תפוחי הזהב הוורודים של קיימברידג' - הסיפור הבלתי יאמן מאחורי פינק פלויד בהתחלה

אם הייתם מסתובבים ברחובות קיימברידג' המנומנמים של שנות החמישים והשישים, כנראה שלא הייתם מנחשים שהחבורה המוזרה שרכבה על אופניים בדרך לנהר קאם עתידה לשנות את פני המוזיקה העולמית. הסיפור של פינק פלויד הוא לא רק סיפור על מוזיקה; הוא סאגה של אמהות שתלטניות, מורים סדיסטים, ניסויים כימיים שיצאו משליטה, ובעיקר – הרבה מאוד רגעים ביזאריים שנראים כאילו נלקחו מתסריט שלא נכתב מעולם. בואו נצלול אל הפרטים הקטנים, המצחיקים והמטרידים שהרכיבו את הפסיפס של הלהקה הזו, רגע לפני שהם הפכו ללהקה ענקית.

נתחיל עם בית הספר התיכון לבנים בקיימברידג'. זה לא היה סתם מוסד חינוכי, אלא מקום שרוג'ר ווטרס תיאר כחממה של דיכוי. המורים שם, שרבים מהם חזרו טראומטיים ממלחמת העולם השנייה, לא בדיוק דגלו בשיטות פדגוגיות מתקדמות. ווטרס נזכר במורה אחד בפרט, אדם שנראה כאילו אשתו מכה אותו בבית, והוא בתמורה היה מוציא את התסכול על התלמידים החלשים ביותר בכיתה. הסרקזם היה הנשק העיקרי שם. אותו מורה ימצא את עצמו באלבום "החומה".

אבל לרוג'ר הייתה דרך משלו למרוד. באחד הלילות, הוא וחבריו ביצעו פעולת גרילה נועזת נגד הגנן של בית הספר. אותו גנן טיפח באהבה עץ תפוחים מסוג גולדן דלישס שהיה גאוותו. ווטרס וכעשרה תלמידים נוספים הגיעו באישון לילה מצוידים בסולמות, ובשיטתיות אכזרית אכלו את כל התפוחים על העץ, כשהם משאירים רק את הליבות תלויות על הענפים. הבוקר שלמחרת, סיפר ווטרס, היה רגע של עונג צרוף ותחושת הישג אמיתית.

המרדנות הזו לא נעלמה עם השנים. בדו"ח בית הספר האחרון שלו נכתב כי ווטרס מעולם לא מימש את הפוטנציאל הניכר שלו ושוחרר בבושת פנים מכוח הצוערים. זה קרה לאחר שווטרס פשוט החזיר את המדים והודיע שהוא לא מגיע יותר, צעד חריג שלא היה לו תקדים בתקנון.

אי אפשר לדבר על הלהקה הזו בלי להזכיר את הדמויות הדומיננטיות שריחפו מעל ראשיהם: האמהות. מרי ווטרס, אמו של רוג'ר, הייתה אישה חזקה, קומוניסטית לשעבר ומורה, שגידלה את בניה לבד לאחר שבעלה נהרג באנציו כשהיה רוג'ר בן חמישה חודשים בלבד. היא הייתה מעורבת בפוליטיקה מקומית וגררה את רוג'ר הצעיר לאינספור הפגנות ומפגשים פוליטיים. רוג'ר טען שאמו ניסתה לשלוט אפילו בחיי האהבה שלו, כשהיא מעודדת אותו לחפש בחורות פרועות ולא להתמסד עם נערה טובה ונקייה, מתוך חשש שיעזוב את הקן מוקדם מדי.

בצד השני של הרחוב, או ליתר דיוק ברחוב הילס 183, גדל סיד בארט. סיד, ששמו האמיתי היה רוג'ר, היה הליצן של המשפחה. אמו, וויניפרד, פינקה אותו ללא גבול. בבית משפחת בארט, חדר השינה של סיד הפך למוקד עליה לרגל עבור המוזיקאים הצעירים של קיימברידג'. שם, בחדר עם עגלת התה שאמו הייתה משאירה מחוץ לדלת, התגבשו הצלילים הראשונים.

