסט בוז בורל (שבכלל היה זמר ופריפ לימד אותו לנגן בס מאפס), המתופף איאן וואלאס והסקסופוניסט והחלילן מל קולינס. על המילים והקונספט עוד היה חתום פיטר סינפילד, אבל מערכת היחסים שלו עם פריפ כבר עלתה על שרטון והוא היה בדרכו החוצה. בסוף סיבוב ההופעות האמריקאי, הלהקה פשוט התפרקה באווירה עכורה למדי.

פריפ מצא את עצמו לבד באנגליה, מול הררי קלטות מסיבוב ההופעות. הוא היה חייב לפי חוזה לספק תקליט נוסף לחברת התקליטים. בתחילה נשקל לקרוא לתקליט בשם LIVE IN THE USA, אלא שכאן הסיפור מקבל טוויסט ביזארי. ההקלטה עצמה לא נעשתה באמצעים מקצועיים, אלא הוקלטה על גבי מכשיר הקלטה נייד מסוג AMPEX ששימש להקלטות קסטה פשוטות, מה שהסביר מלכתחילה מדוע הסאונד היה כה דל ורווי רעשי רקע. מכל הקלטות שהיו לו, בחר פריפ דווקא באחת עם סאונד שיגרום לטכנאי הקלטות שוחרי סאונד שאינו LO-FI להחוויר. האיכות הייתה, בלשון המעטה, של בוטלג מהגיהינום. לא היה שום סיכוי להציל את הסאונד או לשפר אותו לרמה מסחרית סבירה. האם היה זה אקט של חבלה אמנותית מכוונת מצד פריפ? רצון להגיד "הנה התקליט שלכם, עכשיו תעזבו אותי בשקט"?

כדי להוסיף חטא על פשע, התקליט יצא בלייבל המוזל של חברת איילנד, שנקרא באופן אירוני למדי HELP – שם שהיה אמור להוות רמז עבה למצבה הכלכלי של הלהקה ולמהות המוצר שהוגש לקהל. זה היה סוף כל כך לא זוהר להרכב שיצר קלאסיקות כמו FORMENTERA LADY. התחושה הכללית מהתקליט הייתה של התחייבות חוזית ותו לא. פריפ עשה את המינימום כדי לצאת ידי חובה. חברת התקליטים האמריקאית בה הייתה חתומה הלהקה, אטלנטיק, שמעה את התוצאה וסירבה בתוקף להוציא את התקליט בארצות הברית. האנשים בה פחדו, ובצדק, שהסאונד המחריד יגרום לגל של החזרות עותקים המוני מהחנויות.

ומה חשבו המבקרים? ובכן, הדעות היו חלוקות באופן קיצוני. עיתון מלודי מייקר דווקא מצא צדדים חיוביים וכתב ש"הלהקה הנהדרת הזו מושכת לכיוונים מוזיקליים שונים ומפתיעים", כנראה בהתייחסו לקטעים המאולתרים כמו PEORIA. לעומתם, ברקורד מירור היו הרבה פחות סלחניים וקבעו שבתקליט הזה הלהקה "נופלת מכל תואר מלוכה שהוא".

למרות כל הבעיות, בתוך החספוס והסאונד הדל, הסתתרו כמה מהביצועים החיים העוצמתיים והפרועים יותר של הלהקה. סולו הגיטרה של פריפ בקטע 21st CENTURY SHIZOID MAN נחשב עד היום לאחד הגדולים שלו מאותן השנים. שאגת הסקסופון של מל קולינס בקטע האינסטרומנטלי GROON, שהיה במקור צד ב' של סינגל, היא לא פחות ממטלטלת. עבור חובבי המוזיקה, GROON מייצג את נקודת המפגש של קרימזון עם עולם הג'אז-פיוז'ן של תחילת שנות ה-70, והוא משתרע על פני רבע שעה של אלתור טהור. הוא כולל סולו תופים ארוך ואכזרי (לטובה או לרעה - תלוי מה השקפתכם בנוגע לסולואי תופים) של איאן וואלאס, ובסיומו פריפ משחרר את כל העכבות בסערה מחרישת אוזניים של פידבק. עדיין - האם לסבול את איכות ההקלטה רק בגלל שזה משהושל קינג קרימזון? לא יודע. לא נראה לי. אבל זה עניין של טעם.

