תקליט חדש של אקס הביטלס עם שירים קלילים ומשקל כבד

ב-22 בספטמבר בשנת 1975 יצא תקליט לג'ורג' האריסון ושמו EXTRA TEXTURE - READ ALL ABOUT IT.

זה תקליט ממש טוב, אבל לקח לי המון זמן לאזור אומץ להצהיר על כך. האמת היא שמאוד, אבל מאוד מפתה לקטלג את EXTRA TEXTURE ככתם עכור במיוחד בדיסקוגרפיה של ג'ורג': הוא הוקלט בתקופה איומה ונוראה, עם קול שטרם החלים, כשרון כתיבה שהתעמעם, מאגר רעיונות מקוריים שהתייבש לחלוטין והצלחה מסחרית לא משהו. הוא מעולם לא זכה לביקורות אוהדות ונחשב בעיני כולם לאחד הרגעים החלשים ביותר של ג'ורג'.

אבל זה ממש, אבל ממש לא נכון! קחו למשל את האלבום SOMEWHERE IN ENGLAND – הוא הרי אלבום חלש בהרבה מזה, לדעתי. אני פשוט לא מוצא כאן אפילו שיר רע אחד (אולי אחד, אבל אטפל בו בהמשך). אני משתדל להיזהר בקביעות כאלה, כי אני בדרך כלל מאוד אוהב את ג'ורג' ויש לי מראש הטיה לטובתו; אבל ככל שהזמן עובר, EXTRA TEXTURE רק נשמע טוב יותר ויותר באוזניים שלי. ומה זה, יורשה לי לשאול, שהאוזניים מוצאות בו כל כך מענג? ובכן, את המנגינות, כמובן! שלל מנגינות נהדרות, בלתי נשכחות, קליטות ולעיתים קרובות מהדהדות רגשית. אוקיי, ALL THINGS MUST PASS זה לא, אבל כשלא משווים את זה לאלבום ההוא - הכתום הזה דווקא מנצח בכוחות עצמו.

שנת 1974 הייתה שנה שג'ורג' האריסון כנראה רצה למחוק מהביוגרפיה שלו. אחרי עשרות הופעות מפרכות ובעייתיות בסיבוב ההופעות בצפון אמריקה, שנמשך שבעה שבועות תובעניים ורצחניים שבהם נדחסו לא פחות מ-45 הופעות ב-26 ערים – הוא יצא חבול פיזית ונפשית. קולו הצרוד והפגוע זיכה את המסע בכינוי המלגלג DARK HOARSE TOUR, והתקליט שהוציא באותה שנה, DARK HORSE, ספג ביקורות קטלניות.

תוסיפו לזה את הבעיות הבלתי פוסקות בחברת התקליטים APPLE, שהיה שותף בה, והחוזה שכבל אותו עד ינואר 1976, ותקבלו אמן על סף התמוטטות עצבים. "כשירדתי מהמטוס וחזרתי הביתה, הרגשתי הקלה עצומה", הוא סיפר מאוחר יותר, "זה היה הדבר הכי קרוב להתמוטטות שהייתה לי". הסיבוב הזה, שהיה אמור להיות חגיגת הניצחון של הביטל הראשון שיצא למסע הופעות סולו בצפון אמריקה, הפך למאבק בריאותי עיקש. גרונו נשמע לעיתים כמו מגרסת חצץ בגלל דלקת מיתרי קול קשה, והמבקרים האמריקאים, שלא גילו שום חמלה כלפי מי שכונה "החיפושית השקטה", שחטו אותו בעיתונות ללא רחם וקיוו שהפעם באמת יהיה חיפושית שקטה.

אם לא די בכל אלה, נישואיו לפטי בויד התפרקו כשהיא עזבה לטובת חברו הקרוב אריק קלפטון, ובהופעות הקהל התאכזב קשות כשג'ורג' סירב במופגן להתרפק על נוסטלגיית הביטלס והעדיף לשנות פה ושם מילות שירים אהובים כדי להטיף לרוחניות ולנגן קטעי ראגה הינדואיים ארוכים יחד עם ראווי שנקר. אבל ג'ורג', עם הסרקזם הבריטי המשובח והיבש שלו, ידע שלפעמים הדרך היחידה לצאת מהתהום היא פשוט להמשיך להקליט.

