תזיזו את הרגליים - זה פ'אנקי! זה ג'יימס בראון

ב-20 בנובמבר בשנת 1972 יצא אלבום כפול לג'יימס בראון ששמו GET ON THE GOOD FOOT.
השנה היא 1972, וג'יימס בראון הוא כבר מזמן לא רק זמר, הוא מוסד. עד לאותה נקודה בזמן, האיש שכונה "העובד הקשה ביותר בעסקי השעשועים" כבר הספיק לבסס את מעמדו באופן מוחלט ובלתי מעורער בתור סנדק הנשמה. אבל בראון, כמו בראון, לא היה אדם שנח על זרי הדפנה או מסתפק במה שכבר השיג.
התפוקה המוזיקלית שלו עברה באותה תקופה מהפך של ממש, טרנספורמציה ששינתה את פני המוזיקה השחורה. מוסיקת הנשמה המלודית והרכה יחסית פינתה את מקומה לטובת הפ'אנק, שהפך לצורת ההבעה הדומיננטית והמועדפת עליו. אני תמיד אוהב לחשוב על התקופה הזו של בראון כעל רגע שבו הוא החליט שהוא לא רק מופיע על הבמה – הוא הופך בעצמו למכונת קצב אנושית שפועלת על טורבו ללא הפסקה.
באלבום הזה, בראון החליט לשים דגש מוחלט על הגרוב, לעיתים קרובות אפילו על חשבון המלודיות המסורתיות שהקהל היה רגיל אליהן. אם בעבר השיר היה המלך, הרי שעכשיו הקצב תפס את כס השלטון. אלבומים רקידים קודמים כבר חיזקו את המוניטין שלו כמלך הרחבות, אבל האלבום הזה, GET ON THE GOOD FOOT, דחף את הגבולות האלו עוד יותר רחוק, אל מחוזות חדשים של זיעה ואנרגיה. כאן כבר לא מחפשים פזמון שאפשר לזמזם במקלחת ברוגע; כאן כל כלי נגינה – מהגיטרה החדה ועד לכלי הנשיפה – מתפקד כמו תוף נוסף בתוך מערכת משומנת היטב שנועדה לגרום לך להזיז את הגוף גם אם נשבעת לעצמך שרק באת להקשיב.
לעמוד על הרגל הטובה: ההקשר החברתי והסיפור מאחורי הלהיט...
צריך להבין את ההקשר הרחב יותר: יצירתו של בראון באותן שנים הושפעה עמוקות מהגלים המשתנים והגועשים של זהות וגאווה אפרו-אמריקאית. זה לא היה מנותק מהמציאות, להפך. בראון, כמי ששאב מזה שנים מהאנרגיה הבלתי נדלית של תנועת זכויות האזרח ומהדחיפה ההולכת וגוברת להעצמה שחורה, לא פסח עליה גם פה. הטקסטים והאווירה הכללית שידרו מסר של כוח, של עמידה זקופה ושל "אנחנו כאן". שיר הנושא עצמו נכתב, כך מספרים, כתגובה לאנשים שבהו בבראון רוקד ותהו מה הוא עושה עם הרגליים.
התשובה שלו הייתה פשוטה: הוא עומד על הרגל הטובה. הביטוי "הרגל הטובה" התייחס מצד אחד לריקוד רחוב לוהט שבראון הפך לשיגעון ארצי בתחילת שנות השבעים – ריקוד שדרש עבודת רגליים מסחררת ויכולת אקרובטית לא מבוטלת – ומצד שני שימש כמטאפורה מובהקת לעמידה איתנה בחיים, להתקדמות חיובית ולבחירה בצעד הנכון. את השיר כתב בראון יחד עם פרד ווסלי וג'ו מימס, והסינגל שיצא עוד לפני האלבום כבש בסערה את המקום הראשון במצעד הרית'ם אנד בלוז והגיע למקום ה-18 במצעד הכללי של הבילבורד.
