תנו לי בנזין - סיפורה של להקת רוק ישראלית אמיתית

חקר, ערך וכתב: נעם רפפורט

תחילת שנות ה-80 הייתה תקופה טרנספורמטיבית עבור מוזיקת רוק, ולכמה להקות הייתה השפעה על הרוק הישראלי כמו הנושא של פוסט זה בבלוג המוסיקה שלי. להקת רוק ישראלי חשובה זו פרצה אל הסצנה עם הסאונד והסגנון הייחודיים שלה, ותפסה את תשומת הלב של חובבי מוזיקה ומבקרים כאחד. המוזיקה שלה הייתה שילוב של רוק קלאסי עם מילים בעברית, והתדמית העצבנית והמרדנית שלה הבדילה אותה מלהקות אחרות של התקופה. tz במאמר זה, אסקור מקרוב את ההיסטוריה של להקת בנזין, אחקור את מקורותיה, עלייתה לתהילה והשפעתה המתמשכת על תעשיית המוזיקה. אבחן את הגורמים המרכזיים שתרמו להצלחתה וכן אדון באתגרים איתם התמודדו החברים בדרך. בסך הכל, מאמר זה יספק סקירה מקיפה על להקת בנזין עד הרגע בו החל להיגמר הדלק (שזה נושא למאמר אחר).

כשאני בונה את הרצאות המוסיקה שלי, אני אוהב להביא למאזיניי וצופיי את היוצרים כבני אדם ולא כאלילים. את ארבעת חברי להקת בנזין יצא לי לפגוש במקומות שונים וכל הארבעה באו מולי כבני אדם מקסימים שהותירו רושם חיובי מאד. לכן, במאמר זה, כמו בהרצאות על המוסיקה, חשוב לי להביא את הלהקה הזו באופן האנושי ביותר. תיהנו!

חברי הלהקה:

יהודה פוליקר - גיטרה מובילה, שירה (בן 30)

יחיאל (קיטש) אמסלם - גיטרת קצב, שירה (בן 28)

בנימין (בנג'ו) קמחי - בס, קולות (בן 28)

אלי חדד - תופים, שירה (בן 28)

יעקב גלעד - מנהל הלהקה, מפיק ותמלילן (בן 31)

באמצע הקיץ של 1982 זה קרה ובגדול! הלהיט "יום שישי" שרף את הרדיו ולא היה מי שלא ידע לשיר אותו ולהזדהות עמו. במצעד של גלי צה"ל הוא הגיע מקום הראשון, כשאחריו "הפרח בגני" (זוהר ארגוב), "האמיני לי" (יגאל בשן), "עוד לא מתחתנת" (תיסלם), "חג על הגג" (איזוליר בנד) ועוד. בנזין הייתה על הגובה.

הבה נלך קצת אחורה בזמן...

הרחק מאורות הניאון של תל אביב, אי שם בסוף שנות השבעים המיוזעות, התבשל בקריות משהו שהריח כמו שילוב מסוכן של גריז, עשן סיגריות וכישרון מתפרץ. עוד לפני שיהודה פוליקר קרע את הרדיו עם הריפים של "יום שישי", ועוד לפני שכל מדינת ישראל ידעה בעל פה ש"התחלה חדשה" היא המנון הפרידות הרשמי, פעלה בשטח חבורה צעירה ורעבה תחת השם המנצנץ "להקת ברקת". ההיסטוריה המוזיקלית של ישראל אולי זוכרת אותם כלהקת בנזין, אבל השורשים ניטעו עמוק באדמת הצפון כבר בשנת 1975.

באותה תקופה, העולם המוזיקלי נע בין הרוק הכבד של הלהקות הגדולות בחו"ל לבין קצב הדיסקו שהחל להשתלט על רחבות הריקודים. חברי הלהקה לעתיד לא בזבזו זמן, ושנה בלבד לאחר הקמת ברקת, ב-1976, הם כבר נכנסו לאולפן והקליטו ארבעה שירים מקוריים, הצהרת כוונות רצינית מצד חבורה שרצתה יותר מאשר רק לנגן בחתונות. בשלב הזה נכנס לתמונה בנג'ו (בנימין) קמחי, שאחז בגיטרה בס והשלים את הצלע החסרה בפאזל שהלך והתגבש.

