אחד הדברים שמרתקים אותי ביותר, במחקרים שאני עורך על מוסיקה, הוא הצד האנושי של מי שעושים אותה. בהרצאות המוסיקה שלי אני משתדל להביא גם הרבה מזה. הסיפור של מייקל ג'קסון הוא סיפור יוצא דופן של אדם שהצליח כל פעם להדהים אותנו מחדש - ולאו דווקא עם המוסיקה שלו.
מותו בטרם עת של מייקל ג'קסון, ב-25 ביוני 2009, עשה הרבה כדי לשכך את התפיסה הציבורית את הזמר הבעייתי, שבשנים הקודמות התמודד עם קריירה דועכת, בעיות כלכליות רבות והאשמות על התעללות מינית בקטינים שנמשכה למרות זיכויו בשנת 2005 מכל האישומים. זה אולי מבקש יותר מדי מאנשים היום לשקול מחשבות מנוגדות על כל אדם מסוים. השיפוטים שלנו, כך נראה, נוטים להיות מעובדים ל"שחור או לבן" (כמאמר להיטו של ג'קסון). המילה האחרונה על מייקל ג'קסון היא שהוא היה פרפורמר יוצא דופן - מלך הפופ, כפי שרצה להיקרא. הוא היה כוכב על, אייקון אופנה ופורץ דרך בעולם של הקליפים. התקליט שלו, THRILLER משנת 1982, נחשב לרב מכר ברמות היסטריות והיסטוריות. הוא נכנס פעמיים להיכל התהילה של הרוק'נ'רול (עם ג'קסון פייב וכאמן סולו) וקיבל מאות פרסים, כולל שלושה עשר פרסי גראמי. אבל בואו נודה בזה: אם לומר זאת בעדינות, הבחור היה גם יותר מסתם בחור קצת מוזר. הוא היה מאד מוזר.
הייתה תקופה שזאת בדיוק הייתה הדרך שבה הוא רצה להיראות. זה היה לפני ההתעללות לכאורה בילדים. לפני הנישואים הקצרים ומרימי הגבות שלו עם ליסה מארי פרסלי. לפני נישואיו לעוזרת של רופא העור, דבי רו, שילדה לו בן, פרינס מייקל, ובת, פריס מייקל קתרין. לפני לידתו המסתורית של בן נוסף, פרינס מייקל השני אשר בשנת 2002 ג'קסון הראה אותו לראווה ממרפסת מלון בקומה הרביעית בברלין וזה כמעט הסתיים בנפילתו של הפעוט אל סוף חייו. זה היה לפני שג'קסון ניסה לטהר את שמו בראיונות טלוויזיה עם דיאן סוייר ואופרה ווינפרי. לפני אלבומים כמו DANGEROUS, HISTORY ו-INVINCIBLE שנתקלו באדישות מצד הציבור. ולפני שמרטין באשיר עשה עליו סרט תיעודי הרסני שהאיר זרקור על נפשו המרופטת של ג'קסון באופן בלתי נתפס.
וזה היה לפני שהזמר נטש את חוות NEVERLAND האגדית שלו, עבר למזרח התיכון, וביסס את תקוותיו לקאמבק מנצח בסדרה של חמישים קונצרטים באצטדיון O2 בלונדון, שמעולם לא קרה, כמובן, למרות שהחזרות תועדו בסרט THIS IS IT. עם זאת, כש-THRILLER שלט במצעדים, העולם היה בכף ידו (עם כפפה או בלעדיה) של ג'קסון. החברים הכי טובים שלו היו באבלס השימפנזה ואליזבת טיילור. הוא יצא עם דיאנה רוס, ברוק שילדס וג'ודי פוסטר, ואפילו נערך לכבודו טקס בבית הלבן עם הנשיא רונלד רייגן. בתקופה זו ג'קסון נתפס כאקסצנטרי שפיר. על פניו (תרתי משמע) נראה היה כי הוא משתנה, ככל הנראה בגלל ניתוחים פלסטיים, אבל זה עוד היה אז בגדר משהו לא סנסציוני. אבל יותר מטריד, עורו של ג'קסון נראה מלבין והוא החל להופיע בפומבי עם איפור כבד. ג'קסון הסביר שהוא סבל מוויטיליגו, הפרעת עור הגורמת לדה-פיגמנטציה, טענה שקיבלה אישור בנתיחה שלו. אבל השמועות על הלבנת עור נמשכו. דבר כזה שמר את שמו של ג'קסון בעיתונות. הוא בנה הרבה מהמיתוס שלו על ידי שתילת סיפורים בעיתונות, בתקווה לעולם לא
לעזוב את עניין הציבור בו. כמו כן, משנה לשנה נדהמו האנשים לגלות את פניו של ג'קסון מתעוותים, עד כדי כך שאפו הפך קטן מדי באופן מבהיל.
