תשע הנשמות של גארי ניומן

הוא המציא את הפופ האלקטרוני כמעט בטעות, התרסק עם מטוסים לתוך כבישים סואנים, הואשם בריגול בהודו, איבד את כל הונו, ומצא את עצמו מחדש כסנדק הגותיקה התעשייתית. הסיפור הלא ייאמן של האיש שנולד כגארי ווב, הפך לרובוט, וחזר להיות בן אדם.

אם הייתם פוגשים את גארי ניומן ב-1979, סביר להניח שהייתם נתקלים בפרצוף חיוור, קפוא, נטול הבעה, שמביט בכם בעיניים מזוגגות. העיתונות הבריטית מיהרה לתייג אותו כ"אנדרואיד", בובה קרה ומנוכרת שמייצרת מוזיקה חסרת נשמה. אבל האמת, כפי שהיא מתגלה מבעד לשכבות האיפור והסינטיסייזרים, רחוקה מלהיות רובוטית. למעשה, מתחת למעיל העור השחור הסתתר בחור צעיר ומבועת, שאובחן (באופן לא רשמי באותה תקופה) עם תסמונת אספרגר, ושפשוט ניסה למצוא דרך לשרוד את הכאוס של התהילה.

המסע של ניומן הוא לא סיפור רוק רגיל של "סקס, סמים וגיטרות". למען האמת, הוא כמעט ולא נגע באלכוהול עד גיל מאוחר, את הסמים השאיר לאחרים, והגיטרות? ובכן, הן הוחלפו במכונות שעושות רעש של דחפורים.

הכל התחיל בטעות, או ליתר דיוק – בפגם בייצור. כנער מתבגר שחלם להיות כוכב רוק (בעיקר כי האפשרויות האחרות בבית הספר נראו משעממות להחריד), הוריו של גארי, בריל וטוני, עשו מעשה הרואי ורוקנו את חסכונותיהם כדי לקנות לו גיטרה חשמלית מסוג גיבסון לס פול. גיטרת החלומות. מה שגארי לא ידע באותו רגע, וגילה רק מאוחר יותר בעזרת חבר חד אבחנה, הוא שהגיטרה היקרה שלו הייתה מסומנת כ-SECOND. כלומר, גיטרה עם פגם קוסמטי במפעל. במקום להתאכזב, גארי התאהב בה אפילו יותר. "היא הייתה דחויה, לא מושלמת," הוא נזכר, תחושה שליוותה אותו עצמו לא מעט בחייו. הגיטרה הזו, עם הפגם הנסתר, ליוותה אותו במשך 45 שנים, נשברה, הודבקה, ונסעה איתו לכל חור בעולם.

אבל המהפכה האמיתית לא קרתה עם הגיטרה. היא קרתה ביום סגרירי אחד באולפן הקלטות בקיימברידג'. גארי, אז סולן של להקת פאנק בשם TUBEWAY ARMY, הגיע להקליט אלבום בכורה. בעוד שאר הלהקה פרקה ציוד, גארי שוטט לחדר הבקרה וראה מכשיר מוזר בפינה: מיני-מוג. סינטיסייזר אנלוגי מלא בכפתורים וחוגות. הוא לחץ על קליד אחד, והחדר רעד. "זה היה כמו דחפור ענק של רעש," הוא תיאר את הרגע ששינה את חייו. לא מדובר היה במוזיקה עדינה או מתוחכמת של להקות פרוג-רוק; זה היה רעש גולמי, עוצמתי, פיזי. באותו רגע, הפאנק מת עבורו, והעתיד האלקטרוני נולד. הוא שכנע את חברת התקליטים (בצעקות, יש לומר) לאפשר לו להוסיף את הצלילים החייזריים הללו לשירי הפאנק הפשוטים שלו. התוצאה הייתה מוזרה, אבל עבדה.

הסיפור מאחורי להיט הפריצה שלו, ARE FRIENDS ELECTRIC, הוא שיעור לכל מוזיקאי שחושב יותר מדי. השיר הזה, שהפך להמנון של דור שלם, היה למעשה תאונה אחת גדולה. גארי ניסה לכתוב שני שירים שונים, לא הצליח לסיים אף אחד מהם, ובייאושו פשוט חיבר אותם יחד. התוצאה הייתה שיר ארוך מדי (מעל חמש דקות), ללא פזמון אמיתי, עם קטעי דיבור מוזרים על זונה רובוטית. "זו הייתה גרסה עתידנית של קבלת פורנוגרפיה בדואר, מה שמגיע במעטפה חומה כדי שהשכנים שלך לא ידעו מה זה", הוא הסביר. "המכונות האלה שנראות אנושיות עושות שירותים שונים במעילים אפורים וכולן נראות אותו דבר. החברים בשיר הזה הם למעשה אנדרואידים".