הדינמיקה בין חברי הלהקה לא הייתה עניין של ליהוק מקרי, אלא חברות שנצרבה במשך שנים ארוכות בשכונות של הצפון. בראיון עבר שהעניק פוליקר לשבועון הבידור "להיטון", הוא תיאר את הקשר הסימביוטי בינו לבין הבסיסט שלו: "אני ובנג'ו ביחד מגיל 14. גדלנו באותה שכונה. למדנו אקורדים לבד, מהאזנה. כבר אז אהבנו ונשמנו רוק. תמיד רצינו להקים להקה ואפילו עברנו כמה הרכבים. ההתחלה הייתה בלהקת ברקת. באתי לבנג'ו ואמרתי לו, 'בוא נקים להקה עם ראש טוב'. הוא נתן את האוקיי והמשכנו לחפש נגנים להרכב. נסענו אל אלי בנצרת עילית והזמנו אותו להצטרף".

הסיפור על גיוסו של המתופף אלי חדד נשמע כמו סצנה מתוך סרט בורקס קלאסי עם טוויסט של רוק. חדד, שכבר צבר ניסיון וקילומטראז' כשתיפף בלהקת הקצב "מייק והגולדסטארים", לא בדיוק חיכה להם בחליפת הופעות מגוהצת. המפגש הראשוני היה רחוק מהזוהר המקובל בעולם הבידור. חדד שיחזר את הרגע שבו הגורל דפק בדלת: "הם תפסו אותי עם בגדי עבודה ומרוח בצבע. ישבנו ודיברנו וכבר באותו יום ניגנתי איתם בחלטורה באולמי רון בחיפה. תחלנו לעבוד במקלט של בנג'ו, עם תקרה אקוסטית שהורכבה מקרטוני ביצים". שם, בין קרטון לקרטון, הצטרף אליהם הגיטריסט קיטש אמסלם, והרביעייה הושלמה.

אבל עם כל הכבוד לאמנות ולחלומות על רוק כבד, צריך היה גם להתפרנס. שנת 1980 סימנה את ברקת כזיקית מוזיקלית משומנת. בסופי השבוע, הלהקה פשטה את מעילי העור המטאפוריים ועלתה על בגדים נוצצים כדי לנגן ב"ערבי דיסקו". הם ביצעו גרסאות כיסוי רקידות ומקפיצות ללהיטים לועזיים ששלטו במצעדים. הקהל בצפון הצביע ברגליים, ובפוסטרים הצבעוניים שנתלו על לוחות המודעות בקריות תויגה ברקת בגאווה בתור "להקה מס' 1 של הצפון".

המעוז הבלתי מעורער של הלהקה היה מועדון הלילה המיתולוגי "קיזי בן". המקום הזה היה הבית השני שלהם, וספק אם הקהל שהגיע לרקוד שם ידע ששם המועדון נקבע בכלל לפי שמות בניו של הבעלים (ולא על שמו של איזה כוכב קולנוע זר). שם, על הבמה הקטנה, הם חישלו את הסאונד שלהם. הם ניגנו קלאסיקות של רוק שדרשו וירטואוזיות טכנית גבוהה, מה שהכין את הקרקע ליצירות המורכבות שיבואו בהמשך.

החבורה של פוליקר החליטה לחנך את הקהל מחדש, גם אם זה עלה להם בצמצום משמעותי של יומן ההזמנות. פוליקר תיאר זאת בפשטות האופיינית לו: "היינו הלהקה היחידה בחיפה שניגנה רוק'נ'רול בחתונות, ולא 'הבה נגילה' ושטויות כאלה". הגישה הזו דרשה אומץ, במיוחד כשמדובר בפרנסה. הקהל שהגיע לרקוד ולשמוח קיבל במקום שירי חתונה דיסטורשן לפנים. קמחי נזכר בחיוך באותם ימים: "אפילו את 'מארש החתונה' עשינו בסגנון רוק כבד. מי שהזמין אותנו ידע מראש מה ננגן, אבל בגלל זה גם הצטמצמו מאד אפשרויות ההופעה שלנו. בכל זאת העדפנו לעבוד מעט יותר כדי שנוכל גם ליהנות ממה שאנחנו עושים".

