UK - סיפורה של להקת רוק מתקדם בריטית הנהדרת

הכותרת היא UK. אבל הסיפור הזה הוא הכול חוץ מבריטי מנומס. זהו סיפור על סופרגרופ שקמה מתוך האפר הלוהט של שתי אימפריות רוק, קינג קרימזון ורוקסי מיוזיק, וכללה כמה מהנגנים המבריקים והעקשנים ביותר שידע הדור. אז תחזיקו חזק, אנחנו צוללים לתוך הדרמה, האגו והמוזיקה המופלאה של UK.

הכול מתחיל באמצע שנות השבעים. קינג קרימזון, בגלגולה המפואר של התקליט RED, סיימה את דרכה. רוקסי מיוזיק יצאה להפסקה ארוכה. הבסיסט והזמר ג'ון ווטון (שהיה בקרימזון) והמתופף ביל ברופורד (שגם היה בקרימזון) מצאו את עצמם מחפשים כיוון חדש.

סיפורים רבים על אופן התפתחותה של הלהקה, בראיונות שונים של כל חברי הלהקה, לפעמים מתנגשים זה בזה, אך די ברור שהדרכים מובילות לקינג קרימזון. ברופורד וגם ווטון עדיין היו מזוהים עם אותה להקה לאחר מותה. ווטון נזכר: "כל הזמן שהייתי בהופעות עם החברים של רוקסי מיוזיק, היו ניגשים אלי ושואלים אותי 'מדוע קרימזון נגמר? מה קרה?'. בזמן שעשיתי את זה, יצא ביל ברופורד לדרך עם ג'נסיס והוא קיבל את אותן השאלות. דבר אחד הוביל לשני וביל ואני תמיד הרגשנו שיש עסקים לא גמורים ושקרימזון הסתיימה מהר מדי. כתבתי לו ואמרתי לו שאני מקבל שאלות כל הזמן ולמה שלא נעשה משהו ביחד? הוא קיבל את אותו הדבר ואמר 'כן, בוא נעשה את זה'.

אז אי שם ב-1976, ווטון וברופורד רקחו רעיון: להקים פאוואר טריו חדש יחד עם הקלידן הווירטואוזי ריק וייקמן, לשעבר איש להקת יס שבאותה שנה חווה קריירה מאתגרת. הם אפילו התחילו חזרות תחת השם WWR. אבל הבועה התפוצצה מהר מאוד, בעיקר בגלל סכסוך בין חברות התקליטים A&M (של וייקמן) ו-E.G. (של ווטון וברופורד), שמנעו מהחלום להתגשם.

במקביל, הגיטריסט והמוח רוברט פריפ, מנהיג קינג קרימזון, החליט שהוא "פורש" זמנית. ווטון וברופורד ניסו לשכנע אותו לחזור לטריו בסגנון RED, אבל פריפ היה עסוק בפרויקט צדדי בשם THE LEAGUE OF GENTLEMEN. הוא אפילו שקל להצטרף לסיבוב ההופעות של פיטר גבריאל ב-1977 תחת השם הבדוי והמשעשע DUSTY RHODES, רק כדי "לבדוק את המים" מבלי להתחייב.

כאן נכנס לתמונה ילד פלא. אדי ג'ובסון, כנר וקלידן שרק בגיל 17 הצטרף ל-CURVED AIR, ומשם המשיך והחליף את בריאן אינו בכבודו ובעצמו ברוקסי מיוזיק. ג'ובסון ניגן בשלל תקליטים אייקוניים באותה תקופה. כעת, ב-1977, ג'ובסון היה בארצות הברית, חבר מן המניין בלהקתו של לא אחר מאשר פרנק זאפה.