אבל הגורל, או ליתר דיוק מפעל תקליטים נלהב, התערב. הסינגל הודפס כ-PICTURE DISC, גימיק חדשני באותה תקופה, ואספנים רצו לקנות אותו רק בגלל איך שהוא נראה. זה הספיק כדי להקפיץ אותו למצעדים, ומשם הדרך לתוכנית הטלוויזיה, טופ אוף דה פופס, הייתה קצרה.

ההופעה בטלוויזיה הייתה טראומטית ומכוננת כאחד. גארי, שהיה משותק מפחד קהל, החליט לאמץ פרסונה. אם הוא לא יכול להיות גארי ווב המפוחד, הוא יהיה "האיש מהמכונה". הוא תכנן כל תנועה, כל מבט, החליט לא לחייך לעולם, ולהביט למצלמה רק ברגעים קריטיים. התוצאה הייתה דמות קרירה ומסתורית שכבשה את בריטניה בסערה. בתוך שבועות ספורים, הוא הפך מהבחור המוזר שאף אחד לא רצה בלהקה שלו, לכוכב הכי גדול בממלכה, עם שני שירים במקום הראשון (מה שציינתי מקודם ו-CARS) ושלושה אלבומים במקום הראשון בתוך שנה אחת. השיר CARS עוסק באופן שבו אנשים משתמשים בטכנולוגיה ובמוצרים חומריים כדי לבודד את עצמם ממגע אנושי. "האמת היא שלא הלכתי בדרך הטכנולוגית בלב שלם, כמו שקראפטוורק עשתה. ראיתי בזה שכבה. הוספתי למה שכבר היה לי, ורציתי למזג את זה. יש הרבה דברים בגיטריסטים, ובנגני בס, ושירים שאני ממש אוהב שלא רציתי במיוחד להיפטר מהם".

שדרן הרדיו בבי.בי.סי, סטיב רייט, ניגן שיר של ניומן ומיד לאחר מכן התנצל בפני המאזינים ואמר שהוא הוכרח לנגן את זה ושהשיר מדכא להחריד. זה שבר את גארי לרסיסים באותה תקופה.

ההצלחה הביאה איתה גם צד אפל. אמו של גארי נזקקה להגנה משטרתית מחשש לחטיפה, הוא קיבל איומים על חייו (כולל קליע רובה שנשלח בדואר עם פתק מצמרר), והעיתונות? היא שנאה אותו. הם לעגו למראה שלו, למוזיקה שלו, ואפילו לניסיונות שלו לדבר. באחת הביקורות נכתב שעליו "לוותר בכבוד" ולספר לנכדיו איך הוא "כמעט הצליח". הלחץ היה כל כך גדול, שגארי החליט ב-1981, בשיא הצלחתו, להודיע על פרישה מהופעות חיות. זו הייתה, בדיעבד, הטעות הגדולה ביותר בקריירה שלו, טעות שממנה יקח לו עשורים להתאושש.

אם חשבתם שחייו של כוכב פופ הם מסוכנים, חכו שתשמעו על קריירת הטיס של ניומן. אחרי שפרש (זמנית) מהבמות, גארי החליט שהוא צריך הרפתקה אמיתית. לא סתם חופשה, אלא משהו שיבחן את הגבריות שלו ואת האומץ שלו. הרעיון: להקיף את העולם במטוס קל חד-מנועי.

הוא חבר לטייס בשם בוב תומפסון, ויחד הם יצאו למסע שהיה יכול לפרנס תסריט של סרט אסונות. זה התחיל עם דלתות גלגלים שנסגרו מוקדם מדי עוד לפני ההמראה הראשונה, והמשיך בסדרת אירועים מחרידים. מעל האוקיינוס ההודי, בדרך לתאילנד, המנוע החל להשתעל ולגמגם. הם היו רחוקים מהיבשה, מעל מים ששרצו כרישים, ונאלצו לחזור אחורה להודו בחירוק שיניים. הנחיתה בשדה תעופה צבאי למחצה בהודו הובילה לאחת האפיזודות ההזויות בחייו.

