top of page
  • תמונת הסופר/תNoam Rapaport

רוק מסביב לשעון: מה קרה ב-30 בנובמבר בעולם הרוק

עודכן: 28 בינו׳


כל יום מציין אירועים משמעותיים בהיסטוריה של מוזיקת הרוק והפופ, עם שפע של אנקדוטות פורצות דרך שהתרחשו בעשורים קודמים. כשאנחנו מסתכלים אחורה בזמן, על היום הזה בתולדות המוזיקה, אנחנו נזכרים ברגעים המדהימים שעיצבו את נוף הרוק והפופ, החל מיציאתם של תקליטים אגדיים, הופעות אייקוניות וגם דברים משמחים לצד עצובים שקרו לאמני המוזיקה המובילים.


כחובבי מוזיקת רוק, אנחנו לא יכולים שלא לחוש תחושת נוסטלגיה כשאנחנו מהרהרים באירועים הבלתי נשכחים שהתרחשו אז. הנכם מוזמנים לצלול איתי למנהרת הזמן עם אירועי פופ ורוק בז'אנרים במוסיקה שאספתי עבורכם ממקורות שונים שאינם ברשת. אהבתם וברצונכם לקבל עוד ועוד? בשביל זה בניתי עבורכם הרצאות העשרה מעניינות ופודקאסטים מומלצים.


אז מה קרה ב-30 בנובמבר (30.11) בעולם של רוק קלאסי?


חקר, ערך וכתב: נעם רפפורט


הציטוט היומי: "אפילו לא ידעתי מה יש לנו ביד. הייתי בן 19 כששמעתי את ההקלטות של החזרה הראשונה שלנו. כלומר, זה באמת לא היה דבר יפה. זה לא היה אמור להיות דבר יפה. זה היה רק ​​שחרור של אנרגיה אבל זה הרגיש כמשהו שתמיד רציתי. מאז היו לי כמה דפיקות לא טובות, שלא משנה מה יקרה, תמיד יגבו ממני את המחיר שלהן. אני יודע שסוג הראייה שלי, או האלמנט חסר הדאגות שהיה לי, נעלם מיידית כאשר עברתי את תאונת הדרכים שלי בשנת 1975. סוג זה של 'אני אטרוף את העולם עכשיו' נעלם לחלוטין. אבל לא הפסקתי לשיר. בדיוק הופעתי ב-POTTERIES, מחוז באנגליה שבו הם מייצרים פורצלן. שרתי שם באולם שלא הופעתי בו חמש עשרה שנה, ושרתי יותר טוב ממה ששרתי בחיי. אני לא רואה את החיים במונחים של שירה מול 60,000 איש בפונטיאק סילברדום. זה קו דק כל כך בין לילה נהדר ללילה ממוצע. ההתלהבות שלי ויכולת הנתינה שלי חשובה יותר מגודל קבלת הפנים. הסיפוק היום הוא גדול. זה חשוב כי אני מנסה להניע איזשהו מהלך בתנאים שלי, בלי ההיסטריה שהייתה משותפת רק לאותה תקופה גדולה. אני לא רוצה להיתלות בשם לד זפלין ולהגיד, 'הנה זה שוב. מוטב שאמעיט פה בקלידים'. אני לא לד זפלין. אני רק הדמות הזו שכל הזמן אומרת, 'אני לא לד זפלין', אבל אני מאד רוצה להיות שוב בלד זפלין. אם הזמן יאפשר לזה לקרות או לא, אני לא יודע. לד זפלין תצטרך להיות שילוב של מה שהיה ומה שצריך להיות. זה משהו שיצריך הרבה עבודה קפדנית. לד זפלין תצטרך לצאת לקהל עם כל הגאווה שהייתה לה בתחילה. אני חושש שיש הרבה להקות שעושות איחודים בשביל זה ומגלות שזה כבר לא נמצא. אני מאמין שהכוח עדיין קיים בין ג'ימי פייג' לביני. לא צריך לעודד את לד זפלין להפוך שוב ללד זפלין. זה יקרה או שזה לא יקרה" (רוברט פלאנט)



ב-30 בנובמבר בשנת 1978 יצא אלבום האוסף GREATEST HITS של להקת סטילי דן.



ובכן, קודם כל זה קצת מוזר בעיניי לראות אלבום של להקה כה מתוחכמת זו שמקבל את השם הכי שבלוני שיש בתחום אוספי שירים. אבל מה שמקבלים באלבום כפול זה הוא מנה הגונה של השופרא דשופרא. וזה עוד לפני שיצא האלבום GAUCHO, שחתם לזמן מה את כל הסיפור.


חברת התקליטים, שידעה להגביר מכירות היטב, דאגה להוסיף למארז שיר שלא יצא קודם לכן. זה הוא HERE AT THE WESTERN WORLD, שהוקלט לאלבום THE ROYAL SCAM, אך בסוף הוחלט לשים אותו בצד.

ובכן, אין רגע דל אחד באלבום זה, שנפתח (איך לא) עם הלהיט DO IT AGAIN המהפנט. כרגיל אצל סטילי דן, המילים קשות לפירוש והבנה, אך הן יושבות באופן מושלם על מלודיה קליטה ועיבוד מהודק. זו נוסחת הקסם של המותג הזה, שהנהיג דונלד פייגן ביחד עם וולטר בקר.


כל שיר באלבום הזה עושה חשק לרוץ ולשמוע את האלבום השלם ממנו הוא הגיע, וזה כנראה הטריק השיווקי המקורי של חברת התקליטים. לפזר ממתקים קטנים שיגרמו לילדים לרוץ לחנות כדי לקנות עוד ועוד.


בין השנים 1977-1972 הוציאה סטילי דן שישה אלבומי אולפן. מספיק בשביל לדלות מהם אוסף ראוי. אך האם ראוי לקרוא לו "הלהיטים הגדולים ביותר?", שכן רובם הגדול לא הגיע למקומות גבוהים במצעדים, אבל הלהיטים הגדולים אינם ההישגים המסחריים של השירים כי אם הצלילים בהם המופקים להפליא.


מי שמכיר את הלהקה היטב, לא באמת זקוק לאלבום הזה, אלא אם כן אתם חייבים שיר אחד שלא הופיע עד אז באף מקום אחר ושמו HERE AT THE WESTERN WORLD, שהוקלט במהלך הסשנים לאלבום THE ROYAL SCAM. מי שרוצה לאסוף את כל חומריה במקום אחד, בשבילו יצא המארז CITIZEN. אבל אם יבוא אליכם מישהו ויגיד "יש לי פטיפון, אני לא מכיר את סטילי דן ואני רוצה להשיג משהו שיאגד לי את השירים הכי ידועים שלהם במקום אחד" - תכוונו אותו לשם ותגידו לו שיחזור אליכם להמשך תידרוך.


רוצים את כל הסיפור של סטילי דן? הוא נמצא בלחיצה פה.


ב-30 בנובמבר בשנת 1950 נולד דני סנדרסון, שאין לי מספיק מילים כדי להסביר כמה הוא השפיע עלי מוסיקלית, מאז שאני זוכר מי אני ועד היום. אז אסכם זאת כך - דני הוא מוסיקאי עם רעיונות מדהימים, הוא גיטריסט משובח ומקורי, תמלילן בחסד עליון ובנאדם שהלוואי והמון מוסיקאים אחרים היו כמוהו.



וב-30 בנובמבר בשנת 1949 נולד מתי כספי, מגדולי המוסיקאים בישראל. זכיתי להיפגש עם מתי ולראיינו לעומק לספרי השני. מה שהוא סיפר לי? זה פרייסלס! ובין לבין גם דיברנו על שיטות להכנת לימונצ'לו וליקר תפוזים סינים.



ב-30 בנובמבר בשנת 1979 יצא האלבום הכפול של פינק פלויד, THE WALL. סיפור תהליך הכנתו הוא עגום ביותר ולכן בחרתי להציגו לכם, כשליקטתי פרטי מידע מהמון מקורות שונים והדבקתי לסיפור אחד מרתק ועצוב.



הנה סיפור בניית החומה. אבל קודם, בואו תכירו את הדמויות:

רוג'ר ווטרס - בסיסט, זמר, מפיק, כותב שירים

דייויד גילמור - גיטריסט, זמר, מפיק

ריק רייט - קלידן

ניק מייסון - מתופף

ג'ראלד סקארף - צייר

בוב אזרין - מפיק


הלהקה עצמה כבר קרסה בעת הכנת THE WALL והיה זה למעשה מסע סולו של רוג'ר ווטרס עם נגנים אורחים, כשכל המוצר יוצא תחת שמה של פינק פלויד, כדי להבטיח מכירות טובות במצב כלכלי רעוע מאד בו הייתה הלהקה אז, עם חובות גדולים בגלל השקעות לא טובות. הביקורות בעיתונים היו רחוקות מלשבח; עיתון המוזיקה SOUNDS פירסם כי זה 'האלבום הגרוע ביותר של פינק פלויד. הוא מלא במוזיקה עייפה עם סאונד הפקה לסנילים, שנשמעת כמו הרגע בו גורדון לייטפוט פגש את פיט טאונסנד בטריפ הזייה רע מאד'. עיתון NME פרסם כי מדובר באלבום עמוס בקלישאות ומשעמם בהתאם ועיתון מלודי מייקר פרסם כי 'אני לא יודע אם זה אלבום גאוני או נוראי, אך בעיניי הוא משכנע'.


ברולינג סטון נכתב אז בביקורת עליו: "למרות שהוא לא מסכן בשום אופן את המעמד המוזיקלי של הצד האפל של הירח (שעדיין במצעדים כמעט שבע שנים לאחר יציאתו), האלבום השנים-עשר של פינק פלויד הוא ההישג הרטורי המדהים ביותר של הלהקה, על פני שלוש עשרה שנות קריירה. כשהוא מותח את כישרונותיו על פני ארבעה צדדים, הבסיסט רוג'ר ווטרס, שכתב את כל המילים ואת רוב המוזיקה כאן, מקרין חזון אפל ורב-שכבתי של החברה המערבית שלאחר מלחמת העולם השנייה (ובעיקר הבריטית). זה כה עגום וחומצתי עד כדי כך שזה גורם למחרפנים עכשוויים כמו רנדי ניומן או, נניח, ניקו להיראות כמו פיטר פן וטינקר בל.


מעוצב כמעין מבוך מעגלי (המילים האחרונות בצד רביעי מתחילות משפט שהושלם במילים הראשונות בצד הראשון), החומה אינו מציע יציאה למעט טירוף בעולם שנכון ברשעות לשתק את אזרחיו בכל רמה של מאמץ. התהליך - עבור בני דורו של ווטרס, לפחות - מתחיל בלידה בעיוותים המחניקים של אהבת האם. ואז יש כמה תהפוכות הזכורות במעורפל מהבליץ של ימי המלחמה: 'האם אי פעם תהיתם / למה היינו צריכים לרוץ למקלט / כשההבטחה לעולם חדש ואמיץ /נפרשה מתחת לשמים כחולים צלולים?'


בבתי ספר המנוהלים על ידי הממשלה, ילדים מתייסרים ומושפלים באופן שיטתי על ידי מורים אשר האמת עליהם מתרחשת כשהם הולכים הביתה בלילה ונשותיהם השמנות והפסיכופטיות דופקות אותם.