האלבום הזה היה כל כך מצליח שהוא זיכה את בראון באלבום הזהב הראשון בקריירה שלו, לפחות בכל הנוגע לאישור הרשמי מטעם איגוד תעשיית ההקלטות האמריקאי – פרט היסטורי משעשע במיוחד, בהתחשב בכך שאלבומי ענק קודמים שלו כמו LIVE AT THE APOLLO כבר מכרו מיליוני עותקים עוד בשנות השישים, אלא שחברת התקליטים הקודמת שלו, קינג רקורדס, פשוט התקמצנה בזמנו לשלם על הליך הבדיקה והתעודה הרשמית. המעבר לחברת פולידור סידר לו סוף סוף את הברזל המוזהב על הקיר, הישג מרשים לכל הדעות שסימן את המעבר המלא שלו למיינסטרים מבלי לאבד טיפת חספוס.
רודן באולפן, מנצח על תזמורת של זיעה...
אבל הקסם האמיתי קרה מאחורי הקלעים, בתוך האולפן. ההקלטות באולפן היו ידועות כאינטנסיביות במיוחד, אפילו בסטנדרטים המחמירים של בראון. הוא עבד הפעם עם מספר הרכבים שונים, כולל הלהקה הוותיקה והנאמנה שלו, THE JB'S, בראשותו של הטרומבוניסט פרד ווסלי, שהיה יד ימינו המוזיקלית באותה תקופה. אבל בראון לא הסתפק רק בהם; הוא שילב גם מוזיקאים אחרים תוך שהוא ממנף את הכישרונות המגוונים שלהם כדי ליצור פלטה קולית רחבה ועשירה יותר מאי פעם. זה קרה זמן לא רב אחרי שבסיסט העל בוטסי קולינס עזב את ההרכב לטובת ההרפתקאות הפסיכדליות של פארלימנט ופ'אנקדליק, ופרד ווסלי מצא את עצמו מנווט ספינה עמוסת כישרונות כמו הגיטריסט ג'ימי נולן והמתופף ג'ון סטארקס, שידעו להחזיק גרוב במשך עשר דקות בלי למצמץ.
גישה מרובת להקות זו הוסיפה שכבה של מורכבות למפגשי ההקלטה. תחשבו על הלוגיסטיקה, על האגו, על הצורך לתאם בין כל כך הרבה נגנים מוכשרים. המצב הזה חייב את בראון לשמור על חזון מאוחד בכל זאת, להיות המנצח הבלתי מעורער של התזמורת הפ'אנקית הזו. הוא עשה זאת באמצעות היכולת הפנומנלית שלו לחלץ ביצועי שיא מכל מי שהיה בחדר, לפעמים באמצעות מבט אחד חודר ולפעמים באמצעות קנסות כספיים למי שפיספס תו. תארו לעצמכם את רמת הדריכות באולפן כשאתם יודעים שכל טעות קטנה בגרוב לא רק תגרור מבט מקפיא מ"הבוס", אלא גם תוריד לכם כמה עשרות דולרים מהמשכורת עוד לפני שהספקתם להחזיר את הגיטרה לנרתיק.
מה קרה לג'יימס בראון ממש באותם ימים?...
כדי להבין באיזה קצב מטורף ג'יימס בראון חי באותו סתיו של 1972, צריך להסתכל על הלו"ז שלו מסביב לתאריך היציאה של האלבום. ממש באותם ימים של נובמבר 1972, בין הופעות בלתי פוסקות שאליהן טס במטוס הלירג'ט הפרטי שלו, בראון היה שקוע עמוק בהקלטת הפסקול לסרט הפעולה השחור BLACK CAESAR – פסקול בלאקספלויטיישן שכזה שיצא כמה חודשים לאחר מכן. במקביל, הוא מצא את עצמו במרכזה של סערה ציבורית ופוליטית סוערת בארצות הברית, לאחר שבחר להביע תמיכה פומבית בנשיא ריצ'רד ניקסון לקראת הבחירות שנערכו ב-7 בנובמבר 1972 – צעד שעורר זעם רב בקרב חלקים נרחבים בקהילה האפרו-אמריקאית והוביל אפילו לקריאות להחרים את הופעותיו. אלא שברגע ש-GET ON THE GOOD FOOT נחת בחנויות התקליטים שבועיים לאחר מכן, הקצב המהפנט של המוזיקה עשה את שלו והוכיח שעל הרחבה אף אחד לא באמת מסוגל לעמוד אדיש מולו.