פקידי המכס וההגירה ההודים היו משוכנעים ששני הבריטים המוזרים הללו הם מרגלים. הם האשימו אותם בצילום בסיס צוללות רוסי (שגארי בכלל לא ידע על קיומו) וחקרו אותם שעות ארוכות. גארי ניסה להסביר שהוא כוכב פופ, אבל זה לא ממש עזר מול קצינים חמושים ועצבניים. הם נכלאו באכסניה שהייתה מלאה במשפחות רוסיות, עם לטאות במקלחת ואיסור יציאה חמור. כשהוא ניסה להתקשר לקונסוליה הבריטית לעזרה, הפקידה פשוט אמרה לו: "אתה רחוק מדי, אני לא יכולה לעזור," וניתקה. בסופו של דבר, רק התערבות של אביו והעיתונות הבריטית חילצה אותם משם.

אבל זה היה רק קצה הקרחון. בניסיון השני להקיף את העולם (הפעם בכיוון ההפוך), הם נתקלו בתקלות מנוע מעל הקוטב הצפוני, כשגארי צופה בלהבות פורצות מהמנוע בקור של מינוס 58 מעלות בתוך הקבינה. השיא הגיע מעל האוקיינוס השקט, בדרך להוואי. באמצע הלילה, בחושך מוחלט, שני המנועים של המטוס פשוט כבו. הדממה הייתה מחרידה. המטוס החל לצלול לעבר האוקיינוס השחור. גארי, באופן מוזר, הרגיש רגוע. הוא החל לתכנן את סדר הפעולות לנטישה במים (ולמפגש עם הכרישים). רק ברגע האחרון, כשהם היו קרובים לפני המים, הקרח שסתם את צינורות הדלק נמס, והמנועים שאגו חזרה לחיים.

ואם זה לא מספיק, גארי גם שרד התרסקות מטוס בבריטניה. בטיסה חזרה מקאן, המנוע כבה מעל אזור כפרי באנגליה. הטייס ניסה לנחות בשדה, אך המטוס פגע בסוללת עפר, ניתז לאוויר, שבר כנף על עמוד טלגרף והתרסק לתוך כביש. גארי יצא מזה בחיים, רק כדי לגלות שאישה מקומית שניסתה לעבור עם הרכב שלה מתחת לכנף השבורה צעקה עליו שהוא מפריע לה להגיע הביתה להכין ארוחת ערב לבעלה. העיתונות, כמובן, חגגה וטענה שהוא טייס מסוכן, למרות שהוא כלל לא הטיס את המטוס באותו רגע.

צד נוסף ומרתק באישיותו של ניומן הוא החיבור שלו לעל-טבעי, או לפחות לחוויות שאינן ניתנות להסבר רציונלי. הסיפור המפורסם ביותר, שהשפיע רבות על הדימויים באלבומיו, התרחש בתחנת הרכבת התחתית פיקדילי בלונדון. גארי וחברו גארי רובסון ירדו מהרכבת ועקבו אחרי איש מבוגר לבוש במעיל אפור וכובע, שנראה שייך לשנות ה-40. הם עלו במדרגות הנעות אחריו. האיש פנה שמאלה, והם פנו שמאלה מיד אחריו – רק כדי למצוא את עצמם מול קיר בטון. האיש נעלם כלא היה. אין יציאה, אין מעבר. החוויה הזו הותירה בו חותם עמוק, ודמותו של "האיש האפור" הופיעה על עטיפות אלבומים ובשירים רבים.

אבל זה לא נגמר שם. הבית הראשון שקנה, באזור יוקרתי, התברר כבעל "נוכחות" משלו. גארי היה משוכנע שהבית לא רוצה אותו מחוץ לחדר השינה אחרי השעה עשר בלילה. באחד המקרים, הוא וחברו שמעו קול של ילדה לוחשת "גארי". הם חיפשו בכל הבית ולא מצאו איש. בפעם אחרת, האורות בבית כבו ונדלקו מעצמם בצורה בלתי מוסברת כשחזר מאולפן ההקלטות. הפחד היה כל כך ממשי שגארי, כוכב רוק בינלאומי, ברח לישון אצל ההורים שלו למשך כמה ימים עד שהרגיש בטוח לחזור.

שנות ה-90 לא היו טובות לגארי ניומן. למעשה, הן היו אסון. אחרי שנים של דעיכה במכירות וניסיונות נואשים לקלוע לטעם הקהל ולרצות את חברות התקליטים, הוא מצא את עצמו בחובות עתק של כ-600,000 ליש"ט. הבנק איים לעקל את ביתו, והוא נאלץ למכור את אוסף המכוניות המפואר שלו, את המטוסים האהובים עליו ואת כל הציוד היקר שצבר.

