אחרי שכבר כתבתי על המסע של פרנק זאפה בסיקסטיז (לקריאה פה) - עכשיו הגיע הזמן שאכתוב על המשך הדרך של האמן הזה שאני כל כך אוהב, והפעם אתמקד בתקליטי פרנק זאפה שיצאו בשנים 1975-1970. אז בואו נצא לדרך...
MOTHERS OF INVENTION - BURNT WEENY SANDWICH
ב-9 בפברואר בשנת 1970, יצא התקליט BURNT WEENY SANDWICH. התקליט הוקלט במקומות שונים בין אוגוסט 1967 ויולי 1969, ויצא לאחר שזאפה פירק את אמהות ההמצאה.
עטיפת האלבום המדליקה הזו הייתה אמורה במקור להתנוסס על אלבום של נשפן הג'אז אריק דולפי, אך הועברה לזאפה.
התקליט מתחיל עם שיר קליל בשם WPLJ, על שם יין פורט לבן בתוספת מיץ לימון, שהיה סוג של משקה זול פופולרי אז. השיר הוקלט ביולי 1969 עם זאפה ששר את זה ביחד עם הגיטריסט לואל ג'ורג' (לפני שהאחרון הקים את להקת ליטל פיט). זאפה סיפק גם את קול הבס שמאחורה כשהקול הנשי בא מפיה של ג'נט פרגסון. רוי איסטרדה הבסיסט היה אחראי על קול הפלצט.
זאפה הסביר: "השיר הוקלט במקור בשנת 1955 על ידי להקה בשם THE FOUR DEUCES. הם שרים על משקה שגרם לנוער להימחק בשנות החמישים. השיר מספר את סיפורו הטרגי של בחור שאוהב את הטעם של המשקה ושותה אותו אחרי שעישן מריחואנה או משהו כזה. נסו גם אתם את זה כך ותגלו כי זה יגרום לכם לבחילה מיידית. אין חוויה קוסמית עם המשקה הזה".
משם אנו עוברים לקטע ושמו 'הבוגי של איגור, חלק 1'. קטע קצר ומתוזמר להפליא שמעביר אותנו אל 'אוברטורה לחופשה בברלין'. לא סתם בחר זאפה להתייחס לאותה עיר גרמנית בה הופיע עם להקתו ב-16 באוקטובר 1968. בעת שערך בדיקת סאונד על הבמה, פרצו פנימה סטודנטים מוחים ודרשו מזאפה שיעזור להם להביא קהל למחאה שלהם. זאפה סירב והחבורה נקמה בו בהופעתו באותו ערב. "כשההופעה החלה באותו ערב", הוא סיפר, "הם היו בקהל עם צופרים. ברגע שהתחלנו לנגן הם קמו והחלו לעשות רעש גדול ולעשות כאילו הם באמצע מהפכה. מיד לאחר מכן הם החלו לזרוק מלפפונים עלינו. היו גם עגבניות וביצים. היה בלגאן, אז ירדנו להפסקה. אחרי ההפסקה נאמתי נאום של כרבע שעה ובו גערתי בהם שהם מתנהגים יותר גרוע מהאמריקאים. זו החופשה שלנו בברלין".
הצד מסתיים עם נגינה בפסנתר ובצ'מבלו בשם AYBE SEA (שזה למעשה ABC).
צד ב' מכיל ברובו את היצירה LITTLE HOUSE I USED TO LIVE IN, שמכילה כמה קטעי אולפן והופעה שנערכו יחדיו. הכל מתחיל בנגינת פסנתר שניגן איאן אנדרווד, בחלקה כתובה על ידי זאפה ובחלקה מאולתרת ממנו. החלק האחרון ביצירה זו הוקלט ברויאל אלברט הול ונשמע בה כי קרה דבר שהתסיס את הקהל, כפי שזאפה הסביר לאחר מכן: "הבמה באלברט הול נמוכה ולכן קל לקפוץ אליה מהקהל. ילד אחד בן כחמש עשרה אכן עשה זאת. אז שני שוטרים דלקו אחריו וניסו להורידו מהבמה בנחמדות. אז מישהו מהקהל צעק לי 'תוריד מהבמה את אנשי המדים המזורגגים'. אז הזכרתי לו ולשאר הנוכחים שכולנו לובשי מדים".
התקליט מסתיים עם השיר VALERIE, שהוקלט במקור בשנת 1960 על ידי להקת THE STARLITES וזאפה וחבריו הקליטו תשע שנים לאחר מכן. ההקלטה הזו נועדה במקור להיות בצד ב' של התקליטון עם השיר MY GUITAR WANTS TO KILL YOUR MAMA, אך זה לא יצא לפועל כי השיר שיצא בסוף בצד ב' של אותו מוצר היה DOG BREATH.
MOTHERS OF INVENTION - WEASELS RIPPED MY FLESH
ב-10 באוגוסט בשנת 1970 יצא התקליט WEASELS RIPPED MY FLESH, של פרנק זאפה ואמהות ההמצאה. הלהקה כבר לא הייתה קיימת אז. זאפה פירק את הלהקה בפעם הראשונה בשנת 1969. הסיבה המרכזית לפירוק הייתה אי כדאיותו הכלכלית של הפרויקט הזה. הוא לקח על עצמו לשלם משכורות לכל חברי הלהקה כדי שהוא יהיה המנהיג הבלתי מעורער מבחינת החלטות עסקיות ומוסיקליות. זה מדהים בהתחשב בכך שהוא כלל לא הקים את ההרכב הזה אלא הצטרף אליו.
באוקטובר של 1969 החלו כלי התקשורת להבין שמשהו לא טוב קורה בלהקתו של פרנק זאפה, 'אמהות ההמצאה'. הדיבור היה שהלהקה מגיעה לסופה המוחלט. כל תאריכי ההופעות שנקבעו לה מתחילת החודש והלאה בוטלו.
אחד הקשים ששברו את גבו של זאפה, שמימן את כל הלהקה מכיסו, היה כשהלהקה הגיעה להופיע בפסטיבל ג'אז בצפון קרולינה. הם גילו שהמקום נועד ל-30,000 איש ואילו על הבמה חיכתה להם מערכת הגברה בעוצמה של רדיו טרנזיסטור ממוצע פלוס. מזג האוויר היה גם קשה מאד, עם סופת גשמים שעמדה בפתח.
אחרי המופע כינס זאפה את חברי להקתו והודיע להם שאין מבחינתו טעם לגרור את כל החבורה בדרכים בשביל דברים כאלה. עד כה שילם זאפה לכל חבר להקה משכורת שבועיים של 250 דולר ואילו חברת התקליטים VERVE, בה יצאו תקליטי הלהקה, לא שילמה לזאפה תמלוגים. כמו כן, בשנה האחרונה לקיומה של הלהקה לא נחלה הלהקה הצלחה כלכלית וזאפה מצא את עצמו בחוב של 10,000 דולר מסיבוב הופעות שנחל כישלון. אין זה פלא כשהוא העסיק בלהקתו לא פעם תשעה אנשים.
הקלידן דון פרסטון: "זאפה פירק אותנו לא רק בגלל הכסף אלא גם בגלל שנהגנו לאלתר מוסיקלית על הבמה. רוב המופע היה מאולתר כשפה ושם נוגנו יצירות כתובות. זאפה ראה כיצד הקהל מגיב נהדר לאלתורים ולכן פירק את הסיפור. הוא אוהב שליטה".
עם הדברים האלה הוא הותיר את שאר חבריו המומים ובידיעה שהעבודה נשמטה להם מתחת לרגליים. זאפה מצידו הלך לעבוד על הכנת תקליטו HOT RATS. אך הזדמנות נוספת ניתנה ללהקה בסיבוב הופעות קצרצר בקנדה. אחריו זאפה אמר: 'קיבינימאט! זה באמת הסוף'. הוא התעייף מהופעות מול אנשים שמוחאים כפיים בכל המקומות הלא נכונים במהלך ההופעה. מבחינתו זה היה זמן טוב לאפשר לאנשים לעכל את מה שהוא ולהקתו עשו עד כה לפני שימשיכו בפעילות כלשהי.
התכנון של זאפה היה להוציא 12 תקליטים של הופעות חיות, שהוקלטו בחמש השנים האחרונות של הלהקה. בינתיים החליטו חברי הלהקה המפורקת לפעול לבדם. הם ניסו בתחילת 1970 להקליט שיר בעצמם בשם HIGH AND MIGHTY (עם טום ווילסון בכיסא המפיק) אך תהליך ההקלטה נתקע והשיר לא הושלם. ומדוע?
הרב כהן, מנהלו של זאפה, הציע לחברי הלהקה המפורקת להקליט את השיר תחת השם THE GRANDMOTHERS. כולם התלהבו עד שבאמצע ההקלטות הודיע להם כהן שההקלטה שלהם תצא תחת השם FRANK ZAPPA PRESENTS THE GRANDMOTHERS. הנגנים הפגועים החליטו באותו הרגע לזרוק את הפרויקט לפח.
מתופף הלהקה האינדיאני, ג'ימי קארל בלאק, הקים להקה עם הקלידן של הלהקה, דון פרסטון. המטרה הייתה לשלב מוסיקת ריקודים עם מוסיקה אלקטרונית. בלאק, שגם כך לא התעשר מהלהקה, היה מבוהל מפירוקה על ידי זאפה כי ידע שמחכים לו בבית חמישה ילדים עם פיות פתוחים כדי שיאכיל אותם.
זאפה היה עסוק בזמן הזה בכמה פרויקטים:
1. הכנת סרט שלם על חברו, קפטיין ביפהארט, בשם THE GRUNT PEOPLE. שלושה אולפנים הציעו לו כסף לממן את הפרויקט. זאפה עצמו אמר שאם מישהו מהתעשיה היה מציע לו כסף על זה חמש שנים קודם לכן - הוא לא היה חושב על אפשרות לנגן מוסיקת רוק בחייו.