ב-11 בפברואר 1977, במלון הייד פארק בלונדון, ווטון וברופורד פגשו את ג'ובסון, שהגיע לעיר לשלוש הופעות בלבד עם זאפה בהאמרסמית' אודאון. המטרה: "לפתות" אותו ולחטוף אותו מזאפה. ג'ובסון היה מעוניין לחזור לשורשים הפרוגרסיביים הבריטיים שלו, אבל היסס בגלל מחויבות מילולית לזאפה. התוכנית המקורית כללה את פריפ, ג'ובסון, ווטון וברופורד. אבל באפריל 1977, במסעדת THE SOURCE הצמחונית בהוליווד, פריפ נפגש עם ג'ובסון והטיל פצצה: הוא לא מוכן עדיין ללהקה חדשה. הפרויקט נתקע.

באוגוסט 1977, ג'ובסון, שכבר לא יכול היה לחכות, עזב רשמית את זאפה וחזר לאנגליה. הוא פנה שוב לווטון וברופורד, הפעם עם הצעה חדשה: בואו נעשה את זה בלעדי פריפ. הם הסכימו.

הטריו נכנס לחדר החזרות בספטמבר 1977, אבל לברופורד היה עוד קלף בשרוול. הוא בדיוק סיים להקליט את תקליט הסולו הראשון שלו, FEELS GOOD TO ME, וגייס עבורו גיטריסט ג'אז-פיוז'ן אלמוני יחסית בשם אלן הולדסוורת'. הולדסוורת' הגיע היישר מנגינה עם הגיבור של ברופורד, המתופף טוני וויליאמס (בוגר הלהקה של מיילס דייויס), בלהקת THE NEW TONY WILLIAMS LIFETIME. הוא גם ניגן בלהקות כמו סופט מאשין וטמפסט. ברופורד התאהב בצליל הגיטרה הייחודי והזורם של הולדסוורת' והתעקש לצרף אותו ללהקה החדשה. ווטון: “פתאום היינו ארבעה באולפן וכולנו הסתכלנו אחד על השני. בחיים לא שמעתי על אלן הולדסוורת', אבל כשהוא התחיל לנגן, הבנתי שהוא מדהים. אלן ניגן רק במועדונים קטנים ולכן מעט מאוד אנשים ידעו מי הוא".

השניים האחרים הסכימו, למרות שהלהקה החדשה, שנקראה זמנית ALASKA, כללה כעת שני קלידנים (ג'ובסון והולדסוורת' שניגן גם בגיטרה וגם בקלידים). השם ALASKA נזנח במהירות. הדבר היחיד שאיחד את ארבעתם היה שהם כולם בריטים. כך נולד השם: UK.

אבל איך החבורה הזו אמורה לעבוד יחד? הולדסוורת': אמן ג'אז אלתורי מחויב. ווטון וג'ובסון: עם נטיות מסחריות ופרוגרסיביות ברורות. ברופורד: עוזב את הפרוג-רוק ומתקרב לגיבורי הג'אז שלו. ג'ובסון: בורח מג'אז-בלוז אמריקאי וחוזר לפרוג-רוק בריטי קלאסי. זה היה מתכון לאסון, או לגאונות.

באוקטובר 1977, הרביעייה נכנסה לאולפני טריידנט בסוהו, לונדון. זה לא היה סתם אולפן; זה היה המקום שבו הוקלטו HEY JUDE של הביטלס ו-MY SWEET LORD של ג'ורג' האריסון, ושבו עבדו בקביעות דיוויד בואי, אלטון ג'ון, הרולינג סטונס, ג'נסיס, להקת קווין ואפילו פרנק זאפה.

הם הביאו צעצוע חדש ומכריע: סינטיסייזר ימאהה CS80 אדיר ויקר בטירוף. ג'ובסון, במימון מ-E.G., קנה אותו ישר מהחברה. הצלילים הייחודיים של ה-CS80 הפכו מיד לחלק מה-DNA של הלהקה.