אבל הגורל, כדרכו של עולם הבידור, דפק בדלת בצורת כרטיס הזמנה נוצץ מכיוון לא צפוי. המאסטרו של הפופ הישראלי באותם ימים, צביקה פיק, חיפש דם חדש ללהקת הליווי שלו. השמועה על הגיטריסט הוירטואוז מהקריות עשתה לה כנפיים והגיעה עד למרכז. פוליקר הוזמן לאודישן, עבר אותו בהצלחה והצטרף לסיבוב ההופעות של פיק, שהיה אז בשיא תהילתו עם להיטים ששרפו את הרדיו. המעבר מהבמות הקטנות בחיפה לאורות הזרקורים של תל אביב היה חד, אבל הוא הביא איתו את המפגש ששינה את פני הרוק הישראלי לנצח.

באחת ההופעות במרכז, מאחורי הקלעים, הצטלבו דרכיהם של פוליקר ויעקב גלעד. גלעד קלט מיד שיש מולו משהו אחר. השניים החלו לשוחח, ומהר מאוד השיחה גלשה מהופעות למוסיקה מקורית. פוליקר סיפר שיש לו להקה בצפון, שהם כותבים חומרים באנגלית אבל חולמים על טקסטים בעברית. גלעד, סקרן אך זהיר, ביקש לשמוע חומרים. יהודה לא היסס ושלח לו קסטה פשוטה עם סקיצות של החבר'ה מנגנים.

מה שגלעד שמע באותה קסטה גרם לו להלם חיובי מוחלט. הצליל היה מהודק, בינלאומי, שונה מכל מה שהיה מקובל אז בביצה המקומית. הוא לא בזבז זמן, נכנס לרכב ונסע צפונה לחזרה של הלהקה בקריות. החברים השמיעו לו הקלטה נדירה שביצעו ב"קוליפון" ביפו – אולפן שהיה מזוהה בדרך כלל עם מוסיקה מזרחית והפקות של האחים אזולאי, אך שימש במקרה זה אכסניה לרוק בועט.

"הם הקליטו ב'קוליפון' שני שירים באנגלית", אמר גלעד כשנזכר באותו רגע מכונן. "הם השמיעו לי את זה וביקשו שאחבר להם מילים בעברית. כתבתי להם ואמרתי, 'רגע!'... לקחתי את השירים ליוריק בן דוד מסי.בי.אס. השמעתי לו את זה בטייפ והוא אמר שזה חייב לצאת כתקליט שלם". באותו רגע, הסטטוס של גלעד השתנה. הוא הפך מתמלילן פוטנציאלי למנהל הלהקה, המפיק האמנותי, המנטור וגם האיש שיכתוב את המילים שכל המדינה תשיר בקרוב.

אבל גלעד היה צריך הוכחה נוספת. מוסיקה מוקלטת זה דבר אחד, אבל איך החבר'ה האלה מחזיקים במה? "בפעם הראשונה שמעתי משהו שעומד ברמה בין לאומית. הכל היה פיקס. לא האמנתי שהלהקה הזו אמיתית. זה נשמע טוב מדי. רציתי לראות את זה מבוצע באופן חי כדי להיווכח. אז הוזמנתי ונסעתי למועדון לילה בקריות. שם הם עשו הופעה רק לי. ישבתי ליד שולחן והסתכלתי בהם. פשוט הייתי המום. זה היה הרבה יותר טוב ממה שבקסטה. הם ניגנו לי עוד שירים והתחלנו לדבר".

