ג'אז מומלץ - כשמיילס דייויס מעורר רעש בדרך שקטה

התקליט IN A SILENT WAY, של מיילס דייויס

הוקלט ב-18 בפברואר 1969.

יצא ב- 30 ביולי 1969

נגנים:

מיילס דייויס - חצוצרה

וויין שורטר - סקסופון סופרן

ג'ון מקלאפלין - גיטרה חשמלית

צ'יק קוריאה – פסנתר חשמלי

הרבי הנקוק - פסנתר חשמלי

ג'ו זאווינול - פסנתר חשמלי, אורגן

דייב הולנד - קונטרבס

טוני וויליאמס - תופים

בתקופה ההיא של סוף שנות ה-60, הג׳אז הקלאסי הפך רשמית לנחלת העבר. אמנים רבים החלו לחפש כיוונים חדשים ונועזים, מתוך הבנה ברורה שהג׳אז המסורתי שווה כנייר של עיתון האתמול. מי שלא השכיל לחפש דרכי יצירה חדשות בתחום, מצא את עצמו במהרה מחוסר עבודה למשך שנים ארוכות. החצוצרן מיילס דייוויס, לעומת זאת, ידע היטב מתי הגיע הזמן לנוע הלאה.

בשנת 1969, כששחר חדש עלה, אשתו הצעירה של מיילס דייוויס, בטי, הייתה נחושה בדעתה לחבר אותו לתרבות הנגד ולמה שהתרחש בעולמות הסול והרוק. לא שהיא הייתה צריכה להתאמץ יותר מדי. מיילס דייוויס כבר היה מאוכזב ושבע מהג'אז עם החליפות, המועדונים הריקים, מכירות התקליטים העלובות והקהל המזדקן. הוא רצה להגיע למקום שבו דברים קורים באמת. בטי דייוויס, אישה יפהפיה עם דיבור קשוח, אפרו ענקי ומלתחה שיקית להפליא, ידעה בדיוק לאן להסתכל. היא כבר הייתה דמות מוכרת בסצנה הניו יורקית והסתובבה במועדונים הכי נכונים, כשהיא מתיידדת עם מוזיקאים ואנשים אחרים שמנערים מטעם תרבות הנגד.

היא שינתה במהירות את חוש הלבוש של בעלה. החליפות הקלאסיות הוחלפו במשקפי שמש מגניבים, מכנסיים רחבים וחולצות משי. היא גם כיוונה אותו לעבר המוזיקאים הכי חמים בשטח. מיילס דייוויס, שבדרך כלל היה עקשן ודעתן, הקשיב לה הפעם. אפילו בעולם הג'אז הסטטוס שלו החל להישחק. ג׳ון קולטריין יצר השפעה גדולה בהרבה עם התקליט שלו A LOVE SUPREME משנת 1964 מאשר כל דבר שדייוויס שחרר במהלך אותו עשור. קולטריין, שמת במפתיע בשנת 1967 ממחלת כבד, נותר כסמל של ג'אז חופשי, כשהגישה שלו ליצירת מוזיקה והכמיהה הרוחנית שלו התחברו לקהל צעיר יותר.

בכיוון ההפוך, הסול-ג'אז הפ'אנקי של הסקסופוניסט, קנונבול אדרלי, כבש את מצעדי הרי'תם אנד בלוז וזכה לבסיס מעריצים שחור וצעיר. זה היה קהל מעריצים שמיילס דייוויס הרגיש תסכול מתמיד על כך שלא הצליח להגיע אליו. לא סתם באוסף התקליטים בביתו של מיילס דייוויס היו תקליטים של הבירדס, ארית'ה פרנקלין, ג'יימס בראון ודיון וורוויק. לא היה שם אף תקליט ג'אז אחד לרפואה.

