רוק מסביב לשעון: מה קרה ב-15 במאי בעולם הרוק

כל יום מציין אירועים משמעותיים בהיסטוריה של מוזיקת הרוק והפופ, עם שפע של אנקדוטות פורצות דרך שהתרחשו בעשורים קודמים. כשאנחנו מסתכלים אחורה בזמן, על היום הזה בתולדות המוזיקה, אנחנו נזכרים ברגעים המדהימים שעיצבו את נוף הרוק והפופ, החל מיציאתם של תקליטים אגדיים, הופעות אייקוניות וגם דברים משמחים לצד עצובים שקרו לאמני המוזיקה המובילים.

כחובבי מוזיקת רוק, אנחנו לא יכולים שלא לחוש תחושת נוסטלגיה כשאנחנו מהרהרים באירועים הבלתי נשכחים שהתרחשו אז. הנכם מוזמנים לצלול איתי למנהרת הזמן עם אירועי פופ ורוק שאספתי עבורכם ממקורות שונים ונדירים מאד שאינם ברשת. אהבתם וברצונכם לקבל עוד ועוד? בשביל זה בניתי עבורכם הרצאות מוסיקה מעשירות ומעניינות ופודקאסטים מומלצים.

אז מה קרה ב-15 במאי (15.5) בעולם של רוק קלאסי?

חקר, ערך וכתב: נעם רפפורט

הציטוט היומי: "כל מה שאנחנו עושים נע בין ליצור את הדברים הכי שקטים לבין לפוצץ את הראש של האנשים" (פיטר האמיל, מלהקת ואן דר גראף ג'נרייטור, בעיתון מלודי מייקר, בשנת 1971)

הנה התקליט בו ריצ'י בלאקמור היה גאה ביותר! ב-15 במאי בשנת 1976 יצא אלבומה השני של להקת ריינבאו, בהרכב שונה (וטוב בהרבה) מזה שהיה באלבום הראשון. שמו הוא RAINBOW RISING.

תקשיבו, את התקליט הזה אני אוהב מ-א-ד! הגעתי אליו דווקא אחרי שכבר נחשפתי לאלבומים קודמים. זה התחיל אצלי עם RAINBOW ON STAGE. משם עברתי ל-LONG LIVE ROCK'N'ROLL. זה היה בימי האייטיז בהם הקליטו לי אותם לקסטות. טחנתי את זה עד דק. ואז היה לי חבר שלאחותו היו דווקא את התקליטים DOWN TO EARTH ו-DIFFICULT TO CURE. אז הקלטתי גם אותם לקסטות ופחות אהבתי את הצלילים. על RAINBOW RISING רק שמעתי אז, אך לא היה לי איפה להשיג אותו. לקח עוד קצת זמן ובינתיים השגתי את התקליט הראשון של ריינבאו. הקשבתי לו והתאכזבתי - כי כבר הייתי רגיל לפיצוצים בגרסאות השירים באלבום ההופעה החיה. קיוויתי שיום אחד עוד אשיג את RAINBOW RISING. וזה קרה! יום אחד הקשת בענן הזו באה אליי ו... בום! הפנינה היקרה הזו ממש חיכתה לי שאגיע אליה כשאני כבר מצופה עם אבק דרכים. ואז הבנתי - זה לא תקליט, זה מסע!

ובכן, התקליט הזה מסמן נקודת מפנה דרמטית עבור הלהקה. מדוע? כי הוא מציג נסיקה מטאורית הן ביכולת המוזיקלית (בהשוואה לאלבום הבכורה) והן בפופולריות הגוברת של ההרכב שעבר פה שידרוג מאסיבי. ריצ'י בלאקמור, הגיטריסט הכריזמטי ומנהיגה הבלתי מעורער של הלהקה, היה איש של ניגודים. כחובב טירות עתיקות ומוזיקאי שנודע בחוסר סובלנותו ובנטייתו לפרוח דווקא מתוך חיכוכים, הוא נהג להתעלל לא פעם בנגנים שלצדו. אולם הפעם, הוא בחר להעניק לחבריו חופש ביטוי נרחב יותר במרקם המוזיקלי; זאת בניגוד מוחלט לתקליט הראשון, בו הוא שלט ביד רמה בכל צליל ותו. וההקלטות המחשמלות נערכו באולפני MUSICLAND בגרמניה. התוצאה הייתה סאונד מוצק כברזל, אגרסיבי כפרץ לבה ומלא בחשמל סטטי. לא פחות!

צד א' של התקליט נפתח בסערה עם TAROT WOMAN. קלידן הלהקה, טוני קארי, פותח את השיר בסולו סינטיסייזר מהפנט וראוי לכל שבח, ואחריו פורצת הלהקה כולה במפגן רוק כבד מדויק וסוחף. המתופף הכוחני קוזי פאוואל והבסיסט ג'ימי באין מספקים יסודות קצב רועמים ומדוייקים לגיטרה המנסרת של בלאקמור ולקולו מכוון המטרה של הסולן רוני ג'יימס דיו. זהו האלבום שקיבע את מעמדו של דיו כענק. היכולת שלו להגיש טקסטים על קוסמים, טארוט וממלכות אבודות בקול עוצמתי אך מרגש, הופכת כל שיר למחזה שלם. ויש את RUN WITH THE WOLF שבו הלהקה מורידה הילוך לקצב כבד ומאיים יותר. התופים של קוזי נותנים כאן את הטון – חבטות חזקות, יציבות, שמרגישות כאילו הן נחצבו בסלע. האיש הזה אשכרה דפק שניצלים על התופים שלו?

השיר STARSTRUCK, שהקצב שלו מהדהד את הלהיט CAN'T GET ENOUGH של BAD COMPANY, נכתב על ידי בלאקמור בהשראת גרופית אובססיבית בשם מיוריאל שעקבה אחריו ברחבי אירופה במשך שנים. בלאקמור, הידוע בלשונו החדה, כינה אותה "מטורפת" – כינוי שמפיו נחשב דווקא למחמאה יוצאת דופן. ואתם יודעים מה? אני אוהב יותר את השיר הזה של ריינבאו מאשר את הלהיט ההוא של באד קומפאני. וצד א' נחתם עם DO YOU CLOSE YOUR EYES, השיר הקצר והישיר ביותר באלבום. הוא פועל כמו זריקת אדרנלין רגע לפני שהצד השני של התקליט לוקח אותנו למחוזות אפיים.

הגיע הזמן להפוך את הצד ואז מגיע אחד היהלומים שבכתר. זה הוא ללא ספק STARGAZER, ששורשיו נעוצים ברגע שבו בלאקמור, שאהב לנגן בצ'לו, השתעשע בכלי וגילה את הריף שהפך למרכז הבלתי נשכח של היצירה. דיו, אמן המילים, רקם סיפור פנטזיה על קבוצת אנשים שסוגדת למכשף רב עוצמה ובונה בשבילו מגדל בתנאי מזג אוויר קשים, רק כדי לראות אותו מתרסק משם אל מותו בניסיון לעוף. להעצמת הדרמה, גויסה התזמורת הפילהרמונית של מינכן לנגן בהקלטת השיר המיוחד הזה. והתיפוף של פאוול פה הוא הדופק של האלבום. תקשיבו לסולו הפתיחה שלו בשיר הזה - זה פאקינג מופע של עוצמה וטכניקה שהגדיר מחדש את תפקיד התופים במטאל. אם ללד שפלין היה אז את KASHMIR - לריינבאו היה את STARGAZER! והתקליט נחתם עם A LIGHT IN THE BLACK. במרכז השיר עומד קטע אינסטרומנטלי ארוך שבו בלאקמור וטוני קארי נלחמים זה בזה בסולואים מהירים. התיפוף של פאוואל שומר על קצב רצחני, והתוצאה היא סיום גרנדיוזי שמשאיר אותי עם צמרמורות של עונג וחשק לעוד מזה. לדעתי, ההרכב הזה של ריינבאו הוא הטוב ביותר שהיה ללהקה הזו אי פעם.

הביקורות על התקליט לא איחרו לבוא וחשפו קשת של דעות. בעיתון "ניוז פיילוט" מקליפורניה לא הסתירו את אכזבתם היחסית: "הקשת בענן הזו אמנם הפציעה בתקליט הראשון, אך בשני היא פשוט דורכת במקום. בלדות הרוק עשירות הדמיון של הבכורה היו נישואים מוצלחים בין כשפי הגיטרה של בלאקמור לאפוסים הליריים של דיו. פרט לכמה קטעים, חסרים כאן הדמיון והעומק שאפיינו את האלבום הראשון. בעוד הצד הראשון מציג רוק אמינה, המבנים המוזיקליים החוזרים על עצמם בצד השני מתחילים לשעמם".

מנגד, בעיתון SOUNDS הבריטי נשמעו קולות נלהבים בהרבה. המבקר ציטט ראיון עם בלאקמור שבו אמר: "עם ריינבאו אני מתכוון להמשיך את המהות של דיפ פרפל – האגרסיביות – ולהוסיף לה ניחוח של ימי הביניים". הביקורת ציינה כי היעדרותו הארוכה של בלאקמור מבריטניה פעלה לטובתו: "ההרכב החדש משתלב בצורה מדויקת, כמו כבל גיטרה שנכנס לשקע הפנדר השחוקה של בלאקמור. זה פשוט עובד. אם למינסטרלים (נגנים נודדים) של פעם היו גיטרות חשמליות, השירים שלהם היו נשמעים בדיוק כך". המבקר הוסיף ותיאר את פאוואל כמי ש"משתלט על התקליט בסגנון ג'ון בונהאם", ושיבח את דיו שהפגין כאן את שיאו הלירי. לסיכום נכתב: "זה טוב יותר מכל מה שבלאקמור עשה אי פעם עם דיפ פרפל". גם ה"טיימס" מאינדיאנה הילל את היצירה ותיאר אותה כ"רוק חסר מעצורים ומחשמל".

ריצ'י בלאקמור אמר בגאווה לאחר צאת התקליט: "ג'ון לורד (קלידן דיפ פרלפ) אהב את התקליט כששמע אותו. גם אתם תאהבו. זה הדבר הכי טוב שעשיתי אי פעם". קוזי פאוואל הוסיף שנים לאחר מכן: "היינו צריכים להוציא משהו שיהווה תחרות רצינית ללהקות כמו לד זפלין, ואני חושב שעמדנו במשימה". טוני קארי סיכם את האווירה באולפן: "פשוט נכנסנו וניגננו את הדבר המזורגג הזה. ההקלטות היו ספונטניות לחלוטין. זה לא היה הצליל הטיפוסי של המטאל משנות השבעים – היה לזה יותר במשותף עם להקת WEATHER REPORT מאשר עם בלאק סאבאת', לטעמי".