העבודה הייתה אינטנסיבית. ווטון הביא את השיר THIRTY YEARS (שריד מימי WWR). ברופורד הביא קטעים בהשפעת זאפה כמו BY THE LIGHT OF DAY. הולדסוורת' תרם את NEVERMORE ואת MENTAL MEDICATION. אבל היה זה ג'ובסון, המלחין הפורמלי העיקרי, שחיבר את הכול יחד עם תווים מדויקים ועיבודים מורכבים. על כל זה, ווטון הוסיף את המלודיות והמילים הייחודיות שלו, במה שהפך לתחילתה של שותפות הכתיבה הפורה "ג'ובסון-ווטון".

במהלך המיקסים, אורח לא צפוי הגיע לאולפן: פרנק זאפה. הוא הגיע בדיוק כשהאורות בחדר הבקרה התעממו כדי להשמיע את הפתיחה של IN THE DEAD OF NIGHT. זאפה, שאיבד את "ילד הפלא" שלו (ג'ובסון) לטובת הלהקה הזו, התרשם עמוקות.

התקליט הראשון, U.K., יצא לאור וזכה לשבחים. התקליט הזה נפתח בהפגזה פרוגרסיבית עם היצירה IN THE DEAD OF NIGHT, עליה אמר ג'ובסון: "זה כנראה השיר שהיה הכי קל להקליט וזו כנראה הסיבה שהוא הפך לשיר הידוע של הלהקה". גולת הכותרת של השיר היא סולו הגיטרה הבלתי נשכח של הולדסוורת', עליו אמר ברופורד: "אלן נתן נוקאאוט עם 94 שניות של תשוקה נוזלית שהייתה אמורה להיכנס לדברי ימי ההיסטוריה של גיטרות הרוק. זה נשאר אחד מתפקידי הגיטרות המעוצבים בצורה מושלמת, בקצב אינטליגנטי ומבוצעים בצורה מבריקה". באופן מדהים, אך לא יוצא דופן עבור הולדסוורת', הסולו היה מאולתר לחלוטין. חוסר הרצון שלו לנגן באותה צורה בהופעות בימתיות חוזרות ונשנות יגרום לבעיות בהרכב בהמשך, אך באלבום זה נשמע כקסם. בהמשך אמר הולדסוורת': "מעולם לא ניגנתי סולו שלא היה אלתור מוחלט, כך שאם אעשה זאת שוב זה לא יהיה אותו הדבר. זה החלק במוזיקה שאני אוהב”.

ביצירה זו יש גם קטע נגינה מרהיב ומדויק להפליא שנקרא PRESTO VIVACE, עליו אמר ג'ובסון: "החלק הזה בסוויטה היה בהשראת זאפה. הקטעים האהובים עלי עם פרנק היו תפקידי הנגינה הטכניים בסגנון INCA ROADS שהוא היה מפורסם בהם, ורציתי מאוד שיהיה לי קטע כזה בלהקה שלי". ארבעת חברי הלהקה מנגנים את הקטע המתפתל הזה באופן שקשה לי להבין כיצד הצליחו לעשותו באופן שכזה. זה באמת מפיל לסת.

בראיון לגליון מגזין SOUNDS אז, צוטט ביל ברופורד: "כולנו בלהקה מעריכים את כישורינו ואנו פועלים להשגת צליל ייחודי, אבל כנראה שייקח לנו שניים-שלושה אלבומים להגיע לשם".

בכל אופן, הלהקה יצאה לסיבוב הופעות באמריקה. אבל אמריקה של 1978 כבר הייתה בעולם אחר. באנגליה, הפוליס והקלאש שלטו, ופרוג נחשב לדינוזאור. שנת 1977 הייתה שנה לא נוחה עבור יוצרי ונגני רוק מתקדם. רבים מהם חשו על בשרם כיצד הפאנק הבריטי, הזועם והקוצני נושף בעורפם ומאיים לשטוף אותם אל מחוץ לסקאלה של עולם המוזיקה. קלידנים היו מטרה נוחה ללעג אז. אם היית מנגן על סינטיסייזר מוג או אורגן האמונד - היו מסתכלים עליך כעל דינוזאור מהעבר. שלא לדבר על זה שאם היית רוקח מוטיב מהמוזיקה הקלאסית לתוך יצירתך. גיטריסטים שעשו סולואים באורך של יותר מעשר שניות נחשבו בעיני הציבור הצעיר והמחורר סיכות ביטחון כגיטריסטים מאוסים. מתופפים שרצו לעשות סולואים נחשבו למשעממים עד מוות. הזמנים אכן השתנו...