האמן המשמעותי ביותר להתפתחות העתידית של מיילס דייוויס היה ג'יימס בראון. בראון פירק את הרית'ם אנד בלוז למרכיבי הליבה שלו וכך יצר את הפ'אנק, מוזיקה אמריקאית בעלת גרוב אפריקאי אמיתי. הלהקה הסוערת שלו כללה כמה מוזיקאי ג'אז ששילבו כלי הקשה וכלי נשיפה באפקטיביות רבה. מיילס דייוויס הודה גם שהתרשם מסליי סטון ומג'ימי הנדריקס. סליי סטון לקח את צליל הסול הפ'אנקי של בראון והתיז עליו וייב היפי, בעוד ג'ימי הנדריקס אימץ את הרוק הפסיכדלי וכתב מחדש את האפשרויות של הגיטרה החשמלית. קהלים צעירים אהבו את החלוצים הללו של מוזיקה אפרו-אמריקאית חדשה, ומיילס דייוויס רצה את אותו הדבר. הוא החליט שהג'אז מת. בראיון משנת 1969 הצהיר מיילס דייוויס כי ג'אז היא מילה של זקנים וכי עליהם להפסיק להשתמש במילה הזו למכירות.

במשך כמעט עשרים שנה היה מיילס דייוויס הזכר האלפא של הג'אז האמריקאי, וכעת, הוא שנא להרגיש מאחור. הוא תיעב את התחושה שהוא זקן ומפריע לצעירים. אז בפברואר 1969 הוא הביא נגנים כדי ליצור איתם משהו אחר. אחת התכונות הבולטות ביותר הייתה השימוש המופתי של מיילס וחבריו בחלל ובשקט. הם נקטו באסתטיקה מינימליסטית המאפשרת למוזיקה לנשום ולהתפתח בהדרגה. השימוש העדין בכלים חשמליים ובטכניקות הפקה באולפן יצר אווירה שונה. לאחר מכן נטל המפיק תיאו מסרו את ההקלטה הארוכה וערך אותה כרצונו. התוצאה הייתה מהפכנית לזמנה והפכה לאבן דרך בתחילת זרם שייקרא פיוז'ן.

תיאו מסרו אמר בשנת 1999: "אל תחשבו במונחים של עריכה מודרנית עם תוכנת מחשב. האלבומים האלו נוצרו עם סכין גילוח כשהעריכות הרעות פשוט כוסו איכשהו. לגבי התהייה של מי המוזיקה פה, אז אני הכנתי את האלבומים, ומה שאתם שומעים בעצם זה שאני מלחין שותף במידה מסוימת לפחות".

לאורך כל הקריירה של מיילס דייוויס, ועם נפח הולך וגובר של אהדה מאז מותו, הייתה מחלוקת לגבי בעלות יצירתית על המוזיקה שיצאה תחת שמו. אחרי הכל, הנגנים שהיו עמו יצרו אותה יחד איתו והוא היה שם להנהיג אותם. השנויה במחלוקת מכולן הייתה מערכת היחסים שלו עם המפיק תיאו מסרו, כפי שהמפיק סיפר פה למעלה. דבר אחר היה ברור, מיילס דייוויס היה הכוח המעצב, החזון היה שלו וזה נתן למוזיקה את האופי המיוחד שלה.

אף על פי שתקליטים קודמים כמו MILES IN THE SKY שיצא ב-1968 ו-FILLES DE KILIMANJARO שיצא ב-1969 הצביעו על המעבר הסגנוני שלו, התקליט הזה הציג גישה חשמלית מלאה. הסקסופוניסט וויין שורטר שיתף בזיכרונותיו: "עוד בתקליט הקודם שעשיתי עם מיילס, שנקרא ׳נפרטיטי׳, היה קטע נושא ובו מקצב חוזר. הרבה אנשים אמרו ששם היה הרגע בו מיילס החל את המהפכה שלו. לא היו סולואים בקטע הזה, חוץ משל טוני וויליאמס המתופף. צורת ההקלטה של מיילס באולפן השתנתה. כבר לא היו טייקים בודדים של כל קטע, אלא נגינה חופשית במשך זמן רב. לכן זו לא הייתה הפתעה עבורי לשמוע את IN A SILENT WAY כשהוא יצא לאור. מיילס רצה להגיע עם המוסיקה שלו לקהל הרוק מבלי לזרוק לגמרי את הסגנון שלו, אלא רק לעקם אותו כרצונו. את התקליט הקלטנו בפברואר 1969 ללא תפקידי נגינה כתובים. מיילס לא רצה לדעת מה אתה הולך לנגן. הוא נהג לומר שננגן מוסיקה שלא נשמעת כמו מוסיקה. המטרה שלו הייתה להוציא אותנו מהחממה וליצור דרמה חדשה. הוא אמר לגיטריסט ג׳ון מקלאפלין לנגן גיטרה כאילו הוא לא יודע לנגן בכלי הזה. כך הקלטנו את המוסיקה הזו, עם מקצב ריתמי של ארבעה רבעים, שנשמע מאד מטרונומי. מסביב למקצב יש הרבה חלל של צלילים. ג׳יימס בראון היה נוהג ליצור באותה שיטה".