אז בפעם הבאה שאתם מאזינים ליצירת המופת הזו, אנא – תגבירו את הווליום. כי ככה צריך! אה... ומומלץ ביותר להקשיב לזה בתקליט. התדרים שמושפרצים משם הם פשוט ברמה פסיכית.

מייק אולדפילד - גאון נולד! ב-15 במאי בשנת 1953 נולד מייק אולדפילד. אז הנה דברים מעניינים שאספתי עבורכם על יצירתו המשמעותית הראשונה, TUBULAR BELLS שיצאה בשנת 1973:

המוח שזכר הכל: מילדות לפאניקה...

אולדפילד, כפי שסיפר בעבר, הפגין גאונות כבר מגיל צעיר: "הייתי מפותח מאוד לגילי, זה בטוח. בגיל תשע כבר ניגנתי בגיטרה אקוסטית במועדוני פולק, ואפילו המצאתי כלי נגינה! ניחנתי במוח שקולט וסופג הכול – אפילו זכרתי את הלידה שלי, דבר שגרם לי להתקפי חרדה! לאורך כל השנים הללו, הרעיונות פשוט נבנו בתוכי. האזנתי להכול, מרוק כבד ועד מה שמוגדר היום מוזיקת עולם. לא הבנתי מדוע הסגנונות הללו אינם יכולים להתקיים יחד באותה יצירה מוזיקלית".

הקלטת הדמו ששינתה את הכל: מפעמונים צינוריים לגלורפינדל...

הרעיון של TUBULAR BELLS ליווה אותו במשך שנים רבות. "הכנתי את קלטת הדמו המקורית בדירה קטנה בטוטנהאם, עם מכשיר הקלטה ישן שקווין איירס הלווה לי", הוא נזכר. "ניגנתי באורגן, בס, גיטרה חשמלית ושני כלי הקשה קטנים. אבל מאוחר יותר, כשבאתי להקליט גיטרה עבור קווין באולפני אבי רואד, פתאום כל הכלים המדהימים האלה היו סביבי: צ'מבלו, טימפני, פעמוני צינור אמיתיים – אז ניסיתי אותם לפני שכולם הגיעו. כך יצא שניגנתי ב-20 כלים שונים ביצירה שלי!". אחד הכלים המרכזיים היה ה'גלורפינדל' – דגם מוקדם של סינטיסייזר מודרני, מעין קופסת עץ עם ידיות, שנקראה על שם דמות מ'שר הטבעות'. רוב היצירה נכתבה על פסנתר הונקי-טונק של סבתו, ששימש אותה כפסנתרנית בפאב לפני המלחמה.

המהפכה נדחית, הוויסקי נשפך: כשחברות התקליטים אמרו לא...

כשלהקת "בונזו דוג דו דה באנד" הייתה אמורה להגיע לאולפן יום אחריו, מייק לא היסס. "שאלתי את הזמר שלהם, ויו סטנשל, אם הוא יכול להיכנס לאולפן ולהציג את כל הכלים באלבום. הוא הסכים והפך ל'מנהל הטקס' האגדי של ההקלטה!". אך הסיפור לא נגמר שם. חברות התקליטים דחו את האלבום בטענה שאין בו מילים או תופים, ומייק זעם לגלות שריצ'רד ברנסון (הבעלים של "וירג'ין") וטכנאי הקלטה נוסף מנסים לערוך לו רמיקס. "חזרתי לאולפן, שתיתי חצי בקבוק וויסקי והוספתי קולות של אנשי מערות! זו הייתה צורת המחאה שלי: תפסיקו להתעסק עם המוזיקה שלי!".

פעמון כרום מכופף והפתעה אולימפית...

עטיפת התקליט האייקונית הציגה פעמון צינורי מכופף מצופה כרום. כשמייק שאל מה קרה לו אחר כך, ענו לו בפשטות: "זרקנו את זה, חבר". למרות ההצלחה המסחררת, מייק לא חשב שיצליח לשחזר את התקליט על במה. ריצ'רד ברנסון אף נתן לו את הבנטלי שלו במתנה כדי שיעשה את זה, אבל מייק גילה שהרכב עלה יותר לתקן מששווה. "אחרי שנתפסתי כאידיוט הכפר, פתאום הייתי הגיבור הגדול ביותר של כולם. אז הלכתי לגור בגבעות, מוקף בכבשים". מייק תמיד האמין שאם מישהו ייתן לו את ההזדמנות, יוכל ליצור משהו מיוחד באמת. "כשפגשתי את ריצ'רד, גיליתי שבברית המועצות יש מוזיקאים מועסקי מדינה. אם זה לא היה איתו, יכולתי לנגן עכשיו בללייקה בכיכר האדומה!". ואיזה סיום מטורף לסיפור? "אם מישהו היה אומר לי בשנת 1970 שהמנגינה הקטנה שאני מנגן בדירה שלי בטוטנהאם תהיה תרועת החצוצרה שתפתח את המשחקים האולימפיים בשנת 2012, הייתי אומר להם שהם יצאו מדעתם!".

הנה עוד כמה עובדות על מייק שאולי לא ידעתם:

בגיל חמש או שש, הוא הכין מצנח מסדינים וקפץ מגג בית. חלום ילדותו היה לגדול ולהיות טייס בחיל האוויר המלכותי. אמו של אולדפילד אושפזה במסגרת חוק בריאות הנפש למשך 28 ימים כשהיה בן תשע בערך. חבר שאולדפילד כינה אותו "הכומר" ניגן את הטוקטה והפוגה ברה מינור של באך על העוגב בגיל 12, מה שייתכן שהיווה את ההשראה הראשונה לריפים החוזרים ונשנים שייצור ב-TUBULAR BELLS. אבל קודם, הוא הלחין קטע פסנתר פשוט בשם "הברבור הגוסס" כשהיה צעיר. לאולדפילד הייתה ויש הקשבה אנליטית. כאשר הוא מקשיב למוזיקה קלאסית, הוא לא רק שומע את המנגינה; הוא רואה את כל המרכיבים וכיצד הם משתלבים יחד.  מריאן פיית'פול זרקה אותו פעם מדירתה בגלל שהוא שם כוס תה על פסל יקר ערך. הגיטרה החשמלית המקצועית הראשונה שלו הייתה פנדר טלקסטר שהייתה שייכת בעבר למארק בולאן. לאודישן שלו לקווין איירס, הוא נאלץ לשאת לבד מגבר כבד של 100 וואט וארון רמקולים בגודל 4x12 ברכבת התחתית של לונדון. התקפי הפאניקה שלו לכל החיים נבעו מטריפ LSD שבו ראה אנשים כמכונות ביולוגיות רובוטיות.

אז המון בריאות, נחת ומוסיקה משובחת - והמון מזל טוב, מייק!

יש טוויסט בעלילה! ב-15 במאי בשנת 1965 רקדו את הטוויסט ברמת גן, עם אמן הטוויסט המקורי - צ'אבי צ'קר! היה זה לילה של טוויסט בעלילה.

אומרים שזה היה לילה שלא יישכח! הפארק ברמת גן התמלא בהמוני צעירים ומבוגרים שבאו לחזות בפלא, באגדה המהלכת, הלא הוא צ'אבי צ'קר בכבודו ובעצמו! מלך הטוויסט הבלתי מעורער שנחת על הבמה שלנו והוכיח שהאנרגיה שלו מדבקת והטוויסט שלו – נצחי!

את הערב, שהיה כולו חגיגה של קצב וריקודים, פתח המנחה האהוב, חיים קינן, שהכניס את הצופים הנרגשים לאווירה. ואיזו אווירה זו הייתה! עוד לפני שהכוכב הגדול עלה, הלהיבה את הקהל הלהקה הישראלית למחול, שהציגה מופע שהוכיח שגם בישראל ידעו להזיז את הגוף בקצב הנכון. אחריה עלתה לבמה להקת הקצב "סינג סינג", עם הזמר דייב קארול, שהרעידה את הפארק עם מקצבים סוחפים שגרמו לרגליים להתחיל לזוז מעצמן.

ואז, הרגע לו כולם חיכו. צ'אבי צ'קר עלה לבמה לקול תשואות רמות, ובחיוך כובש פצח במופע מקרב לבבות. עם כל התנועות המקוריות והכריזמה המתפרצת, הוא סחף את הקהל לרקוד את הטוויסט העליז. להיט רדף להיט, והפארק רקד טוויסט כאילו אין מחר. מבוגרים וצעירים גילו את הקסם של ריקוד השחרור האולטימטיבי. אי אפשר היה להישאר אדישים! האנרגיות היו בשמיים, החיוכים לא ירדו מהפנים, ונדמה היה שאפילו העצים בפארק רקדו לצלילי הלהיטים הנצחיים.

כן, הקהל הישראלי החם חיבק אותו באהבה גדולה. מי שהיה שם – זכה לחוויה של פעם בחיים. מי שלא (כמוני, שנולד שנים לאחר מכן) – הפסיד בגדול!

השיטפון המאיים והמהמם של קינג קרימזון! ב-15 במאי בשנת 1970 העולם קיבל מנה נוספת של גאונות מוזיקלית עם יציאת התקליט המצופה THE WAKE OF POSEIDON של קינג קרימזון! אבל השם הזה לא היה סתם בחירה אקראית – הוא שיקף בול את מצבה הסוער של הלהקה באותה שנה!

הו, אלוהים! איזה תקליט מהמם!!! זה אחד התקליטים האהובים עליי יותר של קינג קרימזון (כן, אף יותר מתקליט הבכורה הידוע ההוא). יש בו ריח של סכנה, תמרורים של מפולת סלעים מוסיקלית, יצירתיות נועזת ביותר ואת הצד האפל ביותר לצד הצד השמיימי. וגל שיטפון אימתני של פוסידון איים לטרוף את הלהקה המופלאה הזו! רק החזון הבלתי מתפשר של שני אנשים נחושים ופעולה אמיצה נגד כל הסיכויים הצילו את קינג קרימזון מקריסה טוטאלית! בואו לגלות את כל האמת המדהימה מאחורי התקליט השני והנהדר של קרימזון!

העלייה המטאורית וההתרסקות הדרמטית!

רק בנובמבר 1969 קינג קרימזון היו בשיא! תקליט הבכורה שלהם הפתיע בענק והרעיד את שוק המוזיקה הבריטי, והלהקה המריאה לסיבוב הופעות בארה"ב שהיה אמור להיות הפריצה הגדולה! אבל משהו במסע הזה התחיל לרחוש מתחת לפני השטח. זה התחיל בשיחה תמימה ליד בריכת המלון: הגיטריסט רוברט פריפ שוחח עם המתופף מייקל ג'יילס, כשלפתע ג'יילס פלט שקרימזון צריכה לוותר על הופעות חיות ולהתרכז רק באולפן! פריפ היה המום והתחיל לדאוג! במיוחד כשהופעות הלהקה בארה"ב ספגו ביקורות לא מחמיאות – חלק כינו אותם משעממים, אחרים אמרו שהם בסדר אבל יומרניים מדי! הפריצה הגדולה התגלתה כמשימה קשה בהרבה מהצפוי!