כפי שרוג'ר ווטרס רואה זאת, אפילו ההצלחה הנוצצת ביותר בהמשך חייו - במקרה שלו, כוכבות הרוק הבינלאומית - היא לעג בגלל תמותה. נשים נתפסות כשקי חבטות מיניות בלתי ניתנות לבחינה, וגברים נותרים בהכרח לבדם להתפרע בתסכול בלתי נסבל יותר ויותר. החומה הזו של התניה יוצרת סוף סוף בית סוהר. זה חומר מאוד קשה, ורחוק מסימן היכר של אלבום להיט".


הביקורות לא מנעו מאלבום זה להגיע למקום השלישי במצעד הבריטי ולמקום הראשון במצעד האמריקני. בהדפסה הראשונה לא היה קרדיט לשאר חברי הלהקה או מוזיקאים נוספים, חוץ מהמילים 'נכתב על ידי רוג'ר ווטרס'. עטיפות התקליט, מסוף שנות השמונים והלאה הוסיפו את שמות האחרים.



היסוד לבניית החומה הושם ב-8 ביולי 1977, כשלהקת פינק פלויד הופיעה את הופעתה האחרונה, בסיבוב לקידום תקליטה "אנימלס". שם הסיבוב היה IN THE FLESH וזה קרה במונטריאול, קנדה.


גילמור: "אני זוכר שלא נהניתי מהמופע הזה. הופענו באיצטדיון שעדיין לא סיימו לבנות אותו. כל כך לא נהניתי מהמופע שבהדרן הלכתי לשבת ליד אנשי הסאונד, במקום לנגן. זה ודאי לא עזר לרומם את מצב רוחו של רוג'ר, שכנראה כל כך היה נסער ומעורער עד שירק מהבמה בפניו של מעריץ ".


ווטרס: "אני לא זוכר אם גם הרבצתי לו או לא. באותו מופע ירו זיקוקים באמצע שיר שקט שניסיתי לבצע וזה עירער אותי. אז צץ הבחור הזה שלא הפסיק להשתגע מול הפרצוף שלי. הוא ממש הסיח את הריכוז שלי, אז ירקתי בפניו ומיד לאחר מכן נבהלתי מהמעשה שלי".


מייסון: "ובכן, רוג'ר הוא לא אדם נינוח. אבל הופעות באיצטדיונים הן הופעות לא קלות וכל מה שאנחנו באמת רואים מהבמה, בים האנשים הזה, הוא רק את השורות הראשונות. בהופעות כאלה אין סידורי ישיבה מאורגנים ואנשים בקדמת הבמה מגוונים בהתנהגותם. חלק צועקים את מילות השירים. אחרים עושים תנועות של גיטרה באוויר וחלק מתעלפים בדיוק כשהמופע מתחיל, כי חיכו בקדמת הבמה זמן רב מאד בשביל לשמור על מקומם שם. בהופעה הזו הייתה קבוצה קטנה אך נלהבת מדי שנעמדה בקרבת הבמה. חברי הקבוצה היו רעשניים ואף צעקו לעברנו שמות של שירים שהם רוצים שננגן. ורוג'ר תפס בעינו את אחד המתפרעים שצעק לו לנגן את CAREFUL WITH THAT AXE EUGENE, איבד את זה וירק עליו".


גילמור: "רוג'ר לא אהב לעשות סיבובי הופעות. הוא היה בדרך כלול מתוח ומרגיז בסיבובים שעשינו. הוא ממש נגעל מתעשיית המוזיקה והמקום שלנו בה".


ווטרס: "כל העסק הזה הפך להיות לוחץ יותר ויותר. וההופעות באיצטדיוני ספורט? הן נעשו במבנים שהתאימו לתחרויות ספורט ולא למופעי מוזיקה. אני הייתי מאד מתוסכל מזה. חשתי שאין טעם שנופיע במקומות כאלו. וכששאלתי את עצמי מה הטעם לזה, קיבלתי תמיד את אותן שתי תשובות שלא סיפקו אותי -אגו וכסף".


מייסון: "ההופעות בסיבוב הזה לא היו תמיד ברמה גבוהה, בגלל שלא ערכנו מספיק חזרות כדי לחבר היטב את השירים או להסתנכרן עם הקליפים שהוקרנו על מסך. גם הרוחות והגשמים, שנחתו עלינו פה ושם, הרסו את הצליל שלנו. כשמופיעים באיצטדיון פתוח, אנחנו נתונים לחסדי מזג האוויר".


ווטרס נבהל ממעשה היריקה שלו וחש כי נוצרה חומה בין הלהקה שלו לבין הקהל. לאחר הסיבוב הוא יצא להתאוששות בשווייץ, אחרי סיבוב מתיש וטראומטי עבורו.


לאחר מכן, בקיץ של 1978, התייצבה להקת פינק פלויד באולפן שלה שבלונדון (אולפני "בריטאניה רואו"). זה קרה כשנה לאחר שחבריה לקחו הפסקה זה מזה. ווטרס השמיע לחברים קסטה ובה קטעי דמו לשתי יצירות שרקח. האחת הייתה על חומה והשנייה על היתרונות והחסרונות שבטרמפים. הוא אמר לשאר לבחור יצירה אחת ואת השניה הוא ייקח לאלבום סולו שלו בהמשך. השלושה בחרו בחומה. אך היו להם ספקות; ריק רייט הביע את חששו שכל השירים הם באותו סולם וקצב ולכן נשמעים לו מונוטוניים. דייויד גילמור חש שחלק מהמוזיקה חלשה באיכותה אך היה בטוח שהלהקה תצליח לשפר את הדבר בעבודתה המשותפת על זה.


גילמור: "תמיד נהגנו בלהקה לקחת חופש זה מזה לפני כניסה לפרויקט חדש ומשותף. בינתיים אני עשיתי אלבום סולו, עם חבריי ללהקה שהייתה לפני שהצטרפתי לפינק פלויד ושמה JOKERS WILD. גם ריק עשה תקליט. כשחזרנו לפגישת להקה, הציב רוג'ר בפנינו שתי יצירות שכתב. האחת נקראה 'החומה' והשנייה, אותה לא בחרנו בסוף, הפכה להיות אלבום הסולו הראשון שלו, בהמשך. היצירה השנייה הייתה יותר מדי מונוטונית לטעמי".


מייסון: "ההקלטות שרוג'ר הציג לנו באותה פגישת להקה היו באיכות לא טובה. רוג'ר תמיד ידע להביא הקלטות דמו באיכויות גרועות, למרות שעשה אותן במכשירים די מתקדמים. אבל הרעיון של החומה היה ברור וטוב מעבר לאיכות הקשה".



רייט: "היו רגעים בהקשבה להקלטה הזו ששמעתי את עצמי חושב 'הו, אלוהים! לא שוב פעם את אותו הדבר! עוד פעם הדיבורים ההם של רוג'ר על המלחמה, על אמא שלו ועל אבא שלו שהלך לאיבוד'. ציפיתי שרוג'ר יצליח להתגבר על זה ולהביא לנו סוג של חומר אחר לעבוד עליו. אבל היה לו קיבעון. כל שיר נכתב באותו קצב, אותו סולם ואותו דבר בכל השאר. יכול מאד להיות שאם לא היינו במצב כה נוראי, מבחינה כלכלית, היינו פוסלים את הדבר הזה, אבל לרוג'ר היה אז את הרעיון הזה ולי ולדייב לא היה כלום - אז נאלצנו להיגרר לתוך זה".


אז הוחלט להביא מפיק חיצוני לפרויקט, בידיעה כי זה הולך להיות אלבום כפול. ווטרס בחר בבוב אזרין, שהיה מפיק דעתן מאד ומאחוריו הפקות מצליחות לאמנים כמו אליס קופר, פיטר גבריאל, דוקטור ג'ון, לו ריד ועוד.


אזרין: "פגשתי את רוג'ר דרך אשתו, קרוליין, שפעם עבדה בשבילי. את סיבוב ההופעות של 'אנימלס' בקנדה, הם סיימו בטורונטו, היכן שגרתי. אז התלוויתי אליהם ובלימוזינה שהסיעה אותי עם רוג'ר להופעה, הוא סיפר לי שהוא חש ריחוק מהקהל וזה ממש כמו לשים חומה בינו לבינם. אני זוכר ששאלתי אותו בבדיחות 'אז מדוע שלא תציב חומה שכזו?'. שנה ומשהו לאחר מכן קיבלתי ממנו טלפון לבוא ולעבוד איתו על פרויקט חדש שייקרא החומה".


ווטרס: "היו לי שני דימויים בראש כשהתחלתי לכתוב את החומה. הראשון היה בניית חומה לכל אורך הבמה והשני היה היחסים הסאדיסטיים והמאזוכיסטיים של האמן עם הקהל. הרעיון של להפגיז את הקהל עם נפילת לבנים מאיימות ולקבל ממנו מחיאות כפיים חזקות במקום תחושת פחד ואימה. זה האבסורד ביחסים האלו. הנושא של אי השפיות בפרויקט הזה קשור בסיד בארט וגם בי, באופן אישי".


אזרין: "רוג'ר הזמין אותי לביתו הכפרי, לסוף שבוע. אז היה מזג אוויר חורפי. שם השמיע לי לראשונה הקלטת דמו שעשה וקרא לה בשם 'החומה'. מזג האוויר החורפי התאים מאד למה ששמעתי והתחברתי לזה מיד. ההקלטה הייתה רחוקה מאד מהמוצר הסופי שאתם מכירים. אבל חשתי שזה פרויקט חשוב ביותר שידרוש מאמץ רב ביותר להגשמתו".


ווטרס: "הבנתי שמדובר פה בפרויקט מורכב ביותר שלא אצליח לעשותו לבדי ולכן חיפשתי מישהו שיהיה איתי. מישהו שאוכל לדבר איתו. בלהקה לא היה אחד שכזה. דייויד לא היה מעוניין וריק היה מסוגר לחלוטין. ניק היה מוכן להקשיב אבל הוא התעניין אז יותר במכוניות המירוץ שלו מאשר במוזיקה שאני יוצר. הייתי זקוק לבוב אזרין, שהיה מבחינה מוזיקלית ואינטלקטואלית במקום בו חיפשתי מישהו שיתקשר איתי".


הסיפור של "החומה" סובב סביב דמותו של פינק, שבונה חומה נפשית לאורך חייו כדי לבודד את עצמו מהעולם שפוגע בו ללא הרף. כל פגיעה שכזו היא עוד לבנה בחומה. אביו של פינק מת במלחמה (כמו אביו של ווטרס, שנהרג במלחמת העולם השנייה). פינק הלום הכאב סובל בימי ילדותו מאמא שמגוננת עליו יותר מדי וממורים שמתעללים בו ומשפילים אותו. כל פגיעה שכזו היא עוד לבנה בחומה הנפשית שהוא בונה לעצמו. בהמשך הופך פינק לכוכב רוק שמתעלל בנשים שבחייו עקב שימוש יתר בסמים והתפרצויות אלימות. ווטרס הכניס ליצירה גם מקרה שקרה לו בסיבוב הופעות עם פינק פלויד, כשהתקשר לביתו כדי לדבר עם אשתו הראשונה ולהפתעתו שמע גבר זר שעונה לטלפון. הוא הבין שנישואיו נגמרו באותו רגע.