הקשר בין החברים היה הדוק. רוג'ר ווטרס וסיד בארט בילו שעות בנסיעות מטורפות על האופנוע של רוג'ר, כלי רכב רועש שעליו דהר רוג'ר בשיניים חשוקות. דייוויד גילמור, שהיה חבר ילדות של שניהם, בילה עם סיד בהפסקות הצהריים בקולג' לאמנות, שם היו יושבים ומנסים ללמוד את השירים של הרולינג סטונס והביטלס. גילמור לימד את סיד לא מעט טריקים בגיטרה, שכן סיד התעניין יותר בטקסטורות וצלילים ופחות בטכניקה.

המעבר ללונדון היה בלתי נמנע. הם היו סטודנטים לארכיטקטורה (רוג'ר, ניק מייסון וריק רייט) ולאמנות (סיד), שגרו בדירות מעופשות ושיתפו פעולה עם בעל הבית שלהם, מייק לאונרד, שהיה אובססיבי למכונות אור וסאונד. הם ניגנו תחת שמות משונים כמו "סיגמא 6", עד שסיד המציא את השם פינק פלויד, חיבור של שמות שני נגני בלוז אלמונים יחסית.

אחד השירים הראשונים שפרסמו את הלהקה היה ARNOLD LAYNE. הסיפור מאחורי השיר ביזארי לחלוטין ואמיתי לגמרי. ארנולד ליין היה דמות אמיתית, גנב תחתונים סדרתי שפשט על חבלי הכביסה של אמו של רוג'ר ושל אמו של סיד בקיימברידג'. שתי האמהות השכירו חדרים לסטודנטיות, וחבלי הכביסה בחצרות האחוריות היו עמוסים בפריטי לבוש נשיים שקרצו לגנב המסתורי. רוג'ר עדכן את סיד ברכילות העסיסית הזו, וסיד הפך את הסיפור לשיר פופ קליט ומעט פטישיסטי שעורר סערה ואף הוחרם על ידי תחנת הרדיו הפיראטית רדיו לונדון בטענה שהוא גס מדי.

הלהקה מצאה את הבית האמיתי שלה במועדון UFO ובאירועים המחתרתיים של לונדון. אחד האירועים המכוננים היה מסיבת ההשקה של עיתון האינטרנשיונל טיימס (IT) בראונדהאוס. המקום היה מבנה תעשייתי ישן ומלוכלך, והכניסה אליו הייתה דרך גרם מדרגות צר להחריד. בכניסה חילקו לאורחים קוביות סוכר עם חומר נוסף שטופטף עליהן.

האטרקציה המרכזית (מלבד פול מקרטני שהסתובב מחופש לערבי כדי שלא יזהו אותו) הייתה ג'לי ענק. כן, ג'לי. מישהו יצר הר של ג'לי ורוד באמצע האולם. הגורל של הג'לי הזה שנוי במחלוקת – יש הטוענים שהרכב של פינק פלויד התנגש בו כשניסו להכניס ציוד, אחרים אומרים שאיש הצוות של הלהקה פשוט הזיז חתיכת עץ תומכת והג'לי, שלא נקרש לגמרי, גלש לכל עבר.

באותם ימים, ההופעות של הלהקה כללו ניסויים ויזואליים פורצי דרך. באחת ההופעות המוקדמות, הם השתמשו במקרן שקופיות פרימיטיבי ובקונדומים מלאים בצבעים ובנוזלים שונים, אותם חיממו עם מייבשי שיער כדי ליצור את האפקט הפסיכדלי המפורסם על המסך שמאחוריהם.