מבחינה אמנותית, הוא הגיע לשפל המדרגה. בייאושו, בניסיון נואש להישמע "רלוונטי" ולהשיג השמעות ברדיו, הוא שחרר אלבום שלדבריו לא היה בו שום דבר שהוא "גארי ניומן". הוא אפילו כלל בו גרסת כיסוי לשיר של פרינס, משהו שהוא מתבייש בו מאז. "הוצאתי את האלבום הגרוע ביותר שעשיתי אי פעם, בדיוק כשהייתי צריך לעשות את הטוב ביותר," הוא הודה בכאב. הוא הרגיש מזויף, אבוד וחסר ערך. הקריירה שלו נראתה גמורה. הוא התחיל לחשוב ברצינות איזה עבודה "רגילה" הוא יוכל למצוא ואיך יתמודד עם הלעג שילווה לכך.

בנקודת השפל הזו נכנסה לחייו ג'מה אוניל. היא הייתה מעריצה צעירה ויפה שפגשה אותו לראשונה כשאמה גססה מסרטן. הקשר ביניהם התפתח לאט, כשהם התחילו לצאת באופן לא מחייב, אבל ג'מה התגלתה ככוח שאי אפשר לעצור. היא זו שניערה אותו מהרחמים העצמיים. היא אמרה לו את האמת הכואבת שכולם פחדו להגיד: שהמוזיקה החדשה שלו גרועה כי הוא מנסה להיות מישהו אחר. היא הכריחה אותו להקשיב ללהקות חדשות שראו בו חלוץ, וגרמה לו להבין שהדרך היחידה חזרה למעלה היא לחזור להיות גארי ניומן – האפל, הכבד, האלקטרוני.

היא גם דחפה אותו לצאת מהבית, לפגוש אנשים, להפסיק להתחבא. "היא הייתה בדיוק מה שאינני," הוא אמר. האהבה ביניהם פרחה, והם התחתנו בטקס מרגש בטירה עתיקה (למרות שבחתונה עצמה היא שכחה את שמו מרוב התרגשות).

אבל הדרך להורות הייתה רצופת טרגדיות. ג'מה וגארי עברו סיוט של הפלות וטיפולי פוריות כושלים. הטרגדיה הגדולה ביותר הייתה אובדנה של התינוקת הראשונה שלהם, אלפין. אחרי שראו דופק והכל נראה מושלם, בדיקה שגרתית גילתה שלעובר יש תסמונת נדירה ושהוא לא ישרוד. גארי נאלץ לראות את אשתו עוברת לידה שקטה וכואבת. הכאב היה עצום, והוא כתב עליו את השיר A PRAYER FOR THE UNBORN. למרות הכאב, הם לא ויתרו. בסופו של דבר, כנגד כל הסיכויים, נולדו להם שלוש בנות בריאות: רייבן, פרסיה ואקו. כל לידה הייתה דרמה בפני עצמה – מלידות בזק ועד סיבוכים רפואיים שאיימו על חייה של ג'מה, כולל אירוע מפחיד בו אקו התינוקת הפסיקה לנשום דקות לאחר הלידה ונזקקה לטיפול נמרץ.

בהשראתה של ג'מה, גארי חזר לאולפן הביתי שלו ויצר את האלבום SACRIFICE. הוא עשה הכל לבד, כתב על הצדדים האפלים של הנפש, על סיוטים ועל אובדן אמונה. האלבום היה כבד, גותי ולא מסחרי בעליל – וזה בדיוק מה שהקהל רצה. לאט לאט, האמינות שלו חזרה. אמנים החלו לצטט אותו כהשפעה מרכזית ולבצע גרסאות כיסוי לשיריו.

השיא הגיע כאשר טרנט רזנור הזמין את גארי להופיע איתו באולם ה-O2 הענק בלונדון. גארי היה משוכנע שהקהל ישרוק לו בוז, אבל כשהוא עלה לבמה לשיר את CARS עם ניין אינץ' ניילס, האולם רעד משאגות הערצה. זה היה הרגע שבו הוא הבין שהוא חזר. הוא כבר לא היה בדיחה של העיתונות, אלא "הסנדק של המוזיקה האלקטרונית". ניומן: "כשראיתי את טרנט רזנור מדבר עליי בהערצה, חשבתי לעצמי: אם הוא חושב שהמוזיקה הישנה שלי טובה, אולי הגיע הזמן שגם אני אחשוב ככה".

היום, גארי ניומן הוא לא רק שריד מהאייטיז. הוא אמן יוצר, רלוונטי ומוערך, שמופיע באולמות ענק. הוא מנהל את הקריירה של עצמו, נלחם על החזון האמנותי שלו, ובעיקר – הוא אבא ובעל אוהב שמצא את השקט שלו (עד כמה שאפשר) תחת השמש של קליפורניה. הוא אולי התחיל כ"אנדרואיד", אבל בסופו של דבר, הוא התגלה כאנושי יותר מכולם.