לבסוף משלים פינק את החומה שלו והופך לנהיג תנועה פאשיסטית, כשבשלב מסוים הוא נבהל מהמצב אליו הגיע ומבקש להישפט ולבדוק האם הוא זה שאשם בכל המצב שהגיע אליו. אותו מצפון ששופט אותו גוזר על פינק להרוס את החומה אותה בנה כל חייו ולהיחשף שוב כדמות פגיעה מול העולם. סיפור התקליט הזה סובב במעגלים. השיר האחרון נחתך וההמשך שלו מופיע ממש בתחילת השיר. דבר שגורם להבין כי אותה דמות כל הזמן אמורה לבנות חומה ולהרוס אותה וחוזר חלילה.



רייט: "בזמן הכנת האלבום היינו, מבחינה תיאורטית, פושטי רגל. רואי החשבון שלנו הפסידו את הכסף שלנו בהשקעות מזופתות והיינו חייבים כמויות אדירות של כסף למס ההכנסה. בגלל זה קיבלנו את ההוראה לצאת מאנגליה למשך שנה ולעשות תקליט שיעזור לנו לשלם את החוב הגדול. התקופה הזו הייתה ממש מפחידה עבורנו".


כמה שנים לפני כן הפקידה הלהקה כספים רבים שהרוויחה ממכירות 'הצד האפל של הירח' ו'הלוואי והיית כאן' בחברת השקעות, שהבוס שלה היה חבר של ווטרס ואף סנדק לאחד מילדיו. אותו בוס שכנע את הלהקה להשקיע אצלו את הכסף וכך להימלט מזרועות מס ההכנסה הבריטי החונק. אך ההרפתקה הכלכלית של אותו בוס התגלתה ככישלון אדיר. הוא השקיע את כספי הלהקה בכל פרויקט גרוע שהיה באזור. אם זו מסעדה צפה על המים, פיתוח משחק מחשב גרוע, הפקת סרט שאף אחד לא ראה ועוד. חברי הלהקה גילו כי האיש הכושל הזה ברח לספרד והשאיר אותם בחובות אדירים.


צוותים גדולים של רואי חשבון הוזנקו לאולפן של הלהקה כדי לבחון את מצבה הכלכלי ולמצוא לו פתרון, שהיה חד משמעי – לברוח מאנגליה ולהפוך לגולי מס ללא אפשרות לחזור לאנגליה בשנה הקרובה. תוך שלושה שבועות עקרה הלהקה המבוהלת לדרום צרפת עם סלילי הטייפ של יצירתה החדשה.


המצב הכפוי החדש גרם לדחייה בתאריך היעד המקורי לצאת האלבום. האווירה באולפן הייתה מתוחה בהתאם, עם ריבים רבים בין הנוכחים. רוג'ר ווטרס ניצל את המצב הלחוץ לטובתו, כשהוא מזכיר לכל השאר שבלעדיו הם ייאלצו לא להוציא אלבום שיימכר היטב וימשיכו לשקוע בחובות.

גילמור: "זה נכון שהיה לנו משבר כלכלי אז. אני לא חושב שהמצב הזה קרה לפני ההקלטות. לי זכור שזה צץ במהלך ההקלטות הראשונות שעשינו לתקליט. חשבתי אז שהיצירה של רוג'ר היא בעלת קונספט טוב. אני לא ממש אוהב את זה עכשיו. עם חלוף הזמן אני מוצא את החומה כאלבום מתבכיין".


אזרין: "מה שעשיתי זה לעזור לרוג'ר להרכיב את החומה לעלילה קולנועית יותר. חיברתי את פיסות המוזיקה למשהו סיפורי יותר. כתבתי תסריט, כולל הצבת דמותו של פינק במרכזו. הבאתי את התסריט לחברי הלהקה וערכנו סשן הקראה יחדיו. מאותו רגע התחלנו רק לבנות את החומה כלפי מעלה, במקום לחפש עוד לבנים מסביב".


ווטרס: "יש שירים שנשארו כפי שהקלטתי אותם בהתחלה, אך יש גם שהשתנו לחלוטין בתהליך ההקלטה".

אזרין: "בתחילה כל חברי הלהקה היו יחדיו בפרויקט וכולם הציעו רעיונות באולפן. לעיתים זה היה ממש מלהיב. לעיתים היו ויכוחים קולניים בנוגע לרעיון זה או אחר".


רייט: "אני זוכר שבתחילת ההקלטות זרקנו לא מעט רעיונות של רוג'ר מחוץ לסיר הבישול".


גילמור: "לא פעם היה מצב שמישהו זרק בחדר כי אינו אוהב רעיון מסוים ומישהו אחר הסכים איתו. אז רוג'ר הלך הביתה וחזר עם קטע אחר גאוני, שנועד להחליף את הרעיון שנפסל. הוא היה ממש טוב בזה בעת הכנת 'החומה', אבל הוא איבד את זה בהמשך, בעת ההכנות של האלבום 'החיתוך הסופי'...".


ווטרס: "הם רוצים להאמין ש'החומה' נוצר ממפגש רעיונות של כולם. אז אוקיי, הם השתתפו בזה, אבל האמת היא שלא עבדנו במשותף. זה לא היה כלל תהליך דמוקרטי. אם למישהו היה רעיון טוב, הסכמתי ולקחתי אותו. ממש כמו שבמאי של סרט יקשיב לרעיונות שיש לשחקן להציע ואז להחליט אם לקחת אותם או לא. מאז שעזבתי את פינק פלויד, האחרים ניסו לצמצם את התרומה שלי ליצירה הזו. אבל זה שטויות. זה ממש לא נכון. אפשר להקשיב למה שהם עשו מאז ולמה שאני עשיתי כדי להבין מי היה האחראי פה. לריק לא הייתה שום תרומה ליצירה הזו חוץ מנגינה של צליל פה ושם במקלדת שלו. ניק ניגן בתופים, עם עזרה פה ושם מבחוץ ודייב ניגן בגיטרה וכתב פה ושם. אבל לא היה לו חוץ מזה שום דבר מבחינת תרומה למאמץ. אזרין ואני הפקנו את זה. למעשה, היה רק מנהל אחד בכל הסיפור הזה והוא אני".


גילמור: "ברור שרוג'ר היה אחד המפיקים הראשיים בדבר הזה. אני פחות מתעניין במילים ולכן לא התווכחתי איתו בתוכן שלהן, אבל מבחינה מוזיקלית אני יודע הרבה ופה שמתי מהמשקל שלי. אזרין הגיע כדי לפשר פה ושם ביני לבין רוג'ר, שרבנו אז המון".


אזרין: "בהתחלה הייתה מבוכה גדולה מאד, בנוגע להבנת מי האחראי האמיתי לתקליט הזה. ברור שהיו חיכוכים לא קלים. רוג'ר רצה שזה יהיה הפרויקט שלו. לכן נראה לי שהביא אותי כדי לעזור ולרכך את שאר חברי הלהקה מולו".


רייט: "מאד נהניתי מהלהקה בעת הכנת התקליטים DARK SIDE OF THE MOON ו- WISH YOU WERE HERE, כי כשרבנו אז, זה היה על דבר שעשינו ביחד. חששתי מאד שמפיק חיצוני כמו אזרין יטשטש לחלוטין את מי שאנחנו, כלהקה של ארבעה שהם שווים. מצד שני, הבנתי שאין מנוס מלהביא אותו כדי להמשיך בתהליך הזה עם רוג'ר".


ווטרס: "בעת הכנת התקליטים ההם חרקנו שיניים יחדיו ועבדנו כתף אל כתף. אבל מאז המשכנו יחדיו, למרות שהשגנו כבר את מה ששאפנו לו כלהקה. למה המשכנו יחדיו בכל זאת? בגלל פחד ותאוות בצע".

גילמור: "יש שלושה שלבים בבניית החומה. הראשון היה באולפנים שלנו שבלונדון. שם עברנו על הרעיון הראשוני והצענו רעיונות. אחר כך עברנו לצרפת, שם עשינו את רוב האלבום. אחרי כן עברנו ללוס אנג'לס, שם סיימנו את ההקלטות וערכנו את המיקס. בצרפת עבדנו הכי טוב. זה מדהים כמה הספקנו בזמן קצר יחסית".

מייסון: "קצב העבודה היה מהיר באופן קיצוני. היינו ממוקדים לחלוטין. למעשה, הפעלנו שני אולפנים בצרפת, בו זמנית".


גילמור: "היינו לרוב באולפני STUDIO BEAR, ששכנו גבוה בהרים והיו ידועים לשמצה כאולפנים שקשה לשיר בהם בגלל דלילות האוויר. לרוג'ר היה קשה מאד לשיר שם מבלי לצאת מכיוון. לכן נאלצנו למצוא אולפן אחר שנקרא MIRAVAL. שם רוג'ר הקליט את תפקידי השירה שלו".


אזרין: "עבדנו לפי לוח זמנים רצחני, אבל חברי הלהקה, שהיו אז גם אנשי משפחה, יצאו כל הזמן לחופשות שהאטו את התהליך. עם זאת, כשעבדנו, עשינו את זה כמו שצריך, לפי השעות שנקבעו. אפילו ערכנו הפסקות מסודרות לשתיית תה עם עוגיות".



גילמור: "לרוג'ר ולי היו יחסי עבודה טובים. לעיתים רבנו באופן קשה. אלו היו ריבים אמנותיים. לא היו לנו, בשלב הזה, מריבות בענייני אגו. לא רבנו מי ישיר את הסולו בשיר זה או אחר. השיר COMFORTABLY NUMB הוא אחד האחרונים בהם רוג'ר ואני עבדנו יחדיו עם המילים שלו והמוזיקה שלי".


ווטרס: "בחור בשם קארל דאלאס כתב עלינו ספר שממש הרתיח אותי, כי הוא טען בו שדייב הוא שכתב את השיר הזה וזה ממש לא נכון. מה שקרה הוא שדייב העניק לי מהלך אקורדים ואני כתבתי על זה את המלודיה והמילים. אולי בפזמון הוא עזר לי קצת, אבל הבתים הם לגמרי שלי".


גילמור: "הגענו ללוס אנג'לס עם שתי גרסאות לשיר הזה. רוג'ר ואני רבנו בנוגע לגרסה הטובה יותר לטעמנו. כל אחד העדיף גירסה אחרת. בסוף לקחנו את שתי הגרסאות והדבקנו מפה ומשם. אני זוכר שרבתי עם רוג'ר ובוב אזרין על תפקידי השירה שלו. רציתי שיהיה שם גם צליל של גיטרה אפלה, אבל הם רצו רק בס, תופים ותזמורת. במקרה הזה הפסדתי במאבק ואני בטוח שאני צודק. בנוגע לקצב הדיסקו בשיר 'עוד לבנה בחומה - חלק 2', זה לא היה רעיון שלי. בוב אזרין הכריח אותי לצאת לכמה מועדוני בילוי ולהקשיב למוזיקה שהולכת שם עכשיו. אז הכרחתי את עצמי לעשות כדבריו, הקשבתי והתחלחלתי. בכל זאת עשינו את זה בשיר הזה ובשיר RUN LIKE HELL וזה עבד".