כשהמארגנים בארצות הברית שמעו את התקליט, הם הבינו שלא מדובר בלהקת רוק פשוטה, אלא ב"חליפת ג'אז-פיוז'ן". התוצאה: UK שובצו כמופע חימום לגיטריסט הפיוז'ן אל דימיולה, ואפילו הופיעו בפסטיבלים משונים לצד ואן היילן באוקלהומה. התגובות היו מעורבות.

הפריצה הגיעה מפילדלפיה. די ג'יי מקומי בשם אד שארקי מתחנת הרדיו WIOQ פשוט התאהב ב-IN THE DEAD OF NIGHT וניגן אותו שוב ושוב. זה הוביל לשתי הופעות סולד-אאוט בתיאטרון טאואר. הלהקה הפכה למבוקשת יחסית, וב-8 באוגוסט 1978 הוזמנה לחזור להופעת חינם ענקית בחוץ, ב-PENN'S LANDING על גדת נהר דלאוור.

זו הייתה הופעה שכמעט הסתיימה באסון. ירד גשם שוטף. הלהקה איחרה בגלל פקקי תנועה מפלצתיים. תחנת WIOQ שידרה את המופע בשידור חי. על פי ההערכות, חמישים אלף איש נדחסו לשטח הקטן, הרבה מעבר לקיבולת. הלחץ היה כל כך גדול עד שהמשטרה והכרוזים ברדיו התחננו בפני אנשים לחזור הביתה מחשש לחיי אדם. UK, למרות הכול, עלו וניגנו.

ההצלחה הסתירה מתחים פנימיים עצומים. הקהל העויין של ואן היילן לא מצא חן בעיני ווטון. אבל הבעיה העיקרית הייתה הולדסוורת'. אמן הג'אז הטהור סלד מהצורך לנגן רוק מובנה ומוכתב מראש מדי ערב. הוא רצה לאלתר. כבר אחרי ההופעה הראשונה בצפון אמריקה (בטורונטו) הוא היה מוכן לעזוב. ג'ובסון, שהפך למנהיג המוזיקלי הראשי לאחר עזיבת פריפ, ניסה לאזן. הוא כתב קטעים חדשים כמו CAESAR'S PALACE BLUES ו-THE ONLY THING SHE NEEDS, שנועדו לגשר בין עולמו של ווטון לעולמו של הולדסוורת'.

זה לא עבד. המתח היה גדול מדי. במהלך הופעות אלה החלה הלהקה להתפורר. הולדסוורת' על הקושי לתרגם אלבום שכזה להופעה חיה: "היינו צריכים לשחזר את החלקים שבתקליט להופעה ואני פשוט לא חשתי בנוח עם זה. נהגתי לחלום בהקיץ בזמן שהופענו. זה לא ממש עניין אותי, להיות שם על הבמה ולנגן את זה".

ביוזמתו של ווטון, ג'ובסון הסכים ברתיעה לרעיון של "שתי להקות": להקת פרוג מיינסטרים (שתשמור על השם UK) ולהקת ג'אז-פיוז'ן נפרדת עבור הולדסוורת'. אבל כולם ידעו שהולדסוורת' לא באמת מעוניין להמשיך. הרומן של הרביעייה הסתיים.