2. תוכנית טלוויזיה קבועה בהנחייתו. דבר שלא צלח אפילו את שלב הפיילוט.
3. הקמת חברת תקליטים בשם MOTHERS OF INVENTION RECORD CLUB, שתפיק את אלבומי ההופעות החיות של הלהקה המפורקת.
4. ליווי הופעותיו של קפטיין ביפהארט באירופה לא כמוסיקאי אלא כ... מנהל סיבוב הופעותיו.
אך הוא לא נתן לשם הלהקה להתאייד כל כך במהירות. הוא צלל לארכיב הקלטות הלהקה ורקח משם שני תקליטים. האחד נקרא BURNT WEENY SANDWICH והשני נקרא WEASLES RIPPED MY FLESH. שניהם הורכבו מקטעי אולפן לצד הופעות חיות ונערכו כדבר שלם כמו שרק זאפה יכל לעשות. הוא היה ידוע כאחד שאהב להשתמש בארכיב העשיר שלו על מנת לערוך ממנו הרבה מוצרים.
כך יצא אז התקליט בארצנו:
את ציור העטיפה הייחודית עשה ניאון פארק (שם אמיתי - מרטין מאלר), שעבד אז בחברת עיצוב בשם FAMILY DOG. זאפה ראה עבודה של פארק והתרשם לטובה. בפגישה ביניהם הראה זאפה לפארק מודעת פרסומת בעיתון בה רואים גבר מתגלח. זאפה שאל את פארק מה הוא יכול לעשות כדי להפוך את התמונה לגרועה יותר. עטיפת התקליט היא התוצאה - עם גבר שמתגלח עם סמור שפוצע את עורו. אך חברת התקליטים, WARNER BROS, נחרדה מהציור וסירבה בתחילה להוציאו. בגרמניה יצא התקליט בעטיפה שונה לגמרי בה רואים בובה מדממת לכודה במלכודת עכברים. ההוצאה הגרמנית הזו נחשבת כיום לפריט אספנים נדיר ויקר. מעצב העטיפה הגרמנית היה דיהטר הו.
יש בתקליט ביצוע 'אימהי' לקטע של ריצ'ארד הקטן בשם DIRECTLY FROM MY HEART TO YOU. גרסה שונה מזו שיצאה על תקליטון לשיר MY GUITAR WANTS TO KILL YOUR MAMA. גם הקטע הנהדר OH NO בא פה בגרסה שונה. ההפתעה הגמורה של התקליט היא קטע הסיום, שנושא את שם התקליט, בו כל הלהקה מנגנת באופן צורמני להחריד ולהפליא, בהופעה בבירמינגהם שבאנגליה, את אותו האקורד במשך כשתי דקות.
שימו לב כי בקטע בשם TOADS OF THE SHORT FOREST מנגנים חברי הלהקה באותה מהירות קצב אך כל אחד מהם מנגן תפקיד במשקל ריתמי שונה מרעהו. את כל זה רקח להם זאפה מראש.
הקטע THE ORANGE COUNTY LUMBER TRUCK מתייחס לעבודתו של בסיסט הלהקה, רוי איסטרדה, לפני שהצטרף ל'אמהות ההמצאה'. בתקופתנו, מזה כמה שנים עבודתו של איסטרדה היא לאכלס תא בבית כלא על בעילת קטינה.
גרסת הדיסק שונה מגרסת התקליט. לדוגמה, בקטע DIDJA GET ANY ONYA יש בדיסק תוספת של שלוש דקות עם שירה במבטא גרמני היישר מפיו של חבר הלהקה, לואל ג'ורג'.
התקליט הזה לא מתאים לכל אחד אלא לאלה שיש להם ראש פתוח ואתגרי יותר למוסיקה. זו התקופה האהובה עליי ביותר של פרנק זאפה. שנות השישים שלו הן המקום בו אני מוצא אותו מהפכני ביותר. זו סיומת מתאימה ביותר לקריירה של להקה שלא הצליחה כלכלית אך הצליחה להביא שרשרת תקליטים מדהימה ביותר.
המודעה המקורית לפי עוצבה עטיפת התקליט:
עיתון 'בילבורד' האמריקאי פרסם ביקורת על התקליט ב- 29 באוגוסט 1970: "זאפה מפזר פה כרגיל תגובות על כל דבר שנקרה בדרכו והליווי הכלי נוטה לכיוון האוואנגארד. אין ספק שההרכב הזה מתקדם ביותר".
עיתון 'רולינג סטון' ביקר כך: "האוסף הזה של חתיכות מוסיקליות מציב את הלהקה במקום אמיץ. זאת כי היא היחידה שעושה דבר שכזה. התקליט הזה הוא אוסף שאריות המוסיקה המרשים ביותר ששמענו עד כה".
עיתון הג'אז 'דאון ביט': "כמלחין, מעבד וכגיטריסט נמצא זאפה בדרך כלל בעולם הרוק. כעורך מוסיקה הוא מדהים לכשעצמו. אם רק עולם הפופ היה עוצר שניה ומקשיב ברצינות למוסיקה הזו באלבום נפלא זה שעוטפת אותו עטיפה גרוטסקית להפליא".
ב-11 באפריל בשנת 1970 פורסם בשער המלודי מייקר שפרנק זאפה כנראה יקים מחדש את להקת אמהות ההמצאה לפסטיבל האי ווייט.
מנהל הפסטיבל, רונלד פולק, סיפר לעיתון, "זה נכון שפנינו לזאפה בבקשה לאחד את הלהקה ההיא כי לדעתנו זו הופעה ששווה להביא אלינו לפסטיבל".
לא היה ידוע אם זאפה אישר זאת או לא, עד הדפסת הגליון ופולק הוסיף כי אם לא יתאפשר לזאפה לאחד את הלהקה ההיא, הוא ישמח להביא את האמן הזה גם עם להקת הליווי שעשתה עמו את התקליט HOT RATS.
זאפה לא יופיע בסוף בפסטיבל זה...
זאפה מצרף אליו שני צבים...
להקת THE TURTLES (הצבים) הייתה להקה אמריקנית שהפיקה להיט זהב אחד מיוחד (HAPPY TOGETHER) ועשתה מוזיקת פופ נהדרת. אלבומי הלהקה נמכרו היטב ושני הסולנים שלה (הווארד קאיילאן ומארק וולמאן) חיו היטב בבתים מפוארים ומכוניות יוקרה.
ואז, בשנת 1970, הלהקה התפרקה. זה היה אחרי אלבום שהפיק לה ריי דייויס מלהקת הקינקס. חברת התקליטים של הצבים לא הסכימה לדרישתה להפיק את עצמה ודייויס היה סוג של פשרה. הלהקה קיבלה את המספר של דייויס דרך דרק טיילור, הדובר של הביטלס, והתקשרה אליו. התוצאה הייתה אלבום בשם TURTLE SOUP.
השילוב בין הצבים לריי דייויס לא עבד במלואו כי הלהקה לא הסכימה שהוא ישנה לה רעיונות וגישה מוזיקלית. חברי הלהקה ניסו להיאחז במה שהם טובים בו, אך ללא הצלחה גדולה.
לאחר צאת האלבום הופיעה הלהקה במסיבה בבית הלבן. הבת של ניקסון, טרישה, הזמינה אותם להופיע שם. אך האירוע המכובד הפך לבושה אחת גדולה. כשהלהקה הגיעה בשעות אחה"צ לבית הלבן פירקו אנשי הביטחון את הציוד שלהם כשלפתע נשמע מאחד התיקים תיקתוק של מטרונום חשמלי שהופעל בטעות בעקבות החיפוש. אנשי הביטחון חשבו כי מדובר בפצצה והתחוללה שם מהומה.
וולמאן ציין שהשיא של הערב היה כשהוא הסניף קוקאין על השולחן של אברהם לינקולן. הצבים עלו לבמה אחרי להקת THE TEMPTATIONS כשהם במצב מחוק לגמרי. מארק וולמאן נפל מהבמה לפחות שש פעמים. במקרים אחרים במהלך ההופעה שכחו צמד הזמרים את המילים אותן היו אמורים לשיר. היה זה סוף עגום ללהקה מצליחה.
וולמאן וקאילאן רבצו שבוע מבלי לעשות כלום עד שהבינו כי המצב לא יכול להימשך והם הלכו לבן דוד רחוק של וולמאן בשם הרבי כהן, שהיה אז מנהלו של פרנק זאפה ובעל חברת התקליטים STRAIGHT. צמד הזמרים הכיר את זאפה עוד שנים קודם לכן ולהקת הצבים אף ניסתה לחתום בזמנו בתת הלייבל של STRAIGHT שנקרא BIZZARE.
הווארד קאיילאן ומארק וולמאן, עתה אקס להקת הצבים, מצאו את עצמם פתאום ללא עבודה. הם קיבלו הצעה ממפיקי ׳שיער׳, בלוס אנג׳לס, להצטרף ולשחק על הבמה כקלוד וברגר. השניים הבטיחו לשקול את העניין - שקלו והגיעו למסקנה שצעד כזה יחתום את הקריירה שלהם באופן הכי עצוב שיש. הדחייה הביאה איתה זמן נוסף של תיסכול מצד השניים, שהפכו מובטלים.
בינתיים זכרו שניהם כי בכוונתם לחכת יחדיו לצפות במופע של פרנק זאפה באוניברסיטה של לוס אנג׳לס. למופע הזה איחד זאפה, באופן חד פעמי, את להקת ׳אמהות ההמצאה׳ המקורית שלו - כדי להופיע לצד תזמורת פילהרמונית, בניצוחו של זובין מהטה. שני הזמרים באו לאולם עם נשותיהם ונהנו מקונצרט משובח, בו הושמעו רבים מקטעי העבר הידועים של זאפה. כמו כן, הוא השמיע קטע מיצירה עתידית, שנקראת ׳מאתיים בתי מלון קטנים׳.
