ג'אז מומלץ - והפעם זה הפסנתרן הנהדר, ביל אוונס

אם הייתם רואים אותו ברחוב, קרוב לוודאי שלא הייתם מזהים שמדובר באחד מענקי הג'אז של המאה ה-20. ביל אוונס, עם המראה הממושקף, השפוף והרזה שלו, נראה לא פעם יותר כמו אקדמאי מאשר כוכב מוזיקה. העיתונאי ג'ין ליס אפילו תיאר אותו פעם הולך בקור של ניו יורק, במעיל הרוח שלו, עם הליכה מעט מסורבלת, וחשב לעצמו: "אז ככה נראית גאונות". אבל מאחורי המראה הצנוע והביישני הסתתר פסנתרן ומלחין פורץ דרך מניו ג'רזי, שהשפיע בצורה חסרת תקדים על כל דור של מוזיקאים שבא אחריו. הוא ניצב בגאון בשורה אחת עם אגדות ג'אז מדהימות כמו ת'לוניוס מונק, צ'ארלס מינגוס, מיילס דייוויס, ג'ון קולטריין וצ'ארלי פארקר.

כשראיינתי את יוני רכטר לספר הרוק הישראלי שכתבתי והוצאתי, המון שמות עפו מפיו לאוויר. אבל כשהוא פלט את שמו של ביל אוונס והתחלנו לדבר עליו - נדלק לפתע ניצוץ בעיניו. הוא הבין שאפשר לדבר איתי על המנטור שלו. אני הבנתי שיוני רכטר גדל על הדבר הנפלא שגם אני שיניתי גישה למוסיקה בזכותו.

ובכן, ההצלחה לא הגיעה לאוונס בקלות. בעוד שמוזיקאים אחרים פרצו בסערה לסצנה, אוונס נאלץ להתמודד עם חוסר ביטחון משתק וביקורות שלעתים קרובות הרסו אותו. בתחילת דרכו הוא הודה: "לקחתי הכול באופן אישי, כי חשבתי שאני טועה. הותקפתי על ידי כמה חבר'ה על מה שהאמנתי בו... התחלתי לחשוב שכל מה שעשיתי היה שגוי".

בנוסף, שירות בן שלוש שנים בצבא קטע את התפתחותו המקצועית. "לא באמת הגעתי לסצנה בניו יורק עד שהייתי בן 25", העיד אוונס על הפריצה המאוחרת יחסית שלו. אחרי הצבא הוא עבר לגור בבית הוריו בפלורידה, שם הקדיש שנה שלמה לתרגול טכניקת הפסנתר ולקריאה אינטנסיבית. "לא הייתה לי את הזרימה הטבעית הזו... הייתי צריך לבנות את המוזיקה שלי בצורה מאוד מודעת, מהיסוד". מספיק להקשיב ליצירתו WALTZ FOR DEBBY, שהוקדשה לאחייניתו הקטנה, כדי להבין את החיבור הטבעי בין ג'אז למוסיקה קלאסית.

הפריצה המשמעותית שלו הגיעה כאשר הצטרף באביב 1958 לשישייה של מיילס דייוויס, אף שזו הייתה תקופה של כחצי שנה בלבד. למרות שהיה בקבוצה עמוסת ענקי ג'אז והרגיש מעט מאוים, החיבור עם מיילס היה מהפנט. דייוויס הוקסם מההבנה העמוקה של אוונס במוזיקה קלאסית של מלחינים כמו ראוול, דביסי וברטוק, ומהיכולת שלו להביא צבעים הרמוניים חדשים לתוך הג'אז המודרני. מיילס תיאר זאת בפיוטיות: "לביל הייתה אש שקטה שאהבתי בפסנתר. הצליל שהוא הפיק היה כמו תווי בדולח או מים נוצצים שנופלים ממפל בהיר כלשהו". אוונס, שהיה הלבן היחיד בחבורת נגנים שחורה, היה צלע מרכזית ביצירת KIND OF BLUE, מאלבומי הג'אז החשובים אי פעם שיצאו ב-1959.