החיבור היה מיידי, אבל הדרך לתהילה דרשה שינויים דרסטיים. יעקב גלעד הבין שכדי לכבוש את המצעדים, הלהקה צריכה להיראות כמו להקת רוק, לא כמו הרכב חתונות. הוא לחץ על חברי הלהקה לעשות דיאטות כדי להתאים לסטנדרט הויזואלי של הרוקרים, וידע שהשם המיושן "ברקת" חייב ללכת. השם החדש נולד לגמרי במקרה, באחד מרגעי ההפסקה המיוזעים בחדר החזרות. חדד סיפר ללהיטון על הרגע ההיסטורי: "אני מקור השם. יום אחד, בשעת החזרות, אמרתי שאני צמא מאד, שאני הלך למלא בנזין לגוף. שמע אותי יעקב וקפץ ואמר - זהו זה, בנזין! זה השם וכך זה נשאר". השם הזה התאים בדיוק לאנרגיה המתפרצת ולריח הדלק והפיח שדבק בחבורה.

גלעד הציע לחברי בנזין לגנוז את השירים באנגלית ולהתחיל לעבוד מאפס על חומרים חדשים שיגובשו לכדי יצירה אחת שלמה וברורה – מה שעתיד היה להפוך לתקליט המופת "עשרים וארבע שעות". החזרות האינטנסיביות החלו בחיפה בתחילת שנת 1981, אך מהר מאוד הבינו כולם שהלב של התעשייה נמצא במרכז. הלהקה העתיקה את פעילותה למתחם חזרות בדולפינריום בתל אביב, מבנה שהיה אז מוזנח ופרוע והתאים בדיוק לאווירת האנדרגראונד שהם חיפשו.

המחויבות לתהליך דרשה הקרבה אישית עצומה. חברי הלהקה הבינו שעליהם לשים בצד את עבודות היום האפורות שלהם ולהתמסר טוטאלית למוסיקה, כשהפרנסה היחידה המותרת היא חלטורות בערבים. פוליקר נטש את עבודתו היומית בתחנת דלק (אירוני משהו, בהתחשב בשם הלהקה). אמסלם, שהיה כבר איש משפחה נשוי עם ילד, הניח בצד קריירה יציבה כטכנאי שיניים. חדד עזב את עולם השיפוצים והניח את המברשת עמה עבד בצבע ובטפטים. עבור קמחי, הבסיסט, המהלך היה הקשה ביותר – הוא היה נשוי ואב לילדים, ועזיבת המשרה הבטוחה בדואר לטובת חלום הרוק נראתה כהימור מסוכן. בתחילה היו חיכוכים קשים עם האשה, אך בסוף, לאחר שכנועים רבים, ניתנה ברכת הדרך והוא עזב את העבודה בדואר לטובת אחיזה קבועה בגיטרת הבס.

הסיכון לא היה רק של הנגנים. גם ליעקב גלעד היה הרבה מה להפסיד. הוא היה דמות מוכרת ומבוססת, ורבים בתעשייה הזהירו אותו שההימור על להקת רוק אלמונית מהקריות הוא התאבדות מקצועית. הרוק הישראלי היה בחיתוליו, והמודל העסקי היה רעוע. אבל האינטואיציה של גלעד הייתה חזקה מהכל. הוא הזהיר את החברים שבתחילה הם יהיו די תפרנים וייאלצו לחיות בצניעות אם ברצונם לחתור לעבר הגשמת חלומם. ואכן, המציאות הכלכלית הייתה קשוחה. רוב הכסף שנחסך בדוחק מהחלטורות בוזבז מיד על רכישת ציוד נגינה איכותי, מגברים וגיטרות. פה ושם ההורים נאלצו לעזור ולתמוך בילדים המגודלים שרדפו אחרי החלום.

המחיר האישי היה כבד, ולא כולם בסביבה הקרובה הבינו את הטירוף. מערכות יחסים התפרקו תחת הלחץ. חדד שיתף בכאב מהול בהשלמה: "החברה שלי עזבה אותי, למרות שעמדנו להתחתן. כי במקום לקנות מכונת כביסה, קניתי תופים". סדר העדיפויות היה ברור: הרוק לפני הכל, אפילו לפני הכביסה.

בסופו של דבר, הכימיה בין המפיק התל אביבי לרוקרים מהקריות ניצחה את כל המכשולים. החיבור לא היה מלאכותי אלא מבוסס על אהבה משותפת למוסיקה. "כשהכרתי את להקת בנזין", אמר יעקב גלעד ללהיטון, כשהוא מסכם את סוד הקסם, "גילינו שהטעם שלנו זהה. גדלנו על אותם תקליטים. אין ללהקה הזו תדמית. זה הם. אי אפשר להדביק להם תדמית כי הם לא יודעים לשחק אותה. אני לא יכול לכפות עליהם ללבוש את מה שאני רוצה".

