רוק מסביב לשעון: מה קרה ב-14 במאי בעולם הרוק

כל יום מציין אירועים משמעותיים בהיסטוריה של מוזיקת הרוק והפופ, עם שפע של אנקדוטות פורצות דרך שהתרחשו בעשורים קודמים. כשאנחנו מסתכלים אחורה בזמן, על היום הזה בתולדות המוזיקה, אנחנו נזכרים ברגעים המדהימים שעיצבו את נוף הרוק והפופ, החל מיציאתם של תקליטים אגדיים, הופעות אייקוניות וגם דברים משמחים לצד עצובים שקרו לאמני המוזיקה המובילים.

כחובבי מוזיקת רוק, אנחנו לא יכולים שלא לחוש תחושת נוסטלגיה כשאנחנו מהרהרים באירועים הבלתי נשכחים שהתרחשו אז. הנכם מוזמנים לצלול איתי למנהרת הזמן עם אירועי פופ ורוק שאספתי עבורכם ממקורות שונים ונדירים מאד שאינם ברשת. אהבתם וברצונכם לקבל עוד ועוד? בשביל זה בניתי עבורכם הרצאות מוסיקה מעשירות ומעניינות ופודקאסטים מומלצים.

אז מה קרה ב-14 במאי (14.5) בעולם של רוק קלאסי?

חקר, ערך וכתב: נעם רפפורט

הציטוט היומי: "מבקרי המוסיקה יודעים להכאיב כהוגן, אבל במבט לאחור - הקטילה שלהם עשתה דווקא טוב" (גרג לייק, מלהקת אמרסון, לייק ופאלמר, בעיתון מלודי מייקר, בשנת 1970)

מלך הבלוז עזב אותנו. ב-14 במאי בשנת 2015 מלך הבלוז הלך לעולמו: גיטריסט העל בי. בי. קינג מת בגיל 89 – והגיטרה לוסיל נותרה מיותמת.

אבל כבד בעולם המוזיקה: ב-14 במאי 2015, הלך לעולמו בשנתו אגדת הבלוז, הגיטריסט המשפיע בי. בי. קינג. הוא מת בביתו בלאס וגאס בגיל 89, כשהוא מותיר מאחוריו מורשת מוזיקלית עצומה ואת גיטרת הגיבסון הנאמנה שלו, לוסיל, שנותרה מיותמת. קינג – שקולו העוצמתי ונגינת הגיטרה הייחודית וה"מייללת" שלו הרימו אותו משדות הכותנה הצנועים של מיסיסיפי אל הבמות הגדולות בעולם ואל פסגת הבלוז האמריקני – נכנע לבסוף למחלתו.

ג'ון פודנברג, חוקר מקרי המוות של מחוז קלארק, מסר כי סיבת המוות הרשמית היא שבץ מוחי המיוחס למאבקו הממושך בסוכרת מסוג 2. קינג, ששמו האמיתי היה ריילי בי קינג, סבל ממצב בריאותי ירוד בשנותיו האחרונות, אך הדבר לא מנע ממנו להמשיך ולהופיע באנרגיות מחשמלות כמעט עד הרגע האחרון. סיבוב ההופעות האחרון שלו בוטל רק באוקטובר 2014, לאחר שציין כי הוא סובל מהתייבשות ותשישות כתוצאה ממחלת הסוכרת.

לדעתי הצנועה, אם יש דבר אחד שמבדיל את בי.בי קינג מכל גיטריסט אחר בהיסטוריה, זה הוויברטו שלו. הוא לא ניגן אקורדים מורכבים; הוא כמעט אף פעם לא ניגן אקורדים בכלל כשהוא עשה סולו. הוא התמקד בתו בודד. והתנועה המפורסמת של פרק כף היד שלו העניקה לגיטרה שלו, הלא היא "לוסיל", קול אנושי. הוא גרם לה לבכות, לצחוק, או להתחנן בצליל חם, עגול ומלא עוצמה, וזה בדיוק מה שהופך את המוזיקה שלו לכל כך אישית וחשובה. בעידן שבו גיטריסטים נמדדים לעיתים קרובות לפי המהירות שבה הם מזיזים את האצבעות, בי.בי קינג היה אמן האיפוק. תו אחד שלו במקום הנכון שווה אלף תווים מהירים. והוא ידע להשתמש בשתיקה. הרווחים בין התווים שלו היו חשובים לא פחות מהתווים עצמם. זו גדולה של מוסיקאים אמיתיים. היכולת הזו לספר סיפור שלם באמצעות שלושה-ארבעה תווים בלבד היא גאונות וזה דורש ביטחון עצמי אדיר וחיבור עמוק לרגש. ואחד המאפיינים הכי מרגשים במוזיקה של בי.בי הוא הקריאה והתגובה. הוא מעולם לא ניגן ושר ביחד. הוא היה שר משפט בבריטון העמוק והמחוספס שלו, ולוסיל הייתה עונה לו. וזה הרגיש כאילו יש שני אנשים (או גבר שהוא זמר ואישה שהיא גיטרה) על הבמה שמנהלים שיחה עמוקה. זה היה חתיכת דיאלוג!

יש טעות נפוצה שבלוז הוא מוזיקה מדכאת. ובכן, אצל בי.בי קינג, הבלוז הוא תרופה. הוא תמיד אמר שהבלוז נועד כדי לגרום לנו להרגיש טוב יותר. והחיוך הרחב שלו על הבמה, הזיעה, והאנרגיה המלטפת שלו הפכו את הבלוז שלו לחגיגה. "רציתי לחבר את הגיטרה שלי לרגשות אנושיים", כתב קינג באוטוביוגרפיה שלו, ובתמציתיות זו הגדיר את מהות יצירתו. רבים משיריו, ובמיוחד הלהיט הגדול ביותר שלו, THE THRILL IS GONE, ביטאו כאב עמוק לצד כוח התמדה בלתי נלאה. הוא אומץ בחום על ידי מעריצי הרוק של שנות השישים והשבעים – דור שלם שגדל עליו והמשיך ללוות אותו בנאמנות גם כשהתבגרו יחדיו. השפעתו על נגינת הגיטרה ברוק'נ'רול הייתה מכרעת, ורשימת הגיטריסטים שהושפעו ממנו כוללת ענקים כמו אריק קלפטון וג'ימי הנדריקס.

רגע פריצת הדרך המסחרית שלו התרחש בשנת 1968, בהופעה בלתי נשכחת באולם הפילמור ווסט בסן פרנסיסקו. קינג, שלא היה רגיל לקהל מסוג זה, סיפר כי בתחילה הבחין בקהל המורכב בעיקר מ"אנשים לבנים בעלי שיער ארוך". הוא פנה למנהל ההופעות שלו בכעס ואמר: "אני חושב שהם הזמינו אותנו למקום הלא נכון". אלא שאז עלה לבמה האמרגן ובעל המקום, ביל גרהאם האגדי, והציג אותו בפני הקהל במילים שנכנסו לפנתיאון: "גבירותיי ורבותיי, אני מביא לכם את יו"ר הדירקטוריון, בי. בי. קינג". התגובה הייתה מיידית. "כולם קמו על הרגליים ואני בכיתי", נזכר קינג, "זו הייתה התחלת סיפור האהבה שלי עם הקהל הלבן".

קינג זכה להכרה עולמית, צבר עושר רב ונהנה מסיפוק אישי ומקצועי אדיר. אך לאורך כל הדרך, הוא נשאר נאמן לאהבה הגדולה ביותר של חייו – הגיטרה שלו. את הסיפור על מקור שמה של "לוסיל" סיפר אלפי פעמים: בתחילת שנות החמישים, במהלך הופעה באולם ריקודים בארקנסו, פרצה קטטה בין שני גברים. במהלך המריבה הם הפילו תנור נפט והמקום החל לעלות באש. קינג נמלט החוצה, אך אז נזכר בגיטרה היקרה שלו, שעלתה לו 30 דולר – סכום לא מבוטל באותם ימים. הוא הסתכן ורץ בחזרה אל תוך הבניין הבוער כדי לחלץ אותה. למחרת נודע לו שהקטטה פרצה בגלל אישה בשם לוסיל. קינג החליט לקרוא לגיטרה שלו, ולכל גיטרה שתבוא אחריה, בשם זה. "קראתי לה לוסיל כדי להזכיר לי לא לחזור על אותו מעשה מטופש", אמר.

בשנת 1972 הגיע מלך הבלוז לחמש הופעות בישראל. הוא הופיע לבוש בחליפה מהודרת, מגובה בשבעה נגנים, והופעתו הראשונה בארץ הקודש נערכה בקונכייה האקוסטית המיתולוגית ששכנה אז ברמת החייל. הקהל הישראלי העניק לו אהבה וחום רב. אחד מגדולי אמני הרוק הישראלי, יצחק קלפטר, סיפר לכותב בלוג זה כיצד זכה לג'מג'ם עם קינג במועדון הג'אז התל אביבי "בר-ברים". מידע נוסף ומרתק על הופעה ספציפית זו, כולל תמונה נדירה מאותו אירוע, אני חושף בהרצאה מקיפה שלי על חייו ויצירתו של קלפטר – גיבור אמיתי של הרוק הישראלי.

עשר שנים לאחר מכן, שב בי. בי. קינג לישראל להופעות נוספות, ושוב הזיע את נשמתו על הבמה הישראלית, כשכל טיפת זיעה שלו היא הבלוז בכבודו ובעצמו. לא פחות.

התקליט שהביא את הקארפנטרס עם המון עצב, סדקים ושלמות. ב-14 במאי בשנת 1971 יצא האלבום השלישי של צמד הקארפנטרס. לא יודע איך להסביר לכם את זה, אבל משהו במוזיקה שלהם מצליח לגעת בי מאד.

אחחח... הקארפנטרס! כמה שאני אוהב את הצמד הזה. מ-א-ד. אפילו צעדתי לחופה עם אחד מהשירים בתקליט הזה (WE'VE ONLY JUST BEGUN). אבל מה שמיוחד מבחינתי דווקא בתקליט הזה הוא הדיסוננס. על פני השטח, הקארפנטרס שווקו כילדים הטובים של אמריקה – נקיים, מחייכים ומסודרים. אבל המוזיקה באלבום הזה מספרת סיפור אחר. יש בה בדידות, כמיהה, אכזבה ועוד צרות. יש בו צלילים נעימים-מושלמים אך התמונה שמצטיירת היא של עצב וסדקים. התקליט הזה הוקלט בשיא תקופת הסטריאו האנלוגי. יש לו צבע חם. התופים (שקארן עצמה ניגנה בחלק מהזמן, כי היא הייתה קודם כל מתופפת מחוננת) נשמעים טבעיים, הפסנתר עמוק וזה אלבום שפשוט נשמע טוב בכל מערכת טובה.

התקליט הזה, שמכונה גם THE TAN ALBUM, ביסס את מעמדה של קארן קארפנטר כאחת מזמרות הפופ המוכשרות יותר שיש. נאמר כי עוצמתן של ההקלטות האלו היא שגרמה לאחיה, הפסנתרן ריצ'רד קארפנטר, לבקש ממנה לעבור לקדמת הבמה ולהגיש את השירים כסולנית, במקום לשיר ולנגן מאחורי מערכת התופים (כו, היא הייתה מתופפת נהדרת!). בנוסף, זה היה התקליט הראשון שהציג לראווה את לוגו הצמד המוכר – סמל שליווה אותם לאורך כל הקריירה.

