top of page
Search
  • Writer's pictureNoam Rapaport

רוק מסביב לשעון - מה קרה ברוק והפופ של פעם ביום אחד - 20 במאי

Updated: 6 days ago



כל יום מציין אירועים משמעותיים בהיסטוריה של מוזיקת הרוק והפופ, עם שפע של אנקדוטות פורצות דרך שהתרחשו בעשורים קודמים. כשאנחנו מסתכלים אחורה בזמן, על היום הזה בתולדות המוזיקה, אנחנו נזכרים ברגעים המדהימים שעיצבו את נוף הרוק והפופ, החל מיציאתם של תקליטים אגדיים, הופעות איקוניות וגם דברים משמחים לצד עצובים שקרו לאמני המוזיקה המובילים.


כחובבי מוזיקת רוק, אנחנו לא יכולים שלא לחוש תחושת נוסטלגיה כשאנחנו מהרהרים באירועים הבלתי נשכחים שהתרחשו אז. הנכם מוזמנים לצלול איתי למנהרת הזמן עם אירועי פופ ורוק בז'אנרים במוסיקה שאספתי עבורכם ממקורות שונים שאינם ברשת. אהבתם וברצונכם לקבל עוד ועוד? בשביל זה בניתי עבורכם הרצאות העשרה מעניינות ופודקאסטים מומלצים.


אז מה קרה ב-20 במאי בעולם של רוק קלאסי?


ב-20 במאי בשנת 2013 מת ריי מנזארק, האורגניסט של להקת הדלתות, במרפאה ברוזנהיים, גרמניה, לאחר מאבק בסרטן. הוא היה בן 74.



מנזארק היה חולה במשך מספר חודשים בסרטן בצינורות המרה ומת בשעה 15:30 כשאשתו, דורותי, ושני אחיו, ריק וג'יימס, היו ליד מיטתו.


הוא הקים את להקת הדלתות בשנת 1965, עם ג'ים מוריסון לאחר ששניהם נפגשו במקרה בחוף ונציה שבקליפורניה. הלהקה המשיכה להיות אחת האטרקציות המצליחות והקוטביות יותר של שנות השישים ומכרה יותר מ-100 מיליון אלבומים ברחבי העולם. עם זאת, מוריסון משך לא מעט אש וגרם גם לחבלות תדמיתיות חמורות בה.


לאחר מותו של מוריסון בשנת 1971, ניסה מנזארק, עם שני חבריו הנותרים בלהקה, להמשיך את להקת הדלתות, אך ללא ממש הצלחה והוא פנה לקריירת סולו.


"התעצבתי מאוד לשמוע על פטירתו של ידידי וחבר הלהקה ריי מנזארק היום", אמר גיטריסט הלהקה, רובי קריגר. "אני פשוט שמח שהצלחתי לנגן איתו את שירי הדלתות בעשור האחרון. ריי היה חלק עצום מחיי ותמיד אתגעגע אליו”.


מתופף הלהקה, ג'ון דנסמור, מסר אז "לא היה אף נגן מקלדת על פני כדור הארץ המתאים יותר לתמוך בשירתו של ג'ים מוריסון. ריי, הרגשתי באופן מסונכרן איתך מבחינה מוזיקלית. זה היה כאילו שאנחנו שניים עם מוח אחד, מחזיקים את הבסיס לרובי וג'ים לצוף מעלינו. אתגעגע לאחי המוזיקלי”.


הרצאות מוסיקה על להקת הדלתות ("הרוכבים בסערה") ועוד, להזמנה באתר זה.


ב-20 במאי בשנת 1967 נערכה השמעת בכורה מוקדמת לאלבום סרג'נט פפר של הביטלס. ההשמעה נעשתה ברדיו בי.בי.סי, בתוכנית WHERE IT'S AT עם השדרן קני אוורט.


כל שירי האלבום של הביטלס הושמעו שם חוץ מהקטע האחרון, A DAY IN THE LIFE, בגלל שהבי בי סי החרים אותו, יום לפני שידור התוכנית, עקב רמיזות על סמים. ג'ון לנון ופול מקרטני התראיינו לתוכנית וסיפרו על תהליך הכנת האלבום.


אוורט, שנכח יום קודם לכן במסיבה מיוחדת שערכו הביטלס בביתו של מנהלם בריאן אפשטיין, הקליט אותם שם והשמיע את הערותיהם.