ווטון רצה ללכת עם הלהקה בדרך המסחרית. הוא ביקש לכוון למופעי איצטדיונים שחייבו מוזיקה קליטה יותר מאשר ג'אז ופיוז'ן שעניינו את הולדסוורת' וברופורד. ג'ובסון ישב על הגדר: "ג'ון תמיד רצה שזה יהיה מסחרי יותר, נגיש יותר. לעומת זאת, אלן רצה שיהיה יותר ג'אז, יותר מעורפל. וביל... הוא הלך בדיוק לכיוון ההפוך של רוב האנשים. הוא התחיל עם הלהקה הגדולה ביותר בעולם, ונהיה יותר ויותר מעורפל, יותר בעניין ג'אז, פחות מסחרי; מלהקת יס הוא הלך לקינג קרימזון. מקינג קרימזון הוא הגיע אלינו ומאיתנו הוא עבר להקים להקה משלו. כנראה הייתי הכי מאושר מכולם בלהקה, כי הייתי באמצע".

הולדסוורת' וברופורד פרשו והאחרון סיפר: “אני אוהב לראות את הלבן בעיני הקהל במקום להיתקע מאחור על הבמה ולראות את התחת של ג'ון ווטון. החיים בשבילי הם סדרה של עכוזים שאני עומד מאחוריהם. לאדריאן (בילו) יש תחת נחמד מאוד ודק. התחת של ג'ון ווטון הוא תחת שמן. התחת של ג'ון אנדרסון הוא קטן מאוד. יש לו רגליים נחמדות אבל תחת מחורבן”.

אז ברופורד והולדסוורת' עזבו. ברופורד הקים את להקת BRUFORD (עם דייב סטיוארט וג'ף ברלין) ואפילו הקליט כמה מהקטעים של ג'ובסון (כמו SAHARA OF SNOW) בתקליט הסולו שלו ONE OF A KIND.

ג'ובסון ווטון נשארו עם השם UK וחיפשו מתופף. הם שקלו את הגיטריסט אריק ג'ונסון, אבל חיפוש אחר מתופף התברר כקריטי יותר. ג'ובסון ידע בדיוק את מי הוא רוצה: טרי בוזיו. בוזיו היה המתופף המוכשר והטכני ביותר בסביבה, וחשוב מכל – הוא בדיוק סיים לעבוד עם פרנק זאפה (במקביל לג'ובסון). ג'ובסון הרגיש שהכוח והמורכבות הקצבית של בוזיו ישלימו את הכיוון החדש והעוצמתי שהם רצו. בוזיו עזב את זאפה, והשלישייה נולדה.

בנובמבר 1978, השלישייה נכנסה לאולפני AIR בלונדון עם שירים חדשים. ג'ובסון בנה מחדש את מערך הקלידים שלו, שנחשב למתקדם ביותר בעולם באותה תקופה, עם תקשורת VOLTAGE-CONTROL בין הקלידים (טרום עידן ה-MIDI). בוזיו הגיע עם מערכת תופים אימתנית בעלת שתי דוושות בס.

ההקלטות התחילו עם טכנאי הביטלס לשעבר, ג'ף אמריק. אבל ג'ובסון לא היה מרוצה מסאונד התופים. בוצעו שני שינויים דרמטיים: ראשית, ג'ון פאנטר (הטכנאי של רוקסי מיוזיק) הובא להחליף את אמריק. שנית, ג'ובסון הורה להחליף את כל תופי ה"טום-טום" של בוזיו ב-ROTO-TOMS, בדומה לסאונד שהיה לברופורד בתקליט הראשון.

כעת, כששותפות הכתיבה ג'ובסון-ווטון הייתה חופשייה מה"כבלים" של הפיוז'ן, הכתיבה זרמה. המילים של ווטון התבגרו, והמלודיות שלו היו נגישות יותר.

במרץ 1979 יצא התקליט השני של הלהקה, DANGER MONEY. כמה שאני אוהב את הכסף המסוכן הזה! שלושה חבר'ה שיודעים לנגן במיומנות ותשוקה שכזו? מתאים לי!