אחרי ההופעה קפצו וולמאן וקאיילאן אל מאחורי הקלעים, כדי להביע את הערכתם הכנה על המוזיקה. זאפה ניצב שם, עם סיגריה בפיו וכוס קפה בידו, כשהוא עונה לקבוצה גדולה של עיתונאים. השניים ניגשו אליו ללחוץ את ידו.
"אז אני מבין שהלהקה שלכם התפרקה. מה אתם מתכוונים לעשות ?", שאל זאפה. השניים הודו שאין להם מושג.
לזאפה היה מושג. הוא סיפר לשניים כי בכוונתו להקים להקה חדשה ולטייל איתה להופעות באירופה. הוא הוסיף ושאל האם השניים מעוניינים להצטרף. התשובה הייתה חיובית ללא היסוס. זאפה הזמין את השניים לאירוע ברביקיו בביתו ואמר להם לבוא עם נשותיהם ועם הסקסופונים שלהם.
השניים לא הבינו לפשר הבקשה האחרונה. למה הוא רוצה סקסופונים כשיש לו בלהקה סקסופוניסט אדיר בשם איאן אנדרווד? הגיע יום ראשון והשניים הגיעו למסיבה בבית הסגול של זאפה ואשתו, גייל. ריח בשרים עסיסי באוויר וילדים רצים בעירום ומשתכשכים בבריכה. אווירה עליזה. לאחר מכן הזמין זאפה את השניים לרדת איתו לאולפן שלו עם הסקסופונים. קאיילאן הביא טנור ווולמאן הביא אלט.
זאפה הציב מולם דף תווים והתחיל לספור. השניים התאמצו ככל יכולתם. אחר כך שם זאפה שיר מוקלט שלו ואמר לשניים לנגן עם ההקלטה. אחרי כן הורה להם לשים את הסקסופונים בצד. הלב של קאיילאן צנח כי חשב שהנה הלכה הזדמנות של קבלת עבודה. אך זאפה חשב אחרת: "שניכם לא תצטרכו את הסקסופונים. יש לנו שבועיים של חזרות לפני שאנחנו טסים לאנגליה. יש לכם דרכונים ?"
האלבום הראשון שהקליטו עמו נקרא CHUNGA'S REVENGE. זה היה אלבום שיצא תחת שמו של זאפה ולא תחת שם להקת MOTHERS OF INVENTION. רוב החומר באלבום הזה נוצר באופן ספונטני. על עטיפת האלבום נקראו צמד הזמרים בשם THE PHOSPHORESCENT LEECH AND EDDIE כי הם היו אז בבלגאן עקב חוזה חתום מול חברת WHITE WHALE. לפיכך לא יכלו להשתמש בשמותיהם האמיתיים בלייבל אחר.
CHUNGA'S REVENGE
ב-23 באוקטובר בשנת 1970 יצא התקליט הזה של פרנק זאפה ושמו CHUNGA'S REVENGE. שמו בא לתאר נקמה של שואב אבק קטן ושמו CHUNGA, בסיפור אהבה משולש בינו לבין בחור ובחורה.
עד כמה זאפה לקח את המוזיקה שלו ברצינות, והאם היה לו הרבה כבוד למוזיקה עליה לעג בעדינות באלבומים שלו, כמו הבלוזים הכבדים באלבומו זה? את התשובה הוא העניק לעיתון MUSIC NOW.
"אני כן לוקח את המוזיקה שלי ברצינות, אבל זה לא אומר שאני צריך להמשיך להיות עגום כל הזמן, תמיד יש הרבה ממה לצחקק. כשהתחלתי כמוזיקאי מקצועי הייתי מתופף בלהקת רית'ם אנד בלוז. אנשים היו אומרים לי, 'היי אחי, אתה שומע קצת ג'אז?', ואני תמיד חשבתי שזה נשמע די מופרך. התחברתי רק לבלוז באותם ימים והאהבה שלי אליו עברה. אותו דבר לגבי הרוק משנות החמישים שאנחנו עושים, אנחנו כבר לא עושים ממנו כל כך הרבה אבל יש לי הרבה מאוד חיבה אליו. מבחינה מספרית, אוסף התקליטים שלי כולל כאלף סינגלים משנות החמישים, אותם אני אוסף מאז שהייתי בתיכון, ואחר כך אולי מאתיים אלבומים של מוזיקה עכשווית וקלאסית”.
בתקליט CHUNGA'S REVENGE הציג זאפה הרכב חדש של "אמהות ההמצאה", לאחר שפירק את ההרכב הקודם. על כך אמר אז למלודי מייקר: "הלהקה העכשווית מפגרת בכוונה - אבל האופן שבו היא מפגרת הוא עדיין יצירתי. כל אדם ממוצע יכול להבין את ההרכב הנוכחי. רק אנשים מוזרים הבינו את הלהקה הישנה. הפורמט של הלהקה הזו אולי קונבנציונלי, אבל החומר מורכב כמו האמהות המוקדמות יותר. הקצב תמיד חזק פה, אבל הדבר הכי חלש בלהקה הישנה היה תמיד קטע הקצב".
אחד החברים בהרכב החדש אז היה הקלידן ג'ורג' דיוק. זאפה פנה אליו במועדון שנקרא EXPERIENCE, בלוס אנג'לס. "עבדתי שם עם הכנר ז'אן לוק פונטי. המפיק של ז'אן נפגש עם פרנק כדי לעבוד על האלבום 'קינג קונג' (אלבום שזאפה הפיק לפונטי בשנת 1969 - נ.ר), ושניהם הגיעו לשמוע את הלהקה. פרנק ביקש ממני להופיע איתו ומאז הופתעתי מכמות העבודה החיה שעשינו. בחודשיים האחרונים היינו בשלושה סיורים עם שבוע חופש בלבד. דבר נוסף שהפתיע אותי הוא המשמעת של המוזיקה. זה חופש מאורגן בתוך מבנה, שהוא לא באמת סוג החופש שהייתי רגיל אליו. פעם נהגתי רק לעצום את העיניים ולנגן, ועכשיו אני צריך לפקוח את עיניי על פרנק ולראות כל סימן שהוא מאותת. אני מניח שהמשמעת עשויה להיות טובה עבורי, כל כך קשה לי להסביר מה יוצא לי מזה מוזיקלית, קשה לומר מה אני מרוויח מזה. אני כן יודע שזה עוזר לי להגיע לקהל גדול יותר, למרות שזה אותו סוג של קהל שהגעתי אליו כשהייתי עם דון אליס. זה טיול אחר רק בגלל שזה סוג אחר של מוזיקה. כל עוד אני מרגיש שאני תורם אז אני שמח, וזה עוזר גם לכיס שלי".
בעטיפת התקליט נראה זאפה כשהוא בתהליך פיהוק מתקדם. צלם התמונה, פיל פראנקס, תפס את זאפה במלון שבמערב ססקס, שבאנגליה וכך סיפר: "כשהגעתי לשם, ראיתי שישה צלמים שעמדו במעגל סביב זאפה שנראה אומלל. הוא רצה ליהנות מהרמי מרטיני שלו מבלי שיפריעו לו. הוא לא רצה להצטלם ואני כיוונתי מרחוק את עדשת המצלמה שלי עליו, בדיוק כשפיהק. כשפיתחתי את התמונה הזו, הבנתי שאני חייב לשלוח לו אותה".
עיתון רולינג סטון בביקורת שלילית: "נראה לנו שהרבה אנשים יתאכזבו מהתקליט הזה. אין בו את סולואי הגיטרה המשעממים אך האווירה של הדבקת הקטעים ללא קשר ביניהם ממשיכה. קטע הפתיחה נשמע כמו מישהו שמנסה, באופן חובבני, לנגן בגיטרה בסגנון הסולמות של גאבור סאבו עם הסאונד של ג'ון מקלאפלין - ללא הצלחה. שאר קטעי הנגינה סטנדרטיים ולא מעבר לכך. רק הקטע TWENTY SMALL CIGARS נשמע טוב. זאפה לא צריך לדאוג. הוא יכול להמשיך להוציא תקליטים כאלה ותמיד יהיה מישהו שיקנה אותם".
עיתון HIGH FIDELITY בביקורת מפברואר 1971: "יש כאן את כל התבלינים הרגילים של זאפה; אוואנגארד וקלאסי עם רוק. זאפה ממשיך לאתגר אותנו". עיתון JAZZ AND POP במרץ 1971: "סוף סוף מצא זאפה את הנוסחה המושלמת של נגינה עם קולות ועם הרכב נגנים מהשורה הראשונה".
זאפה: "אחת ההפתעות הגדולות שלי בעניין התקליט הזה, שאינו משמעותי בעיניי, היא שהוא הפך להיות להיט גדול בתאילנד ובאיטליה".
שנים לאחר מכן יצאה קופסה שמאגדת הרבה הקלטות נדירות מתקופת הכנת התקליט הזה:
ב-8 בפברואר בשנת 1971 היו אמורים פרנק זאפה ולהקתו להופיע ברויאל אלברט הול הלונדוני, ביחד עם התזמורת הפילהרמונית. אבל...
כשהחצוצרן של אותה תזמורת הזדעזע ומיהר לדווח על התוכן מאת זאפה שנגלה לו בחזרה המוזיקלית.
למרות השמועות על כך שהקונצרט עלול להתבטל, זאפה, להקתו, תשעים מחברי הפילהרמונית המלכותית וחברי המקהלה הגיעו לחזרה באלברט הול. שם הם ראו על חלונות האולם הודעות על ביטול הקונצרט, אך ככל הנראה לא הייתה פנייה רשמית על כך למנהלו של זאפה, הרב כהן. החזרה בוטלה. הוחלט מטעם הנהלת האולם להחרים את המופע, אחרי שיותר מ-4,000 כרטיסים כבר נמכרו.
לאחר המתנה של כשעה מחוץ לאלברט הול נמסרה הודעה שמעריצים שקנו כרטיסים, יחזירו להם את כספם.