הפיצוץ הגדול וחיפוש נואש אחר זמר!

בדצמבר הפצצה נפלה! ג'יילס ואיאן מקדונאלד, נגן המלוטרון והחליל והמוח היצירתי מאחורי לחני התקליט הראשון, הודיעו על פרישתם! הרגע היה דרמטי במיוחד: פריפ, ג'יילס ומקדונאלד נסעו במכונית להופעה. פריפ ישב מקדימה, ומקדונאלד וג'יילס ישבו מאחור. באמצע הנסיעה, הצמד מאחור החל לפתע לצעוק על פריפ שנמאס להם והם רוצים לפרוש! פריפ היה המום, שבור לב ומאוכזב עמוקות מחוסר ההערכה להישגי הלהקה. הוא אפילו הציע לפרוש בעצמו כדי להציל את הלהקה, וחשב שהוא הסיבה לעזיבתם כי מקדונאלד אכן אמר לו בעבר שסגנון הגיטרה שלו לא מתאים למוזיקה שהוא כותב. פריפ הציע שהבסיסט-זמר גרג לייק יעבור לנגן במקומו בגיטרה ושאחיו של מייקל ג'יילס, פיטר, ינגן בלהקה בס. אבל מקדונאלד וג'יילס סירבו! הם רצו לעזוב את החצר של מלך ארגמן ומיד. פריפ, לייק והתמלילן פיט סינפילד נותרו לבד מול ההריסות! שני חלקים קריטיים עזבו ברגע! נותרו הופעות מחייבות, והלהקה התפרקה לנגד עיניו המיואשות של לייק, שפגש בבר המשקאות של המלון את קית' אמרסון מלהקת הנייס, שהופיעה לצד קרימזון וגם הייתה על סף פירוק. מהר מאוד הם הבינו שהם הולכים על משהו מוזיקלי חדש ביחד!

ביום שני, 13 בדצמבר 1969, המטוס ללונדון נשא בפעם האחרונה את חמשת החברים המקוריים של קינג קרימזון. פריפ שאל את לייק אם הוא מוכן להמשיך את הלהקה תחת השם הארגמני. לייק, שהבין שזה הסוף, השיב בשלילה! באותו רגע הבין פריפ שהוא יצטרך למצוא גם זמר חדש! הודעה נשלחה להנהלה, ואחד המנהלים מיהר וסגר עם זמר אנונימי להקלטות השירה לתקליט השני! שם הזמר? אלטון ג'ון! אבל ברגע שפריפ שמע את התקליט EMPTY SKY של אלטון, שיצא בשנת 1969, הוא ידע שהבחור פשוט לא מתאים לו והחליט לבטל את העסקה! אלטון קיבל 250 ליש"ט כמובטח, למרות ששירותיו בוטלו. זמר נוסף כמעט הצטרף: פיט סטרייקר, אז כוכב המחזמר שיער. פריפ רצה אותו נואשות, אבל העסק נפל כי המנהל של סטרייקר דרש סכום גבוה מדי שהנהלת קרימזון סירבה לשלם. סטרייקר חזר לתיאטרון!

הלחץ מחברת התקליטים גבר, כשאנשיה דרשו לקבל במהרה תקליט שני שינצל את הצלחת הראשון! בלי זמר קבוע, פריפ שכר את גרג לייק כזמר סשנים! בתמורה לשירתו, לייק דרש (וקיבל!) את מערכת ההגברה של קינג קרימזון! מייקל ג'יילס הוחזר לעמדת התופים, אבל הפעם רק כנגן סשנים. פיטר ג'יילס, אחיו של מייק, גויס לנגן בבס! אתם שואלים למה לייק לא ניגן בס בתקליט השני? כי לייק לא היה בסיסט טבעי! הוא נזקק זמן רב ללמוד תפקידים, ולפריפ לא היה זמן לחזרות - הוא היה צריך תוצאות ומהר! פיטר ג'יילס היה בסיסט מיומן ומהיר יותר! פיטר ג'יילס, שהיה עם פריפ ומייקל בהרכב GILES GILES AND FRIPP לפני קרימזון, עבד אז בחברת מחשבים והופתע לחלוטין כשהטלפון מחברו הגיטריסט בישר לו לבוא לאולפן! השלישייה המוזרה הזו של פריפ ושני האחים ג'יילס נכנסה למרתף חזרות בלונדון כדי ללמוד את הקטעים החדשים!

קונפליקטים באולפן והחתולה סינדרלה!

במהלך ההקלטות, פגישה מוזרה במיוחד התרחשה בביתו של איאן מקדונאלד. פריפ וסינפילד הגיעו עם הקלטות מהאולפן להשמיע לו ולשמוע את דעתו, אבל מקדונאלד לא אמר מילה! הוא חשד שהם באו לגנוב ממנו רעיונות מוזיקליים! חשדו של מקדונאלד התממש כשיצא התקליטון עם השיר CAT FOOD! השיר, שנכתב ברובו על ידי סינפילד ומקדונאלד בזמן הופעות בדטרויט, השתמש בלחן ישן של האחרון. הפסנתרן קית' טיפט זומן לסשנים וסיפק תפקיד פסנתר ייחודי שנשמע כאילו חתול רץ על הקלידים!

השיר יצא כסינגל ערוך ביום שישי ה-13 במרץ 1970. עטיפת המוצר הזה? היא באה עם תמונה של החתולה של סינפילד, שקראו לה סינדרלה! צד ב' היה קטע מאולתר של פריפ עם האחים ג'יילס בשם GROON - שם שבא משילוב המילים GROOVE ו-GROAN, והוא הזכיר את המוזיקה הג'אזית של ג'ון מקלאפלין! אבל איאן מקדונאלד זעם כששמע שפריפ לקח לעצמו את לחן השיר הראשי! הוא זימן פגישה דחופה במשרדי ההנהלה ודרש לשנות את הקרדיט מיד לטובתו! לבסוף, השיר קיבל קרדיט משותף לסינפילד, מקדונאלד ופריפ!

טלוויזיה, דרישות כסף ונס היסטורי!

הופעה יחידה של קרימזון עם CAT FOOD בתוכנית הטלוויזיה הבריטית TOP OF THE POPS נקבעה ל-25 במרץ. כל הנגנים הבאים התייצבו: פריפ, לייק, טיפט והאחים ג'יילס! אבל רגע לפני הצילומים, מייקל ג'יילס ניגש ישירות למשרדי ההנהלה ודרש מחיר כפול עבור ההופעה (50 ליש"ט במקום 25) והוא קיבל אותם בלי שפריפ ידע. למרות ההופעה בטלוויזיה - הסינגל לא הצליח במצעד. והקטע המדהים? במשך עשרות שנים חשבו שהבי.בי.סי מחקו את טייפ המאסטר עם התוכנית הזו! אבל נס אמיתי קרה כשפתאום צץ וידאו של ההופעה הזו! כי הוא שודר גם בתחנת טלוויזיה גרמנית, ששמרה עותק במחסנים ובמעשה זה הצילה מסמך היסטורי חשוב מאין כמותו!

המשך ההקלטות וטרגדיה מוזיקלית!

עכשיו, כשגרג לייק היה בדרך להקים את אמרסון, לייק ופאלמר, פריפ שאל אותו אם הוא יכול להצטרף אליו ואל קית' אמרסון בלהקה החדשה, אבל אמרסון הטיל וטו - הוא לא ראה איך פריפ יכול להשתלב בפרויקט. נגן סשנים נוסף שצורף להקלטות היה החלילן מל קולינס, שהגיע מלהקת CIRCUS. בזמן שלהקת אמרסון, לייק ופאלמר החלה לקרום עור וקלידים, נשאר עוד שיר אחד לתקליט שהשירה של לייק בו לא הייתה מספיק טובה לדעתו של פריפ - CADENCE AND CASCADE. אבל לייק כבר לא היה פנוי להקלטה נוספת. פריפ התקשר לחבר ילדותו, גורדון האסקל, שבכלל לא סבל את המוזיקה של קרימזון. אבל האסקל שמח להקליט את השיר תמורת 50 ליש"ט. אחרי הכל, כשהכסף מדבר... וכאן קית' טיפט הפתיע עם נגינת פסנתר מלודית ויפהפייה, בניגוד גמור לסגנונו האוונגרדי הרגיל!

המשולש האפל והאמירה האמנותית

לקטע האינסטרומנטלי המפחיד שבתקליט THE DEVIL'S TRIANGLE, פריפ רצה להשתמש בחלק מהקטע MARS שפותח את היצירה THE PLANETS של גוסטב הולסט. קינג קרימזון אף ביצעו רבות את MARS בהופעות חיות. אבל חברת התקליטים הבהירה לפריפ שבעלי הזכויות של הולסט לא מאפשרים לאף אחד לצטט מיצירותיו. אז פריפ שינה מעט את הלחן והפך אותו לשלו. הקטע הזה הוא באמת אחד האפלים והמפחידים יותר של קינג קרימזון אי פעם! יש בו מפלי צלילים חשוכים של המלוטרון, מקצבי מארש מלחמה מתוחים, אפקטים מטרידים ונגינת פסנתר אוונגרדית מטורפת. ובתוך כל הכאוס הזה, לרגע קצרצר, אפשר לשמוע את צלילי הפזמון של היצירה IN THE COURT OF THE CRIMSON KING מהתקליט הקודם. אבל ההקלטה הזו נבלעת מיד בתוך עיסת הכאוס וזה נראה כאילו פריפ רצה לומר שמה שהיה בתקליט הקודם נגמר ונבלע לתוך הכיוון החדש והאפל של קרימזון!

תחבולות שיווקיות ו-12 פנים

שימו לב לתחכום השיווקי: הצד הראשון של התקליט השני, IN THE WAKE OF POSEIDON, הורכב כך שיזכיר מאוד באווירתו את התקליט הראשון והמצליח. זה עבד לטובת העניין. הקטע PICTURES OF A CITY מזכיר מאוד את 21ST CENTURY SCHIZOID MAN כשהשיר הזה, שנקרא במקור A MAN, A CITY, מתאר את ההלם הראשוני של חברי הלהקה בהגיעם לניו יורק. הלחן נלקח מיצירה מוקדמת יותר של קרימזון שנקראה TREES ואחריו מגיע בתקליט CADENCE AND CASCADE, שמזכיר מאוד בעדינותו את I TALK TO THE WIND. זהו שיר על שתי גרופיות (שנקראו כשם היצירה) וחוויותיהן עם כוכבי רוק. שיר הנושא שחותם את צד א' הוא האח הכמעט תאום ליצירה EPITAPH, שחותמת את צד א' בתקליט הבכורה. מילות השיר כאן מזכירות את הדמויות המצוירות על עטיפת התקליט. ואם כבר עטיפה, אז ננצל את הפסקת המוזיקה כדי לדבר עליה! הציור, שצויר על ידי טאמו דה יונג בשנת 1967, מדבר על תריסר הפנים של האנושות.