שנים רבות, פריפ עצמו התכחש לתקליט ומנע כל הוצאה מחודשת שלו, כאילו הודה בטעות המרה. הוא ראה בו כתם שחור על מורשת הלהקה (ממש כמו צבע העטיפה). אך באופן אירוני, ככל שפריפ ניסה לקבור את התקליט, כך גברה הדרישה מצד המעריצים, שראו ב-EARTHBOUND מסמך היסטורי נדיר. הקסם שלו היה דווקא בפגמים שלו – באנרגיה המתפרצת, בתחושת הסכנה ובתיעוד של להקה על סף התפרקות.

עבור וואלאס ובורל, החוויה בלהקה הייתה קשה ומתסכלת. הם תפסו את פריפ כדמות קפדנית ושתלטנית שקשה לעבוד איתה. התקופה הזאת, ותקליט הסיום העלוב הזה בפרט, היו בשבילם אפיזודה רעה שרק רצו לשכוח. אז למי התקליט הזה מתאים? הוא מומלץ בחום בעיקר לארכיאולוגים מוזיקליים ולמעריצים האדוקים ביותר של הלהקה, אלו שחייבים להחזיק כל צליל שנעשה אי פעם על ידי פריפ וחבריו. כל השאר? מוטב שיתרחקו וישקיעו את זמנם בתקליטים המופתיים באמת של הלהקה. אחרי הכל, מיד אחרי הפיאסקו הזה, פריפ הרכיב מחדש את הלהקה עם ג'ון ווטון וביל ברופורד. כן, לפעמים צריך לגעת בתחתית כדי לזנק הכי גבוה שאפשר.

גם זה קרה ב-9 ביוני: מהונג קונג ועד ניו ג'רזי, מקרבות על תנועות ידיים ועד הקלטות שנולדו מינו, הנה מה שקרה בתאריך הזה לאורך השנים.

1941: נולד הלורד של האורגן

היום נולד ג'ון לורד, הקלידן המבריק של להקת דיפ פרפל. לורד היה חלוץ בשילוב של רוק כבד עם מוזיקה קלאסית, והצליל הייחודי של אורגן ההאמונד שלו הפך לאחד מסימני ההיכר של הלהקה. בשנת 1971, בראיון למגזין NME, הוא שטח את משנתו פורצת הדרך: "הפער בין מוזיקאים קלאסיים למוזיקאי הרוק מתרחב מדי יום. מבחינתי, מוזיקה תמיד צריכה להיות כיף, זה לא צריך להיות מאמץ, לא למוזיקאים ולא לקהל. תקשורת, בידור. ככל שהענפים מתרחקים זה, כך יש פחות סיכוי שהמוזיקה תציל את העולם. אני מאמין שיש צורך במדיה מעורבת, כי אם כל המוזיקאים יתאחדו ויפסיקו לצעוק אחד על השני, יש סיכוי שהם יהיו מסוגלים לתקשר וכך אולי אנשים אחרים יצליחו גם כן. ספגתי מכות על כך שניסיתי לשים מוזיקת ​​רוק בעולם הקלאסי שלהם, אבל לא ניסיתי לרומם את הפופ. רק ניסיתי ליצור רמה חדשה למטרת הנאה. כל מה שצריך לעשות זה לפתוח את האוזניים. גם אם חבר אחד מקהל של 12,000 איש קולט את זה, אז השגתי משהו. המטרה הראשונה של המוזיקה היא לבדר. אחר כך, בסדר, אפשר לכתוב חיבורים על איך וודסטוק הפך לקול של הצעירים. אסור למוזיקאים לעלות לבמה ולחשוב על מוזיקה כחיה פוליטית. שירי המחאה המוקדמים של דילן היו בסדר אבל הם היו קודם כל אמנות טובה". לורד הלך לעולמו ביולי 2012 ממחלת הסרטן.