ב-20 במאי בשנת 1970 נערכה ברחבי אנגליה הקרנת הבכורה של הסרט LET IT BE עם הביטלס.


חברי להקת הרולינג סטונס וגם חברי פליטווד מאק הגיעו לצפות בסרט העגמומי הזה. באו לצפות גם הזמרת לולו, הזמרת מארי הופקין, סיר ג'וזף לוקווד (נשיא חברת התקליטים EMI), הבמאי ריצ'רד לסטר ואפילו סינת'יה לנון (אשתו לשעבר של ג'ון לנון) וג'יין אשר (ארוסתו לשעבר של פול מקרטני).


קהל רב צבא על בתי הקולנוע והמשטרה הייתה צריכה לדאוג לסדר. חברי הביטלס, שנודע לציבור כי להקתם כבר התפרקה, לא הגיעו לצפות בסרט.


ב-20 במאי בשנת 1968 קרה דבר טראגי-מטלטל בלהקת הפופ, לוס בראבוס.



בשנת 1966 נהנתה הלהקה הספרדית, לוס בראבוס, מהצלחת השלאגר BLACK IS BLACK, שכיכב רבות במצעדי הפזמונים וברחבות הריקודים, עם צלילי מאצבעותיו של מנואל פרננדז. שחור הוא שחור, קבע השיר בעל הקצב השמח והססגוני, אך השחור האמיתי כיסה את סיפורה של הלהקה ב-20 במאי 1968. עד אז היה פרננדז המאושר באדם, כשהתחתן עם בחירת לבו, אך הגורל רצה והמכונית בה נסעו השניים התנגשה במשאית. לוטי ריי, שהייתה בהריון, נהרגה מיד ופרננדז בן ה-23, מוכה היגון, התאבד ביריה בביתו שבמדריד, שלושה שבועות לאחר מכן. המילים שבלהיט, "שחור הוא שחור / אני רוצה שהבייבי שלי תחזור", לא נשמעו מעולם יותר מוחשיות וכואבות.


ב-20 במאי בשנת 1981 יצא האלבום THE FOX של אלטון ג'ון. אחד השירים בו, ELTON'S SONG, נפסל לשידור בתחנות רדיו רבות שלא אהבו את מילותיו, של טום רובינסון, שדיברו על הומוסקסואליות. הלהיט המוביל מהאלבום נקרא NOBODY WINS.



זה היה אמור להיות התקליט הראשון של אלטון במסגרת העסקה החדשה שלו עם חברת התקליטים, גפן רקורדס, שהחתימה זמן קצר לפני כן את חברו הקרוב, ג'ון לנון, שהספיק להוציא בה תקליט אחד לפני שנרצח ("פנטזיה כפולה"). אבל כשפנה אלטון לדייויד גפן, נשיא החברה, לקבל אישור על כמה שירים שהציע לתקליט - הם נדחו וזה הרגיז את אלטון עוד יותר. הוא נאלץ להכין שירים אחרים. להיט מינורי מהתקליט נרשם עם NOBODY WINS, שהושר לפני כן בצרפתית על ידי ג'אניק פרבוק. אלטון אהב את השיר, אותו שמע ברדיו בעת שהיה תקוע בפקק תנועה בריביירה הצרפתית. הוא לקח אותו לתמלילן, גארי אוסבורן, וזה שם על הלחן מילים על התפוררות נישואים.


על פני השטח, התקליט נראה כמו אוסף אקראי של שירים ממקורות שונים. עם זאת, היו כמה שעסקו

בנושאים אישיים היקרים ללבו של אלטון. הוא שר על הנישואים האומללים של הוריו, על אהבתו בחור אחר, ובסתר, על אחד מהחברים הנוכחיים שלו. הוא שיחרר פה גם הצהרה פוליטית והונאות. אבל באופן כללי, מבקרי המוסיקה שנאו את התקליט.


הנה מה שנכתב בזמנו על התקליט בביקורת ברולינג סטון:

"עם התקליט הזה, מצא סוף סוף מלך הפופ-רוק של שוק הסבנטיז איזון נוח בין מאמצים 'רציניים' לבין הדחף שאי אפשר לעמוד בפניו לייצר סינגלים טובים. לשם שינוי, אין באלבום שירים שנועדו רק לסתום חורים, ושירתו של אלטון ג'ון חפה הפעם מהיסטריה וחוצפה. יש פה אחד עשר שירים המהווים את האוסף הטוב ביותר שלו מזה שנים.