צד ב', צחוקים באולפן והשער לעולם החדש!

צד ב' של התקליט נפתח בסולו גיטרה קצר של פריפ שנכתב עוד בשנת 1967 ואחריו מגיע הקטע CAT FOOD. לייק שר את השיר, ופתאום הוא נשמע פורץ בצחוק אדיר. הסיבה לצחוק הספונטני? פריפ, מעבר לחלון הזכוכית בחדר הבקרה, הפשיל את מכנסיו בכוונה והציג את ישבנו החשוף מול לייק בזמן שהאחרון הקליט את שירתו. ואז מגיע הצד האפל באמת של קרימזון, שמהווה את שער הכניסה לעולם החדש שלהם מעתה ואילך: היצירה THE DEVIL'S TRIANGLE. המלוטרון בקטע הזה נשמע הכי אפל ומפחיד שיכול להיות. פריפ לקח את הכלי הזה ודחף אותו לשיאי דרמה מרשימים ביותר וזה אחד מרגעי המוזיקה שהופכים את קינג קרימזון ללהקה בלתי מתפשרת באמנות שלה. אין כאן שום חנופה מוזיקלית, רק אמירה מוזיקלית טהורה. פריפ הודה שלקח לו המון זמן להקליט את הקטע הזה. ואחרי כל הבלגן המוזיקלי הזה, התקליט מסתיים בדיוק כפי שנפתח - עם שירת א-קפלה מרגיעה של גרג לייק.

המבקרים מגיבים: גאונות או פינוק יתר?

התקליט קיבל ביקורות חיוביות בעיתונות הבריטית, אבל במגזין רולינג סטון הוא זכה לביקורת קצרצרה ומזלזלת שהתמקדה רק במלוטרון וקבעה שהתקליט הראשון היה הרבה יותר טוב. בעיתון דיסק כתבו: "זה שיפור ניכר. זה יותר זורם, פחות פריקי, יותר מהודק! למכורים - זו אכזבה בגלל הדמיון הרב לתקליט הראשון". ב-MUSIC BUSINESS נכתב: "התקליט השני מאשר את סטטוס הליגה הגבוהה שלהם! משקף עומק וגמישות! נפתח בשירה מוזרה ואז מתפרצים כלים לג'אז מדבק! כולל את CAT FOOD וסימפוניה בארבעה חלקים - הכי כבדה בז'אנר מחוץ למודי בלוז". ב-MUSIC NOW פשוט קראו לזה "מאסטרפיס"! וב-RECORD BUYER התלהבו: "התקליט הזה הוא גאונות! ינוגן שנים רבות, עבודה חשובה ביותר של סצנת המחתרת! מקשיבים כמו לסימפוניה! אווירה קודרת, דגש על צלילים!".

אבל לא כולם התמוגגו! ב-OZ נכתב אז: "300 שעות הקלטה! יופי וכאב, תופים מדויקים, חליל עדין, מלוטרון מרשים! אבל הריחוק בין הנגנים באולפן יצר חוסר איזון ואלבום שנשמע כפינוק יתר!" ובעיתון FRIENDS שאלו בבלבול: "צד א' כמעט זהה לתקליט הראשון - מוזר! CAT FOOD זה השיר הכי טוב אבל צד ב' צריך ריכוז להקשבה או שזו קקפוניה! למה לבזבז כישרון על מוזיקה אפלה ומדכאת שכבר שמענו מספיק ממנה? תעלומה!". במלודי מייקר סיכמו: "אולי לא ישכנע את מי שלא אהב את הראשון, אבל עדיין אמירה חזקה מניסיון עמוק. זו מוזיקה של ניגודים. המלוטרון קפוא וחייזרי שאחראי לשכבה הקרה. תקליט נהדר של מוזיקאים בריטים מיוחדים".

סוף ידוע מראש? הדרך לתקליט הבא!

חדשות אופטימיות בישרו אז שקינג קרימזון תתחיל להופיע ב-5 באפריל. פריפ ביקש מפיטר ג'יילס להצטרף כחבר קבוע, וג'יילס ביקש אישור לצאת לחצי שנה מחברת המחשבים בה עבד - אבל זה לא קרה. העסק נפל סופית על דרישות כספיות שפיטר ג'יילס הציב והנהלת קרימזון לא אישרה. סיבוב ההופעות נראה רחוק מתמיד. עם התקליט כבר על המדפים, פריפ וסינפילד נותרו במצב מוזר: יש להם חומרים, יש להם תקליט מדהים, אבל אין להקה שתנגן אותו! הם נכנסו לתקופה לא ברורה ואפלה. אבל אל דאגה! דווקא ממנה ייצא התקליט השלישי והמדהים, "ליזארד".

זה תקליט של הביץ' בויז?! ב-15 במאי בשנת 1972 יצא בארה"ב ובאנגליה תקליט חדש ללהקת הביץ' בויז. שמו CARL AND THE PASSIONS - SO TOUGH.

בעוד שבאנגליה יצא התקליט הזה כאלבום בודד, בארה"ב הוא יצא כאלבום כפול יחד עם יצירת העבר של הלהקה, PET SOUNDS. האמת? זה צעד תמוה וברור שזה עורר השוואות שנטו לרוב לרעתו של התקליט החדש. זמר הלהקה, מייק לאב, הודה בספרו: "התקליט הורכב מקטעים שאינם קשורים זה לזה. השירים נאספו בחופזה בין הופעות. יותר מכל, התקליט הדגיש עד כמה היינו מבולבלים לגבי המותג שלנו. חברת התקליטים הוציאה אותו כמחצית מאלבום כפול, יחד עם PET SOUNDS. זה נעשה במסגרת הסדר עם חברת התקליטים הקודמת שלנו, שהחזיקה בזכויות על תקליטינו מאז 1965 למשך עשר שנים; למישהו בחברת התקליטים הנוכחית (האחים וורנר) היה רעיון מבריק להצמיד שני תקליטים כה שונים". האמת? זו אולי אחד ההחלטות השיווקיות המטומטמות יותר שהיו אז - כאילו אמרו ללקוח: "אנא תקנה את הדבר הזה ובתמורה אנחנו ניתן לך משהו ממש טוב כבונוס". הלו, מי המבוגר האחראי במחלקת השיווק שם, בבקשה?

חבר הלהקה, ברוס ג'ונסטון, אמר אז לכתב עיתון המוזיקה הבריטי NME: "אם עלי לסכם את התקליט הזה, אני לא חושב שהוא טוב כמו התקליט האחרון שלנו, SURF'S UP. ואני לא חושב שהוא מתקרב להישג שלנו מהתקליט שקדם לו, SUNFLOWER. אני משתוקק לראות את בריאן ווילסון חוזר לעבוד איתנו בצורה עקבית יותר. דיברתי איתו לפני כמה שבועות והוא אמר לי שלא היה לו קשר רב לתקליט החדש. באמת שבקושי שומעים את קולו כאן".

ובכן, שינויים עצומים התרחשו בין היציאה של התקליט הקודם SURF'S UP לבין היצירה הזו, והאווירה בתוך הלהקה הייתה רחוקה מהרמוניה מושלמת. ברוס ג'ונסטון מצא את עצמו מחוץ ללהקה באופן זמני לאחר עימותים עם המנהל אז, ג'ק ריילי, והתרמיל העמוס בשאריות מהפרויקט הגנוז SMILE התקרב למיצוי טוטאלי. באותה תקופה הלהקה עמדה על סף קריסה של ממש, במיוחד לאור העובדה שלא נרשמה שום הצלחה מסחרית באופק. במקום להרים ידיים, חברי הלהקה ביצעו מהלך נואש וניסו לעצב את עצמם מחדש בהתאם לרוח הזמן. התוצאה הייתה התקליט הזה ואולי הדבר הטוב ביותר בו היה העובדה שהוא היה בקלות היצירה הכי פחות צפויה והכי פחות "ביץ' בויזית" שהלהקה הוציאה אי פעם.

למעשה, זה אפילו לא מרגיש כמו תקליט של הביץ' בויז, הרי על העטיפה נכתב שהיצירה נעשתה על ידי להקה בשם CARL AND THE PASSIONS. השם הזה היה מחווה ללהקה המוקדמת של קרל וילסון מימי התיכון, וזה נראה כאילו חברי הביץ' בויז החליפו את מוזיקת הפופ העליזה, הקורנת וההרמונית שלהם ברית'ם אנד בלוז מחוספס ומלא נשמה. אולי הם התקשו עם השינוי הזה, מה שהסביר את שם התקליט SO TOUGH, שהיה אירוני עד כאב. מתוך שמונת השירים בתקליט, אולי רק שלושה או ארבעה נשאו דמיון כלשהו למה שהקהל נהג לקשר בדרך כלל עם הביץ' בויז.

וחלק מהשינוי הזה שבתקליט נבע מהכללתם של שני בחורים חדשים כחברים במשרה מלאה: ריקי פאטאר בתופים ובלונדי צ'פלין בשירה ובגיטרות. השניים הגיעו מלהקה דרום אפריקאית בשם THE FLAME שקרל וילסון גילה והפיק קודם לכן. הם לא רק ניגנו בכל הקטעים, אלא גם כתבו שניים מהם, ובנוסף צ'פלין חלק את תפקידי השירה, הן כליווי והן כסולן, לאורך כל התקליט. מי שתיעב את מייק לאב שמח לדעת שהנוכחות של האיש בתקליט הייתה מוגבלת באופן דרסטי. זה היה המופע של קרל וילסון ובלונדי צ'פלין ברוב הזמן, עם הבלחות מזדמנות של בריאן וילסון ודניס וילסון. באותה תקופה מייק לאב היה עסוק מאוד בלימודי מדיטציה טרנסצנדנטלית, וסביר להניח שהוא עצמו לא רחש הערכה רבה לתקליט הזה, כך שהצדדים היו מאוזנים.

אבל... ברגע שהמאזינים הסתגלו לרעיון שהביץ' בויז שינו את התשוקות שלהם, הם גילו שלא מדובר בתקליט כל כך גרוע. הוא בטח לא היה מפלצת מביכה או מגוחכת כפי שלפעמים נהגו לתייג אותו. בדרך כלל התקליט הזה נחשב לנקודת הנטישה השנייה עבור אותם מעריצים פחות אדוקים של הלהקה שלא נטשו את הספינה כבר בזמן היציאה של SMILEY SMILE. אלטון ג'ון הודה בהמשך שזה הוא דווקא אחד התקליטים היותר אהובים עליו של הביץ' בויז. הוא כנראה היה אחד מהיחידים שחשבו עליו כך בימים ההם. אבל כשמקשיבים לתקליט הזה עם ראש נקי - יש פה רגעים מהממים (לצד כמה שממש לא).