אז איך מטפחים להקת רוק ישראלי שכזו?

כדי להפוך את היהלום הלא מלוטש הזה לדבר האמיתי, גלעד ידע שצריך מגע של קסם נוסף. כאן נכנסה לתמונה אחת מהדמויות החשובות במוסיקה הישראלית. בת טיפוחיו של יעקב, יהודית רביץ, הקשיבה לרעיונות המוסיקליים שהשמיע לה של הלהקה ונדהמה מהעוצמה שבהם. היא תשיר בהמשך קולות רקע בתקליט הבכורה וגם תהיה שותפה בהפקה המוסיקלית. השילוב בין הגיטרות המנסרות של יהודה פוליקר לבין הרגישות המוסיקלית של רביץ יצר תמהיל מנצח. יעקב גלעד סיפר על החיבור הזה: "בשלבי העבודה של ההפקה המוסיקלית היינו זקוקים למוסיקאי מקצועי שיעבוד עם תווים וכאן היא נכנסה לתמונה. היא היתד, שותפה לעיבודים, הדריכה בשירה ובעצם מנהלת־ההפקה המוסיקלית של בנזין. לדעתי, העבודה עם בנזין נתנה לגיטימציה לכל מיני דברים שקיימים בה, והיוותה סימן דרך לדברים שתעשה בעצמה לסיגנון מוסיקלי חדש. כמנהל אישי שלה, אני ממש מאושר מזה שהיא לוקחת על עצמה תחומי אחריות, מעבר להלחנה וביצוע".

הקסם של בנזין נבע בדיוק מהמקום האותנטי והלא מתחכם שלהם. הם לא היו בוגרי אקדמיה עם תעודות ממוסגרות על הקיר, אלא מוסיקאים שלמדו דרך הרגליים והידיים. החבר'ה היו נטולי הכשרה מוסיקלית פורמלית אך עתירי כשרון ליצור ולנגן. היה בזה משהו משחרר, רוק טהור שלא כפוף לחוקים נוקשים של תאוריה. בנג'ו הבהיר את הגישה הזו בפשטות האופיינית לו: "למדנו אקורדים בסיסיים. אנחנו לא יודעים תווים. תווים נועלים את הבנאדם. אנחנו עושים דברים לפי הראש". גם יהודה פוליקר חשש מהמסגור האקדמי: "הייתה תקופה שרציתי ללמוד לקרוא תווים, אבל הרגשתי שזה יכול לעצור את ההתפתחות שלי. אני עלול לאבד את המקוריות. אז העדפתי לא ללמוד".

עם הגישה המרדנית הזו, נכנסה החבורה לאולפן. הקלטת תקליט הבכורה של בנזין נעשתה, בתחילת שנת 1982 באולפני טריטון, עם המון התלהבות מצד כל הנוגעים בדבר. האווירה בחדר ההקלטות הייתה מחשמלת. הם הקליטו את הפלייבקים בשיטת LIVE כדי לשמר את האנרגיה של ההופעה החיה, מהלך שהוכיח את עצמו בגדול. גלעד, שלא הגיע מרקע של נגינה, נאלץ למצוא דרכים יצירתיות לתקשר את החזון שלו ללהקה. גלעד ללהיטון: "בגלל שאני לא מוסיקאי, הסברתי להם את מה שאני רוצה להשיג דרך דימויים, ציורים וסמלים". התקשורת הזו עבדה כמו קסם, והתוצאה הייתה סאונד מהודק ומקצועי שנשמע כמו הפקות מחו"ל. הלהקה, שעדיין לא ידעה עד כמה גדול הדבר שעומד לקרות, שמרה על צניעות. אמסלם סיכם את התקוות שלהם באותה תקופה: "השאיפה היא לצאת לסיבוב הופעות כדי לראות אם אנשים אוהבים את מה שאנו עושים. אחר כך נחשוב על רעיונות לתקליט השני שלנו".