הרב כהן: "הופענו בעבר באלברט הול והענקנו לאחרונה שתי הופעות עמוסות קהל בקולוסיאום של לונדון. הופענו בלמעלה מ-60 בתי קולנוע והקהל תמיד מתנהג יפה. לכולנו יש חוזים ומישהו יצטרך לקחת את האחריות על מה שקורה פה. אני חייב להבהיר שאנחנו נגד סמים בסיפור המחזה ונגד גרופיות שנחשבות לתופעה חברתית".
זאפה: "הענקנו לבעלי המקום עותק של הטקסטים כדי שיעברו על זה ויודיעו לנו מה בעייתי. ואתם יודעים מה שבר אותם? יש קטע בשיר CENTERVILLE, שבו הווארד קאיילאן שר: 'אתם יודעים איזו בחורה עובדת בבוטיק? כזו שאחותה לובשת חזיה בפסטיבלי פופ...'. זה הכל".
ג'ון וילברהם, החצוצרן השמרן ואחד מנגני החצוצרה המובילים בארץ, אמר: "כל העניין הרגיז אותי... אני לא מבין איך אני יכול לנגן ערב אחד בקונצ'רטו לחצוצרה ולקחת חלק בסוג זה של הפקה שכזו".
מריאן הרוד, מהנהלת האולם, אמרה: "זה לא מסוג הדברים שאנחנו רוצים באלברט הול". מנהלו של זאפה, הרב כהן, אמר בתגובה שההנהלה אפילו לא מספרת לו למה היא מתנגדת. "הצעתי בעל פה, ובכתב, לשנות משהו, אבל נאמר לי שהם מתנגדים לכוונה, לא למילים הספציפיות".
זאפה בתגובה: "זה מגוחך. כולנו מאוד מוטרדים מזה. זה היה בסדר עבורנו להופיע באלברט הול כשהמקום היה שחור ומלוכלך. עכשיו הם ניקו את המקום, הם לא רוצים להכיר אותנו".
מנהל התזמורת: "חלק מהמוזיקה מצוינת לחלוטין ויש לה דמיון מסוים ל'טקס האביב' של סטרווינסקי. ביקשנו כמה שינויים והתאמה, מכיוון שלא נהיה קשורים לשום דבר מלבד המעמד הגבוה ביותר". הפרטיטורה המוזיקלית בוצעה כמעט בכל מדינה באירופה ונשמעה בליברפול ובמנצ'סטר. זובין מהטה ניצח עליה עם התזמורת הסימפונית של לוס אנג'לס וזה הוצג ב-30 ערים אמריקאיות, אפילו בבית האופרה של שיקגו, ללא תלונה.
לסוכנות הארלי דייוויסון, שקידמה את הקונצרט, לא הייתה עדיין תגובה לתקשורת, ומשרד היחצ"נות של האלברט הול, כשנשאל לראשונה, אמר שזה עניין פרטי בינם לבין היזמים. לאחר שנזכרה מאוחר יותר שאלפי כרטיסים כבר נמכרו ושזה כבר לא עניין פרטי, מריאן הרוד אמרה: "עותק של תוכן הקונצרט לא הגיע לכאן עד מאוחר בצהריים של יום שישי האחרון. ביקשנו עותק כבר לפני חודש. לו היינו צופים בתוכן בזמן טוב, יכול היה להיות דיון סביר לגבי השינויים הדרושים. לפיכך, לא היה לנו זמן. בעלי כרטיסים יכולים לקבל את כספם בחזרה".
באותו ערב, זאפה הגיע לאולם כדי להסביר למעריצים שהגיעו לשם מדוע הקונצרט בוטל. הוא לא ויתר ומיהר לתבוע את הנהלת האולם על ביטול המופע שלו, באשמת הפרת חוזה.
FILLMORE EAST JUNE 1971
תקליט ההופעה הזה הוקלט במהלך סדרה, של ארבעה מופעים, שהעניקו פרנק זאפה ולהקת 'אמהות ההמצאה' בפילמור איסט שבניו יורק. חברי הלהקה היו, לצד זאפה : המתופף איינסלי דנבאר, הפסנתרן בוב האריס, המרים פלו ואדי (שהם למעשה הווארדג קיילאן ומארק וולמאן, לשעבר מלהקת 'הצבים'), הבסיסט ג'ים פונס (גם הוא פליט 'הצבים'), הקלידן ג'ורג' דיוק, הקלידן והסקסופוניסט איאן אנדרווד. דון פרסטון הצטרף בסינטיסייזר.
דנבאר סיפר על הצטרפותו לזאפה: "פגשתי את פרנק בפסטיבל BYG ACTUEL בבריסל בשנת 1969. הוא רצה לנגן עם הלהקה שלי (AYNSLEY DUNBAR RETALIATION) ועשינו בערך שני קטעים ביחד. שוחחנו על כמה דברים באוהל הבירה". הג'אם המאולתר הביא לדנבאר את העבודה אך המתופף דחה אותה בתחילה: "דחיתי את זה כי זה עתה הקמתי להקה חדשה בשם BLUE WHALE אבל חשבתי על זה ושבוע לאחר מכן הסכמתי. רק לאחר בחינה מדוקדקת ומחשבה החלטתי להצטרף”. זאפה עשה עסקה טובה, והשיג מתופף אחד במחיר של שניים. הוא הסביר את הבחירה שעשה: "אם הייתה נקודת תורפה אחת בלהקת אמהות ההמצאה המקורית זו הייתה חטיבת הקצב. זה היה סטטי מדי. כדי לסנכרן את שני המתופפים הם היו צריכים להיות מוגבלים בסוג הדברים שהם יכולים לנגן. אז הקצב נשאר די מונוטוני. שמעתי את איינסלי דנבאר מנגן בפסטיבל הפופ הזה בבלגיה ומאוד אהבתי את איך שהוא ניגן".
התקליט יצא בחופזה לאחר הקלטתו, כך שמעצב העטיפה הקבוע של זאפה אז, קאל שנקל, לא מצא את הזמן להכין עטיפה מושקעת. הלחץ הביא עמו רעיון מבורך - ליצור עטיפה בצורת בוטלג (תקליט פיראטי). אין תמונות ואין צבעים על העטיפה. רק כיתוב של שם התקליט, שמות השירים וקרדיטים בכתב יד בעיפרון.
התקליט הזה נחשב לאחד היותר מוחצנים בהגשת הסיפור האמיתי שמאחורי הקלעים בעולם הרוק. סוויטת השירים פה נקראה בזמנו בשם 'אופרת הגרופיות'.
התקליט נפתח בקטע, שיצא לפני כן בתקליט BURNT WEENY SANDWITCH ושמו 'בית קטן שנהגתי לישון בו'. מיד לאחר מכן מסביר זאפה לקהל כי מילת הסוד של הערב היא MUD SHARK. לאחר מכן הוא מסביר על תקרית (או שמא אגדה שנופחה באמת), שקשורות בה להקות לד זפלין, ואנילה פאדג' וגרופית אדומת שיער שהופשטה, כשהיא במצב שכרות, במלון EDGEWATER INN שבסיאטל, שהיה אפשר לדוג מהחדרים שבו, בעזרת חכות, דגים מהים שנפרש מתחת.
דג אחד שכזה (הגרסאות סותרות בנוגע לזהות הדג) עינג את אותה בחורה, כשנאחז בידי אחד מאנשי זפלין (רמז - לא הגיטריסט, לא הבסיסט ולא הזמר). מכאן נלקח המאזין לתיאטרון רוק מוטרף ושטוף זימה וחשמל, שלא נמשך זמן רב לאחר מכן, עקב פציעתו הקשה של זאפה, כשהופל על ידי איש בקהל לפיר תזמורת, לאחר שנחשד על ידו כי לטש עיניים לחברתו. דבר אחד היה חסר בתקליט הזה והוא ההופעה המשותפת שנערכה שם עם ג'ון לנון ויוקו אונו. זאפה, שידע כי ייקח זמן רב לקבל אישור להכיל את ההקלטה הזו אצלו, מטעם מנהל 'אפל', אלן קליין, העדיף לגנוז את רעיון האלבום הכפול. אז מה היה שם עם לנון?
שנת 1971 הייתה שנה טעונה מאד עבור ג'ון לנון והוא הרבה לריב בה עם אנשים. אחד מהם היה פרנק זאפה, שהצהיר בעבר כי התופעה של הביטלס היא מזויפת וחלולה.
בשנת 1967 נכנס זאפה לצרות כשניסה לחקות את העטיפה של התקליט סרג'נט פפר לאלבומה השלישי של להקתו (אמהות ההמצאה), שנקרא 'אנחנו בעסק הזה רק בשביל הכסף'. הביטלס היו בעיניו של זאפה מפעל של כסף. אבל הוא פספס את העובדה שהביטלס הלכו בתקליט הזה אל הלא נודע, מבחינה מוזיקלית. ישנה אפשרות שהוא כעס על הביטלס, באומרו עליהם דברים שליליים, אחרי שהתקשר לפול מקרטני כדי לקבל אישור לשימוש בעטיפת סרג'נט פפר לתקליטו. מקרטני השיב לזאפה שיתקשר לממונים עליו. זאפה התקשר אליהם וקיבל את מילת השלילה, שהביאה אותו לחשוב שמקרטני לא נהג כשורה כשלא סגר עמו בעצמו את העניין.
לנון, מצדו, העריץ את זאפה מרחוק. לא בגלל המוזיקה שלו אלא יותר בגלל הגישה הישירה שלו. כשלנון נחת בניו יורק, היה זה צפוי ובלתי נמנע שהשניים ייפגשו. זאפה כבר עבד עם חיפושית אחרת בתחילת אותה שנה, כשהביא את רינגו סטאר לצילומי הסרט שלו, 'מאתיים מוטלים'. הסיכויים של זאפה להיפגש עם ג'ורג' האריסון היו קלושים ביותר.