מה שהכי עושה לי את זה בתקליט הזה הוא דווקא סדרת שלוש הבלדות האווירתיות שסוגרות אותו. מעריצים רבים נוטים להתעלם מהן, אך הן היו טובות בדיוק כמו כל רצף של שלושה שירים מהתקליט PET SOUNDS, או לפחות כמעט טובות באותה מידה. שתיים מהן, MAKE IT GOOD ו-CUDDLE UP, הציגו את הכישרונות ההולכים וגדלים של דניס וילסון. למרות שהן היו מתוזמרות, עדיין יש בהן תחושה רעננה להפליא של שירים חשופים לחלוטין שהיו יפים בזכות המנגינות שלהם, ולא בגלל שמישהו בילה זמן רב מדי בנקישה על בקבוקי קוקה קולה באולפן כדי להשיג מזה סאונד חדשני כלשהו. חצי מהשיר CUDDLE UP הורכב רק מדניס ששר עם פסנתר מינימליסטי, ואז הפסנתר נעלם ומוחלף בעיבוד תזמורתי חסר קצב, וזה עובד בכל פעם מחדש. יש צרידות מסוימת בקולו של דניס שהפכה אותו ליהלום המחוספס של האחים וילסון. בעיניי, הבלדות של התקליט הזה לוקחות בגדול בתחרות מול הקטעים הקצביים יותר שיש פה.

ברולינג סטון נכתב אז בביקורת על התקליט: "הבעיה הבלתי פתירה של התקליט היא שרק ארבעה מתוך שמונה השירים שבו זוכים למעמד 'מקובל' (בניסוח זהיר) כחומרי ביץ' בויז. זה היה, לפחות, צעד מלא בכנות לקרוא ללהקה CARL AND THE PASSIONS. שכן ההבדל בין שתי הלהקות הוא בריאן ווילסון, וההבדל הזה כואב".

הצד האפל של פליטווד מאק! ב-15 במאי בשנת 1970 יצא באנגליה התקליטון האחרון של להקת פליטווד מאק עם פיטר גרין. צד א' של התקליטון היה השיר המדהים THE GREEN MANALISHI. צד ב' שלו היה קטע בשם WORLD IN HARMONY.

לא אשכח את הפעם הראשונה בה הקשבתי לשיר הזה. הייתי נער ורכשתי בחנות תקליטים יד שניה את אוסף הלהיטים של פליטווד מאק. לא, לא היו בו השירים מתקופת הפאר של RUMOURS. זה היה תקליט שהתמקד בתקופה של הלהקה עם פיטר גרין. העטיפה באה עם צבא אדום בוהק, תמונה של חברי הלהקה בהופעה והפתעות אדירות בפנים עבור ילד חסר הגנות שכמותי אז. הנחתי את המחט על הצד הראשון של התקליט ו-בום! השיר הזה התפרץ החוצה, ללא אזהרה מוקדמת. הייתי בהלם. הייתי ממוגנט. הפכתי להיות מאוהב וסקרן. זה נשמע לי מרתק ומסוכן בו זמנית. זהו אחד הריפים המהפנטים ביותר לדעתי שנכתבו אי פעם. הוא לא שמח, הוא לא מגניב – הוא נשמע כמו צעידה בלתי נמנעת אל תוך החשיכה. והשילוב בין פיטר גרין לגיטריסט דני קירוואן יוצר סאונד כפול שמרגיש כמו דיאלוג בין שני קולות בתוך ראשו של אדם אחד. הדיסטורשן כאן הוא לא לקישוט; הוא משמש ככלי להעברת חרדה. ועוד איך! ומיק פליטווד וג'ון מקווי מספקים כאן מקצב שבטי כמעט, ששומר על מתח גבוה לאורך כל היצירה. אלו בס ותופים ברמה גבוהה ביותר! והשירה של גרין פה?  זו אותנטיות של אדם שבאמת מפחד ממה שהוא רואה בעיני רוחו. אין לי ספק שעולם המטאל שאב השראה אדירה מהשיר הזה. ממש כמו משיר אחר שיצא טיפה לפני כן באותה שנה - שיר שנקרא BLACK SABBATH ששרה אותו להקה בשם... ניחשתם נכון...

כשחושבים על פליטווד מאק, הרוב המכריע של האנשים מדמיין את ההרמוניות הקליפורניות של סטיבי ניקס ולינדסי באקינגהאם. ברור! אבל עבור חובבי האמת של הרוק, הלהקה הזו שייכת לאדם אחד: פיטר גרין. וזה לא רק השיר האחרון שגרין הקליט עם הלהקה, אלא הוא מסמך אנושי מצמרר שמתעד התפרקות נפשית בזמן אמת. והכל עם סאונד מחשמל בטירוף. לא אשכח את הרגע ההוא ב-24 בפברואר בשנת 2003, כשהלכתי לבדי בקמדן בלונדון והגעתי למועדון הופעות בשם JAZZ CAFE. "מי מופיע פה הערב?", שאלתי. אמרו לי שפיטר גרין. קניתי מיד כרטיס והתמקמתי מתחת לבמה. הוא הופיע עם להקת ספלינטר ואני עמדתי שם ממש מתחתיו. ואז, בתוך ההופעה, הגיח השיר הזה על המנאלישי. הוא לא שר אותו (נדמה לי שזה האורגניסט של ההאמונד ששר אותו) אבל הוא ניגן! ועוד איך גריני ניגן!

הנה הכרטיס ששמרתי:

והנה מה שצילמתי במצלמה הקטנה שהייתה לי:

בעיתון NME התלהבו מהתקליטון, ובביקורת נכתב: "נאמר לנו שהמנאלישי הוא כינוי לשטן, והלהקה מביאה בשיר הזה מיסטיקה בעלת אווירה אירוטית וכוח מאופק, המאיים להתפרץ בכל רגע כפי שלבה רותחת מתפרצת". גם ברקורד מירור ובמלודי מייקר שיבחו את היצירה החדשה. עם זאת, באותו גיליון של המלודי מייקר שבו פורסמה הביקורת הנלהבת, הופיעה גם דעתו של המתופף, ג'ינג'ר בייקר, על השיר. כך הוא אמר: "יש פה השפעות ברורות שאני יודע מהן. אני ממש לא מתלהב מזה".

עבור פיטר גרין זה היה שיר אישי שתיאר את נפילתו לתוך תופת רוויית קולות, טירוף וייאוש. שיר נגד הרוע שבכסף, וה"מנאלישי הירוק" ייצג את השטן כפי שהוא בא לידי ביטוי בשטרות המזומנים הירוקים (דולרים). גרין הסביר: "חלמתי חלום שבו התעוררתי ולא יכולתי לזוז; הייתי משותק לגמרי על המיטה. הייתי צריך להילחם כדי לחזור לגופי. קיבלתי מסר בעודי במצב הזה, שאמר לי להיפרד מאנשים כמו מוכרים בחנויות. ראיתי תמונה של עובדת בחנות ומעט שטרות כסף, והגיעה הודעה נוספת שאמרה: 'אתה לא מה שהיית פעם. אתה חושב שאתה טוב יותר מהם. פעם היית אדם מן השורה, כמו עובד בחנות'. הרגשתי מופרד מהם בגלל שהיה לי יותר מדי כסף. תהיתי איך אוכל לשנות את זה, וכשהתעוררתי מצאתי את עצמי כותב את השיר הזה. למחרת יצאתי לפארק והמילים החלו לזרום אליי. לקח לי שנתיים להתאושש מהשיר הזה; כשנחשפתי אליו מאוחר יותר, היה בו כוח עצום שפשוט התיש אותי". מסתבר שגרין כתב את השיר לאחר חזון לילי בעקבות טריפ LSD. בחלומו, הוא ראה "מנאלישי ירוק" – מפלצת בדמות כלב מת שנובחת עליו. המפלצת הזו ייצגה את הדבר שגרין תיעב יותר מכל באותה תקופה: כסף. ומה זה הכתר בעל שתי השיניים שבסוגריים של שם השיר הזה? זה הקילשון של השטן הכלכלי הזה.

בדיעבד, השיר נראה כזעקת עזרה ברורה מצדו של גרין, אך הדבר לא היה גלוי כל כך לחבריו ללהקה, שסברו כי ההידרדרות הנפשית שלו הייתה תהליך הדרגתי.

גם זה קרה ב-15 במאי:

1948: פעמיים כי טוב (ועצוב)

באס רועם נולד: גארי ת'יין , מי שלימים יתפרסם כבסיסט הכריזמטי ובעל הסאונד הייחודי של להקת אוריה היפ , בתקופת הזוהר שלה בין 1972 ל-1975, הגיח לעולם. ת'יין, שהיה ידוע בנגינתו המלודית והדומיננטית, נאבק קשות בהתמכרות לסמים, מה שהוביל לפיטוריו הכואבים מהלהקה בתחילת 1975. את מקומו תפס הבסיסט ג'ון ווטון (לשעבר בלהקת קינג קרימזון ולימים בלהקת אסיה). באופן כללי, חייו של ת'יין נקטעו ב-8 בדצמבר 1975, בגיל 27 ובגלל סמים.

באותו יום ממש, בשנת 1948, נולד גם בריאן אינו, אחד האמנים המשפיעים והחדשניים יותר בעולם המוזיקה. קלידן, מלחין, מפיק, זמר ואמן חזותי, אינו היה חבר מייסד בלהקת רוקסי מיוזיק והיה אחר כך מחלוצי מוזיקה האמביינט, ומפיק מבוקש שעבד עם אמנים ענקיים כמו דיוויד בואי, ראשים מדברים ו-U2.

1954: המלך שכמעט ולא היה

נער צעיר בשם אלביס פרסלי הגיע לאודישן עם להקת הבית של המועדון HI HAT CLUB בממפיס. אחרי שהציג את מרכולתו, הבוחנים המלומדים קבעו נחרצות: הוא לא עובר. ולא סתם לא עובר, הם הוסיפו בעקיצה ש"זמר מקצועי לא יצא ממנו לעולם". אפשר רק לדמיין את הבעת הפנים שלהם כמה שנים מאוחר יותר... איזה פספוס קולוסאלי!

1963: האבנים המתגלגלים מקבלות גלגלי עזר

חברי להקת הרולינג סטונס הצעירים והפרועים חתמו על חוזה הקלטות היסטורי עם חברת התקליטים DECCA. ומי אחראי לחיבור הגורלי הזה? לא אחרים מאשר ה"יריבים" הנצחיים, הביטלס! ג'ורג' האריסון המליץ ​​על הסטונס בפני בכיר בחברת DECCA, שכזכור, דחתה את הביטלס שנה קודם לכן בטענה ש"להקות עם צליל גיטרות יוצאות מהאופנה". כנראה שהם למדו שם את הלקח. (הסיפור המלא והעסיסי, עם עוד הרבה פרטי מידע נדירים, מופיע בספר שכתבתי על הביטלס, "ביטלמאניה!").