שירים חדשים, גרסאות מרתון...
הסיבה שהאלבום נשמע כל כך חי ובועט היא פשוטה: זאת כי לא פעם הוא הקליט דברים בלייב בתוך האולפן, ללא עריכות מיותרות וללא טייקים אינסופיים, בשאיפה לתפוס את הרגע, את הניצוץ החד פעמי שקורה כשקבוצת נגנים ננעלת על גרוב אחד מושלם. האלבום הכפול הזה כלל לא רק פ'אנק עצבני, אלא גם בלדות נשמה קורעות לב כמו I KNOW IT'S TRUE וגרסה מחודשת ללהיט COLD SWEAT, שהוכיחו שגם כשהוא רוצה להרקיד, הוא לא שכח איך לרגש.
מעניין לגלות שבראון ניצל את הפורמט הכפול גם כדי להקליט מחדש כמה מהיהלומים הגדולים מעברו – מהלך עסקי חכם שאיפשר לו לשלוט טוב יותר בזכויות ובהכנסות תחת החוזה החדש שלו. כך, לצד הגרסה הטרייה והבועטת ל-COLD SWEAT (שכבר ב-1967 נחשבה לאבן הפינה של הפ'אנק המודרני), הוא שיבץ כאן ביצוע אולפני מחודש לבלדת הנשמה המוקדמת LOST SOMEONE משנת 1961, וגם גרסת מרתון מדהימה באורך של יותר משתים עשרה דקות ללהיט הבכורה שלו משנת 1956, PLEASE PLEASE PLEAEE – כמעט פי ארבעה מאורך ההקלטה המקורית! ובין לבין מסתתרים כאן גם קטעי גרוב מבעבעים כמו FUNKY SIDE OF TOWN שנמשך כמעט שמונה דקות, וההמשך הסוחף MAKE IT FUNKY, שמדגימים היטב איך אצל בראון שיר טוב לא נגמר אחרי שלוש דקות, אלא רק מתחיל להתחמם. בסופו של דבר, GET ON THE GOOD FOOT היה יותר מסתם עוד אלבום – כי בראון ידע בדיוק לאן הוא הולך ולקח את כולנו איתו.
מבקר הרולינג סטון שראה שחורות (ומצא בעיקר אגומאניה)...
כאן מגיע החלק שאני תמיד נהנה לקרוא עם חיוך רחב – הפער התהומי שבין מה שקורה בזמן אמת על רחבת הריקודים ובחנויות התקליטים, לבין האופן שבו מבקרי מוזיקה חמורי סבר תופסים את הדברים באותו רגע. ברולינג סטון נכתב אז בביקורת השלילית על האלבום: "הייתה תקופה שבה ג'יימס בראון באמת היה אח נשמה מספר אחת. למרות שזה היה רק לפני שש, שבע, שמונה שנים, זה נראה הרבה יותר. בתחילת שנות ה-60 ובאמצע שנות השישים, להופעות של בראון היה אותה שיעור קומה מיתי לקהל הנשמה שיש לרולינג סטונס כעת עבור קהלי הרוק. השפעתו על אמני הנשמה המתפתחים באותה תקופה - ווילסון פיקט, אוטיס רדינג, לימים ארית'ה פרנקלין - הייתה בלתי ניתנת למדידה.
זה לא היה רק הדגש על מקצבים מוקפדים על פני מלודיה, אלא הרעיון של נשמה כמשהו נבדל מוודוויל, ממועדוני לילה, מרוק'נ'רול. בעוד שרוב האמנים האחרים השתמשו בלהקות ליווי מקומיות מזדמנות – בראון סייר עם להקה משלו, שאיתה עשה חזרות ללא רחמים, וקנס חברים בכל פעם שהם לא דייקו בצליל. הוא יכל להשיג שליטה שלא הייתה ידועה, למשל, לסם קוק, בהופעה חיה. הוא כתב, הפיק ועיבד את השירים שלו, תמיד הדגיש את נוכחותו השחורה באגרסיביות.