אך הדרך אל התקליט המוערך לא הייתה סוגה בשושנים. ריצ'רד קארפנטר חש אבוד כשניסה למצוא חומרים טובים עבור הפרויקט. "חשתי שהמזל מתחיל לאזול לי אז", הוא שחזר. "הצלחתי למצוא את WE'VE ONLY JUST BEGUN מפרסומת לבנק למשכנתאות, ואת FOR ALL WE KNOW מסרט קולנוע". למזלו, במשרדי חברת התקליטים המתינו כמה פנינים מוזיקליות פרי עטם של הצמד פול וויליאמס ורוג'ר ניקולס (שכתבו גם את WE'VE ONLY JUST BEGUN). למרות זאת, שנים לאחר מכן, ריצ'רד עדיין לא היה שלם עם התוצאה הסופית: "אני חושב שרוב המעריצים שלנו אוהבים מאוד את התקליט הזה, שהגשים את מטרתו עבורנו, עבור חברת התקליטים ועבור הקהל. אבל אני ידעתי שיכולתי להפיק ממנו עבודה טובה יותר".

נו טוב, ריצ'רד... אל תהיה צנוע, בחייאת! מה שיצרת עם הקולות הוא לא פחות מיופי טהור. והשימוש שלך בכלי נשיפה (כמו האבוב הבלתי נשכח ב-SUPERSTAR) ובכלי מיתר הוא ממש לא קיטשי, אלא מדויק להפליא. ידעת בדיוק מתי לתת לצליל להיות חשוף ומתי להפציץ עם תזמורת מלאה. תפסיק להצטנע!

דוגמה מצוינת להתקדמות שלהם הייתה השיר הפותח RAINY DAYS AND MONDAYS, שנכתב על ידי פול ויליאמס ורוג'ר ניקולס. בהשוואה ללהיט המוקדם יותר CLOSE TO YOU, השיר הזה הציג התקדמות מלודית ברורה, עם בנייה נפלאה של מתח, הוקים ווקאליים שמוקמו בחוכמה ושירה משכנעת מ-א-ד מצד קארן קארפנטר. שירה עם מספיק חרדה וכנות כדי לגרום לי לרצות להזדהות איתה. זה שיר פופ ברמה גאונית. מעניין לציין כי השיר FOR ALL WE KNOW בכלל נכתב עבור הסרט "אוהבים וזרים אחרים" ואף זכה בפרס האוסקר לשיר המקורי הטוב ביותר, עובדה שלא מנעה מהמבקרים להחשיב אותו כסתמי בהקשר של התקליט. לעומתם, זה שיר שהוא פנינה עבורי. לא כותבים שירים כאלו היום - וחבל!

אני לא יודע מה אתכם, אבל אני גם מאד אוהב את מה שקורה בשיר SATURDAY ששר ריצ'רד. נכון, זה מתקתק, זה מזכיר תוכניות טלוויזיה בהן התכנים הם בבירור לכל המשפחה - אבל היי, זה מקסים! וחוץ מזה, העיבוד נשמע קליל אבל הוא די מורכב. ואז זה נשפף לשיר מקסים ששרה קארן בשם LET ME BE THE ONE. וואיי וואיי, איזו זמרת מושלמת!!! בניגוד לזמרות פופ אחרות שחיפשו את ה"שואו" בטונים הגבוהים, קארן הצטיינה במנעד האלט הנמוך שלה. יש לה איכות של שיחה אינטימית – היא נשמעת כאילו היא שרה לי ישירות לתוך האוזן, בלי פילטרים. ויש בקול שלה עצב מובנה, סוג של פגיעות שגורמת כמעט לכל שיר אהבה להישמע גם כמו שיר פרידה. פשוט מהממת! זמרת שהיא ברבור אמיתי!

אחד מרגעי השיא של התקליט עבורי הוא SUPERSTAR. אחד מה-להיטים. איזו פרשנות סוחפת זו של קארן לשיר של ליאון ראסל. מדובר היה אולי בהופעה הנועזת יותר שהצמד ניסה אי פעם, במיוחד בהתחשב ברמיזות של השיר לאותו סקסיזם שהם נראו כמי שנלחמים נגדו בשיר ONE LOVE. העיבוד היה רחוק שנות אור מרוק אמיתי, אך השילוב של המלודיה מלאת הנשמה הזו עם הקול של קארן היה מהלך מבריק. לא יאמן שקארן הקליטה את השירה לשיר הזה בטייק אחד בלבד, כשהיא קוראת את המילים מדף ששורבט במהירות. זו פשוט יצירה קלאסית טראגית. הבנייה של השיר – מהבית השקט והמסתורי ועד לפזמון המתפרץ – היא מלאכת מחשבת של דרמה מוזיקלית.

מגזין המוזיקה רולינג סטון פרסם בזמנו ביקורת מעורבת על התקליט. "הקארפנטרס מייצרים תקליטונים טובים", נכתב שם. "השיר CLOSE TO YOU היה פופ במיטבו. הקול המוביל של קארן קארפנטר עתיר נשמה, בעוד שהעיבוד הציג מוזיקת 'אמצע הדרך' (MOR) טיפוסית. הנוסחה הצליחה והתקליטון נמכר ביותר משני מיליון עותקים בארצות הברית בלבד". השיר הפותח את התקליט, RAINY DAYS AND MONDAYS, צוין כדוגמה מעולה למלאכת המחשבת של מוזיקת אמצע הדרך: "המנגינה בלתי נשכחת בעליל. העיבוד של ריצ'רד משתמש בכלי נשיפה כקונטרפונקט מושלם לנגינת הפסנתר החשמלי הרגישה שלו. ושוב, קולה של קארן הוא האלמנט המרכזי בהצלחת התקליט. אמנם יש לה את כל האיכויות של זמרת פופ טובה, אך היא גם משתמשת בוויברטו מעט מוגזם כדי להעניק לקולה איכות צליל מעורפלת, תוך שהיא מגישה את הטקסט בעדינות ובקלות".

אך הביקורת לא חסכה גם שבטי ביקורת לצד השבחים. "עם תקליטון אחד מצוין (CLOSE TO YOU) ואחד סביר (WE'VE ONLY JUST BEGUN) שנתנו לו נקודת פתיחה טובה, קיוויתי שהקארפנטרס יהיו הפתעה נעימה", המשיך המבקר. "למרבה הצער, התקליט מוכיח כי הקארפנטרס שגרתיים כפי שכולכם ידעתם שהם מלכתחילה. אינני יודע מה משתנה אצלם כשהם מקליטים שירים לאלבום שלם במקום לתקליטונים, אבל מה שזה לא יהיה – עליהם להפסיק זאת מיד".

הביקורת תקפה גם את יצירותיו של ריצ'רד: "ריצ'רד אולי יודע לעבד, לנגן בפסנתר ולשיר יפה ברקע, אך שלושת השירים שכתב לתקליט כה מחרידים, עד שנדהמתי שהמפיק הרשה לשחררם. מקומם במיוחד היה הרעיון שלו להציב מיד לאחר הביצוע הנהדר של קארן לשיר SUPERSTAR (של ליאון ראסל ובוני ברמלט), פרשנות משלו לנושא ה'גרופיז' בשם DRUSILLA PENNY. לקארפנטרס יש יותר מעלות מאשר חסרונות. אין ספק שהם תרמו רבות לז'אנר המוגבל מטבעו של מוזיקת אמצע הדרך הקלילה. הם מביאים מעט נשמה ורגישות למוזיקה שבבסיסה היא כמעט עקרה מבחינה רגשית. יש להם קסם שנעים להעריך מרחוק, והם אכן יוצרים תקליטונים משובחים, סימן קריאה!".

קלאש קלאש קלאש!!! ב-14 במאי בשנת 1982 עולם המוזיקה רעד כשיצא התקליט החמישי והאייקוני של להקת הקלאש, ושמו COMBAT ROCK. כן, כן, אתם מכירים אותו היטב – זהו התקליט עם הלהיטים ROCK THE CASBAH, שתורגם פה בארצנו הקטנה, ובטעות יש לומר, ל"רוק בקסבה", ו-SHOULD I STAY OR SHOULD I GO. אבל הוא הרבה יותר מזה.

אני אוהב מאד את התקליט הזה. אולי זה גם בגלל הניגודיות שיש בו? האמת? זה ניגוד בלתי אפשרי. מצד אחד, הותקליט מספק כמה מהלהיטים הכי גדולים של הלהקה, אבל כשמקשיבים להם בתוך ההקשר של האלבום, הם מקבלים עומק אחר. אז אפשר להודות - היכולת של הלהקה לקחת מסרים פוליטיים מורכבים ולעטוף אותם במקצבים שאי אפשר להפסיק להזיז אליהם את הראש, זו היא אמנות בפני עצמה. ובניגוד לאלבומי הפאנק המוקדמים שלהם שהיו מהירים וישירים, זה הוא אלבום "מלוכלך" ומורכב מבחינה הפקתית. וברור שהוא ספוג בהשפעות של ניו יורק של תחילת שנות ה-80. ואם צריך לבחור רגע אחד שמסביר למה האלבום הזה הוא יצירת מופת, זהו השיר STRAIGHT TO HELL, שמציג את העוני והחרפה במקומות שונים בעולם - אנגליה, ויאטנם, אמריקה...

הבית הראשון מתחיל בבריטניה, ארץ הולדתה של הקלאש, ובו התייחסות לדור הממורמר שמאשים את ההגירה בתחלואי החברה כאשר תעשיית הפלדה והייצור הבריטית קורסת, ומשאירה מיליונים רבים מובטלים בחורף הקשה של 1980-1981 ("כשהעיירות של תחנת הרכבת מרגישות את מפעלי הפלדה מחלידים"). הבית השני עוסק במלחמת וייטנאם, ובתוצאות של ילדים וייטנאמים שגדלו מבלי לפגוש את אבותיהם - חיילים אמריקאים שהכניסו נשים מקומיות להריון במהלך המלחמה, ומשבר הזהות שנגרם עקב כך. והבית השלישי בוחן את השפעת סחר הסמים בארה"ב (שנמצא בשיר נוסף פה בשם GHETTO DEFENDANT). השיר הזה מוכיח שהקלאש היו הרבה מעבר ללהקת פאנק; הם היו עיתונאים עם גיטרות.

ברור לכם שהיצירה הזו נוצרה בתנאי לחץ בתוך הלהקה, נכון? ולחשוב שהיצירה הזו כמעט ויצאה אחרת לגמרי. במקור, תוכנן המוצר הזה לצאת כאלבום כפול ושאפתני בשם RAT PATROL. אך חלומות לחוד ומציאות לחוד – הרעיון נגוז לאחר התגוששות פנימית סוערת בין חברי הלהקה. הגיטריסט המוכשר, מיק ג'ונס, ערך מיקס ראשוני לגרסה הכפולה, אך שאר חברי הלהקה, איך נאמר זאת בעדינות, לא ממש התלהבו. עבודת המיקס הועברה לידיו המנוסות של גלין ג'ונס, ובמהלך תהליך זה, הצטמק המיזם השאפתני לתקליט בודד ועוצמתי.

במגזין רולינג סטון לא נשארו אדישים. בביקורת שפורסמה שם נכתב כי עבור הלהקה הזועמת האחרונה של הרוק, החיים בצמרת לא היו בדיוק חגיגה. בבריטניה, שם הפשע האמיתי היחיד של הלהקה היה יציאתה מהאופנה, הקלאש נקטלו על ידי עיתונות צינית, שהייתה שתויה מפ'אנק ומעתידנות, ועל ידי צאצאי הפאנק שהעריצו אותה בעבר ועתה טענו כי התמסחרה. מצד שני, אמריקנים לרוב העריכו אותה כמצפון המהפכני המפורש של הרוק, בעוד שצעירים חובבי מטאל כבד ראו בעמדה החברתית של הלהקה ובעוצמת הבמה המדהימה שלה את הרולינג סטונס שמעולם לא היו להם. בקיצור, הקלאש נפלו בין הכיסאות.