הלילה לפני שנכנסו לאולפן, מיילס דייוויס הלך למועדון של קאונט בייסי בהארלם כדי לצפות בטוני וויליאמס מנגן עם ג׳ון מקלאפלין, גיטריסט בריטי בן 27 שזה עתה הגיע לניו יורק כדי להקים את ההרכב LIFETIME עם המתופף. מיילס דייוויס התרשם ממקלאפלין ולמורת רוחו של טוני וויליאמס, הזמין את הגיטריסט להצטרף אליהם באולפן. למקלאפלין כבר היו שנות ניסיון רבות. הוא ניגן בסשנים רבים וכנער חלק את הבמה עם ג'ינג'ר בייקר וג'ק ברוס הרבה לפני שאריק קלפטון הצטרף אליהם להקמת להקת CREAM. תקליט הסולו הראשון שלו EXTRAPOLATION שוחרר רק כחודש לפני שעזב לניו יורק וכבר הוכתר כתקליט הג'אז הבריטי הטוב ביותר אי פעם. מיילס דייוויס כבר בחן ופסל כמה גיטריסטים לפניו, ומקלאפלין, שהיה מודע לכך שהחצוצרן מחפש את המשהו האחר הזה, הרגיש מתוח ובצדק.

ג׳ון מקלאפלין סיפר את הזווית שלו על אותו יום גורלי: ״הסשן לתקליט הזה חקוק בראשי כחוויה מיוחדת. הגעתי לניו יורק בימים הראשונים של פברואר 1969 בציפייה לנגן עם המתופף טוני וויליאמס בהרכב חדש שהוא רצה להקים איתי בשם LIFETIME. אחרי חזרה אחת שעשינו שנינו, הזמין אותי טוני לבית של מיילס. כשהגעתי לשם, מיילס ציווה עליי לבוא למחרת לאולפן עם גיטרה. נראה לי שטוני לא אהב את ההצעה הזו אך לא יכל להגיד לא למיילס. למחרת התייצבתי באולפן ללא ידיעה לקראת הבאות. שלושה קלידנים קיבלו שם את פניי - ג׳ו זאווינול, צ׳יק קוריאה והרבי הנקוק. כמו כן היו שם וויין שורטר והבסיסט דייב הולנד. חשתי מפוחד. אלו היו הגיבורים שלי ומיילס היה אליל שלי. עקבתי אחריו משנת 1958. הוא היה האלוהים עבורי. הקטע הראשון שהקלטנו היה שיר הנושא של התקליט. היו בו מיליון אקורדים. מיילס לא אהב את מה שניסיתי לנגן ועצר את הנגינה של כולם. מיד לאחר מכן הוא הביט עליי ואמר לי לנגן את דף התווים שהוצב מולי. הסברתי לו שזה תפקיד של פסנתר ולא של גיטרה ולכן ייקחו כמה דקות עד שאסדר את זה לנגינה בגיטרה. מיילס לא אהב את התשובה שלי. הרגשתי את הזיעה נוזלת בגבי. כולם הביטו עליי וחשבו לעצמם מה יקרה עכשיו. הם ידעו שמיילס הוא מלך ההערות העוקצניות והעלומות. הוא איבד את סבלנותו והורה לי לנגן כאילו אינני יודע לנגן גיטרה. כל השאר הביטו זה בזה והנהנו בראשם בהסכמה שמיילס הפליא להביא הצעה מבריקה. אני נדהמתי והזעתי עוד יותר. התחלנו להקליט והזיעה נשפכה ממני בכמויות. לאחר זמן מה סיימנו. כשמיילס ביקש מתיאו מסרו להשמיע את התוצאה - הצלילים היו יפהפיים".