אבל כפי שקורה לעיתים בעולם העסקים, ביטול של אמן אחד הוא הזדמנות פז לאחר. להקת SPLINTER, שהייתה חתומה בלייבל של האריסון, ביטלה במפתיע את זמן האולפן שלה, והאריסון, שלא רצה לבזבז רגע, קפץ על ההזדמנות. למרות מצבו השברירי, הוא נכנס שוב לאולפן ההקלטות בארצות הברית כדי להקליט תקליט חדש.

האולפן המדובר היה אולפני A&M בשדרות לה בראה בהוליווד – מתחם היסטורי שהוקם במקור על ידי צ'ארלי צ'פלין. ג'ורג' פשוט הרגיש שם בבית, רחוק מהערפילים של לונדון ומהמריבות המשפטיות האינסופיות של חברי הביטלס. במקום לשקוע ברחמים עצמיים על הפרידה מפטי (שאת מקומה לצד קלפטון קיבל ג'ורג' בהשלמה כמעט סוריאליסטית, כשהשניים אפילו המשיכו לנגן יחד וכינו זה את זה בבדיחות הדעת "בעלים-שותפים"), הוא החליט לתעל את כל הכאב והתשישות אל תוך ערוצי ההקלטה.

המטרה הייתה ברורה: לשקם את המוניטין שלו ולהוכיח למבקרים ולעצמו שהוא עדיין רלוונטי. התוצאה הייתה התקליט EXTRA TEXTURE (READ ALL ABOUT IT), התקליט האחרון שלו בחברת APPLE והמסמך המוזיקלי של אחת התקופות הסוערות בחייו.

השם של האלבום נולד באולפן בדרך מקרית ומשעשעת: האריסון שקל ברצינות לקרוא לתקליט OHNOTHIMAGEN, אך במהלך הקלטת אוברדאב באולפן, ג'ורג' זרק לחלל החדר שההקלטה זקוקה לתוספת כלשהי, "EXTRA", ובדיוק באותו רגע נגן הבס פול סטולוורת' פלט את המילה "TEXTURE". ג'ורג' התלהב מהצירוף ברגע, והוסיף את קריאת מוכרי העיתונים של פעם READ ALL ABOUT IT כעקיצה ישירה לעיתונאים שרדפו אחריו בחיפוש אחר שערוריות.

כחודש לפני צאת התקליט אמר האריסון בראיון לרדיו אמריקני: "כל מה שאני רוצה בתקליט הזה הוא לשיר את השירים ולהפוך אותם לחמים ופשוטים ככל האפשר. אני כבר לא רואה את המוזיקה שלי נכנסת לעשרים הגדולים, ומה שחשוב לי הוא לשיר היטב ועם יותר רגש". אין ספק שיש נימה של התנצלות והגנה בדברים אלה, אך מי שמקשיב לתקליט מזהה מיד שיש בו ניחוח מסחרי, תוך דחיקת המסרים מהתרבות ההודית הצידה.

במקום לנסות לשחזר את הצליל של ALL THINGS MUST PASS מ-1970, הוא בחר באלבום סול מובהק, עמוס קלידים ופסנתרים, נטול סיטאר ומשולל הטפות דתיות – אלבום של יוצר שרק מבקש למצוא נחמה וחום אנושי. אם באלבום המשולש המופתי מ-1970 שמענו עשרות נגנים רועמים תחת הפקת ענק בומבסטית של פיל ספקטור, כאן ג'ורג' כינס סביבו נבחרת מצומצמת ואינטימית יותר של אשפי קלידים: דייוויד פוסטר הצעיר שהפליא בנגינת סינטיסייזר סטרינגס מסוג ARP ופסנתר חשמלי, ניקי הופקינס, גארי רייט ובילי פרסטון. בעצם - ארבעה קלידנים?! אוקי, זה כבר צבא. בכל אופן, הם יצרו עבורו מעטפת חמימה, קטיפתית ומאוד סולית, שהתאימה לקולו העמוק והפגיע.