אך אל דאגה, המבקר המשיך וקבע כי המסר של התקליט החמישי הזה רועם, זועם ושאפתני מבחינה מוזיקלית עם תריסר שירים. התקליט הזה, כך נטען, הוא הכרזה על מצב חירום אמיתי והוא מסמך פרובוקטיבי ותובעני של כעס פאנק קלאסי. התחושה המוחצת של התקליט לאבדון הממשמש ובא מציעה שלקלאש עדיין אין תשובה סופית לשאלה המוזיקלית עתיקת היומין: אחרי שנשמעת אזעקה, מה עוד להקת רוק'נ'רול יכולה לעשות? לרוב, התקליט חסר פתרונות מעשיים לבעיות. במקביל, יש פה קרב רוק מסעיר עם רוק'נ'רול מעורר השראה. מעל הכל, זה הוא תקליט של שירי קרב. בעוד שרוב נביאי השקר והמתלוננים הבלתי פוסקים שנשטפו על ידי הגל החדש ממתינים לעולם חדש ואמיץ, הקלאש נאבקים בשיניים, בציפורניים ובגיטרה כדי להציל את העולם שיש לנו, ובאופן היחיד שהם מכירים. לתקליט אין אולי את התשובות, אך ייתכן שזו האזהרה האחרונה שלנו, כך סיכם המבקר בעיתון ההוא.

הלהיט הבולט ביותר בתקליט הוא ללא ספק ROCK THE CASBAH. השיר, שנכתב על ידי מתופף הלהקה, טופר הידון, החזיק במקור מילים גסות ביותר, אך אלו שונו פה ושם על ידי הגיטריסט הכריזמטי, ג'ו סטראמר. למרבה האירוניה והטרגדיה האישית, הידון עצמו פוטר מהלהקה ממש לפני צאת התקליט, בשל התמכרותו הקשה לסמים, ולכן לא זכה ליהנות מפירות הצלחת השיר שיצר. אופן תיפופו בשיר מרשים ביותר, אך בקליפ המפורסם שצולם לשיר, רואים את מחליפו בתפקיד, טרי צ'יימס.

לשורה הראשונה של מילות השיר היה מקור ספציפי ומפתיע; מנהל הלהקה, ברני רודס, היה מתוסכל עד עמקי נשמתו מהסשנים המוקדמים והארוכים של התקליט, כשכל שיר התארך יתר על המידה. באחד הסשנים הוא צעק בתסכול צרוף: "האם הכל צריך להיות ארוך כמו ראגה הודית?!". סטראמר, חד כהרגלו, חזר באותו לילה מהאולפן לחדרו במלון וכתב במכונת הכתיבה, 'המלך אמר לאנשי הבוגי שחייבים להוריד את הראגה'. הוא הביט על הכתוב, ומסיבה כלשהי החל לחשוב על מה שמישהו סיפר לו קודם לכן: מי שייתפס באיראן עם תקליט דיסקו, ייענש באלימות חמורה נגדו. סיפור זה שימש השראה לשאר מילות השיר, המתארות את העם המתריס נגד האיסור של השליט הערבי, השריף.

להיט ענק נוסף מהתקליט הוא כמובן SHOULD I STAY OR SHOULD I GO. השיר הזה משתמש בטכניקה מאוד יוצאת דופן ומרתקת: מילים בספרדית המהדהדות את המילים באנגלית. את החלקים הספרדיים שר יחד עם ג'ו סטראמר הזמר ג'ו אילי, שהגיע מטקסס הרחוקה. תקליטו של אילי משנת 1978 משך את תשומת לבם של חברי הקלאש כששמעו אותו באנגליה. כשאילי ולהקתו הופיעו בלונדון, חברי הקלאש הגיעו להופעה ולקחו אותם לאחר מכן לבילוי לילי סוער בעיר. הם הפכו לחברים טובים, וכשהקלאש הגיעו לטקסס בשנת 1979, הם הופיעו בכמה הופעות משותפות. הקשר נשמר, וכשהקלאש חזרו לאמריקה בשנת 1982, הם קיימו עוד הופעות יחד, ואילי אף הצטרף אליהם לאולפן האגדי ELECTRIC LADY בניו יורק. אילי עצמו סיפר: "נכנסתי לאולפן בזמן שהם עבדו על החלקים של השיר. הם עבדו על השיר כבר כמה שעות ושרטטו אותו די טוב. אבל אני חושב שזה היה הרעיון של סטראמר, כי הוא הגיע לחלק הזה ומיד אמר, 'ספרדית תעזור לי להביע את הדברים האלו'. אז עבדנו על טקסט ספרדי, שדווקא אינו מתורגם מילה במילה עם מה שמושר באנגלית". לדברי סטראמר, אדי גרסיה, טכנאי הסאונד שהיה באולפן, התקשר לאמו בברוקלין וביקש ממנה לתרגם חלק מהמילים בטלפון – סיפור משעשע בפני עצמו!

בעיתון CORPUS CHRISTI TIMES מטקסס, התייחסו גם כן לתקליט החדש. בביקורת נכתב: "בחלק העליון של התקליט כתוב THE CLASH COMBAT ROCK ולכן זה מציג משמעות כפולה. חברי הלהקה כנראה מעולם לא התחשבו עם הצלחתם כשזינקו מחבילת הפאנק בשנת 1977. כרטיסים להופעות שלהם באוסטין בשבוע הבא זמינים לרכישה בחנות התקליטים פה, CRAIG'S, וזה כמו סימן בטוח לקבלה המונית כשלט חוצות בהוליווד". אך לא הכל היה ורוד. "הזמר, ג'ו סטראמר, הפך עכשיו לבלתי נסבל – זמן קצר לפני סיבוב ההופעות הענק שלהם באנגליה ובארה"ב. הוא נעלם פתאום, מה שגרם לביטולים של כל התאריכים. סטראמר חזר אבל לא ברור כמה הוא מתחרט". למרות זאת, המבקר סיכם: "הקלאש עדיין כל כך נבונים מבחינה פוליטית ופזיזים מוזיקלית עד שהמסר עולה ברגליים קודם. אתה בקושי מודע לכך שמראים לך כמה מדכא פה".

ובעיתון SPOKESMAN-REVIEW מוושינגטון, לא היססו להכתיר את התקליט כיצירה נועזת של רוק גלובלי. כך נכתב בביקורת שם: "כמו התקליט האחרון של הקלאש או השניים האחרונים, אם אתם רוצים לספור את התקליטון המורחב של הלהקה, התקליט החדש הוא יצירה נועזת של רוק גלובלי. שוב הקלאש שמו את עצמם בביטחון במעמד הרואי, בניסיון להשתלט על הפוליטיקה העולמית. שוב הם משתמשים בשילוב של סגנונות מוזיקליים גלובליים, מפשטות אסייתית לפ'אנק שחור וגם לגראז' של צעירים בארה"ב". המבקר הוסיף: "זה הוא הצעד הבא ההגיוני בסולם עבור הקלאש, שמתעקשת לדחוף את המוזיקה שלה עד הקצה. עם כל תקליט. מעריצי הקלאש, שמרגישים כאילו הלהקה אזלה מאז שהתרחקה מהצלילים הגולמיים והצורמים של התקליט הראשון שלה (כנראה התקליט הטוב ביותר שיצא מסצנת הפאנק הבריטית של 1977), ללא ספק ימצאו שזה יותר מערך רעיונות מאשר תקליט מוזיקה. אכן, התקדמות מוזיקלית תמיד נשמעת טוב מכיוון שקונספט טוב יוצא לא בהכרח ממוזיקה טובה. תקליט זה מספק המחשה של הרעיון הזה, כי אם לומר זאת בפשטות – לפעמים הרעיונות החדשים עובדים ולפעמים לא. ובכן, יש הרבה רעיונות חדשניים שמסתובבים על התקליט המאופק ביותר הזה של הלהקה". הפרטים הטכניים לא נעלמו מעיני המבקר: "צליל הגיטרה בוצי כמו נהר המיסיסיפי. קולות הרקע מושרים בספרדית, בשיר SHOULD I STAY. המילים הן יותר אסוציאציה חופשית מאשר פגיעות ישירות בפאנק. כשונאי ההיפים הידועים לשמצה, הקלאש אימצה את עבודתו של המשורר ההיפי, אלן גינסברג, על ידי שילוב חלק מקריאותיו בשיריה. למרבה הפלא, הרושם הכללי שהתקליט הזה משאיר הוא שמדובר בעבודה ממוקדת עם פחות יציאות ממה שאפשר לצפות בתקליט כל כך ניסיוני. הספינה של הקלאש שוב הצליחה להתקדם תוך כדי הפיכת השולחן מול המאזינים שלה".

אך מאחורי הקלעים, הדרמה רק החריפה. ההקלטות עברו באופן צורמני ביותר. מיק ג'ונס זעם על כך שהמיקסים המקוריים שלו לשיריו שונו בניגוד מוחלט לרצונו. זעם זה, בשילוב עם גורמים נוספים (כגון חזרתו של המנהל השנוי במחלוקת, ברני רודס), הביאו בסופו של דבר להתמוטטות הלהקה ולפיטוריו הכואבים של ג'ונס בשנת 1983. סוף עידן ללהקה שהייתה כל כך הרבה יותר ממוזיקה.

הזמר שהתחשמל למוות! ב- 14 במאי בשנת 1976 התחשמל למוות קית' רלף בן ה-33, שהיה הסולן של להקת היארדבירדס ואחרי כן המייסד והסולן של להקת פרוג רוק ושמה רנסאנס.

האמת צריכה להיאמר - ישנם זמרים שנחקקים בזיכרון בזכות הצעקה הקורעת שלהם, וישנם כאלה שדווקא העדינות והחיפוש המתמיד שלהם הם אלו שיוצרים את הקסם. קית' רלף שייך אצלע לקבוצה השנייה. הוא לא היה הצרחן הטיפוסי של הבלוז-רוק, אלא ארכיטקט של אווירה ומיסתוריות אניגמטית. ובזמן שמיק ג'אגר ורוג'ר דלטרי הציגו גבריות מתפרצת וקולות עוצמתיים בסיקסטיז, קית' רלף הציע משהו אחר לגמרי. הקול שלו היה דק, כמעט שברירי, עם איכות קרירה יותר שהעניקה ללהיטים של היארדבירדס משהו אחר. והניגוד הזה, בין הגיטרות הרועשות והחדשניות של אריק קלפטון, ג'ף בק וג'ימי פייג' לבין השירה המאופקת של רלף, הוא שיצר את הסאונד הייחודי של הלהקה. רלף לא ניסה להיות זמר בלוז שחור מדלתא של המיסיסיפי; הוא הביא את המלנכוליה הבריטית אל תוך הרית'ם אנד בלוז. עם זאת, קית' רלף נאבק כל חייו בבריאות רופפת; אסטמה כרונית איימה על חייו לא פחות משלוש פעמים, והחלטתו להפוך לסולן ונגן מפוחית בלהקה חשמלית סוערת כמו היארדבירדס נראתה לרבים כבחירה תמוהה. אך למרות הכל, הלהקה זכתה להצלחה פנומנלית.

ואחת הסיבות המרכזיות להערכה העמוקה שלי כלפי רלף היא הסירוב שלו לקפוא על השמרים. לאחר פירוק היארדבירדס, הוא יכול היה להמשיך בקו הרוק הרועש (כפי שעשה ג'ימי פייג' עם הקמת לד זפלין), אך הוא בחר לפנות לכיוון שונה לחלוטין. הקמת להקת רנסאנס יחד עם אחותו, ג'יין רלף, הראתה צד אחר לגמרי של אישיותו המוזיקלית. כאן, רלף התנסה בשילוב של מוזיקה קלאסית, פולק בריטי ורוק מתקדם. המעבר הזה הוכיח שהוא לא היה רק "פנים יפות" של להקת פופ, אלא מוזיקאי עם חזון רחב שחיפש תמיד את הדבר הבא. הכישרון שלו היה עמוק יותר ממה שנראה לעין.