אזרין: "בדיוק סיימתי לפני כן סשן בניו יורק, כשנייל רודג'רס שהה באולפן הסמוך. שמעתי את צליל התופים שבקע משם ונדהמתי. הקצב של נייל נדבק לראשי וזה מה שהבאתי לשיר הזה. את הקצב של נייל רודג'רס".

מייסון: "אני לא זוכר שמישהו התלונן על קצב הדיסקו הזה. יש מהירות מסוימת לקצב הדיסקו ועבדנו לפיה. הקלטנו קודם בס ותופים ועל זה הלבשנו את שאר הכלים".


אזרין: "התעקשתי שבשיר הזה יהיה יותר מבית ופזמון אחד, כפי שרוג'ר כתב במקור. כשהתחלנו לעבוד על זה עם קצב הדיסקו, חשתי שיש לנו להיט ביד ואמרתי ללהקה שתוסיף עוד שני בתים ושני פזמונים. הם ענו לי שאלך להזדיין כי הם לא עושים תקליטונים. הם הלכו ונשארתי לבד באולפן עם מכונות ההקלטה. העתקתי את הבית והפזמון שהוקלטו והדבקתי בהמשך. לבית השני החלטתי להקליט מקהלה של ילדים, בדיוק כמו שעשיתי בשיר SCHOOL'S OUT שהפקתי לאליס קופר. מבלי להודיע לשאר הלהקה, הלכתי להקליט מקהלת ילדים מבית ספר סמוך. כשהשמעתי את התוצאה לרוג'ר, ראיתי את פניו מתרככים לכדי חיוך. הוא הבין באותו רגע כמה זה הולך להיות שיר חשוב".


ווטרס: "זה היה אדיר. בדיוק הדבר שציפיתי משותף ליצירה. שיפתיע אותי".


גילמור: "ולמרות זאת, זה עדיין נשמע פינק פלויד".


אזרין: "היה מתח רב בין חברי הלהקה. המתח אפילו שרר בין נשות החברים. הייתה תקופה בצרפת שכולם היו עויינים זה לזה. בסגנון הפאסיב-אגרסיב הבריטי. לרוג'ר ולי היו אז זמנים קשים יחדיו ולכן כל פעם מצאתי תירוץ לאחר לאולפן, כי העדפתי לא להיות שם כשרוג'ר היה".


ווטרס: "בהחלט היה מתח באוויר אבל אני חשתי טוב בכל בוקר כשנסעתי לאולפן בצרפת. הייתי להוט להגיע לשם ולעבוד. ברור שהיו לנו בעיות עם ריק. הוא היה שם אך גם לא היה שם".


גילמור: "זו לא הייתה מלחמה טוטאלית. היו האשמות שהופלו על כתפיו של ריק, כי נראה היה שהוא לא משקיע מאמץ בפרויקט".


רייט: "רציתי לעבוד אבל רוג'ר היקשה מאד על כך. אני חושב שכבר אז הוא זמם להעיף אותי מהלהקה".


אזרין: "ראיתי את זה קורה וזה החליא אותי. רוג'ר הנחית משא כבד על כתפיו של ריק ולא איפשר לו לעבוד. זה חסם אותו. אני לא חושב שמישהו אחר היה שורד בתנאים כאלו".



האווירה הקלוקלת הפכה למלחמה לא רק בין חברי הלהקה אלא גם בין הנשים שלהם. ריק רייט הקלידן סבל ביותר. לשאר היה נראה כי הוא מיובש יצירתית ואף לא הצליח לנגן את תפקידי הקלידים לפי דרישתו של ווטרס. היחסים בין שני אלה הורעו, כשהקלידן חש כי הבסיסט שהיה פעם חברו ללהקה מכשיל אותו בכוונה במטרה להיפטר ממנו. גילמור מצידו נראה לא מעוניין בכל הפרויקט ואילו מייסון המתופף נראה כאחד שמעדיף להתעסק במכוניות מירוץ יותר מאשר לתופף.


עד שהגיע הרגע בו ווטרס החליט להעיף מהלהקה את רייט, שהיה איתו מתחילת דרכה.


ווטרס: "למה פיטרתי את ריק? כי הוא לא היה מוכן להשתתף בהכנת התקליט. התקליט הזה היה הראשון בו לא חילקנו את קרדיט ההפקה בינינו. בתחילת התהליך, כשהודעתי שאני מביא את בוב אזרין ושנשלם לו, הודעתי גם שאפיק את התקליט עם דייב ולכן שנינו נקבל כסף. ניק הסכים לכך אך ריק סירב והודיע כי הוא יפיק את התקליט הזה איתנו כמו שהיה עד כה. אז החלטנו שנתחיל לעשות את התקליט ונראה מה קורה. ריק ישב באולפן מבלי לעשות דבר. הוא הגיע בזמן ונשאר עד הרגע האחרון מבלי לתרום דבר. יום אחד ניגש אליי בוב ושאל אותי מדוע ריק יושב סתם כך באולפן. אז עניתי לו שהוא עושה את זה כדי להראות לנו שהוא כאילו מפיק את התקליט איתנו. בוב הלך לדבר איתו ואחרי השיחה הזו ריק לא בא יותר לאולפן אלא רק אם נדרש לנגן תפקיד זה או אחר. זה היה סיוט לעבוד איתו. זה היה תחילת הסוף. היינו חייבים לספק את האלבום באוקטובר והוחלט שבאוגוסט ניקח הפסקה קלה לריענון. אז ניצלתי את החופשה כדי לארגן את ההקלטות להמשך ואז הבנתי שלא נצליח לספק את הסחורה בזמן, אם נמשיך להיות בחופשה. התקשרתי לבוב ושאלתי אותו אם יסכים להגיע להקלטת קלידים עם ריק בלוס אנג'לס ובהקדם האפשרי. בוב הסכים ללא בעיה. אחרי כמה ימים שאלתי את המנהל שלנו, סטיב אורורק, אם הוא דיבר על כך עם ריק. אז הוא ענה לי שכן וכי ריק מסר לי דרכו שאלך להזדיין. אז הנה אני עושה את כל העבודה וריק לא עושה כלום ועוד אומר לי את זה. דיברתי עם דייב וניק והודעתי להם שאני לא יכול לעבוד עם האיש הזה. שניהם הסכימו שנשחרר אותו. סוכם כי ריק יקבל את הנתח שלו מהתקליט אך ייאלץ לעזוב את הלהקה בשקט. הוא הסכים".


גילמור: "לא אהבתי את מה שקרה ולא הלכתי עם זה. יצאתי לארוחה עם ריק אחרי שרוג'ר העיף אותו ואמרתי לו שאתמוך בצד שלו אם ירצה להישאר בלהקה. אבל הזכרתי לו שהוא לא הביא כלום לפרויקט הזה וכי אני גם לא מרוצה ממנו כך. הרבה תפקידי קלידים בתקליט 'החומה' נוגנו על ידי, על ידי רוג'ר ובוב אזרין. גם מייקל קיימן (שהגיע ככוח עזר כמתזמר) עזר לנו בזה".


רייט: "זה מאד קל בטח להגיד עליי ש'הוא עזב את הלהקה כי היה לו קטע עם קוקאין ואלכוהול'. אני יכול בכנות להצהיר כי לא היה לי עניין עם סמים. אני לא היחיד שלקח אז את הסם הזה. גם רוג'ר, ניק ודייב לקחו את זה. אבל הקוקאין לא היה בגלוי באולפן. כל אחד לקח את זה בפינה הפרטית שלו".


ווטרס: "היו אנשים בסביבתי שעשו הרבה סמים. אני בטח לא עשיתי סמים בתקופה הזו".


רייט: "כשאני חושב על זה, רוג'ר ואני לא היינו מעולם חברים טובים. עוד מהימים הראשונים של הלהקה. אבל לא היינו אויבים עד שהוא נכנס לאגו טריפ הזה שלו. ברגע בו הוא החליט שהוא רוצה לשלוט בהכל, הצעד הראשון שלו היה להיפטר ממני. זה היה צעד שהוא רקח כדי להפוך למנהיג הלהקה, הכותב היחיד בה והמפיק היחיד בה. הוא רצה שאנשים ינגנו בשבילו ולא לצידו. אני חושב שהצעד הבא שהוא תיכנן היה להיפטר מניק. זה מה שאני שמעתי. רוג'ר בטח מספר לכל העולם שאיבדתי עניין בלהקה, אבל הוא עיוות את הסיפור. בתקופת האלבום 'אנימלס' לקחתי את מנהל הלהקה ואמרתי לו שאולי כדאי שאעזוב את הלהקה כי אני לא יכול לסבול את הנוכחות של רוג'ר. אבל לא הייתי רציני בעניין עזיבת הלהקה, למרות שלא הייתי מאושר בה. עברתי באותו זמן תהליך לא קל של גירושין. לא התלהבתי מקונספט 'החומה' ולא הצלחתי לייצר רעיונות במצב בו הייתי. הוא ראה את המצב שלי ובמקום לעודד אותי, הוא החליט שאני לא תורם כלום. אבל הוא בכל מקרה לא היה מאפשר לי לתרום גם אם יכולתי. הייתה לנו חופשה קצרה אחרי ההקלטות בצרפת וטסתי ליוון כדי לבלות עם המשפחה שלי. שם קיבלתי שיחת טלפון מסטיב, המנהל שלנו, שאמר לי לבוא מיד ללוס אנג'לס כי רוג'ר רוצה שאקליט קלידים. ניסיתי להסביר לו שלא ראיתי את ילדיי הקטנים במשך כמה חודשים ואתייצב להקלטה בתאריך שנקבע מראש. סטיב ענה לי שזה הוגן, אבל אחר כך הוא העביר את המסר לרוג'ר שענה כי אני מפוטר".


מייסון: "ריק לקח את מסר הפיטורים ועזב. הוא בטח חשב שעדיף לו לצאת עכשיו כי חש ההמשך לא יהיה טוב יותר". החומה כבר סגרה עליו ולא הייתה לו ברירה אחרת.


רייט: "נלחמתי על הפינה שלי. דייב וניק יכלו לעמוד לצידי ולומר לרוג'ר שזה לא הוגן. אבל רוג'ר הודיע שזה אני או הוא בלהקה ושאם הוא יעזוב, הוא לא ירשה לאף אחד מאיתנו לעבוד על החומה בלעדיו. תזכרו שהיינו במצב כלכלי נוראי והאיום שלו היה ממשי. הוא אמר לי שאקבל את התמלוגים שלי מהתקליט אבל הוא יביא מישהו אחר במקומי לסיים את זה. לא ישנתי לילות שלמים בגלל זה. יכולתי להילחם נגד רוג'ר והוא היה ודאי גונז את כל הפרויקט איתנו. הבנתי שאין מוצא מהעניין הזה. פחדתי מאד מהמצב הכלכלי של הלהקה וחשתי שאנחנו גם כך כבר מפורקים. התעקשתי להיות הקלידן בהופעות החיות ולמרבה ההפתעה רוג'ר הסכים. חשתי מבולבל מאד אז. אני מאד כועס על המצב הזה, גם שנים לאחר מכן. זה היה מאד מרושע מצידו לעשות לי את זה. זו הייתה הלהקה שלי בדיוק כפי שהיא הייתה שלו. אבל תראו מה קרה לדייב וניק מול רוג'ר, כשהלכו להקליט את 'החיתוך הסופי'. הדבר הזה ניחם אותי בכך שעזיבתי הייתה בזמן הנכון. אולי יום אחד רוג'ר עוד יישב מולי ויודה כי נהג בי לא כשורה. השם שלי, וגם של ניק, לא הופיע כלל בהדפסה הראשונה של התקליט שעשינו".