אז למה הוא עזב מהר כל כך? אוונס סיפר שההופעות והדרכים סחטו אותו מכל בחינה. אולם הסקסופוניסט קנונבול אדרלי, שניגן לצדו שם, הציע הסבר מעט עוקצני יותר: מיילס אמנם אהב את אוונס, אבל הרגיש שהוא לא עושה מספיק סווינג בקטעים הקצביים. לכל זה התווספה גם ההתמכרות הארורה להרואין שבה נכנס אליה בתקופה ההיא.

בסוף 1959 הקים אוונס את ההרכב שניפץ את תקרת הזכוכית. הפריצה הגדולה הגיעה כשאוונס מצא את הנגנים הנכונים למימוש חזונו בצורת טריו ג'אז. זה קרה בזמן שניגן במועדון BASIN STREET EAST, בין הסטים של נגן הקלרינט בני גודמן, שעשה אז קאמבק. אוונס נזכר: "שילמו לו סכומים אדירים והביאו אותו בלימוזינה. היה לו חדר הלבשה גדול, בעוד שאני ולהקתי אפילו לא הצלחנו לגרד כסף לקולה". המתופף ונגן הבס של אוונס לא הסכימו לתנאים הללו והחליטו לפרוש. בחיפושיו אחר מחליפים, הצטרפו אליו הבסיסט סקוט לה פארו והמתופף פול מושן. השלישייה האגדית נולדה.

יחד הם המציאו מחדש את מבנה הטריו. הבס והתופים כבר לא היו רק מלווים שקטים לפסנתר שגונב את ההצגה, אלא נוצרה ביניהם שיחה שוויונית מלאת המצאות, עד כדי כך שפסנתרנים מאוחרים יותר שהקשיבו להקלטות טענו שלה-פארו היה זה שלמעשה הכתיב את הכיוון באותם ימים, מתוך הכבוד העמוק שאוונס רחש לו.

התקליט הראשון שלהם ביחד נקרא PORTRAIT IN JAZZ. ואווווו! זה הוקלט בדצמבר 1959 ואיזו דרך אדירה זו לסיים את הפיפטיז. המפיק, אורין קיפניס: "התברר שזו הייתה ההקלטה הקלה ביותר של ביל אוונס שהייתי מעורב בה אי פעם. רפרטואר העבודה הראשוני של השלישייה כלל כולו חומר שהוא רצה להקליט אך עדיין לא ניסה; סביר להניח שהייתי מעדיף שיהיו יותר משני קטעים מקוריים, אך אז טרם הבנתי במלואו כי יכולתו לשחזר ולהחיות סטנדרטים ישנים, ולעתים קרובות מוכרים מדי, היא אחת התרומות החשובות יותר שלו לאוצר הג'אז".

ביל אוונס כתב בטקסט המלווה על גבי העטיפה: "אני מקווה שהשלישייה תתפתח לכיוון של אלתור בו-זמני, ולא רק תנגן ליווי מאחורי בחור אחד שעושה סולו ואחריו בחור אחר. אם נגן הבס, למשל, שומע רעיון – מדוע שפשוט ימשיך לנגן ברקע?". מאוחר יותר אמר אוונס על השלישייה שלו: "מה שניסינו לעשות היה לשחרר את התפקידים של כולם כדי שישתתפו יותר, ובאחריות. נדרשת גישה מוזיקלית ואמנותית באמת כדי לדעת מתי להיות פשוט ומתי לשבור תבנית. זה מה שחיפשתי".

אחד משני הקטעים המקוריים היה BLUE IN GREEN, שהגיע לפני כן, בגרסה שונה כמובן, לתקליט של מיילס דייויס. הקטע המקורי השני היה PERI'S SCOPE, אותו הקדיש הפסנתרן לחברתו אז, פרי קאזינס. בהקשבה לקטע זה, ברור שאוונס היה מאוהב ושמח. זה לא יימשך הרבה זמן.