1949: המוח המתקדם של CURVED AIR

נולד פרנסיס מונקמן, הקלידן והמוח היצירתי מאחורי להקת הרוק המתקדם הבריטית CURVED AIR. לאחר פירוק הלהקה בשנת 1972, הוא העמיק את הקשרים שלו ושיתף פעולה עם רוברט וויאט. במסגרת זו אף נשקלה הצטרפותו כקלידן ללהקת MATCHING MOLE. בסוף זה לא קרה, אך מונקמן המשיך להרחיב את אופקיו המוזיקליים.

בהמשך הקריירה, הוא הוכיח את יכולתו לגשר בין עולמות המוזיקה כשהקים את להקת SKY, שזכתה להצלחה מסחרית אדירה בזכות השילוב הווירטואוזי בין רוק למוזיקה קלאסית יחד עם הגיטריסט ג'ון ויליאמס. מעבר לעשייה הלהקתית, הוא הותיר חותם גם כמלחין פסקולים מוערך, הבולט שבהם הוא לסרט THE LONG AND GOOD FRIDAY. בשנותיו המאוחרות, מונקמן הפך לאדם רוחני ושימש כנגן עוגב בכנסיות, כשהוא סוגר מעגל ושב אל שורשיו המוזיקליים הקלאסיים. הוא מת בשנת 2023.

1950: נולד הבסיסט של זיגי סטארדסט ואוריה היפ

טרבור בולדר, הבסיסט שהיה חלק בלתי נפרד מלהקת הליווי המהוללת של דייויד בואי, "הכבישים ממאדים", בין השנים 1971 ל-1973, נולד ביום זה. בולדר לא רק ניגן את קווי הבס הבלתי נשכחים באלבומי מופת של בואי, אלא גם תרם למראה האייקוני של התקופה עם תספורת פאות הלחיים הייחודית שלו, שהפכה לאחד מסמלי ההיכר הוויזואליים של הגלאם-רוק.

לאחר התקופה הזוהרת עם בואי, הוא הצטרף ללהקת אוריה היפ והפך לחבר ותיק ומשמעותי בה. הוא נשאר נאמן ללהקה במשך למעלה משלושה עשורים, תרם לא רק בנגינת בס וקולות רקע, אלא גם בכתיבת שירים, והיה עמוד התווך של הצליל שלה עד סוף ימיו. בולדר מת מסרטן במאי 2013.

1957: לנון הצעיר מנסה את מזלו בטלוויזיה

ג'ון לנון, יחד עם חבריו להרכב הנעורים QUARRYMEN (אנשי המחצבות), הגיעו לאודישן לתוכנית הכישרונות הטלוויזיוני של "מגלה הכוכבים" קארול ליבייס. מה בדיוק קרה שם באותו יום גורלי? את כל הפרטים המלאים תגלו בספר שכתבתי על הביטלס, "ביטלמאניה!".

1958: החתונה שהרסה קריירה

שערוריה בעיתון SUN: בשנת 1958, סאם פיליפס, הבוס הגדול של חברת התקליטים SUN, מצא את עצמו במצב בלתי אפשרי. הוא פרסם מודעת ענק בעיתון כדי לנסות להסביר לעולם למה כוכב הרוק'נ'רול הפרוע שלו, ג'רי לי לואיס, בחר בגיל 22 להתחתן עם מירה, בת דודתו בת ה-13. כן, קראתם נכון. הסקנדל התפוצץ בעת סיבוב הופעות בבריטניה והתוצאות היו הרסניות. תחנות רדיו החרימו אותו והקריירה צללה לתהום. המודעה, איך לומר בעדינות, לא ממש שכנעה אף אחד.

1964: הביטלס מול חומה של אדישות (יחסית) בהונג קונג

הביטלס נחתו בהונג קונג והעניקו שני קונצרטים בתיאטרון הנסיכה בקאולון, עם להקת החימום THE MAORI HI-FIVE. אבל רגע, מישהו חסר. רינגו סטאר אושפז עם דלקת שקדים, ואת מקומו על התופים מילא המתופף המחליף ג'ימי ניקול. יחצ"ן הלהקה, דרק טיילור, נזכר: "המקום היה מיושן והוא לא היה מלא. מחירי כרטיסים היו גבוהים מדי". ואכן, האמרגן המקומי דאג לגבות 75 דולר הונג קונגי לכרטיס, סכום שווה ערך למשכורת שבועית ממוצעת דאז. התוצאה: מעריצים רבים פשוט לא יכלו להרשות לעצמם את התענוג. פול מקרטני סיכם זאת כך: "הייתה הופעה די בינונית. אני לא חושב שנהנינו יותר מדי, למרות שלפחות אפשר היה לשמוע אותנו, לשם שינוי".