רוב שירי התקליט נכתבו באוקטובר 1974, למעט מילות השיר הפותח, YOU, שנכתבו זמן רב קודם לכן עבור הזמרת רוני ספקטור (אז אשתו של המפיק הגאון אך מעורער, פיל ספקטור). גם הפלייבק לשיר הזה הוקלט בבסיסו בימים ההם - עם חטיבת הקצב של דרק והדומינוס כמו גם ליאון ראסל. כשהאלבום ההוא נגנז בעקבות התנהגותו הפרועה של פיל ספקטור, ג'ורג' שמר את ההקלטה. ב-1975 הוא שלף את הסלילים באולפני A&M, הוסיף סולו סקסופון מחשמל של ג'ים הורן, והקליט את שירתו מעל. מכיוון שהפלייבק המקורי הוקלט בסולם הגבוה שהתאים לקולה הנשי של רוני ספקטור, ג'ורג' נאלץ למתוח את מיתרי קולו עד קצה גבול היכולת כדי להגיע לטונים הגבוהים האלה – והמאמץ הקולי הדרמטי הזה הוא בדיוק מה שהפך את השיר לממתק פופ-סול תוסס ובלתי נשכח (שזכה בהמשך האלבום גם לקטע חזרה קצרצר בן 45 שניות בשם A BIT MORE OF YOU).

האמת? השיר YOU פשוט בלתי ניתן לעמידה – עם מקצב גרובי מקפיץ בנוסח פיל ספקטור ודרך נפלאה שבה ג'ורג' מודיע לנו ש'אני אוהב אותך ואת אוהבת אותי' ולא שום דבר מעבר לזה במשך דקה ועשרים שניות שלמות. אתם אולי חושבים שהרעיון נשמע מטופש על הנייר – או במרחב הווירטואלי – אבל בכל מקרה, ג'ורג' פתר אותו בדרך גאונית לחלוטין!

רוב התקליט הוקלט בלוס אנג'לס, ואצל ג'ורג', שתמיד שילב רוחניות הודית עם הדוניזם מערבי מובהק, הדבר התבטא בכך שהוא לא בחל במנעמי העיר. על פי דיווחים, ג'ורג' צרך כמויות גדולות של קוקאין באותה תקופה, ולא פעם זעזע בהתנהגותו את חבריו הקרובים. לוס אנג'לס של אמצע שנות השבעים הציעה שפע מסחרר של סמים והוללות, וג'ורג' צלל לתוכם עמוק כדי לברוח מהמועקה.

אך בתוך הכאוס הזה הוא גם מצא את ההצלה של חייו: שם הוא פגש את אוליביה אריאס, מזכירה צעירה ומקסימה במשרדי הלייבל שלו, שהפכה לעוגן שלו, עזרה לו להיחלץ מהתהום ולימים נישאה לו. המפגש עם אוליביה היה קרן האור האמיתית בתוך האפלה. כשג'ורג' שוחח איתה לראשונה בטלפון במשרדי DARK HORSE RECORDS, הוא הוקסם מהאישיות שלה, וכשנפגשו פנים אל פנים בלוס אנג'לס נרקם ביניהם קשר שהחזיר לו את השפיות והציל אותו ברגע שבו אורח החיים הפרוע איים לבלוע אותו לחלוטין.

התקליט כולו הוא תמונת מצב נפשית של האריסון באותה תקופה. שירים כמו TIRED OF MIDNIGHT BLUE ו-GREY CLOUDY LIES שיקפו את העייפות והדיכאון שאחזו בו. במקור ג'ורג' תכנן לקרוא לשיר הראשון ביניהם פשוט MIDNIGHT BLUE. אלא שממש באותה תקופה הזמרת מליסה מנצ'סטר הוציאה להיט ענק באותו שם בדיוק!נו, אז מה? חברו היקר בהמשך, ג'ף לין, הקליט בסוף הסבנטיז עם אי.אל.או שיר בשם הזה בדיוק. ובאייטיז היה זה הזמר של פורינר, לו גראם, שגם הקליט שיר משלו בשם הזה. מי יש לרוקרים האלו עם החצות העצוב והכחלחל הזה? בכל אופן, ג'ורג' הבין שהשם נתפס, ובאירוניה האופיינית לו הוסיף לפניו את המילים TIRED OF... כן, השיר נכתב בעקבות לילה מעיק ומתיש במועדון בלוס אנג'לס בחברת מנהלים ציניים מתעשיית המוזיקה – חוויה שגרמה לו מיאוס עמוק. השיר בהחלט לא היה נשמע חריג או לא במקום בתקליט של בריאן פרי.