ביוני 1971 נקבעה לזאפה ולהקתו הופעה בפילמור איסט שבניו יורק. היה זה אחד המופעים שנקבעו כאחרונים לפני סגירת אולם ההופעות באופן סופי. היה זה יום ראשון, 5 ביוני 1971, שלנון הגיע לאזור כדי לבצע כמה הקלטות נוספות לתקליטו הבא, שייקרא IMAGINE. לנון בילה את היום בטיול בניו יורק עם איש הרדיו המקומי, הווארד סמית'. כשהאחרון סיפר כי הוא הולך לראיין את זאפה בהמשך היום, לנון ביקש להצטרף.
כך הגיע סמית', עם לנון ויוקו אונו לצדו, לבית המלון בו שהה זאפה. דפיקה על דלת חדרו העירה את המלחין המשופם משנתו. זאפה פתח את הדלת, הגיב באדישות מנומנמת לאורחים המפתיעים והכניסם בנימוס לחדרו. יוקו לא היססה והחלה לעקוץ את זאפה באומרה כי כל מוזיקה שעשה - היא עשתה אותה לפניו. לנון היה צנוע וזאפה גילה במהרה כי לשניהם יש הומור משותף. זמן מה לאחר מכן ניתנה ללנון ואונו ההזמנה לבוא להופעה של זאפה באותו יום בפילמור. בתחילה לנון היסס. הוא כבר לא הופיע מזה זמן מה וחשש. זאפה ראה את העסק כמעניין ודחק בו להגיע ולעלות לבמה. לנון הסכים.
ההופעה של זאפה ארכה זמן רב וכשהגיע הזמן להדרן, היה זה כבר בשעת השחר. לנון, שצפה בהופעה ממקום מחבוא (כדי שהקהל לא ישים לב שהוא שם), חיכה בסבלנות. ההדרן הסתיים ואנשים כבר לצאת מהאולם. אבל לפתע נדלקו שוב אורות הבמה. אנשים בקהל חשו כי משהו מעניין הולך לקרות וסף הריגוש עלה שוב. בינתיים, מאחורי הקלעים, ישבו זאפה ולנון וחשבו מה לנגן. לנון הודה אז לזאפה כי אינו מכיר את המוזיקה שלו. השניים קבעו לנגן בלוז פשוט ולמשוך משם הלאה.
הכל היה טוב אבל מכאן החלו הדברים להשתנות ולרעה. לנון עלה לבמה, לקול תשואות הקהל הנרגש, אבל נתקל בבעיות עם מגבר הגיטרה שלו, שקירטע. זה הוסיף לחוסר הביטחון הבימתי שלו אז. זאפה ניסה לסמן ללנון את האקורדים לקטע המוזיקה שלו שנקרא 'קינג קונג'. לנון ואונו היו השניים היחידים בכל האולם שלא הכירו את הקטע האינסטרומנטלי הזה, שנכתב על אותה גורילה אימתנית. לנון, שחשב כי הוא לוקח את להקתו של זאפה לג'אם מוצלח ביותר, לא ידע כי הוא למעשה היחיד על הבמה שלא יודע כלל כיצד לנגן את הקטע הכתוב להפליא הזה, שנשמע כסוג של ג'אם למי שאינו בקיא.
לאחר מכן הגיע ג'אם אמיתי שבמהלכו צעק לנון למיקרופון את המילה SCUMBAG. כנראה מישהו השחיל לאוזניו את המילה הזו לפני כן והוא לא ידע כי זו מילת סלנג ניו יורקית לקונדום משומש.
ההופעה המשותפת של זאפה עם לנון ואונו הסתיימה עם יצירה מאולתרת לגמרי שבמהלכה הפיקה אונו צלילים לא קלים לעיכול מגרונה. לקטע הם קראו בשם AU. במהלך הקטע היא נכנסה לשק שחור והמשיכה לצרוח בתוכו. סימן אחד של זאפה וכל הלהקה ירדה מהבמה והשאירה אותה לבדה שם, מבלי לדעת מה קורה סביבה.
עם סיום המופע הסכים זאפה להעתיק ללנון את הקלטת המופע, שדאג לארגנה מראש עם הסכמה שיעשה עמה את מה שבא לו.
ואכן לנון עשה כך, כשהשחיל קטעים מאותה הקלטה לאלבום הכפול שלו עם יוקו, שנקרא SOME TIME IN NEW YORK CITY. להקלטה זו הוא קרא בתקליט בשם LIVE JAM. אבל המוצר הזה הכעיס מאד את זאפה, שהוציא את אותה הקלטה לפני כן בתקליט שלו, שנקרא FILLMORE EAST - JUNE 1971. לנון לקח את עטיפת התקליט של זאפה, שנראתה כבוטלג, והוסיף עליה קשקושים, עם טוש אדום, כיד הדמיון. את היצירה הגרפית המחודשת הוסיף כחלק מהתקליט הכפול שלו. עבור זאפה היה זה כפלישה לטריטוריה שלו וגניבה מרכושו האישי.
הקטע 'קינג קונג', שלנון חשב כי היה ג'אם, הפך להיקרא אצלו בתקליט בשם JAMRAG (מילת סלנג בריטית לתחבושת הגיינית משומשת). הקרדיט של קטע זה ציין את שמותיהם של לנון ואונו בלבד. אם זה לא הספיק - לנון ערך מיקס משלו להקלטות ומחק כמה מצלילי הגיטרה של זאפה.
זאפה שקל להגיש תביעה משפטית נגד לנון אך בסוף נמלך בדעתו. עם זאת, הוא סיפר פעמים רבות על המעשה שלנון ביצע נגדו.
אבל זאפה לא ידע כי הקארמה של לנון תרדוף אותו עוד יותר בהמשך אותה שנה. היה זה כשנדחף, בדצמבר של אותה שנה, מהבמה בגלל בחור קנאי שחשב כי זאפה מתחיל עם החברה שלו מהבמה. היה זה כשניגן עם להקתו, כקריצה, את השיר I WANT TO HOLD YOUR HAND, שכתב - נכון, ג'ון לנון.
ומה אמרו הביקורות על התקליט? הנה הרולינג סטון: "פעם נחשב פרנק זאפה לגאון מוביל ברוק. ולא הפריע לקובעי העובדה הזו ליהנות מקטעים ציניים, שזאפה כתב, שבאים לחקות סגנונות עבר. פעם הוא גרם לנו לחשוב ומאז כבר לא. האיכות המוזיקלית של זאפה נפלה באלבומיו האחרונים. התקליט הזה הוא שפל המדרגה. אם אתם אוהבים להקות ששרות ש'השמוק שלי הוא סכין', אז שיבושם לכם".
אבל, לעומת זאת, התקליט קיבל גם ביקורות חיוביות בעיתונים כמו HIGH FIDELITY ו- STEREO REVIEW.
בשנת 1992 העניק זאפה למעריציו את האפשרות לקבל את ההקלטה ההיא, עם ג'ון לנון, במיקס הנכון לטעמו. כמו כן, החליט שהקטע AU ישונה בשמו ל'זמן קצר שנראה כנצח עם יוקו אונו'. אפשר למצוא את זה בדיסק הכפול PLAYGROUND PSYCHOTICS.
ושנים לאחר מכן יצאה קופסה מורחבת עם כל ההקלטות של זאפה אז בפילמור...
ב-7 באוגוסט בשנת 1971 הוקלט אלבום הופעה חדש לפרנק זאפה (ו'האמהות') ושמו JUST ANOTHER BAND FROM L.A, שייצא ב-26 במרץ 1972.
ההופעה נערכה ב- PAULEY PAVILLION, באחת האוניברסיטאות שבקליפורניה. לצד זאפה ניגנו המתופף איינסלי דונבאר, הקלידנים ג'ורג' דיוק, דון פרסטון ואיאן אנדרווד, הבסיסט ג'ים פונס והזמרים 'פלו ואדי' (שהם למעשה זמרי להקת 'הצבים' לשעבר - הווארד קאיילאן ומארק וולמן).
טכנאי ההקלטה, בארי קין, הוא שהקליט את המופע היישר למכונת הקלטה בת ארבעה ערוצים, כשהוא משתמש רק בשני מיקרופונים לכלי הנגינה: "במקום להשתמש בהמון מיקרופונים, החלטתי להשתמש להקלטה זו בווליום שיוצא מכל מגבר של נגן. התוצאה מביאה את הלהקה כפי שנשמעה באמת ולא אחרי טיפול אולפני במיקס". בתחילה תוכנן אלבום זה לצאת כאלבום כפול אך בסוף המוצר נערך וקוצץ לתקליט בודד.
העטיפה הקדמית של האלבום באה עם ציור מאת מעצב העטיפות הצמוד של זאפה, קאל שנקל. שימו לב כי בציור נראית רגלו של זאפה כשהיא מגובסת. זאת בעקבות פציעתו באולם ריינבאו הלונדוני, ב-10 בדצמבר 1971, כשמישהו מהקהל עלה לבמה ודחף בכעס את זאפה לפיר התזמורת. זאת כי חשב שכוכב הרוק מפלרטט מהבמה עם חברתו. זאפה נפצע קשה באותה תקרית ולקח לו זמן להתאושש מזה.
בפינה הימנית של העטיפה נכתב: "כל דמיון ויזואלי בין עטיפה זו לחוברת המאוירת של האלבום UNCLE MEAT (אלבום שזאפה ולהקת 'אמהות ההמצאה' הוציאו בשנת 1969 - נ.ר) הוא מכוון ומכיל ארבעה רמזים סודיים". לא אלאה אתכם ברמזים הסודיים ואעבור למוזיקה עצמה.
צד א' של התקליט מכיל יצירה אחד ארוכה ושמה BILLY THE MOUNTAIN. יצירה זו, על בילי ההר ואשתו את'ל שהייתה עץ שנח על כתפו, קיבלה בכל מקום בו הופיעה הלהקה חיים משלה. זאת כי במהלך היצירה הושחלו סימנים ומקומות הקשורים לאזור בו נערכה ההופעה. הקהל מאד אהב את זה.