אולם, ההבטחה הגדולה של רנסאנס התחלפה במהרה בתחושת החמצה. ניסיון שאפתני לפרוץ לשוק האמריקני נתקל בחומת אדישות ואף עוינות מצד הקהל המקומי, שלא גילה עניין במוזיקה המתקדמת והמורכבת. במהלך העבודה על התקליט השני, חש רלף כי רנסאנס מתפוררת לו בין הידיים, והוא קיבל החלטה כואבת לפרוש ולהתמקד בהפקת אמנים אחרים. בין היתר, הפיק את להקת MEDICINE HEAD, בה אף ניגן כבסיסט. רבים אינם יודעים, אך לרלף הייתה יד ביצירת אחת מעטיפות התקליטים האיקוניות ביותר בתולדות הרוק המתקדם – FOXTROT של להקת ג'נסיס. היה זה חברו הקרוב, המאייר פול ווייטהד, שסיפר כי רלף נהג לומר על בחורה יפה, SHE IS SUCH A FOX. ווייטהד לקח את האמירה הזו באופן מילולי, וכך נולדה העטיפה הבלתי נשכחת.

בשנת 1974, הקים רלף את להקת ארמגדון, שהוציאה תקליט אחד הנושא את שמה שנה לאחר מכן. למרבה הצער, התקליט נכשל מסחרית והלהקה גוועה במהירות. באותם ימים, החל רלף לחזור ולשתף פעולה מוזיקלית עם חבריו מלהקת רנסאנס המקורית. הם הקליטו סקיצות ותכננו עתיד משותף. אלא שבאותה תקופה, להקת רנסאנס, בהרכבה המאוחר יותר ובהנהגתה הכריזמטית של הזמרת אנני הסלאם, כבר הייתה הרכב מצליח ומוכר. הסלאם, שהחזיקה בזכויות על השם, מנעה מרלף וחבריו להשתמש בו. לכן, הם החליטו לקרוא לעצמם ILLUSION, על שם תקליטם השני כרנסאנס, שיצא בשנת 1970.

במרץ 1976, עזב רלף את אשתו ועבר להתגורר עם שני בניו הקטנים בדירה במידלסקס, מחוז בדרום-מזרח אנגליה. שם, המשיך לעבוד במרץ על שירים לפרויקט החדש. ב-14 במאי 1976, ירד בנו דני, בן שמונה בלבד, לאולפן הביתי שהיה ממוקם במרתף הבית, ומצא את אביו שוכב על הרצפה ללא תזוזה, כשהוא אוחז בגיטרה שלו. הבן המבוהל מיהר לטלפון והזעיק את דודתו, ג'יין. רלף הובהל לבית החולים, אך למרבה הזוועה, הגיע לשם ללא רוח חיים. מחקירה ראשונית עולה כי הוא חיבר את הגיטרה שלו למגבר של מערכת הסטריאו הביתית. כאשר שמע רעש סטטי קבוע ומטריד מהרמקולים, הוא החליט, בצעד פזיז וגורלי, לנתק את כבל ההארקה מהתקע החשמלי. פעולה זו גרמה להתחשמלות קטלנית, ששמה קץ לחייו של אחד הקולות הייחודיים והמשפיעים של דורו, והוא בן 33 שנים בלבד. מותו הותיר חלל עצום בעולם המוזיקה.

ככה עושים תקליט הופעה! התאריך הוא ה-14 במאי 1973, והגיטריסט האירי הפנומנלי, רורי גאלאגהר, משחרר את תקליט ההופעה שלו, LIVE IN EUROPE.

התקליט הזה, שהוקלט במהלך סיבוב הופעות באירופה בפברואר ומרץ 1972, פשוט מביא איתו את האנרגיה הגולמית והכישרון המטורף של האמן המיוחד הזה. זה קרה אחרי שהוא כבר הנהיג את שלישיית TASTE הנהדרת עד שנת 1970, וזה בדיוק מה שאני כל כך אוהב באלבום הזה – את התחושה ששומעים מוסיקאי בשיא הכוח שלו. ועוד איזה מוסיקאי!

אז האלבום הזה, LIVE IN EUROPE, הוא פנינת הסולו השלישית של הגיטריסט הזה וההקלטות נעשו בגרמניה, צרפת ואנגליה, בתקופה של שנה וחצי שבהן גאלאגהר והלהקה שלו לא הפסיקו להופיע. הלהקה כללה את גרי מקאווי האדיר על הבס ואת וילגר קאמבל איש הקצב בתופים – ומה אגיד לכם? השילוב ביניהם פשוט עושה לי את זה בכל פעם מחדש.

עם זאת, התקליט כן אכזב בכיוון אחד מסוים. מסיבה כזו או אחרת, רורי לא התלהב יתר על המידה להעלות את החומרים המקוריים שלו לבמה, והסתפק בביצוע קאברים של בלוז ישן ובלוז-רוק. כתוצאה מכך, היו רק שלושה שירים מקוריים בערך בכל התקליט, בעוד ששאר היצירות הוקדשו לענקים כמו ג'וניור וולס, מאדי ווטרס ודומיהם. אבל אל תדאגו, מדובר בתקליט הזה בחשמל טהוב שמועבר היטב גם במיקס - וזה חלק מהכיף עבורי! זה תקליט בלוז-רוק חי וקשוח באיכות ממריצה. תסלח לי אריק קלפטון, אבל רורי גלאגר מנגן פה מלוכלך ורע יותר ממך, בדרך חסרת רחמים. מספיק להקשיב לו קורע את השיר LAUNDROMAT, שמנוגן מהר יותר, חזק יותר ועצבני יותר מאשר בגרסת האולפן, עם סולואים מסחררים וכל שאר הדברים הטובים. זה היה שיר נהדר וביצוע נהדר. אותו הדבר תקף גם לגבי מספר הפתיחה המצוין, MESSIN WITH THE KID של ג'וניור וולס. אששש! ברור שהוא הכניס את הנשמה שלו לתוך ההופעות הללו, ושהוא ניסה לתפוס את המהות של הבלוז והבלוז-רוק ולא רק את הצורה הטכנית שלו. זה בדיוק ההבדל הגדול בין רורי לבין מיליוני חקיינים אחרים שרצו להיות אנשי בלוז והציפו את כדור הארץ בבלוז גנרי וחסר מקוריות. בניגוד לכוכבי רוק אחרים של שנות ה-70 שהתעסקו בתלבושות מנצנצות ופירוטכניקה, רורי עלה לבמה עם חולצת פלנל משובצת, ג'ינס דהוי והסטרטוקסטר 1961 החבוטה שלו. זה מושלם!

אז בזכות התקליט הזה, גאלאגהר זכה בשנת 1972 בפרס הגיטריסט הכי טוב מטעם עיתון המוזיקה הבריטי מלודי מייקר. את הבשורה המשמחת הוא קיבל דווקא כשהיה על הבמה בממפיס, אבל בצעד שכל כך אפיין אותו, הוא בחר להמשיך להופיע ולא טרח להגיע לטקס – ההופעות החיות היו עבורו קודש הקודשים. והאמת? אני מעריץ אותו על זה שהמוזיקה והקהל היו חשובים לו יותר מפסלונים. וברור לכם שאנשי מלודי מייקר פירשו את זה אז כהתנשאות, כן? שנה אחר כך, התואר עבר שם ליאן אקרמן מלהקת פוקוס ההולנדית, שציין שלמרות שהם לא נפגשו, הוא היה מעריץ גדול של הנגינה של רורי.

דונאל גאלאגהר, אחיו של רורי, סיפר פעם על המקרה: "רורי היה מאוד נבוך מהפרס הזה. והאמת? הגיע לו לקבל אותו. קלפטון, שהיה אחד הגדולים אז, בכלל לא עבד באותה תקופה אלא הסתגר בבית וניסה להיגמל מהרואין. קיבלנו את ההודעה על הפרס כשהיינו בסיבוב הופעות בממפיס. אני זוכר שהצעתי לרורי לדחות את ההופעות שם כדי לטוס ולקבל את הפרס, אבל רורי החליט שהוא לא רוצה 'לנוח על זרי הדפנה' של פרס שבשנה הבאה ממילא ייתנו למישהו אחר".

חשוב לדעת - באירופה, גאלאגהר היה שם דבר בקרב חובבי הגיטרות, אבל בארצות הברית? שם כמעט לא הכירו אותו. גם הקול שלו לא בא טוב לכולם; היו כאלה שחשבו שעדיף שייקח זמר מקצועי ויתרכז רק בגיטרה. אבל בסופו של דבר, כשרורי ניגן – זו הייתה השירה האמיתית שלו, ובעיניי זה מה שהופך את האלבום הזה לכל כך מרגש. על הבמה, רורי היה פצצת אנרגיה: רועד, מזיע, קופץ פתאום ליד הבסיסט או המתופף ומדרבן אותם להמשיך. הפנים שלו התעוותו עם כל צליל שיצא מהגיטרה. תהיו בטוחים שגם היו מיתרי גיטרה שנקרעו אצלו מרוב להיט. כן כן! העיקר להופיע מול האנשים. השירה שלו מחוספסת, הנגינה שלו לא חפה מטעויות קטנות של התלהבות, וזה בדיוק מה שהופך את זה לאנושי. איזה רורי זה!

לא תקליט אוסף רגיל של פינק פלויד! ב-14 במאי 1971, עולם המוזיקה קיבל לידיו פנינה מיוחדת במינה: תקליט האוסף RELICS של להקת פינק פלויד האגדית. הסיפור מאחוריו מרתק לא פחות מהמוזיקה שהוא מכיל!

רגע, אז למה אני אוהב את האוסף הזה? האמת? קודם כל, כי אין בו אף אחד מהשירים שנמצאים בתקליטים ההמשכיים של פינק פלויד שמהווים כבר קו קונספטואלי אחר. פה, באוסף הזה, נמצאת פינק פלויד הרפתקנית אחרת ויכול אפילו להיות שזו הפינק פלויד היותר מועדפת עליי.

אז הכל החל מיוזמה של חברת התקליטים EMI, שזיהתה את הרעב בשוק למוזיקה חדשה של פינק פלויד, במיוחד לאחר ההצלחה המסחררת של התקליט ATOM HEART MOTHER שכבש את מצעד התקליטים הבריטי. הביקוש הרקיע שחקים, אך חברי הלהקה היו שקועים עמוק בהכנות לתקליט הבא שלהם, שעתיד היה להיקרא MEDDLE. כדי לגשר על הפער ולהשביע את רצון המעריצים, הוחלט על מהלך גאוני: אוסף לא שגרתי שיחשוף חומרים נדירים, קטעי תקליטים אהובים, וגם שירי תקליטונים מהעבר שלא מצאו את דרכם לתקליטים המלאים. ולטאץ' נוסף של ייחודיות, הוחלט שהאוסף ייצא תחת תת-הלייבל המוזל של החברה, STARLINE. השם המלא והתיאורי שנבחר לתקליט הוא RELICS - A BIZZARE COLLECTION OF ANTIQUES AND CURIOS, אם כי במקור הוצע לו השם השובב GOLDEN GROLLIES.

ואם כבר בענייני ייחודיות עסקינן, אי אפשר שלא להתעכב על העטיפות. בבריטניה, עיצוב העטיפה היה יצירת אמנות בפני עצמה, פרי מכחולו – או ליתר דיוק, עטו – של מתופף הלהקה, ניק מייסון. הוא צייר בדיו רגיל את העטיפה המיוחדת בשחור ולבן. אך מעבר לים, בארצות הברית, התקליט יצא בעטיפה שונה לחלוטין, בה נראה פותחן בקבוקים מסתורי עם דמות בעלת ארבע עיניים. העיצוב האמריקני הזה הצית דמיון קולקטיבי והפך את פותחני הבקבוקים הללו לפריט אספנות נחשק, שמעריצי הלהקה מחפשים עד היום בנרות.