עם המתופף ביל ברופורד והגיטריסט אלן הולדסוורת' מחוץ ללהקה, אחרי תקליט בכורה משובח, גייסו הקלידן אדי ג'ובסון והזמר-בסיסט ג'ון ווטון את המתופף לשעבר של פרנק זאפה, טרי בוזיו, שידע היטב להתמודד עם מוזיקה מורכבת. ג'ובסון ניגן בעבר לצד בוזיו אצל זאפה, כך שהוא ידע היטב את יכולותיו של האוחז במקלות. הדינמיקה של השלישייה הפכה שונה ממה שהיה לפני כן. בוזיו הביא איתו דינמיקה חדשה וג'ובסון התמקד במקלדות, מה שמעניק לתקליט הזה תחושה אמרסונית בולטת יותר מבתקליט הראשון. בניגוד לאלבום הקודם, שהשתמש בעיקר בצלילים של אורגן ימאהה חדשני, הפעם נשמעים לא מעט צלילים של האמונד (או שמא זו מקלדת המדמה האמונד).

אולפני AIR, בבעלותו של ג'ורג' מרטין היו המתחם שנבחר להקלטת תקליט זה. עם מימון נדיב מאד מטעם חברת התקליטים, בנה ג'ובסון סוללת קלידים מרשימה ומתקדמת. למרות הרצון לעשות קטעים מורכבים, ווטון היה גם נחוש להתמסחר ולהצליח יותר. לכן נוצרו לתקליט גם שירים כמו NOTHING TO LOSE, שהיה מין קדימון למה שהוא יעשה עם להקת אסיה, בהמשך הדרך. אבל מספיק לי לשמוע את THE ONLY THING SHE NEEDS, שחותם את הצד הראשון של התקליט, כדי להרגיש שהפרוג-רוק לא נטש אז את הראש היצירתי של החבורה.

כשמגיעים לקטע האחרון בתקליט הזה, CARRYING NO CROSS, מבינים סופית ששלושת החברים עבדו קשה מ-א-ד על המוזיקה ובאים פה עם יצירה מאד מורכבת. זה מתחיל באופן שקט ואווירתי שלא מרמז על הבאות ומי שמדלגים עליו, עלולים לפספס ביג טיים. ג'ובסון מעניק פה מפגן סולואים שמותיר בכל פעם את לסתי פעורה - אם זה בקלידים וגם בכינור. הוא נשמע פה אנרגטי וחיוני כמו קית' אמרסון בימים טובים.

ברולינג סטון נכתב בזמנו בביקורת הלא נלהבת על התקליט: "אם התקליט LOVE BEACH של אמרסון לייק ופאלמר סימן סופית את מותו של הרוק המתקדם הבריטי, לא ברור למה נחוץ ההרכב הזה של UK, ועוד בלי ביל ברופורד בו. אדי ג'ובסון (שנגינת הכינור שלו הלכה לאחור כדי לתת מקום למפלי סינטיסייזרים), ג'ון ווטון וטרי בוזיו נחושים ביותר לקחת את הישגי התקליט הראשון המרשים ולהמשיך אותם לדבר משעמם ביותר. הטקסטים הילדותיים לא עוזרים. חוץ מפה ושם הבלחות מוזיקליות מדליקות, ללהקה הזו אין לאן ללכת". אבל האמת? ללהקה הזו היה הרבה אומץ בזמנו וכשאני מקשיב בכל פעם לתקליט הזה, אני חש שהמוזיקה הזו באמת מאתגרת את המחשבה שלי. אחלה של אלבום!

ההרכב הזה הוציא אז גם תקליט שלישי בהופעה חיה, NIGHT AFTER NIGHT, שממחיש כהלכה את הנגינה המשותפת של שלושה אנשים כה מוכשרים.

בלוג מוסיקה - כל מה שרציתם לדעת על מוסיקה - ועוד קצת.

הנכם מוזמנים לשתף את הבלוג עם חבריכם.

רוצים לשמוע עוד הרצאות מעניינות על הופעות מוסיקה? זמרים ישראליים? להקות רוק? הביטלס? תקליטים? רוק מתקדם? ועוד מגוון נושאים? מוזמנים ליצור איתי קשר. בינתיים, בואו ליהנות גם מפודקאסט מומלץ ומבלוג המוסיקה באתר.