צד ב' נפתח עם שיר ישן של 'אמהות ההמצאה' (מאלבומה השני שנקרא ABSOLUTELY FREE) שקיבל מעטפת רוקיסטית יותר עם ההרכב הנוכחי. לשיר קוראים CALL ANY VEGETABLES.
לאחר מכן אנו עוברים ל- EDDIE ARE YOU KIDDING. זאפה כתב את השיר בעקבות סדרת פרסומות שערכה חנות בגדים, ששכנה ליד משרדי לייבל התקליטים שלו, BIZARRE RECORDS. מנהל החנות, אדוארד נלבנדיאן, כיכב באופן פרסומות טלוויזיה.
השיר השלישי בצד השני נקרא MAGDALENA שאת מילותיו כתבו זאפה וקיילאן, שנזכר: "היינו בקנדה ופרנק החל לזמזם משהו. התחלתי לכתוב מילים לזה, הראיתי לו והוא החליט שזה שיר ושנבצע אותו. לא שיערתי שזה ייכנס לאלבום. חשבתי שזה שיר חולני מדי. אבל זאפה אהב".
השיר שמסיים את האלבום הוא עוד קטע ישן של 'אמהות ההמצאה'. הוא נקרא DOG BREATH ויצא במקור בשנת 1969 באלבום הכפול UNCLE MEAT.
בעיתון רולינג סטון נכתב על התקליט: "רובו הגדול מאד של אלבום זה מכיל דיבורי הומור. וכמו כל תקליט קומדיה אחר, האזנה חוזרת לו כבר מורידה מההנאה כי יודעים למה לצפות. המוזיקה היא בעיקר ליווי לטקסט שהופך משעמם כשהוא צפוי. וקטעי הסולו גיטרה של זאפה לא מצליחים להציל את האלבום. אז פרנק, בפעם הבאה תביא בבקשה גם מוזיקה ולא רק צלילים שיתמכו בבדיחות".
בספטמבר בשנת 1971 יצא מגזין לייף עם פרויקט חדש שנועד למשוך אליו גם את הדור הקורא הצעיר של אז.
הג'קסון פייב היו על השער של אותו גיליון והצטלמו בין הגביעים הרבים ותקליטי הזהב שלהם עם הוריהם, ג'ו וקתרין, עם הכותרת "כוכבי רוק וההורים שלהם". נו טוב, ברור שהג'קסונים אינם כוכבי רוק - אבל ניחא.
כדי להרכיב את הסיפור הזה, טייל צלם המלחמה, ג'ון אולסון, בכל העולם. הכוונה שלו הייתה ללכוד את האמנים עם הוריהם הגאים. "מה ההורים עושים כאשר הבן או הבת אהובים מפסיקים להאזין לתקליטי רוק ועוזבים את הבית כדי לעשות תקליטי רוק משלהם?" נאמר בעותק.
פרנק זאפה צולם על רקע הסגול המזעזע של הסלון שלו עם הוריו, פרנסיס ורוז מארי. אלטון ג'ון נראה בביתה של אמו, שילה, שעדיין עבדה כפקידת ממשלה. אריק קלפטון צולם עם סבתו רוז קלאפ, אשר גידלה אותו במקום בתה בת השש עשרה. לא היה אזכור של אמו הביולוגית שם. הציבור עדיין לא היה מוכן ל מידת המורכבות שעלולה להיות מעורבת במשפחה לא גרעינית. אמו של ג'ינג'ר בייקר ניהלה מספרה. מרג'ורי קוקר עבדה בתור מלצרית בבית קפה מקומי. גרייס סליק החזיקה את התינוקת החדש שלה, צ'יינה, הפוך למטה בזמן שאמא שלה, וירג'יניה ווינג, הביטה. סליק לא הייתה היחידה עם רקע מיוחס יותר ממה שהיא נתנה לציבור. פלויד קרוסבי הביך את בנו דיוויד בכך שהודה שהוא ואשתו היו תחת טיפול סוציאלי.
אולסון דיווח שכל הניצבים שלו התנהגו בצורה אחידה כאשר הוריהם היו נוכחים. נדיר היה לראות כוכבי רוק אז בהקשר של משפחה. הם העדיפו לעודד את הרעיון שזאבים גידלו אותם והם יצרו את עצמם מכוחם העצום. אבל הנה הם היו, מאולפים פעם אחת, נראים קצת מגוחכים בפאר ההיפי שלהם, בין הקישוטים והמשפחה ומטופחים באהבה של הוריהם.
אולסון על זאפה: "כולם אמרו לי שיהיה לי קשה עם זאפה והוא דווקא היה נוח מאד".
200 MOTELS
זאפה הופתע לטובה מ-630,000 הדולרים בתקציב שהוצע לו על ידי חברת יונייטד ארטיסטס לעשות את הסרט העלילתי הראשון שלו. הוא החליט לעשות את זה באנגליה ולנצל את התזמורת הפילהרמונית המלכותית לשם כך: ב-1,000 ליש"ט ליום עבור תזמורת של 100 נגנים, זה יאפשר לו לשמוע חלק ניכר מהמוזיקה התזמורתית שהוא כתב במהלך סיבובי הופעות. התוצאה באה כסרט ומוזיקה שהם למעשה
'תיעודי סוריאליסטי' של חוויות הדרכים של מוזיקאים.
אלבום כפול זה, שיצא ב-4 באוקטובר בשנת 1971, הוא פסקול שהוקלט בתחילת אותה שנה. זאפה: "כתבתי מוזיקה בחדרים שונים של בתי מלון מזה שנים. מבחינתי זה הוא יומן מוזיקלי, שבו מתואר, בדרך מופשטת, אורח החיים של להקת רוק במהלך סיבוב הופעות. היינו בכמאתיים בתי מלון בסיבוב ההופעות שלנו. אני יודע כי אספתי את המפתחות של החדרים שלי. אני יכול להסתכל על כל דף תווים של כל יצירה בפרויקט הזה ולהגיד לכם בדיוק באיזה חדר זה נכתב". זאפה לא צחק בעניין המפתחות שאסף. תמונה של אוסף זה ניתנת לצפיה בכמה הוצאות דיסקים, ביניהם בדיסק ושמו DOES HUMOUR BELONG TO MUSIC.
על המוזיקה זאפה סיפר: "המוזיקה שאתם שומעים היא מה שביצענו מול המצלמות, באופן חי, רוב הזמן". ועל הסרט הוא התנצל: "אם היה לי את התקציב הנכון, הייתי יכול לעשות את הסרט הזה עשר פעמים טוב יותר".
כשהצילומים חרגו מהזמן שהוקצב, חברת הסרטים, שהעניקה את התקציב, אסרה להמשיך. זאפה סיפר בזמנו כי שליש מהתסריט שכתב, באורך 320 עמודים של טקסט, לא צולם כלל בגלל האיסור.
סיפורו הסוריאליסטי של זאפה, על החיים בדרכים כמוזיקאי, צולם תוך 10 ימים וכן, זה סרט מוזר ופס הקול שלו היה מוזר באותה מידה, כשהוא ממזג קטעים אוונגרדיים, נושאים תזמורתיים, דיאלוגים מהסרט ומדי פעם שיר רוק של אמהות ההמצאה.
עטיפת התקליט לקוחה מפוסטר השיווק לסרט, שאויירה בידי דייב מקמייקן, כשרינגו סטאר, שמופיע במודעת הסרט בדמותו של זאפה, טואטא מעטיפת התקליט. זאפה עצמו לא זכה להגיע לפרמיירת הסרט, בבית הקולנוע שבפיקדילי סירקס, לונדון. זאת כי כמה ימים לפני כן נפצע קשה בתקרית, באולם 'ריינבאו', כשנדחף מהבמה על ידי חבר זועם של בחורה שטען כי זאפה פלרטט עימה. אבל הסרט עצמו הוכרז על ידי הרוב ככישלון מהדהד. היו שצעקו כי זה הסרט הביתי היקר ביותר. אחרים טענו כי זו התגרות בסובלנותו של הקהל. אבל למעריציו של זאפה, ובמיוחד אלו שאוהבים את ההרכב הזה שלו, מדובר במשהו שהוא לא פחות מקלאסיקה.
כפי שציין זאפה במקור: "המוזיקה הזו אינה באותו סדר כמו בסרט. חלק מהמוזיקה הזו נמצאת בסרט. חלק מהמוזיקה הזו לא נמצאת בסרט. חלק מהמוזיקה שבסרט אינה באלבום. חלק מהמוזיקה שנכתבה לסרט אינה בסרט או באלבום. כל המוזיקה הזו נכתבה לסרט במשך ארבע שנים. רובו (60%) נכתב במוטלים במהלך סיבובי הופעות".
האלבום יצא בגירסה מורחבת עם המון בונוסים, לציון 50 שנה לצאתו. מומלץ מאד!
והידעתם ש...
בשלב מוקדם בהפקת הסרט החליט הבסיסט בלהקתו של זאפה, ג׳ף סימונס, לפרוש. אשתו של סימונס קראה את התסריט שזאפה שלח לבעלה והתחלחלה. היא טענה שבעלה לא יעשה מעצמו צחוק וגררה אותו מחוץ להפקה.
זאפה היה נואש, עד שרינגו סטאר (ששיחק תפקיד מרכזי בסרט - בתור כפיל של זאפה) הציע להביא לתפקיד את השחקן ווילפריד בראמבל, השחקן המבוגר ששיחק בסרט של הביטלס ׳לילה ביום מפרך׳. בראמבל לא ידע לנגן בבס. זאפה המשיך הלאה והחליט לנסות את נואל רדינג, הבסיסט לשעבר של ג׳ימי הנדריקס.
רדינג הגיע לאולפן הצילומים וגילה חוסר כישרון משווע במשחק מול מצלמה. זאפה היה מיואש. הוא התיישב עם שאר הלהקה בחדר ההלבשה. כולם ניסו להביא רעיונות אך לא נמצא משהו ראוי. זאפה, ביאושו, הכריז : ׳הראשון שייכנס לחדר הזה מבחוץ - יקבל את התפקיד בסרט׳. השתררה דממה בחדר. כולם חיכו דרוכים לראות מי ייכנס.