1967: הלילה שבו פול פגש את לינדה

זה היה לילה קסום בלונדון הסוערת של הסיקסטיז: פול מקרטני מהביטלס הגיע למועדון האהוב עליו,באג אוניילס, שהיה מרתף צר ברחוב קינגלי, כדי לתפוס הופעה של האורגניסט המוכשר ג'ורג'י פיים ולהקתו הבלו פליימס, שביצעו בין את הלהיט הענק שלהם, "יה יה!". במקום נכחו גם אריק ברדן וצ'אס צ'אנדלר, חברים לשעבר בלהקת האנימלס. ברדן המשיך עם הרכב חדש של האנימלס, בעוד צ'אנדלר כבר הפך אז למנהלו של גיטריסט צעיר ואלמוני שגילה פחות משנה קודם לכן – בחור בשם ג'ימי הנדריקס. לצד ברדן וצ'אנדלר ישבה לינדה איסטמן, צלמת אמריקנית חייכנית ומלאת קסם, שהגיעה ללונדון כדי להעשיר את תיק העבודות שלה בצילומי כוכבי פופ. כשפול ראה את החבורה מתכוונת לעזוב, הוא לא היסס והציע לאיסטמן וחבריה להצטרף אליו לבילוי המשך במועדון הטרנדי ספיקאיזי ברחוב מרגרט. שם, בין לעיסת סטייק לצ'יפס, בקעו מהרמקולים צלילי אורגן האמונד מהפנטים, כמעט כנסייתיים, בפתיחה שהזכירה את AIR של באך. היה זה השיר החדש והמסתורי A WHITER SHADE OF PALE של להקת פרוקול הארום. הניצוצות עפו, והלילה הסתיים כשפול ולינדה נפרדו בידיעה שייפגשו שוב בעוד ארבעה ימים, במסיבה של מנהל הביטלס, בריאן אפשטיין, לרגל יציאת התקליט החדש והמהפכני של הלהקה, סרג'נט פפר.

1968: הביטלס בקאן וחיות חדשות בלונדון

זוהר בינלאומי: ג'ורג' האריסון ורינגו סטאר מהביטלס נחתו בפסטיבל קאן הנוצץ להקרנת הבכורה של הסרט האוונגרדי WONDERWALL. האריסון, שהוכיח את כישרונו כמלחין גם מחוץ למסגרת הלהקה, כתב את הפסקול המהפנט לסרט (וגם גנב בשבילו לא מעט צלילי מלוטרון מוכנים ללא מתן קרדיט). באותו זמן, להקת האנימלס חזרה להופיע באנגליה בהרכב מחודש, שכלל את הקלידן זוט מאני. הלהקה המשיכה להרעיד את הבמות עם אנרגיות חדשות.

1970: בסדר גמור עכשיו!

באנגליה יצא תקליטון חדש ולוהט ללהקת FREE, עם השיר שלימים יהפוך להמנון רוק נצחי: ALL RIGHT NOW. השיר, שהופיע בתקליט FIRE AND WATER בגרסה ארוכה יותר, קוצץ פה לטובת הגברת מכירות ונגינה רבה יותר של זה ברדיו. הקיצוץ עשה את שלו, והשיר זינק לראשי המצעדים והפך ללהיט הגדול ביותר של הלהקה, המזוהה איתה עד היום בזכות הרף הבלתי נשכח של הגיטריסט פול קוסוף והשירה העוצמתית של פול רודג'רס.

1971: פינק פלויד, דגים מתים והרבה רעש

להקה אגדית, הופעה אגדית, ותקרית... ובכן, אגדית גם כן. פינק פלויד הופיעו ב-CRYSTAL PALACE BOWL בלונדון, בפסטיבל שכלל גם את להקות הרוק MOUNTAIN ו-THE FACES (עם הסולן רוד סטיוארט). על הבמה, פינק פלויד ביצעו לראשונה יצירה חדשה ושאפתנית בשם RETURN TO THE SON OF NOTHING. היצירה האפית הזו תתפתח ותהפוך בהמשך לאחד הקטעים המפורסמים והאהובים ביותר שלהם – ECHOES. הבמה הוקמה מול אגם גדול, והסאונד העוצמתי והניסיוני של הלהקה, שהיה ידוע בווליום מחריש אוזניים, גרם לתופעת לוואי בלתי צפויה: כל הדגים באגם מתו! כן, קראתם נכון. הלהקה, שלא התכוונה כמובן לפגוע בדגה המקומית, קיבלה בסוף הדבר את החשבון על הנזקים האקולוגיים. נו, לא פעם אמרו שעסקי הרוק'נ'רול הם משהו FISHY, נכון?

1985: הקיור עומדים על חוף הלהיטים

מי שרוצים להכיר את השכבה העליונה כהיכרות ראשונית עם להקת הקיור, זה התקליט להתחיל איתו. מדובר פה בהרבה יותר מאוסף להיטים סטנדרטי. זה שיעור מבוא מצוין לרוק מודרני.

1995: סקוט וויילנד נעצר

מספר ימים לאחר שלכאורה נשר מתוכנית לגמילה מסמים, סולן להקת "סטון טמפל פיילוטס", סקוט וןיולנד בן ה-27, נעצר בגין החזקת הרואין וקוקאין ונהיגה תחת השפעת קוקאין. המעצר התרחש בשעה 12:30 לפנות בוקר מחוץ למוטל "פוסאדה" (אזור הידוע בסחר בסמים) בפסדינה, קליפורניה, לאחר שהמשטרה הבחינה ברכב לקסוס עם אורות כבויים נוסע לתוך מגרש חניה, והנהג מבצע עסקה חשודה עם גבר לא מזוהה. המשטרה עצרה את המכונית כשיצאה מהמקום כשאורותיה עדיין כבויים. כשניגשו לרכב, הזמר ניסה לכאורה למעוך מקטרת קראק מזכוכית. לאחר חיפוש קצר, המשטרה מצאה שתי חתיכות קראק, ובמהלך הליך הרישום במשטרה נמצאה כמות לא ידועה של הרואין מסוג "טאר" בארנקו של וילנד. הוא שוחרר מאוחר יותר באותו יום לאחר שאשתו שילמה ערבות בסך 10,000 דולר. הדיון להקראת כתב האישום נקבע ל-5 ביוני.

1975: פליטווד מאק נולדים מחדש

רגע מכונן בתולדות הרוק: להקת פליטווד מאק הופיעה לראשונה בהרכב הקלאסי והמצליח ביותר שלה, שכלל את הצמד האמריקני הכריזמטי – הזמרת סטיבי ניקס ובן זוגה דאז, הגיטריסט והזמר לינדזי באקינגהאם. ההופעה ההיסטורית הזו נערכה באל פאסו, טקסס, עוד לפני שתקליט הבכורה של ההרכב החדש יצא לחנויות. הקהל באל פאסו עוד לא ידע שהוא עד ללידתו של הרכב שיכבוש את העולם וימכור עד כמה מיליוני תקליטים. אבל הקסם כבר היה באוויר.

1977: המסך יורד על פרוקול הארום

אחת הלהקות הייחודיות והאינטליגנטיות של שנות ה-60 וה-70, פרוקול הארום, ניגנה את הופעתה האחרונה לפני התפרקות (הראשונה) באולם האקדמיה למוזיקה בניו יורק.

1996: הצצה נדירה לביטלס הצעירים

אוצר ארכיוני נדיר נחשף: סרטון מצולם (אילם) של הביטלס מופיעים במועדון קזנובה בליברפול התגלה לראשונה. הצילומים, המתוארכים ל-14 בפברואר 1961, הם התיעוד המצולם המוקדם ביותר הידוע עד אז של הלהקה בהופעה. הסרטון הנדיר, שמציג את ג'ון, פול, ג'ורג' ופיט בסט הצעירים בפעולה, שודר בטלוויזיה הבריטית והסעיר מעריצים ברחבי העולם, כשקיבלו הצצה נדירה לימיה הראשונים של הלהקה שעתידה לשנות את פני המוזיקה הפופולרית.

2003: עולם הקאנטרי באבל

ג'ון קארטר קאש , זמרת, פזמונאית, שחקנית ובת למשפחת קארטר האגדית שהייתה "המשפחה הראשונה של מוזיקת ​​הקאנטרי" – הלכה לעולמה בגיל 73 לאחר ניתוח לב. ג'ון הייתה לא רק אמנית מוכשרת בזכות עצמה, אלא גם אשתו, שותפתו המוזיקלית ויד ימינו של ענק הקאנטר,י ג'וני קאש . סיפור אהבתם היה אחד הגדולים והמרגשים יותר בתולדות המוזיקה. מותה שבר את ליבו של ג'וני, שהלך לעולמו ארבעה חודשים אחריה.

2004: נפרדים מהבסיסט המקורי של המודי בלוז

קלינט וורוויק הוא אולי שם שהרוב מכירים, אבל הוא דמות חשובה בהיסטוריה של אחת הלהקות הבריטיות הגדולות. וורוויק היה הבסיסט המקורי של להקת המודי בלוז בתקופתה המוקדמת, בין 1964 לשנת 1966, כשהלהקה עוד ניגנה רית'ם אנד בלוז והוציאה את הלהיט GO NOW הוא הלך לעולמו בגיל 63.

2020: פרידה מאגדת אנדרגראונד בריטית

הזמר הכריזמטי ופורץ הדרך, פיל מאי, הסולן והמייסד של להקת הרוק הבריטית הפרועה והמשפיעה THE PRETTY THINGS, הלך לעולמו בגיל 75. הלהקה, שהייתה חלק מהפלישה הבריטית של שנות ה-60, נודעה בסגנונה המחוספס, בהופעותיה הפרובוקטיביות ובתקליט הקונספט פורץ הדרך SF SORROW, שנחשב לאחת מאופרות הרוק הראשונות.

2024: הקלידים נדמו

ג'ון הוקן, הקלידן המקורי של להקת הפרוג הבריטית רנסאנס (בגלגולה הראשון והפסיכדלי יותר) ובהמשך חבר בלהקת הפולק-רוק סטרובס, הלך לעולמו ממלנומה בגיל 84. הוקן תרם את צלילי הקלידים הייחודיים שלו בכמה מהיצירות עיקריות של שתי הלהקות הללו.