ואז זה קרה. במרץ 1982 יצא לרדיו השיר הראשון, "חופשי זה לגמרי לבד". הקהל נדהם מההשתלחות הרוקית הבריאה והשיר מצליח במצעדים ומושמע הרבה ברדיו. מילות השיר, שתיארו בדיוק כירורגי את תחושת הניכור האורבני לצד הכמיהה לחופש, הפכו מיד להמנון. הייתה גם הופעה בלתי נשכחת בתוכנית הטלוויזיה הפופולרית "עוד להיט", שחשפה את הפרצופים מאחורי הצלילים לכל בית בישראל. השירה המחוספסת של יהודה! גיטרת הסולו שלו שעולה לגבהים מרשימים! גיטרת הקצב המדויקת של קיטש! הבס המתפתל של בנג'ו! מעברי התופים המטריפים של אלי! בנזין!!! המדינה כולה זמזמה את המילים והלהקה הפכה בן לילה לשם דבר.

אבל השיא עוד היה לפניהם. במאי 1982 הוצג ברדיו שיר חדש - "יום שישי". מי לא מתחבר לשביזות יום א'? כך נתלש עוד דף ביומן ועוד אחד עם המתנה בכליון עיניים לסוף השבוע. השיר דיבר ללבבות רבים ובארצנו נוצר שלאגרררררר! ההמנון הזה, שתיאר את השגרה המתישה של השבוע ואת הפורקן של המסיבה בסופו, הפך לפסקול הרשמי של ימי שישי בכל רחבי הארץ. שאלתי את יעקב גלעד: "האם המילים של "יום שישי" הן בהשראת FRIDAY ON MY MIND, הלהיט של להקת איזיביטס?". כך הוא ענה לי: "לא במודע. אבל בדיעבד, כשקראתי את המילים, יש דמיון מסוים".

חודש לאחר מכן נכנסת ישראל למציאות אחרת - מלחמת שלום הגליל. המכירות בתעשיית התקליטים ירדו בכחמישים אחוז. למרות זאת, בעיצומה של המלחמה, בתחילת אוגוסט 1982, יצא תקליט הבכורה של להקת בנזין ששמו "24 שעות". במהרה הוא הפך לרב מכר.

העטיפה צולמה על הגשר בתל אביב, בין רחוב מוזס למה שהיה בית ידיעות אחרונות. הצלמת היא מיכל היימן.

התקליט נפתח בקטע אינסטרומנטלי בסגנון בלוז-רוק, "חתול עירוני". משם אנו נשלחים למצגת הרוק הטובה ביותר אז בארץ. עם להיטים כמו "חופשי זה לגמרי לבד", "יום שישי" (שפותח את הצד השני של התקליט), "זה הכל", "חיפה חיפה - תל אביב", "תני לי סיבה" (ששר אלי חדד) וכמובן "גשם", שחותם את הצד הראשון עם לחן של קיטש אמסלם (שגם שר) למילותיו של יעקב גלעד.

תקליט רוק ישראלי אמיתי? בהחלט!

בעיתון להיטון פורסם בביקורת גם זה: "כבר אכלנו אותה בעבר עם הבטחות שלא העלו דבר. בנזין היא הבטחה שהתגשמה. זה תקליט יפה, הפקה טובה, נגינת רוק מצוינת ושירת רוק כמו שצריך. יעקב גלעד מרשים שוב ושוב בכשרונו לכתוב שירי אהבה, בלי לחזור על עצמו יותר מדי ובלי שתיכלל בהם המילה 'אהבה'. השיר 'תני לי סיבה' הוא דוגמה טובה לזה... פוליקר קורע את הגרון ועושה טוב למי שמאמין בעתידו של הרוק הישראלי. שימו אוזן גם לסולו שלו בפתיחת השיר 'חיפה חיפה תל אביב', א-לה ריצ'י בלקמור מן הימים הגדולים ההם. בנזין שרה, 'והיא אומרת - שיר זה רק שיר / ומה זה רדיו? - זה רק מכשיר / ורוק'נ'רול זה לא הכל / אני אומר - נכון, אבל אנ'לא יכול / אני כבר נגוע'. שרק לא נירפא מהר מדי מהחיידק הזה".