בין הסיפורים המפורסמים ביותר מסוג זה הייתה התפיסה שהוא ישן בתוך תא חמצן. מכשירים דמויי צינור אלה, המציפים את רקמות הגוף חמצן טהור תחת לחץ ברומטרי מוגבר, משמשים לטיפול בקורבנות של כוויות. ג'קסון ראה אחד כזה במרכז הרפואי בלוס אנג'לס שהוא עזר להקים, לאחר שעבר טיפול בכוויות שנגרמו מתאונה ידועה לשמצה בעת צילום פרסומת לפפסי. אחרי שאחד הרופאים שם שיערו ששינה בתא כזה יכולה להאריך חיים, ג'קסון, שרצה להיות צעיר לנצח, בחן לקנות אחד אבל המנהל שלו דאז הניא אותו מזה. ובכל זאת, ג'קסון ביקש להצטלם בחדר הזה, ובשנת 1986 התמונה הודלפה לנשיונל אנקווירר.
התמונה לוותה בסיפור המצביע על כך שג'קסון משתמש בחדר בניסיון לחיות עד גיל 150. שום דבר מזה לא היה נכון, כמובן. אבל לאנקווירר לא הייתה סיבה לא להאמין בכך. וגם לא עיתונים, מגזינים, טלוויזיה ורדיו רבים אחרים שבחרו לרוץ עם הסיפור. עד מהרה, התמונה נראתה בכל רחבי העולם. עבור ג'קסון, המתיחה הייתה מאלפת. באופן לא מפתיע, הוא רכב על הגל הזה.
במהלך טיול לאנגליה, ג'קסון קיבל גישה מיוחדת לצפות בעצמות של ג'וזף מריק (לעתים קרובות מזוהה באופן שגוי כג'ון מריק), שכינויו היה איש הפיל. ג'קסון היה מוקסם ממריק, לאחר שראה את סרטו של דיוויד לינץ' משנת 1980 בכיכובו של ג'ון הארט. ג'קסון הזדהה עם הבדידות העמוקה ומעמד האאוטסיידר של מריק.
הביקור נתן השראה לתרגיל המתיחה הבא של ג'קסון עם הצעה לקנות את עצמות איש הפיל, או לפחות לספר לעיתונות שהוא הציע הצעה. שוב זה עבד, אם כי הפעם קצת יותר מדי טוב, וכאשר העיתונות בדקה עם המרכז הרפואי של בית החולים בלונדון כדי לאמת את הסיפור, זה ניסה להשתיק את העניין. אז, בשנת 1987, פורסם שג'קסון הציע מיליון דולר עבור השרידים של מריק ובית החולים, מזועזע דיו, דחה את ההצעה. ג'קסון האשים את התקשורת בשני הסיפורים, למרות ששניהם היו יצירה משלו.
בשנת 1993, הוא אמר לאופרה ווינפרי, "אני מוכן לסלוח לעיתונות, או לסלוח למישהו. לימדו אותי לאהוב ולסלוח, מה שאני עושה נמצא בלב שלי, אבל בבקשה אל תאמינו לדברים המטורפים והמזעזעים האלו". מייקל ג'קסון הפך לאיש מוזר מאד ובמקומות רבים כינו אותו WACKO JACKO. הטרגדיה שלו הלכה וגברה עד כדי יציאה משליטה. דבר אחד בטוח - בתחום הזה הוא לא אכזב את התקשורת ואת הקהל הצמא לסקופים.
רוצים לגלות כיצד חטף מייקל ג'קסון מפול מקרטני את שירי הביטלס? תלחצו לקריאה פה.
בלוג מוסיקה - כל מה שרציתם לדעת על מוזיקה - ועוד קצת.
הנכם מוזמנים לשתף את הבלוג עם חבריכם.
רוצים לשמוע עוד הרצאות מעניינות על הופעות מוסיקה? זמרים ישראליים? להקות רוק? הביטלס? תקליטים? רוק מתקדם? ועוד מגוון נושאים? מוזמנים ליצור איתי קשר. בינתיים, בואו ליהנות גם מפודקאסט מומלץ ומבלוג המוסיקה באתר.