1964: לילה אחד, יין בוז'ולה ותקליט שלם

בשעה 19:05, בוב דילן נכנס לאולפן A של קולומביה רקורדס עם נרתיק הגיטרה שלו. המפיק, טום ווילסון, לחש לעיתונאי נט הנטוף שנכח שם: "אין לי מושג מה הוא הולך לחשבון הלילה". האווירה הייתה משוחררת, דילן וחבריו הביאו שני בקבוקי יין בוז'ולה, ועד 1:30 לפנות בוקר, הקסם קרה. ב-35 טייקים בלבד, דילן הקליט אחד עשר שירים לתקליט החדש שלו, ANOTHER SIDE OF BOB DYLAN, ועוד ארבעה שירים שנותרו בחוץ. באותה שנה, דילן הכריז על שינוי כיוון: "אין כאן שירים להפניית אצבעות. אני לא רוצה לכתוב בשביל אנשים יותר, לא רוצה להיות דובר. מעתה ואילך, אני רוצה לכתוב בשבילי".

1970: ד"ר דילן וסוף המשחק של פיטר גרין

פרינסטון: בוב דילן, חמוש במשקפי שמש, עלה לבמה באוניברסיטת פרינסטון היוקרתית כדי לקבל תואר דוקטור של כבוד במוזיקה. הוא לא נשא נאום, אבל עצם הנוכחות שלו הייתה אירוע בפני עצמו.

לונדון: הגיטריסט המהולל פיטר גרין, לאחר שעזב את להקת פליטווד מאק שהקים, נכנס לאולפני DE LANE LEA. הוא אסף כמה חברים, בניהם הפסנתרן זוט מאני, והם פצחו בג'אם סשן חופשי לחלוטין. בסיום ההקלטה, מאני זרק את מעילו על כתפו, אמר לגרין "נתראה בתקליט" ויצא. גרין לקח את הסלילים הביתה, ערך אותם ויצר מהם את תקליט הסולו הראשון והניסיוני שלו, END OF THE GAME.

1972: הבוס חותם על עסקה גרועה ובראון צועק THERE IT IS

ברוס ספרינגסטין חתם על חוזה הקלטות עם קולומביה. או לפחות כך הוא חושב. בפועל, מי שחתמה על החוזה הייתה חברת ההפקות של מנהלו, מייק אפל. ספרינגסטין הצעיר והתמים לא הבין את המשמעויות המשפטיות, שהעניקו למנהלו את הבעלות על כל שיריו. הטעות הזו עלתה לו ביוקר, והובילה לתביעה משפטית מרה שהשביתה אותו מפעילות בין 1975 ל-1978, בדיוק בשיא ההמראה שלו.

בינתיים, הסנדק של הסול, ג'יימס בראון, הוציא תקליט חדש וקרא לו בשם הנכון והמדויק: הנה זה!.

ובאותו יום יצא תקליטון ללהקת הרוק החללי הבריטית HAWKWIND ששמו SILVER MACHINE. ובכן, מכונת הכסף הזו הפכה להיט וזה הביא למישהו שם הרבה כסף.

1974: האריסון מחליף נשים ומחתים להקות

ג'ורג' האריסון החתים לחברת התקליטים העצמאית שלו, DARK HORSE את... קבלו במחיאות כפיים את הרביעייה האמריקאית JIVA. שלוש שנים מאוחרות יותר, בשנת 1977, האריסון ופאטי בויד התגרשו רשמית לאחר 11 שנות נישואים. האריסון התחתן עוד באותה שנה עם אוליביה, בעוד פאטי כבר הייתה בזוגיות עם חברו הטוב ביותר, אריק קלפטון, שכתב עליה את השיר האלמותי LAYLA. מי אמר שעולם הרוק הוא לא אופרת סבון עם גיטרות חשמליות?