והמבקר ממשיך להשוות אותו דווקא לאוטיס רדינג המנוח, בניסיון להסביר איפה לדעתו בראון איבד את הדרך: "בשיר שכתב לארתור קונלי, SWEET SOUL MUSIC, מפרט אוטיס רדינג את כל כוכבי הנשמה החשובים של היום (כולל הוא עצמו), ומסיים ביראת כבוד עם ג'יימס בראון, אולם בראיון שנערך באותו זמן, אוטיס התייחס בהתמדה לרצונו למלא את החלל במוזיקה השחורה שנוצרה על ידי מותו של סם קוק, תוך התעלמות מבראון. מה שנראה שאוטיס מתכוון אליו הוא חוסר השלמות המדהים של בראון כאמן".
אבל כאן, תתכוננו, המבקר כבר מוריד את הכפפות לגמרי ועובר למתקפה חזיתית משעשעת במיוחד: "זה לא גרם לבעיה עם הקלאסיקות של בראון משנת 1966 אבל מאז ועד עכשיו האגואיזם שלו שחק את המוזיקה שלו עד כדי כך שאני מסתכל על השירים שלו כלא יותר מאשר מעצבנים קלות בתחנת רדיו הנשמה המקומית שלי. עיון קליל בשמות התקליטונים האחרונים שלו נותן לנו תמונה של העגמומיות והשפל: שמות סתמיים ואותו ריף שחוזר על עצמו שוב ושוב. עם זאת הם ממשיכים למכור בצורה מדהימה. נראה שזה דרבן את ג'יימס לנסות אלבום קונספט שכזה בן שני תקליטים. עם זאת, הוא השתגע מעט, מצא את עצמו עם ארבעה צדדים למלא ואין במה למלא אותם, מלבד האגומאניה שלו. השירים החדשים המעטים בתקליט - נעימת נשמה קונבנציונלית, עניין של פופ וכמה שיריי דאנס - איומים. בראון גם עושה כמה גרסאות חדשות ונחותות של שירים ישנים".
ואם חשבתם שבזה נגמרה הביקורת, חכו לשיא שאליו מכוון הכותב כשהוא מגיע לקטע המדובר באלבום של האנק באלארד – האיש שכתב את THE TWIST וגילה את בראון עצמו אי שם בשנות החמישים: "הרבה מהזמן מתמלא בדיבורים. בזמן שהלהקה חוזרת על אותו ריף, הוא מעלה זיכרונות מהפעם הראשונה בה ניגן בתיאטרון אפולו, מה שמתברר כדבר המעניין ביותר באלבום. ההתענגות המופרזת של בראון אינה יודעת גבולות. יש לו את החוצפה לבקש מכוכב הרית'ם אנד בלוז המוקדם, האנק באלארד, היוצר של הטוויסט, לדקלם באלבום, עדות לגדולתו של בראון. הנה דוגמאות מזה: 'אגדה חיה - כך קוראים לו. כשהייתי על הפנים, הוא היה היחיד שהאמין בי. הוא נמוך... הוא פ'אנקי... הוא סנטימנטלי... והאיש עצוב'. האיש עצוב, בסדר. אבל ברמה מסוימת, נראה שהוא היה מודע לכמה מגוחך היה המיזם שלו. אחד השירים החדשים הבודדים שכתב לאלבום, בלדה סנטימנטלית, נקראת - כאילו הוא מבקש רחמים מעוותים מהעולם - 'דבר אינו מכשיל ניסיון מלבד כישלון'..."
איזו סגירת מעגל נפלאה זו להביט בביקורת הזו ממרחק של יותר מחמישים שנה! השיר שסוגר את עקיצת המבקר הוא כמובן NOTHING BEATS A TRY BUT A FAIL – פתגם עממי חכם שבראון הפך לבלדה מלאת נשמה, ושבמידה רבה מסכם את כל הפילוסופיה שלו: גם כשמבקרי הרוק עיקמו את האף מול ארבעה צדדים של גרוב אינסופי וטפיחות עצמיות על השכם, ג'יימס בראון לא פחד לנסות, לא פחד להפריז ולא פחד להמציא את עצמו מחדש. וההיסטוריה כבר הכריעה מזמן מי באמת עמד כאן על הרגל הטובה.