מייסון: "ממש לא שמחתי עם הדבר הזה של השמטת השמות. זה תוקן בהדפסות הבאות".


ווטרס: "הייתה לי פגישה עם דייב שבה הוא פתאום אמר לי 'בוא ניפטר גם מניק'. אני בטוח שהוא לא זוכר את זה. אמרתי לדייב שניק הוא חבר קרוב שלי ולכן הוא נשאר בפרויקט".


מייסון: "לפי מה שנראה לי, הראש שלי היה הבא שנועד להיות מתחת לסכין הגיליוטינה. אחר כך זה היה אמור להיות הראש של דייב. רוג'ר רצה שליטה מלאה. רוג'ר ואני היינו חברים עוד לפני שהלהקה בכלל הוקמה, כך שהמקום שלי בלהקה היה יותר חזק מזה של ריק. היה איזון בלהקה, עם רוג'ר וריק שאהבו את הצד הטכני עם האפקטים, בעוד דייב ואני אהבנו יותר את עניין המוזיקה עצמה. אבל ריק הועף, כי האופי שלו היה כזה. ריק הוא האויב הכי גדול של עצמו ורוג'ר ידע לנצל זאת היטב. המחשבה על פשיטת הרגל, אם לא נספק את האלבום בזמן, גרמה להחלטה להעיפו. היינו תחת המון לחץ ואני חש אשמה בכל הסיפור הזה".


הלחץ גבר כשחברת התקליטים (סי.בי.אס) הטילה תמריץ כדי לקבל את המוצר הגמור בזמן. היא הציעה להעלות את אחוז התמלוגים ללהקה במידה ותקבל לידיה את האלבום בזמן. בימי חוב אדירים שכאלו, היה זה תמריץ שאסור היה לוותר עליו בקלות.


מייסון: "תהליך ההקלטה היה לחוץ מאד. בעיקר כי רוג'ר החל להשתגע. אחרי שריק הועף היה דיבור להיפטר גם ממני ושדייב ורוג'ר ימשיכו כצמד. ריק היה חסר תועלת וגם אני לא הייתי ממש מקור טוב לעזרה".


רייט: "אני חושב שעשיתי טעות בכך שהסכמתי לעזוב. פשוט לא רציתי יותר לעבוד עם רוג'ר".


ווטרס: "ניק ודייב אוהבים לחשוב שהיה להם קשר ישיר לתכנון המופע של החומה, אבל זה ממש לא נכון. אם תסתכלו בתוכניה של המופע תראו שכתוב שהמופע נכתב ובויים על ידי וכי הוא רק מבוצע על ידי פינק פלויד. וזה מה שהיה. בשלב הזה כבר לא רציתי לעבוד בשותפות עם אף אחד מהלהקה שהייתה".


רייט: "כפי שראיתי את זה, הרעיון המקורי של רוג'ר היה לבנות חומה על הבמה, להזדנב מאחוריה אל מחוץ לבמה, ללכת הביתה ולעצבן את הקהל. אבל משם זה צמח למופע מעניין מאד. לפחות אני היחיד מהלהקה שגם הרוויח כסף מהסיבוב הזה, כי קיבלתי משכורת בעוד השאר השקיעו בזה מכספם. רוג'ר היה, באופן מוזר לחלוטין, נחמד כלפיי במהלך הסיבוב הזה. ניסיתי להדחיק את הכעס שלי אך זה היה קשה. נהניתי לנגן בהופעות ההן אבל ידעתי שסיימנו את דרכנו כלהקה".


הרצאת הבוטיק "הצד האפל של החומה - הסיפור של פינק פלויד" והרצאות מוסיקה אחרות,

להזמנה: 050-5616459


ב-30 בנובמבר בשנת 1981 יצא אלבום האולפן האחרון של להקת ABBA ושמו THE VISITORS. היה זה תהליך קשה עבור הארבעה.



להקת אבבא נחשבת בעיניי לאחד מאותם בתי ספר מושלמים לכתיבת שירים, עיבוד, הפקה וביצוע. שרשרת היצירות שהלהקה השבדית הזו הפליאה להביא במהלך שנות השבעים לא פחות ממפעימה. אבל כל להקה אמורה להתפרק מתישהו והתחושה הייתה, בשנת 1981, שזה קורה לאבבא.


אני זוכר היטב את תחושותיי כילד, שאהב מאד את אבבא, והרגע בו בת הדודה שלי השמיעה לי את התקליט החדש שקנתה. העטיפה ממש לא מצאה חן בעיניי וחששתי שבתקליט שבתוכה אשמע משהו שלא איהנה ממנו. ואכן כך היה - האלבום הזה עיקם את פרצופי וגרם לי לחשוב אז במונחים של "מה זה ה@#$% הזה?". עד כדי כך. מאז, אני רואה באלבום זה דווקא את הצעד האמיץ יותר שעשתה הלהקה הזו. האם זה ה"לט איט בי" של להקת אבבא? אולי...


אנחות הרווחה שיצאו מאולפן ההקלטה השבדי, ברגע שהסתיימו ההקלטות, נשמעו בחוזקה גם הרחק משם. עבור בני, ביורן, פרידה ואנייטה היה זה כטיפוס בהר תלול ומלא סלעים משוננים. ביורן: "האווירה באולפן הייתה צוננת לא פעם. אחרי הגירושים שעברנו היה קשה לבקש מהבחורות לשיר עוד פעם להקלטה מבלי לשמוע אותן עונות שלא מתחשק להן". העליצות של העבר פינתה את מקומה לחמיצות של ההווה. מצד אחד, הפרידות האישיות התירו קונפליקטים רבים ואפשרו לארבעה להמשיך ולעבוד מוזיקלית. אבל הגירושים הסירו מהלהקה את הניצוץ שהיה לה.


הספיק להביט בעיניים של פרידה כדי לראות כי משהו שם כבוי. פרידה: "כשאתה עובר תהליך של גירושין, זה משפיע על העבודה. משהו שהיה כה חשוב אצלנו כלהקה נעלם. משהו שפיאר את שירי העבר שלנו לא היה קיים יותר. בעבר, גם אם שיר היה עצוב קצת, היה בו משהו שגרם לניצוץ. בהכנות לאלבום THE VISITORS כבר היינו עייפים זה מזה. לא נותר כיף לעשייה וההקלטות הפכו לשגרה מתישה. התרחקנו זה מזה ויכול להיות שהעצבות והמרירות חלחלו לתוך האלבום".


לראשונה באלבומי הלהקה, פרידה ואנייטה לא שרו יחד, באותו קול, בפזמוני השירים. ביורן הוא שהתעקש לעשות כך. "המילים שכתבתי לשירים הפכו יותר מציאותיות כלפיי", הוא אמר. "יכולתי ממש לשמוע את מה שאותן מילים אומרות לי, בעוד שבעבר הן לא ממש הזיזו לי. לשמוע שני קולות ששרים יחדיו את המילים האישיות האלו היה דבר לא טבעי בעיניי". בני לא הסכים עם הגישה הזו: "אני מבין מה ביורן חש ככותב המילים. עבורו זה היה משהו אישי, אבל בגלל זה נעלם הצליל הכה אופייני ומיוחד של פרידה ואנייטה ביחד".


האלבום שנוצר היה האלבום הקר והמנוכר ביותר של הלהקה. צליל ההפקה שבו היה נוקשה יחסית. גם עטיפת האלבום משקפת זאת היטב, כשהפעם (בניגוד לעטיפות העבר) נראים הארבעה מרוחקים זה מזה. רבים החלו לתהות אז האם זה האלבום האחרון של הלהקה.


הסינגל הראשון שיצא מהאלבום היה עם השיר ONE OF US שבו מוצג לראווה נושא מערכת היחסים שנשברה. אנייטה היא ששרה את השיר וגם כיכבה בקליפ הפרומו שלו, כשהיא נראית אורזת חפצים בביתה במטרה לעבור הלאה. בני אנדרסון לא רצה שהשיר יהיה הסינגל הראשון, אך ביורן התעקש. עבורו זה היה נושא אישי. כמו כן, מעולם לא היה ברור לגמרי מי הם 'המבקרים' במילות שיר הנושא, וכשהאלבום יצא לאור, ביורן קצת נרתע מלהסביר למה בדיוק התכוון. "עם ההקלטה של ​​האלבום האחרון, התחלתי להיות קצת יותר מודע למילים שלי", הוא אמר, "ורציתי לוודא שהן לא מפורשות מדי". שנים לאחר מכן הוא סיפר שהמילים עוסקות במצב המסוכן של מתנגדי המשטר בברית המועצות באותה תקופה. "ניסיתי לדמיין איך זה בטח מרגיש לשבת ולחכות לדפיקה מבשרת הרעות הזו בדלת, בלי לדעת מתי היא תגיע, ולעולם לא להיות מסוגל להיות בטוח בשום דבר".


השינוי הברור בלהקה גרם למעריציה להתבלבל והאלבום נמכר היטב, אך לא באותן כמויות היסטריות של הצלחות העבר. המסר של הקהל הרחב היה ברור; "אנחנו לא רוצים את להקת אבבא שלנו כשהיא מצוברחת, קודרת ובוגרת".


עיתון הרולינג סטון לא ריחם כלל, העניק לאלבום כוכב וחצי בלבד והצליף: "ברור שהלהקה הזו צונחת עכשיו אל התהום. זה אלבום מחורבן, אבל בהתחשב במצב הלהקה כעת, אנחנו צריכים להיות שמחים שהם בכלל עושים משהו".


במאי 1982 חזרו בני וביורן לאולפן כדי להתחיל לעבוד על אלבום חדש ללהקת אבבא. התכנון היה הפעם להוציא זאת כאלבום כפול, כשתקליט אחד יורכב מהקלטות אולפן חדשות והתקליט השני יכיל מיטב הקלטות מהופעות חיות. רעיון תקליט ההופעה הושם מיד בצד. "זה היה רעיון מטופש מלכתחילה", הודה בני.


אבל משהו לא טוב עדיין קרה שם אצל אבבא. כשבני וביורן הצליחו לכתוב כמה שירים וביקשו להגיע איתם להקלטה עם פרידה ואנייטה, המוטיבציה הייתה בשפל. היה ברור לכל שהחוויה של הכנת האלבום הקודם לא נשארה רק שם. שלושה שירים הוקלטו בתקופה ההיא, אבל מיד לאחר השלמתם הוחלט לבטל את המשך תהליך הקלטת האלבום השלם.