2017: הקרב על קרני השטן

הנה סיפור שיגרום לכם להרים גבה, אולי גם אצבע וזרת. בשנת 2017, ג'ין סימונס, בסיסט להקת קיס, הגיש בקשה לרשום כסימן מסחרי את תנועת "קרני השטן". לטענתו, הוא המציא אותה בשנת 1974 ואף הצטלם איתה לעטיפת התקליט LOVE GUN. אבל זמר המטאל הענק, רוני ג'יימס דיו, הכריז שנים קודם לכן שהוא זה שהביא את התנועה למטאל בהשראת סבתו הסיציליאנית, שנהגה לסמן אותה כדי להרחיק עין הרע. וכדי לסבך את העניינים, בסיסט בלאק סאבאת', גיזר באטלר, טען בספרו שדיו בכלל שאל ממנו את התנועה, לאחר שבאטלר עצמו נהג לעשות אותה עוד במהלך שנות השישים. לכו תדעו איך התחילו עם זה.

2015: נפרדים מג'יימס לאסט

המוזיקאי והמנצח הגרמני ג'יימס לאסט, שהפך נעימות קלילות לעולמית, הלך לעולמו בגיל 86. בישראל הוא ייזכר תמיד בזכות הנעימה BISCAYA, שהפכה לפסקול הבלתי רשמי של כל אולם אירועים עם רבע עוף ובורקס בשנות השמונים המוקדמות.

1915: נולד לס פול

זה הגיטריסט האמריקני שהמציא את גיטרת הגיבסון לס פול, טכניקת הקלטה רב ערוצית (מולטי-טראק) ועוד אפקטים הקשורים בעולם המוסיקה. הוא מת באוגוסט 2009.

2025: מלך הפ'אנק מת - סליי סטון, הילד הרע והגאון של הפ'אנק, הלך לעולמו בגיל 82.

הוא היה הכוכב המסחרר ששבר את כל החוקים, איחד קהלים והגדיר מחדש את גבולות הפופ, הרוק, הפ'אנק והסול. הוא נפרד מאיתנו לאחר מאבק ממושך במחלת ה-COPD ובעיות רפואיות נוספות. הוא הותיר אחריו מורשת מוזיקלית שתמשיך להדהד. ועוד איך להדהד!

"בצער עמוק אנו מודיעים על פטירתו של אבינו האהוב, סליי סטון", מסרה המשפחה. "סליי מת בשלווה, מוקף בשלושת ילדיו ומשפחתו המורחבת. בעודנו מתאבלים על לכתו, אנו מוצאים נחמה בידיעה שהמורשת המוזיקלית יוצאת הדופן שלו תמשיך להדהד ולתת השראה לדורות הבאים". המשפחה הוסיפה פרט מסקרן: "לאחרונה השלים סליי את כתיבת התסריט לסיפור חייו, פרויקט שאנו נרגשים לחלוק עם העולם בבוא העת".

בשיא הצלחתו, כשלהיטיו כיכבו במצעדים, המוזיקאי והזמר הממזרי והמבריק הציג תדמית אופטימית וזוהרת, שצעדה יד ביד עם רוח התקופה. הוא היה התשובה לכל השאלות: אמן שאיחד קהלים שחורים ולבנים והקפיץ המונים בהופעות מחשמלות. אך כל זה פינה את מקומו לדעיכה ארוכה וכואבת, כאשר השדים האישיים שלו הרסו את כל מה שבנה. אבל כשהוא היה בשיאו - לא היה מעליו!

המלך חזר!!! ב-9 ביוני בשנת 1972 הופיע אלביס פרסלי בפעם הראשונה בניו יורק, מאז שנת 1957.

זה היה באולם מדיסון סקוור גארדן וממש לפני ההופעה הראשונה מארבע ההופעות שנקבעו שם, נערכה מסיבת עיתונאים, בה נשאל וענה.

ש: אלביס, מה לקח לך כל כך הרבה זמן להופיע בניו יורק?

אלביס: אני חושב שהיינו צריכים לחכות לתורנו כדי להשיג את המקום הזה. אני רק מקווה שנעשה הופעה טובה לכולם.