והשיר THE ANSWER’S AT THE END? מילותיו נכתבו בהשראת חריטה פילוסופית עתיקה שמצא ג'ורג' על קירות אחוזת פרייאר פארק שלו, אותה השאיר הבעלים המקורי של האחוזה, סר פרנקי קריספ. השיר מהווה הומאז' ישיר לקלאסיקה המוקדמת שלו ISN'T IT A PITY, ואפילו מצטט ממנה מוזיקלית וטקסטואלית ברגע עוצר נשימה. המנגינה המופלאה של השיר הזה שווה המון. אמנם קטע המעבר באמצע אינו מרתק במיוחד לטעמי, אבל הבתים המרכזיים האלה, וואו... האריסון היה פשוט רב-אמן בבניית מתח מוזיקלי.

בשיר נוסף, OOH BABY (YOU KNOW THAT I LOVE YOU), ג'ורג' הצדיע לאחד מגיבורי נעוריו המוזיקליים, סמוקי רובינסון מלהקת המירקלס – אותו העריץ עוד מהימים שבהם הביטלס ביצעו קאברים לשירי מוטאון.

בשיר THIS GUITAR (CAN’T KEEP FROM CRYING), הוא כתב מעין המשכון לשירו מהביטלס, WHILE MY GUITAR GENTLY WEEPS, והפעם המילים היו תגובה ישירה לביקורות הארסיות שספג ממגזינים כמו הרולינג סטון. בטקסט הוא שר בהתרסה על יכולתו "לטפס מעל חומות הרולינג סטון", כשהגיטרה שלו שוב בוכה – הפעם לא על כאבי העולם כולו אלא על העוול והרוע האישי שספג מהעיתונות.

שנים לאחר מכן, ב-1992, הוא הקליט גרסת דמו מחודשת לשיר עם דייב סטיוארט, וב-2006 נוספו אליה ערוצי תופים של רינגו סטאר וגיטרה של בנו דהאני האריסון – הוכחה לכמה השיר הזה היה קרוב לליבו. עוד פרט היסטורי מאלף: השיר הזה יצא כסינגל השני מהאלבום, ורשם ציון דרך סמלי ונוגע ללב – זה היה הסינגל המקורי האחרון בהחלט שחברת התקליטים APPLE הוציאה אי פעם במסגרת שנות פעילותה ההיסטוריות! נגינת הגיטרה בשיר שילבה את עבודת הסלייד המרגשת של ג'ורג' לצד סולו ווא-ווא של הגיטריסט ג'סי אד דייוויס. האמת? האריסון עשה טעות פטאלית בכך שגרם לו להיראות כמו סרט המשך. בפועל זהו שיר טוב, עם עבודת גיטרה מובילה יוצאת מן הכלל של המאסטר; אלא שהכותרת, המילים, המבנה הכללי והאווירה כופים השוואה לביצוע העדיף בהרבה של הביטלס, ולכן השיר סובל מכך באופן טבעי.

לצד רגעים מהורהרים אלו, היו גם קטעים קלילים יותר, כמו HIS NAME IS LEGS (LADIES AND GENTLEMEN), קטע פופ-רוק קומי בסגנון מוסיקת אולמות ריקודים (זה לא התחום של מקרטני?) שנכתב על לארי סמית', המתופף של להקת BONZO DOG DOO-DAH BAND. הקטע ההזוי והמשעשע הזה, שסוגר את האלבום, כלל מונולוגים מטורללים ורקיעות סטפס של לארי סמית' עצמו, והוקלט באנגליה יחד עם בילי פרסטון והמתופף אנדי ניומארק, כדי להזכיר לכולם שג'ורג' מעולם לא איבד את חוש ההומור הפרוע בסגנון חבריו ממונטי פייתון. האריסון הודה שזו הייתה הפעם הראשונה בחייו שבה כתב שיר שלם שהוקדש במוצהר לאדם ספציפי. בכלל, מה נסגר עם כל הסוגריים בשמות השירים באלבום הזה?! לשלושה שירים שלמים יש סוגריים בשם שלהם. נו, טוב.