יעקב גלעד לעיתון העולם הזה: "לפי התיכנון, התקליט היה צריך לצאת ביולי. קרה מה שקרה והחלטנו לעכב, ואז חשבנו ואמרנו: למה לעכב? נוציא בלי חגיגות. אין טעם לעצור את המכונות. והנה, אחרי ארבעה ימים שהתקליט בשוק, הוא נמצא במקום הרביעי מבחינת רבי־המכר. סימן שהשיקול שלנו להוציא כעת, הצליח".

תוכנית הטלוויזיה הראשונה בה הופיעה בנזין הייתה מצולמת מול חיילים כשברקע גם טנקים עם תותחים. החיילים הרבים מחאו כפיים ורקדו לצלילי (הפלייבק) עם בנזין ששרה "חופשי זה לגמרי לבד" ו"יום שישי". צבא בנזין כבש את המיינסטרים עם הרוק'נ'רול שלו.

באוגוסט 1982 הופיעה בנזין הופעת בכורה בבית לסין בתל אביב והלהקה גם הצפינה להופעה בחג האהבה בכנרת. גם להקת תיסלם הופיעה שם והשאלה הגדולה בין הצעירים הייתה, "האם אתם מתוסלמים? או מבונזנים?".

אבל היה בלגאן גדול באירוע ההוא בכנרת, עם מעט אהבה והרבה צפיפות, אלימות, הרס, בוץ, הררי אשפה וטעם מר. במהלך ההופעה של תיסלם קרו שתי הפסקות חשמל ממושכות. ההופעה של בנזין, שהייתה אחרונה באותו לילה, עברה גם היא עם הפסקת חשמל, בדיוק באמצע שניגנה קטע מ"החומה" של פינק פלויד. החשמל חזר ובנזין הצליחה לשלהב את הקהל עד הסוף, עם "יום שישי". אלפים עזבו את המקום והותירו שטח מזוהם להפליא. כתב להיטון סיכם: "בנזין הייתה הדבר הטוב היחידי שקרה בכל הלילה המיותר הזה".

להקת בנזין הופיעה לצד שלום חנוך (בהופעתו, "חתונה לבנה") גם במוצ"ש, 28 באוגוסט 1982, בפארק הירקון בתל אביב. עשרות אלפי אנשים מילאו את השטח ובנזין עלתה ראשונה לבמה בשמונה וחצי בערב. הקהל מיד קם והחל להסתער לעבר גדר הבמה. השוטרים עמדו מנגד. אחרי זמן קצר עלו לבמה שני שוטרים והפסיקו את ההופעה. בנג'ו קמחי ניסה לדבר למיקרופון כדי להרגיע את הקהל. גם פוליקר ניסה, אך הקהל בשלו וצעק, "מדינת משטרה". בסוף הקהל חזר אחורה ובנזין המשיכה להבעיר עם שיריה המקוריים וגם עם גרסה באנגלית ללהיטו הראשון של אריאל זילבר, MOVIE INSTEAD (סרט במקום). השיר האחרון היה "יום שישי". אחריו הפסקה ואחריה עלה שלום לבמה.

ושוב חוזרים לכנרת בתחילת אוקטובר 1982. הפעם יש פחות קהל מהמצופה. אבל מי שהגיע, לא נתן לבנזין לרדת מהבמה.

באוקטובר 1982 חזרה בנזין כלהקה גיבורה לנוף שכה מוכר לה - קריית חיים. היא נבחרה ברשתות הרדיו ובעיתון להיטון כלהקת השנה.

היש תחרות בעולם של רוק ישראלי?

באוקטובר 1982 הופיעה בנזין גם בבית החייל. שם היא קיבלה פירגון מהתיסלמים. אבל קרה מיד לאחר הופעה זו דבר שהוציא את הרוח. יעקב גלעד ללהיטון: "הופעת הבכורה של בנזין בבית החייל נקטלה בצורה הרסנית וארסית למחרת בבוקר ברדיו. בעקבות זה, בוטלו הופעות שהוזמנו על ידי קניינים מסויימים. זו הייתה התקופה הכי רגישה של בנזין. העוני הכי קשה עם שלושה חודשים. כל ההופעות בוטלו. לדעתי, זה היה חוסר אחריות לבוא ללהקה צעירה ומתחילה ולצפות ממנה שתהיה דייר סטרייטס על הבמה.