סיד בארט היה הנשמה של הלהקה בימיה הראשונים, אבל השימוש המסיבי שלו ב-LSD החל לגבות מחיר כבד. הסיפורים על ההתנהגות שלו באותה תקופה נעים בין המצחיק לטרגי. באחת החזרות, סיד הגיע עם שיר חדש בשם HAVE YOU GOT IT TET. הוא לימד את הלהקה את השיר, אבל בכל פעם שהם הגיעו לפזמון ושרו בחזרה "לא, לא!", הוא שינה את האקורדים והמלודיה. זה נמשך שעה ארוכה עד שרוג'ר הבין שזו בדיחה גאונית ומטורפת על חשבונם – הם לעולם לא "יקלטו את זה", כי סיד דאג לשנות את זה כל הזמן.

ההידרדרות הגיעה לשיא במהלך סיבוב הופעות בארצות הברית. במועדון צ'יטה בלוס אנג'לס, רגע לפני העלייה לבמה, סיד החליט שהוא רוצה לשנות את התספורת שלו. הוא לקח צנצנת של ג'ל לשיער, רוקן את כולה על ראשו, ואז פורר לתוכה כדורי כדורי שינה חזקים. תחת החום של אורות הבמה, התערובת הזו החלה להינמס ולזלוג על פניו, מה שגרם לו להיראות כמו "נר כבוי" ומותך, למרבה האימה של הקהל בשורות הראשונות. זה היה סיבוב הופעות בעייתי ביותר.

לבסוף, הלהקה הגיעה להחלטה הכואבת. בדרך להופעה בסאות'המפטון, כשהם נסעו בבנטלי הלבנה שלהם, מישהו שאל "האם נאסוף את סיד?". התשובה הייתה (ונטען שזה היה ווטרס), "בואו לא נעשה את זה". וכך, בפשטות אכזרית, הסתיימה דרכו של סיד בלהקה שהוא המציא.

דייוויד גילמור לא סתם נכנס לנעליים של סיד; הוא הגיע אחרי תקופה קשה משלו. הוא חי בפריס עם להקה בשם FLOWERS (כשלצדו הבסיסט ריק ווילס והמתופף ווילי ווילסון - שלפני כן נקראו JOKERS WILD), חי חיי עוני מחפירים. דרך אגב לפני בוא השם FLOWERS הם קראו לעצמם לזמן קצר בשם BULLET. הם גרו במלונות זולים, ישנו שניים במיטה, ולפעמים נאלצו לבלות לילות שלמים בברים על כוס בירה אחת כי לא היה להם איפה לישון.

כשגילמור החליט לחזור לאנגליה, המצב היה כה נואש שהם נאלצו לגנוב דלק מאתר בנייה. הם שאבו סולר במקום בנזין, מה שחייב אותם להשאיר את המנוע דולק כל הלילה בהמתנה למעבורת, כי ידעו שאם יכבו אותו, הוא לא יניע שוב. כשירדו מהמעבורת בדובר, הם נאלצו לדחוף את הוואן החוצה.

הכניסה שלו לפינק פלויד לא הייתה חלקה. רוג'ר ווטרס, שלקח את המושכות לאחר עזיבתו של סיד, התייחס אליו כאל "הבחור החדש" והציק לו ללא הרף. גילמור סיפר שווטרס היה בוס שתלטן שדאג להזכיר לו את מעמדו הנחות בכל הזדמנות, עד כדי כך שגילמור שקל לעזוב את הלהקה כבר בימים הראשונים.

ומה עם סיד? הוא נמוג אל תוך האגדה, משאיר אחריו שובל של סיפורים על תה עם מנדרקס, צביעת רצפות בדירה תוך כדי השארת בדלי סיגריות ושיער כלבים בתוך הצבע, ושירים של אדם מתפורר. הוא נשאר היהלום המשוגע, זה שהצית את הניצוץ ונשרף כדי שהאחרים יוכלו לזהור.