הקלטה אחרונה נעשתה עם השיר THE DAY BEFORE YOU CAME, שיצא באוקטובר 1982 כסינגל ולא התחבב על הקהל. ביורן: "אם היינו נותנים לאנייטה לשיר את זה באופן טבעי ושופע יותר, יכול להיות שהיינו מצליחים עם זה. אבל התעקשנו שהיא תשיר באופן קפוא, כדי ליצור אווירה מסוימת. בשלב הזה כבר לא הצלחנו לגעת בלב הפופ המיינסטרימי". בשלב הזה איבדה אבבא לא רק את האנרגיה שלה לחלוטין, אלא גם הקהל החל להתנדף ממנה.


סינגל נוסף עם שיר חדש יחסית, UNDER ATTACK, לא הצליח גם הוא כמצופה. להקת אבבא סיימה את דרכה ויהיה זה אוסף להיטים, בשם GOLD, שייצא בהמשך ויצית מחדש את אש הלהבה בקרב הקהל, שיחכה שנים בשקיקה לאיחוד, עד שזה יקרה ובגדול בשנת 2021 עם VOYAGE.



גם זה קרה ב-30 בנובמבר:



- בשנת 1932 נולד בוב מור הבסיסט של להקת MOBY GRAPE.


- בשנת 1943 נולד ליאו ליונס, הבסיסט של להקת TEN YEARS AFTER.


- בשנת 1945 נולד רוג'ר גלובר, הבסיסט המעולה ואחד המוחות הראשיים ליצירת המוסיקה בלהקת DEEP PURPLE.




- בשנת 1972 יצא האלבום REALLY של ג'יי ג'יי קייל. ברולינג סטון נכתב אז בביקורת על התקליט: "הבחור הזה, עם מחסור מוחלט ביומרנות, הצליח להפיח חיים חדשים בנהר של הבלוז והג'אז שיבש, כמו גם ברוק ובקאנטרי. זה הוא תקליטו השני וקולו, מבלי להתאמץ, הוא הכלי המוביל פה. באופן מוזר, אתה מגלה שהמילים פה אינן באמת חשובות. אחרי האזנה חוזרת הבנתי שאין טעם להפריד אותן מהתמהיל ואז נהניתי מהן כצלילים. קייל לא נלחם בשיריו אלא זורם בהם ללא קושי".


- בשנת 1969 שידרה רשת NMC את הסרט SONGS OF AMERICA של סיימון וגרפונקל. הסרט הזה יצר שערורייה קלה עקב נסיגת הספונסרים המקוריים של הסרט בשל הרצון של השניים לכלול בו חומר מצולם ממלחמת ויאטנם ומהלווייתו של בובי קנדי שנרצח.


- בשנת 1963 הפך באנגליה האלבום השני של הביטלס, WITH THE BEATLES, לראשון בתולדות המוזיקה שחצה את קו מכירת מיליון העותקים.


- בשנת 2006 נערכה מכירה פומבית עם חפצים שנשארו בחדרו של סיד בארט. מכירת הפריטים התמקדה בחפצים יומיומיים כמו כורסה, ארגז לחם ושני זוגות אופניים. מה שכן, בדירה שלו היו גם עשרה ציורים שלו שהשיגו סכום של 55,000 ליש"ט במכירתם. סך הכל נמכרו כל 77 החפצים שלו בסכום 119,890 ליש"ט.


- בשנת 1976 יצא בארה"ב התקליטון של בוב דילן, עם השיר STUCK INSIDE OF MOBILE WITH MEMPHIS BLUES, שהוקלט בהופעה חיה. צדו השני של התקליטון מכיל את השיר RITA MAY שהוקלט במהלך הסשנים לאלבום DESIRE ואף נשמע תואם לאווירת האלבום ההוא בסאונד והאווירה.


- בשנת 1974 הגיע אלבום מיטב הלהיטים של אלטון ג'ון למקום הראשון במצעד האמריקני, שם יישאר למשך חמישה שבועות ברציפות.


- בשנת 1969 הופיע דייויד בואי בלונדון פאלאדיום, במסגרת אירוע התרמת כספים לילדים נזקקים. הוא שר שני שירים ('תעלומה בחלל' ו'הילד בעל עיני הפרא מפריקלאוד') מול קהל שבו נכחה גם הנסיכה מרגרט. אמנים הנוספים שהופיעו בערב זה היו להקת GRAPEFRUIT, להקת מרמלדה, האורגניסט גרהאם בונד ולהקתו, טייני טים, לו כריסטי, להקת השווים, דאסטי ספרינגפילד ועוד.


- בשנת 1969 הופיעה להקת רולינג סטונס את הופעתה האחרונה מהסיבוב הצפון-אמריקני של 1969. ההופעה נערכה ב- INTERNATIONAL RACEAWAY FESTIVAL שנערך בפאלם ביץ' שבפלורידה. יותר מ-35,000 איש הגיעו למקום ונהנו מהופעות גם של קינג קרימזון, מודי בלוז, TEN YEARS AFTER, ג'ניס ג'ופלין, STEPPENWOLF, גראנד פ'אנק ריילרואד, IRON BUTTERFLY ולהקת THE BAND. הסטונס הגיעו להופעה שלהם באיחור משמעותי אחרי טיסה מבוסטון שנקלעה לכיסי אוויר. נסיונות לסכל את הפסטיבל, בטענה שהוא משחית את הנוער, נחסמו.


- בשנת 1968 נתגלה לקוראי עיתון מלודי מייקר כי להקת סיימון דפרי והצליל הגדול (הידועה בלהיטיה KITES) משכה את ידה מתקליטון מסתורי ושמו WE ARE THE MOLES, שרבים חשדו כי הביטלס הם שהקליטו אותו. סיימון דפרי (הלא הוא דרק שולמן) מסר לעיתון: "אני מקווה שהתקליטון יהפוך ללהיט גדול למרות שאני אישית ממש לא אוהב אותו ולא מעוניין שהוא ייקשר בשמנו. כרגע אנו מתכננים תקליטון משלנו ועסוקים בהופעות".


- בשנת 1977 התארח דייויד בואי בתוכנית הטלוויזיה של בינג קרוסבי (ששודרה ב- CBS). השניים שרים בה את השירים LITTLE DRUMMER BOY ו- PEACE ON EARTH. זו הייתה התוכנית ה-42 והאחרונה של בינג קרוסבי.


טייני טים - הגדול מהחיים שסיים את חייו ב-30 בנובמבר בשנת 1996.



הרברט קורי, הידוע יותר בשם הבמה טייני טים, היה ידוען אמריקאי גדול מהחיים בימי הזוהר שלו בשנות השישים. הוא כבש את ההמונים עם שירת הפלצט האיומה שלו שלוותה בנגינת היוקללי, כשהצלחתו הגדולה ביותר באה בשנת 1968 עם גרסתו לשיר TIPTOE THROUGH THE TULLIPS.


במשך שנה או שנתיים הוא היה תופעה מוזרה דיה כדי למשוך תשומת לב, גם בתקופת הזוהר של ההיפיות בה דברים רבים היו מוזרים עד הזויים. עם השנים הוא נשכח בעיני הרוב כשבספטמבר 1996 הוא נפל בעת הופעה ב"היכל התהילה של היוקללי" ונפצע קשה בראשו. בכל זאת, הוא המשיך לבדר את קהל המעריצים הקטן אך הנאמן שלו. הופעתו האחרונה, בניגוד להוראות הרופא שלו, הייתה, ב-30 בנובמבר 1996, במועדון נשים במיניאפוליס. שם הוא אמר ​​לאשתו השלישית שהוא לא מרגיש טוב, אבל לא רצה לאכזב את מעריציו. לפני תחילת ההופעה שלו, רוב הקהל כבר עזב. בזמן ביצוע השיר האחרון שלו הוא לקה בהתקף לב. אשתו שאלה אותו אם הוא מרגיש בסדר, והוא אמר שלא. היא עזרה לו לחזור לשולחן שלהם שם הוא התמוטט ולא שב להכרה. הוא הובהל לבית החולים ומותו נקבע בשעה 23:20. בן 64 במותו.


ה-30 בנובמבר (בשנת 1953) הוא יום הולדתו של שוגי אוטיס; גיטריסט אדיר, כותב שירים נהדר ואגדה מוזיקלית אמריקנית שמעטים יחסית מכירים אותה. אז הנה קצת על כמה מאלבומי הסולו החשובים שלו מהסבנטיז.



לאחר שאוטיס ניגן עם פרנק זאפה (באלבום HOT RATS) ועם אל קופר (באלבום KOOPER SESSION) הגיע זמנו לפרוץ בזמנו. בשנת 1970 יצא אלבום הסולו הראשון שלו, HERE COMES SHUGGIE OTIS.


הוא היה אז רק בן 16 וכבר השפריץ כשרון אדיר לכל עבר. עיתון "דאון ביט" הנחשב בעולם הג'אז, לא התרשם מהאלבום ופרסם בביקורתו: "האם קיים נגן אחד אי שם בחוף המערבי שלא ניגן באלבום הזה? זה אלבום שהוא תרמית וטרגדיה, כי הנה מגיעה הבטחה מוזיקלית גדולה בת 16 שקיבלה ריכוך עם עיבודים יומרניים. האשמה בכך היא של אביו של שוגי, שאירגן את ההפקה. אנו בטוחים ששוגי יגדל, יתבגר ויביא לנו את מה שבאמת צריך לצאת ממנו - ולא ציפוי מלאכותי מסוכר".


ברולינג סטון סברו אחרת: "האלבום מופק בידי אביו של שוגי, ג'וני אוטיס, שעשה עבודה נהדרת. שוגי שר פה לראשונה וקולו הוא עדין ורך. הוא נמצא במקום הכי טבעי שלו כשהוא נוגע בבלוז. הסולואים שלו שופעים וחסרי מאמץ".


שנה לאחר מכן יצא אלבום הסולו השני שלו, FREEDOM FLIGHT, שהיווה שיפור ניכר מקודמו. אוטיס עדיין נע בכל מיני כיוונים, כמי שמנסה לירות לכל הכיוונים כדי לפגוע במשהו. ועדיין, יש פה פגיעות יפות. אוטיס גם ניגן בכלים שונים באלבום. צידו השני של האלבום הוקדש לקטעים אינסטרומנטליים בלבד. בסופו של דבר, היה זה עוד צעד שהוסיף תקווה למימוש טוטאלי של ההבטחה באלבום הבא - וזה אכן קרה!


האלבום INSPIRATION INFORMATION הפך לכרטיס הביקור הברור שלו. אלבום ממוקד מטרה עם אווירה של פ'אנק ומוזיקת נשמה טריפית. אוטיס ניגן פה כמעט בכל הכלים וכתב את המוזיקה בסגנון לא רחוק מזה של סטיבי וונדר. אם אתם לא מכירים את האלבום הזה - רוצו להקשיב לו. ככה עושים מוזיקה!


האלבום הזה גם הביא לאוטיס סיכוי להצטרף לרולינג סטונס. את ההזמנה הזו הוא קיבל מהקלידן בילי פרסטון, ששאל אם ברצונו להצטרף ללהקה בסיבוב ההופעות הקרוב שלהם. אוטיס, שעבד קשה על אלבומו השלישי ורצה לקדמו כראוי, ויתר על ההצעה. "התרגשתי כל כך מהמוזיקה שלי, ששום דבר לא ממש משך אותי להיות בלהקה של מישהו אחר", הוא הסביר.