בונוס: החודש, מאי בשנת 1970, אמרו האמנים הבאים דברים שאספתי עבורכם מגיליון של העיתון ביט אינסטרומנטל שברשותי:

ג'ון וילסון (מתופף להקת TASTE):

"חבר'ה מסביב הקימו להקות, אז ניסיתי לנגן בגיטרה. נכשלתי, והחלטתי שאולי תופים יהיו עדיפים – החלטה שמעולם לא התחרטתי עליה. אחת החוויות הגדולות ביותר עבורי באותה תקופה הייתה לנגן עם ואן מוריסון, שגם אז יצר דברים שאנשים לא תמיד הבינו. אני שונא שאומרים לי שאני יושב בצורה לא נכונה או לא מחזיק נכון את המקלות; אם זה מה שאני רוצה לעשות, לא אכפת לי אם זה נחשב ל'לא תקין' מבחינה טכנית".

ג'ק לנקסטר (איש כלי הנשיפה בלהקת BLODWYN PIG):

"מפחיד ככל שזה יישמע לחובבי ג'אז רבים, לפופ יש הרבה מה להציע לג'אז, ומוזיקאים מסוימים בתחום אכן מקבלים אותו בברכה. אני לא יכול לומר שאני מסכים עם ההערות בגב אלבומו האחרון של מיילס (דייוויס), לפיהן להקות הרוק של ימינו מעריצות אותו; להערכתי, יעברו עוד חמש עד עשר שנים עד שהן באמת יבינו את היצירתיות שלו ואת הלחנים שלו. עידן חדש בפתח".

טוני ריבס (מפיק ולשעבר בסיסט להקת COLOSSEUM):

"תפקידו של המפיק אינו אמור להתמקד ביצירת קשרים חברתיים עם האמן או הלהקה; עליו לייעץ מבחינה מקצועית ולקשור קצוות פתוחים".

מארק בולאן:

"באופן משעשע, אף פעם לא היה לי ספק שנסתדר. פשוט מרגישים את זה, וזה כמעט לא קשור לשאלה אם אתה 'טוב' או לא – זה פשוט קורה. יש הבדל עצום לעומת מה שעשינו בהרכב הקודם; מיקי מחובר לרוק'נ'רול הרבה יותר מסטיב, נגן כלי ההקשה הקודם. יש לי אולפן קטן בדירה; מיקי מגיע אליי על ה-TRIUMPH 650 סמ"ק שלו ואנחנו פשוט מנגנים במשך כמה שעות. הכל רגוע מאוד והחיבור בינינו טבעי.

אני מניח שצירף נגן בס בשלב מסוים, אבל לא כרגע. ככל שהשאיפות שלי בגיטרה מתרחבות ומיקי עובר לתופף יותר – הוא משתמש עכשיו במערכת תופים קטנה ולא רק בבונגוס – יגיע שלב שבו נצטרך בסיסט כדי לאפשר לי לקחת סולואים ארוכים או פשוט לתת למוזיקה לזרום לכיוון הזה. אני מכיר כמה אנשים שמעוניינים בכך, ונראה אם זה יצליח. תמיד נראה שיש לי רעיונות הרבה לפני שאני מצליח להוציא אותם לפועל".

והחודש, מאי בשנת 1971, אמרו האמנים הבאים דברים שאספתי עבורכם מגיליון של העיתון ביט אינסטרומנטל שברשותי:

רוברט וויאט (SOFT MACHINE) על תפקידו כמתופף:

"זוהי למעשה פעולה חברתית. היא דורשת את הדינמיקה של האנשים שאתה מנגן איתם. כשאתה מתופף, אתה קובע את הקצב עבור כולם – וזה משפיע על מה ששאר האנשים עושים. אני אוהב קורטוב של טירוף; זו אחת התכונות האנושיות האהובות עליי. הדבר הבסיסי שאליו אני תמיד חוזר בסופו של דבר לא באמת קשור לרוק או לג'אז. הוא קשור לסרטי הקלטה (טייפים) מוזרים ולאפקטים קוליים – דברים שהם יותר קומיים".

על מתופפים שהשפיעו עליו:

"הקשבתי לאלבום של TRAFFIC אתמול בלילה; ג'ים קפלדי הוא אחד הגיבורים שלי, בעיקר בגלל התחושה החמה וה'עבה' של הנגינה שלו. אני אוהב תיפוף רוק סמיך והחלטי, שהוא ברור וקל לעבוד איתו. אני מעריץ של דייב מאטאקס (מלהקת FAIRPORT CONVENTION), וגם מיץ' מיטשל השפיע עליי מאוד. מאחר שהודיתי בפני עצמי לאחרונה שלא ממש יכולתי לנגן 'כמו שצריך', למדתי לנגן לא מעט. זה קרה כמעט במקרה כי ניגנו כל כך הרבה, ועכשיו אני מרגיש די גאה להיות מתופף".

דיק הקסטל-סמית' (מלהקת COLOSSEUM) על אלבומי הופעה מול אלבומי אולפן:

"הקלטתם פעם אלבום בהופעה חיה? תנסו את זה מתישהו. בדיוק סיימנו את החלק הקל – לנגן אותו. עכשיו, בין סיבובי הופעות בגרמניה, שוויץ, צרפת וכל המקומות האחרים שאני לא זוכר בלי להסתכל בלוח ההופעות שלי, אנחנו בחלק המורכב: לראות איך הכל עובר לתקליט, לתוך העטיפה ולחנויות. משם זה כבר יוצא מהידיים שלנו, לטוב או לרע. תמיד הייתי טוב יותר בנגינה מול קהל, אבל זה עדיין פוקח עיניים לראות איך בשנתיים האחרונות COLOSSEUM הפכה בהופעות, באופן עקבי, ללהקה שונה מזו שבאולפנים. זה עניין של תחושה. מכל הקלטות האולפן שלנו, הייתי אומר ש-VALENTINE SUITE היא הקרובה ביותר ל-COLOSSEUM בהופעה חיה. אבל אולי אני טועה; אולי האווירה של הופעה היא עניין של נוכחות ושל אלמנטים חזותיים שפשוט אי אפשר לתעד על תקליט. אנשים קנו את התקליטים שלנו כי הם ראו אותנו על הבמה, במקום לבוא לראות אותנו כי הם שמעו תקליט".

ג'יימס בראון על עוני וכבוד:

"אף פעם לא שמים לב אליך אם אתה עני. לא משנה מה צבע עורך, כולכם נראים אותו דבר. בערך אז הבנתי שאני רוצה שכולם יקראו לי 'מיסטר' (אדוני). אתה מבין, אף פעם לא ראיתי את עצמי קודם כל כאדם שחור, אלא כאדם בעל מעמד ואידיאלים משלו. פיתחתי את השירה שלי מתוך עבודה קשה. הצרחות הגיעו קצת מאוחר יותר; הן חלק מההופעה שלי עכשיו".

טוני מקפי (גיטריסט להקת GROUNDHOGS) על הופעות החימום לרולינג סטונס:

"קבלות הפנים היו בערך כפי שציפינו – הן היו די מנומסות. יכולנו בקלות להישבר מכך שלא כולם התלהבו, אבל זו הייתה קבלת פנים טובה כי הקהל היה מאוד קשוב. למעשה, רק הסטונס קיבלו תשואות נלהבות, וגם אז, ההתלהבות הראשונית דעכה באמצע ההופעה שלהם".

על האלבום SPLIT:

"התקליט מתייחס לחוויה שעברתי בשנה שעברה. אני מניח שאפשר לקרוא לזה סכיזופרניה, אבל עבורי זו הייתה תחושה מפחידה ועזה, שאלה גדולה שלא יכולתי לענות עליה. כדי לגרש את השד הזה כתבתי יצירה שתופסת צד שלם של האלבום. אני עדיין חווה הבזקים של התחושה הזו לפעמים. הרבה מהצלילים המוזרים ששומעים בתקליט הזה נוצרו למעשה באולפן בעזרת הגיטרה והמגבר שלי".

כריס סקווייר (מלהקת יס) על שיתוף הפעולה עם טכנאי הסאונד אדי אופורד:

"לפעמים היינו מעלים הצעות, והוא היה אומר אם הן ברות-ביצוע מבחינה טכנית. לעיתים קרובות הוא היה מציע רעיון חלופי מתוך הידע הטכני העצום שלו".

בונוס: האמהות והאבות מתחילים להתפרק. החודש, מאי בשנת 1968 (התאריך המדויק אינו ידוע), יצא אלבומם הרביעי של "האימהות והאבות", ששמו THE PAPAS AND THE MAMAS. החלום הקבוצתי כבר החל להתפוגג.

הזמרת מישל פיליפס כתבה בספרה: "אני בקושי זוכרת דבר מהקלטות האלבום, פרט לעובדה שהוא לא היה מוצלח במיוחד. טום ווילקס, שניהל את פסטיבל הפופ של מונטריי, עיצב עבורו עטיפה משובחת, אך הוא לא הפך לרב-מכר גדול; לא היו לנו החומר או האנרגיה לכתיבה, ולא הכוח לבצע אותו כהלכה. איזה בזבוז. אינני זוכרת תאריך או יום מסוים שבו הבנו שזהו זה. אבל זה נגמר בדיוק כפי שהתחיל: באופן אורגני, בהדרגה, ומתוך הבנה והקלה הדדית".

ג'ון פיליפס ציין בספרו: "רק נורות בודדות נותרו דולקות בנברשת הגדולה. האווירה סביב התקליט הזה הייתה קודרת".

קודם כל, ברור שאני ממש אוהב את הרביעייה הזו כשהיא הייתה במלוא כוחה. השילוב בין הכתיבה המושחזת של ג'ון פיליפס, ההפקה המלוטשת של לו אדלר, והקולות השמימיים של פיליפס עם קאס אליוט, דני דוהרטי ומישל פיליפס, יצר את הסאונד של קליפורניה (החולמת). אבל בתקליט הרביעי הזה קרו דברים לא נעימים. ברור שהקסם של הלהקה נשען תמיד על מתח פנימי, אך בשנת 1968 המתח הזה הפך מרעל לדלק הרסני. עד להקלטת האלבום הזה, מערכות היחסים בתוך הלהקה כבר היו מרוסקות: הרומן של מישל פיליפס עם דני דוהרטי, הגירושין הממשמשים ובאים שלה מג'ון, והרצון העז של קאס אליוט לצאת לקריירת סולו תוך תחושה שחברי הלהקה האחרים בגדו בה עם הרומן ההוא.

בתקליט הזה ניתן לשמוע את העייפות. זה כבר לא נשמע כמו ארבעה חברים ששרים יחד מתוך תשוקה, אלא כמו ארבעה אינדיבידואלים שמוקלטים בנפרד (מה שאכן קרה בחלק מהזמן) ומנסים לשחזר נוסחה שכבר לא קיימת בלב שלהם. הסאנשיין פופ כבר לא היה זוהר. האפלה נכנסה פנימה והשירים באלבום הזה הרבה יותר כבדים ומורכבים מבחינה רגשית, כשהם חסרים את המלודיות הבלתי נשכחות של להיטי העבר. שירים כמו SAFE IN MY GARDEN או MANSIONS עוסקים בניתוק מהעולם ובבידוד. הלחנים פחות נגישים והפזמונים פחות נדבקים.