אוונס, שזכה פעמיים בתפקיד הפסנתרן "כוכב חדש" בסקר המבקרים של עיתון הג'אז המוביל, דאון ביט, חלף על פני מספר 'שמות' מבוססים כשעלה ממקום 20 לששת הגדולים, בשנת 1959. באותו עיתון "דאון ביט" נכתב בביקורת על תקליט זה: "אם יש ספק שאוונס הוא אחד הדברים הטריים ביותר שקרו לפסנתר בשנים האחרונות, האלבום הזה אמור להפיג כל רגשות כאלה. הנה אלבום בעל משמעות - הנה האמת". אוונס אכן ליהטט היטב בשחורים ובלבנים של מקלדת הפסנתר ויצר צלילים בעלי ATTACK ברור. משמעות המילה ATTACK במוסיקה היא עוצמת פתיחת כל צליל. כשצליל מנוגן בעוצמה ובפתיחה ברורה - אומרים שיש לו ATTACK ברור - כאילו הצליל מתקיף אותך מלכתחילה. מקווה שהבנתם... מושן המתופף אמר שהאלבום האהוב עליו עם ההרכב הזה היה PORTRRAIT IN JAZZ.

לאחר צאת אלבום הבכורה שלה, יצאה השלישייה לסיבוב הופעות מחוף לחוף במהלך החודשים הראשונים של 1960. עבור רוב קהל הג'אז הם עדיין לא היו ידועים, ופעמים רבות המועדונים היו ריקים למחצה. פול מושן נזכר: "הופענו הרבה במקומות לא מלאים. אני זוכר שניגנו בווילאג' ונגארד מול ארבעה אנשים בלבד. אמרנו לבעל המועדון שאולי עדיף להתקפל וללכת הביתה, והוא ענה: 'אה, לא, עדיין יש לכם שולחן אחד של אנשים פה, אתם צריכים לנגן להם'...".

השלישייה המשיכה לנגן, להשתפר ולהתמזג כיחידה אחת. מושן סיפר: "לילה אחד ביל ניגן את 'ROUND MIDNIGHT של ת'לוניוס מונק בצורה כה יפה, שסקוט הגיב עם הבס שלו באופן שאני עדיין שומע בראשי, שנים רבות לאחר מכן. שני הבחורים האלה הביאו דמעות לעיניי". הרגש העמוק הזה משך מאזינים רבים למוזיקה שיצרו יחד.

השלישייה לא הקליטה חומרים באולפן בשנת 1960, אם כי חבריה השתתפו בהקלטות עבור אמנים אחרים. ביל אוונס ניגן ב-THE BLUES AND THE ABSTRACT TRUTH של אוליבר נלסון, פול מושן הקליט עם נגן הטרומבון בוב ברוקמאייר, וסקוט לה פארו הקליט עם הפסנתרן סטיב קון והמתופף פיט לה רוקה, ועבד לא מעט עם הסקסופוניסט אורנט קולמן. בינתיים לקה אוונס בצהבת בשל שימוש במחט מזוהמת להזרקת הרואין, והשלישייה נכנסה לקיפאון מסוים עד שהתאושש.

אבל כשהגיע הזמן להקליט את האלבום EXPLORATIONS, במהלך ההקלטות פרצו ויכוחים רבים בין אוונס ללה פארו, ככל הנראה על רקע התמכרותו של אוונס לסמים והתנגדותו של לה פארו להרגל זה. למרות המריבות, לא ניתן להבחין בהן בין צלילי האלבום EXPLORATIONS; הוא נשמע מגובש מאוד וכולל ביצוע מרהיב לקטע הפותח, ISRAEL.

בשנת 1966 סיפר אוונס על יצירת האלבום: "לא רציתי להוציא את האלבום הזה לאור. הייתה לנו תחושה רעה מאוד בתוך ההרכב באותו לילה, מסיבות שלא אטרח להסביר. היינו מאוד מנותקים זה מזה. ובכל זאת, המוזיקה עצמה הייתה טובה. למדתי לאהוב את האלבום הזה, למרות שבאותה תקופה הרגשתי שזה פשוט לא 'זה'".

עטיפות האלבומים הציגו לרוב את דמותו המיוסרת של אוונס. המפיק אורין קיפניס נזכר: "הוא כבר היה מכור מזה כמה שנים, והייתי צריך לתחוב לידו כמה דולרים מדי פעם. הייתי חבר שלו, המפיק שלו ובעל חברת התקליטים. אנשים שאלו אותי 'למה לא סירבת לו?'. ובכן, הוא היה מוצא את הכסף בדרכים שבהן כל המכורים מוצאים. דאגתי שהוא יהיה חייב כסף למישהו שעלול לשבור את אצבעותיו היקרות אם לא ישלם עבור הסם".