לאחר כמה דקות של המתנה מורטת עצבים - נכנס לחדר מרטין ליקרט, הנהג של רינגו. הוא היה בחור צעיר, עם שיער ארוך ולבוש פסיכדלי. זאפה ניגש אליו ושאל אותו אם הוא יודע לשחק. ליקרט ענה שלא ממש. זאפה המשיך ושאל האם ליקרט יודע לנגן בכלי כלשהו. ליקרט ענה שהוא יודע לנגן קצת בבס.
ליקרט קיבל את התפקיד וההפקה כולה ניצלה...
ב-4 בדצמבר בשנת 1971 פרצה שריפה גדולה שגרמה לכתיבת שיר לוהט לא פחות, שהפך לקלאסיקה. אני מדבר על SMOKE ON THE WATER של דיפ פרפל.
באותו יום של תחילת דצמבר הגיעה הלהקה לאולם ה'קאזינו דה מונטרו' שבז'נווה שווייץ. המטרה הייתה לקחת את האולם למשך שבועיים על מנת להקליט שם את האלבום הבא כהופעה חיה ללא קהל. בלילה שלפני תחילת הסשנים אירח הקאזינו הופעה אחת אחרונה לפני שהאולם היה אמור לעבור לדיפ פרפל. ההופעה הייתה של פרנק זאפה ולהקת אמהות ההמצאה (בגילגול השני שלה) והיא החלה בשעה שתיים וחצי בצהריים. לקראת סוף ההופעה, במהלך ביצוע קטע של זאפה שנקרא 'קינג קונג', עסק קלידן הלהקה, דון פרסטון, בסולו סינטיסייזר, כשלפתע ירה אחד בקהל, שעמד מאחור, זיקוק בוער אל תקרת האולם, שהייתה עשויה מעץ. תוך זמן קצר החל גג האולם להתלקח. בפנים היו כ-3,000 איש.
אחד מהזמרים בלהקתו של זאפה, הווארד קיילאן: "מישהו בקהל צעק שיש אש. אז ניסיתי להצחיק ואמרתי למיקרופון שארתור בראון נמצא באולם. זה לא היה מצחיק. פרנק זאפה לא צחק והקהל נכנס לפאניקה".
זאפה, שקלט במהירות את חומרת המצב, כיוון את הקהל ברוגע לכיוון היציאה של האולם. חלק מהאנשים שברו חלונות ויצאו דרכם. היו פציעות רבות אך למרבה המזל אף אחד לא נהרג מהתקרית ההיא. הבניין של הקזינו נהרס לחלוטין, כולל כל ציוד הנגינה של זאפה ולהקתו.
קיילאן: "הצלחנו להימלט מהמקום ולקחו אותנו באוטובוס למלון. שם התאספנו כל הלהקה וזאפה אמר שזהו זה מבחינתו, סיבוב ההופעות נגמר והוא רוצה הביתה. מה?! לעזאזל, לא פרנק! תזכור, אנחנו מקבלים משכורת לפי כל הופעה ויש לנו עוד לא מעט הופעות ביומן. אנחנו נפסיד המון. התחננו בפניו שלא יוותר. בסוף נאלצנו לבטל הופעות".
ב-10 בדצמבר בשנת 1971 קרה באולם ההופעות RAINBOW הלונדוני אחד הדברים הכי פחות צפויים שאפילו פרנק זאפה לא שיער לעצמו שהוא יגיע למצב נורא שכזה.
זה היה בסיום ההדרן של ההופעה, כשלפתע קם אחד בקהל ובעיניו כעס גדול. שמו היה טרבור צ'ארלס האוול, בן ה-24. הוא היה מאד נסער כי חשב שזאפה ניסה להתחיל עם חברתו מהבמה. הוא קפץ אל הבמה ודחף את זאפה, שנפל כמה מטרים לתוך פיר התזמורת ונפצע קשה מאד.
אחד מזמרי ההרכב שהופיע אז על הבמה, הווארד קאיילאן: "הקהל אהב את ההופעה שעשינו וגם אנחנו נהנינו מאד. צעדתי לקראת ירידה מהבמה כשאני מרוצה לחלוטין, כשלפתע שמעתי את הקהל מפסיק למחוא כפיים בבת אחת. להפסקה הזו לוותה צעקה של תדהמה ומיד אחריה השתרר שקט מקפיא באולם. רצתי בחזרה לבמה וראיתי את חבריי ללהקה עומדים בקצה הבמה ומנסים לראות מה קורה שם למטה בחושך. פרנק שכב ללא הכרה. זרועותיו ורגלייו נראו מעוותים במצב שבן אנוש לא יכול להגיע אליהם כך בהכרה. לא הייתה שום סיבה לחשוב כי פרנק עדיין חי".
בשל מבנה המקום, לא התאפשר להם להציץ למטה מהבמה הגבוהה בשביל לבדוק את מצבו. הם הובהלו מיד אל מאחורי הקלעים.
בינתיים זאפה שכב בפיר התזמורת כשהוא סובל מפגיעת ראש קשה, שברים בגב, ברגל, ביד ובצוואר והגרוגרת שלו צנחה.
קאיילאן: "טרבור האוואל ניסה לברוח אבל הקהל חסם אותו והביא אותו אלינו. הרב כהן, המנהל של פרנק, ניגש אליו והיכה אותו בכל המרץ. לאחר מכן נלקחנו לבית המלון מבלי לדעת מה קורה. שם חשתי מתוסכל ובודד והייתי זקוק לעזרה. מיקי פין מטי רקס הגיע וגם דייויד ביירון מאוריה היפ. הרבה סמים נצרכו על ידנו באותם רגעים והבנתי שמרגע זה אני מובטל. גם למחרת לא הסבירו לנו את מצבו של פרנק, עד שהורשה לנו לבקרו בבית החולים. נכנסנו לחדרו וראינו אותו במצב שביר ביותר. עיניו היו נפוחות מכל התרופות שהלעיטו אותו בהן. אבל ברגע שראה אותי ואת מארק וולמאן (זמר הלהקה השני - נ.ר), הוא הרים את ידו והחל לנצח עלינו כדי שנשיר את שיר הפתיחה של המופע. אז הבנו שפרנק יהיה בסדר. אבל אני הייתי רחוק מלהיות בסדר".
זאפה מתחיל להתאושש עם תקליטי ג'אז-רוק
ב-5 ביולי בשנת 1972 יצא התקליט של פרנק זאפה ששמו WAKA JAWAKA.
זאפה החליט לכתוב הפעם מוזיקה להרכב גדול יחסית של נגנים. הכיוון היה הפעם ג'אז. המערכונים הקומיים, שאפיינו את הרכבו האחרון לפני הפציעה, נעלמו לטובת מוזיקה רצינית ומורכבת. זאפה נראה על גב עטיפת האלבום WAKA JAWAKA כשהוא מביט למצלמה במבט רציני, אולי חרף מצבו או בשל המסר שהוא רצה להראות לנו כי מדובר הפעם באלבום רציני. האלבום WAKA JAWAKA הוא משהו שלא נשמע קודם כמותו בקטלוג של זאפה.
להקתו התפרקה בתקופה הזו. איבוד העבודה הפתאומי גרם לכל חברי הלהקה להמשיך הלאה. הזמרים FLO AND EDDIE אף הוסיפו ושלחו מסרים רעים נגד זאפה בעיתונות. רק המתופף איינסלי דונבאר ,הקלידנים ג'ורג' דוק ודון פרסטון והגיטריסט ג'ף סימונס נשארו. לחבורה הצטרף גם הבסיסט אלכס דימוצ'וויסקי, שעבד לפני כן בלהקתו של דונבאר, THE AYNSLEY DUNBAR RETALIATION, ועם הגעתו למחנה של זאפה זכה לכינוי ERRONEUS. מדוע הכינוי הזה? זאפה הסביר: "אלכס לא היה תושב ארה"ב ולכן לא היה חבר באיגוד המוזיקאים האמריקאי. לכן לא יכולתי להשתמש בשמו המלא".
איור העטיפה, מאת מארוין מאטלסון, מראה ברז שכתוב עליו HOT איפה שיש מים חמים ו- RATS איפה שיש מים קרים. זה כנראה בשביל לומר לנו שיש כאן מין המשך ג'אזי של זאפה מאלבום הג'אז הקודם שלו HOT RATS מ- 1969.
הקטע הפותח נקרא BIG SWIFTY והוא הוקלט ב-17 באפריל 1972, עם העלאות של כלי נשיפה בתחילת חודש מאי. זאפה: "הקטע הזה בא לייצג שינוי מהיר במשקלים ריתמיים. בקטע הזה השתמשתי ברכיב יחיד ומיוחד שנבנה עבורי בשם ELECTRO WAGNERIAN. אם אתה מנגן תו אחד ומעביר אותו דרך הרכיב הזה, כל הצלילים הקשורים לו בסולם המאז'ורי מנוגנים יחד איתו".
צד ב' של התקליט נפתח עם YOUR MOUTH, ששמו המקורי היה WHERE ARE YOU COMING FROM. הזמרים בשיר הזה הם סאל מארקז, שגם ניגן אז חצוצרה עבור זאפה וכריס פיטרסון, שהיא ביתם של חצוצרן הביג בנד, צ'אק פיטרסון והזמרת קיי פוסטר.
השיר הבא הוא IT JUST MIGHT BE A ONE SHOT DEAL, שהינו תזזיתי כהרגלו של זאפה בלחניו אז. התקליט נחתם ביצירת הנושא.