למרות ההצלחה האמנותית, האלבום לא הצליח להימכר היטב בזמן אמת ואוטיס צלל לתהום השכחה למשך כמה שנים עד שחזר לסצנה ואלבומו השלישי הפך למוצר ששכן בגאווה בכל אוסף תקליטים שמחשיב את עצמו מדליק באמת.


ב-30 בנובמבר בשנת 1959 התפרסמה כתבה בעיתון הבילבורד האמריקאי בה הודיע שדרן הרדיו המיתולוגי אלן פריד שהקריירה שלו ירדה לטמיון עקב פרשת שוחד.



בסגנון חייו ובמותו שיקף פריד את מחיר הגאווה והתאווה.


פריד היה החלילן מהמלין של הרוק'נ'רול המשודר. הוא האמין כי הוא זה שהטביע את הביטוי 'רוק'נ'רול', בשנת 1952, עת נתבקש להקדיש את תכנית הטלוויזיה שלו בקליבלנד לסגנון הרית'ם אנד בלוז. הייתה זו תכנית שפרצה את מחסום הגזע המוזיקלי, עם השמעת מוזיקה שחורה לצד מוזיקה לבנה.


צמד המילים החדש והנועז שוגר רבות מפיו בעת שידוריו, לאוזני הקהל שינק את הבשורה בצמא רב וחש כי רעידת אדמה מתחוללת בנפשו. לאחר מכן עבר פריד לניו יורק ושם חשף אמני רוק'נ'רול כצ'אק ברי ובו דידלי. הוא סירב בתוקף להשמיע גרסאות כיסוי של אמנים לבנים למוזיקה השחורה וטען בתוקף שאין כמו המקור.

ההתעקשות הזו הביאה לו, מצד אחד, מעריצים רבים, אך גם מתנגדים שמרניים וגזענים שסימנוהו כמטרה לחיציהם. אמנים שחורים אף טענו כי הוא מנצל את המוזיקה שהיא שלהם. הפופולריות שלו בקרב אנשי הדור הצעיר הייתה רבה, עד שהופיע בסרט "רוק מסביב לשעון" והם התאכזבו לגלות שהוא נראה מבוגר מדי והפנו לו עורף.


כשניסה לפרוץ בתכנית טלוויזיה משלו, הופסקה ההפקה כי הזמר השחור, פרנקי לימון, נתפס בעדשת המצלמה כשהוא רוקד עם בחורה לבנה. אנשי הדרום האמריקניים השמרנים השתוללו מזעם למראה לימון והבחורה הלבנה כששמו של פריד נצמד לשערוריה.


בשנת 1959 פרצה שערורייה נוספת, עם כספי שוחד שקיבל פריד, "מתחת לשולחן", בתמורה להשמעת שירים מסויימים. הוא נעצר עם ארבעה שדרנים נוספים והוגש נגדו כתב אישום בעוון קבלת 10,000 דולר מחברת תקליטים כמו גם מעורבות בשישה מקרי שוחד נוספים שהסתכמו ב-20,650 דולר. נטען שהשדרן הפופולרי השמיע בכל תכנית, שארכה ארבע שעות, את אותו השיר תשע פעמים. פריד סירב לחתום על מסמך הצהרה מטעם תחנת הרדיו WABC בה עבד, ובו הבטחה שלא קיבל שוחד בתכניותיו. "זה עלבון לתדמית והיושרה שלי!", הוא מיהר להגיב ופוטר ב-21 בנובמבר והמשיך לטעון לחפותו.


במאי 1960 נעצר פריד והאשם בשוחד מסחרי. הוא נמצא אשם ושילם קנס בסך 300 דולר. אולי היה זה קנס נמוך יחסית אך הנזק התדמיתי היה גבוה מאד ופריד הפך השעיר לעזאזל בתופעת לקיחות שוחד בה שדרנים אחרים נהגו כמותו אך חמקו מעונש. בשנת 1965 הוא כבר נראה כצל של עצמו; הוא פשט רגל והתמכר לטיפה המרה. חמישה ימים לאחר שאשפז את עצמו בבית חולים, הוא מת משחמת הכבד ואורמיה (שיינן בדם). מאז ניצב שמו כאחד השדרנים החשובים ביותר ליצירת עולם הרוק'נ'רול שאנו מכירים כיום.



ב-30 בנובמבר בשנת 2022 מתה קלידנית וזמרת להקת פליטווד מאק. בת 79 במותה ממחלה.


חברי הלהקה צייצו בטוויטר: "אין מילים לתאר את העצב שלנו על פטירתה של כריסטין מקווי. היא הייתה באמת יחידה במינה, מיוחדת ומוכשרת ללא מידה".


בשם משפחתה נמסר: "היא נפטרה בשלווה בבית החולים הבוקר, יום רביעי, 30 בנובמבר 2022, בעקבות מחלה קצרה. היא הייתה בחברת משפחתה. אנו מבקשים מכם לכבד את פרטיות המשפחה בתקופה כואבת במיוחד זו, ואנו רוצים שכולם ישמרו את כריסטין בליבם ויזכרו את חייו של בן אנוש מדהים ומוזיקאית נערצת שאהובה בכל העולם. נוחי על משכבך בשלום".


מקווי הצטרפה לפליטווד מאק בשנת 1970. היא כתבה כמה מהשירים הבלתי נשכחים של הלהקה. למרות שהיא דבקה בלהקה לאורך שנים סוערות, במיוחד בתחילת שנות התשעים, היא עזבה את הלהקה לאחר סיבוב ההופעות הגדול שלה ב-שנת 1998. לאחר הפסקה ממושכת מהבמה ומחוץ לעיני הציבור, היא חזרה להרכב בשנת 2014 ועד שנת 2019.


לאורך כהונתה בפליטווד מאק, מקווי הייתה העין השלווה באמצע הסערה שהייתה לשאר חברי הלהקה. "זה כנראה נכון, אבל לא הבנתי את זה באותו זמן", היא אמרה בראיון. "כן, כביכול הייתי כמו אמא תרזה שהייתה מבלה עם כולם או פשוט מנסה לשמור על הכל נחמד וקריר ונינוח. אבל הם היו אנשים גדולים; הם היו חברים נהדרים.


היא נולדה ככריסטין פרפקט, התחילה לנגן בפסנתר בילדותה, למדה מוזיקה קלאסית עד שהייתה נערה, ואז תחומי העניין שלה הפכו לבלוז ורוק'נ'רול. היא ניגנה במגוון להקות במהלך הסיקסטיז, והקימה את צ'יקן שאק, עם אנדי סילבסטר וסטן ווב. באותה שנה שבה הוקמה צ'יקן שאק, פרפקט התחתנה עם ג'ון מקווי, הבסיסט של פליטווד מאק. ב-1970 היא הצטרפה רשמית ללהקתו ועזרה למלא את החלל שהותירה עזיבתו של הגיטריסט המייסד, פיטר גרין.


שנות השבעים המוקדמות היו תקופה מוזרה עבור הלהקה, עם חברים שהגיעו ועברו ושורה של סיבובי הופעות ואלבומים שהצליחו מספיק, אבל לא הצליחו להוליד להיטים גדולים. כמובן, כל זה השתנה כאשר סטיבי ניקס ולינדזי בקינגהאם הצטרפו ללהקה. ביחד, הפכו חמשת חברי הלהקה לכוח מוזיקלי חזק מאד כשהבלגנים האישיים ביניהם הפכו לחלק מהעניין. גם כריסטין מקווי התגרשה מבעלה, ג'ון, אך המשיכה לעבוד עמו בלהקה, כשהיא מפתחת רומנים, בין השאר גם עם נער החוף הפוחז, דניס ווילסון. מה שבטוח - לא שיעמם לה. כעת נותרנו רק עם שיריה הגדולים וקולה החם שנשאר בתקליטים ובסרטי ההופעות.


ב-30 בנובמבר בשנת 1968 יצא תקליטון חדש ללהקת סליי ומשפחת סטון, עם השיר EVERYDAY PEOPLE המופלא. רגשותיו של השיר תאמו את תקוותיו של הדור שהם כוונו אליו, להרחיב ולשמור על אידיאלים שוויוניים וסובלנות.



מנהיג הלהקה סילבסטר 'סליי' סטון כתב את השיר על כך שכל האנשים הם אותו הדבר, למרות הגזעים השונים, כשהלחן שבו נשען גם על שיר הילדים MOTHER GOOSE, כששלוש הדמויות בו (הקצב, האופה ומכין הנרות) משתנים אצל סליי לקצב, הבנקאי והמתופף. סליי מוסיף, כדי לנעוץ את המסר היטב, את המשפט "זה לא משנה באיזו קבוצה (להקה) אני נמצא".


שימו לב כי הבסיסט לארי גרהאם, הידוע בווירטואוזיות-על בכלי זה, בחר לנגן בו תו אחד בלבד, לכל אורכו. אלמנט זה מוסיף ייחודיות לשיר זה. מאוחר יותר הוא אמר בראיון: "מעולם לא עשיתי את זה קודם... שם נכנס חופש היצירתיות ללהקה, כשמותר לעשות את זה".


ב-30 בנובמבר בשנת 1967 יצא התקליט AFTER BATHING AT BAXTER'S של להקת ג'פרסון איירפליין, שהוקלט בלוס אנג'לס בחודשי הסתיו של שנת 1967.



חברי הלהקה לא שמחו לעקור ממסן פרנסיסקו להקלטות בעיר הערפיח התמידי, אך הייתה זו הצעה מפתה מצד חברת התקליטים לשכור ללהקה אחוזה גדולה שם. זאת כנראה בעקבות הצלחת הלהיטים WHITE RABBIT ו- SOMEBODY TO LOVE. באחוזה זו התארחה להקת הביטלס שנה לפני כן והיו בה שערים חשמליים, בריכה ענקית, סאונה ועוד פינוקים. זמר הלהקה, מארטי באלין: "כל לילה היו שם מסיבות מטורפות. מסיבות מוזרות ביותר. פשוט ישבנו שם וכל העולם פרץ פנימה".


אז אנשי המטוס של ג'פרסון החליטו להפוך את המקום לחגיגה אחת גדולה והזויה, שבמהלכה הוקלט התקליט באולפן ששכן בסמוך. התוצאה שהתקבלה הכניסה את חברת התקליטים, שהשקיעה כסף רב בדבר, לחרדה גדולה. הסיבה? לא היה שיר אחד שסומן על ידה כלהיט בטוח. במקומו צצו צלילים מעוותים ושירים מורכבים. בעוד שבתקליטה הקודם של הלהקה, SURREALISTIC PILLOW, תרם באלין רבות - הפעם תרומתו המוזיקלית הייתה מינימלית. השליטה באה מכיוונם של זמרת הלהקה, גרייס סליק, והגיטריסט, פול קאנטנר. השניים, ספוגי אל.אס.די, המטירו פה את יצירתם ההזויה שהפכה לאחד התקליטים הטובים יותר שיצאו עד אז בחוף המערבי.


שם התקליט הגיע באופן ספונטני מפי חבר של באלין, שקראו לו גרי בלאקמן. הוא נהג לבלות עם הלהקה עד שיום אחד שאל את חבריה אם בא להם לקרוא לאלבומם כך.