לאחר הקלטת אלבומם השני, הופיעו חברי הטריו בשיקגו, בטורונטו ובדטרויט, ולאחר מכן נפרדו לכמה חודשים, שבסופם הוזמנו להופעות בווילאג' ונגארד. זה היה יום ראשון, 25 ביוני 1961. אורין קיפניס ידע שאסור לפספס את ההזדמנות להקליט אותם שם, מבלי לדעת עד כמה גורלית תהיה ההקלטה הזו.

החדר הפשוט למראה היה מקום אידיאלי להופעות ג'אז בזכות האקוסטיקה שלו, שהובילה אמנים רבים להקליט בו. המפיק, אורין קיפניס, וטכנאי ההקלטה, דייב ג'ונס (מומחה להקלטה חיה בשני ערוצים), דאגו למקם את מכונת ההקלטה הניידת מתוצרת AMPEX קרוב לבמה. הם ידעו שעומדות בפניהם שתי הופעות של אוונס וחבריו להקלטה באותו יום. לא היה מקום לטעויות. כך יצאה לדרך אחת ההקלטות הנערצות ביותר בעולם הג'אז.

כך סיפר קיפניס: "לגבי סדרת ההקלטות האלמותית הזו, אני מניח שאני יכול לומר שהייתי שם ראשון. המוח שלי כבר עבד הרבה לפני שהשלישייה הגיעה למופע של יום ראשון, ולפני שטכנאי ההקלטה החל להקים את ציודו הפרימיטיבי. זה היה שיאו של תהליך שהחל ארבע שנים קודם לכן. נכנסתי לראשונה לאולפן עם ביל אוונס בסתיו 1956, והצלחתי להקליט אלבום בכורה יוצא דופן. חודשים ספורים לאחר מכן הבנתי כמה קשה יהיה לגרום לביל לחזור על תהליך היצירתיות הייחודי שלו. רוב המוזיקאים הצעירים אגרסיביים לגבי הקלטות, אבל אוונס טען שאין לו משהו חדש להגיד. למרות שהצלחתי להפיק שני אלבומי אולפן עם ההרכב, הרגשתי כל הזמן שהדמיון המופלא הזה עלול לחמוק ממני. לאוונס ולה פארו לא תמיד היו יחסי עבודה חלקים; סקוט לא הרגיש בנוח עם בעיית הסמים של ביל. לכן, כשנודע לי שהם מוזמנים לשבועיים בוונגארד, מיהרתי לתכנן את ההקלטה שם".

באופן מפתיע, אוונס הסכים מיד. הוא היה מודע לאיכות של השלישייה, וחשש כמו קיפניס מפני שבריריות האחדות שלהם. "בתחילת הסט הראשון של אחר הצהריים נפל החשמל ודאגתי מאוד", נזכר קיפניס, "אך תוך דקה הוא חזר והציוד פעל ללא תקלה בשאר היום הבלתי נשכח הזה. הקמנו את המכונה על שולחן קרוב לבמה כדי לשמור על קשר עין עם הנגנים, במקום להתחבא במטבח".

ביל אוונס היה אדם מופנם בדיוק כפי שנשמע בנגינתו. הוא עדיין לא היה פופולרי מספיק כדי למשוך קהל עצום או ליצור אינטראקציה דרמטית עם המאזינים. במהלך ההקלטה ניתן לשמוע כוסות נקישות ושיחות מהשולחנות – דבר שתרם לאווירה הייחודית, אך בזמן אמת נתפס כחוסר עניין מעצבן מצד הקהל.