המסע המוזיקלי בתקליט RELICS נפתח בסערה עם השיר ARNOLD LAYNE, שהיה התקליטון הראשון של הלהקה והוקלט עוד בינואר 1967. מאחורי הקלעים של השיר הזה עומד המפיק ג'ו בויד, שעבד אז בחברת התקליטים אלקטרה. בויד נתקל בלהקה בהופעה במועדון ה-UFO האגדי ונדלק מיד. הוא ניסה בכל כוחו לעניין את ELEKTRA בהחתמת פינק פלויד, אך ללא הצלחה. בויד לא ויתר, לקח את הלהקה תחת חסותו והפיק להם את השיר באולפני SOUND TECHNIQUES הנודעים שבלונדון. הוא אפילו שקל לפתוח לייבל עצמאי משלו רק בשבילם! את המימון להקלטה, שהתקיימה בסוף ינואר 1967, סיפק סוכן הלהקה אז, בריאן מוריסון. רק לאחר ההקלטה הזו הם הוחתמו ב-EMI. השיר עצמו הוא יצירה מיוחדת במינה, המספרת על גיבור חובב גניבת לבני נשים מחוטי כביסה – סיפור שבהחלט הקדים את זמנו.

מיד אחריו מגיעה היצירה המאולתרת-למחצה והפסיכדלית שהיא כמו מסע אל התת-מודע, INTERSTELLAR OVERDRIVE, שכבר הטביעה את חותמה בתקליט הראשון של הפלויד.

התחנה השלישית היא SEE EMILY PLAY, התקליטון השני של הלהקה, שהפך לסיפור הצלחה מסחרר והגיע למקום השישי המכובד במצעד הבריטי. ההצלחה הזו הפעילה לחץ אדיר על סיד בארט, מנהיג הלהקה אז, לספק עוד להיטים שכאלה. אך בארט, שהיה קורבן ל-LSD, התקשה לעמוד בציפיות המסחריות.

ממשיכים עם REMEMBER A DAY, שיר שהוקלט במקור במהלך הסשנים לתקליט הראשון אך ראה אור רק בתקליט השני. את השיר כתב ושר קלידן הלהקה, ריק רייט, והוא מהווה מסע נוסטלגי לימי ילדותו. באופן מפתיע, המתופף בשיר הזה אינו ניק מייסון אלא המפיק אז של הלהקה, נורמן סמיתק. בארט תורם כאן נגינת גיטרת סלייד באמצעות מצית ZIPPO.

ריק רייט ממשיך להוביל גם בשיר הבא, PAINTBOX, שיצא במקור כצד ב' של התקליטון APPLES AND ORANGES. השיר הזה חושף את חוסר הנוחות של הקלידן המוכשר מול המכונה המשומנת של תעשיית המוזיקה. למרות שסיד בארט עוד היה חבר בלהקה כשהשיר הוקלט, תרומתו המוזיקלית כאן הייתה זניחה.

השיר הבא, JULIA DREAM, הוא קטע קסום ומרחף, עטוף בצלילי מלוטרון חלומיים. במקור הוא נקרא DOREEN'S DREAM, והוא מסמן אבן דרך היסטורית: השיר הראשון שהוקלט עם דייויד גילמור על הגיטרה והשירה. הוא יצא במקור כצד ב' לתקליטון של שיר בשם IT WOULD BE SO NICE.

הקטע האפל והמאיים CAREFUL WITH THAT AXE EUGENE, יצא במקור כצד ב' של התקליטון החמישי של הפלויד, POINT ME AT THE SKY. באופן תמוה משהו, השיר POINT ME AT THE SKY עצמו לא נכלל באוסף הזה.

שני הקטעים הבאים, CIRRUS MINOR ו-THE NILE SONG, הם הפותחים את תקליט הפסקול MORE, שיצא בשנת 1969, והם משתלבים באופן מושלם באווירת האוסף. CIRRUS MINOR נפתח בציוצי ציפורים קסומים, שנלקחו מתקליט אפקטים של חברת HMV שנקרא DAWN CHORUS. מכאן, השיר עובר לאווירה אקוסטית חלומית, עם הגיטרה האקוסטית, האורגן הכנסייתי של ריק רייט והשירה המרחפת של גילמור. שם השיר הוא מטאפורה של רוג'ר ווטרס ללקיחת סמים, ולמרות שהוא חתום על כתיבתו, רק רייט וגילמור מנגנים בו. לעומתו, THE NILE SONG הוא כנראה הקטע הרוקי-כבד ביותר שפינק פלויד הוציאו אי פעם. זהו גם אחד השירים היחידים שלהם שלא כולל קלידים כלל. DAVID GILMOUR מפגין כאן יכולות שירה-צעקה כבדות ומחוספסות, סגנון נדיר מאוד לשמוע ממנו. השיר אף יצא כתקליטון בכמה מדינות באירופה.

אחד היהלומים שבכתר של RELICS הוא ללא ספק הקטע הנדיר BIDING MY TIME. השיר הזה בוצע בהופעות החיות של הלהקה באותה תקופה, כחלק מהיצירה השאפתנית THE MAN AND THE JOURNEY. הגרסה האולפנית שלו, שהוקלטה ב-9 ביולי 1969, נמצאת אך ורק באוסף הזה, מה שהופך את התקליט לפריט חובה שאין שני לו עבור אספני תקליטי הלהקה. בגרסה זו, רוג'ר ווטרס מנגן בחצוצרה ריק רייט בטרומבון – הפתעה נוספת!

האוסף נחתם בקטע האייקוני של סיד בארט בשם BIKE. שיר זה חתם גם את תקליט הבכורה של הפלויד בהוצאה האנגלית. הוא הושמט מההוצאה האמריקנית המקורית של תקליט הבכורה, ולכן הכללתו כאן היא סגירת מעגל חשובה. השיר עצמו מסתיים לאחר כדקה וחמישים שניות, ואז מגיע פינאלה מפתיע: קולאז' צלילים בסגנון אוונגארד המכונה MUSIQUE CONCRETE – סוג של מוזיקה שבה צלילים א-טונאליים, מכלים אקוסטיים או אלקטרוניים, משתלבים יחדיו לכדי יצירה אמיתית ופורצת דרך.

כאשר התקליט יצא מחדש בפורמט דיסק שנים לאחר מכן, התעוררה בעיה: לא הייתה אפשרות לשחזר את הציור המקורי והעדין של מייסון. הסיבה לא הייתה טכנית אלא דרישה של המעצב סטורם ת'ורגרסון. הרי הוא רצה להיות מעורב בעסק יותר ולכן הוא דרש שהציור המקורי יקבל צורה של פסל אמיתי. אז הפסל ג'ון רוברטסון יצר זאת לפי דרישה. אחרי הכנת העטיפה עם זה - הפסל המקורי הועבר לידיו של ניק מייסון. עם זאת, לטעמי, אין כמו הציור המקורי של מייסון – הוא נותר העטיפה היפה והמתאימה ביותר לאוסף המקסים הזה.

אז האם תקליט האוסף הזה טוב? ובכן, שאלה מצוינת! לאלו שכבר מכירים את הלהקה היטב ורוצים להעמיק עוד יותר – ועוד איך שכן! זהו מסע מרתק אל השורשים והצדדים הפחות מוכרים שלה. לאלו שמחפשים את האח התאום של THE DARK SIDE OF THE MOON – כנראה שלא. זהו עולם אחר, פסיכדלי וראשוני יותר.

לאלו שיש להם ראש מוזיקלי הרפתקני ופתוח לחוויות חדשות – בהחלט שכן! תמצאו כאן אוצרות. לאלו שרוצים רק משהו בסגנון THE WALL – כנראה שלא תמצאו את מבוקשכם המיידי. אבל, לאלו שמחפשים להשלים את דיסקוגרפיית הלהקה ולאסוף כל פיסת היסטוריה – ברור שזהו פריט חובה!

עכשיו, כל שנותר לכם הוא להחליט לאיזו קטגוריה אתם משתייכים. ועבורי? כאמור, התקליט הזה הוא לא פחות ממצרך חובה. אוצר אמיתי.

קטילה נגד פינק פלויד בטלוויזיה! ב-14 במאי בשנת 1967 הופיעה להקת פינק פלויד בתוכנית של הבי.בי.סי בשם LOOK OF THE WEEK. הלהקה הוזמנה לתוכנית ברגע האחרון אחרי שנצפתה בהופעה, כמה ימים קודם לכן, ברויאל פסטיבל הול בלונדון.

מטרת התוכנית הייתה להראות לקהל הצעיר שגם הבי.בי.סי מבין באופנת הפסיכדליה העכשווית. אך הבעיה הגדולה הייתה שאת התוכנית הנחה מבקר מוסיקה שמרני ומתנשא בשם ד"ר האנס קלר, שטען בפה מלא שהוא לא אוהב את המוסיקה הזו ושלטענתו היא רועשת מדי. קלר נולד בווינה בשנת 1919 ועבר להתגורר בלונדון בשנת 1938 והפגין כישרון מופלא לנגן בכינור בגיל צעיר. כבוגר, התעניינותו העזה בפילוסופיה ובפסיכואנליזה אפשרה לו להתקדם ולהפוך למבקר מוסיקה בולט ובוטה.

פינק פלויד הגיעה לאולפן כדי לבצע שני קטעים למופע השבועי בטלוויזיה. היו אלו POW R TOC H ו- ASTRONOMY DOMINE. זו הייתה תקופה מכריעה בהתפתחות הלהקה. הלהקה שחררה את התקליטון הראשון שלה, 'ארנולד ליין', מוקדם יותר באותה השנה והתוכניות לאלבום הבכורה שלה התגברו עם כל יום שעבר. חברת התקליטים שהחתימה אותה, EMI, וידאה שהיא תקבל חשיפה מקסימלית.

המופע בתוכנית הטלוויזיה נפתח עם סיד בארט ורוג'ר ווטרס בשירה ווקאלית את POW R TOC H תוך שימוש בצל ובאור. ואז מגיע החלק המיוחד כאשר הלהקה מוצגת על ידי מארח התוכנית, קלר.

"הפינק פלויד - אתם הולכים לשמוע אותם בעוד דקה ואני לא רוצה לשפוט אותם לפני שתראו ותשמעו אותם. אחר כך נדבר עליהם, אבל ארבע נקודות מהירות אני רוצה להעלות לפני שתשמעו אותם.

הראשונה היא שמה ששמעתם בהתחלה, אותו קצת קצר, שניות ספורות אלו, הן באמת כל מה שאני יכול לשמוע בהם, כלומר לדעתי, יש חזרה מתמדת ונשמע לי שהם קצת משעממים". (קלר התייחס לקטע ששמו POW R TOC H).

"הנקודה השנייה שלי היא שהם נורא קולניים. לא יכולתם לחוש בכך ממקלטי הטלוויזיה שלכם שלך כמו שזה היה באולם המלכה אליזבת' כשהם הופיעו שם ביום שישי. אני אשאל אותם על כך בבואנו לדבר.

הנקודה השלישית שלי היא שאולי אני קצת יותר מדי מוזיקאי מכדי להעריך אותם.

נקודה מספר ארבע, יש להם קהל. ואנשים שיש להם קהל צריכים להישמע. אולי זו אשמתי שאני לא מעריך אותם".

לאחר ביצוע השיר ASTRONOMY DOMINE התיישבו הבסיסט, רוג'ר ווטרס והגיטריסט, סיד בארט לשיחה עם קלר, שפתח את השיחה כך: "ברצוני לפנות קודם לרוג'ר. אני רוצה לשאול שאלה מהותית אחת. למה הכל צריך להיות כל כך חזק? בכנות, זה רועש מדי עבורי. במקרה גדלתי על מוזיקה של רביעיית כלי מיתר שהיא קצת יותר רכה. אז למה זה צריך להיות כל כך חזק אצלכם?".

ווטרס: "ובכן, אני לא חושב שזה צריך להיות. אבל אני מתכוון, ככה אנחנו אוהבים את זה. לא גדלנו על מוזיקת רביעיית המיתרים אז אני מניח שזו יכולה להיות אחת הסיבות לכך. זה לא נשמע לנו נורא חזק".

קלר: "לא כל מי שלא גדל על רביעיית מיתרים הופך לקבוצת פופ רועשת, נכון? לכן הסיבות שלך לא משכנעות לחלוטין. אבל אני מקבל שאתה אוהב את זה. מה שאתה אומר זה שאם מישהו מתחסן מפני סוג כזה של צליל יתכן שיתקשה להעריך סוגי צלילים רכים יותר. מה אתה אומר על זה, סיד? כן? לא?".