פוליקר: "עכשיו אנחנו נערכים למצב המחייב שלאחר בחירתנו כלהקת השנה. אנו חייבים להצדיק את התואר. עובדים על תוכנית שתכלול חומר משל אריאל זילבר, אפרים שמיר, שירים באנגלית של קרידנס קלירווטר רווייבל, פינק פלויד, הביטלס, צ'אק ברי ואחרים. מנסים גם לגשש לחו"ל".

איתן זהבי מתלוצץ במעריב (או שלא): "להקת בנזין נבחרה כלהקת השנה. זה רק מלמד משהו על משבר האנרגיה". בינתיים ממשיך לדחוק העניין הכלכלי. פוליקר: "ההכנסות מספיקות בינתיים, בקושי, למחייה. מקווים שמסע ההופעות הנוכחי יצליח ושהקהל יבוא ויקנה תקליטים".

בסוף אוקטובר 1982 הופיעה לראשונה על המסך הקטן פרסומת חדשה למחזירי אור באופניים עם להקת בנזין - "שים פס". כך הפכה בנזין מושג שלילי ("שים פס", משמעו בסלנג העברי - תתעלם) לחיובי ומציל חיים.

אני זוכר את עצמי כנער כשצפיתי במסך ונדלקתי מיד מג'ינגל-הרוק'נ'רול המיוחד הזה. כך שרה החבורה, על המוסיקה החשמלית: "עולה על אופניים ונבלע בחשיכה / נהגים נוסעים מולך ולא רואים אותך / לא רואים - לא רואים - היי! / שים פס שמחזיר את האור / מלפנים ואחד מאחור / שים פס - זה יכול לעזור / שים פס - על הגלגל / שים פס - אחד על הגוף / שים פס - זה יכול לעזור".

לידע כללי, אם ברצונכם להזמין את להקת בנזין להופעה, לפי התעריף שפורסם בסוף 1982 בלהיטון, זה יעלה לכם 2,400 דולר - לפי השער של אז, מן הסתם.

בסוף 1982 הופיעה בנזין גם במופע שירי פסטיבל הילדים, "החגיגה", כשהיא מבצעת את השיר "ביקור משפחתי" (מילים: יעקב גלעד/ לחן: יהודית רביץ).

השיר גם הגיע למצעד של גלי צה"ל:

בסוף שנת 1982 אירחה להקת בנזין את להקת תיסלם על הבמה ב"בית המורה". היסטריה גדולה והתפוצצות אוכלוסין נרשמו שם כשעל במה אחת מנגנות יחד שתי הלהקות החמות ביותר - תיסלם ובנזין. ואם זה לא מספיק - על הבמה נמצאים גם יהודית רביץ (ששרה "ארץ טרופית יפה") ואריאל זילבר (ששר עם שתי הלהקות את 'סרט במקום'). כל זה לכבוד מה? לכבוד סדרת התכניות 'ערוץ חי' של דורי בן זאב. הווליום היה מחריש אוזניים וכל אמני הרוק הישראלי ביצעו יחדיו על הבמה, כשיר פתיחה, גרסה עדכנית ל'שיר השכונה' ומה בסוף? השיר "יום שישי" במלוא העוצמה. תקליטה השלישי של תיסלם, 'לאספנים בלבד', מכיל גרסה מהופעה משותפת זו, לשיר "מעשנים ביחד".

להקת בנזין הצטלמה בסוף השנה לתוכנית הטלוויזיה "במבט שני" והציגה גם שיר חדש, "פנס כחול". היא המשיכה להופיע לאורך שנת 1983, אך הסדקים החלו להיראות בבירור...

בלוג מוסיקה - כל מה שרציתם לדעת על מוסיקה - ועוד קצת.

הנכם מוזמנים לשתף את הבלוג עם חבריכם.