ההקלטות, שחלקן יצאו באלבום SUNDAY AT THE VILLAGE VANGUARD, מכילות צלילי טריו קסומים העטופים ברעשי הרקע של המועדון. מושן אמר: "מה שאני הכי אוהב בתקליט הזה הוא הצלילים של האנשים בזמן שאנחנו מנגנים. כאמן אני אמור להיעלב מזה, אבל אני אוהב את זה. כל המועדון נמצא בתוך ההקלטה". הוא צודק! המקום, שהכיל 120 מקומות, לא היה מלא. אוונס ניגן כאילו אלוהים פיזר עליו אבקת קסמים; יכולתו להרמן ולאלתר הייתה פנומנלית. לה פארו הפך את הקונטרבס לכלי "מדבר", ומושן הפליא בתיפוף חכם ורגיש. למרבה המזל, באותו ערב המתין לאוונס פסנתר כנף מכוון היטב – מחזה שלא היה נפוץ במועדונים באותם ימים.

בתום הערב פנו השלושה לדרכם. עשרה ימים לאחר מכן הופיע לה פארו עם סטן גץ בפסטיבל ניופורט. לאחר ההופעה, בדרכו חזרה בצפון ניו יורק, סטה רכבו של הבסיסט בן ה-25 מהכביש, התנגש בעץ ועלה באש. הוא והטרמפיסט שאיתו נהרגו במקום. הבשורה הכתה את עולם הג'אז בתדהמה. ביל אוונס התרסק. "זו לא הייתה רק מכה של אובדן חבר יקר, אלא מכה שחיסלה את התקווה שלי לממש טריו ברמה כזו", אמר. מושן הוסיף: "ביל היה בהלם. הוא הפך לרוח רפאים וביטל את כל ההופעות. תכננו להקליט אלבום משותף עם מיילס דייוויס, אבל הכל קרס".

ב-6 ביולי נפרד עולם המוזיקה מסקוט לה פארו. בגיל 25 הוא הגיע לטכניקה כה מדהימה שהותירה מוזיקאים חסרי מילים; מהירות הנגינה שלו גרמה לבס להישמע לעיתים כגיטרה. הבסיסט האגדי ריי בראון אמר עליו: "זה יחזיר את הכלי הזה עשר שנים לאחור. ייקח זמן רב עד שמישהו ידביק את הקצב שלו".

כשהגיע הרגע לבחור קטעים לאלבום ההופעה (שלה פארו לא זכה לשמוע), בחר אוונס לפתוח ולסיים בשני קטעים שכתב הבסיסט המנוח: GLORIA'S STEP ו-JADE VISIONS. על העטיפה האחורית נכתב: "זה שאני מבקר ג'אז לא אומר שאני לא יכול ליהנות מאלבום ככל האדם. כשנאלצים להאזין למספר עצום של תקליטים מדי שבוע, לעיתים הרוח הופכת עוינת לעצם המחשבה על מוזיקה. למרבה המזל, התרופה נמצאת במקור הצרות עצמו – אין דבר מרפא יותר ממוזיקה טובה. בכל פעם שיוצא אלבום של ביל אוונס, נוסף נשק לארסנל שלי נגד שעמום או עייפות".

אלבום נוסף מאותו יום הקלטה, WALTZ FOR DEBBY, יצא בשנה שלאחר מכן. מאז, שוחררו ההופעות המלאות מהוונגארד על גבי דיסקים, וזה פריט חובה לכל מי שרוצה לבלות זמן מופלא במחיצת השלישייה הזו. בסוף ההאזנה, אל תשכחו "לגשת" בדמיונכם לשלושת המוזיקאים הללו, ללחוץ את ידם ולהגיד להם תודה על מה שההופעה הזו עשתה לעולם הג'אז.

גם אחרי שביל אוונס הלך מאיתנו מוקדם מדי, הוא ממשיך לשמש מגדלור לפסנתרנים שמנסים – גם עשורים רבים אחרי – לפצח איך לעזאזל יוצרים כזה קסם נוצץ על 88 קלידים.

בלוג מוסיקה - כל מה שרציתם לדעת על מוזיקה - ועוד קצת.

הנכם מוזמנים לשתף את הבלוג עם חבריכם.

רוצים לשמוע עוד הרצאות מעניינות על הופעות מוסיקה? זמרים ישראליים? להקות רוק? הביטלס? תקליטים? רוק מתקדם? ועוד מגוון נושאים? מוזמנים ליצור איתי קשר. בינתיים, בואו ליהנות גם מפודקאסט מומלץ ומבלוג המוסיקה באתר.