נראה שאלטון נחוש להחזיר לעצמו את האחיזה בפופ המיינסטרים שאיבד אחרי התקליט ROCK OF THE WESTIES. שישה שירים הופקו פה על ידי כריס תומאס, שהצלחתו עם הפריטנדרס הפכה אותו לאחד מאלכימאי הסאונד החמים ביותר בימינו. בשיר NOBODY WINS חותם תומאס את הקול העגום של הכוכב במעטפת מתכתית של אפקטים נוצצים המונעים על ידי כלי הקשה מסונתזים. עם המלאכותיות המבריקה וההנעה המכנית המטלטלת שלה, מדובר במוזיקה פופולרית מבריקה במיוחד הבאה בתבנית של הלהיט "עיני בטי דייוויס" והלהיטים של בלונדי.


מכיוון שאלטון ג'ון עבד עם ארבעה תמלילנים (ברני טאופין כתב את המילים לארבע מנגינות. גארי אוסבורן כתב עוד ארבע, טום רובינסון אחד, והקלידן ג'יימס ניוטון הווארד העניק קטע אינסטרומנטלי), התקליט מקפל בו רגשות משלימים.


האם THE FOX יקים מחדש את אלטון ג'ון כמעצמת פלטינה? לא סביר, מכיוון שהאורות עדיין כבים בכל רחבי עולם הקרקס של אמן הפופ הזה. בסופו של דבר, השועל נשמע פחות כקאמבק מאשר כקודה (סיומת מוזיקלית) חיננית ובוגרת לשנות העבר של הפופ, כאשר קפטיין פנטסטיק שלט בזירה והשמפניה לא הפסיקה לזרום".


בזמן שהתקליט יצא, היה קרב מאחורי הקלעים בין חברת התקליטים לשעבר של אלטון, MCA, לבין החברה החדשה שלו, גפן רקורדס. חברת MCA טענה שאלטון חייב לה אלבום נוסף כדי לקיים את החוזה. בתגובה, אלטון העביר לחברת MCA את ההקלטות המקוריות שעשה עם מפיק המוזיקה השחורה, ת'ום בל, בשנת 1977, וטען שאלה מהווים את קיום הבטחתו. MCA לא הייתה משועשעת מהניסיון וסירבה לקבל שישה שירים בתור תקליט. לאחר מריבות משפטיות רבות, MCA החזיקה בששת השירים כשמגבלות הזמן של החוזה המקורי פגו בינתיים, וזה הותיר את אלטון חופשי להמשיך להקליט עבור גפן רקורדס.


ב-20 במאי בשנת 1971 הופיעה להקת הצ'רצ'ילים, תחת השם ג'ריקו ג'ונס, במועדון MARQUEE בלונדון.

הסיפור השלם של להקת הצ'רצ'ילים ועוד המון להקות ואמנים חשובים בעולם של רוק ישראלי, בספר המיוחד השני שכתבתי, כמו גם בסדרת הרצאות להזמנה אליכם מאתר זה.


ב-20 במאי בשנת 1966, הופיעו פיט טאונסנד ורוג'ר דאלטרי מלהקת המי במועדון 'ריקי טיק קלאב' בווינסדור שבלונדון, עם הבסיסט והמתופף מלהקת החימום שהייתה לפניהם. היה זה אחד הרגעים הנפיצים יותר במחנה הלהקה.


זה היה ערב שישי בברקשייר, כשקית' מון ליווה את חבר הביץ' בויז, ברוס ג'ונסטון, לצילומי תכנית הטלוויזיה READY STEADY GO, ששודרה בשידור חי. בינתיים התכוננו הגיטריסט פיט טאונסנד והזמר רוג'ר דאלטרי לקראת הופעתה של הלהקה, באותו ערב, במועדון 'ריקי טיק' שבניוברי.


השעון תיקתק ומון לא הגיע להופעה. גם בסיסט הלהקה, ג'ון אנטוויסל שהתלווה למון וג'ונסטון למסיבה שאחרי הצילומים, לא הגיע להופעה. שני אלו הגיעו למועדון שבניוברי, באיחור של שעתיים. ואם זה לא מספיק, הם כעסו לגלות שטאונסנד ודאלטרי התחילו להופיע בלעדיהם, כשעמם על הבמה הבסיסט קולין סטאנדינג והמתופף ג'ף בראון, שהיו חברים בלהקת החימום, 'הצליל של ג'ימי בראון'.