בארט: "אני לא חושב שזה נכון".

קלר: "לא"

בארט: "אנחנו לא צריכים לנגן את המוזיקה באופן רועש כדי שיקשיבו לנו. למעשה, לעיתים זה ממש שקט אצלנו. באופן אישי, אני אוהב מוזיקה שקטה כמו מוזיקה רועשת. אנו מופיעים באולמות גדולים אז יש צורך גם לנגן בעוצמה חזקה. וכשאנשים רוקדים, הווליום סוחף זאת".

קלר: "ובכן, זה מעניין. אמרת 'כשאנשים רוקדים'. הרי התחלתם כלהקה שמלווה ריקודים, נכון?".

בארט: "כן, אתה יכול להגיד כך".

קלר: "ואיך הפכתם ללהקת קונצרטים?"

ווטרס: "ובכן, עשינו בינתיים רק שני קונצרטים. את רוב המופעים שלנו אנו עושים באולמות ריקודים. זו הסצנה כרגע. אותם אולמות לא טובים להקשבה מרוכזת למוזיקה. עבור רבים מהווה שם המוזיקה פסקול להתנועע לו".

קלר: "האם שני המופעים שעשיתם כקונצרטים הצליחו?"

בארט: "כן, אני חושב שכן".

קלר: "האם חשתם בעוינות כלפי היצירה שלכם?"

ווטרס: "כן. זה מגיע בעיקר מהתקשורת הלאומית. מעיתונאים שקוטלים באופן מקצועי, כמו מארב פיטמן".

קלר: "האם אתם נוהגים באגרסיביות כלפי הקהל שלכם?"

ווטרס: "ממש לא"

קלר: "למרות כל הרעש שלכם?"

ווטרס: "לחלוטין לא"

בארט: "אין דבר שאנו עושים שאמור לגרום לקהל לא לאהוב אותנו"

קלר: "אתם לא נוהגים בקהל שלכם כבטיפול בהלם?"

בארט: "בהחלט לא. יש החושבים שאנו בכוונה מנסים לעשות זאת אבל אין זה כך".

קלר (פונה לקהל): "ובכן, הנה לכם. אתם יכולים להגיש עכשיו את דעתכם. לדעתי מדובר בקצת רגרסיה לילדות. אבל אחרי הכל - מדוע שלא יהיה כך?"

סטיב מילר עף כעייט למרומים! ב-14 במאי בשנת 1976 יצא התקליט FLY LIKE AN EAGLE של סטיב מילר באנד. ככה עושים את זה!

אחחחח.... איזה תקליט! איזו הפקה! השירים! הביצועים! הסאונד! ובכלל, סטיב מילר בנה לעצמו אולפן ביתי (דבר שלא היה נפוץ אז) והשקיע שעות בלהבין איך לגרום לגיטרות שלו להישמע כאילו הן מגיעות מגלקסיה אחרת. גאון המילר הזה!

כך קרה שעותק של התקליט הזה, שהיה שייך לחברה של אחותי, הפך עבורי למוקד עלייה לרגל לחדרה, שם זה נוגן לי שוב ושוב, כמעט עד שהחריצים נשחקו עד דק. היה זה תקליט מתוצרת הארץ, עם עטיפה אחורית שהודפסה בשחור-לבן צנוע ומקומצן, אך המוזיקה, הו, המוזיקה – היא הייתה התגלות צרופה. כבר מההאזנה הראשונה, לא יכולתי להישאר אדיש לשירים המעולים ולהפקה המהודקת, האנושית והרוקית כל כך.

קצת היסטוריה... סטיב מילר, שספג את צליליו הראשונים בטקסס ובסן פרנסיסקו, זכה לילדות יוצאת דופן. אביו הרופא טיפח תחביב לארח בביתם דמויות מפתח מעולם המוזיקה לכוס תה. כך מצא עצמו מילר הצעיר בחברתם של ענקים כמו לס פול, טי בון ווקר ובסיסט הג'אז צ'ארלי מינגוס. אגדות מוזיקה אלו לא רק פקדו את ביתו, אלא גם גילו לו סודות מקצועיים והעניקו לו השראה והשפעה שלא יסולאו בפז. בשנות השישים החל מילר לפתח את סגנונו הייחודי, כשהוא סולל את דרכו הראשונית בלהקות בלוז. ביטחונו העצמי הגואה הוביל אותו להישג פנומנלי: בשנת 1967 הוא חתם על חוזה הקלטה עם חברת התקליטים CAPITOL, שהיה הטוב ביותר שאמן כלשהו הצליח להשיג מהחברה עד אותה עת.

ולאחר שנים של תקליטים ניסיוניים, הגיעה גם ההצלחה המסחרית הגדולה. בשנת 1973 הוא הוציא את תקליטו פורץ הדרך הראשון, THE JOKER. התקליט הזה אמנם מכר מיליוני עותקים, אך מילר עצמו היה כבר על סף תשישות. שנים של הקלטות אינטנסיביות וסיבובי הופעות בלתי פוסקים גבו מחיר והביאו אותו להתמוטטות. הוא היה חייב לקחת הפסקה. אז במשך שנתיים התבצר מילר בביתו ועבד על השירים שירכיבו את התקליט FLY LIKE AN EAGLE. כמות החומרים שכתב באותה תקופה הייתה כה רבה, עד שהספיקה ליותר מתקליט אחד. השירים שלא נכללו ביצירה זו מצאו את מקומם בתקליט הבא, BOOK OF DREAMS.

בתקליט FLY LIKE AN EAGLE, מילר זנח במידה מסוימת את אהבתו המוקדמת לבלוז ופנה באופן ברור אל מחוזות הרוק המיינסטרימי, אבל עם טוויסטים. מהלך זה הפך אותו לכוכב-על וחידד את כישרונו יוצא הדופן לספק שירים באיכות גבוהה, כאלו שנועדו להתנגן ברדיו ולהפוך ללהיטים. התקליט מכר מיליוני עותקים והכניס לכיסו של מילר מספיק כסף כדי לרכוש חווה רחבת ידיים באורגון.

והלהקה שמלווה את מילר בתקליט הזה היא התגשמות חלומו הרטוב של כל מוזיקאי רוק. על הבס חזר לפרוט לוני טרנר, לאחר שנים של פרידה ממילר (הוא היה הבסיסט הראשון של סטיב מילר באנד). על התופים הופקד גארי מאלאבאר, שקנה את עולמו כמתופף של ואן מוריסון, בין היתר בתקליט MOONDANCE. מאלאבאר הביא עמו גם מצילת קראש אחת מיוחדת שסיפקה רעש שחוזר שוב ושוב בתקליט הזה ומענג אותי כל פעם מחדש. טכנאי ההקלטה לא סבל את המצילה הזו ודרש להנמיך אותה - מאלאבאר רצה לחנוק אותו ודרש עם שלוש מילים - "הפוך, גוטה! הפוך!!!!"

לצד הרכב קבוע זה, התארחו בתקליט נגנים משובחים נוספים: אמן המפוחית ג'יימס קוטון, שניגן גם עם מאדי ווטרס האגדי; יואקים יאנג תרם נגינה קופצנית באורגן ההאמונד בשיר הנושא. ג'ון מקפי ניגן DOBRO בשיר DANCE DANCE DANCE, ולצידם הגיטריסטים קרלי קוק ולז דודק.

ואם כבר הזכרתי את שיר הנושא, FLY LIKE AN EAGLE, מעניין לדעת שתפקיד הגיטרה המפורסם שבו הועתק למעשה משיר קודם של מילר משנת 1969 בשם MY DARK HOUR, אותו הקליט יחד עם פול מקרטני. השיר FLY LIKE AN EAGLE הפך במהרה לאחד מסימני ההיכר של מילר בהופעותיו, שם זכה לביצועים ארוכים ומרתקים, שלעתים התארכו עד לכדי רבע שעה. את השיר עצמו רקח מילר מג'אם ספונטני שערך עם להקתו. התקליט נפתח בקטע מעבר אינסטרומנטלי בשם SPACE INTRO, המציג צלילי סינטיסייזר שמילר רכש תמורת 190 דולר וכינה אותו מאז בחיבה "הסינטיסייזר המחורבן ביותר עלי אדמות". ואיזו המראה מספק הסינטי הזה!

להיט ענק נוסף מהתקליט היה השיר ROCK'N'ME, שהיה הסינגל השני שיצא ממנו. יש לציין כי פתיחת השיר הזה מזכירה באופן מעורר תהיות את הלהיט ALL RIGHT NOW של להקת FREE, ונותר רק לתהות אם הדמיון היה מכוון. עוד שני להיטים בלתי נשכחים מהתקליט הם TAKE THE MONEY AND RUN, ושיר שנחשב עד היום לאחד משיריו הידועים והטובים ביותר של מילר – SARANADE. שיר הסרנדה הזה הוא יצירה סוחפת ומלאת טירוף, עם תופים אנרגטיים שלא נחים לרגע, גיטרת קצב דומיננטית וקולו המסלסל, לעיתים אף בעל גוון אוריינטלי קצרצר, של מילר, המוגש בהרמוניות ובאוקטבות. קשה למצוא שיר שניתן להשוותו ליצירה מקורית וחד פעמית זו.

אך לא רק הלהיטים הם אלו שנוצצים בתקליט זה. כל השירים המקיפים אותם אינם נופלים מהם ברמתם. באופן אישי, השיר הפסטורלי-רוחני WILD MOUNTAIN HONEY הוא יצירה מושלמת מבחינת לחן, עיבוד וביצוע. השימוש במכונת תופים, שהייתה אופנתית באותה תקופה, בשיר זה הוא לא פחות מגאוני.

במגזין רולינג סטון נכתב בזמנו בביקורת על התקליט: "התקליט הזה עשוי להיות ההצהרה המוזיקלית השלמה והיעילה ביותר שסטיב מילר הכריז אי פעם. תקליטיו של מילר עד כה היו בדרך כלל כפאזלים לא שלמים, אבל בתקליט האחרון הזה הוא שם את כל הקלפים שלו על השולחן, עם הפנים כלפי מעלה. התוצאה היא FULL HOUSE של רוק'נ'רול. כרגיל, מילר מקיש על ז'אנרים שונים כמו בלוז ורוק, וכרגיל, הוא עסוק באופן לירי במרחב הנפשי והפיזי. הוא מחבר את הכל יחד בפשטות מפתיעה. מדד המיומנות בבניית השירים הוא היעדר סולו הגיטרות לטובת גישה גולמית, עם גיטרה קצבית, בס ותופים כה מהודקים שסולו לוהט ייראה מיותר לצדם. מעולם לא פקפקתי בכך שסטיב מילר יכול לעשות את כל מה שהוא רוצה מבחינה מוזיקלית. בתקליט הזה הוא עושה יותר ממה שאי פעם יכולתי לבקש".

גם זה קרה ב-14 במאי:

העימות הגדול: דייויד בואי נגד חברת התקליטים MERCURY

בשנת 1971 התקיימה פגישה מתוחה וגורלית במסעדה הצרפתית היוקרתית שבבית המלון LONDONDERRY, הסמוך להייד פארק. על הפרק: עתידו של האמן דייויד בואי בחברת התקליטים MERCURY. בואי, מלווה באשתו אנג'י ומנהלו הנמרץ, טוני דפרייס, פגש את בכירי החברה: אירווין סויינברג, רובין מקברייד וצ'רלי פאץ' שהגיעו עם תוכנית מגובשת להארכת חוזהו של בואי בשלוש שנים נוספות. אך דפרייס, מנהלו של בואי, לא היסס לרגע והודיע נחרצות: החוזה של בואי חייב להסתיים כאן ועכשיו! הסיבה המרכזית לקרע הייתה התערבותה הבוטה של חברת התקליטים בעיצוב עטיפות תקליטיו של בואי המיועדות לשוק האמריקני, מהלך שלא מצא חן בעיני האמן כלל וכלל. חוזהו של בואי היה אמור להסתיים בחודש יוני של אותה שנה, עם אופציה לחברת התקליטים להאריכו אוטומטית בשנה נוספת. היה זה מקברייד, שדחף במרץ להארכת החוזה לשלוש שנים, ואף שכנע את סטיינברג לטוס במיוחד משיקגו ללונדון לפגישה הגורלית. תשובתו החדה של דפרייס הרתיחה את מקברייד, אך סטיינברג נאלץ לקבל את הדין, אם כי התנה את סיום החוזה בתשלום מלא מצד בואי על כל המקדמות שקיבל, וכן על עלויות ההקלטות וההפקה. כמו שנאמר - אין מתנות בחינם.