בדיעבד, האריסון עצמו הודה שהתקליט היה רחוק מלהיות מושלם. "התקליט הזה השאיר הרבה מה לרצות גם מבחינתי", הוא אמר בראיון, "וזאת בגלל נסיבות שחלקן לא היו תלויות בי". הוא לא פירט, אך היה ברור שהלחץ, אובדן האמונה והביטחון העצמי הפגוע נתנו את אותותיהם. הוא הרגיש שהצליל הסופי, שהושפע מההפקה העמוסה של פיל ספקטור, קבר את קולו החלש בתוך מיקס בוצי. ועדיין, למי שאוהבים את הצליל האנלוגי השמנמן והחם של שנות השבעים, יש בהפקה הזו קסם ממכר. כל נגיעה בפסנתר החשמלי וכל שכבת מיתרים מרגישות כמו חיבוק של מוזיקאי שפשוט שופך את הלב לתוך המיקרופון.

עם צאתו, התקליט התקבל ברגשות מעורבים. הוא אמנם הגיע למקום השמיני במצעד המכירות האמריקני ולמקום ה-16 בבריטניה, אך המבקרים לא ידעו איך לאכול אותו. במגזין מלודי מייקר נכתב: "EXTRA TEXTURE הוא יותר מסתם תקליט טוב חדש. זוהי הצהרה מחודשת של עקרונות יסוד שכולנו צריכים להוקיר. אוסף מקסים של שירים עם יושרה, אומץ". לעומת זאת, ב-NME היו פחות נלהבים: "אף על פי שבשום אופן לא מדובר בתחייה המהפכנית שהאריסון קיווה לה, הוא עדיין עדיף על כמה דברים שעשה קודם לכן".

בביקורת שפורסמה אז במגזין רולינג סטון נכתב: "עדיף לגשת לג'ורג' האריסון ולמוזיקה שלו בזהירות רבה, ולו רק משום שהמוזיקה שלו (בהיותה חומר של חבר לשעבר בביטלס) מחייבת תשומת לב מיוחדת. יש מי שרוצה לכבד את האריסון, להבין את חיפושיו אחר קרישנה, ואולי אפילו לחלוק את קנאותו הדתית. למרבה הצער, חלק גדול מדי מהתקליט מסתמך על אותו כיוון מעורפל ופומפוזיות אוורירית שהאריסון מזוהה עמם מאז סרג'נט פפר. התקליט נשלט על ידי נגינת קלידים מיומנת והימנעות כמעט מוחלטת של האריסון מריפים חדשים ומעניינים בגיטרה. לעיתים קרובות מדי, קולו החלש נקבר תחת מיקס עכור בסגנון פיל ספקטור. יש כנראה סיבות לקריסה הזו ולדלות החומר הכללית. אנו ניצבים בפני העובדה שהתקליטים של האריסון פשוט משעממים. האריסון הוא כבר לא חבר בביטלס, כפי שהוא טרח להזכיר לנו יותר מדי פעמים. אבל אם יש לקח שהיה עליו ללמוד מניסיונו בהרכב ההוא, הרי הוא שנגן גיטרה טוב אינו שווה הרבה בלי להקה".

אאוץ!...

ברגע שג'ורג' השתחרר סופית מהכבלים של חברת APPLE, האוויר חזר לריאות שלו. כבר באלבומו הבא שיצא בסוף 1976, הוא התייצב עם חיוך רחב, אנרגיות מחודשות, להיטים נהדרים כמו CRACKERBOX PALACE והשיר המבריק THIS SONG שבו עשה צחוק מתביעת זכויות היוצרים על MY SWEET LORD.

אבל כשמניחים היום את המחט על גבי הוויניל של EXTRA TEXTURE (READ ALL ABOUT IT), מגלים אלבום אמיץ, פגיע ומרגש עד דמעות. אלבום של אמן שלא מתחנף לאיש, אלא חושף את פצעיו הפתוחים ומזכיר לכולנו שמוזיקה טובה היא התרופה הטובה ביותר ללב שבור. וכחובב ויניל מושבע, יש משהו בצליל של התקליט הזה – עם כל השריטות הנפשיות והחספוס האנושי שבו – שמדבר אל הלב הרבה יותר מאלבומים "מושלמים" ומלוטשים מדי. זהו ג'ורג' האריסון האמיתי, הפגיע והחשוף שכדאי לשמוע כדי להבין.

לפרטים והזמנת הרצאות המוסיקה של נעם רפפורט: 050-5616459