עיתון STEREO REVIEW האמריקאי פירסם את ביקורתו: "בניגוד לתקליט HOT RATS, שהיה מהודק, יש בתקליט הזה מוזיקה משוחררת יותר בסגנון ג'אז. לא ברור אם זאפה רוצה באמת לנגן את הסגנון הזה או לעשות ממנו צחוק. אבל אם בסגנון הרוק זה נשאר כדבר לא ברור, בעניין הג'אז ברור כי זאפה מבצע פה פארודיה. הבה נקווה שהוא יעבור את השלב הזה שלו במהרה".
בעיתון המוזיקה CIRCUS גם לא התלהבו: "כל התקליט הזה נשמע מבולבל ומבלבל. נו טוב, אפשר לצפות למשהו אחר כשבאים לבקר תקליט של זאפה?".
ברולינג סטון נכתב בביקורת: "למרות שזה לא קורה לעיתים קרובות, בכל פעם שפרנק זאפה ממלא את מטרתו להביא את המנה הרגילה שלו עם אקוטיות, בוז, מרה וליחה, הוא יוצא לפעמים עם אלבום שהוא חוויה מוזיקלית כזו שהוא תמיד טען שהוא יכול לייצר. למעט היצירה המדהימה שהוא ומוזיקאים שלו עשו עם HOT RATS לפני שנתיים, חלק גדול מההפקה המוזיקלית של זאפה היה תזונתי מדי מכדי לתמוך ביומרותיו האמנותיות. רוב הקומפוזיציות "הרציניות" שלו הכילו השפעות גדולות מרוב המוזיקה המודרנית. מקוריות מעולם לא הייתה הצד החזק של זאפה.
התקליט החדש הוא אחד המאמצים המהנים יותר של זאפה, והוא מכיל את החומרים הטובים ביותר שהוא עשה מזה שנים. זה עשוי בהחלט להיות כתיקון בגדר של זאפה לאחר עבודתו המופלאה על 200 מוטלים, שהייתה חייבת להיות אחד הניסיונות של מוזיקאי ומלחין בכל הזמנים כדי להכפיש את עצמו.
הנגנים שהובאו עבור התקליט אינם הכוכבים שהביאו חן כה רב ל- HOT RATS. קפטיין ביפהארט ושוגרקיין האריס נעלמו, כשבמקומם פנים חדשות יותר הכוללות את טוני דוראן על גיטרת הסלייד, סל מרקס על חצוצרות, ודון פרסטון (קלידן אמהות ההמצאה המקורי) על מוג ופסנתר. הם מהווים חבורה צפופה וממושמעת.
השיר הראשון הוא אקסטרווגנזה בת 17 דקות בשם BIG SWIFTY שנע בכוח הגיטרה של זאפה וכלי הנשיפה של מרקס דרך מספיק שינויים כדי להפוך לסוויטת ג'אז מודרנית סולידית. זה משהו שצריך להעריך, למרות שהוא בהחלט יכול להישמע כיצירה של מיילס דייויס מהשורה השנייה, ואף עומד בגאווה מאחורי I SING THE BODY ELECTRIC, של להקת WEATHER REPORT.. אבל הקטע הזה טוב, הוא עומד בהאזנות חוזרות ונשנות, יחד עם קטע הנושא, שהוא אחד הדברים הטובים באלבום.
בצד השני יש את YOUR MOUTH שהוא חזרה לחוסר האכפתיות של זאפה. זה שיר חלש ונדוש, תרגיל ילדותי בתנופה איטית. IT JUST MIGHT BE A ONE SHOT DEAL הוא מוזיקה בסגנון אמהות ההמצאה הישנות והטובות.
אולי פרנק זאפה רק נהיה רך בפעם הראשונה בקריירה שלו. או אולי זה פשוט שלב בקריירה שלו. כך או כך, התקליט החדש כנראה חסר את הברק של HOT RATS, או את היכולת לגירוי שהייתה קיימת בחלק מחומרי האמהות. זה במקרה שלו סימן לבגרות, או עדות למיצוי".
לכבוד חמישים שנה לצאת האלבום יצאה קופסה עם הקלטות נדירות מתקופת הכנת התקליט הזה.
נובמבר 1972 ופרנק זאפה מחליט שנמאס לו לתחזק הרכב קבוע.
עבר זמן רב מאז תאונת הבמה הקשה שלו בלונדון ואת תקופת ההחלמה הוא העביר בשכיבה במיטות בבית חולים ולאחר מכן התאוששות בביתו שבקליפורניה. בזמן הזה הוא כתב מוזיקה (בעודו על כסא גלגלים), הקליט אלבום בשם WAKA JAWAKA ולאחר שהתאושש, יצא מיד להופעות עם הרכב ובו עשרים נגנים.
כשחזר ללונדון, העייפות ניכרה בו ורגלו עדיין הייתה נתונה בסד. אז הוא דיבר על חוויות אישיות מפוקפקות בעולם הרוק, כשהשאלה הראשונה עסקה בהרכבו החדש.
"זו להקה חשמלית גדולה שהרכבתי לשמונה הופעות בלבד. החלטתי להפסיק לנהל להקה קבועה כי לדעתי כל תופעת אי האמינות שקיימת במאה ה-20 מגיעה קודם כל ממוזיקאים. תראו מה קרה ללהקה הקודמת שלי. קרתה לי תאונה ואז כל אחד מהם החל ללכלך עליי בתקשורת. זה בא במיוחד מהזמרים מארק וולמן והווארד קיילאן. אני עשיתי כל מה שיכולתי כדי לספק להם עוד כסף למשכורת, אחרי שנפצעתי קשה. הלכתי לקראתם והוצאתי אלבום בהופעה, בו הם משתתפים (שנקרא JUST ANOTHER BAND FROM LA) כדי שיהיה להם מה לאכול ממנו. אני איבדתי המון כסף בסיבוב ההופעות האחרון איתם. הציוד שלנו נשרף לחלוטין בגל שריפה שהייתה בקזינו בשווייץ (זו שבעקבותיה נכתב השיר SMOKE ON THE WATER - נ.ר). אבל הצלחתי, עם האלבום החי שהוצאתי, לגרד לכל אחד מהם 2,000 דולרים. ומשום מה, הם לא מזכירים את הטובה הזו כלל בראיונות איתם בתקשורת. הם רק מלכלכים עליי שלא התקשרתי אליהם ולא דאגתי להם. לעזאזל, אני מרותק לכסא גלגלים בביתי וזה מה שהם חושבים עליו?! הם היו צריכים לבוא אליי ולדאוג לשלומי. ברור שהם חשבו רק על הכסף ולא עליי.
עדיף לי לעשות דברים במנות קטנות כי גם כך אני מתעניין בכל מיני סוגי מוזיקה. אני מתכוון להקים להקה שונה לגמרי אחרי שאסיים את שמונה ההופעות האלה. אני אנגן בה המון בגיטרה. יכול להיות שגם אשיר קצת ואוסיף עוד זמר וגם חטיבת כלי נשיפה. הזמן היחיד בו אמן לא צריך יותר לצאת ולהופיע זה כשהוא מגיע למצב של הביטלס והרולינג סטונס ומוכר מיליונים אדירים של אלבומים באופן אוטומטי וללא צורך לצאת ולהופיע. אני מעדיף תמיד להגיע ישירות אל הקהל שלי. לא אוכל לעשות זאת עם תקליטים כי חברת התקליטים לא מרשה להוציא אלבום נוסף לפני תום ארבעה חודשים מהאלבום האחרון. הם טוענים שם שאחרת לא יצליחו להחזיר את ההשקעה. יש לי כל כך הרבה חומר חדש שאני כבר חייב להוציא אותו לקהל ולכן ההופעות שלי נחוצות ביותר עבורי".
וב-27 בנובמבר בשנת 1972 יצא אלבום חדש לפרנק זאפה ושמו THE GRAND WAZOO.
האלבום המתוזמר הזה הוקלט במקביל לאלבום אחר שלו, WAKA JAWAKA, שיצא לפני כן באותה שנה. שלושה מחמשת קטעי האלבום הם אינסטרומנטלים. למרבית ההפתעה, זאפה מיעט להופיע על הבמות עם קטעים מאלבום זה.
עטיפת האלבום, שצוירה על ידי קאל שנקל, מציגה את דמותו של קליטוס אוריטוס אורייטוס השליט וזאפה אף שקל לעשות על זה סרט, אך נמלך בדעתו לאחר שהבין, לדבריו, כי העלילה לא עשירה מספיק.
בניגוד לאלבום הקודם, אלבום זה מורכב יותר מבחינת עיבודים וגם הומור. זאפה כה התלהב מרעיון התזמורת שהרכיב להקלטת האלבום שהחליט להרכיב אנסמבל שכזה ולצאת איתו ל-21 הופעות בארה"ב ובקנדה.
אז מה יש לנו פה? את פרנק זאפה שעדיין טובל בניחוחות ג'אז מתוזמר, לפני שיחליט בשנה הבאה להיות מסחרי יותר ולהרחיב את הקהל שלו, עם האלבום OVERNITE SENSATION.
ברולינג סטון נכתב בביקורת על אלבום זה: "מזה זמן נראה כי זאפה איבד את זה. ימי אלבומים כמו UNCLE MEAT נראו כעבר הרחוק ומאז הוא השתכשך במים בינוניים עם הזמרים פלו ואדי. שאלה כמו 'מה זאפה יעשה הלאה?' הפכה ללא רלוונטית. לפתע מגיע האלבום הזה וזאפה מזנק שוב קדימה. זאפה תמיד היה אמן מגוון אבל פה הוא ממש ממוקד מטרה, עם לחנים קליטים אך מלאים בהפתעות ממיטב כשרונו".
בלוג מוסיקה - כל מה שרציתם לדעת על מוסיקה - ועוד קצת.
הנכם מוזמנים לשתף את הבלוג עם חבריכם.
רוצים לשמוע עוד הרצאות מעניינות על הופעות מוסיקה? זמרים ישראליים? להקות רוק? הביטלס? תקליטים? רוק מתקדם? ועוד מגוון נושאים? מוזמנים ליצור איתי קשר. בינתיים, בואו ליהנות גם מפודקאסטים מומלצים