אנטוויסל ומון החליפו את סטנדרינג ובראון על הבמה ובן רגע החל לעוף מטר של קללות לעברם שבמהרה הפך לאלימות פיזית.קית' מון נפצע בעינו וברגלו, שלאחר מכן קיבלה שלושה תפרים. זאת כי דאלטרי תקף אותו עם סטנד המיקרופון שלו וטאונסנד לא נותר חייב ותקף אותו בגיטרה שלו. הריב נמשך אל חדר ההלבשה, שם התנפץ חלון, נשבר כיסא וכוסות זכוכית התנפצו גם הן.


בדרכו החוצה משם נתקל מון בכתב עיתון NME והודיע לו שהוא וחברו הבסיסט עוזבים את הלהקה ויופיעו כצמד. השניים נוסעים משם במהירות למשרד הניהול של הלהקה ושם מודיעים למנהל ההמום את כוונתם.

ההחלטה לפרוש מהלהקה לא הייתה ספונטנית אצל מון; ארבעה ימים לפני התקרית הזו הוא כבר תכנן לעזוב את להקת המי, כשהקליט בסודיות עם ג'ף בק ובראשו מתרוצץ התסכול ממה שקורה בתוך להקתו, כשטאונסנד נחשב כותב השירים העיקרי בה וכך הוא משלשל לכיסיו כסף רב ומותיר את השאר מאחור.


ב-20 במאי בשנת 1991 יצא באנגליה אלבום חדש לפול מקרטני. מדובר בהקלטת מופע האנפלאגד שהוא ולהקתו עשו לרשת MTV. הכותרת המשנית של התקליט היא "הבוטלג הרשמי".



ההצלחה של ההופעה האקוסטית ב-MTV עודדה אז את פול לצאת לסיבוב הופעות שכזה. "רק רציתי לצאת ולעשות כמה הופעות אמיתיות בפני אנשים אמיתיים. אני אוהב לראות איך האנשים מאחור נראים. רק רציתי לראות מה זה להרגיש כשמופיעים במקומות קטנים שבהם כולנו מזיעים ונהנים. אני רק רציתי לנסות ולראות איך זה יהיה אם ננסה לכבוש מחדש קצת מהרוח של הימים ההם".


הנה הביקורת על התקליט מאז, ברולינג סטון: "זו מהדורה מוגבלת ועדיין, הקונצרט הזה, בן שבעה עשר שירים, בכל זאת יכול להתברר כאלבום משמעותי עבור פול מקרטני - הרבה יותר מאייטם נוסף עבור האספנים.


רוב ההופעות הללו, שהוקלטו בלונדון בינואר האחרון עבור תכנית אנפלאגד של MTV, מציעות פופ אקוסטי חזק וישר. בליווי הבסיסט האמיש סטיוארט, הגיטריסט רובי מקינטוש, הפסנתרן והאקורדיוניסט פול וויקס, המתופף בלייר קנינגהם ולינדה מקרטני, פול מקרטני ממציא מחדש אוצרות. 'זה כל כך לא רשמי, נתחיל שוב!', הוא אומר לאחר ששכח לראשונה את שורות הפתיחה של WE CAN WORK IT OUT.


בניגוד חריף להופעות האיצטדיונים של מקרטני בשנה שעברה, הנקודה החשובה של אנפלאגד אינה קשורה לנוסטלגיה: הדגש הוא על השירים של מקרטני, בתקליט זה, מקרטני תופס, בקול בטוח ואפקטיבי, חלק מהנונשלנטיות האקוסטית של הטראוולינג ווילבריז. בפעמים אחרות הוא נראה כז'ואאו ג'ילברטו האנגלי - זמר פופ וכותב שירים אפי של המדינה שמשנה סגנונות מקומיים בזמן ששאר העולם מקשיב. אם אלבום האולפן הבא של מקרטני ימצא דרך לשמור על הבהירות, המטרה, האופי והאסרטיביות של הקונצרט הזה, אף אחד לא ידבר על מהדורות מוגבלות".


גם זה קרה ב- 20 במאי:</