ואחת הסיבות הטכניות לירידה באיכות היא מקום ההקלטה. האלבום הוקלט ברובו באולפן הביתי החדש של ג'ון פיליפס (שנבנה בעליית הגג שלו). אמנם זה איפשר חופש אמנותי, אך זה גם הוביל להתפזרות. הרי האלבומים הראשונים הוקלטו באולפני WESTERN RECORDERS תחת פיקוח הדוק, מה שהעניק להם סאונד קריספי, נקי וחד. הסאונד בתקליט הרביעי הזה לעיתים נשמע עמום או ניסיוני מדי. הניסיונות של ג'ון פיליפס בטכניקות הקלטה חדשות היו מעניינים, אך הם באו על חשבון הניקיון הווקאלי שהיה סימן ההיכר שלהם. די חבל.

השיר המצליח ביותר מהאלבום הוא DREAM A LITTLE DREAM OF ME, שיר שבוצע כמעט כסולו של קאס אליוט. למעשה, ההצלחה של השיר הזה רק האיצה את פירוק הלהקה, שכן הוא הבהיר שקאס יכולה (וצריכה) להצליח לבד. האמת? אני לא מת על השיר הזה. עניין של טעם. הוא לא כייפי עבורי לשמיעה. אולי כי הוא נשמע יותר כמו שיר למחזה מאשר שיר לעולם הפופ?

וג'ון פיליפס, המוח מאחורי הלהקה, הפך בתקופה זו למרוחק ודיקטטורי יותר, בעודו שוקע בשימוש בסמים. הכתיבה שלו באלבום הזה הפכה לשונה בצורה קיצונית. הוא כתב על הבתים המפוארים שהם קנו ועל הריקנות של התהילה. זה נשמע כמו קיטורים של כוכבי פופ עשירים שאיבדו את דרכם. ממש לרחם עליהם עם האחוזות שלהם. מעניין לגלות שהשינוי לא רק בטקסטים אלא גם במבנה המוזיקלי. המנגינות הפכו איטיות וחלקות יותר והשירה הפכה חלקה גם היא, כאשר גם קולות הסולו וגם ההרמוניות הקבוצתיות נבנו ללא נקודות שפל או שיא. אין לי ספק שמעריצים רבים שניגשו להקשיב לתקליט הזה בשקיקה לקבל עוד מהכיף של העבר, תהה "מה לעזאזל קרה להם פה?"

האמת? זה לא אלבום ממש גרוע אלא הוא פשוט לא מהטובים. הוא פשוט מביא את הלהקה בדעיכה. סוף עונת האמהות והאבות. כמובן שהיה גם את MIDNIGHT VOYAGE המרהיב, עם אולי הביצוע הקולי הטוב ביותר של מישל בתקליט כולו. למרות שגם הוא היה ג'אזי, הוא לא נשען על נוסחאות קבועות כמו DREAM A LITTLE DREAM.

כן, זה התקליט האחרון של הלהקה לפני הפירוק. יכול להיות שג'ון פיליפס היה די מסטול כשכתב את כל השירים פה? הוא בטח היה במצב חצי רדום או משהו כזה. האמת? זה מסמך מעניין של אמן בהתפוררות. וכן, זה התקליט שנמכר הכי פחות מתקליטי הלהקה עד אז. זה היה צפוי, לא?

בונוס: דרמה בעולם המוזיקה: להקת 10CC מתפצלת וחוזרת החודש. החודש, מאי בשנת 1977 (התאריך המדויק לא פורסם אז) יצא לאוויר העולם התקליט DECEPTIVE BENDS של להקת 10CC.

אף שמפגשי ההקלטה המקוריים לתקליט החמישי החלו כבר באוקטובר 1976, בעוד הלהקה בהרכבה המלא של ארבעת החברים, המתיחות ביניהם הסלימה במהירות. המתופף קווין גודלי והגיטריסט לול קרים פרשו כדי להמשיך בקריירת הקלטות כצמד. השניים היו גם בעיצומם של חיפושים אחר הזדמנויות עסקיות שנפתחו בעקבות המצאת ה-GIZMOTRON – מכשיר מכני מהפכני שניתן לחבר לגיטרה חשמלית ליצירת צלילים מסונתזים. עם עזיבתם, הם נטלו עמם את רוב ההומור והמוזרות היצירתית שאפיינו את הלהקה. מה שנותר מאחור, לעומת זאת, היה חוש הפופ המלודי המשובח של גרהאם גולדמן וכישרונות העיבוד והנגינה המעולים של אריק סטיוארט.

גולדמן שיתף בראיון בלעדי: "התקליט שגודלי וקרים עשו מיד עם פרישתם התברר כאלבום משולש שנועד להציג את המצאתם. לנו היו התחייבויות להקליט ולחזור להופעות, אך הם התעניינו יותר באלבום שלהם. באותו זמן הם גם קצת התעייפו מהכתיבה, מההקלטות, מהחזרות ומהיציאה לדרכים, בעוד שלאריק ולי זה היה פנטסטי – אנחנו אהבנו לעשות את זה".

באותם ימים, השאלה הבוערת במסדרונות חברות התקליטים הייתה האם המהלך הזה אמור להשפיע על הסאונד המוכר. בתחילה, היו מי שחשבו שלא כך הדבר. נראה היה שהראש של המעריצים והמבקרים לא היה מונח במקום הנכון באותה תקופה, שכן מסיבה כזו או אחרת רווחה האמונה שגרהאם גולדמן היה המוח היצירתי העיקרי מאחורי שלושת החברים האחרים. גולדמן הרי היה אחראי ללהיטי ענק עוד בשנות השישים, וקשה היה לדמיין את המכונה הזו עוצרת.

התברר שהמציאות לא הייתה פשוטה כל כך. כאשר גודלי וקרים עזבו, הם לא רק לקחו איתם את הציוד שלהם, אלא גם את רוב ההומור ואת רוב המוזרות שהפכו את הלהקה לייחודית. מה שנשאר מאחור היה חוש המלודיה הפופי המצוין של גולדמן וכישורי העיבוד והנגינה המופלאים של אריק סטיוארט. השניים הלכו לאולפנן הפרטי שלהם (שקראו לו STRAWBERRY) והחלו לעבוד על מה שיהפוך לתקליט הזה, ששמו אגב נלקח משלט דרכים בנתיב מפותל במיוחד במחוז סארי, מקום שהזהיר נהגים מפני פיתולים מסוכנים.

וההוכחה לא איחרה לבוא! הסינגל הראשון מהתקליט זינק לצמרות המצעדים עם הלהיט הנפלא THE THINGS WE DO FOR LOVE. זה כנראה שיר הפופ המושלם. יש בו הכל: קצב מקפיץ, מלודיה שאי אפשר להוציא מהראש, ומילים שכל אחד יכול להתחבר אליהן. אבל מתחת לפני השטח, יש שם מעברים הרמוניים שרק מוזיקאים מחוננים יכולים לכתוב. האמת? זה שיר מושלם, מכל הבחינות, שגורם לי להתאהב בו בכל פעם מחדש. "כשכתבנו אותו, אריק רצה לכתוב משהו על התאבדות", חשף גולדמן. "אמרתי שאני לא חושב שזה רעיון טוב לכתוב שיר על הנושא הזה. ההרגשה הזו של אריק לא נמשכה זמן רב והוא 'ראה את האור' די מהר". השיר הפך לסנסציה והעניק לשניים זריקת מרץ אדירה, וגם נקמה מתוקה בכתבי המוזיקה שלעגו להם וכינו אותם בלגלוג 5CC.

ולקינוח, הגיע להיט נוסף מהתקליט – GOOD MORNING JUDGE. כאן נכנסת לתמונה השנינות של 10CC. השיר הזה הוא שילוב של פ'אנק קליל עם הומור בריטי יבש. הגיטרות כאן חדות, הגרוב סוחף, והסיפור על העבריין שמתעורר מול השופט הוא פשוט קלאסיקה. בזמן אמת, התקליט זכה לביקורות צוננות למדי או לליטוף מזלזל על הראש, כשמבקרים רבים תייגו אותו כחיקוי של פול מקרטני שנשכח במהירות מהתודעה. למען האמת, הקביעה הזו נראתה הגיונית לחלוטין באותו זמן.

אבל שימו לב היטב: רוב שירי התקליט נשמעים קליטים ופשוטים בהאזנה ראשונה, אך יש בהם תחכום רב שמתגלה בכל האזנה נוספת. כן, כך בדיוק יוצרים מוזיקה אינטליגנטית! ושימו לב ל-FEEL THE BENEFIT. אם יש סיבה אחת שבגללה התקליט הזה הוא "מאסט", זה היצירה הזו. זה אפוס של 11 דקות שמחולק לשלושה חלקים והרגע שבו סטיוארט וגולדמן מוכיחים שהם יכולים לעשות רוק מתקדם לא פחות טוב מפינק פלויד או ג'נסיס, אבל עם טאץ' של פופ. הגיטרות האקוסטיות, קטעי הקישור התזמורתיים והסולו החשמלי בסוף הם לטעמי התעלות רוחנית.

אז כשאני חושב על זה, התקליט הזה אהוב עליי כי הוא לא פוגע באינטליגנציה שלי. הוא כתוב נהדר, מבוצע נהדר ומופק על הכיפ כיפאק. אה... והעטיפה המעוצבת של HIPGNOSIS פה מדליקה. ותהיו בטוחים שבעטיפה הזו יש קריצות שנונות על שם התקליט. הצוללן שמחזיק את האישה בלבוש הערב על המזח מסמל בדיוק את מה שהמוזיקה עושה: היא לוקחת משהו סוריאליסטי, מוזר ומעט מסוכן, ועוטפת אותו בזוהר וביופי. יכול להיות שזה התקליט הבאמת טוב האחרון של הלהקה הזו? (ותסלחו לי אוהבי התקליט הבא, BLOODY TOURIST).

בלוג מוסיקה - כל מה שרציתם לדעת על מוסיקה - ועוד קצת.

הנכם מוזמנים לשתף את הבלוג עם חבריכם.

רוצים לשמוע עוד הרצאות מעניינות על הופעות מוסיקה? זמרים ישראליים? להקות רוק? הביטלס? תקליטים? רוק מתקדם? ועוד מגוון נושאים? מוזמנים ליצור איתי קשר. בינתיים, בואו ליהנות גם מפודקאסטים מומלצים 

הרצאות מוסיקה שלי ותכני מוסיקה מיוחדים לפלטפורמות שונות - לפרטים והזמנות: 050-5616459