ש: מר פרסלי, מדוע לדעתך עברת את כל הבדרנים האחרים כדי לזכות בפופולריות עצומה?

אלביס: אני לוקח ויטמין E! לא, אני רק צוחק. אני פשוט נהנה מהעסק. אני אוהב את מה שאני עושה.

ש: אני שומע מהרבה דיווחים בעיתונות שאתה באמת בן אדם ביישן, צנוע, נפלא. האם תסכים עם זה?

אלביס: אה, אני לא יודע מה גורם להם לחשוב על זה, קיבלתי, אתה יודע, את חגורת הזהב הזו ו...

(אלביס נעמד, פותח את כפתור חליפתו ומראה את חגורת הזהב שקיבל במתנה)

ש: האם אתה חושב שהקהל או המעריצים שלך משתנים במידה רבה כלשהי?

אלביס: זה על פי מה שאתה מדבר, אני לא יודע. לא, אני לא יודע, הייתי רוצה לחשוב כך.

ש: מה שאני מתכוון הוא, איזה סוג של קהלים אתה מושך עכשיו?

אלביס: ובכן, גיליתי שבקהל שיש לנו זה מעורב. זה אנשים מבוגרים, אנשים צעירים יותר וצעירים מאוד וכל סוגי האנשים שאתה מכיר, וזה טוב.

ש: האם יש לך פרויקטים חדשים? מה אתה מתכוון עכשיו אלביס?

אלביס: היה לי בדיוק סרט של סיבוב ההופעות האחרון שעשיתי. זה הקונצרט החי הראשון שצילמנו אי פעם, אז זה הפרויקט הבא שלי שיצא.

ש: אלביס, מה גרם לך סוף סוף לצאת מבידוד ולהחליט להופיע שוב בהופעות אישיות?

אלביס: פשוט התגעגעתי לזה. התגעגעתי לקרבה של קהל, של קהל חי. אז ברגע שיצאתי מחוזי הסרטים התחלתי לעשות שוב קונצרטים חיים.

ש: האם תמשיך לעשות יותר עבודה חיה בעתיד?

אלביס: אני חושב שכן. יש כל כך הרבה מקומות שעוד לא הייתי בהם. כמו שמעולם לא הופעתי בניו יורק. אף פעם לא הייתי בבריטניה.

ש: האם אתה רוצה ללכת לשם אז?

אלביס: הייתי רוצה, כן אדוני. הייתי רוצה מאוד. הייתי רוצה לנסוע לאירופה, אני רוצה לנסוע ליפן ולכל המקומות האלו. מעולם לא יצאתי מהארץ אלא בשירות צבאי.

ש: מר פרסלי, כפי שציינת את זמנך בשירות, מה דעתך על מפגני מלחמה והאם היית מסרב להתגייס?

אלביס: מותק, אני רק אשמור לעצמי את דעותיי האישיות על כך, כי אני רק בדרן ואני מעדיף שלא לומר.

ש: האם אתה חושב שבדרנים אחרים צריכים לסרב לגייס אותם?

אלביס: לא, אני אפילו לא יכול להגיד את זה!

ש: אלביס, אתה חושב שתשנה אי פעם את הסגנון שלך לגמרי?

אלביס: אני פשוט לא מרגיש שעדיין הגיע הזמן, אתה יודע? אולי אעשה זאת מתישהו אבל לא כרגע.

ש: אלביס, האם שקלת פעם להמשיך בקריירה פוליטית?

אלביס: לא אדוני. אין לי שאיפות אחרות בפוליטיקה או משהו כזה.

ש: האם אי פעם תשקול לעשות תפקיד קולנוע תובעני יותר?

אלביס: כן. הייתי רוצה לעשות משהו בדרך של תסריט לסרט אם אוכל למצוא את התסריט הנכון. למעשה, אנחנו מחפשים את זה עכשיו. אתה מדבר על דבר מסוג משחק ללא שירה? כן, הייתי רוצה לעשות את זה.

ש: אלביס, נראה שאתה נרתע ממוסיקת הרוקנרול בתקופה האחרונה. האם יש לך סיבה לכך?

אלביס: קשה מאוד למצוא סוג כזה של שיר. קשה למצוא חומר טוב בימינו.