עם הגיטרות הנשכניות של יורמה קאוקונן, הבס האימתני והמענג כאחד של ג'ק קאסידי, קולו הייחודי של מארטי באלין, שהתערבב באופן מושלם עם קולה של הזמרת המיוחדת והיפהפיה, גרייס סליק. ויש את גיטרת הקצב התומכת של פול קאנטנר. מאחור הלם בתופים ספנסר דריידן.


אבל האכזבה נרשמה כשהתקליט הגיע רק למקום ה-17 במצעד המכירות בארה"ב. חברי הלהקה רטנו כי בחברת התקליטים יושבים אנשים זקנים שגרים הרחק מהדבר האמיתי. פול קאנטנר סיפר בזמנו לעיתון KRLA: "אנחנו חייבים להתפתח כלהקה. זה בדיוק המקום בו אנו צריכים להיות עכשיו. מי שלא אוהב את התקליט הזה - לא אוהב את הלהקה שלנו".


עיתון CRAWDADDY פרסם בביקורתו: "זה התקליט הטוב ביותר של הלהקה. זה האלבום שכולנו, אוהבי הבירדס ופול באטרפילד, חיכינו לו. אמנם אין ללהקה את הכוח המוזיקלי של הרולינג סטונס אך חבריה מכירים את החוקים ויודעים כיצד לשבור אותם היטב. זה תקליט אדיר להקשבה באוזניות".


ברולינג סטון נכתב אז בביקורת: "זה בהחלט אפשרי שג'פרסון איירפליין יכולה להיות להקת הרוק'נ'רול הטובה ביותר באמריקה כיום. יש לנו את גרייס סליק, ללא ספק אחת משתיים או שלושת הקולות הנשיים הלא אופראיים הטובים בעולם; ג'ק קאסידי, אולי הבסיסט החזק ביותר בסביבה מחוץ ללהקת בלוז; מרטי באלין ופול קנטנר שהמילים והלחנים שלהם הם מהטובים ביותר שזמינים כרגע ויורמה קאוקונן וספנסר דריידן, שאמנם אינם וירטואוזים אינסטרומנטליים בולטים, אך בהחלט מקוריים ויצירתיים בהקשר של רוק'נ'רול. זה לא מאוד מפתיע שהאיירפליין כל כך טובים".


אך היו שלא אהבו את המוצר החדש, כמו עיתון HULLABALOO, שכתב: "המטוס הזה לא מצליח להתנתק מהקרקע. כיצד להקה שכזו מתרסקת בלהבות אחרי שני אלבומים טובים? זו חידה".


גם עיתון CHEETAH לא אהב את צלילי המטוס החדשים: "התקליט משעמם. ברור שללהקה הזו יש גישה שנמצאת אי שם גבוה מעל למוזיקה שהיא יוצרת והופכת משעממת מתקליט לתקליט. בראשון הייתה התלהבות והנאה. באלבום השני כבר נשמע כי הלהקה הפכה לסוג של ביזנס. סגנון השירה של גרייס סליק מעצבן אותי. אולי אני מפספס פה משהו אבל גם אולי לא".


אני ממש אוהב את התקליט הזה. הוא מלא בהפתעות מפותלות. מצד אחד יש את הבלדה הנהדרת על MARTHA. מצד שני את הניסוי המוזיקלי-אוואנגארדי של מתופף הלהקה, ספנסר דריידן (עם השם הארוך - A SMALL PACKAGE OF VALUE WILL COME TO YOU, SHORTLY). באמצע יש שירים אדירים כמו TWO HEADS ו'הבלדה עליך, עליי ועל פוניל'. ויש את השיר REJOYCE שהוא מחווה ג'אזית של סליק לג'יימס ג'ויס, עם סולו אבוב של נגן הסשנים, ג'ין צ'יפריאנו. העיבוד של שיר זה מוזר בכוונה ומתאים כטבלית אל.אס.די ללשון של מסטול בשנת 1967.


שנת 1967 הייתה שנה מרהיבה מבחינה מוזיקלית והתקליט הזה הוא אחד הגדולים שיצאו באותה תקופה, בה המטוס של ג'פרסון טס גבוה מאד.



ב-30 בנובמבר בשנת 1973 יצא תקליט שאהוב עליי מאד, באופן אישי. זה האלבום השני של להקה זו באותה שנה. שם הלהקה הוא MANFRED MANN'S EARTH BAND ושם התקליט SOLAR FIRE.



הרבה (כמוני) מחשיבים אותו לפסגת היצירה של ההרכב הספציפי הזה. ללא ספק זה האלבום המתקדם והסימפוני ביותר של הקלידן, מנפרד מאן, וחבריו.


בתקופה הזו עברה הלהקה לחברת תקליטים בשם BRONZE, שדרשה מהם להפיק באופן מהיר אלבום חדש שייצא במסגרתה. התוצאה באה בצורת SOLAR FIRE. מנפרד מאן, שהיה עדיין מסוחרר מהצלחתו להשיג אישור לשימוש ביצירתו של המלחין הקלאסי, גוסטב הולסט, ללהיט JOYBRINGER, ניגש לעבוד על התקליט בידיעה שימשיך לקבל אישור שכזה על שימוש במוטיבים מוזיקליים נוספים מאת הולסט, אך הפעם האישור המיוחל לא הגיע, לצערו, והוא נאלץ לשנות פה ושם רעיונות.


כל האלבום סובב סביב מוטיבים של כוכבי לכת בפרט וחלל באופן כללי.


השיר הפותח את האלבום הוא ביצוע מופתי לשיר של בוב דילן בשם FATHER OF NIGHT FATHER OF DAY. במקור חתם השיר הזה אלבום של דילן מ-1970 בשם NEW MORNING. אצל מנפרד מאן הוא קיבל עיבוד של רוק מתקדם מרהיב וארוך. קולות של מקהלה עוצמתית ביחד עם מלוטרונים, אורגן האמונד וחגיגה של בניית דרמה. אי אפשר לדמיין שיר של בוב דילן שמקבל גרסת רוק מתקדם בצורה טובה יותר מזו.


רק להשוואה, השיר המקורי בהקלטה של דילן היה כשהוא שר לבדו עם פסנתר ושירה נשית ברקע. אני רוצה לציין כאן לטובה גם את סולו הגיטרה של רוג'רס, שבאיפוק רב ומוסיקליות כובשת הוא מצליח להעביר את צליליו בצורה המשכנעת ביותר. כמו שציינתי בעבר, יש מתופפים ששוכחים לשמן את פדל תוף הבס שלהם, כך שנשמעת חריקה קלילה בכל פעם שהם מפעילים אותו עם הרגל. זה קרה ב- SINCE I'VE BEEN LOVING YOU של לד זפלין. זה קרה באלבום השני של MOTT THE HOOPLE וזה קורה גם כאן, ביצירה הזו. אבל שלא תבינו אותי לא נכון - אני מת על זה! ולמה? כי זה הופך את המוזיקה לאנושית ולא רובוטית. כך אני מרגיש שיש אנשים אמיתיים שמפעילים את המוזיקה. החריקות שלהם זה מנת הדליקטס שלי.


השיר הבא נקרא IN THE BEGINNING, DARKNESS. זה קטע רוקי עם כל הלהקה בסנכרון טוב ועם מבערים קדימה. יכול להיות שקונספט הטיול בחלל החל ברגע מסוים באולפן ההקלטות לעייף את יוצריו והם החליטו לכלול קטע הומוריסטי שחותם את צד א' ושמו PLUTO - THE DOG. פלוטו הכוכב של הקונספט הרציני מתערבב עם פלוטו הכלב של וולט דיסני (אפילו נשמעת נביחת כלב בתחילת הקטע).


צד ב' של האלבום נפתח עם אחד הקטעים הטובים יותר שהלהקה הקליטה בתקופה המתקדמת הזו שלה. זהו שיר הנושא של האלבום. עם צלילי מוג מרחפים ומשקל ריתמי לא סימטרי של שבעה רבעים, מיק רוג'רס שר כאן "מי שמחפש תשובה שיסתכל לשמיים" ובשיר הזה המשפט נשמע נכון מאד לטעמי. הקטע השני בצד השני מורכב משני חלקים. החלק הראשון נקרא SATURN - THE LORD OF THE RING והחלק השני נקרא MERCURY THE WINGED MESSENGER. הגיטרה של רוג'רס מוכפלת בשני ערוצים והדבר מעניק לה חיספוס טוב. הקטע הבא EARTH - THE CIRCLE PART ONE מקסים ביותר. מנפרד מאן לבדו מעביר כאן קטע אווירתי שאני מקשיב לו כיום בהנאה רבה.


האלבום מסתיים עם החלק השני של EARTH - THE CIRCLE. מנפרד מאן הולך כאן על נגינת סינטיסייזר מוג בסגנון של קית' אמרסון עם ווליום גבוה מהרגיל ומענג לא פחות. הסיום הג'אזי של התקליט גרם לי לא פעם לרצות ולהתחיל להקשיב לו שוב מהקטע הראשון, כי האלבום נשמע לי הכי טוב כשהוא מעגלי; כלומר מנוגן שוב מההתחלה, מיד לאחר הסוף.


מה שהופך את האלבום הזה לחגיגה הוא מגוון תפקידי וצלילי המקלדות השונות של מנפרד מאן ובמיוחד סינטיסייזר המוג, שהוא היה אחד הקלידנים המומחים בו. למעשה, מנפרד אף היה זה שניגן את סולו הסינטיסייזר מוג בשיר JULY MORNING של אוריה היפ מ-1971. הוא התארח באלבום של אוריה היפ, למרות שקלידן הלהקה ההיא, קן הנסלי, לא סבל אותו ודי התנגד לרעיון להביאו. אבל העובדה בשטח הייתה ידועה גם אז באולפן עם אוריה היפ - מנפרד מאן הוא המאסטר של סינטי המוג.


גם עטיפת האלבום עוזרת למאזין להיכנס לאווירה המרחפת וחסרת כוח המשיכה. אז איך נוצרה עטיפה זו? ובכן, עם צילום דף שחור ומחורר שמאחוריו הואר אור. ככה פשוט, כך נכון וכך אפקטיבי.


מי שלא מכיר את האלבום הזה עלול להיות מופתע מאד לטובה מאיכות המוזיקה. הרבה להקות מהתקופה ההיא ניסו לעשות שילובים של יצירות קלאסיות עם מוזיקת רוק. על כל אחת שעשתה את זה באופן מוצלח היו הרבה שנשמעו שאפתניות אך ריקניות. לזכות מנפרד מאן וחבריו אני יכול לומר שהשילוב בין הקלאסי לרוק שומר על איפוק ואלגנטיות יפה. מעל הכל מרחף קסם רב.


בלוג מוסיקה - כל מה שרציתם לדעת על מוסיקה - ועוד קצת.

הנכם מוזמנים לשתף את הבלוג עם חבריכם.


רוצים לשמוע עוד הרצאות מעניינות על הופעות מוסיקה? זמרים ישראליים? להקות רוק? הביטלס? תקליטים? רוק מתקדם? ועוד מגוון נושאים? מוזמנים ליצור איתי קשר. בינתיים, בואו ליהנות גם מפודקאסטים מומלצים



























































Comments


©נעם רפפורט
©נעם רפפורט
bottom of page