ג׳ו זאווינול, שגדל בווינה שבאוסטריה למשפחה מרקע צ'כי, הונגרי וצועני, החל לנגן באקורדיון כילד ולמד מוזיקה טורקית, רומנית וצוענית. למרות שנולד למשפחה ענייה, הכישרון שלו זיכה אותו במלגה ללימודי מוזיקה קלאסית באקדמיה. כנער הוא ראה את הסרט STORMY WEATHER עשרים וארבע פעמים והחליט שיום אחד גם הוא ינגן ג'אז עם אפרו-אמריקאים. הוא הגיע לארצות הברית בשנת 1959. מיילס דייוויס העריץ זמן רב את כישוריו והזמין אותו להקלטה זמן קצר לפני כן, כשהוא מבקש ממנו להביא קלידים וכמה לחנים. IN A SILENT WAY היה אחד הלחנים הללו, וזאווינול כתב אותו כשמיילס דייוויס בראשו. באולפן, מיילס דייוויס נתן את הנחיותיו המינימליות הרגילות. הוא ביטל את האקורדים מהלחן ואמר למקלאפלין לנגן את המנגינה על אקורד בודד. ההקלטה החלה מיד ללא חזרות. צ׳יק קוריאה ציין מאוחר יותר כי הנגנים חשבו שהם רק מבצעים הרצה של השיר, אך התברר שזה היה המוצר המוגמר.

עם מיילס דייוויס כמנצח, כולם עבדו על קטעים קצרים שתיאו מסרו ערך מאוחר יותר בקפידה. ברולינג סטון נכתב בזמנו בביקורת נלהבת: "זהו סוג האלבום שנותן לך אמונה בעתיד המוסיקה. זה לא רוק'נ'רול, אבל זה גם לא ג'אז. זה חלק ממוסיקה חדשה המרחיקה שימוש בקטגוריות תוך שימוש במכשירים מוסיקליים מכל הסגנונות והתרבויות, והיא מוגדרת בעיקר על ידי הרגש העמוק והמקוריות הבלתי מושפעת שלה. מיילס תמיד הלך בדרכו, מוסיקאי עם המון כוח וכבוד שמעולם לא עשה פשרה עם אופנות פופ. זו עדות לאותנטיות שלו שגם הוא מעולם לא דאג לקבוע סגנונות, אך המשיך בניסוי המורגש שלו כבר מזה שני עשורים. אלבומים כמו MILES AHEAD כמו גם KIND OF BLUE ו- SKETCHES OF SPAIN פשוט אינם מזדקנים, ומכילים כמה מהחוויות המרגשות ביותר שיש לכל מוסיקה להציע. באלבומו החדש, הטוב ביותר שעשה מזה זמן מה, הוא פונה למוסיקת ​​חללית".

הביקורת המשיכה וציינה כי שני הקטעים הם ג'אמים ארוכים עם מינימום מבנה מתוכנן מראש, וכי הם כל כך מגובשים שזו עדות לרגישות הנגנים. "הקווים המוסיקליים של מיילס הם כמו יריות של תשוקה מזוקקת, סוג של ריפים מעוררים ומשחררים. מלבד צ'רלס מינגוס, אין מוסיקאי אחר בחיים שמתקשר לכמיהה, עוצמה מבוקרת כזו. גם נגני הצוות שלו מנגנים טוב יותר ממה שאי פעם שמעתי אותם. אין ספק שהרבי הנקוק, וויין שורטר וג'ו זאווינול מעולם לא נשמעו כך. נס הוא שמנהיג גדול יכול להביא מוסיקאים מוכשרים כאלו לגבהים מדהימים של השראה. מיילס הוכיח את עצמו יותר ויותר כמאסטר באמנות העדינה להפליא הזו".

ההמלצה האישית שלי היא לא רק על התקליט עצמו, אלא גם על קופסת דיסקים מהודרת שיצאה לפני שנים ובה כל ההקלטות מהסשנים. ועדיין, לשמוע את זה על גבי תקליט? זו החוויה באמת, לדעתי.

בלוג מוסיקה - כל מה שרציתם לדעת על מוזיקה - ועוד קצת.

הנכם מוזמנים לשתף את הבלוג עם חבריכם.

רוצים לשמוע עוד הרצאות מעניינות על הופעות מוסיקה? זמרים ישראליים? להקות רוק? הביטלס? תקליטים? רוק מתקדם? ועוד מגוון נושאים? מוזמנים ליצור איתי קשר. בינתיים, בואו ליהנות גם מפודקאסט מומלץ ומבלוג המוסיקה באתר.