ש: אבל נראה שאתה בכלל לא מקליט שום שירי רוקנרול.

אלביס: קשה מאוד למצוא שירי רוק טובים. אם הייתי יכול למצוא אותם הייתי עושה אותם.

ש: אלביס, הזכרת קודם שאתה רוצה לנסוע ליפן. האם אי פעם תשקול לצאת למסע הופעות שם?

אלביס: כן, אשמח ללכת לשם.

ש: מה ההקלטה המועדפת עליך שעשית אי פעם?

אלביס: זה השיר IT'S NOW OR NEVER. אתה מכיר את O SOLE MIO?

ש: אלביס, באיזו שעה הגעת לניו יורק?

אלביס: הגעתי אתמול בלילה מאוחר מאוד והייתי צריך ללכת לישון, כי יש לנו חזרה עכשיו ואני צריך לחזור לחזרה אחרי מסיבת העיתונאים הזו, אלא אם כן יש לך משהו טוב יותר עבורי.

(הצלמים בחזית צילמו תמונות במשך כחמש עשרה דקות כאשר מנהלו של אלביס, קולונל טום פארקר, הבחין כי אלו שבגב האולם לא הצליחו לצלם תמונות טובות)

קולונל פארקר: אני מבקש שחלק מהאנשים האלו שיש להם תמונות יעזבו הצידה וייתנו לחלק מהאנשים האחרים לקבל את התמונות שלהם. אנא זוזו הצידה.

ש: אלביס, אתה מדבר עם אביך?

אלביס: האם אני מדבר עם אבי? אני חייב, הוא מטפל בכל ענייני האישיים.

ש: האם נוכל לשאול את אביך שאלה או שתיים אז?

אלביס: בטח.

ש: מר פרסלי, באיזה שלב הבנת שבנך באמת הופך לאדם מאוד מאוד מפורסם?

ורנון פרסלי: טוב, קשה לומר. אתה יודע, הכל קרה כל כך מהר שקשה לעמוד בזה. זה פשוט פרץ בלילה, והנה זה! אז הייתי אומר אולי 1956 אחרי תוכנית הטלוויזיה הראשונה.

ש: יש לך חרטות?

ורנון פרסלי: לא, אני לא מתחרט על זה. למעשה, נהניתי מזה, באמת.

ש: מר פרסלי, האם אתה חושב שבאותה תקופה אלביס השתנה בכלל?

ורנון פרסלי: לא, לא ממש. אני לא יכול לספר על שינוי.

אלביס: אני מזיע יותר!

ש: אלביס, אתה רואה את עצמך פורש?

אלביס: לא, לא ממש. יש לי יותר מדי אנרגיה. אני לא חושב כל עוד אני יכול.

ש: מה דעתך לעשות אז סיור עולמי?

אלביס: אני חושב שהם מתכננים עכשיו, הם מדברים על זה עכשיו.

ש: אלביס, האם יש להקות חדשות שאתה אוהב במיוחד?

אלביס: יש הרבה. אני לא יכול לחשוב על אחת.

קולונל פרקר: זהו זה אנשים!

אלביס: אני צריך לחזור לאנשים שמחכים לי בחזרה. תודה רבה.

חלק מהשירים שבוצעו בערב הזה יצאו לאחר מכן בתקליט בשם ELVIS AS RECORDED AT MADISON SQUARE GARDEN. אלביס שבר שיא כשמכר את כל הכרטיסים לארבע הופעותיו הרצופות באולם הזה.

בלוג מוסיקה - כל מה שרציתם לדעת על מוזיקה - ועוד קצת.

הנכם מוזמנים לשתף את הבלוג עם חבריכם.

רוצים לשמוע עוד הרצאות מעניינות על הופעות מוסיקה? זמרים ישראליים? להקות רוק? הביטלס? תקליטים? רוק מתקדם? ועוד מגוון נושאים? מוזמנים ליצור איתי קשר. בינתיים, בואו ליהנות גם מפודקאסט מומלץ ומבלוג המוסיקה באתר.

הרצאות מוסיקה שלי ותכני מוסיקה מיוחדים לפלטפורמות שונות - לפרטים והזמנות: 050-5616459