ג'ואן באאז בישראל: סערה פוליטית והופעה בלתי נשכחת

שנת 1988 תיזכר כשנה בה זמרת הפולק האגדית, ג'ואן באאז, הגיעה להופעות בארצנו. באאז לא הסתפקה רק בשירה; היא הקדישה את אחד ממופעיה לתנועת "שלום עכשיו" ועוררה מהומה לא קטנה כשהצטרפה להפגנה בצריפין יחד עם סרבני שירות בשטחים. האירוע אף לווה בתקרית מצערת בה הושלכו לעברה ביצים. למחרת, חששות פוליטיים ריחפו באוויר: גלי צה"ל נרתעו מלהעביר בשידור חי את הופעתה של באאז בהיכל התרבות, מחשש שתבצע את השיר "יורים ובוכים" של סי היימן. למרות הכל, באאז הופיעה כמתוכנן בהיכל התרבות בתל אביב, והותירה חותם עמוק.

הרגע בו רוברט פריפ התיישב: קינג קרימזון והמחווה של הנדריקס

בשנת 1969, מועדון REVOLUTION הלונדוני אירח את להקת הרוק המתקדם פורצת הדרך, קינג קרימזון. הופעה זו הייתה היסטורית לא רק בזכות המוזיקה, אלא גם בשל פרט קטן אך משמעותי: זו הייתה הפעם הראשונה בה גיטריסט הלהקה, רוברט פריפ, הופיע כשהוא יושב על כיסא. מה שהחל כהחלטה נקודתית, הפך במהרה לאחד מסימני ההיכר הבולטים של פריפ. לאחר ההופעה, זכה הגיטריסט למחווה מרגשת במיוחד: לא אחר מאשר ג'ימי הנדריקס, שהיה מעריץ נלהב של הלהקה, ניגש אליו אישית כדי לשבח אותו על הביצוע המרהיב ששמע וראה.

הביטלס ומבוכת השידור החי: הנסיעה לארה"ב שהשתבשה

בשנת 1968, פול מקרטני וג'ון לנון, חברי להקת הביטלס, יצאו למסע קידום בארצות הברית לרגל השקת חברת התקליטים החדשה שלהם, APPLE. בשיא המסע, הם הסכימו להתארח בתוכנית האירוח הפופולרית ביותר באמריקה, התוכנית של ג'וני קארסון. אולם, לרוע מזלם, קארסון עצמו היה בחופשה באותו זמן. המחליף שלו, כך מסתבר, הצליח לגרום לשני הכוכבים מבוכה רבה בשידור חי. מה בדיוק התרחש שם, מול המצלמות הרושפות ומאחורי הקלעים? את כל הפרטים העסיסיים תוכלו למצוא בספרי על הביטלס, "ביטלמאניה!".

ההצלה של MOTT THE HOOPLE: דייויד בואי והשיר שהפך להמנון

אולפני OLYMPIC בלונדון, שנת 1972: להקת MOTT THE HOOPLE מקליטה את השיר ALL THE YOUNG DUDES, שנכתב במיוחד עבורה על ידי דייויד בואי. MOTT THE HOOPLE נהנתה ממעמד של להקת קאלט אהובה באנגליה, ובואי עצמו היה ממעריציה הגדולים. הבעיה הייתה שלמרות שהלהקה מכרה את כל הכרטיסים להופעותיה, מכירות התקליטים שלה היו דלות, והיא עמדה בפני פירוק מתוך תסכול. בואי שמע על המשבר הממשמש ובא כאשר פיט אוברנד ווטס, נגן הבס של הלהקה, התקשר אליו בחיפוש אחר עבודה. במאמץ נואש להציל את הלהקה, בואי הציע להפיק את תקליטם הבא ואף לתת להם שיר שעליו עבד באותה תקופה. למעשה, הוא הציג בפניהם שני שירים והציע להם לבחור אחד. דייל גריפין, מתופף הלהקה, סיפר מאוחר יותר: "בעודי מאזין לשיר המוצע אני חושב, 'הוא רוצה לתת לנו את זה?!' הוא בטח משוגע!" לאחר שהשיר ALL THE YOUNG DUDES נבחר, בואי השיג לחברי הלהקה זמן הקלטה יקר באולפן ההקלטות, באמצע הלילה. שם הם הקליטו את השיר, כשבואי לא רק מפיק, אלא גם מנגן בגיטרה, שר קולות רקע ומוחא כפיים לפי הקצב. התוצאה: קלאסיקה נצחית.

ההופעה הלא חוקית של דיפ פרפל בקיסריה? התעלומה נחשפת!

שנת 2011, קיסריה: להקת דיפ פרפל מופיעה, אך האם ההופעה הייתה חוקית? הסיפור מתחיל כאשר רוג'ר גלובר, בסיסט הלהקה, הפך לאב בגיל 65 ורצה להיות נוכח בלידת בתו. כתוצאה מכך, הוא נאלץ להיעדר ממספר הופעות שנקבעו בקפריסין, יוון, ישראל ותורכיה במאי של אותה שנה. גלובר החמיץ תשע הופעות, ובמקומו עלה לבמה ניק פייף, הבסיסט לשעבר של להקת ג'מירוקוואי, שעבד בעבר עם קלידן הלהקה, ג'ון לורד, בפרויקטים סולו. אלא שהיעדרותו של גלובר הפכה את ההופעה בישראל לבלתי חוקית. כל זה החל בשנת 1980, כאשר רוד אוונס, זמר הלהקה המקורי, התפתה להצעה כספית והנהיג הרכב מתחזים תחת השם דיפ פרפל. לאחר שאוונס נתבע והפסיד במשפט, נקבע כי בכל הופעה של דיפ פרפל חייבים להיות על הבמה לפחות שלושה חברי להקה מהתקופה בה הלהקה הייתה קשורה להנהלה שחתמה על ההסכם המקורי. כשדיפ פרפל התאחדה בשנת 1984, חבריה החליפו הנהלה, אך שם הלהקה נשאר בבעלות ההנהלה הקודמת, שאישרה את השימוש בשם רק בתנאי ששלושה חברים "מקוריים" (מאותה תקופה ספציפית) יהיו על הבמה. לכן, כאשר דיפ פרפל הגיעו לישראל, נמסר שגלובר לא יופיע, והתירוץ שניתן לקהל היה שהוא סובל מכאבי גב. מצב זה הפך את ההופעה לבעייתית מבחינה משפטית. שבעת חברי הלהקה שחתמו על המסמך המחייב היו: ריצ'י בלאקמור, ג'ון לורד, איאן פייס, רוג'ר גלובר, איאן גילאן, דייויד קוברדייל וגלן יוז. אילו היו מקפיצים את גלן יוז להחליף את גלובר, ההופעה הייתה חוקית. אך ככל הנראה, יחסים מורכבים של יוז עם חלק מחברי הלהקה או אי זמינותו מנעו זאת. אפשרות נוספת הייתה להקפיץ את בלאקמור, שידוע גם כנגן בס, אך זה היה קורה רק אם הגיהנום היה קופא.

הצילום שהפך לאגדה: עטיפת ELECTRIC WARRIOR של טי רקס

בשנת 1971, להקת טי רקס הופיעה ברויאל אלברט הול המכובד בלונדון. בין הנוכחים היה הצלם מיק רוק, שתקתק במצלמתו ללא הרף. אחת התמונות שצילם הועברה לחברת עיצוב העטיפות הנודעת HIPGNOSIS. אלו הפכו אותה לעטיפה המנצחת של התקליט ELECTRIC WARRIOR, התקליט שמיצב סופית את מנהיג הלהקה, מארק בולאן, ככוכב על זוהר.

לד זפלין בישראל?! הפסטיבל שמעולם לא התקיים

ב-14 במאי 1971 פרסם עיתון להיטון ידיעה מרעישה: "פסטיבל 'פופ 71' מתוכנן בימים אלה עם כמה גורמים, המבטיחים להביא שורה של אמני צמרת בינלאומיים." הפסטיבל, כך נכתב, יתקיים בגני יריד המזרח, בגני התערוכה בתל אביב, בתאריכים 7-11 ביולי, והאחראים עליו הם חיים סבן ועיתון העולם הזה. רשימת האמנים שפורסמה כללה שמות כמו: לד זפלין, כחול מזעזע, דיפ פרפל, הטי סט, מונגו ג'רי, המרמלדה, מרי הופקין, לולו, טוני הקטן ובובי סולו. אותה כתבה בלהיטון הוסיפה הסתייגות קלה, וציינה שהרשימה אינה סופית וכנראה חלק מהאמנים שבה לא יגיעו. אתם יכולים לנחש מי. שבועיים לאחר מכן, צצה ידיעה חדשה בלהיטון, ולפיה הלהקות לד זפלין, עשר שנים אחרי, השווים, קולוסיאום, הטרמלוס ופרוקול הארום יופיעו בפסטיבל רוק בארצנו. הידיעה נמסרה, כך נטען, על ידי האמרגן ג'ו נאפולי, שהביא שנה קודם לכן את יגאל בשן להופיע בפסטיבל פופ באיטליה. נאפולי הבטיח לקיים את הפסטיבל בישראל בין ה-4 ל-9 בספטמבר 1971. קוראי להיטון קראו את הידיעות בעיניים פעורות לרווחה. ללא אפשרות לבדוק את הנתונים במקורות אחרים, נותר להם רק לפנטז על הגעת הלהקות האהובות עליהם. בסופו של דבר, התברר שהפסטיבל לא יתקיים, ושתי הלהקות היחידות מהרשימות המפוארות שאי פעם הופיעו בארצנו היו השווים והטרמלוס. עבור חובבי מוזיקת הרוק המחתרתית והמתקדמת יותר, הייתה זו אכזבה מרה. בקיצור, אל תאמינו תמיד למה שכתוב בעיתון.

גם הדברים האלו יצאו ב-14 במאי:

בשנת 1976 יצא התקליט HIGH VOLTAGE של להקת איי.סי.די.סי. ובשנת 1981 יצא התקליט BREAKING ALL THE RULES של פיטר פרמפטון. בשנת 1982 יצא התקליטון HOUSE OF FUN של להקת מאדנס.

נולדו ומתו ב-14 במאי:

בשנת 1943 נולד ג'ק ברוס, הבסיסט-זמר האגדי שהיה חבר בלהקת CREAM בשנות השישים ולאחר מכן פיתח קריירה עצמאית ארוכת שנים. ברוס הלך לעולמו באוקטובר 2014.

בשנת 1952 נולד דייויד ביירן, המנהיג הכריזמטי של להקת TALKING HEADS.

בשנת 1966 נולד מייק אינז, הבסיסט השני של להקת הגראנג' ALICE IN CHAINS.

ובשנת 1988 הלך לעולמו בגיל 82 מהתקף לב MR BLUE EYES, הלא הוא הזמר האגדי פרנק סינטרה.

השום מקום המיוחד מאד של ניל יאנג! ב-14 במאי 1969 יצא תקליטו השני והמסעיר של ניל יאנג, EVERYBODY KNOWS THIS IS NOWHERE. את היצירה הזו, שהפכה לאבן דרך, הקליט יאנג עם להקתו הטרייה והבועטת, CRAZY HORSE.

הכל התחיל בתקופה סוערת, כשניל יאנג חיפש כיוון אמנותי חדש ומרענן. הוא בדיוק חתם על חוזה סולו עם חברת הענק REPRISE והיה מלא בתשוקה להוכיח את עצמו, במיוחד אחרי שהלהקה הקודמת שלו, "בופאלו ספרינגפילד" (אלו שקראו להם "הביטלס האמריקאים"), התפרקה. אלבום הסולו הראשון שלו אמנם קיבל ביקורות טובות, אבל לא ממש נמכר, אז הוא היה נחוש לפתוח דף חדש ונקי. בסופו של דבר, מה שתמיד הניע את ניל יאנג זה הצורך להמשיך לזוז ולא להיתקע במקום. באופן מפתיע, דווקא מחלה שסגרה אותו במיטה עם חום גבוה, הייתה זו שהביאה לו את ההשראה וגרמה לו לכתוב שלושה שירים שהפכו פה לקלאסיקות על-זמניות. אני חושב שזה חלק מהקסם של האלבום – הידיעה שהשירים הכי גדולים שלו נולדו מתוך הזיה של חום.

כן, ככה נולדו שלושה יהלומים אמיתיים: CINNAMON GIRL, COWGIRL IN THE SAND, ו-DOWN BY THE RIVER. עד היום אף אחד לא באמת יודע מי היא אותה "נערת קינמון" אלמונית – זה סוד שניל שומר קרוב ללב. למרות זאת, בתעשייה תמיד התלחשו שזו זמרת הפולק ג'ין ריי, ואחיה בריאן (שמנגן מזה שנים עם פול מקרטני) אפילו חיזק את השמועות האלה. השיר הזה יצא גם כסינגל בגרסה קצת אחרת מהאלבום, כשאת ההרמוניות הקוליות המדהימות שמשתלבות עם הקול המיוחד של ניל העניק לו הגיטריסט דני וויטן. זה חומר חזק זה! ולאחר כמה בתים הגיעו הסולואים המוזרים שהיו כל כך לא מאומנים שהם הפכו למשהו אחר, מעין גראז'-רוק שהפך לאמנות גבוהה, פשוט כי אף אחד אחר לא חשב על זה קודם.

החיבור הקולי המחשמל בין יאנג לוויטן בלט מאוד גם בשיר הנושא של האלבום, שהיה השיר הראשון שהם הקליטו. בשיר הזה ניל הוציא את כל העצבים והתסכול שלו על תרבות הבידור הריקה של לוס אנג'לס עם המון ציניות, וכל זה על רקע קולות רקע ממכרים של "שה-לה-לה-לה". זה שילוב מנצח בעיניי – טקסט חריף עם מוזיקה שפשוט כיף לזמזם. המילים של השירים, שנכתבו כזכור כשניל היה חולה מאוד, היו קצת מעורפלות ומסתוריות – מה שדי הגיוני כשכותבים עם חום גבוה, לא? האקורדים נשמעו פשוטים, אבל היה בהם מטען עוצמתי שאי אפשר להתעלם ממנו. ניל דמיין מקצב קבוע ומהפנט שעליו יושבות גיטרות חשמליות רועשות ובועטות.

והוא יכול היה להביא את הנגנים הכי נחשבים שיש, אבל הלב שלו לקח אותו דווקא ללהקת ברים שהכיר עוד מימי "בופאלו ספרינגפילד". הלהקה, שקראו לה אז THE ROCKETS, עברה שינוי מקצה לקצה תחת הידיים של ניל. הוא לקח את הבסיסט בילי טאלבוט, המתופף ראלף מולינה והגיטריסט דני וויטן, ונתן להם את השם CRAZY HORSE. יאנג כינה אותם בבדיחות WHIPPIN BOYS, אך מיהר לתקן את עצמו וקרא להם BACKING BOYS, ובזכותם התוצאה הייתה כבדה למדי בדרכה המיוחדת. הם אולי לא היו הנגנים הכי מפורסמים בעולם, אבל הנגינה הגולמית והלא מלוטשת שלהם התאימה בול לסאונד של ניל. זאת הסיבה המרכזית שאני מת על התקליט הזה – הוא לא מנסה להיות מושלם, הוא פשוט אמיתי ומחוספס. המון ניסו לחקות את הסגנון הזה מאז, אבל המקור תמיד נשאר הכי טוב.

ניל חיפש להקה שתיתן לו גב להתפרצויות הגיטרה המפורסמות שלו, ומיד הבין שיש לו ביד יהלום לא מלוטש. ההרכב החדש גרם לו להתרגש כמו בימים היפים של הלהקה הקודמת שלו, רק שהפעם הוא נהנה מחופש מוחלט, בלי כל המריבות והמניפולציות שהיו שם פעם. והסאונד המיוחד של האלבום נוצר גם בזכות כלי הנגינה האייקוניים שלו: הגיטרה השחורה (גיבסון לס פול מ-1953) שהוא קרא לה בחיבה OLD BLACK, ומגבר הפנדר שלו מ-1959. מאז האלבום הזה, להקת הסוס המשוגע הפכה לחלק בלתי נפרד מהדרך של ניל, סוג של מותג בפני עצמו. עד היום הוא מקפיד לחזור לנגן איתם, ממש כמו שחוזרים לנעלי בית ישנות ונוחות.

ועוד אוצר קטן שמתחבא באלבום הוא השיר המהפנט ROUND AND ROUND, שמרגיש כמעט כמו טקס רוחני. השיר הזה שכב אצלו במגירה עוד מ-1967, ובגרסה הזו נוסף לו קסם מיוחד בזכות הקול של רובין ליין (שהייתה אז בת הזוג של דני וויטן).

והעטיפה של התקליט? היא צולמה בקניון טופנגה – ועד היום אף אחד לא באמת יודע איפה נמצא בדיוק העץ שעליו ניל נשען יחד עם הכלב שלו, ויניפג. והאלבום עצמו? הוא פשוט מסמך רוק קלאסי מהדרגה הראשונה. הסאונד שלו כל כך גולמי ומרטיט, שאני ממש יכול להרגיש את המגברים נאנקים מהחשמל והעוצמה. זה פשוט עושה צמרמורת. למעשה, בעוד שתקליט הבכורה שלו רק רמז על מה שמחכה לחובבי הגיטרות בדמות התקפות גיטרה שנשמעו בקושי ברקע, התקליט הזה ביסס באופן מלא את הסגנון המכונה ANGRY NEIL YOUNG. ניל יאנג מצא פה את הקול שלו לא דרך הגרון, אלא דרך הלהקה שליוותה אותו. הגיטרות פה מלאות בדיסטורשן ומחוספסות, ונוגנו בצורה הכי לא מקצועית שאפשר אך בו זמנית עם המון רגש. הגישה הזו אף הובילה אנשים מסוימים לכנות את היצירה הזו בתור תקליט הגראנג'הראשון אי פעם. זה לא מדויק לגמרי, אבל נו טוב, הם אמרו... בכל אופן, החברים ניגנו עם גרוב של מוסך, עם חוסר דיוק מכוון שיוצר מתח שאי אפשר לשחזר באולפן מודרני.  יש שם רגעים שהגיטרה קצת יוצאת מכיוון, שהקול של ניל נסדק, או שהקצב טיפה נגרר. זה פרייסלס! זה אנושי. זה לא מנסה להרשים אותי בטכניקה, אלא מנסה לגעת לי בנשמה. והחיבור בין הלהקה לבין יאנג יצר סאונד שהוא מצד אחד פולק-רוק אמריקאי שורשי, ומצד שני אב קדמון של הגראנג' והפאנק. ניל יאנג אנד קרייזי הורס!

ויחד עם ההצלחה הגיעו גם הצרות. קודם כל, גיטרה נדירה ויקרה מאוד של ניל נגנבה אחרי אחת ההופעות ואבדה לנצח. ניל האשים את אחד מאנשי הצוות שלו וחשד שהוא מכר אותה כדי לממן סמים. ואם כבר סמים, ניל התחיל להרגיש לא בנוח עם כל החומרים האסורים שהסתובבו סביבו, במיוחד אצל דני וויטן. יום אחד הוא אסף את כולם והטיל פצצה: הוא הודיע שהם לא יוכלו לעבוד יחד כל עוד דני מכור. דני נפגע מזה מאוד, ושאר חברי הלהקה הרגישו מבוכה גדולה מהסיטואציה. ניל החליט לעזוב הכל והצטרף מהר ללהקת העל "קרוסבי, סטילס ונאש" כדי להקליט את האלבום DEJA VU.

וכשהאלבום הזה שלו יצא, התגובות היו מעורבות – חלק הסתייגו וחלק עפו עליו, אבל כולם התעניינו. ביוני 1969 עיתון CREEM קבע שניל יאנג הוא אחד המוזיקאים הכי טובים שיש, ושהוא לקח את הפולק, הרוק והקאנטרי ויצר מהם משהו ייחודי משלו. חודש אחר כך, ה-VILLAGE VOICE כתב שניל הוא אמן מוזר שקשה להתחבר אליו בהתחלה, אבל שהאלבום הזה פשוט מהפנט.

גם הרולינג סטון לא נשאר חייב ובאוגוסט 1969 פרסם ביקורת מקיפה. הם כתבו שעם כל הכבוד לזה שהוא כותב שירים וגיטריסט נהדר, הכוח האמיתי שלו הוא בקול שלו. הקול המחוספס שלו, הם טענו, גורם גם לשורה תמימה להישמע כואבת ונוגעת ללב. המגזין הכריז בהתלהבות שניל יאנג הוא "הג'וני ריי של הרוק'נ'רול". הם אמנם ציינו שהחומר החדש קצת פחות מרגש מהאלבום הראשון שלו ושעבודת הגיטרה פחות לירית, אבל למרות הפגמים – האלבום מלא בביטחון ואנרגיה. הם מאוד אהבו את השכנוע שלו בשיר הנושא, ובשיר COWGIRL IN THE SAND הם הרגישו שהכל מתחבר – המילים המאשימות והגיטרה שצוללת וממריאה. מבחינתם, השירה של ניל בשיר הזה היא הוכחה לאיך הרוק תמיד מנצח את המוסכמות. מצד שני, עיתון STEREO REVIEW היה הרבה יותר בוטה ובדצמבר 1969 פסק שהמוזיקה כאן משעממת ורחוקה מאוד מהגיוון שהיה לו ב"בופאלו ספרינגפילד".

במבט לאחור, ניל סיכם את הכל במילים פשוטות: הוא אמר שהאלבום הזה תפס את הלהקה בדיוק ברגע שהם התחילו להכיר אחד את השני לעומק. הוא אפילו הודה שלא היה להם מושג איך הם נשמעים יחד עד שהם הקשיבו להקלטה המוכנה. ועוד איזו הקלטה! זה מזכיר לי שמוזיקה היא קודם כל תדר. זה לא רק אוסף של שירים, זו אווירה. זה ריח של אבק בדרכים, צליל של מגבר מנורות שמתחמם, ותחושה של חופש מוחלט. וכשניל יאנג שר שכולם יודעים שפה זה שומקום, הוא בעצם אומר לנו שהמקום הזה – ה"שום מקום" – הוא המקום הכי אמיתי שיש. ובתור מאזין, אין מקום אחר שהייתי רוצה להיות בו.

בלוג מוסיקה - כל מה שרציתם לדעת על מוסיקה - ועוד קצת.

הנכם מוזמנים לשתף את הבלוג עם חבריכם.

רוצים לשמוע עוד הרצאות מעניינות על הופעות מוסיקה? זמרים ישראליים? להקות רוק? הביטלס? תקליטים? רוק מתקדם? ועוד מגוון נושאים? מוזמנים ליצור איתי קשר. בינתיים, בואו ליהנות גם מפודקאסטים מומלצים 

הרצאות מוסיקה שלי ותכני מוסיקה מיוחדים לפלטפורמות שונות - לפרטים והזמנות: 050-5616459